פורום פסיכולוגיה קלינית

הי דוד הניתוח עבר בשלום ((: קצת כואב, אבל לא נורא....זה היה מצחיק, רעדתי כל כך על שולחן הניתוחים - אני חצי ערומה בחדר קפוא לחלוטין וסביבי מסתובבים אנשים עם פניהם מכוסים, מתהלכים עם מזרקים בגדלים שונים, שלא יודעת מאיפה זה בא לי , שאלתי אותם: האאא, מישהו מכיר את חבובות? לא, כי יש שם מערכון מצחיק קוראים לו "נפטרים מהחולה". פאזי הדוב מתעורר באמצע ניתוח שדוקטור בוב הכלב עושה לו...אני חושבת ששם הראש שלי צנח...מביך. פעם הייתי כותבת פה דברים רציניים...פתאום קלטתי שכבר שנה ומשהו שאין לי נפילה רצינית, כבר לא מצליחה לשקוע לאותם תהומות של דיכאון, וכבר שנה שלא חתכתי את עצמי ( חוץ מפעם אחת, וגם ממש קצת )...כתבתי ללילך הודעה לגבי מה שהיא מדברת עליו בזמן האחרון..הפרידה...וכשאני כותבת פה בזמן האחרון, אני מבינה שההודעות שלה לא סתם גורמות לי אי נחת, אלא כי אם מה שאני כותבת פה זה על החבובות..וגם הפסיכולוג שלי אומר כבר שתי פגישות - אנחנו שותקים די הרבה..(לא שתיקות רעות, של ביחד נעים, אבל בכל זאת ), אולי..אולי גם אני צריכה לחשוב כמה אני יכולה לעמוד לבד? נראה לי שלפחות מהפורום אני אקח הפסקה..(: מהטיפול עוד לא בא לי, מגיע לי להרגיש טוב ובטוחה..זה בסדר שהכל יחסית בסדר, נכון? המממ...שבוע טוב אופיר

שלום אופיר אני שמח שהניתוח עבר בהצלחה. נשמע חוויה שרגשות שונים משמשים בה בערבוביה - צחוק, מבוכה, פחד..העיקר שהוא מאחוריך. אני מבין, גם מההודעה הקודמת, שההודעות של לילך נוגעות בך איפשהו. ושהחיבור הוא סביב נושא הפרידה. נשמע לי כמו אחת מהדרכים הטובות להעזר בפורום - להקשיב לקולות השונים ולזהות עם מי מהם את יכולה להזדהות ולחוש קרבה. אם כי, לו לשם הדיון בלבד, הייתי רוצה להציב כאן סימן שאלה - האם כאשר אנשים שונים מדברים על סיום הם מדברים על אותו דבר? תכופות נראה שהנושא של סיום, בחיים כמו בטיפול, עולה מסיבות שונות ומגוונות, שרק חלק מהן מכוונות לדבר עצמו. כלומר לסיום ממש. העלאה של נושא הסיום יכולה להתקשר לתכנים אחרים, שהם לא בהכרח מהתחום של "סוף", אלא מהווים חלק מהתהליך עצמו, יותר ב"מרכז" ולא לקראת הסיום דווקא. אולי יצא לי קצת מעורפל, אבל גם זה לפעמים לטובה - משאיר יותר מקום לתהיות וחשיבה חופשית.. וכמובן, אני מתייחס גם להפסקה מהפורום. אני, כמו בטח רבים אחרים פה, אצטער אם אכן תחליטי לצאת להפסקה. בכל מקרה, גם אם תצאי אליה, הפורום יחכה לך כאן, בשובך. להתראות דוד

ללילך מה שלומך? את יודעת, קראתי בזמן האחרון את ההודעות שלך, והן מאוד נגעו בי, אבל אני נמנעתי מלגעת בהן או להגיב עליהן. המקום שאת נמצאת בו עכשיו, נשמע יש בו הרבה התרגשות, אבל גם הרבה עצב...לפחות בשבילי, זה רגע שאני מתקשה לחשוב עליו..כשיסתיים הטיפול..וואו, קשה לי לחשוב על זה, רוצה להאמין שאני אשאר שם לנצח..כולנו לא? בכל אופן, כל המילים שאני כותבת נשמעות לי מטופשות ביחס לדברים שאת כותבת, כי הם מגיעים מהלב - כל הדילמות והמשאלות..אז במקום...נתקלתי היום בשיר וחשבתי עלייך, אז הבאתי לך אותו. בבקשה: כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים למגע לרכוש חום ולא בכסף לרכוש מתוך מגע לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך שמה שניתן אי פעם לא יילקח לעולם שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם אני חושבת שזך אמר כמעט כל מה שחשבתי כשקראתי את כל ההודעות שלך..עשה לי קצת סדר, מקווה שגם לך ((: שלך, אופיר

אהלן אופיר, קודם כל שמחתי מאוד לקרוא, קומה מעלינו, שהניתוח עבר בשלום! מפחידה קצת הסיטואציה הזו בחדר ניתוחים קר.. נראה בפנים כמו בסרטים? דווקא נשמע לי מגניב שככה נרדמת :-)) אני בטוחה שהיו שם כמה חיוכים מתחת למסכות ;-) ממש תודה על השיר ששלחת... אחרי שהפצצתי פה בהודעות דמיינתי תגובה נוזפת בפורום, שאנשים פה סובלים באמת ומה אני מתעסקת בשטויות, וקצת חששתי לפתוח את ההודעה שלך.. איזה שיר מקסים! כמו גורם לשקט להתרווח בך... הנה חיוך רגוע :-) לגבי הפרידה, אני מודה שיותר ממה שקשה לי להיפרד ממנה קשה לי להיות לא יציבה ולא להבין מה קורה ומה אמיתי ומה לא. וקשה לי שאי אפשר להפסיק את זה, וחייבים להמשיך עד הסוף. אני חושבת שקצת קשה לי שלא קשה לי ממש-ממש עם עצם הפרידה. קשה, אבל לא בטירוף. בכל אופן, לפני ששוב אפטפט את מאזיניי לדעת :-) רק לומר תודה, ויופי לקרוא אותך ככה- נינוחה :-) לילך

בתי בת 9 לומדת בכתה ג', השיגיה ממוצעים בבית הספר. בעבר, כלפני שנתיים סבלה מחרדות רבות, כמו חרדה להפרד מההורים, הפסיקה ללכת לחוגים, בנוסף לחרדות מכל כאב קטן, פחדה ללכת להבדק אצל רופא..... עדיין עם שאריות של חרדות שונות. לאחרונה מתלוננת על הרבה כאבים, בראש, בבטן, בהרבה מקומות בגוף, דבר שמצריך לפעמים קבלת אקמול. הילדה מלאה שוקלת כ 40 קילו, ואנו דואגים לעשות לה סדר באוכל, לא להגזים באכילת ממתקים או ארוחות גדולות. לאחרונה כל פעם שהיא אוכלת מורגשת אצלה תחושה של בחילות, ומזה שלושה ימים, היא מרבה לכנס לשירותים, אין לה תאבון לאוכל, עם תחושה מתמדת של בחילות ללא הקאות, וטשישות בגוף, חשוב לציין גם שזו תקופה של מבחנים בבית הספר אך ב"כ היא אינה חרדה במיוחד ממבחנים. אני מאוד מודאגת ולא יודעת מה צריך לעשות בשלב זה. האם צריך להתעלם מהכאבים, איך צריך להתנהג? תודה מראש

שלום לאם המודאגת. את מתארת מצב מורכב, שקשה לאבחנו על סמך ההודעה בלבד. עם זאת, חשוב לדעת האם פנית עם בתך לרופא ובחנת עמו הסברים פיזיולוגיים שונים לתופעות שאת מתארת. במידה ופנית לרופא ולא נמצא כל מקור רפואי לקושי, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים. פעמים רבות ניתן להמנע מביקור שכזה, בשל כוחות הצמיחה והגדילה הטבעיים והפעילים כל-כך בגיל הילדות. עדיין, את מתארת מגוון של קשיים, המעלים את האפשרות כי בתך מבטאת משהו דרך הגוף, שאינה מצליחה לבטא במילים. בשל כך הייתי פונה לאיש מקצוע, ולו לצורך פגישות התרשמות בלבד. בהצלחה דוד

אל תיבהלו- מזה נשמע הזוי אבל רציתי לשתף במה שקרה לי אתמול בלילה- לפסיכולוג- אולי אני לא שפויה??????????????????????????????? חלמתי חלום מוזר בו אני חוזרת לשכונה הישנה שלי. לילה בשכונה, הכל חשוך. חבר (בן זוג לחיים) של אמא שהחלום נתן לו שם- מייק (וואט דה פאק??) רוצה עכשיו שאצא איתו לקניות. הסופר פתוח..באמצע הלילה ואנחנו קונים. אנחנו לבד בסופר.. בחלום אני לא ילדה אלא כמו עכשיו עם ילד..משלי פתאום אני שומעת את הבן שלי בורח החוצה לתוך הלילה לשכונה. אני אומרת" בטח יראה חושך יחזור" אבל לא! נעלם לי באמצע הקניות באמצע הלילה. אני מתחילה לרוץ אחריו ואני ומייק מחפשים. אני בהיסטריה- איפה הילד?? מייק לא מתרגש. אני מתחילה להילחם עם עצמי אני חייבת לספר למייק שיש פדופיל בשכונה ש... ילדים ואני פוחדת שהוא לקח את הבן שלי ואני לא רוצה שזה יקרה לו! אבל איך אני אספר לו שזה קרה לי פעם??(עם הפדופיל הזה) הרי הוא לא יודע... לספר לא לספר איך לספר.. בינתיים הציע שנחזור הבייתה אולי הילד חזר. כשנכנסנו הוא עדיין היה חסר. מה אני עושה עכשיו?? רוצה לחזור לחפש אבל עכשיו לא יכולה כי בכניסה יש רוטוויילר ענק של מייק. אמנם בן בית לא תוקפני בבד"כ אבל עכשיו הוא מתרגז ונובח ושמתי לב שהוא קשור היום בחבל דק. אני קוראת למייק שיבוא להרגיע את הכלב העצבני שלו- ו..גם הוא פתאם נעלם! איפה מייק הזה?? אני והכלב לבד.. מפחד שיתקוף אותי אני מתחילה לקרוע שקיות של קניות ולתת לכלב מעדנים- שוקולד - שיירגע.. כשהוא מסיים לזלול הוא נעשה עוד יותר תוקפני כלפיי והחוט שקושר אותו עומד להיקרע.. עוד קצת.. ועוד קצת.. עכשיו הרוטוויילר לגמרי משתולל. ואני יודעת שהחוט ייקרע וזה רק עניין של שניות. מחליטה לברוח.. רצה נסה בבהלה החוצה ו.. הרוטוויילר (או אמסטף) בעקבותיי.. רוצה לקרוע אותי לגזרים ממש חיית טרף אין לי סיכוי לברוח אז אני מתחילה לצעוק בחלום- בעצם במציאות ומזל שבעלי שמע והזיז אותי. נגמר..הסיוט. חזרה למציאות.. חזרתי לישון.. כאילו כלום לא קרה. ממש מזיז לי זה הרי עבר.. ואז בחמש בבוקר התעוררתי שוב אחרי שינה "מתוקה" ו.. גיליתי דבר משפיל ביותר- עשיתי פיפי במיטה הזוגית שלנו (במציאות כמובן!) ממש בריכה..כמה משפיל. הייתי צריכה להחליף את כל המצעים שמיכות וכו' בלילה. מזל שיש לי קבוע מגן מזרון כי המזרון לאללה יקר וחבל.. מי חשב שעלול לקרוא דבר כזה.. ממש לא צפוי.

שלום לחולמת ראשית, חשוב לי לומר כי אין לי כל כוונה להכריז עליך כעל לא שפויה. אם חלומות היו אינדיקציה לאי-שפיות, כולנו היינו מאושפזים ממזמן. החלום, כפי שפרויד הגדיר לפני שנים רבות כל-כך, הוא "דרך המלך אל הלא-מודע". בתור שכזה הוא מכיל בתוכו תמונות, רעיונות, מחשבות ורגשות שאינם מצייתים בהכרח לעולם "הרגיל" (אם כי מתייחסים אליו, במובנים רבים) ולכן לא ניתן לשפוט את התכנים המופיעים בו (וגם את תוצאותיו, שאת מתארת בסיום) כמהווים עדות כלשהי לליקוי בתפיסת המציאות. מעבר לתשובה הזו, מעט פורמלית אולי, נדמה לי שמה שעובר דרך שאלתך (והכותרת) היא החרדה העזה שהחלום הזה עורר בך. חרדה המובילה גם לחשש מפני התגובות וגם מתבטאת בצורה גלויה בתכנים השונים המופיעים בו. זו תהיה פסיכולוגיה גרועה מאוד לנתח את החלום כך, על סמך תיאורך בלבד, אבל אין לי ספק שהחוויה עמה קמת הייתה בהחלט לא נעימה וקשה לעיכול. עם כל החרדה שבו, נדמה כי זהו חלום משמעותי, שבהתייחסות נכונה יוכל ללמד אותך עוד על עולמך הפנימי. במידה ואת בטיפול הייתי בהחלט מציע לך לקחת את החלום הזה ולבחון אותו יותר מקרוב במהלך הפגישות. בהצלחה דוד

צודק בדבריך- בהחלט חלום משמעותי.. ומה חשבתי לעצמי- ברור שאי אפשר לנתח אותו בצורה כזו צריך לפנות לטיפול.. אני לא בטיפול. משתמשת בפורומים. זה אמנם עוזר נקודתית אבל זה לא פיתרון. רוצה ללכת לטיפול- צאבל כל פעם תירוץ אחר מונע מבעדי. פעם- זה זמן פעם זה כסף פעם- ביטלתי פגישת היכרות כי הקול של המטפלת במשיבון לא מצא חן בעיני! בכל אופן תודה לך על תשובתך בעניין.

פתאום היא מכה בי - העצבות. בלי סיבה. אלימה. שונאת לכתוב ככה. שונאת דרמטיות, קטשיות- רגשות. החלטתי להתעלם מהרגש, מהמחשבות כבר אין כוח לדכאונות וזה עבד. התמכרות לטלוויזיה. זאת השיטה. העלמות בתוך המסך הנטול.. נטול שכל. להתנוון למולו. רק לא לשקוע- למחשבות, הרהורים.. התחייבתי לעשות עבודה לאחי. כבר מזמן היה צריך להגיש אותה. כל פעם שאני מתיישבת מול המחשב ומתנתקת ממנטרל המחשבות שלי, אני שוקעת. הכל כל כך דפוק. הכל דפוק. לא מאמינה שככה נראים החיים שלי. לא מאמינה שהם אינם. לא מאמינה שזו אני. נאבדתי בדרך. נשארה רק גופה מהלכת. חלולה. מנוונת, מתנוונת. שונאת לכתוב ככה. לא מצליחה לעשות את העבודה- זה מלחיץ אותי כל כך.. כרגיל, אין אצלי שאלה ברורה.. סתם משתפת. פרח

שלום פרח תודה על השיתוף. לא תמיד צריך לשאול, לפעמים יש מקום גם פשוט להביא את עצמך, עם מה שאת מרגישה ולא מרגישה. הטלויזיה אכן ידועה ביכולתה לנטרל חשיבה ורגש. אני שומע שאת משתמשת בה ככלי הרגעה כרגע, ואני במקומך הייתי שוקל - האם יש נקודה בה ההגנה הופכת לחלק מהבעיה עצמה? האם בטלויזיה אין הקלה בטווח קצר ובטווח הארוך היא בעיקר תורמת לתחושות של גינוי ובוז עצמי? כי שם נדמה לי שהלכת לאיבוד לעצמך - בביקורת על עצמך, במחיקה של כל מה שאת עושה וכתוצאה מכך -בחרדה ובקושי לייצר משהו חדש (אפילו אם אינו מיועד עבורך). אם את זקוקה לטלויזיה כרגע, תשתמשי בה. עדיף ללכת לאיבוד בתוכה מאשר בתוך השנאה. אבל הייתי מזהיר אותך מלחשוב עליה לאורך זמן כדרך הצלה. להתראות דוד

תודה דוד יקר, ידעתי ברגע ששלחתי את ההודעה שאני אתחרט על כך. ידעתי שכשאני אקרא את התגובה שלך, זה יעציב אותי יותר ואני אתחיל לבכות. אני לא יודעת בדיוק על מה. הטלויזיה כבר לא מרגיעה, כבר לא משכיחה כאבים. (אולי הם אף פעם לא נשכחים רק נחים קצת ושוב תוקפים). אני לא ישנה בזמן האחרון, לא מסוגלת להניח את הראש הכר מבלי שיציפו מחשבות. אני לא יודעת מה כואב כל כך. ההודעה שלך הציפה הכל.. ואולי הייתי צריכה הצפה שכזו(?), לטבוע מעט בייאוש.. יום הולדת 29 מתקרב.. מפחיד אותי להגיע לשלושים. להבין שחלפו שש שנים שבהם לא עשיתי שום דבר. ואני לא מתכוונת במובן מטאפורי.. פשוט הפסקתי לחיות לשאוף ולקוות. הפסקתי לעבוד, לצאת מהבית (נאלצתי לחזור לבית ההורים). ניתקתי קשר עם חברים (למעט אחת שלמזלי לא מוותרת), עליתי בצורה קיצונית במשקל. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים נורמאלית וכנראה גם לא תהיה.. אין לי את השאיפות הרגילות- בית, ילדים משפחה, - בעל- ויתרתי על הכל.. בן של חברה שלי נולד עם המון בעיות רפאיות, עד גיל שנה עשה 4 ניתוחים שונים. בספטמבר יתחיל ללכת לגן וחברה שלי ביקשה ממני להיות סייעת שלו. הסכמתי. ועכשיו- אני לא יודעת איך אני יעשה את זה. אחרי שש שנים שלא יצאתי כמעט מהבית. ללכת לעבודה כל יום.. ולמה? אין לזה משמעות עבורי. כולם סביבי שמחים ואומרים שזו התחלה.. התחלה של מה? אני לא רוצה את זה. אין לי בעיה להמשיך ולעשות כלום, עד שארית ימיי. וזה כל כך מביך להגיד שאני סייעת, כנראה זה עדיף על לומר שאני לא עושה כלום. תמיד אמרו לי שאני לא יכולה ללמוד שאני טיפשה מידי. (כן, במילים האלו). שאני צריכה להיות גננת כי להן אין תעודת בגרות והלימודים לא קשים למישהי כמוני.. זה העציב אותי מאוד, ולא רציתי את זה- והנה אני מוצאת את עצמי בתוך תפקיד שיעדו לי מאז ומעולם, שניסיתי לברוח ממנו. (ואפילו לא. סייעת, אפילו לא גננת). דוד, מסכן, נפלתי עלייך עם השטיות האלו. פשוט אין לי את מי לשתף מסביבי, אנשים לא מבינים איך זה להתחיל לעבוד אחרי שש שנים בהם לא עשיתי כלום, בעיקר כי לא מבינים את חוסר העשייה. מצטערת על האורך. לילה טוב יעל

דוד היקר, שאני בדר"כ כותבת במשמרת של ליאת, אבל חמישי נראה פתאום כ"כ רחוק. עברתי לפני שבוע וחצי גרידה בשבוע 11 לאחר שבבדיקה שגרתית הסתבר שהדופק פסק והעובר הפסיק לגדול בערך שלושה ימים לפני. ההריון הזה הגיע אחרי 4 שנים של טיפולי פוריות וקיבלתי את זה כ"כ קשה,הגרידה היתה בהרדמה מלאה והתעוררתי ממש היסטרית שהיו צריכים לתת לי משהו להרגעה. (החוויה הזאת היתה לא טובה לי כי הרגשתי מנותקת עד שההשפעה חלפה). אני בטיפול אצל פסיכולוגית עקב אובדן,איבדתי שלושה אחים(אח בצבא ושתי אחיות ממחלה) ובעלי עבר שלושה ניתוחים מצילי חיים בשלוש שנים האחרונות. היא אף פעם לא אמרה לי מה לעשות אלא כיוונה וההחלטה הסופית היתה שלי ואילו במקרה הזה היא אמרה לי במפורש שלדעתה אני צריכה להפסיק את הטיפולים כי אני רק הורסת את עצמי ושהתגובה שלי היתה קשה ושיש לי ילדה אחת(מדהימה)ובגלל הסיפור עם בעלי אני צריכה להתמקד במשפחה הקיימת. כ"כ הפריע לי שזאת תגובתה היא הרי יודעת כמה אני רוצה בזה. נראה לי כאילו התגובה שלי לגרידה איכזבה אותה. אם הגעת עד לכאן,אז לילה טוב,איריס.

שלום איריס ראשית אני משתתף בצערך. אין לי ספק שעברת חוויה קשה מאוד, עם ובלי קשר לתקופת ההמתנה הארוכה. נראה לי שאת עדיין זקוקה לזמן לעכל את המתרחש ולחשוב על מה שהיה ומה שיהיה. בזמן שכזה חשוב להשען על מה שיש לך, וממה שאת מספרת ברור שיש לך משפחה מאוד משמעותית להשען עליה. חשוב לשמור ולזכור את מה שיש. אינני יודע האם זה כך, אבל ייתכן וזה הדבר שהפסיכולוגית ניסתה לומר לך. להתמקד ב"יש". כאשר תחושי שהדבר נכון עבורך, הייתי גם מציע שתנסי לדבר איתה בגלוי על התחושה שלך ביחס לתגובתה, כיצד נתפסה בעיניך, ועל נושא האכזבה ככלל ביחס לחוויה שעברת. ליל מנוחה דוד

שלום רב, אני עובדת מזה מספר שנים כמזכירה ובדרך כלל מאוד מוערכת על האינטליגנציה שלי, היעילות שלי , המסירות שלי וכדומה. לאחר כשנה שאני עובדת עם הבוסית הנוכחית והיא לרוב מרוצה ממני, "נזפה" בי היום בצורה שדי פגעה בי. שכחתי שביקשה לא לקבוע לה פגישות עבודה ביום מסויים וקבעתי ואז היא התפרצה עלי ואמרה "אני לא צריכה להזכיר לך, את המזכירה"!. המשיכה וטענה שכל חודש יש איזה פאנצ'ר מסויים וחשתי אי שביעות רצון גדולה מכיוונה. אני מודה באשמה, אכן לפעמים (לא לעיתים קרובות מדי) אני שוכחת דברים קטנים ואני באמת מטפלת בהמון נושאים קטנים וגדולים, אבל צורת ההתבטאות הזו פגעה בי. למען האמת, שמעתי התבטאות זו כבר מבוסית אחרת, שנחשבת לאשה קשה ורודנית, עימה אני עובדת המון שנים ביחסים מורכבים. תחושת הדז'אוו העכירה לי את היום כולו. נכון, קשה לי עם ביקורת, אבל למי לא? והאם כך יש לומר אותה? תמיד התנחמתי במקום עבודתי, שכן הבוסים בו אינם בוסים מקצועיים, אלא אנשי אקדמיה, אבל מתברר שעם הפרקפקציוניזם שלהם, אין הם טובים מהאחרים. איך אוכל לא לקחת ללב יותר מדי? אני מרגישה פגועה אבל לא מתכוונת לדון בכך, שכן ברור לי מה תהיה דעתה של הבוסית אם אפגין פגיעות. אציין שהיא פסיכולוגית במקצועה! אבל לא יותר מדי סובלנית כלפי חולשות אגו וכדומה. פעם אמרה לי בנוגע להיעלבות של אשה מבוגרת מדבריה "אין צורך לגנן על אנשים מבוגרים"! - מכאן שאנשים מבוגרים אמורים לדעת להתמודד עם כל דבר. שוב מודה באשמה, אני רק מתחזה למבוגרת ובפנים אני ילדה קטנה ופגיעה. אודה על עצה בנדון

שלום יעל למרות שביקשת עצה, חשוב לי לכתוב לך שנראה לי טבעי ומקובל בהחלט להעלב במצב כזה שתיארת. כל זמן שזה לא קורה בתכיפות רבה מידיי ועובר לאחר תקופה לא ארוכה לא הייתי מוטרד מכך מעבר לנחוץ. מעבר לכך, נשמע משאלתך שדעתם של אחרים וכיצד את נתפסת בעינייהם חשובה לך מאוד. שוב, מדובר בדבר מובן, אבל עליך להיות ערה לכך שאת מעמידה את רגשותייך ואת הערכתך העצמית בידיהם של אחרים. הסיכון בכך שהוא שאת עלולה להתייחס לביקורת כאילו היא מוצדקת ואובייקטיבית, בשעה שהיא יכולה לנבוע מקושי אישי, מיום רע, מקנאה, מכאבי בטן או מכל גורם אחר המשפיע על האדם מולך. כך שעד כמה שזה לא פשוט - ובמידה ואת מעוניינת בעצה ולא בהפנייה לטיפול על מנת לבחון את המקום האישי בו העלבון פוגש אותך - הייתי מנסה לזכור שאנשים אומרים דברים שונים, המושפעים על-פי רוב יותר ממצבם ופחות מהאדם אליו הם מתייחסים. כל עוד את בטוחה בעצמך ואינך מרגישה שיש מקום או צדק בהאשמות או בביקורת נגדך, הרי שלא כדאי שתניחי לעצמך להשתכנע אחרת על ידי אחרים. בהצלחה דוד

שלום דוד, טוב לדעת שאתה כאן, זו הזדמנות לציין שאני אוהבת לקרוא את תשובותייך יש בך רגישות והבנה מדהימה. נושא האכזבה שב ועולה באופן מובהק בטיפול, אני יודעת שאני חשה אכזבה גדולה מהעולם, מהחיים, מעצמי, מההורים, מהחברים ובכלל .... ומסתבר שגם מהמטפלת. המעניין הוא שהמטפלת מציינת שאני חשה אכזבה ממנה ברגעים ספציפיים עוד לפני שאני מצליחה לגבש לעצמי את תחושותיי. אח"כ אני מבינה שהיא צודקת. קשה לי עם זה. קשה לי עם האכזבה במיוחד בפגישת הטיפול האחרונה. קשה לי עם תגובותיי לנוכח האכזבה בכלל: ניתוק, בריחה והתעלמות. אני לא מצליחה להבהיר לעצמי כמה האכזבה שאני מרגישה כלפיה היא חלק מהעברה שאני עושה או שיש אמת בתחושה והיא אוביקטיבית. איך יודעים??? ברור לי שזהו מוקד חשוב לטיפול ואני אצטרך לפתוח זאת עם המטפלת, אך אשמח לשמוע את דעתך, ובמיוחד על תחושת האכזבה בטיפול, מה זה אומר ואיך מתמודדים עם זה? תודה, שירה.

שלום שירה אני מתלבט כיצד לענות לשאלתך. אין ספק שאכזבה היא רגש שקשה מאוד להתמודד איתו, במיוחד כאשר הוא גורף ודומיננטית כפי שאת מתארת. יש שתי נקודות העולות לי ובהקשר זה. הראשונה היא כי האכזבה יכולה להיות מתעתעת באשר למקורה ולמי חש אותה. את כותבת כי את גם מאוכזבת מעצמך, אך האם את חשה כי את מאכזבת אחרים? האם את מאכזבת בתחושתך (או חוששת לאכזב) את המטפלת שלך? במידה וכן, הרי שייתכן וחלק מהתמונה מורכב מיחסים של השלכה והפנמה של רגשות האכזבה והייתי מנסה לברר זאת יותר בתוך הטיפול, עם עצמך וביחס למטפלת. נקודה שניה, ואני מקווה שתסלחי לי על גילוי הלב, היא שכאשר קראתי את השאלה שלך מייד חששתי לאכזב אותך. במיוחד לאחר המחמאות בהתחלה. עם ציפיות גדולות, יש יותר סיכון להתאכזב. האם זה חלק מהעניין? האם יכול להיות שתחושה כזו מתעוררת גם אצל אנשים אחרים שאת בקשר איתם? אם כן הייתי שם לב לכך. בין השאר, בשל החשש מהתפתחותה של "נבואה שמגשימה את עצמה" - אנשים שיחששו לאכזב בדרך כלל יפגעו על ידי החשש הזה, ילחצו, ודווקא בשל כך ייטו יותר לאכזב במציאות. להתראות דוד

בוקר טוב, הצלחת לגעת ב- 2 נקודות חשובות עבורי בנושא האכזבה וקלעת בול במיוחד בנקודה השנייה (לא חשבתי עליה כלל וזה גם לא עלה בטיפול), מדהים במיוחד לאור העובדה שפרשת זאת מפיסקה אחת שכתבתי. אני אחשוב על הנקודות עם עצמי ובמיוחד עם המטפלת. אני מרגישה שהן מהוות ציר חשוב במערכות היחסים שלי. גילוי הלב שלך העלה חיוך על פניי, וזה ממש טוב בימים אלה. ו... אה.. לא התאכזבתי ממך בכלל, להיפך..... לא התייחסת לשאלה ששאלתי - כיצד יודעים אם הפירוש שאני נותנת לתגובת המטפלת הוא חלק מהעברה שאני עושה כלפיה או שהתחושה היא אובייקטיבית ויש אמת בדבר. האם תמיד הזרקור יופנה למטופל - לרגשותיו, רגישותיו, בעיותיו, עברו ו..... ? או ...בעצם זה לא משנה ויש לדבר על הקשר הטיפולי כי הוא מהווה את מהות הטיפול? אני כל הזמן מתלבטת בסוגייה זו. ו... שוב פעם תודה. תודה על קיומו של הפורום וההתייחסות המקצועית שלך. שירה.

כמה זמן נחשב לבריא להשאר בטיפול. הרי תמיד אפשר למצוא מה לדבר עליו או להתלונן. מתי צריך לשים לזה קץ והפסיק. מי חייב לעשות את הצעד -המטפל או המטופל.

טיפול לכאורה אפשר להמשיך ולהמשיך בלי גבול. נראה לי שזה נכון שתמיד ניתן למצוא משהו לעבוד עליו. פנטזיה חביבה. מבחינת אילוצי המציאות מגיע סוף. מכל מיני סיבות... אבל, לדעתי, כל עוד לא מצאת את התשובה המספיקה בתוכך, או מתוך הטיפול עצמו, זה סימן שיש עוד על מה לדבר בטיפול (לפחות על הנושא: "מתי להפסיק"). זאת אומרת שהוא צריך עוד להימשך, לפחות עד לסגירה יחסית של הדיון סביב הפרידה. וזה, גם יכול להיות הדיון העיקרי של כל הטיפול כולו. נראה לי שאם עולה בראשך השאלה, באחריותך (וגם כדאי לך) ליזום את העלאת הנושא, ומשם תיקחו אותו בשותף. חוץ מזה, הטיפול לא נפסק ממש ממש. גם אחרי סיום הקשר הטיפולי, אתה אמור לקחת משם כלים ולטפל בעצמך. כמו שאתה אמור להצליח לעשות גם בין הפגישות כשעדיין הוא מתקיים. כפי שהבנתי, מקשר טיפולי טוב אתה אמור להיפרד באופן כזה. ולהמשיך. וזה כואב.

שלום גיל שאלה מסובכת שאלת, אבל אני מצטרף מאוד לתשובה שניתנה לפני. אני מסכים איתה במאה אחוז. הייתי רק רוצה להוסיף שגורם חשוב בעיני הוא מידת המצוקה שלך והמידה בה אתה חש שאתה עדיין מפיק מהטיפול. ביחס לשתי שאלות אלה הייתי בעיקר בוחן את סוגית הפרידה . ובאשר למי הוא המסיים הרי שהאחריות על בדיקת שתי השאלות האלה מוטלת על המטופל והמטפל כאחד. באופו טבעי, כיוון שאין אף-אחד שמכיר את תחושותיו של המטופל טוב יותר ממנו עצמו, הוא יהיה זה שמרגיש קודם שינוי כלשהו ביחס לשאלות אלה. בשל כך מטפלים ממעטים להיות אלה שיוזמים את הסיום, אם כי גם דבר זה יכול להתרחש. להתראות דוד

הייתה לי אמא שלא תפקדה כהורה, לא אהבה אותי, קטלה במקום לעודד. בגיל 27 פניתי לטיפול בגלל המון סיבות ואני מרגישה כלפי המטפל שלי משהו שאף פעם לא דמיינתי אפילו שאפשר להרגיש. אני פשוט רוצה אותו כל פעם שאני מרגישה רע וחוסר ביטחון, מדברת איתו ומתעודדת, אפילו עם סתם מדברים, לא בהכרח על מה שעושה רע. אני יודעת שתגידו לי לדבר על זה עם המטפל שלי, אבל אני שואלת לגבי התיאוריה באופן כללי, ולא לגבי המקרה הספציפי. מה הדמיון בין יחסי מטפל-מטופל לקשר עם הורים? האם בהכרח מי שלא היה לו קשר עם הורים ישאף לכזה עם המטפל, או שיכול להיות שגם מישהו עם הורים נורמלים ירצה כזה קשר? מה הגבול מבחינת המטפל לגבי קשר כזה,הרי מבחינתו הוא לא האמת הורה של המטופל? תודה,י

שלום יעל את שואלת לגבי התיאוריה, ואני אתייחס בעיקר אליה ולא למקרה הספציפי. בתיאוריות פסיכולוגיות רבות בהחלט מקובל להתבונן על קשרים שאנו יוצרים בחיינו כנגזרות - לעיתים כשחזור, לעיתים כניסיון לתיקון - של הקשרים המוקדמים שלנו עם אחרים משמעותיים. פעמים רבות דבר זה תקף גם לגבי הקשר שנוצר בתוך חדר הטיפול. כיצד מותק הקשר עם ההורה ואיזה חלקים ממנו עוברים לחדר תלוי בקשר הטיפולי הספציפי שנוצר. עם זאת, התופעה הזו יכולה להיווצר אצל כל אדם, עם כל קשר אפשרי שהיה לו עם הוריו. לגבי הגבולות של המטפל, הרי שכאן נדמה לי שמדובר בתשובה המשתנה בין מקרים ובין קשרים טיפולים שונים. כלומר, חזרה לתחום הספציפי. הדבר המומלץ, בעיני, הוא להעלות שאלה זו, או אחרות המטרידות אותך, מול המטפל עצמו. קשה, אבל שווה את זה. להתראות דוד

שלום לך, יש לי שאלה. אני בטיפול שנה ושישה חודשים. אני לא חושפת את הרגשותי כלפי המטופלת, עד כמה שהיא חשובה לי, כמה אני תלויה בה ומחכה לפגישה, עד כמה היא איתי לאורך השבוע, וגם אני מפחדת מרגע הפרידה. ואם היא שואלת לגבי דברים אלו אני משקרת. אני יושבת שם באיפוק ומראה לה שלא איכפת לי ממנה או מהחד ר שלה או ממה שהיא אומרת.... אני לא מצליחה להיות כנה איתה, ואין ל יהסבר לזה, אני פשוט מתנהגת כך , ואיתה זה הכי חריף.

שלום לשעמום את מתארת מצב שנמשך כבר תקופה לא קצרה בטיפול ושאני מבין שמאפיין גם מקומות אחרים בחייך. משהו את בוודאי מרוויחה מכך. אולי הגנה, אולי תחושת עליונות, אולי שמירה על שליטה או משהו אחר. אבל מה שאת מרוויחה הוא לטווח הקצר. נדמה לי שבטווח הארוך את עלולה להפסיד. וגם להסתכן בשעמום. אם את רוצה לשנות את המצב תצטרכי לעשות משהו בנידון. וזה לא חייב להיות משהו דרמטי. את לא חייבת לדבר מייד על כל רגשותייך לגבי המטפלת. מה דעתך על להתחיל בהדרגה? לרמוז על הדברים שאינך אומרת, לומר על עיסוק במטפלת שמביך אותך וקשה לך להעלותו...את תמצאי את הדרך שמתאימה לך, בזמן שיראה לך נכון. אבל אל תוותרי לעצמך. פשוט חבל. בהצלחה דוד

דוד, מה שלומך? היום הייתה לי פגישה לא כל כך קלה. נסגרתי בפניה :-( לא רציתי לשתף אותה בשום דבר, אז שיתפתי רק בכותרות. אמרתי לה שלא בא לי, וכל מה שרציתי לעשות זה ללכת משם. לא רציתי שתתקרב. אפילו חשבתי על ההודעה שאנסח כאן היום.. הייתי איתה, אבל במערכת מושגים עתיקה ואחרת. כפרתי בכל קירבה שאי פעם הייתה- אמרתי לה שזה לא מרגיש לי אמין. אמרתי לה שמשפיל אותי לשתף אותה, שאני גאה מכדי לעשות את זה. אמרתי המון דברים שאני לא אומרת. דיברתי באופן נחרץ. לא הייתי רעה או קשה, חייכתי כל הזמן .. כנראה ממבוכה.. לא הייתי הגיונית כמו תמיד.. זה בלבל. הייתי גם קצת חרדה , לקראת הסוף, שכך אני מדברת. שאולי אפגע בה. אמרתי שזה מבלבל להפנות לה כתף קרה כל כך מהר. היא אמרה שהיא מבינה, שזה אכן מבלבל. אמרה שזה בסדר להביא גם חלקים כאלה. אני זקוקה לעצה ולא בטוחה שתוכל לתת כזו. בשבוע שעבר שאלתי אם נוכל למשוך את הפרידה 2 פגישות מעבר למה שתוכנן. את תאריך הפרידה קבענו יחד, בהתאם לתאריך טיסה משוער שלי. כשתאריך הטיסה נקבע ביקשתי לקבוע מחדש גם את הפרידה. דיברנו על זה פגישה שלמה אבל לא באופן קונקרטי. היא לא אמרה אם כן או לא. הרגשתי שזה תפקידה לחזור עם תשובה, לא שאלתי היום, והעניין לא עלה. בין השורות הבנתי ממנה היום שאנחנו נפרדות כרגיל, ולא כפי שביקשתי. האמת היא, שכיוון שהתרחקתי ממנה השבוע וכיוון שפתאום זה נעשה לי קשה, ה"גרירה" הזאת של הסוף ל"עוד פגישה אחת ודי", אני מעדיפה שכך יהיה. אלא ששלחתי לה SMS נבוך קצת בסוף הפגישה ושאלתי אם הבנתי נכון, שאכן ניפרד כמתוכנן והיא אמרה שלא. שניפרד שבועיים מאוחר יותר. אני לא יודעת מה לעשות :-( אני מוכנה להיפרד ולסיים. אני לא רוצה להמשיך יותר.. אני מרגישה שלאורך כל הדרך כך זה היה- לא מספיק היה ברור מתי יסתיים הטיפול, וכל פעם זה נמשך עוד קצת ועוד קצת ואני כבר עייפה. איך אומר לה את זה 3 פגישות לפני סיום? איך אומר שנותרו לנו 3 פגישות ולא חמש. כשאין הרבה פגישות אז זה כן הבדל משמעותי. אני לא יודעת מה לעשות :-( כי איך אדע שההחלטה לא נובעת מהריחוק הזה שאני שרויה בו? איך אדע שזה לא כי אני לא רוצה להתקרב יותר אליה? רוצה לחתוך ולסיים וזהו. איך אדע מה בי אמין? והאם כך באמת אני רוצה לסיים? "גיבורה" לכאורה- גאה מדיי כדי להגיד עליה מילים טובות, למרות שמגיעות לה כאלה, גאה מדיי כדי לבקש חיבוק של סיום ולהסתפק בלחיצת יד של "אני עושה לך טובה".. אוף.. איך אחלץ מהמאצ'ו הזה? מקווה שהחופשה עברה עליך בנעימים, חסרת.. לילך

שלום לילך נשמע שהפרידה ממשיכה להתגלגל ולהוציא דברים. נכון שאין לי עצה לתת לך, אבל נדמה לי שהבלבול ביחס למספר הפגישות שנותרו אינו מקרי. נדמה לי שבחלקו לפחות הוא משקף את האמביוולנטיות העזה שלך, את התנועה בין הכרת תודה והחשפות לבין ריחוק ושמירה על "כבודך". נשמע לי שוב שאת רוצה לצאת מהסיום "החזקה" מבין שתיכן. אבל הדרך הטובה בעיני לעשות את זה היא דרך לתת גם לה כוח. כך שלא משנה האם 3 או 5, משנה איך תהיי בפגישות הללו שנותרו. תודה על המילים הנעימות (איך זה שפה את מרשה לעצמך ושם לא?) להתראות דוד

דוד, אני נשבעת שאני נעימה גם איתה! באמת :-) הפרידה אכן ממשיכה להוציא דברים ואני מאוד רוצה כבר שזה יגמר. קשה לי להמשיך בזה ואני רוצה לחזור ולהיות ברשות עצמי. אני לא רוצה יותר לשמוע מה יש לה לומר על דברים שלי ולא רוצה שתרגיש חופשייה מדיי בטריטוריה שלי. ורק לא מזמן הייתי כל כך רכה ושלה ואוהבת, והרגשתי עם זה מצוין. כמה אני נעשית קשה פתאום... פולטת תחושות שלא סיפרתי לה קודם, על פגישות שהיו קרובות. מחפשת אותה במילים, לא מסתפקת במה שהיא נותנת. קשה לי איתה כל כך ולא בא לי להרפות. זה תסכול נואש, ובטח מעורבבים בו עוד המון דברים ולא רק המקרים הספיציפיים שאני מספרת לה. אני לא יודעת אם היא יכולה לעמוד בזה. באמת שאני לא יודעת. תמיד אני נחמדה, משתדלת לתווך לה את עצמי, לאפשר לה מרווח של ספקות עצמיים שתוכל לנצל כדי להגיע אליי. היום הייתי קצת אחרת. בוטה (עם חיוך, שזה באמת נורא), פחות מתפשרת. אני לא יודעת אם היא תדע איך לעמוד בזה בלי לפגוע בי. אני חושבת שקוצר הרוח והשעמום ממנה (ממש שעמום ממי שהיא) ניכרו היטב היום. כאילו נעתי בין "אני" החרדה, שאולי אני פוגעת, שאולי היא תתרחק, שאולי היא לא תדע מה לעשות ותרגיש לא בנוח, לבין "אני" שפשוט לא אוהבת אותה ולא מעוניינת בקירבה שלה. לא מאמינה בה או לה, לא חושבת שמגיע לה שאמשיך לשתף אותה, ובסך הכל די משתעממת מהמילים הבנאליות שלה. כאילו הייתי שתיים, כשכל פעם אני אחרת מדברת מפי. אני מצפה ממנה ליותר ממה שהיא יכולה לתת- מצפה ממנה לתשובות שמותאמות לי בדיוק. אני לא רוצה לתת לה כוח. אני רוצה לא לאהוב אותה מכל הלב, ממש כמו שאהבתי אותה מכל הלב. כמה אני מפחדת להיפרד ממנה כך. גאה ומטומטמת. היא תרגיש כשלון וגם אני. אני לא חושבת שהיא מכירה אותי גאה. זה רק ביני לבין עצמי בא לידי ביטוי. אני תמיד מפחדת לקחת מקום, להשתלב. כשאני חושבת על הדברים שהייתי רוצה עוד לספר לה, נפלט לי "אני שונאת אותה".. שונאת אותה על שהיא במקום הזה, שיכול לשמוע אותי מספרת כאלה דברים. לא רוצה לספר אותם לאיש, ודווקא לה? אוף.. כמה זה מבלבל.. דוד, למה משפיל אותי לשתף? אתה יודע, היא מטפלת באמנות ואני לא מצליחה לשתף פעולה עם האמנות- זה משפיל אותי בצורה בלתי רגילה. מעורר בי זעם של ממש. רק לאחרונה אני מצליחה לחבר לשם את המילה "משפיל". היום נזכרתי שכשהייתי בת 6 לקחו אותי לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוגית שביקשה שאשחק בבית בובות ענק. היא ניסתה לעזור ולהזמין אותי לשחק, אבל אני סירבתי בכל תוקף. כעסתי על ההתעקשות שלה. הייתי תום בוי ובובות היו מחוץ לתחום באופן מופגן. גם שם הרגשתי השפלה על עצם ההצעה ש*אני* אשחק במשחק כזה. גיליתי שהמטפלת שלי עובדת עם ילדי גן באיזו טכניקה שאני לא מתחברת אליה, ושוב הרגשתי השפלה. מה זה, מה יש לי? למה דברים כאלה מעוררים בי תחושות של השפלה? ואולי גם כאן אתה לא האדם הנכון לשאול אותו את כל זה.. אבל אם יהיו לה שאלות למחשבה אני אשמח :-) סליחה אם אני קצת מתישה.. לילך

דוד, אני קצת נבוכה לכתוב שוב.. מרגישה נודניקית. אני כנראה מוטרדת. רציתי לשאול אותך דבר נוסף, ואם זה כבר הרבה ויהיה כאן עמוס אז אני מוותרת ואשאל את ליאת מחר. אני מנסה לנסח לי את הדברים בראש קודם, ויתכן שזו תצא שאלה נאיבית, אבל ננסה בכל זאת.. אני לא יודעת למה בי להאמין. רק לפני שבועיים הרגשתי כמיהה ואהבה אדירות. בכלל בתקופה האחרונה, וכך הבנתי שגם היא מרגישה, הקשר בינינו (או לפחות מהצד שלי) נעשה אינטנסיבי יותר- אני מרשה לעצמי לדבר בחופשיות גדולה יותר ולאהוב אותה בחמימות גם בפניה ולא רק בבית או בכתיבה. חמימות ביחס אליי :-) ועכשיו אני קוראת את הדברים שכתבתי וזה נשמע נורא. אני מרוחקת מאוד, די קרירה, כמעט עוינת. למה מהדברים להאמין? זה במיוחד מבלבל כי גם כשאני מרגישה קירבה עצומה, יש גם חלק קטן בי שכופר בזה. שיודע שזו בחירה לאהוב אותה רק כדי להרגיש נעים. גם כשאני אוהבת אותה יש רגעים שאני מסתכלת בה מהצד והיא זרה בעיניי. לא מישהי שבאמת קשורה אליי. אני פשוט בוחרת לומר לעצמי "לא נורא" ולהתמסר לחמימות שגואה כשאני רכה כלפיה. אבל גם אז שאלות האמינות מציקות. וגם ההיפך קורה- גם כשאני מתנכרת לה, אני לא עושה את זה עד הסוף. ברגעים שבהם הניכור הזה נסדק אני משתדלת להשפיל מבט, כדי לא לתת לזה פתח. תאמר שזה הגיוני שיהיו בנו גם חלקים כאלה וגם כאלה, אבל כשכל צד הוא קיצוני כל כך (לפחות בתחושות הפנימיות), אני לא יודעת על מי מהחלקים לסמוך. אי אפשר לסמוך על שני החלקים בעת ובעונה אחת, כי הם מושכים חזק לכיוונים מנוגדים. ומתחושות נגזרות התנהגויות, ועל מה מהדברים לסמוך? רציתי השבוע להביא לה צמח קטן שגידלתי מזרעים והחל להניב פרי (חשבתי על ביכורים של שבועות), אבל במקביל הייתי גם מאוד מנוכרת ולא אוהבת ולא רוצה בכלל לבוא וזה הרגיש לי לא לעניין גם להיסגר ולהתנכר וגם לתת מתנה. עמדתי עם הצמח ביציאה מהבית ולא ידעתי מה לעשות. כמעט איחרתי בגלל הלבטים. בסוף ויתרתי, כדי להיות עקבית, (ובתוך הפגישה מאוד שמחתי שכך עשיתי). אני לא יודעת לומר אם זה עניין של אמון בי או אמון בה. לא יודעת לומר אם זה עניין של החלטה, להרגיש כך או אחרת. מה כרוך בהחלטה לשבור לעצמי את ההתנגדות הזאת? זה יהיה כרוך בהמון כח מצידי, אלימות ממש. ואז מה? כשאהיה רכה אסמוך על הרכות שהיא אותנטית? או אראה בה שוב צורך לרצות.. מה קובע איזה מהענפים יהיה זה שאטפס עליו ומתי? ולמה אני חושבת כל כך הרבה על כלום? :-) למרות כל השאלות אני מרגישה שאני לא שואלת שום דבר שיש עליו תשובה שתעזור לי. כאילו הציר אמור להיות אחר. לא יודעת אם אני בכלל ברורה. גם לעצמי.. אני פשוט מבולבלת.. אולי אתן ל(מעט) הזמן לעשות את שלו.. לא יודעת. אם אין לך זמן, כאמור, אז לא נורא. מרגישה שקצת דיברתי השבוע יותר מדיי.. תודה-תודה כרגיל, (גם על אתמול. אמרתי?) לילך

לילכונת, רק לחצי שנייה לומר שקראתי בעמוד הקודם את הבשורות המרגיעות, ואני מקווה שהתוצאות מקטינות טיפה את עוצמת הדאגות. יודעת ושומעת שיש אחרות מטרידות מבלבלות... כמה איחרתי לשלוח לך את התגובה. כמה חשבתי עליה. כמעט מתפתה לומר לך ולרשום. כל כך הרבה דברים שאמרת דיברו אליי. אמירות עם נוכחות חזקה, מלאות תוכן, חשובות כל-כך. כל-כך חשובות. החרדות העומק ה"קטנות" שפתאום צפות להן מבהילות - מקום של כבוד מגיע להם. אתאפק ואשאיר לך ולטיפול עם המגע המדויק יותר שלו ברגעים הללו. דואגת לך. סומכת עלייך. ושוב דואגת ושוב סומכת. שולחת לך עדינות זהירה מלטפת וחיבוק מחזיק איתך, וברגע של חזרה לכינוי הותיק, (א.ה.)

תודה ... תודה עם ההה כזו בסוף שנמשכת ונמשכת בהקלה :-) הנוכחות שלך מרגיעה אותי.. את פה איתי ממש מההתחלה.. כאילו תופסת אותי תודה :-) אני קצת רגועה יותר היום, אני חושבת. מנסה להישאב ללעשות דברים אחרים.. שלחתי לגברת שלי אסמס לפני יומיים והיא לא ענתה. זה איכשהו עוזר לי, נורא מוזר. כאילו שם אותי במקום ונותן לה מקום, או כבוד, (או כוח?) וזה איכשהו עושה סדר ורוגע. באמת מוזר.. פשוט קשה לי לשמוע את עצמי ככה. כל הלוחמנות הזו וה"חזק-חלש" הכל כך גלוי ומופגן..כמה זה גלוי פתאום.. אני מכירה את זה, אבל לא בקול רם. תמיד לא בקול רם. לא יודעת איך בכלל אני מצליחה לכתוב את כל המילים הבוטות האלה כאן. וכשנותנים לדברים מילים זה פתאום מכה כמה המילים האלה מרכזיות בי. כמה המילה "השפלה" נוכחת. כמה זה מוזר ומביש, ואיך אני נותרת גאה כל כך למרות הכל? מילא :-) אפסיק לחשוב על זה כל כך. יהיה בסדר תודה שכתבת, תודה שאת דואגת וסומכת, תודה שהגבת גם על הבשורות (כן, ההמתנה הייתה מותחת..). תודה (ההה) לילך

ומשום מה היא לא הועלתה.

שלום אני אבדוק את העניין ובמידה ונפלה טעות אעלה את ההודעה. האם את לא זוכרת תחת איזה שם שלחת אותה? כי אם כן תזכרי, זה יכול לעזור. להתראות דוד

נדמה לי שכיניתי את עצמי "גם אני", אך אינני בטוחה בזה. תודה מראש - מעריכה את הנכונות!

שלום דוד, אשמח אם תתיחס גם אתה להודעה ששלחתי אתמול תחת הכותרת "המשך סקר". תודה!

שלום אביה האמת היא שאני לא חזק בסקרים וקצת קשה לי עם סקר שלא ברור לי באיזו מסגרת ולאיזו מטרה הוא מיועד. בנוסף, נדמה לי שהשאלה שלך היא קצת רחבה יותר ממה שניתן להקיף בתשובה קצרה פה. על קצה המזלג הייתי אומר שלדעתי לפחות הגורמים שמנית לא מהווים חלק בסיסי, יותר מהממוצע באוכלוסיה, באישיותם של אנשים המגיעים לתחומים השונים של בריאות הנפש. ייתכן כי עם הזמן תחומים אלה מתפתחים גם כחלק מהאישיות, אם כי כמבנה נוסף בה, המכסה על האישיות הבסיסית. כלומר, הייתי מהמר, וזה לגמרי הימור, שהתכונות האלה לא מאפיינות במיוחד מטפלים מחוץ לקליניקה. להתראות דוד

תודה על התשובה. אתה אומר שהשאלה שלי "היא קצת רחבה יותר ממה שניתן להקיף בתשובה קצרה פה" מהו אם כך הקונטקסט הרחב יותר שבו שאלה זו אמורה להיות נדונה? האם תוכל להפנות אותי לחומר נוסף בנושא?

שלום אני מתלבטת כבר המון זמן אם לעזוב את הטיפול או לא. אבל לא מצליחה להחליט. אני אצלה כבר שנתיים, אבל הדברים הולכים ממש לאט. וזה בגלל שאני לא ממש משתפת בכל, לא מתקרבת, לא מנסה לשנות, ולא לאתגר את עצמי. אני פשוט מרגישה תקועה אצלה כמו בשאר הדברים. בהרבה מהפגישות לפעמים לא קורה הרבה כי אני מעבירה אותם בשקט מוחלט. מצד שני, ברגע שאני מחליטה לעזוב אני מרגישה חרדה מוזרה כאילו לא אוכל להמשיך בלעדיה (למרות שאני פעם ראשונה בטיפול), אני מרגישה געגוע אליה. פעם אחת ניסיתי חופש לחודש על מנת לבדוק אם אוכל להתרחק אבל חזרתי בסוף. האם זה בריא להמשיך אצלה או פשוט לחיות קצת עם החרדה הזו ופשוט ללכת! מה קורה לי שם?

שלום נעמה אני מנחש שמה שקורה לך בטיפול הוא שיחזור של המתרחש גם במקומות אחרים בחייך. נשמע שאת נקרעת בין הקשר שנוצר בטיפול והרצון בו לבין תחושות של פסיביות, העדר כוח וחרדה מפני התקרבות והגברה של האינטימיות בחדר. המון תלוי בך בשלב זה. האם תצליחי להתגבר על הקושי בחדר, לאתגר את עצמך ולצאת מהתקיעות? לפי תיאורך נשמע שהכוח לשנות דברים נמצא בידייך. ההחלטה להגשים כוח זה או לוותר, היא שיכולה לקבוע, בעיני, גם את הכדאיות של המשך הטיפול. בהצלחה דוד

תודה על תשובתך, אבל החרדה שולטת בכל כשאני אפילו סתם חושבת על שינוי. רק עצם המחשבה מוציא אותי מדעתי. איך אוכל לטפל בזה או לשתף אותה בזה. אני אפילו לפעמים מרוב חרדה לא שומעת אותה, אני סתם יושבת מולה. האם אני צריכה להסביר לה לגבי עוצמת החרדה. תודה

זהו הנה זה קרה הפעם באמת אחרי 3 שנים של חברות נפרדתי מחר שלי שהיו לי איתו לא מעט קשיים ועדיין למה אני כל כך עצובה רק את זה אני לטא מבינה מצד אחד שלמה עם זה מצד שני כל כך פוחדת מה לגמרי זהו לעולם יותר לא נתראה או נדבר .. אין ספק שהוא היה בשבילי משעענת מעבר לאהבה כשלא עבדתי או שהייתה תקופה קשה תמיד היה שם נתן את הכל ובכל זאת היה חסר דברים בזוגיות שאני לא ראיתי את עצמי ממשיכה את זה אפילו לישון איתי באותה מיטה לא יכולנו ישנו בחדרים נפרדים ושכבנו לרוב רק מתי שהוא רוצה סתם דוגמא: תמיד הייתי שואלת אותו איך היית מגיב אם הייתי עם בגדים סקסיים במיטה ומחכה לך אז הוא אמר לי למה זה אמור לגרות אותי..בציניות כאילו אני בת זוג שלך מה אתה רוצה...אתה אמור כאילו אני ללא מבינה אותו מצד אחד היה רוצה שאשאר שם ומצד שני הזוגיות בקטע הזה לא ממש עבד אם כך...(למרות שהיו תקופות והיו... בבקשה עזרה.............. עצובה נורא!!!!!!!!!!!!!!!

שלום ליטל אני מבין שסיימת מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית ואת עצובה מאוד. אין לי דרך להושיע אותך מכך. למעשה, אם זה היה אחרת, הייתי מודאג. בוודאי שתהיי עצובה מאוד. את יכולה, בלב שלם, להחליט על סיום של מערכת יחסים ועדיין להתאבל על אובדן הדברים החשובים שהיא סיפקה לך. כאב על פרידה וסיום של קשר הוא אנושי. הוא מהווה הוכחה לכך שהשנים הללו לא בוזבזו לחינם. שגם אם הגיע זמנו של הקשר להסתיים, הרי שעדיין היה לו ערך. כך שהדבר הנכון הוא להרשות לעצמך להתעצב על הקשר וכך להיפרד ממנו בלב שלם, לא לבטל את ערכו. מאוחר יותר, עם הזמן, תהיי גם מסוגלת להמשיך לקשר אחר, מתגמל ושלם יותר. בהצלחה דוד

חמודה, אני יודעת שכל מילה שאני יגיד תהיה ריקה בשבילך כרגע והכאב הוא גדול והריקנות עצומה והבילבול מתסכל אני רק יכולה לספר לך את סיפורי יצאתי עם בחור מקסים במשך 6 שנים הכל היה כביכול מצויין כולם חשבו שבסוף נתחתן אבל בסוף נפרדתי ממנו בכיתי במשך חודש ושאלתי את עצמי את אותה שאלה למה? למה אני בוכה אם אני זו שקיבלתי את ההחלטה אבל זה לא משנה מי החליט זה עדיין אובדן ועל כל אובדן אם הוא רצוי או לא צריך להתאבל לוקח זמן להבין לקבל ולהשלים, את לא צריכה לחפש תשובות למה עצוב ורע פשוט להתרפק על הזיכרונות הטובים ולתת לעצמך זמן להחלים ואת תראי שבמקרים כאלה המשפט הכל כך נדוש ממש עובד "הזמן עושה את שלו" תהיה חזקה תהיה מאושרת והכאב יעבור וישארו רק הזיכרונות הטובים מחזקת את ידייך

בוקר טוב (כן ממש) יש לי רק שאלה אחת למה כשאתם ואני מתכוונת אתם כפסיכולוגים עושים טעות/פאשלות וגורמים למטופל להרגיש הכי רע בעולם ואז פגישה הבאה אני צריכה לדבר על הטעות שהפסיכולוג עשה ולמה זה גרם לי להרגיש חרא אני צריכה לשלם על זה ואני מתכוונת מבחינה כספית? הריי אתם אלה שפישלתם אז כדי לתקן את הטעות שלכם אני צריכה עוד לשלם על הפגישה, זה נראה לי לא הוגן וזה קורה הרבה בתקופה האחרונה. כל הלילה נשארתי ערה אני לא יכולה להוציא את מה שקרה מהראש את הפאשלה שהוא עשה ואז אני צריכה בפגישה היחידה שיש לי לדבר על זה ולשלם לו על תיקון הטעות שהוא עשה בפגישה הקודמת,נראה לי ממש לא הוגן!!!! טוב אני עוברת לאתר אחר--אני הולכת לעשות קצת שופינג ברשת--אני הולכת לבזבז את הכסף על דברים שעושים לי טוב, שגורמים לי קצת לשכוח ממה שקורה בתקופה האחרונה, שנותנים לי קצת אויר לנשימה (בכלל נראה לי שאלו האתרים שאני מבלה בתקופה האחרונה הרבה מאוד, בכלל שכחתי את האתר שלכם עד שפתאום לקראת הבוקר נזכרתי בו).

תגידי לי נשמע שאת כועסת על פסיכולוג מהאתר הזה יכול להיות?

שלום לנפגעת ראשית, צר לי לשמוע על הפגיעה וצר לי עוד יותר לשמוע כי זהו הדבר המתרחש תכופות בזמן האחרון. כפי שד. אבחנה בצדק, בולט גם כי את כועסת מאוד על הגורם לפגיעה זו. השאלה שלך מובנת למדי. יש בה הרבה היגיון. למה אנחנו צריכים לשלם על טעויות של אחרים? על כאבים שנגרמו לנו באשמת מישהו אחר או אחרת, כתוצאה ממעשה חיצוני? למה, אם ניקח את השאלה הזו למקור שלה, אנחנו צריכים לשלם על טעויות וקשיים של הורינו, שלא נהגו בנו בצורה מושלמת (ולפעמים כל-כך רחוק מכך) לאורך חיינו? התשובה, העגומה אך המציאותית, היא שהחיים מלאים בשגיאות. ובטעויות. ובכאבים ואכזבות הנגרמים כתוצאה מכך. זו בוודאי תשובה מקוממת בפני עצמה, אך זו גם האמת. אין חיים, או קשרים, מושלמים ( או לפחות אני מאמין כך). וטוב שכך. קשר מושלם, שאין בו פספוסים וכאבים, הוא בעיני קשר פיקטיבי. סינתטי. את שואלת לגבי הטיפול שלך. בכל טיפול טוב יש רגעים, שלפעמים מצטברים לתקופות, בהם התחושה היא של העדר חיבור והבנה. רגעים של רגישות מוקצנת, בהם כל נגיעה לא במקום עלולה לצרוב ולהשאיר סימן בעור. השאלה הגדולה היא האם יש בסיס טוב לבחון את הפגיעות האלה בתוך מסגרת הקשר, להבין מהי הרגישות הגדולה ומה המגע שנחווה ככל-כך לא מדויק? הסיבה שאת משלמת על הפגיעות האלה היא משום שאין שום דרך אחרת. ומשום שהפגיעות האלה, וההצבעה עליהן והטיפול בהן מהווה בעצם את הטיפול האמיתי. כלומר, מעבר לכאב ולזעם, קחי נשימה עמוקה ונסי לראות: האם הכאב קשור רק למטפל או שמא הכאב נובע גם מרגישות שלך? האם רגישות זו קיימת גם במקומות אחרים? האם היא קשורה לקשר הנוכחי ביניכם? והאם את יכולה להפיק מהמתרחש את הסיוע לצמוח הלאה? יש בכך משהו לא הוגן, אני מסכים, אבל הרווח הטמון בכך שווה, בעיני לפחות, את המחיר. ובכלל, יש משהו לא הוגן בסיטואציה הטיפולית כולה: המטופל עובד קשה והמטפל מקבל את הכסף.. ואם נשים את הצחוק בצד, נדמה לי שוברגעים הקשים ביותר, המאמץ שלך, הכאב שלך, הופך עבורך לבולט במיוחד. להתראות דוד

הפסיכולוג שלך, האחד שמולך, משתדל מאד לא לטעות. אבל, בגלל שהוא בן אדם, וגם בגלל שהוא נפרד ממך ולא יודע מה הולך לך בראש ולמה את מצפה בדיוק בכל רגע נתון הוא יכול לטעות. הטיפול הוא מקום מצוין לנצל טעויות שקורות מכורח היותו של הטיפול מציאותי בסופו של דבר, כמו גם את התגובה שלך אליהן, כדי לעזור לך להתמודד עם מכשולים כאלה בעתיד מבפנים ומבחוץ. כמו-כן, ללמדך שאפשר גם לתקן. זהו ניצול לטובה ולבנייה. בשביל זה משלמים. במקום אחר, יש להניח, לא יעשה התיקון ותישארי עם התוקפנות. אפשר גם להרחיב את השאלה הזאת ולשאול, אבל רגע, למה אנחנו צריכים לשלם על הפשלות של אנשים אחרים שבגללם הגענו לטיפול? הרי אנחנו לא "אשמים"? זה צודק. אבל מי אמר שחכם להיות צודק. כי, אנחנו יכולים לבחור לנהוג כך, לנקום את כעסנו ולדרוש פיצוי, אבל אנחנו גם צריכים לזכור שאלה החיים שלנו, ואם לא נוותר, הלך עלינו בעצמנו ולא על מישהו אחר.

יקרה שלי, את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. את צריכה להיפרד. הכול קרה כל כך מהר..לא תכננת. את מעבירה יד על העצם שנמצאת ליד המותן..מלטפת אותה, היא כל כך בולטת. זו הייתה השאיפה..בהתחלה. פעם היו לך שאיפות, בהחלט כן, תמיד שאפת גבוה. אני זוכרת שרצית להיות שחקנית, גם להצליח בלימודים רצית, ולהביא גאווה הביתה. אף אחת מאלה לא הושגה, אבל הצלחת להיות רזה. תחייכי, למה את לא שמחה? זה מה שתמיד רצית, תמיד חלמת על זה, תמיד רצית להרגיש את העצמות היפות של המותניים, אלה שבולטות אצל הדוגמניות, אלה שרואים אצל בנות יפות בים. הנה הצלחת! נו תחייכי כבר! בבקשה..תגידי שזה לא היה לחינם..בבקשה. בשביל מה היה כל זה אם את אפילו לא מסוגלת להגיד תודה? בבקשה, זה לא נגמר עדיין, תנסי לקום מהמיטה, נו את חייבת. בשביל ההורים שלך! בשביל עצמך..ידעתי. את לא מסוגלת. אני מצטערת שהבאתי אותך למצב הזה. אני לא התכוונתי, באמת. את זוכרת את הפעם ההיא, לפני שנתיים, בכיתה ט', כשהסתכלת על עצמך במראה? היית כל כך יפה אז, מאושרת וקורנת, היה לך ברק בעיניים, אבל את לא היית מרוצה. הסתכלת ולא אהבת את מה שראית, אני רוצה להתנצל, אני סתם צעקתי לך שאת שמנה, זה היה שקר, את דווקא היית נורא יפה. סליחה גם על כל הפעמים שגרמתי לך להרגיש כישלון כי היית יותר מדיי רעבה. אני מצטערת. אני יודעת שאף אחד לא הבין מה את מרגישה בפנים, ואף פעם לא הבנת איך אף אחד לא רואה שאת שמנה..זה בגלל שאני גרמתי לך לראות את זה. אני מצטערת, באמת. זה התחיל כמשהו קטן, אני לא התכוונתי שזה יגיע לעניין משמעותי. סליחה על העניין עם בתי החולים, סליחה על הזונדה והאשפוזים. זה הכול קרה באשמתי. אבל את צריכה להבין, אני הייתי בטוחה שתשמחי, כי זה מה שרצית! את ביקשת שיראו לך את העצמות של המותניים, את ביקשת שכולם ישימו לב אלייך, את היא זו שרצתה להיות יפה, אני רק הגשמתי את זה. את היא זו שהלכה רחוק. רחוק מדיי.. אני מקווה שאי פעם תוכלי לסלוח לי על שהגעת למצב הזה. תסלחי לי שגרמתי לך להזניח את כל הנאות החיים שלך, ולחשוב שתוכלי להשיג הכול באמצעות רזון. סליחה שגרמתי לך לוותר על הדברים שהיו כל כך חשובים לך. סליחה שאף אחד לא הבין אותך, סליחה שהיית צריכה להסתכל במראה ולשנוא את מה שאת רואה, סליחה שבכל פעם שנגעת בגוף שלך עלו בעינייך דמעות שנאה וכאב. סליחה שהכול היה לחינם. אני הייתי צריכה לספר לך את האמת, אני לא אמיתית, אני שקרית.אני אשליה. אני לא אמינה, אנשים מנסים להיאחז בי כל חייהם, אבל בסוף אני בורחת, לפעמים לפני שהם מספיקים למות. לפעמים הם מצליחים לשכוח אותי, אמנם לא לגמרי ולא לתמיד, כי מרגע שנכנסתי אני תמיד שם, לא עוזבת. אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן. לא רציתי שככה זה יגמר. אני בהחלט יכולתי לראות אותך מגיעה רחוק.. אם רק לא הייתי מגיעה, אם לא היית קוראת לי. אני מצטערת מתוקה, אני מקווה שהספקת ליהנות ממעט השנים שבהן חיית, לפני שנכנסתי אל חייך. ותאמיני לי, שאני לא רציתי בזה, אני רק רציתי שיהיה לך טוב, זו את שתלית בי את תקוותייך. יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני..ואולי גם לא. את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. אבל נגמר. סליחה על הכול, שלך, האנורקסיה.

גברת אנורקסיה שלום כפי שאת משערת, אין לי חיבה מיוחדת עבורך. למעשה, התלבטתי אפילו האם להעלות את הודעתך אל הפורום. לבסוף החלטתי לעשות כן, חלקית בגלל הקוד של הפורום המכתיב העלאה של כל הודעה כמעט וחלקית בגלל שקשה להכחיש - את מתארת את מעשה ידייך בדיוק רב ומפליאה לתאר את הזוועות שאת עושה בגופן ונפשן של נשים רבות (בעיקר נשים, אם כי לא רק). את יודעת, את כותבת על הצער שלך, על בקשת הסליחה, "לא התכוונתי". אבל אני לא בטוח שכאן את מדייקת כל-כך. נדמה לי שמההתחלה את צופה בדיוק רב את הסוף, לפחות זה שאת נכספת אליו. כי זה מה שאת בעצם, אם נתבונן בעובדות כהווייתן: סוג של אוכל גופות, חיה הניזונה מהכאב האנושי. וככל שהקורבנות שלך מצטמקים, את מתנפחת. ככל שאת מנסה להתהדר בנוצות של יופי מדומה, כך טבע החיה שלך מבצבץ מאחור. כלפי הקורבנות שלך יש לי אמפתיה. כלפיך לא. מאחל לך את כל הרע שבעולם דוד

האנורקסיה הזאת ושות' היא בעיניי (והטיפול שלי) מן חלק שמזדהה עם שיגעון גדלות מהופך, נרציזם רווי קנאה הרסנית. מעריצי רפש שכמותם, החלקים האלה. רומסי ילדות רכות. שואבים את כוחם מתוך יהירותם והבוז והלעג. חומדי כל. תאווי שליטה. הופכים את המוות לאליל. מונחים שמפחיד לרשום, ואולי גם בעייתי שיופיעו כאן במערומיהם ובבוטות הזאת. אבל, דוד, אחרי שכתבת "מתנפחת", "מתהדרת בנוצות", לא התאפקתי. כל החברה האלה שמשכנעים אותך שאפשר להיות כל יכולים ולשחק ככה בקלות כזאת על החיים ועל המוות בריגושים ובהתלהבות עוצמתיים. משכנעים אותך שתוכלי בלי אוכל ובלי גוף ובלי אוויר ועל אפס מוחלט. כך תוכלי לפנטז על הכל ובגדול. סופר כוח שאינו אלא חולשת תהומות. ואני רוצה להוסיף ולהגיד לנרקיס מלך הביצה המכובד YOU HAVE NO POWER OVER ME NOT ANY MORE

זה מגמתי שכל מנהלי הפורום שונאים את האונורקסיות?(או שרק את המחלה). המילים שלך העבירו בי רעד,אפילו בלחש לא הייתי מעיזה לומר לה זאת,לאחר שאפשרתי לה להיות אדון לגופי ונישמתי. ןעדיין, על אף ולמרות הכול,מעדיפה אותה כבעלת ברית, כאדון לנשמתי וגופי,מאשר כל אחד אחר.אתה יודע דוד כמעט לכול ה"מחמאות " שהענקת לה(בנדיבות יש לומר)"סוג של אוכל גופות, חיה הניזונה מהכאב האנושי",וככל שהקורבנות שלך מצטמקים, את מתנפחת".את כל אלה ועוד אפשר לתת לאנשים בשר ודם, שבניגוד לאנורקסיה, הם בוחרים בך וזה כואב והרסני יותר מכל מחלה.

דוד יקירי!- איזה תיעוב!! האמת אתה צודק. אבל הייתי בשוק שדיברת ככה על הרגשות שלך. זה הפתיע אותי. תמיד חשבתי שמטפל אמור להיות מרוחק. דוד- אתה פסכולוג מפתיע!

דרור ערב טוב, שלחתי את השאלה הזו במשמרת של ליאת תחת הכותרת "סקר - אשמח לשמוע את דעתכם", ועכשיו אני מפנה אותה אליך (ואח''כ גם אל דוד) אני עורכת סקר עמדות קטן, ומעונינת לשמוע את דעתכם, הפסיכולוגים ומשתתפי הפורום: האם התכונות האישיות-פרופסיונאליות הנדרשות ממטפלים בתחום בריאות הנפש באות לידי ביטוי גם מחוץ לקליניקה? האם אמפטיה, הכלה, קבלה, סובלנות, סבלנות חמלה וכדומה מאפיינות ציבור זה גם ביחסיהם הבין-אישיים הפרטיים, או שמא אלו מיומנויות המשמשות אותם במסגרת עבודתם בלבד, ואין בהכרח חפיפה בין תפקודם בעבודתם לתפקודם בחייהם האישיים? אשמח מאד לשמוע את דעתכם!

אביה שלום, הסקר שאת עושה מעניין ונוגע גם בשאלות עכשוויות בפסיכולוגיה הפרקטית והתיאורטית. בעיני אחד הכלים הטיפוליים המרכזיים בהם המטפל משתמש היא האישיות שלו, חלקים שברובם קיימים בו ואף הנחו אותו לבחור במקצוע הזה עוברים חידוד ושכלול עם הזמן. לכן אני מניח שישנו דמיון מה בין המטפל בחדר לאדם מחוצה לו. אך אין מדובר בזהות. שכן חלק מהיכולת המתפתחת היא לדעת גם מתי ואיך לתת מקום לחלקים אלו. בשורה התחתונה אני חושב שיש חפיפה מסויימת בין האדם כפי שהוא בחייו הפרטיים לבין הדרך בה הוא מתנהל בחדר הטיפול, אך זו חפיפה שרחוקה מלהיות מלאה, וטוב שכך. דרור

היי אכלתם עוגות גבינה? אני חייבת עזרה פה ממש דחוף אני בת 27 וחצי יש לי חבר חודשיים אני חולה עליו באמת כאילו ממש אבל אני מרגישה שאני רודפת אחריו יותר מאשר הוא משקיע אתם חושבים שאם אני אשחק אותה קשה להשגה אז הוא יתחיל לרדוף אחרי או שזה האופי שלו? כאילו באמת גברים אוהבים את הבנות האלה שלא רואות אותם ממטר או שזה לא קשור? יש את הבנות האלה שכל הגברים רוצים אותן כי הם לא רוצות אף אחד אבל מה קורה כשגרים ביחד מה גם אז אני אשחק איתו חתול עכבר אז מתי המשחק נגמר? יהיה מעולה אם בנים פה יוכלו לענות לי מה הקטע שלכם עם ב'יציות ופריגידריות? יאללה ביי

סתיו שלום, התחושה שאת מנסה יותר משקיעה יותר מעלה חששות שהוא לא מעוניין בך כפי שאת מעוניינת בו. לעיתים התחושה הזו מדוייקת אך לעיתים קרובות היא מבטאת דרכים שונות להביע רגש, כמו גם מהירות שונה ביכולת להגיע לקרבה אינטימית. הקושי מתחיל כשחרדה מנטישה, מכך שהוא לא רוצה בך מתגברת ואז לעיתים קורה תהליך של נבואה שמגשימה את עצמה, כלומר בעצם החרדה וביטויה את מביאה לדבר שחששת ממנו. מה שאני מנסה לומר אינו שאת אשמה, אלא שאין כאן עניין של שחור ולבן, או שתשחקי אותה קשה להשגה או שתרדפי אחריו. בשני המקומות הללו נשמע לי שאת מרגישה לא נוח, לא טוב. נסי להבין ולראות כיצד את יכולה להרגיש נינוחה יותר בקשר ביניכם, מדוע את כה חוששת שהוא ייעלם לך אם הכל טוב ביניכם. ייתכן ולשם כך תוכלי להיעזר גם באיש מקצוע. דרור

דומה הדבר לעץ שנופל ביער והאדם היחיד שיכול לשמוע את הנפילה, אוזניו מתחרשות מעוצמת הרעש, כך שאין עדות לנפילה.

שלום לך, נשמע לי שאת מרגישה את עצמך נופלת מתרסקת בעוצמה כה רבה, אך ללא שמישהו יהיה מסוגל לשמוע אותך, יולכ להתמודד עם הרעש שבנפילתך. כך שלמרות שהחוויה היא כה רועשת ומפחידה היא נדמית שקטה למדי, ובעיקר כך אני מבין בודדה למדי. לא קל להאמין שניתן לשמוע אותך, להיות איתך, אני מבין. אבל אולי עם הזמן תוכלי להרגיש שניתן להרגיש אותך ולהיות איתך גם כשאת עושה רעש רב. דרור

רציתי לדעת איך מתמודדים עם כעסים מה הדרך הטובה להרגע ? בדקות שהכעס חזק יותר מדי ונשאר בפנים ומרגישים צורך לבעוט במשהו ,לפרוק את כל הכעס הזה בפנים. איך להרגע בזמנים האלה. מה השיטה ? והרי כל דבר קטן מצית את המאגר של הכעסים. תודה

אבי שלום, ישנן שיטות שונות לפורקן של כעס החל מניתובו לפעילות ספורטיבית ועד שיטות טיפול התנהגותיות שונות אותן ניתן ללמוד. שיטות כגון הרפיה. שיטות אלו ניתן ללמוד בטיפול בגישה התנהגותית קוגנטיבית. אבל אני שומע אצלך גם הבנה שישנו מאגר של כעסים, שכל דבר מצית אותו. אולי יש מקום לברר מהו מאגר הכעסים הזה. על מה אתה כועס גם כשאינך מתרגז ממשהו. בעצם אני מציע לך לנסות ולבדוק לעומק האם מאגר הכעסים שלך יכול להצטמצם. האם אתה יכול לכעוס פחות על העולם ועל עצמך לא כי אתה מתאפק, אלא על ידי הבנה וראיית עצמך בתוך העולם בצורה שונה. דרור

שלום, אולי תוכלי לעזור. אני בת 39. יש לי חברה טובה מאוד בת גילי. הכרנו בלימודים לפני 12 שנה ומאז אנחנו חברות טובות מאוד, בלב- ובנפש. כך היינו תמיד, עד לפני חצי שנה. לפני חצי שנה הבן שלי- נפטר באופן פתאומי, בן 3 חודשים. ומאז היא התרחקה, והתרחקה והתרחקה, לא התקשרה (אחרי שדיברנו 3-4 פעמים ביום בטלפון ונפגשנו כל שבוע), עד שהקשר נפסק לגמריי. שאלתי אותה כמה פעמים, מה קרה שהיא מתרחקת?, והיא ענתה שהיא מאוד עסוקה בזמן האחרון. שאלתי היא: כיצד נמדדת חברות? האם צריך לקחת בחשבון את 12 השנים בהן היינו חברות ממש ממש טובות וכך יוצא שאני במצבי הנוראי, אני זאת שצריכה להתחשב בה?????????? ולהתחשב בקושי שלה, להיות בקשר איתי???בגלל מה שקרה לי??? אני כל-כך פגועה. ורציתי לשאול איך לדעתכם נמדדת חברות אמת? ואיך צריך לבדוק ולמדוד את החברות הזאת. בשמחה ובאושר היינו בלב ובנפש והיא עזבה אותי בדבר הכי נוראי שקרה לי בחיים מות ילדי הראשון.ורק עברו מאז פטירתו 6 חודשים. נשארתי בלי כלום

שלום לך, ראשית, אני משתתף בצערך על אובדן בנך. הכאב שלך מובן מאוד, וכאילו לא די בו את אומרת שמקור התמיכה שעמד תמיד לצידך, חברתך, אבדה לך גם היא מאז. נשמע לי שכפי שאתמשערת, היא לא יודעת מה לעשות, כיצד להיות לצידך, מה לומר. ייתכן שכאן את צריכה לכוון אותה למה את זקוקה. לומר ישירות. זה יקל עליה לעזור לך ולכך את זקוקה. וגם אם היא תבחר שלא לעזור, מה שנראה לי פחות סביר, לפחות תוכלי לדעת מה הפתרון לדילמה שלך בנוגע לעתיד החברות שלכן. אני מאחל לך שלא תדעי עוד צער, דרור

מה זה תהליך מקביל ביחסים שבין מטפל מטופל ומדריך?

שחר שלום, במושג תהליך מקביל מתכוונים למצב בו דינמיקה המתרחשת בחדר בין המטופל למטפל חוזרת על עצמה גם כאשר המטפל מביא את הטיפול הזה להדרכה. למשל מטפל המבין כי במידה מסויימת הוא מאשים את המטופל, מרגיש מואשם בעצמו בהדרכה על התנהלותו. לרוב מדובר בתהליכים לא מודעים המאפשרים הבנה טובה יותר של הדינמיקה הטיפולית. לעיתים דרך הדינמיקה המתפתחת בהדרכה ניתן להבין שזהו תהליך מקביל ומכאן להבין טוב יותר מה קורה בטיפול. דרור

שלום לכולם, אנא קראו עד הסוף, כל תשובה תתקבל בשמחה (מהולה בדיכאון, כמובן): שמי עמרי ג. ,בן 27, סטודנט באוניברסיטת חיפה, ומתמודד עם דיכאון ברמה כזו או אחרת רוב חיי הבוגרים. אלו המתמודדים עם דיכאון יודעים עד כמה מצב זה מרגיש בודד לאדם החווה אותו ועד כמה קשה עד בלתי אפשרי להסביר זאת לאדם אחר שלא חווה זאת ממקור ראשון. כסטודנט לפסיכולוגיה (כן,כן, אני מודע לאירוניה...) ובעקבות תקופת הדיכאון האחרונה שעברה עלי, והשיחות הרבות שניהלתי עם חברים, משפחה, אנשי מקצוע מוסמכים יותר ומוסמכים פחות, החלטתי לנסות ולהעלות את הרגש הנורא, החמקמק וההפכפך הזה על הכתב, וכאן – ידידיי המדוכאים – אני זקוק לעזרתכם. ספרות מקצועית רבה נכתבה בעניין, רובה אינה נגישה, מובנת או רלוונטית לרובנו. תרבות, אמנות ויצירות רבות נכתבו ונוצרו בהשראת הרגש הזה אשר לצד האפאתיות והדכדוך גורם לעתים ליצירתיות אינסופית וליצירות מדהימות. אני מרגיש שדווקא מהרוב הדומם – האנשים שמתמודדים עם דיכאון על כל צורותיו ועוצמותיו מדי יום – באים הסיפורים הכי מרגשים, מעניינים ובעלי פוטנציאל לעזרה לקורא אותם, אשר חווה בדיוק את אותו הדבר ומרגיש לבד עם תחושותיו. הכוונה היא אינה ליצור עוד ספר מקצועי ומשמים המסביר מהם תסמיני הדיכאון, התרופות הנמצאות בשוק ותופעות הלוואי שלהן, או לחילופין, רומן קורע לב על דמות דיכאונית פיקטיבית, אלא ספר אשר יביע את מה שאנחנו חושבים, מרגישים, נאבקים וחיים בצורה אמיתית, עצובה והומוריסטית כאחד, ובעיקר מעוררת מחשבה על דעות שונות, רגשות וצורות התמודדות יומיומיות של אנשים כמונו עם החיים, דיכאון ובכלל. אני פונה אל כל אחד ואחת מכם בבקשה לסיפורים אישיים וזוגיים, חוויות, פרטים מעניינים, וכל דבר אחר שעולה על דעתכם שקשור לנושא הדיכאון על כל צורותיו והיבטיו – אנשי מקצוע ואזרחים כאחד, אך בלי סיפורים מופרכים לחלוטין (מותר למתוח קצת את האמת). גם סיפורים לא אמיתיים אך מעניינים ויצירתיים וכל תגובה – ארוכה, קצרה, בשפה גבוהה או בקללות, שיר, סיפור אישי, סיפור ששמעתם ממישהו על מישהו – הכל יתקבל בברכה, וכמובן יישאר חסוי ואנונימי. כל תגובה תענה באופן אישי על ידי, ואני אשתדל לעשות צדק עמכם ועם חוויותיכם שחלקתם, ולהכניס את כל מה שרלוונטי לספר. סיפורים מיוחדים ויוצאי דופן (ובאישור הכותב בלבד) יקבלו מקום בספר והכרת תודה לכותב. דעתי היא כי דיכאון נובע בעיקר ממודעות עצמית ומאינטליגנציה גבוהה. אני פונה אליכם להוכחה הסופית. *אני אינני פסיכולוג ו/או מציע טיפול כזה או אחר למעט תובנות מעטות שהולכות ומצטברות. לשאלות, הבהרות, תגובות וסיפורים, אנא אל תהססו ליצור קשר או לכתוב. אני מבטיח שלא לאכזב: בתודה מראש, עמרי ג.

מתוק דווקא בכלל לא אירוני שאתה לומד פסיכולוגיה וגם מכיר דכאון.... אומרים על פסיכולוגים שהם למודי כאבים אישיים קטנים וגדולים לא מאושר הם כאלו רגישים:-) אין לי סיפור אישי אם אזכר במשהו אכתוב לך אתה בחורציק מקסים:-) חג שמח בילבי ילדת הברזל

עמרי שלום, נשמע לי שמתוך החוויה שלך, מתוך החיפוש שלך התעוררה שאלה מסקרנת ומעניינת מאוד ואני אשמח לשמוע על ההתקדמות שלך. אני מבטיח לנסות ולהעלות תגובות שייכתבו כאן לנושא שלך, אבל אתה מוזמן גם להעלות מייל אישי כך שחברי הפורום יוכלו לכתוב ישירות אליך. בהצלחה, דרור

מרגישה אותו ישר בגוף שלי שאינו לי את המילים משליכה מעלי כעיוורת שלמדה ללכת בלי על- על הרצפה אשכיב אותו שיתקמט להילפת-לא מובן מילות שאלה בלי אוויר בלי זנב מוסיף לפרפר בתוכי כמו ציפורן כסוסה עד שירק את החושים בכוח החוצה זה כנגד זה אלבש עירום ואתכסה שתיקה ולא אמצא קצה ואז כשהוא מגיע אני מוכנה למצוץ רחמים מתוך ידיו של הגידם ולהישיר מבט קטן לחמלה רק שיאמר שיהיה נעים לפתוח את פי ולטפטף קווי מתאר של גרד זב ומתלטף אי אפשר לראותו- אינו נראה רואים זוויות משולשים קהות מבט עוצמות פנים והולכים ביניהן במשוער יחפה כמו שתיקה מתבלבלת בשדה קוצי-יודים-לא פחדים נתלים בין ריסי קלים-ערסלים לנדנד עייפות צל מילים כתינוקת הנרדמת לתוך בשר כאבי של לבד מתנפץ אל הכר -גלגלים-גלילים-דמעות וגומות גם חורים צועקים-אישה משוגעת זורעת בשדות סומא את כבליה לדעת בבכי הזה שנאי לוחשץ אחנק בו אל כפותי הימשחי בת מלך פנימה-זועקת כל כבודי בין תחושותי עקבי עכבישי הרואים ולא חשים מאושים מכובד נשימותי צעקות ברשתותי - בבכי הזה אני לוחשת בי אותי אל כפותי ונחנקת ידי אוזלות מתוך ארובתן טיפין טיפין-טיפות טיפות שונקות אותי בתוך מרזב הם רעפים-דמות רפאים ואסקופות תווי פני מזוייפים-נוזלים לתוך בשר רקוב פצעי כקרביים חלולים מאוד ושבע שנות רעב משהו מרגיש לא נכון כשגיאה דקדוקית אותו הצמא הלילי הנבכה-צמא לחמלה החובקת הבנה כמו מגיל שמונה בספל שאין לו תחתית שיש להחזיק בשתי ידי הקטנות זה תיכף יפול לך-מילות מעקה סוגרים מכל צד על השקט הזה החד כמו אוויר בשקית חנוקה לח כמו עפעפיים כמו פנים של אגרוף אני כפתיל עם קצה אחד יבש בנפש בוערת לשרוף-אש מטפטפת מבין השפתיים עשן טעויות ששואף לאין סוף קווים העוברים באותה נקודה -כאב המאיים ומקיים לטרוף תמיד זוכרת שאני הייתי הגוף הראשון שלי, מעברים בקופסאות קרטון מקופלים זכרונות של עצמי כמו שולחות קוד של מציאות מדומה מילים בתוך מילים בתוך מילים על סף סופי התברר לי שאני שבה אל מחוזות אובדני כפושע אל זירת הפשע. אני הפושע והקורבן גם יחד. עוד לא למדתי, אחרי כל כך הרבה שנות קור וכיסופים, לדעת להישען על עצים, לבכות אל שמיים זרועי כוכבים, לצרוח בין גלי הים, להתרפק על אמא אדמה-רק לא על זה האדם. כמו זונה ארורה הפושקת רגליה לקלוט זרים, כאשר אוזל כוחן של המילים - נותרים רשמים חזותיים הדורשים לתת להם קול- מבלי משים -שתיקה או צרחה או בעצם פעם הראשונה ולעולם האחרת. אני בובת הבבושקה שמתפרקת בדממה

יקרה שלי שברת לי את ליבי לרסיסים מה זה? מה החיים עשו לך? פתאום כאילו לא מכירה אותך בכלל :-( המילים שלך מכות בפנים בעוצמה לא ידעתי שאת סובלת מדכאון ידעתי שמשהו כואב לך אבל לא הבנתי עד כמה:-( כתבי לי למייל בבקשה ! איתך בילבי ילדת הברזל

דכאון זה עצב שבא לך למות כל היום

בוקר טוב עמרי יקר כשהייתי בחורה צעירה בשנות העשרים בערך כגילך, אמי לקתה בדיכאון אני זוכרת אותה עצובה עצובה ושותקת. לא יכולתי להגיע אליה כמו נעלמה ספק אדם ספק ליצן עצוב, העצב השתלט על כולנו בבית כאילו זה מדבק למרות שידענו שזה לא. ואז הגיע הרצון שלה לא לחיות יותר והמשמרות מי יהיה איתה ומתי כבחורה צעירה בשנות העשרים זה היה קשה מדי. זו התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיי לראות אם מדהימה הופכת לצילו של אדם. היום אני חושבת שכשדכאון קורה אז העולם הופך לאופל למשהו אחר ואלו הקרובים הופכים להיות אנשים עצובים וחסרי אונים. מקווה שתרמתי משהו עם סיפורי

סטודנט חביב גם אני כל חיי מתמודד עם דכאון זה מפחיד מאוד מרגישים שמאבדים שליטה על החיים עצמם ונופלים לתהום עם מלא מפלצות. אישתי וילדי הסתכלו עלי אחרת או שאני ראיתי אותם אחרת. לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי לפני דווקא לטובה היום אני יודע להעריך ימים ותקופות שבהם אני לא מתחת למיטה מחפש למות. סך הכל דכאון הוא מחלה של האדם היחיד אין לה שותפים כי זה משהו התחושה שאי אפשר להעביר לאף אחד . אני חושב שלגברים קשה יותר להיות מול משפחתו בדכאון משהו בגבריות בלי קשר לשובנזים משהו פשוט קורס ולגברים יותר קשה לבכות לצד האישה שאיתו. המון הצלחה לך ואני דווקא חושב שאתה במקצוע הנכון עם דכאון בלי דכאון צריך יותר ממצב נפשי כדי להיות רגיש לאחר.

היי אני בת 26 בדיכאון רוב חיי יכולה להגיד לך דבר כזה דיכאון הוא כמו חבר בהתחלה אתה לא מודע לו אחרי זה מתוודה אחרי זה נלחם בו ובסוף אתה תלוי בו כל החלטה שאתה לוקח בחייך מתחילה וניגמרת בהתחשבות ובתאום ב"בחבר" הבלתי נראה אך המאוד דומננטי למצוא עבודה להתחיל קשר לללכת למסיבה או להישאר לבד בבית לקבל קידום או להחליט שאתה לא מספיק טוב אפילו החלטה כל כך פשוטה וחסרת משמעות כמו לקום מהמיטה בבוקר קודם עוברת לאישור ה"אדון" כי הוא בעצם השולט ואם יש לך מזל ואתה מוקף באנשים טובים אז אתה עוד מצליח להילחם מנסה להוכיח שאתה שולט בחייך אבל עם הזמן גם לחברים הכי טובים נמאס ואתה נשאר לבד עם החבר הכי טוב שלך הוא מארח לך חברה כשאתה בודד הוא מכריח אותך להביט לאמת בעיניים ולהודות לעצמך שאתה אפס וכלום ומלמד אותך לחיות עם ההבנה הזו עד שאתה נהיה חלש מדי וכבר לא הפקטיבי ואז בסוף אחרי ששרתת והאכלת אותו שנים בספקות שלך בדאגות שלך בעצב ובבדידות שלך הוא מחליט שאתה נהית חלש מדי בשבילו והוא לוחש לך את המילים האחרונות את האלה שהית כבר מזמן צריך לשמוע והוא עושה לך טובה הוא עוטף ומחבק ומשחרר אותך יותר נכון עוזר לך להישתחרר מהעולם זהו דיכאון החבר הבלתי נראה האחד היחיד והמיוחד:)

עמרי חמוד:-) זה מאוד חשוב מה שאתה עושה ואני בטוחה שתהיה מטפל מ ד ה י ם למרות ובגלל כל מה שעברת!! אז לעניינו אני סובלת מדכאון 24/7 כבר שנים......! רציתי לכתוב לך את הסיפור שלי אבל זה ארוך מדי וכאדם דכאוני אין לי מוטיבציה. רק משפט אחד החיים בצל הדכאון הם לחיות בצילם של החיים. בהצלחה חזק ואמץ ספר את הסיפור של כולנו מירי ח.

אני מזמינה אותך לעיין בהודעה ששלחתי לפורום זה לפני מספר שבועות תחת הכותרת "מה דעתכם - שיר נחמד?" מחבר ההודעה: משוררת לרגע. . מצורף קישור: http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-731445,xFP-731438,m-Doctors,a-Forums.html

שלום מקווה שזו האבדה, ושהיא כעת נמצאה דוד

חברה קבועה שלום, אני מבין מדברייך שאורנה חסרה לך, כמו שהיא חסרה גם לנו. פרידה אף פעם אינה קלה. לא כאשר מתגעגעים ולא שומעים ולא כאשר שומעים ממישהו ושוב נאלצים להיפרד. ייתכן ואורנה עוד תשוב ותעלה כאן בפורום ובינתיים דברייך מייצגים נאמנה את הגעגועים אליה. דרור

הייתי בפגישה היום בבוקר...........!!!!!!!!!!!!!!!!אני מרגישה שאני רוצה למות עכשיו.......מותר להתקשר למטפל עכשיו בחג? לדעתכם הוא יהיה בשבילי????????????אני ממש מתהההההההההההההה

מה הקשר חג או לא חג הכאב לא יוצא לחופש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, נשמע לי שאת מרגישה כאב נפשי עצום, תחושה שאת חייבת מישהו שיהיה לידך על מנת לעבור את השעות הקרובות, ואת מרגישה שאת זקוקה לשם כך למטפל שלך. ייתכן ויש לכך קשר לחג שהגיע והביא עמו תחושות קשות, אולי גם של פרידה מסוג כלשהן. לשאלתך, אני לא יודע האם הוא יענה לך בטלפון, אבל את יכולה לנסות, ובכפוף לחוזה הטיפולי ביניכם הוא יגיב. בינתיים נסי לראות האם הוא המוצא היחיד בו את יכולה להיעזר ברגעים קשים אלו. דרור

ערב טוב אני אחרי התקף פסיכוטי ראשון ואני דואג שלא יהיה לי סכיזופרניה זה היה חד פעמי ורוצה לדעת מה הסיכוי שיהיה לי עוד אחדואם יהיה לי עוד התקף זה אומר שיש לי סכיזופרניה? אני מאוד מפחד וכל הזמן עסוק בזה שעוד מעט זה יגיע מה אתם אומרים?האם אנשים בהתקף פסיכוטי יחולים להיות מטופלים אצל פסיכולוגים? תודה על התשובה

ירון שלום, התקף פסיכוטי הוא חוויה מפחידה מאוד, ואני יכול מאוד להבין את החשש שלך שמא זה ישוב. אני לא מכיר את נסיבות ההתקף, אבל התקף פסיכוטי יכול להיגרם ממגוון סיבות מלבד סכיזופרניה, וישנה תופעה של התקף חד פעמי שחלף. על מנת לקבל תשובה מעמיקה יותר יש להיוועץ בגורם המטפל עמו היית בקשר, לבקש ממנו אבחנה ופרוגנוזה- מה צפוי להיות בהמשך. בכל מקרה חשוב שתהיה במעקב. לגבי טיפול לא רק שניתן לעבור טיפול במצב שכזה, אלא שאני אף הייתי ממליץ על כך, ולו רק על מנת להתמודד עם החרדה שמלווה אותך כיום. דרור

היי דווקא מתחתייך מישהי אמרה חג שמח אז אולי תחליטו...... .או שאלו החיים מישהו שמח ברגע שהאחר עצוב למרות שהשיר של זו למטה שאמרה חג שמח הוא דווקא שיר עצוב מאוד אז אולי זה היה בציניות וגם לה עצוב? :-( שלך לילך

ד. שלום, אני מבין שעבורך החג הזה אינו שמח. ייתכן והוא ככל יום נוסף, וייתכן גם שמשהו בחג מבליט או מעצים תחושות לא טובות שיש לך. בחגים לעיתים זה קורה, שמרגישים שהבדידות, מסיבות שונות, גוברת. דרור

מילים: לאה גולדברג הנהר הלבן בין גבעות חשופות ושחורות. שעה עמוקה וקרה מרחפת על פני המים. מפרשנו צפור גדולה אדומת כנף, ואביבנו אחרון. זורמים חלונות הילדות בנהר הלבן, וצריחי עירנו הפוכים. קול פעמון מן המים, קול פעמון ממרומים. והרוח מלטפת שמורתינו, ומפרשינו- צפור גדולה אדומת כנף.

יקרה שלי חג שמח לך דווקא חיפשתי אותך בימים האחרונים ולא היית:-( חג שמח לך יקרה מקווה שהימים טובים לך והחיים מחייכים אלייך:-) אוהבת עוגות גבינה? רק מלהסתכל עליה אני משמינה:-) מתגעגעת אלייך (נשמע הגיוני?) שלך אוהבת בילבי

שלום, חג שמח גם לך, דרור

שלום אני דפנה בחורה בת 34 בטיפול אצל מטפל שאני אוהבת אני בחורה שמנה ולפעמים כשהמטפל מדבר איתי על הדימוי העצמי שלי בא לי להגיד לו מה הקטע באמת אם היית צריך לבחור ביני לבין בחורה עם בטן שטוחה פנים מדהימות וחזה שופע במי היית בוחר בי או בה? למה בעצם הוא לא אומר לי את שמנה הרי אני יודעת שאני שמנה ושגברים בסופו של דבר יעדיפו ויפנטזו על היפות והחתיכיות הקטנות האלה. זה כאילו הוא צוחק עלי בזה שהוא לא מודה במציאות או כשהוא שואל אותי מה את לא אוהבת בעצמך על מי הוא עובד?. לפעמים אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כשאתה רואה את הקפלים שלי ואת הלסת הכפולה מה אתה חושב? למה גברים מעדיפים יפות חתיכות ואם ניקח את הפנטזיה אז שיהיו גם חכמות הצירוף המדהים של יופי חוכמה וגוף. אני מרגישה רע עם הגוף שלי ובצדק למה הוא לא אומר ומודה שאכן גברים לא היו מעדיפים אותי? תודה רבה וחג נעים ומתוק

דפנה שלום, בדברייך אני שומע בעיקר שאת לא אוהבת את עצמך, שאת לא היית בוחרת בך. ובמידה רבה קיים מצב בטיפול בו הוא אינו מאשש את הרגשתך שלא ניתן לאהוב אותך או להימשך אלייך, דבר שיוצר בך מתח ורצון שהוא יאמר זאת כבר, כי אחרת וודאי שהוא מעמיד פנים. אבל מכך משתמע גם שהיית רוצה להרגיש נחשקת. זה יכול לקרות אם תוכלי להבין מדוע את לא נותנת לעצמך להרגיש כך, מה באמת את לא אוהבת בעצמך וחשוב מכך מה את כן אוהבת או יכולה להתחיל לאהוב בעצמך. לשם כך את בעצם בטיפול, לשנות את הדרך בה את מרגישה כלפי עצמך. ונשמע לי שזה מה שאתם מנסים לעשות בטיפול. דרור

הי דפנה אני מסכימה עם דרור במה שהוא אומר, ואני יכולה לשתף אותך בחוויה האישית שלי. בכמה שנים האחרונות אני במצב נפשי לא קל.עיסוקה העיקרי של אמא שלי בחיי הוא להגיד לי ( כשהיא עוד טרחה לדבר איתי ) כמה אני לא מוצלחת, לא יפה וכו וכו. אנשים מבחוץ - חברות שאוהבות ואנשים אחרים אומרים לי שאני יפה. אני מסתכלת במראה ורואה ג'וק. אני יודעת שאני רזה אבל אני רואה משהו מעוות לחלוטין. בכמה שנים האחרונות עד לא מזמן לא יצאתי עם גבר אחד! אני רואה מסביבי בחורות שמנות, לדוגמא שותפה של חברה שלי, שבאמת שוקלת המון וגם מודעת לזה. זה לא מפריע לה להיות הבחורה הכי מצחיקה, מדהימה ועם ביטחון עצמי שפגשתי, ויש לה חבר כבר שנה. כשהמצב הנפשי שלי התחיל קצת להשתפר, בעקבות טיפול נפשי ארוך, התחלתי עם מישהו והפלא ופלא, הוא רצה לצאת איתי ( כמובן גם שזה גרם לי לחשוב שכנראה משהו בו לא בסדר, אבל זה המשך הדפיקות שלי ). אין איזושהי אמת אחת, או שאת שווה או שלא, ואני באמת חושבת שכשתאמיני שמגיע לך, תוכלי לראות שגברים מחפשים הרבה יותר מדיקט מהלך. ואני מאחלת לך שתוכלי לראות את היופי שקיים בך, ואני בטוחה שקיים. פעם שמנה היה הדבר הכי סקסי ( לפני שהתרבות הסקסיסטית שלנו לימדה נשים שככל שהן מצמצמות את עצמן, כך הן שוות יותר ). שיהיה חג שמח אופיר

זה לא תמיד משהו להיות לבד עד כדי כך. וזה לא תמיד משהו להיות לבד בחגים. אבל לפחות החג הזה הוא נחמד. בבוא היום, כשארשה לעצמי שיהיה לי איך, ובתקווה שגם יהיה מי שיסכים להצטרף קצת, אוכל, אולי, לארגן משהו כלבבי. בינתיים דמיונות שמורים (מסיבות ידועות בחלקן). חג שבועות בא. הקיץ בפתח. עצוב שעם ההזדקנות הקיץ הופך להיות מעיק יותר. פעם יכולתי לו מאד, היום זה כבר לא קל כל-כך. ובעצם, זה מעודד להיזכר שאתה בסך הכול בנאדם. מציאות. (השכנה של הציפורים)

שלום לך, לא ברור לי מדוע הכותרת מציינת שאין זה קשור לכאן. בעיניי לפחות אתה מביא את המורכבות של החוויה שלך מהחג, מהקיץ שהוא מביא עמו. את המורכבות שבהתבגרות, על הקושי שהיא מביאה ביחד עם התזכורת על המציאות. ובעיקר נגעו דבריך המשתפים בדמיון שלך על הדרך בה תארגן דברים, הקשורים לחג, לכשזה יהיה יותר אפשרי. אני לא יודע מדוע נשמרים אלו רק בדמיון מה מקשה עליך להעז ולהגשימם, אבל אני מקווה שממש כמו שתוכל להרגיש חופשי לכתוב כאן בהמשך, ללא סייגים, כך תוכל להעז ולנסות להשיג את שאתה רוצה. דרור

:-) הכותרת הקודמת היא הסייג לכתיבה... הקידודים שלי... דרור, אני משתתפת די קבועה כאן בשנה וחצי האחרונות. עפי"ר מגיבה לחברים, או משתפת בדרכי. מי שקצת קרא דברים שרשמתי פה כבר היה יכול איכשהו לנחש, אולי. בחלק מהפעמים התנסחתי (בחווייתי, לפחות) כאילו איני חלק ואיני שייכת, נזרקת, נוגעת-לא-נוגעת, תחת כינויים כל מיני. להכיר אותי "כמו שאני" זאת השאלה... אולי עכשיו זה עושה את הכותרת ההיא מובנת קצת יותר. מורכבו?ת שלמה סביב כל הכתוב, לא אלאה, חלק באמת מתוך כוונה להשאיר סמוי מול פורום רב עיניים. אך לא זו בלבד. עם זאת, באיזה מקום ולמרות החרדות הרבות, אולי דעתי הייתה נחה אילו היו מכירים אותי באופן קצת יותר שלם. לפחות מצליחים להבין אותי קצת. לזהות. מבפנים ומחוץ. עוד חזון למועד. יודעת את אחריותי בעניין, וכל זה אינו פשוט בכלל. לרצות, להרגיש, להעז, לנסות, להשיג - מונחים של עולם ומלואו, גם המה, כל אחד מהם, לא אפשריים או מתגבשים תמיד. אני כבר בגיל שדי אפשר לומר מזדקנים על באמת. עם זאת, מאמינה בכך, ולא קל לי לומר, שגם בגיל הזה אפשר למצוא חלקים להצמיח. בטיפול. ויש לי טיפול אמיתי וחזק. חלק מן הצמיחה הוא להודות בדברים שרשמתי למעלה בהודעה הקודמת. אולי. עבודה רבה לפניי, רק שתוכל להתאפשר גם היא. 

שלום אני מחפשת פסיכולוג עבור ילדתי רציתי לדעת האם כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בילדים? תודה

שלום לך, מבחינה חוקית כל פסיכולוג קליני יכול לטפל גם בילדים וגם במבוגרים. עם זאת כל פסיכולוג קובע לעצמו את תחום התמחותו. יש המטפלים בכל הגילאים. יש המגבילים עצמם לגיל מסויים. בכל פנייה לפסיכולוג בררי האם הוא מטפל בילדים. אני מניח גם שאם הוא לא הוא יאמר לך זאת בעצמו. דרור

אני פונה לפסיכולוגים לעזרה היה לי משבר בו אושפזתי למשך חודש (דכאון) אני נשואה חמש עשרה שנה שני ילדים. לאחרונה כל פעם שבעלי ואני מתווכחים על משהו הוא אומר לי... טוב את חולת נפש מה את יודעת הוא מתנשא עלי ומזכיר לי שהייתי מאושפזת בבית חולים! הוא מאוד פוגע בי והבטחון העצמי שלי מאוד ירד אני לא יודעת למה הוא עושה לי את זה. לפעמים אני שותקת במריבות כדי שלא יעליב אותי ליד אנשים. מה עושים במצב כזה. אני ממש מיואשת ומרגישה שכל מה שאני בשבילו זו מישהי משוגעת שאושפזה בבית חולים. לא יודעת מה לעשות אם תוכלו לעזור לי בבקשה. אני כל כך זקוקה לזה שיזכיר לי מי הייתי לפני האישפוז וכמה מילים מחזקות כי האישפוז השאיר בי המון טרואומות שלא מדברת עליהם כדי לשכוח. רק שיגיד לי כמה מילים שיעזרו לי לעמוד על הרגליים אני לא יודעת למה הוא עושה לי את זה אני כל הזמן אומרת לו שאני לא משוגעת והוא אומר לי אז למה היית עם משוגעים אחרים. חג שמח ותודה לכל מי שיכול לעזור בברכה גלית

גלית שלום, אשפוז אכן יכול להותיר משקעים לא פשוטים וכפי שאת אומרת בדברייך גם מלווה בסטיגמות מצד הסביבה, גם הקרובה ביותר,גם כיום. את מתארת את עצמך כחווה פער בין מי שהיית לפני לבין מי שאת כיום. כאילו חייך נקטעו ברמה מסויימת ואת מבקשת לגשר עליהם. אני חושב שזהו הכיוון הנכון, ובעלך הוא אחד האנשים, כמו גם הצוות המטפל, שיכול לעזור בכך. אבל כאן הייתי רוצה לשאול אותך משהו. האם ההשפלות החלו לאחר האשפוז. או שמא תמיד חיי הנישואין לוו בהן. אם הן החלו רק לאחר האשפוז, אני מניח שגם בעלך אינו יודע להתמודד, חווה בלבול מסויים ולצערך מבטא אותו בצורה לא הולמת. במקרה כזה, על מנת שתוכלי להיעזר בו עצתי היא שתנסי לשתף אותו בתהליך הטיפולי שאת עוברת. אולי להביא אותו לפגישות אליהן את הולכת, כדי שיבין קצת יותר ואולי גם כדי שיקבל הכוונה כיצד לעזור לך כך ששניכם תוכלו לצלוח את התקופה הקשה הזו. דרור

לא הייתי באשפוז אבל כואב לי לקרוא אותך אני מרגיש כלכך קרוב לאשפוז בעצמי אני גם לא זוכר כבר מי אני דיי כבר עם הכאב הזה !! אני שולח לך חיבוק וירטואלי מכל הלב חיבוק חזק חזק זה המעט שאני יכול לעשות

צהריים טובים אני רוצה שינוי - אניי בן 31 עובד בתחום ההיטק ומאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה..האם להתחיל בגילי (למרות שאני צעיר) את כל המסלול עד להיות מטפל. האם אני יכול להצליח לי או שמאוחר להסווה מקצועית? האם למישהו שהוא בן 35 וכבר סיים את התהליך יש סיכוי להתקבל כמטפל למקומות ולהצליח יותר מאשר אדם כמוני שאם יתחיל עכשיו יסיים בגיל ארבעים? אשמח לתשובה מכוונת וכנה. גבעון צ. תודה וחג שמח

גבעון שלום, הדרך להפוך לפסיכולוג קליני הי אאכן דרך ארוכה ולא פשוטה. אני לא אומר לך שהגיל לא ישנה דבר. הוא בוודאי אינו מונע, ואני גם לא חושב שהוא ימנע ממך לעסוק בתחום. אבל ייתכן ותישאל מספר פעמים במהלך הדרך מדוע החלפת מקצוע ואולי גם תהיה התייחסות לגילך. אבל, אם אתה רוצה בכך באמת אין שום סיבה ששאלות אלו יעצרו בעדך, הם נועדו בעיקר לבחון באיזו מידה שקלת ברצינות את החלטתך.. אני מכיר לא מעט פסיכולוגים שעשו הסבה בגילך ואף מאוחר יותר כך שזה בהחלט אפשרי. דרור

היי לכם הייתי בבוקר בפגישה ואמרתי למטפלת שלי שאני רוצה הפסקה בטיפול....היא אמרה שבמצב אחר היא הייתה מבינה ומאפשרת אבל במצב הנוכחי היא לא יכולה לאפשר הפסקה ושאנו נדבר גם על הרצון בהפסקה בתוך הטיפול.......(אני מטופלת שלוש פעמים בשבוע) אף פעם לא שמעתי אותה כל כך כועסת....או מודאגת או לא מוכנה בכלל לשמוע...! אמרתי לה שזה לא משהו שאני צריכה אישור שלה היא חושבת שדווקא כן .. כי הטיפול הוא משותף והפסקה תעשה לי נזק ואני באחריותה גם כשאני בהפסקה... לא מבינה מה עובר עליה והחלטנו שנדבר על זה שוב בפגישה הבאה אני לא מבינה אותה... כשמטופלת רוצה הפסקה אז לוקחים הפסקה כאילו ממתי זו החלטה שלה? אולי תוכלו להגיד לי מה נהיה פה? אני מאוד אוהבת אותה:-((( ( ות'כלס היא צודקת אני כן על הקרשים ואפילו שוקלת התאבדות לא בא לי לשתף אותה:-((((() (בשביל מה כדי שהיא תגיד לי שהיא מבינה מה זה עוזר שהיא מבינה ושהיא בשבילי כמה אפשר להרגיש ככה? ביי וחג שמח למי שקורא ולכולכם/ן ממני רותם

רותם שלום, דברייך נגעו מאוד. את מבטאת את ההפתעה שלך, המהולה בכעס מכך שהיא לא נותנת לך לבחור לקחת הפסקה. הפסקה שרק דרכה תוכלי להרגיש חופשיה להרגיש את כל הרגשות הקשים שאת חשה מבלי להרגיש שאת מסתירה ממנה משהו או שנדרש ממך להמשיך ולסבול. מנגד את מבינה מדוע היא מתעקשת עלייך, מדוע היא חוששת לך. להבנתי אתן מתמודדות כרגע בטיפול עם הקושי של להיות ביחד עם הרגשות הקשים, להצליח לדבר אותם, לחוות את התסכול, אולי אפילו את חוסר האונים אחת של השנייה ובכל זאת להמשיך ולהבין שאתן ממשיכות בדרך יחד. נשמע לי שעל כך היא מתעקשת, ואם תבחרי לראות זאת כך ולא רק ככפייה עלייך להישאר במקום בו את לא רוצה אני מניח שתצליחו לעבור ביחד את התקופה הקשה הזו. דרור

את מתוקה....כאובה.....מבולבלת... אבל יש לך מטפלת פצצה טוב שהיא מתעקשת את בעצמך אומרת שאת חושבת להתאבד!!!! תודה לאלוהים על מטפלות כאלה וברור שאת לא הולכת לשום מקום כי היא יודעת מה את רוצה ומרגישה בלי שתגידי לה.....תגידי למטפלת שלך בשמי שאת ביידיים טובות:-) היא יודעת מה היא עושה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!:-)

היי לכם וחג שמח :=) יש למישהו מושג מה גורם לשנאה עצמית? מה גורם לזה? כאילו כשבנות סובלות מאנורקסיה ושונאות את הגוף שלהן מה קורה השנאה גרמה לאנורקסיה או שהאנורקסיה גורמת לשנאה עצמית? ואיך מטפלים בשנאה עצמית? תודה שלך לילך:-)

לילך שלום, את מעלה שאלה מעניינת מאוד. ישנן מחשבות ותיאוריות שונות מה גורם לשנאה עצמית. יש החושבים ששנאה בעוצמה גבוהה היא מולדת ומסיבות של חשש להפנותה כלפי חוץ היא מופנית כלפי פנים. יש תיאוריות הגורסות ששנאה עצמית מקורה בהזדהות עם אחר משמעותי שאינו אוהב את הילד, על מנת לשמר את הקשר עמו. אני מניח שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה. היא מורכבת עוד יותר כאשר היא מובילה להפרעות כגון אנורקסיה. גם כאן אין תשובה אחת אחידה. ברור שהדבר קשור גם לדימוי גוף, ייתכן ויש רצון להעניש את הגוף ואת האדם עצמו, ייתכן גם ויש תחושה מתמשכת של אי שביעות קיצונית מהגוף עד לכדי אובדן יכולת לשפוט בצורה נכונה את המציאות. למשל לחוות את עצמך כאדם שמן בעוד למעשה המשקל נמוך בהרבה מהממוצע. לעתי ישנו כאן מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו בו ישנה שנאה כלפי העצמי שמתורגמת לפגיעה עצמית שבתורה מגבירה את השנאה העצמית. הטיפול אינו פשוט. הוא נגזר כמובן מההבנה של הגורמים לשנאה העצמית, אבל ככלל ניתן לומר שיצירת קשר משמעותי, בתוך הטיפול, קשר שיכול להביא להפנמה של רגשות אחרים כלפי העצמי, והוצאה ועיבוד של אותם רגשות קשים ובלתי נסבלים שהופנו עד כה פנימה יכול להוביל להפחתת השנאה העצמית בצורה משמעותית. דרור

יקרים חג שבועות שמח לכולכם ולא להגזים עם העוגות גבינה זה לא טוב לגיזרה:-) אוהבת מאוד בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, חג שמח גם לך, דרור

שלום רב! אני בת 41 נשואה עם ילדים עובדת במקום עבודה קבוע. מזה כשנתיים יש לי תופעות התקפיות של חוסר יציבות ללא התעלפויות . זה קורה במצבים מסויימים וגם בשעת התרגשות - עשיתי ברור רפואי והכל היה תקין תודה לאל. הרופא שלי ובעצם גם הרופאים המקצועיים אצלם ביקרתי אמרו לי שהעניין על רקע נפשי. פניתי לפסיכולוגית - החלטתי לטפל בעניין, הייתי עד כה בפגישה אחת הפסיכולוגית אמרה לי מראש שהיא פסיכולוגית שיקומית - (הפנו אותי אליה ללא קשר להתמחות שלה), ושהיא חושבת ששיטת סומטיק אקספיריאנס יכולה לעזור לי מאוד. אינני יודעת אם להמשיך אצלה או לפנות לפסיכולוגית קלינית (לא שההבדל ברור לי או המשמעות???) אשמח אם תכתבי לי מה לדעתך עלי לעשות סה"כ הפסיכולוגית נראית לי נחמדה, האם זה משמעותי מבחינת שיטות טיפול? תודה מראש וחד שמח, אלמוג.

אלמוג שלום, פסיכולוג שיקומי הוא פסיכולוג המתמחה בטיפול באנשים שעברו פגיעה פיזית, לרוב המדובר בפגיעה נוירולוגית תוך שיקום היכולת שלהם לחזור ולתפקד וליווים בדרך הקשה והכואבת של תהליך השיקום. מהמעט שהבנתי ממך נשמע שאת חווה תופעות הקשורות בלחץ, ובחרדה גופנית כך שבהחלט ייתכן והטיפול שמוצע לך עשוי להיות יעיל. עם זאת אני מציע שתבררי עם הפסיכולוגית אליה הגעת ממה לדעתה את סובלת ומדוע שיטת הטיפול שהיא מציעה יעילה עבורך. ככלל אני יכול לומר לך שאם נוצר קשר טוב יכולה להיות לכך תרומה חשובה מאוד לטיפול טוב. בהצלחה, דרור

בוקר טוב המון המון תודה לך על המילים החמות אני עד עכשיו עברתי על כל ההודעות לפחות חמש פעמים שואפת מהן טיפה נחמה והרגעה וביטחון אבל משום מה דווקא את ההודעה שלך לא ראיתי ואתמול אמרתי על זה תודה דווקא אתמול אחרי סופ"ש בודד ולפני עוד לילה חדש המכסה אותך בעטיפה מבודדת מנתק אותך מכל דבר שיכול טיפה להסיח את הדעת ולהרחיק מהמחשבות ודווקא לפני השינה כשאת נשארת לבד מול המחשבות והזיכרונות הקולות הריחות שבאים ותוקפים בלי אזהרה ואין לך אך להתגונן כי אין לך לא טלויזיה לא מחשב כדי להשתיקם דווקא אז מצאתי את קרן האור ששלחת לי ואני כל כך מודה לך על זה. אני מצטערת שנאלצת לעבור את מה שעברת לא רשמת ולכן אני מרשה לעצמי להניח שאמך עברה את הניתוחים בשלום לפחות אני כולי תיקווה. מכיוון שאת אומרת שאת מבינה אני ירשה לעצמי משהו שבדרך כלל אני לא מרשה להתבכיין קצת, תראי קראתי את כל המילים החמות שלך ואיפשהו הלב אומר שאת צודקת אבל ההגיון והמח צורחים שאין לי זכות להגיד שאת צודקת אני כבר ילדה גדולה לא אותה ילדה בת 12 שיכלה להפיל הכל על המצב בבית כמה זמן אני יכולה להאשים את כל העולם על זה שאמא לא היתה אז היא לא הספיקה ללמד אותי מה זה אהבה אך להבדיל במי בוטחים שיש לגברים רק דבר אחד בראש:)) כמה זמן אני יכולה להתבכיין על זה שכמעט ולא ראיתי את אבא שלי כי הוא היה כל הזמן בעבודה ואז איתה ואני היתי צריכה לעשות הכל לבד מלהרשם לבית ספר עד לללכת מכות עם הילדים הגדולים כדי להגן על עצמי כמה אני יכולה לפטור את עצמי מאחריות אז כשמוותרים על "תרוצים" האלה אני מבינה שאני פשוט כישלון אני היחידה שאשמה שאין לי חבר שאין לי עבודה שהביטחון העצמי שלי הוא בגובה ים המלח שאני עצבנית תוקפנית דיכאונית שמנה ובודדה זה רק אני וזו הבנה שמאוד קשה לחיות איתה כי כשכבר אין תרוצים אז נשאר רק הכאב שבהבנה שהחיים הם פשוט כישלון שאני כישלון ואני לא יודעת אך מתמודדים עם הכאב הזה מצטערת על ההשתפכות את כמובן לא חייבת לקרוא את כל הפניה הארוכה והדי מיותרת הזו אני רק מקווה שתראי את השורות הראשונות ותדעי שהכנסת קצת אור בחיים של ילדה בודדה המון המון תודה לך

תמרה יקרה, אני שמחה שהצלחתי קצת לגעת.. גם את נגעת בי. מאוד. אני קוראת אותך והלב מתכווץ על כל המילים הקשות שאת מדביקה לעצמך.. "תרוצים" את קוראת לכל זה? שום דבר ממה שכתבת לא נשמע לי כמו תרוץ. שום דבר מזה. כאב שממשיך להתגלגל איתנו הלאה, וצובר לו עוד ועוד כאבים על הדרך, לא תמיד "נעלם מעצמו". לפעמים זה פשוט גדול מדיי מכדי להתפוגג לבד, ואנחנו לא גדולים מספיק (ולא חשוב גילנו) כדי לדעת מה לעשות עם כל זה. התמודדת עם המון. המון. ואני לא בטוחה אם יש משהו קשה מבדידות כזו, כמו שאת מתארת. מאוד קל לומר, "אני כבר לא בת 12, אני אמורה כבר ל...", אבל מה זה ה"אמורה" הזה? תמרה, זה לא קרה בכוונה רעה ולא בכוונה של אף אחד, אבל עברת שנים מאוד מאוד לא קלות, נפלת בין הכסאות איכשהו, וכנראה לא בכוונה רעה. מאוד קשה לי לכתוב את המילה "ננטשת", כי מי אני שאכתוב מילה שיש בה כל כך הרבה שיפוטיות.. זו מילה דוקרת ומכאיבה.. אני לא אומרת אותה ממקום שופט, אלא אולי כתיאור כואב לחוויות שלא יודעים איך לאכול אותן. אני חושבת שמילה כזו יכולה (אולי) לתת מקום מתאים יותר לכל התחושות הקשות שמלוות אותך כבר שנים, שלא תקראי להן "תרוצים". מאוד קשה להתבונן על עצמנו מהצד וממרחק ולומר מילים של היגיון. לומר לעצמנו שבתקופה כל כך קריטית וחשובה בחיים, שבה הכל רק מתגבש ונבנה, היינו צריכים לא רק להתמודד עם אבל נוראי ועם תמונות שממשיכות להכות בנו מבפנים של אמא חסרת אונים וסובלת, אלא גם להתמודד עם כל זה לבד. ולהמשיך להתמודד עם הציפיות והדרישות שהחיים מזמנים- לבד. איך אפשר לקרוא לזה תירוץ?? זה כהי לא תירוץ בעולם! זה קשה-קשה בצורה בלתי רגילה. נכון, את בת 25, אבל בעצמך את כותבת.. קשה לדעת מה לעושת בעולם בלי הכוונה. קשה מספיק למי שחי כל חייו בסביבה עוטפת, על אחת כמה וכמה למי שנאלץ לבנות את עצמו בלי גב להישען ולנוח עליו לפעמים. יותר מדיי שנים שלא הייתה לך מנוחה פנימית- כך זה נשמע. אני חושבת (וכך אני גם מכירה מעצמי) שמילות ההיגיון שמלוות אותך עכשיו קשות ונוקשות, מצליפות קצת אפילו. זו לא גישה רעה לחיים (לפחות לדעתי). בכלל, אני לא חושבת שיש גישה טובה וגישה רעה, רק גישה שמתאימה יותר ומתאימה פחות. אני מניחה שהמקום הזה שאומר "נו באמת, תמרה, תפסיקי כבר להתבכיין- הכל אחריות שלך ותמשיכי לעבוד" איפשר לך המון שנים להמשיך לתפקד (גם אם רק לכאורה), להמשיך לקחת חלק, לא לוותר לעצמך. יש בזה המון טוב, בעיקר בהתחלה. אבל לגישה כזו יש גם מחיר (אולי כמו לכל דבר). מילים כאלה לא נותנות מקום לרוך, לחמימות, למנוחה פנימית, לויתור שאין בו הצלפה, לקירבה ושיתוף שאין בהם חשדנות.. קשה מאוד לסמוך רק על עצמנו. מעייף מאוד כשאין מקום להניח בו את הראש.. ובאופן כל כך לא הוגן, למרות שאנחנו הודפות את כל הרגשות הרכים- אין משהו שאנחנו רוצות בו יותר.. אני קצת מדברת ממני, אבל מרגישה שאולי זה יתאים גם לך. אני לאחרונה, בטיפול, לומדת להרחיב קצת את טווח האפשרויות. מרחיקה קצת את השחור מהלבן.. ויש שם כמה אפורים באמצע.. אני חושבת שאפשר גם וגם- אפשר גם להיות חלש ונזקק ורוצה מאוד חמלה והבנה לכל מה שקרה ועבר עליי ולאן שהתגלגלתי בלי כוונה. ובמקביל- שזה לא יהפך ל"התבכיינות". יש בכי שהוא מאוד שלנו, ביטוי מאוד אותנטי של החוויות שלנו, והוא לא התבכיינות. ובכי כזה לא אומר בהכרח לא לקחת אחריות על חיינו. כי כן, אלה החיים שלך, ואת זו שהתגלגלת לאן שהתגלגלת, ואלה החלומות שלך עליהם את מוותרת, וההתנסויות שלך מהן את בוחרת להימנע. וזה לא עניין של אשמה או לא אשמה.. תנסי בבקשה להרשות לעצמך גם וגם- גם לנוח פנימה, לבכות מכל הלב, להתבכיין מכל הלב, לצחוק מכל הלב, לפחד מכל הלב, וגם לא לוותר. גם להעיז קצת. אפשר גם להאבק וגם לנוח. אולי התעוזה הראשונה תהיה ללכת להיפגש עם איש או אשת שיחות משלך. אולי לא- זו לגמרי תהיה בחירה שלך. בחירה שיש בה אחריות. כך או כך אני מאמינה שיש בך את הכוחות להתחיל לבנות בך משהו חדש. גישה חדשה לחייך שמתאימה היום יותר למצב החדש. זה כבר לא מצב חירום שמצריך את הגישה הנוקשה והמתפקדת- יש גם עוד אפשרויות. טיפול לא פותר את כל הצרות ברגע- זו הרבה עבודה קשה, והרבה עבודה קשה שלך, ולא של איש השיחות. בשבילי זה לקחת אחריות. אבל הבחירה מה לעשות היא בחירה שלך. אני מכל הלב, באמת מכל הלב, מאחלת לך שתבחרי בחירות שיעשו לך טוב. כי באמת מספיק כבר.. מגיע לך כבר קצת טוב. תודה שכתבת לי (באמת תודה) חיבוק אמיץ לאמיצה :-) לילך (שלפני כמה ימים אמא שלה עברה סדרת בדיקות רפואיות, והסרטן- לפחות להיום- איננו! :-)) תודה ששאלת :-)

תמרה יקרה, ילדה טובה שהינך, רוצה גם אני להצטרף לשנייה קלה, טוב? כתבתי לך גם בעץ הקודם, ורציתי לחזור ולהוסיף ולהדגיש דברים אחדים גם כאן. מתוקה, תיארת כאן את המשא הכבד שאת נושאת על כתפייך. כבד מאד מאד. כבד לילדה, כבד לו לעצמו לכל אדם בשר ודם. הקשיבי נא, יקירה. אין לך מושג עד כמה אני מבינה (בדרכי, כמובן) את הצורך להסתדר לבד, את האכזבה העמוקה מהסביבה המייאשת כל-כך ושוב ושוב ושוב, אולי גם זו המכאיבה שמחזירה אלייך תוקפנות ועוד ועוד ממנה. את יודעת, זה קשה נורא, אבל באיזה מקום צריך לעשות מן ויתור קטן (ענק!). לפעמים אין ברירה ולצערנו עלינו להבין את מגבלותינו ואת הצורך שלנו להיעזר, להיות תלויים באחר. להבין (כמה מסובך) שאת נטל המשא הכבד לא נוכל לשאת אנו בעצמנו. השק הזה, כל כולו ביחד גדול כל-כך על גבו של איש. על אחת כמה וכמה על גבה של ילדה אחת קטנה. אחריות בלתי אפשרית ממש. והילדה, שרוצה להיות הכי טובה שיש, מנסה לקחת אחריות גדולה מידי, ולא מצליח לה, ולמרות זאת, היא מתעקשת וחוזרת על הניסיונות מתוך אותה אמונה ממש, והיא נכנסת לתוך מעגל שמכשיל אותה כל פעם מחדש. אז, כמובן, עולים במלוא עוצמתם רגשות אשמה וזלזול עצמי ועוד. מובן כל-כך... ילדים רכים, או החלק הילדי הרך שבנפש נוטה לשייך אליו גם מה שלא. מתוקה, הילדה אינה "כישלון", היא "פשוט" צריכה שמישהו יעזור לה ללמוד איך לפנות בצמתים בהם היא מועדת וחוזרת... האחריות שלך (והיא בת מימוש) היא לפנות למורה שכזה/ כזאת. ו... דווקא מתוך תחושה של "אין מה להפסיד", צריך לנסות לבנות על החלק שעוד מאמין, שיהיה שם מישהו איתו תוכל להיבנות מערכת יחסים של אמון. אפילו ניצנים קטנטנים. רואה בך את הניצנים האלה, ואת עוד כל-כך צעירה... תמרה יקרה, דיברת על אחריות, ואת צודקת באשר לחשיבותה הרבה. אבל, כשזו הופכת להיות יותר מידי אחריות זה כבר נהיה חוסר אחריות, או אפילו משמש כארגומנט לבריחה מאחריות. מן "פרדוקס" כזה... ואת צודקת עוד - זה גם נכון שבאיזה שלב צריך להפסיק להתנהל מכוחם של הכעסים. אבל כל עוד הם לא מעובדים כמו שצריך מבפנים, אי אפשר להשיג בכך שליטה... גם בשביל זה יש טיפול... בהמשך לכל מה שאמרתי, יקירה, הכי אחראי שאת יכולה לעשות כרגע, לדעתי, הוא לקחת את הילדה הקטנה והטובה שבך לטיפול. והיא ילדה קטנה וטובה עם פוטנציאל צמיחה, אי אפשר שלא לראות את זה. אבל, הילדה פצועה קשה וחייבת עזרה רפואית. כמו שאני מכירה מהטיפול, בין השאר, הוא מקום שבנוי לכך שבו תוכלי להפיל את כל כובד משקלך (גם את זה צריך ללמוד...). והוא גם זה ששומר וזוכר מאד על החלקים הטובים שבך, גם כאשר חלקים אחרים באים לידי ביטוי. וכן, יש חלקים פחות נעימים. בכל אחד מאיתנו. כשמכירים אותם ומתקרבים אליהם, לנו, קל יותר לחיות איתם והמלחמות הפנימיות יכולות להיחלש מעת לעת ובהדרגה. אז גם הסבל פוחת. אשמח מאד אם תישארי עימנו ותעדכני. שלך מישהי שאכפת לה

שלום רב לפסיכולוגים היקרים! שמי ליטל ואני פשוט אתחיל : יש לי חבר כבר שנתיים וחצי הוא בן 35 ואני בת 25 עכשיו,לאחרונה הוא לא ממש מתייחס אליי כמו פעם והייתה לנו שיחה ששאלתי אותו למה וממה נובעת ההתנהגות הזאת והוא טוען שבגלל שאין לי כרגע סדר וכיוון של מה שאני רוצה לעשות ויש לי המון התלבטיות שקשורות ללימודים עבודה וכו אז זה משפיע עלינו והוא אומר שאני מאוד קיצונית בהתנהגות שלי ומצבי רוח אם כך יש אמת במצבי הנוכחי אבל זאת תקופה שלא קלה לי ואני מתמודדת עם המון דברים וזזה שהוא כאילו שם ולא שם מתסכלת אותי זה לא שהוא רוצה להיפרד אבל הוא כן מתרחק וכן הוא אומר לי לבוא לישון אצלו כי הוא יודע שרע לי בבית שלי ואני לא יכולה להשכיר כרגע דירה אבל הוא לא נוגע בי ואם אני שם אז אנחנו כמו שותפים יותר מאשר זוג אין דבר מעליב יותר מזה ומצד שני אני יוודעת שהוא לא היה רוצה לאבד אותי והוא עושה למעני הרבה וגם עזרה כלכלית כי אני לא עובדת כרגע,אם כך זה מטריף אותי והוא אומר לי שצריך לזרום אני לא מוכנה לקבל את זה האם אני טיפשה?עקשנית?או מה אשמח לתגובה מקצועית בברכה..

ליטל שלום, מדברייך נשמע שאת מרגישה שהחבר שלך אינו מגלה בך עניין כבעבר, בעיקר בכל הנוגע לזוגיות שלכם. את אומרת שאת עוברת תקופה קשה ואני מניח שזה בוודאי לא משפר את הרגשתך. להרגשתי את חשה מבולבלת חסרת אונים ובעיקר בודדה. אני לא יודע בדיוק עם מה את מתמודדת שגורם לך לשינויי מצב הרוח ולתגובות הקיצוניות אבל אני מניח שזה מפריע גם לך ולא רק לא. לכן עצתי היא שתנסי לפנות לטיפול, גם על מנת להתמודד טוב יותר עם ההצפה הרגשית העכשווית שאת חווה, ואולי בהמשך לנסות לברר עם עצמך מדוע את נשארת במקום בו הצרכים שלך אינם מסופקים. דרור

ערב טוב, אני שנתיים וחצי בטיפול ואני מרגישה שהמטפלת מתייחסת אלי כאילו דבר מובן מאליו. אני מגיעה מדברים על משהו מסוים וזהו. אני פשוט לא מרגישה שהיא מרגישה בי, או שמבינה אותי בצורה הנכונה. אז ניסיתי כבר בפעם השלישית לעצבן אותה (ואני יודעת כבר איך), ואז כאילו שאני מנערת אותה, והיא מתחילה לעשות הערכות, לבדוק איפה עומד הקשר שלנו, איפה טעינו, למה הטיפול תקוע.... אם אני לא עושה דבר כזה, הטיפול היה ממשיך להיות משעמם ובלי שום קפיצה או בדיקה . האם זה נכון מה שאני עושה? והאם נראה לך שהיא מבינה את השיטה שלי, רק פשוט מתעלמת ממנה, כי יותר קל להיות עם מטופל קל מאשר אחד שנותן לדברים להתלקח?

שלום לך ל.מ אנא קראי את תשובותי שתחת הכותרת פיצוץ, את דברי למימי ולמי שדיברה על 'פסק זמן' בטיפול. נדמה לי שאנו מסתובבות באותם אזורים בהם מתלקח משהו יזום שמבטא איזשהו כעס לא מדובר. אם הטיפול משעמם אותך, נסי לחשוב אילו חומרים חדשים את יכולה להביא אל החדר. טיפול משעמם הוא טיפול "מוגן" מדי, בו המטופל חושש להיכנס לרובד עמוק יותר, וחג במעגלים מוכרים. את מבקשת "לנער אותה" כדי שתעשה מה? זכרי שזהו טיפול שלך, ואת אחראית לתכנים ולחומרים המשמשים חומר גלם לעבודת הנפש שלך. השיטה שבחרת מצליחה אולי להפיג את השגרה, אך לא בטוח שהיא מקרבת אותך פנימה, למחוזות העמוקים יותר ואולי גם מעוררי החרדה. שולחת לך אומץ וסקרנות להמשיך בתהליך ליאת

כמה המטפל יכול לסבול, או לשאת דברים? כל מה שאתם עושים זה לשבת ולהקשיב לבעיות ועוד בעיות ועוד ועוד... האם מותר למטפל לאבד את סבלנותו בתוך אחת הפגישות? האם מותר לו לצעוק על אחד המטופלים כי פשוט נמאס לו לשמוע עוד ועוד? האם מותר לו להעביר אותו למטפל אחר כי הוא פשוט לא "סובל" אותו?

שלום ערן, פסיכולוג אמור לנהוג כבוד במטופלים שלו, תוך הימנעות ברורה מגרימת נזק או פגיעה. מאחר ופסיכולוגים הם רק בני אדם, אפשר להניח מצבים של התרופפות בשליטה ובבקרה על הרגשות. מטפלים נקראים (ראה, למשל, בקוד האתי של הפסיכולוגים) לפתח מודעות מיוחדת למצבם הרגשי או לכל תנאי אחר שעלול לפגוע ביכולתם להעניק שירות ראוי ללקוחותיהם. לכן, אם פסיכולוג חש שאינו מסוגל לטפל בצורה הולמת בלקוח זה או אחר - יהיו הסיבות אשר יהיו - עליו להפסיק את הטיפול, ובמידת הצורך להפנותו למטפל אחר. בברכה ליאת

שלום לכולם אני צריכה עצה בצורה נואשת. אני בת 25. לפני 3 שנים גיליתי שאני לסבית. כל בני המשפחה היו שותפים לגילוי. אבי נידה אותי ואמי תמכה בי ואמרה שאני הבת שלה והיא תקבל אותי כמו שאני. 2 האחים הגדולים שלי כעסו מאוד ואיימו שינתקו איתי קשר ושלא אראה יותר את הילדים שלהם. עכשיו יש לי חברה לא כל כך יפה בעיני אבל זה מה שהצלחתי למצוא בהיצע בשוק. הבעיה נוצרה עם אחותי הקטנה. יש לי אחות בת 19 יפה וחטובה חיילת. לאחרונה הבנתי שאני מאוהבת באחותי. למרבה המזל היא כמעט שלא נמצאת בבית ולכן אני לא רואה אותה כמעט. אבל כשאנחנו נפגשות אני מתרגשת כולי ולא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות. אני הפסקתי לדבר איתה בטלפון והיא לא מבינה למה. כשאני סיפרתי לכולם שאני לסבית היא אמרה שזה בסדר מצידה וסיפרה לי בסוד שהיא גם חושבת שהיא לסבית. אני ממש לא יודעת מה לעשות. תעזרו לי. תודה מירית

שלום מירית, פנטזיות מיניות אינצסטואליות (בתוך המשפחה הגרעינית) יכולות לעורר הרבה אשמה, בושה וחרדה כאשר הן זולגות אל המודעות שלנו. כדי להחזיר לעצמך את תחושת השליטה והכוחות, וכדי להשתחרר מתחושות החרדה, מומלץ להגיע לטיפול דינמי אצל פסיכולוג קליני. אני מניחה שבטיפול כזה תוכלי לבחון טוב יותר ומקרוב סוגיות של זהות מינית ואוריינטציה מינית, וללמוד להתנהל מתוך שלמות ונינוחות עם הבחירות שלך. בהצלחה ליאת

אני והפסיכולוג שלי "חוגגים" שנתיים של קשר טיפולי ..מי היה מאמין ..?... כתבתי לו מכתב , עוד לא הבאתי לו את זה , אני אפגוש אותו רק ביום ראשון אז החלטתי לשתף אותך בו ..מקווה שזה בסדר מבחינתך , כשותפה אינטנסיבית "אינטרנטית" לתהליך שאני חווה , מרגישה צורך לשתף אותך בו .. ולשמוע את דעתך . ב' .. לך ששותף יקר בתהליך הגדילה וצמיחה שלי מחדש , אתה זה שיושב מולי בשקט .. פעמיים בשבוע , מחייך , שולף מילה טובה , אוחז בתקווה , מושיט יד לילדה הקטנה שבי ועוזר לי לחבר אותה לעצמי .. לך אני יושבת וכותבת כרגע איזה סיכום של עוד שנה שחלפה.. כן ..זה לוקח לי המון זמן ..אני בוהה במילים הרבה , די נתקעת עם עצמי בניסיון להסתכל כמה שיותר אחורה ולגלות באמת את כברת הדרך הארוכה שעשינו יחד .. אני מחפשת את המילים הנכונות שיביעו את המשמעות הכי אמיתית מולך ויראו את התהליך שאנחנו עוברים בשנתיים האחרונות .. המפגש שבי עם כל המחוזות שמצויים בהם רגשות של כאב , כעס , זעם , בדידות מהולה בייאוש , אשמה , גועל עצמי ובושה הם הבלבול הכאוטי שמלווה אותי אצלך בשנתיים האחרונות , ההצפה הרגשית אלייה הגעתי ואי ההבנה ביני לבין עצמי , הניתוק התמידי בין הילדה שבגרה לילדה הקטנה שעוד לא גדלה בתוכי הם עצומים . קושי בעיכול המעשים שנעשו בי , הפחד האיום שמציף אותי , חוסר האונים והאמון שמצליחים לשתק אותי כל פעם מחדש , השנאה העצמית שחסמה לי כל דרך של הנאה אמיתית ופריצת הגבולות והחודרנות שנעשתה לי היא אכן בלתי נסבלת . נראה כאילו כל סדרי העולם הפנימיים והחיצוניים התהפכו אצלי , הגעתי אלייך לראשונה שהיסוד שמהדהד בתוכי הוא שאין לי אפשרות לבטוח בשום אדם זר אחר , היום אני מבינה עד כמה לא סמכתי אפילו על האדם הכי קרוב ולמה. נראה שהמציאות שחוויתי כילדה , הייתה פשוט סדיסטית , כזו שנלקחה בכלל מעולם אחר , היא בכלל לא שייכת לשרית . הגעתי אלייך שבורה , רצוצה, מפורקת לרסיסים, לאט לאט .. בכמעט אפס צעדים ניסינו לגלות יחד את העולם המוסתר הפנימי שלי , ניסינו להחיות את הלב שהרגיש בחדרי חדרים בתוכי שנדם , ניסינו ולתת לו לפעום שוב מחדש. בעזרתך , ניסיתי להכיר את עצמי שוב מחדש ..כילדה , כאישה וכאמא. ביחד התחלנו לגעת בכאב , התעמתנו מול הפחד האיום שעטף אותי בכל חלק בגוף, מול הפגיעות הנוראית שבי , החוסר אמון הטוטאלי שאלייו הגעתי ומנגד הצלחנו להכיר עבורי את המילה "צורך " לאהבה נקייה , לדמות מיטיבה , דרכך חיפשתי הגנה בדרך הקשה אותה אני עוברת - ובאמת הצלחת להיות שם עבורי!. אחרי חבלי לידה "נפשיים וגופניים" קשים מולך הצלחנו לחדור אל "בייתי הנעול" , פתחת עבורי במפתח מיוחד את הדלת החסומה שהייתה בתוכי , היום אני מבינה שלא רק בעשר שנים האחרונות מאז האונס .. אלא מעל 20 שנה !!!!! התחלת לצבוע את קירות ה"חדר" שלי בצבעים רכים של הנפש , הנפש שנהרסה בברוטאליות בתוכי , מילאת אותי בהמון "צידה לדרך" של כנות , אומץ, ואמונה מטיפול לטיפול .. עד שלא הכרתי אותך ב', לא העזתי לדבר או לכתוב את החלומות שלי , את הזכרונות המבולבלים, בוא נגיד שהייתי מגדירה את עצמי "כלא זוכרת כלום " , הייתי מתנהגת דברים במקום לומר אותם . לפני שהגעתי אלייך , חשבתי שלעולם לא אצליח להתגבר על הפחדים החבויים שבתוכי , המון פחדים ללא מילים , פחדתי שלעולם לא אצליח להרגע , כי שנים חייתי בשקט עם הפחדים שאחזו בי . לידך - בפעם הראשונה נשמתי בלי לפחד . הלב שלי , שהיה סגור מעל 20 שנה , אט אט נפתח מולך , בזכות האהבה הטיפולית שהעברת אליי , החמלה, האמפתיה , הסובלנות , היציבות שבך הצלחתי "להתמסר לעבודה הטיפולית " ולהרגיש מהם רגעים של רוגע , שלווה, טוב ואהבה עוטפת ומכילה. בהדחקה הגדולה שבה הייתי - מעולם לא איפשרתי לעצמי לטייל לבד בסמטאות החשוכות ולהכיר את האני האמיתי שבי , איתך בטיפולים מסתבר - הרבה מאוד עלה !!! תמונות שהופיעו ברורות וחזקות , רגשות שהיו אצורים בתוכי , מפגשים לא קלים עם כעס , שנאה ואכזבה , ריחות ותחושות קשות שלמרות שהיו הביאו איתן לעולם שלי את הרצון מחדש לעבור את הגהנום שאני עוברת , ולבנות שרית חדשה - חזקה , מאמינה . בלב מאוד רועד התחלתי לתת לך מקום בתוכי , להיות איתי , להקשיב לי , להרגיש איתי , ואתה בתמורה - הצלחת לתת לי בפעם הראשונה בחיי .. מקום מקבל ומעריך , אכפתי , מקום מרפא ומרגיע ובעיקר מנחם , ב50 דקות פעמיים בשבוע , הצלחת לקרב אותי בעדינות אל עצמי ופחות לפחד , שמרת עליי , חייכת , הרגעת לפעמיים גם כעסת ..ועצבנתתת אבל בעיקר היית שם רק בשבילי , אתה .. והחדר הקטנטן הזה אצלך .. זה המקום שמהווה לי בית מחדש .. השמיכה שנתת לי מאפשרת לי לעטוף את עצמי מהכאב הנורא שאוחז עדיין שם.תודה! מסתבר שבתת מודע , הגעתי אלייך בעיקר כדי לחפש את התיקון של דמויות מחיי, רק היום בתהליך מייגע שעדיין נמשך אני מבינה עד כמה חיפשתי בך את דמות של האין אימאבא בתוכי , חיפשתי את הדמות המחבקת , מחזקת , מבינה , סופגת , יציבה ואמינה !!! אני בטוחה שבלעדייך לא הייתי יכולה להגיע למקום שבו אני נמצאת היום . כל טיפול , אני מרגישה שלמרות כל הקשיים שאנו חווים יחד - " הנה .. אני עושה עוד צעד קטנטן .. עוד קצה חוט של "אינטימיות טיפולית" נרקמת בקשר הטיפולי ביננו , ומצליחה לקדם אותי עוד צעד קדימה במסע המפרך הזה .." אני מרגישה את עצמי נאבקת המון מטיפול לטיפול , כל הגוף שלי פשוט נלחם ברוע שעבר עליי , גם ברגעים של הפוגה , כשנראה ו"הנה .. סוף היאוש הגיע .." אתה מצליח למלא אותי מחדש בהטענה מחודשת ..ואני ממשיכה הלאה . אני מרגישה עד כמה יש מעליי שכבות, שכבות של כאב .. יש איזה תמונה שעוברת לי של איזו בובה שמישהו מחזיק את רגליה , הבובה מנסה להשתחרר .. אבל היא לא מצליחה , היא ככ עייפה .. היא מקווה בליבה שמישהו ישחרר אותה , היא בסהכ רוצה לנוח , לנשום כדי שהכאב שאוחז בה ירפה ,בעיניי התמונה הזו משקפת את הכח ששלט בגופי , את השליטה העצומה שהייתה לאחרים עליי , במבט מלמעלה על התמונה שרצה לי בראש ..אני בעצם רואה את עצמי , ילדה קטנה סגורה, מכווצת באיזו פינה חשוכה , מפוחדת בטירוף ...מכל דבר . ואתה ב', כן אתה .. הצלחת להרים את הילדה שבי , שישבה על הרצפה ואחזה בברכיים בלי לתת לאף אחד להתקרב אלייה , הצלחת להושיט לי יד , לחבק במילים , בעבודה אינטנסיבית גם מצדך, עבודה קשה , הצלחת לשחרר אותי מעט מהכאב , הצלחת לתת לי הפוגה , לתת לי תקווה .. אפשרת לי להראות לך את שרית הכי אמיתית שיש , בצעקות , בזעקות , בשתיקה , בבכי , בריחוק , בשנאה , באהבה , בתודה ובהערכה ענקית . נראה לי , שכל מה שחשבתי שאני בחצי שנה האחרונה בעצם התמוטט - כל מה שחייתי בו הייתה המצאה אחת גדולה , מאחורי כל התפאורה שבניתי לעצמי , ו"האישה החזקה" - הסתתרה לה ילדה קטנה , חלשה , חסרת אונים , פגיעה , שכל גופה פצוע וכואב. היום אנ י מבינה שלא ידעתי בכלל מזה להיות י ל ד ה .. האם זה למלמל הבהרות חסרות פשר?? האם זה לצחוק או לבכות מתי שבא רק לי ?.. האם זה בכלל לא לדעת שאחרים מרגישים משהו אחר ממני ?... האם זה להיות עסוקה רק בצרכים של אחרים??.. האם יש צורך להתאפק עבור דברים שאני רוצה/צריכה???? האם מותר להביע צורך של נזקקות כשצריכים ?... ידעתי רק מזה להיות "ילדה רעה " - זו שבעטה בכולם , צעקה , צרחה , קללה , הרביצה ועשתה דווקא . זו שהתנהגה דברים שנים ולא העזה לומר דבר במילים . איתך - למדתי להיות אחרת, הצלחתי להרגיש בפעם הראשונה בחיי .. הצלחתי להביע , לבכות , להתנגד מבלי שיכפו עליי דברים , הצלחתי לחייך ולאהוב מכל הלב , הצלחתי להתחבר לשרית האמיתית שבי , לא זו שרצו שאהייה .. ואתה .. הצלחת להיות איתי בזעם , בכעס, בכאב האיום , הצלחת לעמוד מולי ולא להרתע מכל הרעידות בגוף , והחולשות ,הבחילות ההתנגדיות, ההעלבות וחוסר האמון .. אני הייתי בטוחה שאתה .. שנראה ככ עדין לא תצלח את הקשר הטיפולי איתי .. הייתי בטוחה שלא תצליח להגיע איתי למקום שבו אנו נמצאים היום . והיום , במבט לאחור על הדרך הארוכה שעברנו , אני מצליחה לראות עד כמה אתה מצליח להחזיק לי את ה"ביחד" שהיה חסר לי במשך 20 שנה לפחות .. הגעתי אלייך מתה - והצלחת לעזור לי לרצות "ללדת" את עצמי מחדש .. והכל דרכך. אז כן .. הרגש שלי חזר, מנגנוני ההגנה מתחילים להתפרק , זה אמנם מפחיד אותי בטירוף כל פעם מחדש אבל זה רק מוכיח את כברת הדרך המשמעותית שעברנו .. הצלחת למלא בתוכי אור , שמצליח להאיר כל פעם מחדש את הבית הפנימי והחשוך שהיה בתוכי , הצלחת לקרב אותי לעצמי דרכך, נתת לי חופש והגנה במקום הבית החוסם , הכלוא שעטף את כולי . אתה מצליח להיות לבנה חזקה עבורי בבית החדש שאנו בונים יחד בשבילי. אני נזכרת איך אני מנסה בכל טיפול "להפשיר" מולך , כל פעם מחדש בודקת את השטח , האם זה מסוכן??? האם הוא באמת לא יפגע בי ?.. ולאט לאט , אני מצליחה להתקרב אלייך , מבלי לבדוק כל פעם.. שדרכי המילוט פנויות וזה ה י ש ג עצום בשבילי. אז מחשבות שעולות בי לראש בעקבות התהליך שאני חווה אצלך זה בעצם מ ה ו מ ט פל ט ו ב ?... היום אני מבינה , שזה אחד שלומד מהמטופל שלו , הוא קשוב לחוויה בתהליך מאשר לתיאוריות , אחד שחש עצמו צומח ומתפתח מהקשר הטיפולי ואינו חושש לפרגן / להודות על כך גם למטופל גם כשצריך על מה שמקבל ממנו, יש בך ב' .. יכולת הכלה מדהימה , האזנה מעמיקה , אמפתיה עצומה, תבונה ורוחב אופקים , גיליתי דרכך .. עד כמה יש בך חוסר שיפוטיות וקבלה אנושית של האדם האחר. יש בך המון טוב , סלחנות , סבלנות , רוח נתינה ונדיבות עצומה , יש רגעים שהחיוך שלך הצליח להמיס את הכאב העצום שבתוכי , הצלחת להמחיש לי ששום רגש אנושי לא זר לך ולא מפחיד אותך שאתה בעל ידע תיאורטי וקליני נרחב ואתה מצליח להתכוונן בדיוק אליי לצורך ולאופי המיוחד הטיפולי שלי בעזרת החשיבה והטכניקה שלך . יש לך יכולת המשגה וניתוח מעוררי הערכה ..אתה משתמש בשפה וברמה של המטופל , לעולם לא נותן להרגיש שאתה מעל כולם.. הצלחתי לראות שבמקומות "שידייך קצרו " היה בך היושר הפנימי להודות בפניי בחולשותייך ואני גאה בך !!!!.. דע שזה מה שנתן לי הרבה להמשיך איתך בדרך ולראות אותך כאדם אמין .. מעולם לא חוויתי אותך כאדם "הגנתי " , נתת לי תחושה שלמרות כל הקושי והכאב שאנחנו חווים יחד אתה עדיין מצליח לשרת את ההתפתחות שלי . אז כן .. ב' .. מטפל טוב בעיניי הוא אחד שמסוגל להשאיל את "העצמיות" שבו על מנת לאפשר לאחר מצע נפשי מואר, בטוח ופורח יותר. ובשביל כל הדברים שציינתי , צריך להיות קודם כל בן אדם!!!!!! הצלחת להראות לי בתקופה הזו של השנתיים שעמוסות רגשית שאתה לא נרקיססט , או אחד שמשתמש בסיטואציה הטיפולית ביננו כדרך להשגת צרכים ראשונים של כח , שליטה או תיקון פצעים פתוחים של עצמך דרכי !!!!! תודה שלמרות כל הקושי האדיר , שאנו חווים יחד, אתה מצליח להחזיר את כאב הפגיעה למקום שלא שובר את המטרה , שהיא בבסיס הראשוני קודם כל יכולת האמונה באחר, תודה שאתה מצליח להטמיע בי חלקים טובים יותר , תודה שאתה מצליח להראות לי שאתה באמת משתייך לחלק גדול מהדברים שציינתי . אוהבת אותך המון , מכל הלב שרית. ולך ליאת .. סופש רגוע ומקסים שבת שלום , תודה שגם את כאן עבורי מלווה אותי בהמון אכפתיות ..בימים ככ קשים, בכמעט שנה האחרונה . חיבוק ממני.

שלום שרית, ברכות ל'יום השנה' השני של הטיפול. זוהי תקופה משמעותית, בה עברת תהפוכות ותגליות חשובות, חלקן צורבות בכאב וחלקן מרגשות ומעצימות. רוצה להאמין שהמילים שלך באמת יגיעו ליעדן. מי יודע, אולי יבוא יום בו תוכלי לשמר איזו אינטימיות ביניכם, יום בו יפחת הצורך לשתף כל כך הרבה עיניים במשהו שהוא מאד פרטי, שלך ושלו. עד אז, אנחנו כאן, עדות נוכחת לתהליך המרגש הזה, שקורה בחדר הטיפול שלך, ובתוכך - בשעות הארוכות שבין פגישה לפגישה. מאחלת לך שבת שקטה וחג שמח. ליאת

שלום ליאת חזרתי (כפי שהמלצת לי) אליה, דיברנו ושיכנעה אותי להשאר ולנסות עוד קצת. הבעיה ליאת שזה כמה פעמים שזה קורה, שאנחנו מגיעות לשלב או לנקודה ששתינו כועסות מאוד אחת על השניה, אבל היא משכנעת אותי להשאר, ואני כבר לא יודעת אם זה נכון. ותוך כדי הדיון על הכעס הרבה דברים עולים. מצד אחד זה טוב, כי הדברים לא היו נחשפים בצורה אחרת, מצד שני, כל הכעסים והבריחות וההפסקות והאיום בלא לחזור מתיש נורא. אני מסכימה וחוזרת אבל אני לא מצליחה לתת בה אמון מלא, וזה בטח יגרום עוד פעם לבעיה אחרת בינינו. זה נהיה כמו מעגל סגור. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אבל יודעת שאני אברח שוב כשקשה לי למרות שהתחייבתי עכשיו שלא אעשה.

שלום ש, נדמה לי שדיברנו כאן פעם על כך שזעם גדול יכול לבוא במקום (ולשכך) רגשות עוצמתיים אחרים אותם קשה לנו לשאת. לזעם הגדול יש יתרונות בהיותו סולל דרך לאמירות שלא היו מגיחות אל העולם אחרת. חשבי על כל אותם זוגות המקיימים ביניהם שנים של זוגיות למודת קרבות, כשזה הדבק המלכד אותם, הערוץ בו זורמת התשוקה. לפעמים, גם בטיפול יש ל'פיצוץ' תפקיד דומה, המותיר איזו חיו?ת וציפייה אחרי הפגישה. חשוב ללמוד ולזהות את התפקיד שממלאות המריבה והבריחה בחייך, בעיקר כשאת מתחייבת כבר מעכשיו שהאירוע הבא הוא רק שאלה של זמן. נראה לי שכדאי לחדד את ההקשבה לימים או לפגישות שקדמו לפיצוץ, ולנסות לנתח בדקדקנות את הנתיב שהוביל אליו. רק היכרות קרובה עם הדפוס השגור הזה תאפשר "להכניס רגל" ולנסות להניע שינוי. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? איך שרדת את השרב? :- ) אני כבר הרבה זמן חושבת על הפסקה בטיפול. הפסיכולוגית יודעת את זה. העניין הוא שהייתי מציעה הפסקה כאשר הייתי "רבה" איתה, והיא חשבה שזה רעיון לא טוב,אלא שכדאי שניפרד ממקום רגוע.... אז היום החלטתי תוך כדי פגישה שאני רוצה בכל זאת לנסות ונקבע פגישה לסוף החודש. אז היא הסכימה ויצאתי לדרכי...רק שמאז אני מתחילה להרגיש לא טוב(נשמע מצחיק ,נכון?) היא הצעיה לי שאם ארצה אוכל בכל זאת להקדים, שאין בעיה. היא אומרת שבתחילת הטיפול היא לא היתה "מרשה" לי ועכשיו דווקא כן אני חושבת לעצמי (ויחד איתך..) אם כדאי לי בכל זאת לקחת את ההפסקה ולראות איך אני מסתדרת... בקצב הזה, נראה כאילו לא אוכל להפסיק את הטיפול מתישהו :-(...והמצב שלי באמת בסדר. באותה הזדמנות אאחל לך חג ביכורים שמח (זה החג שלך גבינות לא?) נותרו שלושה וחצי ימי חופש (: שיהיה סוף שבוע נעים וקריר מימי

מימי ערב טוב, מזמינה אותך לקרוא את תשובתי שתי קומות מתחתייך. אני לא מאמינה בהפסקות בטיפול. הן מכניסות רעש מיותר. אם הטיפול הסתיים - צריך לסיימו, ואם לא - אין טעם לדחות את מה שראוי לעשותו עכשיו. הפסקות - כמו שאמרת - נתפסות בעיני מטופלים כסנקציה או כביטוי לכעס שלהם, ומטפלים יעדיפו לסייע למטופל להתגבר על הדפוס הלא יעיל הזה, שעושה לו הרבה צרות גם מחוץ לחדר. את ההבחנה בין שני המצבים הללו עדיף, כמובן, לעשות איתה בפגישה הבאה, ולהתמודד עם כל החלטה שתתקבל. את השרב של אתמול שרדתי בקושי ניכר, אך מצב רוחי השתפר פלאים היום אחה"צ, בחוץ ברוח הנעימה. חג שבועות הוא בהחלט חגיגה לצמחונים, והוכחה לכך שאפשר לחגוג על בטן מלאה בלי להשמיד רפתות ולולים על יושביהם. מאחלת לך בחזרה חג לבן שכולו ירק ופרי ליאת

אהוד ברק אמר השבוע, שהוא לא כל כך מבין את העניין בבחירת הציפור הלאומית והוסיף שהציפור היחידה שמעניינת אותו, היא עוף בתנור... לא נעים לומר, אבל אותי זה הצחיק. אני חוששת שצמחונית שכמוך, פחות תעריך את הבדיחה. בכל מקרה, מחר ומחרתיים, כולנו בגבינה. שיהיה חג שמח יעלה

ליאת יקרה, אז הינה אני שבוע אחרי ,מנסה לאסוף את עצמי ,טרם חזרתי לעבודה,כנראה אחרי שבועות. היות ואני אצטרך לטוס שוב לארצות הקור ואני מניחה שהפעם זה יהיה לי קצת יותר קשה, יש לי שאלה אליך בתור מטפלת, אם מטופלת שלך היתה מבקשת ממך להתלוות אליה לטיפול רפואי בחו"ל(ליומיים)כי זה מאוד חשוב ומשמעותי עבורה ,איך היית מגיבה?האם זה משהו מקובל?האם יש עם זה בעיה אתית? ו......תודה. בהערכה רבה ,איריס.

שלום איריס, שמחה לשמוע אותך שוב, ולראות שאת לא מוותרת. מקווה שכולכם בקו הבריאות. לשאלתך - בתחום הרפואה, יש מצבים בהם רופא מלווה מצטרף לנסיעה לחו"ל, בעיקר כדי לתת מענה למצבי חירום לא צפויים או כדי להוות חוליה מקצועית מקשרת בין הצוות הרפואי בארץ לזה שבחו"ל. במקרה של פסיכולוגים, אני חייבת לומר שלא נתקלתי בשאלה מעניינת כזו קודם. נוכל לשאול, עוד הרבה קודם, האם פסיכולוג יכול/מורשה/צריך לצאת מהקליניקה וללוות את המטופלים שלו בכל מיני מצבי דחק גם פה בארץ? ניתוח? ניתוח של קרוב משפחה? בחינה חשובה? קונצרט סולו? לטעמי, כוחו של הטיפול טמון בהיותו שמור היטב בגבולותיו המפורסמים של מקום וזמן. תמיכה רגשית יכולה להיעשות גם ממרחק, הודות לפלאי הטכנולוגיה המודרנית. למרות כל האמור כאן, אני מניחה שיש יוצאים מן הכלל, והשונות הבינאישית בקרב המטפלים מקפלת בתוכה גם את התשובה לשאלתך. יתכן שיימצא מטפל שיסכים לעשות זאת. מקווה שהכל ייגמר בכי טוב, גם אם הטוב עוד מתעכב. החזיקי מעמד ליאת

אני נמצאת בטיפול כבר שנתיים. המטפלת שלי מקסימה, אמפתית מאוד נכונה לעזור, אבל משום מה הטיפול לא מצליח לעזור לי במטרות לשמן הגעתי. החלטתי שגם בשל הנטל הכספי הכבד עבורי וגם לאור העובדה שהטיפול לא הניב תוצאות של ממש, אני רוצה לקחת פסק זמן ולבדוק כיצד ארגיש. הבעייה היא שכל פעם אני מגיעה לטיפול מתוך החלטה שהפעם אודיע על הפסקה,ואני לא מצליחה לומר לה זאת!!! כל שבוע אני מחליטה שזהו, השבוע אעשה את הצעד וכל פעם, פשוט לא מצליחה. מה עושים? בבקשה אל תיעצו לי לדבר איתה על זה, כי אני פשוט לא מסוגלת לדבר....

שלום לך אולי לשלוח לה מייל/לכתוב לה מכתב ולתת בתחילת הטיפול. בהצלחה איריס

ערב טוב, המונח 'פסק זמן', הלקוח ממשחק הכדורסל, מושאל בדר"כ להקשרים של מערכות יחסים מקרטעות, כשאחד הצדדים מחפש דרך מילוט מהקשר אבל לא נעים לו להיות בוטה. בהקשר של טיפול, לפחות לדעתי, אין לו מקום. לא ברור לי מה בדיוק את מעוניינת לבדוק? כאנשים מבוגרים אנו מסוגלים לעשות (בתוכנו) מניפולציה מנטלית שתאפשר לנו לדעת די בקירוב כיצד נרגיש. לא ממש חייבים להתנהג זאת. האם את באמת לא יודעת איך תרגישי בלי הטיפול? אם את מרגישה שאת מעוניינת לסיים את הטיפול, סיימי אותו והתמודדי עם התוצאות. אחרי הכל, ברוב המקרים נשארת דלת פתוחה למקרה של חרטה. מניסיוני, פנטזיות על 'פסק זמן' משקפות את האמביוולנציה סביב הקשר הטיפולי, וככאלה - יש מקום לדבר אותן ולא לפעול אותן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, איזה כיף שאת פה. זה התחיל כמו כל פגישה, זה התחיל טוב ופתאום התחושה הזאת "האכזבה". מעניין שהמטפלת הרגישה בתחושה הזאת אצלי עוד לפני שאני הצלחתי לגבש אותה בעצמי. אני מאוכזבת מהמטפלת, מתגובתה, מהתייחסותה. באתי לפגישה עם ציפיות מסוימות לגבי הנושא שהעליתי, שיתפתי בתכנים קשים שלא העליתי עד עכשיו, והיא? היא הקשיבה, שיקפה את המציאות העגומה, עשתה הקשרים, אך לא שאלה את השאלות הנכונות, לא נתנה לי תחושה טובה, לא חיזקה אותי, לא התייחסה לשיתוף שלי למרות הקושי ונתנה לי לצאת מהפגישה מוצפת!!! ועוד ציינה שאני התאכזבתי ממנה. בטח תגידי שאני עושה כלפיה העברה, בטח תגידי שאני צריכה לברר היכן בחיי אני מרגישה אכזבה, בטח תגידי שזוהי הזדמנות לבדוק את אופן תגובתי כשאני חשה אכזבה, בטח תגידי שאני צריכה לדבר עם המטפלת על כך, ובטח תגידי שהקשר הטיפולי הוא לב ליבו של הטיפול ושיחה על תחושותיי יכולה לתרום לטיפול. את כל זה אני יודעת. אני לא יודעת איך אני מתגברת על זה? זה קשה לי במיוחד כי זה הגיע בתקופה טובה ואני חוששת לחזור אחורה. איך מתארגנת לקראת שבוע חדש? ואיך מסתכלת לה בעיניים ומדברת איתה על זה? ובמיוחד איך אני יודעת שתגובת המטפלת היא חלק מהעברה נגדית או חלק מתגובות אנושיות שכוללות גם טעויות וחוסר רגישות. מצטערת על האורך (יש הקלת מה בכתיבה) ומצטערת אם נשמעת צינית או משמיצה, אין זו כוונתי, רק מוצפת עכשיו. אשמח לשמוע את דעתך ולהקל מעט על הקושי. האם מומלץ לדבר בטלפון לפני הפגישה הבאה? תודה, שירה.

שלום שירה, את נשמעת נסערת מאד, כועסת ומאוכזבת, וברור לי שמשהו מהותי לא הצליח כנראה לעבור ולהגיע עד אלי. מן התיאור שלך לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם. אני מבינה שהיו ציפיות עוד לפני שהנושא עלה, ומשהו באופן תגובתה לא תאם לציפיות הללו. "היא לא שאלה את השאלות הנכונות" את אומרת, ואני לא בטוחה שיש בהכרח שאלות 'נכונות'. מאד חשוב שנהיה ערים לפער הבלתי נמנע המתקיים בין התודעה שלנו לזו של האחר. כל מיני דברים שנראים מובנים מאליהם עבור אדם אחד, אינם נתפסים כך תמיד במוחו של האחר, גם אם הוא רגיש, קשוב ואכפתי. למרבה המזל, טיפול אינו מסתיים בפגישה אחת, ונושא חשוב כל כך עוד ישוב ויעלה בפגישות הבאות, כך או אחרת. את מציינת שאת בתקופה טובה, ואולי זו שעת מבחן ליכולת לשאת תסכול ואכזבה בלי לרסק את היש. אני מציעה לך לנסות ולזנוח את הניסיונות לנתח את האירוע במונחים תיאורטיים פסיכואנליטיים, ובמקום זאת, לשוב ולהעלות את הנושא מיוזמתך, באופן שיחדד את המוקד, ויסייע לה להיות שם בשבילך באופן מותאם יותר. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, אומנם באיחור של שבוע, אך היה לי חשוב לשלוח את ההודעה במשמרת שלך. תגובתך היתה מבחינתי ממש "עזרה ראשונה" במצב בו הייתי. זה נתן לי כוחות לעבור את השבוע ויכולת להתבונן על המצב מזווית אחרת. אהבתי במיוחד את שעת המבחן, וכן עמדתי בזה כמו גדולה. איזה כיף! היום נפגשתי עם המטפלת, דיברנו על הפגישה האחרונה, והרגשתי ממש טוב שהצלחתי להביע את מה שאני חשה בזמן הנכון. ואת צודקת, טוב שהטיפול בנוי מהרבה פגישות ובטח ונתמקד עוד הרבה בסוגיית האכזבה. אז.. תודה רבה ושבת שלום.