פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אביב גם אני ראיתי שם למטה. גם ראיתי את העץ שפתחה עבורך שירה. מתאים, בעיניי, ששירה תיקח את התפקיד. בואי נדמיין וירטואלית אותנו שותקות ומקשיבות, מקשיבות מקשיבות לך, בלי להיכנס לך לדברים. סוריקטה

תודה על המילים על הרצון על הרגישות תשמרי עלייך יקרה שאת ותמשיכי לכתוב אני שמחה כשאני נכנסת לראות הודעות שלך ....זה נפלא בעיני חיבוק אביב

מנסה שוב.. כן...נכון יש את האימה מהקורונה והשלכותיו .. אבל ,לא להאמין.. יש לי ממש פחד לכתוב ולא להצליח לשלוח... ... אולי בגלל שהרגיל אצלי זה להיות בעולם הפנימי שלי ... עדיין זה לא כל כך ברגיל אצלי לשתף ולצאת אל האחרים בשיתוף... מנסה... היום זו היתה הפגישה האחרונה עם אמא צביה במתכונת הרגילה... זהו.. ממחר אנחנו "ניפגש" באמצעות הסקייפ.. אמא צביה רצתה שנתחיל כבר היום אבל לאור ההתנגדות העזה שלי הייתי אצלה היום ו"ערכנו חזרה" נראה לכם שהגענו לקץ העולם ?????? זהו ??? היום כשהייתי אצל אמא צביה ניסיתי "להסניף "אותה אלי לוורידים,, ניסיתי "לצלם" אותה בעיניים ולנסות לזכור אותה טוב טוב... מעניין אם יהיה יום ראשון ??? אולי כבר שבת ?? שישי ??? יהיה מחר ????? שיתוק בנשמה ... שלכם-במבי

במבי אהובה, טוב לשמוע את קולך כאן, והנה ניצחת את הבאג... באמת תקופה הזויה ותחושת סוף עולם, כמו להיות בתוך סרט מדע בדיוני. לי בעבר היתה התנגדות גדולה לפגישות בסקייפ ותמיד סרבתי, אבל כשנסע לתקופה ארוכה התרגלתי. זה היה בסדר בסך הכל, אבל קשה מאוד להפרד ולהוריד מימדים מהמפגש. אני הייתי אתמול במפגש, הכורסאות התרחקו, בחדר עמד ריחו של האלכוהול לחיטוי ואולי גם עמד שם פחד, כאילו אנחנו ממש מסתכנים, כאילו מפגש שווה הדבקה/הדבקות. במבי, מקווה שהספקת לראות את השקדיות שפרחו. הייתי במטעים ממש בימים האחרונים לפריחה וחשבתי עלייך "ועל ראשי ירד מטר צחור" כמו בשיר של לאה גולדברג. שלך שירה

שירה אהובה!!! אלכו'גל.... :))) כבר בשבוע שעבר כשהגעתי לאמא צביה ,האויר בקליניקה שלה היה ספוג בריח אלכוהול... כשנכנסתי אליה ,פרץ ממני צחוק אדיר ותוך כדי אמרתי לה שזה מרגיש שהגעתי לבית מרזח...:)))) .... עשה לי רושם שאותה זה פחות הצחיק.... ... נכון לעכשיו ,גם הרכב שלי ולמעשה לכל מקום שאני מגיעה (שזה כמעט לאף לא מקום אחד מלבד הרכב והבית ) הריח השליט ,זה ריח של בית מרזח. אגב,קורה איתי משהו הזוי.. אני משתמשת באלכוג'ל ללא הפסקה כמעט..ואני לא יודעת למה...אבל אוטומטית ,לאחר השימוש אני מריחה את הידיים שלי,וריח האלכוהול ממש חודר למוח... מעניין אם אפשר להפוך לשיכורים באמצעות הרחת כפות הידיים באלכוג'ל.... לגבי השקדיות..... מי זוכר אותן....????? ...... לא להאמין..... ראיתי אותן בהמוניהן ....זה היה רק לפני ...לא זוכרת... וואלה...פעם היה עולם.... ראיתי המוני המונים של שקדיות ש'לבשו לבן ורוד' ונראו היוצאות במחול ...היו כבר גם חרציות, כלניות וכמובן רקפות.... ... וואלה... פתאום מתחשק לי לנסוע שוב ולבדוק אם הן עדיין קיימות. .. ... לא... אין לי כוח עם כל הקורונה... אולי אלך לישון... .... הקטע הוא שאפילו לישון אתה לא מצליח...נרדם ומתעורר ושוב מנסה לישון ושוב מתעורר... היום הופך ללילה ובלילה ליום .ואתה כבר לא יודע אם היום זה יום ראשון? רביעי? שבת? אתה כבר לא יודע אם היום זה היום? ואולי היום זה מחר? ואולי היום זה אתמול? ואולי היום אין בכלל היום...??????? שלך,במבי

הי במבי, אצלי, עדיין, המתכונת, הן של העבודה והן של פגישות הנפש, לא מאד שונה מהרגיל. דווקא הפורום הזה, כמו שהוא בנוי, עם ההפסקה בשלישי ובסופי שבוע, מאד עוזר לזכור באיזה יום אנחנו. שום קץ עולם. לפחות ככה אני חושבת. גם לא רואה אותי היסטרית ובפאניקה. אבל עולה ברקע המחשבה על אובדן ההורים המבוגרים, למשל, שאיכשהו פנימה כבר נפרדתי באופן מסוים מהם. סוריקטה

הי שוב במבי, בהמשך להודעתך השנייה - את מכירה - הטבע ואני. אביב בפתח. אני ממשיכה, כתמיד, להתבונן בטבע. בשקט שבחוץ. בניצנים, בפרחים, מקשיבה לציפורים. רואה את השמש זורחת. הרבה יופי. סוריקטה

במבי אהובה לשוחח בסקיפ מהפגישה הבאה ..נהדר..לפחות תוכלי לראות את אמא צביה..יותר טוב מאשר רק בשיחת טלפון כמו שאמורה להיות עבורי בשבוע הבא ..השבוע לא התאפשר.. ולך היתה פגישה רגילה..כמה נפלא מתוקה וערכתם חזרה ..נהדר לדעתי... אנחנו ממש לא בסוף העולם גם הקורונה הזו תסתיים בשלב כזה או אחר..אולי בעוד זמן לא רב.... במבי מתוקה שאת כמה את מרגשת בתאורך את הרגשות שלך לאמא צביה..לחוש..להריח..לצלם..לזכור...כמה טוב ... במבי מתוקה הכל ממשיך "כרגיל.." כמעט...לא נורא ..עברנו את פרעה נעבור גם את זה...באמת ...עוד תראי שדברים יחזרו למסלולם.. שולחת לך חיבוק וירטואלי ללא "חומרי אלכוהול " רק עם חיוך גדול ...עד אליך חטולית

התגעגעתי שמחה שבאת

במבי יקרה... התגעגעתי. לט יודעת מה לומר...רק שמבינה ושינויים קשים..אבל הכרחיים.איתך.

חשבתי שכבר התחסנתי בפני נתינת מקום לרגשות לאחרים אך התבדתי.... מדברת על המטפלת שלי..שלקח לי המון זמן לומר המטפלת שלי...כן....כן...לומר שלי ..אומר שיש שם משהו...שמרגיש שם משהו..שזה כבר לא זר...... היא כמו פצצת אנרגיה בלתי נדלית....קשובה..מבינה..תומכת.....גם נותנת בראש כשצריך...אנרגטית ברמות שאני לא מסוגלת לתאר... נורא פחדתי שוב להיקשר ריגשית למטפלת...בגלל נסיון העבר...בגלל שפוחדת שוב להפגע...בגלל שזה גורם לי להרגיש שאני הופכת להיות תלויה בכל דבר שבא ממנה... לא רוצה !! לא רוצה..!! לא רוצה...!! אווווף איתי....חשבתי שנשמרתי לעצמי אך לאאאאא !! ותוך כדי כתיבה עולים בי שוב הזכרונות ההם....וחרדה שוב מציפה אותי ..ש....ש... פוחדת שוב לתת לרגשות להיות שם ..להרגיש כמה אכפת לה ממני..כמה היא אומרת שאוהבת אותי...וגם להרגיש שאכפת לי ממנה באמת.....פוחדת לאהוב אותה..כי באמת מגיע לה .... כמה בקלות אני הופכת חרדתית..אסון..אני אסון מהלך ..עם הליכון.... והשבוע לא היתה פגישה בגלל קורח הנסיבות..אסור בחדרים קטנים..ושם יש רק חדרים קטנים לטיפול... והיא שולחת לי הודעות קוליות מרגיעות..וציורי לבבות ..כן..היא מגניבה..ואני שוב נופלת בשבי אחריה כמו שלא היתה אף מטפלת לפניה..כי תמיד מרגיעה ועושה לי סדר בראש..ובסיום פגישה תמיד חיבוק חם חיוך גדול ..אז אייך אפשר שלא ?? מטומטמת שכמוני למה אני שוב פוחדת ?? רוצה לתת לה הזדמנות להיות כל מה שהיא מקרינה כלפי.....ואולי גם לעצמי ?? אולי הפעם בלי פחדים ?? אייך עושים את המהלך הזה ?? אייך מרפים מהפחד הזה..?? אני זקוקה לעיצה מכל מי שמוכנה לבוא ולומר לי..הייי..תעשי...?? תודה לכולן וגם לך אודי .. חטולית

חטולית יקרה, הפחד הזה שמי שמושיט יד יש לו גם כוונות נסתרות, שהוא עלול לפגוע, לנצל, להכאיב. הפחד להקשר ולהנטש. הפחד להקשר לדמות מיטיבה ולהפגע. חוסר האמון הבסיסי. כמה כואב.... המחשבה האם כל זה אמיתי? הנזקקות הנואשת הזו בדמות סרה, אני כל כך מכירה את זה.... אבל את יודעת, בין השורות הכואבות את גם רואה את הטוב שבה ואולי זו הדרך. איתך שירה

לאט לאט צעד צעד לומדים לסמוך ולשחרר וגם להפרד ולהתחיל קשרים חדשים ואלו הישנים לא נעלמים הם נשארים בלב ואז לומדים שאפשר לסמוך על עצמך ועל אחרים אתך בלב אביב

בואי

מצטרפת..קראתי למטה. אבל לא כולם רואים. אביב כתבה למטה....אביב. חיבוק מרחוק. מה שמתאים.

אכן כתבתי למטה האמת לא נוח לי העצים האלה קצת מביך .....ומרגש שאתן חושבות עלי חושבת גם אני על כולכם ואתם בליבי עדין לא ממש יודעת מה קורה לי עם הפורום והוירטואלי בכלל ... לא מצליחה להבין למקד לעצמי אבל אין ספק שמשהו קרה לי מול המקום כאן והאמת שאותו משהו מתנהל גם במקביל במקומות מציאותיים תמיכתיים אחרים .... לא יודעת אם זה פחות צורך וצמיחה ויותר התכנסות פנימה כתוצאה מחיבור פנימי ככה או ככה .... אני כאן לפעמים ואני בסדר תשמרו עליכם אביב

נראה שאת שומרת על עצמך די טוב ומרגישה עם זה גם טוב מה עוד אפשר לבקש..? אשמח לראותך כאן לעיתים תכופות יותר את חסרה כאן לכולן תמשיכי לשמור על עצמך .. חטולית

היי.. קוראת אתכן. לא יודעת להגיב לזה כרגע. אבל המצב הזה מחרפן את כולם. כלם במחשב עם המטלות הלימודיות..ואז האינטרנט נופל. ו...מה עושים כשאין מחשב לכל ילד כדי לעשות מטלות? או להיות בקשר עם מוריו? מזל שאצלנו יש... המורים עובדים!! וקשה יותר אפילו. גם אני שלחתי סרטונים ( הבן האמצעי מסריט ועוזר) של עצמי. פאדיחות אבל התגובות מרגשות ממש!!!! הילדים כל כך נהנים להפגש בצורה המוזרה הזאת ;) ושולחת משימות אבל לא מעיקות שלא יגידו שמציפים. כי יודעת מה זה!!! אז למה להחזיר בקיץ??? ולמה רוצים שנצא לחל"ת באוצר אם נפסיק לעבוד מהבית?? הפכנו להיות מגזר פריאר!!!! שאיש אינו מבין. ורק רוצים לקבל שירות ללא תשלום. למה???? לא לשלם ולצאת לחל"ת זה התנאי ללימודי קיץ???,לא יודעת..אנחנו עובדות!!! למה להוסיף אותנו כנטל נוסף על המדינה...מרגישה ניצול ציני של המצב ולא מצד המורים!!!! בכל מקרה בפגישה היה מוזר. 2 הכורסאות מרוחקות כמה שיותר באלכסון..ושינוי בחדר כמובן בצורה כזו..ומרחק...אבל כן דברנו על התחושות. קצת להוציא. על ההרגשה הנוראית לא דברנו. היא קבורה עמוק בפנים.ואולי טוב שכך. תפקוד על הילוך גבוה ומפוקס. אין ברירה.

הוצאתי את התסכול שלי פה...סליחה. עכשיו הסתדר. יש הסכם והוא ממש נשמע אחלה. מזל!!! אספר שיש לי חלק בזה..קטן אבל חלק בהסתדרות המורים. התחלתי לנסות לשנות מבפנים... הלוואי שיפנימו ויבינו אותנו בציבור בכלל לא רק באוצר! אוכל לומר שזה עשה משהו טוב הבלאגן הזה. המון תגובות מדהימות וסרטוני ילדים מתוקים. הכרת תודה ענקית מההורים. כמה כייףףףףףףףףף. שיתפתי אותה בווטסאפ וחושבות על חזרה אליה. אבל כרגע זה בבלאגן בגלל המצב.

מיכלי מאמי הכל בסדר הכל מותר אין שום בעיה עם הוצאת התסכול שלך כאן על הבמה הזו שמיועדת לכולן.. גאה בך מאוד על חלקך בכל מה שתרמת ל...והנה שגם קיבלת המון תודות וחיזוקים מבחוץ על כל מה שעשית ✍👍👍👏👏👏 וכן כל דבר יחזור למקומו בשעתו הנכונה..נהדר שאת חושבת לחזור אליה אם זה מה שאת זקוקה... חטולית

נפלא שניפגשתן נפלא שאת עושה וכן לא פשוט עכשיו ולא קל לאף אחד ואולי זה הדבר הכי מופלא איך קורונה וירוס זהיר מזכיר לנו כמה החיים שברירים כמה הם חשובים ...מזכיר לנו אנשים שחשובים לנו . מציב לנו גם מראות על בדידות על אנשים שחיים חיים שלמים מבלי לצאת מהבית על כאלה שאין להם בית בכלל על עבודה ופרנסה על תלות ושייכות ... עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת בלי הבדל גזע דת או מין ..או לאום ....פשוט בני אדם .... אתך אביב

הי כולם ואודי, כן, אודי, נראה שבתקופות עקה מוצאים אנשים המגלים יותר חמלה. כמי שנרתם שם עבורך בעיצומו של קרב. יכולה לראות זאת בפעילויות הקהילתיות, בתוך המשפחה (למשל, סיוע כלכלי לאבא שלי), בשיחות גלויות לב יותר עם אנשים. אתמול הגיעו הנחיות נוקשות יותר של משרד הבריאות. תגובה ראשונית - מן הסתם - הלם. למרות שדי היינו איכשהו מוכנים לזה. תגובותיי היו לכיוון הפרנואידיות, מידי, פחות מפוקסות. שוחחתי עם כמה אנשים, מעט התעשתתי ובהמשך נבנו תוכניות היום שלי. עדיין מנסה לשמור על מה שקרוב יותר לשגרה. לפעולות היומיומיות המוכרות. מתפדחת לפתוח הודעות. לכתוב כל כך הרבה. ממש. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי אין במה להתבייש המצב אינו רגיל..נורמלי . וכן השינויים האלה מעבירים גם אותי על דעתי גם אני משוחחת עם כל המקורבים אלי שעליהם אני סומכת יותר מאשר עלי....עצוב נורא שלכך הגעתי..אך צו השעה..!! בהחלט מנסה לשמור על שיגרה..אך לפעמים לא יודעת איזו שיגרה .....הבלגן חוגג אצלי בראש ואיני צלולה כפי שהייתי רוצה להיות....!! פתחי כמה הודעות שמרגיש לך נכון לעשות רק אל תשארי לבד ובחוץ... כמו שאודי אומר : העיקר שכתבת ..גם לדעתי חשוב מאוד שתכתבי הכל בלי להתבייש..לשם כך הפורום כאן כולנו כאן וכמובן אודי כאן...המרגיע הלאומי שלנו.. אוהבת חטולית

לילה טוב בינתיים

סוריקטה יפה שלי אז מה אם יש רגעי שבירה על הכתב לפעמים מגלים כמה חוזק הכתיבה נותנת...כמה מחזק עצם ההוצאה של רגעי השבירה מקלים.. תרשי לעצמך להיות..... ליל מנוחה יקרה חטולית

הי חטולית יקרה, אני כותבת. כותבת כאן כמה וכמה שנים. אולי רק קצת בזמן האחרון יש דיבור על נושאים שכאלה וחלוקה עם אנשים נוספים. מעבר למה שאחרי שנים יצא בשיחות בטיפול. עדיין רוב הזמן אני שותקת. ושוב, כמו שאמרתי פעם - אני שותקת, בחוץ שקט, וברקע שומעים רק את רחשי המקלדת. אם אני כותבת. התחלתי לדבר (לא מילים של תינוקת, אלא מילים בעלות משמעות והבנה רגשית ושיתוף) רק לפני כמה שנים ורק בחודשים האחרונים אולי דלף קצת יותר. מפחיד. ההתכנסות הצפויה בבית - מה שעשיתי לעצמי לפני סך הכל עשור - אולי היה חמור יותר מזה. הוא היה חמור מזה. הנה כתבתי, סוריקטה

יקרה שלי לפעמים נדרשים שנים על מנת לאזור אומץ וכוחות נפשיים לדבר את הכאב..גם אם במינונים קטנים... והשתיקה יפה שלי ...קשה מנשוא..מעבר למילים.. מבינה היטב את קשיי השיתוף...לוקח זמן לרגשות להבין ולתת להם מקום ראוי להיות...בהחלט... חושבת שבטח יהיה לך קשה לדבר כעת על אותה התכנסות מלפני עשור ...כנראה שששםםםם קרו הדברים שמהם את עדיין לא .....פשוט לא ...!! אשמח באם תרצי לשתף.. איתך יפה שלי חטולית

נראה לי שאת אותה חמלה חיצונית אם נדע לכוון פנימה נצליח לשרוד גם את הבידוד עם עצמינו עם החלקים הנעימים והפחות נעימים תודה על היותך בבקשה תמשיכי לבוא ולכתוב ולתת לעצמך מקום זה נפלא וטוב אתך בלב גם שאני לא כאן אביב

ומרגע זה, ששבתי הביתה, מכת בדידות סוף השבוע. בדידות. סוריקטה

האם זה נורמלי שבחורה בת 25 תרצה ללכת באצבעות שלובות עם אביה ברחוב?

היי דריה אחרת החלום שלי תמיד היה ללכת ברחוב עם אצבעות שלובות עם אבי ז"ל....רק מפני שלמרות הכל...אהבתי אותו מאוד.. לא ראתי בכך משהו פסול.. רק רציתי את הקירבה שלו..להרגיש את החום שלו..לדעת שאהב אותי למרות הכל....היה איש כריזמטי כלפי כולם... ורק לפני מותו הקשה זכיתי לשלב עימו אצבעות במיטת חוליו..עדין כואב ..למרות שעברו המון שנים.. לא יודעת באם תקין..תלוי בנסיבות כך נראה לי חטולית

הי, אולי אנחנו לא יודעים מה התמונה השלמה? או מערכת היחסים שנבנתה. אולי הבת עם צרכים מיוחדים, למשל?

מתרגשת ... מתרגשת מהחיבוק שלכן.. :) ... מה אגיד לכם.. ?? ??? וואוו... באמת שאתן מרגשות... ... פתאום אני שוב בחרדה שהבאג לא יאפשר שליחה... אני רוצה לנסות לשלוח..

במבי אהובה כמה נפלא שאת כאן מחכה לך .... כולם אוהבים אותך..את יודעת .. וכתבי כל שעולה בליבך מילותיך ונוכחותך חסרים כבר המון זמן.. אוהבת חטולית

חח במבי מה עדיף - חרדה מהבאג של דוקטורס או ממעללי ה covid19? :-) הצלחת לשלוח! סוריקטה

אני רוצה לכתוב אבל אין לי מילים אני לא מבינה מה שעובר עלי מרגיש כמו להיות בערפל והכל מטושטש. אני לא מצליחה לזהות אותי ומה שקורה בפנים.

ינשופית מתוקה שלי אם אומר לך שגם אני מרגישה כמוך יקל עליך ?? איתך מתוקה גם בלב חטולית

וואו.. אתן! אודי, מעניין גם אני מרגישה שפתאום החוץ קצת מתאזן עם הפנים. אני אסביר איך זה אצלי. לרוב מרגישה שאני דחויה/ לא אהובה/ דפוקה ועוד...למרות שהמצב הזה השתנה הרבה בעקבות הטיפול. יותר מקבלת את עצמי.... אז קצת שגעתי אותה, כלומר כמו שכתבתי בהודעתי הקודמת..לא רציתי לבוא בגלל הפיזי. הייתי עם הבן שלי בעיר ופתאום ראיתי אותה מולנו..היא כמובן לא אמרה שלום אבל ראיתי חיוך כזה שראתה אותי. ואז זה הכה בי!! הבנתי שבעצם זה בא ממקום הדחיה שלי. שהמרחק הפיזי כאילו מעיד על המרחק בקשר. יודעת רציונאלית שזו שטות גמורה. אבל כאילו דחיה בישיבה יותר מרוחקת ושונה?? בלי חיבוק בסוף...מבאס. אבל החלטתי לומר לה זאת. אז אמרתי והחלטתי לבוא ולהתמודג עם החשש וההסוס. נראה. בהצלחה לכולנו. לכל ה"דחויים"כלנו עכשיו מצורעים ודחויים.....קשה. חיבוק וירטואלי לכלם

מיכלי סוריטקה ושירה מצטערת לא הבנתי מה אתן אומרות חוץ ופנים וכל השאר... גם כך מבולבלת הראש לא עובד.. איתכן ... חטולית

הי, נדמה שכאילו קצת עכשיו העולם החיצוני מתאים את עצמו לעולמי הפנימי, למיומנויות שלי, לחוזקות שאני מכירה בי בזמן משבר בקנה מידה גדול. כאילו נוצרת מעין התלכדות פנים וחוץ בזמני רעידות אדמה, קטסטרופות, שואה. וכשהעולם יחזור לשגרתו וישוב הפער (וגם הקנאה עימו) - כך מכירה מעצמי - יש סיכוי להתרסקות פנימית. עם זאת, ניסיתי להתחזק גם באזורים האלה. סוריקטה

מרגישה שנתת מילים למשהו שלא ידעתי להסביר, לתחושה המוזרה שהנפש מאוזנת יותר עם התקרבות סוף העולם שבחוץ לזה שבפנים. עכשיו אולי אני מבינה. שלך שירה

אולי תבואו קצת לעדכן בשלומכן אתם חסרות

שירה יקרה... הי..הי לך, לכולכם.. אני פהף קוראת.. לא כותבת .. פעמים רבות כתבתי ,מושקעת בכתיבה ,וכשרציתי לשלוח ,לא הצלחתי בגלל הבאג המתמשך של דוקטורס.. התייאשתי והפכתי לקוראת שקטה.. אגב, זה כל כך מאפיין את דפוס ההתנהגות שלי גם בעולם החיצוני.. אולי היום מעט פחות.. אני בודקת.. אם אצליח עכשיו לשלוח ,אנסה לכתוב היום מאוחר יותר הודעה מושקעת (כשאני כותבת מושקעת ,אני מתייחסת לעמדה רגשית בה אני נמצאת כשאני כותבת פה..כותבת מהלב ומהבטן) עדיין לא בטוח לי ..לא סומכת על המערכת עם הבאג המתמשך.. שלכם, במבי.

היייי מתוקה שאת כמה שמחה לראותך כאן ולא חשוב מה את כותבת רק הנוכחות שלך כאן משמחת אותי כל כך.... מבינה אותך אך התגעגעתי המונים..😍🤩 ממש עשית לי את היום וכבר מרגיש לי פחות לבד כמובן שאשמח לעוד כלללל מה שתכתבי.. מחכה לך חטולית

במבי מילותייך חסרו לי. חסרו ממש. ואת פה. עדיין פה. 💖 סוריקטה

מצטרפת... ב מ ב י !!!! בואי מתוקה שלנו!! חיבוק לא מדבק ;) רק הטוב שבו שמדבק.

גם אני חושבת על אביב, ינשוף ועוד ועוד ומי שנמצא בסיכון ועובד עם קבוצות אנשים בסיכון. סוריקטה

אני בסדר תודה על המחשבה ניכנסת מידי פעם לא יודעת אין לי מילים תקופה כזו תישמרו עליכם כולכם אביב

הרופא הזה חדש אצלנו בקופה ועדין לא הקציבו לו אחות מסייעת בזמן הבדיקות כך שגם לו ביקשתי לא היה מתאפשר והחודש הזה במיוחד גדוש בהמון בדיקות גם בתחום שלו וגם בתחומים נוספים...ובמצב שנוצר אין לי בכלל מושג אייך אבצע אותם תורים שמחכים כמעט 3 חודשים.. למה אני כל הזמן לחוצה ?... גם את הבדיקות הפולשניות כבר ביצעתי בעבר וכעת שוב למעכב זו בטח רק התקופה הזו שמטלטלת אותי בגלל המון חוסר ודאות. שמישהו יגיד לי שלא נהיתי סתם פסיכית ..אני כבר לא חושבת בהגיון בגלל החרדות שלי

היי... אכן תקופה קשה. מבלבלת מעולם לא היה משהו דומה. אז מנסים תוך כדי תנועה... אני ביטלתי גם פיזיותרפיה..לא רציתי מגע עם מטפל הפיזיו. מצחיק עם המטפלת הייתי רוצה חיבוק רק שאני פוחדת עליה (יותר מאשר עליי). יש לי בדיקות דם לא יודעת אם אלך. לבן שלי יש גם שבוע הבא רופא מקצועי. ואני לא יודעת..מוזר נלך עם כפפות? לא החלטתי עדיין. ופלונטר פוליטי. בלאגן במדינה. אז כלם כנראה בלחץ הפעם..איתך. כולנו. ❤

חטולית יקרה, כל החרדות מובנות לאור הבדיקות ובטח מועצמות בגלל התקופה המאתגרת שלפנינו. טוב שאת מטפלת בעצמך! איתך שירה

היי אודי וכלם, מכיון שהיה לי קצת קשה נפשית בתקופה האחרונה קבענו פגישה להיום מלפני שבוע וחצי בערך...אז אתמול יצרתי איתה קשר כי לא ידעתי אם היא ממשיכה רגיל וכו.. אז כן היא מקבלת מטופלים בישיבה תוך שמירה על מרחק מסויים. וכמובן שאמרתי שתשמור על עצמה ועדיף לא להפגש. היא מקסימה וכתבתי לה שתשמור על עצמה...אבל לי זה קשה לבוא ככה. אני רגילה שאנחנו קרובות, מרחק לא גדול ודי סביר אחת מול השנייה, ותמיד מתחבקות בסיום. החלטתי לבטל את הפגישה..חשבתי שלי לא מתאים המרחק הזה או פגישה דרך המחשב...לא אוהבת. אז הפגישה תחכה. באסה אבל תחכה. זה מעניין שאותי מערער פגישה ללא מגע פתאום.הרי שנים הפגישה הייתה ללא מגע...ועכשיו ללא חיבוק בסוף פגישה ומרחק גדול יותר מערער ויהיה לי קשה פי כמה. מוזר נכון??? סתם חשבתי בעייתיות מגע בטיפול הא?? יש כאלה שלא מוכנים מגע בכלל בטיפול..מובן. עכשיו אתמודד כמו כלם. כלם אצלי בבית, למידה מרחוק המון שיעורי בית להורים..גם מבאס. בהצלחה לכולנו. ופרנסה? אין מושג מה יעשו. אבל עדיף מלחלות ובתי חולים עמוסים. בגלל שאין מספיק בדיקות ביום ולא בודדו רק חולים...מבאס. בהצלחה ובריאות לכולנו. לא בטוחה ששואלת משהו. זקוקה לדעת שיש ביטחון....תודה

הי מיכל, זו העת בה אני מקשיבה יותר לאנשים שאורח החיים שלהם שונה מאד משלי ופוגשת את חרדותיהם האמיתיות מתוך שבירת הרצף והבלבול. זו גם שעתם של האנשים המופנמים והבודדים. כמוני. בשלב זה - אצלי השגרה נמשכת. עובדת כרגיל, מתניידת די כרגיל (הרוב הליכות ותנועה והרבה מאלו). בין כה וכה יש לי נטייה להתרחק ממקומות הומי אדם בכללם סופרים גדולים בימי שישי בצהרים, או לפני חגים. גם כך אני מצטמצמת למדי. התבודדות וגם הסתגרות בבית משולבת בפגיעה כלכלית הם דברים שאני מכירה מאד. גם שמירה על הגיינה גבוהה בהיותי מטפלת בבעלי חיים, בפצעיהם, מחלותיהם והפרשותיהם. הפגישות הטיפוליות התקיימו עד כה. גם שוחחנו על המצב והמטפל שלי גם הסביר לי את תהליך הבנייה ככל שידוע עד להתרחשות המאיימת עכשיו. אנחנו, בטיפול, שומרים מרחק - כי ככה זה תמיד. בעבר ראיתי באופן מאד חזק את נוכחותי באופן מזיק ביותר. ממית. מסכן חיים. מרחיק. מדיר. יש עדיין קול כזה, אבל כבר יודעת לומר, לפעמים, שהוא קיצוני ומאד לא הגיוני. לכן, כן הבאתי את עצמי לפגישה. עם זאת, עניין חיטוי הידיים התכוף ברמה הזאת - היא התנהלות חדשה. העבודה שלי היא טיפול בילדים. בשונה מגן בו האביזרים נמצאים במקום שמגיעים אליו, אני לוקחת איתי את כלי העבודה הרבים בראש וגם קונקרטית (שלושה תיקים מאלו) ליומיום. ויש סדר יום. אני לגמרי נוגעת במי שאני מטפלת בו וגם אוכלים מאותם כלים. אם יגיע המצב של סגר מוחלט תוך פטרול הצבא ברחובות - אקח כלי נגינה ורמקולים למרפסת ונשיר. אני יודעת... כן מעציב אותי לחשוב שאם יהיה עומס בבתי חולים ואני אהיה אחת המטופלות שם, יבחרו לטפל במי שיש לו ילדים קטנים על פני אישה יחסית מבוגרת וערירית. כי לכאורה אני פחות חשובה. יש מחשבה כזאת. והיא מצטרפת לדברי אחד הרופאים בתקשורת. ובכל, מטפלת בחיות ואם אני חולה מאד, בעייה למצוא מי שיחליף. או שלא. לא הייתי שם. ועדיין לא סוף העולם. נו טוב, מנסה למצוא עידוד עבור עצמי, אבל זה אולי פחות מתאים לאנשים שחיים ביחד ממש ממש קרוב. סוריקטה

הי מיכל, תקופה מאתגרת מאוד, כולם בבית, העומס גדול גם במטלות היומיומיות. אני אמורה לעבוד מהבית, כמו רב יושבי המשרדים בחברה בה אני עובדת. היציאה מהשיגרה לא פשוטה, יש משהו אוסף בחובה לקום בבוקר ולהתלבש. הפגישות כרגע ימשיכו כרגיל. הוא מבוגר ואני קצת דואגת לו. מגע לא היה מעולם למעט לחיצות יד שיזמתי כשממש רציתי לחוש קירבה ופעם אחת לפני נסיעה ארוכה מאוד שלו כשלחיצת היד הפכה להחזקת ידיים וליטוף, כמו של אב לבתו. רגע שלא אשכח, מהרגעים היחידים והנדירים שיכולתי להרגיש קשר אמיתי, משהו שאני יכולה לקחת איתי. שמרי על עצמך. שלך שירה

מיכלי מאמי אצלי מעבר לחרדות שאופפות אותי בלי שליטה ממש עושה מאמצים גדולים כן..לצאת מהבית..וכן ללכת לרופאים.. יש לי תורים מכאן ועד חודש יולי לרופאים..לבדיקות בינהן גם קשות.. והקורונה אינה זו שמונעת ממני לצאת ממש לא..רק השינויים הדסטיים בתחבורה הציבורית ...אוווף כמה צריך לחכות בתחנה עדדד שסוף סוף מגיע..ואיני יכולה לעמוד על הרגלים... לצערי כיום מקל ההליכה שלי כבר אינו מספיק עבורי..צריכה הליכון.. והיום הרופא שלי שוב העלה לי את מינון הכדורים נגד כאבים..והוסיף לי עוד מדבקות נגד כאב..ממשפחת המורפיום מעבר לזאת מאוד משתדלת להיות ניידת כל הזמן שהגוף החולה שלי לא יתנוון.. את המטפלת שלי לא אראה השבוע..במכון שבו אני מטופלת נוקטים אמצעי זהירות ..והחליטו שלא נפגשים כרגיל..ובשבוע הבא כבר נשוחח את הפגישה בפלפון..שום דבר אינו כפי שרגלה אך זה צו השעה..ומאוד יחסר לי החיבוק שלה בסוף הפגישה זה מה יש ועם זה גם עלי להתמודד ללמוד אייך להתנהל.. חטולית

הי שירה, רשמת כאן דברים מרגשים כמו שמעולם לא זוכרת שראיתי. איתך, בשקט, סוריקטה

תודה ששתפתן. לכולם לא פשוט...גם אצלי כולם בבית. בעלי עובד מהבית. אני בקשר עם ילדי הגן מהבית...ילדיי לומדים מהבית וצריכים עזרה בלמידה הזו מרחוק. יותר משימות...ויש משהו בדברייך שירה. אין כמו שגרה!!! כלנו יחד זה נחמד לפעמים אבל יש לחץ מהלימודים של כולם ובעלי שהביא עבודה הבייתה מתקשה לעבוד ככה...וצריך אינטרנט חזק שעובד ומחשב ופינה לכל ילד...קשה להיות ערוכים לזה. כולנו באותה סירה... ובנוסף הורים מבוגרים שאסרתי עליהם לצאת לבדיקות שלהם ולהוציא תרופות!!! אנחנו נוציא. נדאג להם כי הם בקבוצת סיכון....בלאגן. שיהיה בהצלחה לכולנו. וחטולית תשמרי על עצמך עם כל הבדיקות והסתובבויות בקופ"ח...אולי חלק ניתן לדבר עם רופאים? לעשות בדיקות במרפאה? קטנה יותר? לא יודעת...תחשבי. איתכן. ושירה וואו..השיתוף שלך על המגע עם המטפל. תודה יקרה. רגשת.

שבוע טוב, פותחת כהרגלי, למרות שאולי קצת פחות רגיל בגלובוס הגדול בשלבים האלה. סוריקטה

שבוע טוב סוריקטה יפתי אכן הכל שונה ומקבלת סחרחורת רק מלנסות להבין את כל השינויים המתבצעים בתוך כל הכאוס הזה ואין לי בכלל מושג באם אוכל להפגש עם המטפלת שלי השבוע . יהיה מאוד קשה בלי.. רוצה לומר המון דברים אך נאלמת . לא מוצאת מילים שיבטאו.. לא מרגישה טוב בכלל !! רוצה רק לישון ולהתעורר אחרי. " המבול " מה איתכם .אודי מה אתה מרגיש ,? לך קל יותר ?? בנות ?? אייך אצלכן ?? חטולית

כן. הרבה פחות רגיל. נתגבר. בהצלחה. ❤

סוריקטה אהובה, טוב שאת פותחת לנו את השבוע כאן. ומה שלומך בימים טרופים אלה? האם את ממשיכה לעבוד? אנחנו התבקשנו לעבוד מהבית והתחושה הכללית בסביבה היא של אובדן שיגרה ומציאות חדשה אפוקליפטית משהו... שמרי עלייך שירה

הי שירה, בינתיים עובדת רגיל. לא יודעת מה יהיה. קשה ככל שתהיה התקופה - היא גם זמנית. סוריקטה

האם גננות הן סופר על? לא חולות?? שוב, מי סופר אותנו? העיקר שההורים יהיו שקטים שיש גן..ביביסיטר.... הלווווו אנחנו גם ככה במשבר ובמגיפה!!!! מה אנחנו שקופים?? פריארים כמו תמיד. והוראות משונות...לא לחבק ילדים, איזו הוראה זו לגננת???? איפה הם חיים? לנגב נזלת, דמעות, חיבוק כאילו מה??? נשב במרחק 2 מטר. נגיד לילד לא להתעטש??? ילדים לא חולים, הם רק!!!! נשאים. יופי. הם בריאים והגננות יהיו חולות? החלטה לא הגיונית בעליל!!! ואל תחשבו שבא לי לא לעבוד כי זה נורא לא ללכת לגן!! ואני כבר יודעת שיקחו את הימים האלה כחופשה ללא תשלום או להחזיר בקיץ...תמיד זה כך נהוג. אז תסלחו לי כן? חוסר אחריות משווע!!!! ובנוסף אם מערכת הבריאות לא הייתה מוזנחת והיו מספיק מעבדות לבדיקת הקורונה לא היה צורך בהשבתת המשק!!! בדיקות יזומות ובידוד חולים היה מספיק. אוףףףףףףףףף

הי מיכל, בקצב הזה אני מאמינה שההחלטה, זו ואחרות, ישתנו מהר מאד. גם אני פוחדת, חוששת, וזה ניכר בהתנהגות שלי, למרות, שכלפי חוץ, יש והיו כלים לשמור על קור רוח, שלווה, עדינות ורכות. ותודה למטפל שלי ומה שלימד אותי. הנה רגע בו אפשר לראות כמה זה חשוב. גם כלי ההישרדות מפעם, אבל בפרופורציה. חיבוק וירטואלי - זה לא מדבק. שמרו על עצמכם, סוריקטה

מיכאלי מאמי אף גננת אינה פריירית ממש לא הנכדים הקטנים שלי לא הלכו לגנים היום כולם נשארו בבית עם אחד ההורים בזמן שהשני יצא לעבוד עד הצהרים עשו רוטציה..דוגמה נהדרת למה שהממשלה הזו לא מצליחה לעשות !!! מאמינה שתמצאי את הדרך הנכונה לטפל בנושא בצרוף ההוראות המפורשות של נתניהו וכל השאר ברור שאת חייבת לשמור על עצמך לא פחות מאשר על הקטנים... ישר כוח מאמי מחזקת אותך חטולית

הי כולם, נסו לברר איך לשמור על עצמכם, הן על פי ההנחיות הכלליות, והן באופן אישי מותאם בימים אלו של מגיפה. וגם בימים 'כתיקונם'. גם אתה, אודי. שלכם סוריקטה

נשתדל. בינתיים מפקירים את הבריאות שלנו. 35 ילדים מתעטשים שאומרים לנו לא לחבק??? לא לנשק?? פחחחח.

הי, משוחחת על הנושא עם אנשים בקיאים ברמות כאלה ואחרות. כן מאמינה שהפעם מתרחש משהו שטרם חווינו באופן דומה פה, אנחנו, או דורות קודמים ששמענו מפיהם סיפורים, וייתכן שלכן גם הפאניקה גדולה, אולי כי יש פחות ניסיון או ידיעה מסוימת. כן רואים תהליכים במדינות ובתרבויות אחרות עם משמעת שונה. נמתין, ובכל זאת דאגה. נראה לי שאנחנו יותר לא יודעים מאשר כן יודעים. באופן כללי כך אני מאמינה, ובפרט כאן. לפעמים צריך לקבל את החלק של אי הידיעה - זמנית יותר או פחות. סוריקטה

את צודקת הכל ענין של זמן גם אם זה ענין זמני אני ממש לא מגיבה טוב רק חרדות בלי סוף שומעת את התקשורת וגם מאנשים סביבי אך אינם מצליחים להרגיע אותי ודוקא השבוע אין פגישה עם המטפלת בגלל האילוצים ההכרחיים.. אילו הכאבים שלי היו מופחתים יתכן והיה מצטמצם גם שאר הלחצים תודה לך חטולית

הייתי אצל רופא גניקולוג לביצוע בדיקת פאפ.. היה לי מאוד קשה להגיע לבדיקה הזו..מהסיבות הברורות ...!! הבנתי שחייבת לעבור את הבדיקה שהיא רק המשך לשאר הבדיקות שיועדו..ולהן נוספו עוד הרופא הזה חדש לי וגם דרך התנהולותו..וגם דרך צורת הדיבור שלו " אתן הנשים הכי חשובות להמשך הקיום שלנו " ושולח חיוך כאלו..לא הבנתי.. תכנסי אלי בכל עת שתחפצי אני כאן עבורך תמיד..ושולח קריצה מחוייכת..גם בלי תור..ושוב קורץ.. הרגשתי כאלו מנסה למצוא חן בעיני..היה חסר רק שגם יתן חיבוק לחיזוק בגלל שבדיקה היה לי מאוד קשה. .. יצאתי מבולבלת..מעולם שום רופא גניקולוג לא התיחס אלי בכזו " חביבות "היו עוד דברים שאמר ולא זוכרת..רק כן זוכרת שגרם לי להמון מבוכה. אולי ניסה לשבור את "הקרח " בגלל שזו פעם ראשונה ...??? לא חושבת שניסה משהו אחר אך בכל זאת נשארתי מבולבלת שונאת את הבדיקות האלה ובהמשך יהיו עוד..ועוד יותר לא נעימות !!! למה אני מבולבלת ?? הרי לא קרה שם כלום ?? חטולית

הי חטולית, תראי למטה. בדיוק הזכרתי בדיקה אצל גניקולוג. כפי שאני מכירה - את רשאית לבקש ואף לדרוש (והרופא מחויב להציע לך) נוכחות של אחות במהלך הביקור והבדיקה שלך אצלו (או אצלה, אם זו רופאה). זו יכולה להיות דרך להגן על עצמך. ואם החוויה הבינאישית מאד לא נעימה - הייתי מציעה להחליף רופא. גם אני הייתי אצל אחד (פשוט נחווה בעיניי כנרגן ולא נעים) שלא חזרתי אליו. בינתיים, סוריקטה

האמת שיצאתי מבולבלת ולא הבנתי מדוע .... יכול להיות שאת צודקת רק שאין אצלו אחות מלווה בבדיקות.. אולי סתם סערה בכוס מים ... למען האמת כבר שנים רבות שלא ביקרתי אצל גניקולוג ..אולי גם זה עשה משו לא נעים..לא יודעת.. תודה לך מתוקה חטולית

מוכר.... אני אף פעם לא הלכתי לרופא אלא לרופאת נשים!! לא הסכמתי גבר. אולי כדאי לבקש רופאה? ובאמת מלווה זה רעיון טוב. בריאות..

אני מרגישה שהכל שקר עשיתי אתמול אבחון (של הצורות) אצל מתמחה והייתי גרועה ובקושי זכרתי דברים, כל הזמן היה לי בראש שזה מבחן של חוכמה ומה היא רואה ושהיא בוחנת אותי וזה הלחיץ אותי ואני מרגישה מרומה כי אני שנתיים בטיפול, שהמטפל ראה את האבחון הפסיכודידקטי שלי וכל הזמן טוען שאני חכמה מאוד ושאין לי שום בעיה שהוא יכול לאבחן, ושאני יודעת להסתכל על העיקר ולא על התפל אז איך הייתי ככה?? אני בטוחה שיצא שוב שאני גרועה וסתומה באבחון הזה אני מרגישה שאני לא יודעת מי אני ומעדיפה למות במצב כזה יכול להיות שהמטפל במשך שנתיים לא קלט אותי, את זה שאני מפגרת?לא מוצלחת?

הי בריה, בטיפול, שהוא יוצר לעתים מעין סוג של תנאי מעבדה, אנו מגלים כל מיני חלקים בנו. למשל - אלה שאנו אוהבים וגם כאלה שפחות. אלו שאנו גאים בהם וגם אלו שמתביישים. בתהליך הטיפולי, לפחות כפי שהכרתי דרך החוויה שלי, לומדים לקבל את עצמך כמו שאת. מן משפט פשוט וכל כך מוכר, ולעתים נדרשות שנים כדי להבין אותו ממש ממש בעומק. להיות שלמה עם עצמך. מה זה אומר? אומר שתדעי שיש בך אזורים חלשים יותר, לצד חזקים. שאינך מושלמת, ושלאו דווקא 'תעדיפי למות' (קרי השלכה של האזורים שאת פחות מחבבת ממך והלאה) למרות שאת מגלה שיצאת, בואי נגיד, מטופשת ובמצב לחץ, ותוכלי לזכור היטב שאת יודעת גם להיות חכמה ומוצלחת. אשתף במשהו - לפני כמה זמן ביקרתי אצל רופא נשים. עבדנו מאד קשה כדי שאגיע לבדיקות באזורים האלה, הפגועים. חיכיתי המון בתור וזה עוד יותר התיש את כוחותיי. כשהגיע תורי, התבלבלתי לגמרי ואפילו לא ידעתי לתאר את הבעיה שלי. התביישתי בעצמי מאד. ברמה של לא מכירה חלקים בגוף שלי (כי באמת בפועל ופיזית לא נוגעים שם). אבל אחרי הביקור נזכרתי באנטומיה של האישה, שאני אחת מהן. והבנתי מה הבעיה ומה הטיפול ובפגישה הבאה בתור, אליה הלכתי ולא ברחתי (כביכול הכי קל) כבר הייתי חזקה ושלמה יותר ויחסית חופשייה יותר. השינוי לא קרה בבת אחת ומפעם אחת, אלא אחרי עבודה של שיחות רבות שקדמו למהלך הזה. מאחלת לך שבתהליך הטיפולי תלמדי לקבל חלקיות. לקבל בך גם את האזורים המבויישים. לא חייבים לאהוב אותם, אבל מומלץ פחות לשנוא ולהעצים ופחות לגלוש לרמת הטוטאליות והרצון להיבלע ולהיעלם לתמיד. ולעתים מורכב. מורכב מורכב. סופ"ש נעים ובריאות לכולם, סוריקטה

היי, תודה על התשובה. מרגש מאוד לקרוא את התגובות שלך אליי מצטערת שאני לא מגיבה גם, אני עוד בהכחשה עם עצמי שאני כותבת בפורום ומדברת עם אנשים אנונימיים צריכה עוד להתרגל לעניין...

מרגישה שאת שופטת עצמך לפי מצבי לחץ נפשי.. מאמינה שאינה יחידה בענין מאמינה גם למטפל שלך שאומר שאת חכמה..אחרת אייך היית מבטאת בצורה כזו ברורה שאת יודעת להסתכל היטב על העיקר ולא על הטפל.. אינך גרועה ואינך סתומה רחוק מזה.. המטפל אמר לך בעצמו שאת חכמה ..!!! מאמינה לו..!! תאמיני גם את וכל השאר טפל מעיקרו חטולית

תודה רבה. התחזקתי קצת מההודעות שלכן שיהיה סופש נעים

טוב שחזקו אותך. מצטרפת. את בסדר כמו שאת!!

בוקר טוב, שבוע אור והי כולם, בשיחה האחרונה שלנו, רופא הנפש ואני, נזכרנו בכמה נמוך הייתי. חמש שנים על אבנים ובטון ללא תשתיות (קרי מים, חשמל, ביוב וכד'), ללא כלים, ללא קירות ותקרה ורצפה, ללא הפרדות, מינימום תקשורת, או תקשורת מעוותת, בלי תנועה ועוד ועוד ועוד. היום - אישה (תיקנתי אדם ורשמתי אישה) מתפקדת יחסית. מסתכלת בעיניים, עובדת, מודעת יותר. וכן יש תנועה בין המקום התקין והבריא יותר עם שאיבות מידי פעם למקום ההוא, שכנראה מאד לא פשוט להיפרד ממנו. וכנראה, כמעט שיש שליטה בתנועה הזאת. שאלנו את עצמנו איך הגעתי לשפל כזה. מבפנים וקנקרטית - מבחוץ. התשובה, אולי נעוצה בנושא המיניות. עניין שעד היום מבחינתי הוא סוג של אסון ואיום. אל געת. כאן אנחנו מוגבלים בינתיים. שוחחנו גם על הבכי הכלוא. על הפחד מכך שאם יצא הוא יהרוס וישמיד. רשמתי לי כתזכורת. מי בא, מי מצטרף? ימים של חמלה ואהבה לכולם, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי היום אשה ..לא פשוט בכלל לומר..להיות מאחורי המשמעות..לי עדין קשה כיום לומר מילה זו ולעמוד מאחריה.. המון המון אומץ יקירתי !! ומיניות...זו גם הגדרה שאינה עולה בשיחות ולא מתפרשת ....גם בהיותי כבר סבתא ..כן..כן.. תמיד נושא כאוב.. מי יודע אולי יום אחד יוכל לתת מקום ...עדיין לא.. מבינה אותך גם בענין הבכי.. רק לאחרונה בעזרת המטפלת שלי יש לפעמים מקום קטן קטן קטן ..לתת לכמה דמעות לצאת .. אכן קשה יפה שלי..חיבוק איתך חטולית

סוריקטה אהובה, אין לי הרבה מילים רק הערכה גדולה על היכולת שלך להסתכל בפרספקטיבה (וחמלה), להתחבר ולהתנתק וגם להישיר מבט ולהגיד היום אשה. את הבכי הכלוא וכל האנרגיה האצורה בו אני מכירה היטב. שלך שירה

שלום לך דוקטור , אמע שלי ממש בחרדה מהקורונה, לא יוצאת מהבית לא לעבודה לא לשום מקום למרות שאין לה סיבה לבודד את עצמה . כשאנחנו באים היא דורשת שנשים מסכה . השבוע האחרון נהייה ממש קשה מה אפשר לעשות . תודה

... באמת נוצר מצב הולך ומתגבר של פאניקה בגלל מגיפה ואיבוד שליטה אפשריים... והתגובות רציונליות וגם לא רציונליות. ממתינה לתשובת מומחה איתך. סוריקטה

הזהירות אינה מיותרת מה גם שבתקשרות ממשיכים להזין את ההשלכות שקורות למי שאינו זהיר נכון שמצב זה אינו נוח אך עדיף מאשר להיות שאנן ולהדבק חבק את אמך ותאמר לה כל הכבוד שהיא שומרת על כולם פורים שמח .חטולית

הכל מושבת כאן אין תנועה ונראה לי הכי מוזר שבעולם לא למצוא כאן אף נפש... מילא שהייתי עסוקה בריצות אחר כדורים לבעלי ואתן/ם יש מישהו בבית ?? חטולית

הי חטולית, לשקט יכולות להיות כל מיני סיבות. ויש לו מקום. ובחירה. והשקט - לעתים הוא הקשבה לקשת הרגשות בפנים, לעתים מתן מקום ומרחב, מתן כבוד, הקשבה, לעתים הלם, לעתים כעס, עצב, ייאוש, אכזבה, אובדן אמון, לעתים הצצה, לעתים התכנסות, התבודדות, לעתים מיצוי, המתנה, לעתים נדרש זמן עד שנדע אם ומה לומר, אם בכלל ועוד ועוד. מילאתי כאן במילים ואולי נכון היה לו לשקט. או, אולי, השתיקה. כל עוד אנחנו חיים. סוריקטה רושמת בלילי מילים אבל בעצם שותקת המון.

סוריקטה יפה שלי לא בליל מילים את צודקת.. ורק בגלללללל השקט הזה אני נכנסת לחרדות.. מכבדת את כולם/ן ואת השקט הרועם.. זה הפחד הבלתי נשלט שלי ....מצטערת.. פורים שמח חטולית

חטולית יפה שלי, את בסדר, ואינך צריכה להצטער. מאמינה שביטאת כאן, באומץ, קול שעבר אצל כולנו בראש. וברור לי ההקשר לקורונה. שלך, סוריקטה

בחירות- היא אפשרות להחליט בצורה אובייקטיבית בין שני צדדים, בחירות-היא לתת אפשרות לעצמך איזה מסלול אתה רוצה לצעוד... בחירות- זה זהות והשתייכות לאיזה מן החלקים הפנמים שלך.. אבל באמת למי מאיתנו יש אפשרות לבחור איך החיים יראו? על איזה מסלול מחר הוא יצעד? והאם יש למישהוא שליטה על הומיית החיים שלו?! איזה חיים היו לו בילדותו? למשהוא יש שליטה בפוסט טראומות שלו? אז איפה הבחירה ?! אולי הבחירה היא להחליט לא לבחור . לקבל את החיים ולא לנסות לשנות להתחבר ולא להלחם לאוהב ולא לשנוא לקבל ולא לדחות כן זה כבר הרבה יותר הגיוני ואולי יותר קל.. בוקר טוב ולא לשכוח לבחור..

הי יקי, האסוציאציות המיידיות שלי למקרא הודעתך - - הבחירה היא לאו דווקא בין שני צדדים. ייתכנו כמה. ולא תמיד אנחנו באו או (כשאחד בא על חשבון השני), אלא לעתים גם וגם באיזונים משתנים. לעתים ייתכן ויתור מסוים, נניח כאשר יש סתירה מציאותית בינהם. בהיעדר הבחירה אתה שומר לך את כל האפשרויות במחשבה והן מתקיימות בכפיפה אחת. בראש. גם הסותרות. יצאת כל יכול בכאילו. אבל אז בפועל, ייתכן שנתקעת, או החמרת מצב. - כנראה שישנן בחירות מושכלות יותר, מתוך ניסיון. תמיד צריך לקחת בחשבון את אפשרות אי ההצלחה, או הצלחה חלקית. ועם זאת לא כישלון אישי טוטאלי. - נזכרתי בסיפור המפורסם של ס. יזהר - השבוי. הבחירה לא לבחור, כלומר לא לשחרר את השבוי גם היא, בסופו של דבר, נחשבת כבחירה. - וגם במשפט הכה מפורסם - 'הכל צפוי והרשות נתונה'. - וגם בתפילת השלווה המפורסמת - "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים". חלקיות, משמעות. קשקשתי. סוריקטה

יצאתי מאוד פגועה מהמפגש האחרון שלנו, ואמרתי לו שאני לא רוצה להיפגש השבוע עכשיו אני מאוד מפחדת שאתחרט על זה ואיך אני אעבור את השבועיים האלו ומצד שני יש בזה גם תחושה טובה, שאני קצת בשליטה ולא מרצה. ושאולי באיזשהו מקום אני אחסר לו אבל מפחדת שאני גיבורה עכשיו ועוד כמה ימים אתחרט וכבר לא תהיה לי דרך חזרה ממה שהחלטתי מקווה שיהיה בסדר... יש פחד

הי בריה, יש לך אפשרות לבדוק אם השעה שמורה לך. האם תוכלי לנסות לבדוק? ולבדוק כבר עכשיו מבלי לדחות? התשובה יכולה להיות חיובית, יכולה גם להיות שלילית ומאכזבת, (בתפיסת 'שלא אכפת לו שמייד נתן למישהו אחר לתפוס את המקום שלך'). אם תאזרי אומץ לברר, לפחות כך תדעי קורה (הפרשנות של תפיסת מקום של מישהו אחר על חשבונך אינה בהכרח נכונה, אפילו לרוב אינה נכונה). בכל אופן, אם תבדקי ממש - לא תהיינה אלה רק מחשבות בראש. ומה קורה בעניין התשלום במקרה כזה? מה החוזה בינכם? נראה לי שהיית רוצה לבדוק אם יש לך מקום אצל המטפל בלב/ בראש. לא בהכרח חייבים להיעדר כדי ליצור את התחושה. אולי נכון יותר כן להגיע ולדבר את הפנטזיה שלך שאם לא תגיעי הוא ירגיש בחסרונך. וכן לספר על הכעס שלך והכאב מהפגישה שעברה. סוריקטה

הנה היא יצאה חופשיה לשינוי, מה יפה העולם, כה נעים וצלול, אהובה, עטופה, מלאת ביטחון, עם שפע של אופי וממתק כמו טופי... דביק, מאוס, לא שייכת לכאן, מה היא עושה? הולכת, לאן? רגליה דורכות בתוך סחי הבלים, מילים באוויר וחול בעיניים זורים, העולם מזויף, כלם אכולי טירוף ריבים, סכסוכים ואיה המהות? תנדוד בעולם מלא אינטרסים, מלא תככים ואין שום סנטימנטים! תמצית חיי ותמצית הבחירות גם...בהצלחה למדינה שלנו רק שלא תלך לאבדון :(

הכותרת לשיר תהא, אולי *אני* בגוף ראשון? את. מיכל. מקצב מיוחד יש לשיר שיצרת. ואוסיף ש - יש גם חמלה. יש. את בוודאי יודעת. מיכל - אני זוכרת שיום ההולדת שלך קרב ובא. תחילת האביב. בדיוק. יומולדת הוא תאריך של חשבון נפש לעתים. והגיגים של חיים ומוות. מלאנו את חלקנו והצבענו. כי יש לכך משמעות, הייתי רוצה לקוות... איתך, סוריקטה

אודי וכולם כן לקחתי את מה שאמרתם, זה עזר לי להכריע והלכתי לפגישה. הייתי מבויישת לא חייכתי ולא הייתי נחמדה כמו שאני יודעת להגיד בחיוך גדול שאני מרגישה רע מאוד. הוא היה עדין בהתחלה וכשהיתה לו אמירה צינית מיד הערתי לו שלא ככה. לפגישה הזו רצו לבוא כל העצמיים, אני יודעת מראש כי כבר בדרך אני מרגישה איך משתלטים עלי עצמיים אחרים וכמה קשה לי להשאר ערה במצב תודעה אחד. ואחרי שדיברנו קצת על מה שהיה ועל מה שקורה והרשיתי לעצמי להרפות קצת היה מקום למישהי אחרת. שמעה לא זלגה וכל הבכי האצור הזה לא מצליח לצאת. תודה שירה

הי שירה אהובה, טוב, בעיניי, שהלכת. טוב שעדכנת. אין דמעות, דיבור אצור, חזות תקינה כאילו לא מובחן המפגע שבפנים - מוכר כל כך. האמת היא שלדעתי כן רואים. מי שיודע לראות. חושבת שבבכי יש חיבור, כל כך כואב, שהנפש מאבדת את ההכרה ולא מרשה לגעת. תודה לך, שירה יקרה, איתך, סוריקטה

הי כולם, רוצה לספר. לספר עכשיו שיש רגעים, ובפרט כמה שעות מידי יום בהם יש אצלי נפילות לדיכאון עמוק במיוחד ותהומות ייאוש. בחרתי במכוון שלא לכתוב כאן כשאני מחוברת חזק כל כך ל בואו- נקרא-לזה יצר המוות, כשזימנתי לי בראש את הביוב העמוק והגואה והסורגים הפרוצים, אלא להמתין לאיזון יחסי, שכבר מתאפשר אחרי עבודה נפשית רבה. וכך, נראה לי הוגן מצדי. שתקתי והתבחשתי במחשבות, אך בסופו של דבר פניתי לבני אדם לעזרה. בחרתי באלה שמתאימים עבורי יותר, אחרי ניסיון והכרות, כשהתגובות החוזרות אליי עדינות ומתחשבות יחסית. היו בחירות שתוצאתן הייתה תגובות תוקפניות, להרגשתי, נאלמתי והפסקתי עם זה. אצל אחד הצעירים במשפחתי גילו סרטן מהסוג הפחות נחמד בשלב מתקדם, והחיים ממשיכים. וביום שני נעשה מה שגדולים עושים - הולכים להצביע. ואחרי שרשמתי - שוב בא גל ייאוש ייאוש, והנה קמתי בבוקר. הגוף מתנוון - תוצאה של דלדול הורמונלי - חתיכת אומץ עבורי לטפל בזה - ומטפלת. מנסה, לפחות. סוריקטה

סוריקיטה יקרה מבינה היטב את המקומות שאת מתארת-את הייאוש ודכאון... אם היית שכנה שלי הייתי באה לחבק אותך אולי והייתי אומרת לך שאני רוצה לעזור ולהיות החברה שלך... כואב לי ועצוב לי על כך את מרגישה.. אולי אפשר להיות חברות אפילו מרחוק?!- לתת יד דמיוני לאחז בו... שמרגיע ואומר אני איתך!

סוריקטה אהובה, עצוב לשמוע שכך. טוב שאת כותבת וגם משתפת בסביבה הקרובה למרות שהתגובות לא תמיד מתואמות וזה סוגר מאוד. החיים ממשיכים אני תמיד שואלת איך... איך אשה אחת צועקת הצילו והחיים ממשיכים איך המטפל יודע והחיים שלו ממשיכים ואיך כל כך הרבה רע בעולם והחיים ממשיכים יצר החזיקי מעמד איתך שירה

סוריקטה יקרה, למרות הכל פנית לאנשים כך שכנראה את האמנת בהם ובטחת בהם, שמחה לשמוע שידעו להכיל. ויש מי ששומע.... טוב שכך.

מבינה היטב את אותם מצבים של נפילות ליאוש עד יאוש תהומי.. לצערי אין לעולם לצפות לתגובות רצויות גם מאלה שמהם כן עשויים להיות תומכים או..עדינים ומתחשבים..מנסיוני המר . צר לשמוע על החולה החדש ..מה גם שצעיר..המחלה הזו מזוויעה.. וכן יפה שלי למרות הכלללל החיים ממשיכים.. ואת האמת לומר אמיצה ונהדרת .. אוהבת חטולית

הי ינשוף, אני מדמיינת שאנחנו סוג של שכנות :-) את מתוקה ממש. סוריקטה

הי שירה, שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה המעצבנת לשאלה היא נפרדות. לא קשר סימביוטי. ויש אנשים, אולי כמונו, שמקריבים עצמם למען. באופן מוגזם שמבטל את העצמי. אולי. ונדמה לי שאנחנו לא צועקות צועקות. כלומר, מרימות קול טכנית. הצעקה שקטה כל כך. כמה שקטה כך יותר מפלחת. איתך, סוריקטה

הי מיכל, פניתי לאנשים. נכון. ידעו להכיל. והם לא קמצנים או חמדנים או יהירים. תודה לך, סוריקטה

הי חטולית מתוקה, לא בטוחה שמגיע לי כל זה, אבל תודה יפה שלי. שלך, סוריקטה

... עד שנכנסתי עכשיו, העסקתי את עצמי כך, שבכלל שכחתי שיש פה פורום... לילה טוב, סוריקטה

הביטי אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". אז לא משעמם לי וכמובן שהעולם אינו מושלם....האם אני חופשייה ללחום??? קשה לי בזמן האחרון ל"הרים את הראש" לא יודעת..סוג של עצבות. יודעת שיעבור. כך אמרה תמיד. ואכן עבר וחזר ועבר וחוזר חלילה. אני תוהה אם הנפילות קצרות יותר, קלות יותר? מאמינה שיש לי כוחות.... אבל..עצבות.... עוברים עליי כמה דברים יחד ושינויים זה דבר קשה ומפחיד ואולי כבר לקחתי על עצמי יותר מידיי לנסות לשנות את עצמי... אבל " אני תמיד נשאר אני" אשליות מתוקות. ואין רע מוחלט וגם לא טוב מוחלט כאמור....

הי מיכל, אנחנו נשארים אנחנו סך הכל, עם פחות או יותר מעטפת כזאת או אחרת. ופרידות שלובות באבל על שלביו. ולפעמים ויתור על פנטזיות הוא עצוב כל-כך. מקווה שתדעי מה כוחותיך, הגדרתך והגבול עבורך. מקווה שיהיה בך, ותהיה לך גישה לאוביקט פנימי טוב באופן כללי. סופשבוע נעים, ועל הדרך - אם מישהי/ו כאן מתכונן למרתון מחר בתל אביב - או אחד מהמקצים האחרים - אז בהצלחה! סוריקטה

הבית הוא הרגלים המשפחה היא הגב כמה כואב שזה מתנדנד כמו ערסל.. מיתדה כמו אבק.. ומתנפץ כמו כלי אל סלע בים.. להסיר התדמית ולנשום את הרגע האמתי, לגעת בנקודה האבסולוטית והמזוקקת שבנפשך .. בלי מסכות של תדמית בלי להיות בפחד מהתרמית ... בלי לרדוף אחרי השלמות ולנסות לראות את עצמך מעל היקום.. להשליך את עצמך אל החיים להתמסר לכל הרגעים ולקבל את כל כי בסוף הכל מאלוהים.. כי אין כמו הבית ספר של החיים !! לילה טוב חברים..

כתבת יפה "להשליך עצמך אל החיים להתמסר אל כל הרגעים לקבל את הכל כי הכל בסוף מה',.." כי איו כמו הבית ספר של החיים..!!!! נכון מאוד הכי אמיתי ואמיץ שיכולת לומר..!!! יום טוב וחודש טוב 🥳🥳 חטולית

הי יקי, אני שומעת זמן של חיבור, יציבות, ביסוס; זמן לא זמן של תלישות, ריחוף. לילה טוב וסופ"ש נעים סוריקטה

הי אודי, בפועל בנוסף לכל המצוקות והכאבים אני במתח וחרדה מחוסר היכולת שלי להכריע מראש אם אלך או לא אלך לפגישה. מובן ששלחתי התנצלות על העזיבה שלי וטריקת הדלת וכשהגיב בקרירות והערתי לו על כך שהוא ממשיך בדפוס הוא שב וכתב מילים קצת רכות יותר. בהתכתבות אחרת העליתי את סוגיית הקשר, שבו גם אני רואה אותו האדם שיושב מולי, את שפת הגוף שלו ואת הכעס והתסכול שלו. גם על כך השיב ואף התנצל שאני חווה את התסכול שלו. אני חושבת שנגמרו לי הכוחות להלחם, לחשוב בכלל שיש סיכוי לחיים יותר מלאים, מספקים ופחות כואבים, לחשוב שאוכל להתחבר רגשית לדברים ולאנשים ולמצוא משמעות שאוכל להאחז בה. הוא אמר לי שיש חיים שלא שווה לחיות אותם. אני לא יודעת איך עוברים הימים, אני עייפה ורוצה רק לישון ואת כל המטלות והחובות עושה בכח. הייתי רוצה להרפות ולנוח אבל איך אפשר. שירה

הי שירה, אצטרף ואומר שאני חושבת שאלו רגעים חשובים ביותר בטיפול ולכן לנסות לחזור. מזכירה ש לנו, עם הנפש האנורקטית, קשה להחזיק (עד כדי לזהות) את הטוב, והוא מותקף, עד כי נדמה שאין כל ייצוג פנימי שלו. יש לי עוד מחשבות, אולי בהמשך. זה בינתיים, שיהיה, אולי, קל יחסית לעיכול. שלך, סוריקטה

כואב לקרא את מה שקורה עם המטפל... לא מבינה את המשפט שלו..."שיש חיים שלא שווה לחיות אותם " הכוחות קלים...מבינה את הכאב .. מה עוד יש לך בחיים שיכולים לתת לך כוחות ?? הילדים אולי ?? הכרח לקום בכל יום ולעשות...לא חשוב מה..! היכן נמצאת מחצית הכוס המלאה שלך ? לכולנו יש אחרת באמת היה קשה מידי.. מבינה שכעת אינך יכולה למצוא אותה.. אז מחפשים.. אני עושה זאת בכל בוקר כשאני מצליחה לפקוח עינים..להוריד רגלים מהמיטה ..לעשות צעדים..ללכת..לגשת להתרחץ..לשתות כוס קפה איפה את במקום הזה ? הוא קיים ?? איתך בכל ליבי חטולית

חטולית אהובה, לצערי אני לא מוצאת בילדים או בתפקוד שלי, לקום בבוקר וללכת לעבודה, את חצי הכוס המלאה. תודה שאת מגיבה. שלך שירה

שלום, אני בת 35. ההורים שלי היו הורים דיי גורעים, אף פעם לא קיבלתי חום ואהבה, והיתה לא קצת אלימות מילולית ופיזית, למרות שהייתי תלמידה מצטיינת וילדה טובה. בצבא חליתי ומאז אני עם 100 אחוזי נכות עם כמה מחלות כרוניות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית אחת ואחרי 4 חודשים החלטתי לעבור ממנה גם כי היא היתה מאלו שבקושי מדברים 5 משפטים בפגישה, וגם כי הרגשתי שאין לי כבר מה לספר כי דיברתי על הילדות והיא לא ייזמה שאלות. אחר כך עברתי לפסיכולוגית אחרת שהיתה ממש מקסימה ונחמדה. היא גם דיברה הרבה יותר מהקודמת. בגלל שלא ממש קורים דברים בחיים שלי, כי אני לא יוצאת לעבודה, ולא יוצאת לדייטים והשגרה אצלי היא מאוד קבועה.. אז לרוב לא היה לי מה לספר כשיהא שואלת איך עבר השבוע... אז בעצם הטיפול נטו היה אמור להיות קשור לעבר ולהורים.... וגם אצלה אחרי כחצי שנה, הרגשתי שכבר אין לי על מה לדבר, כי זה היה חודש שהיא לא העלתה שום דבר שקשור כבר לילדות ולהורים, וכן הרגשתי שסיפרתי הכל... ואז באמת כבר לא היה לי על מה לדבר, והרגשתי שאין טעם להמשיך, אבל לא היה לי נעים לומר לה, אז אמרתי לה שקשה לי להגיע כי היא גרה בעיר אחרת. רציתי בבקשה לברר: אני שומעת לא קצת על אנשים שהיו 4 או 5 שנים בטיפול. האם במקרה כמו שלי שבו אין בכל פגישה מה לפתח על אותו השבוע, ולספר... זה הגיוני לסיים טיפול על הילדות עם נתוני המשפחה כמו שלי בחצי שנה? אני פשוט טועה האם אולי עשיתי טעות ואולי אחרי חודש וחצי הפסיכולוגית היתה מעלה הילוך וכן חוזרת לנושא. היא בגדול אמרה שאני צריכ הלהבין שההורים שלי הם נכים נפשית. תודה מראש

היי מיקמיק ? גם אם הוריך היו נכים בכל צורה שהיא לדעתי ...אולי את לא נפתחת מספיק עם המטפלת וסיפרת לה יותר בהרחבה על ילדותך מהכרותי בטיפולים תמיד יש המון על מה לדבר וכן..גם על המטפלת לתת מקום להמון שאלות להרחיב את הדיבור ולשאול עוד ועוד.. יתכן ולא נתת מספיק מקום לשאלות מהסיבות שלך ? אל תרימי ידים כל כך מהר.. חזרי אל המטפלת ובקשי ממנה יותר שאלות הנחיה בזמן הטיפול יעשה לך רק טוב חטולית

אני מאוד מקנאה במטפלת שלי מקנאה בזה שיש לה בעל שהיא אוהבת ושיש לה ילדים שאוהבים אותה ושיש לה בית גדול ושהיא יוצאת לחופשים, שיש לה הרבה בגדים יפים, שהיא יכולה ללכת למספרה ולעשות ציפורניים לעתים קרובות ושיש לה חברות .. אני מקנאה כי אלה דברים שאני גם רוצה... אני רוצה בעל אוהב, אני רוצה לגור בבית יפה ולא במחסן עם עובש בקירות, אני רוצה שיהיו לי חברות ועוד ועוד... ורע לי שאני מקנאה.. אבל עצוב לי המציאות שאני חייה בו..... עצוב לי לחיות בעוני, עצוב לי לחיות בתוך מצוקה פנימית וגם חיצונית.. עצוב לי וקשה לי...

ינשופית מתוקה שלי מבינה את רגשוץ הקנאה שלך במטפלת שלך.. בסךהכל זו קנאה לטובה לא משו רע לכולנו חסרים דברים .. האם לא היינו רוצים שיהיה לנו הכל בכל מכל כל ?? בוודאי שהיינו רוצים.. לא כזה נורא לקנא לדברים שחסרים לנו כך לפחות מרגיש לי חטולית

הי ינשוף, מדוע לא אמורים לקנא? נראה לי בסדר ויותר. המשאלה הזו שלך אולי מעידה על כך שיש בך חלק שמאמין מאד עד כמה את ראויה לכל אלה? ואולי ניתן לשנות מעט? לטפל בחלק קטן מהדברים ולשפר תנאים? גם אצלי יש בעיית עובש וחושבת על האופן בו אפנה לבעלי הדירה שיתקנו דליפות ויחזקו אטימות. אם כי יש גם הצד שרוצה לבכות על החיים בביוב ובקלקול ובעובש ולהנציח. שבוע טוב ואור, בפתח עונת האביב. (אביב - ד"ש) סוריקטה

תודה בנות דברתי עם המטפלת היא אמרה שאני צריכה לשנות את האמונות שלי..לא לחיות בתוך השרדות ולהאמין שמגיע לי יותר..

המטפלת שלך צודקת הגיע הזמן לעשות שינוי לטובתך חטולית

ד״ר אודי שלום, אני נשואה כמעט שנה ללא ילדים תמיד ידעתי שלבעלי יש הפרעה נפשית כלשהי אבל אף פעם לא ידעתי לומר מה היא, הוא משתף אותי בפנטזיות המיניות שלו על אמא שלו הוא ניסה פעם לפנטז גם על אחותי ועל חברה טובה שלי היה לי איתו אין סופר ריבים על כך אבל הוא ממשיך לפנטז על אמא שלו במיטה בצורה חולנית בנוסף הוא אלים מילולית ויכול להגיע לרמות מכוערת בריבים לא מרים ידיים אבל זורק חפצים על הריצפה, הוא סהכ בן אדם טוב אבל הוא לא מודע לבעיה שיש לו אני כבר אובדת עצות ורוצה להתגרש אבל קשה לי מצד אחד אני רוצה ילדים אבל אני מפחדת מהעתיד איתן, הוא אדם כריזמטי יש לו קסם אישי אבל הוא לא מודע לעצמו בכלל, מה אפשר לעשות במקרה כזה והאם שמעת פעם על מקרה דומה?

היי שלום לך אתם נשואים די חדשים לדעתי הצנועה לפני שאת חושבת על גירושין כדאי לפנות ליועץ מקצועי ולבדוק מה ניתן לעשות בענין.. בהצלחה חטולית

אני לא מאמינה שהלכתי וכל כך הצטערתי כל כך. הוא היה ציני ושוב שאל איך יעזור לי ושוב אמר שכך וכך ושוב ושוב ואני יושבת עם כל הכאבים שלי וכלום לא יקרה אני כבר יודעת והשעון מתקדם ואני רואה איך שוב אצא בידיים ריקות ובנפש כואבת וביחד עם הכאבים גואה הכעס ואני קמה והולכת לפני הזמן ואני לא מאמינה שאני טרקתי את הדלת חזק ועכשיו אני מתפללת שלא אזכור אותו יותר לעולם שתיטרק דלת פנימית על הכל. אני אף פעם לא טורקת דלת. אני אף פעם לא הולכת לפני הזמן אני אף פעם לא טורקת דלת אני אף פעם. הייתי רעה אמרתי דברים רעים. הייתי מבולבלת נורא ולא ידעתי להגיד לו למה באתי כששאל. הוא היה מתוסכל. אולי הוא נעלב. הוא כנראה התייאש בעצמו ואמר לי אולי שיש חיים שלא כדאי לחיות אותם כדי להתריס כדי לבדוק אם אני יכולה. אני נסערת אני צריכה עזרה וסדר אני לא מבינה את השפה שלו אני לא מבינה מה זה אומר לעשות עבודה פנימית ומה זה אומר יש התנגדות של חלקים לטיפול ואין הכרה ואין ואין ואין. אני רוצה להוריד מסך אני רוצה להיות קלה יותר ולעוף. לא הייתי צריכה ללכת. הוא היה צריך לדעת שהכל כל כך פריך ולהיות שם להיות מטפל לטפל לי בכאב לחטא את הפצעים לחבוש.

הי שירה - אני רואה טוב בקול שהוביל אותך לשם. אני רואה טוב בשחרור של הקול הזועם, שלראשונה מתבטא ומתנהג. אז אולי קוראים לזה התנגדות. או אקטינג אאוט וכל המילים האלה של מטפלי הנפש. מחייכת לי איך הייתי שם. שירה - זה אמיתי. וזה חשוב מאד, בעיניי. מבינה את הבושה והחרטה. ואומרת - יקירתי - חזרי. חזרי. וכתבתי לך גם למטה. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה לי מאוד אני מקשיבה לך ומרגישה את המילים המבינות שלך. תודתי העמוקה לך על כל זה. שלך שירה

לפני כחודש היה לי ויכוח מאוד מאוד מכוער עם המטפלת שלי עד כדי כך שכמעט עזבתי באמצע והתכוננתי ללכת !! אני מבינה ומאמינה שהיא רוצה רק בטובתי כן מרגישה כך כל הזמן אך כשהיא אומרת לי שאני לא חייבת לאהוב את אחי בגלל כל מיני התנהגויות שלו שהאמת שפוגעות בי.... מה פרוש איני חייבת לאהוב אותו ? האם כל מי שנמצא בחיים שלי אינם פוגעים בי כאן או שם .. האם בגלל זה אני אפסיק ואהוב אותם ?? מי לא נפגע מהקרובים אלינו בכל מיני נקודות בחיים שלננו ?? " את עושה לו אידיליזציה " ולא מוכנה לראות שיש בו גם פגמים !!! סליחה באמת אך מי מאיתנו מושלם ?? וזה קרה לאחר הביקור הקודם של אחי עם גיסתי.. משעבר הזמן ואחי שוב הגיע כעת לארץ עם האחיינית הגדולה שלי שוב חזרה להזכיר לי מה שוחחנו בפעם הקודמת בביקורו של אחי.. אני באמת לא מבינה..כבר דשנו וחרשנו שוב ושוב ..למה חייבים שוב לדוש?? למה שוב לדחוף לי שנאה כלפי אחי..ממש כעסתי עליה והרמתי עליה קול !! היא לא סומכת עלי שאדע מה לעשות !! השיחה ממש לא נגמרה בטוב. ... ועדיין מרגישה כאלו היא מנסה בכוח לכפות עלי להרגיש מה שהיא מבינה לנכון..!! בפעם הקודמת אמרתי לה..כלומר בשיחה שלאחר מכן...אז..שאני לא מסכימה עימה. והנה שוב חזרה על זה.... ממש רע לי כל כך....לא מבינה מה היא רוצה ממני.. אוווווף איתה חטולית

חטולית יקרה לעולם לא שנאתי את אלה שפגעו.. לא מסוגלת לכעוס או לשנוא.. אני לא יודעת מה בדיוק קרה בייניך ולבין אחיך... בכל מקרה אני לא מאמינה שטוב לכפות על מישהו להרגיש או לא להרגיש משהו מסויים... המטפלים שלנו סהייכ בני אדם עם חוות דעת משלהם... ולא תמיד אומרים את הדבר הנכון... מבינה את הקושי והתסכול שלך כלפי המטפלת שלך . את גם רואה שהיא בצד שלך וזה גם חשוב.. איתך בלב, ינשופים

הי חטולית, את יודעת - יש פגיעה קטנה ויש גדולה וגם בינהן. יש מתמשכת ותכופה, ויש קלה, יחסית, שאמורה לחלוף. בזמן שאת נפגעת - על פי רוב, למיטב הבנתי - לא בטוח שאת מרגישה אהבה. אולי את מרגישה כעס. אולי הלם. אולי בלבול. אולי גם אינך יודעת מה תחושתך. עדיין באופן כללי ושלם ניתן לחוש אהבה. לעתים גם מבלבלים בין אהבה לבין פעולות שנעשות מתוך אשמה. זו גם אפשרות. ההחלטה והאחריות הן שלך. אינך חייבת להסכים תמיד עם המטפלת. מותר לך לחלוק. לפעמים מטפלים מתעקשים בתהליך הספירלי, כי איכשהו נראה שעוסקים בנקודה חשובה. קורה גם שיש קשר בין רמת ההתנגדות הגבוהה לסיכוי שיש דיוק מסוים בדברי המטפל. את לא חייבת לפתוח נושאים כשלא מתאים. ובכל מקרה - מה שהמטפלת מעלה הן הצעות לכיווני חשיבה ולא בהכרח קביעות נחרצות. זה גם בסדר להמשיך להיות חלוקות. ואולי כדאי, לדעתי, עדיין, במקרה הזה לנסות להקשיב. שלך, סוריקטה

תודה בנות על המילים הטובות שלכן והדברים שמהם נפגעתי מאחי אינם דברים שאוכל לציין אותם כאן אינם דברים גופנים או מהסוג הזה רק ענינים שנוגעים לאמי.. ולמרות שחזרתי שוב ושוב שאני כן מבינה את דבריה חזרה שוב ושוב כאלו שאני סתומה או שטימטום נכנס בי .. למה להציק ולמה לחזור הרי אמרתי שהבנתי.. כבר הבנתי גם את המגרעות של אחי ושוחחנו ודשנו ודשנו ודשנו.. דיייי כבר עם הלחץ הזה סתם מכניס אותי לחרדות מיותרות.. לא רוצה יותר לשמוע חטולית

הלב פועם הלב הולם מתקשה להכיל מתקשה להאמין מנסה להדחיק ושוב מקיץ ממאן להאמין אבל אבל זה דבר אמין החיים הם ציור יפה אבל זה על קרח ברגע אחד הכול יכול להינמס.. אבל מה לעשות אלה החיים . היופי שבטוב הוא שיש גם רע לפעמים לצידו. כנראה שנדע להעריך .. כמה קשה פטירה של אדם קרוב.. יום טוב בוקר טוב ותודה על הבמה לכתוב את הגיגי לבי

היי יקי הגיגים..שנשמעים שהם הם החיים שאתה חווה..עצוב,, אך כפי שכבר כתבת...שאין טוב בלי רע רק על מנת להעריך את הטוב.. ואתה..מעריך ? היש בנמצא גם טוב ?? רוצה לספר מה טוב מצאת ?? חטולית

הרע שברע הוא - שהרע מאבד פרופורציות הוא מתפשט לכול הוא מנסה לעטוף אותך להעכיר לך את העדשה שאתה רואה בה את העולם ולספר לך סיפור אחר.. אבל בסוף זה רק לנקות את העדשה ולשים את הנקודה השחורה מקום שלה.. אבל זה בדיוק האתגר.. ולשאלתך. אפשר לומר שכול מה שלא רע הוא טוב וזה הרבה.. יום טוב.

הי יקי, אשתף אותך שהמטפל שלי אמר לי שהוא 'רק' הסיר את כל שכבות האבק שהיו. 'רק'. טוב ורע יכולים להתבלבל. יש מה שהוא סך הכל טוב עד גבול מסוים, ומעבר לכך, במידה מוגזמת הופך לפחות טוב ואפילו מזיק או הרסני. יש מה שהוא סך הכל טוב בעיתוי מסוים, וממש פחות בעיתוי אחר. ונדמה שכבר כתבת - המשמעות של הטוב קשורה גם לכך שיש לו התחלה וסוף. ואז ניתן להשוות בין מצבים ולהגדיר. לא תמיד יודעים אגב, ואחזור על עצמי ואומר שאיכשהו אנחנו באפורים - והם שלובים זה בזה. רשמת ככה בין השורות על אובדן של מי מיקירך - אולי יבוא יום ותוכל לגעת ולספר. יום נעים וסופשבוע רגוע, סוריקטה

הי, ראשית - התנצלותי - רשמתי הודעת המשך ביום שישי בבוקר, ונוכחתי לדעת, שאכן, אחרי שליחתה עלתה מייד. אופס. החלטתי, לכן, לשקוט עד חזרה לפעילות בימים הקבועים. פתאום חשבתי לי שב mode המיידי גם הכותב וגם הקורא יכולים להתבונן באופן שונה על ההודעה וגם לתפוס אותה אחרת. מעניין. וגם משמעותי, אני מניחה. קיבלתי תוצאות בריאותיות נוספות, ותמוה, או לא, אני בסדר. אני מטופלת. בישרתי לסביבתי, הלאו דווקא קרובה מאד שתקין. הם ידעו מסיפוריי בהם שיתפתי, שישנן חששות ברקע. מוזר - אנשים התרגשו, חיבקו אותי. חשבו עליי. התגעגעו. העריכו. הקשבתי לזה מכיווני. יכולתי לבחור גם לצפצף עליהם ולנפנף אותם, אתם יודעים. כנראה שאני די טובה במה שאני עוסקת, הגם אם השכר צנוע למדי. ומה שיפה שנותנים לי חופש וסומכים עליי. אין הוראות הפעלה מונחות חרדות. היה לי החופש לבחור במשפחה. לא שלי וזמנית, אבל כן, המילה הזאת, משפחה. מתכוננת ויוצאת ליומי. שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה, מודה שהתאפקתי לא לכתוב כשהכל פתוח ואולי מישהו יראה ויענה. אבל מבינה גם את הבעייתיות בפורום פתוח. שמחה לשמוע שהכל בסדר אצלך ויותר, שלרגע חיבקת את החיבוק, החום והדאגה מהסביבה. תספרי איך זה הרגיש? ואם התחושה הצלילה להשאר? באשר לתגובתך אלי שם למטה, לפעמים יש פנטזיה כזאת שמישהו יתקשר אליו, אבל נראה לי שישאר שווה נפש. לפני שבועיים עשיתי ההיפך, ביקשתי ממנו שיעדכן את בן הזוג שלי כדי שהוא לא ישא באחריות לבדו, הוא עשה זאת אבל בן זוגי התעלם, כלומר ענה לו שישתדל אבל לא עשה דבר. לפעמים אני חושבת שאולי אני מניפולטיבית, אבל כל הסבל הזה... אוף. סוריקטה, מקווה שהיום יחייך אלייך. שירה

נהדר לשמוע שגם שאר הבדיקות יצאו בסדר אני מתפלאת שאת מתפלאת אחרי הכל את אוכלת אוכל בריא..ושומרת על בריאות תקינה לאורך הדרך..משמע שאת פשוט מודעת .. כמה שמחתי שגם הסביבה שאינם קרובים שמחו עבורך התרגשו וחיבקו חשבו עליך התגעגו וכן מעריכים אותך.. מאוד משמעותי ... גם אותי מאוד מרגש יפה שלי וקבלי גם חיבוק ממני..אם שווה משו.. סוריקטה יפתי ..לאחר כל כך הרבה שנים של טיפול מסור בקטנים ..צברת ידע נרחב שאינו מתבטל..הנה לך שגם כאן מעריכים אותך ..סומכים עליך..וזה כל כך לא מובן מאיליו שקיבלת חופש להחליט....לבחור והם אינם המשפחה שלך... את מבינה כמה את חשובה !!! למרות השכר הצנוע שאת מקבלת.. לצערי כולם מתלוננים על שכר מאוד צנוע.. וכן..המילה משפחה מאוד חשובה..במיוחד שאינה שלך אך את כן שייכת אליהם... את נהדרת ומקסימה סוריקטה יפה שלי.. חטולית

הי שירה יקירתי, הרשי לי עדיין להאמין, שהמטפל לא רק דואג, אלא אולי אפילו הלב שלו ממש פועם בחזקה מדאגה ממשית ורצינית לשלומך, לקשר שלכם, לעתידך. אשתף שהייתי במקום איכשהו דומה למה שאת מתארת. ברחתי מהטיפול והחסרתי כמה וכמה פגישות. והוא שתק. ושתק ושתק. השתיקה הזו כנראה לא הייתה התעלמות מוחלטת, אלא גם מתן מרחב עבורי. אחריות שלי. ואולי גם חוסר אונים. והוא שתק, ובסופו של דבר הרים טלפון. לא זוכרת אם השבתי לניסיון הראשון שלו. לא בטוח שיכולתי. רמות הזעם האלה. אך בסופו של דבר, כנראה שהיה חרך מסוים שהשיב את הגוף לפחות לקליניקה. איני זוכרת אם זה היה מיידית, אבל הוא שיתף שאז הוא דאג הכי. אני קוראת לנקודה הזו שלב הקנאה (צירוף שהמצאתי - חלקים בך צרי עין ביחס לחלקים האחרים, שמנסים לטפל בהם). מקריאתי ברשת לאורך השנים בפורומים כאלה - זהו פרק זמן בטיפול, מורכב מאד, פרק זמן שניתן לבעוט בו את הטיפול באופן מצער שאין לתאר. מכירה את התחושה הבטוחה שהוא ולא רק הוא אדישים, וכאילו יש בנו כוחות לא מודעים שהופכים את סביבתנו למי שכלל לא אכפת לה מאיתנו. ומוותרים. אם אנחנו עובדים על זה מספיק חזק, אנחנו מצליחים לשכנע אחרים לוותר. צריך שיהיה מישהו שיסכים שידברו איתו. אפילו בסוד, בלחש, בהיחבא. סבל קורע. שירה יפתי - התקשיבי לי? טובות, בעיניי, המילים בהן שיתפת. ואת כותבת כל כך יפה. שלך, סוריקטה

הי חטולית, המודעות מסייעת, אם כי לא הופכת אותנו לחסינים מכל. את הידע צברתי לא רק מניסיון, אלא גם מתוך חוויות הטיפול, לפני ובמקביל. ואני סך הכל בת אדם. בשבוע שעבר נראה לי שייחסו לי כוחות על של הברחת אנשים מסביבתי (זה היה מעליב במיוחד, וכנראה נבע מחמדנות וקמצנות של הדוברים) לכן, איכשהו היה חשוב לי למצוא שאני גם טובה. שלך, סוריקטה

שלום לכולם אשמח לעזרה בחיפוש

הי אודי, היום הופתעתי לגלות שההודעות עולות מיד. התחושה היתה טובה.אבל תהיתי האם זה באג או אולי נסיון חדש. מעניין לשמוע איך הרגישו באות הפורום האחרות. שירה

הלוואי שלא יתקנו את הבג היה ממש כייף לראות את ההודעות עולות מיד לא האמנתי שכך ראיתי אודי אולי אפשר לבקש שישאר כך ?? חטולית

הי שירה, האמת, שבעיסוקיי, לא ממש שמתי לב להופעת ההודעות מיידית, עד שאמרת. מרגיש נחמד ומבהיל כאחד. מניסיון, כמה ניסיונות, ומהכרות עגומה - ההתרחשויות העוקבות לפתיחת ה'סכר' הופכות תוך הפרש זמן קצר להרסניות ומכניסות רעש ובלגן כבד. כך, שלמרבית הצער, חלקים בנו מתפתים לעשות ברכיב הלכאורה-מקסים-הזה שימוש מאכזב לרעה. בפועל (בעבר) נראה שהשחרור לכאורה מסיר פילטרים, מידי, מעצים חרדות ורגשות תוקפניים מוחצנים ומעליבים, מזמן התנהגות טרולית, וחלקים בנו נוטים לקחת פחות אחריות. גם סך הכל, אנחנו פורום ולא צ'אט או טוקבקים. כשמרגיש יותר בטוח ושמור כאן - וזה ה mode של אישור הודעות ע"י מנהל לפני פרסום - אני, לפחות, הולכת לישון בשקט בלילה. וזה ממש חשוב לי. שמחה שהנושא בטיפול. (טיפול :-)) תודה, אודי. יכולה להבין את הפיתוי ותחושת ההקלה. דבריי, אולי, יכולים להתאים גם לגבי טיפולים נפשיים, מגבלותיהם, גבולותיהם והגדרת המרחב שלהם. ראיתי את שכתבת, שירה יקירתי, בהודעה האישית הנוספת, מניחה שמילותיי אלו, יכולות להתאים גם לגבי הודעתך המקבילה, ומנסה לחשוב עליה עוד. שלך באהבה, סוריקטה

צודקת סוריקטה יפתי בעבר היו בעיות.. אבל היה כזה כייף באותו היום .. מבינה שצריך מסנן כדי לשמור על המקום חטולית

יודעת... אבל אני, לפחות, עם המבנה שלי, ולא רק אני, שילמנו על הכיף הזה מחיר יקר מידי ומערער ברמת הפרגמנטציה. בפורום כל כך רגיש ועדין ופגיע... סוריקטה

מסכימה עימך..ויודעת ששילמו כאן מחיר יקר על.. סתם רק עברה בי המחשבה שאילו...אך אין מקום לחלומות במקום שאמור להיות בהחלט שמור וגם שומר.. עימך יפה שלי חטולית

אודי וכולם, התקופה האחרונה מרגישה כמו שנים. הכבדות של כל יום מצטברת. אני לא מנסה יותר להבין, נכנעתי. מהמשפחה אשמע שאני צריכה לעשות דברים לעצמי ובכוח, מהמטפל אני אשמע שהכל בגלל התנגדויות. אשמה אני בהחלט יודעת לקחת אבל אני לא רוצה יותר לשמוע כי אין לי מקום. ימים של דכאון תהומי, חוסר תחושה של זמן ומקום, עייפות, רצון לברוח גם מהעבודה שהיתה סוג של מקום מבטחים. ועוד קשיים שנערמים פה בבית ואני שאף פעם לא יודעת להניח לאחר לסבול ומתגייסת. אין לי על מה לדבר, כלום לא מעניין אותי והכל מאוד מכביד עלי. אני שותקת. בתוך כל אלה החלטתי לעזוב את הטיפול משום שאינו מועיל. אפשר להחזיק המוני שנים בטיפול רק מהאמירה שאני מתנגדת ואפשר לחפש המוני דרכים אחרות. פתאום נשבר האמון לגמרי. למרות שהלכתי באדיקות ושלחתי מעלים בעקשנות כמנסה להבין כי כנראה שהיתה עוד תקווה קטנה שזה אפשרי, אבל הפסקתי. המטפל נראה לי כמו זר גמור, אני לא מכירה אותו יותר. השאלות שלו על איך הוא יכול לעזור לי (בלוואי הייתי יודעת), האמירות הקלישאתיות על התנגדויות מחד ועל כך שאני המומחית לעצמי מאידך, שמות את כל הדבר הזה שנקרא טיפול, שבאמת ובתמים האמנתי בו, תחת סימן שאלה גדולה מאוד. ואולי זה הוא? אולי מי שעוסק במחקר עוסק פחות באנשים, בחוויה הייחודית של כל אחד? ואולי זו אני? זו אני, הרי זה ברור ואיש לא יאמר אחרת. אבל הייתי רוצה שמישהו ישא בנטל האשמה יחד איתי. תודה שירה

עצוב לשמוע שהרמת ידים והחלטת להפסיק טיפול אך לגמרי מבינה את תחושת הזרות כלפיו מעין..מיציתי הכל ואין עוד מה לחדש... יתכן וזה מה שאת כן זקוקה כרגע ..לתת לעצמך זמן רק עם עצמך לברר רק עם עצמך מה באמת ... יותר קל לו לומר שאת האחראית ורק לך התשובות מאשר לנסות עוד דרכים לפתור..כך לפחות למדתי מהמטפלת שלי.. נכון שזו גם אחריות שלך אך לא רק שלך ולא משנה כמה זמן את בטיפול.. יתכן ולא יסכימו עימי שכך אני כותבת אך לפי מה שאני חווה בטיפול אצלי היא אינה מוותרת לי ולו בפסיק אחד הכי קטן שלא יעלה וידובר גם אם כבר דובר שוב ושוב עד לפתרון ...לא מרימה ידים אני לפעמים כבר איני מסוגלת עוד אך היא לא מוותרת וכל פעם באה עם משו חדש כדי להמשיך רק לא להשאיר אותי תוהה מבולבלת או בחוסר פתרון לכל ענין ומעולם לא זורקת עלי שום אשמה ש..אני צריכה לפתור..לי הפתרונים.. מקווה שתמצאי בקרוב את עצמך..אותך..תוך כדי שאת דואגת ומטפלת בעצמך.. חיבוק עד אליך אם לא מפריע חטולית

שירה יקרה האמת שאני לא יודעת מה לכתוב לך מבינה שממש קשה שמפילים עליך את הרגשת האשמה ואומרים לך שיש לך התנגדויות. מה שכן חשוב זה לעשות סגירה עם המטפל אם את מחליטה לסיים טיפול כדי לאפשר מעבר למטפל הבא. אני הייתי אצל למעלה מ 20 מטפלים עד שמצאתי את המטפלת הנוכחית... שירה- אני באמת מבינה כמה שקשה עכשיו ...אין לי ספק שאת עושה את המקסימום ואני מאמינה בך. תשמרי עליך יקרה ינשופים

תודה רבה חטולית יקרה על המילים החמות והחכמות ועל החיבוק. מאחלת לך סוף שבוע רגוע ככל שניתן. שלך, שירה

ינשוף יקרה, תודה על ההבנה והשיתוף, על המילים הטובות. אני יודעת שאת כל כך מבינה. שלך שירה

היי שירה, נכנסת לרגע, קוראת אותך ורוצה לאמר שעצוב לקרוא. אולי בכל זאת ניתן להגיד לו את זה ולראות מה דעתו? לחשוב יחד אם ניתן לעשות משהו. אני מאמינה גדולה בטיפול. אצלי זה עבד. בהצלחה יקרה. מאוד מקווה שתמצאי את מה שמתאים עבורך.

שירה יקירתי, ממש ממש מנסה לחשוב יחד איתך. שאלת פנטזיה, ונדמה לי שכבר שאלתי - האם יש לך משאלה (לחלק ממך, בניסוח אחר) שמישהו מהאנשים במציאות שלך, או אפילו מכאן, בפורום, יאתר מי את, ומי המטפל, ירים אליו (למטפל) טלפון, ויתאר את מצבך על גבול החיים והמוות, מבחוץ? לא תהיה כאן הסתרה, מי שיעשה זאת ידווח לך שכך עשה, ותוצאה של השיחה תהיה התקשרות (טלפונית בתור התחלה) של המטפל אליך. אולי פעולה כזאת (שיש בה גם פריצת גבול, אולי, אך גם מתחייבת, אולי) תיתן תוקף ותחבר אותך להרגשה מוסתרת, לחמלה בך, שהמטפל מאד מאד דואג עכשיו? הכי דואג שיש? אולי כך(או אחרת) ניתן לחבר למשהו רך וממיס? מוזמנת להעלות פנטזיות, גם אם לא נראות לך ריאלות בהקשר. סוריקטה

תודה מיכל יקרה, שבאת וקראת וכתבת. בכל זאת, אלה דברים שנאמרו בטיפול, אבל נראה שקצת איבדתי את הדרך. שלך שירה

הי לכולם, הגיעו תוצאות - אני בריאה בגוף. התפוגגו חשדות. נראה שתקין ואפילו השתפר. הגוף חזק. כנראה שיש גם בנפש אזורים חזקים. איפשהו קיימת המחשבה הזו שאם אתה חולה בגוף אנשים ידאגו לך יותר, וכשזה בנפש, או משהו כרוני, פחות שמים עליך. כן הצלחתי להאמין שדאגו לי. לא ברמת אב/אם-תינוק תקינה אולי, אבל איכשהו. גם אני מחפשת לנוח, העבודה שלי תובענית למדי. מצד שני, צריכה את התזוזה כל הזמן וגם ההקשבה לאחר ועוד. בסך הכל אולי הכיוון מאוזן יותר לעומת העבר. מקווה. אצלי אישית בסדר - אצל קרוביי קצת פחות, לצערי. שומרת על עצמי להיות מעורבת במידה המתאימה. סוריקטה

ובל נשכח "שנפש בריאה בגוף בריא" הגוף הוא המראה של הנפש..

סוריקטה אהובה, משמח מאוד לשמוע! מניחה שתקופת הציפייה היתה לא פשוטה. גם אני מרגישה כך לגבי התייחסות הסביבה למצב של מחלה גופנית לעומת מצב של קשיים נפשיים. קל יותר לסביבה להגיב למה שרואים ומה שברור. מקווה שתמשיכי להתחזק גם מבפנים. שלך שירה

שמחתי לשמוע שהבדיקות תקינות מה שאומר שכעת רמת הלחץ מאי הידיעה ירד לגמרי אמת שהעבודה שלך מצריכה כוחות נפש לא מעטים וכוחות גופניים לא פחות..הקטנטנים זקוקים לכך לגדילה ואת שם למלא את הצורך שלהם זו העבודה התובענית שלך מה הפלא שאת זקוקה למנוחה.. נפלא שאת שומרת על עצמך ..לא תמיד מתאפשר.. שיהיה לך סופש מנוחה נפלא וממלא חטולית

סוריקיטה יקרה כמה טוב לשמוע!! את כל כך יקרה לנו ינשופים

דונלד וודס ויניקוט טבע את המושג "עצמי אמתי ועצמי כוזב.." איפה אנו פוגשים את הכוזב ועד כמה אנו יודעים מתי אנו באני האמיתי??? כשאנו מנסים להכחיש רגשות .. כשאנו מנסים להדחיק את המחשבות ולעטוף את עצמנו ביותר מידי הגנות ושוכחים בעצם מה זה לחוות ... עד שהתחושות והרגשת הפנמיות מתכהות.. אבל למה אנו מפחדים כול כך מלהיות??. כנראה זה היי שם במרתפי הנפש שתמיד צריך לרצות...

עד שההודעה תעלה כבר יהיה יום רביעי כך נדמה ..לפעמים... ובלילה מגיעים האורחים אחי ואחייניתי הגדולה..למשך 10 ימים לביקור.. ולא מזמן גם היו כאן בביקור אחי וגיסתי.. שלא תבינו לא נכון..אני אוהבת אותם באמת.. אך ..הריצות האלה מתישות אותי עד כלות..גל הולך וגל בא המיוחדת שלי עדין בטיפול גם ברווחה וגם במכון של ..לא זוכרת כרגע את השם ביפו.. וכולם אומרים שמישהו מכניס לה מילים לפה..היא מדקלמת.. מאחר ולא רוצים לקחת סיכון שיתכן ואולי מישהו מבחוץ כן פגע..עדיין לא סוגרים את התיק ועדיין בחקירה.. הגירושין של הבן שלי..על הפרק בעיצומם המון מתח ולחץ מסביב והמיוחדת שלי עדין לא יודעת.. אין מנוחה לרגע... גל רודף גל ואני עומדת להישבר... הכוחות שלי אוזלים ואין מאין להטעין אותם כדי להמשיך להילחם.. איני יכולה לעמוד מהצד ...רק תומכת ונמצאת שם עבורו..עבור הקטנה שלי.. גם בעלי נפצע לפני שבוע וכך ממשיך לעבוד ..וכל הכבוד לו מפני שגם הוא כמוני..נכה.. אז....תגידו לי בבקשה ממכם כולכם...מה עושים ?? מאיפה לוקחים כוחות להמשיך כי אין מצב שאני מזניחה מישהו על הדרך כאלו כלום לא מתרחש מעל לפני השטח..החיים אם אפשר לקרא לזה חיים !!!!! חטולית ....

חטוליתוש יקרה הרבה התמודדויות... ומתיש מאוד.. את שואלת מאיפה לוקחים כוחות.. אני מאמינה ששרדתי עד עכשיו רק בזכות אלוקים... לפעמים הוא עוגן בשבילי... לפעמים.... הרבה מאבק יש... אבל את יודעת חטוליתוש בגלל כל מה שעברנו אנחנו למדנו להלחם... נראה לי גם שאת יודעת לדאוג לעצמך ...אין לי מילים חכמות מדי לאומר.... הכי רוצה להגיד לך שאני מבינה אותך וכמה שקשה עכשיו ושאכפט לי ממך... ינשופים

ינשופית מתוקה שלי את לא צריכה לחשוב על מילים חכמות..את פשוט כותבת אותן.. אני עכשיו במצב שלא יודעת מה עוד לעשות כי הכוחות עוזבים אותי גם נפשית וגם גופנית... וה ' יתברך נמצא שם תמיד בלי ספק.. תודה לך אהובה שאכפת לך ממני ושאת מתיחסת אלי בכלל נעים לי לקרא כל מנ שכתבת חטולית

חטולית יפה שלי, לפעמים נראה שהחיים לא הוגנים. קשים. קשים מידי... :-( הנכדה מטופלת, וזה טוב. נקווה שפציעה הנוכחית של בעלך היקר תחלים. הזמן לעתים רופא לנושאים ותיקים יותר, ולצערנו נוצרים חדשים, לעתים מהמטלטלים שבהם. שולחת נחמה, איתך, סוריקטה

גם עם העניינים הרפואיים האלה. טכנית, בשעות אלה, אני לבד. ומאוחר יותר, הולכת לישון לבד בלילה. מפחיד משהו. מצד שני, אולי רק כך אפשר. יותר מארבעים שנה שאיש לא ראה אותי ישנה. הי לכולם, לילה, צריך להתעורר חיים בבוקר, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי עצוב מאוד ללכת לישון לבד ולהתעורר לבד הלבד זה הבדידות הכואבת מבינה ... חיבוק עד אליך חטולית

תשישות קיצונית שמקשה עלי לתפקד הרדמות בטיפול אולי זה קורה כדי להגן עלי מלהרגיש? כל פעם שאני מנסה להתאמץ להיות נוכחת מתחיל כאבים בגוף וסיוטים...ואז אני נרדמת... אולי ההרדמות זה סוג של נתק/ התמודדות?? כרגע אני בקושי מתפקדת.. איך אפשר להמשיך כך??

ינשופית מתוקה שלי מכירה את חלק מהדברים שאת אומרת מפני שגם לי פתאום קורה שאני נרדמת בזמן הטיפול מול העינים של המטפלת שלי כן ..הטכנים קשים מאוד ..דברים שלא דוברו מעולם פתאום צצו..לא יודעת מאיפה..היא שואבת ממני דברים קטנים שמעולם לא עלו ולא דוברו.. אולי אותו המנגנון לא יודעת עדיין לא דיברה על זה מקווה מאוד שגם התקופה הקשה הזו תהיה מהר מאחוריך חיבוק גדול מתוקה חטולית

השנה שלא כמו כל שנה לא הזמנתי אף אחד לערב החג בדרך כלל מגיעים הילדים הנכדים אמא שלי ועוד נספחים שמצטרפים לשמחה הגדולה. סעודת חד מסורתית ולאחר מכן פירות החג על כל גווניו.. באמת עייפתי כבר מלארח ..חייבת מנוחה בין לבין וגם לקחת אוויר לנשום.. בשבוע הבא שוב אורחים מחול..אחי עם ביתו הבכורה מאחלת לכולן/ם חג שמח ומתוק בלי טריגרים למינהם.. חטולית

והרבה הרבה אהבה .... מגיע לך לנוח גאה בך שאת מאפשרת לעצמך

חטוליתוש יקרה חג טו בשבט שמח גם לך.. מאחלת לך ימים טובים יותר.. איתך בלב, ינשופים

הי חטולית, חג אהוב במיוחד. מגיעה לך מנוחה. הלוואי והיה לך יותר. אולי אפשר לחגוג וירטואלית כך שלא יהיה מתיש? סוריקטה

חטולית יקרה, משאות לא פשוטים, להיות עמוד התווך של המשפחה ולדאוג לכולם. מקווה שתדעי להקל על עצמך היכן שאפשר ותצליחי לגנוב פה ושם רגעים למנוחה. שלך שירה

שמה את הכובע וסוגרת את המעיל ועושה את עצמי הכי קטן שאפשר כדי להרגיש מוגנים ובטוחים. קופאים מקור ויודעת שזה קור פנימי... לא מסוגלת בקושי לדבר העייפות והתשישות מתגברים עלי ועוצמת את עייניי ומנסה להרגיע ..כך זה נמשך כל הפגישה... המטפלת אומרת שעוד מעט המצוקה יעבור.... ומחכים שיעבור....והפחדים והחרדות ותחושת חוסר בטחון כל כך חזקים.... היא מנסה לאסוף אותנו מספיק זמן לפני סיום הטיפול אבל המצוקה נמשכת הרבה אחייכ.... רק בבית מתחת לשמיכה לבושים עם שכבות של בגדים וכובעים יש קצת בטחון...

ינשופית מתוקה מבינה שרק בתוך המיטה עטופה בבגדים וכובעים את מרגישה בטוחה שולחת לך חיבוק עוטף ורך כי אין לי עיצות טובות ונכונות לתת לכם.. חטולית

ינשופי - השתמשת במילה להרגיש. וגם רוצה. רוצה-להרגיש, כבר מצוין בפני עצמו, בעיניי. ואם יש רגעים מכונסים מתחת לשמיכה ולשכבות בהם כן מושגת תחושת בטחון - זה גם הישג יפה, בעיניי. ואומרים שלא נכון ואף הרסני לבחור בדרכים שממסכות לכאורה רגש וכאב כמו שימוש בסמים, למשל. את נשמעת בדרך הטובה והבטוחה. ואת מתוקה ממש, סוריקטה

מי לא רוצה להרגיש בטוח ....נפלא בעיני שאת רוצה עבורך ...בטחון רוצה שקט עבור כולכם ולא שקט מהם רוצה למצוא מקום בשביל כולם כן בתוך התהליך חלק מהזמן המקום הבטוח הוא המיטה אבל זה רק חלק מהזמן ויש עוד דברים כמו ספורט ועבודה .....יודעת שלא םשוט כרגע ...ואולי עד שאני כותבת הגל קצת נרגע ...תהליך חיבוק ענק ענק אתם בדרך הנכונה והטובה לא פשוטה אבל טובה גאה בך

חטוליתוש וסוריקיטה יקרות תודה שכתבתן תודה שאתן כאן ומרגישים פחות לבד וזה משמח סוריקיטה שכתבת שאנחנו מתוקים ינשופים

אביב יקרה מקל שאת מבינה ביינתיים נשארת במיטה מותשת מהמאמץ לשרוד ספרתי למטפלת שעד עכשיו לא וותרתי לעצמי,נלחמתי ונלחמתי.. אני כבר רוצה לנוח... התעייפתי ולוקחת ימיי חופש לנוח...

הי כולם, בחרתי פחות לפרט, אך באופן כללי - עניינים בריאותיים בסביבתי הקרובה. כמה דמויות. אולי קצת גם אני. המילה סרטן מהסוג הרע גם שם. וגם כמה אינטראקציות מעליבות עם אנשים, שאמורים להיות חברים, כך שהתנחמתי לי ביצורים פרוותיים. שומרת על עצמי וממשיכה בבדיקות, למרות שיש מקום שרוצה שתיקח אותי המחלה. אולי קצת טוב שהסביבה שלי מוקפת גם בגורי אדם סך הכל בריאים ומתפתחים. גם וגם. סוריקטה

סוריקיטה יקרה מקווה שיהיו בשורות טובות ... דואגת לך ואכפט לי ממך... איתך יקרה ינשופים

עצוב לקרוא מצריך הרבה כוחות ואמונה בטוב והבנה שלא הכל בידיינו בסופו של יום שמחה שאת שומרת עלייך גורי אדם וגורים פרוותיים שילוב מאוד מאוד טוב לריפוי והקלה טוב שבאת ......יודעת כמה זה קשה אתך חיבוקים אביב

סוריקטה יפה שלי המחלה ...כן מאכזב לפעמים התגובות של אנשים סביב נדמה שכולם למעשה פוחדים ממנה. .. ומי הגיבור שיאמר אחרת ?, טוב שישנם גם היצורים הפרוותיים... נחמה ?? רק את יודעת..עד כמה..?? שמחה ששומרת על עצמך זו החוכמה האמיתית.. סביבה בריאה הרגשה בריאה..🤔😍👀 חטולית .

סוריקטה יקרה טוב שאת מטפלת בעצמך. מכירה את המקום שרוצה "שהמחלה תיקח". מאחלת לך ימים טובים יותר שירה

המטפל שלי הוא אדם, שדרכו, איכשהו לפעמים, אני יכולה להתחבר לדאגה לי. ובשביל לא לפגוע בו, הבטחתי לו, לא אמות כל כך בקלות או זלזול. התזכורות שאנו לא כל-יכולים. התזכורות שאנחנו פגיעים. גם ב'שלמות' הגוף. סוריקטה

כן אני שוב על המקלדת נותן לדברים להשתחרר לרוץ בין האותיות לחבר את המילים לביטוי של מכואבים לחשוב על הציפיות ולצוף אל הכישלונות לרצות הצלחות ולחשוש מלהביא אכזבות איך אתה מתמודד כשאתה מחויב לתוצאה ושוכח לרגע מהיכולות, אוי כמה זה כואב להיות ראשון כי אתה שוב אחראי להכל, להצלחה יש הרבה אבות אבל לכישלון יש אבא אחד..

שלום יקי, תוכל קצת לספר על עצמך, אם תרצה? לא הכל טוטאלי, לצורך ענייננו מוצלח או נכשל, ראשון או אחרון, וישנה דרך אמיצה, אמצעית, לפעמים ארוכה עם תוצאות חלקיות. פנימה צריך להיות מוכנים לכמה אפשרויות טרם הניסיון. וייתכן שנשמעתי כמו דקלום שחוזר על עצמו כאן. ואולי גם לא מספיק רק לשחרר, אלא גם להקשיב ולבחון מה יצא. למה רק אבות? איפה אמא? סוריקטה

לתת פורקן ללב לשחרר את הרגש לתת לעצמך לגעת בכאב אוי כמה שזה כואב אוי כמה שזה משחרר להרגיש את עצמך לגעת בנימי נפשך לשאת את מי שאתה ולהכיל כל חלק באישיותך לדעת להכיר את חולשותיך ומתוך כך להכיר את מה שיש בך .. אך אין ספק שלכתוב זה תמיד כיף בפרט במקום שאין מי שעוצר אותך באמצע המלים.. תודה חברים

יקי .. אתה מוזמן תמיד לכתוב כל מה שמגיש לך ואכן אתה כותב מאוד יפה ויש גם שנשמעת זעקה מבין המילים ומבין השורות חטולית

הי יקי, רק, כנראה, שזה ממש לא סתם... סתם כתבתי :-p סוריקטה