פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום מלי, מאוד נפגעתי מהפסיכולוגית השבוע במהלך הפגישה. זה היה לקראת סופה. המשפט שלה ממשיך להתנגן לי בראש בלי הפסקה.. ברגע שהיא סיימה לדבר התחלתי לבכות. היא אמרה שלא התכוונה לפגוע. אבל מדוע לא אמרה "סליחה". האם המילה הזו לא נמצאת בלקסיקון של הפסיכולוגים? או שמא רק אצלה? (את יכולה להשיב לזה?) לקח לי המון זמן לתת בה אמון ולהתקרב אליה. בנוסף היא כביוכול הפילה עלי את האשמה, למרות שזה היה פקשוש שלה..כיוון מה שהיא אמרה לא היה במקום. היא לעגה לאיזו בעיה שיש לי. איך אני אדע אם לא צוחקת על עוד בעיות שיש לי?? פתאום נדמה לי שהיא התנהגה בעצם באותנטיות לגמרי וזה מה שיצא.. אני לא מבינה איפה המקצועיות והאמפטיה שלה?? נעלמו להן... אולי כבר הטיפול מיצה את עצמו והיא כבר רוצה שאעוף...(אחרי שנתיים) אני לא רוצה לראות ולדבר איתה יותר..

אלמונית יקרה. את נשמעת פגועה ומאוכזבת, ונדמה לי שכרגע הראייה שלך על המטפלת מוחקת את כל הרגעים הטובים, האמפתיים, הרגישים שהיו לה. אני מדגישה את זה לא כדי להגיד שהיא לא פיספסה, אלא כדי להגיד שלצד הפספוס הפעם היו רגעים אחרים ורבים, ושיהיה חבל אם הם עכשיו יחשבו בעיניך כ"לא אותנטיים". אני חושבת שמה שקרה ביניכן יכול להפוך להזדמנות חשובה עבורך בהתנסות בריב, כעס או אכזבה על מישהו בלי למחוק את המשמעות שלו ושל הקשר איתו. אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול עם השאלות (החשובות) ששאלת כאן, ותבדקי אותם מול המטפלת שלך. אני מניחה שלצד חילוקי הדעות, האכזבה והפגיעה תוכלי גם להרגיש ולהזכר בחלקים המיטיבים שבה, וגם להבין יחד איתה את ההתנהגות שלה מולך, את הפגיעה שלך, ואת המשמעויות שיוחסו לכך. לילה טוב, מלי.

מ-ל-י...את שומעעעעת אותיייייי??? בקושי? זה בגלל שאני בזום אאוט עצבני שוב...יושבת בתחתית הבור הזה האפל וממתינה בשקט עד שהקילקול בפוקוס יסתדר. ובינתיים...יש לך במלאי קרן אור קטנה וחמימה בשבילי? את עושה משלוחים לבורות חשוכים? (אני משלמת בשוטף+30 :-)) #

סולמית (בטווח המינורי היום) יקרה. אני כאן, מקשיבה לצעקה מתוך הבור, ולמשאלה שיהיה שם מישהו שיקשיב, ילווה, יושיט יד. אני מזמינה אותך לשתף יותר במה שעובר עלייך, ובינתיים שולחת (בחינם לגמרי) מחשבות מחזקות ואנרגיות חיוביות. מקווה שבמעמקי הבור החשוך והשחור הקול שלי והנוכחות שלי מורגשים, ושאולי, בעזרתם, תוכלי גם את להשמיע לעצמך מנגינות אחרות, פחות מינוריות... לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה, קיבלתי בשקיקה ובשמחה את משלוח הגחליליות ממעמקי ליבך וכמו בשיר (של אסתר שמיר) בניתי מהן סולם של כוכבים... . ובאמת מרגישה היום יותר טוב וממהרת להספיק כמה שיותר, לנצל את הרגעים האלה ש"אני זאת אני" - צלולה וחדה, חיה. משתדלת להנות מהם לפני שאשאב חזרה למימד האחר, לבור הצללים הזה העגמומי בו אני רק מנסה לשרוד את המתקפות והכאב. זאת רכבת הרים משתוללת, אני מחזיקה חזק אבל באופן בלתי נמנע נחבטת ונחבלת במעברים החדים והמטלטלים הללו בין *מצבי הצבירה* השונים של הנפש שלי. כל כך הייתי רוצה קצת הפסקה מה-ride הזה, לרדת כבר מהקרונית, ולהתחיל לחיות ולחוות בצורה קצת יותר רציפה, צפויה, שפויה... סבלנות אמרת? שולחת לך בחזרה מארז מהודר הכולל תודה ענקית, הערכה כנה ופרפר נשיקה אחד קטן כזה, שעף ומתיישב בחום על הלחי או קצה האף. שבת שלווה :) #

תגידו, אני קוראת פה המון מזדהה כלכך עם מה שכותבם פה על תלות, חרדה בטיפול וכו וכו. וכל אחד פה כותב כמה הטיפול מרגיש לו תקוע וכמה הכמיהה למטפל ולקשר איתו חזקה, ואני תוהה לעצמי האם לסיפור הזה יש סוף??? האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר? להגיע לאיזון? להגיע למטפל ולדבר עמו בצורה חופשית ובטוחה, והקשר בריא, טוב ועומד בהתאמה מול צרכי האני לצרכי המציאות?? היש חיה כזו??! ואני שואלת את המטפלים פה אם הם אכן מכירים זאת במציאות ולא בתיאוריות טיפוליות, ואם זה לא קרה אחרי שנות טיפול רבות אלא בפרק זמן אנושי וסביר.

שלום ש. לשמחתי, התשובה לכך חיובית. אני חושבת שהרבה רגשות קשים ומבלבלים בטיפול נחווים באופן ועוצמה אחרת לאורך זמן וכחלק מהתקדמות התהליך המשותף למטפל ולמטופל. אני מניחה שלפעמים גם צצים נושאים אחרים-חדשים, אבל אני מרגישה שככל שהקשר משמעותי יותר, ורמות המודעות ויכולת העיבוד והדיאלוג בקשר הטיפולי חזקים יותר, כך הרגשות כלפי המטפל והטיפול, וכלפי חוויות אחרות ונוספות, נחווים כהזדמנות להתבוננות, למידה ושינוי, ולא רק כמכשולים וכתסכול בלתי נסבל. שוב - סבלנות, סבלנות, סבלנות... וכמובן - סקרנית לגבי החוויות של משתתפים נוספים. לילה טוב, מלי.

מלי, אם הבנתי אותך נכון, את טוענת שלאורך זמן התלות נחווית בצורה חיובית יותר ולא רק כ"מכשול וכתסכול בלתי נסבל", אבל נדמה לי שהשאלה במקור הייתה "האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר?" כלומר, האם לתחושת התלות יש סוף, סופי ומוחלט, ולאו דווקא סוף של אותה גברת בשינוי אדרת (קרי, שינוי מינוח). ז.

מלי, בשביל לספק את הסקרנות... אני מסכימה איתך (מלי), לפחות בנוגע לסיפור האישי שלי. גם אצלי בטיפול הכל נחווה עוצמתי וממוטט (או מרומם) ותמיד בקיצוניות של רגש. היו תקופות שהכמיהות למטפלת היו קשות מנשוא. אבל בורכתי. בורכתי במטפלת מיומנת ורגישה, סבלנית ועוטפת. ולאט לאט למדתי לשים את הקשר איתה במקומות פחות סוערים, לקבל את המוגבלויות (שיכולות לרסק, אין ספק...) ולעשות מהקשר הזה משהו שטוב לי. אני אוטוטו 3 שנים בטיפול. היום אני יכולה להגיד (בגאווה לא מבוטלת!) שאני "משתמשת" בטיפול בצורה הרבה יותר טובה. הרבה יותר קל לי לדבר על תכנים שמציקים לי, ואני הרבה פחות עסוקה במה המטפלת חושבת עלי או תחשוב. אני מניחה שחלק מזה קשור בוודאי לעובדה שהיא עברה לא מעט מבחנים, וגם כשהיא טעתה, היא הייתה כנה ואמיתית, התנצלה ולקחה אחריות. היא הראשונה שלימדה אותי שאפשר גם לכעוס, לזעום, ואז לתקן. ביחד. אני גם לא תוהה יותר לגבי מידת האהבה שלה אלי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, בדרכה שלה. עשיתי דרך ארוכה...

לפני שאתחיל הייתי רוצה קודם שלא תישפטו אותי אני מודה עשיתי מעשה נוראי שלא יעשה ואני משלמת על כך יצאתי עם בחור מקסים 5 שנים עכשיו אנחנו לצורך העיניין פרודים ומכעס ומצוקה פשוט גנבתי ממנו כסף אמנם הוא המעמד כלכלי גבוה ונתן והעניק לי כול כך הרבה ובכול זאת גנבתי ממנו כסף אני אפילו לא מאמינה על עצמי כאילו הרגשתי שזה מותר לי ומצד שני כועסת ולא יודעת מאיפה נבע הדחף הזה עיזרו לי לדעת מה קרה לי בברכה עדי

שלום עדי. כמו שכתבת, נדמה לי שמאחורי הגנבה שלך מסתתרים כעס ומצוקה גדולה. אני מניחה שהיית צריכה לבטא סערת רגשות או מערבולת של תחושות, וזו הייתה דרך זמינה ומפתה עבורך. ייתכן גם שניסית, אולי אפילו באופן לא מודע, לייצר תגובה כלשהי כלפייך מצידו של בן הזוג, או לגרום לו להרגיש כפי שאת ודאי חשה - מבולבלת, כואסת, כואבת. עם זאת, נדמה לי שהמעשה שעשית אינו עומד בסטנדרטים מוסריים המוכרים לך, ושהייסורים שלך כעת הם ה"מחיר" על כך, הדרך בה את מענישה את עצמך (בהעדר ענישה חיצונית). נדמה לי שחשוב שתשתמשי במקרה הזה כדי לבדוק לעומק מה קורה לך כשאת כועסת או מתוסכלת, ובאיזו דרך את מווסתת את הרגשות הללו. דרך הגניבה הזאת יש איתות חזק לכך שאת חווה קושי ומצוקה סביב הרגשות הללו וביטויים, ואולי סביב עוד נושאים, ונראה לי שכדאי לך להפוך את המעשה הזה למעשה שאת לומדת, מסיקה ומבינה דרכו על עצמך. אני גם חושבת ששווה להשקיע מחשבה בשאלה האם יש לך דרך לתקן את מה שעשית כעת, כשאת מודעת לחומרת המעשה ולהשלכות הנפשיות שלך עלייך. אני חושבת שוודאי תוכלי למצוא דרך שתחווה כתיקון לתחושת הקלקול שלך (להחזיר את הכסף, לתרום, להתנצל וכו'). בהצלחה, מלי.

אין לי מילים לתאר כמה הסבת לי אושר ונחת אני מודה לך על התמיכה והעצות המועילות והמעולות כול כך אם כן אני כן תרמתי כי להחזיר ולהתנצל אני פשוט לא אעמוד בזה המון המון המון תודה אני מעריכה את זה מעומק ליבי בברכה עדי

שלום רב! יש לי ילדה בת 4. ילדה מקסימה, מפותחת וכשרונית. בשבועיים אחרונות בערך הילדה נורא השתנתה. נהייתה חצופה ואגרסיבית.לא ממושמעת, לא מקשיבה לאף אחד, עושה מה שבא לה, משתוללת. ניסינו הכל: אנחנו תדברים איתה ומסבירים לה, אך היא אפילו לא מוכנה להקשיב. ניסיתי להעניש אותה אך גם זה לא מצליח, מכיוון שהיא מתחילה לבכות ולצרוח, נופלת במכוון על הרצפה עד שמתנתקת לגמרי מהסובבים אותה. ואז היא לא שומעת כלום, רק צורחת. לא משנה מה עומרים לה, התשובה שלה היא: "לא רוצה. לא בא לי. אל תגידי לי מה לעשות". היום הגננת בגן התלוננה עליה. סיפרה שבגן היא מתנהגת באותה צורה. הדיבור שלה לא מכובד, חצוך ואפילו מעליב. זה מאוד מדאיג אותי מכיוון שאף פעם בשלוש השנים שהיא נמצאת בגן, אף פעם לא שמעתי תלונות עליה אלא רק מחמאות. חשוב לציין שלא חל שום שינויי בחיי היום יומיים שלנו ושל הילדה. לא עברנו מקום מגורים, לא החלפנו לה גן, לא נולד ילד נוסף, ממשיכים במשרה רגילה במקום עבודה, למה חל שונוי כזה דרסתי בהתנהגות של הילדה? ואיך אנו , ההורים, צריכים להגיב? אני מרגישה חסרת אונים, עייפה וחלשה. מפחדת שהיא לא תחזור להיות כמו פעם. תעזרו לי

שלום לילך. אני מציעה לך לפנות לפורום השכן, שמתמקד בטיפול בילדים. נדמה לי ששם תמצאי מענה הולם יותר לשאלתך. לילה טוב ובהצלחה, מלי

אופיר, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ציינת שאת עושה כל שביכולתך כדי לעזור לעצמך. כל - ז"א: טיפול, תרופות וחברים. כדברייך. אני בטיפול עוד מעט כבר שלוש שנים. לפני תקופה של כמה חודשים חשבתי שאוטוטו אני מסיימת את הטיפול בהצלחה לאחר ה'עליה הגדולה' (ולפני הירידה המהירה שכנראה מתבקשת אחריה..) ופתאום, הופיעו להם כל מיני דברים שמפחידים אותי פחד מוות. עכשיו היא טוענת שיש דיכאון. אולי אני בהכחשה. אבל היא המליצה לפנות לפסיכיאטר. אני בסרטים מהנושא. מעולם לא הסכמתי להסתכל לכיוון של תרופות. יש בי אמונה טיפשית שתרופות פסיכיאטריות מתייגות אותי כ'משוגעת' למרות שאני מבינה שזהו עסק חברתי מוטעה ואמונה נכזבת, אני לא מסכימה לא להיאחז בה (זו כבר נקודה אחרת..) ואז, אז נתקלתי בדברייך וכל כך רציתי להצליח ל'דבר' כמוך.. בלי בושה. פשוט להיות כי זהו צורך.. את עוזרת לעצמך, ואפילו לא מפסיקה לנסות.. כל הכבוד. אני לא מעיזה לעזור לעצמי. אני כל כך מבוהלת שמגיעה למצב שגם לא רוצה. שאלתי היא, כיצד את מצליחה להתמודד עם לקיחת תרופות להקלה על כאב נפשי. האם את מתייחסת לעובדה זאת כאל 'סוד'. האם האנשים הקרובים לך יודעים על זה..? אם כן, האם הם מתייחסים אליך אחרת..? או מקבלים אותך איך שאת..? היום, נתקלתי בכתבה (המצורפת כקישור) המבקשת לנפץ את כל המיתוסים שאנשים חברו יחד, בנושא דיכאון ותרופות, לכבוד יום המודעות הבינלאומי לדיכאון (13.11.2008) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3621190,00.html הכתבה הייתה במקום. זה הרגיע משהו בי אך מיד הבנתי שזוהי כתבה. זה שכותבים על זה לא בהכרח פותר את בעיית המיתוסים. זה לוקח יותר זמן מזה (אני מודעת לעובדה שיש יותר מודעות היום אך אין אצלי מספיק מודעות רגשית או משהו רגשי אחר - חסר) אשמח מאוד לשמוע ממך. דעי.. אופיר יקרה(!), שאני קוראת אותך, נהנת והרבה מזדהה. כבר התכתבנו בעבר, אך היום, עקב הבושה והמצב הכולל בו אני נמצאת (דיכאון קטן עלי), אבחר להיות נעדרת שם. היי בטוב.. ועכשיו, אם אפשר.. לך מלי.. האם תוכלי להתייחס לדברי משום היכרותך בנושא זה, כמטפלת..? בתודה מראש.. נעדרת שם.

שלום לנעדרת שם. אני שמחה שאת שוקלת את האופציה התרופתית, ושאת מצליחה לחשוב עליה בבהירות, ולמנסה לגרש מסיחים כמו "מה יחשבו" או "מה יגידו". בעיני, עבור אדם סובל, כל עזרה היא כדאית, וכל כלי שמתווסף לארגז הכלים הוא עוד חיזוק נגד הסבל וחוסר האונים. מחקרים מראים ששילוב של שיחות וטיפול תרופתי הוא השילוב היעיל ביותר, ואני בהחלט נשענת על הנתון הזה. חשוב בעיני להזכיר גם שתרופות הם לא "נישואים קתוליים" - ברגע שתתחזקי ותחשבי שהתרופות עשו את עבודתן, אפשר יהיה (כמובן, תוך ייעוץ וליווי רפואי) לוותר עליהן. ולגבי שאלת השיתוף - זה עניין מאוד אישי. אני מניחה שיש אנשים שאולי תרגישי נוח לשתף, אפילו תרצי לשתף, ויש כאלה שלא. אין פה כלל נכון ואחיד. נדמה לי שזה קצת כמו לגבי טיפול - יש כאלה שאין להם בעיה לספר, ויש כאלה שחשוב להם שלא יידעו. נראה לי שכאן, כמו ברוב התחומים, חשוב שתעשי מה שמרגיש לך הכי נוח ומתאים. בהצלחה, מלי.

תתתנהתהי מלי אני רוצה להעיר משהו בנוגע לתרופות, כל פעם שאני קוראת על יעילותן של התרופות, מאנשי מקצוע למיניהם, אני נדהמת מחדש, ושואלת את עצמי, אם התרופות כל כך עוזרות, מדוע הם לא גורמות להטבה אצל אלה המשתמשים בהם. אקח לדוגמא את אופיר, שמופיעה כאן קבוע ולעיתים קרובות, ובטח לא עם הודעות המעידות על הקלה למרות הטיפול המשולב, ועם הרבה רצון כן ואמיתי להגיע לאיזושהי שלוה ורגיעה. אבל באמת , אופיר אינה היחידה, אני קוראת כאן תקופה לא מבוטלת, ומבינה שיש כאן דוגמאות למכביר.. אני רוצה להתנצל בפני אופיר שהשתמשתי בה כדוגמא...סליחה אופיר..ואני באמת מפרגנת לך.. ומלי - אל תקחי את דברי באופן אישי, אני באמת תוהה לגבי חוסר היעילות של התרופות, וההמלצה להשתמש בהם למרות זאת. ליל מנוחה.

הי.. אני מבינה אותך לגמרי, את החששות מלקחת תרופות. אצלי היו חששות אחרים לאו דווקא מאיך יתייגו אותי, אלא מהתרופות עצמן, מתופעות הלוואי הלא קלות שהן מביאות איתן, עם אובדן השליטה, עם התחושה שההישגים הם לא שלי אלא של כימיקלים במוח שלי..והרבה קולות מסביב לחצו עליי ואמרו לי מה טוב לי( משמע, תרופות ). העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, היא שתקחי תרופות כשתהיי שלמה עם ההחלטה, ואם את עדיין מתלבטת/ מפחדת, זה לגמרי טבעי, וכדאי לך להמשיך לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. אני נתתי לעצמי הרבה צ'אנסים וכשראיתי שהמצב לא משתפר, אלא אני רק מרגישה רע יותר ויותר, החלטתי שאין לי הרבה מה להפסיד, ובמילא אני תמיד יכולה להפסיק, למרות שאומרת לך מראש שצריך הרבה סבלנות עד שרואים שינוי, לפעמים חודשים ולפעמים גם צריך לנסות כמה סוגי תרופות עד שמוצאים משהו שמשפיע לטובה.. לגבי ה"סוד", גם בלי התרופות, לא ממש הצלחתי להסתיר מאנשים בסביבתי את עובדת היותי בדיכאון, מסתבר שזה משהו שדי נראה בהתנהלות הכללית ובמראה (:. דווקא חברות, משפחה ואנשים מסביב הם אלה שעודדו אותי לעזור לעצמי בכל דרך שאפשר, בדיוק כמו שאם הייתי חולה בסכרת, הייתי מזריקה לעצמי פניצילין בלי לחשוב פעמיים. ואצלי ככלל, אין סודות, התחושה של סוד מאבדת מכוחה לדעתי כשאתה מניח אותו להתחמם באור השמש, שמי שירצה יראה, ומי שלא ירצה, טוב שילך, סלקציה טבעית לאנשים שעדיף שלא ישארו בסביבתי...רק אתמול ביקשתי מחברה לא להיכנס לחדר שלי כי הוא מבולגן, והיא חטפה עליי קריזה שהפתיעה אפילו אותי. היא אמרה לי שהיא בחיים לא הייתה אומרת לי דבר כזה, מבחינתה אין שום דבר בה שאני לא יכולה לראות, ושאחרי כל השנים האלה חבל שאני לא מבינה שזה לא יפריע לה, שהיא מקבלת אותי איך שאני ..היה נחמד לשמוע... אני בטוחה שתגלי מסביבך הרבה אנשים לא רק שיבינו אותך, אלא שלוקחים תרופות בעצמם. יש לי מלא מכרים כל כך איכותיים שלוקחים תרופות, חלקם פסיכולוגים קליניים בעצמם. בכוח הוא בלהודות בבעיה ולטפל בה, זה רק מראה שאת אוהבת את עצמך ודואגת לעצמך. כמו שאומרים - מי שמתבייש, מתייבש(: אופיר

אופיר יקרה. מסר חשוב ביותר! תודה! מלי.

אופיר נשמה, יצא לך פניצילין במקום אינסולין... :-) ורק לומר לך שאת אמיצה ומיוחדת במינה לילה טוב ...

קורה בי משהו. משהו חזק מאוד. אני צריכה למות. הידיעה הוודאית שאני צריכה למות. אין שם רגש, לפחות לא כזה שאני מזהה. רק ידיעה מאוד עצמתית, מאוד כנה, מאוד חד משמעית, מאוד וודאית. אני יודעת שרוב חיי (האמת- כל הזמן מאז אני זוכרת את עצמי) הייתי אובדנית ברמות כאלה ואחרות, אני יודעת שתמיד אהיה. אישיות דפוקה יש לי. הפרעת אישיות גבולית שתשאר איתי לעולמים. לעולמים- עד שאחדול. אבל הפעם מלי, הפעם זה שונה. שונה כי תמיד אני מרגישה שאני רוצה למות, תמיד זה בא מתוך כאב, חוסר כוחות, יאוש, והפרעת אישיות גבולית אחת דפוקה. והפעם, הפעם זה בא ממקום כל כך אחר, כל כך שונה. הפעם זאת רק ידיעה וצורך לבצע. ואני לא יודעת להסביר את זה. והמטפלת, היא חושבת שהיא הבינה משהו ורוצה לדבר איתי. מחר אמורה להיות פגישה. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא מבינה למה ואיך. אבל אני באמת מאמינה לה שאכפת לה ממני. ועדיין, אני חושבת שזה יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. גם לה. אני יודעת שאולי יכאב לה קצת, אבל יהיה שם גם משהו טוב בשבילה. בשורה התחתונה, יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. וגם לי. אמרתי לה, אני לא רוצה לראות אותה יותר. בקשתי ממנה גם שלא תתקשר יותר. אני לא רוצה לשמוע אותה יותר. היא אמרה שאני מפחדת מהמפגש בינינו, שאני מפחדת לראות אותה. היא אומרת שאני מתכנסת. מתחפרת. מנסה לבודד את עצמי עכשיו. בגלל הידיעה הכל כך אמיתית הזאת שבתוכי (היא הכניסה את המילה ידיעה למרכאות, כשאצלי היא אמיתית לגמרי, והיא אמרה שהיא יודעת את זה). אני צריכה למות. לקחתי "יום" חופש מהעבודה. מתחילה לסדר דברים. לארגן. אני צריכה למות. צריך לזרוק יומנים ישנים. צריך להעלים את מה שהם לא יודעים. מה שהם לא ידעו, לא יכאיב להם. צריך לעשות סדר. סדר במגרות. סדר בחפצים. סדר. משהו אוטומט אולי. אני צריכה למות. וכשהצורך מתחבר מידי פעם לכמה דקות לרגשות ולרצונות למות, זה קטלני במיוחד. שם אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי או את מה שבתוכי. כי פשוט צריכה למות.

שיר יקרה. אף אחד, אבל אף אחד, לא צריך למות. אין דבר כזה. את מרגישה שאת צריכה למות, וזו כבר חוויה שחשוב להבין לעומק. נשמע שיש בתוכך קול שקורא לך לתקוף את עצמך, קול שמבקש להעניש, לחסל, להרוג. ויחד עם זאת, אני בטוחה, אני יודעת, שיש בתוכך קול, גם אם קטן וחלש, שמתנגד, שחושב אחרת, שמנסה להתמרד. ואני רוצה שתנסי להתחבר לקול הזה, זה שמבקש לחכות, להשהות, לנשום עמוק. כי הקול הזה עכשיו הוא קול שחשוב שתגייסי, וחשוב שתחזקי מבחוץ (למשל מהמטפלת שלך, או ממני). אני חושבת שאת יכולה וצריכה למצוא את החלק הקטן שבתוכך שעדיין מאמין, מקווה, מנסה. אני חושבת, ומנסיון גם יודעת, שטיפול, ליווי וגם זמן יכולים להפוך את הקול הזה לצלול וחזק יותר. ושעכשיו את תצטרכי לשרוד את הקושי והכאב. אני מקווה שתרגישי יותר טוב, ושפחות תותקפי מהקולות המאיימים מבפנים, ומזכירה לך שאת צריכה לשמור על עצמך, ואם את מתקשה לעשות זאת כעת - עלייך לפנות למישהו שאת סומכת עליו כדי שיעזור לך להגן על עצמך. היי חזקה, מלי.

אני לא אחת שיודעת לחבק, זה תמיד מרתיע אותי הקרבה הזאת. הכי הרבה שאני יודעת לתת זה כיף חברי כזה. אחרי ששמעתי והרגשתי אותך עכשיו, פשוט רוצה לחבק אותך בעדינות עוטפת, לאסוף את כל הרוך והחום שיש בעולם ולהעביר אותם אליך, שיתגלצ'ו להם בתוכך. אז הנה זה כבר בדרך והלוואי ויגיע.

מלי יקרה, קודם כל תודה... על המילים.. על שאת כאן.. על שאת תמיד מצליחה איכשהו לגעת באיזשהו מקום בבפנוכו שגורם להרגיש שאפשר לנשום קצת.. אתמול בלילה הגעתי למקום של צורך בביצוע הצו, ביצוע הידיעה הכל כך ודאית שבתוכי. ואז קראתי אותך, את המילים שלך. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתקשר למטפלת. אבל עשיתי את זה. משהו שאמרת, או משהו באופן שאמרת. השארתי לה הודעה, אם כי הייתי בטוחה שבגלל השעה היא כבר לא תשמע. ולאחר זמן מה, התחלתי פשוט מתוך אוטומט, לנסות למות. ושניות לפני שהספקתי, היא התקשרה. היא היתה שם, היתה איתי, היתה בשבילי. בקשתי ממנה שתעזור לי לעבור את הלילה. רק לעבור את הלילה. והיא עשתה את זה. בצורה הטובה ביותר. עובדה.. אני כאן עכשיו.. אני כאן ויש בי המון רגשות מעורבים מאוד קשים. מצד אחד הוודאות שאני צריכה למות עדיין בתוכי, ללא שום עוררין. מצד שני יש כמה קולות, כמו הקול של המטפלת, הקול שלך והקול של אחת. קולות שכנראה גרמו למשהו בתוכי אתמול לעצור לשניה ולהתקשר למטפלת. אני יודעת שאני עדיין במקום של "סכנה" כמו שהמטפלת קוראת לזה, מצב של "מצוקה" אם כי אצלי הדברים נחווים באופן או בהגדרות שונות לחלוטין. אני לא יודעת מה יהיה איתי מלי, אני לא יודעת.. כי הדברים יכולים ומשתנים אצלי בשניות. הפרעת אישיות גבולית דפוקה, שכבר אמרתי שתלווה אותי כל החיים הדפוקים עד שאחדול. והשינויים הקיצוניים האלה יכולים לבד להיות מקור לחידלון. חזרתי עכשים מפגישה איתה. פגישה שאפשרה לי קצת להכניס אוויר לבפנוכו. פגישה שאולי תאפשר לי להחזיק עוד קצת מעמד, לפחות בשעות הקרובות. פגישה שאפשרה לי עכשיו לכתוב לך.. אני כל כך עייפה מלי. עייפה מהכל, ובעיקר מעצמי. הלוואי ויכולתי להיכנס למיטה, להתעטף בשלוש השמיכות שלי, שארגיש את כובדן על גופי, ולא לצאת משם לתמיד. הלוואי ויכולתי קצת לנוח מעצמי, להרפות, לנשום.. שיר

שלום רב, יש לי מכרה שגרה בצפון. היא סובלת ממחלה כרונית ועומדת בפני ניתוח קשה ומשמעותי. היא אם לילד קטן והשבוע בעלה החליט לעזוב את הבית. היא נמצאת בבקרים באשפוז יום נפשי ובערבים היא לבד עם הילד. לפני כשבוע היא כתבה בפורום שלנו (תמיכה למחלה הכרונית שיש לנו-באתר אחר) שהיא בלעה הרבה כדורים. והסתבר שלאחר מכן היא נסעה לביה"ח והיא בסדר. אני בקשר טלפוני איתה ואין לי אפשרות לבקרה (גם אני חולה). אני מאוד מודאגת ורוצה לסייע לה איכשהו. אני מרגישה שהיא קוראת לעזרה אבל לא יודעת מה היא צריכה.מה אתם מליצים לי לעשות? אני לא יודעת איך לעודד אותה למרות שאנחנו חולות אני לא ממש חברה שלה. יותר מכרה מהאינטרנט אבל אני מרגישה מחויבות כלפיה ויש לי חרדות ממה שהיא עלולה לעשות. אני חושבת שהיא לא תפנה לעזרה סוציאלית בעיר מאחר והם עלולים לקחת את הילד. אני לא יודעת כמה להתערב ועד כמה היא בכלל צריכה אותי. אין לה קשר טוב עם הוריה והיא לבד בערב, ישנה עם הבן ולוקחת כדורי שינה. היא בחורה צעירה ומאוד אנטיליגנטית ומשכילה אבל נראה שהיא נמצאת ביאוש ושרויה בכאבים חזקים ולא מצליחה להרים את הראש מעל למיים.. גם אני עוברת ניתוח עוד שבועיים אז אני גם לא כ"כ פנויה נפשית ומרגישה אשמה שאני לא נוסעת אליה. איפה ניתן לקבל עבורה עזרה? מה לעשות? תודה רבה

שלום שרונה. החרדה והקושי שלך ניכרים מהמכתב, ואני מרגישה שאולי את לוקחת על עצמך קצת יותר ממה שאת יכולה, או צריכה, לשאת. החברה שלך היא אדם מבוגר, והיא מטופלת במספר מסגרות שאמורות להיות אחראיות ולשמור עליה. אם את מודעת למצב חרום שנדמה לך שאינו ידוע לגורמים המטפלים - כדאי וחשוב שתיידעי אותם. אם זה ידוע (ואני מעריכה שכן) הרי שנותר לך ללוות את חברתך כחברה, כמי שמתעניינת, אכפתית, מושקעת רגשית. ועם זאת, חשוב שתכירי גם במגבלות שלך, ובאחריות שיש לחברתך על חייה. אינך יכולה או צריכה להיות המטפלת שלה, וגישה כזו לא רק נועדה לתסכל ולהכאיב לך, אלא גם מעבירה לחברתך מסר שהאחריות איננה שלה, וזה מסר מסוכן בעיני. אני חושבת שדרך הקשר ביניכן את אולי מבטאת את המשאלות והצרכים שלך כעת - שידאגו לך, שילוו אותך, שיהיו איתך, ונדמה לי חשוב שתבררי לעומק האם העיסוק בחברתך בא ממקומות של בדידות, חרדה או כאב שאת עצמך מתמודדת איתם, ושדרך הטיפול בחברתך, אולי, את מנסה לעבד ולענות עליהם באופן כלשהו. תהיי בריאה ותרגישי טוב, מלי.

למלי, לקוראים ובעיקר לעצמי... הוי, הלוואי ויכולתי לומר את מה שאיני יכולה במסגרת הזאת. זה לא כל-כך ה"מה", אלא בעיקר ה"איך". אותו אופן, שהכרחיים לו מימדים ומורכבויות רבות נוספות. מקום עם נפח שמאפשר תקשורת מפותחת יותר. מזינה יותר. כל-כך מעניין, שאני מבקרת כאן תקופה לא מבוטלת, מראה נוכחות, לפעמים נדהמת עד כמה דבריי ואף אני עצמי לא מגיעה בכלל לתודעת הקוראים. האמת, שזה גרם לחלקים בי לחייך ולהירגע, ואף סייע להיקשר יותר ויותר לטיפול, הממלא לאין ערוך. להיקשר לחלקים הבריאים בעולם. לאנשים בשר ודם. וראו זה יופי - החשמלאי והשרברב שעשו אצלי תיקונים קטנטנים, החליפו שתיים שלוש מילים לא יותר, פעם אחת לפני שנתיים - זכרו אותי ומה שמסביב כשיצרתי איתם קשר שוב. השכנה שהשאירה לי פתק קטן על הדלת - חזרי אליי - דבר כה פעוט, לכאורה, יצרה תקשורת ששווה מיליון התכתבויות באינטרנט. בהקשר זה, את יודעת מלי (את מותק אמיתית, מלי יקרה), אני מפנטזת שיום אחד אפגוש במציאות מי מכם, אתם, ששמכם מופיע בצבע כחול, כמייצגי בריאות ויציבות (לאו דווקא אתם אתם, כאמור). אפגוש אפילו לדקות ספורות ואומר את שעל לבי. אומר הנני, נא להכיר. להרגיש אתכם בעדי. וזהו. ואז איש איש ילך לדרכו עם מטען חיובי קטן בלב. כל זה נאמר בטיפול, כולל פנטזיית המפגש. מלי... נמאס לי מכל זורקי העגבניות הרקובות והמכים באלות. רוצה סביבה בריאה בתקווה

שלום שקטה. יכולתי להזדהות עם הרבה דברים שכתבת במכתב שלך, ובתור מי שמייצגת, וגם מאמינה, במשמעות של מפגש אנושי, הרי שאני יותר ממסכימה איתך לגבי המגבלות של המדיום הזה, הוירטואלי-ממוחשב-אנונימי. עם זאת, אני חושבת שאולי אפשר לחשוב פחות במונחים של "משהו טוב ואמיתי" מול "משהו רע ומזויף" ולתפוס את שני המדיומים - זה האנושי וזה האינטרנטי, כמדיומים שמאפשרים סוג אחר, שונה אך ייחודי ומשמעותי של מפגש. נדמה לי שכל אינטראקציה יכולה למלא, לממש ולספק חלקים אחרים ושונים, ואולי גם להפגיש כל אחד עם צדדים שונים ואחרים באישיותו.אני תוהה למשל, מה גרם לך להיות, או להרגיש, פחות נוכחת כאן, לעומת נוכחות במקומות אחרים, ומה, אולי, בכל זאת כן קרה או נחווה על ידך כאן, להבדיל מבמקומות אחרים. אני גם מזמינה אותך לחשוב מה זה מספר לגבייך, לגבי האינטרקציות שאת יוצרת, ולגבי מה נדרש לך כדי לחוש נינוחה ובטוחה בקשרים. לילה טוב, מלי.

שקטה... דווקא בשבילי את ממש לא. ומאוד בתודעה, ואני תמיד תמיד מחפשת את המילים שלך כאן, תוהה איזה שם יהיה לך הפעם. קוראת את המילים שלך תקופה ארוכה, ואני מבינה ורואה (כך נדמה לי) יותר ויותר ממך, וזה משמח אותי. גם אני מפנטזת על המפגש... נורא נורא רוצה, ומפחדת שזה יקלקל קצת את הקסם. כי יש במקום הזה קסם, וייחודיות, על כל המוגבלות שבו. אני שמחה שאת פה... את חלק בלתי נפרד מהמקום הזה בשבילי. שלך, נועם (ונמש)

נועם (ונמש). תודה רבה ולילה טוב! מלי.

למלי היקרה, נועם האהובה, נמש, וגם לי... הי בוודאי שהאינטרנט אינו משהו רק רע. עיניכן הרואות, מנצלת אותו בדרכי. לפעמים טובה יותר, לפעמים פחות. וכמו שאומרים - צריך לדעת להשתמש במידה ובאופן פחות או יותר סביר. להשתדל למצוא ולקחת את הטוב. כן, כמו בכל דבר. הוי שוב... הלוואי ויכולתי להגיב ולומר את מה שאיני יכולה כאן. אלה דברים שאני יודעת ומסוגלת במציאות, במקומות יחסית בטוחים עבורי, מקומות אמינים, שכבר הוכיחו עצמם, אך לא פה, לא באינטרנט, ובמיוחד לא בתוך מערכת הפורום רבת העיניים שמגבילה אותי בדיוק עכשיו מבחינה זאת. מסיבה זאת, וברצף האסוציאציות, פנטזתי על עניין הפגישה עם מישהו נוסף מעבר לטיפול, ידיד נפש שגם מכיר את המקום שכאן. דימיינתי משהו אינטימי וקרוב יותר, מקום שקט, מקום שאינו חושפני ומתערטל בפרהסיה. פגישה לומר בה מעט, ללא יותר מידי מילים, בעיקר מסרים בין שתיקות ומבטים ותנועות גוף באשר קשור (גם) לכאן. והיו בה מילים שהיו נותנות תשובות לכל השאלות שנשאלו. מה שאני תרה אחריו די הפוך ל-ים המילים שאני שופכת כאן כדי לנסות למלא את מה שלא מצליח לעבור. וזה באמת לא מצליח... מתסכל. מאכזב. מסכימה שהתגלו בי צדדים פה (וגם בטיפול, הודות לשינוי מסוים שעשינו בו והוא שאפשר זאת), צדדים כאלה שלא באים לידי ביטוי במקומות אחרים. את יודעת מלי, הפורום נראה לי לפעמים כמו להיות באנליזה (במובנים של התדירות הגבוהה ובלי קשר עין). להיות באנליזה רק מבלי להיות באנליזה, ואז כל הקטע הטיפולי מתפקשש טוטאלית... אז חשבתי לי לבדי. ביני לבין עצמי על התשובות. והמשאלה? שידעו מי אני עכשיו, שאנשים נוספים חמודים ומקסימים כמו נועם (הי נשמה) ידעו, שידעו מי הייתי גם בהודעות אחרות, ואולי חלק מהן יפתיע שזו אני. שידעו מה הניע אותי לרשום את ההודעה הנוכחית והודעות אחרונות אחרות. שמישהו אחר ידע איך לא נותר לי אוויר לנשום כאן. שמישהו ישים משקל גם בצד הרך, הבריא, שלי. הכל נכתב, אפילו באופן חזרתי יותר מידי. הכתובת על הקיר, לדעתי זה לא עניין של לחפש בתוך הראש שלי את מה שלא יצא ממנו, או לחפש קישורים שלכי תדעי מאיפה הם באים, או שלזכור הכל הכל... זה יותר להוציא לאור. אולי הייתי רוצה פעם להיות כמו האחרים שמרשים לעצמם לצעוק החוצה בקול גדול. וחוצמזה, רוצה גיבוי, גם מעבר לטיפול... ועוד צריכה לחפש מקום בטוח בשבילו... אגב, איני מסווה. להיפך. לפחות נראה לי שכך. דואגת להשאיר כל כך הרבה פרטים מזהים מובהקים ייחודיים לי בכל הודעה, אך מחשש יהירות ותוקפנות וקנאה וחמדנות איני רושמת במפורש... גם חושבת, שאולי מחשש קצת דומה, המילים הטובות שנכתבות לי, עוצרות מעבר לקו הגבול. לא כי לא רוצים לתת לי, אלה כי מחפשים להגן עליי. המחשבה הזאת יכולה בהחלט להיות קשורה למערכות יחסים של עבר שלי. אבל בכל מקרה זה גם נכון - לטוב ולאהבה יש גבול... עם הרע והשנאה אפשר לרוץ בדמיון עד אינסוף, ולכן הכיוון הזה עשוי להיות ממכר יותר. למשוך יותר. מה מרגיש לי בטוח יחסית בחוץ: מערכות יחסים עם אנשים שיודעים פחות או יותר רוב הזמן גבולות נכונים, שמבינים נפרדו?ת, שעברו הרבה מבחנים כדי להיות שם... אבל הכי, הכי אני מפנטזת כאן לפנק את נמש. ים פינוקים לשלוח לו. נמש הוא אחד כזה, הכי כזה שיכול לעזור לי למצוא חום ועוד חום. הא, איך שחתולים יודעים להימשך לגופים חמים (אומרים שהם רואים אינפרא אדום, נדמה לי...). לחיות הפרווניות יש יתרון נוסף. הן יודעות לשמור סוד ועוד. מאמינה שהן חיישנים מעולים שיכולים בהתנהגותם לדבר אותנו. הוי, אך לצערי, לאחרונה יש קול חזק ורעשני שמושך ושואב לכיוון הקור. אי שמיכת הפוך... איה... מניחה שכשאשוב לכאן לקרוא, אהיה במקום אחר פנימה, אך השארתי לי כאן לבינתיים. שלכן ובשקט ...

שלום רב הייתי מעוניינת לדעת עוד על השיטה. אני בעצמי עם בעיית קשב וריכוז ובני הבכור מתחיל להראות סימנים שאני מזהה ,כמו שלי האם אפשר ללמוד ממך את השיטה מכיוון שיש לי עיניין רב בטיפול באנשים .אך קודם לטפל בבני ובי

שלום רב לך אילנית, בהמשך לפנייתך התשובה חיובית. אשמח לשוחח עימך בנדון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באת והלכת כל כך מהר. ככה זה מרגיש.

או! זה פתיח!

נתקלתי באתר הזה http://www.med.nyu.edu/psych/screens/depres.html מבחן שאמור לזהות מצב של דיכאון. שאלתי היא עד כמה באמת ניתן להסתמך על מבחנים מהסוג הזה? בעת שמילאתי את השאלון חשבתי לעצמי, הרי כשאני ממלאת את השאלון באותו רגע אני נמצאת במצברוח מסוים, אם אני אמלא אותו מחר בבוקר לדוגמא או בזמן אחר, אולי אהיה במצברוח אחר ואולי התשובות שלי יהיו אחרות. אמנם השאלות הן לגבי המצב בדר"כ אבל סביר להניח שהנטייה היא לענות בהתאם לאיך שאני מרגישה באותו רגע, לא? בקיצור עד כמה באמת, אם בכלל ניתן להסתמך על שאלונים מהסוג הזה לצורך אבחון דיכאון?

שלום נטע. שאלונים, בייחוד הפחות מקצועיים ומדעיים, יכולים להיות מטעים ומוטים. אבחנה פסיכיאטרית של דכאון דורשת מענה על מספר קריטריונים שמתייחסים להרגשות והתנהגות בשבועיים האחרוניים, ולפיכך את גם צודקת בטענתך שכאשר אין הגדרה של זמן, השאלון יכול להיות מוטה עפ"י מצב הרוח הרגעי. בכל אופן, אם את מחפשת אבחנה ברורה - כדאי פשוט לבדוק האם את עונה על הקריטריונים של דכאון עפ"י ה-DSM שהוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ומהווה את הסטנדרט לאבחנות. להתראות, מלי.

אני מקוה מלי, שלא התכונת שמי שחושד בעצמו כמדוכא ילך עכשיו ויפתח את הקונטרסט עב הכרך ויחפש את ההגדרה לדיכאון, ועוד בשפה זרה. עדיף להגיע לרופא הקרוב לא כן? או אולי לפסיכולוג? (-.' המבחנים הללו באינטרנט גם אם התשובה מוטה קצת עקב מצב רגעי, בסך הכל עבור מי שמפקפק לגבי מצבו, או שנוטה לקרוא למה שהוא מרגיש אחרת ולהפחית מהחשיבות, זה יכול להוות אינדיקציה ראשונית לדכאון. ולבסוף - מי שכבר מגיע למבחן כזה על מנת להגדיר את עצמו - זהו שלב חשוב בדרך הנכונה לאיזה טיפול, או הגדרה מקצועית שעשויים בהחלט להקל עליו.

אוי דוד, כ"כ כואב לי בפנים,לפי תוצאות הבדיקות שקיבלתי היום ולאחר שיחה עם הרופא נסתם הגולל על החלום לילד נוסף,הבת המקסימה שלי תישאר בת יחידה. אחרי 4 שנים של טיפולים אני צריכה להיפרד מהחלום איך אמר הרופא "הסיכויים שואפים לאפס". ולחשוב שהייתי צריכה ללדת בדצמבר,איפה אלוהים כשצריכים אותו,איפה?!? זה כ"כ לא פייר ,אני שגדלתי במשפחה גדולה וחמה היינו תשעה אחים ואחיות לא יכולה לתת לבת שלי אפילו לא אח אחד. ואני יודעת שיש לי בעל וילדה מדהימים,אבל איך מספרים לילדה המדהימה הזאת שמחכה כבר 4 שנים לאח/אחות שזהו שאין יותר למה לחכות. כואבת,איריס.

איריס, אני ממש מצטער לשמוע. אני מבין שאלה ממש חדשות טריות שקיבלת, ולכן אני לא מתכוון לומר לך את כל הדברים המנחמים (והנכונים) שבטח כבר התחלת לשמוע ועוד תשמעי בימים הקרובים. נדמה לי שלזה יהיה עוד זמן ושעכשיו את צריכה זמן ומקום משלך, בשביל להתמודד ולעכל את העניין. ובכל זאת, את שואלת איך לספר לילדה שמחכה, ואני חושב שהדרך הנכונה ביותר לספר לה היא מתוך הביחד שלכם, מתוך המשפחתיות ומתוך הידיעה - השיכלית" והרחוקה עדיין - שלמרות זאת אתם ביחד, ושה"ביחד" המשפחתי הזה יכול עדיין לספק כמות מרשימה של חום ואהבה, שאינה תלוייה בשום אופן במספרים ובכמות הנפשות הנמצאות.. ואני חושב, איריס, גם על הילדה שהיא את, על הילדה שכל-כך רצתה וציפתה גם היא לעוד בני משפחה, לאחים..תקשיבי גם לילדה הזאת ותני גם לה את הכבוד והמקום והחום שהיא זקוקה לו. להתראות וליל מנוחה דוד

ככה לפני שאני מתפוצצת רק שאלה - למה המטפל שלי שידע שאני ממילא מרגישה דפוקה לגמרי היה צריך להוסיף לי על זה את האבחנה המעוללת "הפרעת אישיות גבולית"? מה טיפולי בזה? מה עם פסיכולוגיה פוזיטיבית? למה לאשר לאדם שמרגיש דפוק שהוא דפוק?

מבינה:-(

שלום negra דיבור על אבחנה הוא משהו שנעשה על-פי רוב במסגרת של טיפול וכחלק מהתהליכים המתרחשים בתוכו. אני לא יודע באיזה הקשר האבחנה עלתה, אבל לעיתים יש משהו מארגן ומסדר במתן של אבחנה פורמלית, לעיתים יש בכך משהו מזעזע ומערער ולעיתים יש בזה גם מזה וגם מזה. בהרבה טיפולים יש מקום לשלב את הדגש על החלקים החיוביים יותר של האישיות יחד עם הנגיעה במקומות הכואבים והקשים יותר, אבל אני לא משוכנע שאבחנה היא משהו שנופל באמת לצד החיובי או השלילי. בבסיס מדובר בקטגוריזציה אובייקטיבית ככל שניתן של דפוס התנהגות נפשית, שאינה נושאת עמה בהכרח מטען שלילי או חיובי. מה שהיא מעוררת, התגובות שהיא מעלה, זה כמובן משהו שונה לחלוטין. אבל את בטח יודעת - זה בדיוק הדברים שצריך לדבר עליהם עוד ועוד בטיפול.. להתראות דוד

שלום אז מצד אחד ישנה ציפיה שהמטפל יחווה (ויפגין) רגשות אמיתיים של חיבה, דאגה, קירבה, אהבה, ומהצד השני ה'וודאות' שהוא נשאר אדיש לביטויים קשים, מעליבים המכוונים אליו. אותה מערכת מקודדת לשני הכיוונים, הלא כך?

שלום למישהי כן, נדמה לי שאני מבין לאן את מכוונת. אבל נראה לי שיש מורכבות מעבר לכך. מטפלים אינם מגיבים (אני מקווה) בצורה אמפתית אוטומטית ומפיקים מעצמם חום ללא הרף ואבחנה, אלא הם מגיבים למשהו. ולעיתים יש יותר תגובה של חום ולפעמים היא פחות נמצאת. ובשני המקרים שווה גם להרהר מדוע דווקא התגובה הזו הופיעה ומה למעשה מתרחש. ואותו דבר נכון לגבי תגובות לביטוים לא נעימים. בוודאי (אני מקווה) שמטפלים מגיבים רגשית למשהו שלא נעים להם. עדיין, החשוב הוא לא לבטא בהכרח את התגובה הזו (לפעמים כן יש לזה מקום) אלא יותר להבין למה היא הופיעה..כלומר, אותו סיפור בעצם. ההבדל היחיד הוא שתגובות חמות יותר מקובלות חברתית וגם יותר מקושרות ל"טיפול" ולכן יהיה גם יותר נוח וקל למטפלים להפגין אותן בגלוי. כך לפחות נדמה לי. ומעבר לכך, אני תוהה - האם השאלה שלך היא המשך לדיונים שעולים פה היום בפורום ביחס להודעה של דרור והתגובות שהיא עוררה, או שהיא ללא קשר? כי הנושא של תגובות של מטפלים, והאדישות שלהם, או מידת הפגיעה והכעס שלהם, נראה כמו נושא מרכזי למדיי היום..אם תרצי תוכלי גם לפתוח את זה יותר מול דרור בהמשך. להתראות דוד

לדוד, לגבי תהייתך התשובה חיובית. זה נדמה, נתפס לא פעם, בהודעות ותגובות שעולות כאן, כ'לא לגיטימי' שהמטפל ייעלב ו 'יגיב מהבטן' ובאותה נשימה הציפיה המתמדת כמעט שיחוש ויביע גם קשת של רגשות חמים(כמו המטופל..) רצון שהשיח הטיפולי יהיה אמיתי ככל האפשר אבל ש'המראה' תשקף רק את מה שירגיש נוח בכל הקשור לקשר הבינאישי מטפל -מטופל. המקובלות החברתית עליה דיברת מצטיירת בעייני כבעייתית. לילה טוב

מטורפת מעוצמת הכאב או כואבת מעוצמת הטירוף אבל בקצה בקצה עם כאב וטרוף איבדתי את גרם השפיות האחרון ברחתי ממנה ברחתי מעצמי מהדקים חגורות וממריאים ושישרף העולם לעד

שלום נקודה קצת צינזרתי והשמטתי ועדיין מה שנשאר נשמע רע למדיי. את ממריאה עכשיו, אני מבין, ואני מקווה שלאחר כמה הקפות תתחילי למצוא שוב טעם במה שהשארת מתחתיך ותתפני לנחות בחזרה. נחיתה רכה שתהיה לך, ככל האפשר. להתראות ולילה טוב דוד

הי דוד באתי להגיד לילה טוב...לפרוק קצת מחשבות, קצת מתחים. מחר בבוקר פגישה עם המטפל שלי, איזה כיף..אך עד מחר זמן רב, המון עבודה וסביר להניח שאשאר ערה עד אמצע הלילה ): רק שתיגמר כבר התקופה המטורפת הזו בחיי, מרגישה כמו זומבי מהלך, לא מצליחה לעמוד בקצב...אני צריכה חופשה בהוואי, קוקוסים, ים כחול ( עם כל הקונוטציות המוזרות שזה מעלה בי עכשיו אחרי ההודעות הקצת מטופשות שמציפות לאחרונה את הפורום..סורי, אך נכון..) הממממממממ, חופש! אם היה לי את הכסף לא הייתי חושבת פעמיים. דוד, אני יודעת שאין לי בעצם שאלה, אבל מאיפה לוקחים, שואבים כוחות כשמנצלים כל משאב אפשרי - פסיכולוג, תרופות, חברות וכל מה שיש בסביבה, אך זה לא עוזר..לא מספיק? צריכה מקום יותר אינטנסיבי להרפות בו, לנוח באמת. אני מרגישה שכוחותיי נגמרים. אוספת פירורי כוחות ומילים חמות מכל מקום שאני יכולה, אז תזרוק לי גם כמה? שיהיה לילה טוב וחלומות פז אופיר

שלום אופיר נחמד שעברת. תרגישי נוח לפרוק עומס מהגב, להניח פה מטענים. לפעמים, גם הפורום יכול להיות סוג של חופש. והחופש הזה גם מתבטא בהודעות שאליהן התייחסת, שבעיני אינן מטופשות דווקא, אלא יותר משועשעות ונובעות בעצמן מאיזה חופש. אבל אפשר גם לטעון שהן נעימות לי ולכן אני מגן עליהן..אולי, מי יודע? חופש, בכל מקרה, איפה מוצאים? אני חושש להישמע קלישאתי, אבל נדמה לי שמוצאים אותו בפנים. זהו יעד התיירות המומלץ ביותר (בהנחה שמגיעים בעונה המתאימה, שלא יהיה צפוף מידיי). חוף הים הצח של הלב והמחשבות, או איך שלא נקרא לו..מקווה שתנוחי ותספגי ממנו כוחות, לפחות עד מחר. לילה טוב דוד

דוד יקר אהבתי את תגובתך לאופיר בענין ההודעות המטופשות שעלו כאן בפורום, ועל האופן בו הגנת עליהן ועל כותביהן, בחיבה ובהבנה המיוחדות רק לך. אין פלא שאתה זוכה כאן למנות גדושות של הערצה. לילה טוב.

שלום דוד, מה שלומך? הרבה זמן לא כתבתי בפורום, למרות שאני מבקרת בו מדי יום, ונהנית במיוחד לקרוא את התשובות המקצועיות של המטפלים. מוזר שלא כתבתי כאן, רציתי מאוד, ואף התגעגעתי, אך לא מצאתי את המילים להביע את עצמי. בדרך אותה אני עוברת יש הרבה שינויים משמעותיים כעת, שינויים חיצוניים (סוף סוף), ומסתבר גם שלשינויים הללו צריך המון אנרגיה. המטפלת אומרת שיש לי עכשיו חיים ולכן אין לי צורך ליצור לי חיים דרך הכתב (במקביל לכתיבה כאן, אני כותבת גם יומן, וגם בו יש תהליך האטה של כתיבה). מעניין, לי יש חיים? כמו לכולם? פתאום אני חלק מהעולם הזה? מרגישה חיוניות, מלאות? זה אפשרי? אחרי כל כך הרבה זמן? זו התחלה, התחלה של תרגום כל השינויים הפנימיים שעברתי למציאות. יש עוד דרך, דרך ארוכה (עם קצת מזל - מוכנות והזדמנות, אני יודעת, ועכשיו יש מוכנות - יכולה להיות גם קצרה), עוד מכשולים לעבור, עוד נקודות שיש לקדוח בהן כדי להבין איך להתגבר עליהן וגם נוף מדהים שאפשר להנות ממנו ו... הפתעות. העיקר שאני נמצאת בדרך. תודה אלוהים. טוב לדעת שאתם כאן, תודה שירה.

שלום שירה טוב לשמוע ממך. מובן שבזמנים שונים אנחנו זקוקים ונהנים ממקומות שונים ולעיתים הדרך מובילה יותר פנימה, לעיתים יותר החוצה. אני שמח לשמוע על השינויים וההתרחשויות בחייך וגם נהנה מכך שעברת פה, למסור דרישת שלום. מקווה שהתנועה החיובית תמשך ושנפגש בזמנים המתאימים, בדרכים הטובות. להתראות בינתיים דוד

שלום רב לך ד"ר גליקסמן קראתי ושמעתי הרבה על השיטה , ברצוני לדעת מאיזה גיל ניתן לטפל בשיטה זו? %

שלום רב לך מאחר ושיטת הביופידבק מבוססת על תהליך למידה רצוי , חשוב וכדאי כי המטופל יהיה בעל כישורי למידה בסיסיים. אני ממליץ על גילאי 7 + בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום יש לי שאלה אני לרוב לחוצה מאוד בתוך הטיפול. פנימית וחיצונית. אני כל הזמן נמצאת בהיכון, מה היא תשאל, באיזה נושא נטפל היום.... וחיצונית - אני יושבת עצבנית, מדברת בעצבנות, לפעמים שוברת דברים שאני מחזיקה בידיים, לא מצליחה למצוא תנוחת ישיבה נוחה. לא נעים לי מזה, אבל גם אין לי שליטה על זה. והיא כל הזמן מעירה לי על זה. אבל בחוץ, אני מאוד שולטת בעצמי, לא מראה כלום כלפי חוץ, מתפקדת הרבה טוב מהרבה אנשים שעברו את מה שעברתי, ואף אחד לא יודע מה מתרחש בתוכי. החולשה הזו, אי השליטה, הפחד, המתח שמלווים אותי בכל פגישה (ממש בכל פגישה)לא עוזרים לי להתקדם בטיפול, ואפילו אפשר להגדיר אותו כטיפול תקוע. כל הזמן מדברים או מתחילים "למה את עצבנית?" ואז אני עסוקה כל הפגישה בלהחביא את המתח שבתוכי עד שהיא שמה לב לזה שאני לא איתה! אני שם שנתיים וזה לא מרפה ממני.

שלום ליאת נשמע לי שככל שאת נאבקת להשיג יותר שליטה כך היא חומקת לה יותר (מילולית) מהידיים. בחוץ זה עובד, אבל כנראה שבסיטואציה הטיפולית קשה יותר להחזיק את זה. וכמו בהרבה מקרים אחרים, הדרך עוברת דרך השחרור. השחרור של דברים שאת "אמורה" לעשות או "צריכה" להתנהג. השחרור של איך את "אמורה" להיות. ופרדוקסלית, נשמע לי שהמאמץ שלך כרגע צריך להיות מופנה לעבר לא להתאמץ. להרשות לעצמך להיות עצמך בטיפול, עם כל החשש והפחד שזה אומר "להיות" (אני פשוט לא חושב שאת עצמך כרגע שם, אלא יותר שאת מתגוננת מפני הסיכון הזה). אני מאמין ומקווה שצורה כזו של שחרור יכולה גם לסייע בשחרור של התקיעות שאת חווה כרגע. להתראות דוד

היי דוד , אני יודעת שנשאלה כבר כל שאלה אפשרית על תלות , אבל אני עדיין מתקשה להבין למה זה קורה , אני נמצאת בטיפול שנתיים וחצי , כשאני שם אני לא מצליחה כמעט ולדבר איתה , לא בגלל שעברתי חיים כל כך קשים , אני פשוט לא מסוגלת כל הזמן עוברת לי מחשבות שזה בטח בכלל לא מעניין אותה , והיא תחשב שזה ממש שטויות , שזה מגוחך להתעסק עם העבר במיוחד שמצד אולי הדברים לא נשמעים כל כך טראומתיים , פשוט לא מצליחה לדבר איתה באמת , אבל כשאני לא שם אני ממש מרגישה שאני לא יכולה בלעדייה והיא נמצאת לי כל הזמן בראש , אני רק מחכה לראות אותה ואפילו מאמינה שבפעם הבא אני יהיה מספיק אמיצה גם לדבר ...אבל זה שוב ושוב לא קורה . את מה שכתבתי כאן עכשיו היא יודעת ורק על זה אנחנו מצליחות לדבר , על זה שאני לא מדברת .. אני לא מבינה מה גורם לי להיות כל כך תלוייה בה? איך זה אמור לעזור לי ? אולי באיזשהו אופן זה אפילו גורם לי להישאר במקום , ואך נפטרים מהתלות ... (כאילו המטפלת הפכה להיות המרכז של חיי ..אני ממש לא אוהבת את זה )

שלום לאלמונית יכולות להיות סיבות שונות למה שאת מתארת, אבל הייתי מציע לך לשקול את האפשרות שדווקא הקושי העז שלך עם תלות הוא מה שגורם לה. דווקא התנועה להילחם בקשר היא שיוצרת את הסיבוך בתוכו ומעצימה את הקושי בהיפרדות. ומכאן, כאשר התלות תחווה בעינייך כמשהו פחות מציק או מאיים, אני מאמין שהיא גם תאבד הרבה מכוחה. ונשמע גם שהתלות הזו מתרכזת באיך המטפלת תופסת אותך, מה היא חושבת עלייך, ובתגובות הללו שלה את ממקדת את עיקר האנרגיה שלך כרגע. כלומר, התלות קשורה גם לכמות ולאיכות של קבלת פידבקים מהסביבה. כל אלה ועוד הם נושאים לעבוד עליהם עוד בטיפול..וברגע הנכון - לשחרר. להתראות דוד

קשה שלא להתייחס להתרחשות שהייתה פה בקשר לדרור... ותהיתי האם באמת הוא נפגע ואיכשהו זה הבהיל אותי ... מפחדת לפגוע ברמות עד כדי כך שמעדיפה להימנע ליצור קשר... איכשהו עם פסיכולוגים, תמיד נראה לי שמתורגלים לא לקחת אישי מדיי - לא עלבונות ולא מחמאות ומפחיד שאולי טעיתי(??) תמיד מרגישה שלא מספיקה להגיב לאותו פסיכולוג/ית שעזר/ה לי כאן - שלא מספיקה להודות או להתנצל במשמרת שלו/ה ולא נעים לי. אבל אז מרגיעה את עצמי שממילא אין לי כזאת חשיבות בעיניו/ה... ושממילא לא זוכרים אותי ואולי גם לא "סופרים" אותי ובאמת האם מישהו מכם, מנהלי הפורום, קורא פה גם שלא במשמרת שלו??? בכל מקרה - יצא שכל אחד ואחת מכם, עזר לי כל כך, (גם כשהייתי בשמות אחרים) ואתם עושים עבודה נפלאה!!!!! -שכל המילים קטנות לתאר אותה

שלום x אני מבין את הרגשתך ואכן ניסיתי להתייחס לכך למטה בקצרה, במסגרת המגבלות שנראו לי מתאימות. אני אדבר בשם עצמי, אבל נדמה לי שהאחרים לא רחוקים ממני בכך, כאשר אומר כי תמיד נעים לקבל תגובה לתשובות שלנו, וכי אנחנו בהחלט זוכרים וסופרים תגובות כאלה. ועדיין, זהו משהו שממש אינו חובה או הכרח ואני חושב שהתחושה הטובה עוברת פעמים רבות בתוך ההתכתבות עצמה ואינה זקוקה להרחבה רשמית. אני שומע אותך מבוהלת מעוצמת הפגיעה האפשרית וממה שביטויי כעס עלולים לגרום, אבל כן הייתי מציע להיזהר גם מהמקום שאליו יכולה להוביל הבהלה הזו: להמנעות מאמירת מה שעל הלב או מתגובה שנובעת מ"הכרח" ולא כחלק מתגובה ספונטנית רגשית. עדיין, נדמה לי, אולי אני טועה, שהתגובה שלך בסוף ההודעה אינה "מאולצת" אלא אמיתית ורגשית ואני מודה לך, בשמי כמו בשם המנהלים האחרים. להתראות דוד

הפסיכולוגית ממש פגעה בי בפגישה האחרונה. היא התפלאה איך עדיין לא עשיתי דבר מסויםו בגילי המופלג, ואמרה את זה בחיוך. אני מניחה שהיא לא התכוונה לפגוע. אבל זה מה שיצא. נפגעתי מאד והתחלתי לבכות. אמרתי לה ממה נפגעתי. היא אמרה "לא התכוונתי לפגוע" והוסיפה " בגלל זה אני מאוד נזהרת איתך, למרות שאת אומרת לי שאני יכולה לשאול ולחקור.." כאילו היא מפילה עליי את האשמה?? לא ברור לי. היא טעתה. אני בטוחה ומפילה את זה עלי? שזה בגללי? לא מתאים לה לומר דברים כאלה. אבל אפילו "סליחה" לא קיבלתי, אלא רק "לא התכוונתי". זה שווה ערך ל-"סליחה"? זה ממש מערער אותי נפשית.. אני מרגישה ממש רע מאז הפגישה ומתאפקת לא לבטל את הפגישה.

היי, המחשבות עדיין לא מרפות... אני לא תופסת איך האיכפתיות והמקצועיות שלה התפוגגו בפגישה אחת..מה קרה לה? איך היא מתנהגת ככה?(בלי כוונה) בסוף הפגישה היא אמרה עוד משהו שגרם לי לחשוב איפה המקצועיות שלה? היא הניחה הנחה על סמך דברים שאמרתי אך לא אמרתי אותם במפורש...והיא אמרה שהיא הניחה..ואסור היה לה להניח...אז איך התכוונה לטפל בבעיה אם בעצם היא לא הבינה אותה?? במשך שנתיים וחצי היא לא התנהגה ככה...לקח לי המון זמן לתת אמון ולבטוח בה....חבל...

שלום עינת ניתן להבין את הטענה שלך וכיצד נפגעת. אבל אני חושב האם יש דרך להשתמש בתקרית הלא נעימה הזו ולשפר בעזרתה את התקשורת שלכן בתוך הטיפול. כרגע נשמע שאתן עדיין מגששות ובודקות מה ניתן לומר ואיך, מה הן הנקודות הרגישות ובאחריות מי מוטלת המשימה להימנע מהן. כך שדווקא מתוך ה"פיצוץ" האחרון, אם תשכילו להיבנות ממנו ולא לההרס, אולי תצמח אפשרות של גדילה בקשר. ומעבר לכך, אני חושב על האופציה של הביטול - נשמע לי שזו בעיקר אופציה רעה עבורך. את אולי מבטאת כך את הפגיעה שלך, ובעקיפין "מענישה" אותה, אבל את זו שנותרת בסוף לבד עם הפגיעה והכאב. לא חבל? אם נפגעת, הדבר הנכון הוא לחזור לפגישה, לדבר על כיצד הרגשת, על מה חשבת מאז ולראות לאן הדברים הללו מובילים. בהצלחה דוד

שלום עינת ראיתי את בקשתך, אבל לצערי לא אוכל עוד להתייחס לכך היום. אני בטוח כי מלי תעלה את הודעתך ותתייחס אליה מחר. להתראות דוד

אני רוצה למות . אני מבינה שאני מסכנת את עצמי אני מפחדת להשאר לבד אך לא. בשום פנים ואופן לא רוצה א ף א ח ד לידי. אני מפחדת ~נילי~

שלום נילי אני מבין שאת מפחדת ואני שומע את ההתלבטות החזקה שלך בין החיים למוות, בין הלבד לביחד. בזמן שכזה אני יכול רק לאחל לך להצמד ככל הניתן לחיים ולנסות למצוא את האנשים שאיתם אפשר "להיות עם ולהרגיש בלי" - להיות פחות לבד ובכל זאת להישאר עצמך, ללא נוכחות מציקה או כופה מבחוץ. ואולי פה בפורום, או במקומות דומים לו , ניתן לעיתים להרגיש גם את ההרגשה הזו: טוב שאת נעזרת פה ואני ממש מעודד אותך ברגעים כאלה של מצוקה, לפנות גם לייעוץ טלפוני כגון ער"ן ודומיו, על מנת למצוא דרך להתמודד בכל זאת עם הלבד. להתראות דוד

שלום לך, אני בטיפול שנתיים ושבעה חודשים. היה הרבה עליות וירידות בטיפול. הרבה כעסים, שקט וחופשים. קשה לי מאוד בטיפול למרות שאני מרגישה שאיכפת לה מאוד, אבל קשה לי להתמסר ולתת למישהו לכנס לחיי. הבדידות הורגת אותי, הכעס הפנימי הורס אותי אבל בכל זאת אני עדיין מתנגדת המון בטיפול. הבעיה שאני מרגישה שהיא לא יודעת לבנות כאילו "תוכנית טיפול" בשבילי. אחרי כל פעם שיש בינינו נתק, או צעקות, או כעס או בריחה שלי היא מודיעה לי שהיא כאילו גילתה משהו חדש ושהייתה צריכה להתנהג בצורה אחרת. כמו למשל שהיא לא הייתה צריכה לדחוף אותי לשינוי בכוח, כי כנראה היה איכפת לה מאוד עד ששכחה שהיא לוחצת יותר מדי....אז כל הבלבול שלה נותן לי הרגשה של אי יציבות בטיפול, נותן לי הרבה "חורים" לפרוץ, ולהתנגד ולברוח. אני יודעת שהיא עייפה והאמת גם אני. יש לציין שהיא מטפלת כבר שנים ולא עוברת הדרכה (היא פעם התדוותה בפני שהיא אפילו חושבת לקחת הדרכה על מנת שתמצא כיוון לטפל בי) תודה

שלום חגית לפי התיאור שלך נשמע לי שהמטפלת שלך, שהיא מנוסה ובעלת בטחון, אינה בונה "תוכנית" אלא הולכת יחד איתך ומרשה לעצמה לגלות דברים, להתבלבל, ללמוד ולהתקדם ללא מפות או ידע מוקדם. יש בכך תועלת טיפולית רבה, אבל לעיתים תנועה כזו יכולה גם לעורר אי-בטחון במטופל, להעצים את תחושת הבדידות ולעורר חרדה בשל העדר של תחושת החזקה. ונדמה לי שאולי את התחושה הזו את מחפשת בהדרכת המטפלת או בקיומה של תוכנית טיפולית. נראה לי שאולי יש משמעות לתזמון הנוכחי של הצורך שלך ביותר החזקה ואולי, כפי שכתבת, פשוט עייפת. בכל מקרה הייתי מציע לך להעלות את התחושות האלה מול המטפלת ולבדוק יחד איתה כיצד אתן מבינות את המתרחש והאם יש אפשרות כרגע לשפר את הרגשתך ולתת לך הרגשה מוכלת ומוחזקת יותר. להתראות דוד

הייתי בטיפול (עדיין) שכולו טעון מתחים. לא מצליחה ולא הצלחתי להבין למה. התעייפתי, ביקשתי חופש אז היא התעצבנה. ובכל זאת ולמרות כל ניסיונות השכנוע להשאר, החלטתי לצאת לחופש. עכשיו יש בינינו נתק מוחלט. היא לא שואלת מה שלומי ואני לא מתקשרת. הלכתי לשלם לה חוב השבוע, אז "טענה" שהיא מאוד מתגעגת ורוצה לדעת מה שלומי, ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי.אבל זהו. ואני לא יודעת מה לעושת. אני בבירור לקחת יחופש ולא הפסקת יאת הטיפול. היא יודעת גם שהחופש הוא על מנת לבדוק את עצמי אם אוכל להפסיק את הטיפול, כי הוא נמשך כבר שלוש שנים בלי שינויים משמעותיים או התקדמות. מה אתה מציע? איך אפשר להיפטר מהמתח שאני מרגישה בסביבה? למה מטפלים מתעצבנים מחופש של מטופל? ולמה מטופל חייב לקבל את החופש של המטפל?

שלום ד. אני מבין שאת מאוד מתלבטת ביחס לטיפול וכיצד והאם להמשיך אותו. האמת היא שבמובן מסוים נשמע לי כאילו הטיפול אכן עדיין נמשך. אתן לא נפגשות ומדברות באופן קבוע, אין תשלום או ביטויים אחרים לטיפול, אבל משהו ממשיך ומתרחש ביניכן, ומבחינה זאת אין כאן למעשה הפסקה, אלא התרחשות שיצאה מחוץ לגבולות הקבועים של הטיפול. ואולי זה מה שקשה למטפלת (אני לא יודע אם היא אכן התעצבנה או לא, אבל אני יכול לנחש שהיא מגיבה רגשית למשהו). נשמע לי שהמצב כרגע אכן מתוח ביניכן, אולי כהמשך למתח הקבוע בטיפול, ויש מתח בעיקר סביב השאלה מי תיזום מה, מי "תשבר" ותחזיר/תחזור למסגרת הקבועה של הטיפול. בקיצור, נשמע לי שיש פה שאלות חשובות ושהטיפול רחוק מלהיות ללא התרחשויות או שינויים. אני כן תוהה האם את מצליחה לבטא מולה את הכעס שאת מרגישה (ושאני תוהה גם האם דווקא יצא מוקדם יותר, מול מטפלים אחרים, פה בפורום..) והאם יכול להיות שיש פה איזו סוג של בחינה עבורה: עד כמה היא מתאמצת? עד כמה באמת איכפת לה? עד כמה היא מתכוונת להיאבק עליך ולא לוותר? בקיצור, נראה לי שלא עזרתי ורק סיבכתי יותר. לפעמים גם זה נחוץ. אבל בסיכומו של דבר, העצה שלי היא שאם את רוצה להפחית את כמות המתח, כדאי לך לשמור כמה שפחות בפנים (כלומר, הוצאה החוצה מפחיתה את המתח הפנימי) ולדבר איתה בצורה הכי גלויה וברורה שיש. בהצלחה דוד

) אבל אני לא מצליחה להפחית לחץ, לא מצליחה להוציא את מה שיש בפנים, לא מצליחה לקחת את היוזמה ולהתקשר, התעייפתי ממאבק הכוחות הזה, וכבר דיברנו על זה אבל אני לא יכולה יותר. רוצה שהפגישות יהיו רגועות (שתבין יש הרבה שקט בפגישות, אבל יש הרבה מתח). 2) מה כוונתך שהיא מגיבה רגשית למשהו? 3) מה כוונתך שהכעס שלי ייצא כאן בפורום? או אצל אחרים? אני לא הייתי בטיפול אחר - זה הראשון שלי וכנראה האחרון. ואני כן בודקת אותה, אני מוכיחה לה עד כמה לא איכפת לה ושזה הכל משחק\הצגה אחת גדולה! אחרת הייתה דואגת ולא עוזבת אותי לבד!!!

נראה לאחרונה ב 9:32 לבש גי'נס וחולצת טריקו כהה עם עיניים כחולות וחיוך ניצחי:-)

טוב הוא בטח הלך להתקלח ולאכול משהו ותיכף יחזור:-)

שלום הנה הגעתי ואני כאן. אולי קצת באיחור ואולי כבר קצרה הרוח אבל אני פה. בסוף תמיד מגיעים. להתראות דוד

היי לכן אני רואה שיש כאן הרבה בנות והיי לפסיכולוגים תגידו ... קראתי פה פעם שאם מטפל מתאהב במטופל שלו אז הוא יפסיק את הטיפול... מה כאילו זה משהו שחייבים לעשות או שיש מטפלים שמתאהבים ועדיין משאירים את המטפל שלהם בטיפול מה בעצם השיקולים בכלל יש דבר כזה מטפל שמתאהב במטופל? חוצמזה יש לכם פורום מגניב לאללה לירון צ.

אנו כאלה עלובים שרוצים שהמטפלים שלנו יאהבו אותנו חוצמזה נראה לך שיש מטפל שיודה שהתאהב במטופל שלו? תתעורר בן אדם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מטפלים לא מרגישים מטפלים עובדים!!!!!!!!!!!

איזה שטויות!!!!!!!!!! מטפלים הם בני אדם ועוד איך מרגישים זה שהם לא מודים בזה זה כבר סיפור אחר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לירון כפי שאתה רואה, השאלה שלך עוררה תגובה חזקה ומיידית. ולא בכדי. זו שאלה שנוגעת בכמה מהתקוות והחששות הכמוסים של לא מעט מטופלים. עדיין, בניגוד לתשובה שניתנה למעלה, המצב הוא מורכב יותר. פסיכולוגים הם גם בני-אדם והם מגיבים באופן רגשי למטופלים עמם הם נפגשים. וטוב שכך, שכן ללא תגובה רגשית אותנטית מצד המטפל (מבלי להתייחס לשאלה האם כדאי לו לחשוף תגובה זאת או לא, האם הוא יכול בכלל להסתיר אותה) יהיה קשה יותר לנהל טיפול מועיל באמת. בין הרגשות המתעוררים במטפלים יכולה להיות גם אהבה, על טווח הביטויים שלה - מאהבת הורה ועד לאהבה שכוללת בתוכה אלמנטים של אהבה זוגית או משיכה פיזית. כמובן, יש איסור ברור וחמור לפעול על פי רגשות אלה בצורה שמפירה את החוזה הטיפול או את הקוד האתי של המקצוע. ועדיין, הרגש, כרגש, יכול להתקיים. מתי רגשות אלה יובילו לסיום טיפול? כאשר המטפל מעריך כי הם אינם מקדמים את הטיפול אלא מחבלים ביכולתו לסייע למטופל ואולי אף לפגוע בו. האם קל להכיר בכך, לזהות התרחשות שכזו בזמן אמת? לא. אבל לשם כך יש יש חובה בשנים של הכשרה ובקיום של הדרכות והתייעצויות במקרה הצורך. נקווה שכמה שיותר פעמים הגורמים האלה מצליחים לשמור על הסיטואציה הטיפולית ולהוביל לתוצאה הטובה ביותר עבור המטופלים. להתראות בינתיים. דוד

שלום לדוד (כך אתה כותב נכון?:-) דוד, יש לי כמה סוגיות/שאלות/קשיים/פתלוגיות/תהיות/ בנוגע לקורה אותי בטיפול שלי. ראשית, ביקשתי מהמטפל שלי להוסיף פגישה שניה, בעקבות קושי כלכלי הוא בא לקראתי עם הנחה בתשלום. אין טענות, כמובן שהייתי אמורה להעריך, יותר נכון מעריכה זאת. מנגד, יצאתי מהפגישה שבה דוברה ההנחה בתחושות מאוד לא טובות. הרגשתי מושפלת, זיוף, הרגשתי כאילו אני תלויה בו באופן כזה שצריכה שיעשה לי טובה עם הנחה. דיברנו על זה – הוא טוען שהוא לקח תחושות אלו בחשבון טרם החליט על הנחה, ושאינו מרגיש שעשה זאת מתוך "עושה לך טובה" או מרחמים (חלילה). עדיין, המילים שלו לא ממש הרגיעו/נגעו או שינו משהו בתחושה. זה לא יהיה מוגזם אם אומר שאף מצטערת שהעליתי סוגיה זו לאוויר, הייתי אולי מעדיפה להישאר במתכונת של פגישה אחת ולו כדי להרגיש ששולטת גם אם מלאכותית בטיפול ובי. עולות בי תחושות (שכנוע עצמי כמובן:-)..) של – לא צריכה אותו, מי צריך את ההנחה הזו, ועוד כל מיני מילים המנסות להשחיר את נוכחותו האהובה בתוכי. טוב זו בעיה אחת. בעיה אחרת – בפגישה האחרונה הערתי את תשומת ליבו של המטפל שהוא מריח לי מאלכוהול, הוא טען שלא שתה טרם הפגישה, מה שנשמע לי הגיוני ואף רצוי, הוא שאל אותי מה הוא אלכוהול עבורי... זה לא מה שחשוב, מה שכן חשוב לי דוד היא העובדה שלא מאמינה לו! היה ריח של אלכוהול בחדר וכאחת שמאוד רגישה לריחות בכלל ולאלכוהול בפרט – הטריד אותי שהוא מבטיח שלא שתה בעוד שאני בטוחה בהסתמך על חושי שיש שקר בינינו. לא נעים לי לומר לו בפגישה הבאה שהתחושה שיצאתי איתה היא שהוא שיקר לי. בעיה אחרונה – יש הרבה הסתרות שעומדות ביני לבין המטפל (בגללי) עמלתי רבות להסביר לו עד כמה לא ניתן לסמוך עלי - מה שאני מספרת, בפעם האחרונה שבדקתי במילון קראו לזה שקרנית, כאמור, טרחתי כל השנה ולדעתי די הצלחתי לגרום לו לראות בי שקרנית. העניין הוא שבטיפול אני נמנעת מלשתף אותו באירועים קשים שקרו וקורים לי מתוך קדימון שמלווה אותי בראשי הצועק לי "הוא לא יאמין לך", בו בעת גם אני לא מאמינה למה שהוא, המטפל אומר, כשהוא לובש את כובע האמפאטי והמבין והרגיש הקול בראשי מזהיר אותי על ריח של זיוף באוויר ועל שקר. התוצאה היא שכל מה שאני מספרת יודעת מראש שאינו מאמין לי והדינאמיקה גם הפוכה לכיוון שלו. בקיצור, טיפול בו אוהבת את איש השעה הזה, חוץ מאהבה כנה אליו – כנות אינה בנמצא, אני מניחה שהוא אדם כן וישר אך ראשי הקודח לא ממש מאפשר לי לקבל את ההנחה הזו וליישמה לכדי אמונה. (מתנצלת אם התשתי אותך בקריאה - תשובה קצרה תתקבל בהבנה:-)..)

אולי המטופל הקודם שתה אלכהול או שאולי זה אלכהול לניקוי או שזה סבון ממש גרוע או שהוא לא מכבס את הבגדים מיום קודם או שאולי זה ריח שנובע מרגשות. לי זה קורה לפעמים שריחות מזכירים לי אנשים, רגשות ומצבים וההפך שהם מזכירים לי ריחות ואז אני כמעט יכולה להריח את זה.

פתאום דרך ההתכתבות פה קלטתיאיזה קטע זה שלמטפל שלי אין ריח של בושם תגיד דוד יש למטפלים הוראה לא להתבשם כדי שגם הריח יהיה ניטראלי?

נגרה נגרה נגרה בובה'לה איזה בלאגן :-) אהה... נגרה אני זוכרת שסיפרת על ההתאהבות שלך במטפל הייתי בשוק שסיפרת לו על זה וגם אמרת לו שאת רוצה לשכב איתו נכון? וואללה אחותי איזה אומץ יש לך:-)

איפה קראת את מה שכתבה נגרה על לשכב עם המטפל שלה צרפי לי קישור....

נגרה...היי לך חיפשתי בשבילך ומצאתי ש: ריחות יכולים להיות פלאשבק זאת אומרת שאם את מריחה אלכוהול יכול להיות שאת בעיצומו של זכרון אבל לא זוכרת את האירוע ממש רק את הריח שלו בדרך כלל מדובר בטראומה...ויכול להיות שבאמת המטפל שיקר לך ושתה אלכוהול או כל דבר אחר

negra רציתי להגיד לך שאהבתי את מה שכתבת למטה לדרור תחת "נופלת" למרות שכתבת על כאב אהבתי את מה שכתבת זה ריגש אותי. ביי לך

דוד אהוב כתבתי הודעה לנגרה אולי ראית אותה או שהתפקשש לי? אם העלית בינתיים אז סליחה

אני חושבת: 1)אולי הוא שתה אלכוהול אבל אסור לו להגיד לך... 2) מה אכפת לך מה אכל או שתה לפני הפגישה. 3)פעם הבאה תביאי יין טוב ותשתו ביחד

זה לא יפה שמישהי כותבת על קשיים שלה והפכתם את זה לבדיחה על ריחות.

את יודעת .. ככ מתחברת למה שכתבת .. אבל מנסה להראות לך שאולי הריחות שאת מריחה זה משהו שקשור לעולם הפנימי שלך .. ? ואולי אני טועה ..:-( יצא לי לא מעט פעמיים לחוות אצל איש השיחות שלי .. ריחות כאילו של נמצאים כאן ועכשיו .... ריחות חזקים של סיגריות ..? ריחות ממסטלים ..ריחות חזקים של קטורת .כאילו גראס...הייתי נחנקת בתוכי .. היה בא לי להקיא (כן.. זה הדבר היחיד שעוד לא עשיתי מולו) בחיי שזה הרגיש כאילו והוא עישן סיגר /חשיש .. חה (מטפל מתמסטל לפני..).. ממש בדיוק רגע לפני שהגעתי.. אבל .. זה כנראה שחזר אצלי .. ריחות מהפגיעה שחוויתי כילדה ונערה מולו. הייתי בטוחה שהוא משקר לי , שהוא יודע שיש לי בעייה עם ריחות של סיגריות והוא מעשן כאילו לעורר אצלי זכרונות וכעסים..הייתי כועסת , בוכה , מסתגרת , מתרחקת ממנו ..הייתי מרגישה שהוא לא מאמין לי .. ואם הוא לא מאמין לי לזה , איך זה שיוכל להיות איתי בכאב ולהאמין למה שיוצא ממני ..?! אני מקווה היום ..שבתוכי שאני מאפשרת לו להיות בקול מאמין הרבה יותר בתוכי ..י נרגעתי מהכעס המטורף הזה אלייו ..(זה גם שלב?) הוא הבטיח לי שהוא לא עישן .. שאין ריח כזה ממנו .. שהוא מאמין לי שאני מריחה את זה .. אבל זה שיחזורים של עבר. .אפשר היה לראות במבט עינייו עד כמה הוא אמיתי (יש לי יכולת מדהימה לזהות ..את זה היום) לקח לי זמן לקלוט את זה .. בעצם גם היום ..זה עדין לא מוגן מפני בדיקות וכעסים אבל ..אני לא בטוחה שזה בעוצמות כמו שאת כתבת עכשיו . אני מניחה שבחדר הטיפול הכל מקבל קול וחוויה ככ עוצמתית בבפנים .. עצם היכולת שלי לתת לו מקום וקול בתוכי .. להקשיב לו ולא ישר לבטל אותו כאילו ומנסה לפגוע בי לשקר לי להרע לי .. עצם זה .. יש לי אפשרות לחוות עוד רגשות. מקווה שתצליחי גם את לחוות רגעים שקטים ואמינים יותר מול איש הטיפול שלך. תהיי חזקה , קוראת אותך כאן , לא תמיד מוצאת משהו חכם לומר. שלך שרית

אוי שרית. זו אני שכתבה לך אתמול בשם "כואבת גם" (ולעיתים תומכת בך בשמות אחרים). ההודעה שלי גרמה להודעות לא נעימות שהופנו אלייך, ועל כך אני מצערת. יקרה, לא חוויתי התעללות מינית בילדות, אני כותבת "התעללות מינית" ועורי מצטמרר, אלוהים מה שאת עברת. בכל מקרה, אני מכירה קצת בהסברים על זכרונות טראומטיים ובהסברים פסיכולוגיים למיניהם, יודעת שאין בזה המדובר, לפעמים אני תוהה כך ביני לבין עצמי על המשמעות של האמנזיה של הילדות שלי, אך יודעת דבר אחד בוודאות אבא שלי הוא מהסוג המכה והאלים, ולא אחד שהיה נוגע בילדות שלו. הוא אפילו לא אדם שמחבק. על כל פנים, לפני שאשתפך פה ואהיה רגשנית - תודה על השיתוף, כהרגלך - כן, אמיתי, קרוב ומרגש. כפי ששמת לב (או שלא) דוד לא ממש ענה לי על השאלות, אך בינינו כמעט בלתי אפשרי שלא לחבב אותו. מלווה אותך פה בשמי הרגיל ולעיתים בשם אחר. שלך negra

שלום ל-negra כן, זו הפתיחה הקבועה שלי, את כבר מכירה אני רואה.. כפי שראית ההודעה שלך זכתה להתייחסויות רבות (כאשר חלק מהן עדיין לא הצלחתי להעלות, בשל בעיה במחשב שלי) ואולי בסיום אעלה השערות לגבי הסיבה לכך. אבל מעבר לכך, היה חשוב לי לענות לשאלתך באופן ספציפי. תראי, מכל מה שאת מתארת עולה התמונה הפשוטה מצד אחד, מורכבת להפליא מהצד השני, של היקרעות שלך בתוך הטיפול, של אמביוולנטיות חזקה מאוד מול המטפל ומול מה שהוא יכול לתת. מצד אחד את כמהה להיות מסוגלת לסמוך עליו, לקבל את מה שהוא מציע בלי חשש, ומצד שני זה מעורר אצלך כל-כך הרבה פעמוני אזעקה עד שאת נרתעת והרתיעה הזו מגיעה לכדי תגובות גופניות-חושיות ממש. את פשוט נמצאת במהלכו של מאבק איתנים. בחלקו הוא מתרחש בין הראש, הרציו, ללב ולרגש, השואבים ומתבססים (אני מניח) על חוויות העבר. ומצד שני הוא מתרחש גם כחלק מדרמה פנימית שלך, ללא קשר למטפל - דרמה שלך ביחס לאפשרות של לסמוך על עצמך ולהאמין בך. יש כמובן עוד פנים רבות לדרמה הזאת, שאני לא מכיר מקרוב ובוודאי לא יכול לדעת לגבי כולן, אבל ברורים לי שני דברים: א) שהתהליך הזה חשוב מאין כמוהו עבורך. ב) שהוא קשה להפליא ושאת והמטפל תזדקקו לכל הכוחות והיכולות שלכם, וללא מעט מזל, על מנת לצאת ממנו כשידכם על העליונה. מה יש להגיד? שיהיה בהצלחה ותמשיכי לשתף אותנו. להתראות דוד

נגרה, נגרה. קודם כל, בהמשך למה שכתבת לשרית בעץ הזה - יש לך ראש עם הרבה שכל על הכתפיים. אני בטוחה שאת נבונה מספיק בשביל לדעת שאין לך כוחות כאלה, ולא את שמשפיעה על תגובה שנכתבת על ידי מישהי אחרת. אז גם את לא אשמה/אחראית וגם כל אחת אחרת אינה אשמה. כל אחת אחראית לשימוש שהיא עושה בדברים של השנייה, ואולי זה המקום שבו ניתן להשיג שליטה מסוימת. הזדהות יתר היא דבר לא תמיד הדבר הכי מומלץ ויכול להחליש את שני הצדדים. עכשיו, באותו הקשר של אומניפוטנטיות - אני גם לוקחת את זה לנושא הריחות. רק הצעה של רעיון. קודם כל, כפי שאני מכירה מעצמי, בזמני חרדות, בעיקר אלו הקשורות להתקרבות, חוש הריח מתעצם מאד. ממש יש ריכוז חזק סביב. רוב הזמן הוא מדייק, אך צריך מאד להיזהר מניסיונות לבדוק עד כמה הוא מדייק בשביל להגיע ל - 100%... לדעתי, בעיקר צריך להקשיב להם. לנסות להבין למה חשוב כל-כך לחלוב את המידע. הייתי מנסה לחשוב האם קיים צורך, כמעט הכרח, לדעת מה התרחש בחדר בהעדרך. מה התחולל מאחורי גבך, והאם קיים דחף חזק לבדוק ולאשש את המחשבות והחשדות באופן ברור. נסי לחשוב גם - אילו היית מקבלת תשובה שלא משתמעת לשתי פנים - שצדקת, האם היה נוצר הלינקג' הזה של "אח, הנה ידעתי!" כי זה יכול להחזיר אותך לאשליית הכל-יכולות והשגת השליטה האולטימטיבית. זה לא דלק טוב. קיבלת תשובה שלילית וזה בלבל אותך. הפער בין הדמיון למציאות. זה לא הופך אותך לשקרנית, ולא את המטפל לשקרן. נראה לי שווה לחשוב על הכיוון הזה. ועוד רעיון, רק רעיון בקשר להגדלת התדירות של הפגישות וההוזלה. כיוון נוסף יכול להיות שעכשיו את מרגישה שכל אחת מהפגישות שווה פחות. גם כי היא עולה פחות, וגם בגלל שאתם מתקרבים, אולי צץ החשש שהוא ירשה לעצמו קצת להשתחרר מולך. אולי לכן גם מתעוררת חרדה שאולי תהיי מוקשבת פחות והוא ייתן יותר מקום לחלקים שלו. לא בהכרח יש קול כזה, אך אולי, והוא מצטרף לקולות נוספים. כמובן שלדבר על כל הנושאים בפגישה זה פי מיליון יותר טוב מלשמוע אותי. אבל הצעתי כיוונים והשערות.

רוצה לשאול לגבי טיפול קוגניטיבי - ברור לי שזה אינדיבידואלי, אך מה טווח הזמן שאמור להימשך? האם אפשר לעשותו כטיפול עצמי, (למשל, באמצעות תירגול מהספר "בוחרים להרגיש טוב") וללא עזרת מטפל? במקרה של O.C.D - האם הט' הקוגניטיבי, אפשרי כטיפול בלעדי (בלי עזרת תרופות)? ובמידה והכרחי טיפול תרופתי -האם התרופות הן לכל החיים? האם O.C.D מהווה הפרעת אישיות? תודה

שלום לפרח הנובל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt, בקיצור) הוא על פי רוב טיפול ממוקד, שנמשך לא יותר מכמה פגישות. כפי שכתבת, מעבר לכך ישנם הבדלים אינדיבידואליים. ניתן לתרגל את השיטה על-פי ספר הדרכה עצמית, ולפנות לייעוץ במקרה הקושי. מבחינת התרופות, ניתן להיות מטופלים ב-cbt גם ללא טיפול תרופתי, אם כי זה תלוי בחומרת ההפרעה ולעיתים שיקול הדעת המקצועי הוא לטובת שילוב של דרכי הטיפול השונות. ולבסוף, o.c.d, אינו נחשב להפרעת אישיות, אם כי ניתן לדבר על קווי-אישיות כנוקשות, הקפדה על שגרה, והצמדות לטכסים מרגיעים, הבאים על פי רוב בצמוד להפרעה זו. בתקווה לפריחה בעתיד דוד

תודה על תשובתך ורק שאלה נוספת - אם יש היצמדות לטקסים מרגיעים,כמו תפילות לפני פעולות מפחידות - מתי זה נחשב בגדר הפרעה?? תודה מראש!

מה דעתך על היעילות של מכשיר ה-RESPERATE במצב של לחץ דם גבולי. האם הוא יכול לעזור למניעת עליית לחץ הדם לפחות? תודה

שלום רב לך, מכשיר ה resperate עוזר לאדם שלמד טכניקות נשימה מיוחדות ליישמן אך לצורך התמודדות עם יתר לחץ דם יש צורך בטכניקות נוספות הניתנות לבקרה עצמית באמצעות ביופידבק.... זה דומה למצב בו אדם רוצה להרזות, קונה משקל, למרות שהוא שוקל עצמו יום יום אינו יורד במשקל כלומר רצוי לפנות לדיאטנית קלינית לצורך הערכה וקבלת דיאטון מאוזנות. תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר גליקסמן

שלום אדם צעיר הרוצה תמיד להתקדם בקריירה כלומר ללמוד מקצוע לעבוד תעסוקה אך תמיד נשאר בתוך מעגל סגור אולי כי הוא מטפל בהוריו ורגיל להיות בבית אך לא עצלן אלא רק אולי חבר בטחון עצמי מוטיבציה כיצד יעזור לעצמו עם מוטיבציה כדי להגשים את החלומות שלו להצליח בקריירה להתחתן ולצאת מתוך מעגל הסגור? תודה

שלום רב לך, רצון לעזור לאדם ובמיוחד להורים הוא מאד חשוב וחיובי, אך דוקא מאחר ומדובר בהורים כשרמת המעורבות הרגשית גדולה ופוגמת לעיתים באפקטיביות התפקודית רצוי, חשוה וכדאי לקבל עזרה והדרכה מגורם מיקצועי ואוביקטיבי. אני ממליץ על איש מקצוע העובד על פי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית . %

שלום, הבת שלי בת 7 והיא משקרת המון גם כשאין צורך... לדוגמא אני יכולה לשאול אותה מה היא אכלה בצהרון או בבית הספר והיא מספרת סיפורים, הדבר הוא לא כל יום אך הוא קורה לעיתים קרובות. זה מתחיל באוכל וניגמר בשעורים. מה עושים?

שלום גלית את אינך מציינת, אך חשוב לדעת - האם השקרים הם משהו שהתחיל לא מזמן, או שמדובר במשהו מוכר? האם קרה משהו בתקופה האחרונה, שהיה בעל חשיבות מיוחדת ושאולי בתך הרגישה אותו? האם השקרים הם רק מולך, כלומר מהווים חלק מהקשר שלכן, דרך שלה לבטא משהו מולך, או שהם מופיעים בכל המסגרות? האם הם גורמים לאיזשהו קושי בחייה, או שמטרידים אותך בשל העיקרון של "לא לשקר"? ככלל, המחשבה על כיצד להבין את המתרחש תלויה בתשובות לשאלות אלה ואחרות. מעבר לכך, הייתי מציע לך אולי לדבר איתה על השקרים. היא כבר לא ילדה קטנה ואולי תוכלי לומר לה ששמת לב לכך, האם היא מודה בעניין, האם היא מוכנה להפסיק לא לומר את האמת (לא הייתי שואל אותה מדוע היא משקרת - רוב הסיכויים שלא תדע לענות על כך). מעבר לכך, במידה וזהו הדבר היחיד המטריד אותך ביחס אליה, אולי גם לא הייתי מקדיש לכך תשומת לב רבה. ילדים נוטים לבלבל בין מציאות ודימיון ולעיתים גם בודקים את יכולתם לשקר ולראות האם האחר מבחין בכך או לא. כך שאם מלבד זאת הכל נפלא, הרי שזהו אינו סימן מדאיג במיוחד. לעומת זאת, אם השאלות שהעלתי קודם מעלות מידע נוסף רלוונטי, או שאת מוטרדת בשל נושאים נוספים, הרי שאז הנושא אכן דורש בירור נוסף, יתכן על-ידי יועצת בית-הספר או איש מקצוע אחר. להתראות דוד

תודה רבה על תשובתך המהירה. אכן השקרים אצלה החלו גם בגן אבל זה היה נראה די תמים ולא בכוונה. לדוגמא כשהיא היתה בת 4 היא ספרה לי שילד אחד מהגן נשך אותה והרביץ לה. למחרת פגשתי את הגננת והגננת סיפרה לי שהיא נשכה ילד מהגן והרביצה לו ושהיא כעסה עליה. גם היו מקרים שהיא כנראה היתה מערבבת את הדמיון עם המציאות כפי שאמרת, זה היה קורה, אך היום כשהיא בת 7, וכשאני שואלת אותה דברים אני מרגישה שאו שהיא ממציאה דברים או שהיא משקרת, אפילו בנימה בקול שלה אני מרגישה. אני אנסה לדבר איתה על כך בעדינות רבה אך האם זה יעזור? האם יש דרך למנוע שקרים? האם העובדה שהיא ילדה שלא מספרת לנו הרבה ממה שקורה איתה בבית ספר ועם חברים קשורה לכך? תודה!

שלום, הבן שלי בן 16 החליט כי הוא לא רוצה ללמוד, הוא אינו מוכן לשמוע לעצות שלנו. והוא גם איים שהוא יקפוץ מקומה 6, אני מאוד חוששת ונסערת כי אין לי מושג איך לפנות אליו כדי שהוא יקשיב לי ומצד שני אני פוחדת שהוא יעשה איזשהו נזק, כשאני מנסה הוא כל הזמן אומר לנו שזה לא העניין שלנו ושלא נתערב ושאלו הם החיים שלו. מה עושים אני מאוד חוששת?

שלום גליה אני מבין את המוטרדות שלך. התיאור שלך מדאיג למדיי ובהחלט לא הייתי מציע לך להשלים עם המצב. אני חושב שזו כמעט חובה להבין עוד את העובר על בנך ולהעריך עד כמה הוא נמצא בסיכון , הן מבחינת האיומים שלו והן מבחינת התפתחותו הנורמטיבית (לימודים וכ"ו). אני מבין שאת אינך מצליחה להגיע אליו ולדבר איתו, אבל נראה לי שאת צריכה למצוא מישהו שכן יכול לעשות את זה. מישהו שיש לו איתו קשר קרוב, שהוא סומך עליו ושיכול לנהל איתו שיחה אמיתית על המתרחש. גם את מוצאת מישהו כזה וגם אם לא, הייתי מציע לך גם לפנות לייעוץ של איש מקצוע. הפגישה הראשונה אינה חייבת להיות בנוכחות בנך, אך לאחר מכן רוב הסיכויים שהוא יצטרך להיות חלק מהתהליך ומיודע לגביו. ברור לי שהוא עלול להתנגד לכך, אבל זהו המקום בו עליך להתעקש ולהציב גבולות. עבורו. כמו שהיית מתעקשת שיפנה לרופא במקרה של בעייה פיזית, כך זהו מקומך כאם להביא אותו לפגישה עם איש מקצוע בתחום הנפש. אולי אני מגזים, אני מקווה שכן, אבל על סמך התיאור שלך לא הייתי לוקח את הסיכון וכן הייתי עושה כל מה שניתן, הן על מנת למצוא דרך לכך שהוא ידבר עם מישהו קרוב והן להביא אותו לפגישת הערכה עם איש מקצוע. בהצלחה דוד

שלום את כותבת שבנך לא מקשיב לך ואני תוהה האם את מקשיבה לו. לא רק למה הוא לא רוצה אלא מה הוא כן רוצה ולמה, מה עומד מעבר הרצון/אי רצון שלו.לעניות דעתי תובנה משותפת ממקום כן יכולה אולי לסייע לו להיות ב'מקום אחר' בתוך או מחוץ לכותלי ביה"ס. בתי הספר לרוב מאויישים גם ע"י יועצים וגם ע"י פסיכולוג/ית שאמורים להיות מסוגלים להעניק תמיכה במצבים שכאילו. בהצלחה .

שלום לך, יש לי שתי שאלות שמטרידות אותי... אני בטיפול מספר חודשים, מודה ומתוודה שאני לא משתפת פעולה לגמרי וכי אני מתנגדת. כמו כן, אני אדם שמתיקשה לשתף אנשי טיפול בבעיות שלי ובדברים שמטרידים אותי. למען האמת אני מנסה להבין את עצמי... בפגישות האחרונות אני לא מצליחה להיישיר מבט אל המטפל, מה שמאוד מפתיע אותי, אני ממש מנסה להסתכל בעיניו וואינני מצליחה ואני לא כל כך מבינה מדוע. זה דבר שלא קרה לי לפני כן. גם המטפל העיר לי על כך, ואני ממש לא מבינה למה זה קורה לי. ושאלתי השניה היא: האם זה בעייתי כשאדם מגיב בחיוך או בצחוק על כל נושא שמועלה בפניו, גם כשהנושא מאוד כואב ובעייתי? התגובתיות שלי היא כזו. גם כשמטפל שואל אותי על נושאים מאוד כואבים אני מחייכת וצוחקת, מה זה אומר עליי? ומה המטפל מבין מכך? מודה לך מקרב לך על התשובות. מעריכה את ההשקעה והטירחה...

מזדהה עם דברייך... במיוחד אם זה שאת צוחקת/מחייכת כלפי דברים כואבים בשבילך... מעניין מה זה אומר באמת... אשמח להבין גם כן.

שלום לאלמונית ראשית, הייתי אומר את התשובה הכמעט קבועה שלי כאן. כדאי לך להעלות את השאלות האלה בטיפול ומול המטפל עצמו. כל תשובה שלי תהייה כללית ובוודאי שלא תקלע בדיוק למקום האישי והיחודי שלך מול שאלות אלה. לאחר שאמרתי את זה, אומר שקושי לשתף פעולה בטיפול ולהיחשף הוא אינו דבר נדיר ולא מעט אנשים מתקשים בכך. וזהו מובן למדי. כמה חודשים נשמעים לי כמו פרק זמן סביר לכך שתהיי מוטרדת מהקושי שלך, ואולי תבטחי מעט יותר במטפל, אך עדיין תתקשי להפתח עוד בטיפול. זהו נושא חשוב לעבוד עליו. ובאשר למבט בעיניים, הייתי חושב כי יכולות להיות לכך מספר סיבות. אולי כדאי לך לשאול את עצמך: למה את מתקשה להישיר מבט? מה את חוששת לראות? והאם זהו דבר הקשור לקשר עם המטפל, למורכבות של קשרים אנושיים ויחסים בין-אישיים, שבוודאי עולה בחדר? זו שאלה שטוב שאת מעלה וכאמור הייתי מציע לך להמשיך להרהר בה בחדר.. בקשר לתגובה של החיוך והצחוק, גם היא יכולה לנבוע ממניעים שונים, אבל הייתי מציע לך להרהר באפשרות שהיא למעשה מהווה עבורך תגובת הגנה. במקום לבכות, או להזדעזע או לחוש רגש קשה אחר, את מגיבה בצחוק ואינך נשארת עם הרגש האחר היכול להופיע בתגובה לדברים. קצת כמו הקושי להיחשף, הייתי מנחש כי מדובר בהגנה מפני כניסה עמוקה יותר פנימה ומגע עם רגשות ותכנים שאינם תמיד קלים לביטוי. אינני יודע האם המטפל שלך מבין זאת בצורה זאת, אבל שוב - זהו נושא חשוב, והגנה או לא, נשמע לי שכדאי לך להעמיק את הבנתך לגבי התגובות האלה ומדוע הן מופיעות גם במקום "הלא מתאים" לכאורה. להתראות דוד

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, אני סובל זה זמן רב מהתקפי חרדה , קבלתי טיפול תרופתי באמצעות הפסיכיאטר אליו הלכתי, לצערי הרב למרות שהוא שינה לי תרופות התקפי החרדה ממשיכים להטריד אותי ולשבש את תפקודי היומיומי. מאחר והמליצו לי על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ושמעתי כי אתה מטפל בשיטה זו ומשלב בטיפולך גם את שיטת הביופידבק שאלתי היא האם ניתן להתחיל טיפול קוגניטיבי התנהגותי בזמן שאני נוטל את התרופות? אודה לך על תשובתך בהקדם בברכה צחי

שלום רב לך צחי, אכן ניתן לשלב את הטיפול בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית + ביופידבק במיוחד מאחר ולדבריך אין התרופות עוזרות לך. יש לזכור כי כל תרופה אינה מלמדת דבר. לעיתים היא יוצרת תלות . פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית + ביופידבק מקנה ידע, כלים ומיומנויות לצורך התמודדות טובה יותר עם החרדות. המטרה תהיה להוריד את התלות בתרופות כמובן בידיעתו ובשיתוף הפעולה של הרופא המטפל. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, 1. מה נותן תואר ראשון בפסיכולוגיה מבחינת אפשרויות עבודה, ידע טיפולי וכו'? 2. האם כדי לעשות תואר שני בקלינית חייבים תואר ראשון בפסיכולוגיה בלבד? האם תואר ראשון המשלב למשל סוציולוגיה וקרימינולוגיה בנוסף לא מאפשר זאת? תודה מראש.

שלום עדי תואר ראשון בפסיכולוגיה נותן דברים שונים לאנשים שונים. יש כאלה המפיקים ממנו יותר ויש כאלה שפחות. מבחינת אפשרויות עבודה בתחום הטיפולי הוא אינו מספיק, אך הוא מהווה תנאי הכרחי להמשך ומסייע להתקבל לעבודות הקשורות לתחום. הידע הניתן בו הוא ידע כללי במגוון תחומי הפסיכולוגיה, מנוירו-פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, תורות אישיות, התפתחות ועוד. זהו ידע המספק הכרות ראשונית ומעניינת גם עם התחום הטיפולי, אך קשה לי לומר שזהו ידע המספיק על מנת להתחיל לטפל. למיטב ידיעתי אכן נחוץ תואר ראשון בפסיכולוגיה על מנת להמשיך לתואר שני, עם היוצא מהכלל של אוניברסיטת ב"ש, שם נלמד תואר ראשון המאחד בתוכו פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה וממנו ניתן להמשיך הלאה בתחום הפסיכולוגיה. במידה ואת לומדת פסיכלוגיה ומוסיפה לכך מקצועות שונים, לא נראה לי שיש סיבה לכך שהדבר יקשה על המשך הלימודים, אך הייתי מיעץ לך לבדוק זאת באופן ספציפי מול האוניברסיטאות והמכללות השונות. בהצלחה דוד

הי... שלום... חשבתי לשאול בהתחלה האם ואיך ניתן לטפל, לדוגמא, בחלקים היסטריוניים ושות'? האם ואיך ניתן לטפל באנשים בהם החלקים הללו באים לידי ביטוי משמעותי. איך ניתן במקרה כזה להעלות תכנים למודע? כפי שאני מכירה גם כשזה לאט לאט התנגדות זו התנגדות ומתעוררים רגשות תוקפניים רבים ועוצמתיים. האם באמת אפשר בסופו של דבר לגרום למישהי להתבונן על עצמה מבחוץ ולראות? עד כמה ניתן לחולל שינוי משמעותי? אבל חזרתי לעצמי ולעולם הקטן שלי. לי בטיפול עזרו קצת להתבונן עליי מבחוץ ולראות דברים לא הכי יפים, אפילו קצת מביישים... כנראה שחשבתי על השאלה משום שבי יש חלקים שמזדהים גם עם דמות כזאת, נמשכים אליה בצורה שלילית, מנסים נואשות ובאופן חסר סיכוי לתקן אותה, מנסים "להכריח" אותה לראות את המציאות ולהשתקף מול מראה ישרה ו"בריאה" יותר (וגם זה תלוי סביבה...), לוקחים אותה למקום הרסני מאד. אני נוטה ליפול ולמעוד בקביעות במקום הזה. מקווה שבמהלך הכתיבה נהייתי חכמה יותר (אולי לא...), והתחלתי לשאול את עצמי, מה אני עושה, איך אני מגיבה בפנים או מוותרת ולוקחת אחריות (כפי שנדרש מהצד הבריא יותר) מול דמות כזאת שתופסת מקום רחב מידי, שמעיפה אותי לכל הרוחות. איך אנהג מול דמות אטומה ותוקפנית שלא ניתן להעביר לה כל מסר שהוא מבחינתי. מה אני עושה מול רגשות שונים. קשה לי במיוחד עם הבדיות החלקיות, עם ראיית המציאות המעוותת ולא בת שכנוע (הלא מודעות, כמובן, ובוודאי שאין בהן כוונת זדון) אלו שלתוכן גדלתי. כואב לי כאשר הופכים עליי את הדברים ומטיחים בי כפושעת או הוזה. אני באמת יודעת איפה הבריאות והיכן החולי. היום, אומרים לי שאיני אשמה וגם אין לי קשר. אז כן, באופן רגיל הייתי לוקחת מאפיינים שכאלה, ומשתמשת בכך להרס עצמי. מנסה להיאבק על האמת, מנסה להיאבק על השפיות שלי. משקיעה את מירב ומיטב האנרגיות ללא תנובה, או אפילו עם פוטנציאל הרסני (כמו למשל לרשום את ההודעה הזאת? כמו למשל לרשום בפורום בכלל?) אבל איך אני נוהגת כשאני כבר יודעת? כאשר אני יודעת שאני בקלות לוקחת את זה מבחוץ והופכת לסם מוות ממכר? איך אני שומרת על עצמי, להישאר בתוך מערכת שזה נתון בה, מבלי שניתן לברוח? איך אני שומרת על מרחק בטוח? מגע (חיוני) ובטוח? שאלות ביני לבין עצמי. עוד אין לי תשובה. מקווה שאוכל למצוא חברויות קרובות עם אנשים חדשים שהתכונות הללו לא דומיננטיות כל-כך בהם. שהנוכחות לצידם הבריא תהא לי למרפא, תכביד משקל, ותיתן לי כוחות להתמודד מול הרכיבים הללו שכל כך קשה לי מולם. עזרה חשובה כאן... שונאת את החלקים הללו בי שמעת לעת נוטים להשתלט עליי ולתקוף. רוצה שהם יושמדו. ימותו. שאוכל להתחיל סוף סוף לחיות. מותר לי להביע משאלות, גם אם אינן בנות יישום, נכון?

שלום לתלושה את מעלה שאלות, משאלות והרהורים..נראה לי שמהמקום הראשוני, בו שאלת שאלה כמעט כללית, הגעת למקום של התבוננות פנימה והליכה עם זרם האסוציאציות שלך, עם המחשבות והרגשות ששאלה לכאורה "תמימה" כגון זו שאיתה פתחת, מובילה אליהן. וכאן נמצא לדעתי חלק מהתשובה. את שואלת כיצד ניתן לטפל בחלקים היסטוריוניים? בדיוק כך. דרך ההתבוננות פנימה, והגברת המודעות וההכרות עם ה"עצמי" ותגובותיו לסביבה. האם זה עוזר? האם זה מה שמביא את השינוי? הייתי אומר שכן, אבל אני רוצה לסייג כאן. נשמע לי שאת לא מחפשת בהכרח שינוי. את מחפשת החלפה. את רוצה לאתר את החלקים האלה, שגורמים לך לכל-כך הרבה סבל, ולהחליף אותם במשהו אחר. ופה אני כבר לא יודע אם מדובר על משהו אפשרי. האמת? אני לא יודע אם מדובר על משהו רצוי. החלק השני של טיפול, עליו לא פירטתי עד כה, הוא הקבלה העצמית. ושם נשמע לי שאת מתקשה. שמרוב כאב ועייפות את מרוכזת בחלקים האלה, שאם הם יושמדו, את תוכלי לחיות. אבל זו הפרדה חדה מאוד ואני לא משוכנע שהיא נכונה. החלקים האלה הם חלק ממך. ולכן, אולי במקום להלחם בהם, לבוז להם, שווה לך להבין אותם. מדוע הם מתעוררים? מה הופך את הדמות לכה אטומה? להרסנית ומסוכנת? נדמה לי שאם תצליחי לחוש לא רק שנאה אלא גם אמפתיה לחלקים האלה שבך, אולי לא תצליחי להשמיד אותם, אבל משהו אחר יכול להתרחש, משהו שאולי יכול להפתיע אותך לטובה.. להתראות דוד

ערב טוב דוד... הו כמה אני יודעת שמדובר בחלקים ממני, שישארו שם, ויודעת מאד שמדובר על קבלה שלהם. לגמרי. אותה קבלה כחלק משלם, קבלה שתמנע את תחושת המותקפות. באשר להחלפה אני לא בטוחה שכך חשבתי. מי זוכר מה היה בבוקר... הרבה מים עברו בירקון מאז. מה שכן, דיברתי בעיקר על משאלת חיסול קיצונית חד משמעית לא הגיונית בדיוק בעת של כעס. וזה... כן מתאים לדברים שכתבת... והקטע עם הבוז, אכן... אוי אוי... אאוצ'... אז ככה היה בבוקר. אבל הרבה השתנה מאז ועד עכשיו בזכות הפעלת כלים טיפוליים... אני גם יודעת שמידי פעם אפול לרגעים כאלה של עבר, כאילו לא עבדתי בטיפול. ודוד, תראה, גם כתבתי בסוף שהמשאלה אינה בת מימוש בדיוק בגלל מה שכתבת... כי ידעתי שאי אפשר לזרוק או להמית... זה בסדר, אני צוחקת על עצמי. אני באמת יודעת את זה. המון המון תודה חמה על ההקשבה.

סתם שאלה לדרור. למה לשמחתינו...ברור שאנו שמחים שדוד יהיה כאן - מדוע לציין זאת?? כנראה שאין שאלה לבוקר.. אז צריך להמציא... שיהיה יום נעים לכולנו- ויום בחירות שמח!

אני חושבת....ש... ד' למטה ירדה על דרור ועשתה בינו לבין דוד ומלי השוואות אז כדי להראות שהוא לא נפגע ויודע לפרגן אז אמר לשמחתנו דוד מגיע... וחוץ מזה דרור נשמה ו ד' הוציאה עליו עצבים בלי קשר

לדרור קצת נצבט הלב לקרוא את הודעתך,(ללא קשר כמובן לדוד) מרגישה את נוכחותך המלאה כאן בפורום בנסיון לגעת, בעומק דבריך,בכבוד לדוברים, ברגישות, בהאזנה בקשב רב. מקווה שהדברים יגיעו אליך תמר

דרור שלנו גם אני חולה עלייך אתה אמיתי ורגיש:-)

כולנו פה כאלה גבוליות לא צריכים להפוך אחד לרע כדי שהשני יהיה טוב..או משהו כזה:-) גם דוד וגם דרור מקסימים וגם מלי ויאללה כולם חברים:-)

שלום לכולם אני עוקב מהצד אחרי כל התגובות וקשה שלא להתרשם עד כמה ההודעה של דרור עוררה דברים שונים אצל כל אחד ואחת וגם הובילה להתפתחות של דינמיקה ושיח ביחס אליה. לא נכון בעיני להתערב יותר מידיי או להעיר על שרשור שכזה, שמתייחס בעיקרו לדרור ולהודעתו, כך שאסתפק לומר שההודעות האלה בהחלט חשובות בעיני. בנוסף, אולי כדאי גם, למי שעדיין מוטרד בעניין או רוצה לשאול או להעיר משהו נוסף, להמתין עד לתחילת השבוע הבא ולפנות ישירות לדרור. זה אומנם יקח עוד כמה ימים, אבל התגובות בהחלט תהיינה רלוונטיות גם אז. להתראות ולילה טוב דוד

מסתבר לי היום ששום דבר לא הלך לאיבוד ושום דבר לא נמחק. כמו בתמונה סוריאליסטית, אתה רואה צמחי שרך סבוכים, שיחים קטנים, גבעולים דקים ומשתרגים, ואתה מסיט אותם באצבעותייך ומציץ פנימה לראות על מה הם מכסים. ושם, בתוך החומר האפור, הלבן המגעיל, המתנדנד הזה...ספריה! כל דבר ממוין, מקוטלג, מתויק, מכורטס, ממוחשב! שום דבר לא הלך לאיבוד! לו הייתי צריכה לבד לארוז ולשמור, לא הייתי מצליחה לעשות את זה ככה כל-כך טוב. הספרייה הזאת משמרת את טריותם של הצבעים, את הריחות, מצבי הרוח, צליל, מבט עיניים, כאב, אוושת עלים, ניצוץ של מחשבה, שיתוק הנשמה...שלמות הרגעים האלה כשלא הייתי אני. ככה הם הוקפאו ועתה הם מופשרים. עכשיו, כשנפקחו עיני לראות ולהבין את המשמעות של "לא להיות": מצב קיומי שהוא הברירה היחידה למי שלא הצליחו להיחדל שלא יכלו לנשום את העולם. מתנודדת בין קרעי אישיותי – קרע נוסף, אובדת בתהום הנשייה. מאחורי מי שאני מציגה... אין כלום! רק תהום איומה של התרסקות וחושך. להפסיק להתחפש להפסיק להתקיים. באתי רק כדי לצעוק שכואב לי נורא. אלוהים כמה זה קשה, כמה רוצה להשתבלל באיזה מקום בלי בני אדם ולבכות את נשמתי החוצה. אין ממש מה להגיד - יודעת, גם אין ממש מה לחדש פה בכאב הכול כך לעוס הזה, אז רק להתרסק כאן בשקט ולשתף ב – רע לי, כואב, שורף, דוקר, חותך, אין אוויר, עצב שחור, גוש בגרון, הגוף כואב והנפש שורפת, הלוואי וזה היה בסדר למות קצת ממש לקצת מבטיחה לחזור עוד לפני שישימו לב.

שלום לך, יש משהו מאוד מבהיל בהיזכרות בדברים שעד כה הרגשת שלא קיימים, שהלכו לאיבוד. אותם דברים שהוכנסו לשם כפי שאמרת, לאחר שלא היה אפשרי להכיר בהם בו בזמן. הכאב שאת חשה עכשיו מובן כמו גם הרצון לא להרגיש שוב. אבל חשבתי גם האם את יודעת מה קרה היום שאפשר את ההזכרות הזו. האם אותו משהו מעיד גם על כך שכיום יש בך, לצד הכאב, גם יותר כוחות להתמודד עם הזכרונות הללו. אני מקווה שלצד הכאב והשאיפה לברוח יהיה גם צד נוסף, צד הרוצה להיות במלוא המובן של המילה ולהיעזר בניסיון הזה. דרור

את לא נופלת כי אנחנו פה מחזיקים אותך חזק חזק מצטערת שכל כך כואב לך

הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות כואבים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים

כתבת כל כך יפה. האם רק כאב יכול להוליד יופי שכזה? אם כך - אז אולי כדאי להמשיך לכאוב...

נגרה יקרה מצטרפת לזו שמעלי..אבל עדיין לא הצלחתי לפצח אותך!

ערב טוב דוקטור רוצה להתחיל טיפול ולפני כן רוצה לדעת.. מה מטופלים יכולים להרגיש בטיפול למטפלים שלהם? מה מטפלים מרגישים למטופלים שלהם?

יוסי שלום, כניסה לטיפול מעורת שאלות רבות וחששות לא מעטים, חלקם קשורים לחשש מאובדן שליטה בתוך הטיפול. ואכן בתוך טיפול יש אלמנט מסויים של אובדן שליטה. רגשות שונים עולים, מתפתחים, כאלו שהיו צפויים שיעלו וכאלו שלא. טווח הרגשות האפשרי בתוך טיפול אינו מוגבל מאחר ומדובר במפגש בין אישי, ההופך למפגש אינטימי וקרוב. מן הסתם רגשות של חיבה, הערכה, עניין ועוד עולים משני הצדדים כמו גם אולי כעס, אכזבה, בהלה ועוד. בעיני ההתמודדות עם הרגשות שעולים בתוך הטיפול הופך את המפגש הזה לכל כך חשוב וגם כל כך מעניין. אני מקווה שאכן תמשיך בתהליך שהתחלת בו, למרות החששות שאולי קיימים והקשיים שבדרך. דרור

דרור... לא יכולה יותר עם הלבדיות. אני רוצה לכתוב פה הרבה, אבל לא מצליחה למצוא את המילים לתהום הזו, מרחבים שחורים בלי סוף, והקול שלי נבלע בתוכם, כואב שאי אפשר לשחרר את הכאב, שהוא תקוע.צריכה שמישהו יחבק אותי ולא יעזוב..רוצה שהמטפל שלי יחבק אותי ולא יעזוב.. כל כך צריכה מקום לנוח בו

אופיר שלום, מהדברים שלך עולה הרגשה שאת מאוד צריכה חיבוק מרגיע. חיבוק שיאפשר לך לנוח, לנוח מהכאב הפנימי, מהצורך להסביר אותו במילים, חיבוק שדרכו תוכלי להרגיש שהאחר איתך מרגיש אותך ומבין אותך. אני יודע שזה אולי לא בדיוק זה, אבל אני מזמין אותך להביא את הכאב שלך לכאן, לפורום, גם אם אין לו מילים, גם אם את מרגישה שלא תצליחי להסביר אותו. אני חושב שיש לו מקום כאן ממש כפי שלך יש מקום כאן. דרור

דרור אין מילים...תודה..בכל זאת הצלחת למצוא בשבילי קצת ( בדיוק את הנכונות ). אני יודעת שזו כבר לא המשמרת שלך, אבל אולי תראה במקרה... הי דוד...משמרת נעימה..שולחת חיוך (קצת שבור, אבל השתדלתי..) אופיר

שלום רב, האם מתח נפשי כשלעצמו עשוי לגרום להופעת פצעי אקנה? תודה

אמיר שלום, ככלל קיים קשר בין גוף לנפש ולעיתים קרובות מתבטא לחץ נפשי גם בתופעות פיזיות. לגבי אקנה ספציפית, אין לי מידע מקצועי, ואני מציע לך להתייעץ עם רופא עור בשאלה זו. דרור

שלום! השאלה שלי היא כזאת: אמנם בטיפול אני מדברת על נושאים,בעיות,...אבל הבעיה היא שאני מתארת אותם בשטחיות,בלי יותר מדי רגשות לאותו אירוע, בין אם ארוע שמח,ובין אם ארוע עצוב... ואני דווקא מאוד רגשנית,ומלאת רגשות,ותחושות... אבל כנראה אני לא מצליחה לשתף ברגשות,להחשף...לא מצליחה,ואני מרגישה כמו זומבי! "איך עבר השבוע? איזה תחושות היו לך?" שתיקה....

שלום לך, נשמע שבתוך הטיפול את מספרת על מה שקורה לך אבל לא מצליחה מסיבה כלשהי להרגיש באמת את עצמך. אני חושב שהדבר הטוב ביותר הוא להביא את זה חזרה לטיפול, לנסות ולבדוק ביחד מה קורה שם. ייתכן והקושי הוא בנתינת אמון במטפל, וייתכן והקושי הוא גם בקושי, באיום שאת חווה בתוך החדר, לא מהמטפל אלא מהתכנים והעוצמות הרגשיות שמאיימות לעלות. כפי שאמרתי אני ממליץ להביא ת זה לטיפול ולבדוק את זה שם. דרור

הי דרור רציתי לדעת מה מוגדר כתופעת טראומה על טראומה. כמו כן מהי שיטת הטיפול הטובה ביותר עבור התופעה הנ"ל. לילה טוב

אביב שלום, לעיתים אנשים שחוו טראומה חווים אותה בעוצמה גבוהה בין היתר משום שהיא מזכירה להם משהו מטראומה קודמת שלא עובדה. כאילו העוצמה שלה גבוהה יותר, ובעצם מתמודדים לא רק עם טראומה אחת אלא לפחות עם שתיים. ישנן דרכים רבות לעבוד על טראומה. אבל אני חושב שטיפול פסיכודינמי יכול לעזור להתמודד גם עם הטראומה המוקדמת וההשלכות שלו. כמובן שלעיתים יש לשלב אלמנטים התנהגותיים של התמודדות עם המנעות, או שילוב של טכניקות שונות בנוסף לגישה הפסיכודינמית דרור

דרור לא קולטת למה אתה לא מגיע במהלך היום כמו מלי ודוד כדי להעלות הודעות למה אתה לא עונה להודעות המשך וסוגר את המשמרת כל כך מהר????????? זה לא נותן לנו אפשרות לשלוח הודעות לאחרים או להגיב למה שאתה עונה..!

ד. שלום, צר לי לשמוע שאת חשה שבמשמרת שלי את פחות יכולה להביא את עצמך לידי ביטוי. אני מניח שהתשובה לשאלותייך נעוצה גם בהבדלים איישים ביני לבין מלי וביני לבין דוד כמו גם דרך הסתכלות שונה על הפורום. מעבר לכך ישנם גם אילוצים אישיים. אני יכול להבין את התסכול אך גם לומר שחשוב שישנו מגוון של דעות והתייחסויות גם מצד המנהלים. והבחירה בידי כל משתתף במי להיעזר ומתי. לסיום תהיתי האם את יכולה לחשוב עם עצמך, מה את חשה במפגש כאן מולי שמוביל אותך להרגיש שזה לא מספיק עבורך ומוציא ממך כעס כה רב ולא מאפשר לך לראות גם צדדים אחרים במשמרת שלי מלבד אלו שהעלית. דרור

מלי ודוד משקיעים יותר!!!!!!!!! מתחברים אישית לכותבים!! באים לפה במהלך היום ולא שעה לפני שנסגרת המשמרת.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ממש איכפת להם! אולי כי הם חדשים?

ערב טוב דרור, שתי שאלות לי: 1) האם מוכר לך המצב הבא: מטופל מטיח במטפל האשמה מסוימת (חוסר אכפתיות / חוסר מקצועיות / שטחיות וחוסר מיצוי וכדומה) המטפל נפגע (ובצדק...) ומגיב "תגובת בטן" אימפולסיבית, להפתעת המטופל שחש בזה ואף מביע את פליאתו. מה על המטפל לעשות במקרה כזה? הרי אם יכחיש או יתכחש לרגשותיו יש כאן פגיעה אנושה באותנטיות של הטיפול. לעומת זאת אם יודה ששגה (ונכון שכולנו בני אדם וכולנו מועדים לטעויות, אבל...) חופש הדיבור של המטופל עלול להיפגע, שכן הוא עלול לחשוש בעתיד מלפתוח נושאים רגישים הקשורים ליחסיו עם המטפל. היכן אם כן עובר שביל הזהב? 2) מה דעתך על מטפל שטוען כי במקרה הנ''ל כדאי להמתין "עד יעבור זעם" ורק אז ניתן אולי לדון בהאשמות ובהתנהלות העניינים שבעקבותיהן, כי החרון או העלבון שחש המטופל אינם מאפשרים דיון "ענייני"? האם המתנה כזו לא עלולה להחמיץ את המומנטום שאירוע כזה מזמ?ן? האם לא טיפשי להמתין עד שיירדמו הכלבים, ורק אז להעיר אותם שוב להמשך אימון? תודה על תשובותיך. הן חשובות לי מאד להבין מה קורה לאחרונה בטיפול שלי. (ו... אנא דרור, רק תשובות קונקרטיות, לא הזדהות אמפטית או הצעה להעלות את זה בטיפול... ;-)

שלום לך, הסיטואציה שאת מתארת יכולה לקרות בתוך טיפול, ואכן חשוב לנסות לברר מה קרה שם. מטפלים שונים זה מזה בדרך בה הם מתייחסים למצבים כאלו. אני אישת חושב שבמידה ואפשר חשוב לעשות זאת כל עוד העוצמה גבוהה בתוך החדר. לגבי הדרך בה על המטפל להתנהל, גם כאן יש הבדל בין מטפלים וזה לא נע רק בין היעדר אותנטיות לאותנטיות היכולה לפגוע בבטחון של המטופל. שוב יש כאן הזדמנות להבין מה קרה בתהליך מבלי לחפש דווקא אשמים. בסופו של דבר המטפל והמטופל חוברים יחד בניסיון להבין טוב יותר את עולמו הפנימי של המטופל, הם אינם יריבים. אם עולה תחושה כזו בטיפול חשוב להבין מהיכן היא מגיע ומדוע היא עלתה דווקא בנקודת הזמן הזו. לסיום, חשבתי על ההערה שלך בסיום, חשבתי מדוע ביקשת לומר לי כיצד להגיב, מהיכן הקושי לקבל את תגובתי כפי שתכתב ותאמר. חשבתי האם אין כאן נסיון להשיג מעט שליטה, ניסיון שאולי קרה גם במפגש עם המטפל בו הטחת האשמות לא קלות אולי על מנת לתת לו להרגיש גם כן פחות בטוח, פחות בשליטה וכך להרגיש פחות מאויימת בחדר. דרור

דרור אתה חכם.. יפה לך, אהבתי את ההבנה הדקה doesn't matter if it applies OR not

לדוקטור מה לעשות? מה לעשות שאני מאוהב במישהי שהיא לא אישתי? אני אוהב את אשתי אבל אני מאוהב בה. להגיד לה? אחרי כמה שנים המשיכה לאישתי ירדה וההתאהבות בה ומחשבה עליה והמשיכה אליה לא בשליטתי. זה בגידה?

לאון שלום, אני שומע שהמחשבות שלך מפחידות אותך ואתה חש שהן עלולות לשלוט בך ולהוביל אותך לבגוד באשתך. פנטזיות ומחשבות הן חלק מהעולם הפנימי ל האדם, לא תמיד ניתן לשלוט בהן. יחד עם זה ההבדל המהותי הוא האם הן מגיעות לכלל מימוש או לא. אני כמובן לא יכול לומר לך כיצד לנהוג, יש כאן מערכת שיקולים שרק אתה יכול להכריע בה. אבל אולי לפני כן נסה לחשוב מדוע אתה חש התאהבות כה חזקה, האם זה קשור רק בה או גם בתהליכים שעוברים עליך? דרור

תודה לך אך לאיזה תהליכים אתה מתכוון? אין דבר כזה שפשוט מתאהבים? זה חריג?

שרית חמודה אני קוראת אותך מהיום הראשון שכתבת פה ו...כמה שאלות: 1)המטפל שלך יודע מה קורה לך מחוץ לטיפול? 2)למה את מרגישה כל כך רע? 3)זה נורא מה שקורה לך ואולי את צריכה להיות במקום שיהיה לך יותר עזרה כמו בית חולים פסיכיאטרי?... כואב שאת מרגישה כל כך רע וכל כך הרבה זמן... תרגישי טוב

אני קצת נפגעת פה בשביל שרית. ובכל זאת- את שואלת למה כל כך רע לה, לא יודעת אולי כי אבא שלה התעלל בה מינית, אולי בגלל האונס שחוותה, רגע אולי כי היא מוצפת בכל דרך אפשרית. אך כנראה שהיא צריכה ממש סיבה טובה כדי שיהיה לה רע. אני מניחה שהכוונה בכתיבתך הייתה דאגה אמיתית וכוונה טובה, אך אולי קצת מכאיב לי או הרבה שלאחרים לא נוח מול כאב שנמשך זמן רב מדי או בעוצמות גבוהות מדי. למה להציע לה בית חולים פסיכיאטרי? היא הרי בטיפול וממה שאני זוכרת אפילו אחד טוב ונכון לה.מה עם קצת לאפשר לה לבוא הנה להניח קצת מן העומס מבלי כל הנשמות הטובות הממהרות לשלוח אותה למטפל אחר או מסגרת טיפולית "תומכת". הרי ממילא קשה לה וכואב לה אז אם בלתי אפשרי לחזק את הקצב שלה ולתמוך בה – לפעמים אולי כדאי פשוט להסתכל מן הצד בפליאה על הכוחות והעקשנות שלה לחיים ראויים ולנשום בשבילה.

וואו .. להגיד לך תאמת .. הזלתי דמעות מעיניי למקרא המילים שענית לחברה .. תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית. תודה על האמון בי .על ההבנה והאמפתיה .. תודה על היד שמרגישה אוחזת בשבילי .. וכן ..רק דרך מילים. עודדת אותי מאוד. לרגע הרגשתי באמת צורך אמיתי להתנצל בתשובה שלי .. על הכאב העצום שאני חווה , על הזמן שלו .. על כל התהליך הככ כואב הזה שאני עוברת .. אחרי שקראתי את עצמי ואותך.. הבנתי ששוב אני מתנצלת , שופטת ..בעיקר את עצמי ..ונכון שחברה באה ממקום דואג.. אבל הדאגה הזו .. גורמת לי שוב לדאוג אולי משהו אצלי ככ לא בסדר? אז.. תודה לך על מה שכתבת..נרגעתי קצת .. לרגע הזכרת לי ..את איש השיחות המדהים שלי.. שמרגיע אותי ומרשה לי בכל דרך .. להביע ולאפשר לכאב לצאת ממני .. על כל השנים שלא כאבתי.. והרגשתי .. זה כאילו הוא כתב כרגע במקומך את התשובה ..לחברה אז שוב תודה. חיבוק מהלב .. אלייך. שרית

ממש לקחת את זה אישית! יותר כואב איך שזה הכאיב לך מאשר מה שכתבו לשרית! הפסיכולוגית שלי הייתה שואלת אותך מאיפה זה מוכר לך? את בטוחה שאת מדברת על שרית ולא עלייך?

כשאת נפגעת את נפגעת בשבילך. כשאת צועקת את צועקת את צעקתך ולא צעקת אף אחד אחר. כשאת נושמת את נושמת בשבילך. אלה לא דברים שאפשר לעשות בשביל מישהו. אין דבר כזה. אבל להרבה אנשים קל לראות דרך האחר את מה שהם לא רואים בעצמם. כשמישהו מדבר או נלחם לכאורה בשביל מישהו אחר, הוא בעצם מדבר איך שהוא רוצה. זה אף פעם לא כמו שהשני היה יודע לעשות יותר טוב בשביל עצמו. האם כך הוא פחות ופחות מדרבן את השני לדבר בשביל עצמו ויש סיכוי שהוא יהפוך אותו לתלותי יותר ואילם או סתם שפוט שלו? לדעתי צריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת.

גם אני קוראת ותומכת במה שכתבת!

שלום לך... 1. המטפל שלי יודע מה עובר עליי גם בחוץ.אני משתדלת ליידע כמה שניתן.הפורום והכתיבה כאן .. היא " קרקע" ביני לבין איש השיחות שלי.. הרבה דברים שלא העזתי לפתוח מולו .. כאשר פתחתי אותן כאן .. הצלחתי לפתוח מעט מולו .אנחנו נפגשים פעמים בשבוע שנתיים וחצי ..(עד לפני חצי שנה גם היו 3 פגישות במהלך השבוע ) ..שזה מאוד אינטנסיבי .אפשרי גם 3 .. אבל זה קשה לי מידיי רגשית .. בנוסף .. הוא מרשה לי לסמס לו במהלך הימים מטיפול לטיפול כדי שאוכל לפרוק כאב ושלא הרגיש לבד.. והוא מעלה איתי יחד את מה שנכתב בסמס ..בטיפול הוא מנסה לגעת איתי בתוכן/ תחושות..לא תמיד זה מצליח אבל עצם הנוכחות שלו.. יחד איתי עם הכאב ..מקלה בבפנים איכשהו מעט על הכאב. אין לי הסבר איך.. אבל זה קורה. 2. דברים נפתחו אחרי 12 שנים של הדחקה איומה בתוכי. 12 שנים לא טיפלתי בעצמי - המפגש האקראי עם בחור שלא הכרתי ברחוב שאנס אותי .. עורר בתוכי את כל הפוסט טראומה העצומה,העצים את כל הפגיעות שיצרתי בתוכי שנים בחצי שנה האחרונה גיליתי באופן מפתיע על פגיעה מינית בבית . המציאות היומיומית המתווספת לכל הקיים .. מהווה עבורי קושי עצום בהתגברות .מנפילה לנפילה..ולכן .. זה ממש לא קל. 3. לא חושבת שביהח היה הפתרון להיות מוחזקת 24/7 במקום סגור היה גורם לי לאבד שפיות לחלוטין , חוסר איבוד שליטה טוטאלי .. שמאיים עליי.. מאוד. הילד שלי , האהוב שלצידי .. היקרים שסובבים אותי , הפורום, מרכז לתקיפה מינית שמלווה מהווים עבורי עוד קצת כח ..לכל יום מחדש. 4. אני יודעת .. באמת שהרבה זמן אני מרגישה ככ רע - שנתיים וחצי .. שבהן אין לי הרבה מרווחים לנשימה -אבל.. הצעדים הם קטנים .. כי הדרך ככ ארוכה .. ואיפשהו אני מקווה שאני כבר באמצע..בעזרת אנשים טובים בדרך.. אני מקבלת עוד קצת "צידה" לדרך.. אני חושבת.אני יכולה לקוות. שאולי יהיה לי טוב יותר. אני מניחה שאם לא היה קול קטן כזה בתוכי ..ממזמן כבר לא הייתי כאן.. ואני.. לא באמת רוצה למות.למרות הסבל אני רוצה לחיות .אם לא בשבילי אז בשביל ילדי הקטן. בכז..תודה על הדאגה והאכפתיות. מעריכה המון שרית

שרית, מתנצלת על ההפרעה, אולי לא התכתבנו אף פעם כמעט, אני מאד רוצה לומר דבר מה... התכוונתי לא היכנס לכאן, ובסוף כן נכנסתי, אז... זה בקשר לביטוי שאת נוהגת להשתמש בו כאן די קבוע. "איש השיחות שלי". ... הביטוי "איש השיחות" שנשמע אולי כמו עוד סתם ביטוי, הוא כינוי שיש מאחוריו עולם שלם והמצאתי אותו בזמנו עבור האיש הכי יקר לי בעולם. האיש שאני הכי קשורה אליו. הכינוי (אולי לא הכי מקורי ומשוכלל, אז מה) היה פרי בריאתי, לא פגשתי עדיין מישהו אחר שהמציא משהו דומה, למרות שייתכן ואולי גם את, למשל, המצאת אותו במקרה, אך הנחתי שראית אותו כאן (גם ליאת השתמשה בו) וזה המקור. הנסיבות שבהן הומצא הביטוי קשורות ויכולות להיות קשורות רק אליו. איני יכולה לרשום זאת כאן, ואיך נוצרו הקישורים. בחירה של כינוי כזה היא נורא חלק ממני. אני משתמשת בביטוי הזה גם מחוץ לפורום. הביטוי אומץ כי כאן חוץ והכל כאילו חופשי ולא צריך לשאול רשות, וככה זה כשאתה מוציא משהו לעולם, אתה מאבד שליטה עליו. כן... בגלל זה את הדברים הכי הטובים שלי אני שומרת בפנים עמוק, גם פה, גם בטיפול... אולי לא שמרתי על עצמי טוב מספיק. לא'דעת. מאידך, כשהם נשמרים בפנים הם לא בני שימוש, אז הם ממילא שווים לזבל. בכל מקרה, הרבה פעמים אני אוהבת את זה מאד, כאשר, למשל, ביטוי שלי מאומץ בין מכרים, חברים או משפחה שיודעים מה התהליך ומה קשור לבריאת הביטוי וזוכרים ליייחס אותו אליי. זוכרים אותי. אבל במקרה הזה, נורא מכאיב לי שזרקתי אותו לאינטרנט והוא אומץ והופץ ואיבד את המקור, כנראה אפילו בלי לדעת שהוא חלק משמעותי בי. בכל פעם שהביטוי המסויים הזה נרשם כאן על ידי מישהו זולתי, מבלי לזכור את ההקשר שלי, זה מכאיב לי בצורה נוראית. זה נכון שרוב הדברים שבעולם מכאיבים לי מאד, ואני שותקת. אך זה מכאיב לי במיוחד, ואולי כי היום כואב לי במיוחד. מצטערת. ככה זה, אני והבעייה שלי, חרדת טשטוש הזהות, איבוד נוכחות... :-( כמעט אף פעם לא היו לי דברים שהם רק שלי. אבל כמו שפרצו, אז, מי יודע... גם מה שבראש לא נחשב... (רק היום אני יודעת להגיד שזה לא מדויק. רק להגיד). אז אולי בגלל שיש לכאורה עכשיו דברים שהם אמורים להיות כאלה, אני חרדה שהכל יהפוך לנחלת הכלל ולי לא יישאר כלום. אולי זו היית טעות לגעת בעולם ולהוציא דברים החוצה בצורה גלויה ולא מקודדת. מניחה שהרחקתי לכת, דבר פשוט שכזה (שאני מניחה שממש נעשה בתום לב) נחווה אצלי כמו גניבת פטנט, או זכויות יוצרים. מחיקה מושלמת שלי. סורי. זה אחד הדברים מולם אני מרגישה התקפה עצמית חזקה. אני כבר מתארת לעצמי שאחטוף על הראש מכל עבר על מה שאמרתי. שיאמרו לי כאן שוב (כבר הושמעו כאן בפורום קולות כאלה מולי, לא פעם, ולא נדמה לי) עד כמה אני פתטית, נלעגת, טפלה, ומי אני בכלל. וד"א, אם מישהו יעלה בדעתו לשאול - זה ככל הנראה לא אותו מטפל. המטפל שלי מעולם לא התקשר אליי וגם בכלל לא היו ביננו טלפונים. סמסים ומיילים או תקשורת בלילה בכלל לא אופציה, וגם אסור לי לשבת על הרצפה. כך שכנראה זה לא אותו אחד.

אוקי אז פשוט אתחיל כי אני לא ממש יודעת איך להתחיל...אני נמצאית עם מישהו כבר 3 וחצי שנים,הייתה לנו תרקופה של התנתקות בערך 3 שבועות ואז הוא פשוט התחנן אליי שאחזור שאתן לו ולנו עוד הזדמנות ושהוא מוכן לעשות הכול אם כך בגלל שאני אוהבת אותו והוא חשוב לי ורציתי להאמין שיש בינינו משהו מיחוד ולא ליזרוק כך 3 שנים "לפח" אם כך עברו שבועיים והוא עדיין לא יכול לישון איתי באותה מיטה,כול פעם שאני מציעה לו להצטרף אליי ולעוד זוג הוא ממש לא זורם והוא מסביר לי שזה קשה לו הוא היה המון זמן ללא זוגיות עד שאני נכנסתי לו לחיים,,הוא משתף אותי בקשיים שלו שיש לו בעבודה ושהוא מרגיש תקוע וזה משפיע עליו לרעה שהוא מעט בבאסה בגלל זה שהכול סתמי ושאין לו איזון אחרי העבודה וקצת נפגעתי כי בן או בת זוג אמורים להוות סוג של איזוןכומר יש י שמחבק אותך כשאתה מגיע הבייתה אם כך מה אני עושה אם הוא לא ישתנה האם לתת עוד זמן כאילו 3 שנים אני מחכה ... מה עושים במצב כזה פשוט מוותרים ולא עומדים מאחוריו ברגעים כאלו קשיים..?? מה אני עושה לא רוצה מד אחד,להיתקע אבל מצד שני אני רוצה שיהיה לו טוב ולעזור לו אבל הוא לא ממש נותן והצעתי לו מס פעמים שאני המצאתי שיש איזשהו מפגש רק כדי לראות אם הוא זורם איתי והוא לא...אני אומרת לעצמי מזל שזה לא אמיתי הייתי מבריזה למלא אנשים חח מצטערת על זה שפשוט הוצאתי את הדברים אני אשמח לכול דרך יעילה שתוכל לעזור לי להתמודד עם הסיטואציה בברכה והמון המון תודה על ההקשב! נטלי.

נטלי שלום, מהדברים שלך לא ברור האם זה היה המצב גם לפני הפרידה או לא. אבל כרגע נשמע שאת בהתלבטות. מחד את רוצה להיות שם בשבילו ברגעים קשים ומאידך את רוצה להרגיש אחרת בזוגיות וחוששת שזה לא ישתנה. אני לא יכול לומר לך מכאן מה לעשות, אבל הייתי רוצה לשתף אותך במחשבות שלי. נראה לי שאתם מתקשים לדבר ביניכם ולהגיע להבנה מה כל צד מצפה ויכול לתת לקשר בשלב זה. את מאוד רוצה להרגיש קרבה פיזית כמו גם הרגשה שהוא יכול לבלות איתך. את שבה ובוחנת האם הוא יסכים לכך, במקום לדבר איתו על כך. גם הוא מצידו לא ממש משתף ומנסה להתאמץ עבורך. ייתכן ומה שחשוב שתעשו הוא לנסות ולדבר, להבין מה הציפיות שלכם מהקשר והאם זה ריאלי. אז אני מאמין שיהיה קל הרבה יותר לקבל החלטה. דרוטר

מתנצלת מראש ..ובכל זאת - תקראי לי אטומה אך לא ממש הבנתי היכן את עוזרת לו או אמפטית למצבו. מה שעוד יותר מובן לי חלקית הוא נושא ההזמנה אותו להצטרף לזוג נוסף במיטה, אולי לא ממש הבנתי אך אם אכן הייתה הצעה כזו והוא לא מרוצה או מתנגד לרעיון-איפה בדיוק הבעיתיות? לא ממש שמעתי אותך לוקחת בחשבון או רומזת על אפשרות שמשהו מצידך אינו נכון או לפחות לא נראה שאת לוקחת בחשבון שהבחור צריך מעט הבנה, תמיכה או חס וחלילה לכבד את רצונותיו. בא לי להגיד לך ככה בעדינות ובשקט - למה את צריכה לשנות אותו? ממך זה נשמע שזה שהוא מסרב לזוג נוסף היא בעייתית "לא זורם" בעוד שהבקשה שלך היא הלגיטימית- אני קצת מבולבלת פה. זה הגיוני שליבי יוצא אל הבחור ולא למצוקה שלך? לא יודעת, אולי בכל זאת לא ממש הבנתי את מה שכתבת.

אז אם הבנת את זה מדבריי הכתובים כנראה שלא התנחסתי באופן ברור התכוונית לארוע חברתי קטן ושקט עם זוג חברים כלומר למסעדה סרט וכו