פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם שמי אלה בת 27 הכרתי מישהו שמאוד נראה לי יוצאים חודשיים יש לי הפרעת אישיות גבולית...אבל לא רואים עלי שאני חולת נפש! אני לא יודעת אם לספר לו ואז לאבד אותו או שלא לספר לו ולהיות ביחד...אני לא יודעת אם הוא יבין מה יש לי אני בעצמי לא יודעת להסביר ..... להגיד לו שיש לי מחלת נפש זה יבריח אותו? תעזרו לי ... תודה לכולכם

אלה - את לא חולת נפש! חבל שככה את מגדירה את עצמך. יש לך הפרעת אישיות, זה לא אומר שאת חולה. אולי אם תלמדי לקבל את עצמך כאדם בריא עם הפרעה, יהיה לך יותר קל עם איך שאחרים עשויים לקבל אותך.

אלה שלום, ראשית הפרעת אישיות גבולית אינה מחלת נפש. וזהו הבדל חשוב. שנית, אני מאמין בכנות בקשר, יחד עם זאת קשר הוא דבר שנבנה בהדרגה וכך גם האמון שבו תוכלי בהמשך לבחור אם לספר או לא. מעבר לכך כרגע הוא נמצא איתך, כפי שאת, החידוש שבאמירה שיש לך הפרעת אישיות גבולית הוא רק בשם - מבחינה מעשית את לא מחדשת לו דבר שהוא לא רואה. אבל חשוב מכל נראה לי שהמוקד הוא בדרך בה את רואה את עצמך, שיש לך שהו מפחיד, חולה. הייתי מציע לנסות ולחשוב האם את יכולה לראות את עצמך באופן אחר, מקבל יותר. אז גם יהיה קל יותר לספר לו. דרור

כשאני אספר לו והוא ישאל מה זה אישיות גבולית מה להגיד לו? כי באינטרנט זה מאוד מפחיד מה שכותבים:-(

אני כן מחדשת לו משהו שהוא לא רואה הוא לא רואה את הבולמוסים שלי הוא לא רואה את העצב שלי הוא לא רואה שאני חושבת על המוות כל ערב מחדש הוא לא רואה שאני לא שם כשהוא שוכב איתי הוא לא רואה שאני מרגישה בודדה הוא לא רואה את הכאב שחותך אותי הוא לא רואה את הפחדים שלי הוא לא רואה את הסכינים שבאמבטיה שמחכים לרגעים קשים ולא למריטת שיער הוא לא רואה שאני צועקת כי שותקת הוא לא רואה שאני בוכה כי אין דמעות הוא לא רואה שאני שונאת את המראה הוא לא רואה שאני לידו אבל לא שם אז מה הוא כן רואה כשהוא אומר אני אוהב?

האם אושר אמיתי הוא במשפחה או להיות מצטיינת בכל דבר? (אין חבר , יש הרבה חברה) אחותי היא כן מצטיינת בכל דבר(בקורס שהתחילה בינוני סיימה בהצטיינות(היא גם מחוננת) אני די מקנאת בה על זה- (לא רוצה שיהיה לה רע) בדברים שאני צריכה להתאמץ ,יוצא לה בקלות ותמיד בי יש את המחשבה , ואם הייתי חכמה יותר-הייתה לי עבודה טובה הייתי יותר מאושרת שלמה עם עצמי(אני לא מזלזלת בעצמי חס וחלילה) גם עכשיו הלכתי ללמוד קורס מבחינה מקצועית- וחשבתי שיהיה סתם שטויות בלי להתאמץ בלי כלום, אבל כמה שטעיתי, אני יודעת שאהיה בסדר אבל אצטרך ללמוד הרבה ולהתאמץ(לאחותי זה היה הולך בקלות) רוצה למצוא את ההשלמה ודי לקבל את עצמי כפי שאני- כן למדתי לימודים גבוהים והייתי אמורה להיות מצטיינת בשני תארים(די מאמץ)I בתואר ראשון כן היתי מצטיינת, ובתואר שני אפילו עם ציון 92 לא -פסיכומטרי די ממוצע(בסביבות 600) חיי אישיים- נשואה .כן היתי מאוד מאושרת בחתונה, ירח דבש אחר כך הייה מצב קשה :גם ניסיתי למצוא עבודה טובה, וגם להיכנס להריון נכנסתי להריון הייתי מאושרת , אבל הוא לא היה אמור לקרות ומאז ההפלה משהו נדפק בי(_אני ובעלי מאוד אוהבים זה את זה) עכשיו אני בסוף ההריון ומקווה שעם הופעת התינוקת הכל ישוב למקומו(ואני די אשלים עם עצמי)

לאלמונית שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה, מהו אושר ומה גורם לו. היו שטענו שלמעשה אין כזה דבר אושר אלא רק קיום נסבל לכל היותר. שזו המטרה בחיים להגיע למעין איזון ולשמור עליו. השמירה על האיזון אינה פשוטה. החיים מזמנים לנו אירועים שונים וגם בתוכנו אנו מתחבטים בקונפליקטים שונים. אירועים חיצוניים טובים כמו ציונים טובים וכו' יכולים לשמח לזמן מה אך לעיתים קרובות התחושה שחסר משהו נשמרת. מהדברים שלך נשמע לי שכרגע חסר לך משהו. ייתכן וזה קשור להפלה שעברת, ייתכן לחששות סביב ההריון הנוכחי וייתכן גם לגורמים פנימיים נוספים שלא עלו כאן. עצתי היא ראשית לנסות להרגיש שלא רע לך. לאחר מכן יהיה לך קל יותר לחוות רגעים של אושר, להינות מהם. אם תמשיכי להתקשות להרגיש שקט פנימי עצתי שתפני לטיפול. דרור

היי מלי, אני רק מעדכנת שאמא באה לקחת אותי מהגן... והייתה מקסימה כהרגלה. זהו, שתהייה שבת שלווה. נורית

נורית יקרה. תודה על העדכון המשמח. שתיים זה תמיד ביחד :) סופ"ש נפלא ולילה טוב, מלי.

תודה שאת פה עוד .. מקשיבה לחוזר האיזון שלי .. לבלבול המילים שיוצאות ממני . לכאב החד הזה שלא מפסיק . למילים הקופצות והמשתוללות בתוכי . את יודעת מלי .. מתחת לבגדים שמכסים אותי ממש עכשיו .. אני ממש רועדת.קר לי . זה כאילו וכלפי חוץ.. הפנים שלי יפות ..מאירות ..מחייכות .. זה כאילו והידיים שלי מחבקות .. אבל, האמת .. מלי .. שמבפנים הגוף שלי ככ רועד ..הכל ככ מנוכר .. זר .. ויחד עם זאת משתלט עליי פחד. אני ככ מפחדת . אני אפילו מפחדת לדעת עד כמה אני ככ מפחדת.- נשמע הזוי?! . אני מפחדת לשמוע שוב את הילדה הקטנה בתוכי. היא מזכירה לי שכל מה שיש לי ..לא באמת שלי . שכל ה"הכל" שצברתי לעצמי במשך השנים .. שכל מה שסובב אותי .. זו רק בועה שתתנפץ ברצפה ותהפוך לכלום. כך היא אומרת לי . ואני .. אחכ חוזרת על כך ואומרת לעצמי. אז כן.. יש לי כאילו בטחון .. אהוב שתומך, שנותן לי ממש הכל , מנסה לשמור עליי מכל רע .. חברים שאוהבים .. מטפל מקצועי ששותף לחוויות הכי קשות שלי שמכיל ומחזיק .. ..עתיד שמנבא כלפי חוצ שיכול עוד להיות טוב יותר .. יציבות כלכלית ..בית.. ילד מקסים בן 5 .. כאילו הגנה ?! ואני עדין ככ מפחדת . הכל ככ שבירירי בתוכי . הכל בעצם מרגיש בכלל לא שלי . הרי מה ששלי ..מה שבאמת נכתב תחת "שמי" .. שייך לשתיקתי ..?! לילדות הדפוקה שלי .שעשו לי .. לילדה שבגרו אותי ?. לבושה ולגועל שנצמדים אליי ..נמרחים על כולי. למחשבות הרעות והמזינות שצומחות במוחי .. כל היש הזה .. זה רק כאילו ששייך לי .. אבל הוא בעצם .. שייך לילדה הקטנה הסוררת שנים בתוכי .. הילדה ה"נצחית" הזו שיושבת לה שם בתוכי ומנווטת אותי . מנסה לייאש, לעייף... היתומה ה"אילמת" הזו שמתנהגת בכעס ובזעם ..מתנהגת דברים במקומי .. הזונה ..הזו שחבויה לה בגופי - בין רגליי, כן..זו שהייתה שפחתו שלי יצור מטורף .. שלקח את תמימותי ברחוב בלי רשות .. זו שהייתה שפחתו של אבי שנים..בשקט .. .. כן.. הזונה הזו שחיה בעצם בגופי שלי. אז תגידי לי את מלי .. מה בעצם נכתב תחת שמי ושייך רק לי ?...!..? הממ.. אני יענה !!! מליי.... רק הפחד. רק האמת . רק הכאב. הבושה . האשמה . הגועל. רק הם באמת שלי. הם הפחד שלי להיות ממחדש אני אבל רק של עצמי .. כ הם אלה שמצליחים בידיעה המוחלטת של כל מה שעברתי לעצור אותי מלהיות משוחררת וחופשיה .. רק זה בעצם ממש שלי !!!!. אז .. אולי עכשיו .. אני צריכה להזרק איפשהו .. לבד .. בלי אפאחד להתנתק .. לשתות .. להשתכר ..עד כלות .. לעשן ..להתמסטל .. לא להרגיש .. כלוםםםםםםםםם .. כדי לא להתבונן לכאב החודר הזה בעיניים .. כדי לא להרגיש את השפלות הזו שמכסה אותי .. כי .. זה ככ כואב..עכשיו . ואני מצטערת. שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הכאב והסבל מהכתיבה שלך, מקווה כ"כ שתוכלי למצוא בתוכך פינות של שקט, קולות של שפיות. אני חושבת על הילדה הזאת בתוכך, שאת כ"כ בזה לה, כ"כ סולדת ממנה, ובא לי לבקש ממך לתת לה קצת חמלה, לאהוב אותה, לסלוח לה - היא באמת רק רק רק ילדה. היא לא זונה. ילדות אינן זונות. היא אבודה, סובלת, מבולבלת. ובעיקר היא לא אשמה. והילדה הזאת, שבתוכך, שכועסת וזועמת וצועקת, היא הילדה ששתקה מפחד ומבושה ומשנאה עצמית כ"כ הרבה זמן. תקשיבי לה - יש לה דברים חכמים (גם אם מרגיזים ומתריסים) להגיד. מקווה שתוכלי להיות את עם כל הקולות והחלקים בתוכך. כולם כולם חלק ממך, ואני מקווה שלא תיפטרי מהם (הם אלה שעושים אותך מי שאת, ומההכרות החלקית והקצרה בינינו, את בהחלט מעוררת התפעלות) אבל מאחלת לך שהם יצליחו לחיות בתוכך באופן יותר הרמוני ומתואם. שבת שלום, שבוע מוצלח, מלי.

http://www.macom.org.il/The_Courage_to_Heal.asp

הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכו' היום.אמרתי לה שאני נאלצת לעבור מפעמיים בשבוע לפעם אחת.זה דובר כמה פעמים,ונבע מאילוצים כלכליים - איני מממנת את הטיפול בעצמי ולא הייתה לי ברירה.מובן שקשה לי לוותר ולצמצם וזה גם מפחיד אותי..אבל מאחר שלא מדובר בכסף שלי...ידיי כבולות.לא התכוונתי לבקש הנחה, ובכלל לא רציתי להרחיב את הדיבור הזה,אבל היא התעקשה ואני ציינתי באוזניה שקצת מוזר לי שאינה מציעה לי הנחה ביוזמתה..מכאן,התפתחה שיחה קשה ומנוכרת סביב כסף..היא הסבירה לי מדוע אינה מציעה הנחה והדברים שלה נשמעו לי כנסיון להביע סירוב כך שיישמע טוב יותר (אזכיר כי לא ביקשתי הנחה והיא התעקשה שאומר לי מה אני חושבת/מרגישה...) היא נפגעה וכעסה ואמרה שאני לא מעריכה את מאמציה ושאינה יכולה לטפל כאשר אני טוענת שהיא למעשה מתמרנת אותי.לדעתי כל העניין יצא מפרופורציה,לא התכוונתי לפגוע בה,אני מעריכה אותה ואוהבת אותה וזקוקה לה.אבל ההסבר שנתנה לי וגם תגובתה הנסערת כשאמרתי מה אני חושבת...גורמים לי אי נוחות.אני מצטערת בכלל ששיתפתי אותה במחשבה הזו,ועוד יותר מצטערת שהיא לא אמרה שפשוט אינה יכולה לתת הנחה,מסיבות אישיות או בשל עניין הגבולות והסטינג הטיפולי המקודש.(אחרי הכל לא ביקשתי הנחה רק תמהתי שלא הציעה)אז זה אולי היה קצת מעליב אבל מדובר ועובר. במקום זה,זה הפך למשהו גדול ובסיסי של ערעור האמון,ומקלקל את האותנטיות בקשר(אם זה בכלל קיים..) אני לא יודעת איך אפשר לעבור את זה ואם בכלל יש לי לאן לחזור.אני גם כועסת על איך שניהלה את זה וגם מאוכזבת כי היא כל כך חכמה.לא רציתי לפגוע בה,אבל אני עדיין מרגישה שתחושותיי נכונות לגבי ההסבר שנתנה לי.אני גם כועסת וגם מרגישה בודדה ויתומה.תעזרי לי להבין..ומה לעשות

שלום לך. נשמע שהפגישה עם המטפלת, שלאורך תקופת הטיפול נחוותהה כחכמה, רגישה, קרובה ומזמינה לקשר, הפגישה אותך היום עם חוויה אחרת מולה. אני דווקא פחות רוצה להתמקד בנושא השיחה, אלא יותר בתחושה שלך. את מספרת על תחושה של אכזבה ו"בגידה", עד לכדי תהייה לגבי המשך הקשר. אני חושבת שחשוב להבין את התגובה שלך, שבמידה מסויימת מוחקת את התחושות הקודמות, הטובות, שהיו לך בטיפול, ומשאירה אותך, בחוויה שלך, בודדה ויתומה. נשמע לי חשוב להבין את הדפוס שבו את אולי כ"כ כועסת ומתאכזבת (וייתכן שבצדק) ואז מתנתקת רגשית, ואולי גם פיזית, מתקשה להכיל את ה"יש" וה"אין" שבקשר, ולהמשיך בדיאלוג על מה שאת מרגישה. נשמע לי שחשוב שתמשיכו לדבר על כך בפגישה הבאה - להתבונן שוב על השיחה ביניכן, לנסות להבין יותר מה הרגשת ומה חשבת, ואיפה, בתחושה שלך, המטפלת הייתה לא רגישה ומאכזבת, וגם כדאי לבדוק לעומק מה קורה לך כשאת כועסת ונפגעת. תתני הזדמנות לקשר להכיל את המשבר(ים) ולהתגבר גם על מקומות של כעס ואכזבה, ואני מקווה שתגלי שכל קשר פוגש את המקומות הללו, ו"החכמה" היא לדעת לדבר אותם, להבין אותם, ולהיות מסוגלים להחזיק לצידם גם את הרגעים הטובים. בהצלחה, מלי.

אבל המטפל לא אמור לאהוב בכלל. שירגיש מה שהוא רוצה הוא רק אמור לעזור לפתור בעיה.

אני לא יכולה לעבור ולכתוב פה בפורום בלי להגיד לך שלום ולשאול מה נשמע וגם לחייך אלייך בחיוך הזה עם העיניים הנוצצות, שעזרת לי למצוא והוא שמור רק לך. מאחלת לך שבת שלום ו...איזה יופי שתפרגני לעצמך היום עוד שעתיים, אותם תקדישי לעצמך או לבני משפחתך. אני חושבת שזה נהדר ומחזק אצלי את התחושה שאת אותנטית, עומדת מאחורי הדברים שלך כאן בפורום ופועלת אותם. אגב, אני מתכוונת לזה שאמרת לי לפרגן לעצמי (זוכרת?)...מדקלמת את זה מאז בתקווה שביום מן הימים באמת אצליח להגיע לשם . תודה לך :) #

סולמית יקרה. כמה כיף שקפצת לדרישת שלום... ותודה רבה על הגיבוי. חיממת את ליבי (וגם גרמת לי לחיוך גדול...). שמחה שהמילים שלי הולכות איתך ומאחלת לך סופ"ש נפלא. להתראות, מלי.

מלי... לא הייתי פה הרבה.. געגועי לחום שלך.. מלי.. איך מעבירים רגש מטוררףףף של פגיעות דרך מסך..?? דברתי מעבר למה שרציתי ועוד בתוך ה'שקט' שהיה שם בתוכי, כמו גם בפגישה. אני בשקט. אני ב.. כלום. היא אומרת שזה מה שבא אחרי הרעש (ההפסקה שלקחתי ממנה..) ולפני משהו עמוק מאוד.. וכואב בטירוף.. ולי לא כואב כלום. אך כואאאאאאאב. אם כן, איפה אני.. ?? לא לא לא אל תעני לי.. לא רוצה לדעת.. . אני עדין לא (?!) מוכנה לשמוע. לא יכולה לשמוע. לא רוצה. מה קורה לגופנפש שלי - - - מפחייייד פה. וזה כן בטירווווף.. צמרמורת... צצצצצצצצצ.... ברררררר כל הגוף רועד.. יש גוש בגרון.. בא לי להקיא.. גם את הגוש.. את עצמי(?). מלי.. את מבינה אותי קצת קצת קצת..?? ידי רועדות.. והנה הדמעות מתחילות לדלוג להן.. אני לא יכולה לננששווווםםםם - - - מלי.. את שומעת אותי..?? ש-ו-מ-ע-ת...?? משהו...???? לא. חזרה לשקט. נשימה טרופה... רעידות... כלום. ((((((((((((((((((צ ע ק ה א י ל מ תתתתת)))))))))))))))))))))))))) והפעם Enter אחר מיותר(?), רחוק. אבל מבקש, מתחנן.. שתהיי איתי בפחחחדדדד (רועדת..), התהום המתדרדרת הזאת.. בררררררר צצצצצצצ... ר ע ד מלי... .. . . . ~נילי~

נילי יקרה. שמחה לפגוש אותך שוב. שומעת אותך נמצאת באזור הדמדומים שבין הכאב הבלתי נסבל, לבין הניתוק. ממש מרגישה אותך מדלגת בין שניהם, כאילו מתלבטת מה עדיף עכשיו. ושניהם כ"כ קשים, כ"כ מייסרים. ובא לי לעזור לך למצוא, או לפחות להרגיש לרגע, איזה אמצע מאוזן יותר, שבו יש כאב, ועם זאת יש תחושה, ומעל לכל יש אותך - את שחיה, נושמת, רואה, חווה, שולטת. מזכירה לך שבוודאי עברת רגעים קשים (אולי אפילו קשים מאלה) ובטוחה שגם הנוכחי יהיה מאחורייך. בינתיים אני ואנחנו כאן, כמה שתרצי לשתף ולעדכן. קחי נשימה ארוכה... נראה לי שאת זקוקה לאחת כזו. להתראות, מלי.

מלי.. לא. ..מעולם לא הייתי במקום המטורף הזה. של השקט המבקש. האין סופי.. המטורף. הריק.. אני לא רוצה ל'עזור' לעצמי להרגיש בחיים עכשיו כי השקט מרגיש נכון לי. למרות שבעבר, הייתי במקום אחר, קשה.. שם כןןן בקשתי להרגיש.. ועכשיו, לא רוצה כלום.. רק רוצה לשבת ל'שולי גלימתך' לא להרגיש כלום. אז, להיות בשקט.. לבחון את הבד שיושב לו לידי.. להריח את ריח הכביסה.. את הריח, הקיום, שלך.. אולי לקצת, לא להיות לבד..?? כדי.. לשרוד את הלבד שיבקש אותי, מאוחר יותר.. מלי... בלי Enter מיותר, ~נילי~

הייתי בפגישה ויצאתי משם בתחושה של הכי לבד. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. במקום להגיד לו שאני זקוקה לו ושקשה לי אז אמרתי לו שהוא נראה כמו בן אדם מת. במקום להגיד לו שקשה לי לבד ושאני אוהבת את הנוכחות שלו אז אמרתי לו שהוא לא מרגיש כלום, במקום לבכות אמרתי לו שהוא אדם בודד, במקום לבקש יד רק ניסיתי לפגוע בו, להכאיב לו, שישנא אותי, שירצה שלא אבוא יותר. הרגשתי את הזרות שלו בחדר, הרגשתי איך אני מרחיקה אותו ממני. למה אני לא מסוגלת לתת לו להתקרב, למה בחוץ עם אנשים אני רכה ומחבקת, סבלנית וסלחנית ואילו מולו זו מלחמה, אני רעה, הודפת, ביקורתית, מגעילה, אכזרית. אמרתי לו שהטיפול הוא אילוף הסוררת. כשבעצם הוא אדם רגיש, אכפתי, סבלני ועוד הרבה דברים שלא רוצה להגיד לו. הופכת את הטיפול לשדה קרב, בכלל כל הפגישה שמעתי את עצמי מדברת כשאני איפה שהוא בין החלון לדלת. למה אני כל כך כועסת עליו על מישהו שאני אוהבת כשבעצם רק רציתי חיבוק. שבת טובה מלי negra

נגרה יקרה. אני חושבת שמה שקרה לך בטיפול בוודאי מוכר לעוד רבים מאיתנו... הכעס והזעם שיוצאים דווקא כלפי מי שאנחנו כ"כ צריכים, שיש לו כ"כ הרבה לתת, שמתאמץ כ"כ להיות שם עבורנו. זה אולי נראה אבסורדי, אבל דווקא מול מישהו שנותנים בו אמון, שמקנה בטחון, שמרגיש קרוב, איכפתי, חזק דיו, אפשר גם לכעוס, לשנוא, לטלטל באמת, ולא לפחד כ"כ להרוס. נשמע לי שידעת, לאו דווקא ברמה המודעת, שמותר לך "להתפרע" ו"להתפרק", כי יש שם מישהו שיהיה עמיד מספיק, ושיעזור לך אח"כ "להתחבר" חזרה. ובכעס והעוינות שהפגנת מולו, בוודאי נתת לו להרגיש את מה שאת מרגישה רוב הזמן - לא אהובה, חסרת אונים, מיואשת, מתוסכלת. אולי זו הייתה הדרך שלך להבטיח שהוא באמת יבין אותך. נדמה לי שפתחתם דיאלוג חשוב, שאולי בעתיד יוכל להיות מתורגם למילים. מקווה שעכשיו את מצליחה, לצד הכאב (ואולי גם החרטה או המבוכה) לראות את הערך והחשיבות של מה שקרה ושל מה שאת מרגישה. להתראות, סופ"ש נעים, מלי.

נגרה ..... זה טיפול לא? לשנות אותנו את הילדים הרעים!! ומלי אם זה בסדר להוציא כעסים בטיפול אז למה מטפלים מנסים להרגיע את המשוגעים?

עצוב מה שכתבת:-( מותר לשלוח לך חיבוק במקום?

נשמה איך מפלצת? איךךךךך? את כזאת מותק :-)

רק משהו קטן- אין צורך להעלות את ההודעה. נראה לי שדילגת בטעות על נקודה. ו- גם מרגיש לי (ובטח גם לעוד כמה) שיש לך אחלה נעליים שבעולם... שבת שלום ומבורך

תודה על ההערה - תוקן (וזה דווקא מאוד חשוב!). לא כ"כ הבנתי לגבי הנעליים... צריכה הסבר. להתראות, מלי.

הלוואי פסק זמן... (המדריכה של הקיקבוקס צעקה עלי היום להפסיק לחשוב. כל פעם שחשבתי הסתבכו לי התנועות ויצאתי מהקצב...) עבדתי כמו מטורפת השבוע. פתאום, אחרי הרבה זמן שלא עבדתי אני עסוקה בכל רגע פנוי. אני מותשת... מצאתי עבודה. או אולי יותר נכון להגיד שעבודה מצאה אותי... עבודה מדהימה, בכל קנה מידה, ובמיוחד בקנה מידה של מישהי שסיימה הרגע תואר ראשון. אני מחליפה מישהי מאוד מוצלחת, ומנוסה ממני בהרבה, ואני חייבת להגיד שיש בי לא מעט חששות... לא הצלחתי להתרגש כשהתבשרתי על קבלת העבודה. רק אחרי יום החפיפה הראשון הבנתי... בכלל, החיים שלי כרגע מלאים בהתחלות חדשות, ואני מרגישה שבמידה מסויימת אני קצת "משבשת" לעצמי את ההתרגשות. מוצאת חסרונות, מפחידה את עצמי. לא מרשה לעצמי להנות מהשינויים באופן מלא. למה נראה לך שאני עושה את זה? אני מכירה את כל הדיבורים על כך שאנשים מפחדים משינויים. וזה ברור לי שזה נורמלי והגיוני שאני אפחד קצת מעבודה חדשה, עבודה ראשונה של "גדולים"... אבל אפילו המטפלת שלי שמחה יותר ממני כשסיפרתי לה... אני גם מתייסרת עמוקות על דברים שאין ביכולתי לשנות. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה, כאילו אני ברגרסיה לגבי היכולת לשאת כעס/אכזבה/כל רגש שלילי אחר של אחרים לגבי. אני לא יכולה לשאת... כל מה שבא לי זה לזחול מתחת לפוך ולבכות עד שארדם. לפעמים אני מרגישה קצת קוטבית... מין רכבת הרים שלא נגמרת. (ובמסגרת הניסוי החדש שלי להגיד מה אני צריכה - אחרי ההתכתבות שלנו לפני כמה שבועות - אני צריכה מילים מלטפות. אבל גם מחשבות. אני צריכה קצת שתרגיעי...) נועם

נועם יקרה. נשמע שקורים לך עכשיו שינויים גדולים ומרגשים. אני שומעת ממך שדווקא מול השינויםי הללו את מוצאת את עצמך יותר מפוחדת, מוצפת ופחות מתרגשת ומאושרת ממה שקיווית כשדמיינת את ההישג הזה. אני חושבת שיהיה חשוב ומעניין למה זה כך, אבל כשקראתי את שכתבת חשבתי על כך שאנשים שעברו הרבה פגיעות ואכזבות ומלחמות בחיים, מאוד מכירים את המקום של הנפילה, הדכאון, החרדה, אבל יש להם פחות ציוד להתמודד עם הישג, התפעלות, עם "יש". אם אני צריכה להשאיל מושג מהעולם הפיזיולוגי, נדמה כאילו אין להם עדיין את ה"קולטנים" המתאימים לדברים החדשים שקורים להם. אני חושבת שאולי את כל כך מיומנת מול אכזבות ופגיעות, שאת קצת מופתעת והמומה מול ההצלחה, ואת מנסה "לטפל" בה בכלים ובהתנהגויות שאת מכירה - להצטמצם, להיות על המשמר, להכין את כל כפתורי האזעקה הרגשיים במצב של ON. אני חושבת שלאט לאט תוכלי לשמוח בהשג שלך, להתפעל ממנו, להכיל אותו במקום שמתאים לו - זה שמימינו יש שמחה ומשמאלו יש תקווה (או להפך, את יכולה להחליף את הכיוונים...). ועוד מחשבה קטנה. כשמשיגים משהו יקר, תמיד יש גם פחד לאבד אותו. אני חושבת שאת אולי מתמודדת עכשיו עם הפחד מנפילה, מאכזבה, מהתרסקות, ודווקא בגלל שהפעם יש לך הרבה לאבד.אולי, באופן לא מודע, את מרגישה שאם פחות תשמחי, פחות תתאכזבי. אז בינתיים, תני לעצך זמן לעכל ולעבד את השינויים הענקיים - החיצוניים והפנימיים שאת עוברת, ותנסי להרגיע את עצמך מול הקול שאולי שואל "מאיפה מגיע לי כל הטוב הזה". בשמי, מעומק ליבי, אני מרגישה שאת יודעת את התשובה, ושאולי עכשיו את זוכה למשהו שבאמת באמת מגיע לך. לילה טוב, גאה בך, ומתפעלת ממך (גם מהיכולת שלך לתקשר מולי...) ומחכה בסבלנות עד שתוכלי לאמץ לליבך את אותן התחושות. לילה טוב, מלי.

אוי מלי, איך ידעת מה הדבר שאני הכי הכי צריכה, ושלא כתבתי מפורשות בהודעה (שלא תשאירי אותי למחר אלא תהיי איתי ממש עכשיו...)? אני אספר לך בשקט בשקט שאני עם דמעות בעיניים. אבל אלה דמעות טובות... ההסבר שלך דווקא פחות מדבר אלי, אבל הוא כן הסביר לי אותי בצורה קצת אחרת, ואני כן מרגישה שאני מבינה יותר למה אני כל כך מוצפת. אני כל כך מוצפת, כי מעולם לא *הרגשתי* כל כך. בטיפול הנוכחי, אני לומדת להרשות לעצמי להרגיש מנעד רחב של רגשות. זה חדש לי. את רוב חיי העברתי בשיכלול היכולת לא להרגיש. ועכשיו, בשנתיים וחצי האחרונות (אוטוטו 3...) של הטיפול, אני סוף סוף מרגישה. אני חושבת, שההצפה היא כי העוצמות של הרגשות שלי הן משהו שאני עוד לא כל כך מכירה. אני גם חושבת שתמיד ויתרתי על דברים מראש, בתחושה שאני לא ראויה. ודווקא עכשיו, אני לא מוותרת לעצמי, והולכת על דברים גדולים, כמו העבודה הזאת למשל. ולכן אני פתאום מופתעת שיש מישהו שרואה את הצדדים הטובים והחזקים שלי, (שאני יודעת שקיימים, אבל לא *מרגישה* שהם קיימים) ועוד מעיז לסמוך עלי כך, בלי להכיר אותי. זה מפחיד, להרגיש... לא אמרת מה דעתך על האבחנה שנתתי לעצמי :-) (המטפלת כל הזמן אומרת שאני יותר נורמלית ממה שאני חושבת...) נורא ריגשת אותי עם סיום ההודעה שלך... תודה. תודה על המילים, ועל הנוכחות... לילה טוב, נועם

מלי רוצה להקיא אותי למוות להוציא מתוכי את הזוהמה עד הנשימה האחרונה אלוהים אני לא יכולה עוד

נקודה יקרה. דילגתי בטעות... מתנצלת! מקווה שתופסת אותך עכשיו עם הרגשה יותר טובה, ושהיה משהו בכתיבה, ואולי גם בזמן שעבר, שמאפשר לך להרגיש קצת יותר טוב. מזמינה אותך לשתף יותר, ומקווה שיהיה לך סופ"ש מוצלח. מלי.

נמאס לי להיות כ"חומר ביד היוצר" השטיח שנהנים לדרוך עליו נמאס לי שגופי מזוהם ומופקר בידי חרשים שלא שומעים את הלא רוצההההההההההההההה אני פה בשביל להאחז במעט שפיות ליפני שגם היא עוזבת אותי לגמרי

יש לי כמה שאלות - האם מותר למטפל להתעצבן על מטופל? כלומר להעלות את הטונים? לא מדברים על חוצפה מצד המטופל, אלא רק אי יכולת להתמיד בפגישות מפחד מסוים, תקיעות, סירוב לתרופה? -כמה צריך להמשיך וחנסות ולבדוק אם טיפול זה מתאים לך או לא? איך חותכים ומחליטים? כי זה יכול להמשך שנים בלי לדעת אם מתאים או לא? או אם לא מנסים טיפול או מטפל אחר? איך אפשר לדעת? - מתי התלות הופכת לחולנית? ואיך מפחיתים את הצורך באדם הזה?

שלום שני. אנסה לענות לך על השאלות שלך, כמובן לפי דעתי, כי אין חוקים ברורים לגבי מה ששאלת. אני חושבת שהרמת קול איננה מתאימה בטיפול. נדמה לי שבטיפול המאמץ הוא ליצור סביבה רגועה ומכילה, שמאפשרת התבוננות, חשיבה משותפת ותובנות שלא יכולות להגיע ממקום של לחץ ואימה. אני בהחלט מבינה שיש סיטואציות של כעס, אך אני חושבת שהמטרה בטיפול היא להצליח לתקשר ולדבר. צעקות, כמו גם אלימות מילולית או פיזית, הן בעיני עדות לחוסר שליטה, אימפולסיביות וקו אדום שנחצה (אגב - גם כשזה מגיע מכיוון המטופל). לגבי שאלת עזיבת הטיפול - אין לי תשובה חותכת וחד משמעית על כך. אני חושבת שזו אחת השאלות היותר מרכזיות שעולות כאן בפורום, ומציעה לך לחפש קצת שאלות, תשובות ומחשבות שנכתבו כאן בעבר בנושא. באופן כללי אני חושבת שההתלבטות על פרידה צריכה לעלות בתוך הטיפול, וחשוב שתבחן לעומק, ותאיר את המשמעות שלה. עבודה טיפולית טובה תבדוק את המשאלה הזו כמייצגת דפוס של המטופל, ותנסה להבין לעומק האם מדובר בדפוס שמשתחזר שוב ושוב, או בכזה ששיך לאנטראקציה הטיפולית הספציפית. לגבי חווית התלות - אני משערת שאת מרגישה תלויה, ומוטרדת מהרגשות הללו. אני חושבת שחשוב שתבררי לעומק, כדאי במסגרת הטיפול, מה מפחיד אותך, ממה את חוששת, מה קורה לך באזורים של תלות וקשר. נדמה לי שטיפול היא דרך מצויינת גם לפגוש את האזורים הללו, וגם לטפל בהם כך שתרגישי פחות לכודה ושבויה בתחושות הללו. לילה טוב, מלי.

הי מלי אין לי הרבה מילים.. ימים לא טובים.. הרבה לחץ.. הרבה תיעוב עצמי.. הרבה איבוד.. והמשפט של חנן גולדבלט.. כנראה הוסיף את שלו.. ואלה שעומדים לצידו.. אומרים כמה הוא אדם טוב... אלה שאומרים שהוא קיבל עונש קשה מידי, גדול מידי.. אני תוהה.. אם הם יודעים.. איך ומה.. מרגישות.. אלה שהוא... ___ אותן.. אם הם יודעים.. שהנפש שלהן נרצחה.. לפחות חלק ממנה.. חלק לא קטן בכלל.. אם הם יודעים מה הן עברו ועוברות ויעברו כנראה כל ה"חיים" שלהן.. מלי.. אמרתי שאין לי הרבה מילים.. הכל מתפוצץ בבפנוכו.. ואני קצת באיבוד... יודעת.. לא שאלתי כלום.. אולי רק רציתי לראות, לדעת, לשמוע.. שאת כאן... סליחה שיר

שיר יקרה. קראתי את שכתבת, וכמו תמיד אני חושבת על הפער בין הכותרת (אין) לבין היש שאת מעבירה כ"כ חזק. את מספרת על הכעס, הסערה, הפגיעה. אני שומעת אותך מלאה בזכרון כואב, חבולה, מרגישה שכל מכה מבחוץ מוסיפה על הפצע שלך. אני מקווה שהכתיבה עוזרת לך להרגיש קצת יותר מוגנת ופחות חשופה, ומקווה שאת מצליחה לקבל קצת כוחות. אני בטוחה שיש כאלה שמתחזקות ממכתבים כמו אלה שלך, ושמחה שאת מצליחה לבטא את מה שכ"כ הרב מרגישות. לילה טוב, מלי.

מלי חזרתי מפגישה.. היה לי כל כך הרבה להגיד לה, אבל לא יכולתי להוציא אף מילה.. לפעמים מרגיש לי שכמה שיש בי יותר דברים שעליהם אני רוצה לדבר או לשתף אותה, כמה שכואב וקשה בפנים, וכמה שמציף.. כך אני לא מצליחה ובעצם גורמת לעצמי להסתגר עוד יותר בתוכי.. והיא.. מלי.. היא כל כך מנסה.. כל כך בסדר.. שזה עוד יותר מקשה עלי.. וזה אולי קצת מתחבר לי.. למה שאמרת.. על הכותרת שלי.. (אין).. מלי.. יש תקופות כאלה.. שהכל בא ביחד.. שהכל מציף.. שהכל קורה פתאום.. התקופות האלה כל כך ארוכות.. זה כאילו ש.. כשמתחילה תקופה כזו, היא פשוט לא רוצה להסתיים... וזה קשה.. זה מתיש... לוקח כל טיפת כח שאולי אולי היתה בי.. וכל פעם שקורה משהו, אפילו חיצוני, זה רק מוסיף ומפיל עוד יותר.. אפילו כתבה טיפשית בטלויזיה, או מילה קטנה שאיזה מישהו אומר... כל דבר הכי קטן גורם להרגיש שוב ושוב שהנה אין לי ובי כוחות.. שהנה אני למטה ושם אשאר... הנה כתבתי לך הרבה מילים, אבל בעצם לא כתבתי כלום.. רק מילים, מילים, מילים... שאיכשהו התחברו למשפטים.. די ריקים.. כי למרות כל מה שנכתב פה, זה מרגיש שבפנים הכל עדיים מלא מידי.. אני יודעת.. שאני בטח לא מובנת.. בכלל.. יודעת.. וסליחה על זה... יודעת גם שאין מה להגיד על הדברים האלה.. דברים שניסיתי לומר ולא הצלחתי בכלל. אז אפסיק לשפוך כאן מילים ריקות.. ואסיים... בלהגיד לך.. ש.. אני מודה לך מאוד.. שאת כאן.. מודה לך על המילים שלך.. על מה שאת מעבירה בכתיבה שלך.. תודה מלי שיר

ימים לא קלים .. מליייייי... מאבקים אינסופים בתוכי .. חיכיתי בתוכי שתהיי כאן ..בחמישי כדי שאוכל לכתוב לך .. ניסיתי במהלך השבוע לכתוב פה לדרור .. אבל לא ממש הצלחתי .. הרגתי חנק .. שהכל תקוע . הטיפול היה כואב . התפרקות טוטאלית מול המטפל . אוףףףףףףףףףף מלי. את יודעת ..אני מרגישה בחיות עצומה ככ .. כאילו עוד דמות בתוכי .. .כאילו ואני בעצם שניים . .ילדה קטנה בפנים ילדה גדולה מבחוץ. אני מדברת אל הילדה הקטנה שבתוכי .. בימים האחרונים הרבה ..בלי לספר לאף אחד .. (אתמול הצלחתי בסוף הטיפול טיפה לגעת בזה .. ומהר שתקתי .. פחדתי שהוא יחשוב שאני באמת לא נורמלית.).. ו..אני צועקת עלייה , כועסת .. היא פשוט מציקה לי שם ככ .. כאילו היא שורטת אותי , מכאיבה לי .. בועטת .. היא רוצה לצאת מתוכי .. לא ..אני עונה לה .. אסור !!! תשתקי !!! אסור לספר! - את רק תפגעי ..ממילא לא יאמינו לך היי.. היא אומרת לי .. (כן.. היא רק ילדה בת 9 .. ואני .מפחדת ממנה ).. אני כאן .. הפעם ..את לא תשתיקי אותי יותר .. אני רוצה להגיד מה שכואב לי .. לספר , להשען , אני רוצה להרגיש הפעם נוכחות אחרת, אני רוצה חיבוק .. אני רוצה מישהו חזק .. אני פה .. אני קיימת .. תני לי מקום ..היא בוכה .. בי .. ואומרת לי .. :-( ..אם תאבקי בי ..את תפסידי .. אני אנצח .. אותך! אני אעייף אותך ..אני יגרום לך להתייאש .. אני היום חזקה יותר ממך .." מלי .. בחיי .. שזה אמיתי . את מאמינה לי ? נדפק לי המוח מלי ?.. הקולות האלה שבתוכי .. נשמעים ככ אמיתים .. ואני נשמעת הזויה נכון ..?..מצטערת.. כן .. כרונולוגית בת 31 .. אבל מרגישה עוד ככ כמו ילדה קטנה ... פאקינג ילדה קטנה .. שלא גדלה פעם בת 6 ופעם בת 9 פעם בת 11 ופעם בת 18.. ההרגשה החונקת הזו לא מרפה .. משהו כלוא בתוכי .. ילדות שלמה תקועה בי ואני לא יודעת איך לגשת לשם .. איך להתרכך היום מולה .. אני לא יודעת איך להושיט לה יד בלי לחוות פצועים או הרוגים בשטח (שם בתוכי) ... אךךךךך מלי ..זה כואב! הכל ככ מבעבע בתוכי .. זכרונות על זכרונות .. כאבים שחוזרים .. עד מתי ?... עד מתי ?...אני יסבול ככה ? אני רוצה לשתף אותך .. עוברות לי כל הזמן תמונות שלי כאילו ואני נמצאת באיזה מקום כמו .. שדה פתוח ..?יש רוח עצומה שנושפת על עורפי .. מנסה להכביד .לי על הדרך.. בעצם הכל מטושטש , אני לא מצליחה לראות ככ משהו .. הפרחים נראים בצבע מוזר.. הכל נצבע בצבעים אפורים כאלה .. כאילו עומדת לבוא סופה .. ומתחיל להיות מאוד קר... .. ויש פרפרים בכל מיני צבעים והם היחידים שצבעונים שם .. הם כאילו בולטים .. הם ככ יפים ,אני מנסה לגעת בהם .. להתחבר אליהם .. לגעת בהם .. ואני מחייכת .. למרות הקור שמגיע והטשטוש .. בראייה .. אני מרגישה בטוחה שהם שם . .כאילו יהיה בסדר.. אין ממה לפחד ..מהקור ומהאפרוריות ..? אבל מלי . .הפרפרים האלה עשויים בכלל ממשהו כבד - כמו ברזל?!, כי כשהם נוגעים בי .. הם ככ מכאיבים לי ..הם מצליחים לעבור ממש דרכי לתוכי .. ואני .. פתאום .. בכלל שקופה ..לא נראית ..צועקת מכאב .. הם מכאיבים לי הי..אין שם אף אחד . אני כלל לא נשמעת ונראית .. אני כאילו אינני שם? זה בכלל רק הרוח שלי ..? ואז.. מלי ..התמונה מתבהרת ..לי אני ממש רואה בבהירות ילדה קטנה ויפה .. שיער חום חלק עד הכתפיים .. עיניים ירוקות גדולות .(היי .. זו אני שהייתי ילדה). היא .. יושבת שם לבד ובוכה .. מחזיקה חזק בברכים .. בוכה ובוכה ..קר לה .. זו הילדה הפצועה שבי ..?! מתחיל לרדת גשם .. חזק.. ואני רואה אותה ..היא מנסה לקום .. היא רוצה לברוח .. משם .. היא לא מצליחה .. הרגליים כואבות לה ..היא קפואה . לא היא בעצם רוצה להיות שם .. באותו שדה .. היא מחפשת בעיניים .. מישהו שיעזור לה .. .היא רוצה לספר שעשו לה .. משהו לא טוב אני בכלל לא מבינה מזה השדה הזה..?! והיא לא מצליחה לראות אף אחד. מלי .. היא קמה .. ונופלת .. היא קמה ונופלת .. זאת אני ?... מה זה מנסה להגיד לי ? אלה חלקים של זכרונות לא ברורים שאוחזים בי מליייי..בימים האחרונים ..והם בעתם משתחזרים בטיפול ?..!!!! כשאני בעצם יושבת ובוכה וכואבת בגוף? לא מצליחה לקום כי הרגליים קפואות ?...!! מה קורה לי ?אני מתביישת ככ לשתף את איש השיחות שלי .. בזה .. כדי שלא יחשוב שאני באמת משתגעת ?! מלי .. תאמרי לי ..אני משתגעת ? זה לא יכול להיות שכן . זה מרגיש ככ אמיתי . ואני יודעת להבחין ..בין מה נכון ומה לא . אוף אני ככ לא מבינה מה עובר עליי. תעזרי לי . חיבוק אלייך. שרית.

שרית יקרה. המכתב שלך מאוד מרגש, נוגע ללב. את בכלל בכלל לא משוגעת. יש תוכך ילדה פגועה, רמוסה, מבוהלת, שלא הצליחה לגדול ולהתפתח (ראית פעם צמח שגדל כשאין מים, אין שמש, והאדמה לא מזינה מספיק?). והילדה הזו, שקפאה בגיל של הפגיעה, היא הילדה שמדברת עכשיו מתוכך, שמנסה לגדול ולהתפתח מהמקום שבו היא נעצרה בעל כורחה. ובא לי להגיד לך שתעזרי לה. כ"כ הרבה שנים היא ישבה בשקט, מסכימה עם הקיום השקוף שלה, עם הקפאון שלה, לצד החלקים האחרים שהלכו והתבגרו. והנה, סוף סוף יש לה יותר אומץ (כנראה היא מרגישה יותר בטחון, אמון וגם יותר כוח) להמשיך במאבק הטבעי של גדילה והתפתחות. והיא, וכל הילדות הקטנות-קפואות שבתוכך, מדברות, צועקות, בוכות, מספרות בקולות שמשגעים אותך. אל תתבלבלי - זה רק הקולות שהושקטו זמן ארוך ורב כ"כ, וייקח להן זמן עד שירגישו פחות קטנות, צעקניות, חסרות כוחות. מקווה שתתני להן-לך הזדמנות, כי הם-את כבר נפגעו מספיק בעבר. לילה טוב ושקט, מלי.

שריתוש... אני בוכה.. פרפרים הם סימן מובהק לפחד.. (גרפולוגיה ציורית) שנים שהייתי משרטטת פרפרים כל כך יפים במהירות מרבית.. היייתי ממלאת דפים שלמים בפרפרים.. ואצלך בחלום הכל כך אמיתי.. הכל שחור.. רק הם היחידים שצבעוניים.. דומיננטיים.. שרית שרית..... שולחת חיבוק דומע, אמיתי כל כך.. את מרשה לי...? שבת טובה.. ~נילי~

שלום, פניתי לטיפול אחרים שנים של התלבטות . הכוונה הייתה לדבר על הרבה נושאים התקועים שם שנים על גבי שנים בניסיון אולי לסגור, להבין ולהכיל אותם ולהמשיך הלאה. הרגשתי צורך בלדבר עם מישהו, כי אין לי אף אחד לשתף בחיים. פתחתי את הכל בפניה, אחרי הרבה התלבטות ועידוד מצידה. למרות כל הניסיונות שלי, וגם שלה. נרתעתי, כעסתי, בכיתי... לא יכולתי לסבול את זה. הפכתי למישהו אחר שלא מכיר את עצמו, ואז גם הרגשתי שהיא מאשימה אותי בהרבה דברים. החלטתי לקחת חופש השבוע, וזה הפך לחודשים. היא לא אהבה את הרעיון של החופש, אפילו התעצבנה. עכשיו שקט. אני לא חושבת על כלום. מחקתי הכל, ויש ימים שגם אני מוחקת אותה (הפוך מאשר בתקופת הטיפול - הייתי תלוייה בה מאוד) יש בי יכולת של התנתקות מדהימה. ואני מפחדת שלא עשיתי צעד נכון בבריחתי באמצע התהליך. לא יודעת איך לחזור.איך לתת לה לחזור לחיי. ואיך לוותר על השקט כשאין טיפול ולחזור לכל החפירות והשאלות והמתח שמלווה את תהליך הטיפול. אודה לך על תשובה מפורטת ,ואלי כיוון כלשהו.

שלום ד. אני חושבת שלכל הקשיים שאת מתארת במכתב שלך יש ציר משותף אחד שהוא, בעיני, הקונפליקט בין ניתוק(פיזי ורגשי) לבין הצפה ועומס רגשי. אני חושבת שבהרבה דרכים את מספרת שאת נעה בין שתי הקיצוניות הללו, בלי יכולת למצוא איזה אמצע רגוע, אפשרי ומווסת יותר. אני חושבת שבעזיבה שלך את הטיפול, וב"מחיקה" שלך את המטפלת, את בעצם מבטאת קול אחד של הקונפליקט, ובתוך הטיפול, בדיאלוג שאת יוצרת, בתחושות שנשארות בך בעקבות השיחה, את מבטאת את הקול השני, המוצף, הלא רגוע. אני חושבת שיהיה חשוב לעזור לך למצוא איזון בין שני הקולות הללו, ולפתח יכולת להרגיש ולחוות בלי להיות טעונה מדי, מחד, או מנותקת ומוחקת, מאידך. טיפול יכול בהחלט ללוות אותך בתהליך כזה. נדמה לי שהמשימה שלך עכשיו היא להיות פחות מוצפת, אבל לא דרך בריחה ומחיקה (את בטח כבר יודעת איזה מחירים כבדים גובים ממך כל אחד מהצדדים). מאחלת לך הרבה הצלחה, מלי.

תודה מלי. אבל אני ניסיתי המון. את כתבת " נדמה לי שהמשימה שלך עכשיו היא להיות פחות מוצפת, אבל לא דרך בריחה ומחיקה", זה לא שאני בוחרת לעשות אתזה, זה פשוט בא ואין לי שליטה על זה. ועם כל הניסיונות אני לא מצליחה להיות באמצע. יכול להיות שיש דפוסים שאנשים לא מצליחים לשנות? למשל, אני מאוד מתגעגת אליה אבל אני לא יכולה להתקשר ולהגיד שאני מתגעגת או קשה לי..או צריכה עזרה... לא יכולה. איך אני אמשיך מכאן, אם אני לא מצליחה לשנות כלום אחרי 2 וחצי של ניסיון?

אני הולך לטיפול מזה מספר חודשים. ומידי פעם שלמעשה זה אפילו כמעט באופו קבוע הפסיכולוגית שלי פשוט מתקשה להשאר עירנית במהלך כול הטיפול. היא מביטה על השעון די הרבה פעמים והאמת שזה די מבאס אותי ואני רוצה להפסיק אבל לא יודע איך להגיד את זה. להפסיק טיפול באמצע ולעבור למטפל אחר זה אומר להתחיל את הכול מהתחלה שוב? אין לי כוחות לזה. אולי פשוט להגיד לה? לבקש לשנות את השעה? תודה.

שלום עמוס. אני שומעת ממך על חוויה של מטפלת משועממת, עייפה, כזו שמחכה שהזמן יעבור ולא ממש קשובה אלייך. אני מעריכה שחוויה כזו מלווה ברגשות קשים של אכזבה, פגיעה, עלבון וכעס, ומעלה שאלות לגבי יעילות הטיפול כשהמטפלת, לכאורה, "לא שם". אני תוהה מדוע אינך פותח את הנושא ביניכם ומברר זאת איתה, ומדוע בחרת להבליג על מצב שהוא כ"כ בלתי סביר וכ"כ חריג. אני שומעת אותך שומר על המטפלת שלך (נזהר מלהתעמת אתה, חושב על הזזת השעה למענה וכו') ומוטרדת מכך שאתה מוחק את הזכויות והצרכים שלך. אני חושבת שבהמשך יהיה חשוב להאיר ולהבין לעומק את ההתנהלות הזו שלך בקשר. בשיחה ביניכם, חשוב להבין אם מדובר רק בתחושה שלך, או שיש בה ממש במציאות, ואם כן - איך המטפלת מבינה זאת, ומה היא חושבת על האינטראקציה ביניכם. בהצלחה, מלי.

שלום עמוס, לפני שנים רבות הייתי גם אני אצל מטפלת דומה... לא ידעתי עדיין להיעלב או לכעוס, לא ידעתי להרגיש "גם לי מגיע", לא ידעתי שאפשר אחרת.. קיבלתי כל מה שהיא האכילה אותי בלי לחשוב עליה לרגע מחשבה אחת רעה. לא הייתה בי טיפת התקוממות. היא הייתה עונה לטלפונים במהלך פגישות- היא לא טרחה להתנצל, אבל אני מיהרתי להרגיע אותה בחיוך שזה בסדר. היא הייתה מפהקת ומנקרת ללא הפסקה, ולמרות שבמבוכתי מיעטתי מאוד להישיר אליה מבט, עדיין ראיתי את המבט שלה רוב הזמן בשעון שלצידי ומעט מאוד איתי. בפגישה בה עזבתי צלצל הגנן בדלת והיא הזדרזה החוצה להסביר לו איך ומה לגנן.. הוצאתי את עצמי החוצה תוך שאני ממלמלת דברי תודה ושבח. כמובן שאמרתי לעצמי "טוב, זה יום שישי, למה ציפיתי. שישי זה יום של סידורים".. אני יודעת שזה קצת נחרץ, אבל אם היא לא מדברת אליך אז מוטב לעזוב אחרי מספר חודשים ולא כעבור שנה, כשכבר תהיה כאוב, לא מסופק וחסר אמון בטיפול כשלעצמו. לא קשה כמו שאתה חושב להתחיל מהתחלה.. אני לא חושבת שזה משהו שחייבים לדבר עליו ולהיאבק עליו לטובת הטיפול.. אתה לא צריך להיות עסוק בכל השאלות שאתה עסוק בהן עכשיו- האם נוח לה שאני בא, האם היא תעדיף שאבוא בשעה אחרת, האם אני מעייף אותה, מתיש אותה.. עם מטפלת אחרת כל זה לא יעלה (אני בטיפול השני אחרי אותה מטפלת לא נחמדה, ואוכל לומר לך שלרגע השאלות האלה לא עולות בי). וכמו שאתה שומע- למדתי לכעוס :-) מאידך- אם היא כן מדברת אלייך ואתה כן מרגיש כימיה וקירבה והבנה מצידה, אז בהחלט שווה לדבר איתה במגמה להישאר. לילך נ.ב.- אהלן מלי, מה שלומך?

שתישן בבית

אני בטיפול כחמש שנים.מסוף שנות העשרים....התחלתי בגלל בעיה תיפקודית ספציפית שנפתרה,ונשארתי בגלל שדברים אחרים שעלו נפתחו...(הם תמיד היו שם...)ובגלל אהבתי למטפלת ותחושת הבטחון שנתנה לי. דברים רבים קרו לאורך הזמן,מעברים,אימהות והידרדרות משמעותית במצבי הנפשי. לעתים ייחסתי את ההידרדרות דוקא לטיפול והנבירה...אני יודעת שלא מקובל לחשוב כך. כיום, אני מרגישה שכל חיי אזדקק למסגרת התומכת של טיפול (גם תרופות..)ושאני חייבת להרגיש מטופלת ומטופחת ע"י מישהי. כל דיבור על "פרישת כנפיים" מעציב ומכעיס אותי.האם יש אנשים שמטופלים כל חייהם? למה הצורך הזה להיות מטופלת?

שלום לך. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לרצון שלך להיות מטופלת ולצורך שלך בטיפול. נדמה לי שדרכך אפשר לראות שלאנשים שונים יש צרכים שונים - יש כאלה שהמחשבה על טיפול ממושך מבהילה ומרתיעה אותם, ולעומתם אחרים, כמוך, שרואים עצמם מטופלים לכל חייהם. בעיני שני הקולות לגיטימיים, והשאלה המרכזית שצריכה להשאל היא מה מתאים לך. אם מתאים לך להיות בטיפול לאורך שנים, אולי תמיד, אינני רואה שום סיבה להלחם או להאבק בכך. כנראה את זוכה לטיפול, ליווי, עזרה ותמיכה שנחווים לך כמשמעותיים וכחלק מרכזי, בלתי נפרד, מחייך (ואגב - לא מן הנמנע שעוד כמה שנים תרגישי אחרת, תרצי חופש או תרגישי תחושת מיצוי, ושוב חשוב שתרגישי חופשייה דייך לשנות את עמדתך בנושא). כמו תמיד, גם כאן אני מזמינה אותך לבדוק ממה את מודאגת בעצם, מה מלחיץ ומכעיס אותך, ומה בעצם את מנסה להבטיח או על מה את מרגישה צורך לקבל אישור. לילה טוב, מלי.

למלי 2 שאלות: האם דכאון יכול להתבטא בהתפרצויות זעם , בצעקות ובצרחות על אנשים? מה עדיף, "הזומביות" של הדכאון , או "הזומביות" של התרופות - בכל מקרה המשמעות = לא לחיות

שלום א. דכאון יכול בהחלט להתבטא בכעס ובהתפרצויות זעם, שהם דרך לבטא את הכאב, חוסר האונים והמצוקה הפנימית, ואולי גם בעקיפין מהווים קריאה לעזרה ובקשה להיות מוכל ומוחזק. לגבי ה"זומביות" - ישנן היום הרבה תרופות פסיכאטריות לטיפול בדכאון, וחשוב למצוא את התרופה המתאימה ביותר. תרופה כזו איננה אמורה לגרום ל"זומביות". תופעת לוואי כזו יכולה אולי להעיד שמדובר בתרופה הלא מדוייקת, ושכדאי להמשיך לחפש. לילה טוב, מלי.

מלי שלום, מרגישה יאוש כל כך גדול בעיקר מעצמי. לא השגתי כלום בחיים ! עובדת בעבודה שלא מתאימה לי ולא בניתי משפחה משלי. אין לי חברות והורסת גם את המעט שיש - קשרי עבודה וקשרים שטחיים (אפילו עם שכנים...) ולא נשאר בשביל מה להמשיך!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי. אני שומעת דרך ההודעה שלך את הכאב על המעט כ"כ שיש לך בעיניך. בחוויה שלך, את חייה חיים מצומצמים, חלקיים, הרבה פעמים אולי ריקים. ריקים מדי. אני שומעת את המשאלה למלא, ליצור יותר "יש" ו"חי" בעולם שלך, ואת הכאב והכעס העצמי על כך שזה לא קורה. אני תוהה האם זוהי חוויה שמגיעה בתקופות מסויימות, או שזו תחושה שמלווה אותך תמיד. אני מזמינה אותך לחשוב, לבד, בחברת מישהו/מישהי או בטיפול האם אולי את מפספסת מקומות של "יש", ממזערת אותם והופכת אותם בחוויה שלך לכמעט חסרי חשיבות, מחד, ומאידך - מה בך, בעברך, באישיותיך, בחייך, אולי לא מאפשר את אותו קיום ומימוש שאת כ"כ רוצה, מה עוצר את המשאלות שלך מלהתגשם. אני חושבת שאלה שתי שאלות שמזמינות התבוננות ובדיקה, אבל גם מצביעות על אפשרות לשינוי. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

מלי, אם את זוכרת את שאלתי בשבוע שעבר בנוגע לשאילת שאלות כרונית - אם זה סוג של הפרעה או קשור לבעיה אובססיבית כפייתית? מרגישה שאו שאני בדאון נוראי ואז יחסית במצב "שקט" ומסתגרת בתוך עצמי ולא מעיקה על הסביבה. או שאני באי שקט שכאילו לא יכולה לשאת את עצמי יותר לבד ואז שואלת שאלות , גם טכניות וגם לא קשורות למה שאני מרגישה הבעיה שזה חוזר על עצמו והכי גרוע שמרגישה שמעייפת אנשים אחרים והם מגיבים בחוסר סבלנות ואפילו בכעס, כולל המטפל האם יש לך עצה בשבילי? כי אני כבר התעייפתי מעצמי.... כבר לא יודעת מה זה להרגיש רוגע. ועל שמחה - אני לא יכולה אפילו לפנטז... ואם זה o.c.d - איך אפשר לדעת?

שלום X. בהחלט זוכרת אותך... מקווה ששלומך טוב. נדמה לי שכדי לבסס אבחנה של אובבסיביות-קומפולסיביות צריך להבין יותר את המניע מאחורי השאלות. האם את מרגישה שאם לא תשאלי יקרה לך דבר מה נורא, או שהשאלות נועדו לטשטש תחושה של בדידות, ריקנות או שעמום? האם השאלות חוזרות על עצמן, ולמעשה את יודעת את התשובה להן או שאת מרגישה שיש מאחוריהן נסיון לברר, להבין משהו לעומק, להיות במצב של ידיעה? נדמה לי שחשוב שתתמודדי עם השאלות הללו במסגרת הטיפול, ואולי גם כדאי לפנות לייעוץ פסיכיאטרי. אני חושבת שמעבר לאבחנה, חשוב להבין יותר טוב מה השאלות הללו מספרות - האם הן ביטוי לריק, דכאון ו"הליכה לאיבוד" או שהן יותר ביטוי של אי-שקט, חרדה ובעלות משמעות טקסית. מקווה שתזכי לשקט בקרוב, לילה טוב, מלי.

שלום דרור, מבינה שמלי כבר לא פה, אבל מוטרדת מעצתה לפנות ליעוץ פסיכיאטרי... ומקווה שתוכל להרגיע אותי. האם התכוונה רק למקרה שהשאלות עם משמעות טקסית? כי הן לא! וגם לא חושבת שאם לא אשאל , יקרה לי משהו רע וכד' הן כן קשורות לאישקט ולחרדה. תודה!

אני נשואה טרייה ובהריון , אני מרגישה שהסבלנות שלי כלפי בן זוגי הולכת ופוחתת ואנחנו לא ממש מסתדרים לאחרונה , היחסים ביננו מאוד מורכבים וטעונים , אנחנו לא זוג צעיר , סוף שנות ה 30 וכל אחד מאיתנו מביא איתו לזוגיות קשיים וטראומות מן העבר , אני מרגישה שאני חייבת ייעוץ מקצועי דחוף לפני שאנחנו מתפרקים ,ואינני יודעת למי לפנות , לא מכירה פסיכולוגים , אני מעדיפה פסיכולוגית מומחית לזוגיות . חשוב לי להגיע למישהי דרך המלצות של גולשים , אני מבינה שאתם אינכם ממליצים על אנשי מקצוע . אשמח לתשובה ...

שרית יקרה. אני שמחה שהחלטת לפנות לטיפול. איננו נוהגים להמליץ בפורום עצמו, אך בהחלט שמחים להמליץ (ומשתתפי הפורום בד"כ גם כן) למייל האישי שלך. אנא צרפי מייל אישי, ופרטי יותר האם את מחפשת טיפול אישי או זוגי, וכמובן באיזה אזור בארץ מדובר. בהצלחה, מלי.

המנהלים של הפורום הם פסיכולוגים: מלי - מקבלת בחיפה דרור - בפתח-תקווה דוד - בתל-אביב תסתכלי על הכרטיסים שלהם בצד השמאלי של המסך. בהצלחה

בוקר טוב לכולם. לאחר התייעצות עם כל מנהלי הפורום, הוחלט כי סיום המשמרת של יום שישי, החל מממחר, תהיה בשעה 8.00 בערב. מקווה שנסתגל היטב לשינוי, ומאחלת לכולנו משמרת נעימה. מלי.

מלי יקרה, מאחלת לך משמרת רכה וקלה. לא יודעת אם רק נדמה לי, אבל בסופי השבועות האחרונים נראה היה שיש עומס רב, ונוצר בי הרושם, שזה היה מעבר לכוחותייך. נזכרתי בתקופה בה גם אני קצת ניהלתי פורום (אחר לגמרי, לא כזה רגיש ולא רמות עומק כאלה). היה בו שבוע אחד, אינטנסיבי במיוחד, יום אחרי יום ארבע שעות על המחשב רצוף כל יום... זה היה מאד סוחט כוחות בשבילי בסוף, אם כי היה נחמד מאד בדרך. אז אני מקווה שנשמור כולנו על עצמנו, ושגם בפורום יחולו שינויים שיסייעו למנהלים לעזור למשתתפים, ושהיופי יישמר. כמו-כן, אני מקווה שנוכל לקחת הודעה כמו זו עם פחות תחושות אשמה שלנו ופחות חרדות. שמחה על השינוי הזה, כי נורא ציפיתי לו וביקשתי אותו בלב. מלי, שיהיה טוב, וסופשבוע נעים ורגוע ובתודה על כל ההשקעה והנדיבות שלך ובך

תודה רבה... בהחלט הודעה מחממת לב ואמפטית, ואני מודיעה שגם מפתיעה. המון תודה. מלי.

אתם צוחקים נכון? פרדיננד פדצור בקיצור...

שלום לך. ההודעה הייתה רצינית, אבל אני מבינה שאצלך התקבלה בספקנות. אשמח להבין יותר אם תרצי. לילה טוב, מלי.

מלי שלום, לאחר התלבטויות רבות נפרדתי מהמטפלת שלי מכיוון שלא יכולתי לסבול את התלות והחד צדדיות שבטיפול. המטפלת לא הסכימה עם החלטתי אך הבינה אותי. האם תלות וחד צדדיות(ופחד ממנו) זהו דפוס שילווה אותי גם אם אחליט לשנות מטפלת , אולי משהו שמאפיין את הקשרים שלי או שקשור לקשר שהיה לי עם המטפלת הספציפית?

שלום לך. את שואלת שאלה חשובה, שאין עליה תשובה חד משמעית. בד"כ ההנחה היא שדפוסי פעולה ומחשבה המופיעים בטיפול הם דפוסים המופעלים בשילוב של מה שמביא איתו המטופל, המטפל והסיטואציה הטיפולית. מכאן, שכנראה שגם לאישיות המטפל ולסיטואציה הטיפולית ישנה השפעה גדולה על הופעה, או אי הופעה, של דפוס מסוים. עם זאת, סביר להניח שיש מקרי קיצון שבהם צד אחד במשוואה דומיננטי במיוחד. אם יש לך בעייתיות סביב נושא התלות, סביר להניח שזה היה קורה מול כל מטפל, ולעומת זאת, אם מטפל מסוים מבלבל, "מושך" או מסתייג מחוויה כלשהי, סביר שזה ישליך גם על המטופל. אני חושבת שאם את מרגישה שהטיפול אינו מוצה כדאי לך לפנות שוב לטיפול ולבדוק מה קורה לך בו. אם תראי שנושא התלות שב ומציף, הרי שכנראה יש בך איזשהו דפוס שמופעל (וטוב שיש לך הזדמנות בטיפול לעבוד עליו). אם נושא התלות יהיה פחות דומיננטי, כנראה ניתן יהיה לייחס זאת לקשר הטיפולי הספציפי, ואז בוודאי יהיה מעניין להבין יותר לעומק מה קרה שם. בהצלחה, מלי.

תודה על תשובתך מה הכוונה מטפל מבלבל/"מושך" ?

שלום לך קו מרוסק תחתון (אוייש זה לא נשמע טוב...). שלום לך ---. יש עכשיו שיר חדש שמתפזם לו ברדיו די הרבה: "תמיד לעזוב עושה לי רע עושה לי טוב אני שונא(ת) לאהוב אותך תמיד ולעזוב..." זו האסוציאציה שלי להודעה שלך. לא'דעת אולי תוכלי למצוא בו קצת נחמה...:) . בכל אופן בהצלחה #

שלום לך סולמית # (יש משמעות?) תודה שנדחפת אכן עשית לי קצת טוב ועכשיו אעזוב.. ---

למלי שלום... אני קוראת זה מספר ימים את התשובות הניתנות בפורום ומתרשמת מאוד לטובה מהמקצועיות, מהאיכפתיות ומההשקעה שלכם. ברשותך, יש לי שאלה. אני מטופלת מזה מספר חודשים אצל פסיכולוג. כנערה צעירה חוויתי התעללות מינית, אציין כי נושא זה לא מטריד אותי ביומיום. כיום אני אישה נשואה. שאלתי היא האם העובדה כי המטפל שלי הוא גבר הינה בעייתית. לא סיפרתי לו על המקרה עדיין, כי אני כרגע מוטרדת מנושאים אחרים וגם כי אינני מרגישה בנוח להעלות נושא זה. האם במידה ואעלה זאת בטיפול, הפסיכולוג ימליץ לי ללכת לטיפול אצל אישה, או שזה לא משנה אצל מי אני מטופלת. שאלה נוספת: הפסיכולוג שלי הוא קוגנטיבי -התנהגותי, האם זה בעייתי בנושא זה? מלי, אני מודה לך מאוד...

שלום ל. וברוכה הבאה. אני רוצה לענות לך בשני רבדים - ברובד ענייני (מה שאני מכנה "קונקרטי") וברובד אישי יותר, שאולי יצליח לעורר בך תובנות לגבייך. ברמה הקונקרטית, כמובן שאין שום מניעה שמטפלים גברים יעבדו עם מטופלות נפגעות תקיפה מינית. ישנם מטפלים גברים רבים שעוסקים ספציפית בנושא, והם, לעניות דעתי, מקצועיים, רגישים ומנוסים. אני חושבת שסביר להניח שלמינו של המטפל בוודאי תהיה השפעה על האופן בו הנושא יעובד בטיפול (למשל: אולי תהיי יותר עסוקה בשאלה עד כמה הוא מבין אותך, האם גם הוא יכול להיות מסוכן וכו'), אבל עבודה טיפולית טובה תשתמש בשאלות הללו כמנוף לשינוי, ולאו דווקא כמכשול. לגבי הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, הרי ששוב, גם כאן, מטפל מיומן אמור להכיל ולעבוד עם מגוון נושאים. אני מניחה שתצטרכו לחשוב ביחד כיצד הגילוי לגבי ההתעללות המינית שייך ומשפיע על הבעיה בגינה הגעת לטיפול, ואולי תצטרכו גם להגדיר מחדש את המטרות והיעדים הטיפוליים. וברמה האישית... אני חושבת שאני בעיקר שומעת אותך מודאגת מאיזשהו סוג של נטישה מצד המטפל, ממחשבה שיש נושא מסוים ש"יבריח אותו" או יהפוך אותך ל"מטופלת קשה מדי" עבורו. אני חושבת שבכך את מספרת משהו יותר עמוק, ומאוד משמעותי לגבי החוויה של "לספר את הסוד שלך". אני משערת שעבורך סיפור כזה עלול, באופן לא מודע, להיות גורם מרתיע, מרחיק, אולי בלתי ניתן להכלה בתוך קשר. אני משערת שהקושי לחשוף אותו ולדבר עליו קשור גם לתחושות הללו. אני מקווה שתוכלי להרגיש אחרת בהמשך, ולהבין שניתן להית איתך, לאהוב אותך ולעזור לך גם כשאת לא מופיעה באופן חלקי, או ממדרת חלקים מחייך. בהצלחה, מלי.

מה עושים במקרה שבעייה שלי היא שאני קצת סולד מדברים המוניים כמו ריקודים ויש לי חתונה ואני לא מעוניין בתקליטן יש איזה אלטרנטיבה למקרה הזה?

שלום א. אני מבינה שמדובר בחתונה שלך, אז קודם כל - מזל טוב. אני תוהה מה כוונתך ב"סלידה" - האם מדובר בחרדה, בושה, מבוכה, חוסר ידיעה? כל אלה הם דברים שאולי ניתן להתגבר עליהם עם עזרה, ליווי או לימוד. השאלה היא האם היית רוצה להרגיש אחרת, או שהיית רוצה לארגן חתונה ש"תתאים למידותך העכשוויות". אם כך, הרי שזכותך לארגן חתונה שתהיה הארוע שלך, במלוא מובן המילה. בארוע כזה המטרה המרכזית היא שאתה ובת-זוגתך תהנו ותזכרו כערב משמעותי ומרגש במיוחד. אם ישנם דברים שגורמים לך מצוקה או דאגה בערב כזה, הרי שאין שום סיבה לקיימם. אם לסכם, אז הבחירה, בעיני, היא בין לנסות לטפל בבעיה ולהתעקש להרגיש אחרת, לבין קבלת החלטה שהחתונה היא שלך, וככזו - הרי שאתה קובע מה יקרה בה ומה לא. בהצלחה, מלי.

עמדת יפה במשימה,סיימת עם כולם מבלי לגלוש ליום המחרת. אתה בטח עייף, לך לישון ! חלומות פז! ולהתראות.

אני בת 27. לכאורה חיי מלאים - עבודה מספקת, לימודים מתקדמים ומשפחה חמה ותומכת. לאחר קשר של 4 שנים, שהתסיים לפני כ-3 שנים. אני לא מצליחה לייצר זוגיות אמיתית וממושכת. אני מודעת לכך שיש לי דפוס חשיבה קבוע (שלילי ומעוות) שלא מאפשר לי ליצור זוגיות ראויה. חוסר בזוגיות מטריד אותי ואני מוצאת עצמי מלאת קנאה לנוכח קשרים ונישואין של חברות קרובות ואנשים סביבי. למיטב הבנתי, טיפול קוגנטיבי יכול לעזור. האם אוכל לקבל המלצות על מטפלים מאזור המרכז? (תא, רג, גבעתיים, קרית אונו). האם נכון לפנות לטיפול שכזה? וכיצד אדע לבחור בין מטפל גבר למטפלת אישה (אני חושבת שאוכל להיפתח לשני המינים באותה מידה).

שלום לשרון לפי תיאורך את יכולה להפיק תועלת מטיפול קוגניטיבי, אבל לא פחות מכך גם מטיפול דינמי. אנחנו איננו נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום, אבל אני מזמין את כל אנשי הפורום לשלוח המלצות לדואר האלקטרוני שלך. בנוגע לבחירה בין גבר לאישה, במידה וזה אינו משנה לך הרי שכדאי לך לבחור לפי קריטריונים אחרים ולא להיות מוטרדת מנושא זה. בהצלחה דוד

צריך לסרס אותםםםםםםםםםםםםםם

הם ימצאו דרך להנות מזה

איכשהו לא חשבתי אחרת קיוויתי שלא תהיה עוד אחת מזוהמת בנתיים זו אני שמסורסת אחרת אבל מסורסת ואלוהים כמה לא נהנת מזה

שלום חלק עצוב, חלק מצחיק.. ונראה שלעיתים הכעס והכאב עולים על גדותיהם ודורשים ביטוי. מקווה שיהיה זמן בו הכאב יפחת ותהיה גם אפשרות של הקלה, אפשרות לנוח. להתראות דוד

אני בת 33 ורווקה, מעולם לא היה לי בן זוג. לאחרונה התאהבתי בגבר שההתאהבות שלי בו בלתי ניתנת למימוש, כי הוא נשוי ואב לילדים. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מפנטזת עליו ונשבית בקסמיו.. השאלה שלי היא האם משיכה מינית היא משהו שאפשר "לצאת" ממנו במכוון, כלומר משהו שאני יכולה לעשות כדי "להוציא אותו מהראש"? במילים אחרות האם אפשר לשלוט ברגשות התאהבות ולהחליט פשוט לא להתאהב באדם מסוים? בלתי אפשרי לא לפגוש אותו כי מדובר במנחה סדנא שאני משתתפת בה, כך שפעם בשבוע אני כן פוגשת אותו.

שלום נטע הבשורות הרעות הן שרגשות של אהבה ומשיכה הן משהו שקשה מאוד לשלוט בו ולהוציא אותו מראש. לעומת זאת, ניתן לעיתים להבין טוב יותר את מקורם ומדוע הם מתעוררים. כך, למשל, דמות של מנחה בסדנה היא דמות שלעיתים תכופות יכולה לעורר רגשות מעין אלה, והרגש מופיע לא רק כתגובה לאדם עצמו אלא גם למקום שהוא תופס בקבוצה, לפנטזיה על קשר עם דמות סמכותית, יודעת, מובילה. הבשורות הטובות הן שגם אם לא ניתן לשלוט על הרגש, הרי שכן ניתן לשלוט על ההתנהגות הקשורה אליו. גם דרך הבנה טובה יותר של מה שמפעיל את הקשר וגם דרך הבדיקה של אפשריות של קשר שכזה אל מול המציאות ניתן להגיע למצב בו הרגש קיים אך לא זוכה לפעולה ולא מוביל לקושי וסיבוך נוסף. להתראות דוד

הי דוד מה עושים כשהאדם שאמור להיות הכי קרוב אלייך, אבל עצם המחשבה עליו מעוררת סלידה ורתיעה, שרק המראה שלו דוחה אותך? ומה עושים כשהאדם הזה שהתעלם ממני שנתיים פתאום החליט שבא לו להזמין אותי לשבת לכוס קפה לדבר. הסכמתי, רק כי אני יודעת שזה לא נורמאלי מה שאני מרגישה, שמסביבי אף אחד לא מרגיש ככה. גם אצלי בלב לא קיימים כאלו רגשות לאף אחד אחר חוץ מאליה, היא היחידה שאני חושבת שאני בדיסוציאציות חמורות לגביה, כי לא ייתכן שאני לא מצליחה לעורר שום רגש אחר בי, לא געגוע, לא אהבה, לא נוסטלגיה כלום, רק התחושה הזו, כאילו מקרבים אליי קופת שרצים..ואני גם לא מצליחה להיזכר בשום דבר שקשור אליה מהילדות, כאילו בכל דבר שאני זוכרת אחי ואבא שלי שם, אבל היא כאילו נמחקה, לא מצליחה להיזכר אם היתה או לא היתה. עם כל הרגשות הקשים שעולים מול המטפל שלי, לפעמים רגשות דומים מאוד אבל צבועים יותר בגוון של חרדת נטישה, אני מרגישה שהם מזוייפים, או יותר נכון מכסים על משהו אחר, על אהבה גדולה אליו. אבל שם, אצלה יש רק את התחושות האלה, מושרשות כאילו הם חלק מההויה שלה, או שלי..לא ברור. אני רק יודעת שאני לא רוצה אותה בקרבתי, לא רוצה - פוחדת ממנה ורוצה שתעלם ולא אצטרך לראות אותה לעולם. למה הסכמתי? יש בי עכשיו כל כך הרבה כעס על עצמי, אני לא רוצה אותה בחיים שלי. מה עשיתי?

שלום לך את מתארת קשר עם עוצמות ריגשיות חזקות מאוד, שליליות ברובן ואני שומע אותך מאשימה את עצמך ומרגישה כאילו את "מכשירה את השרץ", או עושה משהו אסור בהענות לקפה. אבל חשוב לזכור שקשרים קרובים לעיתים קרובות מכילים בתוכם אמביוולנטיות רבה, ובצד הכעס והדחייה יש גם כמיהה לקשר ואיזו אמונה של תיקון. נראה לי שאולי מול החלקים האלה, שעדיין מאמינים ומקווים, את מתקוממת, בשל הכעס, בשל השנים שעברו ובשל החשש מפני אכזבה נוספת, האפשרית רק במקום של הציפייה והתקווה. אבל עם כל הקושי שבמפגש, אולי יש בו גם את האפשרות לחבר חלק מהדיסוציאציות ולהבין טוב יותר את החלק בך שנעתר לפגישה ואת החלק בך שנרתע מכך לחלוטין. בסופו של דבר, שניהם את. להתראות דוד

ברכותי לצוות האתר על הנכונות להוסיף את פורום הביופידבק לרשימת הפורומים . הנכם מוזמנים לנצל ולהשתמש בבמה זו לצורך קבלת תשובות לשאלות ולהתיחס לנושאים הקשורים לתחום הטיפול באמצעות שיטת הביופידבק . שלכם בברכה חמה. ד"ר יגאל גליקסמן ( מנהל הפורום)

לך יגאל היקר, ברכות ואיחולים לפתיחת הפורום בניהולך. בתקוה שאכן פורום זה יהיה פורה ויצירתי . ברגש חם יעל

דוד שלום וסליחה שמוסיפה לך על העומס בין ימי המילואים - עוד הודעה לענות עליה... מרגישה די מיואשת ומרגישה בלופ שלא רואה מוצא ממנו. מצד אחד בטיפול אך מצד שני לא מצליחה להגיע לדיבור על עניינים משמעותיים בחיי כי תקועה במצב יחסים בעייתי איתו שבסיסו באי הזמינות המכוונת שלו - אליי. כל הדיבורים על זה לא עזרו לי להבין את הסיבה לכך שאסור לי להתקשר אליו בשום דרך מעבר לפגישה השבועית וזה הגיע לזה שבמצב מצוקה שהייתי בו , לפני זמן מה , פניתי ליעוץ טלפוני של פסיכולוג אחר ולא נראה שזה הפריע לו במיוחד, כאילו שמח שלא הפלתי את זה עליו.. מכיוון שהתייאשתי מניסיונות להבין זאת, ומרגישה שהזמן פועל לרעתי ואני מרגישה בהידרדרות - בקושי מתגבר לתפקד ולהתרכז ביומיום ורק חושבת עליו ועל תחושת ההשפלה מכל זה. שיותר גרוע מזה שלא ממש אכפת לו ממני , זו ההרגשה שלא אצליח להמשיך בלעדיו וזו פשוט מלכודת. מרגישה ממש כלואה ולא יודעת אם המוצא הוא בתלות בכימיקלים - כי מתקשה לקבל זאת על עצמי . גם כך הדימוי העצמי שלי נמוך ואולי להפסיק את הטיפול איתו וגם אם יהיה קשה בהתחלה , בסוף הרי, או שאפול או שאתחשל או להחליף למטפל/ שיהיה יותר תומך וקשוב אך גם אז אי אפשר לדעת אם זה לא יחזור על עצמו והוא או היא לא יהיו מסוגלים להכיל אותי.. מרגישה לכודה! ואודה לך אם תראה לי שבכל זאת יש איזשהו מוצא ושוב - מכל הדיבורים איתו על זה לא יצא שומדבר! תודה ושיהיו לך ימים קלים

שלום ליבי אכן, התלבטויות לא פשוטות. נשמע שאת מקבלת משהו שהוא חיובי בעיניך, אך את מתוסכלת מאוד ונפגעת משום שאת מקבלת אותו בתנאים מסויימים ואינך יכולה לקבל עוד. ההתלבטות היא בין הקושי להתמודד עם הפגיעה והתסכול בתוך הטיפול לבין הפסקה של טיפול משמעותי וניסיון למצוא משהו אחר, במקום אחר. אני לא יכול לומר לך מה לעשות, אבל בתחושה שלי כן הייתי ממצה את הטיפול הנוכחי ומנסה לראות, מעבר לתסכול ולקושי, מה את מצליחה להפיק ממנו. בהצלחה דוד

דוד, לא הספקתי להודות לך על תשובתך,(משבוע שעבר) אעשה זאת כעת.(בענין דפוסי התנהגות). תאורטית אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת, וזה גם נשמע הגיוני. לגבי הפנית תשומת הלב לסיבות המובילות לאותה התנהגות החוזרת על עצמה אל מול המטפל או אל מול אחרים,אני כל כך יודעת ומכירה אותן, (גם בהכוונת הטיפול שהייתי בו) ואני מוכנה להשבע שלא הפכתי להיות אוטומאטית פחות, אני כזו מסורבלת ומקובעת בחיי היומיום שלי, ואם יש משהו שאני מאחלת לעצמי, זה להיות יותר ספונטאנית ומשוחררת, בהתנהלות שלי מול אחרים. לא יודעת, לפעמים אני חושבת שזה גם ענין של אופי או משהו שצריך להשלים אתו, ומה שנשאר זה לקנא קצת באחרים.. ועוד משהו באותו עניין, דוקא עם עצמי, בתחושה הפנימית שלי, אני כן מרגישה חופשיה ומשוחררת, ושחסר לי כאילו המנוף להוציא מהכח אל הפועל...- יש דבר כזה ?? ושוב תודה על הכל. ריבי.

שלום ריבי כן, אני מסכים איתך שלעיתים אפשר להבין ולדעת הכל ועדיין לא להגיע לשינוי דרמטי. ואולי זו חל'ק מהחוכמה - לשנות את מה שניתן ולקבל את מה שלא. כולנו מקנאים לפעמים באחרים, ובכולנו אחרים לפעמים קצת מקנאים,כך שזה לא נורא כל-כך..אבל כן נשמע לי שאת חיה עם הרגשה של פער - בין מי שאת למי שרואים, בין הפנים לחוץ ובין מה שאת יכולה למה שאת עושה, וזאת בטח לא חוויה קלה.. גורמים נפשיים שונים יכולים לחסום פעולה או לעכב פוטנציאל, מחרדות ועד קונפליקטים לא מודעים. אז מה עושים? גם פה נשמע לי ששווה לך ליישם את אותה החכמה - לנסות לשנות מה שניתן, ולקבל את מה שלא. להתראות דוד

שלום אני בת 25 ורצית לשאול כיצד ניתן לנתק את הרגש והכעס ותיסכול בזמן בחינה או ראיון עבודה אך אני יכולה שהרגשות ישתלטו עלי במהלך היום ויהרסו לי את היום אם אני בראיון או ובחינה כי כאשר אני רבה אם החבר או אם מישהו קרוב אני פשוט נעשת רגישה ולא מרוכזת במה שאני צריכה להיתמקד והציונים בהתאם למרות שאני יודעת את החומר היטב אבל אני לא מצליחה להיתרכז?? אך לסובב את הסיוצ ושאלה נוספת האם בן אדם עתיד להישתנות לדוגמה להיות בנאדם יותר מתחשב באחרים אם הוא אחד כזה שבדר"כ דואג לעצמו ?? או מי בנאדם שלא מזיז את התחת שלו להיות יותר חרוץ .?? ואך אפשר לגרום לו להשתנות ? ואם יש סכוי שישתנה ? ואך ניתן לעזור בלבנאדם שהשמין עקב מצב נפשי לחשובכבנאדם רזה והרזות בצורה סבירה וגם לגרום לו לאוכל פחות .? כי בזמני לחץ מתח הוא אוכל הרבה? האם זה ניתן גם לשנוי ??

שלום ליאור לפי תיאורך נשמע שיתכן ואת סובלת מתופעה בשם חרדת בחינות, המשפיעה על התפקוד האקדמי. ניתן להתמודד עם קשיים מהסוג שאת מתארת דרך שימוש בטכניקות שונות כהרפיה, דימיון מודרך ועוד, אותן ניתן ללמוד ולתרגל כחלק מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. במקביל, ניתן לנסות ולהבין טוב בטיפול מהו הגורם לעוצמת החרדה ומה משמר אותה. לגבי יתר שאלותייך, אנשים משתנים לא פעם, אך קשה לנבא מי ישתנה, באיזו צורה ומה יסייע לו בכך. כך, לדוגמא, יש אנשים חרוצים יותר ופחות, והסיכוי לשינוי של תכונה זו תלוי בנסיבות החיים כמו גם בהשפעתו של טמפרמנט מולד. המנהג של אכילת יותר כתגובה למצבי לחץ הוא מנהג מוכר, ובהחלט ניתן להשפיע עליו לטובה, שוב - דרך עבודה עצמית או דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. להתראות דוד

היי, אני מטופלת בטיפול דינאמי מזה שנתיים. אני סובלת מחרדה חברתית- דיבור בפני קהל- זו החרדה העיקרית. האם כדאי לקחת במקביל לטיפול הדינאמי, מספר פגישות קוגניטיביות על מנת לטפל בבעיה זו? או דרך אחרת כלשהי?

שלום לפובי הטיפול הנמצא כיעיל ביותר עבור חרדה חברתית הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, במשולב עם טיפול תרופתי. עם זאת, גם לטיפול דינמי יש יכולת לסייע בהפחתת הקושי ולהביא לשינוי. הייתי מציע לך להעלות את שאלתך בתוך הטיפול ויחדיו לבדוק את האפשרות של שילוב טיפול נוסף. לחילופין, הייתי בודק מדוע עולות שאלות אלה דווקא עכשיו והאם המחשבה על טיפול מקביל קשורה גם לטיפול הנוכחי ולשלב בו את מצויה בו. להתראות דוד

אין לי סבלנות יותר לחכות, גם ככה חיכיתי יותר מדי זמן וניסיתי ושום דבר לא זז. משהו תקוע וכנראה שהחליטו שם למעלה להטיל עלי גזירה של בדידות. שטויות שאומרים שכל אחד מקבל צרות - כפי יכולתו לסבול. כי אני לא יכולה יותר לסבול! ואולי מעמידים אותי במבחן -סבל - לראות מתי אשבר ואם אצליח עד הסוף לא להתאבד ......

שלום X צר לקרוא על הסבל שלך. אני קורא ומבין כי את מרגישה שכבר חיכית זמן רב מידיי ואינך מאמינה באפשרות של שינוי. ואף אחד לא יכול להבטיח לך שיהיה אחרת. אבל כן חשוב לזכור שלעיתים אפילו המתנות ממושכות מאוד משתלמות ושפעמים רבות, אחרי תקופה ארוכה וקשה מגיע שיפור ויש מקום למשהו חדש ולהפחתה של הסבל..אני מקווה עבורך שהתקופה הטובה יותר תגיע במהרה, תפחית מעט ממשא סבלותייך. להתראות דוד

יומיים לפני בדיקה חשובה(הערכת גודל עובר- חודש 8 סוף) היו לי נדודי שינה, אני דואגת מה תראה הבדיקה אני לא פוחדת מלידה אבל כן מניתוח קיסרי(פוחדת איך אני אהיה אחרי (גם ניתוח מחשבות רעות- וגם פחד לדיכאון אחרי לידה במקרה של ניתוח- ולא תהיה לי מספיק תמיכה אם כן מצד הורי

שלום לאלמונית תודה על השיתוף. אם אני לא יודע אם זה ירגיע אותך, אבל את נמצאת בחלק פחות מסוכן יחסית של ההריון ולכן רוב הסיכויים הוא לטובתך ולטובת העובר. מעבר לכך, וודאי שלידה וכל הבא אחריה מעוררים חששות שונים, בצורה טבעית, ואני יכול רק לאחל לך שהדברים יתפתחו על הצד הטוב ביותר. אני מקווה כי הדרך הכל -כך משמעותית, בה את כבר למעשה נמצאת, תהיה בעיקר מאושרת וללא קשיים בלתי צפויים. להתראות דוד

ערב טוב (או בוקר טוב) לפורום אני מצטער שאני צריך להמשיך עם שיבושי הסדר הטוב והקבוע, אבל בגלל שירות מילואים קצר לא אוכל מחר להעלות הודעות לפורום. כמובן, ניתן עדיין לשלוח הודעות וביום רביעי אנסה להעלות אותן ולענות עליהן, מוקדם ככל האפשר. עדיין, אני מניח שאגיע לחלק גדול מההודעות רק לקראת השעות המאוחרות של הערב, ולכן יש אפשרות שגם ביום חמישי אמשיך לענות על הודעות שיגיעו עד יום רביעי, בעשר בלילה. מצטער שוב על השינוי ומקווה שזהו שינוי אחרון, לפחות לתקופה הקרובה. להתראות ברביעי דוד

שלום דוד, מה שלומך? אינני יודעת אם אתה זוכר, אבל רשמתי לך בשבוע שעבר בשעה שעוד היית בפורום ומשום מה לא העלת את הודעתי והודעות אחרות טרחת להעלות. רק רציתי לומר שזה פגע בי ולבסוף נענתי ע"י מלי. שמור על עצמך במילואים רשמתי בכינוי מיואשת לילה טוב

שלום למיואשת אני אכן זוכר ומצטער על כך שנפגעת. אם תחזרי לאחור תראי שהודעתך הגיעה לפורום לאחר השעה עשר, בזמן בו כבר לא העלתי הודעות המשך או הודעות חדשות ועניתי על שאלות שהגיעו עד השעה עשר בלבד. ההודעה שלך הגיעה למעשה כבר בזמן בו הייתה מלי אחראית להודעות המגיעות לפורום ולכן היא אכן ענתה עליה ואני בטוח שבצורה טובה ומספקת. תודה בקשר למילואים, הספקתי כבר לחזור מהם, בריא ושלם. להתראות דוד

קודם כל אני רוצה לבקש (:בבקשה) תשובה לשאלה שלי באשכול על אספרגר שבוע שעבר לדוד וההגדרה שלו לגברים (כן הגדרות והמשמעויות שלהם מאוד מענינות אותי וזה בטח אומר משהו... שאפשר להגדיר) וחוץ מזה, עשיתי פעם אבחון (האיש שמולי עשה אותו אני רק עניתי על שאלות וציירתי עצים) וקיבלתי דף עם מלים, השאלה שלי היא אם יש לי הפרעת אישיות או משהו כזה האם זה יהיה כתוב? פשוט קראתי לאחרונה ספר על הפרעות אישיות ואבחנתי את עצמי בכולם... למרות שחלק קצת סותרות אחת את השנייה, ואני תוהה אם באמת יש לי אחת ואם כן האם אני אוכל להשתמש באבחון כדי למצוא אותה? וגם למרות שזה לא נשמע רציני במיוחד זה כן, עוד כמה שאלות קראתי על הפרעה של אנשים שצריכים לסמן הכל במרקר, כמה זה בסדר לסמן בלי שזה יהיה מחלת נפש (אני פשוט סטודנטית אבל לפעמים אני אוהבת גם לסמן ספרי קריאה) וגם כמה אפשר לכתוב בלי שזה יהיה גרפומניה וכמה אפשר להתקשר לאנשים בלי שזו תהיה הפרעת אישיות גבולית וגם (אוף אני יודעת שזה מתחיל להשמע מטופש אבל אני רצינית) כמה אפשר להיות שמח בלי להיות מאני וכמה אפשר להתעסק בעצמך בלי להיות נרקסיסט וכמה אפשר לחשוב שאתה נהדר בלי להיות מגלומן וכמה אפשר להיות זר לרגשות בלי להיות אוטיסט וכמה אפשר לראות דברים שלא קיימים בלי להיות סכיסופרני (טוב, האחרון בצחוק אבל השאר לא) תודה בכל אופן, טילדה, רגע נזכרתי גם זה נכון ש:"אנשים שחושבים שהם משוגעים הם לא משוגעים, כי משוגעים לא מודעים לזה שהם משוגעים" ? כי אם זה נכון אז איש שחושב שהוא משוגע הוא לא משוגע אז הוא יכול להרגע כי לפי המשפט הקודם הוא שפוי אבל ברגע שהוא קרא את המשפט הוא חושב שהוא לא משוגע ואז יכול להיות שהוא משוגע... אז זה משפט נכון? סליחה על הבילבול והבלאגן,בתקווה שלא תענה בפסיקה שמתחילה במשפט: "אני שומע שיש לך הרבה שאלות על הגדרות, אני מרגיש שאת מנסה להגדיר את עצמך והסביבה שלך, יש מקום להעלות את זה בטיפול", טילדה

שלום לטילדה כל כך הרבה שאלות, ולי יש כל כך מעט תשובות להן..ראשית, בנוגע להודעתך מהשבוע שעבר. זו הודעה שעלתה בשמרת של מלי ולכן נראה לי פחות מתאים לענות עליה. עדיין, בגלל המשמרת הקצרה שלי הפעם, אומר כי הייתי מציע לקחת את ההגדרה שלי להפרעת "גבר" בהומור ולא לראות בכך התיחסות רצינית מידיי. מה יש בגברים? זו שאלה שכל אחת או אחד יכולים לענות עבור עצמם, ונראה לי נכון ביותר שתחליטי עבור עצמך לגבי התשובה לשאלה זו. בנוגע לאבחון, יש אבחונים פסיכודיאגנוסטיים (שכן נשמע לי כי זה סוג האבחון שעברת) הכוללים בתוכם אבחנה פסיכאטרית (כהפרעת אישיות, למשל) ויש כאלה שאינם מתייחסים לאבחנה שכזו. במידה שכן, הייתי מציע לך לחפש אותה לקראת סוף האבחון. אבל מעבר לאבחנה הפורמלית, ניתן על פי רוב, לפי תוכן האבחון והתיאור הניתן בו, להבין האם יש כיוון של הפרעת אישיות מסוימת, גם ללא התייחסות ספציפית לכך. ובנוגע לשאלותייך האחרות, קשה מאוד לענות עליהן בצורה רצינית. משום שפסיכיאטריה היא לא מדע מדוייק מאוד, הרי שכל האבחנות הפסיכיאטריות תלויות בגורמים קונטקסטואליים וסובייקטיביים שונים. ההקשר הוא שיקבע את הגבול בין התנהגות לגיטימית לבין הפרעת אישיות, כמו גם מידת הסבל הנגרמת לאדם או לזולתו. זו גם הסיבה, כפי שנכתב פה בעבר, שלא ניתן לאבחן אדם ללא פגישה פנים אל פנים. והמשפט האחרון? נדמה לי שצריך לנתח אותו יותר בכלים של פילוסופיה לוגית מאשר של פסיכולוגיה, אבל אכן נראה שיש בו איזו אפשרות ללופ או לפרדוקס מובנה במצב שתיארת, ואת זה תמיד נחמד לראות.. להתראות ומצטער אם לא יכולתי לענות על מרבית שאלותייך דוד

כיום אני נמצאת בטיפול עם פסיכולוג, יש הרבה שתיקה והוא לא ממלא אחר הציפיות שלי, דיברתי איתו על כך והשתדלתי להיות מאד גלויה, אך למרות זאת, השתיקה ממשיכה, אין לי הכוונה, הדיון בבעיותיי חולפות ללא עומק וללא פיתרון משביע רצון, אני פותחת דברים שמאד מכאיבים לי ולא מתמודדת איתם, פשוט לא יודעת איך להתמודד וכאן בא תפקידו של הפסיכולוג בעיני, ברור שהטיפול זה לא מטה קסם, אך באמת, אני מאד מתאמצת לפתוח דברים ונראה ששום דבר לא קורה. מה עושים? דיברתי איתו על כך כבר שלוש פעמים ובכל זאת, ממשיכים כאילו כלום לא קרה. תודה.

שלום לסתם נשמע שאת מתוסכלת מהמתרחש בטיפול וחשה כי בעוד ואת מושקעת ומביאה את עצמך לפגישות, הפסיכולוג שלך נמצא בעמדה פסיבית יחסית וחסר לך כדמות מכוונת ומנחה. בנוסף, אני מבין כי עמדה זו נמצאת בניגוד לציפיותייך. ראשית, נשמע לי טוב שאת מדברת על כך בצורה ישירה ואני מניח כי זכית להתייחסות לשאלותייך, גם אם לא למעבר של הפסיכולוג לעמדה בה את מעוניינת כי יהיה. אני מקווה לא להרגיז אותך או לייאש אותך מידי כאשר אומר כי היתי מציע לך להמשיך ולהעלות את הקושי עד שתחושי כי זכית למענה מתאים. שנית, הייתי מציע לך גם להתאזר בסבלנות. טיפול הוא תהליך לא קצר, הדורש מהמטפל להיות בעמדה מסוימת בשלב אחד, ובעמדה אחרת בשלב אחר. לעתים תכופות, דווקא בזמן של פתיחת תכנים כואבים, המטפל יכול להימנע מתגובה מיידית, למרות הקושי, על מנת לא לחסום עלייה של תכנים נוספים. בסיכומו של עניין, נדמה לי שיש פה גם שאלה של אמון - האם את מרגישה כי את יכולה לסמוך על שיקול הדעת המקצועי של המטפל ועל בחירותיו, או שאת חשה כי אינך בטוחה מבחינה זו. במידה ואת אינך בטוחה בשיקול דעתו, הייתי מעלה זאת זה כנושא לדיבור, יחד עם התחושות והקושי המתעורר בך בהקשר זה. להתראות דוד

לילה טוב, אך האם לא תתיחס היום להודעות המשך? ("שאלת מליון הדולר")

שלום לפי הנהוג בפורום, כל מנהל עונה על הודעות והודעות המשך עד השעה 22:00, ביום בו הוא מסיים את המשמרת. אני מניח ששאלתך הגיעה לפני שעה זו ושדרור הספיק בינתיים לענות עליה. להתראות דוד

האם המטפלת שלי יכולה להחליט שהיא לא מטפלת בי יותר משום שאני מסכנת את עצמי על ידי פגיעה עצמית ולא מוכנה לטפל בעצמי בעזרת תרופות. הרי שאז, ללא טיפול, חיי בסכנה גדולה יותר. אני לא בטוחה שאכפת לי.

שלום לך, אני חושב שאת שואלת שאלה חשובה מאוד - על מי האחריות בתוך הטיפול. הרי אם היא תפסיק את הטיפול בך את מרגישה שיש בזה מן הגברת הסיכון ואז מה הועילו דבריה? אבל אני חושב שאפשר לשמוע את דבריה בעוד דרך, כהזמנה לאחריות משותפת על חייך. כאמירה שלדעתה המקצועית הדרך הטובה ביותר לעזור לך כרגע היא שילוב של שיחות עם טיפול תרופתיי. שתיכן תירתמו למאבק על חייך, בעיני זוהי הזמנה ראויה וחשוב לנסות ולראות מהו החלק בך שיכול להצטרף להזמנה זו. מבחינה עקרונית המטפלת שלך יכולה להציע לך חוזה טיפולי בו היא מאמינה, אם את בוחרת שלא לקבלו והיא מרגישה שהיא לא יכולה לטפל בך כך היא יכולה שלא להמשיך את הטיפול. אבל בעיני זו תהיה החמצה של הזדמנות ליצור קשר ביניכם שיוכל לעזור לכן לשמור עלייך. דרור

מה זה אומר פסיכודינמית, אני מניחה שזאת שיטת טיפול, אך מה היא אומרת? תודה

מ. שלום, הגישה הפסיכודינמית לטיפול כוללת בתוכה היא שם כולל למגוון רב של גישות טיפוליות, אך שהמשותף ביניהם הוא התמקדות ביחסי ההעברה בתוך המפגש הטיפולי ובתהליכים הלא מודעים. גישה זו מאפשרת הבנה מעמיקה של האדם את עצמו והבנה של הגורמים לקשייו, היא אינה מסתפקת רק בדיבור על הסימפטומים מהם סובל האדם אלא בעומד מתחתם ובגורם להם. דרור

"....לעיתים הנושא המרכזי בטיפול הוא אמביוולנטיות כלפי התלות, צורך עז במטפל ובטיפול מחד,וחשש וכעס רב על עצם ההזדקקות הזו מאידך. במקרים אלו עיבוד האמביוולנטיות סביב התלות יכול לקחת זמן רב אך הוא חשוב ביותר. הפחתת תדירות הפגישות לא מביאה בעיניי לפתרון האמביוולנטיות הזו, לפתרון הקושי סביב התלות. גם אם היא מביאה להקלה זמנית בשל ההרגשה שהצד שלא זקוק הוא הדומיננטי כרגע. בעצם הפחתה שכזו משרתת התנגדות לתהליך הטיפולי...." זו אחת התשובות שלך היום. וזה בדיוק מה שקרה לי. לא יכולתי לשאת יותר את התלות והרגשת הנזקקות, ביקשתי חופש אז היא התנגדה בחריפות, אבל הרגשתי שאני נחנקת, אז לקחתי בכל זאת החופש על דעת עצמי. עכשיו, יש בינינו נתק מוחלט. היא התעצבנה עלי ולא שואלת בשלומי. ואני מרגישה "שקט" מוחלט בראש, ודווקא אני מתגעגת פחות מאשר בזמן הפגישות. אני לא יודעת איך פותרים את הנושא. כי אני לקחתי חופש ולא הפסקתי הטיפול. ויש לי הרגשה שהיא עצבנית לגמרי. ואני לא יודעת בינתיי אם םאני רוצה לחזור.

ס. שלום, נשמע שהרגשת שעבורך כרגע התלות היא משהו שאת חשה אותו בעוצמה בטיפול ומעוניינת לנסות ולהפחית אותו בכל דרך. אבל את מדברת גם על השאלה מה לעשות עכשיו, האם זה בסדר שאת לא מתגעגעת ומה עושים עם מה שבכל זאת התעורר בטיפול הקושי להזדקק ואולי החיבור של הקושי הזה לחולשה. כרגע כנראה הצד שמרגיש שיכול להסתדר לבד לא מפנה מקום לצד שזקוק שמתגעגע. חשבתי גם על זה שבמובן מסויים עולה מהתיאור שלך הכעס שלה, אולי הפגיעה שלה מההליכה שלך. היפוך של יוצרות מהתחושה הקודמת שלך שאת זו שתלויה בה, כעת היא זו שמרגישה לך תלויה בך. מה שאולי עוד יותר לא משאיר מקום לחלק בך שרוצה בטיפול. נראה לי שעם הזמן את תוכלי יותר להקשיב למה שיש בתוכך, לשני החלקים ולראות האם את יכולה להביא את שניהם לתוך החדר. דרור

לדרור, כמה תהיות .. האם מקובל ללכת לחוות דעת שניה של פסיכולוג? והאם אדם מדוכא , שגם כך מתקשה בקבלת החלטות, מסוגל לקבל החלטה על טיפול תרופתי בעצמו ושזו תהיה החלטה נכונה, עצמאית שלו ולא החלטה של המטפל? וגם האם אתה כפסיכולוג , תפנה יותר בקלות מטופל זר לטיפול תרופתי , מאשר אם היה זה קרוב משפחה מדרגה ראשונה - למשל, אחות/בת?? תודה!

ליבי שלום, אין מניעה ללכת לחוות דעת שניה של פסיכולוג, אך מומלץ שזה יקרה ממש בפגישות הראשונות. מאוחר יותר משהתהתליך הטיפולי כבר החל פנייה לטיפול נוסף ללא סיום הטיפו הקודם אינה נכונה בעיניי. לגבי החלטה על טיפול תרופתי, אני חושב שהחלטה על סוג הטיפול על עצם הקבלה שלו ובוודאי על המינון שלו חשוב שיעשו בהתייעצות עם איש מקצוע. נכון שההחלטה הסופית היא בידי המטופל, אבל נשמע לי שחשוב שתאפשרי לעצמך להתייעץ קודם לכן. שתוכלי להרגיש שאם את מתייעצת אין פירושו של דבר שזו הייתה רק החלטת המטפל ושזה נכפה עלייך. לגבי קלות ההפניה, אני חושב שכאשר יש צורך בטיפול תרופתי גם אם אין זה קל, ולא תמיד זה קל גם להציע את זה למטופלים, חשוב להעלות את האפשרות ולשקול אותה בכובד ראש. בעיניי בחלק מהמקרים טיפול תרופתי הוא חיוני ואין בו גנאי. דרור

מדוע זה לא קל למטפלים להציע טיפול תרופתי למטופלים שלהם, כפי דברי דרור בתשובתו למעלה..? (או שזוהי רק תחושתו שאולי אינה דומה לתחושתך..) ולמה טיפול תרופתי יוצר סביבו בהרבה מקרים, כל כל הרבה התנגדויות..? יכול להיות שההתנגדות היא ר-ק חברתית..?? אולי הפחד להרגיש משוגע..?? וכי מדובר רק באיזון כימי.. בדיוק כפי שצריך לאזן הורמונים, ויטמינים ועוד.. מה הופך את הקרחת ליער???????

אבל האם זה לא ימנע ממני לקבל עבודה אח"כ? היום כל מקום עבודה מכריח לחתום על ויתור סודיות רפואית, אז מה לעשות, להיות מדוכאים או לא לתפקד בתור אדם עובד?

שלום דרור, האם אי זמינות מכוונת של מטפל ( זאת אומרת שאוסר על התקשרויות מכל סוג מעבר לפגישות השבועיות), וקושי של מטופל להתמודד עם זה - צריכים להביא למסקנה להחליף למטפל זמין יותר או להחליף את התלות המזוויעה הזאת בתלות בכימיקלים- תרופות?? ולא! שום דיבור בעניין עם המטפל לא הביא להבנה בין הצדדים!!

ליבי שלום, בדברים שלך לא ברור מדוע הוא אוסר על ההתקשרות ומה בהסבר הזה לא מאפשר הבנה הדדית. אבל בכל מקרה את מעלה שאלה חשובה, מה עושים כשעולה קושי בתוך טיפול. אני מבין מדברייך, שעבורך דומה התלות לתלות בכימיקלים, למעין התמכרות. אני אישית חושב שטיפול תרופתי אינו מחליף טיפול פסיכולוגי בעיקר לא כאשר נושא התלות עולה בצורה כל כך חזקה. לגבי השאלה האם להחליף את המטפל אני חושב שהשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם זהו קושי שאת חווה אבל בעזרת הטיפול יכולה להתמודד עמו ואפילו להפיק מעצם גילוי דרכים להתמודדות טובה איתו או שאת מרגישה שזה בלתי נסבל עבורך. לסיום, הייתי מציע גם לנסות ולהבין בתוך הטיפול כיצד נושא כה חשוב לא מצליח להיות באמת מדובר, שאת מרגישה שאת לא מבינה ולא מובנת. דרור

היי... עצוב לי ... כל כך עצוב לי... אני בייעוץ פסיכולוגי מספר מועט של חודשים וכשחשבתי על כך, הגעתי למסקנה שלמטפל לא באמת איכפת ממני, הרי מי אני בעבורו. אני בסך הכל אחת מתוך מטופלים רבים שיש לו, למה שבעצם באמת יהייה אכפת לו ממני, הוא הרי לא קרוב משפחה שלי או חבר שלי. אני בסך הכל אדם זר לו, שמשלם לו כסף עבור פגישה טיפולית ותו לא. אני מסתובבת עם תחושה זו כבר זמן מה. ומתקשה לשתפו בדברים החשובים באמת בגלל תחושה זו. בכדי לשתף בדברים האישיים והכואבים באמת אני זקוקה לחוש לפחות איזושהי מידה של איכפתיות בתוך כל הזרות הזו. אני מאוד מתנגדת בטיפול והתנגדות זו רק גדלה ומתעצמת עד כדי כך שאני מתקשה להיישיר מבט לעיניו של המטפל. מודה לך על התשובה...

שלום לך, זו אכן תחושה קשה לשבת באותו חדר ולשתף אדם שאת מרגישה שלא אכפת לו ממך, שאת עוד אחת עבורו. כך שאני מבין מדוע קשה לך לדבר בפגישה. אבל כשקראתי את דברייך מצאתי שמעניין אותי להבין מה הביא אותך לחשוב האם אכפת לו ממך ולהגיע למסקנה שלא אכפת לו ממך. מה קרה שם בטיפול, מה הרגשת שם שהביא אותך למסקנה, שאולי לא נבדקה איתו, מסקנה שהיא עם השלכות כל כך מרחיקות לכת על הטיפול. עצתי היא שתנסי לבדוק שאלה זו איתו בתוך הטיפול, לדבר על התחושה שלך מולו. עם כל הקושי שבכך. דרור

מודה לך על התשובה. קראתי את שכתבת ולצערי מטעמי שמירה על פרטיותי אינני יכולה להשיב באופן ברור דיו על תגובתך. המטפל המדובר הינו בהייביוריסט מובהק וקוגנטיבי, משמע, לא ממש מעניין אותו מה עובר על המטופל. הוא אדם קר ותכליתי ויש להניח כי זו הסיבה שבה בחר בגישות טיפול אלו. הבעייתיות נובעת מעצם העובדה כי הטיפול שלי ממומן במלואו ע"י ארגון כלשהו, שאני מנועה מלהרחיב עליו. אציין כי ארגון זה משלם לו ביד יפה, אם כי בסכום נמוך במעט מזה שלו הוא רגיל. מכאן מסקנתי היא שאני נמצאת בעדיפות פחותה (ואני לא אומרת זאת סתם, כי אם לפי התנהלותו בפועל), אני כן חושבת שהוא מקצועי ואיכות הטיפול אינה יורדת מזו שניתנת לאחרים , אך עדיין אני חשה בהבדל ביחס אלי לבין האנשים שמגיעים עצמאית (הבדל אובייקטיבי ולא סובייקטיבי שפשוט איני יכולה לפרטו בפורום זה). מודה לך בשנית....

האם יש איזה גוף מפקח או מגשר על מקרים כמו אלה? כיצד ידע המטופל האם נהג כשורה כן או לא, ומה אחריותו של המטפל? תודה

b.g שלום, ההחלטה על סיום טיפול הי אהחלטה היכולה לבוא מצד המטופל, צד המטפל או בהחלטה משותפת של שניהם. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. מבחינה מקצועית נכון לחשוב על סיום הטיפול בתוך החדר ובמידה ומתקבלת החלטה עליו להיערך אליו. בתוך המפגשים האלו יש זמן להתייחס להתלבטויות לשאלות שנותרו פתוחות. אין גוף אובייקטיבי שקובע מתי החלטה שכזו נכונה ומתי לא. אחריותו המקצועית של המטפל היא לפרוש ככל הניתן בפני המטופל את האפשרויות העומדות בפניו, כמו גם את חוות דעתו המקצועית על מצבו באותו שלב וההתאמה לסיום טיפול. כמו כל דבר גם כאן מדובר ברצף, לא תמיד ניתן לדעת אם זו טעות, אבל גם אם כן הרי שלרוב ניתן לחשוב כיצד ניתן לתקן אותה. דרור

אני פוחדת שכל הוויתי היום תלויה בגורם של אדם אחד על מנת להיבנות מחדש שלב אחר שלב לאחר משבר קשה שארע דווקא ובשל טיפול פסיכולוגי כושל אשר דירדר אותי למצב רגשי קשה ביותר למשך חצי שנה ועד היום (מספר שנים אחרי), אני נרעדת מבפנים. העניין שניסיתי פה ושם טיפולים אחרי וזה לא צלח מסיבות של פוסט טראומה. כיום אני מוכנה שוב לקבל טיפול אך אני מוצפת קשה ביותר בכל פעם שאני מתחילה טיפול שכזה. התחלתי טיפול והייתי כשלוש פגישות עד כה עד שלמטפלת קרה דבר שהותיר אותי באפילה, תלושה ולא מוחזקת מכיוון שטעתה בכך שלא קבעה לי מועד לפגישה לשבוע הבא. לאחר שיחת טלפון הובהרה הבעיה ובו בזמן נחשפתי לראייה ולגישה שאינה תואמת ומתאימה לי ובכל זאת קבעתי להיפגש אך אינני יכולה לסמוך עוד (כתוצאה מהטיפול והנטישה הקודמים). יוצא שאני מוצפת ותלויה בגורם מטפל וזה מפחיד אותי ביותר כיוון שמצב זה נגרם מתוך התפרקות והתמוטטות. אם הייתי במקום חזק יותר- הייתי מקשיבה לעצמי ופונה לכיוון טיפול אחר שיותר מיומן ומנוסה. האם זה מצב נורמלי להיות תלוש ואבוד ותלוי בגורם המטפל שיבנה וישקם? מה אני עושה שבנתיים אני עפה כמו עלה נידף ברוח ואינני מוצאת מקום מבטחים? אני יודעת שנכון במצבי לפנות לטיפול מיומן ומנוסה ולא לעבור דרך חתחתים של ניסוי וטעיה עד שהלה תלמיד, תבין ותפנים. ומצד שני, שוב אני פוחדת כשאני ניצבת בפני החלטה זו...שבים ועולים הצפות וחרדות.. אני חוששת שאין מנוס מכך אבל בעיקרון קשה לי ונמאס לי להיות תלויה בגורם חיצוני ברמות כאלה בעוד שאינני כ"כ 'מחזיקה' מהמקצוע הזה... ראיתי לאיזה בנאדם זה הפך אותי... אם היתה לי משאלה- הייתי מבקשת למצוא מטפלת חמה ועוטפת, מנוסה ואכפתית- כזו שתחזיק אותי במהלך הטיפול (לפחות בשלב הראשון), אולי שתהיה פנויה לקבל אותי פעמייםם בשבוע ותתן לי תחושה שהיא איתי, מלווה אותי ותומכת בי עד שרגלי יתחזקו. אבל אני לא מסוגלת להתחיל שוב הכל מההתחלה - לספר ולדבר את הטראומה היות ואני מגיבה באופן חזק וחריף בהתחלת טיפול. מה עושים? אני כל כך לא יעילה ולא מתפקדת באופן יעיל עד שעושה רושם שאני זקוקה לכתוב מכתב בתחילת כל טיפול בו אני מעלה באופן קונקרטי את מצוקתי. האמת....שנמאס לי! נמאס לי שהגעתי לאן שהגעתי בגלל שנכנעתי לפסיכולוגית אחת - וזה הרס לי את חיי מבלי להיות דרמטית מדי- חיי בשנים האחרונות אינם חיים- אני שרויה בהימנעויות רבות ובסימני מצוקה אחרים. אני כועסת שנתתי את כל כוחי לאותה פסיכולוגית. מרגישה כאילו שצריכים לפצות אותי... בכל זאת, תראו איפה הייתי ואיפה אני היום!

קרן שלום, אני שומע בדברים שלך תחושה שמשהו קרה לך בשנים האחרונות, שאינך כפי שהיית. שמשהו ברצף שלך נקטע. התחושה הזו היא תחושה קשה, ויש בך כעס רב ומובן על שהגעת למצב הזה. נשמע גם שעוד יותר קשה לך משום שאת מרגישה שעל מנת לצאת מהמצב בו את שרויה את זקוקה לעזרה מצד הגורם שהוביל להרגשתך למצב בו את שרויה כרגע. במצב כזה לא קל לסמוך והמשאלה שלך למטפלת שתוכיח ההיפך, שתעטוף ותספק את צרכייך כך שתוכלי להישען עליה שוב יותר ממובנת. לשאלתך, נשמע לי שאת אכן זקוקה למקום בו תרגישי שהאמון שלך יכול להיבנות, אבל זה דורש מחויבות משני הצדדים, שלה ושלך. מחויבות לשים לב ולהתמודד עם אכזבות שיקרו, אכזבות שבשל מה שקרה לך את שמה לב אליהם במיוחד ומתקשה להמשיך מהן. זו משימה שתעמוד בפנייך, בין אם תמשיכי בטיפול הנוכחי ובין אם תפני לטיפול אחר. כן חשוב שתאמרי למה את זקוקה כבר עכשיו. ייתכן ותגיעו להבנה משותפת שזה לא אפשרי, אבל בהחלט ייתכן שתגיעו למחשבה כיצד ניתן להמשיך בצורה טובה. בהצלחה, דרור

היי דרור .. אפשר להיות פה .. אבל בלי הסברים. בלי מילים? רק להיות. להרגיש לא לבד. היה לי טיפול קשה היום.. בכיתי ככ.. כל הגוף כאב לי .. ישבתי על הרצפה , כרית בין רגליי , שמיכה על גופי .. ואני אוחזת חזק בספה שלידי . כאבי גוףף.. מזכרונות שעולים.ממילים שלא יוצאות מתוכי .כאבי תופת. בלי מילים . רק בכיתי ובכיתי . לא מאמינה על עצמי.שנתיים וחצי בטיפול וכמעט שלא בכיתי .בטח לא ככה מולו. בעיניי איש השיחות זה הישג עצום לטיפול ?! הוא שמח שאני מצליחה לשחרר ממני את הכאב דרך הבכי . בכי זה הישג ?. חווית כאב ובכי זה הישג ?.. לא יודעת. מה אתה חושב? בכז דרור היקר, רוצה להיות פה ..להרגיש נוכחות .. אפשר? שרית

שרית שלום, אפשר להיות נוכחת בטיפול כמו גם כאן בפורום בדרכים שונות. אפשר במילים, בשתיקה בבכי ועוד. בכי כשלעצמו אינו הישג טיפולי, אבל אם הבנתי נכון את מה שאת מתארת לא לבכי המטפל שלך התייחס אלא לאינטימיות שאפשרת שתיווצר בחדר. שאפשרת לעצמך לכאוב ולהראות לו את זה, מבלי חשש שתיפגעי בשל כך. זה גם בעיני הישג טיפולי. ובאשר לכאן, את מוזמנת להיות כאן בכל צורה בה תרצי, דרור