פורום פסיכולוגיה קלינית

אף לא מילה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי בחיבוק שלך אשמע את כל הסיפורים תן לי כתף אני אניח את ראשי ואתעטף בשלוותך האינסופית אף לא מילה בבקשה אף לא מילה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי במבט שלך סודות הופכים גלויים תן לי כתף אני אניח את ראשי בשלוותך אני אמצא את מקומי אף לא מילה בבקשה אף לא מילה ואם אני עצובה אל תשאל שאלות לא תמיד יש תשובה והמילים בוגדניות תן לדמעות נשק אותי ואל תרפה כי במגע שלך בנפשך אמצא מרפה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי בחיבוק שלך אמצא את כל הסיפורים תן לי כתף אני אניח את ראשי ואתעטף בשלוותך האינסופית אף לא מילה בבקשה אף לא מילה ואם אני עצובה אל תשאל שאלות לא תמיד יש תשובה והמילים בוגדניות תן לדמעות נשק אותי ואל תרפה כי במגע שלך בנפשך אמצא מרפה

בילבי שלום, אכן, שיר יפה, גם בגלל המילים אבל בעיקר בגלל היכולת לומר שלעיתים כל מה שאנו צריכים זהכתף להישען עליה, אדם שיהיה שם להקשיב לנו שלא ייבהל ויחפש פתרונות מהירים. דרור

אני לא יודעת איך לעבור את החגים עכשיו חגים ולי ולמטפלת יצא להפגש רק פעם אחת.. וגם ככה הקשר שלנו צולע בגלל הרבה בעיות ועד שהתחלנו לסדר שוב פעם מתרחקות ושוב התרחקות וכעס והכל קבענו שנדבר בשישי בטלפון אבל זה לא אותו דבר אני מתגעגעת אליה!!!!!!!!!! יש למשיהו הצעה?....? למה אני כל כך ילדותית כשזה קשור אליה...? אז לא נתראה כמה ימים...אוף זה לא עובד:-( שנה טובה וגמר חתימה טובה וצום קל

מימי שלום, את אומרת שדווקא עכשיו כשהתקרבתם שוב בחזרה את מרגישה שבגלל החגים אתן מתרחקות. אני שומע אותך כועסת על החלק שבך שזקוק לה, חלק שאת מרגישה אותו כילדותי. אבל אם נשים רגע את הכעס העצמי בצד, ואת הקונוטציה השלילית המתחברת למילה ילדותית, בהחלט ייתכן ומה שמתעורר בקרבך למולה זה געגוע לילדות. זו שהייתה ולעיתים קרובות זו שדווקא היית רוצה שתהיה, שחסרה לך. אני חושב שאם תאפשרי לעצמך להכיר בחלק הזה בתוכך, לא לדחות אותו כל כך, על ידי עבודה בתוך הטיפול, יהיה לך פשוט יותר להתמודד מולה וחשוב מכך להתמודד עם עצמך, לחבב את עצמך יותר. דרור

שלום רב, בן 29 סובל כמעט 8 שנים מהפרעת חרדה קשה (כולל אובססיות, טורדנויות, ועשיו גם הזיות קשות) מטופל בציפרלקס+רספידיל+שיחות ... שאלתי היא קצת אולי פילוסופית, אך ברמה היומיומית היא קריטית ביותר... אחרי כל מצב שלכאורה אני נכנע לחרדות אלו או לפחות נדמה לי שאני נכנע להן אני סופג עונש נוסף בדמות תופעה גופנית חריפה עד כדי טירוף... ובנוסף וזה הכי מטריד אותי, אני רואה את עצמי כפחדן, חלש לא יוצלח, לא אחראי מה שמעצים את אחריותי הכבדה למצבים אלו שלכאורה יהרגו אותי יום אחד!!! האם יש היגיון בלראות את עצמי פחדן ואחראי למצבי, הרי הכל סובב עכשיו סביב זה שאנחנו קובעים מה נהיה ואיך נהיה ורק אנחנו יכולים לעשות את השינוי הזה שאנחנו רוצים. אני כל כך מלקה את עצמי, גם הפסיכולוגית שהיא מצוינת אומרת שאני מסרב להתבגר ולא מוכן לעשות את הדברים הקשים.. והחיים שלי ממש תקועים בינתיים, אין לי מושג מה אני רוצה להיות בכלל (מבחינה מקצועים) והכל דפוק!!!!!!!!!!!!!! תודה רבה.

עמי שלום, נשמע לי מהדברים הקשים שאתה אומר וחושב על עצמך שקשה לך עם עצמך. אתה רואה בעצמך כפחדן, כאחראי למצבך, ואפילו דואג להעניש את עצמך בכל פעם שאתה חרד. אתה מחפש לשלוט במצב שלך בכל דרך, לא להרשות לעצמך לפחד, וכל סימן של אובדן שליטה מעורר בך חרדה. אתה אומר שאתה מתקשה להתבגר, האם בתוך הטיפול הצלחת להבין מדוע, מה יש בהתבגרות שמפחיד אותך? יכולות להיות סיבות רבות לכך וחשוב לברר אותן. אפשרות אחת היא שכחלק מהבגרות אתה לוקח אחריות על המעשים וגם על הטעויות, מכיר בכך שהיומיום רצוף בדברים לא צפויים ושהמשימה האמיתית היא אל להימנע מהם, או לגרום שלא יקרו, אלא לדעת כיצד להתמודד עמם כשהם קורים. נראה לי שזו צריכה להיות הנקודה המרכזית שלך בטיפול כרגע. דרור

שלום עמי אני כל כך מבינה אותך. אני חווה דברים דומים. אני כבר הרבה שנים סובלת מדיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות (אני כבר לא יודעת מה קודם למה). למרות מצבי, השגתי לא מעט הישגים . סיימתי תואר 1, התחתנתי ונולד לי ילד. אני עושה מאמצים כבירים כדי לצאת מהמצב של החרדות והמחשבות אבל כשהן תוקפות אותי, אני ממש קוטלת את עצמי,אני נהיית מאוד סגפנית כלפי עצמי, אני חושבת שאני כישלון אחד גדול, שאני רק מזיקה לכולם, שאני מפלצת וכד'. אני עובדת בדרך הקוגניטיבית על המחשבות האלה ומנסה לצאת מן המצב ולפעמים אני פשוט מגרשת אותן אבל זה נורא קשה. אני כמעט כבר שנתיים ללא טיפול תרופתי, הולכת רק לפסיכולוג. לאחרונה מצבי לא כל כך טוב ואני שוקלת לחזור לתרופות. פשוט כל כך מעצבן ולא פייר. אנשים עושים כאלה מאמצים כדי לצאת מן המצב הנורא הזה אבל המחשבות האלה הן כל כך עיקשות. אני מרגישה לאחרונה שאני מתחילה לאבד את התקווה. אני לא יודעת מה לעשות. אולי יש לך משהו אופטימי להגיד. נטלי

זה מרגיש שאין לי אויר . שוב מחנק בגרון.. החלון פתוח. ואין אויר. מסביבי רעש והמולה ואני בשקט.. מנסה להתנתק .. אין קשר לבפנים ולבחוץ.. אין איזון בין לבד וביחד .. אין מינון נכון של מה שעובר עליי ומה שמסופר .. אפילו פה עכשיו רוצה לצרוח .. אבל כלום לא נשמע .. רוצה ככ לשתף.. כאן אותך.. אבל לא מסוגלת. המילים חסרות משמעות. הכל כואב בתוכי . ורק חוסר אויר משתלט עליי. שרית

שרית שלום, הכאב שלך עובר בצורה כל כך חדה כאן, למרות הקושי לדבר אותו במילים מסודרות. אני מבין את הקושי לשתף למרות הרצון, את התחושה שהכל תקוע לא נכנס ולא יוצא. אני כאן מוכן לשמוע אותך כשתוכלי, אבל עוד יותר מכך מוכן להיות כאן ולשמוע גם את השאיפה שלך להצליח לנשום כרגיל, לדבר כרגיל, ובעיקר ללוות אותך דרך הכאב הזה הלא מוגדר, ובהדרגה לנסות ולתת לו מקום מוגדר גם כאן. דרור

תגובה שמחבקת במילים מידיי .. דרורררר.. מילים שממיסות את הכאב בנוכחות שכן מאפשרת שכן רוצה להיות בשבילי...?... אתה יודע..שלא מגיעה לי החמלה הזו.. פשוט לא. אני אשמה! אז אין מילים..מסודרות אבל הצלחת לגרום לי לבכות. שרית

אוףףףף... הבכי הזה .. שהצלחת לגרום לי מהתשובה המחבקת שלך . .מהרצון להקשיב ולתת לי מקום גם שהמילים חסומות. מאפשר לאויר להכנס מחדש לריאות.. אולי אצליח לכתוב.. להתגבר על הקולות המאשימים בתוכי .. אולי אפילו כאן. תודה דרור, על הרצון.. והנוכחות בזמן אמת.. שרית

שלום דרור, כתבתי גם הודעת המשך לתגובה של מלי , אשמח אם תוכל לעזור לי בעצה משלך. הבעיה שבשל בעיה טכנית, לא ברור אם אוכל לראות הודעתך לפני ש"המשמרת " שלך תסתיים (כפי שקרה לי גם עם מלי) וזו הזדמנות להודות לך על המילים המקלות והמנחמות שכתבת לי בשבוע שעבר. מאד רוצה כבר לעזור לעצמי. מרגישה שלא נשאר לי זמן ושחייבת עכשיו ומהר כי אם לא ואם אפספס - אאבד את חיי, שגם כך לא נשאר מהם הרבה. (אולי קשור למשבר "אמצע החיים?) הגיל לא "חיכה" לי , למרות שנתקעתי אי שם בגיל 15 ואולי לפני.. גם מבחינת זה שבאמת שום דבר משמעותי לא קרה לי בחיים מאז ממשיכה בטיפול שאולי מעט "מתאושש", אך מרגישה שזה לא מספיק ורוצה ללמוד איך לעזור לעצמי בספר כמו "מדריך" למטפל למטרת עזרה עצמית בלבד - להבין את עצמי ולקבל כלים כדי להתגבר ולהתמודד ולדעת לקבל החלטות ומהר! אולי נשמע שאני מלאת תקווה , אך במאזניים בין תקוה ליאוש, היאוש כבד יותר.. ומנסה להיאחז ולזרז - פן אאחר. ואולי כבר מאוחר

x שלום, אני שמח לשמוע שהמילים שלי הקלו עלייך בשבוע שעבר. אני מרגיש את תחושת המצוקה שלך, והתחושה שהזמן לא פועל לטובתך, אולי אפילו נגדך. אני שמח שאת מרגישה שהטיפול מתאושש מעט, ונראה לי שחשוב לתת לזה עוד זמן. כי לדעתי זוהי הדרך הטובה ביותר לעזרה. לצערי האישי, אין ספר המהווה מדריך למטפל, פשוט משום שבדברים מסויימים קשה לנו מאוד לקצר, ובוודאי קשה לנו לעזור לעצמנו. המקומות בהם אנו מתקשים הם בדיוק המקומות שאנו שבים ונתקעים בהם אלא אם כן אנו מקבלים עזרה מתמדת חיצונית. אני הייתי מעודד דווקא את החלק שבך שנשמע אופטימי, שמנסה למצוא את הכוחות שבו להמשיך בטיפול ובחיים. זה קול חשוב הוא גם הקול שיעזור לך בסופו של דבר. דרור

שלום דרור, רציתי לשאול כיצד היית נוהג במקרים הבאים: א. אתה יוצא לחופשה של שבועיים, וקובע עם מטופל להיפגש מיד עם שובך. המטופל מודיע במייל שהוא לא יגיע לפגישה שנקבעה. ב. ההתחלה כנ''ל, אתה שולח לו הודעה קצרה ולקונית ומבקש ממנו להתקשר, אך הוא נעלם ולא יוצר קשר במשך שלשה שבועות. ג. כנ''ל, אך בנוסף אתה והמטופל יודעים שארבעה ימים לאחר חזרתך אתה תעדר שוב למשך שבוע, ולאחר מכן מתחילה תקופת החגים שגם היא מאופיינת בפגישות שמתבטלות. כעת רק אציין ש ''הילד הזה הוא אני'', והילד הזה מרגיש פגוע, מתוסכל ומאוכזב עד עמקי נשמתו. בכל יום שחלף נתקע מסמר נוסף בארון המתים של האמון בינו ובין המטפל. אני לא מעוניינת כרגע בשיקוף של רגשותיי, באמפטיה או בהצעה לבחון את העניין בטיפול עצמו, אלא מבקשת לדעת (לאור הסיטואציה המתוארת לעיל ובלי לדון בסיבת הביטול שהיא, ככל הנראה, רצון לבחון את מידת האכפתיות של המטפל): האם המטופל הוא כמו אותה פרה חולה, המחכה לרפתן המסור שישאב עבורה מים מהנהר, או אולי הוא רק חתול רחוב, היודע שאינו יכול לסמוך על טוב ליבם המזדמן של אנשים, ועליו לדאוג בעצמו לארוחותיו? האם האחריות לקשר מונחת כולה על כתפי המטופל, או אולי מן הראוי שגם המטפל מצידו ייזום פעולה המוכיחה מעט אכפתיות? ובנימה אישית יותר - האם אתה נוהג לברר מה קורה עם מטופל שנעלם? אם כן, לאחר כמה זמן מיום העלמו? מודה לך מאד על תשובתך.

חתולת רחוב שלום, אני חושב שאת מתארת הרגשה קשה של אכזבה, אכזבה מכך שהמטפל שלך לא היה שם בשבילך, לא בא לחפש אחרייך במובן מסויים כשאת הסתתרת. למרות שנשמע שזהו הדבר שכל כך רצית ממנו - שיבוא שיראה שהוא שם לב שאת לא שם, שהוא מחזיק את הטיפול עבורך גם ברגעים הקשים. אמנם ביקשת שלא, ואני חושב גם שהמקום של זה בטיפול, אבל אני תוהה מה השתחזר שם בהתנהלות הזו מול המטפל. לשאלתך, אני חושב שקיימת אפשרות שלישית בנוסף לשתיים שהצעת. אני חושב שהאחריות לטיפול מוטלת על המטופ ועל המטפל במידה שווה, וזהו חלק מההסכם ביניהם -ששניהם מחוייבים לטיפול לא משנה מה קורה. אבל כמו כל דבר לא תמיד מצליחים לעמוד בהסכמים ואז צריך לדבר על זה, להבין מה קרה שם. שאלת מה אני הייתי עושה, אני חושב שזה תלוי במצב ובמקרה. בהחלט ייתכן והייתי מתעקש ומרים טלפון נוסף מנסה לדבר איתך. אבל זה תלוי גם בקשר הטיפולי שלכם עד כה, בהבנה ובהסכמים ביניכם. לסיום, אני חושב שהדבר הנכון עבורך הוא לחזור לטיפול לברר ולהבין מה קרה שם, כוחו של הטיפול בסופו של דבר הוא במילים, מעשים שלא מאפשרים את קיום המפגש מצד שני הצדדים פוגעים ביכולת זו וחבל, נשמע לי שיש לך עוד להפיק מהטיפול. דרור

.....אני חושבת : 1) זה מוזר ונדיר שמטפל לא מתקשר כשהמטופל שלו נעלם אולי קרה לו משהו ובגלל זה הוא לא מתקשר...תתקשרי תבררי מה הקטע עם האגו? 2) למה להעלם למה לא להודיע שאת עושה הפסקה או עוזבת זה גם לא ממש בסדר 3)מטפלים לא מוותרים על המטופלים שלהם ככה אולי קרה ביניכם יותר ממה שאת מספרת 5)תתקשרי ותגידי לו שנעלבת ותדברו מה זה גן ילדים? אחד מתעלם מהשני ומה הבעיה שלו למה הוא לא מתקשר כמה זמן את בטיפול אצלו? יומיים? 6)אם הוא היה נעלם לך איך את היית מרגישה בקיצור די עם השטויות האלה תתקשרי תצעקי עליו ותחזרי לטיפול!

הסוגיה שמטרידה אותי ולא נותנת לי מנוח היא : איך מסיימים טיפול. לאמיתו של דבר בכותרת רציתי לרשום סיום מערכת טיפולית ( מה שהזכיר לי קצת סיום מערכת זוגית...ואז זו לא ממש קונוטציה טובה מעצם היותה שלילית...) .לאחר שנים של טיפול משמעותי , שהחל כטיפול משפחתי עם הולדת בתנו השלישית, אני מרגישה שהמטפלת היא כבר נדבך בלתי נפרד מההתנהלות השבועית שלי ואני לא מדברת בהיבט התלותי שבדבר. כבר תקופה די ארוכה אני יוצאת לא מסופקת מהפגישות נלחמת בעצמי להגיע לטיפול - שמחה להיות שם "בחדר", אך יוצאת מתוסכלת. דברנו על כך לא מעט פעמים ובאישהוא מקום אני מרגישה שהמטפלת מקשה עליי לעזוב, אף פעם זה לא נראה לה הזמן המתאים למרות שעם זאת היא אומרת שההחלטה היא שלי . אני רוצה הפוגה ,למרות שאני מתעצבת על עצם המחשבה לא לראות אותה יותר ושהיא תמשיך להיות שם בשביל אחרים...אני מרגישה שאני זקוקה לקצת הפוגה כדי להעצים את הקשר וטיב מערכת היחסים ביננו. כיום אני מגיעה לטיפול וכמעט לא מדברת, אני לא כועסת עליה. פשוט סתם לא בא לי, אך עם כל זאת באישהוא מקום אני מפחדת לעזוב ולמנוע מעצמי אפילו רק לבוא בכדי לראות אותה ולשבת מולה בחדר. אנא עזרתכם בכל מה שמתרוצץ לי בראש. תודה, עמית.

עמית שלום, סיום טיפול יכול להיות דבר מאוד לא פשוט לעשות כפי שאת מתארת. אמרת שחשבת לקרוא לזה סיות מערכת טיפולית, ואכן את מתייחסת לקשר ביניכם בצורה כזו - זה הפך לשגרה, ישנה קרבה כללית בתוך החדר אך גם תחושה של היעדר משהו, ריגוש, סיפוק, תחושה שקורה משהו. כאשר מרגישים תחושות מעין אלו לא קל לדעת מה לעשות, כי אל רע לך, אבל את מרגישה שגם לא טוב לך. היא חשובה לך ואת מתקשה לחשוב על השבוע שלך בלעדיה, אך גם היית רוצה לדעת שאת יכולה. אני לא יכול וגם לא רוצה לומר מכאן מה עלייך לעשות, הקשר שלכם נראה לי מורכב בשביל אמירה פשטנית שכזו. אבל כן נראה לי חשוב שתדברי איתה על התחושות הללו אפילו בהקשר של מערכת יחסים, מבלי לחשושו מהקונוטציות. אולי לחשוב ביחד מה זה יהיה בשבילך להיות בלעדי הטיפול, לשים את מחשבות הפרידה על השולחן בתוך הטיפול, כרגע ללא החלטה אופרטיבית בהכרח. דרור

אם אכתוב מה קורה לי ברגע זה - ההודעה לא תעלה, אם ארכך את המילים ואכתוב כאלה שיתפרשו כזקוקות לתמיכה ההודעה אולי תעלה אך אשאר עם אותו הכאב רק עם מילים בוגדניות. אבל ממילא זה לא משנה אם ההודעה תעלה כך שאני יכולה לכתוב מה קורה לי בדיוק אבל אז אם ההודעה בכל זאת תעלה מתוך החלטה שגויה או התגמשות באמפתיה יש סיכוי שמישהו יפגע או יתריס כנגד ואז המנהלים יצטרכו לעבור דרך התנצלויות והגדרות מחודשות של מה כן עולה למה עולה ומה לא. מה לעזעזל אני כותבת פה? לא יודעת אך כנראה שבאמת אין לי מילים כרגע לתאר את הלילה הזה אז מקשקשת כדי להסיח דעתי מ...לא משנה, יכולתי כמובן לא לשלוח את ההודעה במקום לבקש לא להעלותה ולא להכניס אף אחד למוחי הקודח והדלוזיוני. יש בזה משהו מטורף אך מרגיע בלכתוב כלום כאשר אני מדממת פה, אז במקום לכתוב מה קורה לי כרגע אכתוב מילים סתם, קשקשת. אני מוצאת שאפילו להקליד כרגע זו מטלה פיזית ונפשית קשה, אז נותנת למילים, באשר הן לצאת ושימצאו להן מקום ומשמעות בעצמן. שמעתי היום שיחה שנגעה לשיריו של יהודה עמיחי, באחד השירים יהודה עמיחי מדבר על כיצד מתארים בני האדם כאב ואושר, בשירו מביע עמיחי עד כמה המין האנושי יודע לדייק בתיאור את הכאב שלו-כמה כואב, היכן כואב, מתי ועוד ועוד. מנגד, כשאדם מתבקש או רוצה לתאר את האושר, הוא משתמש במילים ריקות-מדהים, מקסים וכו'. תהיתי, למה בעצם? יכול להיות שהכאב הוא אין סופי ואילו האושר רגעי, אולי אנו אפילו פוחדים לגעת ולחבל באושר באמצעות מילים. בכאב לעומת זה אנו אלופים במילות תואר אולי כי הכאב מחדד את החושים ולכן הוא מדויק, או שהוא פחות נדיר כך שלמדנו לדבר אותו, או שכאב מלווה גם בפיזיות ולנו פשוט יותר לתאר את הפיזי, בעוד שאושר הוא מופשט, כך שבעצם המופשט הוא נעדר פיזיות ולכן גם מילים, לא יודעת, סתם שטויות. כל העניין הזה של אושר וכאב מזכיר לי בהקבלה די שטחית את המצב בו אנו פונים לרופא ושואלים "דוקטור מה יש לי"? כאשר הוא מבשר לנו בשורה קשה, אנו נשאל אותו דוקטור אתה בטוח ואף נטרח לשמוע דעה שניה, אך כאשר הוא אומר הכל בסדר, אנו לא נשאל אתה בטוח ובטח לא נתור אחר דעה שניה. אמרתי שאני כותבת שטויות, סליחה אך הכתיבה מקהה את הקיום שלי לרגע זה. בכל אופן איפה הייתי? אה באושר ובכאב, אצלי דווקא כשכואב אני אומרת כואב נקודה. אך כשאני מאושרת אני בודקת למה איך וממה, לא כי אני לא מעוניינת באושר, אלא יותר כדי לדעת איך ניתן לשחזר רגעים שכאלה. אני חושבת שלתקופה זו האושר שלי סובל משכחה נוראית, לא זכור לי מתי לא כאב, יכול להיות שלכאב יש זיכרון מצוין או שהזיכרון גורם לכאב, מה קודם למה? (שטויות כבר אמרתי נכון?). אמרתי כבר שלא אכתוב מה קורה לי ואכן כתבתי כלום ובכל זאת נזכרת במילים של רוברט לוואל אשר כתב "היה זמן שהאמנתי בכנות, שיש רק כמות סופית של כאב שאדם צריך לעבור בחייו, אבל האמנתי גם שאני מסוגל להתעופף דרך שדות זרועי כוכבים ולהחליק על הטבעות של כוכבי שבתאי, אני מאמין שכושר השיפוט שלי אז היה לוקה בחסר, היום אני יודע שאני מטורף אך לא טיפש, ואם אני רואה אור בקצה המנהרה, זה האור של רכבת מתקרבת".

שלום לך, בתיבה שלך את מעבירה את הכאב שלך, את הבלבול שאת חשה בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, את התחושה שאין טעם. אך בו בזמן כפי שמעידה ההתדיינות הפנימית האם לשלוח או לא את ההודעה, יש גם צד שני, צד שרוצה להישמע רוצה להרגיש תקווה. יותר מכל שמעתי את זה כשדיברת על הניסיון שלך להבין ממה נובע האושר שלך, כדי לשחזר אותו, לזכור אותו ולהצליח להרגיש אותו גם בתקופה הקשה הזו שאת עוברת. נראה לי שזה ניסיון חשוב מאוד עבורך, להצליח לראות ולהרגיש גם ניצנים של אושר ולא רק את הכאב. ואולי להאמין שלא כל אור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת, אלא אולי סוף המנהרה. דרור

לא מסוגלת יותר. בכל מקרה תודה על המילים. לי אין מילים.

והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך

ברצוני לשאול שאלה בנוגע לסבתא שלי. אני לומדת פסיכולוגיה וזאת הסיבה שהתחלתי להתעניין בנושא ולתהות ולשאול את עצמי מס' שאלות לגביה וזאת הסיבה שאני פונה אלייכם. שאלתי היא: סבתי בגיל 65 התחילה להשתנות מבחינה התנהגותית. היא הפסיקה לעבוד ולכן כל היום היתה בבית ואז החל שינוי אצלה שהתבטא בכך שהיא הפסיקה לתפקד בבית. לא בשלה לא ניקתה, לא הךלכה לנכדים, לילדים, לקניות. כל היום היתה יושבת מעשנת חושבת ולא עושה הרבה. היתה יורדת לרחוב וילדים היו מתגרים בה והיא החלה להחזיר להם כמו ילדה קטנה. כאילו שהכירו אותה שהיא מתנהגת מוזר ועשו לה בכוונה והיא שיתפה איתם פעולה. לאחר שסבא שלי נפטר מצבה עוד יותר הדרדר. היא נפלה בבית שברה את האגן ומאז לא כמה יותר. 10 שנים שהיא היתה בכסא גלגלים לא רוצה ללכת או להשתקם. עם הזמן היא גם הפסיקה לדבר. כשהיינו מבקרים אותה בבית האבות היא לא הגיבה לנו, לא דברה, לא הפנתה מבט, לא התלןננה. פשוט התנתקה מהעולם ונראה שללא כל סיבה. מה יכולה להיות הסיבה לכך שבן אדם משנה את התנהגותו בכזו צורה? והאם זה תורשתי? אם כן אייך ניתן להמנע?

הדס שלום, קשה לראות אדם קרוב מאבד מכולותיו כך. את מקשרת בדברייך את ההדרדרות במצבה להפסקת העבודה שלה. ייתכן והתמונה שאת מתארת היא תמונה של דכאון חריף מתמשך שלא טופל. אם כי קיימות גם אפשרויות נוספות, ועל מנת לקבוע אבחנה מדוייקת יש להכיר אותה יותר מקרוב. האם את יודעת אם היא טופלה או אובחנה בעבר, לפני היציאה לפנסיה, או אחריה? כיצד מוגדר מצבה כיום מבחינה רפואית? אם זהו דכאון הקשור ליציאה לפנסיה, דכאון שהוחרף בהמשך הרי שזוהי תופעה מוכרת, אם כי כאן את מתארת הופעה קיצונית שלה. אך אם כאמור מדובר בבעיה אחרת, ייתכן ולגיל, ולתורשה יש משקל. אני מבין את החשש שלך, אבל גם אם יש מרכיב תורשתי, ובכלל לא בטוח שיש, עדיין מדובר ברגישות למצב מסויים, רגישות שאם מטופלת כהלכה יכולה להמנע. דרור

האם בכוונה לא מעלים הודעות שלי זה כבר כמה פעמים ברצף אז נכון שלא יכולה לצרוח את שכואב אך צורחת שכואב טעיתי כשניסיתי לשתף בטיפול ועל כך אני אכולה על שהעזתי לנסות על תגובה קשה על ריחוק מיצידי וכול האהבה מולה לא תגשר ותקרב או תגרום לנסות שוב האם גם כאן זה קורה האם לנצח אצתרך לסתום את הפה ולנעול את הלב לבד לבד לבד נחנקת מתפוצצת ומבינה שהכול חסר טעם תנסי תיפגעי תשתקי תחנקי תמותי תנוחי

שלום נקודה. אני קוראת את הזעקה שלך, מבינה שכרגע בחוויה שלך את לא נשמעת, ושאולי באופן כלשהו גם הפורום, ואני, מחזקים בלי כוונה את החוויה הזו כרגע. אין כמובן שום כוונה לסנן או להשקיט אותך (אני גם לא מוצאת הודעות שלך שלא הועלו), אך מזמינה אותך בכל מקרה לכתוב שוב, ולזכות למענה שאת כ"כ מבקשת. להתראות, מלי.

היית חסרה כאן. אולי בתוכי ולי חסרה ככ דמות אמא .. עצוב לי .. שהדמעות מטפטפות .. אני מרגישה שאני נלחמת במוח שלי .. זה שנותן את הפקודות ואומר לי .. דיי שרית .. דיי לבכות.. דיי להרגיש ..דיי להתאבל כבר .. דיי לפחד...כבר מכל מה שקורה סביבך. די להיות בריק הזה .. פשוט דייי... ואת יודעת מלי, יש את ההמון תובנות של מה צריך לעשות אבל אין באמת זמן מתאים בחיים לכל "ההתברברות" הרגשית הזו . אבל אני נלחמת ברגש.. הוא לא מוותר, הוא מרגיש לי שזקוק לעוד ועוד ..הוא עולה על גדותיו ומבקש ..לחוות את הכל. אני מנסה להתבונן מהצד על עצמי ובכלל .. אני יודעת שהפעם הרגשות האלה צודקים בתוכי, הרי אי אפשר ל"החכים" אם לא חווים את כל הרגשות האלה לא ?..צריך לעבור את כל המעברים האינסופיים האלה ?.. גם את הדקים בינהן?... אין קפיצות למרחק אם לא עוברים דרך כולן?... צריך להרגיש הכל ?.. לחוות ?... לכאוב ?... ורק אז לצמוח?.. - מי החליט על זה ?.. אין הקלות בדרך?.. התנהגות טובה ?... אני מרגישה שה"תמונות" בחיי מתחלפות ככ מהר , אני מנסה להעיז ..ולהתמקד יותר .. לא לברוח ..בודקת ..מה התמונות שנמנעתי מהן ככ?.. כל הילדות?.. אני מנסה לראות מה יכול לקדם אותי הלאה בהבנה של הדברים .. אבל .. דיי זה ככ כואב .. ככ כואב ... שאני לא יכולה להמחיש לך אפילו את הכאב שעובר כרגע בין המילים שנשמעות ככ חסרות משמעות .. והנה .. מגיעה השלכת, רוח של חורף .. ?.. הרבה דברים מתחילם ל"נשו" בתוכי אני מרגישה שאני נושרת לאט לאט מחייהם של היקרים שחשבתי שהם כאלה עבורי .. מלי, מלי .. ויתרתי על המאמץ..לשמור אותם קרוב אליי .., אני רוצה לשחרר אותם ממני , לא רוצה להחזיק את אבאמא לצידי בכח.. לא רוצה אותם קרוב אליי ..פשוט משילה אותם מעצמי לאט לאט - וככ מפחדת מזה !!!!! את לא מבינה אפילו כמה !!!!!! רוצה להעיף מעצמי את "הנחמדות והריצוי" של הילדה שהייתי בשבילם .. 20 שנים מנסה להשיל מתוכי .. אפשר בכלל?... בא לי רק לנצור מילים, לתת לעצמי המוכר הזה .. לעוף ממני .. ואת יודעת .. מלי , אני מרגישה שוב ככ ערומה , ריקה, חסרת נכסים .. אוף מלי .. לא יודעת ..יש המון המון שאלות בתוכי ועדין אפס תשובות .. הכל שם ככ עמום.. איך אפשר להבין חיים שלמים שנהרסו?.. איך אפשר להשלים עם זה בכלל?.. אני מרגישה בדידות פנימית ככ עמוקה בתוכי ..כזו שמצליחה להגיע אליי בדיוק ברגעים הלא נכונים ובמינונים הלא מתאימים .. אני כבר לא יכולה .. אומרים שיש משהו משקם בבדידות הזו .. הפנימית ?...!!!! איך?.. אני שתמיד חיפשתי סביבי אנשים אוהבים , מישהו לגעת ..כדי להרגיש .. כדי להיות קיימת .. תופסת מרחק.. מעדיפה כבר את הלבד הזה שמשתלט עליי.. יש סביבי המון אנשים .. אבל מרגישה ככ לבד.. אני לא מחפשת "סליחות וצידוקים" למה שהיה .. ממילא כבר הבנתי ב 3שנתיים וחצי האלה שצדק ואני לא חברים.:-( אבל אני מחפשת איזה שורש אחר שיצמח כבר בתוכי .. שיתלש כבר השורש שהטמיעו בי ..שיצרו בתוכי .. רוצה את שרית מחדש .. במקום הילדה הרעה הזו בתוכי .. רוצה שרית חדשה.. ואני לא יודעת איך למצוא אותה. מלי... כואב לי . שבת טובה.. (הלוואי ) חיבוק , שרית

שרית יקרה. יותר מתמיד מקווה שמילים מצליחות לנחם... לחבק... שומעת את הלבד שלך, ואת האימה מהלבד. את הישן שמתרחק ונושר, ואת החדש שעוד לא ממש עוטף. כמה שברירי וחשוף, כמה מפחיד. אין דרך לקצר תהליכים, אבל נדמה לי שעוזר להרגיש שיש מי שמלווה אותם, מי שצועד לצידך. אני בטוחה שיש עבורך אנשים כאלה, פיזית ובתוכך, בעולמך הפנימי (והעשיר כ"כ), ומרגישה שיותר ויותר גם את יכולה להיות כזאת עבורך - מלטפת, דואגת, מנחמת. מקווה שבכאבי הגדילה את זוכרת גם לעשות הפסקות לנוח, לנשום, להרגע (ומזכירה לך שצריך ומותר). ואני כאן, ממשיכה ללוות. מלי.

מלי שלום , דבר ראשון אני ממש נהנת לקרוא אותך :) דבר שני , רציתי לשאול איך מפסיקים לסבול כל כך , אני לא מצליחה להבין את עצמי , כי רע לי כל הזמן , אני כל הזמן דואגת , ואפילו שקורים שינויים גם טובים , אני כל כך לחוצה ודואגת שבסופו של דבר אני לא נהנת מהם (אפשר להגיד שמאוד מאוד סובלת ) . אני בטיפול כבר הרבה זמן , אבל זה לא ממש עוזר , פשוט כל כך רע לי (גם שאמור להיות טוב ) אני לא חושבת שיש מישהו שמצליח להבין .יש לך רעיון איך מפסיקים לסבול כל כך מלחיות ? ולפחד כל כך מלשנות..

שלום מישהי. הלוואי והיה לי מתכון פשוט וברור לשאלות שלך... אבל אני אנסה בכל זאת לחשוב קצת בקול. אני חושבת שהקבוע, המוכר, הידוע מקנים לנו ביטחון, אפילו, וכאן האבסורד, אם הם מכאיבים, מצמצמים ומגבילים. לפעמים, למרות שאנחנו יודעים איזו שינוי עלינו לעשות כדי להרגיש טוב יותר, אנו דבקים במוכר. שם אין חרדה, אכזבה, חשש לנפילה. נדמה לי שלשנות פירושו להעיז, קצת כמו לעזוב את דופן הבריכה ולהתחיל לשחות לעמוקים... מפחיד, אבל רק ככה אפשר באמת להנות מהמיים... ואיך עושים את זה? אולי בתור התחלה מנסים להפסיק לפחד לטבוע. נדמה לי שאנחנו פוחדים מדברים שיכולים לקרות לנו, וזו מחשבה הרבה יותר משתקת מאשר התמודדות עם הדבר עצמו. אנחנו מפחדים להפגע, להיות בדכאון, להשתגע, להכשל. אלה באמת דברים נורא מפחידים, אבל השאלה באמת היא האם הם באמת חייבים לקרות, ואם כן - האם זה באמת כ"כ נורא, בלתי אפשרי? ואני יודעת שלכתוב הרבה יותר פשוט מליישם, ובכל זאת, אני מהרהרת בקול על כך שאנחנו מאוד מתורגלים בלנסות לא להפצע, לא להחבל, לא ליפול. ואולי לחיות אומר להתנסות בכל אלה, ולדעת שאפשר (וצריך) אח"כ לקום ולנסות שוב... (ואז גם מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם על שניסינו, וגם אם לא הצלחנו - לפחות העזנו לקפוץ למיים...) להתראות, מלי.

לפני הרבה מאוד שנים עברתי טראומה קשה ונפגעתי באונה פרונטאלית שמאלית (ראש במקום במח שאחראי לתפקודים גבוהים)קיבלתי שיקום נוירוקוגניטיבי -ריפוי בעיסוק רק בתקופה שהייתי בבית החולים. בגלל שיחה של הפסיכולוגית מבית החולים עם אימי+מכתב שאמא קיבלה ביד מהפסיכולוגית והפנתה אותו להיכן שהפסיכולוגית אמרה לה, מאז השחרור מבית החולים ובהמשך כנערה וכבחורה קיבלתי טיפול פסיכולוגי כשיקום והתנגדתי לזה ובכל זאת נאלצתי לקבל שיקום פסיכולוגי וטיפול פסיכולוגי במשך הרבה מאוד שנים בלי שיקום אחר לפגיעה המוחית חוץ ממעקב ותרופות במשך תקופה אצל נוירולוג. שיקום נוירוקוגניטיבי מאוחר ומוגבל בזמן, הצליחתי בבגרותי לאתר ולקבל, אבל הפסדתי המון בשעה שיכולתי לקבל יחס וטיפול אחרים. בנוסף, קיבלתי פיצויים אבל באפוטרופסות שלאחר שנים וקשיים והוצאות ומאבקים בתוך המשפחה הצלחתי לבטל. בזבתי בגלל זה המון שנים והפסדתי המון מעצמיוהצטערתי וסבלתי מאוד. בזמנו קיבלתי פיצויים באפוטרופסות. אמרו לי שהמקסימום שאני יכולה לעשות זה לבטל את האפוטרופסות. ביטלתי אותה , ואני יותר כועסת ככל שעברו השנים ויותר מבינה מה הפסדתי עבור נזיד עדשים שלא אני רציתי בו. זכויותי רמוסות כאדם. איפה היושר של הפסיכולוגים השונים שטיפלו בי? למה מתקיים מוסד שמנוהל בידי פסיכולוגים וממומן מכספי ביטוח לאומי ומכספי הפיצויים של אנשים שנפגעו קשה מאוד? אני שואלת ברצינות .

שלום פופי. המכתב שלך מעט מבולבל, ואינני בטוחה שהבנתי את השתלשלות הענייינים, אבל אני שומעת את סערת הנפש שאת נמצאת בה ואת הכעס. אינני מבינה אם ביקשת טיפול פסיכולוגי ולא זכית לכך, או להיפך, אבל אני מרגישה שאולי כעת, דרך השאלה הזו והפנייה לפורום, את מגששת אחר דרך אחרת להבין מה עברת, ואולי עדיין עובר, עלייך, ואני מזמינה אותך לכתוב על כך יותר. בינתיים סופ"ש מוצלח, מלי.

מלי, אני פשוט לא מסוגלת יותר, לא מסוגלת לשאת את הכאב הוא מכרסם בתוכי כמו חולדה ענקית שאוכלת לי את הקרביים. עזבתי את הטיפול. הפגישות האחרונות הפכו להיות גיהינום. הגעתי למצב של ניתוקים בהם הרגשתי שיש בחדר מתקפה על הנפש שלי, הייתי בפאניקה נוראית בחדר ולא הצלחתי להרגיש שהמטפל איתי אלא ממש הרגשתי צורך להגן על עצמי מולו. רציונאלית ידעתי שהוא לא האויב אך לא יכולתי לשלוט בפאניקה ובתגובה לפאניקה התחלתי לכעוס עליו ולתקוף אותו מילולית. הייתי יוצאת מהפגישות האחרונות כשלוקח לי כמה שעות לחזור לעצמי. המצב היה כזה שהמטפל לא יכול להיות שותף לחוויה שלי בחדר כי לא יכולתי לשתף אותו תוך כדי מה קורה לי כי אני בעצמי רק שמעתי את עצמי מדברת כועסת ונלחמת. זה הפך להיות גיהינום אז עזבתי. המצב שלי מחורבן אני חושבת על המוות שישים פעם ביום, תכנונים מדויקים לאיך ומתי, אך החגים עם כל המשפחתיות המחורבנת מחדדת את רגשות האשם אז "אחרי החגים יגמר הכול". אז אומרים שהקשר עם המטפל הוא חשוב אז כן היה קשר קרוב ואולי בגלל הקרוב השתגעתי לי והגעתי לרגרסיה פסיכוטית. אני זקוקה לו אך לא יכולה לשבת מולו מבלי להתנתק ולא מצליחה לשלוט בזה, הוא לא יכול לשמור עלי בחדר כי הוא בעצמו לא קולט שזה שאני לא נחמדה אליו או מבוהלת או בפאניקה זה בגלל שאני לא ממש שם. לעזאזל עם הכול, הטיפול נכשל, אני צמודה לקרקעית ותיכף מחליקה מתחתיה. הרגשתי איך גם למטפל נמאס, טוב לפחות עכשיו לפחות המשוגעת לא מגיעה. בא לי לצרוח לעולם שאני משוגעת, מטורפת שלא רוצה עוד רגע לחיות בתוך הגוף הזה ושסליחה אך חייבת ללכת וזהו. לא יודעת למה אני כותבת פה כאילו מה, אך לא יכולתי לשמוע ולהרגיש את הכאב. נגמר לי האוויר. יש לי משפחה מקסימה, חברים נשמות, חיים נורמאליים ואפילו יש לי כמה כישרונות אך לא מסוגלת לחיות יותר ושאלוהים יסלח לי על כפיות הטובה, עוד לא סיימתי את שנות העשרים אך מרגישה שאני פה ביניכם כבר אלף שנים לפחות . negra

שלום נגרה. אני שומעת את הכאב, הבהלה, הייאוש. שומעת ממך את תחושת הטביעה, את החוויה שאין יותר מי ומה שיעזור. אני מבינה ממך שהכאב הזה הולך איתך זמן רב, אולי כל חייך, אני תוהה אם ידעת פעם חוויה אחרת, של רוגע, שמחה, קבלה, נחמה. אני כ"כ מקווה שכן, כ"כ מקווה שיש בזכרון שלך, אי שם, מקום שמכיר איך זה להיות אחרת, איך זה להרגיש אחרת. אני כותבת את זה בהיסוס כי אני חושבת שכרגע אין בתוכך מקום כזה - שיש בו שקט, הקלה, עירסול. אבל אני יודעת שהוא קיים, ואולי כרגע את זקוקה למישהו אחר שיאמין בו בשבילך, שיחזיק את האפשרות הזו שיכול להיות אחרת ושאת יכולה להרגיש אחרת. ואת בטח כבר מנחשת את ההמשך אבל אני אכתוב זאת בכל זאת - חזרי לטיפול, איזשהו טיפול, מצאי מישהו שיוכל ללוות אותך במסע הזה שאת כ"כ צריכה, ושכ"כ מגיע לך. תחזיקי מעמד ובהצלחה, מלי.

נגרה...)) אל תתייאשי אם זה לא הטיפול הזה יש אפשרויות אחרות...אני יודעת ש.. העיקר שלא תחשבי שזהו שאי אפשר לעזור לך לפעמים טיפול אחד לא טוב ואחר כן (!) אני לא יודעת למה את בפאניקה בטיפול ולמה את מרגישה מה שאת מרגישה.... אבל אולי זה נכון ללכת לטיפול בו לא תרגישי כך כמו שמלי אומרת תחזרי לטיפול כל טיפול.. מחזיקה לך אצבעות ותהי חזקה (!) שלך

what is negra?

אחותי...... my sister:-) אם זו סנקה היא לא תענה לך...!!!!!!!!!!!!! ......מנסיון שלי ושל עוד כמה פה חבל על המאמץ ! וואללה אולי את בכלל לא מבינה עברית so sanka dont speak with no one negra =black see you later?

שלום מלי, היחסים שלי עם המטפלת נקלעו למשבר רציני. בנוסף לכל הקשיים איתם אני מתמודדת אני צריכה לטפל גם בקשר הטיפולי. זה יותר מדי בשבילי כרגע. אני מגיעה לשם לאחר שאני משקיעה בכך כוחות על, מתאכזבת ונפגעת כל פעם מחדש. אנחנו מדברות, ומדברות רק על זה, במצב כזה אני לא יכולה לדבר איתה על שום דבר אחר. אבל אין התקדמות, יש תקיעות, אנחנו רק מסתובבות באותו מעגל. אני עשיתי הכל, את כל מה שאני יודעת לעשות וגם את הדברים שהיא לימדה אותי. מעבר לזה לא יודעת מה עושים. החזרתי לה את הכדור היום, אבל גם זה לא עזר. המילים סוף ופרידה נשמעו בפגישה וזה רק הקשה עליי יותר. אני רוצה למצוא מקום אחד בעולם הזה להניח את הראש, לדעת שיש אדם אחד לפחות שתומך בי. האם זאת בקשה מוגזמת? גם בקשר הזה אני הצלחתי לחבל, גם בדבר הכי טוב שעשיתי למעני במהלך כל חיי נכשלתי. הקשר ידע עליות וירידות במהלך כל התקופה הטיפולית, אני מעריכה את השינויים שעשיתי בזכותה. אבל... עכשיו כל הרגשות התעצמו כנראה בגלל התקופה אותה אני חווה. ניסיתי לעשות צעד אמיץ במסגרת השינויים ונכוויתי. זה גרם לי להתרסקות ואפילו לנסיגה. דווקא עכשיו שאני הכי צריכה תמיכה אני לא מסוגלת לדבר איתה. המטפלת טוענת שכל הדברים הקשים שאני מפנה כלפיה הם כתוצאה מכך שאני לא רוצה להתמודד עם מה שקרה. אני לא מקבלת את זה, כי הבעיות בקשר היו לפני כן. ותמיד התשובה תהיה חיובית לשאלה הזאת, בוודאי שזה מוכר לי מקשרים קודמים, רק ששם זה תמיד נגמר אחרת מבחינתי, ופה אני צריכה ללמוד משהו חדש וזה קשה. היום אחרי הפגישה אני ממש לא רואה את עצמי חוזרת לשם, אני צריכה חופש, אפשר לקחת חופש מטיפול? אני לא יודעת איך להמשיך ונראה לי שגם היא לא. תודה על הקריאה, מקווה שהצצת בברכת שנה הטובה ששלחתי. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. קודם כל תודה על הברכה - בהחלט הצצתי והתרגשתי... מאחלת לך גם שנה נפלאה. אני קוראת מה שאת כותבת על הקשר הטיפולי, וחושבת כמה השאלות (החשובות) שאת שואלת, כמו גם ההחלטות לגביהן הן חלק מהקשר שלך עם המטפלת שלך, וכמה חשוב בעיני שהן ייפתרו או ילובנו מולה. אני לא רוצה, ולא יכולה, להגיד לך האם לעזוב או להשאר. נדמה לי שגם את מבינה שכנראה קורה משהו מאוד משמעותי ומורכב ביניכן, ששווה להבין אותו יותר לעומק (שהרי אם לא היה מדובר במשהו עמוק ומשמעותי, הייתן מצליחות להתגבר על כך בקלות). אני חושבת שיש תקופות כאלה בטיפול שנראה שהכל הרוס, שכלום לא יסתדר, שאבוד ואין טעם, ושאולי את עכשיו בתקופה כזו. ברגעים האלה דווקא חשוב בעיני להאבק, להבין מה קורה בתוכך ובקשר, מה כ"כ מכאיב ומתסכל עד שכמעט "מרימים ידיים". אני חושבת שלפעמים יש מקום לעזוב טיפול או לקחת חופש, אבל אם זה מתוך כעס, משבר, ריב - זה תמיד סימן שזה לא הזמן המתאים. מחזיקה לך אצבעות, ומקווה שתצליחי להרגיש אחרת... מלי.

מלי, אפשר לשאול אותך שאלה במייל? זה לא מתאים לכאן

לנערה. אפשר... מלי

מלי... היום היה טיפול לא פשוט.. מעניין שלמרות זאת, יש בי מעין רגיעה מסויימת בי.. רגיעה מאתמול אולי.. רגיעה של הבנה.. הכל כל כך מעורבב.. אבל נדמה שרק בכאילו.. את יודעת, בקשרים, כשאני כל כך נזקקת, צריכה את האדם שעומד מולי, אני מרגישה שהאני שבי נעלם.. שהקירות כולם נופלים ואין כבר נילי.. שאני חשופה, אני נעלמת, אני לא עוד.. בכל פעם שאני מתקרבת למטפלת.. אני שונאת אותה יותר, כועסת יותר (והכעס הוא ריכוז של הכל, ואמיתי ולא דווקא שייך אליה אבל הרבה כן) מתרחק ממנה, מנסה לקלקל.. כמעט בכח.. נלחמת בה.. נלחמת בעצם בי.. וזה כואב מלי.. זה כל כך כואב.. למה אני מקלקלת?? מה קורה שם שאני מתעקשת להישאר ברע? מתי ארגיש מוגנת?? מתי אתן לעצמי להצטרך אותה?? מתי אתן לעצמי להצטרך בכלל... שוב גולשת ל'מתי'.. ואמרנו שמנסים 'עכשיו'.. אבל 'עכשיו' לא נראה לי.. עכשיו זה לא קורה.. עכשיו זה גם לא יכול לקרות בכח.. כי כשאתה שייך, אתה מרגיש שייך.. וכאתה לא, אתה ל-א. אני רוצה ללמוד את האפור.. נמאס לי כבר משחור ולבן.. או הכל או לא כלום.. אני לא יודעת וגם רגשית לא מבינה (אולי בעצם עכשיו קצת קצת מתחילה להבין) את האיזון.. בואי ניקח את המטפלת לדוגמא, היא שם (לפחות אומרת זאת) איתי בחדר וכל כולה בשבילי, להיות איתי (לא יפה שאני ככה מזלזלת אך לא בטוחה אם להאמין לה, שוב רגשית..) ולי זה לא מספיק! כי אני מבינה עד כמה אני צריכה אותה.. אולי גם מעבר.. מאידך, המחשבה עליה איתי בחיי, ביומיום, מזעזעת אותי. לא מתאימה לי.. שאלתי את עצמי מדוע, היום בטיפול.. והופתעתי.. אני לא רוצה לראות את האפור שבה.. אני מתעקשת או לכעוס עליה (מסכנה..), או לאהוב אותה (אם אני בכלל יודעת מה זאת אהבה..) ולראות את האדם שבה?? זה, זה פשוט מ-פ-ח-י-ד.. כי אז, אז זה אומר שהיא לפעמים יכולה ולפעמים לא (בתור בן אדם הכוונה) והיא לא מושלמת.. (כאילו שלא ידעתי זאת – ז למה אם כן??) וזה מפחיד משום הקיצוניות שבי.. בשלב זה בחיי אני גם יודעת שיש טוב, ולמרות שמנסה, לא מצליחה לברוח מעובדה זאת, ועל כן נבהלת עוד יותר.. נלקחים ממני בשעה זאת כלי הגנה מאוד שימושי שהיה בידי.. כלי קיצוני.. 'או הכל או לא כלום' שמו.. ועכשיו, עכשיו (חזרנו?) אני צריכה להתמודד עם המציאות.. עכשיו אני צריכה למצוא איזון שאני לא מכירה במצב שאני לא מכירה.. עכשיו אני צריכה להרגיש בטוחה, לסמוך, לא לנסות לקלקל, להיות.. ואני לא יודעת איך.. אולי באמת לא צריך לדעת.. אולי באמת צריך רק לנסות.. הנה.. מדבר בי הקול הרך.. רוך שמעורבב עם גרון חנוק.. בוכה בפנים.. גם מלטפת את עצמי.. מצליחה קצת.. איך מסבירים את זה.. אולי זה הכעס והכאב מעורבבים עם ההבנה שמה שכואב באמת כואב והכעס גם הוא כואב.. בנוסף, הידיעה ההרגשה והתחושה שפה, פה א-נ-י צריכה להחזיק את ידי.. ידיעה שגם כואבת.. מרגיש שאני לבד צריכה להחזיק את ידי.. לבד.. (בוכה..) כואב שכך.. כואב כי הכל כואב.. גם אם יש רוך.. זה לא מעלים.. תחושות מעורבבות.. מוזרות שבגיוון.. אך מזל שכך.. מורכבויות.. של רגשות.. יחד עם הכל.. מרגישה נשימה עמוקה שמרחשת בי.. אולי אני צריכה חופש מהטיפול.. אולי הרגיעה מגיעה ממקום שמבין שאני מבינה מדוע אני מנזה להרוס ולא סתם מתוסכל.. לא סתם כועס.. שלמתי לה הכל היום כדי לאפשר לעצמי לגשר אח"כ.. ואמרתי לה על כך.. שאלתי אותה אם היא 'תריב' על לחזור.. כלומר, אם אכפת לה שאני אקח חופש.. אם היא תתעקש עלי.. ואני יודעת שהיא כן.. אבל לא רוצה לדעת? לא רוצה להאמין?? אולי הדמיון שלי לא משקר אותי.. אולי באמת אוטוטו יגמרו לה הכוחות ממני.. אמרתי לה שאני מרגישה כמו ערפד.. מוצצת את דמי, מוצצת את דמה.. (במקום לחתוך??) והיא אמרה שאני רוצה עכשיו לעזוב בגלל שאני רוצה להקדים אותה ולא להתמודד עם הפחד המטורף הזה של הנטישה.. וישירות, ציינתי שהיא אכן צודקת. אני לא מוכנת נפשית לעזיבה עכשיו. והיא אמרה שלא תעזוב אותי.. אמרה שהיא איתי.. עכשיו.. אבל הדמיון שלי מפותח יותר מהמילים שלה.. הדמיון שלי כבר לוקח אותי הרחק במסע הפחד.. וזה גרוע. הדמיון מגלם את החבר הרע. הוא סוחב אותי ושואב אותי ומרסק אותי ומרטיט אותי ומזיק לי.. מקיים את הפחדים שלי.. היי, מי אני שיאשים אותו?? בעצם אני זאת המאשימה את עצמי.. אבל לא רוצה להלקות אותי עכשיו.. מעדיפה להתעלם מהרצון להמשיך לפגוע בי.. די כבר גזרתי את עצמי לגזרים.. חתיכות ממש.. ואני מדממת היום.. (ואולי זה מקור הרגישה החלקית זמנית הזאת??) לא בא לי הרגע (ועוד דקה ממש זה יכול להשתנות) לשאוב את עצמי.. מרגישה שאובה כבר ככה.. קצת מרוקנת.. וטוב לי ככה.. כי זה לא בשלמות פגיעה עצמית.. זה גם רגע של.. הכלה?? (אוי מה אמרתי?? איך אני מעיזה..?? ילדה חצופה..) ((((((((((דדייייי לא יפפה נילי..))))))))))))))) מלי.. את רואה את המלחמות?? אני בוכה עכשיו.. הגרון שלי.. את מבינה את המערבולות?? את מרגישה את הבלאגן?? אני.. אני מתגעגעת לרכות שהייתה לנו בקשר.. אני מתגעגעת אליה.. אבל אולי אין את 'אותה המטפלת' כמו של פעם, היום.. כי היום אני רואה בה עוד צדדם.. היום היא אדם קרוב.. לא מלאך דמיוני.. (אמרתי קרוב?? למרות הכעס.. מפתיעה את עצמי..) עכשיו אני מפחדת.. עכשיו אני שואלת את עצמי אם יכול שיהיה בעתיד את הרכות שהיה בעבר.. כשהייתי 'ילדה יותר מידי טובה'.. ?? אולי אני בעצם גם פוחדת שהרסתי מספיק בשביל הרוס את מה שהיה בעבר..?? רוצה להשאר תמימה לנצח מלי.. וזה לא עובד לי.. יחד עם זאת, מנסה גם להיות אמיצה ולהסתכל ל'מצב' בעיניים.. מנסה לא להיבהל ממה שעולה.. מנסה להיות איתי.. על כל המשתמע מכך.. מרגישה לבד.. בודדה.. בוכה.. מפוחדת.. מבוהלת.. מלי.. זה אני, נילי שמנסה לוודא שהיא לא נעלמת גם פה.. בין השורות.. ~נילי~

נילי יקרה. כ"כ רוצה לתת לך את ההרגשה שאת קיימת... שהנוכחות שלך מורגשת, ועוברת כ"כ חזק בכתיבה שלך. ונדמה כאילו ככל שאת יותר ויותר מרגישה "נמחקת" ו"לא קיימת", ככה את עוברת בכתיבה כיותר נוכחת ומורגשת (ומענין לחשוב על זה, שאולי תחושות המחיקה ווהעלמות הם דווקא אלה שגורמות לך להרגיש חיה וקיימת...). וחשבתי על מה שכתבתי כרגע לשיר (תקראי את ההתכתבות בינינו, נראה לי שזה גם יידבר אלייך), אבל אני רוצה לכתוב גם משהו אליך, שיהיה אישי ושלך... אז אולי יותר מהכל אני רוצה להגיד לך שיש משהו במאבק הזה שלך שבעיני מערב הרבה אומץ וכוח, ושזה קצת מזכיר לי צירי לידה, שבסוף יוצא מהם משהו חדש, נולדים חיים. ונדמה לי שגם את, יחד עם ה"מיילדת" שלך עוזרים לחיים אחרים להיות, מנסים להוליד משהו חדש. וזה יהיה עוד כואב, וקשה, ולא מוכר, אבל זה כ"כ משמעותי... וחשבתי על זה שאת מוותרת על המושלמות - שלך, של המטפלת שלך... ושזה ויתור, ומצד שני יש משהו מנחם בידיעה שכולנו טועים, כולנו נופלים, לכולנו יש פגמים... ואולי מה שמשנה וחשוב באמת הוא לא המאמץ להיות מושלם, אלא דווקא הנכונות לתקשר, לדבר, לראות את חוסר המושלמות, זו שבנו וזו שבאחר. תהיי חזקה... מלי.

הי מלי מה שלומך? אני מנסה להתאושש קצת ממצב מאוד לא טוב. את יודעת, במצבים כאלה האובדנות מאוד חזקה. ("או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר על כל טעות ועוד טעות על כל מה שטעיתי פעם בדרכים" ובד"כ זה הזמן למות...) דברתי עם המטפלת. אני לא מבינה איך היא ממשיכה איתי. אני לא מבינה איך היא מסוגלת. איך יש לה את הכוחות. כבר כמעט חמש שנים.. היא בטח תשבר ממני מתישהו, נכון?.. אני יודעת שלא פשוט לטפל בהפרעת אישיות גבולית, במיוחד אחת כמוני. אני עושה לה חיים כל כך קשים, שאני באמת מרחמת עליה. כואב לי עליה. היא עושה כל כך הרבה בשבילי ולמעני, ואני כפוית טובה שמעבירה אותה גיהנום מולי. הטחתי בה כל דבר שעלה בי. החל מזה שאולי פעם אחת תעשה טובה לשתינו ותגיד לי את האמת ותודה באמת שאני מפלצת. שתודה שאני משגעת אותה ומציקה לה. שתודה שאני פשוט בלתי נסבלת. שתודה שהיא מפחדת להגיד לי את האמת כמות שהיא. הטחתי בה שלא אכפת לה, ושלא אכפת לי יותר, ושזה לא עניין שלה אם ומה אעשה לעצמי. והיא.. היא כל כך טובה.. כל כך בסדר.. כל כך מיוחדת.. כל כך חזקה.. מולי... מדברת אלי.. לא מפסיקה.. עד שאני נרגעת.. עד שאני מצליחה שוב לנשום קצת.. עד שהבכי מתחיל להירגע.. עד שאני ממש מצליחה לשמוע את המילים שלה.. את יודעת מה היא אמרה מלי?.. היא אמרה שאני עשיתי דרך ארוכה השנה.. ושאני גדלה.. ואני מגלה דברים חדשים.. למשל.. שיש דבר כזה רגשות מעורבים.. שלא הכל רק שחור או רק לבן.. שאפשר להרגיש דברים שונים במקביל.. שאני עוד לא יודעת להכיל את זה, להתמודד עם זה.. אולי היא צודקת... רק שאני לא רוצה עכשיו לגדול... למה זה כל כך כואב לגדול מלי?... למה זה כל כך קשה ומפיל וכואב? בשביל מה לגדול אם זה מרסק?... ואם אני אלמד שזה לא הכל או שחור או לבן, איך אוכל להאשים כל פעם מחדש את ההפרעת אישיות גבולית הדפוקה שהיא בעצם אני כל החיים שלי?.. אין לי כח יותר מלי, אני פשוט מרגישה שאין בי יותר כוחות. הייתי רוצה רק להניח את הראש ולהרגיש קצת שקט.. שקט בתוכי, שקט מעצמי. קצת.. סליחה שמעיקה גם כאן שיר

שיר יקרה, בעודי קראתי את המכתב שלך חשבתי לעצמי שזה בטח הישג עבורך, להצליח להחזיק רגשות כ"כ סותרים - של כעס וזעם מול המטפלת, ומקביל יכולת לראות את העזרה, המסירות, האכפתיות שלה כלפייך. והנה, בהמשך את כותבת שזה גם מה שנאמר לך בטיפול, ושמחתי. שמחתי כי נראה לי שלחיות בלי היכולת להכיל את המורכבות, והעושר, וה"גם וגם" זה נורא קשה, ומכאיב, ומבלבל. את כותבת על כאבי הגדילה, ואני רוצה להזכיר לך שכנראה לא הייתה הרבה הנאה ושמחה ורגיעה בשיר ה"קטנה", זו שרואה בשחור ולבן, זו שמחזיקה בכוח (ובלית ברירה) צד אחד של התמונה. ולהתבגר זה כואב כי זה אומר להתפכח, להשתנות, להכיר במוגבלות ובגבולות. אבל אני חושבת שזה גם להצליח ליצור מרחב יותר גדול, שיש בו הרבה יותר חופש לבחור איך ומה ומתי. והפרעת האישיות? אני חושבת שאולי לאט לאט תוכלי לנסות להפרד מה"הפרעה" על החלק הכואב והמכאיב שבה, ולהשאר עם ה"אישיות" - החלק שבך שרוצה, וצריך, וכועס, ואוהב ומרגיש ובסוף נרגע. בעצם כל מה שיש לך עכשיו, אבל תחת השליטה שלך. פעם מישהי (חכמה) אמרה לי שטיפול זה להפוך את כל הקולות הפנימיים לממשלה דמוקרטית, ולהפרד מהמשטר הדיקטטורי, שבו קול אחד שולט, וכל הקולות האחרים נמחקים. חשבתי על זה כשקראתי את שכתבת, וחשבתי שבטח נורא קשה לעבור מדיקטטורה לדמוקרטיה. קשה אבל כדאי, לא? מחזקת אותך, מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים מלי.

היי מלי, העלתי את השאלה הזו לדוד אבל אולי לא הסברתי את עצמי אז אנסה הפעם לשאול אותך. אני בטיפול קרוב לשנתיים. בחצי שנה האחרונה אני לא מדברת הרבה בפגישות, בד"כ היא מדברת או שואלת אותי שאלות ואני עונה. באופן קבוע לקראת סוף הפגישה אני מרגישה חוסר נוחות, רצון שהפגישה תגמר ואוכל ללכת, ותמיד נראה לי שהיא מושכת את זה ומחזיקה אותי. אבל אז אני יוצאת ורואה שהפגישה הסתיימה בדיוק בזמן ולא באיחור כפי שהיה נדמה לי. דוד ענה לי שאולי הטיפול קרוב לסיום וזה קשור בזה, אבל אני דוקא חושבת (וגם היא אמרה את זה לאחרונה) שזה רחוק מכך, הטיפול בכלל לא קרוב לסיום, ואני גם לא חושבת שאני מנסה להתרחק ממנה, אני מרגישה קרובה ומובנת אבל עדיין תמיד בסוף מאוד רוצה לברוח! זה נראה לי מאוד משונה כי לרוב אני קוראת כאן על כך שמטופלים רוצים עוד זמן או מרגישים שהפגישה נקטעת מוקדם.... יש לך הסבר לזה?

הי. את שואלת שאלה מעניינת, וראשית אני תוהה האם פתחת זאת בטיפול למול המטפלת שלך. בעיני שתיכן יכולות ביחד לנסות להבין מה קורה לך בסוף הפגישה, ואיך ניתן להסביר זאת, ואולי גם להרוויח מכך גם תובנות לגבי דברים נוספים בחייך. יש לי שלושה כיווני מחשבה שאולי יעזרו לך להבין יותר את התחושות שלך: דבר ראשון, חשבתי על כך שיש משהו בסוף שמזמין איזה סוג של קרבה אחרת משאר הפגישה, שמזמין איזו התקרבות-התרחקות שמעוררת אולי רגשות שונים. ייתכן שהסיום יכול לעורר מבוכה (מה אומרים, איך נפרדים), אולי צער או אכזבה (על משהו שהיה ונגמר, על הפער בין הקרבה לאורך הפגישה לריחוק שמביאה עימה הפרידה), ובדומה - אולי גם תחושות של כעס, אכזבה, נטישה... חשבתי על זה שלפעמים אנחנו מעדיפים לעזוב לפני ש"עוזבים אותנו", ואולי התחושה הזו, שאת עומדת לקראת "נטישה", מובילה לתחושות שלך ש"במילא את כבר רוצה ללכת" (והכל, כמובן, לא בהכרח מודע). דבר שני, תהיתי על תחושת אי הנוחות שלך, ואני חושבת שאולי אם תצליחי להתעמק יותר באותם רגעים, תצליח להבין יותר את הקושי שלך. ייתכן שאת מרגישה שהמטפלת שלך מצפה ממך למשהו? לפידבק? לסיכום? ולבסוף, תהיתי איך את מסיימת או נפרדת בד"כ. האם את מכירה את המבוכה-חוסר הנוחות הזו? האם ה"טעם" שלה מוכר לך מסיטואציות אחרות? מקווה שהצלחתי להאיר קצת, בהצלחה מלי.

כול כך לא נעים לשמוע את זה שאתה דומה למישהו די מכוער ומעצבן מסדרת טלויזיה בעוד שאני כול כך משתדל להיראות טוב לשמור על עצמי והרבה מחמיאים פשוא אם אני עולה קצת במשקל פתאום אני לא כול כך יפה ונראית טוב הזוי שזה ככה משפיע עלי ממש עצובה מה עושים

הי נטלי לפעמים אנשים מנסים לתקשר איתנו בכול מיני דרכים, ולא שמים לב שבדרך הם "דורכים" על נקודות רגישות וכואבות. אני מסכימה איתך שזה נורא מעצבן ומעליב, אבל גם רוצה לחשוב איתך האם יש דרך אחרת להתמודד עם אותן אמירות. ראשית, אני יכולה לדמיין שהדמות שאנשים מאבחנים כדומה לך מרתיעה אותך, אבל אולי היא דווקא מעוררת דברים אחרים באנשים אחרים. קשה לי לחשוב על דמות שיש עליה קונצנזוס כמכוערת ומגעילה. יכול להיות שאולי האנשים מנסים להגיד לך משהו על ה"טיפוס" שאת, או על האסוציאציות שאת מעוררת, אבל את לוקחת את אותן הערות למקום נעלב? ובהמשך לכך, בעיני השאלה היותר עמוקה היא מה את חושבת לגבי עצמך, איך את רואה ושופטת את עצמך, האם את מוצאת דמיון בינך לבין דמות או דמויות שמעוררות בך גועל ודחייה. נדמה לי שזהו קול שאת מכירה היטב מתוכך, ושבמובן מסוים היית יכולה להתעלם מההערות של האנשים, אלמלא הן היו מהדהדות את אותו קול פנימי מוכר ומתסכל כ"כ. אני חושבת שאולי דרך אותם אנשים את מביאה את הקושי בדימוי ובערך העצמי שלך, ואת הכאב והנחיתות שיש לך מול עצמך. להתראות, מלי.

למלי היקרה, הפעם לא אלאה אותך בשאלות כהרגלי, בנוגע לבעיות בטיפול - פחד, דחיה, גבולות,תלות, נסיגה, יאוש ועוד פעם יאוש.... (ובטח מסגירה את עצמי, אבל כבר באמת עייפה ומיואשת וכבר לא אכפת לי...) רק רוצה עצה בנוגע לספרות מקצועית ולא. ---- שיכולה לעזור לי לעזור לעצמי. וכמובן שאין לך מה לדאוג - ושכל האחריות עליי, בנוגע להבנת החומר וליישומו. בינתיים תודה על האמפתיה, והנכונות לעזור תמיד - שלך ושל דרור ודוד

שלום X/א-X (אהבתי את ההתלבטות...). בין השורות אני שומעת את הבדידות, הייאוש, אני חשה אותך שומטת את האחיזה ונופלת אל הלבד, במטאפורה גסה אני שומעת אותך פונה אל פנטזיית הטיפול מול הספר, ומוותרת כרגע על קשר אמיתי, חי. אני מדגישה את ה "כרגע", ובכך מזכירה לך (ולי) שבהמשך אולי תוכלי להרגיש יותר טוב, ולחזור לשאלות האלה, שהזכרת בתחילת המכתב שלך, ושכרגע, כנראה אין לך די כוחות להתעמק בהם. וברמה הכי קונקרטית - איזה ספר את היית רוצה כעת? באיזה תחום? ואני תוהה - מדוע דווקא ספר על טיפול (בעיני, ספרי קריאה הם דרך מצויינת לגלות, להבין לראות את עצמנו, וגם להתעודד ולאגור כוחות). כתבי עוד, ונעזר גם בשאר משתתפי הפורום לגבי מקורות קריאה. להתראות בינתיים, מלי.

שלום לך .. 2 ספרים מומלצים על ראיית טיפול שקראתי .. "מה זאת אהבה וסערת נפש" .. של דר יורם ארבל. אפשרות מצוינת לבחון את המפגש הטיפולי (שככ אמיתי).. רק שמהצד.. בהצלחה שרית

נילי יקרה, הודעת הכעס שלך מאתמול תפסה אותי בתקופה מעט דומה. אני אולי כבר ב'אחרי' (בפחד, בעצב העמוק, בכאב, בבלבול שמסתתרים מאחורי הכעס), אבל עדיין יכולה להריח את עצמת הסחרור והסחף של החשיבה הכעוסה. אני מזדהה... ובוחרת לכתוב אליך (ולמלי) מהצד המזדהה, הפוחד, שחש את פוטנציאל ההשתלטות וההרס של כל חלקה טובה שיש בכעס. אני בוחרת לכתוב כאן שאלות (בהמשך) ולתלות עיניים חסרות אונים במשיב, ולא לתפוס את העמדה של מי שמסתכלת בעין רחבה יותר, של מי שרואה את הדרך כולה, של מי שמחזיקה באמתחתה שיקול דעת מסויים וידיעה לגבי מקורו של הכעס (שלי) ולגבי תפקידיו. יש פסוק בתהילים שאומר: "עששה בכעס עיני נפשי ובטני". הוא הולך אתי כשאני כולי רוטנת. הוא מאשש לי את התחושה שכעסים לא תמיד יודע להתמקד באזור מסויים ושהאופי המתפרץ שלהם שולח זרועות לכל העברים. כמעט הכל נגוע בהם ברגעים אלה; נגוע כמו במחלה. והמחלה הזו מחלישה מחלישה - כעששית שמאיימת להכבות. מלי (עכשיו אליך, אפשר?): אני לא יודעת אם כך הדברים מתנהלים בכל טיפול, אך אצלי יש לפעמים הרגשה שהמטפלת שלי מבקשת להציף כל מיני תחושות (בהן כעס) כך שיבואו לידי ביטוי באופן מרוכז וחד. היא ממש מעודדת את זה - מנסה לשחק בכל הכפתורים העומדים לרשותה וללחוץ חזק, אף שהיא יודעת שעשויות להיות לזה השלכות מערערות לזמן מה. יש בי חלק שלא מבין למה, שלא מבין מה התפקיד של זה, שמתמרמר על כך שאי אפשר להסתפק בהעלאה מרוככת יותר של דברים. יש גם חלק אחר, שמבין ויודע (ושנענה לזה), אך עדין מבקש להעמיק את הידיעה דרך תשובתך. אני אשמח אם תוכלי לתת כאן חלק ממחשבותיך בעניין זה... ובהזדמנות זו, שנה טובה לכל יושבי הפורום - חלקם יקרים לי במיוחד - ולכן, מלי ונילי. נויה

שלום נויה. חזרתי לקרוא את ההתכתבות בנושא הכעס מול דוד, והדבר הראשון שחשבתי הוא כמה אנחנו רגילים לפחד מהרגש הזה, הכעס. כמה אנחנו מתביישים בו, מורגלים בהסוואתו, מנסים לרכך אותו, עבורנו ועבור האחרים, מתכחשים לו, מחכים שיעבור, מרגישים שצריך לעשות הכל כדי "ללבן", "לפתור", "להרגיע". נדמה לי, וכאן אני אולי מתחילה לענות לשאלה שלך גבי הטיפול, שיש ערך גדול בביטוי הכעסים. קודם כל, לפעמים זו הזדמנות להווכח שלהגיד את הכעס (קודם לעצמנו, ואח"כ לאחרים) לא חייב להיות הרסני, מקלקל, מעליב. שזה יכול להיות פתח חשוב לדיאלוג, הזדמנות לחשוב על מה אני רוצה וצריך, מה אני מקבל, איפה אני מרגיש מאוכזב וממורמר, מול מי, ומתי... נדמה לי גם שלפגוש מישהו אמפתי, מכיל, סובלני במקום הזה, הזועם כ"כ, זו חוויה משמעותית במיוחד, קרובה, נוגעת ובעיקר מאפשרת ומרגיעה. אני גם חושבת שכעס שנשאר בפנים הוא כעס שיש לו איכות מרעילה, כעס שתוקף מבתוכו, וניתן להשתחרר ממנו רק אם מתחילים לתת לו מילים ולשתף בו. ובטיפול, הרבה פעמים זו הזדמנות להוציא לאור כעסים שהלכו ונאגרו לאורך השנים, ולכן שם גם הכעסים נחווים בעוצמה גדולה במיוחד. ...ובסוף, אחרי שבלון הזעם התפוצץ, נשארת משימה לא פחות חשובה (וקשה) ללמידה: איך נרגעים, איך נרגעים בעזרת מישהו, איך נותנים לכעס להיות אבל לא מאפשרים לו לשלוט (וזה הוויסות המפורסם, שכ"כ מרבים לדבר עליו...). להתראות, מלי.

הי מלי, תודה שענית והשקעת מחשבה ודברי הסבר :-) חלק מדברייך מדברים אלי, אבל אני רוצה עוד- עדין נותרת בתהיותיי. מרגישה שלא הבעתי את עצמי מספיק טוב... ברור לי מהם היתרונות שבביטוי כעס (או לצורך הענין, במתן ביטוי ואוורור לכל רגש שהוא). לא ברור לי מדוע יש לעודד אותו (לתחושתי) להופיע בטיפול באופן מזוקק, מרוכז, כזה שמעצים אותו והופך אותו לחזות הכל לזמן מה. לא ברור לי מדוע לשם עבודה על הדברים, לשם התבוננות מקורבת - ב'זום אין' - על הדברים, צריך להציף את הרגש באופן שדווקא יוצא מכלל ויסות. אולי אני צריכה להסביר שאני בטיפול כבר חמש שנים. המטפלת (האהובה) שלי ואני כבר ידענו הרבה סוגים של רגשות בכל מיני עוצמות ומינונים. גם כעסים - מתונים, מציפים, מובעים ישירות או בעקיפין, מיטיבים ולא מיטיבים. ישנם כעסים העולים בטיפול (וכמובן נשפכים ממנו החוצה אל החיים...) שלא מרגישים כמו לבה מבעבעת המתפרצת אל החוץ, שצריך למצות אותה עד תום עד שכל הרעל מתנקז. הם מרגישים יותר כמו משהו שמופעל עליו 'אפקט חליבה', שככל שמסתכלים עליהם מקרוב, הם מייצרים עוד ועוד ועוד רגשות מאותה איכות. זה כבר לא מרגיש שלי... זה מרגיש כמו מנגנון שיש לו חיים משל עצמו, מנגנון הרסני אשר מוציא אותי מכלל איזון - כאילו שחציתי גבול מסויים ונקלעתי במקרה למערבולת שלא היתה ולא נבראה. על זה אני שואלת 'ל??מ?ה', ולא ממש מקבלת תשובה בטיפול (או לפחות לא שומעת אותה. היא רק מהנהנת ומסכימה אתי במילים). תודה מלי. נויה

נויה.. איזה כיף לקבל הזדהות במילים.. תודה.. כעס.. אי אי אי... פעם, מאוחר בלילה כשלא הצלחתי לישון, ראיתי איזושהי תוכנית בערוץ 2, תוכנית בה מראיינים אנשים מעניינים.. בניהם גיבורי מלחמה, סיפורים אישיים מדהימים וכו'.. תוך כדי רפרוף, נפלו אוזני על ראיון שערכו לאישה שאיני זוכרת את שמה, היא מאמינה גדולה בלידות טבעיות שמתרחשות באווירה טבעית, גישה טבעית (רגשית כמובן) והכלה.. הכלה של התהליך, נשימות, תמיכה ו.. מגע.. מגע לאם, תומך, נותן.. ומגע לעובר/ ילד/ה.. מגע נויה.. תוך כדי סיפור והקשבה לכל מה שזה עורר אצלי פנימה, אני שומעת את האישה אומרת משפט אדיר: "במקום שבו נדע איך לגעת בילדינו ב-א-מ-ת, ברכות.. בכבוד.. באהבה.. בפרגון.. ממקום מכיל ואוהב כפי שמתאים לילד.. שם, שם כל אלימות מכל סוג שהוא, הייתה נמחקת.." ומהי אלימות? אלימות היא התבטאות של כעס.. אלימות לאו דווקא פיזית.. אלימות רגשית, מילולית, גם לעצמנו.. לתוכנו.. ופה, פה הכאב העצום.. הכאב עליו גם את מדברת.. הכל גורם אחד של השני.. אנחנו מורכבים.. מורכבים מאוד.. וכן.. כעס יכול לכלות.. והוא מסוכן.. מסוכן מאוד.. (בהקשר למה שכתבתי קודם, היית יכולה לדמיין לעצמך עולם בו אין אלימות כלל?? כעס שמתפרק בבריאות.. גן עדן.. אם.. רק אם..) אתמול הצלחתי להבין.. שאת הכעס אפשר גם להבין.. לכעס אפשר גם להקשיב.. למרות הקושי ל'שמוע' אותו.. אך כאשר מבינים אותו, הוא לא דווקא נעלם כל כך מהר.. הוא מתמתן.. הכעס נהפך לפעמים לקצת יותר כואב.. כי אז צריך להכיר בכאב שמקורו היה גם הכעס והעלבון.. וחוזר חלילה.. המטפלת אמרה לי עוד משהו מפחיד בנושא.. היא אמרה שמסיבה כזאת יכול ויהיה דיכאון קל.. דכאון = הכרה במה שאנחנו 'קשים' לקבל.. מפה, בלב כואב אך מתון משהו.. (יש בי התנגדות לתת לעצמי את המילה מתון..) מחזיקה אני את ידיך, מחבקת בעיניי, ואם תרצי גם חיבוק חם, אמיתי.. ונחזיק מעמד.. כולנו בעצם.. ~נילי~

אהלן נויה נויה יקירתי, זוכרת אותי? 8-] (אשת, זעמנית שחורה בפני עצמה...) רציתי לומר לך דבר מה שקשור לטיפול שלי, בהקשר למה שהבנתי לפחות מתוך דברייך ואולי תוכלי להסתייע בו. ההקדמה להלן אולי פחות קשורה לעניין, ובכל אופן - הגעתי לטיפול עם תפיסה כזאת (או קול כזה) שחשב שהמטפל נוקט בכל מיני אמצעים מכוונים כדי לבדוק היכן הנקודות הרגישות של המטופל, ואפילו מנסה בדרכים שונות לעורר רגשות בעוצמה גבוהה מאד ומתפרצת. במערומיהם. שככה זה טיפול. עם הזמן נוכחתי לדעת שבעצם דברים קורים, ומה שקורה הוא שמשמש חומר לעבודה משותפת. כן, מתוך ההתערטלות. זו ההכרחית, פשוט כדי להצליח להבין מה מתרחש בפנים ולעזור לך לרפא פצעים. וזו, שבאין ברירה חוזרים אליה שוב ושוב, והיא העוזרת להבחין בחלקים שדורשים תשומת לב מיוחדת. בנוסף, חושבת שאולי בעצם הקשבתו, המטפל נותן מקום לרגשות, כדוגמת זעם (מילה קצת כללית, לא משנה), להתפתח עד קרוב לקצה (הנורא והמביש...). ולא שהוא נהנה מזה או "צריך" את זה או משהו... יכולה לומר לך שבמקרה שלי, לפעמים, כמעט ללא התערבות של הצד השני, אני מצליחה "לשלהב" את עצמי, אם נקרא לזה כך, ולהגיע לעוצמות מכאיבות של רגשות. זעם, נגיד. והוא לפעמים באמת חסר אונים מול זה ("אבל למה אתה לא עושה משהו כדי לעזור לי"... מו?כר?), כשהמטרה היא לשרוד יחד, עד לפעם הבאה... טוב, בטח עד כאן לא חידשתי. אבל רציתי לומר דבר קצת אחר. על פי רוב, בעצם אפשר לומר שכמעט תמיד, כשאנחנו נמצאים במעבר לשלב מתקדם יותר, ישנה איזו התפרקות שמעורבת בהרבה מאד כעס (נו, בטח תוצאה של התנגדות לשינוי או משהו כזה...). כך שאם הייתי מחפשת קשר לאיתור היוזמה שלו בעניין, אז אולי הייתי אומרת, שבנקודות בהן, הוא, לדוגמא, מנסה להעביר אליי יותר אחריות, הדרגתית ומתונה ככל שתהיה, יש לי נטייה להיות פרועה יותר. בכלל זה גם השלבים של חשיפת התוך הפחות מודע והפחות "יפה" או "נעים" למשמע אוזן, שהוא בסה"כ חלק ממך. כמו שבכולם יש חלקים כאלה. מניחה שלא מן הנמנע. אז... כשבנקודות מסוימות את רגישה לשינוי, אפילו המינורי ביותר, בקצב האיטי ביותר, הכי רך שלא מנסים, זה אף פעם לא באמת רך ומרגישים את זה, ועוד איך מרגישים את זה. במיוחד כאשר נוגעים ב?? - (בה' הידיעה) נקודה. סימן טוב דווקא... טוב אבל כואב... מצד שני, חייבים להיות אמיצים ולעשות את הצעד. אחרת. נשארים במקום. והצמיחה - מבורכת ועימה אסירות התודה. על כל פנים, אצלנו, אנחנו כבר יודעים לאן הזעם שלי יודע להגיע, ולא שמנסים לבדוק שוב עד לאן הוא יכול, אבל באופן ספירלי (כמו שאומרים גם פה), חוזרים לשם. בכאב. ואת יודעת מה עוד? סתם ככה נראה לי שהשאלה ששאלת היא שאלה מעולה להחזיר לטיפול, באומץ, כמו שהיא, עם כל הפדיחות שהיא עלולה ליצור (?). חושבת שהיא כשלעצמה אומרת המון. אולי מה שאמרתי לא מתאים במיוחד... אבל ניסיתי... 8-] יקירתי, אסיים בברכת תחל שנה וברכותיה, ושתהא נחת ורוגע עד כמה שניתן שלך, (אשת)

הי אשת. היטבת לנסח מה שניסיתי קודם... מצטרפת למחשבות שלך, מלי

אני רואה את הודעותיכן (הנוגעות בי - כל אחת בדרכה) סמוך לשעה עשר. רוצה להספיק לענות, ומהר, אז מקבצת את שלושתכן יחד בהודעה אחת. סלחו לי... לך - נילי, מאמצת בחום את החיבוק ששלחת לי וחושבת (עוד אחשוב) על דבריה של אותה אשה. יודעת שדרכו של כעס להאיץ את עצמו, ושאפשר גם למתן אותו ולהכילו בתוכנו. אני קוראת אותך כשאני כאן ולא פעם מזדהה עם עצמת החוויה. שמחה עבורך ואתך שהמילה 'מיתון' משתבצת לה באוצר החוויות שלך יותר ויותר... ואשת יקירתי, האם באמת העלית על דעתך שאוכל לשכוח? כשאני מציצה לכאן מפעם לפעם אני רואה אותך תחת שמות מתחלפים - חדשים לי - אבל הפנים היפות הן אותן פנים: מורכבות, מסתעפות, מיטיבות להבין, רוצות לעזור, רוצות להיעזר, חושפות חולשה (באומץ), חושפות שיניים (או לפחות מדברות על כך), חושפות רוך... הדברים שלך מאד ריגשו אותי. העדינות שבה הם הוגשו מצאה לה דרך אל לבי. מאחר שאת ומלי שידרתן על גל דומה אני אעבור לכתוב אליה עכשיו (בכל הקשור אלי), אבל הדברים ממוענים אליה ואליך. מלי... את ואשת כמובן צודקות: המטפלת לא מחוללת את הדברים ובטח לא מייצרת בי תגובות, אבל לעיתים נדמה לי שעצם ההתעכבות באזורים מסויימים אינה מותאמת לזמן או למצב בו אני שרויה, ושאותם הדברים היו מתקבלים אחרת בעיתות אחרות. אני באמת בתקופה מעט פגיעה. קצת מעליב להיות שם ולחזור חמש שנים לאחור (או אולי הרבה יותר...)- להשתמש במנגנוני הגנה שנראה היה שכבר דעכו או הוחלפו ולצפות בעצמי מגיבה וחושבת באופנים בואי נגיד - מבישים, מוקצנים. בזמנים כאלה הקול הפנימי שלי נחווה לי כל כך חלוש, מהוסס,רעוע, ואילו הקול שלה - עדין ככל שיהיה, הולך אתי עקב בצד אגודל - מרגיש לי רם ואסרטיבי. אני חוששת מכח ההשפעה שעשוי להיות לה עלי; אני חוששת שקולי-שלי יזדחל מאחור ולא יוכל להשמע מספיק בשעה שאנו מעצבות לנו סיפורים ופרשנויות על החיים *שלי*. כל הפחדים הללו, ההתנגדויות אולי, מדוברים בינינו כמובן (זה באמת מרגיש כמו לחזור לפעם פעם)... נראה שאכן ננגעה נקודה כואבת ושאנו על סף פנייה נוספת בספירלה הידועה (מצחיק, אני תמיד מדמיינת ספירלה עולה ואילו הספירלה שלה יורדת, הולכת מפני השטח לעומק). חבל רק שהפעם הפנייה קשה יותר מאחרות והנסיעה מטלטלת ומעוררת בחילה. חשבתי שאחרי כך וכך שנים הגוף מסתגל לטלטלה, והקושי (שקיים תמיד ממילא) נחווה כפחות מעמיס. בת תודה מקרב לב לשלושתכן. מקווה שההודעה תגיע בזמן, נויה

קראתי את העץ הזה .. המרגש שלך .. והזדהיתי איתך שם בהמון חלקים .... ואני חושבת שלא להכל יש תשובות .. לפעמיםם עצם העלאת השאלות למודע והשארתם במצב עמום .. זה כבר קפיצת דרך. חושבת .. דעי שקולך נשמע פה היטב ..בשנתיים האלה שאני כאן .. את מיוחדת ועשירה .. וכיף לקרוא את התובנות שלך ... נעלמת קצת .. שמחה לקרוא אותך שוב. באתי לאחל לך שנה טובה .. שפע מכל הדברים הטובים שרק אפשר לחשוב . שלך . שרית

קבעתי פגישה עם מטפלת זוגית שבקורות החיים שלה רשום MSW אונ' תל אביב מה זה MSW ? האם זה תואר ראשון / שני ??

הי מיטל תואר MSW הוא תואר שני (מוסמכת) בעבודה סוציאלית. להתראות, מלי.

היי מלי, אני חושבת הרבה על הפורום בימים האחרונים. כמו שכתבתי לך שבוע שעבר, אני כבר די הרבה זמן מהרהרת ובעיקר מתגעגעת לימים שהייתי נוכחת כאן יותר, בכתיבה ולא רק בקריאה. אני עדיין לא לגמרי בטוחה למה אני כותבת. אני רק יודעת שהסתיו מגיע, וכל הסממנים של החורף המתקרב צובטים אותי חזק מבפנים, בגעגוע. זה מצחיק, את יודעת, שסיפרתי למטפלת שלי על הקשר פה בפורום עם ליאת, רק בשבוע שליאת הודיעה שהיא עוזבת. כתבתי פה שנה, ולא סיפרתי לה. יכלותי לספר לה רק כשזה "נגמר". היא אומרת, שזה שכתבתי פה איפשר לי "לפזר" את עצמי בכל מיני מקומות, במקום להביא את הכל אליה. היא אומרת שזו הדרך שלי לשמור עליה, להגן עליה מפני הצפה, מפני יותר מדי ממני. לפני כמה פגישות, סיפרתי לה שאני חושבת על לכתוב לך, שאני כבר מתנסחת אליך לא מעט, ביני לביני. היא שוב שאלה מה קשה לי בקשר, ממה אני מנסה לברוח. הרבה קרה לי איתה מאז שליאת עזבה. וזה טוב, כי באמת הבאתי יותר ויותר אליה, והיא מצידה עומדת בגבורה בשטף. אבל חסר לי. חסר לי המקום בו אני יכולה לקבל נקודת מבט קצת אחרת, המקום בו אני יכולה לנוח קצת מהאינטנסיביות של הטיפול, או סתם להתלבט רגע לפני שהדברים מובאים לטיפול. אולי זה איזה אי קטן של רוגע, שאפשר לשבת בו רגע על החוף, לתת לגוף לנוח מהשחייה המאומצת, ולהחזיר את הנשימה לקצב הרגיל... אין כאן שאלה, אני יודעת. רק הרבה מחשבות. קשה לי לכתוב כאן, למרות שזה מרגיש מוכר. אני מרגישה קצת בוגדת, למרות שאני יודעת שאין בכך הגיון. אני גם קצת עייפה, וחוששת, ואיך תגיבי ומה תכתבי, וליאת הרי כבר הכירה כל כך טוב... (ואולי כבר נמאס לך לשמוע על ליאת, ואלי אני כבר מעצבנת אותך, עוד לפני שהתחלנו...) לא יודעת. פתאום יש לי מחנק אמיתי בגרון, ודמעות שאני מתאמצת לעצור. זה כנראה הזמן שאני צריכה לסיים, ללכת לישון. לא יודעת איך לסיים נועם

שלום נועם. למרות שלא שאלת, חשוב לי להגיב. אני מבינה שהכתיבה הזו לוותה במאמץ, וגם בהתרגשות, וההרגשה שאת מפקידה פה, בפורום, ואצלי משהו יקר, גם אם עוד לא ברור ומובן לשתינו לחלוטין, מאוד נוכחת. אני שומעת כמה הקשר עם ליאת היה משמעותי, אבל גם כמה, דווקא בגלל זה, הוא היה קונפליקטואלי. אני חושבת שאולי עם העזיבה של ליאת ויתרת על שני הצדדים - גם על קשר חשוב, עמוק ומלווה, אבל גם על הקונפליקט שב"בגידה" וב"לפזר את עצמך". אז עכולת להתמסר לטיפול. נדמה לי שאת מנסה להשתמש עכשיו בפורום כאיזה מרחב "לשחק בו" - מקום שבו יש לך חופש לעשות ולהגיד, ולבחור, בסוף, מה הכי מתאים ונכון לך. אני כאן, מוכנה להיות שותפה להתלבטויות וללוות את הנסיונות שלך "לשחק". ועוד משהו קטן שלא יכולתי שלא לחשוב עליו - כתבת שאת "מפזרת את עצמך", ותהיתי האם את יכולה לדמיין הרבה קשרים משמעותיים, אבל בלי לפצל ביניהם, בלי לגרום להם להיות מבודדים ומנותקים זה מזה. תהיתי מדוע נמנעת מלדבר בטיפול על הפורום, איך את מבינה זאת כיום? נדמה לי שאולי דווקא העושר יכול להיות, ולאו דווקא להתחלק, בכמה מקומות... להתראות בינתיים, מלי.

שוב שלום :-) אני חושבת שאת צודקת. אני חושבת שעכשיו אני באמת מחפשת מקום נוסף, ולא מקום אחר. אני חושבת שאז לא סיפרתי למטפלת שלי על ליאת, ועל הכתיבה בפורום, כי פחדתי שהיא תכעס, שהיא תחשוב שאני לא סומכת עליה מספיק, שהיא תדחה אותי... היום אני יודעת שזה לא היה קורה, היא רק רוצה שנדבר ונדבר. לכי תביני... ;-) בכל מקרה, רציתי לחדד את עניין הבגידה שכתבתי עליו. תחושת הבגידה כשכתבתי לליאת הייתה כלפי המטפלת שלי, כשכתבתי לך (ואולי בעיקר לפני שכתבתי לך) תחושת הבגידה הייתה כלפי ליאת. כאילו אני בוגדת בה, בקשר שהיה לי איתה. כאילו שאני מוצאת לה תחליף. אני חושבת שסוף סוף כתבתי כי אני מבינה שאת לא תחליף. הקשר שהיה לי עם ליאת תמיד תמיד יישאר יקר לליבי, אבל אני מוכנה ליצור קשר חדש :-) יצא קצת דרמטי, אבל שיהיה... שתהיה שבת שלום, נועם

מקווה שהנשימה חזרה למקום.. שהמחנק קצת נרגע אחרי השיתוף.. תאמת .. אני לא מגיבה כאן הרבה .. אבל באמת שהיית חסרה כאן בכתיבה .. ימי חמישי של ליאת .. באמת היו מורגשים גם איתך, שמחה שחזרת ..לבקר.. שולחת לך יד מחבקת .. וחיוך .. תמשיכי לכתוב . קוראת אותך.. וכאן איתך ברגעים של המנוחה מטיפול לטיפול :-). שרית

שלום, קצת רקע: ילד נבון, מוכשר, רגוע, פשוט מקסים. בעבר הלכתי עם הבעיה לנוירולוג כאשר הוא היה בן 5 בערך אולי פחות. נוירולוג אמר שהכל בסדר והכל יעבור אך לצערי לא עבר. אז הבעיה היא שהוא מתעורר בצרחות וזה נראה כאילו הוא ער כי העיננים פקוחות אבל הוא לא. הוא בפרוש לא מזהה אותנו, אני לא יודעת איך להרגיע אותו. העיניים שלו פקוחות לרווחה אך הוא ישן. הוא צועק עוד יותר אם אנחנו מנסים להרגיע אותו, כלומר,אני לא יכולה לגעת או לדבר אליו כי זה מפחיד אותו עוד יותר. אני לפעמים פשוט יושבת חסרת אונים ומחכה שיחזור לעצמו. לפעמים אני שואלת אותו שאלות . אתה רוצה לאמא? הוא עונה כן, איך קוראים לך? הוא אומר לא יודע. איך קוראים לאמא? לא יודע. לפעמים הוא ממלמל משהו כ"כ מהר שאני לא מבינה מה הוא אומר. לפעמים הוא אומר : אני לא יודע איפה אני ומתחיל לצרוח יותר חזק. לפעמים יש ליות שאני נכנסת אליו לחדר והוא ישן בישיבה רגוע. אני פשוט משכיבה אותו והוא ממשיך לישון. לפעמים הוא צורח ואז פתאום הוא מתחיל לצחוק, פשוט מתפוצץ מצחוק אנחנו צוחקים יחד איתו ואז הוא מתחיל לצרוח שוב ואז שוב לצחוק. כאשר הוא חוזר לעצמו, והוא מזהה אותנו הוא לא זוכר כלום. לא מה חלם ולא שצעק. הנוירולוג אמר שזה ביעוטים ושזה יעבור. אבל זה לא עובר. האם בני מוכה ירח האם מוכי ירח מתנהגים כך? האם זה סוג של אפילפסיה הוא ממצמץ במהלך היום. האם מעבדות שינה יכולות לבדוק את הבעיה הזו? מה אם נלך למעבדת שינה והוא ישן שם מצויין הרי זה קורה כל לילה. האם הבדיקות מראות בכל זאת את התוצאות? מודאת ומקווה שאמצא תשובות כאן. אורלי

שלום אורלי. לפי התיאור שלך, הבעיה עם בנך איננה נשמעת לי על רקע נפשי. בהחלט יש מקום, כפי שאכן עשית, לפנות לרופאים נוירולוגיים או מומחים לשינה להמשך התייעצות. הייתי מציעה לך להמשיך את הבירורים הרפואיים. בהצלחה, מלי.

דוד יקר, השעה היא שבע דקות לעשר אז אני אזדרז ואכתוב מהר.. אלף ארוחות משפחתיות יש עכשיו, אבל (בנס) מעבר לבטן התופחת אני עוד מצליחה לזהות את מסך המחשב :-) אז קפצתי מהר לאחל חג שמח! וגם שנה טובה! אני לא יודעת אם אתה כבר יודע, אבל אתה ממש נחמד! :-) ומאוד נעים לי לקרוא את התגובות שלך כאן בפורום, שיש בהן קצת מכל דבר, בדיוק במינון הנעים שמעלה בי חיוך.. מעבר להמון טו?ב, יש גם פשטות כזו נעימה של בן אדם "כמוני וכמוך", שלא יודע יותר מכולם, רק אולי מנוסה יותר או גמיש יותר בצורת החשיבה.. אתה באמת נותן תחושה של מישהו שמנסה קצת לעזור, וזה נעים נעים... וחוש ההומור שלך קנה אותי כבר מהנעליים האדומות של אורנה, שלא התביישת ללבוש כאן כבר ביום הראשון.. התכוונתי לכתוב חג שמח ושנה טובה ויצא קצת אחרת :-) רק מחייכת לעצמי ומחייכת.. אתה נחמד, אדוניקו.. נחמד מאוד :-) שתהיה לך שנה מצויינת! הופס! דקה ל... אני שולחת מהר לפני שיעלם.. לילך

שלום לילך ממש הספקת בדקה האחרונה. מזל בשבילי. תודה רבה על ברכת השנה הטובה והפירגון. טוב לראות שאת עדיין פה וטוב לשמוע דברים טובים ומחזקים. וטוב לראות את כל החיוכים שפיזרת - מקווה שכל השנה שלך תהיה מרוצפת בכמה שיותר מאלה. להתראות ושנה טובה דוד

יש כזה דבר אמפטיה לאדם כועס מאאאוווווודד??? (אני) או שרק יש אמפטיה לכאב?? (שאגב כאב הרבה פעמים נובע מכעס עצווום) אני פאקינג, אבל פאקינג מתחרפנת. לא מתאים לי המסגרת הזאת שקוראים לה עולם. לא. ~נילי~

שלום נילי נדמה לי שזו שאלה שאת צריכה לענות עליה בעצמך. הרבה פעמים אפשר להצהיר על אמפתיה כלפי מישהו אחר, אבל נראה לי שמה שקובע זה מה שהאדם עמו חשים אמפתיה מרגיש. באופן כללי, מצידי, אומר שנראה לי שכן. אפשר לשמוע על כעס רב, כלפי אחרים וגם כלפי עצמך (אם כי זה קשה יותר, כמובן) ולחוש קרבה והבנה לכעס הזה. וכעס על העולם? בוודאי. אני, כמו בטח לא מעטים אחרים פה, יכול להבין ולהזדהות עם הכעס הזה לא אחת. אבל מעבר לכעס הכללי, האם את מוכנה לשתף יותר? כי כמה שיותר מבינים את התמונה, את הפרטים המרכיבים אותה, יש יותר מקום והזדמנות לאמפתיה.. בקיצור, אני מדבר הרבה, אבל ספרי - מה קרה? מה מכעיס אותך כל-כך? להתראות דוד

אני לא בטוחה שאצליח להוציא את הבלגאן הפנימי היום אני בקושי מצליחה לשתף את המטפלת.. אבל אני מנסה.. כי אתה נחמד =0) מכעיס אותי בטירוף כל הנושא הטיפולי, מכעיס אותי שאני יכולה להרגיש כל כך קרוב לאדם שאני לא מכירה בכלל, מכעיס אותי שאני רוצה אותה כל הזמן אבל לא רוצה אותה איתי (??) מכעיס אותי היא, מכעיס אותי שאפשר שהיא חושבת על יחסי העברה של התאהבות (וזאת לא הבחורה עליה דברתי לפני כמה ימים) כביכול שלי בה, שהיא עדין לא אמרה בוודאות אך אני פלטתי איזה משפט שעורר אותה וחבל שכך, מכעיס אותי שאתה עכשיו תכתוב לי שאני צריכה ללבן הכל איתה מכעיס אותי כי אני כועסת ולא רוצה שידחו את הכעס שלי ויגידו לי להכניס אותו למוד של 'פוז', מכעיס אותי כל נושא השייכות, פאקינג מכעיס אותי שאני מרגישה זרה לעולם, להורים שלי, לאלוהים שאולי קיים ואולי לא, מכעיס אותי כל ההסתבכות שלי סביב החזרה בשאלה, שאיתה אני שלמה אבל הפילוסופיות סביבי מתרוצצות לחסרות מעצורים לחלוטין, חלקן בדמויות אנשים מעברי, מכעיס אותי שיש בי כל כך הרבה כעס ושום דבר לא מרצה אותי, מכעיס אותי שאולי אני נוגדת את עצמי על ידי זה שאני לפעמים מצליחה לכתוב פה דברים חיוביים ופתאום אני כל כך שלילית.. כאילו שזה הלך לאן שהוא תמיד זה היה שם אני פשוט רב גונית (ולמה אני מנסה להתנצל) מכעיס אותי שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להסביר לעצמי, להבין, להרגיש (?), מכעיס אותי שאני כל כך מסובכת ולא מוצאת (((((((((את מה???????)))))))))) מכעיס אותי כי אני פוחדת שהמטפלת תעיף אותי לכל הרוחות כי אני כזה פלונטר אחד ענק מכעיס אותי כי בגלל שאני כל כך פוחדת, אני משתתקת ולא זזה.. מכעיס אותי שאני בונה הרים של בעיות ולא מבינה למה?? מכעיס אותי שראש השנה פה, מכעיס אותי שיום כיפור יבוא מכעיס אותי העולם, מכעיס אותי קשרים, מכעיס אותי אני, מכעיס אותי צרכים שלי, מכעיס אותי רצונות שבי, מכעיס אותי דחיות שבי ואני, מכעיס אותי כל דבר כמעט ולא, אני לא לפני מחזור ואני לא סתם זועמת. זה הכל ביחד וזה לא כלום. נתסכל לפחד לתסכל לכעוס, מפחיד לכעוס יש להכל כל כך הרבה גדרות לכללים ואני לא יכולה עוד. ~נילי~

היי חג שמח(כנראה) מה עושים כשנמצאים בצומת בחיים אני בת 26 וכרגע אני בנק' כנראה הקרטית ביותר בחיי אין לי חבר אני בדרך לעוד התפטרות מעבודה אני חיה לבד ומרחיקה לעט לעט את כל מי שנמצא לידי את כל מי שהיה אי פעם חבר שלי אני בדיכאון כבר המון שנים בקיצור בור ללא תחתית וכל הזמן חיכיתי שמישהו יזרוק לי חבל הצלה אבל הנה הגעתי לנק' שבא אני מבינה שזה או אני או אף אחד או עכשיו או לעולם לא אז אך משנים חיים אך עוצרים את ההדרדרות הזאת שנמשכת כבר שנים על גבי שנים ומתחילים לבנות חיים אך בגיל 26 מתחילים מהתחלה??

שלום תמרה את מתארת צומת לא פשוטה בכלל בחייך. אבל אני שומע הרבה אפשרות ותקווה במילים שלך. אני חושב שזה מצויין שאת מודעת לקיומה של הצומת הזו ורוצה להפיק ממנה את המיטב. ואני גם חושב שזה סופר-חשוב שאת לא מטילה את האשמה על הסביבה אלא מוכנה לראות ולבדוק אילו חלקים שלך עוצרים אותך כיום ומובילים אותך לסיכון מבחינת התחושה של פספוס החיים. ברור לי שחבל לך על אותן שנים שעברו עד עכשיו, אבל אם את אכן בצומת, הרי שחשוב שתראי גם את הדרך הארוכה המשתרעת מולך ואת החשיבות של הניסיון ללכת בכיוון המתאים לך ביותר. וההצעה שלי אליך היא זו: נסי לבדוק, עם עצמך, להיכן את מעוניינת להגיע, מה המטרות והשאיפות שלך בחיים, ולאחר מכן נסי להבין מה המכשולים העומדים בדרכך ושהפריעו לך להתקדם עד לנקודה זו. משם מתחילה העבודה הקשה: צריך להתחיל ללכת. זו משימה חשובה בהחלט עבורך, כך שאם אם מרגישה שתוכלי להיעזר בכך, בהחלט הייתי ממליץ גם על היעזרות באיש מקצוע. בהצלחה דוד

דוד כתבתי לך הודעה... והפורום פשוט העיף אותי.. :-( ועכשיו מרגיש לי.. והנה דוגמא איך בשניות התחושות והרגשות יכולים להשתנות בתוכי, איך בשניות אני יכולה ליפול. אוףףף בא לי למות ממני

אוח, קונטרול Z איפה אתה כשצריך אותך. שיר יקרה, קצת אעז לנסות לסייע בעניינים "טכניים", לפני שדוד יגיע עם מילות הנפש, טוב? את הבעיה הטכנית עם הפורום, למשל, אפשר לפתור בקלות (?) יחסית, ואז תהיינה פחות תקריות קטנות ומעצבנות כאלה שמוציאות מהאיזון העדין שבלאו הכי שם. נראה לי שאת יודעת אבל הנה, תראי בכל זאת - לפני שאת רושמת הודעה בפורום, ובגלל שהתקלות הללו לצערנו חוזרות וקורות, את יכולה לנקוט במספר אמצעים שישמרו לך על ההודעה ויגב?ו? אותה - הכי בטוח - לכתוב מה שעל ליבך או בתוכנית כמו - WORD , או, אם את נניח על מחשב ציבורי, את יכולה לפתוח את תיבת הדואר שלך ולכתוב לעצמך מייל, לשמור באופן זמני כטיוטא, ובסוף להעתיק את התוכן לתוך תיבת ההודעה של הפורום. דורש מאמץ וסבלנות, ונכון, זה מסורבל קצת, וגם סוג של שיתוף פעולה שלא תמיד בא עליו, אבל, בעיניי הוא שווה ויכול לחסוך הרבה עגמת נפש, אם זה חשוב לך. אחרי שההודעה נשלחה, ואולי גם אחרי שראית שהיא עלתה את תמיד יכולה למחוק אותה מהמחשב. דרך אחרת - בטוחה פחות, וגם, לדעתי, יותר מעצבנת אם את בקטע של זעזוע והרס… - לפני שאת שולחת, או מידי פעם תוך כדי הכתיבה אם היא ממושכת, סמני את הטקסט, העתיקי אותו בקונטרול C ואם ההודעה עפה (פויה מחשב מעפן) נסי שוב ואז לחצי קונטרול V. מה שרשמת יועתק. דרך שלישית היא לנסות לרשום מחדש את מה שמצליח, משהו שיהיה אחר מהמקור של לפני זמן. למרות שלפעמים מאבדים את כל הגישה לזיכרון, ולמרות שממש לא בא לחזור שוב. אוף. לא חשוב. אפשר גם לאמץ שיטה דומה למען הטיפול ולרשום מחשבות אפילו בלי מחשב ורק עט ודף נייר. מצריך משאבים לא מעטים ואחריות, ולא אמרתי שזה קל, האמת שזה די מורכב. יכול להתאים יותר או פחות. תלוי. בך במצב. במידה. נסחפתי. לא ניתן להרס לנצח, ובתקווה שגם לא נילחם יותר מידי. ונאמין שקצת יש ויהיה טוב יותר.

אני מודה.. שהצלחת להעלות חיוך על פני... למרות שכנראה זו לא היתה המטרה... אימצתי את הרעיונות.. ונראה לי שאנסה ליישם... תודה רבה, ושנה טובה... שיר

אח, איזה כיף לרשום, מבלי לחטוף פיק ברכיים, רק מעצם המחשבה, שכל מה שרשמתי נגוז ונעלם. זה מה שקורה לי בזמן האחרון ,שטכסטים מתעופפים לי, מתישהו, בזמן ההדפסה, עד שהגעת את (אומנם רשמת לשיר) עם עצה חכמה ומועילה שבזה הרגע אני מאמצת ומשתמשת בה (הדפסה ב-word) ו..יחי ההבדל הקטן...!! אני רושמת לך בלשון נקבה , ואולי בכלל מדובר בזכר...? מתנצלת מראש, המון תודה , וחג שמח !! סקרנית לראות את התוצאה . ריבי.

שלום שיר אני לא יודע אם את מתכוונת למצב בו כותבים משהו ולפתע הפורום זז וההודעה נמחקת, אבל אם כן, גם אני מכיר את זה ותאמיני לי שאני יודע כמה זה עושה רע. אבל (בהנחה שזה מה שתיארת ולא מקרה של הודעה שנעלמה), צריך להתגבר על זה, אחרי אותה תגובה של כעס ואכזבה ועייפות, ולהמשיך הלאה. את צודקת שהמקום הרע חובר מייד לתחושות הללו ומנסה לרכב עליהן. אל תתני לו. וההודעה שלך היא ההוכחה לכך שאת נלחמת ואני בהחלט שמח לקבל אותה ולהשיב עליה. במהירות, לפני שמשהו פה יזוז.. להתראות דוד

אמנם כבר עברנו למשמרת של מלי.. (ברוכה הבאה..) אבל דוד.. תודה.. באמת.. על הנוכחות, ועל המילים... שהצליחו לשנות משהו בתוכי.. לגבי התחושה.. ואולי אנסה לשחזר את ההודעה הראשונה במשמרת של מלי.. או שכבר אכתוב חדשה.. בכל מקרה, תודה רבה שיר

אין לי כוח יותר , איך זה יכול להיות שהכל בסדר ובו זמנית הכל כל כך לא בסדר . אי אפשר פשוט לפרוש בשיא , אני לא מאמינה שיש משהו שיכול לעזור , אני בטיפול יותר משנתיים , אני הרבה יותר בחרדות עכשיו ,ואני לא חושבת שזה ישתנה . אני חייה חיים נורמליים לחלוטין , אבל לא ממש מוצאת בהם טעם . אני לא חושבת שזאת תקופה , אולי יש אנשים שהם פשוט ככה ... ואי אפשר לתקן אותם ..

שלום למישהי יפתיע אותך אולי, אבל אני חושב שאת צודקת. אי-אפשר לתקן אנשים. והאמת, אני גם לא בטוח שרצוי. אבל אני כן בטוח שכדאי לנסות להפחית את הפער שאת מתארת בין החויות השונות שלך (אולי בין החיצונית לפנימית?), בין החיים הנורמליים לכאב שבפנים. וכן, כדאי לא לשנות אותך אבל את מידת הסבל שלך כן. אני מבין שאת בטיפול ועד כמה שזה ישמע מוזר, ואולי גם מעצבן, אני מבין שקורים בו דברים, אולי דווקא בשל השינויים שאת מתארת במידת החרדה שלך. כי אם היית מתארת מצב סטטי לחלוטין הייתי יותר מודאג. לעומת זאת, אם דברים קורים, זזים, משתנים בפנים, זהו סימן שהם אינם קבועים לגמרי, זה לא שאת "פשוט ככה". כנראה שצריך, וזה בטח קשה, למצוא את הדרך לעשות את הדברים אחרת. להפחית את הכאב במקום להעצים אותו. ואולי הדרך לכך עוברת דרך הפחתת הפערים, שעליה דיברתי בהתחלה. שווה לנסות, נדמה לי. בהצלחה דוד

שלום לכולם חג שמח ושנה טובה ומתוקה כדבש. אני מאחלת לכם שנה של קשר וקרבה, שנה של ביחד. שכל יום יהיה התחלה חדשה עם חיוך והמון אהבה. הפורום הזה מיוחד מאוד. זוהי באמת חלקת רשת קטנה, רשת ביטחון ססגונית ורחבה שמקלה מאוד על הצורך להלך על החבל הדק שם למעלה, איפה שכל העיניים נעוצות בך, דורשות שתמצא איזון. פה במקום עיניים יש אוזניים, ויש משהו מאוד מנחם ביכולת לשמוע רק את הקול, כפי שהוא בא, ללא מראה וללא תחפושות. להיפך, היכולת שמישהי העלתה פה לבוא לפורום כל יום ב"תחפושת" אחרת, בין אם זה שם, זהות וכו, ובדרך כלל כדי להעלות תכנים שונים, רק מאפשרת בדיעבד, לאט לאט להעלות ולהביא לפה לא רק את "מי שאני" אלא את כל מי שאני. גם לי יוצא לפעמים ללקט פה פניני זהות שלי, ולזהות מהודעה להודעה ( אפשר לחזור אליהם כי הכל נשמר פה (: ) קשיים שלי, מקומות שאני מעדיפה להעלם בהם, דברים שמכעיסים אותי, מעצבנים אותי או משמחים אותי ופתאום להגיע להבנות שונות, שונות מבחוץ, שונות מבטיפול - פה אף אחד לא מנסה להחזיר אותך מכל האסוציאציות לאיזו קוהרנטיות ושלמות, אלא נוצרת תחושה של אחדות בשונות.. עולה בי התמונה של דלז אם מישהו מכיר, תמונה שבה הוא מסתכל לתוך מראה, שמשקפת אותו שוב ושוב ושוב..כמו בלונה פארק - ברוכים הבאים לעולם המראות.. דוד, מלי ודרור, תודה שאתם שומרים, מכוונים, עוזרים ולא מוותרים, כל אחד מכם מחזיק קצה של הרשת הזו, ואף כי אני אולי קרובה יותר לקצה שלך דוד, אין לי ספק שכפי שגיליתי השבוע, דווקא הקצוות הרחוקים לי הם חשובים באותה מידה. תודה לכל מי שעוזר בזמנים הקשים ( לא תקופה קלה בעבורי ), תודה לך רוני על התגובה בשבוע שעבר, וסליחה (מקדימה קצת את יום כיפור ) אם אי פעם פגעתי פה במישהו ...תודה לכל מי שאיחל שנה טובה ובחזרה אליכם. אוהבת המון ומקרב לב אופיר

שלום אופיר תודה על ברכה מרגשת ומעוררת מחשבה. אני שמח להיות בין אלה האוחזים ברשת. נדמה לי שזהו אכן אחד מהמאפיינים המיוחדים של הפורום - הרי ניתן להחזיק פה את הרשת ולהסתמך עליה במקביל.. ומשהו בתנועה הכפולה הזו, של מחזיק ומוחזק, של להיות חלק מהרשת כמו להיות האדם במרכז, נותן למקום הזה את האווירה המיוחדת שלו. ותכופות נראה לי שלהחזיק את הרשת מעניק לא פחות כוח ובטחון מלהביט עליה מעל אותו חבל דק. שנה טובה ולהתראות בינתיים דוד

זה בלתי אפשרי. דווקא כשמגיע הרגע הזה שבו הקש שובר את גב הגמל והחיים סוף סוף מכריעים אותך... דווקא אז צריך להילחם בחזרה... כשאפילו הכלים שיש לא עוזרים בכלל... כי ברור שבזה הטיפול לא נועד לטפל... הוא בכלל עובר עכשיו למצב של תמיכה בעיקר... לא יכולה עוד פעם.

שלום למרות שאינני יודע במה מדובר, צר לי לשמוע על המאבק הקשה המתקרב. אין לי כיצד לנחם או לחזק אותך, מלבד המחשבה שמתוך ההודעה שלך עולה כי מדובר במשהו שכבר הופיע בעבר והצלחת להילחם בו. ואם אכן כך, הרי אני מקווה ומאמין שתוכלי לעשות זאת שוב. והטיפול, כמו הכלים האחרים הנמצאים לרשותך, יכולים לעבור למצב של תמיכה. אני לא רואה בכך כל רע, אם יש גמישות להפנות כלים שונים למטרה חדשה, ואפילו לזמן מוגבל, על מנת לפנות את הכוח העיקרי שלך למלחמה במה שלא יהיה שמגיע. ולסיום, אני מקווה שבין הטיפול ושאר הכלים התומכים, גם הפורום הצנוע שלנו יוכל להיות לך לעזר. בהצלחה ולהתראות בינתיים דוד

כיצד היית מגדיר/מתאר את חיי האהבה של בעלי ההפרעה הגבולית? תודה ושנה טובה

שלום לאלמונית אני יכול לתת לך שתי תשובות. תשובה אחת תהיה התשובה המקצועית, ה"רפואית", והיא תאמר לך שבשל המאפיינים האישיותיים הספציפיים של בעלי הפרעה גבולית, חיי האהבה שלהם יטו להיות סוערים, לנוע בחדות בין רגשות עזים של אהבה ושנאה, יהיו רצופים בדרמות ובמחוות גדולות ויתאפיינו בפרידות רבות מחד ובקושי להינתק ולהיפרד סופית מאידך. התשובה השניה היא פחות "רפואית" והיא טוענת שפשוט לא ניתן להכליל. הפרעת אישיות גבולית היא אבחנה רחבה מאוד, הכוללת בתוכה טווח נכבד של טיפוסי אישיות. כך שמעבר לרמת הכללה גסה מאוד, או מעבר לתשובה הרשמית, הייתי אומר שאי-אפשר באמת להכליל לאדם הפרטי. כל אחד לגופו. להתראות ושנה טובה דוד

תודה. אני מזדהה עם החלק הראשון של תשובתך... אתה חושב שאי פעם זה יוכל להיפתר? אלמונית(שנתיים בטיפול)

שולחת יד מנסה להיאחז בקירות מבטון, לעצור את הנפילה וידיי נקרעות, משוסעות מהתקווה שנגוזה. חייה באיבוד שליטה חשה כמו בובת מריונטה אשר חייה מנוהלים ע"י כוחות חיצוניים חסרת שליטה, כבוייה אתה מנסה להצית את האש שכבתה מזמן. נופלת, מביטה מעלה ומבינה שאילו לא חיי אך אני חיה, מבכה על כך שהנורמל אינו חלק מחיי כואבת, זועקת, נשברת גרוני נשרף ממילים שלא יוצאות. חסרת אונים, רואה ובלתי נראית לא יכולה לומר את אשר על ליבי חשה בדידות מייסרת וכואבת את כאבי לבד.

שלום ללכלוכית קראתי את השיר שכתבת והרהרתי על הפרדוכס שבתוכו: מצד אחד הגרון הנשרף והמילים שלא יוצאות ומהצד השני היכולת בכל זאת, ולו בכתיבה ולא בעל-פה, להוציא את המילים ולבטא את הכאב העז ששורף אותך מבפנים. אני מודה לך על הכתיבה ובעיקר מאחל לך שתצליחי למצוא את המקום להמשיך ולהוציא החוצה את הכאב ולא להישאר איתו בגפך. להתראות דוד

אני תוהה, מה חשבת, מה הרגשת אתה כלפי השיר. (הוא לא נכתב אל אדם ספיציפי, כמו רוב שיריי.)

היי האם תואר בפסיכולוגיה יעזור אכשהוא לטפל בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית והפרעת אישיות פרנואידית?. מדובר באנשים הקרובים לי ולא אנשים זרים. האם התואר בפסיכולוגיה עוזר להבין כיצד קרו הדברים הרעים לאנשים? או שזו שיטה טיפולית בפני עצמה, שפשוט מנסה לשנות את האדם? כיצד פסיכולוג יכול להבין אדם אם הוא לא חווה את הדברים שהאדם הזה חווה? לכן השאלה הזאת בעייתית. או שזה פשוט בזבוז זמן ללמוד פסיכולוגיה בשביל לטפל בדברים למעלה.

שלום עמליה אני לא בטוח שהבנתי עד הסף את שאלתך. אבל בכל מקרה, אם הבנתי נכון, הרי שהעצה הראשונה שאני יכול להציע לך היא לא לטפל באנשים קרובים לך. עד כמה שהדבר מפתה, ועד כמה שקשה לחוות בכאב של אנשים קרובים, הרי שזהו אחד מהחוקים, מהאקסיומות הראשונות, של מקצוע הטיפול: אף מטפל אינו מטפל (ואינו יכול לטפל כהלכה) באנשים קרובים אליו, איתם הוא נמצא בקשר, מעבר לקשר הטיפולי. בנוסף, נדמה לי שנכון להגיד שתואר בפסיכולוגיה לא עוזר לטפל באנשים. בתואר הראשון ניתן בסיס מסויים, המתרחב רבות בתואר השני, ועליו ניתן להתחיל לבסס את הידע של מקצוע הטיפול. מעבר לכך, התארים יכולים לספק הבנה מסויימת לנפשם של בני-אדם, אך כפי שאת מציינת - זו הבנה חיצונית במובן מה, וצריך גם משהו אחר כדי להגיע להבנה "חווייתית" יותר של האדם. מקווה שעניתי לשאלותייך דוד

יש איזו מישהי שכותבת בפורום שפיתחתי מולה אובססיה. בכל פעם שהיא כותבת, עולה בי תחושת מיאוס וסלידה גועל ורתיעה ואני רוצה להרביץ לה מכות ומגרשת אותה קישתא. מה זה מקנאה בה שהיא מרשה לעצמה להיכנס לכאן ולכתוב ולשחק אותה חמודה ונבונה או לעשות חנדלך כמו גור כלבים עלק שמרוצה מעצמו וגאה בעצמו, או לצרוח או להתייסר ולעורר רחמים ולתפוס מקום ולקבל תשומת לב ומילים מאנשים טובים. איייייכס בעעעע. היא רוצה עוד ועוד וזה לא נגמר. כאילו די כבר, לא מיצית? עוד פעם אחת אני רואה אותה פה ואני משפדת אותה ומעיפה על טיל. אה, המישהי הזאת היא אני. קשה לי להאמין שאיני מעוררת תחושה דומה אצל אחרים כלפיי על באמת באופן ההתייחסות הדוחה מלא הבוז שאני מפגינה. זה באמת מגעיל אנשים נורמליים. ואם מישהו נמשך לסטייה הייתי חושדת בו.

שלום לך האמת, טריק יפה עשית עם ההודעה. באמצע עדיין התלבטתי האם את מתכוונת לפגוע בכותבת אחרת והאם להעלות בכלל את ההודעה ואז הגיע לפתע הטוויסט. אבל מעבר לטריק היפה, ברור שיש פה משהו מאוד אמיתי ומאוד עצוב, לא? ואת צודקת, יש פה תקיפה עצמית, כמו איזה פעילות שגויה של מערכת החיסון הנפשית והתוצאה היא שאת תוקפת ומשמידה את "עצמך" ללא רחם, בכל מקום שאת תופסת את "עצמך". וברור שיש כאן מורכבויות על גבי מורכבויות וטיפול הוא המקום הנכון לברר אותן. אבל מעבר לכך, נשארתי אולי בעיקר עם השורה האחרונה שלך - על איך את מתבוננת בחשד על כל תגובה שאת מקבלת שאינה מכילה בוז או לגלוג ואינך מחשיבה אותה כלל. לצערי, זה נשמע לא רק שאינך יכולה להעזר באחרים או לשמוע את קולם, אלא שאת מצליחה להשמיד כל דבר חיצוני, שאינו חובר לתוקפנות העצמית שלך. וזה בטח קשה מאוד. ברור לי שאני אחשד פה במשהו (אבל בטח כבר נחשדתי הרבה קודם), אבל אני בכנות מקווה שתוכלי, עם הזמן, לסבול מעט פחות. להתראות דוד

קודם אשלח חיוך של הבנה ואז אשתף אותך.. אני, הרבה פעמים שולחת לפורום כל מיני הודעות, רחשי לב, וחושבת מליון ואחת פעמים איך יגיבו והאם יזרקו אותי מפה והאם ישנאו אותי, יכעסו עלי, יצליחו להכיל אותי, להחזיק, להיות איתי, לא להמאס ממני וכו' וכו'.. היום אני עדין מנסה ללמד את עצמי לקבל את כל הצרכים שעולים בי, עדין מנסה להרשות לעצמי להביע את אשר על ליבי, בלי להתבייש ולברוח.. לפעמים אנחנו נבהלים ממה שעולה בתוכנו ומתארים לעצמנו שכל העולם יברח מאיתנו, בדיוק כפי שהיינו בורחים מעצמנו.. אך לא תמיד כך.. פה המנהלים נמצאים פה בשבילך! פה הם נמצאים כדי להכיל אותך.. על כל אשר את!! תני לעצמך את הצ'ופר הזה של השתתפות בפורום נפלא מעין זה.. תני לעצמך להיות.. בכל אופן, אני כל כך מזדהה איתך ויתרה מזאת, מבינה מעבר למילים שכתבת.., אני פה קוראת המון ואשמח לקרוא אותך ולהיות איתך, אולי גם כדי ללמד את עצמי להיות עם עצמי.. אני לא מנסה בשום דרך שהיא לטפל. ממש ממש ממש לא. אני מנסה להיפתח לדברים שגם אני, כל כך בטרוף, מפחדת מהם.. ואם פה יש לי הזדמנות, ועוד לגרום למשהיא אולי קצת קצת לחייך פנימה, למה לא?? ביחד, כשלבד, זה חשוב. ~נילי~

שלום דוד, ושנה טובה! בחצי שנה האחרונה (לפני כן זה היה שונה) הטיפול שלי מתנהל באופן הבא: אני שותקת לרוב, הפסיכולוגית שלי מדברת או שואלת שאלות לפעמים כדי לדובב אותי. ולקראת סוף הפגישה אני מרגישה שאני מאוד רוצה ללכת ושהיא מושכת את זה, כאילו שהיא משאירה אותי בכוח עד שהיא מחליטה לסיים ובכל פעם אני יוצאת ומסתכלת בשעון ומגלה שבעצם סיימנו בזמן (ולא באיחור כפי שנדמה לי). זה נראה לי משונה, אני קוראת גם פה בפורום שמטופלים רוצים דווקא יותר זמן, שמרגישים שהפגישה נקטעת ואני בדיוק ההפך - אני מרגישה שזה ארוך מדי ובסוף אני כבר ממש חסרת מנוחה! אשמח לשמוע את דעתך או הסבר לכך.

שלום לאחת את שואלת שאלה מסקרנת, ונדמה לי שהתשובה תמצא רק בתוך הטיפול עצמו ומתוך החשיבה שלך, יחד עם המטפלת, על המתרחש בזמן השעות ולאחריהן. באופן כללי, אני חושב שייתכנו סיבות שונות לתופעה שאת מתארת, והן נעות בין מיצוי אפשרי של הטיפול (לא כתבת על התחושה הכללית שלך בעניין זה), לבין מצב של היפוך בתגובה, כלומר, מצב בו דווקא בשל חשש מהסיום את עסוקה בו ללא הרף ומזדרזת להגיע אליו (אבל זה אולי נשמע פסיכולוגיסטי מידיי). בכל מקרה, נדמה לי שמה שקורה כרגע בטיפול זה שאת מרגישה שיש צרכים אחרים שנענים בו ולא שלך, כלומר, את נמצאת שם עבור המטרות של מישהי אחרת, והדבר הזה מעורר בך קוצר רוח, אולי הסתגרות פנימה (שמתבטאת בשתיקה) ורצון להסתלק כבר מהחדר, להפסיק להענות לצרכים של אחרים. האם הדינמיקה הזו מוכרת לך מהיכן-שהוא בחייך? והאם היא מתרחשת רק בחדר הטיפול? גם אם ניחושים אלה קלעו יותר או פחות, אני בכל מקרה חוזר על עצתי הרגילה - לדבר על המתרחש בגלוי בטיפול ולבדוק לאן הדיבור הזה מוביל. בהצלחה דוד

שלום וחג שמח דוד, המלחמה עדיין נמשכת, ואולי טוב שהיא נמשכת, כי כל עוד היא קיימת אני יודעת שאני לא מוותרת ויש עדיין תקווה. היה קשה בפגישה הטיפולית האחרונה ואני ממש לא יודעת איך אצליח להגיע לפגישה הבאה, ועל מה בכלל אדבר איתה כשיש משבר אמון איתה בכלל ומשבר כל כך גדול עם עצמי בפרט. השלב החדש בחיי קצת שיגע אותי, הוא אפילו מורגש פה בפורום, שכחת אותי שבוע שעבר למרות שהעלת את ההודעה, בטח בתום לב, אבל עדיין אתה בטח יודע מה עובר על מטופלים כש... ואפילו כשהודעתי על כך גם מלי לא שמה לב. טוב התרחשו גם כמה דברים טובים מאז בפורום, אז אני שמחה על מה שיש. לא ארחיב יותר מדי, למרות שנראה לי שכבר הרחבתי, בכל זאת חג, שנה חדשה, אנסה להסתכל על הכל מזווית חיובית ולהאמין שהכל עוד ישתנה ובדרך אליי. וזו הזדמנות להגיד תודה שאתה כאן מקשיב, תומך, משקף, מאיר וכל כך רגיש. אז בברכת שנה טובה, שירה.

שלום שירה ושנה טובה גרמה לי לחשוב קצת הכותרת של הודעתך - על מלחמות, ועל מי וכנגד מי אנחנו נלחמים והאם המטרה הסופית היא להגיע לניצחון, או שיש גם מטרה אפשרית אחרת..חלק מהמחשבות אולי רלוונטיות גם עבורך, חלק אני מניח שלא. בכל מקרה, אני מצטער לשמוע על המשך משבר האמון ועל המעבר שלו גם אלינו לפורום. האמת שחזרתי אחורה וראיתי את ההודעות ואני מבין את הקושי. מצד אחד, התחושה שלי הייתה של סיום ההתכתבות בשלב ההוא, ולא הרגשתי צורך להוסיף עוד משהו או להיות זה שאומר את המילה האחרונה. אבל כנראה שטעיתי, או נכון יותר פיספסתי משהו (כלומר, אותך) ועל כך חבל לי. אני מבין שהרגשת נשמטת, ללא התייחסות, מה שעלול לפגוע בבטחון ובתחושה הטובה. כך שעל זה אני שוב מצטער, מחד, אבל חושב שיש פה גם משהו ללמוד ולחשוב עליו מאידך (מעבר לפיספוסים שלי זאת אומרת). מה, את שואלת? אני לא באמת בטוח...אולי משהו לחשוב עליו בטיפול? בקבוצה? אבל שירה, בכל מקרה, מה שחשוב לי לומר זה שמותר לך להיפגע, ומותר לך גם לכעוס או להביע תרעומת. לא תמיד יקבלו את העמדה שלך, אבל זה לא הופך את מה שאת מרגישה ללא לגיטימי או לאסור. ועל הדברים היפים שכתבת בסיום - תודה רבה. זהו בינתיים. ושנה טובה, שוב. דוד

ראשית שנה טובה לכולם. אני בטיפול כבר המון המון זמן, עם התחושה שאני מתחזקת ומשתפרת אך כמו לכל אחד יש רגעי שפל וקושי מידי פעם. בחגים - הגעגועים אל המטפלת מתעצמים. אני כל הזמן חושבת עליה: מה היא עושה , עם מי היא מבלה את החג וכל כך חבל שהיא לא זמינה עבורי.ברור לי שאילו כן היתה זמינה לא הייתי יוצרת עימה כל קשר, אך אי היכולת הבסיסית דווקא מעצימה את הצורך. יש לי חברות טובות שאין לי כל בעיה לא להתראות איתן שבועות, לדבר בטלפון אפילו אחת לחודש ואני יודעת שהן תמיד יהיו שם בשבילי. למה אני לא מרגישה את אותו סוג של בטחון עם המטפלת שלי...? למה אני תמיד בחשש שמתי שהוא זה יגמר. אני כבר לא עוסקת בסוגיה שהקשר שלנו הוא למעלה משש שנים וזה כשלעצעו יכול להיות כנתון לביקורת של מטפלים. סתם... נעזרת בכם לפרוק קצת מעוצמת הגעגועים והעצב. סביר להניח שעד למפגש, גם אם אני אומר לה שהתגעגעתי והיה ל קשה, משהו מהזמן שחולף מקהה את תחושת העצב והגעגועים כפי שאני מנסה להביעם כעת. בכל אופן תודה על היכולת והאפשרות להיעזר בפורום.

שלום יעל ושנה טובה אני מבין את הגעגועים שאת מתארת. לפעמים בקשר טיפולי, במיוחד ממושך ומשמעותי כזה שאת מתארת, נוצרת קרבה שונה לחלוטין מזו הנוצרת בקשרים אחרים. אני לא מתכוון להגיד שזהו קשר חזק יותר, או משמעותי יותר בהכרח מאחרים, אבל שיש בקשר הזה אפשרות לקבל משהו שיחסית נדיר למצוא אותו מחוץ לפגישות. אני מניח שמעבר למטפלת עצמה, אולי את גם מתגעגעת בזמנים האלה לנוכחות בטיפול ול"משהו שונה" שאת מקבלת שם ושמסייע לך להתחזק ולהשתפר. בכל מקרה, בתקופות שבין פגישות, את בהחלט מוזמנת להיעזר פה ולפרוק משהו מהגעגוע. להתראות דוד

דוד היקר, ראשית מאחלת לך ולמשפחתך חג שמח.(למען האמת איחלתי לך כבר אתמול-מצ"ב). רוצה להודות לך בשמי ואני מניחה בשם רבים מחברי הפורום על האוזן הקשבת ועל התשובות שרואים שהושקעה בהן מחשבה. אחרי שליאת עזבה היה לי מאוד קשה להיכנס לפורום ,זה הרגיש לא כאתמול שלשום, ומלי לא הצליחה להיכנס לנעליה הענקיות של ליאת. ואז התחלתי לקרוא אותך בהתחלה רק לקרוא ואח"כ ניסיתי קצת לכתוב ו...הינה אני כאן. אז שוב תודה על העזרה בשבוע שעבר עזרת לי מאוד.(אנחנו כרגע בטוב). כבר לא סמויה (: איריס. http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#761861_761867

שלום איריס וחג שמח גם לך ראיתי את ברכת השנה הטובה, ששלחת עוד אתמול, אבל אני מודה שנחמד לקרוא שוב ברכה כזו והתייחסות מפרגנת ומחזקת. אני שמח שהחלטת להיכנס לפורום באופן מלא, בשמך האמיתי ועם סיפורך האישי. את בוודאי יודעת שלאחר אובדן לוקח זמן לחזור למקומות שהיו חלק מהחיים בעבר, והחזרה הזו, ההגחה לחיים, היא איטית ולעיתים חייבת להיעשות בשלבים. אז טוב שהגעת לשלב הזה פה ואני מאחל לך שנה מוצלחת ומאושרת ומקווה שפה, כמו במקומות אחרים בחייך, תמשיכי לעשות צעדים אמיצים ומשמעותיים. להתראות ושנה טובה דוד

הי דוד, על שני האובדנים הראשונים שקרו לפני כ-20 שנה עם רווח של שלוש שנים בניהם חשבתי שהתגברתי,אבל כשהגיע האובדן השלישי לפני כשנתיים וחצי במקביל לניתוח להצלת חיים שבעלי עבר(חודשיים לפני) זה כבר היה יותר מידיי בשבילי ואז גם התחלתי טיפול באובדן. שנה וחודשיים הייתי אצל פסיכולוג שהיה בערך בין גילי ולא הצליח להכיל אותי והטיפול הסתיים באי הבנה ודי בפיצוץ וכשהוא הבין אני כבר לא הייתי מוכנה לחזור. היום אני נמצאת כבר כשנה אצל פסיכולוגית מדהימה פגישות דו שבועיות שהחיסרון היחידי שלה הוא שהיא יוצאת הרבה לחופשות. באמת זכיתי בעניין המטפלת ,זאת פסיכולוגית מאוד ותיקה ומבוקשת שלא מקבלת מטופלים חדשים והיא קיבלה אותי לטיפול כי הבן שלה היה לקוח שלי וכשפגשתי אותה הייתי בעיצומו של פיצוץ עם הפסיכולוג הקודם והיא הבטיחה לי שכשאסיים לטפל בבן שלה בתור לקוח אז אני אוכל לעבור אליה.(אמנם הוא עדיין לקוח של האירגון בו אני עובדת וגם היא ,אבל הטיפול בהם כבר לא נעשה דרכי). האובדן האישי כ"כ שעברתי לפני כארבעה חודשים ריסק אותי. כשעוברים אובדן אחד החזרה לחיים היא קשה ,העניין הוא לחזור לחיים אחרי הרבה אובדנים שקרו תוך שלוש שנים זה לא קל. הפחד לאבד גדול ורמת הפגיעות גדלה,הרגשה שאתה לבד למרות שאתה מוקף במשפחה וחברים. וליאת היתה פה כשהתלבטתי אם לעזוב את הפסיכולוג הראשון וכשהתחלתי טיפול חדש, וכהפסיכולוגית שלי היתה בחופשה אחת מיני רבות וליאת ליוותה כל טראומה עם הרבה הבנה. אז אני יודעת שאתה לא ליאת (וטוב שכך כי אני מדמיינת אותך עם זקנקן),אבל ניתן לחוש את האמפתיה והחיוך וההבנה אפילו מרחוק. חג שמח,איריס.

אני יושבת פה, ולצידי מונח סלט ריחני טעים ועסיסי אך אני, לא כל כך מצליחה באמת לאכול אותו.. יותר מידי מחשבות רצות לי בראש... כאלה שאני לא יודעת אפילו מהם.. מכניסה ביס ומרגישה חוסר מסוגלות ללעוס בנחת, ברגיעה.. להכיל בפשטות את האוכל.. כמו בזמן לחץ אבל אני לא בטוחה שאני לחוצה עכשיו.. אז מה אני אם כן?? אמורה להיות רעבה בשעה זאת, לאחר שלא אכלתי משעת בוקר מאוחרת.. עכשיו השעה ארבע ולא ברור לי אם אני רעבה.. כאן מדבר הבילבול וה – אין לי כל כך מילה בשביל זה.. אבל ה - - ריחוף העמוס אולי?? בכל אופן, הוא די משתלט עלי. מפריע לתפקוד שלי.. הכביסה הנקייה (!) יושבת בצד כבר כמה ימים ואני לא מסוגלת להושיב את עצמי אפילו לקפל.. ערב חג עכשיו.. 'חג' שני מילים כל כך קטנות אבל בעלות משמעות עמוסה כל כך.. אם לטוב, אם לרע... לא מצליחה בדיוק לאמר יותר מזה.. אחגוג יחד עם ההורים והם, חרדים.. אשמור פחות או יותר את החג בשביל לכבד אותם.. ומגיע להם הכבוד (או שלא?? הרמוניה של בילבול).. אני יודעתי שפרסתי לי מעין רשת של ביטחון כדי שלא אשתגע.. גם הרשת המאולצת מצליחה להראות בעיני מחוררת.. עשויה פרזיטית.. טוב לדעת שאת מה שאפשר לתפוס בו, תפסתי. וגם זה חשוב. הישרדותי משהו.. אז אני במלחמת הישרדות..? לשרוד את החיים זהו שלב חשוב מכיוון שניתן משם להתקדם לשלב הבא אחריו, שלב השחרור מההישרדות, שלב שבו אין צורך להרגיש שורדים.. שלב שבו פשוט מרגישים בסדר עם מה שיש, מרגישים שמה שעומד מולנו, ניתן לפתרון ואף אולי (בתקווה..) מתקדמים לשלב בו רצף השתלשלויות החיים אינם נראים כבעיה.. הם פשוט דרך.. שפוסעים בה ותוך כדי בוחנים את הסובב.. אולי.. נחמד לי לשקוע במחשבות כאלו.. הנה, בכתיבה פה, אני מצליחה איכשהו להוציא ממני צדדים אחרים.. וטוב שכך.. רק רוצה להצליח לה-י-ו-ת גם לאחר שאעזוב את המחשב.. יש לי הרבה עבודה בחוץ.. נפשית כפיזית.. ואין לי פוקוס בשביל זה.. לא עכשיו.. מתי כבר ימציאו מכשיר שיפעיל את הכל רובוטית..? כן, נראה לי שכבר המציאו הסינים משהו כזה.. במחשבה מחודשת, לא נראה לי שהייתי באמת רוצה את ה'חופש' הזה מהעבודה היומיומית.. נכון, בשלבים כאלו ואחרים, במיוחד נפשיים, כל שרוצים זה לא לעשות כלום.. או לפחות לא להצטרך לעשות כלום.. כי אין כח.. אבל בהסתכלות כוללת, כך נרקבים.. מכל חוסר מעש, חוסר חשק, אם זה נובע מדיכאון או כל סיבה אחרת (יש סיבות אחרות..??) אפשר להרקב.. ובהישרדות פועלים נגד הריקבון.. שם אני.. טוב לדעת שגם תוך כדי הריחוף, החוסר קירקוע אני פועלת.. לא מרגישה בדיוק כך בחוץ אבל אולי מבינה זאת עכשיו.. תוך כדי מחשבות ומילים.. תודה שאתם פה בשבילי.. אחרת, בטיסה הייתי עכשיו אולי נעלמת.. חברותי לנפש, לשיחות האמיתיות שמתנהלות פה, גם מעבר להיתכתבויות עצמן.. ולך דרור איש אשכולות, וגם לדוד יקיר ולמלי אמא אדמה (בילבי תרשי לי ל'גנוב' את הכינוי שנתת לה =0) בהחלט מתאים!! ) שתהיה שנה טובה, מתוקה, מבורכת, נעימה, מכילה, בריאה (נפשית.. כגופנית..) קבלה, סבלנות (פנימית בעיקר..) בת שחוק, שמחה, אהבה אהבה אהבה, חיבוקים ונישוקים, חיות, ריקודים, פיזוזים.. טוב אני נסחפת.. למה בעצם לא?? ממשיכה לברך: שתיהיה שנה בו נרגיש ביטחון להיות, לנשום, לשאוף לחלום.. שנה בו נרשה לעצמנו ולאחרים להביט אלינו פנימה בלי להיבהל ממה שזה לא יהיה.. שנה של הבנה.. הבנת עצמנו, הבנת האנשים הקרובים לנו.. הבנת האחר. הבנה ריגשית כמובן.. שנה של הצלחות, שנה של שלווה פנימית עצומה.. רגיעה.. מנוחה.. שנה של התפתחות ועשייה... רצון לעשייה.. אני יודעת שאולי זה ישמע אופטימי מידי אבל מילותי קיימות.. הרשו לי לא להתעלם מהם.. (בעצם הילדה שבי מבקשת ממני לא להתעלם מהם..) אני רוצה שיהיה טוב. באמת.. ברכותי חברים.. חיוך אמיתי, מרכין, מכבד, מברך.. שנה שמוגדרת באינדיבידואליות של כל אחד ואחת מאיתנו, כמ-ע-ו-ל-ה.. לפחות נרצה.. נדמיין.. אולי אז נקבל..?? יאלה, הכביסה מחכה לי.. =0) ~נילי~

נילי שלום, ראיתי את התליך שעברת בכתיבה, מבלבול רב, הרגשה ששום דבר לא מסתדר, הכל מלחיץ ואין חשק לכלום, למצב בו את יותר ויותר מצליחה לראות ולהראות גם דברים אחרים. צדדים אחרים בתוכך, ניתן לומר אופטימיים יותר. עצם היכולת לומר זאת אינה מובנת מאליה ואני שמח איתך על כך. אני שמח גם על כך שאת לא מוותרת ומאפשרת לילדה שבך לרצות לחגוג לשמוח ולאחל לאחרים זה לא פחות חשוב ולא פחות גורם להרגשה טובה מדברים אחרים. שנה טובה, דרור

הלוואי... היכן ההודעה שלי משבת? הודעה חדשה, לא הודעת המשך... כמה סימבולי שככה מתחילה לי שנה חדשה... אפילו כאן, בקטן, בפורום... לא נורא. העיקר שתהיה לכולם פה שנה טובה!

שלום לך, הודעות שנכתבות בשבת עד השעה 10 במוצ"ש לא מועלות. הפורום חוזר לפעול משעה זו ואילך. כך שניתן להרגיש שגם השנה החדשה מתחילה לא טוב, שאת לא נשמעת, גם כאן בפורום. ניתן, אבל נראה לי שחבל, כי סימבוליות אחרת יכולה להיות לגבי מה קורה כאשר דברים לא מסתדרים, כשמשהו או מישהו פוגע בך - את שואלת, כפי שעשית כאן, מבררת, ואולי גם יכולה להרגיש אחרת עקב כך. אז אני מאחל לך באמת שתהיה שנה טובה, בפורום ובכלל. דרור

לא מאמינה בשנה חדשה וכול השיט הזה בסופו של דבר כל שנה גרועה יותר ויותר אבל אם אבו מאזן מאחל מי אני שלא שנה טובה פורום יקר שונאת חגים שונאת שבתות שונאת את כל ימות השבוע שונאת את הבוקר מתעבת את הלילות שונאת את החיים ארור היום בו הגעתי ארור ארור ארור

נקודה שלום, אני שומע דרך הכתיבה שלך את התחושה ששום דבר לא יכול להיות שמח, שאולי דווקא כאשר כולם מאחלים חג שמח, זה גורם להרגיש עוד יותר את התחושה הקשה, שלך לא שמח, שאת לא בטוחה בכלל שיהיה לך שמח ושלעיתים את מתקשה לזכור אם בכלל אי פעם יהיה לך שמח. אני יכול להבין כמה חגים וגם היומיום יכולים להיות לך קשים מאוד, אבל היתי רוצה לאחל לך בכל זאת, שהשנה תחווי לצד כל הכאב שהוא חלק מחייך, גם רגעים של הנאה, של שמחה ואולי לפני הכל של שקט פנימי. דרור

לדרוד דוד ומלי ולחברי הפורום היקרים, שולחת לכם איחולי שנה של א"ב שנה של אושר ואהבה שנה של בריאות וברכה שנה של גיל וגאולה שנה של דבש שנה של הידברות והצלחה שנה של ויתור שנה של זוהר שנה של חברות וחוזק שנה של טוב שנה של יושר שנה של כבוד שנה של לכידות שנה של מנהיגות שנה של נתינה שנה של סובלנות שנה של עושר ועוצמה שנה של פריחה ופינוק שנה של צחוק וצמיחה שנה של קשב שנה של רוגע שנה של שלום ושמחת חיים שנה של תשומת לב וזו ההזדמנות גם להודות למנהלי הפורום העושים את מלאכתם ביסודיות, באהבה, ברגישות ובחום שניתן להרגיש גם מבעד למסך. תודה ענקית (-: חג שמח לכולםםםםםם שירה.

שירה שלום, תודה מקרב לב על הברכות, הרגשתי שהן באות מבפנים, מתוך רצון לתת ולשמח ולהודות. עבורי אני מרגיש שזה אכן הצליח, אבל יש לי גם הרגשה שעצם האמירות הללו היה חשוב גם לך, שימח ותרם גם לך להרגיש טוב יותר, ואם כך אני שמח גם על כך. דרור

הי שירה , שמחתי לקרוא את תגובתך אתמול ואני מאושרת לקרוא אותך היום. שומעים את החיוך בין המילים. שתהיה לך שנה טובה ושיתגשמו כל משאלות ליבך שתוכלי להרגיש ביחד לעיתים יותר תכופות ולא רק פה בפורום אלא בחיים. חיבוק,איריס.

מוצפת. תחושת חנק. איך ולאן מנקזים את הכל?

x שלום, נשמע שאת מרגישה שהכל כבד לך, חונק אותך, ואת רוצה פשוט לפרוק את זה ממך, לשים באיזשהו מקום כדי שזה לא יהיה לך לנטל. אחד הקשיים לעשות זאת הוא שלעיתים נראה שאין מילים, שאף אחד לא יבין. שאת לא מצליחה להבין ולעשות סדר. אבל עדיין נראה לי שיש מקומות בהם את יכולה לנסות ולפרוק. אחד מהם הוא כאן בפורום, אבל כמובן גם בטיפול. זה לא קל, זה ברור לי, זה דורש מאמצים רבים ואולי כרגע נראה בלתי אפשרי אבל אני אשמח אם תצליחי לשתף בכל זאת בתחושותייך. דרור

ברצוני לדעת האם יתכנו קשיים ברישום לפנקס הפסיכולוגים, לבחור שקיבל פטור מצהל עקב בעיות פסיכולוגיות קלות כדוגמת דיכאון וכדומה?

שלום לך, רישום בפנקס הפסיכולוגים מתבצע על סמך סיום תואר שני בפסיכולוגיה. בחלק מהמיונים למגמות מסוימות בתואר השני יש ראיון אישי בו יכולים לשאול מה עשית בצבא, ואם לא עשית מדוע השתחררת. יחד עם זאת למיטב ידיעתי אין כללל גורף שמי שסבל או סובל מדכאון לא יוכל להתקבל למגמה כלשהי ולפיכך להירשם בפנקס הפסיכולוגים. דרורי

באתי לאחל לכולםםםם ... (((((((((((((שנה טובה ..ומאושרת..)))))))))))))))))) שנה של הגשמת משאלות הלב .. לכל אחד ואחת מכן .. לחברים הקבועים והיקרים שמלווים אותי ואת הפורום בשיתוף, הקשבה, ובככ אהבה - בילבי, לילך, איריס, נועם ,נילי, שיר,שירה, <>,נקודה, נורית ,יעלה ..אופיר, טל..טוויסט..עננית.. ואם שכחתי מישהו מצטערת.. וגם לחברים המזדמנים מידי פעם ....:-) שתהא זו שנה מיטיבה .. שנה עשירה ..ושופעת .. מכל הדברים הטובים שרק אפשר לחשוב עליהם.. המון הנאות .. שמחה וצחוק.. אמיתי בריאות נפשית וגופנית ואהבה. דרור היקר - תודה לך על הנוכחות המיטיבה שלך .. בשנתים האחרונות כאן, על האהבה במילים וההקשבה המכווננת ..אליי !!!, אתה אדם מיוחד ועשיר .. מלי ודוד - אנשים יקרים שלי , תודה על המקום המלטף והחם בליבכם.. תודה על העצות החכמות ..המילים המחבקות ..שמצליחות להגיע ..עמוק עמוק ללב. תודה על הנגיעה המלטפת שהבאתם איתכם לפורום , על ההבנה ,האמפתיה והמילים המדויקות .. שמצליחות להרגיע ..את הכאב .. מלי .. את נותנת נגיעה "אמאהית" שפויה ומדויקת .. שככ חסרה לי ..תודה לך! אתם פשוט מקסימים !!!!! אני רוצה לומר לכם דרור, דוד ומלי .. שיצרתם פה מקום חם .. מעורר התפעלות ..למרות כל השינויים שהפורם חווה בתקופה האחרונה .. הצלחתם ליצור פה יחד מקום של אמפתיה וחמלה ואהבה אמיתית שנוכחת בכל אחד מכם ..ועוברת דרכם אלינו .. תודה על בחירתכם להיות נוכחים פה בתהליכים לא פשוטים ואישיים ככ של נפש כל חי .. מרגיש פה ממש טוב ... דרך הצוות הנפלא הזה .. שיצרתם. תודה על היכולת שלכם לשאת יחד איתנו את הכאב ולתעל אותו למקומות הנכונים הנגיעה המיוחדת ..שלכם כאן , כשמסך מפריד .. גורמת להקלה בבדידות , ובהפגת כאב עצום ובל יתואר.. פשוט מדהים ..אתם מדהימים!!!! (גם ליאת .. אם היא קוראת כאן בשקט .. רוצה לאחל לה שנה טובה ...(לא שכחתי אותה) ) תודה לכם מכל הלב .. אוהבת ומחבקת שרית

שרית, תודה על הברכות החמות מחמם את הלב לשמוע אותם ואני מקווה שגם מלי ודוד יקראו את ההודעה הזו. שמחתי לשמוע שהפורום היווה עבורך מקום חם בטוח ונעים בשנה האחרונה, שנה של שינויים כאן בפורום, וגם התמודדיות לא פשוטות שעברת. שתהיה לך שנה טובה, ושתמשיכי להיות איתנו כאן בפורום כל עוד תרצי לכך. דרור

שרית היקרה, שנה טובה גם לך ומי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תהיה אופטימית ומטיבה עבורך כמו הברכה המרגשת שלך. חג שמח,איריס.

שנה טובה

בתי אוטוטו בת שלוש, במרבת הפעמים שהיא באה לחבק או באה במגע המגע שלה מאוד חזק החיבוק חזק, בבית היא נוהגת לתת מכה (סטירה, צביטה, משיכת שיער ) כמעט ללא סיבה (בגן מעולם לא התלוננו על בעיות כאלו) מצד שני היא מאוד אוהבת לעבוד בלגו לבנות פאזלים משחקים שדורשים התמדה וסבלנות נראה לפעמים כאילו היא משחררת מתחים באמצעות המגע הזה האם יש סוג של טיפול שיכול לעזור לנו בנושא הזה ?

דני שלום, אני שומע בדבריך דאגה באשר להתנהגותה של בתך, שאלה האם זוהי התנהגות שיש לטפל בה, או כזו המעידה על מצב נפשי כלשהו? אני יכול להבין את הדאגה שלך, אנחנו נוטים, או רוצים לראות בילדים כנטולי כעס ותוקפנות. אך האמת היא שזה לא כך. ילדים חווים כעסים ולעיתים מביעים זאת באמצעים שונים. העובדה שהיא נהנית לשחק, ושבגן לא מתלוננים על נטייה תוקפנית גם כן מרגיעה. אבל היא גם מעלה את השאלה האם קיים בבית משהו שמקשה עליה? האם המכות מופנות גם כלפיכם? בכל מקרה חשוב במידה והיא מכה לא לאפשר זאת, להבהיר שזה לא נעים לכם. אם אתם ממשיכים להיות מודאגים, ומרגישים שיש משהו נוסף, מעבר, משהו שאולי לא עבר בכתיבה כאן, אתם יכולים לפנות להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. דרור

ערב טוב לכולם, מחר ערב ראש השנה הפורום יהיה פעיל עד השעה חמש, ושאלות שייכתבו עד שעה זו ייענו מחר. פניות שיגיעו לאחר מכן במהלך החג יקבלו מענה החל מיום שלישי בערב. חג שמח בינתיים למרות שעוד נפגש מחר, דרור

אחחחח, איפה הימים של פעם, שהפורום תסס כולו בתקופות של חגים.... שנה טובה ()

() שלום, אני שומע בדברייך געגועים, געגועים לתקופה אחרת שבה הרגשת שהפורום היה חי יותר בתקופת החגים. יש משהו ובהחלט ייתכן וזה נכון, הפורום עבר ועובר שינויים רבים בשנה האחרונה, וברור לי שלא כולם מתאימים לכולם. ועדיין אני מלא תקווה שלמרות הכל הפורום מצליח לספק מענה, ומקום בטוח למשתתפיו, כל ימות השנה, וככל האפשר גם בחגים, חג שמח גם לך, דרור

ועכשיו אליך דרור, כל הערב עמד לי הבכי בגרון ולא יצא.. לא ברור.. אני בזוגיות איתה עכשיו או לא..?? אני? אני אולי מתאהבת בבחורה?? אני??? זה מרגיש כל כך נכון, כל כך רך.. יחד עם זאת, המחשבה (גם הרגשית) מזכירה לי כמה הפוכה אני מכל המוסכמות סביבי.. מדוע לא מצליחה אני להשתחרר מהם..?? אח... הדבר הזה שקוראים לו רגשות.. קשה.. מתיששששש... נראה לי שכבר זמן רב שאני 'יודעת' אותי עמוק בפנים אך ללא שיתוף פעולה מצידי.. להיות שם.. והיום, עכשיו, אני נבהלת כל כך.. נבהלת מעצמי.. אך מרוגשת בו זמנית.. המצב כולו בכלל לא ברור.. גם היא עוברת עכשיו תהליכים לא פשוטים.. מה שהיה איתי לפני שנתיים.. זה מפחיד אותי.. אולי קצת מרתיע.. דרור.. וזה עוד כלום.. זה רק ענין של זוגיות.. מה עם כל השאר..?? חגים עכשיו.. הרבה יוצא החוצה.. אולי יותר נכון לאמר, פורץ החוצה.. אני רוצה להצליח באמת להיות עם עצמי.. אבל אני מרחפת כל כך.. גם רגשית.. קשה לי לקבע את עצמי.. לשבת אפילו עכשיו לכתוב.. אני נמצאת פה, נמצאת שם, אבל לא בשוםמקום.. איזו מן תחושה זאת...?? והמטפלת.. אני מוזרה אליה בתוכי.. לא כלפי חוץ.. בקושי משתפת.. כל כך הרבה קורה איתי לאחרונה.. ראש השנה מחר ועל כן יהיה רק טיפול אחד השבוע.. צריכה אתכם פה איתי.. יהיה פורום בחג?? אם בכלל אצליח לשתף.. כי אני לא מרגישה עכשיו שאני מצליחה להעביר את מה שקורה אצלי בפנים.. אולי אפילו לא לעצמי..?? והבכי תקוע לו בגרון.. דרור.. מה איתי?? אתה מצליח להבין את שכתבתי..?? ואיך תבין.. הרי אני לא. ~נילי~

נילי שלום, נשמע לי שכואב לך מאוד, שאת מתמודדת עכשיו עם תחושות מבלבלות מאוד, ואולי דווקא לא כולן מבלבלות אבל לא פשוטות. שוב את מתארת תחושה שהרגשות שלך כאילו מוליכות אותך, כאילו לא את מנתבת אותן אלא הן אותך. וזו תחושה לא פשוטה. הבלבול הזה מוביל בחלקו לתחושה שיברת עליה שאם את לא מבינה את עצמך כיצד אני אבין או המטפלת שלך. אך האם לא יכול להיות מצב בו המקום המנחם והמרגיע במעט יהיה מעצם הידיעה שאת לא לבד בבלבול שלך שאת מצליחה לשתף ולהעביר אותו וביחד נעשה ניסיון לעשות בו סדר. אני חושב שאת מרגישה שדווקא השבוע חשוב לך לא להישאר לבד ואני מסכים איתך. הפורום יהיה פעיל בחג באופן מסויים ואני מזמין אותך ואת שאר המשתתפים לקרוא את הודעתי למעלה בנושא. דרור