פורום פסיכולוגיה קלינית

היי , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים ועדיין קשה לי להיות מטופלת , מצד אחד אני לא מצליחה לחשוב אפילו על לעזוב את הטיפול (התלות חזקה ממני ) ,ומצד שני כול פעם שאני יושבת שם על הספה ואומרת משהו אני מרגישה שאני מדברת שטויות , ומאוד קשה לי לקבל את זה שאני "מכריחה " אותה לשמוע את השטויות שלי (לכן אני גם שותקת הרבה:)) , איך מגשרים על הפער הזה בין הרצוןוהצורך להיות בטיפול לבין התחושה הזאת של הפטאטיות ? (ובין התחושה שכנראה הטיפול לעולם לא יעזור לי, ואין לי מושג איך אני מפסיקה ) תודה מראש:) ולילה טוב

שלום לאלמונית נדמה לי שאין דרך וגם אין צורך לגשר על הפערים האלה בהרגשה. הם בעצם כבר מגושרים, קשורים ומשפיעים אחד על השני. כאשר יהיה לך פחות קשה להיות מטופלת, כאשר תוכלי לדבר בלי להרגיש נבוכה ומודעת מידיי וביקורתית כלפי עצמך, כאשר לא תחששי שתהיי בטיפול לעד, זה כנראה יהיה הסימן שחלק משמעותי כבר נעשה ושאולי את יכולה לסיים את הטיפול. כל זמן שאת מרגישה כך הייתי במקומך מזכיר לעצמי שזו הסיבה (לפחות אחת מהן) שאת שם. להתראות דוד

שלום :-):(לכולם למנהלים ולחברים.........יש לי משהו שכבר המון זמן..........כבר שנה ושבעה חודשים בטיפול ולא מצליחה לבכות! רוצה מנסה מדברת על זה אבל לא משתחרר!!!!!!!!!!!!!!!וזה כואב עוד יותר אולי המטפל שלי לא מתאים לי? אני מיואשת :-((((((((((למה זה לא קורה?

שלום חני זה דבר מוזר עם בכי. לפעמים אי-אפשר להפסיק אותו ולפעמים הוא פשוט מסרב לצאת, ולהביא להקלה וניקיון בנפש הסובלת. יש סיבות שונות לא להצליח לבכות - פחד לאבד שליטה, פחד מהשטף שעלול להתפרץ, חשש מההחשפות ולעיתים הדכאון והייאוש כבדים מידיי ולא מאפשרים באמת נגישות לביטוי רגשי ולהקלה. לא תיארת משהו במטפל שלך שלא מתאים לך, כך שכרגע נשמע לי שלעזוב את הטיפול בגלל זה תהיה טעות - זו בעצם הסיבה להשאר ולהמשיך להאבק על הזכות והיכולת שלך לבטא את עצמך וגם את הכאב שלך. בהצלחה דוד

תודה דוד זה נכון...... הוא אמר לי לפני שנה............ שאני לא בוכה כי אני פוחדת להיות חלשה מאז כל פעם שהדמעות בפתח...........אני מזכירה לעצמי שהוא חושב שאני אראה חלשה........ ........מה שהרגשתי אז שאוטומטית חלש ובכי הם אותו דבר בשבילו!!!!!!!!!!!!!בגלל זה אני לא חושבת שיכולה כבר להיות איתו......!.

שלום חני נדמה לי שבמה שכתבת מגולמת איזו הנחה שאת חייבת לעצמך (ואולי גם לפסיכולוג) לבדוק האם היא נכונה.. לילה טוב דוד

זה דחוף והוא לא יהיה פה עד יום ראשון...... מקלדת (אפרת צ.)

שלום מקלדת אני יודע שדרור יודע על ההודעה הזו שלך ובטוח שאם שלחת אליו מייל, הרי שאין סיבה שהוא לא יגיע. לבירורים נוספים, מעבר לכך, אני יכול לומר שדרור אכן יהיה פה ביום ראשון ותוכלי לבדוק את זה איתו ישירות. להתראות דוד

דוד, בסוף חזרתי לכתוב קצת בכל זאת... נשארו לנו עוד 6-7 פגישות לסיום, לגברת שלי ולי, ושיוויון הנפש שהיה התחלף בהדבקות אליה.. הזדקקות כזו, חזקה. דווקא בסוף.. כמה זה קשה.. כל השבוע אני חושבת עליה כל הזמן, כאילו הלו"ז השבועי שלי רק ממלא את החלל שבין השיחות הדמיוניות שלנו, ולא להיפך. ובאופן בלתי נסבל כמעט, אני מגיעה אליה ומשאירה את עוצמת הרגשות בכניסה. כשאני אצלה נשארים אצלי רק כותרות וכותרות משנה יבשות של הדברים שרציתי לספר לה. אלא שבלי שמחובר אליהן רגש קשה מאוד להחליט מה מהכל לספר.. הכל מרגיש דיווחי, ואני שותקת. השבוע סיפרתי לה, אולי בפעם הראשונה, משהו שקרה ממש עכשיו. מעין דילמה או התלבטות. תמיד דברים מהמציאות החיצונית מגיעים אליה חודש או חודשיים אחרי. זה הרגיש משונה אבל נחמד.. היא ניסתה לתת עוד נקודות מבט, אבל זה הרגיש כמו התייעצות עם אמא והיה חמים ומרגש קצת. פתאום יש למילים שלה מקום בהתלבטויות שלי.. זה חדש.. (איך לא עשיתי את זה קודם? ןמנענעת את הראש על עצמין).. היא צחקה המון מדברים שסיפרתי לה, והיה לי כיף שהיא כל כך צוחקת.. הייתה אוירה כל כך נחמדה שנשמט מזכרוני כמה אני חוששת מהשבועיים הקרובים, שבהם לא ניפגש. זה מרגיש כמו חזרה גנרלית לפרידה שלנו האמיתית וזה קשה לי מאוד.. אוהבת ומתגעגעת וכופרת או מטילה ספק באם זו אכן אהבה, ושוב אוהבת, חזק ממה שאפשר יהיה להתבלבל. ואוף.. זה לא קל.. אחרי שיוויון הנפש שהיה לפני פסח, שוב אני חוזרת לבכות את הפרידה הצפויה. רק על סף שינה אני בוכה קצת, (כשהשליטה רופפת..) בפגישה האחרונה אמרתי לה שלא קשה לי שהיחסים בינינו לא הדדיים. להיפך. היא אמרה שהיא לא כל כך מאמינה, וכנראה צדקה... חלמתי לפני כמה שעות שהיא אמא שלי, התעוררתי והתחלתי לבכות מנומנמת. מנומנמת גם כתבתי לה SMS וסיפרתי לה.. אני קצת מציפה אותה ב-SMSים ביומיים האחרונים. רק בהם אני מצליחה לספר לה מה אני מרגישה. אבל אני אפסיק עם זה ואחכה בסבלנות. איכשהו בגלל שזה הסוף אז הרושם שזה אולי עושה פחות מצליח לרסן אותי. בכלל, אני לא יודעת אם לרסן את עצמי קצת או לתת לעצמי להרגיש את הפרידה הזאת באופן מלא. אולי אפילו לבטא אותה בפניה. למה צריך לבטא הכל? למה לא יותר בריא לבטא רק קצת? בא לי נורא לחבק אותה.. לא ממש לחבק אותה- יותר לקבל ממנה חיבוק. הלוואי שתסכים בפגישת הפרידה לתת לי חיבוק של פרידה.. זה מעסיק אותי כבר חצי שנה, אתה מאמין?.. ןמנענעת את הראש על עצמי ..ן מילא. עבר רק יום אחד מהשבועיים שצריך לחכות. (לילך)

שלום ל. אני שמח שחזרת לכתוב. באמת חשבתי שבפעם הקודמת מה שכתבתי עצבן אותך מספיק כדי לגרום לך לא לכתוב יותר בכלל. ובאופן לא מפתיע אני חושב שמה שאת כותבת זה מצוין. מצוין וגם כמובן קשה. אבל איך אפשר אחרת? לפי מה שאת מתארת את בתוך הטיפול, ובתוך עצמך, בצורה אמיתית ואמיצה וככל שאת מרגישה שאת יכולה. וזה כרוך בלהיות לגמרי עצמך - לכאוב לגמרי, להתגעגע לגמרי, לאהוב לגמרי.. ובקשר לשאלה למה לא לבטא הכל, נדמה לי שהשאלה באה מהמקום שמקווה שאם תבטאי רק חלק, אז זה יכאב רק חלק. ואת יודעת מה? אולי זה אפילו נכון. אבל ברגע שהתחלת להיכנס לתוך הקשר (והחדר) נראה לי בזבוז לצאת, או להיות בו רק בצורה חלקית. ובלי כאב, בלי סבל, הרבה פעמים גם אין שמחה ורווח. כך שאני מקווה שלא יהיה קשה מידיי, שישתלם לך, ובטח שאני מאמין בקשר לעיסוק שלך בחיבוק הפרידה. למעשה, לא הייתי מאמין לך אם היית אומרת שזה לא כך.. בהצלחה בזמן שנשאר דוד

דוד יקר, קראתי פעם אחת וחייכתי לאורך כל הדרך. ואז שתקתי עם עצמי- ככה עם חיוך..מהשתיקות של אחרי שקוראים משהו שעוד רוצים להרהר בו קצת. אתה מעניין, דוד.. ותודה גם שחשבת עליי מספיק כדי לשקול אם אמרת משהו לא מתאים. אני לא זוכרת במה מדובר, אז כנראה שלא עצבנת בכלל. רוב הזמן אני מאוד מתחברת למה שאתה כותב. ובכלל, אני מתעצבנת די לאט, וקשה מאוד לגמול אותי מכאן, אז הכל בסדר :-) תודה גם על המילים המבינות שלך. על המקום שהן נותנות.. לפעמים מתחולל בי כזה מאבק סוער שאני לא יודעת איך לשלוט בעצמי וזה מפחיד קצת. כשהיא שואלת אותי בטיפול מה יקרה אם ארפה, אני לא יודעת מה לענות לה.. אין לי מושג. (זה מזכיר לי, שבאופן דומה, חברה מחו"ל אמרה לי שבאירופה לא מבינים למה הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עוד ממשיך להתקיים. למה לא סיימנו עם זה כבר. והיה מביך לגלות שלא כל כך קל לי לענות...) אתה צודק לגבי ה"יכאב רק חלק" :-) גרמת לי לחייך.. אני רוצה לומר עוד משהו, אבל אתה לא חייב להמשיך את השיח הזה אם אין כוח. אני רוצה לספר שקראתי לפני יום-יומיים כתבה בידיעות אחרונות, על פרופ' רופא נדמה, מהחוג לפסיכולוגיה בבר אילן (אם אני לא טועה), שאחרי מחקר מקיף על כל מיני תיאורי מקרה ב-100 שנים האחרונות נדמה לי, ועל פרוייד, יצא בטענה שאין כזה דבר תת-מודע, ושכל הדיבורים על זה שהדחקות עושות רע הן לא בהכרח נכונות, שהרבה פעמים דווקא המדחיקים בריאים יותר, או מסתגלים יותר. המודעים לחלוטין למצבם לפעמים נופלים לדכאון.. הוא גם שם הרבה דגש על בחירה במאמר שלו. למרות שתחום העיסוק שלי הוא לא פסיכולוגיה, איכשהו השפה הזאת כבר כל כך חלק מהשפה היומיומית, ויותר מזה, מהחשיבה שלנו, שזה קצת מערער בי דברים מאז. אם למדתי בשנה האחרונה לומר לעצמי שמותר לנוח ולהרפות פשוט כי עצובים ולא רק כשחולים, גם אם לא יודעים למה עצובים, ואין סיבה לקרוא לזה בטלנות, עכשיו אני שואלת את עצמי איך להתייחס לדברים שאני מרגישה אם לא במונחים השגורים; תת-מודע והדחקה. מה לומר לעצמי? מה להסביר? זה מוזר.. מוזר-מאתגר אולי.. כי זו לא רק שפה, אלה ממש כל מערכת המושגים והקשרים ביניהם. הרשת הזו, הכלים שבאמצעותם אנו חושבים. אתה יכול לתאר לעצמך מצב שתסביר תהליכים במושגים ובמערכת תאורטית אחרת? (מוזר נכון?) אז אולי לא חייבים להביע הכל, כי פשוט אין סיבה טובה, או "מדעית", לכל זה. וגם המחשבה שבלי כאב וסבל אין שמחה ורווח, שכתבת.. אולי היא נכונה, אבל המאמר הזה של הפרופ' גורם לי לשאול את עצמי על אילו אקסיומות או אמונות קודמות המחשבה הזו נשענת, ואולי זה לא בהכרח כך. כמעט כמו המחשבה האמריקאית שאם תעבוד קשה תצליח.. סתם, אני לא מתפלמסת בכוח וגם לא שואלת שום דבר קונקרטי, סתם משתפת במחשבות.. עכשיו אגש שוב לקרוא את התשובה שלך :-)) (תודה) לילך

http://www1.biu.ac.il/File/file_biu_08_05_13_8_59.pdf

תגיד.....דוד יקר שאלה שאלתית: ליאת מפרסמת בכרטיס שלה את מצבה המשפחתי שזה מאוד חמוד בעיני למה אתם הבנים לא מפרסמים אם יש אישה או צוציקים? אולי לנשים פסיכולוגיות יותר קל או שאין קשר? אתה בטח חושב שאין לי משהו חשוב יותר לעשות אם אני מגיע הנה עם השאלה הזו אז כן אולי קצת:-) חוץ מזה מה עניינים לא רואים אותך לא שומעים אותך :-) ברוך שובך אלינו ושלנו אליך נעים שאתה פה.. אני מפה שומעת ורואה את החיוך שלך:-) בילבי ילדת הברזל

דווקא אורנה אמרה משהו על זה שהיא מקריאה סיפור לפני השינה....:-)

שלום בילבי ברור שהתגעגעתי. טוב לחזור, שיראו אותי, ישמעו אותי... ובקשר לשאלה השאלתית. באמת, שאלה מעניינת, ואין לי עליה תשובה מוחלטת. בטח שמת לב שלמרות שליאת, דרור ואני בדרך כלל באותו ראש מבחינת החשיבה, הרי שלכל אחד מאיתנו יש בכל זאת את הסגנון שלו ואת הדרך שלו לענות ולהתייחס לדברים. הסגנון הזה גם מופיע בצורה בה אנחנו מציגים את עצמנו מלכתחילה. האם זה משהו שקשור לגברים/נשים? לא יודע. יכול להיות, ויכול להיות שזה סגנונות אישיותיים מעבר לנושא של מגדר. מה שבטוח, זה שאנחנו מנסים לעשות את מה שתמיד מטיפים אליו כל הפסיכולוגים - לעשות את מה שמרגיש לך נוח ומתאים בשבילך. להתראות דוד

יש מספיק שמות לכולם :-( (לילך)

אני ממש מודאגת:-( אני מטופלת אצל פסיכולוג מדהים שאני חולה עליו לפני שבוע אמרתי לו שאני רוצה לחבק אותו מאוד....הוא דיבר איתי על זה בקיצור הבנתי שחיבוק ממנו לא יגיע... היום בבוקר בפגישה איך שעמדתי לצאת מהקליניקה ניגשתי אליו וחיבקתי אותו זה היה הכי כיף והכי נעים שיש:-) מה לדעתכם הוא חושב או מרגיש מה הוא יעשה עכשיו מה קורה למטפלים במצב כזה? מה יהיה האם זו סיבה להפסיק את הטיפול האם הוא כועס או נבוך מה נהיה איתו...... שולחת גם לכם חיבוק:-):-))))))))))

אותי הצלחת להצחיק .. חבלז .. סורי לא בקטע לפגוע .. זה הזכיר לי את עצמי .. אולי גם אני עוד יעשה לו את זה :-))))))))...(מי יודע?) הרי אם אני יבקש את זה .. הוא יתחיל לנתח את זה וכו '.. וממש לא בא לי על זה :-).. מה כבר יכול להיות גרוע ?... אחכ אין לי בעייה לנתח את זה :-) .. אבל בוא נחשוב על זה בהיגיון , הרי זו פלישה לפרטיות .. אני ..לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה , במיוחד מהמקום שאני באה אלייו לטיפול .. אבל .. עדיין יש אבל .. דיי נו .. למה לנתח את זה שלילי .. זה חיבוקי .. אמיתי וכנה בלי שום מטרות וכוונות מיניות .. אז להפסיק טיפול בגלל זה ?.. דיי נו.. נראה לך ???. הוא יודע בתוכו שזה אות תודה והערכה עמוקה אלייו אני בטוחה .. מרגישה כמוך .. מחבקת אותך .. מה אתה אומר על זה דוד ?.. זה ככ נורא??? מחייכת אלייך :-))) שרית

שלום חיבוקי אני מבין שהחיבוק שאת מספרת עליו עורר גם תחושה נעימה אבל גם דאגות וחרדות לגבי ההמשך. אני כמובן לא יודע כיצד הרגיש המטפל וכיצד הוא יגיב אבל אני מרגיש די בטוח להמר שהחיבוק הזה לא יהיה סיבה לסיים את הטיפול. עם זאת, נראה לי סביר להניח שהוא כן יהיה משהו שאולי תתייחסו אליו עוד בהמשך - את לפי הבנתך ורגשותיך והמטפל - לפי שלו. מעניין לשמוע כיצד זה יתפתח, אבל בכל מקרה, לפי תיאורך לא נשמע לי שיש לך סיבה להרגיש דאגה מיוחדת. בהצלחה דוד

שלום לפסיכולוגים הנחמדים אני בטיפול אצלת פסיכולוגית קלינית כבר שנתיים וחצי. המטפלת שלי דיברה איתי בפגישה האחרונה על פניה לפסיכיאטר כדי לקבל כדורים ותמיכה נוספת- מה הקשר שיהיה בין הפסיכולוגית לפסיכיאטר מה קורה עם סודיות רפואית ואיך מתקיימת השלישייה הזו?? האם בשיחה ביניהם המטפלת שלי תספר לו הכל עלי ועל מה שקורה בטיפול והאם יכול להיות שהפסיכיאטר או היא יחליטו ביניהם לאשפז אותי בקיצור מה הולך להיות במשולש הזה אני חושש מאוד. תודה וכל טוב לכולם

שלום למודאג באופן טבעי, הפנייה לגורם נוסף והשינוי וההרחבה של הקשר הטיפולי למשולש מעלות דאגות בקשר לפרטיות, סודיות וחשש מפני שניים שפונים כנגד האחד. ביחס לשאלתך האחרונה, יש חוקים ברורים במדינה שנוגעים לאשפוז ללא הסכמה ובדרך כלל מעשה שכזה אינו פשוט ודורש תנאים קיצוניים למדיי. באשר למה תספר הפסיכולוגית ומה יהיה הקשר בינה לבין הפסיכיאטר הייתי במפורש מדבר איתה על העניין לפני הפנייה אליו. גם מבחינת הדאגות שלך וגם מבחינת ההתנהלות שלכם בקשר, חשוב ששאלות כגון אלה יעלו מול הפסיכולוגית וכי דברים אלה יהיו ידועים ומוסכמים בינכם ככל האפשר. בהצלחה דוד

שלום לאדישות ולאטימות!!!!!!!!!!!!!!------------------------------------------------------ איך אתם המנהלים עונים בכזו נחת רוח לאנשים שרוצים למות??????????איך אתם יודעים שאנשים אלו לא יתאבדו היום????.איך אתם ישנים בלילה כשאתם קוראים על הכאב והרצון למות??????????כשמישהו מפסיק לכתוב כאן תקחו את האפשרות שאולי הוא כבר מת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הידד לאדישות!ואל תדברו על "יש בך חלק שרוצה לחיות" או על "תקווה" שאני לא רואה העיוורון הוא שלכם! אתם תישארו עם התקווה אתם מאוד אוהבים לדבר עליה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!זה לא פורום פסיכולוגיה קלינית זה פרסום לתחת שלכם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אם אתם לא רוצים אל תעלו את ההודעה היא לא מפרגנת לכם ואתם כל כך אוהבים שמנפחים לכם אתהאגו המנופח כל כך מלכתחילה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה גם לא ספירת מלאי,ועל כל ד. או ש. או ז. שתעלם מפה,יבואו עשר אחרות. ואנשים מתים כל יום והדרך כבר לא ממש חשובה.כך שעם או בלי תקווה התוצאה הסופית זהה!!!ונמאס לי לרדוף אחרי הודעות שלך ולציין שזו לא אני!!!

שלום לד. אני לא בטוח שהבנתי את הפנייה לד. השונות (ובעצם גם אני ד.), אבל בהתייחסות להודעתך: איך אנחנו חיים עם עצמנו? קשה לי לענות עבור ליאת ודרור, אבל באופן כללי הייתי אומר שאיכשהו, כמו הרבה אחרים, מנסים לחיות כמה שיותר בסדר. להרגיש שעושים את המיטב שביכולתנו ולהיות מודעים לכך שליותר מזה אין לאף אחד זכות לצפות. היכולת לחיות בשלום עם עצמך, לדעתי, נובעת מהתחושה שעשית ככל יכולתך ומהידיעה שאף אחד אינו כל-יכול. הדרך הזו היא שמאפשרת, בעיני, להימנע מהאדישות ומהאטימות שאת כל-כך מתרעמת עליהם בהודעתך. ואני מסכים איתך שהתוצאה הסופית זהה - בוודאי שכולם מתים בסוף. אבל אני לא רואה סיבה לא לדחות את התוצאה הסופית הזו או להשלים עם כאב שדוחף לעברה, כאשר יש סיכוי, וכן- גם תקווה, לחלופות אחרות. אני מקווה שעניתי לשאלתך. חשוב לי להדגיש שזו בשום פנים ואופן אינה תשובה מלגלגת, אלא ניסיון לענות בכנות וברצינות. להתראות דוד

יה אללה! גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות וגם כתבתי משהו דומה השבוע ו.. נחשי מה.. בכלל לא העלו את זה. מתפלאה שבכלל העלו את שלך.. איזה פורום... אני מאוד מאוכזבת ממנו.

שלום, אני מנסה להבין את הסיבות לאכילת לילה. אני קמה פעם פעמיים בשבוע (פחות או יותר) לאכול משהו קטן מתוק. תמיד מתוק. לעיתים אני כלל לא זוכרת שקמתי, אלא אם כן אני רואה עטיפה או שאריות בבוקר. לעיתים אני זוכרת ומודעת. על מה התופעה מעידה? האם ניתן לטפל בה ואיך? תודה

שלום למלך ליר את כותבת על המתרחש אבל לא מציינת האם התופעה מפריעה לך, עד כמה ומדוע. דבר זה חשוב לגבי החלטה האם לפנות בשל כך לטיפול או לא. במידה וכן, הרי שזהו סימפטום כללי, שיכול להוביל לאפשרויות שונות, שיתבררו רק במהלך הטיפול. בהצלחה דוד

אולי שווה גם לבדוק את רמת הסוכר בדם. רק ליתר ביטחון..

אני לא אוהב את הריח של המטפל שלי! הוא מתבשם בבושם שגורם לי לסחרחורת איך אני אומר לו את זה בלי שיעלב? זה ממש מפריע לי בטיפול ואני יוצא משם עם בחילה..כבר ביטלתי שתי פגישות פתחתי חלונות הרחקתי את הכסא ועדיין ריח מתוק באוויר כאילו אני בדייט מהגיהנום!!!!!!!!!!! מה הקטע שלו הוא לא מודע לזה? אולי הוא הומו וזה חלק מהקטע אבל הוא לא מתאפר! אני מקווה:-) אולי עדיף את זה על מטפל שלא מתקלח או שזו התנגדות לטיפול כמו שאתם החבר'ה הפסיכולוגים קוראים לזה?חבל שאני לא יכול להעביר אליכם את הריח!!!!!!!!...... תודה לכם על התייחסות שלומי

שלום שלומי אכן, שאלה מקורית. ובעצם, מעניין כמה מטופלים היו רוצים לשאול את אותה שאלה ולא מעיזים..בכל מקרה, התשובה נראית לי די פשוטה: תגיד לו (פשוט לייעץ, לא פשוט לעשות). חלק מההתחייבות של פסיכולוג היא להסכים ולשמוע גם דברים שלא קל לשמוע, גם לא לפסיכולוג, ולהתגבר על כך, לחשוב על זה ולא להעלב בצורה שמפריעה לטיפול. ובכל מקרה, מה עדיף לך - להמשיך לסבול רק בשביל שהפסיכולוג שלך לא יעלב? או, נראה לי שבכל זאת יש פה משהו לדבר עליו בטיפול.. בהצלחה דוד

שלום אני מעוניין ללמוד פסיכולוגיה ואני מאובחן במניה דיפרסיה. האם זה יכול להפריע או למנוע ולפגוע בי במסלול הלימוד? האם יש סודיות רופאית בכל התהליך עד לקבלת הרשיון או שחולי נפש לא יכולים להיות מטפלים. בתהליך הקבלה אמורים לספר דבר כזה או שלא חובה? תודה רבה

שלום אורן אתה שואל שאלה, שהתשובה לה תלויה בעצם בעד כמה המאניה-דיפרסיה מפריעה לך בכלל בחיים ועד כמה היא עלולה להפריע לך בדרישות האקדמיות והרגשיות שנדרשות במהלך לימודי פסיכולוגיה ובעבודה שלאחר-מכן. באופן כללי, ככל שאני יודע הסודיות הרפואית נשמרת בכל מקרה ומידע אישי ביחס לבריאותך לא אמור להגיע, ללא אישורך, לגורמים חיצוניים. אדם שסובל ממחלת נפש יכול להיות מטפל, כל זמן ובתנאי שהמחלה אינה מפריעה לו לעמוד בדרישות ובחובות והמחויבויות של המקצוע. וביחס לתהליך הקבלה, הציפייה היא לפתיחות ולאמינות בדיווח על עצמך - הבחירה האם לספר או לא תהיה בסופו של דבר שלך, אם כי אני בהחלט הייתי מייעץ לך לספר - כאמור, הדבר לא אמור בהכרח לעכב אותך בקבלה ועדיף לספר מאשר לחיות בדאגה מפני גילוי כל החיים. בהצלחה בכל מקרה. דוד

שלום לך דוד התחלתי טיפול לפני שלושה שבועות ואני חושבת המון על המטפל שלי. אני מעוניינת להבין האם מטפלים חושבים על המטופלים שלהם מחוץץ לקליניקה? איך המטפלים מושקעים במטופלים שלהם מחוץ לקליניקה? המטפל שלי הוא מתמחה ואני מבינה שהוא בהדרכה כל כמה זמן מטפלים הולכים להדרכה? בכלל מה זה הקשר הזה מטפל מטופל האם יש שם אהבה הדדית??? יכול להיות מצב בו מטפל יתאהב במטופלת יש אפשרות כזו או שהמטפלים עושים קאט לרגש? ואיך אתה דוד ברוך חזרתך אלינו:-)

שלום ליאורה אני בסדר גמור, שמח לחזור לפורום. השאלות שלך והעיסוק במטפל הם חלק טבעי וחיובי מהתפתחות של קשר טיפולי חדש. אני מניח שפסיכולוגים שונים יתנו לך תשובות שונות לשאלות שלך, כל אחד על-פי גישתו ואופיו. קשה לי להאמין שיש מטפל שאינו עסוק במטופלים, במידה זו או אחרת, גם מחוץ לשעות הפגישה, אבל הדבר משתנה בהתאם לתקופות שונות בטיפול וגם תלוי במטפל עצמו, במטופלים, בקשר שנוצר ובתכנים שעולים. אותו דבר מתאים בעצם גם לשאלות האחרות שלך, והאמת היא שאני מרגיש שהדבר הנכון ביותר, גם ביחס לשאלה על ההדרכות וגם ביחס לשאלות על התאהבויות וקאטים ברגש, הוא לשאול בגלוי ובאומץ את המטפל שלך עצמו את השאלות ולשמוע ממנו את דעתו בעניין. בהצלחה דוד

ד"ר שלום. אני בת 35 גרושה + ילדה. בשנה האחרונה נתקלתי בקושי לייצר זוגיות עקב לחץ פנימי, הדבר מתבטא במיחושים בקיבה, קירקורי בטן וגזים. זה יוצר תחושה לא נעימה, דבר שהוא לא בשליטתי, וכשאני נמצאת במצב אינטימי זה ממש לא נעים וההתאפקות לא מיטיבה עם המצב. נכון להיום אני פשוט נמנעת ואני יודעת שזה לא פתרון. יצא שהייתי בחברת גבר לילה שלם וממש לא נרדמתי, הבטן "שיגעה" אותי. במשך היום ובכלל הכל בסדר. אני משייכת את המיחושים למצב מתח/חרדה ואין שום קשר למזון שנאכל. האם קיים איזה כדור שיכול לעזור לפתרון הבעיה? אשמח אם תעזור לי בהקדם. תודה מראש,

שלום עדן פעמים רבות נושא הזוגיות מעלה חרדות רבות, היכולות לעיתים גם להתבטא בצורה גופנית, כאשר הבטן היא אכן האיבר הסביר בגוף לאותת על חרדות כאלה. לא כתבת על האם התייעצת עם רופא באופן כללי לגבי מיחושים אלה והאם הם מופיעים רק בסיטואציות שקשורות לפגישות עם המין השני, או שמא גם במקרים אחרים. בכל מקרה, הייתי מציע לך דבר ראשון לשלול כל סיבה פיזיולוגית לתחושות אלה. במידה ואכן מדובר בקושי רגשי הרי שקיים טיפול תרופתי טוב, המסייע להפחית חרדה ולהקל על קשיים חברתיים שונים. בכל זאת, חוץ מטיפול תרופתי הייתי מאוד ממליץ לך לפנות גם לפסיכולוג/ית, בשביל לטפל בחרדה בצורה מלאה ויעילה יותר ולבדוק מה בדיוק קורה לך בקשרים ומהיכן נובע המתח שאת מתארת. בהצלחה דוד

דוד! שלום, כמה טוב שחזרת (: אתה מכיר את זה שצברת הרבה דברים שבא לך לספר, עד שבסוף הדף נשאר ריק?.. אז עוברים הרבה דברים, ופתאום קורים המון שינויים בגלל גל העזה מוזר שלי, ניסיון מס' 1 לצאת מהקפיאה שהייתי בה שנתיים יצא לדרך ( דייט! ), שכחתי כמה זה יכול להיות מוזר ומבלבל... אבל מה שרציתי לשאול, קשור לפסיכולוג..הוא נורא מבלבל אותי עם עניין המגע. הרבה זמן לא היה כזה בכלל, ואז הייתה תקופה לא ברורה שהוא כן היה נותן לי יד כשהיה קשה לי, ואני אישית חושבת שזה מאוד קירב בינינו ועזר לי להיפתח...אבל עכשיו הוא שוב פעם אומר שמגע לא אפשרי. זה מרגיש שכשלו מתאים ונוח אז זה מקובל, ותמיד כשאני מבקשת, אז זה הופך ללא לגיטימי.. זה לא מבלבל? כאילו עצם הבקשה שלי היא הדבר הלא טוב ולא המגע...מטריד... מרגיש לי חד צדדי וחסר שליטה מצידי..הוא קורא לזה שפה נוספת שנכנסה לחדר..אז ממתי צריך להשתיק משהו שרוצה להיאמר? סה"כ היה שבוע טוב ( נדיר ) והיו לי כוחות נפש להתמודד עם דברים לא פשוטים ( עוד יותר נדיר ). שיהיה שבוע נפלא אופיר

שלום אופיר תודה, טוב לחזור. וטוב לשמוע על שבוע טוב והתחממויות שמתרחשות פתאום ודברים טובים נדירים שמתרחשים - מקווה שיהיו פחות ופחות נדירים. ובקשר לבלבול שאת מעלה - יותר בלבול משאלה, נדמה לי - הרי שהדרך היחידה שאני רואה היא להמשיך ולחשוב ולדבר על כך בגלוי בתוך הטיפול. כל התחושות והמחשבות שאת מתארת כאן נשמעות לי בעלות חשיבות וראויות להישמע גם בקונטקסט המתאים ביותר - בינך לבין המטפל. אכן, שפה, או התרחשות חדשה, מתגשמת בחדר. וייתכן שהייתה תקופה שבה לא היתה דרך לחשוב על השפה הזו - היה אפשר רק להרגיש, לחוש. ואולי עכשיו, יש הזדמנות גם לדבר על הדבר החדש בחדר - מה שיכול להמשיך ולהעשיר את השפה הזו, ובעצם אותך, עוד יותר. בהצלחה ושבוע טוב דוד

שלום אני בן 36 ואני עובד הרבה,גם משמרות. אני הרבה זמן בלי חופש ומרגיש שחוק,גם פיזי וגם נפשי הייתי בבית כמה ימים כי לא הרגשתי טוב,אבל לא ידעתי כבר מה זה שמחה או להיות בחופש אני חושב שזה מיותר מדי עבודה,אני שמתי לב שאני שחוק מנטלי ופיזי חשבתי ללכת לפסיכולוג או לרופא תעסוקתי מה את חושבת?

שלום זאב לדעתי כבר התכתבנו על נושא זה, לפני כשבועיים בערך. בכל מקרה, ההמלצה שלי נשארה זהה: ככל האפשר תמצא זמן איכות, שאינו קשור לעבודה, ואם אתה מתקשה להרגיש פחות מתח גם בזמני חופש בהחלט הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג ולבדוק מה בחיים לא מאפשר לך להרגיש טוב. להתראות דוד

"שלום רב שובך ציפורת נחמדת" :-) (תודה שכבר מזמן לא קראו לך ציפורת.. ;-) רק כותבת לברך על השיבה, יופי לקרוא אותך, לילך

שלום לילך באמת עבר כבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שקראו לי כך.. ותודה על הברכה. כיף וטוב לי לחזור. דוד

לילך יקירה, קראתי את הודעותייך בכל העצים מלפניי, מאחוריי, מצדדיי... יש בהן כזה יופי, מעשה אמן, שכל נגיעה שלי רק תקלקל. אוספת אותן בשתי ידיים רחבות רחבות. תודה עמוקה, נפש יקרה. ד"שים משחרורים, ציפורי בוקר אחרות וגם ממני 8-]

כשהשקט משתרר, הכאב משתחרר. החוסר מתבהר במלואו. מנופפת אני באוויר, חובטת בחלונות גופי. מתפוגגת.

אני פה.... בילבי ילדת הברזל

שלום ל-! אני כותב לך לא מעט שעות אחרי ההודעה שלך ואני מנחש, ואולי גם מקווה, שחלק מהכאב שתיארת פחת וטיפה הצטמק בתוכך. פעמים רבות הלילה הוא הזמן הקשה ביותר. הלילה והשקט החיצוני שהוא מביא. בזמנים כאלה קשה לנחם ואולי כל מה שניתן לעשות הוא להמתין לאור הבוקר. אבל אולי אפשר גם להתנחם בכוח שלך לגשת למחשב, לכתוב, למצוא דרך, באמצעות המילים והסמלים, לפרוק חלק מהכאב הזה החוצה בצורה טובה. והייתי גם מציע לך להתנחם בפורום, בתגובות האיכפתיות שההודעה שלך מייד עוררה. גם זה משהו לקחת ללילות קשים. להתראות דוד

אוף נקודה חמודה- דעי לך שהגבתי לך כאן ובעוד מקום אבל.. חתכו את זה בעריכה. אין לי מושג למה. ההודעה שלי בכלל לא הייתה תוקפנית או משהו . חבל שמסננים פה סתם כך הודעות תגובה ותמיכה לאחרים! אז.. התנצלות ממני- לנקודה.

לא מעלים הודעות המשך?

שלום ל - ? רובן המוחלט של ההודעות הראשונות והודעות ההמשך מועלות לפורום. כידוע, ישנם מספר חוקים עליהם מקפידים המנהלים ושאינם מאפשרים להעלות כל הודעה לפורום. חוקים אלה כוללים אי-העלאה של הודעות שתוכנן העיקרי הוא פוגע ותוקפני כלפי מי מחברי הפורום ומנהליו. במידה ולא מדובר בכך הרי שאין מניעה להעלות הודעות המשך. להתראות דוד

בוקר טוב, רציתי לומר כמה מילים, כי זה איכשהו קשור לנושאים שנוגעים לי גם דרך הטיפול שלי. בהקשר לפורום - שמתי לב שמאד משתדלים לתת ביטוי למגוון רחב של דעות וסגנונות. אני גם יודעת שכן קורה לפעמים שהודעות לא עולות - גם הודעות רכות, חמות ותומכות שאין בהן החצנה מופגנת של תוקפנות. בדר"כ מדובר בהודעות שנכתבו מחוץ לתחום המשמרת של מנהל, עפי"ר כהמשך לעצים שנטעו קרוב יותר לתחילת המשמרת (הסקת מסקנות פרטית שלי). זה קורה כי זה קורה (אמירה לא פשוטה). מעכשיו, לפי מה שלמדתי בטיפול שלי, בא הקטע של ויסות והשגת שליטה, נפרדות, אחריות (שלנו כמשתמשים), ולאו דווקא בהקשר הספציפי של "העלאת הודעות". וכאן בעצם רציתי לשתף את הקוראים - התגובה לאירוע מסוג זה (שאולי מדגישה יותר נוכחות של זולת, גבול, תלות וכד') יכולה לעורר רגשות תוקפניים. רגשות של זעם. אם יש הזדהות חזקה עם צד הרסני, יש תהליך פנימי שגדל ומתעצם והופך למימדים גדולים מאד בפנים. האירוע החיצוני כבר תם, אבל מבחינת הנפגע/הנעלב משהו מחולל מהפיכה גדולה, והוא כאילו קשור עדיין לגורם חיצוני. הנפגע משתמש באירוע החיצוני (בלי דעת) כטריגר להמשך תהליך הפגיעה, שלא נפסק. ליאת אמרה פעם יפה כל-כך במן דרך אגב שכזה, "האחריות על העלבון היא על הנעלב עצמו". כמה זה מסובך... לפעמים דברים חוזרים פנימה ומנסים להיות שמורים שם, ותוך שביב שנייה בפנים הבנאדם כבר אבקה ורסיסים. ברגע כזה אפשר לדבוק בדמיונות מאד מסוימים, שכנראה בעבר עזרו להישרדות בתוך מצב קבלתי נסבל רגשית. זה מסוג הדברים שמנסים בסופו של דבר להוציא החוצה בטיפול, וזה מאד לא קל להתעסק עם המפלצות הללו. תגובה הפוכה תהיה החצנה (מקור התגובה דומה, רק הכיוון שלה שונה). ואז, נאמרים דברים, והתוקפנות מורגשת בהם מאד. מתוך הזדהות עם כוחות הרסניים אפשר מהר מאד לגלוש למחשבות של כוונות זדון ופגיעה מכוונת, של תחושת השפלה, נידוי והחרמה מאד חזקים (ואלה תחושות קשות וכואבות ביותר). ברגע שיוצאת תגובה כזאת במקום חיצוני *שאינו טיפול* אין הקשבה, עשויה להתרחש תגובת שרשרת, ואז נעשה ההקשר הבלתי נמנע שכביכול רק מעצים את כיוון המחשבה הראשוני. דברים מתנפחים למימדים מפלצתיים. הנקמנות, הדרישה לפיצוי... למדתי שמחשבות מסוג זה מקומן הבטוח בטיפול. עם כל הבושה והחרדות שיש סביב. ויש הרבה. הרבה מאד. זה המקום היחיד שיכול לגעת בהם וגם לעבד אותם. לאט לאט לאט. צריך לשים לב גם (בינינו לבין עצמנו לבין הטיפול) אם אנחנו נוטים ובוחרים להישאר באותם מקומות שגורמים לנו לתחושה הקשה הזו ולא מרפים. נצמדים לא נפרדים. נלחמים במקומות אבודים... אז.. רק רציתי להזכיר (די חסר, אבל זה מה שאפשר בהודעת אינטרנט אחת) מה יכול לקרות בראש שלנו בגלל תרחיש אחד "קטן ולא חשוב", ואיך אנחנו יכולים קצת יותר להבין, לקחת אחריות ולנסות להשיג שליטה. זה לא תמיד עובד גם עם הידיעה, או שזה לא עובד ממש בזמן אמת, אבל גם ידיעה זה התחלה של משהו... בוקר של אור (mp)

היי דוד מה המצב? פשוט נורא!!!!!!!!!!!! גיליתי לאחרונה שהמטפל שלי נשוי! למה זה מפריע לי אני ממש כועסת עליו ושונאת אותו כאילו הוא בוגד בי! כאילו אשתו מושלמת ואני לא!!!!!!!!!!!אני אפילו חושבת לעזוב את הטיפול !למה??????? :-(((((((((((((((

שלום ל - me2 אני מבין את התחושה הנוראית שלך, אבל במקומך הייתי שוקל לשנות את הפרצוף העצוב לחיוכים...ברצינות, אני חושב שהתגלית שלך מובילה אותך לנקודה חשובה מאוד בטיפול. למה את מרגישה כך לאחר הגילוי? הייתי משער בגלל שהוא מעלה תחושות של קנאה, תחרות מול אשת המטפל (בה לכאורה הפסדת) ומשאלות עמוקות של להיות עם המטפל בקשר קרוב יותר. כל אלה תחושות לא רק לגיטימיות אלא גם מהוות מפתח פוטנציאלי חשוב להבנת עולמך הפנימי. האמיני לי שאינני מזלזל לרגע בקושי ובמבוכה של דיבור על תחושות אלה בתוך הטיפול עצמו, אבל נדמה לי שלא תופתעי אם אכתוב שהדבר הנכון בעיני אינו לעזוב את הטיפול אלא לנצל את ההזדמנות דווקא ולהעמיק בו, ובהבנתך את עצמך, עוד יותר. בהצלחה דוד

שלום רב יש לי נרק שאלה קטנה להפנות אליכם מתי תהיה כאן ליאתי. תודה שולמית

שלום לשלומית ליאת תענה על שאלות כאן כבר ביום חמישי להתראות דוד

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית, שיכולים לטפל בבית המטופל (נמצא במעצר בית), במבשרת ציון?

שלום אייל ראה תשובתי לשאלה הקודמת של האם המודאגת. להתראות דוד

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית קליני, אשר יכול להגיע לבית המטופל?

שלום לאם המודאגת כפי שאת בוודאי יודעת, הגעה לבית המטופל אינה מאוד מקובלת כחלק מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הדבר עליו הייתי ממליץ הוא למצוא מטפל/ת עליהם קיבלת המלצות, לקבוע פגישה, ובפגישה זו להסביר את הצורך המיוחד ולחשוב ביחד מה הם הפתרונות האפשריים. אפשרות אחרת היא להציג את הנושא כבר בשיחת טלפון מקדימה ולברר האם יש טעם לקבוע פגישה ולחשוב יחד, או שהדבר אינו אפשרי בשום פנים ואופן. בקיצור, במקומך הייתי מחפש קודם את המטפל המתאים ורק לאחר מכן בודק איתו כיצד מתמודדים עם המצב הקיים. בהצלחה דוד

לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי ובסהכ אני חושבת (אין לי למה להשוות)שלא רע אך יש לי שאלה מעט מוזרה - יומיים לפני הפגישה השבועית התקשר הפסיכולוג ופיספתי אותו , כתב מייל וגם כן נעלם מעיניי ושוב התקשר כבר ביום הפגישה רק לוודא ואמר שהוא חולה ולא יוכל להפגש וכעת לבעיה -אני מרגישה משום מה ולפי הרגשה בשיחה שלא ממש מדובר במחלה לא יודעת למה אני חשה שמאזשהי סיבה אחרת החליט לא להתראות השבוע,וההרגשה הזו גורמת לי לרצות להתנתק ממנו כי אני מרגיש ה אזשהו חוסר אמון בגלל החלטתי הזו הבלתי נמנעת ...ובלי מאה אחוז אמון חבל על מאמצינו..מה דעתך?

שלום את מתארת את מה שהתרחש בינך לבין הפסיכולוג וכותבת על "החלטה בלתי נמנעת". לא לגמרי ברור לי מהי. האם כבר החלטת להתנתק מהטיפול? זו כמובן תהיה החלטה שלך, אבל על סמך תיאורך נדמה לי שאם כן, הרי ששווה לך לשקול זאת שוב. טיפול פסיכולוגי, במיוחד כאשר הוא לא רע, מעלה תחושות שונות בתוך הקשר עם המטפל. תחושות אלה והדיבור עליהן, לעיתים קרובות, מהוות חלק חשוב מהטיפול ומסייעות להגיע לתוצאה טובה יותר ביחס למטרותיו. נשמע לי שמתוך תחושות שלך, ולא בהכרח על בסיס אובייקטיבי (לפחות לפי תיאורך), הסקת שהמטפל אינו כן איתך, דבר שייתכן ונגע בך בנקודה רגישה וגרם דווקא לך לרצות לא להתראות איתו יותר. כלומר, מדובר בשאלה של אמון ונתינת אמון. בזהירות אומר שייתכן ודווקא והנושא הזה יכול להיות משמעותי לדבר עליו בתוך הפגישות. בהקשר זה, נראה לי שהנקודה של מאה אחוז אמון היא לא נקודה ריאלית לצפות להתחיל איתה את הקשר הטיפולי: ההישג האמיתי הוא לא להתחיל את הטיפול עם מאה אחוז אמון אלא דווקא להגיע למצב שכזה בסיומו. בהצלחה דוד

me2 שלום, לא קיבלתי ממך הודעות לא במייל ולא בנייד. את מוזמנת להיעזר בי בפורום. או לשלוח שוב הודעה במייל. דרור

אני רוצה להיות אמא, שכן אני מרגישה שאמהות זאת ילדות שניה \ומשהו חסר לי בילדות האם הגיוני? יכול להיות מצב כזה?

אלמונית 2 שלום, הרצון להיות הורים מושפע במידה רבה מהדרך בה אנו רואים את חווית ההורות. את רואה בה כהזדמנות להשלים או לתקן את מה שלא היה לך בילדותך. זה טבעי, אבל קיים קו עדין בין לרצות לחוות חלק מחוויות הילדות שלא היו ועדיין לאפשר לילד לחוות את ילדותו הוא, לבין ניסיון לחוות את הילדות כהזדמנות שנייה על חשבון הילדות שלו. ניתן לעשות את הבחירה הנכונה כל עוד מודעים לכך. דרור

מקרה שלי- היה לי הערכה עצמית מאוד נמוכה היתי בטיפול 15 פגישות עכשיו אמנם אני יותר מכבדת את עצמי, אבל כל הזמן משווה עצמי לאחרים, מרגישה עדין איזה חוסר נחיתות, מרגישה איזשהי אשמה ותחושת לא בסדר לפעמים מה יעזור לי לקבל את עצמי כמו שאני וללראות את היחודיות שלי? האם טיפול? מה המשך?

שלום לך, נשמע לי שעשית התקדמות משמעותית בטיפול ומסיבה כלשהיא הוא נפסק. את מרגישה היום בטוחה יותר בעצמך, ועדיין באופן טבעי משווה את עצמך לאחרים ומרגישה לעיתים נחותה יותר. גם להרגיש אשמה ולא בסדר זהו דבר רגיל לחלוטין. השאלה היא האם זה מפריע לך. מעצם הפנייה נשמע שכן ולכן הצעתי היא אם יש באפשרותך לחזור לטיפול ולהמשיך את ההתקדמות בה התחלת. דרור

היי.. מה שלומך דרור ?.. משתפת אותך .. בהמשך למה שכתבתי לך כאן אתמול .. כן הגעתי בסוף היום לטיפול .. ראית מזה .. נפלאות התמיכה הוירטואלית שנותנת עוד קצת כח :-).. הגעתי כעוסה בטירוף .. נראה לי כעסתי יותר על זה שלא הצלחנו להתראות שבוע שעבר יותר מפעם אחת בגלל החג ..כל החרדת נטישה שטבועה בי מילדות .. פאק לא יודעת .. כל חוסר יציבות הכי קטן .. מוציא אותי מאיפוס .. אמא אני ... ואיך אני מתנהגת?? כמו ילדה קטנה .. אין לי הסבר .. אני יושבת עצבנית .. רוקעת ברגל בטירוף ..עושה רעש עם בקבוק מים ביד .. והוא .. רגוע .. דרור הוא (((((רגוע ..)))) לפחות כלפי חוצ הוא רגוע בטירוף... כאילו לא משנה כמה אני מנסה "לסחרר" אותו, להפיל אותו , שיימאס לו ממני .. הוא נשאר רגיש ואכפתי .. יציב .. הייתכן?... מדהים .. מאיפה הכוחות האלה ?... איך אתם לוקחים כוחות כשמטופל מנסה לייאש בכל דרך?.. שמטופל ככ חסר אמון ??? איך אתם נשארים עם "ים סבלונות וכוחות מברזל" ???!!! משום מה , אני מצליחה להרגע , לדבר על מה שמפריע , לקבל ממנו רוגע .. משהו בדיבור , בקול שלו , בנוכחות .. לאיודעת ..אין לי הסבר .. אבל עושה לי את זה .. כל הכעס נעלם .. כאילו ושכחתי שאני מגיעה "לפרק, לשבור , להרוס " את כל הקשר שבנינו .. והוא .. רק אומר .. "אני רוצה להזכיר לך , שיש מקום לכל הרגשות בחדר , אני רוצה שתדעי את זה .. כל קשת הרגשות .. יכולה לקבל מקום בטיפול " .. מדהים .. זה חלום ?.. או המציאות שאלייה אני מתקשה להבין או להאמין שיכולה להיות ?... זה רק הפחד שלי .. שימאס ממני וכו' ?..שינטשו ?.. שיפגעו ??? למה אני ככ רוצה וצריכה אותו .. ואיפשהו עדין מחפשת את המקום שכן יהרוס ?.. כי מה ?.. האכזבה ככ מאיימת עליי?.. הנטישה ??? הרי אני מבצעת מולו השלכה של ..שיחזור ילדות .. משהו שטבוע בי וכאילו לעולם לא יעבור ?? מה אתה חושב ??? יש מקום לתיקון ???? דרור, תודה שאתה כאן ,מקשיב ועונה באמפתיה ואהבה . שרית

שרית שלום, ראשית, אני חושב שחשוב שהצלחת ללכת היום גם אם היית כעוסה. זה כשלעצמו מהווה צעד משמעותי, לדבר על הרגשות שלך ולא לפעול אותם. אני מניח שרוב הדברים שאת אומרת מסבירים את מה שקורה לך, את מפחדת להיעזב, את משחזרת מקומות מוכרים לך. את אפילו מחכה לרגע בו הוא ימעד כדי להוכיח לך ולו שאין חדש תחת השמש. אבל החדש תחת השמש יהיה ברגע בו תוכלי לקבל את הנפילה כנפילה ולא כהוכחה לדבר שמסתתר כל הזמן מתחת. כשתוכלי להרגיש שהמצב הרגיל זה שהוא שם ומבין אותך, ואז תוכלי לקבל את אותם רגעים בהם הוא לא יצליח, מבלי להרגיש שהחלום התנפץ. וכן אני בהחלט מאמין שאת יכולה להגיע לשם. דרור

לא רוצה שייגעו בי יותר-לעולם!!!גם לבובה מרוטשת נמאס!!!

שלום לך, אני שומע בדברייך כאב רב. את מתקשה להרגיש בנוח כשנוגעים בך, פיזית ואולי גם נפשית. משהו במגע מבהיל אותך, מרגיש לך מלכלך כדברייך. זו תחושה קשה להרגיש שלכ מגע יש הקשר מלכלך, שקשה להיעזר במשהו כל כך ראשוני, משהו שאני מניח שאת גם כמהה אליו. אני לא יודע אם את בטיפול, ובכל מקרה גם בתוך טיפול זה לא פשוט, אבל יש טעם לנסות ולראות האם את יכוהל להצליח לראות במגע גם משהו נעים, רך, אוהב. דרור

כמהה למגע מלכלך?לאאאאאאאאאא!לא רך לא נעים לא אוהב!כואב ומשפיל!!!

שלום אם למישהו יש בבקשה פסיכולוג באיזור חיפה והקריות דרך קופת חולים כללית. תודה רבה

לאון שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום הזה. אבל אם תצרף מייל עדכני יוכלו חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם. דרור

בעצב מחשבה אמיתית לסיים הכל. המצפון מבקש לעזוב את הטיפול. לא להשאיר אשמים.

! שלום, אני שומע עד כמה קשה לך, עד כמה היית רוצה שהדברים יהיו אחרת. היית רוצה גם לסיים את הטיפול שלך כדי למנוע אשמה מהמטפל. אני יודע לאיזה מצב נפשי צריך להגיע בכדי להעדיף, אפילו זמנית את המוות על פני החיים. יחד עם זאת אני מניח שקיים בך חלק גם כיום שרוצה לחיות אבל לא לסבול כך. במובן זה הטיפול, על אף הסיכון ההדדי הוא המקום בו את יכולה למצוא את הדרך לסבול פחות ולחיות אחרת. דרור

שלום, יש לי ידידת ילדות קרובה, שסובלת מזה שנים רבות, כנראה, מדיכאון. אני והיא כיום בני 27, ומאז שאני זוכר, לפחות ב 10 שנים האחרונות, היא עברה אצל מטפלים שונים, לקחה תרופות שונות, סבלה מתופעות הלוואי. בשנים האחרונות הדיכאון אצלה חמור יותר וחמור פחות. פעם אחרונה נפגשנו, למיטב זיכרוני לפני שנה וחצי. מאז היא לא מרגישה טוב, מבחינה נפשית, ולכן לא יצא לנו להיפגש. בשנתיים האחרונות הקשר שלי אתה מבוסס על SMSים בלבד, מכיוון שאינה עונה לטלפונים, אינה מסוגלת לדבר. מדי חודש/חודשיים אני שואל לשלומה (בSMS) והיא עונה ששלומה לא טוב, ושנדבר בזמנים טובים יותר. באפריל היא אחלה לי, יחד עם זאת, מזל טוב. בחודשיים האחרונים לדעתי מצבה נעשה חמור יותר, למרות שזה יחסי, וזה נמשך באופן זה כבר מס' שנים. היום שאלתי אותה לשלומה, ותשובתה: "לא טוב. החיים בזבל. יותר מדי שנים. עדיף למות. אין לי חשק לדבר. אני לא מסוגלת לתקשר. משאירה את זה לימים טובים יותר. אם יהיו לי כאלה". אני עונה לה שאני אוהב אותה, ושכואב לי שלא טוב לה. אני מזמין אותה (בכל זאת) לבוא לבקר אצלי.. אני אומר לה שאני מכבד את רצונה.. לא לדבר איתי כרגע, וכן אני תמיד שואל אם יש משהו שאני יכול לעזור בו.. ומאחל לה תמיד שתרגיש טוב" בשנים האחרונות ביקרה אצל מספר סוגי מטפלים ועזבה, וכן בשנים האחרונות יש לה מטפלת קבועה... אך תדירויות הטיפול אינן קבועות. כמו כן, היא השתתפה בשנים האחרונות במס' קבוצות טיפול. אני חושב, שבשנה האחרונה היא הפסיקה לחלוטין את המפגשים עם מטפלים, מכל סוג שהוא, אבל חמור מכך, לפי התרשמותי, היא הפסיקה את הטיפול התרופתי, משום שמאסה בו. מה בעצם ניתן לעשות? איך אני יכול לעזור לה?

גיא שלום, נשמע לי שמאוד אכפת לך מהידידה שלך, אתה רוצה שיהיה לה טוב. זה לא קל כי היא מתקשה לדבר איתך, ואתה מרגיש חסר אונים. מבחינה מקצועית אני לא יודע אם אתה יכול לעזור הרבה, היא מנסה וניסתה להיעזר בטיפולים שונים במידה כזו או אחרת של הצלחה. אבל אתה יכול לנסות ולהיות שם עבורה, כרגע בדרך שלה ואולי עם הזמן היא תצליח לדבר איתך. להראות שאכפת לך שהיא חשובה לך ושאתה לא נבהל ומתרחק כשקשה לה. זה לא מעט להיות במקום הזה עבורה. דרור

חד וחלק אני פשוט אגיד עד כמה שזה מביך שהייתי ילדה ישנתי עם אמא שלי במיטה,במיטה שלה ושל אבא,אבא אז ישן לבד.. לא יודעת אם מסיבות שהם לא הסתדרו,או שהתירוץ שהיא תמיד הביאה "שהוא נוחר בלילה".. בקיצור, בערך בגיל 3 או אפילו קצת יותר,כמעט כל לילה אבא היה בא למיטה שלה,הם היו עושים את זה,שמעתי הרגשתי,לא ראיתי,הכל עם עינים עצומות.. לפעמים הייתי מחליטה להעיף את אבא מהמיטה,ואני זוכרת שגם סחבתי לו את השיערות.. ממש שנאתי את העובדה שהוא בא לחדר ושוכב עם אמא שלי ליידי, עד היום יש בי כעס עליהם,כי כשאני מאוננת,הדבר שאני מדמיינת כדי להגיע לסיפוק מיני,הוא בגידה כלשהי,יש לי חבר,אז אני מדמיינת שאני תופסת אותו עם חברה שאני סומכת עליה,או בכלל את המקרה ההוא. רע לי שאני צריכה להגיע לסיפוק מהבגידה שחשתי בילדותי,האם יש קשר? ואיפה זה בידיוק פגע בי? אני כועסת על זה. מעצבן אותי עד היום.. מבקשת חוות דעת מעבר לתלכי לפסיכולוג.. רק לדעת אם מי שאני מתארת אכן גרם נזק.. ואיזה נזק הוא יכול לגרום לי במערכות יחסים? תודה רבה ...

שלום לך, חשיפה למיניות בגיל כה מוקדם, במיוחד בין אבא לאמא היא אירוע שבוודאי משאיר חותם. במקרה שלך את מתארת חשיפה מתמשכת, כמו גם אורח חיים בו את ואמא ישנתם באותה מיטה מדי לילה ואבא היה זה שבא ובאופן מסויים פולש למרחב שלך. מחווייה זו נראה שהפנטזיות שלך נוגעות במשולש הזה ובתענוג המשולב באשמה מכך שאת נהנית מאותם זכרונות ומחווית בגידה. אבל נראה לי שעד כאן את די יודעת ומבינה מה קורה לך. מה שאת לא מצליחה זה לעבד את מה שעברת ולראות כיצד זה פוגע פחות בחייך כיום. לשם כך אני חושב שהדבר הנכון ביותר עבורך הוא לפנות לטיפול. דרור

רציתי לדעת ממה נובעת שחצנות של אדם? האדם שנישאתי לו כ"כ שחצן ואני לא סובלת את התכונה הזאת. אני סטודנטית הוא לא למד רק קורס אנו גרים עם הוריו....(הוא מבוגר ממני ב10 שנים).מרוויח פחות מהממוצע ...ועדיין תמיד מדבר כאילו הוא עליון מעליי מטיף לי ביקורת בלי סוף ומצויא מעצמו אדם עם תכונות עילאיות.....עוד שכחתי לציין שהוא מאוד מזלזל במשפחתי ובקושי בא לבקרם פעמיים בשנה.....ממה נובע השחצנות הזו?

אלונה שלום, שחצנות, או נטייה לפאר את עצמך קשורה בדרך כלל לפגיעה בהערכה העצמית. ישנם אנשים שחשוב להם מאוד להרגיש מוערכים, טובים יותר מאחרים. לעיתים הם אכן חשים כך אבל רוצים לחזק זאת מפחד לאבד את התחושות הללו. ולעיתים קרובות אלו אנשים שמרגישים שהדרך היחידה שלהם להיות שווים בעיני עצמם היא לגרום לסבובבים אותם לחשוב שהם שווים יותר מהם. מדברייך נשמע לי שזה מה שקורה לך עם בעלך. לא קל לחיות במצב כזה, אבל אם ישנן תכונות נוספות בו שאת דווקא אוהבת, ואם תצליחי לראות את חוסר הבטחון שלו מאחורי ההתנהגות שלו אולי זה פחות יפגע בך. דרור

כל איבר בגופי נמק מכמיהה לליטוף עייפה וכואב ולבד רק רוצה שמישהו יאסוף ויחבק מרגישה שהכאב דולף לי מכל חור בגוף הצילו

שלום לך, את מבטאת בדברייך את הכמיהה שיהיה שם מישהו לידך שיצליח להכיל את הכאב שלך. שיעזור לך להכיל אותו גם כן. כל מה שאת רוצה הוא חיבוק מנחם ומחזיק, חיבוק שמשדר שאפשר להירגע ולנוח. אני מקווה שתוכלי להרגיש מוחזקת ומוכלת בעזרת חיבוקים ממשיים, ובעזרת מקומות בהם תוכלי להרגיש מובנת. דרור

למטפלת שלי : אהובה שלי תודה לך על התמיכה על הסבלנות על שאת מכירה אותי יותר משאני מכירה את עצמי על החיבוק והדאגה על שאת האדם הכי משמעותי שהיה לי על היותך אמא שלי על שאת מזכירה לי כמה אני חכמה ומוצלחת וחכמה ושאת תמיד לצידי ואיתי......! סליחה על הביטולי פגישות על הכעסים על הטלפונים האין סופיים על התפרצויות הזעם על ניתוקי הטלפון על האיחורים על המילים המעליבות ועל כל מה שאת עוברת. יפה שלי היום אנו שנתיים ביחד......! בטח יהיו עוד הרבה בעיות איתי אבל הפעם יודעת שלא תעזבי אותי לבד:-) אוהבת אותך עד כמה שאפשר לאהוב ואני יודעת שאת אוהבת אותי אמרת לי כבר כל כך הרבה פעמים. נשיקות שלך נעמי:-)))))))))

מחמם את הלב לדעת שיש מטפלים כאלה:-) הזלתי דמעה....!

נעמי שלום, אני מקווה שהמטפלת שלך אכן תקרא את דברייך כאן ואם לא שתוכלי לאמר לה אותם בעל פה. דרור

דרור היקר, מה שלומך?.. אני .. איך אני ?... שואלת את עצמי ..שרית אולי הגיע כבר הזמן ?... כן .. הזמן.. לברוח מכל ההתמודדיות הקשות האלו ?... זה מרגיש ונראה כזמן אידאלי .. כאילו וזה .. עכשיו .. ממש זמן בדוק .. זה אומר לי שם בבפנים .. שאין ספק שזה הזמן הטוב ,להרוס .. זמן אידאלי להרוס את כל מה שנבנה ע"י עד היום ?.. אז מה אתם אומר ?.. הרי ממילא בסוף יהיה מאכזב לא ? עד היום התרגלתי שזה ככה .. אז מה .. ??? מי אמר שצריך להגיע עד הסוף בכדי להתאכזב?... זה ..נראה לי ש..צריך להרוס , ללכת , להגיד לו - לפסיכולוג ..כן מחר בטיפול : ."מכירה אותך , מכירה את כולם , כולם אותו דבר .. כולם חרא " לא ?.. ביננו .. "אין שום דבר חדש תחת השמש" .. ..? הרי מה , באמת אני חושבת שהוא יחזיק עד הסוף / שיהיה שם רק בשבילי ?... בכל התהליך הג'פתי הזה ??!!!!!! ((((((((((דייי נווווו))))))))))))).. אני אומרת לעצמי .. "היי .. קומי כבר .. תתעוררי .." אשליה היא דבר מעולה וטוב , סבבה .. אבל היא רק מהווה בזבוז ענקי של אנרגיה וזמן .. פניות עצומהומבוזבזת שלי עם עצמי ... אז למה ?.. אז תגיד לי אתה דרור.., איך נתתי בו (((((((((((((אמון )))))))))))))))))))?... כן .. ברור ..בפסיכאטר "הכל יכול" שניצל את תמימותי בחודשים האחרונים , גרם לי להאמין לכל מילה שלו , גרם לי לעזוב את הפסיכולוג .. לכמה חודשים... איך ?.. על מה פינטזתי ?... עזבתי את הפסיכולוג - מטפל מסור ואמין ...מסתבר .. מה עשיתי בעצם ?... מה עשיתי ? איך אוכל להביט בו בפנים, להסתכל לו בעיניים .. אחרי שנטשתי את התהליך הטיפולי ביננו .. ברגע אחד .. ואחרי שהוא עוד הסכים לקבל אותי מחדש .. אני לא יודעת .. מה אני עושה שם בכלל , שוב בחדר ???.. ואני יודעת שאני צריכה אותו ... אוףףף איזה ניגודים מתחוללים בתוכי . ואולי .. אני שואלת את עצמי , אולי , הוא בכלל לא רוצה להיות שם איתי , והוא לא מצא את הזמן הנכון להגיד את זה ?..... אולי הוא לא מרגיש נוח ?...כדי שלא אפגע יותר ..?? כי הוא יודע שהפסיכאטר פגע בי , כי הוא יודע שבכז אני והוא בתהליך ככ קשה בשנתיים האחרונות ?.. כי אולי לא נעים לו ממני ?... אוףףף איתי. מה לא ראיתי שהכל היה חלום אחד גדול על חשבוני?... חלום שהתפוצצ לי בפרצוףףףףף...שהפסיכאטר רק הבטיח והבטיח דברים והיום אין כלוםםם... ((((((((((((((נו .. דייייי ... קו מי .... אני אומרת לעצמי ...)))))))))))))))))) מחר , תלכי אלייו , לפסיכולוג העדין והמתחשב שלך ..ותאמרי לו ... ש .. "דיייי... נמאס...זה הזמן לשבור להרוס כל מה שניסינו לבנות ביחד .." הרי מי צריך שוב כאב ..?!!!!. ואולי ... אני צריכה רק להרגע , לשתוק , אפילו רק לרגע .. אולי הפעם הזו ..אני אפסיק להיות "ככ יודעת" ...?.... אולי הפעם זה יהיה אחרת ?.. אולי רק עוד צאנס אחד ביני לבין עצמי .. ?.. ביני לבין הפסיכולוג שמנסה ככ להראות שהוא שם איתי ???. האם אפשר להאמין ??.. שיכול להיות אחרת ?.. אז כן .. אמנם אחרי הפרידה מהפסיכאטר הנוראי שהיתל בי .. ואחרי החזרה אל הפסיכולוג ..בחודש האחרון .. התחלתי לטפל בפעם הראשונה גם בהפרעות האכילה שאני סוחבת מאז האונס .. אצל רופא ..שמתמחה בתחום , והתחלתי לרקוד ... בשיעורים פרטיים עם מורה .. סלסלה .. היית מאמינ ?... יש את החלקים האלה שמחזיקים ונותנים לי תקווה .. אבל כל צעד שאני עושה ... מרגיש לי שיש עוד שניים שלוקחים אותי אחורה ומפילים .. לא יודעת ... אולי זה עוד יום גרוע שצריך לחכות שיעבור .. מי יודע .. כולי תקווה שלא אהרוס יותר מידיי מחר אצל הפסיכולוג .. מה אתה אומר דרור?... החששות שלי מוצדקות ?.. מה יהיה איתי ??? חיבוק.. שרית .

מקלדת מה קרה עם הפסיכיאטר? לא מרשה לך לעזוב את הפסיכולוג סיפרת שהוא כזה מקסים תשארי!!!!!!! חיבוקי :-)

שריתוש מתוקה שלי בטעות של חוסר תשומת לב כתבתי מקלדת במקום שרית בפניה אלייך כי בדיוק כתבתי משהו למקלדת:-) אז מה קרה עם הפסיכיאטר? מה איתך חוץ מזה?יכול להיות שאת מרגישה יותר טוב? בילבי ילדת הברזל

שרית שלום, כדברייך את אכן חשה ניגודים רבים, את רוצה להרוס ורוצה לתת הזדמנות ולהאמין בו. את רוצה לומר שאין טעם להאמין כי בטח תתאכזבי ומנגד את כל כך רוצה וצריכה. את אומרת שעל כל צעד קדימה את חוששת ללכת אחרוה. אני יכול להבין את זה אבל אני שומע שאת עושה צעדים משמעותיים בחייך. לא קל לחזור מחר לטיפול, אבל אני מניח שהטיפול שלכם ששרד כל כך הרבה ישרוד מה שלא יקרה מחר, ואולי זה ההישג המשמעותי ביותר שלכם עד כה. דרור

שלום לפסיכולוגים והחברים 1)התחלתי טיפול לפני שבועיים איך אני יכול לדעת באיזו גישה המטפל שלי דוגל אני יודע שיש מטפלים שלא מדברים על עצמם ויש כאלה יותר איזה שיטות יש בפסיכולוגיה.הטיפול הוא דינאמי אבל באיזה גישות הוא דוגל קצת לדעת איזה גישות יש. 2) אחרי כמה זמן אני יכול כבר לבקש את האבחנה שלי הבנתי שפסיכולוגים קליניים ופסיכיאטריים נותנים אבחנה אז מתי זה כבר הזמן לשאול ושהוא ידע אחרי שבועיים או שלחכות עוד קצת? כל מה שתספרו לי יעזור תודה רבה לכולכם

נועם שלום, במסגרת הטיפול הפסיכודינמי ישנם גישות שונות הנגזרות ממסגרות תיאורטיות שונות כמו גם מאישיותו של המטפל. התיאוריות המרכזיות הן תיאוריית הדחף הקלאסית המניחה שאנו מונעים על פי הדחף ופורקן הדחף הוא הדבר המרכזי המניע או מעכב אותנו. תיאוריה יחסי האובייקט גורסת שאנחנו מחפשים אובייקט - קשר, ושזו מטרתנו. תיאוריית העצמי מניחה שקיים גורם פנימי העצמי הכולל את סך הדרך בה אנו רואים את עצמנו, הרגשות והמחשבות שלנו וגם הוא צריך לזכות להערכה על ידי אחר משמעותי או/ ו לקבל בטחון על ידי אחר משמעותי אותו ניתן להעריך. הגישה הרביעית, האינטר סובייקטיבית מניחה שבתוך הטיפול יש שניים המביאים את עצמם ומה שקורה בטיפול הוא ייחודי למפגש הזה מתוך חיפוש של האדם אחר משמעות בחייו. לגבי אבחנה, אתה יכול לבקש ממנו אבחנה כבר כעת, אבל חשוב לזכור שהדבר המשמעותי בשלב זה ל הטיפול הוא לא רק ידיעת האבחנה אלא בעיקר יצירת קשר וברית טיפולית משמעותית. דרור

די כבר.....חזרתי לחתוך את עצמי ולא מסוגלת לספר למטפלת שלי...דברתי איתה השבוע שלוש פעמים בטלפון כדי שזה לא יקרה וכשסימתי את השיחה אז חתכתי את עצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!------------------------------------------------------------------- איך אני יכולה להגיד לה שלמרות התמיכה שלה והטלפונים והכל אני עדיין עושה מה שהיא מנסה כל כך שאני לא יעשה! אני שונאת את עצמי ולא רוצה שהיא תעניש אותי ותפסיק לדבר איתי בטלפון....פוחדת לאבד אותה:-((((((((((((((((((((((היא עושה בשבילי כל כך הרבה ואני אפילו את האמת לא יכולה לתת לה:-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ד. שלום, האמת במקרים מעין אלו היא דבר לא פשוט לתת אותו, לעיתים הסתרת האמת היא הקושי המרכזי בחיים ומגיעה באופן טבעי לטיפול. בבסיסה התחושה שקשה לבטוח שהצד השני יהיה שם למרות הכל. נכון ייתכן והיא תהיה מאוכזבת תדבר איתך מדוע זה קורה לך, אבל אני מניח שיש קשר בין ההסתרה לדחף לפגוע בעצמך. בין הכעס על עצמך לרצון לחתוך. ייתכן שעם התקדמות הטיפול תרגישי יותר בטוחה לומר לה את האמת. דרור

דרור!!!!!!! איזה התקדמות הטיפול אני כבר מלא זמן אצלה!!!!!!!!איך אומרת לה שלמרות הכל עבדתי עליה והמשכתי לעשות מה שאנו מדברות לא לעשות.איך אומרים למטפלת שיקרתי לךךךךךךךך כל הזמן?מה הטעם בטיפול אם אני באותו מצב?

שלום וערב טוב אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה ורוצה להמשיך לתואר שני, אני רואה את מאוכזבי המתאם והחלטתי שאני לא עושה את המיתאם. אילו אפשרויות ישנם להמשך כדי לעסוק כמטפלת פרטית בקיליניקה משלי? איפה אפשר ללמוד תואר שני שהוא לא פסיכולוגיה קלינית ולהיות רשאית על פי חוק לעסוק בטיפול בקליניקה? תודה

ליהי שלום, אני מניח שסיבותייך עמך ובכל זאת אני תוהה מדוע את מחליטה מראש שאת תהיי ממאוכזבי המתאם ולא הולכת בדרך בה את רוצה. לשאלתך, את יכולה לפנות למסלול השלמה לעבודה סוציאלית ומשם לעבודה סוציאלית קלינית. לחלופין את יכולה לשקול לימודים בחו"ל. כיום אלו המסלולים המרכזיים בהם ניתן לעסוק בפסיכותרפיה. ישנן ככמובן שיטות טיפול נוספות כמו טיפול באמנות ועוד אך אני לא בטוח שעל כך את מדברת. דרור

שלום לכם אני יודע שזה לא פורום זוגיות אם לא תוכלו לענות לי אולי תוכלו להפנות אותי. אני בחור בן 29 הכרתי בחורה שקטנה ממני בשנתיים יש בה הכל יפה חכמה מדהימה אנחנו כבר ארבעה חודשים ביחד. הבעיה היא שאבא שלה סובל מסכיזופרניא ואני יודע שזה גנטי (אבא שלה חולה כבר שלוש שנים). מה יהיה אם ארצה להתחתן איתה והילדים שלנו יהיו חולים, מאז שהיא סיפרה לי אני לא יודע מה לעשות לפעמים אני קולט שהיא קצת מוזרה מרחפת כאילו היא לא איתי ולפעמים היא עצובה ואומרת שהכל בסדר אני ממש מחפש בה את המחלה וישר אני חושב שהיא לא בסדר שהנה היא כמו אבא שלה.. כל זה התחיל מאז שהיא סיפרה לי על אבא שלה ראיתי אותו ונבהלתי. מה כדאי: לעזוב את היצור הכי מדהים עלי אדמות ושיהו לי ילדים חולים או להתאבל עליה ושיהו לי חיים נורמאליים? אני לא ישן בגלל זה איך עושים את הבחירה הנכונה? ממש תודה לכם

אהוד שלום, בסכיזופרניה אכן יש מרכיב גנטי, כלומר קיימת אפשרות של תורשה. אבל בוודאי שאין הדבר אומר שהמדובר במאה אחוז תורשה. החברה שלך אינה סובלת מסכיזופרניה וקיים סיכוי לא קטן שגם ילדיה לא יסבלו מכך. בנוסף למרכיב הגנטי גם לאירועי חיים יש השפעה על התפתחות של סכיזופרניה. אני מבין את החשש שלך, יש לו גם בסיס ויש מידה מסויימת של סיכון שילדיך איתה יחלו בסכיזופרניה. הצעתי היא שתפנה לאיש מקצוע להתייעצות, בין אם זה לטיפול אייש שיעזור לך לקבל החלטה ובין אם לייעוץ אפילו אצל פסיכיאטר שיוכל להעריך מה הסיכוי שילדיך איתה סבלו מסכיזופרניה או לא. אולי משהו בהבנה יעזור לך לקבל החלטה. דרור

תודה רבה לך למרות ש.....קצת לא ציפיתי לזה אם הבנתי אותך מה שאתה אומר זה לעזוב אותה? מה הסיכוי גנטית שיהיו לנו ילדים חולים? עונים פה או איך זה הולך?

שאלה :יש דבר כזה בדיקות שמנבאות גנטיקה? שאלה: אם עושים בדיקה היא רלוונטית לעכשיו או לעתיד? שאלה :איך נהיית סכיזופרניה שאלה:איך מתחילים לזהות אותה? תודה רבה

אהוד שלום, בהחלט לא אמרתי לעזוב אותה בשל כך. אמרתי שאם הנושא מטריד אותך כל כך חשוב לתת לו מקום ולא להתעלם ממנו, למשל על ידי ניסיון משותף לברר פרטים. לשאלותיך אין תשובות פשוטות, אין תשובה אחת כיצד מתפתחת סכיזופרניה. ההנחה כיום כי מדובר בשילוב של נטייה גנטית, פגיעות, ואירועי חיים. למיטב ידיעתי אין עדיין בנמצא בדיקה גנטית לאיתור גן של סכיזופרניה. התפרצות של סכיזופרניה מאופיינת לרוב בהלוצינציות (שמיעת קולות למשל) ומחשבות שווא למשל בטחון שרודפים אחריי). אני מבין שהנושא מטריד אותך ולכן אני מייעץ שוב להמשיך ולחפש מידע שיוריד את החשש ואולי גם חלק מהדעות הקדומות בנושא. דרור

היו לי חיים מגעילים ילדות בה אמא שלי כל הזמן כעסה עלי ועל אבא שלי אמא שתלטנית............ הייתי בטיפול שנה וחצי הטיפול הרס לי את הבטחון העצמי..מטפל שלא היה רגיש אלי לא נתן לי להרגיש שהוא איתי כעס עלי וכשאמרתי לו זהוא יותר גרוע מאמא שלי הוא התחיל לדבר על העברה עזבתי את הטיפול אין לי חבר אין לי עבודה כל היום בבית בוכה מחפשת מישהו שיתקן את מה שהמטפל הרס בי...אמא שלי גם לא מדברת איתי אני חסרת חיים רציתי להיות בטיפול עם מישהו שיחזק את הבטחון שלי וזה יצא הפוך והוא לא התקשר הרבה אחרי שעזבתי הוא התקשר רק בשלושה החודשים הראשונים והפסיק לפעמים אני מתקשרת והוא מבקש שאחזור שלא סיימנו את הטיפול כראוי אין לי כוח לחיות אף אחד לא אוהב אויתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! השעו הביולוגי כבר מזמן תיקתק אין לי לסדר את החיים שהמטפל הרס לי והשאיר אותי ככה בלי אכפתיות למה הוא עשה לי את זה למה אנשים הולכים לטיפול לחפש פינה חמה ומוצאים אכזריות. לאן לפנות אפילו כסף לטיפול אין לי היום המטפל הציע לי לשלם חצי אבל אחרי כל מה שהוא עשה לי הצילו למה מטפלים לא אוהבים באמת את המטופלים שלהם הוא הבטיח לי שיהיה בשבילי אבל הרס אותי

אוף עצוב שמטפלים גורמים ליותר אסונות מההורים:-(((((((((((((((((((((

שלום לך, אני מבין שאת מרגישה מאוד לבד, ושמאוד כואב לך. את מרגישה שבמקומות בהם הרגשת שאת צריכה להיות מוגנת הרגשת מואשמת אפילו ננזפת, קודם בבית מול אמא ואחר כך בטיפול מול המטפל. את אומרת שלא היה לו אכפת ואני מניח שזו הייתה החוויה שלך, אבל אני חייב לומר לך שהעובדה שהוא המשיך להתקשר אלייך אינה מובנת מאליו כמו גם העובדה שהוא ממשיך להציע לך לחזור לטיפול ואף לשלם מחצית מהסכום. אלו פעולות שבעיני לפחות מעידות שאכפת לו, שאת חשובה לו. אני גם מניח שבמקום כלשהו גם הוא חשוב לך כי אחרת לא היית ממשיכה להתקשר אליו. לכן נראה לי שיש טעם שתחזרי לטיפול, איתו או עם מישהו אחר, תביני מה קרה שם שהקשה עלייך כל כך, שלא הרגשת מובנת ושמקבלים אותך למרות שהמעשים שלו ושלך מעידים על רצון בכך. דרור

התייעצות יש לי חברה טובה מאוד מאז הילדות כבר שלושים שנה.. היא הייתה מאושפזת חמש פעמים עברה התעללות נוראית בילדות(פיזית ונפשית) ובטיפול כבר כמה שנים. בשבוע האחרון היא מדברת על רצון להתאבד ושלא יכולה לחיות כך יותר היא סבלה כל החיים מדיכאונות מאוד קשים. היא ביקשה שלא אספר לאף אחד אבל אני חוששת לחייה ולא יודעת מה לעשות. האם כדאי להקשר להורים שלה או לפסיכולוגית שלה? מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בה מצד שני פוחדת שהיא תפגע בעצמה. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהאחריות היא שלה ושהיא מצטערת שהיא שיתפה אותי ונורא כעסה עלי שלחצתי אותה. מה אתה חושב שכדאי לעשות? חיבוקי:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, אני מאוד יכול להבין את ההתלבטות שלך, זה באמת לא קל לחליט מה לעשות במצב כזה. מחד את מרגישה שקיימת סכנה לחייה ואת לא רוצה לעמוד מהצד ומנגד את רוצה לכבד את הפרטיות שלה. אני לא יודע את הפרטים המלאים על מצבה האם יש לה רשת חברתית תומכת מלבדך, למשל ההורים או חברים. האם ניסתה בעברה להתאבד ובאיזו מידה היא מתכננת באופן מיידי להתאבד. חשוב לאדם במצבה להרגיש שהוא לא לבד, אבל גם לא מאויים. זהו קו עדין לשמור עליו וניתן לקיימו על ידי שיחה מתמשכת איתה על כך שאכפת לך ממנה, לברר האם היא שיתפה את המטפלת שלה בכך, את הוריה? ואם לא אז מדוע בחרה דווקא בך? אני מניח שהיא לא רק רוצה למות ורוצה בעזרתך. לסיכום אם את מרגישה סכנה מיידית לחייה את יכולה לומר לה שתערבי את הוריה ואת המטפל שלה ולו רק משום שאת מרגישה שאת לא יכולה לעמוד בזה לבד ואכפת לך ממנה. דרור

דרור יקר היו לה ארבעה נסיונות התאבדות באשפוז האחרון חבר שלה נפרד ממנה! היא מאוד קרובה אלי והי החברה הכי טובה שלי אני מכירה אותה מגיל חמש יש חודשים שהיא לא יצאה מהבית ואני הייתי איתה. יש לה מטפלת נהדרת שמאוד עזרה לה היא אמרה למטפלת שלה את זה לפני חודש אבל היא אמרה שהן דיברו על זה לי זה נראה שיש לה כוונות רציניות. אם אני אעדכן את ההורים הם יאשפזו אותה כי הם האפוטרופוס החוקי שלה וביננו הם חולירות של הורים. לא רוצה להשאיר אותה לבד מולם:-((((((( מה לעשות? אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי,רוצה להגיב לך בבקשה. אני מנחשת שאם את מכירה אותה שלושים שנה, אז את יודעת מתי הוא מפלרטטת עם המוות ומתי היא מתכוונת ברצינות להצטרף לפקודיו. להורים ה"חולירות" לא חושבת שזה נכון לספר, בעיקר אם הם ממהרים לא להתמודד ולאשפז. לפסיכולוגית אולי, אך לדעתי כדאי שתהי בשבילה יותר בימים אלה, קשובה יותר, מתקשרת יותר, גם אם היא דוחה את רצונך נסי בדריסת רגל עדינה להיות נוכחת. היא חייתה חיים לא קלים וגם כרגע נראה שהם לא מחייכים אליה. אל תעשי אקט נחרץ בלי להודיע לה על כוונותייך-זה כואב כשפועלים מאחורי גבך גם אם הכוונות טובות. היא "הפילה" עלייך את הידיעה הזו אולי מתוך תקווה, אמונה או שהיא יכולה לסמוך עלייך שתסייעי לי לשמור על חייה ולפעול בטובתה. שמרי עליה ובד בבד על יכולתה לסמוך עלייך בלי שתעשי בזה שימוש לא נכונה. מה את היית רוצה שיעשו עבורך אם היית במקומה? אני שמחה לשמוע שהיא לא לבד הלבד הוא אוייב ברגעים אלו.

נכנעת אי אפשר לחיות עם פגיעה מינית הנפש לא עומדת בזה הגוף גם לא.

נקודה קטנה יקרה וחשובה המשפט שכתבת כל כך כואב אבל בקושי מבחינים בך כי אין שם בנושא ולא בכותב! מן נקודה קטנה כאילו שפוחדת שיראו או ישמעו אותך אך כל כך זועקת!!! אך כשפותחים את ההודעה הכאב קופץ לפנים כמו תאונה:-((((( ההבדל בין הנקודה הקטנה שיושבת במקום כל כך קטן ולכאב הכל כך גדול מזעזע את השקט. בילבי ילדת הברזל בואי קטנה תפסי יותר מקום מגיע לך בואי אני אפנה לכאב שלך המון מקום:-)

שלום לך, פגיעה מינית אכן מלווה ומכאיבה בדרכים רבות ובמשך זמן רב. נשמע לי שאת מרגישה כעת שאת לא יכולה להתמודד יותר עם הכאב הזה, שהוא בלתי נסבל ובעיקר מתקשה להאמין שזה יכול להיות אחרת. אני יכול להבין אותך, אני מניח שהשקעת עד כה מאמצים לא מבוטלים להרגיש אחרת וזה מתסכל. אני יודע שכרגע קשה יהיה להאמין ולסמוך אם אומר שזה יכול להיות אחרת, אבל כך אני מאמין וחושב. וזה עולה גם בחלק מהדברים שנאמרים פה בפורום מניסיון של מטופלות שעברו תקיפה או התעללות מינית. דרור

נקודה קטנטונת... אני חוויתי תקיפה מינית. וחיה עם זה. זה מה שיש. יש כל מיני סוגים של תקיפה מינית. יש את האונס שמלווה באלימות וכאב פיסי. לא עלינו.. ו.. יש את הסוג שלי. כזה בתחום האפור. ללא אלימות, ללא התנגדות, ללא כאב אפילו שיתפתי פעולה. שיתפתי פעולה ברצון מלא לא כי אני סוטה. בכלל לא. שיתפתי פעולה כי הייתי מן הסתם בת- 5. לא יודעת מה אמר לי הראש באותו הגיל. ולמה בדיוק עשיתי את זה. והוא היה חביב ונחמד ונתן לי סוכריות ועוגיות ומדבקות וכל מה שנפש בת חמש חפצה בו. וזה היה הסוד שלנו. ועכשיו אני שומעת על כל מיני סוגי תקיפה מזעזעים שכלולה בהם אלימות קשה. כמו אצל ש'. ואני אומרת לעצמי- איזו זכות יש לי בכלל להיכלל בתוך הקטגוריה הזו של נתקפות הרי לא חוויתי שום כאב. שום כפייה. שום אונס. אז אולי אני אמורה בכלל לשכוח מזה. למה לא?

אני חייבת עזרה דחופה בת 36 בטיפול שלוש שנים ועדיין לא מוצאת חבר! חוץ מלהתאהב ולהימשל למטפל שלי לא הייתה שום זוגיות. אני כל כך רוצה בן זוג אני בחורה ממוצעת וללא השכלהחוץ מתיכון והגברים שאני רוצה אותם מרגישים שאני לא חכמה אני אוהבת חנונים אבל אני נראית ומדברת לא כמוהם וזה מוריד לי יותר את הביטחון. חוץ מזה אין לי בעיות או ילדות בעייתית אז למה המטפל שלי לא הצליח לעזור לי בנושא היחיד שפניתי אליו? מה עוד שלוש שנים בטיפול ואז אהיה רווקה בת ארבעים מפחיד בבקשה תייעצו לי מה לעשות.

יפעת שלום, אני בהחלט יכול להבין את התסכול שלך וההרגשה שאת לא מתקדמת בנושא עמו פנית. ובכל זאת כמה מחשבות שעלו בי מדברייך. את אומרת שאת מעוניינת באנשים משכילים שלא מעריכים אותך ולא מעוניינים בך. עולות כמה שאלות שאני מניח שגם עלו בטיפול. האם את יודעת מדוע את נמשכת דווקא אליהם ומדוע את לא מעריכה את עצמך. את מספרת גם שהתאהבת במטפל שלך וייתכן וגם זה מקשה עלייך להתמודד עם הרצון שלך בקשר ועם מידת היכולת שלך להיות בקשר קרוב. כלומר האם את מרגישה שאת באמת מוכנה לקשר קרוב ולא רק להתאהבות מרחוק. אם כן אני בטוח שישנם דברים שאת יכולה לעשות כדי לשנות את מצבך -למשל לחזור וללמוד. או לחפש בני זוג שלא יוגבלו רק לאפיון אחד. דרור

שאלה מקצועית לפסיכולוגים....! אני עדן בת 17 אתמל רבתי עם אבא שלי על הרכב והוא צרח עלי נורא נבהלתי כי זה לא מתאים לו.........! מאז אני בוכה ולא רוצה לדבר איתו ....... הוא מתחנף איך הורים מתנהגים לילדים שלהם...אני פוחדת שאני בטראומה ושזה לא יעבור לי ועוד כמה שנים אצטרך טיפול פסיכולוגי..... איך עושים שלא ישארו לי טראומות ולמה אבא שלי צעק עלי?:-( שמעתי שבטיפול מדברים על הילדות ועל טראומות זה המקרה שיקרה לי?

עדן שלום, נשמע לי שמשהו אתמול מאוד הסעיר אותך, בעיקר ההרגשה שקורה משהו לא צפוי. זו חוויה מאוד לא נעימה אבל למרות שאני בטוח שיש לארוע הזה משמעות ייחודית עבורך אני לא סבור שיש סיבה לחשוב שהאירוע הזה יגרום לך לטראומה. בעיקר משום שאני שומע שאביך מרגיש לא בנוח עם התנהגותו וחשוב לו לתקן. אני מניח שעם הזמן תרגישי נח יותר לדבר איתו. דרור

שלום יש לי שאלה: מה זה קושי בוויסות ריגשי? אני לא כל כך מבין אם אדם כועס וצועק ומראה זה בעיה בויסות או זה שהוא מפנה הכל כלפי פנים ולא מראה האם אז זו בעיה בוויסות? נניח מקרה בו מישהו מרגיש שהוא מחזיק הכל בבטן אז איך יקראו לזה בפסיכולוגיה? האם נטייה לפגיעה עצמית קשורה איך שהוא לקשיים בוויסות? אודה על כל תשובה כדי להבין שהוע טוב לכולם אלדד

אלדד שלום, אדם שמתקשה בוויסות רגשי חש את מנעד הרגשות המוכר, משמחה ואהבה ועד כעס ועצב, אבל הוא נוטה לחוש אותו בעצמה רבה ללא שהוא יכול למתן זאת, או שהדבר עולה לו בקושי רב. עצמה זו מולידה התנהגויות שקשה מאוד לשלוט בהן מהתפרצויות זעם ועד פגיעה עצמית. פגיעה עצמית קשורה לצורך בהקלה כלשהי מהכאב הנפשי. לעיתים האדם חושש מהתפרצויות הזעם שלו ולכן מנסה להתאפק ולא אומר דבר כאשר עצמת הרגש עדיין מתונה, אבל משעצמת הרגש עולה הוא שוב מתפרץ וחושש עוד יותר מרגשותיו ומההרגשה שאינו שולט בעצמו. דרור

איך משתחררים מפלונטר הזה?

עוד שאלות בבקשה: 1)אז התרפצות כשכועסים אוטומטית מקושרת לקושי בויסות רגשי? 2)ואם אדם כוס כלפי פנים זה גם קושי בוייסות רגשי? 3)מתי התרפצות או כעס נחשבים ל"נורמאליים" ולא פתלוגיים? תודה רבה

שלום אני חושב שהמטפל שלי לא טוב לי איך אני עוזב בלי לפגוע בו? הוא אדם נחמד אבל אני מרגיש כבר הרבה זמן שזה לא זה איך עוזבים טיפול ומה התהליך? מה קורה בטיפול חדש? תודה לכם

דורון שלום, לעיתים ישנה תחושה שמשהו בטיפול לא מתקדם לא מתאים. גם אם מחליטים לסיים את הטיפול אני חושב שיש טעם רב להבין מה בדיוק לא התאים. מה מתוך זה אתה יכול לקחת אתך ועם מה אתה עומד להתמודד בטיפול הבא. כוונתי לומר שלתוך הטיפול המטפל מביא משהו ממנו אך גם המטופל. המפגש הזה מביא למה שקורה בטיפול. לכן חשוב להבין מה לא מתאים במפגש הזה כאשר חושבים לסיים אותו, ולו רק בכדי שתוכל להבין למה אתה זקוק בטיפול ההמשך. דרור

לכל מיני אנשים וגם לי - כבר המון זמן (בטיפול) אנחנו לא מצליחים לגלות מה אחראי במיוחד להפרת שיווי משקל בתקופה האחרונה. נוגעים או מניחים, זה מה יש כרגע. בכל זאת, מטריד שעכשיו מורגש קצת יותר מהרגיל עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו כרוכים במאבק מסוים אצל כל אחד מאיתנו. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו, גם הם, יהיו כרוכים תמיד בסיבוך גדול מידי ובמאבק לא פשוט ומכאיב מידי עבורי. שהתיקון אצלי דורש מאמץ נוסף (קצת מן ייחוד שכזה). עם זאת, ידיעת האמת מקלה במידת מה. אפשר להניח, קצת, לפעמים, למלחמה בגזרות מסוימות. לא יודעת. מפחיד. משהו מאד לא פתו?ר. מעבר לדברים הברורים שקורים בשטח, הלוואי וכבר היה איזה חלום מוגדר, סתום פחות. כזה שאצליח לזכור, לפרש, לחבר, ולא בלהות לא מאותרות. אנסה להתנחם/ לחלופין לרעוד מפחד, במילים להיאחז בהן מהפגישה האחרונה. *** המילים הללו העזו להיאמר רק אחרי שנים של טיפול. ***. מילים משני הצדדים. מילים שוברות כמעט. מילים שלקחתי מהחדר, לתעד: "אתה רוצה לעזור לי?" שאלתי חרישית, "מאד", הוא השיב, ולא בחר לשתוק הפעם... ואני... מתבלבלת... מ-א-ד מתבלבלת... מתחמקת, מעקמת מבט... הייתכן? האוכל לתת (גם לו) להיות לעזר? לתת, כדי לקבל? חסר לי המון; זקוקה לעזרה באופן נואש; תלויה במידה בלתי נסבלת. מפחיד מאד להיות במקום חדש עם מעט כלים חדשים, שעדיין לא יודעים להשתמש בהם טוב מספיק. נורא כשלא מצליח לקחת ולהחזיק איתי איזה חלק חיוני ולהשתמש בו כדי להתקדם. משהו כבר צריך להתממש בקנה מידה טיפה גדול יותר, ובחוץ. האם דברים תלויים על בלימה, או שיש לנו כבר בסיס איתן? מי אמר התנגדות ולא קיבל, (מימוזה פ)

שלום לך, את מציגה בדברייך את התחושות שלך בתוך הטיפול, את הקושי לתת אמון, באמת להאמין שהוא רוצה להיות איתך, ומנגד הרצון העז להיות תלויה אך גם הפחד להתרסק, את שואלת האם יש לכם בסיס איתן או שהכל רעוע, את מתוסכלת מכך שאת לא מצליחה לממש משהו משמעותי ממה שקורה בטיפול. אין לי תשובות ברורות לשאלות הללו, אני גם לא בטוח שצריך, אבל נשמע שאתם נמצאים בנקודה חשובה בטיפול בו שניכם מגששים ומנסים למצוא את הדרך לדבר באופן שמתאים לשניכם. זה לא קל אבל זה המקום בו אתם נמצאים כרגע. דרור

מימוזה ענווה ויפה, איזה אומץ צריך כדי לשאול את איש השיחות (ובכלל) כך, באופן ישיר, את השאלה הכל כך נוגעת ללב... אני חושבת שהתחברתי מיד בתחילת דברייך ל"עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים." בדיוק חשבתי לעצמי היום שאם היה לי כלב הייתי אוהבת אותו, מלטפת אותו, דואגת לצאת איתו החוצה להליכות ולחפש משחקים שימצאו חן בעיניו ויסבו לו הנאה. ואיך אל עצמי אני לא מתנהגת ככה? מנהלת את רוב חיי בשיחות פנימיות ודמיוניות, בגבולות הקטנים כל כך של הבית שלי. איזה בזבוז! אולי מוטב היה לי להיות הכלב שלי ולא אני עצמי :-) סוג של חיוך.. אני כבר כמה שעות חושבת אם יש לי מה להוסיף על כל מה שכתבת.. איך מצב עניינים סבוך מצליח להיתרגם לשטף מובן כל כך אצלך? איך במעט מילים הצלחת לומר כל כך הרבה? למרות שמתוכן הדברים שלך הבנתי שמשהו שם מאוד מעורפל עדיין לגבייך; משהו לא פתור, כתבת, או התהייה על מה שם אחראי במיוחד להפרת שיווי המשקל, איכשהו הערפל שלך מאוד קולח וברור, כמעט אפשר לגעת בו, וגם בזה יש איזו הקלה לפעמים.. את מבינה כל כך הרבה, מימוזה, לא בטוחה אם מחשבות חדשות זה מה שאת צריכה. אני לא באמת יודעת.. אבל אולי תחסמי את המחשבות לזמן מה ופשוט תעשי כל דבר שחולף לך בראש. כל "אולי" שצץ שם. דווקא (!) דווקא בגלל שזה חלף לך בראש, או דווקא בגלל שאת יודעת למה את חרדה לפעול, או דווקא בגלל שזה לא ממש מתאים לך, או לא לגמרי הכרחי. דווקא! כי ככה החלטת! כי זה שלך, מעין "בא לי" גולמי שהתרגלת לסגת ממנו. מעבר לכל המילים בכותרת שם למעלה, את כל כך יצירתית ועשירה.. כל כך בא לי שתתני לזה ביטוי חי! אפילו בוטה :-) ככה סתם, בלי סיבות! פשוט כי זה מה שהבפנים שלך, או לפחות חלק ממנו, רוצה. אני חושבת שחרדה וויתור מגיעים לפעמים דווקא כשמקשיבים לעצמנו מבחוץ, לאיך שאנחנו נראים ונשמעים וזה קצת מבהיל.. אז אולי לפעול יותר ולחשוב פחות? או אם כבר לחשוב, אז אולי להגניב פנימה גם כמה מילים של יכולת, אמונה ורצון.. אני גיליתי לא מזמן שהתחושה המטרידה שעד שלא אמרתי על עצמי את המילים "חרדה", "ויתור", הימנעות" לא הייתה להן השפעה גלויה ומסרסת כל כך, יכולה לפעול גם לכיוון השני- פה ושם אני מדברת על אמונה ושאיפות כמשהו שאני יכולה להגשים. לא "אפילו" אני.. פשוט אני. משהו אפשרי כי אני בעלת יכולת. תגידי את זה בקול רם ותראי שזה נחמד :-) - תקשיבי רק לקול הראשון.. אני כבר לא בדיוק בטוחה שהדברים שלי רלוונטים. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שכן..עכשיו אני לא בטוחה.. אולי אני מלבישה עלייך את עצמי. אני ניסיתי היום קצת דווקא, והיה קצת מוזר וקצת מצחיק למצוא את עצמי פועלת רק על סמך הרצון הראשון ולא מקשיבה לשני.. היה שם חיוך ניצחון קטנטן, על הדווקא העקשן הזה.. הרצון הראשון הוא גם אני. יש בזה משהו מחייה קצת. משהו ברור. תני לעצמך להיות הכלב שמעולם לא היה לך :-) תרשי לעצמך להשקיע קצת גם בך.. סוג של "אני חושב שזה הזמן, עכשיו או לעולם, מה הטעם לחכות.." קצת שמאלץ, קצת פומפוזי, קצת לא יודעת.. יצא לי מוגזם היום קריאות החיים האלה, אבל התכוונתי לטוב.. ;-) שיהיו חלומות פז, "עלי והגשימי".. לילך

שלום לכווולם אני מחפש קבוצה שמתמקדת בנושא של דימוי עצמי, רגשי נחיתות, ושהמפגשים יועברו או יונחו על ידי פסיכולוג/ית מקצועי, דרך קופת חולים מכבי לא ממש מצאתי,מישהו עבר סדנא דומה? יכול להמליץ?

ram45 שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים על גבי הפורום. אנא צרף מייל אישי ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך ככל יכולתם. בכל מקרה אתה יכול לחפש גם באתר פסיכולוגיה עברית פרסומים על קבוצות שנפתחות בתחום זה. בהצלחה, דרור

אנשים לא שומעים צעקה בלי קול אולי זו הסיבה שבתי הקברות שקטים כל כך... רציתי לכתוב אבל לעזעזל בשביל מה.

שלום לך, אני שומע בדברייך את הכאב הרב ואת התסכול מכך שלא שומעים אותך ללא מילים, ללא קול. אני מאוד יכול להבין עד כמה זה קשה לרצות כל כך שישמעו אותך, גם כששום קול לא יוצא ממך. לעיתים ניתן לשמוע את הכאב ללא שהאחר משמיע קול, ולעיתים כפי שאת אומרת לא. במקרים כאלו חשוב אולי לנסות להבין מהיכן הקושי להשמיע קול, לדבר, מה עוצר בעדך. בעצם לעזור לאנשים להצליח לדבר איתך גם כשקשה לך. דרור

יקרה שלי עצוב לי לדעת שהיית עם הכאב הזה לבד ולא יכולת לדבר ממש כואב! אפילו במספר מילים שכתבת שמעתי את הצעקה שלך היא הגיעה. שלא תעברי זאת לבד ולפחות תנסי לכתוב אם לא לדבר. אם שוב פעם תרגישי כך בשלוש לפנות בוקר אז אנחנו פה ומקווה ששם לידך יש מי שמחבק:-( בילבי ילדת הברזל שולחת לך חיבוק של אמא