פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, מזה זמן היחסים שלי עם הוריי אינם טובים וזאת למיטב הבנתי כי אני הומו (בן 28). מעולם לא שוחחנו על כך שאני הומו, כיוון שהם גרמו לי להבין שהם לא רוצים לשמוע, משהו כמו: Don't Ask Don't Tell. אנו נוהגים כבר זמן רב לשוחח כל יום טלפונית ולהפגש פעם בשבוע/שבועיים, אך בזמן האחרון יש לי הרגשה שהם צימצמו את היחסים איתי למינימום ושהם פחות דואגים לי כהורים. מה ניתן לומר על יחסים אלה ועל תפקודם כהורים? האם ניתן בכלל לשפר איתם את היחסים ואיך? תודה רבה

???? ????. ?????? ???? ??? ?? ?????÷ ??????? ????????, ?????? ??? ?????? ???? ÷???. ??? ???? ??? ????? ?"?? ?????? ????? " ??????, ????? ??????? ??? ??? ??????? ??? ?????, ?÷ ?? ????? ???????? ???????, ?÷???? ??????? ?? ??????, ????? ???? "?? ????", ???? ?"????" (???? ????? ?? ????) ??? ????÷?? ??????. ?????? ??????? ??? ????÷? ??????? ÷?? ???? ??? ???? ?????? ??????. ?? ???, ??? ???? ??? ???? ???? ????÷ ??? ????. ???? ?? ????? ???? ???? ?? ????????, ?????÷ ?? ??????? ???. ??? ?÷??? ?? ????? ????, ????? ????, ?? ?????? ???????? ?? ??????? ????, ??? ??? ???? ??? ?????? ??????. ???, ????, ????? ???? ?????? ???? ?????? ????, ??? ?? ????? ??? ???? ??????? ??????? ???? ??????. ?? ?????? ??? ???? ?????, ??????? ?? ???????, ???? ????÷ ???? ?? ????????? ?? ?? ?? ????, ????, ????? ??????. ?????? ???.

לא ניתן לקרוא את תשובתך

שלום יניב. מתנצלת על הבעיה הטכנית. אנסח שוב את תשובתי. אני מבינה ממכתבך שאתה מתמודד עם תחושה קשה של ריחוק וניכור מצד בני המשפחה. נראה כי חווית דחיה מצד משפחה והורים היא כואבת במיוחד, שכן אלה האנשים שהיינו רוצים להאמין שיהיו לצידנו תמיד, בכל מצב, ללא תנאי. אתה מתאר תחושה שבמשפחה שלך יש דברים שאסור לבטא, ושיש קודים משפחתיים שלא מפרים. ה"קירבה על תנאי" בחוויתך, היא לא רק בדברים שאסור לומר במפורש, אלא גם ב"ענישה" - התרחקות וצמצום הקשר כשאתה חורג מהמותר. אני תוהה האם זו חוויה שמוכרת לך מעוד קשרים בחייך, דפוס משפחתי שמוכר לך, ושאתה מצליח לנסח כעת, ואולי התנהלות אובייקטיבית שתאושר בבדיקה במציאות (ויתכן, כמובן, שכל השלושה רלבנטים). כדי לנסות להבין יותר, אולי תוכל לשתף את הוריך במחשבותיך ורגשותיך, לבדוק איתם האם הם אכן נמנעים ממגע שוטף וצמוד יותר, ואם כן, מדוע. לעיתים שיחה כזו אינה מתאפשרת - מבחינתך או מבחינתם, ואז בעיני חשוב לבדוק את ההשלכות והמשמעות של כך על חייך, בעבר ובעתיד, ולעזור לך להכיל ולהתמודד עם הכאב שבריחוק. בהצלחה, מלי.

היי רציתי לדעת, במידה ואדם מסוים עבר את כל גיל ההתבגרות כאדם מכוער , והוא התרגל למצב כזה, כלומר זה נצרב אצלו במוח עם כל רגשי הנחיתות והצלקות הנפשיות הנלוות לגיל הזה, וחוץ מזה היו לו גם בעיות בבית ובעיה נפשית, ופתאום בגיל 50, למשל, הוא מחליט לעשות ניתוח פלסטי לאף, בפנים. האם זה ישנה אצלו משהו בהרגשה פנימית או שזה רק שינוי חיצוני? האם יש סיכוי שהוא יהפוך יותר מאושר? (כולל ההפרעה הנפשית?)

שלום גבי. דימוי עצמי נבנה בעקבות תפיסה של אנשים משמעותיים בחיינו (בד"כ ההורים) עלינו. אם ראו את היופי והחן שבנו, שיקפו לנו אותם, התפעלו מאיתנו, אזי כך גם נתפוס את עצמנו, לטוב ולרע. זו גם הסיבה לכך שדימוי עצמי עפ"י רוב אינו נעוץ במונחים אובייקטיבים - אנשים יפים מאוד הם לעיתים בעלי דימוי גוף ודימוי עצמי ירוד, ולהפך. נסיון לשפר את המראה החיצוני יכול ודאי להשפיע באופן נקודתי על תפיסת הגוף, אך לרוב אינו בעל השפעה כוללת, מתקנת. הדימוי העצמי מושרש, עמוק ומורכב הרבה יותר, והוא, כאמור, מבוסס על תפיסה פסיכולוגית ולא מציאות אובייקטיבית. עבודה על דימוי עצמי היא איטית ומורכבת ( אך חשובה ובעלת תוצאות) שכן יש לעזור לאדם למצוא ולראות את החלקים היפים, האטרקטיביים שבו, ולהבין למה קשה לו לראותם. בהצלחה מלי.

מלי... אני לא יודעת... אולי אני מתעקשת על הקשר הטיפולי משום שויתור עליו משמעו ויתור עליי... כי אני ויתרתי עליי כל-כך הרבה פעמים. גם היא ויתרה עליי. אנחנו מוותרות עליי בתורות. לא רוצה לחשוב מה יקרה ביום שהוויתור הזה יהיה של שתינו ביחד. הצעת לי לבדוק אם החוויה בה אני מכילה, ולא מוכלת, מוכרת לי (מהעבר או ההווה) כדי להבין למה אני "מצילה" אותנו ואת הטיפול הזה בכל פעם מחדש, בתקופה האחרונה, מהתפרקות מוחלטת. אני מכירה את עצמי מספיק בכדי להעיד על עצמי, שמעולם לא חיבבתי (בלשון המעטה) את עמדת הנזקקת... וזה הפוך לחלוטין למציאות האובייקטיבית... הנתונים היבשים מצביעים על כך, שסביר מאוד להניח שלעולם לא אוכל להיות עצמאית לחלוטין. אני מניחה שזה מבלבל אחרים כפי שזה מבלבל אותי. אני מקווה שזה בסדר ש... אני כאן שוב... קראתי בשבוע שעבר, שטרם גיבשת לעצמך "עקרונות" פעילות בפורום, ואני לא יודעת אם את בעד או נגד מבקרים חוזרים... לא רוצה להעיק עלייך...

שלום שוב. אני בוחרת להתחיל לענות לך דווקא מסוף הפנייה שלך. כתבת שאת מפחדת להעיק, ושוב, גם כאן, את מסמנת את הדפוס שעולה מהפנייה, שבו מצד אחד את רוצה להעזר, ומצד שני את דואגת ושומרת על האחר (מפחדת שאולי את מכבידה, מעיקה, עלי). כתבת שזה דפוס מבלבל, שמבלבל גם אותך. אני מניחה שבחיים את מוצאת עצמך לא פעם בעמדה הזו, שבה את המכילה והמוכלת, הרוצה להעזר, אך הנבהלת והחרדה מכך, ואולי גם דואגת לאחרים ולמה את "עושה להם". אני חושבת שטיפול היא דרך מצוינת (גם אם קשה ואיטית) לבדוק ולהתיר את הקונפליקט הזה בתוכך - אם דרך נסיון להבינו וע"י מודעות אליו, ואם דרך הקשר הנרקם עם המטפלת, שמפגיש אותך עם אותו קונפליקט, אך הפעם במקום בטוח ומברר. בהצלחה מלי.

היי מלי (וברוכה הבאה - עוד לא אמרתי!), הייתה לי פגישה ממש טובה השבוע, הרגשתי ממש קרובה אליו, שהוא שומע ומבין אותי ושאני יכולה להיות ממש אמיתית איתו... ואז יצאתי משם, נכנסתי לרכב והוא לא התניע! לא ידעתי מה לעשות, הנחתי שהמטופל הבא עומד לבוא ולא הייתי מסוגלת לחזור לשם או להתקשר אליו שיצא לעזור לי, והעדפתי לעמוד מחוץ לבית שלו ולסמן למכוניות של זרים לעצור ולעזור לי להתניע (וזה לקח הרבה זמן...הרחוב היה די שומם). ואני לא מבינה, איך זה יכול להיות שאדם שאני אמורה להיות כלכך פתוחה איתו ולהרגיש בנוח ולסמוך עליו בעיניים עצומות (וזה באמת כך, בתוך החדר...), אני לא יכולה להביא את עצמי לחזור אליו לדפוק בדלת ולהגיד לו - נתקע לי הרכב, אני צריכה עזרה! זה נראה לי ממש אבסורד. אשמח לשמוע את דעתך.

שלום לך. את מתארת מצב שבטיפול יש לו משמעות גדולה מאוד - מצד אחד נוצרת קירבה ואינטימיות גדולה בין המטפל למטופל, קשר חזק וקרוב, מאידך הקשר הזה שמור ליום ולשעה מסויימים. אני מניחה שהפנמת היטב את המשמעות של מגבלת הזמן והמקום, ולכן חששת להפר אותה - מבחינתך לפגוש אותו בזמן שחורג מהשעה הקבועה היה הפרה של הגבולות והסדר שכ"כ ברורים לך/לכם, וכנראה שומרים אותך בטוחה ורגועה. מעבר לכך, מענין לבדוק גם מהי הפנמת הגבולות הזו עבורך. מה פחדת לראות שם בחדר? מה חששת שיקרה? האם פחדת מדחייה? האם חששת לראות אותו עם מטופל/ת אחר? האם הרגשת לא נוח לבקש עזרה באופן מפורש? החששות הללו יכולים לעזור לך להבין עוד על עצמך ועל מה קורה לך בקשרים. אני מציעה לך גם לשתף את המטפל שלך בסיטואציה שקרתה, ולנסות להבין אותה ביחד- בעיני זה יכול להיות צעד משמעותי להתפתחות של הקשר ביניכם. להתראות מלי

אני פשוט כועסת על עצמי.אני פשוט שונאת את עצמי.לא יודעת מה יהיה איתי בסוף ת'אמת שכבר לא אכפת לי זהו זה כבר לא אכפת לי מה שיהיה . אני עם המלחמה הזאת סיימתי מרימה דגל לבן.אני שבורה ומה ששבור קשה ,אפילו בלתי אפשרי לתקן אותו.אינני יודעת מאיפה שואבים את הכוחות להתעלות על עצמי,אני לא מבקשת אפילו חיים קלים כי החיים לא קלים וזהו ,אני גם לא מבקשת עזרה כשלא מגיע לי כשאני לא יודעת לעזור לעצמי כמו שצריך. אני רק מבקשת,מבקשת מתפללת שיהיה קצת יותר קל. מלי לא אמרתי לך ברוכה הבאה אז ברוכה הבאה. חן

שלום חן. המכתב שלך מעביר עוצמות של כאב ואכזבה - מעצמך, מאחרים, מהחיים. הרבה פעמים ברגעים כאלו יש הרגשה שהמצב קבוע, לא ישתנה לעולם. לפעמים גם מרגישים שזה "תמיד היה ככה", ומתקשים לזכור רגעים בעבר שהיו שונים. אני שולחת לך חיזוקים, ומזכירה לך שהחיים שלנו מורכבים מהמון רגעים ותקופות, חלקם נעימים ומרגשים, חלקם קשים ומכאיבים מאוד. מקווה שלא תוותרי על המאמץ (שהוא לפעמים קשה מאוד) לחוות רגעים אופטימיים. מצטרפת לתפילתך לשיפור, ובטוחה (מהמכתב המרגש שלך) שאת לא ממהרת לוותר. בהצלחה מלי

מה גורם לירידה בכושר התפיסה והלימוד ואיך משפרים את זה ?

שלום ל. ירידה בכושר תפיסה ולימוד יכולה לנבוע ממקורות שונים - גיל, מחלה, מצב אורגני (כלומר: פגם מולד במוח) וכמובן גורמים פסיכולוגיים: לחץ, חרדה, דיכאון וכו', שכן למידה ותפיסה דורשת תהליכי חשיבה שיש בהם חופש וזרימה, ומצבים פסיכולוגים כמו דיכאון או חרדה מקשים על כך (למשל, החשיבה הופכת איטית, יש קושי להתרכז, האדם "מוצף" ומתקשה להתמקד בדברים אחרים וכו'). לענין הטיפול - חשוב לברר את הסיבות לירידה הקוגניטיבית, ולטפל בה. אם הסיבה רפואית או אורגנית, מדובר בטיפול מסוג אחד, אם מדובר בבעיה על רקע מצב פסיכולוגי, הרי שרצוי לעזור לאדם להרגע, לחזור לתפקד באופן מרוכז וממוקד. טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לסייע בכך. להתראות מלי

שלום רב דר' מלי, תודה מקרב לב על המענה הענייני והמכבד. אז כך: 1 ) הדילמה שלי מוצגת בפורום תחת כותרת: "עד כמה להקשיב לי / לנורמה חברתית. ( אם תרצי להציץ בכתוב תחתיה). 2 ) הבנתי לחלוטין מסרייך. תודה. 3 ) מודעת לצורך הקיים בי לשמור נפשי מפני....ע"מ לא לקבל מכה / להתאכזב וכדומה. יחד עם זאת, מודעת גם לעובדה שבנקיטת אסטרטגיית שכזו, איני מאפשרת לעצמי להתנסות ובעצם, מראש מונעת חוויות חיוביות. ( נקרא לזה כך ) 4 ) מנסיוני לפני שנים, אני יודעת שאפילו מאוד טובה עם ילדים. אלא מה? לפני מס. שנים הפסקתי לעבוד עימם, ויצאתי ללימודים אקדמים. סיימתי בהצטיינות. כיום בגילי הכרונולוגי (52 וקצת...), אני יודעת / זוכרת שאוהבת ילדים ומסתדרת עימם הייטב. בנוסף, אוהבת מאוד ללמוד. בטוחה שאהנה מההכשרה לגיל הרך. מלי, בעיבודי את הקונפליקט שבי מעוגן במציאות !!! ( האם להמר על 20.000 ש"ח (עלות תוכנית הלימודים) , השקעת משאבים ( משאבי אנוש, זמן (שנתיים לימודים + שלישית סטאז'), ובסופו של דבר, בגלל הגיל...לא לקבל אישור ממשרד חינוך , אגף סטאז' להתמחות..! כלומר, *( ברמה אופרטיבית: , עלי לבדוק במשרד החינוך , במידה ואכן "אקפוץ למים ואכן ארשם לתוכנית הלימודים, שאכן יאושר לי לעשות סטאז' !!! עלי לנהוג גם בחוכמה, ולא רק "ללכת עם עצמי" . מה את חושבת כרגע ? **אני מאוד מעריכה שאת שותפה לי. זקוקה לכך. אמתין לתשובתך המקצועית והמהירה במידת הניתן. נראה לי שזקוקה לדברים גם ב"רוח הפסיכולוגית" באמצעותה השבת לי

הי עילית. בעקבות ההפניה שלך, קראתי את התכתובת בינך לבין דוד, ואני מסכימה מאוד עם דוד שכדאי לך "ללכת עם הלב". עם זאת, נראה כי הנורמות החברתיות הן הדרך שלך לבטא את הקונפליקט, לספר את הקול שבתוכך שחושש, מתלבט או מפחד. אני שומעת ממך שמדובר עבורך בסיכון גדול, ותוהה, האם כשלון בו יהיה כ"כ בלתי נסבל. אם, למשל, יתברר שהלימודים שלך לא יביאו לעבודה המיוחלת, האם זה יתפס אצלך כ"בזבוז זמן" או "בזבוז כסף"? אחד הדברים שמרגיעים לפעמים לגבי קבלת החלטות הנה הידיעה שגם אם ההחלטה שהתקבלה הייתה "הימור רע", הרי ש"שכר הלימוד" - הדרך, התובנה, הנסיון שהגיעו עימה וכו' היו שווים. מנגד, הייתי בודקת מה המניעים שלך ללמידה כעת? האם זה חלום שלא מרפה, או שאולי דרכו את מנסה להוכיח, למלא או לפגוש משהו שבחייך הנוכחיים, בהווה, אינו צולח לך. ושוב, אין כאן החלטה או עצה נכונה או מוטעית, יש כאן נסיון לבדוק יחד איתך ממה מורכבת ההתלבטות, ומה יכול לעזור לך להכריע (ואגב - האם את מכירה את עצמך כאישה מתלבטת? מה בד"כ עוזר לך להחליט ולהכריע?) בהצלחה מלי

שלום עילית, בד"כ אני לא מתייחסת להתכתבויות של אחרים, אך הפעם הרגשתי צורך ואני מקווה שתקבלי את ההתערבות בהבנה. אני עקבתי אחר ההתכתבות שלך בפורום, ואם ההתייעצות שלך היתה בנושא אחר בטח הייתי אומרת לך תלכי עם הלב, תעשי מה מתאים לך, ללא קשר לנורמות הסביבה. כך לפחות אני מנסה לחיות. אבל, ואבל כל כך גדול שמתקשר לחינוך לגיל הרך בישראל. מניסיוני האישי, אני עשיתי הסבה לגיל הרך בגיל 30, מתוך ידיעה שאני אוהבת את התחום ויש לי עוד שנים רבים אפשרות לעסוק בו.ואכן אני עובדת בתחום ונהנית מאוד. לצערי, לא דרך משרד החינוך. הכניסה למשרד החינוך מאוד קשה, לא משנה הרקע שלך והניסיון שלך או גילך. כבר כמה שנים אני מנסה למצוא מקום לסטאז', והעבודה היחידה שמוצעת לי במשרד החינוך היא עבודה חלקית בלבד או מילוי מקום, שבזכותה לא אוכל להתקיים בכבוד. אז.... לשאלתך כדאי במקרה זה להתייחס למעמד הגננות בישראל. ו... אם יש לך עבודה אני בטוחה שכל כך הרבה מקומות ישמחו להנות מכישורייך בהתנדבות, ואני מכירה אף כמה מקומות שמעסיקים אנשים לעבוד עם ילדים גם בגיל הרך במשרה חלקית ללא רקע אקדמי בתחום. שיהיה בהצלחה, שירה.

היי מלי כאן בהמשך העמוד יש פניה שלי אליך תחת הכותרת לעיונה של מלי אמא ממך תקראי את זה בברכה שולמית

הי שולמית לא מצאתי את ההודעה שרצית שאקרא. שלחי אותה שנית או הפני אותי למיקום בה היא מופיעה להתראות מלי

כאשר אדם נכנס להתקף חרדה, המטפל יכול לעצור זאת ע"י גרימת הלם למטופל. (לדוגמה ידוע שאדם שנכנס לפניקה, ניתן לעצור זאת ע"י סטירה מצלצלת). ושאלתי היא מהו התהליך הזה של חרדה? איך הלם (או סטירה מצלצלת) עוצרים זאת? מה קורה מבחינה פיזיולוגית? מה קורה מבחינה פסיכולוגית? איך יוצאים מהמצב הזה של הלם? בתודה.

שלום לך. השיטה שאתה מתאר (לשמחתי) לא מוכרת לי, ונשמעת לי אכזרית ולא אמפטית. אדם במצב של התקף חרדה הוא אדם מפוחד, פגיע, חסר אונים, והצורך שלו הוא בהרגעה ובבטחון, בדיוק ההפך, בעיני,י למה שסטירה (או כל אקט אלים) מייצג. יכול להיות שמה שאתה מתאר קשור לתפיסה לגבי מצבים של ערפול חושים, שאז יש צורך להעיר את האדם, או לרעיון של טיפול פרדוקסלי, שבו התפיסה היא שאנו מפתיעים את האדם במעשה שהפוך למה שציפה או תיכנן, ובכך משפיעים על התנהגותו. ושוב, האקט שאתה מתאר אינו מוכר לי, ונשמע לי כלא יעיל ולא טיפולי. בברכה מלי

תודה על תשובתך. ברשותך אשאל כך: אדם יכול להכנס למצב של הלם פסיכולוגי (ולא הלם כתוצאה מאיבוד דם או חבטה פיזית)? אם כן מהו המצב מבחינה פסיכולוגית ופזיולוגית? בתודה.

שלום שוב. ייתכן שהתופעה שאתה מתאר היא תופעת של "קיפאון", שבה, מול טראומה או בהלה קיצונית, האדם קופא, לא זז. אנחנו רואים זאת, למשל, כשחתול נקלע סיטואציה של ל"כמעט דריסה", ולפעמים נשאר נטוע במקומו מול גלגלי המכונית המתקרבת. התמודדות עם מצבי סטרס מערבת אחת מ- 3 תג' מוכרות: "הלחם", "ברח", או "קפא על מקומך", כולן דרכים שכנראה, אבולוציונית, שירתו היטב את המין האנושי (והחיות) בהתגוננות מפני מצבים מסכני חיים. אני מניחה שיש לך התנסות אישית עם חוויה כזו, ומזמינה אותך לשתף בה, כך שאוכל להגיב עליה באופן שיהיה רלבנטי וקרוב יותר עבורך. אולי גם קוראים אחרים יוכלו, אז, להתייחס לנסיון שלהם עם התחושות הללו להתראות מלי

באבחון פסיכודידקטי שנערך לבני נאמר שהיכולת שלו נורמלית גבוהה. מה הכוונה ומהו ציון ה IQ שווה הערך?

שלום אור. פסיכולוגים נמנעים מלתת את ציון האי.קיו המדויק ממספר סיבות. הראשונה, והעיקרית בעיני, היא שלא נכון (פסיכולוגית) להסתובב עם ציון שמשקף את היכולת האינטלקטואלית. העובדה שמדובר במספר, ציון, גורמת באופן בלתי נמנע לעיסוק ב"מי יותר ממני ומי פחות ממני", ובאופן כללי הופכת את האדם ל"למספר" (או לפחות את יכולתו השכלית). חשבי האם היית רוצה שילדך, בגיל שלו, יסתובב עם מספר שלכאורה מבטא את היכולות שלו. מה הוא יבין על הצורך להתאמץ ולללמוד? מה יקרה לו כשיקבל ציון גבוה או נמוך? כשיצליח או ייכשל? ובכלל, האם היית מרגישה נוח שיהיה מספר אחד, בודד, שייצג אותו? מספר כזה, בעיני, מצמצם את החופש שלנו להתמודד, להשקיע, להרגיש שהתוצאות של מה שאנחנו עושים הם פרי הבחירה והעבודה שהשקענ, ושאנחנו הרבה יותר ממספר בודד (בתחום השכלי, ובכלל). בנוסף, ציון האי. קיו יכול להיות מושפע מגורמים שונים. מצב נפשי למשל, או חרדה (בתוך המבחן או מעבר לו) יכולים להנמיך את הציון. כך גם בעיות של קורדינציה, מוטיבציה למבחן ואפילו הקשר עם הבוחן/ת.כל אלה הופכים את ה"תווית" המספרית למסוכנת ומצומצמת מבחינת המשמעות עוד יותר. ולעינינך.. ילדך אובחן כבעל אי. קיו ממוצע, בתחום הגבוה. המשמעות היא שרוב האוכלוסיה נמצאת בתחום הממוצע, והיתר מעל (מחונן/גאון)או מתחת (גבולי/מפגר). היות ורוב האנשים בטווח הממוצע, נהוג לחלק גם את הטווח הזה לקטגוריות: החלק התחתון של הממוצע, החלק הנורמלי של הממוצע או החלק העליון. בנך נמצא בתחום הגבוה יותר, כלומר: שייך לטווח הנורמלי (ממוצע) אך ברף הגבוה שלו. מלי

ואח"כ עוד שנה סטאז.....(ולהתחיל כרגע בגיל 52 וקצת.. 1 ) תודה מקרב לב על תשובתך מר ג' קסון הנכבד. תודה רבהה. 2 ) אמנם המלצת לי לעשותאת מה שחושבת עליו גם אם מערער על נורמות חברתיות נוקשות. ********* גישתך זו בדר"כ אכן מקובלת עלי. אך..........בהקשר משרד החינוך והמפקחות על הגנים נראה שיש בעייה: כלומר: אחת מהן הציעה לי בטלפון.....( מבלי לראותני אפילו ואני נראית צעירה מגילי הכרונולוגי, ובודאי שגילי הרגשי עוד יותר צעיר ), " רדי מהרעיון.......עד שתלמדי .כבר ימלאו לך 55 שנה......." ורמזה לי שלא ממש יקבלו אותי במשרדה. ***************************** היות ורוצה להיות גם חכמה, (ולא רק צודקת), מתיעצת עמכם בבקשה: האם נראה , שכדאי לקחת כאילו "סיכון מחושב" שאומר " להתחיל ללמוד, (ובטוחה שאהנה מאוד) , ולקוות / משהו אחר שמשרד החינוך לא ידחה אותי? ******************* * אגב, הנני מתנדבת במועדונית של מקלט לנשים, וזהו כייף גדול לכולנו ). מה דעתכם? בכבוד ותודה מראש על מענה מהיר,מקצועי, מפורט, ורצוי מעודד. אמתין,

שלום עילית. לא מצאתי את ההתכתבויות הקודמות שלך בפורום, ויכול להיות שהשאלות שלך מהעבר (וכמובן התגובה של דוד אליך) היתה עוזרת לי להבין יותר טוב את הקונפליקט עימו את מתמודדת. עם זאת, אני מרשה לעצמי לנסות לחשוב איתך מה בעצם את מבקשת, ואיך אפשר לעזור לך. מהפנייה שלך נשמע שאת מתלבטת בין 2 אופציות, כאשר יש הרבה נתונים שהם לא בשליטתך, ובשלב הזה את רק יכולה לנחש או לשער לגביהם, ואולי גם לטעות. התחושה הזו - שאנו מקבלים החלטות חשובות, לעיתים משנות חיים, על סמך ניחוש או השערה היא לעיתים בלתי נסבלת. קשה לנו לקבל את חויית חוסר השליטה וה"הימור" שנדרש מאיתנו. עם זאת, בהנחה ש"הנתונים היבשים" ידועים לך, חשוב שתזכרי שהעמדה או הנטייה שלך טובה לא פחות מהנטייה (העצה, הדעה) שלי או של אחרים. למעשה, בעיני את אפילו יודעת יותר. את יודעת יותר כי את מכירה את עצמך ויודעת, למשל, האם את מעדיפה לנסות ולהתאכזב, או לחיות אם התחושה שלא ניסית אבל "שמרת על עצמך". מה עדיף לך מבחינת אישיותך ובהכרותך עם נטיית ליבך - להתנסות במשהו שאולי לא יוביל להמשך שאת מקווה, או לא להתנסות אך גם לא להתאכזב? באיזה מקרה תרגישי טוב יותר? באיזה מקרה תרגישי רע יותר? בהצלחה מלי

שלום רב ! אני בן 28 . ברקע יתר לחץ דם , טכיקרדיה , עודף משקל . כאשר אני נמצא במצבים של מתח או חרדה אני מתחיל להרגיש התכווצויות בלשון ומיד אחרי זה אני מתחיל להשתעל - מין שעול מחניק שכזה לפני הקאה. בשפה הרפואית הסימפטום הזה נקרא tocsicosis אם אני לא טועה . אנא עצתכם בטיפול בבעיה !! המון המון תודה !!!! אלירן

שלום אלירן. המושג שהצגת לא מוכר לי מתחום הפסיכולוגיה, ויתכן שזהו מונח רפואי, או שיש לו מונח מקביל, שגור יותר. אני מזמינה את המשתתפים להגיב לשאלתך, אולי מישהו אחר יוכל לתרום מהידע שלו. עם זאת, אתה כותב שיש לך תגובות פיזיות למצבי חרדה, ואולי בכך אתה מסמן את האזור שמהווה בעיה - התמודדות עם לחץ וחרדה. היות ולא ברור לי אם נשללה בעיה רפואית, קשה לי לייעץ לך מהאספקט הפסיכולוגי (למשל, יתכן שמדובר בהפרעת חרדה, אך חשוב לפני כן לשלול אבחנה רפואית). מזמינה אותך להמשיך לבדוק (כאן או במקומות אחרים). בברכה, מלי

שלום לכולם, מכירים את מסעדת מרמורק בתל אביב? מסעדה שהתהדרה בכך שיכלה לכל שיפוצי העומק ב"הבימה" והסביבה והיא מהיחידים שהצליחו לשרוד? המסעדה הזו נסגרה. קרסה. רגע לפני שההמולה חולפת ונהיה יפה ועם המון סיכויים. מסעדה סגורה, ועציצים מרוטים שכובים על צידם בחוץ ואבק רחוב. :-( מכירים את התופעה בריצת מרתון הנקראת "קיר"? השלב הכמעט בלתי עביר (מסתבר שהוא כן בסופו של דבר, וכמובן, יש טכניקות עזר וג'לים כל מיני וכד'). אז אנחנו שם. בטיפול. זמן רב שם. תחושה מבהילה כמו לפני סגירה. שייגמר מוקדם מידי. קיר קיר. ואין לי ג'ל, אפילו לא בטעם משחת כלים. ומי אמר שזה מרתון, אולי זו בכלל תחרות איש ברזל כפול 3... בסה"כ תיעוד ותיאור מצב.

שלום למנסה זה לא נעים לראות גן סגור. וזה אפילו פחות נעים לראות מסעדת המבורגרים מוצלחת כמו "מרמורק" נסגרת לפתע. עדיין, הייתי נזהר לפני שהייתי רואה בכך סימן לסיום מוחלט ולהעדר התפתחות. הרי בתל-אביב יכולה להפתח מחדש מרמורק במקום אחר, או מסעדה אחרת, עם אופי אחר אבל זיקה לאותה מסורת יכולה לתפוס את מקומה.. אני קצת הולך לאיבוד בתוך המטאפורה שהצעת, אז אני אעבור למטאפורה השנייה, בה ארגיש יותר בנוח. נכון, יש את הקיר הזה. והוא בלתי-נסבל כמעט ולהיות בתוכו זה מצב בו הזמן מתעוות ונמתח לבלי די והפיתוי, מהשרירים המותשים ועד למוח, מזמזם ללא הרף את הרצון להפסיק. אבל דווקא מתוך ההיכרות שלך עם המושג, אני בטוח שאתה יודע מה מגיע אחר הקיר הזה, מה קורה ברגע בו הקיר נשבר והגוף מקבל קצב משלו והתנועה נעשית חלקה יותר, המאמץ מוסט הצידה ומה שנעשה קודם בצורה מודעת ומתוך התנגדות (אולי) של הגוף נעשה בצורה אוטומטית ונכונה לגמרי. והמעבר לתחושה הזו, הרווח הגלום בה, מכפר, לפי דיווחיהם של הרצים הגדולים, על היסורים שקדמו לכך. ומה שלא פחות חשוב - במירוץ הזה אתה לא רץ לבד. בהצלחה דוד

מעניין שאני קראתי את ההודעה כאילו אשה כתבה אותה, ואתה קראת אותה מפי גבר. אולי עולם הדימויים של המבורגר, מרתון ואיש ברזל נקראים אצלך כדימויים גבריים, ולי נראה שמי שבכלל מסוגל לדמות בעושר כזה חייבת להיות אשה. אז באמת מעניין מנס?ה או מנס?ה? וגם מעניין לגלות שדוד המושלם חוטא ב... מעט שוביניזם? או פשוט דוד הוא גבר. גבר גבר. שבת שלום

היי דוד, כמה טוב שחזרת, חסרונך היה מורגש. המטפלת טוענת שלמרות שאני שנה בטיפול אני עדיין בוחנת אותה במיוחד עפ"י מידת הזיכרון שלה את סיפוריי. אומנם אני לא עושה זאת בכוונה, אך לעיתים יש לי תחושה שהיא באמת לא זוכרת הכל. והאם מטפל בכלל יכול לזכור את כל דברי המטופל??? יחד עם זאת, אני גם מציינת שהיא כן זוכרת אירועים, חלומות, ואת הרקע הכללי ולעיתים אף מצליחה להפתיע אותי. כנראה שלא במקרה גם "תפסתי" אותה מס' פעמים לא זוכרת על מה דיברנו בפגישה קודמת. זה מפריע לי מאוד, מאכזב אותי כל פעם מחדש וכנראה חשוב לי. אומנם באחד האירועים היא ניתבה את האירוע למשהו חיובי, ללימוד שלי למתן הזדמנות נוספת לאדם שטעה. אך בכל זאת??? בפעם האחרונה אף לא היה לי כח להעמיד אותה על טעותה ופשוט הנחתי לה לשאול אותי שאלות ואני עניתי תשובות וכך חזרנו על הדברים. הראש מבין שאי אפשר לזכור הכל אבל הלב, הלב מתאכזב כל פעם מחדש. אז מה? לא יצרתי עדיין אמון במטפלת? האם אני באמת לא סומכת עליה? יש התקדמות במערכת היחסים ביננו ויש התקדמות רבה אצלי שמתרחשת בעיקר בראש, ויש תחושה טובה כל כך אצלי ואני באמת מודה לה על כך מאוד, אך יש את העניין הזה שבטח קשור לעוד נושאים פסיכולוגיים אחרים שפשוט מציק. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה, שירה.

שלום שירה תודה, גם לי חסר הפורום. שאלת הזיכרון של המטפל בטיפול היא שאלה המטרידה מטופלים רבים, כל אחד מסיבותיו הוא. קשה לי לומר מהו הדבר שמציק בדיוק לך בנושא זה, אך מלבד נושא האמון בולט הנושא המוכר של האכזבה: האכזבה מהדמות מולנו, שאינה מושלמת ואינה עונה על ציפיותינו לגמרי (אינה קוראת מחשבות, אינה זוכרת הכל וכ"ו). האכזבה הזו נקשרת, בעיני לפחות, לרעב הבסיסי כל-כך שלנו, בני האדם, למישהו שנוכל לסמוך עליו לחלוטין ושיכיר אותנו לחלוטין, ללא פישולים או אכזבות. הרעב הזה, כמובן, מביא תמיד, בסופו של דבר לתסכול. מה עושים עם התסכול הזה, איך הוא נכנס לחיים ולטיפול, האם הוא מעורר תחושות של דחיה, חוסר איכפתיות, חוסר יכולת, קושי באמון או משהו אחר - אלה כבר שאלות עבורך, להמשיך להרהר עליהן עם עצמך, ובטיפול. להתראות דוד

שלום דוד, טוב לראות אותך כאן.. המטפלת ואני הגענו לאיזושהי הסכמה.. אבל אני לא שלמה איתה.. קצת קשה לי ממש להגיד את זה, אבל.. בין היתר, יש לי הפרעת אישיות.. גבולית... (כמה רע יכולות לעשות מילים, כמה רע יכולה לעשות הגדרה...) אני מפחדת פחד מוות מהתלות במטפלת, אם כי ברור לי שכבר נפלתי עמוק לתוך זה... אחרי הכל, אני כבר כמעט 5 שנים בטיפול.. וכנראה שהמטפלת, הזמן והטיפול עשו את שלהם בנושא... ולא משנה כמה אנסה להכחיש... למרות התקופה הארוכה (עד אין סוף) הזאת שאני בטיפול, עדיין נורא נורא קשה לי לדבר.. לספר.. לשתף... מה גם שקורים כל כך הרבה דברים במהלך השבוע, שפשוט כשאני מגיעה לטיפול אני כבר לא זוכרת כלום.. כאילו שבמהלך הימים שבין הפגישות, הדברים פשוט נשאבים לחלל שחור שנמצא בתוכי... ומשם אין לי שום אפשרות להוציא אותם במהלך הפגישה עצמה... המטפלת הציעה שאעשה "יומן"... אבל טלפוני... :-) הרעיון הוא שבכל יום אתקשר ואשאיר לה הודעה... מה עבר עלי באותו יום, מה מרגיש לי.. מה אני חושבת.. רוצה.. וכו'... ממש "יומן".. בשביל שתינו... אני מוכרחה להודות שבהתחלה הרעיון מאוד מצא חן בעיני.. זה נתן לי הרגשה מאוד טובה... חשבתי שכך לא אשאר עם הדברים לבד.. יש לי "אישור רשמי" ממנה להתקשר ולהשאיר הודעות.. יש לי אישור ממנה להיות נודניקית.. לספר לה ולשתף אותה בזמן "אמת"... כשמרגיש לי שאני צריכה או סתם רוצה... מצד שני, נורא נורא נורא קשה לי עם זה... עם הידיעה שהיא מוכנה ועושה את זה בשבילי... שהיא מאפשרת לי משהו כל כך גדול ומשמעותי... אני מפחדת שבסופו של דבר זה כבר יתחיל לעצבן אותה... להעיק עליה.. להתיש אותה... ובסופו של דבר היא תתייאש ממני... אמרתי לה את הדברים.. פחות או יותר.. והיא כמובן אמרה שהיא מרגישה עם זה בסדר, שהיא רוצה בזה, שהיא אפילו מחכה לזה (לשמוע את ההודעות שלי), היא הבטיחה שאם יקרה מצב שאשאיר מליון הודעות (מה שבחיים לא יקרה באמת) והיא תרגיש שהיא לא יכולה לעמוד בקצב או בכלל.. שהיא תגיד לי... ועדיין.. למרות כל ההצהרות שלה וההתחייבויות שלה.. מפחיד אותי נורא... אז לפעמים אני מנסה.. כי היא אומרת שזה באמת מאוד חשוב בשבילנו... אבל לפעמים אני נשברת.. ואז אני מפסיקה את ה"יומן"... ואז אני שוב מטיחה בה.. את אי ההבנה שלי.. ללמה ואיך היא עושה את זה בשבילי, למה ואיך היא מאפשרת לי, למה ואיך היא כל כך... טובה אלי... קשה לי איתה.. עם האכפתיות שלה.. עם הרצון שלה.. עם הנתינה שלה.. עם זה שהיא כנראה באמת אוהבת אותי.. כמו שהיא תמיד אומרת... אני פשוט לא יכולה להכיל את זה.. דוד, זה מקובל?.. זה נהוג?.. לעשות מין "יומן" כזה?.. זה משהו שעולה הרבה בטיפולים?... או שסביר יותר להניח שהיא באמת עושה לי טובה ענקית?.. שיר

שלום שיר תודה, טוב להיות כאן. לגבי שאלתך: נשמע שההצעה של המטפלת מעוררת רגשות רבים, שאותם את מעלה מולה בטיפול, וטוב שכך. קשה לומר עד כמה צעד כזה מקובל או לא בטיפולים, משום שדבר כזה - שינוי והרחבה של "החוזה הטיפולי" - הוא נתון המשתנה בין מטפלים ותלוי רבות בסוג הטיפול ובשלב הספציפי בו הוא נמצא. לא נשמע לי שהיא עושה לך טובה ענקית: הייתי אומר שהיא עושה משהו מתוך איכפתיות ענקית, וזה כמובן דבר שונה לחלוטין. זה שהאיכפתיות הזו מעוררת בך תגובות רבות ומורכבות הוא, כאמור, דבר לגיטימי וראוי לדיבור. אבל נדמה לי שהכוונה הטובה והניסיון הטיפולי יתפספס אם תשארי במקום של "הטובה הענקית" ובתחושה של "חוב", שאת לפתע חייבת, במקום לנצל את ההזדמנות הטיפולית המוצעת לך. בהצלחה דוד

שלום רב אני כבר בת 30 רווקה, די מדכא להיות רווקה בגיל כזה, אבל לא זאת הבעיה בעצם, היו לי קשרים עם גברים ופרידות כמובן, השאלה שלי, למה כל פעם מחדש שאני אמורה להיפגש עם גבר פגישה עיוורת אני נכנסת לפני הפגישה לדיכאון לחששות לאכזבה מראש ולא בדיוק מתחשק לי ללכת לפגישה הזאת????? כאשר גבר מחזר אחרי, כמו במקום עבודה, במקום שבו אני נמצאת זמן רב, אז זה עושה לי את זה כמובן אם הוא הטעם שלי, זה לא שיש לי איזה פחד מגברים.

שלום למישהי את שואלת שאלה אישית, אינטימית, לגבי עצמך. במידה ואת בטיפול הרי שזהו המקום הנכון לבחון את השאלה הזו מקרוב וברצינות. מכיוון ואת מפנה את השאלה לכאן אני יכול לספק השערה מסוימת, לא מבלי להזהיר מראש כי ללא היכרות אישית הרי היא נשארת רק ככזו: השערה כללית, ולא בהכרח מדוייקת או נכונה. ובכן: לפי תיאורך, הייתי אומר כי התגובות שאת מתארת, הדיכאון, האכזבה מראש, הם סוגים של הגנות, שאת מפעילה מראש על מנת להימנע מחרדות העולות לקראת הפגישה. סיטואציה של פגישה עיוורת נבדלת מאחרות בכך שהיא מעוררת יותר סימני שאלה וחרדות, בצד ציפיות ופנטזיות. נדמה לי כי על מנת להימנע הן מהחרדה והן מהשקעה עזה מידיי בתקוות, את מראש מרדדת את הסיטאוציה והופכת אותה לקהה ולא מושכת או מעניינת עבורך: כלומר, ההיפך בדיוק ממה שהיא באמת. בדרך זו את מצליחה לא לחוש, יחסית, את החרדה, כמו גם לא להתאכזב או להיפגע - כי מראש לא התחשק לך ממש ללכת. החיסרון, כמובן, הוא שאת פוסלת את המצב מראש. מקווה שעזרתי להתראות דוד

כאשר אדם נכנס להתקף חרדה, המטפל יכול "לנגן" על הפחדים שלו וכך להכניס אותו למצב של הלם (או מכה על התודעה). מהו המצב הזה? מה ההסבר הפזיולוגי לו? מה ההסבר הפסיכולוגי להלם הזה? איך יוצאים מזה בקלות? למה לאחר מכן מגיבים באופן אוטומטי?

שלום לטוטנקופף האמת היא - ואני מקווה שאני לא חושף פה איזו בורות נוראית ברבים - שאין לי כל היכרות עם מצב מעין זה שאתה מתאר, בו המטפל יכול "לנגן" על פחדיו של המטופל. למיטב ידיעתי, לא קיימת אפשרות שכזו, וירטואוזית ככל שהיא נשמעת. בהמשך לכך, כמובן, אין ביכולתי גם לענות על שאר שאלותיך בעניין. אתה מוזמן בהחלט לפנות למנהלים אחרים, שאולי יכירו את הנושא טוב ממני, או לנסח מחדש את השאלה, במידה ולא הצלחתי להבין כיאות את כוונתך. להתראות דוד

שהחלום למות נשאר כשהיה! שנים, שמידי בוקר התפללתי- מודה אני לפנייך שהחזרת בי נישמתי... ספק אם הבנתי- על מה מודה?! וכבר שנים רבות-מתפללת באותה כוונה ועוצמה,תפילה שונה. אודה אני לפנייך-אם תיפח רוחי מהלילה הזה ולעד!!! האם שומע אתה? האם מקשיב? לא בחרתי להיוולד-אתה זה שבראת. ואני רק שואלת- למה בעצם?? מהיום בו זוכרת,מבינה ויודעת חיה בעולם של זוועה! כל חיי סובבים פגיעה התעללות אונס!!! נ-י-פ-ג-ע-ת-י נ-א-נ-ס-ת-י ו-נ-א-נ-ס-ת!!!! עד מתי???!!!! לכך יעדת אותי?! אתה-שבשבוע אחד בראת עולם, מסוגל להבין שאני לא יכולה יותר?!!!!!!!!!! שהבנתי, ושבעתי מכול מה שנקרא עולם!!! לא רוצה בו יותר-לא רוצה בי יותר. האם לא צועקת אני מספיק די? האם הכאב שלי משעשע? האם לא די לדמעותיי? וכן אני יודעת,וישבות ביום השביעי מכול מלאכתו אשר עשה. אלוהים שלי- מבקשת אני בכול ימות השבוע,בכל שעה ודקה ושניה, שחרר אותי מהעולם הזה, רוצה בכול מאודי מבלי להניד עפעף,מבלי להביע חרטה, פעם אחת ולעד, לחוש מקרוב- ויינפש! להחזיר את נשמתי לבורא-כלומר לך. קח אותי בדיוק כמו שהבאת-ועוד היום אם אפשר? אודה אני לפנייך אם תיפח רוחי מהלילה הזה ולעד!!!

את התחושה הקשה הזו שאת חווה ..עכשיו הלוואי .. והייתי יכולה להיות לידך כרגע, להחזיק לך את הילד ולומר לך .. "את לא לבד.. את תעברי( גם) את הגל הסוחף הזה " אוףף .. אבל אני לא באמת יודעת מה בדיוק לומר, איזה מילים חכמות יכולות להיות כרגע מלבד זה שאני איתך כאן ואת לא לבד..?... אני מקווה שהלילה הזה יעבור ממשאלות המוות האלו שבתוכך.. שהבוקר יגיע .. ואיתו שוב ..מחדש התקווה והאור .. ככ מקווה .. שההרגשה הזו תעלם.. אני רק יכולה לקוות שלא תהייה לבד עם התחושות הקשות הללו. ואומר לך ..טוב שאת משתפת. הלוואי ותצליחי לראות אפילו קצת .. שהדברים כן..יהיו אחרת. (למרות שנאנסנו .. למרות שפגעו בנו..כן למרות) .. מצטערתתת... איתך כאן , מחבקת. שרית

שלום נקודה התפילה עצמה מאוד חזקה כמובן וקשה להתעלם מהכוח הפיוטי שבה. עדיין, נשארתי עם תהייה מסויימת: ברור הרי שאת מאוד כועסת. על מי שפגעו בך, על אלוהים ואולי גם על אחרים, אינני יודע מי עוד. איך יוצא, אם כן, שאת מפנה את כל הכעס הזה פנימה, ואת כוח היצירה את הופכת לכוח הרס? איך במקום לזעום החוצה את זועמת פנימה? ואיך יוצא שהרצון הזה לפגיעה עצמית מהווה בעצם חבירה, המשך עבודה, של אלה שפגעו בך בעבר? חלק משאלות אלה הן רטוריות. אני יכול לנסות לדמיין את התשובה עליהן. על חלק אחר לא. אבל באופן כללי - ואני כותב זאת רק מתוך איכפתיות וכתגובה להודעתך - הייתי מציע לך להרהר בשאלות אלה ודומות להן. ומי יודע: אולי אפילו לאפשר להרהור הזה לתפוס חלק מזמן התפילה. להתראות דוד

תפילתי, חזקה אמיתית ומכוונת-ובכול זאת לא נענת עדיין! מסתבר, שכח ההרס הוא ה-כוח היצירה ויותר מכך השליטה. גוף זר בידיים זרות עוד יותר,מה נשאר עוד להרוס לחלל לשבור או לנפץ? כלום!!! ברור שכועסת וזועמת,כנראה שזה מופנה פנימה מכח ההרגל אם צריכה להשלים אם כל מה שנכנס לגופי,מה זה כעס או זעם,לעומת כל השאר. השאלה היחידה שעוד יכולה להרהר עליה, מהי קריאת שמע על המיטה? האם אני אמורה להודות לו גם על זה? על כך שלימד את הגוף הזה ואת כל רמ"ח איבריו להבין מה היא מיטה... אז תודה. עכשיו אפשר לעבור למיתה!!!

אנני בטוחה שאוכל לעזור לך, אך "תפילה" דומה גם אני נשאתי (ואולי עדיין נושאת...) תפילת לילה בוכה אני לפניך אלי, שמור אצלך בחמלה את נשמתי, אל תעירני כבתחילה משנתי, פרוס עלי שלוות לילה במיטתי, קבל ברחמים, כמו תפילה את דמעתי, אל נא תאיר שוב עם שחר את שמ?י לילי...

שלום רב לפסיכולוגים הנכבדים, שאלתי מיוחדת במינה : גילי הכרונולוגי 52 . הנני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך. ( אף סיימתי בהצטינות ). בנוסף, יתכן "מתחשק " לי (כנהוג לומר), ל"עשות" תעודת הוראה לגיל הרך לגן רגיל +גן מיוחד.. ( בו למייטב ידיעתי עובדות 2 גננות). . לפני הכשרתי האקדמית, עבדתי עם ילדים,בעיקר עם גיל רך, ומסיבות אישיות החמצתי תהליך התכשרות מקצועית בתחום. אל אף גילי הכרונולוגי, הנני צעירה ברוחי / נפשי, ובטוחה שאם אעבוד בגן של חינוך מיוחד עם גננת נוספת, אמלא המשימה על הצד הטוב ביותר. ****************************************************** כשבררתי מידת כדאיות העניין, שמעתי " בגלל גילךהכרונולוגי כדאי לך ל"רדת" מהרעיון., כי עד אשר תסיימי ללמוד........ וכן הלאה." **רעיון זה שמעתי גם ממפקחת. למרות כל זאת.., עדיין מתלבטת בסוגייה דרמטית זו, ופונה אליכם: עד כמה עלי / נכון להתחשב בנורמות החברתיות....... ועד כמה בעצמי? בכבוד ותודה על מענה ברור, מכבד, מהיר, ורצוי "גם עם ראש פתוח" . תשובתכם המקצועית חשובה לי ביותר. עילית......................... שאלתי: באיזו מידה עלי

שלום עילית אני שמח על שאלתך, משום שלעיתים רחוקות מזדמן לי לתת תשובה ברורה וחד-משמעית לחלוטין. אין לי ספק כי במקרה שתיארת (ובהנחה שאין פרטים נוספים, העלולים לשנות את התמונה) את צריכה להתחשב בדעתך בלבד ולהתעלם מכל נורמה חברתית המגבילה אותך או הגורסת שאין טעם ללכת אחר משאלת ליבך. אני מקווה שברור שתשובתי אינה מושפעת מהתחסדות או שיקולים דומים. פשוט, נראה לי ברור שאת צריכה לעשות מה שנכון וטוב עבורך. ואם זה כולל להתעלם מנורמות נוקשות ומוגבלות חשיבה - זהו רק בונוס נוסף. בהצלחה דוד

היי דוד .. היית חסר כאן . ברוך שובך. אתמול כתבתי לדרור כאן על שקט שיש לי קצת מאחרי הטיפול, ובאמת הרעש והצילצולים שהיו לי בראש נדמו היום , הצלחתי ללכת לים , לקרוא ספר , להתנתק מהכאב .. לא לחשוב יותר מידיי .. לא לאמצ את הגלגלים האפורים בראש בשביל כלום . וזה הרגיש באמת ששום דבר לא זז שם בראש , שבאמת אין שום תנועה מאיימת , ואני תוהה, האם זה שקט שלפני הסערה הגדולה ?!.. לאיודעת. אני רק מרגישה את פעימות הלב השותקות שלי .. וזו הרגשה מוזרה ..מהבוקר, פשוט מוזרה. אולי בעצם מפחידה .. אני מפחדת מעצמי .. אתה מאמין לי ?.. המעברים האלה בין העבר להווה הסימנים הגדולים - של העקבות הישנים בתוכי .. שעדיין שם.. שמנסים להעיף החוצה את ההוווה ..מאבק סמוי של כל רגע בתוכי .. ככ מעייף אז אמנם הצלחתי לחוות שקט מאתמול מהטיפול .. לא מתלוננת , שקט מבורך כבר מעל 24 שעות ..:-) לאחר ימים סוערים בטירוף.. אבל.. גם אם אני מרגישה שאני רוצה לעצור את הכל בתוכי .. להגיד דיי .. להגיד סטופ .. אני כבר לא שם.. בעבר , אני מצליחה להרגיש שזה בלתי אפשרי , כי המחשבות עדיין מתרוצצות .. השאלות התהיות .. הן עוברות כאילו ב"סרט רצ" בתוכי רק בלי קול ..אולי יותר נכון ..סרט בלי תרגום?... משהו כזה.. פתאום עולות לי מחשבות , "מחשבות בהקיצ"..שאני ..שאני ממש מרגישה כמו איזה בגד "ישן"ן .. כמו סוודר גדול ששמים בחורף ..שגדול בכמה מידות.. ואני פשוט "נפרמת" .. אחד החוטים .. "נתפס" במשהו ..ומתחיל להסתבך שם .. ולאט לאט הוא נמשך ונמשך.. מתרחק ממני .. ורוקם לי חורים גדולים שהולכים ומתרחבים עוד ועוד .. זה כאילו שעוד מעט אני כבר לא אהייה אני .. יותר נכון מי שעשו אותי , מי שרצו שאהייה ..כל השנים האלו. אני מנסה לדמיין איזה אור חדש שיוצא ממני , אור חדש ונקי .. דמות חזקה ומיטיבה יותר..שיוצאת ממני .. כזאת שלא נחבאת כבר מאחורי תירוצים של שנים .. אבל זה קשה לחשוב על זה יותר מידיי .. נראה כאילו המסע הזה ..הדרך אל האור עוד ככ ארוכה .. אני משתגעת עם הדימיונות שלי אה?.. בינתיים .. אני עוד כאן .. שקטה / רגועה .. עצבנית / כועסת .. מתייאשת ..מאמינה .. נאחזת.. בעיקר נאחזת.. מניחה כאן תראש ..ושואבת עוד קצת כח, מותר?. תודה. שרית

שלום שרית שמי את הראש, תהני מהשקט ותרשי לעצמך לנוח, לגלגלים ולמכונה הגדולה להאט ולהתרפות מעט. כמה זה חשוב. ובתוך השקט תני לעצמך לראות כיצד את סוללת, באמצעות המאמץ העצום שאת משקיעה, את הדרך המוארת והנקייה יותר קדימה.. תודה על הברכות להתראות בינתיים דוד

אני בטיפול חמש שנים.גם תרופות.הבעיה העיקרית - ריקנות משמימה (שאין לה "הצדקה" חיצונית) - אשר לא באה על פתרונה. נאמר לי שעליי לחיות איתה, ושאין לכך תשובה בחוץ,אלא רק אצלי פנימה. ניסיתי.אני עייפה.יש לי עוד אפשרויות?סיכוי?

שלום כל עוד את מנסה, יש עוד סיכוי. הדרך קשה ומהמעט שאת כותבת ברור עד כמה היא ארוכה ומפרכת ועד כמה את משקיעה בה כוחות. לפעמים גם מותר לנוח בצד הדרך. אבל חשוב לא להתבלבל ולא לראות במנוחה הזו, בתחנת דרכים הזו, קצה. סוף של דרך. תתבונני אחורה, תראי את הדרך שעברת, ולאחר שאת מרגישה שהתרעננת מעט, זה הזמן לקום ולהמשיך לצעוד. אני מבטיח לך שזה ישתלם לך. להתראות דוד

לא התכוונתי למנוחה בצד הדרך...אני שואלת אם נותר לי מה לעשות? האם יש תשובות בשבילי ? כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי.אני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת אם הטיפול יכול לעזור עוד..אני רוצה שלא יכאב לי יותר

גוועת... זה נכון כמעט תמיד שהתשובות לא נמצאות בחוץ, ומחכות לנו שנעבור וקטוף אותן כמו פירות מעץ. מצד שני, הן נמצאות בחוץ אם אנחנו מוצאים אותן שם. לשום דבר אין משמעות אלא אם נעניק לו אותה. כמו ששני אנשים יסתכלו על אותה תמונה, וכל אחד יראה משהו אחר. אחת היצירות המפורסמות של האמן מרסל דושאמפ נקראה "המזרקה"... היא הוצגה בגלריה של הגרנד סנטרל בניו-יורק... בהתחשב בעובדה שמדובר בלא יותר מאשר משתנה (כן, ממש כך), הרי שזה ממחיש את עניין המשמעות שבוחרים להעניק לדברים שבעולם הסובב אותנו. וזה כל-כך סובייקטיבי, כאמור... אחד יגיד, שעד שנולדו לו הילדים, חייו היו ריקים מתוכן. אחר יגיד, שרק העבודה שלו מעניקה משמעות לחייו. ואני אומרת, שהפסקתי לחפש את המשמעות האולטימטיבית. אני לא זורמת עם החיים, אלא במקביל, אבל מאפשרת לדברים קטנים למלא אותי במשמעות מפעם לפעם - ספר טוב, סרט מעניין, חדשות משמחות (או לא) וכו'... למדתי לחיות את הרגע, ולא לצפות שכל החיים יהיו אוסף ענק של משמעות אינסופית. זה תמיד מספק? לא. טוב לי ככה? לא חושבת במונחים של טוב/רע לי (לא תמיד). אבל אני מכירה את העייפות הזו, ונכנעת לה עתים... למדתי שמותר לי גם לנוח...

אני לא יכולה יותר. יש משהו שמבין את זה. יש משהו שמסוגל להכיל את זה. לא יכולה יותר לא יכולה יותר גם לא רוצה ולא אל תשלחו אותי. רק לדעת האם מישהו יכול פשוט להכיל את חוסר היכולת של האחר. להכיל את חוסר היכולת של האחר להכיל את חוסר היכולת של האחר. די לי. ולא אל תטעו. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה, ומדברת עם אנשים, ומשתדלת עם הילדים ונימוסית עם הבן זוג. אבל אני לא יכולה עוד. לא יכולה. מה אכפת לכם שלא אהיה כאן בסביבה. מה אכפת. מה. באמת. למה אי אפשר לעזור באי היכולת כמו שעוזרים ליכולת. ולא כמו שאתם מנסים לעזור. כמו שאנ י רוצה שתעזרו. תאמרו לי זה בסדר את יכולה ללכת זה בסדר זה בסדר זה בסדר ודי.

שלום יוסף את מדברת על התקווה להכלה של חוסר היכולת. על התקווה, נדמה לי, להבנה וקבלה, לא שלילה, של תחושת הייאוש העמוקה והמקיפה שלך. שלא יפטרו אותך בסתם מילים או יגידו לך פשוט להתגבר. לתפקד. ואני מאמין שזה דבר אפשרי, שתוכלי למצוא אותו. אבל חשוב להפריד בין ההכלה והקבלה של התחושות האלה לבין הסכמה איתן. לבין קבלה שלהן בתור אמת מוחלטת וודאית. ואת ההפרדה הזו חיוני שתעשי - למען משפחתך כמו גם למענך את. בהצלחה דוד

לא משכנע

ברצוני לקבל המלצה לפסיכולוג קליני העובד עם קופת חולים מכבי באיזור המרכז המתמחה עם חרדות. שמעתי על טיפול בהיפנוזה, האם טיפול זה יעיל לחרדות ופחדים

שלום משה טיפול בהיפנוזה אינו הטיפול היחיד המקל על חרדות ופחדים, אבל הוא בהחלט יכול לסייע לכך ומהווה אופציה טיפולית טובה. מבחינת ההמלצה, איננו נותנים המלצות ספציפיות בפורום, אבל אם תצרף את כתובת המייל שלך, משתתפים אחרים בפורום, בעלי המלצות רלוונטיות, יוכלו להעביר אותן אליך בדרך זו. בהצלחה דוד

שלום לך ראשית, עמך הסליחה אם אני מרחיב. אינני חושב שישנו אדם מיוסר יותר ממני בכל הקוסמוס. הבעיה העיקרית שלי היא שאני אדם מאוד הססן.. אני מתלבט מאוד בקבלת החלטות ובעיקר כשמדובר בהחלטה גורלית.. גם כאשר אני מקבל החלטה אני מתחרט מאוד ומתחיל במסע מטורף של הלקאה עצמית. גם כאשר יש מקום לשנות את ההחלטה אני מתחיל להתייסר ולהתחרט על כך שלא נשארתי באופציה הראשונה ולכן רוב הזמן אני מעדיף להישאר מתלבט מאשר לקבל החלטה. וכאן גם אני לא חוסך מעצמי סבל ורחמים עצמיים עד שאני מתחיל לחוש לחץ אדיר בבטן התחתונה וצריבה בדרכי השתן ובאיבר המין שלי.כיום אני נמצא במשבר חריף מאוד עם בת זוגי אני צריך לקבל החלטה האם להישאר עימה או להיפרד וכל פעם מחליט אחרת וחוזר בי(אשתי תבעה אותי בבית המשפט לענייני משפחה והתלוננה נגדי במשטרה בהאשמות סרק קשות מאוד. נעצרתי ליום אחד והשופט שלא התרשם מההאשמות לא האריך את מעצרי ושוחררתי. היום אני עומד בפני החלטה גורלית , להתגרש מאשתי או לא, למרות שאני משוכנע שאני צריך לעשות את זה עם אישה כה אכזרית, אבל כאשר אני מתקרב לזה אני מרים ידיים ומפחד מהשינוי ומעדיף להמשיך לחיות עם הכאב , הסבל והכתם הקשה שהכתימה אותי .. אנחנו נשואים כבר 20 שנה ויש לנו 4 ילדים.) . הייתי לא מעט אצל פסיכולוגים וזה לא עזר..אני מאוד סובל.. איבדתי את טעם החיים.. האם אתם יכולים לעזור לי.. אני אדם רגשן מאוד.. אני מהיר לבכות מהיר להתייאש אין לי כוח להחליט ולהיות אחראי על החלטותיי.. אני פשוט מאוד אדם חלש לא אסרטיבי זקוק לתמיכה..

שלום דני אכן, נשמע שאתה סובל סבל רב ושעצם העמידה מול החלטות גורליות בעיניך מייסרת אותך וגורמת לך לקשיים שונים. אתה כותב שאתה זקוק לתמיכה ואני רוצה לעודד אותך לפנות לקבלת תמיכה מכל מקום אפשרי - מהמעגל של המשפחה והחברים, במידה והוא קיים ועד בכל זאת לחזור לטיפול מקצועי, שגם אם לא יפתור את בעייותיך או יספק לך תשובות ברורות, עדיין יוכל לספק תמיכה וסיוע. פעמים רבות, כאשר אנחנו מתלבטים, עוזר מאוד להתלבט בנוכחות של אדם נוסף, להעזר ברעיונות מבחוץ ולשלב התבוננות אובייקטיבית יותר כחלק מתהליך קבלת ההחלטה. אני מקווה שדרכים אלה אכן יסייעו לך ויקלו מעט על סבלך. להתראות דוד

כל הזמן דיברנו בטיפול על פרידה וקשיים באינטמיות ותחושת הקרבה..... ופתאום הוא מודיע לי שהוא נסוע לחודש.... מה אני אמורה לעשות עם זה.... לי אסור לקחת חופש כי אני "מחבלת" בתהליך.... אבל הוא "חייב, ממש חייב" חופש.... זה ממש ההפך מאחריות, מאיכפתיות, מדאגה....ההפך מכל מה שהוא מנסה לשדר... אבל כנראה התחושות שלי היו באמת נכונות, שכל הטיפול הזה הוא מין משחק כזה, בימה ושחקנים... ולא נראה לי שאחזור אחרי החופש שלו... הפעם אני אקח חופש.... מגיע לי - לא?

שלום למאוכזבת ראשית, אין ספק ש"מגיע" לך חופש. לכולנו מגיע ולכל אחד יש זכות לתקופת חופש. עדיין, השאלה היא עד כמה את תצאי לחופש מתוך רצון אמיתי בו, או, שמא, תצאי לחופש מתוך רצון לנקום ו"להחזיר" למטפל. במקרה כזה אני מניח שתהרסי לעצמך את החופש ובעצם מתוך רצון לפגוע באדם אחר תפגעי רק בעצמך. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהמחשבות שאת מתארת פה, ובטח כל הרגשות שנלווים אליהם ושעליהם לא הרחבת, הם חלק נורא חשוב מהטיפול. מצוין שאת מרשה לעצמך להרגיש אותם, ועכשיו הדבר הנכון הוא להעלות אותם בתוך החדר ולראות כיצד זה מתפתח ומה התחושות האלה עושות לקשר ביניכם ולמהלך הטיפול בכלל. בהצלחה דוד

שלום רב.טופלתי כ-3 שנים ברסיטל במינונים שונים וכדור זה לא שינה את החרדות והפחדים1. האם אני צריך טיפול פסיכולוגי ואם כן מהו? 2. מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכותרפיה?

שלום שי מחקרים מראים כי השילוב של טיפול פסיכולוגי יחד עם תרופתי הוא היעיל ביותר בטיפול בבעיות של חרדות ומצבי רוח ומבחינה זאת, אכן נשמע לי שמומלץ שתפנה לטיפול פסיכולוגי. לצורך הערכה ספציפית יותר על סוג הטיפול המומלץ יהיה צורך לשמוע יותר על הקושי איתו אתה מתמודד. לשאלתך השניה, פסיכולוג קליני מטפל בשיחות, באמצעות פסיכותרפיה. כל פסיכולוג קליני הוא פסיכותרפיסט, אם כך. לעומת זאת, לא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג ובמקרה כזה מומלץ לבדוק היטב את ההכשרה הספציפית של המטפל ועד כמה היא מתאימה לקושי איתו אתה מגיע. להתראות דוד

שלום לך, האם לפעמים יש צורך באומץ כדי להיפרד? אני בטיפול כבר שנתיים וחצי, עדיין קשה לי לבר, לשתף, להשתנות, לשנות, לנסות דברים חדשים. המטפלת טוענת שזה הקצב שלי, ושאני נורא מפחדת מכל שינוי, לכן הדברים יזרמו לאט. אבל כמה לאט זה יכול להיות? האם אני או היא צריכים שיהיה לנו את האומץ בשלב מסוים להגיד זהו? אני מפחדת לעזוב אותה - פעם עשיתי (פשוט ברחתי ולא חזרתי לשתי פגישות) אבל חזרתי. והיא לא מוותרת למרות כל הקושי שהיא מביעה בטיפולה בי, ובקרבה אלי ובהשגת אימוני. אז זה לחא הזמן הנכון לעשות את הצעד הנכון? שנתיים וחצי לא מספיקות להבין שאני לא אשתנה?

אני לא פסיכולוג אבל נראה לי שטיפול פסיכולוגי של שנתיים וחצי שלא מביא לשינוי אצל המטופל פרושו שהטיפול לא יעיל. לא פירטת מה הבעיות שבגללן את בטיפול. יש בעיות שקשה לשפר. האם הפסיכולוגית נותנת לך "שעורי בית"? לתרגל דברים בבית מחוץ לטיפול, האם את מצליחה לעשות זאת? לי נראה שכדאי לשוחח עם הפסיכולוגית על כל הבעיות שמסביב לטיפול ואם עדיין תרגישי שזה לא יעזור, אולי כדאי לשקול החלפת המטפלת.

שלום למ.מ אין ספק שצריך אומץ רב על מנת להיפרד. אבל נדמה לי שגם צריך הרבה תבונה, על מנת לבחור את התזמון הנכון של הפרידה. וזו באמת שאלה כל-כך מסובכת: מתי לסיים, מתי להתייאש, מתי להאמין בכל זאת שיש עוד סיכוי לשינוי.. ודווקא בגלל שזו שאלה כל-כך מסובכת לא הייתי מקל בה ראש או מחליט עליה באופן אימפולסיבי, אלא הייתי ממשיך להביא אותה לטיפול ולבחון אותה יחדיו. למשל, את כותבת בסיום "שנתיים וחצי לא מספיקות להבין שלא אשתנה?" ולא ברור לי לגמרי - לא מספיקות למי? האם לך, שמתלבטת האם להאמין עוד או לא, או למטפלת, שעדיין מאמינה בך ולך, אולי, קשה עם האמונה הזאת וההתעקשות שלה. כי פעמים רבות אנחנו עוזבים מישהו בעיקר מתוך החשש שהוא עתיד לעזוב אותנו קודם - מתוך ייאוש שלו, מתוך אובדן אמונה בנו ובסיכויינו...כך שבמובן זה, אני בהחלט מצטרף להצעהשל נחום, לברר עוד את המתרחש, גם עם המטפלת, אבל גם עם עצמך, בתוך הטיפול. בהצלחה דוד

היי, מעסיקה אותי השאלה מה חש המטפל בשעת הטיפול. הרי כוחו רב בסיטואציה העדינה הזו. האם הוא נהנה מהשליטה הרבה בסיטואציה, ומכוחו הרב, מיכולתו לתמרן אנשים בקלות? לגרום להם לפחד? בברכה ותודה.

שלום גנייזנאו השאלה מה מרגיש המטפל במהלך הפגישות היא שאלה המעסיקה מטופלים רבים. נדמה לי כי משאלתך עולה החשש כי במקום להיות מרוכז במטופל שמולו ובאווירה ובתוכן הרגשי שבחדר, המטפל עלול להתמסר להנאותיו הוא מהמצב ואולי אף ינצל אותו לטובתו, לסיפוק צרכיו. כמובן, מטפלים הם בני אדם ודברים מעין אלה יכולים להתרחש בכל טיפול. עדיין, הציפייה היא שהמטפל, באופן כללי, לא ישתמש בטיפול לסיפוק צרכיו וכי התחושות שיעלו בו תהיינה בעיקר קשורות לקשר הטיפולי. שאלות מעין אלה, כאשר הן מופיעות אצל המטופל, יכולות לספק חומר חשוב לטיפול ובדרך-כלל כדאי לבטא אותן במפורש, בתוך הטיפול עצמו. להתראות דוד

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????

שלום תמרה אני אכן זוכר את ההודעה שלך מלפני שבועיים ואני מבין עד כמה השאלות והנושאים הללו עדיין מעסיקים אותך מבחינה רגשית ומבחינת החשיבה כאחד. למרבה הצער, אין לי תשובה אחת, שתהיה הנכונה והמרגיעה (אולי גם נותנת הכוח) עבורך. התשובה היחידה שתסייע לך, לדעתי, היא זו שתמצאי בפנים, בעצמך, והיא זו שתתן לך צידוק לקיום ותאפשר לך לראות את הדברים גם בצורה חיובית יותר. אני מבין כי למרות הכאב הנפשי העז, הראש עדייין לא מוותר: עדיין מחזיק את האפשרות של להמשיך, להאמין, לקוות...בקונפליקט הזה שאת מתארת, בין הראש לנפש, אני מציע לך להאזין לראש, לכוח שהוא מציע לך, לאמונה באפשרות קיומה של דרך טובה יותר בהמשך. כי לפעמים, דווקא בתקופות של כאב וסבל, הראש, החלק הרציונלי והמתבונן יותר, המהרהר, הרואה את הדברים בפרספקטיבה, הוא זה שיכול לסייע לנו, להרים את המבט, ולראות הרחק יותר, גם מעבר לכאב המתמשך. להתראות בינתיים. דוד

אני מטערת להציק אני יודעת שכנראה זה קשה כשמעלים בפנייך בעיות שאינך יכול לתת תשובה כנראה אף אחד לא יכול לתת תשובה חוץ ממני ואולי האתר הזה וההודעות האלה הן יותר בשבילי סוג של מונולוג שלי עם עצמי אבל עדיין אני באמת לא מבינה אני סתכלת על העניין מנק' מבט הכי לא רגשנית אלה לוגית ורצינית ביותר מדוע אני חייבת להמשיך לחיות אין לי חבר אין לי ילדים אין מישהו שתלוי בקיומי אני לגמרי לבד בעולם הזה לא מועילה לאף אחד אז למה לא לוותר לא להתחיל מחדש למה אין לי זכות לעשות את ההחלטה הזו שוב אני לגמרה מפוקסת ומבינה מה אני אומרת ושואלת זה אינו קול הדיכאון שמדבר מגרוני כבר מזמן עברתי את שלב הרחמים העצמיים אני במצב של השלמה טוטאלית עם העובדה שחיי הוא כישלון גמור וכל מה שאני עושה זה תופסת מקום מרחב תשומת לב של אנשים שמגיע להם כל הדברים האלה יותר ממני אז למה לא למה לא להתחיל מחדש כרגע להיות כנה לחלוטין הדבר היחיד שמחזיק אותי פה זה אבא שלי אני לא יכולה לגרום לו לכאב כזה אחרי כל מה שהוא עבר אבל זה קשה וכואב להתעורר כל יום בציפיה שהאדם היחיד שאת אוהבת ובעולם הזה ימיות כבר כדי שגם אני יוכל לנוח סוף סוף

אני חדשה בפורום ומבינה שזה נושא טעון. דרור המליץ לי להגיע לטיפול אצל פסיכולוג שעובד בשיטת DBT. איך אני מוצאת כזה פסיכולוג? בפנקס הפסיכולוגים לא רשום התמחויות מיוחדות. האם יש הבדל בין קוגנטיבי התנהגותי לבין DBT? תודה

ומה בכלל אומרת הספרות, מה עדיף לבורדרליינים- DBT או דינמי?

שלום גילי כמו במקרים אחרים, אנו לא ממליצים ישירות על מטפלים דרך הפורום, אבל אם תצרפי כתובת מייל, יוכלו משתתפים שונים, המכירים מטפלים העוסקים בגישת ה-DBT, לשלוח אליך את המלצותיהם. כמו-כן, בהחלט לגיטימי לשאול מטפל/ת כבר בטלפון, לפני הפגישה הראשונה, האם הם מטפלים מתוך גישה זו. ולבסוף, בשל מאפייניה היחודיים של שיטה זו, יש מכונים המתמחים בה במיוחד ואני בטוח כי תוכלי למצוא אותם בקלות דרך האינטרנט. באופן כללי יותר, שיטת ה-DBT, טיפול התנהגותי דיאלקטי, היא שיטה שפותחה לפני כשני עשורים על ידי ד"ר מרשה לינהן. זו שיטה המתבססת על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אך נבדלת ממנו במספר תחומים, ביניהם, למיטב ידיעתי, הבנייה של מערכת יחסים ברורה בתוך הטיפול והשינוי הסיסטמתי של התנהגויות מזיקות ולא אדפטיביות למטופל. במשך השנים התפרסמו עדויות שונות לגבי היעילות של שיטה זאת לעומת השיטה הדינמית, ונדמה לי שלאחר ההתלהבות הראשונית, יש כיום ממצאים שאינם מראים עדיפות ברורה וודאית לטובת שיטה זאת. למרות זאת, עדיין נראה כי היא אחת מהאופציות הטיפוליות היעילות ביותר כיום לטיפול בהפרעה גבולית. להתראות דוד

שלום, ראשית, ברכותיי לד"ר מריקביץ ותודה מראש על הרצון להעניק כאן. שטפון גדול בחיי. הכל משתנה. העבודה, הלימודים, המגורים..הכל במקביל. ואני עדיין מוצאת את עצמי חושבת על הגבר ההוא. שנכנס לחיי, נגע בי, ונעלם. ואני ממשיכה לתהות, למה בא ומדוע נעלם. ואין תשובות ולא יהיו. דווקא כשאני כותבת "נעלם", אני מתכוונת לנעלם במובן די פשוט. נעלם מרצון. וכדי לפשט יותר ולא להשאיר מקום לפרשנויות - הכרתי גבר לפני כשנה. גבר שהיה בעיניי מאוד מיוחד אז, גבר חכם, בעמדה אקדמית בכירה. אחרי לילה ארוך ומיוחד יחד, הוא פשוט נעלם, והותיר אחריו בלבול וסימני שאלה. אני מרגישה די מטופשת להמשיך להתעסק בזה, כאשר אני יודעת שהוא המשיך בחייו, לשגשג בהם מכל בחינה אפשרית, ואילו אני הייתי רק גרגיר שעף עם הרוח. אני יודעת שמיהרתי לחלום, שלא חיכיתי די כדי להכיר אותו קודם שפיתחתי קרבה כלפיו, והחכמתי מאז. החכמתי עד כדי כך שאת ליבי לא יכולתי לפתוח עוד. אז למה עם כל ההבנה, אני לא מרפה? אני כבר לא מרגישה כלפיו, גם פחות ופחות זוכרת מה הרגשתי, מה חשבתי ומה רציתי. אז למה הפגיעה עדיין צורבת? למה החויה הקצרה הותירה תהום של חוסר אמון? אני יודעת מה תמליצו, טיפול - אני בטיפול כבר שנים רבות. לתת הזמן - נתתי, נותנת ואתן. לפתח קשר לאט-לאט - אימצתי את הנוהל. לעבד את מה שציפיתי ומה שהתרחש בפועל - חשבתי וחשבתי וחשבתי. אני מפחדת מהעתיד. כל-כך מפחדת. מפחדת אפילו לדבר על זה..מפחדת שיקרה משהו שיכאיב נורא. ואני לא מתכוונת לגבר החלומות שלא רצה, זה לא ישבור אותי.. אמנם זה ישאיר אותי נוגה ומהורהרת זמן מה, אבל זה באמת משהו שהדעת והלב יכולים לתפוש ולהכיל. כל עשור אני מגלה מחדש עד כמה החיים מורכבים (מתקרבת ל-30). לא ידעתי מה לשאול, לאחר ההקדמה הארוכה. ובכל זאת, לאחרונה הכרתי גבר שסיפר לי שבמהלך השנה האחרונה איבד מספר בני משפחה קרובים מאוד (בנסיבות שונות). נורא קשה להתמודד עם חויה כזאת של אדם שמכירים. יש בסיפור האמיתי הזה, של אדם אמיתי, כדי לערער את תחושת "הסדר הטוב", שנראית לי חיונית לחיים שפויים. מה דעתכם? ניל.

שלום ניל את מתארת חוויה של כאב ופגיעה, ממנה קשה לך להרפות ולהתקדם הלאה. עדיין, מבלי לזלזל בקושי ובכאב הכרוך בדבר, אני חייב לומר שלהתרשמותי את נמצאת במקום נכון, שגם אם הוא כרוך בכאב ובהתבוננות פנימה הרי שיש סיבה טובה להניח שהוא ישתלם לך בעתיד. ואכן, נשמע שאת בעיצומו של תהליך, עם המודעות לכך שדברים לוקחים זמן ועם ההעמקה בהבנה של המורכבויות המלוות את חיינו. באיזה מקום אישי ורגיש נגע הגבר, אותו את מתארת, אינני יודע, אבל ברור לי שעם התגברות ההבנה ועם הגברת היכולת להתמודד ולהמשיך הלאה, את גם מגבירה את סיכוייך להפחית פגיעות כאלה בהמשך. להפחית, לא להעלים או להימנע מהן לגמרי, שכן פגיעות ואובדנים והתרחשויות בלתי צפויות הן גם חלק מחיינו. במובן זה, עם כל הכאב שבדבר, חוויות האובדן של הגבר שאת מכירה מייצגות את "הסדר הנכון", לא פחות מחיים בטוחים, ללא הפתעות ואירועים בלתי צפויים. וזה כמובן מפחיד מאוד - הקושי לצפות את העתיד, לשלוט עליו - אבל משאיר גם מקום להפתעות והתפתחויות חיוביות, שאני מקווה שילוו אותך בהמשך. להתראות דוד

דוד יקירי ברוך שובך אלינו שמחה שאתה פה :-) יש עדיין לוף בצבא ? עברו כמה שנים מאז שהתהדרתי במדים שנה שנתיים בערך :-) יותר מעשרים אבל אל תספר לאף אחד:-) איך היו המילואים? התגעגעתי בילבי ילדת הברזל

שלום בילבי תודה על הברכות. טוב לחזור ולהיות פה שוב. המילואים היו סבירים, אבל לרוע המזל, הלוף שהזכרת הוא עדיין חלק מהתפריט הצה"לי. ובקשר לשנים שעברו, לא מעט זמן עבר גם מאז הגיוס שלי, כך שאין לך מה לדאוג: סודך שמור עימי. להתראות בינתיים. דוד

איזה כיף שאתה סוף סוף כאן התגעגענו.. ברוך השב..

שלום ותודה על קבלת הפנים. גם אני בהחלט התגעגעתי. טוב לחזור. להתראות בהמשך דוד

לפני כחודשיים הוציאו אותי ממסגרת לימודים בגלל ההתנהגות שלי לאחר 3 אזהרות. זה הדבר הטוב שהיה לי בחיים וניסיתי שוב ושוב להתנצל כדי שיסכימו להחזיר אותי לשיעורים, אך לשווא. אני מרגישה שהעולם הזה הולך נגדי בכל דבר שאני עושה. הדבר היחיד שאני רוצה בעולם זה שיחזירו אותי למסגרת הזאת ואני כל היום שוכבת במיטה ולא יודעת מה לעשות כי הם לא רוצים אותי שם.

יעל שלום, לרצות משהו מאוד ולהרגיש שלא משנה מה לא תוכלי לקבל אותו זוהי הרגשה קשה, מלווה כפי שאמרת בתחושה של דחייה ושל פגיעה בערך העצמי. כך שאני יכול להבין את התחושות הקשות שלך. יחד עם זאת אני תוהה מדוע את מרגישה ששם ורק שם זהו המקום שאת רוצה. האם הרגשת כך גם כשהיית שם. האם את יכולה לאט ובהדרגה לחשוב על מקומות דומים שיאפשרו לך להשתלב חזרה, להרגיש טעם שוב במעשייך. אולי הפעם תוכלי גם להרגיש שהם כל כך חשובים לך עד שאת שומרת עליהם בכל מחיר כאשר הדבר עוד בידייך. אלו שאלות חשובות המשקפות את דעתי שחודשיים הם זמן לא מועט על מנת למצות את נסיונות החזרה ומנגד על מנת להתחיל ולחשוב הלאה מתוך השלמה עם המצב הקיים. דרור

הקשבתי למילים שלך ושל <>..(תודה לכם).. הגעתי לטיפול היום .. זה הופך למאמץ מידיי בתקופה האחרונה .. אתה יודע.. אני אף פעם לא יודעת אם הפגישה שלי איתו תהייה האחרונה .. אם אחליט פתאום להעלם.מפחדת מזה. אבל הגעתי כעוסה בטירוף.. ישר נכנסתי ותקפתי .. "אתה מפחד ממני ב' נכון?.. אמרתי לו.. אני מאיימת עלייך?.. בגלל זה אתה לא עונה לי לסמסים .. בגלל זה אתה נראה לי ככ מרוחק ..כאילו אתה פה .. אבל מנותק.. רחוק ככ.. יש לך "שריטה" רצינית .. עוד לא גיליתי מה .. אני עדיין פה .. אבל יש לך שריטה של פסיכולוג מוזר .. העיקר אל תענה לסמסים שמבקשים ממך.".. לא האמנתי על עצמי שהעזתי לומר לו את זה באופן ישיר ככ .. והוא הסתכל אליי.. במבט עדין .. מנסה להבין מאיפה התחושות .. מנסה לומר לי שברמה המודעת הוא לא מרגיש כך כלפי .. והוא יבדוק אם עצמו אם משהו משדר לו ממני הרגשה כזו.. הוא רצה להקריא את ההסמסים ששלחתי לו מהימים האחרונים , לא רציתי .. כעסתי ככ .. "לא בא לי לשמוע אותם ואותך " אמרתי לו - עד איפה החוצפה שלי .. אה דרור .. והוא רגוע שותק .. לא מאבד את עצמו ממני .. רגילה שהסביבה מאבדת כיוון , רגילה שההורים מאבדים כיוון .. רגילה שכולם עייפים ממני . והוא ..משהו בו בעיניים היום... הצליח להרגיע אותי לרגע אחרי ההשתפכות של הכעס והאכזבה ... הבטתי בו מהצד כמה רגעים.. פתאום הרגשתי מולי מישהו שבאמת מנסה לתת מעצמו ולהיות שם בשבילי .. משהו הרגיש לי את זה לאיודעת איך להסביר .. למרות כל הכעס , למרות כל התגובות של "הקצוות" שלי .. למרות . שתקתי , .. ופתאום אמרתי .. "לא... לא באתי לשתוק..אולי אני אקריא את מה שסימסתי לך ?" והוא חייך קצת .. "כן..בשמחה" והצלחתי להקריא .. הצלחתי להיות שם ..מבלי להתנתק .. והוא אמר לי פתאום "אני רוצה שתדעי , שגם אם אני לא עונה לסמסים שלך אני קורא אותם , גם אם זה מרגיש לך שהתכנים קשים , מבהילים אותי ואני לא מסוגל להיות בהם הפגישות שלנו מתקיימות כרגיל .. אני מחכה לך כאן , בלי שום ביטולים מיצידי .. גם אם מרגיש לך שכל העולם מתמוטט בתוכך".. וואו .. מילים קרובות לא?... ממנו ?.. כאילו זה להבין מתחת למילים שהם קרובות , רק מי שבסיטואציה הטיפולית שם יכול להרגיש .. אתה מרגיש ?.. להרגיש מה בעצם דרור..?.. היום הצלחתי להרגיש קרבה . דרור ..הרגשתי קרבה , הרגשתי קרובה לעצמי ..אל ..המילים שלו , המבט בעיניים , הרוגע התימידי שלו אליי הצליח לגרום לי להרגיש קרובה גם אלייו, הזויי.. זו קרבה לא של מחשבה, לא של רצון לעשייה , זו קרבה של משהו שזרם אליי באויר שמילא חללים ריקים "מחפצים ומחשבות" בתוכי. קרבה כזו של "חדר ילדים" מרגיע.. הרגשתי בחדר הטיפול , כשאני יושבת לי על הרצפה (כן.. זה משהו חדש.. בחודש האחרון מרגיש לי טוב יותר לשבת על הרצפה ולא בכסא .. אין לי הסבר מדוע)..הייתי , מחובקת עם שמיכה .. והייתה קרבה מיטיבה , אמיתית כזו באויר שעוטפת את הגוף בתדר מיוחד עד כי .. ממש שכחתי מאז השעות האחרונות .. עד כמה נסערת הגעתי אלייו לטיפול, עד כמה כואבת אני .. עד כי .. הגוף כולו הצליח לאסוף את עצמו מהשברים שלי ולהרגיש מחובק .. אחרי הטיפול ועד עכשיו. בוא נגיד שלא מבקשת יותר מזה כרגע, הלוואי ותדר ה"חיבוק " הזה שהיה באוויר והצליח להגיע אליי דרכו ולהרגיע את הלב הפצוע ..לא ייעלם . אבל מי יודע? מדהים דרור , איך זה שאני באה אלייו "לשבור את הכלים" .. יוצאת ממנו .. ועוד מסמסת לו על תודה על הרגיעה .. מה נסגר איתי ?.. איך זה מתנהל ..?.. הכעס והרוגע .. הייאוש והתקווה ?.. הקצוות המטורפים האלה .. חוצמזה תודה אמיתית דרור .. שאתה מלווה אותי בימים המסובכים האלה... שאתה מהווה משענת עבורי "במקום ליאת" (למרות שאין לה תחליף אתה יודע :-) ) אבל על זה שאתה מעודד, ומחזק אותי תקופה מאוד ארוכה כאן .. אתה מצליח להחזיר אותי כל פעם מחדש לחדר הטיפול . .למרות כל הקשיים למרות כל הייאוש .. למרות הרצון להרים יידים. חיבוק ממני אלייך .. מותר?, שרית

שרית שלום, אני שמח שהצלחת להביא את עצמך למרות הכל להגיע לפגישה. אני יודע עד כמה זה לא היה קל. אבל אני שומע שקרה לך משהו משמעותי בפגישה, הרגשת שלמרות שאת בועטת בכל כוחך הוא נשאר שם, ואז גם משהו בך התרכך והיה מוכן לשמוע ולהרגיש את הקרבה, אפילו ליזום אותה על ידי הקראת הסמסים. התחושה שמלווה אותך של מעין רוגע לאחר מכן, היא בוודאי תחושה טובה ואני חושב שגם לך יש חלק בשאלה באיזו מידה היא תישאר. באיזו מידה תוכלי לזכור, רגשית, גם ברגעים הקשים שיש שם מישהו שגם אם לא תמיד נענה לכל בקשותייך, הרי שהוא שם בשבילך, יציב בכך. נראה לי שבהבנה כזו יש משהו מרגיע. ואולי משהו מזה קורה ויקרה גם כאן כשאת מרגישה מוכלת ומוחזקת בפורום על ידי ועל יד המנהלים והמשתתפים האחרים, למרות הכל. דרור

שרית יקרה כל כך :-) שמחה שהלכת למטפל המסור שלך:-) כל כך מסורים אתם זה לזו :-) את יושבת על הריצפה?:-) מה קרה לספה? המטפל גם על הרצפה?:-):-) אתם מתוקים אמיתיים שמחה שיש לך אותו:-) מחבקת את שניכם בילבי ילדת הברזל

התגעגעתי..לחיוך התמידי שלך בין כל השורות. הצחקת אותי קצת..את יודעת :-) אני יושבת על הרצפה.. את יודעת .. מאז שאני מרשה לעצמי להרגיש "חופשי" כזה .. אני מצליחה לדבר .. אני פחות שותקת .. פחות זזה כל רגע .. אפשר "להטרף" מהתזוזות שלי ..:-) ככה אני רגועה .. יחסית .. הכל יחסית.. והטיפול "עובר" .. לא כל רגע אני שואלת .. "נו ..סיימנו.. נו.. סיימנו".. משהו בישיבה שלי על הרצפה .. גורם לי להרגיש פחות חפץ .. פחות רשמי כזה ..יותר בטוחה .. לא יודעת איך להסביר. לא .. התשובה לשאלתך.. הוא לא יושב על הרצפה .. הוא מחייך ונותן לי כרית לגב ישר שנכנסים לחדר.. כאילו כבר יודע שאני יישב על הרצפה.. :-) את יודעת, לפני איזה חצי שנה .. פעם ראשונה ישבתי על הרצפה הייתי בקריז .. אז הוא ישב איתי גם על הרצפה .. הוא אמר לי .. " הנה תראי ..אני לא מפחד ממך.. " הכל ממרחק .. כלום לא קרוב מידיי .. לא לדאוג סתם.. סתם נזכרתי .. בזה .. היום .. לא ממש לא .. הוא בכסא אני שם ..בזוית בסדר , לא קרובה לא רחוקה .. מרגישה בטוחה שם .. במקום החדש.. אוהבת. ומחזירה חיבוק. שרית

האם לאישה רווקה בת 34 ומעלה עדיף ללכת לפסיכולוגית אישה מאחר ועם פסיכולוג גבר עלול להתפתח מין רומן לא ממשי.הכוונה התאהבות ויצירת יחסי מטפל מטופלת בו המטופלת משליכה עליו דמות של פרטנר לרומן למרות שאין תוכן כזה ואז היא לא תנסה למצוא לעצמה פרטנר מציאותי כי טיפול זו זוגיות מושלמת זוגיות כבקשתך.המטפל ממלא את כל המאוויים הפנטסטיים.

עלעל שלום, את מעלה חשש מוכר למדי. התופעה של התאהבות במטפל היא תופעה מוכרת עוד מימי פרויד. לרוב כאשר זה קורה מדובר בהתנגדות לשינוי, בניסיון לא מודע להוציא את המטפל ממקומו כמטפל ולשים אותו כמושא לתשוקות או אהבה. אגב, לעיתים העברה עוצמתית שכזו קורית גם בין מטפל ומטופל או מטפלת ומטופלת ללא קשר לנטייה מינית. כך, מבחינה מעשית אני לא חושב שמין המטפל צריך להיות מכריע בשאלה זו. עם זאת אני תוהה האם את יודעת או יכולה לחשוב מדוע שאלה זו התעוררה אצלך בשלב כזה, שלפני הכניסה לטיפול. מדוע את חוששת להתאהב במטפל ולזנוח את רצונך בפרטנר אמיתי. אין לי תשובות כמובן אבל נראה לי שזו שאלה מסקרנת שהחשיבה עליה חשובה למדי. דרור

אם תוכל להסביר: איך אתה מתייחס בכזה ביטחון שהכל העברה? לא תיתכן התאהבות אמיתית בין המטפל למטופל וההיפך? הכל תמיד העברה? או זה מה שאתם משכנעים את עצמכם כשאתם מתאהבים במטופל? גבר ואישה באותו חדר באופן הכי אינטימי שיש אין סיכוי שיתאהבו באמת? למטפלים אין רגשות מעבר לתאוריות? תודה

שלום רב, ראשית, אני מקווה שזה המקום הנכון לעלות בעיה מסוג זה. אני בעלת ניסיון מיני מועט מאד. למעשה, שכבתי רק עם גבר אחד מספר פעמים בחיי. יחסי המין עימו היו לא נעימים, בעיקר בשלב החדירה עצמה, שהכאיבה ואף צרבה. הוא הציע לשים חומר מסכך, אך עדיין החדירה עצמה היתה מכאיבה (איבר המין לא היה יבש, כך שלא היה צורך בחומר מסכך). יחסי מין בכלל, ובפרט החדירה מרתיעים אותי. אני אף חוששת ללכת לרופא נשים. מעולם לא הייתי בבדיקה גניקולוגית, ואני בגילאי העשרים המאוחרות. כיום אני נמצאת בטיפול פסיכודינאמי אך אינני רואה התקדמות בעניין זה. מצד שני, אין לי בן זוג כדי לבדוק זאת. הייתי שמחה לו היית יכול/ה להמליץ לי על מכון כלשהו או שיטת טיפול מסוימת, כדי לטפל בבעיה מסוג זה. תודה רבה, יעל

יעל שלום, מהמעט שאת מתארת נשמע שאת סובלת מווגיניסמוס, היצרות הנרתיק בעת החדירה, דבר שגורם כמובן לכאב והירתעות ממגע מיני. את כותבת שאת בטיפול, ואני תוהה האם השאלה שאת מעלה עלתה שם ואיזו תשובה קיבלה. אני שואל זאת משום שאני חושב שבראש ובראשונה שאלות כאלו צריכות להישאל בתוך החדר ולחשוב שם על פתרונות אפשריים, או לנסות להבין יחד מה בדיוק לא מרגיש שמתקדם. נסי לדבר איתה על כך, לברר עמה האם היא יכולה להמליץ על עבודה משותפת עם סקסולוג, או פסיכולוג המתמחה בתחום. נראה לי שזו תהיה הדרך הטובה ביותר. דרור

היי יעל מקווה שאוכל לעזור לך גם לי בעבר הייתה אותה בעיה , הייתי אצל רופא נשים, קניתי את הג'ל הנקרא סיכה שזה נותן אפשרות של חדירה טובה יותר אבל לא זה הפתרון הפתרון הוא קודם כל שאת עם גבר לא להיות בלחץ עם אותו גבר, דבר שני האם שמת על משחק מקדים שגבר מגרה את האישה בכל מיני דרכים אז החדירה טובה יותר וגם כיפית יותר תנסי אולי זה יעזור לך כי לי זה עזר!

http://www.medical.co.il/Contents/forum.asp?forumcode=9 אולי יש עוד כמה כאן שהתגעגעו לדר' הידש? תשמחו לגלות שהוא מנהל פורום פסיכיאטריה באינטרנט. יכול להיות שעכשיו כשיש סערות ונטישות טוב שיש מישהו שחוזר. מישי

כן, יש. תודה! מנהל אוהב ואהוב. אחרי שסגרו את שלושת הפורומים שניהל בעבר, נחמד לראות שהוא עוד בשטח :-)

מישי שלום, אני מבין שעזיבתה של ליאת, ואולי גם של אורנה לפניה עוררו תחושות של נטישה וגעגועים לעבר. אלו תחושות מובנות ולגיטימיות, אך אני מזמין לנסות ולבדוק גם את שקיים ואת שעתיד להיות לפני שחשים מוצפים רק בחוויה שהכל נוטשים. דרור

שלום אני לומדת פסיכולוגיה, ומעוניינת כבר זמן מה להתחיל טיפול רגשי. אני מתלבטת לאן לפנות: קיבלתי המלצות וטלפונים של עו"ס קלינית ושל פסיכולוג קליני (Psy.d) שהוסמך באנגליה אבל הוא לא רשום בפנקס הפסיכולוגים. מה דעתך? תודה

שירי שלום, קשה להמליץ לאיזה מטפל כדאי לך לפנות רק על בסיס ההסמכה שלו, או אי ההסמכה שלו. ובכל זאת שתי נקודות למחשבה. האחד האם את סומכת על מי שהמליץ לך, האם ממה ששמעת, מעבר להסמכה את יכולה לנסות לחשוב מי מהם יתאים לך יותר. נקודה שנייה, מטפל שעבר הסמכה באנגליה יכול להיות בתהליך רישום בפנקס הפסיכולוגים כאן בארץ, משמעות הדבר שהוא תחת פיקוח וכך גם תהליך ההכשרה שלו. לעומתו מטפל שלא נמצא בתהליך כזה אינו תחת פיקוח ויש לך פחות אפשרות לדעת האם הוא עומד בסטנדרטים המקובלים על מנת להיות פסיכולוג כאן בארץ. אם יש באפשרותך לברר זאת ייתכן וזה יכול לשפוך אור על החלטתך. דרור

שלום לכולם, אני בן 30, נשוי, בשנתיים וחצי האחרונות אני נמצא במקום מאד לא יציב מבחינה תעסוקתית ומבחינה אישית (חיי נעו בין טרגדיות לשמחות) .אני כבר שנתיים נע בין פסימיות לאופטימיות, בין תחושת ריקנות עזה לבין התרוממות רוח, אני לא מצליח "למצוא" את עצמי ולהחזיר את עצמי למסלול "נורמלי" של חיים, כמו שהייתי רגיל ואהבתי. האם סימנים מעטים אלה מצביעים על דיכאון כמחלה כרונית או כעל תחושה זמנית שמושפעת מהמצב??? אני בן אדם שמאד קשה לו לבקש עזרה, את ההודעה הזו לקח לי בערך יומיים לכתוב. אודה מאד אם מישהו מקצועי יוכל להאיר את עיניי.

שלום לך, אירועים חיצוניים משפיעים לעיתים קרובות על מצב רוחנו. במקרים מסויימים הם עלולים אף לגרום לדכאון. מהמעט שכתבת אני לא יכול ואני חושב שזה יהיה גם לא נכון לקבוע שאתה סובל מדכאון כזה או אחר. ברור לי שאתה סובל, שאתה חש שחייך עברו תמורה משמעותית בשל סיבה כלשהי בשנם האחרונות. אני גם שומע בך קול המבקש עזרה למרות כל הקושי. לכן אני הייתי מציע לך לשקול לפנות לטיפול פרטני, לתאר מה אתה עובר וחווה ביומיום שלך ולנסות לטפל בזה כך שתסבול הרבה פחות. בהצלחה, דרור

שלום יש לי שאלה שמתרידה אותי היום משום מה בעבר פסיכיאטרית אחת איבחנה אותי כבורדרליין פסיכיאטרית אחרת לא מסכימה עם ההבחנה הזאת ואומרת שמה שיש לי זה ציקלוטימיה ו-PTSD למעשה בורדרליין מכילה בתוכה את רוב הסימפטומים של ציקלוטימיה ו-PTSD ובכל זאת, מה הוא השוני? מה יש בבורדרליין שאין בשתי ההפרעות האלה? בתודה שחף

שחף שלום, את שואלת שאלה טובה למדי. האבחנות אותן קיבלת התבססו כך נראה על ה DSM. נראה כי ההבדלים באבחנות משקפים בין היתר הבדלים בין הגישות של הפסיכיאטריות אותן ראית. באופן כללי ציקלוטימיה ו - PTSD הן הפרעות המשתייכות לציר אחד ב DSM. הפרעות אישיות למיניהן משתייכות לציר שתיים. ההבדל בין הצירים נוגע לאופן בו הסימפטומים נחווים על ידי המטופל. כלומר עד כמה הם נחווים כחלק מאישיותו (ואז קשורים יותר להפרעות אישיות) וכמה הן נחוות כחיצוניות לו, כמעין מחלה שתקפה אותו. את צודקת באומרך שהאבחנות הללו דומות למדי, ולעיתים לא קל להבחין ולקבוע ביניהן, כשהדבר שיכול לעזור הוא הדרך בה את חווה את הסימפטומים כמוכרים לך, חלק ממך או לא. דרור

סליחה מי נותן בכלל אבחנה של בורדרליין למי שהתעללו בה בילדות? ההבדל הוא שבבורדרליין את אשמה וב PTSD ההורים שהתעללו בך הם האשמים! בבורדרליין ממשיכים להאשים את הילד שהתעללו בו וב PTSD אומרים לך זה לא את החולה זה ההורים שלך!! זה בכל מקרה משתנה בין פסיכיאטרית שיודעת שהתעללו בך לבין אחרת שחושבת שאת החולה! טוב שפנית לפסיכיאטרית אחרת כל הכבוד! שלך אפרת

דרור אהוב שלנו:-) לא ברור כשאמרת שזה חלק ממנה:-( מה קורה ב PTSD הרי גם אז הסמפוטמים הם חלק ממנה... הספטומים הם חלק ממה שקורה לה בשתי ההאבחנות.. גם ב PTSD וגם בבורדליין כשיש פגיעה עצמית או מצבי רוח השניים יכולים להמשך שנים מה שעושה זאת חלק ממנה.... איפה פה ההבדל?:-(( מה שלומך ? התגעגעתי:-) בילבי ילדת הברזל

את צודקת!!!!!!!!!!!! הפסיכיאטרים נותנים בורדרליין לכל מי שאין לו מושג מה המטופל סובל ממנו!!! גועל נפש שהפסיכיאטרית הראשונה נתנה לך אבחנה כזאת וכל הכבוד לשנייה שיותר רגישה ממנה!!! ממש קראתי על זה כתבה ובדיוק מה שכתבת קורה מלא פעמים... למסכנות שנותנים להן אבחנה של בורדרליין במקום PTSD צריכים לתבוע אותם על אוגמת נפש!!!

שלום לכן, נשמע שהשאלה והתשובה שניתנה לה עוררו אמוציות חזקות למדי. ככלל אבחנות, הרגשה של להיות מאובחן מעוררת תחושה שכזו וברור לי שהסיבה לכך היא בין היתר תחושה שדברים נקבעו עליך, הגורל נחרץ. והגורל לעיתים משופע בדעות קדומות וסטריאוטיפים. אני מניח שזו הסיבה לפער שעלה כאן בין אבחנה של PTSD הנחווית כאבחנה טובה, מבינה לבין הפרעת אישיות גבולית הנחווית כמאשימה ומתעללת. בעוד שבשטח, כפי שנאמר כאן הסימפטומים דומים. הדיון שהתפתח כאן עורר אותי לחשוב מדוע זה כך. הרי אם אכן אי ן הבדל מדוע יש הבדל בדרך בה מגיבים לאבחנות. עלתה בי המחשבה, וכאן זה קשור לשאלתה של בילבי, שאולי זה קשור למחשבה שבעוד אצל האחד זה נחווה כמשהו שקרה מבחוץ, משהו שהוא אינו אשם בו, אצל האחר זה משהו שקיים בו בתוכו וולכן הוא אשם בו בעיני המתבוננים. אני חושב שחוויה זו אכן משקפת משהו מהחוויה של הסובלים מהפרעות אישיות, החוויה של להיות אשם על מי שאתה ולא על מה שקרה לך. וזו חוויה קשה ובלתי נסבלת. דרור

היי מלי: רק רציתי לומר. מילה אחת ושתיים לא יותר מזה. ברוכה הבאה ברוכה הנמצאת סמוכה ובטוחה שני כי יודעת את למה את נכנסת ולאן יגעת אחל בהצלחה ובאותה נשימה הוסיף שבל ישכת ולעולם לא ישכח, המקום אותו מלתא פה ליאת בנאמנות ומסירות אין קץ ועכשיו ומחיקת שמה ותוכן הפורום שמה חרוט בלב כולנו וחחסרונה מורגש אט אט יותר מקווה שתוכלי ליכניה באמת לנעלייה הגדולות ואת דרכך ימלא ברכה ברכת דרך צלחה מממני ממכאן אליך שולמית

שולמית שלום, מצטרף לברכותייך. אני בטוח כפי שאמרתי שמלי תתרום עוד רבות לפורום הזה בהמשך, דרור

שלום לך, רציתי להתייעץ איתך בעניין לימודי פסיכותרפיה. אני שוקל לעשות הסבה לתחום טיפולי וללמוד אחר כך פסיכותרפיה. שאלתי היא האם פסיכותרפיסט שמגיע מרקע לימודי טיפולי כלשהו יהיה מטפל טוב פחות מזה שלמד פסיכולוגיה קלינית? אם התשובה היא שלילית, מדוע אתה ואחרים כמוך השקעתם כל כך הרבה שנים בלימודים, במבחן מתאם נוראי, תוך ידיעה שהסיכוי להתקבל לקלינית הוא קטנטן, ובארבע שנות התמחות?! בו בזמן שיכולתם ללכת בדרך הקלה יותר והבטוחה הרבה יותר של לימודי פסיכותרפיה. חוץ מזה, בלימודי פסיכותרפיה אין התמחות של 4 שנים..איך זה? יכול להיות אולי שהפסיכולוגיה מתהדרת ביותר ממה שיש בה? תודה רבה על התייחסותך.

אלון שלום, הבחירה שלך לעשות הסבה למקצוע טיפולי היא בחירה לא פשוטה. זהו מסלול מורכב, הגם שהוא מרתק ומספק. לטעמי מקצוע זה טומן בחובו את החובה לעבור הכשרה אישית טובה ככל האפשר, ומשום שאחד הכלים המרכזיים עמם המטפל עובד הוא עצמו, היכרותו עם עצמו, הרי שכל דרך להפוך למטפל קליני מחייבת היכרות מעמיקה עם עצמך. אני לא בא לטעון כאן שרק המסלול של פסיכולוגיה קלינית מספק, זה לא יהיה נכון. אני כן חושב שלא כל מסלול שמוצע מקנה העמקה הכרחית זו או אף הבנה שהיא הכרחית. לכן לפני שתבחר מסלול חשוב לנסות ולהבין שכל מסלול רציני ידרוש ממך בשלב זה או אחר הכשרה מעמיקה, גם אם לא מדובר בארבע שנות התמחות. כך למשל מרבית הובדים הסוציאלים המסיימים מגמה קלינית (אגב לאחר שנדרשו לניסיון מעשי נרחב קודם לכן) ממשיכים בהכשרתם ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים. כך עושים גם מרבית הפסיכולוגים הקליניים. לסיום אם כן אני לא חושב שהפסיכולוגיה מתהדרת ביותר ממה שיש בה, אני מסכים שהמסלול של פסיכולוגיה קלינית הוא מסלול קשה, ובעיקר תנאי הקבלה אליו קשים ואינם תמיד משקפים. ובכל זאת לא הייתי ממהר להכריז שאין בו דבר. דרור

שאלה: מה עדיף בדכאון כדורים או טיפול פסיכולוגי? אפשר טיפול בלי כדורים או ההיפך או חייבים את שניהם? תודה לכם

שלומית שלום, התשובה לשאלתך תלויה בשאלה באיזה סוג דכאון מדובר. בדכאון מאג'ורי כמעט ולא ניתן לטפל ללא שימוש בתרופות. וגם אז הטיפול המומלץ הוא שילוב בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי. בדכאון קל ובינוני ניתן לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי בלבד. אך גם כאן הדברים תלויי מצב ולעיתים ניתין להעיזר גם בטיפול תרופתי המגביר את כוחות האגו ומאפשר להם להיות פנויים לטיפול פסיכולוגי. דרור

שלום,מבקשת לדעת היכן ניתן לבצע איבחון למחלת "הפרעה נפשית גבולית" (מקום פרטי לא דרך קופת חולים)

טלי שלום, אבחון ניתן לעבור או באמצעות מערכת של מבחנים פסיכולוגיים אצל פסיכולוגים המתמחים בכך. או באמצעות מפגשים אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. חשוב לי לציין שהפרעת אישיות גבולית אינה מוגדרת כמחלה נפשית אלא כהפרעה נפשית. ומרבית המטפלים שיאבחנו האם את סובלת מכך או לא ימליצו על טיפול בהמשך. דרור

היי,מאחר שהובהר לי היכן ניתן לבצע איבחון להפרעה נפשית גבולית מבקשת לדעת האם יש שם ל"מערכת מבחנים פסיכולוכים"? אולי לועזי? או בכלל..

אני בת 30 וסובלת כבר למעלה מעשר שנים מדיכאון, חרדה, הפרעת אכילה וככל הנראה גם הפרעת אישיות. היתי בשלושה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים ושלושתם כשלו, חלקם היו דינמיים וחלקם קוגניטיביים התנהגותיים. מקבלת טיפול תרופתי שעוזר להקל על הסימפטומים. ומעבר לכל התמונה הקשה הזו אני ממשיכה לתפקד לכל אורך השנים בפיצול מוחלט שאף אחד שרואה אותי בקצה החולה לא יכול היה לדמיין אותי בקצה הבריא וגם להפך. אני שמחה שאני מתפקדת ויודעת שזה עוזר להרגשה שלי- תחושת המסוגלות, אך בכל זאת כל הזמן סובלת נורא. אני מתלבטת מה לעשות, מרגישה יאוש אחרי שכל כך הרבה דברים כשלו, שואלת את עצמי האם עלי לעשות צעד דרסטי כמו אישפוז והאם באינטנסיביות של הטיפול שם אולי יקרה משהו שלא קרה עד עכשיו... ומצד שני שואלת את עצמי האם זה נכון לוותר על כל החלקים המתפקדים ולהתמסר לחולי . והאם הפיתרון הוא להמשיך אצל עוד ועוד פסיכולוגים עד שאצל אחד מהם ביום אחד באחרית הימים יקרה משהו אחר מכל מה שקרה עד עכשיו. או אולי יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה. יש כמובן הרבה פרטים נוספים, אם אתה חש שיש שאלות נוספות שיעזרו על מנת לתת לי תשובה, אשמח לפרט.

גילי שלום, נדמה לי שעניתי לשאלתך למטה. אם את חשה ששאלתך לא נענתה את מוזמנת לכתוב לי שוב, דרור

ברגע של לחץ נפשי מאוד גדול הרגשתי איך אני עוזבת את הגוף שלי ורואה את הכל מנקודה לידי -ממש עמדתי לידי והייתה לרגע מן חמימות בניגוד להיסטריה הפנימית שהייתה לפני שנטשתי. כשחזרתי זכרתי הזדמנויות נוספות בהן היתה לנפשי ההבנה שזו סירה שצריך לנטוש בטרם היא טובעת. אני מרגישה לאחרונה איך מאורעות רבים מדי לא השאירו לי כוח להתמודד ודי חוששת שזה יקרה שוב או ברגעים בהם לא יהיה לי נכון בדיעבד שזה יקרה. די מביש לספר אירועים מאין אלו בטיפול בעיקר כשהמטפל חש שהכל די על מי מנוחות ושמצבי "נורמאלי". די חבל לי לספר כמה חלומות זוועה וקושי פוקדים את לילותי וגם את יומי, די נחמד לחשוב שהוא חושב שאנחנו בסדר, שאני בסדר. לא השתכנעתי שאחרת יהיה עדיף לי לו או לנו. להגיד שמתחת לפני השטח הסדקים שנפערים גדולים מתמיד - כמה נורא להיות במקום בו אומר כמה זקוקה לעזרה יותר מתמיד, די מביך להגיד שלמעשה הכל מדמם ושכל החיים - כל החרא שחוויתי מציפים אותי בכל דרך אפשרית. אולי עדיף לעשות הפרדה בין המזוייף לאמיתי, עם האמת - אנשים נבהלים, מתעייפים. בזיוף- אני בסדר כולם בסדר. מפחיד לחשוב שאני ...לא יודעת פשוט מפחיד.

לי יש שאלה : למטה את מחזקת את שרית כאשר את בעצמך סובלתתתתתת!!! איך זה יוצא מאותו אדם??? איך???

שלום לך, נשמע שאת עוברת תקופה קשה מאוד, ומרגישה שאת צריכה להתמודד עמה לבד, שעדיף לכולם כולל המטפל שלך לחשוב שהכל בסדר. ייתכן שאכן זהו המצב, ייתכן שאנשים נבהלים ממה שעובר עלייך, שהם לא יידעו מה בדיוק לעשות. ייתכן אפילו שגם למטפל לא תהיה תשובה, שאולי אפילו גם הוא ייבהל כמוך. אבל אולי תהיה בו הנכונות לשבת איתך בחדר ולהיות מבוהל כמוך, ולחשוב שלהיות מהוהל ביחד זה קצת פחות מפחיד, וקצת יותר מאפשר להיות עם זה ביחד עד שהפחד יירגע קצת, שניתן יהיה לעשות איתו משהו. השכנוע בכך שזה יקרה יבוא מתוך הטיפול, ועל ידי מתן אמון בכך, אמון שאת צריכה לתת. דרור

<> מתוקה..... מסכימה איתך אין טעם לספר למטפלים כלום... הם יתייחסו אליך שעה וכשתצטרכי אותם באמת הם פתאום שוכחים דברים שהבטיחו... כמו אני תמיד פה בשבילך... כמאוכזבת של טיפול שאת התוצאות שלו אני מנסה לתקן עד היום תאמיני לי אחותי א י ן על מי לסמוך!!!!!!!!! תחסכי לנפשך את הבגידה והכאב אותם מעניין רק כ ס ף!!!

שלום לך, קראתי את דברייך והצטערתי שכך את מרגישה לגבי הטיפול שלך ולגבי טיפולים בכלל. מאחר ואני מבין שאת לאחר טיפול רציתי לשתף אותך בדרך נוספת להבין את שנאמר לך. האמירה אני תמיד פה בשבילך, יכולה להילקח באופן קונקרטי ואז האכזבה היא בלתי נמנעת שהרי ברור מאליו שלא ניתן להיות שם בכל רגע ובכל מקום לא משנה מה. אבל ניתן לראות את האמירה הזו כהצהרה שהוא בשבילך, מוכן להיות שם גם בתקופות קשות, גם כשאת לא רוצה בו, רוצה להרחיק אותו. ובעיקר כל עוד התנאים הסיסים עליהם סיכמתם נשמרים כך שהטיפול יוכל להתקיים. היה לי חשוב לומר זאת גם אם סיימת טיפול כך שתוכלי לפנות אם תרצי לטיפולים אחרים אך גם בכדי שתוכלי לשקם עצמך מהר יותר מהאכזבה שחווית. דרור

<> אהובתי הנצחית והבלעדית לאן נעלמת לי?? אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרייך:-( לפעמים את מופיעה בשם נקודה אבל יש עוד מישהי שכותבת בשם נקודה:-( מה קורה איתך? איך החייים? לא רואים אותך לא שומעים אותך:-( את יודעת שאני אוהבת אותך נכון? דברי איתי PLEASE לרדת על ברכי זה יעזור? בילבי ילדת הברזל

הפורום הזה שהיה פעיל ותוסס-פשוט גווע! הורדתם את שבת,הורדתם את השיח בין הכותבים,הודעות מסוננות חופשי,כיבוי אורות בעשר ולא דקה אחרי.אורנה עזבה,מילא התרגלנו לכלל השינויים השונים שנעשו פה,ודוד שהכניס רוח מאוד נעימה.אבל מה עוד? עכשיו ליאת שהלכה ושטב מנהלת חדשה. והפורום הזה נהיה פשוט דממה ושממה, לא שוכחת לרגע שהכול נעשה בהתנדבות, ובכול זאת תפתחו את הפורום לפחות לשיח בין הכותבים.גם לגבולות יש גבולות!!! אוי ליאת ליאת עם לכתך נפלה קובית הדומינו,והשאר היסטוריה. לא מרגיש עוד בטוח כאן, אותה החממה שנראתה (למרות הכאב העצום שבה) סוג של בית, פשוט התאיידה, גווע. וכשאין עוד לאן לברוח, מבינים באמת מהו סוף.

שלום לך, אני יכול להבין את החששות, החרדות מפני האופי שהפורום ילבש על עצמו כעת. התחושה שהשינוי הבא לאחר לכתה של ליאת טומן בחובו רק רע, שהדברים לא ישובו להיות כשהיו וכפי שכתבת בסיום שתביני מהו סוף באמת. יחד עם זאת נראה לי חשוב להבחין בין חששות וחרדות לגיטימיים לבין מציאות. הפורום הזה הוא פורום המאפשר שאלות התייעצויות וגם תמיכה הדדית. אך זהו אינו צ'אט ולמיטב ידיעתי הוא לא היה כך בשנתיים האחרונות. נכון שהוא עבר שינויים, שינויים שיש בהם הגבלות, אך הם גם מאפשרים לא מעט דברים. הצעתי היא לתת לדברים להימשך, לא למהר ולהרגיש שהפורום גווע, כי הוא רחוק מכך ואני שמח על כך. לסיום, השאלה האם ניהול הפורום נעשה בתנדבות או לא אינה רלוונטית, הפורום מנוהל כמיטב הבנתנו והיכולת המקצועית שלנו ללא קשר לשאלה אם אנו מקבלים על כך תשלום או לא. דרור

ימים קשים מאוד אני עוברת... נו זה לא חדש ..:-( אבל, הכל מוצף רגשית . דיי נמאס לי לכתוב את זה ... תגובות ש"עפות" ממני כלפי אחרים כולל המטפל!!!! .. הן תגובות של "קצוות" תגובות .. של כעס ואכזבה.. בין רוגע פתאומי או בכי ..מר.. מרגישה איך נמצאת במקום שמלקה את עצמי , מן ושנאה עצמית .. שמטפסת בתוכי על עצמי . .לא מאפשרת לשום רגש חיובי לעבור דרכי , כאילו והשנאה מחקה בתוכי את הזיכרון והאופטימיות של דברים טובים שכן היו .. וכל מה שמצוי בי בעצם הוא רק מאיים פוגע וקטלני .. אז די .. כמה אפשר סבול? ועוד בנוסף מעצמי ?... מילא אם הייתי מצליחה להאשים את כל העולם הדפוק שאני חיה בו .. מילא להוציא את כל הכעס בכמויות על אחרים .. אבל במקום ..זה .. אני מפנה בעיקר את הכל לתוכי פנימה .. משתדלת גם להשקיע בזה.. וכמה שיותר עמוק .. ככה יותר כואב . מנסה להפריד את החלקים הרעים שנמצאים בתוכי .. מנסה לעבוד על ההתנהגויות הדפוקות שבי , לא מצליחה .. ממלאה סמסים מחרידים ..כועסים ומאכזבים את המטפל .. אולי מנסה לייאש אותו בכל מחיר ? יודעת שאם זה יקרה זה לא יהיה טוב עבורי , אבל בין ההבנה למעשה .. יש פער רציני.. כתבתי לו אתמול .. "מרגישה שוב את הריקנות העצומה , מנסה להתבונן ..בתוכי אבל אני לא מוצאת כבר כלום , וזה מרגיש ככ חזק שלא יחזור לשם כלום יות .. נמאס לי שאני מסמסת לך, ושובב בשעה כזו נמאס לי להתפס כזו "נזקקת." אבל זה כואב , זה משגע אותי ואני לא רוצה להיות לבד בכאב הזה , מרגישה בתוכי ילדה קטנה , אני לא מוצאת את עצמי , נאבדת שם בחושך, כאילו וכולם עזבו אותי , כאילו ואף אחד לא יחזור לקחת אותי .. השאירו אותי לבד, אני לבד .. ונמאס לי להרגיש את הבדידות הזו , פאקינג בדידות נוראית .. רוצה הורים נורמלים , אמא כזו אמיתית שתהייה לידי , שתלטף, שתחבק אותי תדאג לי מחדש, שאבא שלי ..ישאר בזכרון שלי כאבא טוב , כמו שזכרתי עד לפני חצי שנה , רוצה את ההורים שלי בחזרה ,אני רוקעת ברגל ואומרת .. רוצה את ההורים שלי בחזרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!! ויחד עם זאת .. זקוקה לך ב' לדעת שאתה פה . אני יודעת שבזמן האחרון יותר מידיי ..אני זקוקה להרגיש את גם בין המילים נסה לעבור איתי את התקופה הזו .. בבקשה .. סמס לי שאתה כאן .. שאני לא לבד .. שאבחין בין מציאות לדימיון בין עבר להווה .." ממש .. דרור .. נ..ראה לך שהפסיכולוג "הסרגל " הזה ענה לי .. אסור לענות לסמסים לא ?.. פורצת גבולות שכמוני ..(כמו שעשו לי ..:-( ) ו..איך הוא יהיה הפסיכולוג "הקר והמרוחק" ..?.. הוא חייב להצמד לתדמית הדפוקה של הזו לא ?.. אז בשיא העצבים שלי סימסתי לו ... "כן , אתה צודק .. זה יותר מידיי פעמים להגיב שאתה פה .. מה פתאום .. זה אסור!!!!! חוקים פסיכולוגים - א.ס.ו.ר!!!! עוד לא קלטת ? אני מדברת לעצמי.. לא מספיק המטפל שלך מתעסק עם אחת "גבולית" כמוך את עוד מתלוננת?.. ממש כפוית טובה .. מתי תביני שאת חייבת לחוות את הכאב שוב , לראות עד כמה דמויות אחראיות בסביבתך , "עייפות" ממך.. הרי צריך לדאוג שהרע יהיה חלק ממך, ככה הצלחת להתמודד שהיית קטנה, ככה תצליחי היום. רק בלבעוט באחרים. ככה את צריכה להתמודד, כמו שהחיים שלך היו דפוקים , ככה את צריכה לחוות את המציאות היום , כמה שתחווי יותר כעס ואכזבות מדמויות "עייפות" ככה תראי עד כמה את חזקה . פסיכולוגיה הפוכה. ואולי .. הדמעות ירדו שאחזור להיות שרית הבוגרת ..עכשיו הילדה הקטנה שבי השתלטה , לקחה כל רגש טוב שיכול להיות אפשרי" ושקט .. שששששששששש אף אחד לא ענה . יש טיפול מחר .. למה ?...מה יעזור הטיפול ?.. שוב לרדת לעומק הדפיקות שבי ?... ובמקום לקום ולעזוב ..כבר דיברנו על זה דרור , שזה מה שאני רוצה לא ?.. במקום כל "ההתנהגויות" שאני מדמיינת בתוכי עושה אצל המטפל .. אני עדיין מסמסת.. לו ..עדיין הלכתי לפגישה שהייתה בחמישי .. ואני עדיין חושבת עלייוו .. כועסת ואוהבת .. ממשיכה ועוצרת .. אוףףףףףףף..איזה מוזרה אני . הולכת אלייואני הולכת אלייו .. לאן אני הולכת בכלל ?.. בשביל מה דרור ?... בשביל מה ?.. ובמקום פרידה ממנו יש אצלי רצח פנימי . במקום לפנות מקום בהסכמה , לדבר על הדברים כמו שצריך , יש מאבק אינסופי בין החלקים שבי .. אלה שרוצים ואלה שמתנגדים .. וזה לא מאפשר לי מנוחה .. הראש מפוצףףף במילים , מחשבות , זכרונות , הכל בלאגן אחד גדול. מרגישה אבודה... כבר לא יודעת מי אני , מה אני רוצה להיות. לא יודעת איך להתאושש ולחזור חזרה למסלול... מסלול ? יש חיה כזו ?.. קשה לי...דרור ואני ככ קיצונית. יש בי רק צבעים של שחור או לבן, מאז הגידול .. שאמרו לי .. יש בי חלקים של תהום עמוקה או פסגה, אני או אמיצה או פחדנית, או שאני אוהבת או שונאת, או שאני הורסת הכל או שאני בונה, אני חשופה או מסתירה. וקשה לחיות בתוך הקצוות, זה כואב לי ככ , אין שום הרמוניה בתוכי , שום חיבור, נמאס לי להרגיש או שטוב לי או שרע לי, למה ?.. למה אני לא מצליחה למצוא את האמצע? את הצבעים המטושטשים .. כאלה כמו אפור, חלקים שמתפשרים יותר , מאוזנים ?.. כל תנודה קטנה ואני עפה .. מקצה לקצה .. מה קורה בפאקינג גוף שלי שאני מתנהלת ככה ?.. מה אני מצליחה להרוויח מזה ?.. מה .?..... מוצאת את עצמי כל תחילת יום .. מחדש .. תוהה .. איזה שרית היום תופיע ?... במי היום אני אפגע ?...אולי רק בעצמי? האם זו תהייה השרית הבוגרת , שמרגישה , שרוצה ..זו שהחיים חשובים לה , הבית , הילד , האני שלה.. או ששוב הילדה הקטנה והדפוקה שבתוכי שתצליח לגרור אותי לקצה , לתהום , לגעת במוות , בייאוש , בכאב .. זו שמפחדת מכולם , לא מאמינה , בועטת בכל אחד, מנסה לפגוע .. זו שיש בה אלפי מסכות מטעות ..?!!!! אגו מטורף..זו שהודפת כל רגש טוב וחיובי .. מלהתקרב .אלייה. זו שלא "חיה" באמת , זו שמנותקת מעצמה כבר 20 שנה .. מי אני היום בכלל ??? אני מפחדת דרור , מפחדת וכואבת. הסכמתי לגעת במקומות הכי חשוכים בתוכי , העזתי לעמוד בעוז מולם ומול העולם הסכמתי לקבל אותם ולנסות להרגיע אותם בתוכי עם המטפל , הסכמתי לא לברוח .. ובאמת שרציתי להתמודד עם כל השדים הפנימים האלה שבי , בלי שום הדחקות , בלי חצאי אמיתות- הסכמתי לראות את הילדה שבתוכי .. זו שמחפשת אבאמא ..מחדש, זו שמחפשת לגדול כמו שצריך .. זו שכואבת ומחפשת בכל מחיר תרופה שתרגיע , זו שמחפשת את האמון שנעלם , בי באחרים .. אבל איך ?... אני מצליחה להביא את עצמי כל פעם מחדש לתהומות היסטריים .. מתעוררת וחוזרת מחדש ..לאותו מקום .. כן, אני לא סופרוומן , אין לי שום אמצעי לחימה מיוחדים , אני בטח גם לא איזה אחת טהורה . אני בסהכ אדם .. לא יפה במיוחד , לא מושלמת , לא חכמה יותר מאחרים .. פשוטה לחלוטין .. בסיסית .. ואני מנסה להביט לאישה שנצבת מולי .. אני מסתכלת עלייה חשופה , ערומה .. ולא מצליחה להכיר את עצמי .. אני מרגישה ככ זולה , ככ מושפלת , ככ כלום .. כמו זונה .. אני לא יכולה לסבול את עצמי יותררררררררררר ואני כבר בלי כוחות מיותרים , בלי שפנים מהכובע .. דייי אין בי כבר קסמים ..להמשך אני בסהכ רציתי את האהבה לעצמי מחדש, בסהכ חיפשתי את הדרך להתגבר על מה שקרה .. רציתי מחדש לדעת קרבה והאינטימיות מיטיביים, לעצמי , לסביבה , לעולם .. רציתי רק להיות אמיצה ולהתבונן לכל מה שעברתי .. רציתי לסלוח .. רציתי את הרגש , את הניצוץ הזה שנעלם ..בי וגם בימים שהכל היה נראה בלתי נסבל וכואב... המשכתי .. כן המשכתי .. והפעם דרור .. אני לא מצליחה להתעורר ..מהחלום שאני נמצאת אני לא יודעת.. איפה להניח את עצמי ,את הראש להרגע .. אני לא יודעת איך לעשות צעד נוסף.. נתקעתי .. הרגל תקועה היאוש מחזיק אותי ככ חזק .. כובל אותי בגדרות .. תעזור לי דרור .. אני לא מצליחה לעבור את הגל הזה .. לא מצליחה . שרית.. זו שעכשיו כבר מצליחה לבכות. נ.ב ואני ככ מתגעגעת לליאת , המילים של ליאת , הנציגות הרכה שבה , הנשית ..שחדרה אליי צריכה אותה דרור .. לא ממעיטה מערכך .. להיפך מאוד מעריכה אותך ..תראה את הפתיחות בכתיבה שלי אלייך , ככ אותנטית מולך אבל.. אבל .. אני פשוט צריכה ..אותה ((((((((((( ליאת יקרה ... רע לי :-( ))))))))))))))))))

אין לי ממש איך לנחם או לומר או בכלל, כל המילים ישמעו לקוניות מול כאבך - ובכל זאת ביקשת מעט נוכחות נשית (כמובן שאיני ליאת ובכל זאת - אישה) קראתי את מה שכתבת - ועצרתי לקחת אוויר, חשבתי לעצמי- אם אני לוקחת אוויר - כמה אוויר את צריכה כדי לחוות ולהרגיש את הכל. שרית, שאלת כל כך הרבה שאלות, חשובות, עמוקות שהן כל כך ההיפך משחור לבן - לדעתי בכל אופן. בשחור לבן יש יותר סימני קריאה ופחות סימני שאלה. אולי יקרה, זו הדרך - כדי לישר ולהזיז את האבנים שעומדות בדרך. נסי לעשות לעצמך מעט הנחות - את עוברת כל כך הרבה קושי וכאב - ההלקאה העצמית הזו לא מוסיפה חן לכאב. אני קוראת אותך ואת התהליך שאת עוברת עם ובלי המטפל- את כל כך חזקה, אני כה מאמינה שתוכלי לכאב ולתקופה הקשה הזו. איתך <>

תודה <> שהיית כאן אתמול ..קראת והגבת.. תודה רבה על מה שכתבת. התגובה שלך חיממה את הלב .. תודה שאת כאן איתי. מחבקת אותך .. דרור ואת ..גרמתם לי להגיע היום לטיפול להוציא המון כעסים ..ולהרגיש טוב יותר. תודה רבה , דרור לך ..כבר כתבתי למעלה :-) שרית

שרית שלום, את מתארת בכתיבתך בתקופה האחרונה עד כמה קשה לך. עד כמה קשה לך מול המטפל, עד כמה היית רוצה אותו שם נוכח, כמו אמא, תמיד בכל עת. עד כמה מאכזב להרגיש שהוא לא שם כמו שהיית רוצה, אולי מאכזב במיוחד מאחר שאת מרגישה שאף פעם לא היה שם מישהו שיהיה איתך כמו שאת רוצה. את מרגישה מבולבלת מאוד, לא יודעת מה לעשות, כיצד להרגיש. את חשה שאת מפצלת בין הילדה הקטנה לאישה הבוגרת. בין הרצון להיות קרובה ונזקקת לרצון לבעוט בהכל להרגיש שאת יכולה להסתדר לבד. כבר בדברייך את מתייחסת לצורך למצוא את האפור, אבל זה לא קל, משמעו יכולת להצליח למצוא את המקום בו תרגישי בנוח, שקשיים שיעלו לא יבהילו אותך כך שתרצי לברוח משם. בין אם זה בקרבה ובין אם במרחק. אני מבין את כמיהתך לליאת, ואולי הדבר קשור גם לרצון שלך כעת, יותר מתמיד בדמות אימהית. אני לא בטוח שהמטפל שלך לא יכול להיות דמות שכזו עבורך, ובכל זאת אני מבין את הכמיהה והגעגוע למה שאינו עוד, ליאת כאן ואולי אמא לילדה שהיית במציאות. דרור

שלום! אני סטודנטית לפסיכולוגיה,ואני קוראת עכשיו מאמר שיש בו מספר מושגים שאיני מבינה ואיני מצליחה למצוא תשובה אליהם באינטרנט. כמו כן, המרצה בחו"ל כך שאינה יכולה לעזור לי, ואני זקוקה לדעת את המושגים עד יום חמישי. אם תה יודע , אודה לך מאוד אם תוכל להסביר לי ממש בקצרה על מספר המושגים הללו: גן G/G הפולימורפיזמים: 44base pair deletion/insertion 5-HTTLPR G861C 1438G/A ו- oligonucleotide primers 5-6FM-GGCGTTGCTCTGAATGC-3 אם תוכל לפחות להסביר את ה2 הראשונים, ומה המשמעות של oligonucleotide זה יעזור מאוד. בתודה ובברכה, קרן!

קרן שלום, לצערי אני לא מכיר את המושגים שאת כותבת עליהם וקוראת עליהם במאמר. אם מישהו מחברי הפורום מכיר ויכול לעזור הוא מוזמן. בכל מקרה אם את רוצה נסי לכתוב באיזה נושא עוסק המאמר ואולי אוכל להפנות אותך למקום שיוכל לעזור לך יותר מכפי שאני יכולתי, דרור.

מה עוזרת כימיה כזאת ו"תלות חזקה" כהיקש לוגי כזה או אחר אם בסופו של דבר המטופל לא מצליח להרגיש נוכח בטיפול ולא חלק ממנו במשך שנים רבות למרות שניתן לו כל המרחב מבחינת המטפל ולמרות שהוא חוזר על זה ללא הרף בפני המטפל שבטוח בעצמו וכך רק מערער את הבטחון של המטופל בעצמו? בסופו של דבר המטפל רק ריסק, את האמון של המטופל בעצמו וביכולותיו ועירער קשה את נסיונותיו להקשיב לעצמו. המטופל קיבל שיקוף של דברים שליליים ביותר מצד המטפל שנדמה שלא השכיל לראות את המטופל מעבר להגנותיו (זאת כימיה בעיני!) וכך שידר לו את אבחנותיו החמורות לגבי פסיביות חולשה חוסר אונים וחוסר תקוה מעבר לנס. אחרי הטיפול המטופל הממוטט שיקם עצמו ע"י ביטול של כל שנות הטיפול המסרס והצליח למצוא עבודה ראויה בשכר כפול ממה שהיה לו במהלך כל שנות הטיפול ששאבו ממנו את כל המשכורת שלו במלואה. אז יש כימיה או אין? זה טיפול טוב או רע, המטפל לא טעה או כן ?

למטופל שלום, אני שומע בדבריך כעס רב על שהרגשת לא נראה ולא נשמע בטיפול, על כך שהדימוי העצמי שלך נפגע והביטחון העצמי שלך לא שוקם. אלו תחושות קשות, שלא ניתן לקבוע מולן האם הן צודקות או לא, פשוט משום שהן שם. אבל בכל זאת עלתה בי השאלה מדוע שאלת בסיום האם היה זה טיפול טוב או רע. אני מניח שזה משום שבמקום מסויים אתה חש שהדברים אינם כה פשוטים כפי שהוצגו כאן. שלא הכל היה רע. אני לא יודע מה היה בטיפול, אבל אני מניח שהיכולת להיות בתוך קשר טיפולי ארוך טווח אינה דבר של מה בכך ואינה מובנת מאליה. מה שאני מנסה לומר הוא שאולי לצד התחושה שלא היית מובן הרגשת גם שיש לך מקום אליו אתה יכול לבוא ולהביא את עצמך כפי שאתה. האם זהו טיפול טוב או רע? אני לא יודע, ברור שהוא עורר בך כעס, אבל אולי הוא מעורר גם עוד דברים. דרור