פורום פסיכולוגיה קלינית

מה לספר בפגישות ראשונות? אני יכולה לספר כל מיני פרטים, למשל מהילדות, שנראה שיש להם איזשהו ערך פסיכולוגי.. ומצד שני, אני לא נלהבת לספר אותם, כי זה קצת מביך אותי. אם אספר זה יהיה כמו דיווח ענייני ויבש אולי. לספק מידע. ובכלל, כמה לספר בהתחלה? הרי כל דבר שאגיד אני יכולה לפתח ולקשור לדברים אחרים ולפרט- אבל זו רק ההתחלה... אני מתעייפת רק מלנסות לחשוב מה וכמה כן או לא ומתי.. מה חשוב לך, כמטפל, בהתחלות של טיפול חדש?

עוד שאלה.. אתה חושב שאם התחלתי טיפול חדש, אותו סיפור יסופר בו כמו הסיפור שסיפרתי בטיפול הראשון? התרגלתי למחסן האירועים והמקרים מהטיפול הראשון, להשתמש בו כדוגמא לכל מיני דברים.. פתאום זה נעלם ודברים קטנים נאספים מהתחלה.. אתה חושב שזה כמו להתחיל לשחק שוב במשחק הזיכרון (עם זוגות הקלפים ההפוכים), אבל עם תמונות של חיות נניח, במקום תמונות כלי התחבורה שבהם שיחקתי קודם עם מישהו אחר, או שזה כמו להניח שוב את כל הקלפים המוכרים הפוכים על השטיח, לערבב את הסדר שלהם ולהתחיל ללמוד מיקומים מחדש..? לא יודעת אם זו כזאת שאלה חשובה בעצם.. סתם תוהה אם אותם דברים ישתחזרו ואם אני רוצה שכך יקרה.. בא לי לה

אוף דוד, התחיל החדש.. פגישה אחת בסך הכל וכבר חזרתי לשגרת השנ"צ של אחרי פגישה.. בדיוק מזה חששתי :-( איפה נרשמים לפגישות לא מורגשות? ללכת עם להרגיש בלי, כתבה לי פעם מלי.. אז כן! בדיוק כזה! איפה נרשמים? :-) היה לי מאוד נעים איתה, הרגשתי, באופן קצת חשוד אולי, נינוחה למדיי, נעים לי גם החדר שלה- מרגיש מוגן וחמים ונוח לי בו, והיא בדיוק במרחק הנכון, ושאלה שאלות שהיו לי טובות, ואיפשרה לי ודאגה לשלומי במינון מתאים.. הכל היה ממש בסדר, באמת! יצאתי ממנה כאילו לא קרה שום דבר- לא התהפכה לי הבטן ולא התרגשתי יותר מדיי.. זו באמת לא הייתה פגישה קשה.. הרגשתי שלמה לחלוטין עם האפשרות להמשיך להיפגש איתה.. ובכל זאת- אני ממשיכה לפטפט איתה בכל רגע, וכבר יומיים שאני צונחת ב-16 למיטה... לנוח קצת מהכלום שאני עושה.. יותר מזה, ניסינו לתאם מועד לפגישה נוספת ואני כבר יום וחצי נכנסת ויוצאת מתיבת המייל שלי- כאילו לא יכולה לעשות שום דבר עד שתשיב. לגמרי לא באשמתה, כל מה שאני עושה הוא לחכות. מה זה?! אוף... :-( שכחתי כבר שזה ככה.. והאמת, חלק מהזמן אני בכלל עוד מתקשה קצת לשרטט לי את תווי הפנים שלה.. אבל כנראה שזה לא באמת משנה.. אי אפשר שהטיפול יוגבל לחדר שלה וזהו?.. או לפחות ליום אחד אחריו וזהו?.. אני מוצאת את עצמי חוששת שכל הרוח במפרשים, כל ה"קדימה!" שאני מרגישה לאחרונה, ילך וידעך לי ככל שאדמיין ואחכה יותר.. מרגישה כאילו אני שוב רותמת את עצמי לעגלה.. להתנהלות איטית ומסורבלת.. סתם, אני יודעת שככה זה ואין מה לעשות.. אין באמת סיבה טובה לכתוב כאן אולי.. לא יודעת.. אני מניחה שאני צריכה להירגע ולתת לדברים זמן וזהו. אני אנסה... אני אנסה לתת לעצמי זמן... הפעם, (סוף סוף? :-) לא שאלתי שום דבר- מקווה שאגיע לעינייך בחתיכה אחת, (לילך)

שלום לך זו שאלה נורא מעניינת. אנשים מתווכחים עליה שנים, ולמרות שהיה ניתן לצפות שייאסף מספיק מידע בנידון על מנת להגיע לתשובה יחסית ברורה, עד כמה שאני יודע לא הגיעו למסקנות חותכות. בקיצור, ברגע שאת מגלה את התשובה תודיעי לנו - אולי נעלה פה על משהו..ויותר ברצינות, באמת שאין תשובה אחת, אבל אם ללכת עם הדימוי היפה שהצעת, הייתי אומר שזה לשחק שוב את משחק הזיכרון, עם חלק מהקלפים מוכרים וחלק לא, חלק כבר צויירו וחלק מצויירים בזמן המשחק עצמו, בעוד גבם מופנה אל האנשים המשחקים (המצויירים גם הם במהלך המשחק). אבל ההבדל הוא שיש יותר מיומנות במשחק. ולרוע המזל, גם זה, כמו שאר הדברים, מורכב - בעל יתרונות וחסרונות משלו.. להתראות דוד

שלום כמטפל חשוב לי בעיקר, מעבר לכמה פרטים "טכניים", לשמוע מה המטופל/. רוצים לספר בפגישה הראשונה. מה עולה להם בראש. במה הם נזכרים, מה מוביל למה ומה מופיע דווקא בפגישה הזאת. הייתי מציע לך לנסות לכוון כמה שפחות למה "שנכון" לספר, ויותר למה שמרגיש לך דוחק מבפנים, מה שיוצא לך מהפה עם כמה שפחות שיפוט וצנזורה ופשוט יוצא ישיר. ועדיין, לכל מטפל ומטפלת יש את ההעדפה שלהם להתנהלות של הפגישה הראשונה ונראה לי שחשוב להגיע, בפגישה הזאת כמו בטיפול ובחיים בכלל, לאיזו נקודת מפגש בין הציפיות של שני הצדדים. בהצלחה דוד

בכוונה לא העלת את ההודעה שכתבתי היום בצהרים או שאולי היא התפספסה..? חשוב לי לדעת.. מעולה לא רציתי להיות inappropriate.. אולי הכאב שלי יותר מידי חד גם בשביל הפורום.. כבר לא יודעת...... ~נילי~

שלום נילי כן, בחרתי לא להעלות אותה, ואני בכנות מצטער. האמת היא שהתלבטתי לא מעט, אבל בסופו של דבר נראה לי לא נכון להעלות אותה. לא משום שהיא לא לגיטימית או לא appropriate, אלא משום שאני מרגיש מחוייב לחשוב על הפורום כולו ולא על הכותב בלבד. מה שכתבת בהחלט לגיטימי, הוא בהחלט מתאים לדיבור או לטיפול, אבל בעיני - נראה פחות מתאים להעלאה בפורום. אשמח לשמוע ממך עוד. להתראות בינתיים דוד

לא אשקר ואומר שלא נעלבתי.. הגוש בגרון רק גדל, אני מבינה שכלית את הצורך לשמור גם על החברים היקרים שפה, בתחושה שלי, האני שבי, for who ever 'he' is OR not, נחנק, נשנק עכשיו. אולי משום זה אני 'נמצאת' היכן שאמרתי שהייתי, ועדין.. אולי משום זה, התגובה היא היכן שהיא.. לא ברור לי מדוע אומר את המשפט הבא (אחרי החוויה של ה'דחיה', אם אפשר) אך: למרות זאת, ראיתי בכנות של המשפטים שלך, אינטימיות רגשית אלי. I t-r-u-l-y treasure that. יש בי רצון לנקום ולא לשחרר מעבר למענה הכנה (באמת..) שלי אליך, מעלבון. אולם מה שבאמת מתברר זה שאין לי מילים עכשיו, גם לא לעצמי.. רק מה שקורה מעבר.. ועל כן ההודעה המקורית ששלחתי.. ;-( ~נילי~

אני תוהה למה לא יכולת להגיב על ההודעה המקורית גם בלי להעלות אותה, משהו בסגנון של "ראיתי אך לא העליתי כי..." נגעה לליבי שאלתה הכנה של נילי "בכוונה לא העלית או אולי היא התפספסה"? ואני חושבת שפשרה כזו עשויה אולי למנוע את העלבון הכרוך בהמתנה עקרה ל(חוסר) מענה...

עברתי בשקט.. כמעט ולא תרגיש בי .. אני קצות האצבעות .. לומר לך .. שכיף שחזרת אלינו .. הקול שלך היה חסר כאן... אצלי בכלל בכל השבועות האחרונים .. הקולות התבלבלו .. אין כמעט קולות טובים בתוכי...ששואבים ..למעלה .. האנרגיות הטובות שבי מתכלות .. לילטוב.חיבוק שרית.

שלום שרית תודה רבה על הברכות. עברת בשקט אבל בהחלט הרגשתי בך. אני מצטער לשמוע על השבועות האלה - כשתרצי את מוזמנת לעבור פה גם ברעש ולספר על מה ששואב את הכוחות. להתראות דוד

שלום, אני בטיפול כבר יותר משנתיים. בערך חצי שנה לאחר תחילת הטיפול עברתי לאיזור המרוחק כשעה וחצי מהמטפלת. בהתחלה עוד חשבתי להחליף מטפל/ת אך המחשבות דעכו ודי נקשרנו. אז המשכתי לבא בימי שישי (אני עובדת משרה מלאה). אך לאחר כמה זמן הרגשתי שאני צריכה את יום החופש הזה. אז התחלתי לבא באמצע השבוע אחרי העבודה. כעבור כמה זמן זה התחיל להעיק עלי, הנסיעות האלו. עכשיו אני במצב שזה ממש גומר אותי פיזית. אחרי העבודה לנסע ישר אליה בפקקים. ואחכ לחזור בלילה מאוחר ועכשיו עם מזג האויר הזה.אבל אני אצלה שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות!! ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שדיברנו על זה, בעיקר ניסינו לברר למה פתאום זה התחיל להעיק עלי. אבל אני מרגישה שפיזית אני כבר לא מסוגלת וזה גם גורם לתיסכול רב אם למשל הפגישה לא ממש מוצלחת או שהיא מאחרת קצת או משהו כי אני מרגישה שאני משקיעה המון. מה עושים?

שלום מיכל אני מבין את הקושי שאת מתארת. האמת היא שאין לי הרבה מה להוסיף לתיאורך. את נשמעת בהחלט מודעת למצב ואת עושה את הדבר הנכון - לדבר על זה בטיפול, לנסות להבין את התזמון והאם מדובר בקושי טכני, העומד בפני עצמו, או שמא מדובר במשהו המסווה קושי אחר, תחושה אחרת, המוצאת ביטוי בקושי סביב המרחק שנוצר והמחיר שהוא גובה. את מרגישה שאת משקיעה המון ואולי את חשה שלא ברור לך האם את זוכה להשקעה דומה בתמורה או שהשקעתך משתלמת לך. כל מה שאני יכול להציע לך הוא להמשיך ולברר את השאלות והתחושות האלה בטיפול, עד שתגיעי לתשובות שישביעו יחסית את רצונך. בהצלחה דוד

שלום דוד, תודה על התגובה. ואם מדובר בקושי טכני, מה אפשר לעשות? איך אפשר אחרי שנתיים לעבור למטפל/ת אחר/ת ? או אולי יש פתרון שאני לא חושבת עליו? מישהו?

דוד, בבקשה תעלה את ההודעה הזו. לכול מי שעוד זוכר ל-ליאת מנדלבאום שלנו יש מחר יום הולדת,בכדי שלא אצתרך להסתבך לא אומר את גילה, רק אומר שהיא הזקנה הכי יפה שאני מכירה(סתם).זו עוד הזדמנות לומר לה תודה. אז ליאתי, רבי נחמן מברסלב אמר "היום בו נולדת, הוא היום בו החליט הקדוש ברוך הוא שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדייך!" ואני פה כדי לאשר זאת. עד מאה ועשרים אוהבת מאוד...

לליאת היקרה .. אם את כאן קוראת אותנו בשקט.. מאחלת לך המון מזלטוב .. שולחת לך המון חיבוקים .. את יקרה .. לליבי. וחסרה .. אוהבת, שרית

מצטרפת לברכה הכל כך יפה בחום.. ועוד אלפי וורדים ושנים בריאות ויפות.. אהבה והערכה.. ליאת, שומעת...??? ~נילי~ (למרות שאז, הייתי תחת כל מיני שמות בדויים אחרים..)

שלום לרק אני תודה רבה ואין לי בעיה להעלות את ההודעה. היא בעיקר מעלה בעיני את התחושה הקשה לגבי מי שחסר ואולי גם את הרצון להנכיח אותו/ה פה, ליצור את התחושה של "יש", למרות ההעדר. להתראות דוד

נמצא בעיצומו של טיפול פסיכולוגי, בתקופה האחרונה יוצא משם מפורק לגמרי ובהעדר כוחות. אני שואל את עצמי- למה להמשיך את הטיפול ? הרי בכל פעם שמסתיימת הפגישה אני מרגיש אבוד לגמרי, מפורק , חלש פיזית אני אובד עצות ולא טוב לי ( בעבר לא הייתי יוצא בכאלה תחושות מהטיפול) הדמעות לא מפסיקות :(

שלום לאובד עצות עצוב ממש לקרוא את ההודעה שלך. האם אתה יכול לחשוב עם עצמך או בטיפול מה השתנה? מה קורה עכשיו בחייך או בטיפול שגורם לך כל כך הרבה סבל? נראה לי חשוב שתנסה להבין האם מדובר בשלב קשה אבל מקדם ומשתלם בטיפול, או שמשהו אינו מתנהל כשורה עבורך. מה השתנה? מה ניתן לעשות על מנת להקל על הכאב? אלה שאלות ששווה לך לנסות למצוא את התשובות להן. מקווה שהמצב ישתפר ולהתראות בינתיים. דוד

כמה כיף שחזרת אלינו... משב רוח מחמם בקור ששורר בחוץ. :)

שלום ל_ ותודה רבה כיף לחזור לחום פה ושמח לחזור להתראות דוד

אהלן דוד, אין לי מה לכתוב, רק רציתי להגיד שלום וברוך שובך.. מקווה שאתה בטוב ושהייתה חופשה מרעננת, :-) לילך

שלום לילך תודה רבה. לפעמים עושה טוב לשמוע פשוט ברכת שלום וברוך הבא. אני מרגיש טוב והייתה בהחלט חופשה מרעננת. אבל גם משמח לחזור לפה. להתראות בינתיים דוד

רציתי לדעת אנשים הנמצאם קרוב אנשים אם הפראות בo. c.d איך צריכים להתנהג כדי לעזור להם

שלום שוש ראשית כל, כדאי לעודד אותם לפנות ולהעזר בטיפול תרופתי ופסיכולוגי כאחד. מעבר לכך, כדאי להתייעץ עם המטפל לגבי הדרך בה ניתן לסייע לאדם באופן ספציפי. על פי רוב יש להימנע משיתוף פעולה עם טכסים, על מנת למנוע מהם להתפשט ולהתרחב ולצבוע את כל חייו של האדם הסובל ושל סביבתו. מצד שני, חשוב למצוא את האיזון ולא להיתפס כאויבים או כחסרי הבנה לגבי הקושי של האדם הסובל מאו.סי.די. אנשים עלולים לפעמים לתפוס את ההפרעה כסתם "מוזרות" ולרצות שהאדם פשוט יפסיק לעשות זאת בבת אחת. המצב מורכב מכך וחשוב לעביר תחושה של תמיכה ובעיקר הבנה והשתתפות בקושי והסבל. ומעבר לכך, שוב, הייתי מתייעץ עם המטפל באופן ספציפי. להתראות דוד

אין לי סבלנות לחכות שדברים ישתפרו. גם אין לי כל כך זמן. כבר פיספסתי דברים באופן סופי ובלתי הפיך! לפעמים רוצה למות, לפעמים מפחדת... אין לי כוח לקום בבוקר וכשמגיע הערב והחושך, נכנסת לחרדות ומחכה שיהיה כבר בוקר, ששוב אין לי כוח לקום אליו... מחכה לפגישות עם המטפל וכשהן מגיעות אין לי כוח ללכת... מתכננת לדבר על נושאים מסויימים ושוכחת או מרגישה פתטית לדבר עליהם "בזמן אמת" והמטפל "מעיף" אותי מהפגישה כמה דקות לפני הזמן - מה זה אומר עליו? (מותש ונמאס לו ממני) ומה זה אומר עלי?(מסורבלת גם בדיבור ומכבידה) ואולי לא נורמלית וצריכה להשלים עם זה= שלא אשיג דברים בחיים כמו האנשים הנורמליים האחרים...ואשאר מוזרה בעיניהם... ואולי שום טיפול לא יעזור כאן?!!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי אין לי מילות קסם לשפר את תחושתך. אבל אני כן יכול לומר שאת מתארת הרבה אמביוולנטיות: מצד אחד קושי עם אור היום ועם החיים ומצד שני חשש מחושך ורצון בכל זאת להמתין, להאמין לנסות שוב את האופציה של התקווה. וכשהיא מגיעה משהו בך נעלם ונאלם שוב. אין לי דרך לדעת בוודאות, אבל התחושה שלי היא שטיפול דווקא יכול לסייע לך. ושמוקדם לוותר. ואולי באמת היו דברים שפוספסו ועברו ללא שוב - לכל אדם יש כאלה בחייו ואני מוכן לקבל שלך היו יותר דברים כאלה מהממוצע. אבל השאלה היא האם כדאי לך להיות שקועה בצער לגבי העבר או להביט קדימה. וליבי, ברור שעל מנת להביט קדימה, על מנת לקבל יותר את פני הבוקר (או פני המטפל שלך), את צריכה לקבל יותר את עצמך. ולכעוס פחות על עצמך. ולקטול פחות את עצמך. מילים שחוקות אולי, אבל הן נכונות עבורך, לא? וזו המשימה שלך כרגע, בעיני, על סמך המעט שתיארת - לא להחזיר את מה שלא ניתן להשיב. לא לדאוג לגבי איך אחרים יראו אותך. אלא לדאוג לגבי איך את רואה את עצמך. ולשנות את זה במידת האפשר. בהצלחה דוד

אולי לא מילות קסם, אבל אתה תמיד מצליח לגעת בי ולגרום לי להרגיש את הכאב שבדרך כלל מנסה לברוח ממנו, על ידי שכלתנות וניסיונות לנתח את הדברים . כשבעצם השורה התחתונה היא - שנאה עצמית גם אם לא תמיד מודעת. (ואולי לא שונאת , אבל לא ממש אוהבת... וגם לא מרגישה אהובה ע"י אחרים). לא יודעת איך להילחם בה, כי פשוט לא מרוצה מעצמי וממצבי! - ואולי הטיפול דווקא מחמיר את זה אמרת שצריכה להפסיק לקטול את עצמי. אז פוטנציאלית - אני יכולה להימנע מלבקר את עצמי במילים, אך זה לא עוזר לשינוי התחושה הפנימית! ואולי שטיפת מוח עצמית חיובית - לומר לעצמי שאוהבת את עצמי גם אם לא מאמינה בזה - אמורה לעזור?? לזה התכוונת? ואולי כולם כאלה ורק לא מראים שהם ככה? פשוט לובשים מסיכות של שמחה ובטחון עצמי, גם אם לא מרגישים כך? תוהה עוד כמה שנים של טיפול אצטרך, כדי לדעת להתמודד ולו רק עם "הדברים הקטנים" של החיים... דוד, מתנצלת אם אני מלאה או מביכה אותך ואם אין לך מה לומר זה בסדר ואם תבחר שלא להעלות זאת - גם בסדר... ותודה.

האם חלומות חוזרים על ים , בהקשרים מפחידים כמו גל ענק מתקרב... מעידים על משהו יותר ספציפי מאשר סתם על חרדות. מה המים מסמלים בחלום ?

אתר מומלץ בחום: www.dreams.co.il האינפורמציה מחולקת לפי הא' ב' ויש באתר מבחר רב של נתונים. תבדקי תחת האות ג' = גלים, ותראי מה יצא לך.

יש כאלה שאומרים שגל ענק המאיים בחלום מרמז עם פגיעה מינית שחווה החולם.

שלום ל - X כפי שאת רואה מהתשובות למעלה, ישנם מקורות מידה רבים היכולים לתת תשובה והתאמה לסמלים העולים בחלומות. עדיין, מבלי לפסול את מקורות המידע הללו, הייתי רוצה להציע גישה אחרת, ההולמת יותר את התפיסה שלי לגבי חלומות ומשמעויותיהם. אין לי ספק שחלום, ובמיוחד כזה חוזר, עם סמל משמעותי הגלום בו, יכול להיות בעל משמעות רבה לגבי עולמו הפנימי של החולם. עדיין, על מנת להגיע למשמעות זו, לא מספיק להתבונן במדריכים שונים או לקרוא פרשנויות והקשרים כלליים. על מנת להבין לעומק את משמעותו של החלום עבורך מומלץ, על פי רוב, לנתח אותו לעומק, על רקע האסוציאציות וההקשרים האינדיבידואליים שלך ועל רקע המחשבות והסמלים הנוספים הנקשרים לחלום ומעשירים אותו. לאחר "עבודת חלום" זו יהיה לך אפשרי יותר, אני מאמין, להגיע להבנה מעמיקה של החלום ומשמעותו עבורך. בהצלחה דוד

רוצה?, לא רוצה? אינני יודעת. מצד אחד רוצה להמשיך ללכת אליו (למטפל) ומצד שני כל כך לא רוצה. אין לי כוח לנבירות ולחפירות. לחיפושים המתמידים, אין לי כוח לזה, זה כל כך מעייף ומתיש. הפגישות מכניסות אותי לחרדה ומתחים. כאבי בטן לפני פגישה, דופק מואץ, עד כדי כך שאפילו פעם אחת התחילו לרעוד לי הידיים מרוב לחץ, דבר שמעולם לא קרה לי. הוא מציק ולא מרפה מנושאים שאני מנסה לברוח מהם ושאני מדחיקה שנים. אני נפגשת איתו מחר ואני כל כך חוששת, אני מתקשה לישון בלילה בגללו. בתוך תוכי אני מודעת לכך שרצוי שאלך לפסיכולוג בכדי לדון בנושאים עליהם אני מתקשה לשוחח, ומצד שני אינני יודעת האם זה שווה את שעות המתח והחרדה, את חוסר השקט שלפני כל פגישה. הפגישות מוסיפות לי כל כך הרבה חוסר שקט , בזמן שבעצם התחלתי ללכת אליו בכדי להוריד מתחים. לא סיפרתי לו על המתחים שהמפגשים מעלים בי. אני מטופלת אצלו 3 חודשים.עדיין אינני מרגישה בנוח במפגשים, אני חוששת מפניו ומאמירותיו, עודני מתנגדת ורמת שיתוף הפעולה שלי אינה מרובה. במובן מסויים אני מרגישה כאילו פרטיותי חוללה, מרגישה שבמידה ואשתף אותו ואספר את הדברים המהותיים כאילו שכבר לא נשאר לי דבר מפרטיותי. מרגישה שהוא נכנס לכל פן אישי בחיי וזה מפריע לי מאוד, הרי אלו דברים אישיים שלי, כל כך אישיים, והנה אדם זר נכנס פנימה לתוכם וההרגשה כל כך לא נעימה. זהו... מודה לך מראש על התשובה. מעניין לקרוא את תשובותייכם, ואני לומדת הרבה מהן.

שלום לאנונימית אני מבין את הקושי בו את נמצאת ואת המתח והאמביוולנטיות שבמצבך. נשמע לי טבעי ומובן שמצד אחד תתקשי ללכת למקום הנוגע ישירות במקומות הכואבים לך ומצד שני תחושי שדווקא המגע בהם, עם כל הכאב והמתח הכרוך בו, יכול להתברר כמועיל ומרפא בטווח הארוך. לפי תיאורך נשמע שהטיפול אכן מצליח להיות משמעותי מבחינה רגשית, וזהו כנראה תנאי בלתי נמנע לטיפול מוצלח, שעל מנת להיות כזה הוא חייב לכלול בתוכו גם מידה של מתח וכאב נפשי. עדיין, זו שאלה של איזון - איזון בין המגע לבין הרגישות, בין ההתקדמות לבין ההאזנה המתמדת של המטפל והמטופל לקצב המתאים והנכון. הייתי ממליץ לך לפתוח את הנושא הזה עם המטפל שלך - לתאר את תחושותייך ואת ההשפעה של הטיפול עליך ואת התחושות והרגשות העולות בך במהלך הפגישות ובשעות שמחוצה להן. נראה לי בהחלט במקום לבדוק ולהחליט יחד מהו האיזון הנכון בין ההתקדמות הטיפולית לבין המתח הנגרם כתוצאה מכך. ישנן כמובן שאלות שאת מעלה שהן גם רלוונטיות מאוד - שאלות של מתן אמון, של קרבה, של תחושת פולשנות והדברים שהיא מעלה..כל אלה, לדעתי, יכולים להיות כרגע חלק חשוב מהמוקד ומהשיחה בטיפול והייתי, שוב, ממליץ לך בחום לפתוח את הדיבור עליהם בצורה ישירה ככל האפשר. בהצלחה דוד

שלום רב, עדיין אין לי ילדים, אך כמובן מקווה שיהיו לי בהמשך, רציתי לדעת כיצד ניתן להימנע מחרדה או דאגה מוגזמת כלפיהם, לדוגמא כאשר נמצאים מחוץ לבית בפעילויות שונות ולא להיות חרד לגורלם. תודה.

שלום ערן שאלה קשה מאוד אתה שואל כאן. איך אפשר להימנע מדאגה מוגזמת? האמת היא שאני מניח שאי-אפשר באמת להימנע. קשה להעריך כמובן מתי דאגה הופכת למוגזמת, אבל אין ספק שדאגה לילדיך היא אמצעי אבולוציוני מוצלח לשפר את הסיכוי לכך שמצבם יהיה בכי טוב. וכפי הנראה עדיף להגזים מעט בדאגה מאשר להפחית בה. אבל, וזה אבל משמעותי, מילת המפתח היא "מעט". ברגע שהדאגה הופכת למוגזמת ברמה ניכרת היא אינה מסייעת לילדים, או לדואג, אלא עלולה דווקא לפגוע בסיכוייהם להתפתחות מוצלחת. כיצד לומדים את המידה הנכונה? אני מניח שמרבית האנשים לומדים זאת עם הזמן, בדרך של התנסות ולמידה, כך שההורה המנוסה שונה במידה ניכרת ברמת הדאגה והחרדה שלו מההורה הטרי. וטוב שכך וגם טבעי. ומי שאינו מצליח להגיע, עם הזמן, לרמת מתאימה של חרדה ודאגה? אז ניתן לפנות לטיפול, גם על מנת להפחית את העוצמה והתדירות של החרדה וגם על מנת ולהבין את ההיסטוריה המניעה את הרגשות הללו והמקשה על הגעתם לרמה מתאימה. אבל נדמה לי שאולי אתה דואג מידי מוקדם מידי. חכה, כמו רוב הדברים המתרחשים עם ההורות, כאשר תגיע לשם, דברים שכיום נראים לך קשים ומסובכים יכולים להתברר כפשוטים יותר ממה ששיערת. ולהיפך - מה שלא מדאיג כלל עלול להתברר כמסובך מהצפוי. דאגה רבה לעיתים תכופות משקפת רצון (שמקורו באשליה) לשלוט על המתרחש לחלוטין. הרצון הזה טבעי, אבל יש להגיע למידה מסויימת של ויתור ביחס אליו. אותו דבר נכון לגבי הדאגה הנוכחית שלך - אין לך דרך לצפות כיצד תחוש לאחר שתהפוך לאב והדאגה ביחס לכך כרגע לא תועיל לך במאום. חכה עד שתגיע לשם ותבדוק אז מה מקשה עליך יותר ומה פחות. להתראות דוד

בוקר טוב דוד וברוך הבא - שמחה שחזרת ומקווה שגם אתה... יש לי מספר שאלות ואשמח אם תוכל לענות. רציתי לשאול לגבי ההבדל בין טיפול תרופתי בדכאון לבין הטיפול בחרדה , אם יש הבדל או שזה אותן תרופות במינונים שונים או שבדרך כלל ובכל מקרה, חרדה מצביעה על דכאון?..או אולי דכאון נובע מחרדות? וגם מתי יודעים שהתרופות הכרחיות למטופל (רק כשיש סכנת חיים?) ומתי זה רק בגדר המלצה?? מתי אתה כפסיכולוג מפנה לפסיכיאטר ולא מוכן להמשיך לטפל במטופל בלי יעוץ או טיפול פסיכיאטרי? האם השאלונים הקיימים בספרים, להערכת מידת הדכאון - אמינים? תודה ויום נעים.

שלום ליבי ראשית תודה רבה. אני בהחלט שמח לחזור לכאן. בנוגע לשאר שאלותייך - ביחס להבדל התרופתי בין טיפול בחרדה לטיפול בדיכאון קשה לי לענות לך. זו שאלה שיש להפנות לפסיכיאטרים, המומחים היחידים לטיפול תרופתי בתחום הנפש. ככל הידוע לי יש אכן קשר וזהות בין התרופות הניתנות להפרעות שתיארת, כפי שיש קשר בין ההפרעות השונות. הקשרים האלה, בכל מקרה, הם מורכבים וכפי שקשה להכליל על יחסי סיבה ותוצאה ביחס לחרדה ודיכאון, כך אני מאמין שקשה יהיה גם לפסיכאטר להכליל לגבי הטיפולים השונים בהם. ובעצם אותה תשובה, על הקושי לתת תשובה כללית ונכונה תמיד, רלוונטית גם לשאר השאלות. עם זאת, טיפול תרופתי כמעט תמיד יהיה בעיני בגדר המלצה. לא רק משום שאין לי כמובן שום סמכות לרשום אותן, אלא משום שההחלטה הסופית האם לקחת או לקחת טיפול תרופתי נתונה בידי הפונה עצמו. כמובן, יהיו מקרים בהם יראה נכון מעל כל ספק שאדם המסרב לטיפול תרופתי במצב מסויים גורם לעצמו נזק וסבל נפשי כבד. ועדיין, בסופו של יום זו החלטה של אותו אדם. בהמשך לכך, קשה לי לומר בדיוק באיזה מצב אסרב לטפל באדם שאינו מטופל תרופתית. אני משער שאם המצב הזה מתרחש הרי זה משום שאני מעריך שהאדם מעמיד את עצמו בסכנה משמעותית בשל סירובו לטיפול תרופתי ושאני כאיש מקצוע איני יכול לשתף פעולה עם הסירוב הזה, ולו גם על ידי הסכמה בשתיקה על ידי המשך הטיפול. זהו כמובן מצב מאוד מורכב, וגם בו אני מאמין שהדרך לעיתים נדירות בלבד תהיה הפסקת הטיפול, כאשר על פי רוב המטרה תהיה לסייע לאדם לקבל את הטיפול לו הוא זקוק. ושוב, קשה לענות על כך בצורה כללית או תיאורטית בלבד. ולגבי השאלה האחרונה - חלקם אמינים וחלקם לא. כלומר, חלק זכו לתיקוף ותמיכה מחקרית ואחרים נשענים יותר על אינטואיציה ורגש ולא נבדקו לאוך זמן. פעמים רבות ניתן ללמוד משאלונים אלה לא על ידי סיכום הנקודות והגעה לתשובה זו או אחרת, אלא על ידי התקלות בשאלות המאלצות להרהר במתרחש והמביאות את העונה להתבוננות פנימה ולמבט ישיר יותר על מצבו הרגשי באותו הזמן. זהו, מקווה שלמרות הקושי הצלחתי להעביר את עמדותי. להתראות דוד

שמתי לב שהמטפלת מחקה את תנועות גופי, האם זה בכוונה? דרך טיפולית? או שמא מתוך הזדהות בלי להיות כל כך מודעת?(מקווה שזאת התשובה) אני רוצה שהיא תזדהה באמת,ולא סתם כטכניקה!!!!!:(

שלום לנערה נראה לי שאני הולך לשמח אותך, בגלל שנשמע לי מאוד לא סביר שהמטפלת שלך מחקה את תנועות גופך בכוונה תחילה. אלא אם כן מדובר בטיפול בתנועה (וגם אז תהיה התייחסות מפורשת לפעולה שכזו), ובהתחשב בכך שאינך ילדה (שאז יש טיפולים, לא מילוליים גם כן, שיכולים להשתמש בטכניקה דומה) הרי שאין טכניקה פסיכולוגית המוכרת לי המערבת חיקוי גופני בכוונה תחילה. בהחלט נכון לומר שזהו משהו שיכול להתרחש - בשני הכיוונים - במהלך טיפול וכחלק מקשר וקרבה שנוצרת, אבל לא כמשהו שנעשה מלכתחילה ובמודע. אבל את יודעת מה - את את מעיזה, וברור לי שזה לא קל - תוכלי אולי את להעלות מולה את הנושא. לומר לה ששמת לב לכך וכיצד את מרגישה בעניין ואיזה מחשבות היה לך בעניין..עלול להראות לך מביך, אני מתאר לעצמי, אבל אולי שווה לך לנסות? להתראות דוד

אמנם המטפלת אומרת שהיא צריכה הפסקה בין הטיפולים כדי לחשוב, להתנתק, כדי להיות מוכנה לטפל כראוי במטופל הבא... האם זה באמת ככה? או שאולי היא תופסת תנומה קצרה? או שותה קפה? מה אתם בדיוק עושים בהפסקה הקצרה הזאת בין מטופל למטופל? ולגבי סיכום המפגשים, אתם באמת עוקבים אחרי ההתפתחויות של הפגישות דרך הסיכומים? מה אתם כותבים שם על המטופל? תכונות שלו? מילה שהוא אמר? סליחה על השאלות הרבות ותודה!

מיכל שלום, מטפלים שונים זה מזה במה הם עושים בהפסקות שלהם, במספר ההפסקות ובאורכן. אני חושב שההפסקות הן חיוניות וכל מטפל משתמש בהן בדרכו הוא ובדרך היעילה ביותר עבורו. כך גם לגבי הרישום האישי, יש המרחיבים יותר ויש פחות יש העוקבים מדי פגישה ויש שלא. אבל נראה לי שישנה סיבה לשאלה הזו ואני תוהה מהי מהיכן היא היא התעוררה ומדוע. נראה שיש אי נוחות סביב ההפסקות של המטפלת ועוד יותר סביב רישום שלה על הפגישה. מעין הרגשה שקורה משהו שם לאחר היציאה מהחדר שאת לא שותפה לו ואני בהחלט מבין מדוע זה יכול להפריע. בכל מקרה הייתי מציע להעלות את זה בשיחה ביניכן, לדבר על זה ובעיקר על התחושות שלך, דרור

זה עדין רע. עדין כואב. עדין צורח בתוכי . כן .. עדין .. אל תכעס .. אני שוב פה.. במשמרת שלך .. ככה.. אבל זה כואבבבבבבבבב לי .. כלום לא מרגיע . נמאס לי דרור, להיות פה כזו. מוחקת, כותבת.. ושוב .. נמאס.. להרגיש ככה בכלל. להיות כזו מושפלת. להרגיש עליות וירידות כאלה. נמאס לי להרגיש את הריקנות הכואבת הזו. "כן.. זה תהליך.. כן .. עשית המון עד עכשיו.. את חזקה .. נלחמת .. תהיי גאה בעצמך.. עברת ככ הרבה .. את לא לבד.." נה נה נה נה נה (((((((דייייייייי))))))))))) בחייאת..דיייייייייייייייייייייי לא רוצה מילים כאלה. לא . דרור לא. בבקשה?.. שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך אני שומע גם שמשהו בדבריי הכאיב לך בדרך כלשהי. ניסיתי לחשוב מה זה היה, מה בניסיון שלי לשקף לך מה שאני רואה ומרגיש מדברייך הכעיס והכאיב. נראה לי שבאיזשהו מקום פיספסתי את המקום שלך, המקום המיואש הכואב שרצה להיראות שאהיה איתו, שלא אנסה להעלים אותו. אני עדיין נשאר עם המילים שאמרתי אתמול, אבל אני מבין גם שכרגע כואב לך מדי מכדי להרגיש את המקום ההוא, חשוב לך ואני מסכים עם זה, להרגיש שזה בסדר לכאוב, להיות מיואשת. דרור

הי, מישהו יודע איך נפטרים אחת ולתמיד מהמודעה הכתומה שמרצדת ברגע זה ממש באמצע המסך? (איזה תזמון - בדיוק היום צצה לי אפטה בפה אחרי שנים שלא "זכיתי" לביקורה... אני ממש מתלבטת אם להקליק או לא :-))

שלום לך, נשמע שאחת המודעות כאן (ואני מודה שלא הצלחתי להבין איזו בדיוק) מרגיזה אותך, מרגיזה כי היא מרצדת מולך ומעלה ומזכירה משהו שהוא ככל הנראה קונפליקטואלי מאוד עבורך. עד כדי שאת מתלבטת האם לפתוח אותה או לא. אני מניח שהמודעה עצמה היא רק הטריגר ואולי שווה להתייחס לדבר עצמו אותו היא עוררה. דרור

דרור, אתה באמת מנהל עם עצמך דו שיח כזה כל פעם שמשהו מטריד אותך אפילו ברמה של מודעה מרצדת. זה נשמע כאילו אין דברים שיכולים לעצבן ככה סתם כי הם שם מול העיניים. טל

דווקא כן, אבל... יש גירסה טקסטואלית של הפורום ללא כל פרסומות. אבל - בגירסה הזאת מספר ההודעות בעמוד קטן, הודעות שנמצאות על גבול המעבר בין עמודים לפעמים לא נראות (מבחינת המשתמש כאילו אינן קיימות), הטקסט זעיר, וגם - לא בדיוק אפשר לשלוח הודעות ותגובות. כלומר, ניתן לשלוח אבל התוצאה בלתי קריאה ובלתי ניתנת לשיחזור. עם זאת, יש לגרסה הזו יתרונות אחרים שאני מנצלת ואוהבת כמשתמשת עבר נוסטלגית... רק שלא יבטלו את זה :-( חוץ מזה - יש פורמט נוסף דרך וואלה (אפשר להגיע לקישורים דרך חיפוש בגוגל "פסיכולוגיה קלינית"). לדעתי, הוא צפוף ופחות נוח, ואפילו נדמה לי שאין בו אפשרות חיפוש. גם אין לי מושג אם אפשר לשלוח דרכו הודעות. הפרסומת ההיא לא שם, אבל יש בו פרסומות מרצדות. אחרות. האם הפרסומות רודפות אחרינו לכל מקום מוההאהאהא? טוב, אם הולכים נגיד לים או לגינה בלילה ומתבוננים בשמיים, זה יכול להיות יותר נחמד. ובקשר לפורום, ייתכן שיש עוד, אך האפשרויות לא מוכרות לי. ובנוגע לחומר של האפטות הוא הומלץ לי מאד, גם על ידי רופא השיניים וגם על ידי הרוקח. קניתי אותו והוא לא זול, וגם אני מחכה לנסות, ביום שבו ארשה לעצמי להיות קצת נחמדה ולא להסתובב עם הסבל ימים ארוכים. בהנחה שזה גם עובד. ועכשיו, גם אני אחרי שעצבנתי בהודעה מלאת מילים, הולכת לעוף לכם מהעיניים. בי.

אב שהתעלל קשות בילדיו נתן גט - ועונשו הוקל מאז היו בני שנתיים, הפך האב את חיי 11 ילדיו לסיוט - שכלל הטחת ראשים בקיר, הצלפה בחגורה ואיומים בנשק. בתו, שבה התעלל מינית, אף ניסתה להתאבד. היא ואמה הסכימו להסדר הטיעון: 7.5 שנות מאסר בלבד ותשלום פיצויים ורד לוביץ' פורסם: 27.10.08, 19:40 "אלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים... זו כללה צעקות, איומים, איומים באמצעות נשק חם להרוג, מכות, סטירות ובעיטות, משיכה בשערות, הטחת ראשים בקיר, הצלפה בגופם באמצעות קולב, חגורה ועוד". כך מתארים השופטים את התנהגותו של מי שהתעלל ב-11 ילדיו כשהיו בני שנתיים עד 15. היום (ב') הם גזרו את עונשו - שבע וחצי שנות מאסר בלבד. בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר את העונש על על גבר בן 47, שהודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מעשים מגונים בבתו בנסיבות אינוס, ובעשר עבירות של התעללות בקטין חסר ישע. הסדר הטיעון נעשה על דעת האם והבת, בעקבות הסכמה לפיה הגבר ייתן גט לאשתו. הגבר הורשע כי במשך שנים נהג לבצע עבירות מין בבתו, נהג לשכב עליה, לחכך את גופו בגופה תוך שהוא נוגע באיבריה האינטימיים במקרים רבים. שנה אחת משימתית של התבוננות אחראית בילדים סביבנו היא כל מה שדרוש כדי לשנות את אווירת האלימות נגדם כמו כן, במשך השנים הוא נהג להכות את ילדיו תוך שהוא עושה שימוש בחפצים שונים כגון חגורות, קולבים ונעליים לשם כך. בנוסף, הוא נהג להתעלל בהם התעללות נפשית בכך שהפחיד אותם באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו. הוא צעק עליהם והשפיל אותם ונהג לכנותם "טיפשים" ו"לא שווים כלום". האב אף ניפץ צלחות, בעיקר כאשר האוכל שהוגש לו לא היה לטעמו. על פי אחד האישומים, במהלך חג סוכות בשנת 2000, כאשר בתו סידרה את שולחן האוכל שבבית והכינה ארוחת בוקר לאחיה, היא חיממה תשע מנות פיצה והגישה אותן לשולחן. האב חזר מבית הכנסת וזעם על כך שהכינה פיצה לארוחת בוקר. הוא הורה לה לאכול את כל מנות הפיצה בעצמה - עד שהקיאה. במקרה אחר, דרש מבתו לעשות דבר מה, וכשסירבה - הטיח את ראשה בקיר הבית. "הענישה צריכה להיות כמו לטרוריסטים" השופטים שרה דותן, דליה גנות ושאול שוחט, כתבו בגזר הדין כי "בית המשפט קובע כי מדובר בהתנהגות קבועה של הורה סדיסט וכפייתי שנהג בילדיו באלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים. התנהגות זו מותירה לצד הכאב והפגיעה הפיזית חותם נפשי קשה ביותר על הילדים - והם, הרכים בשנים, יוצאים לדרך החיים כשנפשם מצולקת ופצועה". למרות דברים אלה, בית המשפט קבע כי עבירות ההתעללות מהוות מסכת אחת של התעללות - ולכן לא ייגזר עונש מצטבר. לפי גזרהדין, מדובר ב"עונש הולם וראוי שיש בו כדי לבטא את הסלידה של החברה ממעשיו הנפשעים של הנאשם". בית המשפט גם קבע כי עליו לשלם פיצוי לבת בה התעלל מינית, שאף ניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מגג בית הספר בו היא לומדת. הוא יפצה אותה על כך ב-30 אלף שקלים, ואת כל אחד מילדיו האחרים ב-5,000 שקלים. בית המשפט גם מתח ביקורת על תסקיר שירות המבחן, שייחס לאב המתעלל הערכת מסוכנות נמוכה עד בינונית. על כך נכתב כי שירות המבחן עשה חסד עם הנאשם. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, זעם למשמע גזר הדין. "ההקלה בעונש מתחילה בחטא של הסדרי הטיעון", אמר. "היום אנחנו יודעים ש-80-90 אחוזים מהמקרים בהם הילדים הם הקורבנות, נגמרים בהסדרי טיעון והדבר ממשיך בהתנהלות בית המשפט בו הענישה מאוד מקלה. "בדיוק כפי שטרוריסט שמניח פצצה מקבל מאסרי עולם מצטברים, גם הטרור במשפחה לא נופל מעבירות אלה", הוסיף קדמן. "זו לא חבילת גרביים, כל ילד הוא עולם ומלואו". בנוגע להסכמת האם להסדר הטיעון בתמורה לגט, אמר: "ילדים הם לא הרכוש של ההורים שלהם. אי אפשר להסכים לכך שתמורת גט יהיה הסדר טיעון, מה הקשר בין האחד לשני?".

שלום לך, התעללות בכלל ובילדים בפרט היא דבר מזעזע. הכתבה עוסקת תוך תיאורים קשים בנושא כואב זה. אבל היא עוסקת גם בשאלת העונש, לעיתים קרובות, אגב לא רק בתחום זה, קיימת תחושה שהעונש אינו מספק, שלעיתים ישנה תחושה שאין טעם להתלונן בשל כך. זו שאלה חשובה, אבל אני חושב של אותם ילדים, מה הם היו רוצים, על ההשלכות הנפשיות של מעשים אלו וכיצד ניתן לעזור להם. ואני מזדהה מאוד עם האמירה שככל שנשים יותר לב לסובב אותנו כן ייטב. דרור

למה? למה בטיפול מעודדים ללהתקרב שמעודדים התקשוריות טלפוניות..אבל כשהמטופל מתקרב ותלותי ומתקשר מתחילים להציב גבולות ולמנוע ממנו מה שהרשו לו? המטפלת שלי מבלבלת אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ומה תגידי על זה שחלק מהמטפלים בעצמם מפחדים מקרבה ומעודדים אותה אבל לא יודעים להתקרב ולתת להתקרב?

נהורה שלום, זה אכן מתסכל מאוד להרגיש שעד שאת כבר מעיזה להתקשר, אולי אפילו לאחר שעודדו והזמינו אותך לעשות כך, שמים בפנייך גבולות ומגבלות, זה יכול אפילו לעורר תחושה של דחייה. אבל אני חושב שזה יכול להיות גם מורכב יותר. לעיתים דבר שנכון לשלב מסויים בטיפול, נכון רק לשלב זה ולא לאחר מכן וזה דורש מעין עריכת חוזה מחודש. שנית, ונראה לי שזהו המקרה עליו את מדברת, המטפלת, מסיבה כלשהי, הרגישה כי הזמנתה אינה עושה טוב לטיפול ואולי אפילו פוגעת בו. המחשבה אז היא לנסות ולמצוא ביחד את ההתאמה הנכונה למטופל, למטפל וכמובן לטיפול. ברור לי איך זה נראה מבלבל, זה אכן מבלבל, אבל ייתכן שעצם הבלבול שעולה הוא לא רק אצל המטפלת אלא הוא חלק ממה שקורה בטיפול באותו שלב וחשוב להבינו. דרור

אני כ"כ עייפה, רוצה כ"כ להרגיש שווה ולא יודעת איך. רוצה להרגיש אהובה ולא יודעת בכלל איך לקבל אותה. אני כ"כ רוצה לצחוק באמת מהבטן ולא לעשות "כאילו". כ"כ רוצה חברים חדשים שמתאימים לי , לעצמי לרמה האינטלקטואלית שלי, ואני לא יודעת איפה לחפש. כאילו רודפת אחרי משהו שהוא לא קיים. תמיד מרגישה שאני חזקה מבחוץ אבל כ"כ שבורה ומרוסקת מבפנים. השברים מהעבר גרמו לי להראות חוסן חיצוני אבל בפנים הכול הרוס ושבור ואני כ"כ צעירה יש בנות בגילי שאפילו לא חוו זוגיות ואני כבר קדימה בהרבה , רק בת שלושים וחושבת כמו בת חמישים, פשוט עייפה ותשושה מחפשת בכול דרך לגרום לעצמי סיפוק כלשהו, סף הגירוי גבוה מאוד ואני לא מצליחה לעשות דבר וחצי דבר שיגרום לי להרגיש " מאושרת" באמת. "מאושרת"?, מילה שזרה לי מאוד אני עוברת יום אחרי יום כאילו רק שורדת העיקר לא להתמודד , העיקר לא לחשוב כי הכאב כ"כ קשה והפגיעה כ"כ חזקה שדי!!!!!!!!!!!!!! בא לי לצעוק כ"כ חזק עד הכאב יעלם לו אבל הוא שם כ"כ חזק ובטוח בעצמו כאילו אומר לי שאני לא אהיה מאושרת שאני נולדתי לסבול!. לפעמים אני חושבת לעצמי למה לא יכולתי להיוולד למשפחה אחרת במציאות אחרת הכול יכול היה להיות כ"כ שונה ואחר , למה לא ריחמו עליי, על הילדה הקטנה שהיום בגלל כל החיים שעברו סובלת מחרדת נטישה איומה ונוראה. אני כ"כ רוצה אהבה אמיתית וכנה ואני לא יודעת להחזיק בה כשטוב לי אני פשוט מחפשת לקלקל להרוס כל חלקה טובה העיקר שאני יהיה עם תחושת "השחור בנשמה" איך יכול להיות שטוב?, טוב זאת מילה גסה עבורי כאילו לא קיימת בלקסיקון שלי , מחפשת להכאיב לעצמי בכול דרך ורק מזה אני חיה. זה כ"כ עצוב כי אני רואה את הכול מהצד כאילו יוצאת מתוך עצמי וצועקת עליי אבל אני לא שומעת פשוט נהנית מתחושת הכאב, ורואה את הנולד במיליון סיטואציות ובכול זאת נכנסת לשם למקום שיפגע בי.בלי רחמים ובלי מחשבה שנייה פשוט קופצת ולא עוצרת לרגע לבדוק עם הים סוער. זה כ"כ עצוב שאין מספיק מילים שיתארו את התחושות שאני חשה כרגע. אני יכולה רק לחשוב לעצמי ולהגיד מתי יהיה היום שבו אני אפסיק לחיות את העבר עם הרחמים האינסופים האלו ובאמת אהיה מאושרת?

שלום לך, הכאב והעצב שלך עוברים מדברייך בצורה חדה מאוד. את מייחלת להיות מאושרת, להרגיש טוב עם עצמך אך בו בזמן את מרגישה שמשהו בך מעולם לא יהיה מאושר, שאת לא מכירה את זה, שאולי את אפילו מחריבה את זה ברגע שזה מתאפשר. נראה לי שחשוב בכל זאת לנסות ולהבין מה זה אושר בשבילך עם מה הוא מתחבר לך, מדוע להרגשתך את מחרבת אפשרויות להשגתו - מה מפחיד בו. להבין מה יש בכאב שמחייה, את מה הוא מחייה בעצם. אלו שאלות לא פשוטות, בוודאי ללא תשובות כרגע. אבל נראה לי שחשוב לחפש אותן. את מתארת פער בין הבחוץ לבפנים בין המשאלה לאושר והנטייה לכאב והרס, ההרגשה שאת לא מצליחה למצוא את המקום שלך את המקום הרגוע עבורך. אני חוזר ואומר שחיפוש כזה אפשרי וחשוב, אולי בתוך טיפול. דרור

הי דרור, שאלה שמסקרנת אותי פתאום: אם מטפל סובל מבעיה מסוימת שעליה מתלונן מטופל, או חווה אירוע כלשהו בדומה למטופל, האם נכון לשתף בזה את המטופל מתוך רצון ליצור לשדר "אחוות אחים לצרה" או עדיף להימנע מערבוב תחומים כזה? האם יש הנחיה גורפת למטפלים או שמא הדבר נתון לשיקול דעתו של כל מטפל? תודה רבה.

גילה שלום, את שואלת שאלה מאוד מעניינת. האם במידה והמטפל שומע על בעיה שהוא מכיר מעצמו חשוב שישתף את המטופל. יתרום לו מניסיונו כיצד להתמודד איתה, או כפי שאמרת פשוט יגרום לו להרגיש פחות לבד עמה. או שמא עליו להמנע מכך ולהקשיב למה שמטופל מנסה לומר לו, לדרך בה הוא חווה את הבעיה וכיצד הוא מרגיש עמה מבלי להשפיע עליו. באופן אישי, ואני מניח שזה עולה גם מכתיבתי, אני נוטה לסגנון השני. יחד עם זאת ישנם החושבים שישנם מקרים הם חשוב לשתף מעצמך כמטפל, מרגשותיך ומחוויותיך. אני לא שולל גישה זו, אבל אם בוחרים בה חשוב להבין טוב האם מטרת השיתוף היא תועלת המטופל. בכל מקרה אין מניעה גורפת. דרור

שלום לכולם! אשמח לשמוע איך נראה חדר הטיפולים שלכם? האם אתם הצלחתם לגלות דברים על המטפל/ת שלכם באמצעות החפצים בחדר? על תחביבים? משפחה? אופי? והאם זה בכלל מומלץ שיש בחדר הרבה חפצים שיכולים לגלות פרטים על המטפל/ת?

מור שלום, את פותחת שאלה מעניינת ואני מזמין את חברי הפורום להשתתף ולהגיב. מצידי אומר רק שמטפלים שונים מרהטים ומוסיפים או גורעים חפצים שונים מהקליניקה שלהם. לעיתים בהתאם לאישיותם ולגישה הטיפולית שלהם. בתחילת השנה נערכה תערוכת צילומים של דר' נורית ידלין, פסיכולוגית בעצמה, שתיעדה חדרי טיפולים של מטפלים רבים. מעניין היה לראות את ההבדלים האישיים והמקצועיים בעיצוב, אפילו הייתה התייחסות בתערוכה באשר לשאלה האם ישנו עיצוב גברי יותר או נשי יותר. דרור

אני מבינה את האנורקסיה הטקסיות ,השליטה הפחד מלאבד אותה הרצון לזכך את החרדה . אבל מה עם חוסר השליטה , הבולמיות האימפולסיביות וההתמכרות ,גבולותיה של השליטה מטושטשים והחרדה מה מקומה ? טולי

טולי שלום, את מעלה שאלה מעניינת וחשובה מאוד ואני פותח אותה להתייחסות גם משאר משתתפי הפורום. אבל אנסה לשתף ממחשבותיי בכל זאת. לכאורה בבולימיה ישנו ניגוד בין התקפי האכילה הבלתי נשלטים, לניסיון לתקן לאחר מכן ולרוקן את האוכל. להחזיר מעט שליטה. ייתכן ויש בהסבר זה מעט מהתשובה לשאלתך. אבל אני חושב שהדינמיקה מורכבת מעט יותר. יש משהו בהתקפי האכילה שמנסה למלא ריקנות כלשהי. לעיתים קרובות התחושה לאחר מכן היא של גועל מהעצמי, שנאה עצמית אפילו, אם להמשיך באמירה ממקודם, הרגשה שמה שממלא מבפנים אינו טוב, לא עושה טוב ויש רצון עז להוציא אותו בכל דרך החוצה. בעצם אם אני חושב על כך אני לא בטוח שהשאלה המרכזית בולימיה היא סביב שליטה. דרור

אנורקסיה ובולימיה, אחיות חורגות השונאות זו את זו. עבורי האנורקסיה היא לב ליבה של השליטה, ההרגשה של הרעב המאכל ככפיות בבשר, תחושת הניקיון של הגוף, להרגיש את הכאב המתחנן המשתוקק למזון ולומר לו "לא אתה בשליטתי זו אני שאקבע מה נכנס מה יוצא". ואילו הבולימיה היא שליטה מזויפת, הריח של הכישלון, מישהי נרדמה בשמירה, הידיעה הכואבת שלא ניתן לשלוט ברעב, שהריקנות היא רגשית ולא מהעדר של המזון. ואז נוצר מצב בו מצד אחד ישנו הרצון להרגיש, להרגיש משהו, אך אין במזון הנאה או נחמה. ביס ולעיסה המקופלים בשנאה ובגועל מאיבוד השליטה, מתחושת אפסיות ושוב שנאה. המטרה - להחזיר את השליטה, מתוך געגוע לאנורקסיה "המלכה". באנורקסיה ישנו תהליך גמילה מהעולם החיצוני-הפרדה טוטאלית מכל מגע של החוץ בפנים. בבולימיה ישנו ניסיון עלוב להרגיש את העולם המלא מלטף את הריק שבפנים, אך ההשתוקקות היא גדולה מידי, מאבדת שליטה ובמקום לגעת בעולם להרגיש אותו נעים ומשביע – הנזקקות הופכת לבולען, כמפלצת שאינה יודעת שובע. הבולימיה היא גרסה מזויפת של שליטה בניגוד לאחותה "הכל יכולה". בולימיה היא להיות גם התוקף וגם הקורבן, לאכול כקורבן של מציאות עגומה מתוך חיפוש אחר נחמה, ואז להעניש בטיהור הגוף בדרכים סדיסטיות. האנורקסיה, היא לפגוע בגוף להכאיב לו ולא להקשיב לתחנוניו. טוב זה הרבה יותר מורכב מכך..ובכל זאת מעט מן החוויה.

שלום... האם רק לפסיכולוגים יש הדרכה? ושאר המטפלים בשיחה? גם להם יש?

שירה שלום, החובה לקחת הדרכה חלה על פסיכולוגים בשלב לימודי התואר השני שלהם ובשלב ההתמחות. לאחר מכן הם אינם מחוייבים בכך, אם כי רבים נעזרים בהדרכה בתקופות שונות בחייהם המקצועיים. לגבי מטפלים אחרים, כגון עובדים סוציאלים שאינם מחוייבים בתקופת מומחיות אין חובת הדרכה לאחר שסיימו את התואר השני. אם כי רבים מהם פונים ללימודי המשך הכוללים הדרכה, חלקם נעזרים בהדרכה ממש כפי שפסיכולוגים נעזרים. לגבי שאר המטפלים, רובם נעזרים או נעזרו בהדרכה אבל שוב, ללא חבה מלבד שנות הלימודים שלהם. דרור

יש לי ערימה של דברים חשובים בכל מיני מחיצות. אני זוכרת בוודאות שאני נכנסת עם ה-USER והסיסמא הנכונים. מדוע אף אחד לא מסייע לי מהתמיכה. כמה אפשר לפנות אליהםםםםםםםםםםם?

רונית שלום, מבחינה טכנית אני מצטער אבל אני לא יכול לעזור לך. אבל אני שומע גם תסכול, אפילו עלבון אישי מכך שלא חוזרים אלייך. אני לא יודע מדוע הם לא חוזרים, מניסיון אישי, לאו דווקא בוואלה, בכלל, מקרים כאלו קורים. נסי להמשיך ולפנות אליהם בדרכים שונות ויצירתיות. בהצלחה, דרור

הייתי בטיפול שני וחצי. לפני כשלושה חודשים הטיפול נפסק על ידי.יצאתי לחופשה של חודש אח"כ המטפלת יצאה לחופש וכשחזרתי אמרתי שאני רוצה להפסיק את הטיפול היא אמרה לי את מחליטה, ואז אמרתי לה או קי החלטתי שאני מפסיקה, תגובתה- לא ציפיתי, איזה תיסכול איזו החמצה. (ממילא הטיפול היה אמור להסתיים בעוד 2-3 פגישות) החוזה עם הגוף הממן אמור היה להיגמר. מאז שנפרדנו חשבתי רבות על כך שעשיתי טעות. היום נוצר מצב חדש, מחלה קשה. ולאחר לבטים קשים החלטתי להתקשר אליה ושאלתי אם יש מניעה מצידה לחדש את השיחות, תגובתה -החוזה נגמר, ופתאום נשמע בקולה כעס, על כי הסתלקתי וכל הזמן התלבטתי להפסיק להמשיך (תמיד הגעתי בזמן אף פעם לא איחרתי ובגדול היה קשר טוב) הוספתי ואמרתי שאני אשא בהוצאות להמשך ועשיתי טעות ועכשו יש מצב חדש ואני באה ממקום אחר , מסרה לי עלות פגישה, אני, אמרתי שאחשוב על זה. שאלתי: האם לפנות אליה בכל זאת לחידוש הפגישות? למרות סירובה בהתחלת השיחה? נראה לי מעייף להתחיל עם מישהו אחר להתחיל את כל הסיפור מבראשית. בתודה.

ממש מגעיל!!!!!!!! מתוך נסיון שלי יש מטפל אחד גרוע ואחר מצויין וזאת ממש לא רגישה מי נתן לה רשיון? איזה מטפלת זאת ממש לא לחזור אליה...(((((((((((((((( מה היא עושה לך טובה יש מלא מטפלים היא לא שווה את הכאב שלך!!!!!!!!!!!!!!!

bar שלום, החלטה האם לחזור לטיפול אצל מטפלת שהיית אצלהו תלויה בין היתר בהרגשתך מולה, בסיבה לפנייה לטיפול, כמו גם בסיבה להפסקת הטיפול בעבר. מדברייך לא ברור מדוע הפסקת את הטיפול בעבר, אבל אני משער שזו הייתה החלטה לא פשוטה. ייתכן והיא הייתה קשורה לחופשות שלקחתן, ייתכן לסיום המימון המתקרב וייתכן שלשילוב של גורמים. בכל מקרה נראה שעיבוד הסיום לא נעשהולהבנתי הוא זה שכיום מעכב אותך מלחזור אליה. אם תרצי להרחיב מדוע עזבת את הטיפול, אשמח לנסות ולהבין איתך האם זה קשור לפנייה הנוכחית. אבל בכל מקרה אני לא רואה מניעה מלחזור אליה, גם אם היא ביטאה כעס ופגיעה. זה לא משהו שלא יכול להיות מדובר ביניכן, בעיקר אם בסך הכל היה קשר טוב בעבר. דרור

האחיינית שלי בת ה-6 כפי הנראה מאוננת תוך כדי חיכוך אבר מינה,בתחילה הערתי לה במחשבה שאולי מדובר בפצע או שבגדיה צמודים מדי וזה מפריע לה, והיא הייתה עונה שלא מדובר באף אחד מהדברים שציינתי,ולא הייתה אומרת ממה זה, כשחשבתי על אוננות לא הערתי לה יותר,איך עליי להתנהג,האם עלי לומר לה משהו בעקבות דבריי?ואיך להתייחס אם היא עושה זאת בנוכחותי? אשמח לתשובה

ירון שלום, בסביבות גיל חמש שש ילדים משני המינים מגלים את ההנאה הטמונה באיברי מינם. הם עשויים להשתפשף בחפצים כפי שציינת, לגעת באיבר מינם ועוד. זהו שלב טבעי, ואפילו חשוב בתהליך של גילוי הגוף. יחד עם זאת ניתן לומר לה שזה בסדר לגעת בעצמה אבל היא יכולה לעשות את זה בפרטיות שלה, אם כי שתחככות בחפצים אינה פעולה בוטה, ואינה חייבת להתבצע במקום פרטי, מוחבא. בכל מקרה, שיחות אלו חשוב שיתבצעו בינה להוריה. אתה יכול לנסות ולדבר איתם, לא הייתי ממליץ שתפנה אליה ישירות. דרור

הנפש שלי היא מגדל קלפים שהתמוטט, אבל בתוך הגוף אני מרגישה שזו קריסת התאומים, כאוס, עפר ובטון שכבות של הרס בלתי נגמרות ואין נפש חיה מתחת. דרור, אין בי מילים אליו יותר, משהו מת, אני לא יכולה יותר לראות אותו, לשמוע מה ששמעתי אתמול, לעולם לא חשבתי שימאס לו ממני.

אופיר שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שמשהו בך התמוטט ולא יחזור לעצמו. אם הבנתי נכון, שמעת ממישהו משמעותי מאוד לך שנמאס לו ממך. מישהו שלא ציפית ממנו לכך. ייתכן וזה היה המטפל, או מישהו אחר. בכל מקרה הכאב הוא עז. זו אמירה שקשה מאוד לשמוע ממישהו, במיוחד אם זהו מישהו שאת סומכת עליו כדברייך, שהאמנת שבכל מצב יהיה שם איתך. אני מזמין אותך לשתף עוד, ממה שקרה, שאולי נוכל להבין ביחד מה התרחש, וכיצד להתמודד עם זה. דרור

איך משפרים את המצב עם בנות המין השני- בעבר היחסים שלי עם בחורות היו מצוינים היו יוזמות בלהתחיל איתם אבל עם הזמן המצב השתנה והסטטוס קוו היום הוא שיש פחות ביטחון ותעוזה איתם יש בעייה בליזום תקשורת ולהתחיל עם בנות

שלום לך, אתה מדווח על שינוי מהותי בביטחון שלך מול בנות המין השני. חשבתי שזה יהיה מעניין להבין מדוע זה קרה. את התהליך של ההבנה אתה יכול לעשות לבד אבל בעיני עדיף בטיפול שישלב הבנה שכזו גם ביכולת לשקם מעט את הבטחון שלך בעצמך. לאפשר לך ליצור שוב קשרים. אני לא חושב שיש כאן בעיה של כישורים חברתיים שכן לדבריך בעבר היית מסוגל. להרגשתי יש כאן משהו עמוק יותר שחשוב לנסות ולהבין אותו. דרור

הייתי בטיפול כ 6 שנים. התאהבתי במטפלת שלי, והאובססיביות שלי בקשר אליה לא ידעה גבולות. במשך השנים נתתי לה מתנות שונות ובין השאר סכום כסף לא מבוטל. מהיום שהסכימה לקבל את הכסף,לא ידעתי מנוח. לקח לי מספר שבועות לשתף אותה בתחושה שלי. הגעתי למצב בו הייתי יושבת בפגישות ופי מיים. לפני כחצי שנה, אזרתי אומץ ופניתי למטפלת אחרת. לקח לי זמן לספר לה על הדברים המעיקים עלי ובעיקר על מתן הכסף. המטפלת החדשה נרעשה והגדירה את קבלת הכסך כ abuse נטו. ו\את למרות שהסברתי לה שמאוד רציתי לתת לה את הכסך , ועצם קבלתו על ידה מאוד שימח אותי. לא ראיתי את המטפלת הישנה כחצי שנה.,למרות שנשארתי איתה בקשר מיילי רופף( כגון איחולי חג שמח וכו..) מאחר ולא מזמן חגגתי יום הולדת עגול, קיבלתי מכתב ממנה ובו אמרה לי שתשמח לאחל לי יום הולדת שמח פנים אל פנים. המטפלת החדשה, (אשר יידעתי אותה כמובן על המכתב) הייתה מופתעת על הפניה של המטפלת הישנה ואמרה שזה לא נהוג- אך אני דווקא חשתי ש"חיכיתי לכך"הרי למרות הכל הייה לי קשר מצויין ואוהב עם המטפלת. הגעתי אליה, מאוד התרגשתי, צפינו בתמונות ביחד, ולאחר מכן עלה נושא הכסף. היא אמרה לי שבמחשבה עמוקה, למרות שלי היה כל כך חשוב שתקבלו, היא לא הייתה צריכה לקבלו, וכנראה זו אבן הנגף אשר מנעה ממני את המשך הטיפול עמה,למרות ההעברה המצויינת שהייתה ביננו. היא אמרה לי שהיא עומדת על כך להחזיר לי את הכסף.והיא מקווה ש"נוכל להמשיך ולצעוד להמשך הטיפול יד ביד". אני מצדי אמרתי לה שלעולם לא אקח מתנה שנתתי בחזרה.לא הגבתי על הסייפא.. אני יודעת שאם אקבל את הכסף חזרה, לא אסלח לעצמי על כך. לעומת זאת המטפלת החדשה שלי אומרת שאם לא אסכים לקבל את הכסף -זה יישאר מבחינתי כ unfinished business . 1. כיצד היית רואה ( מתייחס) להזמנת המטפלת הישנה שלי לראותה לרגל יום הולדתי? 2 האם זה אתי מבחינתה לנסות ולהחזירני אליה,למרות שהיא יודעת שאני רואה מטפלת אחרת? . לאור האמור לעיל,מה היית ממליץ לי לעשות בעניין הכסף,? תודה אנושקה

אנושקה שלום, נשמע שהטיפול הקודם שהיית בו היא משמעותי מאוד עבורך ונרקם בו קשר משמעותי עם המטפלת. קשר שנפגע ככל הנראה גם מהסכמתה לקבל את הכסף ממך. אני חושב שחשוב לנסות ולהבין מה בדיוק קרה שם, מה עוררה בך ההסכמה שלה לקחת את הכסף. ומדוע זה השתיק אותך בהמשך. את הבירור הזה את יכולה לעשות גם בטיפול הנוכחי אבל אני חושב שחשוב מאוד שתקבלי החלטה כבר עכשיו היכן את נמצאת בטיפול. אם תישארי עם המטפלת החדשה עצתי תהיה לנתק קשר מהמטפלת הקודמת ולהיפך. הבלבול, והייתי אומר אפילו גם ההרגשה של תחרות, להרגשתך, בין שתי המטפלות, עלייך יכולה להיות חשובה מאוד לעיבוד בתוך הטיפול אבל חשוב שלא תהיי בטיפול אצל שתיים במקביל. לגבי קבלת הכסף בחזרה, זו שאלה לא פשוטה שלדעתי לא צריכה לקבל פתרון פשוט אלא לעבור עיבוד בטיפול במשמעות של מה זה היה עבורך לתת כסף ומה זה עבורך לקבלו חזרה. לבסוף אני לא יודע האם זה אתי או לא. אני חושב שזה לא קולגיאלי אם כוונתה הייתה לפתות אותך חזרה לטיפול ואני לא הייתי עושה כך. אם לעומת זאת כוונתה הייתה לנסות ולסגור דברים שגם להרגשתה לא נסגרו כראוי, ותוך כדי כך להבהיר לך שמבחינתה הדלת עדיין פתוחה זה קצת שונה. דרור

אני ובעלי נשואים טריים, כחצי שנה. היום הופתעתי לגלות במחשב שלנו לינקים לאתרי פורנו.. מאוד נפגעתי מכך, שכן היחסים ביננו מעולים ויש המון אהבה, שיתוף ורגישות בינינו, וגם הסקס מצויין (אחרי הכל, זוג צעיר...) אם כך, אז מדוע הוא מרגיש צורך לחפש "תחליפים אינטרנטיים?" האם אני צריכה להסיק מכך שאני לא מספקת אותו ? האם אני צודקת בכך שאני מרגישה כ"כ נפגעת? תודה, דנה

דנה שלום, אני מבין את הפגיעה שחשת. את מרגישה שאולי הוא לא מרוצה צהקשר ביניכם, שזה לא מספיק לו, שאת לא טובה מספיק עבורו. זו הרגשה לא פשוטה וחבל להישאר איתה לבד. אני חושב שחשוב שתדברו על זה. תאמרי לו מה את מרגישה, אולי גם הוא יאמר לך מה הוא מרגיש. נסי להקשיב לו באמת. כי בעיניי לפחות הדבר החשוב ביותר בזוגיות, ולעיתים הקשה ביותר הוא היכולת לתקשר ולדבר על הכל. זה הדבר שאתם צריכים לפתח ביניכם עוד ועוד, כל הזמן. אני מנסה לומר שייתכן שהאפשרות שאת מעלה לגבי מדוע הוא גולש לאתים אלו היא נכונה, אבל ייתכנו גם אפשרויות נוספות, ולכן חשוב שתדברו ושתאמרי לו גם מה הרגשתך בעניין. דרור

שלום לדוקטורים מה עושה מטפלת כשמספרים על רצון למות פוחדת שהיא תרצה שאלך לבית חולים או שתלשין עלי... איך פסיכולוגים מטפלים במטופלים שרוצים להתאבד! אני פוחד שהיא תפחד ותעזוב אותי ותודה רבה על התשובה

חיים שלום, אתה שואל שאלה מורכבת, והתשובה לה משתנה ממקרה למקרה. אבל בעצם אני שומע אותך שואל האם המטפלת שלך יכולה לשמור עליך מפניך ואיך שומרים מבלי לפגוע. אתה מפחד שהיא תיבהל ותעזוב, אתה מפחד גם שהיא תיבהל ותפגע בך על ידי שיתוף גורם חיצוני לטיפול. אני חושב שזהו גם נושא לטיפול מדוע אתה חש שמסביב לך לא מצליחים להכיל אותך. בכל מקרה, במקרים מסויימים יש צורך לפנות לגורם חיצוני (משפחה, בית חולים ועוד), אבל לדעתי לפחות זה לא קורה מבהלה וחוסר אונים, אלא מתוך מחשבה אמיתית מה יכול לשמור עליך בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת האפשרות הזו היא בוודאי לא האפשרות היחידה, לרוב הטיפול יתמקד במחשבות האובדניות, בניסיון להפחית את הכאב, בניסיון למצוא דרכי התמודדות נוספות. אני מבין עד כמה זה מבהיל לספר למישהו משהו כל כך אישי, אבל אני חושב שיש סיבה שסיפרת. שאתה רוצה וצריך עזרה, שאתה רוצה גם לחיות ומחפש דרך לעשות זאת. אני אומר זאת כי אולי חשוב שתאפשר לה ולך ביחד לנסות ולמצוא את הדרך הזו. דרור

ת'צמע ממני זה טעות לספר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דרור, דרור, דרורררר.. מחפשת מילים איך להביא את עצמי לכאן. מחפשת ולא מוצאת. פגישה (((קשה)))) היום.. יצאתי ממנו ורק הקאתי .. הקראתי לו את כל התכתובת האחרונה ביננו .. דרור . .לגבי ציר מרחק וקרבה אלייו .. אבל לא בדיוק הייתי שם.. הכל תקוע עוד בתוכי .. אין לי כח .. רק צחוק של ייאוש כבר מתגלגל לו בתוכי .. כזה שכובש את כל מקומי .. חלקה אחר חלקה..בנפש שככ רעועה... מחניקה את הדמעות בתוכי . .ושרירי הלחיים שלי כבר "מנוונים"..נתפסים לי מכאב נפשי. אני בתוך הזכרונות .. הזכרונות בתוכי .. אבא שלי .. היה אמור לשמור עליי.. דרור .. הוא היה אמור לשמור עליי.. אני רוצה , לעצור,לקפוץ,לברוח, מכל הזכרונות ..מכל הכאבים.. אבל אי אפשר .. כאילו וצריך להמשיך , אסור לעצור בתחנות. אני מנסה להגיד לך מה עובר עליי דרור .. ,אבל המילים נתקעות, נבלעות בתוכי .. הן ..אחוזות אימה קפואה .. לו רק יכולתי לצעוק כאן עכשיו את המילים הכואבות שבתוכי . לו רק יכולתי ..לספר למישהו ולא להשתיק .. לו רק .. אבל אני לא פה בכלל .. זאת לא באמת אני . שרית.:-(

שרית שלום, נשמע שאכן הייתה פגישה קשה היום אבל גם מאוד חשובה. פגישה שמן הסתם הכאיבה מאוד, עוררה מחשבות רבות, זכרונות וריחד איתו גם את הקונפליקט המוכר האם להעלות את הכאב או להשתיק אותו. את מדברת על זה גם כאן. אני מבין את הכאב, הפחד וכן גם הייאוש, שלמרות הכל זה ממשיך להכאיב. אבל רציתי לומר לך שנראה לי שאת מצליחה להביא את הקשיים הללו לטיפול ום לכאן. אני מקווה וגם חושב שבטיפול את תצליחי להיתמך ולהתמודד עם השלב הקשה הזה. אני בכל מקרה, מזמין אותך להיעזר גם בפורום ברגעים הקשים הללו. דרור

ערב טוב אני בטיפול שלושה חודשים...לא נראה לי שהמטפלת מתאימה לי איך אפשר לדעת שזה טיפול שטוב לי? מתי נכון להחליף מטפלת? בברכה חדווה

חדווה שלום, ככלל אני חושב שטיפול מתבסס על היכולת לדבר. לא תמיד זה קל או אפשרי בתחילת טיפול. אבל חשוב לדעת שכאשר את מדברת ומעלה דברים את מרגישה שקיים ניסיון אמיתי להבין אותך. שמתאפשרת יכולת לדבר על הדברים, גם על מה שקורה ביניכם,גם על ההרגשה הלא טובה שלך כלפיה. לכן זוהי גם עצתי, דברי עם המטפלת על הרגשתך. נסי להבין איתה מה קורה לך, זה גם יכול לתת לך אינדיקציה טובה איך את מרגישה בטיפול וגם מחשבה משותפת מה כדאי לעשות. דרור

נילי.. נסי לחשוב.. באמת.. לא סתם כואבת לך הבטן ככה.. לא סתם בלסת עכשיו בשונה מהרגיל, 'קצת' יותר מידי אוכל מהצורך הטבעי שלך בו.. בקשת 'ממנו' שימלא אותך במקום כל החסר.. אה..?? אני משתדלת לא להיות עכשיו יותר מידי צינית כלפי עצמי. מנסה. הבסיס ציני. אפשר לומר שהעיקר הכוונה לא להיות. יש מצב..? רע לי בנשמה כבר יותר מידי זמן.. ועל כן הבליסה.. קשה עלי הייתה לי המטפלת. חזרתי אליה אחרי החופשה שיצרתי עם תובנות חדשות ונראה היה ש..הופ! אנחנו כבר עולות על איזשהו מסלול.. בשונה מהיער המטורף השחור והמפחיד ההוא, שצעדנו בו.. עד.. עד ש..ששלחתי לה הודעה נואשת מהמקום שנתן לי להסכים ולראות אותה באור אחר, יותר רך, פחות מפחיד.. ולא הייתה תגובה. מילא, אם היה זה כלל ברזל. אך מעולם לא. הרגשתי נבגדת. הרגשתי שעד שהצלחתי לנסות להתקרב למקום המפחיד כל כך, קבלתי סטירה בבפנים.. נכון, יכול ואני מקיימת פה חעברה כלשהיא ומוטב שאבינה (אם בכלל אפשר, אם בכלל אתן לעצמי.. - תת מודע ארור) בהקדם האפשרי.. אך על הדרך, לפני שאגיע אליה ואשפוך את ההר געש שבי, כולל לבה רותחת לקינוח, עלי לפחות לנסות להבין מה קורה בי. גם אם זה לא ציווי, זה בהחלט רצון. אולי כדי לנסות ולהרגיע.. כי חבל. אני לא הזבל של כל המסחריות הזאת באוכל ואני לא אמורה להיות המפרנסת של תעשיות הפחמימות הריקות למינהן. אין שום סיבה בעולם בשבילי לטחון את עצמי בגלל מה שאני חווה עם עצמי. ואם זה קורה, לא לחינם גם לא סתם. כבר נאמר שמחשבה נהפכת למעשה מהר מכפי שאפשר לשער.. כנראה שיש עוד עבודה לעשות לקראת התואר המיוחל: 'מיומנות טיפול עצמי' מה שבטוח מלמד אותי בינתיים, זה החיים ותהליכו ה'אהוב' עלי כל כך.. הי.. לכן בחרתי בו.. לא..?? ((((((((((((((((דדייייייייייייי))))))))))))))))))) איייייייייייי.. פתאום אני תופסת עד כמה אני לא מאפשרת עכשיו.. עד כמה הציניות מהווה מחסום, קיר לישועה (?) אולי נגד? מנסה להיות טובה ולא לאכול את עצמי בחיים עכשיו.. (אני חלבון, לא פחמימה – יכול להיות לבריאות.. לא??) (ושוב, תופסת את עצמי צינית..) רוצה לצאת אך באופן כמעט אוטומטי חוזרת לשם.. זה באמת אוכל מוכר. מזה לא בריא אבל מוכר. מאוס אפילו הייתי אומרת.. אולי נעשה נסיון נוסף עכשיו נילי...? מה את אומרת..? תנסי.. רק להיות עם העצב של הבליסה.. נכון.. חנקת את עצמך.. עם אוכל.. כי עלו שם דברים שהיו בהחלט קשים לך.. (הופס.. המחשבה בורחת לציניות.. נילי.. חזרה ל'שביל'..) אה.. איפה היינו..? דברים קשים שעלו... נכון נילי.. וכאב לך.. כאב לך כל כך.. כאב לך כי נעלבת ממנה כל כך.. כואב לך כי את בכלל, ב-כ-ל-ל לא מבינה את החיים הללו.. נכון.. הרבה פעמים את פשוט רוצה למות.. שיגמר וזהו.. שלא כל דבר פעוט יטלטל אותך כמו שקורה כבר הרבה זמן.. נכון.. (אוייייייייש..!!! מעייף להיות כל כך רכה עם עצמי!!! זה בושות ככה..??) קשה לך מאוד להתרכז בעבודה.. קשה לך לצאת לעבודה.. למרות שאני יודעת עמוק בפנים שזה די מה שמחזיק אותי.. לקום כל בוקר, לישון (לפחות לנסות..) כל לילה.. משהו במונוטוניות הזאת שאולי שומרת עלי..?? אויש נילי.. את נאנחת ולא לחינם. לא רק להיות לבד, להרגיש כל כך לבד עם הכל.. לא פשוט לנסות להחזיק את עצמך בחיים.. נכון שעכשיו ממש ברגע זה בא לך להפסיק לנשום.. את באמת מאוד נסערת עכשיו.. סערת רגשות.. זה מציף אותך.. תנסי להמשיך לכתוב.. אל תברחי עכשיו עם הכאב החוצה.. תוציאי את מה שאת יכולה.. את כ-ל מה שאת יכולה... נילי.. בשבילי אם לא בשבילך... את יודעת שיש בך גם כוחות.. נכון.. לפעמים את בטוחה שהם נעלמים כפי שהם באים.. .אך מי כמוך יודע... הרי נשארת בחיים עד היום..?? דיייייייייייייייייייייייי דרורררררררררררר די! די! די!.. לא צריך לחיות כדי לשרוד. צריך לחיות כדי להתמלא. לפעמים אני מרגישה שהכל עולה בי. מקודם טחנתי עם אוכל, עכשיו בא לי להקיא את הנשמה. לפעמים גם האוכל טעים ומזין.. האוכל.. בד-י-ו-ק כמו החיים.. דרור.. מסכים לעזור לי עכשיו להחזיק את נילי..?? היא כבדה לי מאוד.. אני מחזיקה בה אך היא עוד מעט קט נופלת.. ידי נחלשות. אל תשאיר אותי לאנחות כמו המטפלת (איתה אני כבר ידבר). בבקשה.. ~נילי~

נילי שלום, אני מבין את הכאב והאכזבה שלך ממה שהרגשת כדחייה של קריאה שלך לעזרה, קריאה ממקום נואש כדברייך. אני מסכים איתך שככל הנראה יש כאן מעבר, משהו שקשור להעברה,, ואני בטוח שזה ידובר בטיפול. בינתיים אני מבין איך זה לא מפחית מעוצמת הכאב, תחושות הריק שרצית למלא, ואולי גם תחושות קשות כלפי עצמך כלפי הרצון שלך בעזרתה, או כלפי כך שסמכת עליה. מהדברים שלך ניכר מאמץ עז, שאני מברך עליו, לחשוב להבין, לא לברוח מהכאב, ומנגד גם לנסות, למרות שזה לוקח לשם, להרגיש שלא הכל אבוד. שגם אם היא אכזבה הפעם, עדיין חשוב להסתכל על היכולת שלך לבקש עזרה, אגב, גם כאן בפורום. אני חושב שלא ירדתם מהמסלול שעליתם עליו, מסלול שנשמע לי חשוב, אבל לא הכל במסלול הזה יהיה קל. המסלול הזה דורש ניסיון משותף להתמודד עם המכשולים והאכזבות שיעלו, ועדיין להמשיך. אני מקווה שתוכלי להמשיך ולתת מקום גם לצד הזה, שמרגיש ורואה את הדברים גם כך, דרור

שלום, זקוקה לעזרה. בסוף השבוע היו לי פלאשבקים מאירוע כלשהו. הייתי רוצה לדעת מהו פלאשבק, מאחר ולא בטוחה אם זה פלאשבק או היזכרות רגילה. מה ההבדל בעצם בין להיזכר ללחוות פלאשבק. יש איזה שהם הצעות התמודדות בזמן אמת, כשזה קורה? ישנה אפשרות לשלוט בכך או כחסרת אונים מחכה שזה יחלוף? האם אנשים סביבי יכולים לחוש במה שקורה לי? מה אם זה קורה בתוך פגישה טיפולית, מה אז עושים (בעיקר כשהזמן הוא שרירותי ואין שליטה על "הטיימינג" של הפלאשבק). מעבר לזה - פלאשבק יכול להיות מצב בו אין תמונות מן האירוע רק את התחושות שנלוו לאירוע? מה מעורר פלאשבקים? אפשר להשתגע מעוצמות או תדירות הפלאשבקים?. יש משהו בפלאשבק שנורא מבייש לשתף בו, למה?. בכלל אשמח לקבל מעט עזרה וכלים. תודה

...שלום, פלאשבק הוא חוויה מחדש של האירוע כאילו הוא מתרחש כעת, מחליף את המציאות העכשווית לזמן מה. זאת בהבדל מזיכרון בו ברור שהוא התרחש בעבר, ולרוב החדות שלו נמוכה בהרבה. זו חוויה שאינה נעימה, היא מעוררת כפי שאמרת תחושות חוסר אונים, לעיתים בהלה מעצם חווית הפלאשבק. לכך מצטרפת החוויה עצמה שחווים אותה מחדש שלרוב מערבת אירוע טראומטי כלשהו. ישנן מחשבות רבות מה גורם לפלאשבקים. חלקם הגדול מתעוררים בתגובה לגירוי שמזכיר משהו שהיה בעת האירוע המקורי. זה יכול להיות מראה, קול ריח ולעיתים אפילו רגש דומה. לעיתים קרובות לא שמים לב לעצם הדמיון ונוכחות הגירוי הדומה. אחד הדברים שעושים בטיפול הוא הניסיון להבין מה עורר את הפלאשבק. מחשבה נוספת היא האירוע הטראומטי לא עובד, ובאופן לא מודע אנחנו מנסים לעבד אותו שוב ושוב מחדש. שוב, בטיפול ישנו ניסיון שיטתי לעבד את האירוע בצורה מודעת ולהביא כך להפחתה בפלאשבקים. זו אולי גם עצתי מה ניתן לעשות, להיכנס לטיפול ולנסות לעבד את האירוע שחווית בעברך. דרור

מה, זהו דרור? - בטיפול מעבדים...ואז...מפחיד כמה כוח נותנים לשעה הטיפולית.. כידוע, מטופלים לא חיים 24/7 בתוך הטיפול, כך שההתמודדות היא יום יומית ולילית. שאלתי היא - איך מתמודדים לבד מחוץ לטיפול, לעזאזל זה נשמע כאילו הזמן קופא מחוץ לשעה הטיפולית – אז לא, החיים ממשיכים "בחוץ". מתנצלת אם התסכול מורגש, או אפילו מעט מן חוסר האונים והכעס, ואולי אפילו חוצפה מצידי שלא להודות על התשובה, אך בסך הכול אשמח לקבל מעט כלים להתמודדות עצמית, זה מחבל לי בשגרה ובכלל המצב כפי שהוא מחורבן לגמרי. ממש איכסה איך שאני מתלוננת כאן. תודה

היי רציתי להתייעץ לגבי משהו- הייתי בעבר כ 5 שנים בטיפול. לקח לי כמה שנים להיתפח וכל הזמן עלה נושא של אמון במטפלת. עברתי תקופה קשה בחיים ומעבר לכך היה בי הרבה מאדכעס עליה שהיא לא בודקת לעומק דברים, שהיא לא מספיק מבינה אותי ולא מנסה לברר. לפני מספר שנים סיימנו את הטיפול- אני הייתי תקופה ארוכה עם המון כעסים ועצב עליה ובכלל והיא הרגישה שהיא לא יכולה לעזור לי יותר. מספר חודשים לאחר סוף הטיפול התחלתי לעכל את זה שהוא נגמר. וככל שאני חושבת על זה יותר אני מרגישה פגועה ונטושה. מרגישה שעם כל האהבה שלה וכל הדרך שהלכנו יחד, והלכנו אכן יחד דרך ארוכה מאד- היא פשוט ויתרה עליי, על לנסות להילחם על הקשר, להבין ולהגיע אליי,. אני לא מצליחה להשתחרר מהחוויה הזאת למרות שניסיתי ויש תקופות שאני לא חושבת על זה . היה ניסיון לדבר איתה אבל זה לא סיפק אותי. כואב לי גם שלא אכפת לה שאני מסתובבת ככה בעולם כאובה והיא לא יוזמת מספר פגישות כדי לדבר על הדברים לעומק, לא רוצה בכך. אני מרגישה שהבנאדם שחשבתי שילך איתי ותמך בי זנח אותי ולא אכפת לה באמת ממני. ושהיא הייתה חלשה בשבילי כמו כולם, בעצם. זה גרם לי לחוסר אמון בכך שמישהוא אי פעם ילך איתי את הדרך שלי ואני לא בנאדם תלותי בכלל.להפך ולכן זה כואב עוד יותר.כאילו- מה כבר ביקשתי? א ני גם מרגישה שהקושי הזה, הכאב והוקנפליקט שקשור לקשר איתה- אי אפשר לעבוד עליו או לא נכון לעבוד עליו עם מטפל אחר כי הוא לא יבין. שזה חייב להיות מולה, כי היא יודעת בדיוק מה היה בינינו והיא תוכל לענות הכי טוב, להתייחס, לדבר על הדברים איתי. האם אני טועה? תודה על תשובה

שלום לך, נשמע לי שבטיפול שהיית בו נוצר קשר משמעותי עם המטפלת. הקשר הזה הסתיים בנקודה מסויימת, ומהדברים שאת מביאה לכאן נשמע שהסיום והפרידה הולכים איתך עד היום ביחד עם תחושה של נטישה, של היעדר אכפתיות מצידה, ואולי אפילו הטלת ספק עד כמה היה לה באמת אכפת ממך. אלו תחושות ושאלות קשות, ייתכן והן מעוררות ממך גם כאבים מהעבר, אבל כרגע מרכז הכאב הוא בתחושות מולה. אני לא בטוח שרק מולה אפשר לברר מה קורה או קרה ביניכן, אבל בהחלט ניתן לבדוק את זה גם איתה. לפנות מחדש לטיפול להביא את ההרגשה שלך שננטשת, שלא היה אכפת לה ולכן לא יזמה פגישה ולהבין מדוע את חושבת כך. הרי זו לא בהכרח האפשרות היחידה. אני כן חושב שיש שם משהו שעוד זקוק להתייחסות, לעיבוד נוסף והייתי ממליץ שתיכנסי לטיפול אצלה או אצל מישהו אחר. דרור

תודה דרור על התשובה... שכחתי כנראה לציין שהייתי אצלה בפגישה . אמרתי מה שישב לי על הלב . התשובה שלה הייתה שהיא כנראה לפעמים פספסה אותי , לא הבינה מספיק ולא הייתה מספיק חזקה בשביל להתמודד עם הבעיטות שלי והבדיקות שלי ולראות מה מתחת. היא לא הסכימה שאחזור אליה לטיפול מתוך פחד שדברים שלא הלכו יחזרו על עצמם . בכיתי הרבה אחרי שהיא אמרה לי את זה. הרגשתי דחויה מאד. כאילו אין לי איפה לדבר על מה שאני מרגישה מולה. אני מרגישה כאב גדול בגלל הקרבה והקשר המשמעותי שהיה לי איתה משך שנים. כאילו-אם היא לא הצליחה- מי כן? ולמה היא לא עשתה עם עצמה עבודה כדי כן למצוא את הדרך ולעזור? אולי זה אומר שאני לא מספיק משמעותית בכל זאת? מעבר לכך, קשה לי שדרכינו נפרדו והייתי רוצה איזשהוא קשר איתה בהמשך החיים. לשמוע את עצתה מדי פעם, לשתף. ואני לא יודעת אם לבקש את זה אחרי שהיא ענתה - לא - על חזרה לטיפול אצלה או פשוט לוותר ולא לדבר/ להתראות לעולם?

מלי יקרה, מנסה להחזיק בתוכי את התחושות המעורסלות מאתמול .. את הנוכחות המיטיבה שהייתה בתוכי בתום הטיפול .. אבל עדיין , משהו שם חוסם .. בראש סולם העדיפויות שבי עומד ..הפחד מקרבה , דומה שהקרבה ביני לבינו זה הדבר שהכי מעסיק אותי .. בשבועות האחרונים מלחיצ אותי מלהמשיך בתהליך מולו .. מאיים עליי מלהפגע שוב כאילו ועל ידו.. רוצה להרגיש את הקרבה הזו אלייו , לאחרים שסביבי, רוצה את תדר החיבוק הזה ממנו בתוכי , החיבוק במילים , הנוכחות המגנה .. אבל שוב ככ מפחדת .. כל טוב שאני מרגישה בתוכי .. מרגיש כפוגע וחודר .. כל קרבה .. מאיימת ומפחידה .. ואני עומדת במקום . לא יודעת איך לצעוד מכאן.. הגעתי איתו לשלב בקשר הטיפולי שבתוכי הוא נמצא במקום ככ חשוב ויקר , ומפה , אני מפחדת להמשיך .. כאילו רוצה לברוח , להעלם , להתנתק מהתחושות שיכול להיות לי טוב מולו. כאילו שאסור לי להרגיש ככה , זה מרגיש מושפל , ככ שמרתי על מרחק רגשי ממנו במשך שנתיים וחצי , וזה כאילו והוא פרצ אצלי את המחסומים הכי אישיים , הגיע למקומות שאסור לי להכניס אליהם אף אחד . מול הקרבה שלי עומדים עכשיו אלפי אויבים .. מפחידים , כאלה שמזכירים לי שנאנסתי , שנפגעתי מינית אבא.. כאלה שמטנפים אותי בליכלוך ..עבר כאלה שמלכלכים את היופי הפנימי אלייו ניסיתי להגיע מולו. מרגישה שוב כמו ילדה קטנה , עזובה , בלי אבאמא שיהיו שם .. בלי שום דמות גדולה שיכולה לשמור .. כאילו .. ואסור שיהיה לי גם שומר.. מתרחקת. בעצם מתנתקת. הרי ..שומר יכול לפגוע ?! אז, מה עושים מלי , איך מאפשרים לפחד מהמקום הזה לברוח ממני .. לפחות בכמה צעדים?.. תודה שאת כאן. חיבוק אמיתי ממני שרית

שרית יקרה. כמה משמעותי וחשוב והכרחי מה שאת חווה כרגע. הלוואי ויכולתי להשאיל לך לרגע את היכולת להתבונן על מה שאת מספרת מהצד, לראות את הפוטנציאל לשינוי, את המפגש שאת מעיזה להתנסות בו, ובו טמון הסיכוי לתיקון. אני חושבת כמה המקום שבו את נמצאת כעת מבהיל ומאיים בשבילך, כמה את מסתכנת בלהפגע שוב, ועם זאת, כמה את מוכנה לאפשר למישהו, שכנראה עבר הרבה מבחני כניסה קשים ומייגעים, לנסות להיות שוב במקום הכ"כ מבהיל הזה, אבל הפעם לאפשר לך לחוות אותו אחרת - שולטת, מוגנת, מוחזקת, בטוחה. אני חושבת שבוודאי תצטרכי לבדוק זאת שוב ושוב ושוב. לאפשר למוחך ולנפשך ללמוד נתיב אחר, חדש, מיטיב, של קשר, של יחסים, של עצמך. שמחה כ"כ שאת מוכנה לכך, ועם זאת, מבינה מאוד את הבהלה... מחזקת אותך מכאן וממשיכה ללוות, מלי.

היי מלי, הגעתי לטיפול, לא יודעת אך התחלנו לדבר על מיניות ועל זוגיות ובכלל על התשוקה שלי כלפיו, כלפי המטפל והרגשתי מבולבלת נורא, וככה נפל עלי לפתע עצב נוראי, הרגשתי עצב תהומי. לא יודעת למה ובגלל מה אך העצב ליווה אותי כל הלילה. רק רציתי לספר שאני שם, בינתיים, קשה, אך בינתיים קשה מאוד אבל ביחד. שבת טובה negra

נגרה יקרה. אני נורא שמחה שהלכת לפגישה, ושמצאת בתוכך את האומץ, הכוח והיכולת לשתף במשהו שהיה כ"כ קשה עבורך, ובוודאי גם מייסר להחזיק לבד. אני מתארת לעצמי שלהוציא החוצה זה לא פשוט, יכולה להבין את תחושת הכאב והעצב, ועם זאת, כשקראתי הרגשתי כאילו הורדת מעלייך משא כבד, וכאילו שמשהו בבלבול ובכאוס הפנימי יכולים להיות כרגע בעוד מקומות, ולא רק בתוכך. תודה על השיתוף כאן, ומקווה שלצד העצב תוכלי לחוש גם הקלה וגאווה. לילה טוב ושקט, מלי.

מלי, אחרי כמה ימים מסוייטים ואובדניים בהם לא זזתי בכלל מהמיטה אני הולכת עכשיו להכין בלינצ'ס עם פטריות. איזו התרגשות...זה וגם שאוטוטו מגיע החורף!!! :) סופ"ש נעים וטעים #

סולמית יקרה. איזה יופי!!! נשמע שלא רק האוכל מנחם, אלא שיש לך גם כעת רצון או יכולת לעשות, לפעול בעולם, אולי להיות קצת לבקר בעולם החיים. אני חושבת שזה נפלא, ושלפעמים "הדברים הקטנים" (החשק לבשל, החשק לאכול) מבטאים התבוננות אחרת, אופטימית יותר. תהני, תדאגי לעצמך, תמשיכי לבדוק מה בא לך ומה יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, ותתנהגי לעצמך באופן הכי אמפטי, מקבל ומכבד. מגיע לך... בתיאבון ולילה נפלא, מלי.

שלום לך שוב אני מתגעגעת נורא, אבל לא רואה עצמי חוזרת. אני לא רוצה לחזור לאותו דפוס של התנגדות, והימנעות. לא רוצה להיות רחוקה מעצמי וממנה. לא רוצה להישאר לבד שוב (כי אני לא משתפת אף, ממש, אף אחד) לא רוצה שאתפרש כחלשה, שמישהי שזקוקה לעזרה ואמתיה שלה (כל נראית לי החזרה). התלות בה הורגת אותי, למרות שבפועל, באמת, מה שנעשה בטיפול זה עבודה על הקשר שלנו, יותר מאשר על שאר הדברים התקועים!!! איך פותרים את זה? האם לתת לזה עוד זמן ואז היא "תצא" מהראש שלי? האם פשוט להתקשר ןלהסביר לה מה מפריע לי שם? מה?

שלום נ. נשמע שאת נקרעת בין הרצון לקשר ולקרבה עם מישהי שהייתה משמעותית מאוד עבורך, לבין הצורך להתרחק, להחזיר לך קצת את עצמך, לא ללכת לאיבוד רגשית בקשר שמערב קרבה ואינטימיות. אני חושבת שדרך הקונפליקט הזה, שעולה כעת (וכנראה גם בזמן הטיפול) מול המטפלת שלך, את מספרת על חוויה שמוכרת לך מקשר: איך שומרים על מרחק מתאים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, מה עושים עם כל הצרכים והכמיהה העזה שאת חשה בקשר, איך מתקשרים ושורדים כעס ותסכול ביחד עם תלות. אני חושבת שבין אם תחזרי לטיפול שעזבת, ובין אם תפני לטיפול אחר, אלה בוודאי הקונפליקטים שצפויים ללוות אותם בקשר, ושרק בעבודה איטית וסבלנית תצליחי לבסס דפוס חדש, אפשרי יותר. במובן הזה, כשאת כותבת "מה שנעשה בטיפול זה עבודה על הקשר שלנו, יותר מאשר על שאר הדברים התקועים" את אולי מפספסת את כך שהעבודה על הקשר שלכן היא בהחלט עבודה חשובה, אולי החשובה ביותר עבורך, והיא בעלת משמעות וערך טיפולי ללא ספק. דרך הקשר עם המטפלת ועבודה עליו את בעצם בוחנת, מאירה ואח"כ גם מאפשרת שינוי בדפוס הקשרים בחייך שאולי את משלמת עליו מחיר כבד. בהצלחה, מלי.

היי מלי , אני בטיפול כבר הרבה זמן , לפני שאני מגיעה לשם עוברים לי הרבה דברים בראש שאני רוצה לשתף אותה ולדבר איתה עלהם , אבל שאני מגיע לשם פתאום אני מרגישה פאטית , ולא מסוגלת לדבר על כלום כיאלו אני בטוחה שזה ישמע לה כל כך מגוכך (וזה כמעט בקשר לכל דבר שאני רוצה להגיד ) , ובטח היא חושבת שאני מדברת שטויות , ובכלל פתאום קשה לי בכלל לחשוב על זה שאני "בטיפול " . (אם אני בטעות רואה מישהו שיוצא לפני מהחדר ההרגשה הזאת עוד יותר מתחדדת - ואני יותר מתבצרת בשתיקה ) , מצד אחד אני מרגישה שאני ממש רוצה וצריכה להיפגש איתה , אבל שזה כבר קורה בפועל אני פתאום לא מבינה מה אני עושה שם , ואני מרגישה כל כך מגוכחת להכריח מישהו זר להקשיב לי .. ואז או שאני שותקת או שאני אומרת דברים שגורמים לי להרגיש יותר רע .. ...ואז אני שוקלת להפסיק לבוא , אבל בסוף תמיד מגיעה . יש לך דרך לצאת מהמעגל הזה ? נ.ב : מאוד מעניין , מלמד מרגש ועוזר לקורא אותך ..תודה :)

כוכבית יקרה. מה שאת מתארת נשמע לא פשוט ומתסכל. נדמה לי שאת נאבקת מול תחושה של "נורא רוצה", אבל כשמגיע הרגע "לא יכולה". אני חושבת שלפעמים אנחנו (מטפלים ומטופלים...) שוכחים כמה הטיפול מזמין למקום מרגש ומשמעותי, ובה בעת מעורר חרדה. אני תוהה מה קורה לך "ברגע האמת", כשאת נדרשת לפגוש חדרים שהיו עד כה סגורים ונעולים בתוכך, ועוד יותר מה את מרגישה וחווה כשאדם אחר נמצא שם בשביל לראות ולהקשיב יחד איתך לאותם מקומות. ממה שאת מתארת, אני חושבת שההתבוננות והשיתוף בוודאי מעוררים ההרבה כמיהה והתרגשות, ובה בעת מבהילים ביותר: מה אם ישפטו אותך? מה אם לא יעמדו במה שאת מספרת? מה אם יחשבו שאת מפונקת? טיפשה? רעה? מה אם את תחשבי את כל אלה על עצמך? אני חושבת שלאט לאט תצברי יותר בטחון ואמון, ותוכלי להרגיש יותר בנוח לספר ולשתף. זהו לא תהליך שקורה בבת אחת, אבל כל ישיבה שלך בחדר (גם אם את שותקת) וכל שיתוף ולו הקטן ביותר, עוזרים לבסס דפוס חשוב (וכנראה חדש), בטיפול ובקשרים בכלל, שבו את תופסת את הקשרים כמקום שיש בו אפשרות לחוש בטוחה ומוגנת, מול אדם אמפטי ומכיל. בינתיים, הרשי לעצמך להשתמש בטיפול כפי שנכון לך, כבדי את הקצב של הנפש שלך, שאולי זקוקה לעוד זמן של אמון, בטחון, יציבות... ונראה לי גם שחשוב, עד כמה שאת יכולה, לשתף את המטפלת שלך במה שהיטבת לנסח כאן. נדמה לי שזה יכול להיות פתח נפלא לשבירה ראשונית של הקרח, ולהתבוננות משותפת על הפער בין המשאלה לקרבה ולקשר לבין מה שקורה לך כשאותה משאלה מגיעה לידי מימוש. בהצלחה, מלי.

שלום שלום מלי, אני בטיפול 4 שנים. לאחרונה אחרי כל פגישה אני מרגישה כמו אחרי תאונה. ממש עשתה לי "פגע וברח". אני מרגישה שאני מזכויסטית שאני ממשיכה לעשות את זה לעצמי. מצד שני הפסיכולוגית שלי היא הדבר הכי הכי טוב שקרה ועדיין קורה לי בחיים. התמיכה שלה והעזרה שלה הם הכל הכל בשבילי. אני אוהבת אותה ומודה לה ועדיין מאוד מאוד צריכה אותה, כי הרבה דברים קשים קורים לי. אבל מצבי אחרי כל פגישה הוא כמעט לפני מוות. לא יכולה יותר להמשיך כך...אז מה עושים? מה? יש בכלל מה לעשות. הפיתרון היחידי שאני חושבת עליו הוא, שאני יכולה לבוא, לראות אותה, לשבת ליידה ולשתוק!! פשוט לא לדבר על שם דבר, כי אם אני מדברת אני חוזרת הביתה פצועה מאוד, פצועה קשה. הפגישה מסתיימת ואני נזרקת לרחוב, לבד, כולי פצועה ומדממת, כולי כואבת מאוד. ממש כמו תאונה "פגע וברח". כמובן לא כוונתי שהיא זאת שפגעה בי, ממש לא. אבל הכל כל-כך כואב, עד שזה בלתי נסבל. וכל מה שאני רוצה אחרי הפגישה זה רק למות ולהפסיק כבר את הסבל הזה שנמשך עד הפגישה הבאה, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. כי כל פגישה נגמרת בסופו של דבר. ואחריי כל סיום פגישה כזאת אני לא מסוגלת לחיות.

שלום לך. נשמע שבטיפול את נפגשת עם חלקים קשים וכואבים בעצמך, שאולי עד כה נמנעת מלפגוש. אני שומעת את דרך הייסורים שאת עוברת, ובמקביל גם את המשמעות שיש לטיפול עבורך, וחושבת כמה חשוב שאת מצליחה לראות את שני הצדדים של המטבע. נדמה לי גם שדרך המחשבה על "להעביר את הטיפול בשתיקה" את בעצם מנהלת דיאלוג עם הקול בתוכך שחושב שאולי עדיף להמשיך להדחיק, לשים בצד, לא לתת מקום לדברים הקשים. אני חושבת שחשוב מאוד שתדברי עם המטפלת שלך על התחושות הקשות שאת מרגישה. חשוב שתבינו את המשמעות שלהם, ומה את מספרת דרכן על מה שקורה לך כשאת נותרת לבד עם תכנים, רגשות וזכרונות הקשים. אני חושבת שאולי תוכלו ביחד גם לנסות לבדוק מה, אולי, יכול לעזור לך להרגיש פחות במצוקה אחרי הפגישה. לפעמים, למשל, אני מוצאת שעוזר לעצור את הפגישה 5 או אפילו 10 דקות לפני הסיום, ולהקדיש את הזמן הנותר לסיכום, לדיבור על איך את מרגישה או מה הולך לקרות לך כשתצאי. לפעמים זה עוזר להרגיש בפחות עוצמה את הפער בין הביחד ללבד, ועוזר לעשות עיבוד ראשוני של מה שהיה בפגישה באופן שאח"כ, כשאת לבד, הופך ליותר אפשרי עבורך לעיכול. אני בטוחה שתוכלו לחשוב על עוד דרכים שיקלו עבורך את ה"בחוץ". ועוד דבר לסיום. אני חושבת על כך שאת כותבת שאחרי כל פעם כזו נדמה לך שאת הולכת למות. והנה, את שורדת היטב, ממשיכה להגיע לטיפול ולהתעקש על תהליך לא פשוט בכלל. נדמה לי שיש לך הרבה יותר כוחות ממה שאת חושבת, ושאת לא ממהרת לוותר.אני מקווה שאת מצליחה להיות גאה בעצמך. מאחלת לך הרבה שלווה, ובטוחה שאת עוברת תהליך חשוב והכרחי. בהצלחה ולילה טוב, מלי.

זאת רק כותרת מזויפת ואני מאד רוצה שההודעה תעלה. היא מיועדת למשתתפי הפורום בעיקר וגם עבורך מלי. מה דעתכם על הכותרת ועל מי שמנסה לנצל את הפורום הסגור למטרות ולא פעם אחת? בחרדות שלי יש דבר כזה. אפשר לנחש מה מניע אבל משהו מרגיז אותי בדרך. מלי, אשמח לשמוע גם מה דעתך אם תוכלי לשתף איך את חושבת לנהוג מול ניסיונות אם היו או יהיו, והאם את נעלבת מהיחס ככה.

שלום לקוראת לעזרה. לא אחת אני נתקלת בהודעות מהסוג הזה, והן בהחלט מהווה דילמה. מצד אחד, אני שומעת את בקשת העזרה, ורוצה לכבד את הרצון של הכותב. מצד שני, אני חושבת שזה קצת מפספס את רעיון הפורום שהוא מסגרת שמושתתת על העקרון של שיתוף וקהילה, וגם שאולי מסתתרות מאחורי הבקשה הזו צרכים או משאלות אחרות, מנוגדות, שההענות לבקשה כפשוטה עלולה לפספס. אני מודה שטרם גיבשתי עמדה אחידה בנושא, וכרגע אני מחליטה בכל מקרה לגופו - לעיתים מעלה (אם אני מאמינה שהנזק קטן מהתועלת) ולעיתים לא. אני תוהה לגבי הדרך שלך, ומה את מבקשת לבדוק מולי. נדמה לי שאת מחפשת אחר אישור לסוג של נוכחות, אבל אני מודה שאני לא מצליחה להבין לגמרי מה את שואלת או מבקשת. אני גם תוהה לגבי הדרך בה בחרת להתנסח: דיברת על ניצול, ועל "משהו שמניע" והתקשיתי לרדת לסוף דעתך. אני חושבת שכמו הרבה צרכים, גם כאן יש כנראה צורך שמבקש להשמע, ושמחייב אותי, כמטפלת וכמנהלת פורום, לשקול ולהגיב בדרך שתהיה הנכונה ביותר עבור הכותב. לא ממש מתקשר לי לניצול או שימוש לרעה... ואני גם חושבת על השם שבחרת, ושאולי את קוראת לעזרה בדרך כלשהי. אני מפספסת משהו? להתראות וסופ"ש נעים, מלי.

שלום מלי, אני נמצאת בטיפול דינאמי כשנתיים. כעת קיבלתי הצעת עבודה שדורשת ממני לעמוד מול קהל ואני פחדנית לא קטנה...איך מטפלים בזה כמה שיותר מהר? יש דרך? כדורים? משהו? HELP....

שלום לבכלל לא פחדנית... פחד קהל, או בשמה הפסיכיאטרי "פוביה חברתית" הוא חרדה מפני דיבור בקבוצה.זוהי אחת החרדות השכיחות והמוכרות (ובגלל זה מאוד הסתייגתי מהשם שבחרת...). אנשים שחרדים מהסיטואציה הזו מדווחים על מגוון סימפטומים כשהם נדרשים לדבר מול קהל (למשל: הזעה, דופק מהיר, דפיקות לב מהירות וכו', לא בהכרח כל הסימפטומים, אך כאלה ה"שייכים לאותה משפחה"), ובמקביל מתאמצים להמנע מסיטואציות המעלות את אותה החרדה. את מטופלת בטיפול דינאמי, שבטווח הארוך יכול להיות מאוד משמעותי בהקלה או הכחדה של החרדה הזו, היות והוא מאפשר בנייה של בטחון עצמי וערך עצמי, שמשחקים תפקיד גדול וחשוב בחרדה החברתית. עם זאת, כשנדרש טיפול מהיר ותוצאות מיידיות, כדאי לשקול טיפול קוגניטיבי, שבו ההתמודדות היא מול הסימפטום. הרעיון בטיפול כזה הוא להפגיש אותך באופן הדרגתי אך נחוש, ותוך ציודך בכלים קוגניטיביים מתאימים (הרפייה, דמיון מודרך, משפטים מרגיעים, ליווי וכו') עם הסיטואציה המפחידה כשלעצמה, מתוך הנחה שכאשר תתעמתי איתה באופן הדרגתי, ומתוך חוויה של ליווי והרגעה, תוכלי במהרה להתגבר על המכשולים. מנסיוני, טיפול כזה יעיל ביותר, ובשילוב עם כדורים להפחתת חרדה ניתן להגיע לתוצאות בהחלט משמחות ומפתיעות. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לחשוב על כך עם המטפלת שלך, ולהתייעץ איתה לגבי האופציות שהיא הייתה ממליצה מהכרותה איתך. בהצלחה, מלי.

שלום! מעניין איך זה להוולד להורה מטפל. האם אתם המטפלים יותר נזהרים איתם? ובעזרת הידע שלכם מנסים לא לעשות את הטעויות שאחר כך לא יגרמו לילדכם לפתח הפרעות שונות? חוסר תפקוד? הייתי רוצה,הייתי רוצה להיות ילדה של הורה מטפל... כי יש הרגשה שאפשר לשתף בדברים(למרות שגם ככה זה התפקיד של הורה) ובכל זאת זה אחרת... אשמח לתגובה:) יום טוב!

נערה יקרה. המשאלה-פנטזיה להוולד להורה של מטפל מוכרת ומשותפת לרבים, בעיקר למטופלים שחוו או חווים טיפול משמעותי וקשר מיוחד עם המטפל/ת שלהם. קל לחשוב שילדות לצד הורה מטפל היא ילדות שמלווה בחוויה של הכלה, רגישות, אמפתיה, פתיחות... אינני יודעת איך זה מרגיש להיות ילד של מטפל, אבל אני חושבת שבוודאי לצד היתרונות הללו, יש גם חסרונות או מחיר. נדמה לי שהנטייה לחפש אחר פרשנות, לראות "מעבר", להתעקש על הפשר והעומק שבכל דבר יכולה להיות מייגעת ולפעמים מציקה... אבל כנראה שאת השאלה הזו צריך להפנות לילדים של מטפלים. אגב, נעשו על כך לא מעט מחקרים, ואם תרצי, אני בטוחה שתמצאי את ממצאיהם בחיפוש בגוגל. וכמובן, אי אפשר בלי ההתייחסות האישית, ובלי התהייה מאיזה מקום השאלה הזו מגיעה אצלך. נדמה לי שדרכה את מביעה משאלה וחיפוש אחר הורות אחרת מזו שחווית, הורות שנתפסת כאידיאלית. לצד המשאלה הזו את מספרת על חוויה של קשר טיפולי קרוב ומיוחד, אולי אפילו רצון להיות הילדה של המטפל/ת שלך, ולקבל אותו/אותה כל הזמן, ובקשר מחייב ואינטימי יותר של בת-הורה. נשמע לי מעניין ומשמעותי לדבר על הפנטזיה הזו בטיפול ולהבין אותה יותר. לילה טוב, מלי.

הוא פשוט לא מפסיק לנסות הוא טוען שהכול ישתפר והשתפר ושאיך אני יכולה לזרוק את 3השנים שלנו ואיך אני מוותרת ומסביר כמה זה עמוק אצלו וכמה הוא אוהב ומוכן לעשות בשבילי מה שבאמת נכון אבל אני כרגע מאוד כועסת סגורה ורוצה קצת חופש לעצמי לא יודעת מה יהיה בעתיד פשוט דברים מסויימים לא מרשים לי לנסות שוב מה עושים איך מחליטים החלטה נכונה מה עלי לשאולי את עצמי בברכה ותודה מצקרב לב על ההקשבה והייעוץ

שלום עדי. פרידה היא דבר קשה ומכאיב, והיות ואת היוזמת שלה - היא בוודאי גם מלאה לבטים וקונפליקטים והמון בלבול. אלא תחושות מכאיבות מאוד, אך בלתי נמנעות, לצערי. נשמע שאת צריכה קצת פסק זמן ומרחק כדי להבין מה מתאים ונכון לך. נדמה לי שבעצם את מבקשת להתבונן על הדברים ממרחק ובאופן פחות אמוציונלי, ובדרך זו להבין או להצליח לחבר דברים שבהתנהלות היומיומית עם בן זוגך לא הצלחת לעשות. אני חושבת שהתהליך הזה, של ה"התבשלות" וההתבוננות הרגועה יותר חשוב, ומקווה שתרשי לעצמך לפעול עפ"י הלב שלך, ולהתמקד כרגע במה שמרגיש לך הכי נכון ומתאים עבורך. בהצלחה, מלי.

שלום, הבת שלי בת 14 סובלת מבעיה רפואית גסטרואנטרולוגית כבר חצי שנה. עדיין לא יודעים מה יש אצלה ולכן הבדיקות נמשכות. מצב זה גורם לה לדיכאון תמידי ולעצבנות יתר. היא מתעצבנת מהר על דברים קטנים ומתחילה לצעוק ולהתפרץ. היא כל הזמן רבה איתי ועם בעלי בכלל לא מדברת. אני לא יודעת איך להסתדר איתה ומה לעשות בעיניין. בנוסף, בגלל הבעיה הרפואית [בעיקר עצירויות, כאבי בטן וגזים] היא נמנעת מלצאת. היא בקושי מסוגלת ללכת לבית-הספר. יש לציין שיש כל תקופת זמן מסויימת סוג של 'שבירה' והיא פשוט מתחילה לבכות. היא משוחחת עם פסיכולוג אך לא נראה שינוי בעייניין. מה אתם מציעים לעשות ? תודה רבה !

שלום לך. נראה כי אתם מתמודדים עם קשיים ומצוקה כמשפחה כרגע, והעובדה שבתכם בטיפול פסיכולוגי, נוסף לבירור הרפואי, בהחלט חשובה. אני חושבת שלוקח זמן לראות ולהבחין בשינויים בעקבות הטיפול, גם למטופל עצמו, ובוודאי לסובבים אותו, שאינם שותפים למה שמתרחש בתוך חדר הטיפול. לעיתים מדובר בתהליך שינוי ארוך וקשה, שדרושה מולו סבלנות רבה (שהרי אם השינוי היה קל ופשוט, לא הייתם זקוקים לאיש מקצוע). אני חושבת שחשוב שתהיו בקשר עם המטפל/ת של בתכם, בידיעתה כמובן. בפסיכותרפיה של קטינים מקובל לעשות פגישות משותפות או פגישות עם ההורים לצורך עדכון ומשוב הדדים, וגם לצורך הדרכה (מה לעשות, איך להגיב). נראה לי חשוב שתפנו את השאלות לפסיכולוג שמטפל בבתכם, היות והוא זה שיכול לתת עליהם את המענה הטוב והמהימן ביותר. בהצלחה, מלי.

אני לא בטוחה שפניתי למקום הנכון, אך מקוה שכן ינתן לי מענה למה שמטריד אותי. אני נשואה 16 שנה , אמא ל-3 ילדים מקסימים ובעל שלכל הדעות מקסים (בעיני אחרים ובד"כ גם בעיני). היחסים ביננו יודעים תקופות נפלאות עם המון המון קרבה ,חום ואהבה, אך מנגד יש תקופות שאני מרגישה שאני פשוט שונאת אותו .אני שונאת את האגואיזם שלו, ההתרכזות בעצמו, העבודה- שניכר שהיא כל עולמו.עם זאת הוא הכי אוהב אותי בעולם, טוען כל הזמן שאני חשובה לו והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. במהלך החגים היינו ביחד, בילינו והיה לנו כייף ונעים וכמובן למשפחה ככלל. הבעיה שהוא הולך לישון מאוד מאוחר שתיים שלוש לפנות בוקר כי הוא משחק במחשב, גם גולש באתרים שבעבר עיצבנו אותי מאוד...אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת להבין ולהכיר בצורך שלו במשחקים הליליים הללו גם לאחר שהוא מספר ימים "הקריב" למעני והלך לישון מוקדם באופן יחסי. למה אני חווה את זה כסוף העולם כשהוא נכנס לישון מאוחר. הכי מעצבן אותי במידה ולמחרת יום שישי ויש לנו סידורים ואפילו נופש שלשם כך צריך להתארגן ולצאת מוקדם .אני לא מבינה למה הוא לא יכול להתחשב בי ובילדים ולישון כמו בן אדם מספר שעות הגיוני בכדי שיהיה לו כוח לנהוג. אני אומרת ומדברת איתו על כך אך הוא אומר שהכל שטויות ואפשר לחשוב מה קרה יש לו מספיק כוח להכל ומקסימום נעצור בדרך להתרעננות. למה אני מרגישה שהשמים נופלים כשהוא נכנס לישון לפנות בוקר ובמחי יד שוכחת את כל הטוב שהיה עד כה.יש לעיתים ימים רצופים, אפילו שבועות שהוא לא הולך לישון איתי ומבלה מול המחשב...

שלום נועה, וברוכה הבאה לפורום שלנו. את מספרת על זוגיות שבה לצד אהבה ואינטימיות, יש גם כעסים גדולים, ותחושה של מתח ותסכול. אפשר לקחת את מה שאת מספרת להרבה כיוונים, ובוודאי שהחלקיות של המדיה הזו מאפשרת לי להשען רק על המידע המתומצת שסיפרת לי. בכל זאת, אשתף אותך בשתי מחשבות-כיוונים שהיו לי כשקראתי את שכתבת. ראשית, תהיתי לעצמי האם אופי הקשר הזה, השנאה והכעס לצד האהבה והקרבה, והתקופות של ההתקרבות ואז הריחוק, מוכרים לך מקשרים אחרים, נוספים, בחייך, בעבר או בהווה. לא תיארת את האופן שבו את מרגישה ומתנהלת מול קשרים משמעותיים אחרים בחייך (הורים, חברות וכו'), וייתכן ששם נמצא "קצה חוט". אנחנו מגיעים למערכת הזוגית עם משקפיים מסויימים, שגורמים לנו לתפוס, להרגיש ולהתנהג באופן מסויים. הרבה פעמים הקשרים בחיינו משתחזרים, וכאשר ניתן למצוא את הדפוס המשותף (למשל: התרחקות והתקרבות, פחד מביטוי של כעס ומצוקה, היכולת לתקשר חוסר שביעות רצון וכו') ניתן גם להבין את מקורו, מחד, ולנסות לבדוק דרכי הסתכלות ופרוש אחרים, מאפשרים יותר, מאידך. שנית, תהיתי לגבי הפתיחות והיכולת שלך ושלכם לתקשר בתוך הזוגיות. אני שומעת אותך נעלבת, כועסת וסובלת. בלי קשר לדרך שאולי את מפרשת את הדברים, הרי שחשוב שבן זוגך ישמע, יכיל ויכבד את הכאב שלך, ושביחד תחשבו על דרך שבה תרגישי רגועה יותר. מהאופן שבו תיארת את הדברים היה נשמע לי שאולי בתוך הביחד הזה של הזוגיות, יש גם מקומות שאת מרגישה מאוד בודדה, וחשוב שתוכלו להבין ביחד את מקור התחושה הזו, ותנסו להבין מה קורה לך ולכם ברגעים הללו. כמובן, מזכירה לך שטיפול אישי או זוגי יכול לעזור לך להאיר יותר את הנקודות הללו (ובוודאי עוד נקודות) ולהקל על הקושי שאת חווה. בהצלחה, מלי.