פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, האם לא נוהגים לומר למטופל גבולי שהוא מאובחן כך? בעוד שלבעלי הפרעות אחרות כן נוהגים לתת אבחנה למטופל? אם כן- מדוע?

שלום סטודנט. השאלה לגבי מתן ואמירת האבחנה נתונה בידי מי שמטפל, ומי שמבקש את האבחנה, והיא בטיפול בד"כ הזדמנות לדיאלוג חשוב בין המטפל למטופל. באופן כללי פסיכולוגים עפ"י רוב נמנעים ממתן אבחנות ספציפיות, לגבוליות אך גם להפרעות אחרות. בעיני זה הרבה פעמים מיותר ומכניס את האדם לקיטלוג ול"כותרת" שלא תמיד נדרשת (וגם בד"כ, מטיבן של אבחנות, לא תמיד מדוייקת). באבחנות של הפרעות אישיות, שהגבולית היא רק אחת מהן, היות ומדובר בהגדרה לגבי האישיות ולא לאפיזודה חולפת (כמו דיכאון, למשל) הקונפליקט עוד יותר מורכב - בד"כ אמירת האבחנה מקבעת את המצב ומאשרת תפיסה שלילית ופאסימית של המטופל, בדיוק ההפך ממטרות הטיפול. לילה טוב, מלי.

היי מלי... שוב אני מוקסמת מהתשובות שלך...(סיפרתי לך על כך בשיעור).פשוט נהנית לשבת ולקרוא!! כל הכבוד!!

תודה :) ושבת שלום מלי.

מלי היי מה נעים שאת פה באמת. רוצה בבקשה לשאול אותך משהו, שאולי תוכלי להביר מהמקום של מטפלת מה הכוונה בכך: לפני כחצי שנה בערך המטפל אבחן אותי כאישיות גבולית. הוא לא רצה לתת אבחנה אך אני דחקתי וביקשתי עד אשר הביא לפגישה את הDSM והקריא לי סמטומים התואמים אותי. כל הפגישה התנתקתי והיה גיהינום. עד היום לא סלחתי לו על האבחנה. בפגישות האחרונות שאלתי אותו אם הוא בטוח לגבי האבחנה, שאני רוצה לשמוע שיגיד לי את אישיות גבולית, הוא טוען שטעה כשנגענו באבחנה, שאני מנסה להוציא אותנו מהטיפול, שהוא לא מוכן להגיד לי את זה וזה ממש לא מובן לי הרי ממילא נתן לי אבחנה אז מה קורה עכשיו, למה הוא מתכוון?מכעיס ומבלבל מה שהוא עושה. שבת טובה negra

שלום נגרה. נשמע לי שאת משדרת מסר כפול, ובוודאי מבלבל בטיפול: מחד את מבקשת, דורשת, אבחנה ברורה, מאידך כשזו ניתנת ומוסברת זה הופך לבלתי אפשרי עבורך ומעורר בך תחושות קשות וזועמות. אני מתארת לעצמי שזה בוודאי משקף את הקונפליקט בתוכך לגבי האבחנה - האם עדיף לדעת או עדיף לא לדעת. אני גם מנחשת שהקונפליקט הזה בין הקול שרוצה לדעת הכל, ברור, חד, לבין הקול שמעדיך לא לראות ולא לדעת, מלווים אותך בעוד נושאים בחיים (ובטיפול). נדמה לי שהמטפל שלך מנסה לא ליפול למלכודת שבה הוא נענה לקול אחד שלך. הענות כזו בהכרח תגרום לתסכול שכן את בקונפליקט וחשוב להקשיב לכך. אני מניחה שקודם תצטרכו להתעכב על הקונפליקט, משמעותו ואיזונו, לפני שתוכלו שוב להסתכן במענה קונקרטי וברור. בהצלחה, מלי.

תודה על תגובתך אתמול אליי, .. את הצלחת להיות ככ מדויקת .. ככ .. את יודעת , מלי יקרה , הצלחת לחמם לי את הלב ה"קפוא" .. ולחשוב שוב על הדברים שכתבתי לך מחדש. התשובה האמפטית שלך הרגישה .. נתנה בי כוח? הייתי בטיפול אתמול, כן .. הגעתי .. שתקתי , כעסתי , בכיתי , דיברתי .. אבל הפעם הייתי שם ..לא התנתקתי הבעתי את הכעס מולו , הוא אמר שיש לו מקום , והוא מבין אותי , אבל עדיין .. מבקש ממני לנסות לעבור איתו את המשבר הזה יחד . הוא הדגיש שהוא לא מתחבר לתחושת ה"נוטש" אותי שאני מדברת עלייו , עם שאר התחושות הוא יכול להסכים ולהתחבר , אבל לא לזו. הוא אומר שהוא לא נוטש!!!! שהוא רוצה להמשיך איתי הלאה .. ומקווה שאבחר בזה גם. הוא ניסה לאמר שהפעם הבחירה כאן היא רק שלי .. שהצד שלו לא נוטש אז שאני ייקח אחריות ..על הצד שלי .. ולא אפיל את זה כאילו על החוויה של הנטישה שלו .. לא הבנתי אותו ככ..מלי . בסוף..הוא אמר, "את יודעת ..גם קופסת המכתבים שלך והשמיכה שלך ..יעברו איתנו ביחד לחדר החדש ".. פתאום רציתי לחייך , אבל התאפקתי .. הוא מנסה .. בעדינות .. להציע לא לשבור את הכלים , ואני עדיין כועסת בדיוק מהסיבות שכתבת אלי אתמול בתגובה!!! הוא אמר שלמרות הרגשות , הכעס שעולה .. כדאי שנהייה איתו שנבין אותו .. אבל גם שננסה לעבור את זה יחד. מה יש לכם המטפלים ב.. "להיות עם הכעס" ..מה יוצא מזה ?... "להנות" מהסבל?... בחיי שאני לא מבינה את זה. בכז..לאיודעת.רוצה ולא רוצה. קשה לי מלי. יום ראשון אני אהייה אצלו , ואולי עוד אתרכך בתוכי מעט?.. .אני לאיודעת. אשתף אותך בהמשך השבוע .. שמחה שאת פה איתי, תודה על הנוכחות המיטיבה שבך. את אור קטנציק .. בחדר החשוך שבי.. שבת טובה, שרית

שרית יקרה. שמחה לשמוע שהיה אפשרי להיות בדיאלוג בטיפול, ושלא נשארת לבד עם הכעס ועם האימה. אני שומעת את רב החובל שלך לוקח פיקוד, אבל גם מבהיר לך שכדי שינווט אתכם לחוף מבטחים את צריכה להיות על הספינה... אז לפניכם עוד מסע ארוך, אבל נדמה לי שמרגש לקרוא עד כמה זה יכול להיות מדובר וחי ביניכם, ולא רק בינך לבין עצמך. אני משערת שזה שינוי גדול מחוויות שלך בעבר, כשאני משערת שנדרשת להיות זו שמרגיעה, מווסתת וגם מגדלת את עצמה. אז אני ממשיכה לקוות ולהאמין שבסוף החוויה הזו תרשם כנקודה חשובה בטיפוס שלך מהתהום, ומקווה באמת שיהיה לך יותר קל בהמשך. סופ"ש מוצלח, מלי.

החלטתי לפנות לכאן כי זה המקום היחיד כנראה שבו אני יכולה לספר מה עוב עליי (לא שזה מעניין מישהו כן?) אני לא יכולה יותר נמאס לי החיים שלי השתנו ברגע אחד הכל הפך להיות שחור וכל זה גדול עליי סיימתי לפני שנה תיכון בתקופה ההיא הכל היה נראה אחרת הכל היה יותר טוב ומאז שסיימתי תיכון אין לי חברים בכלל תמיד ידעתי שהם מזוייפים והם איתי רק בגלל שאנחנו נמצאים כל יום ביחד ועכשו אני בודדה אבל אני מעדיפה שלא יהיו לי בכלל חברים מאשר שיהיו איתי רק כי אין ברירה החלטתי להתמרד אני לא יודעת מה עבר עליי התחלתי לעשות שטויות ושילמתי על זה ביוקר עברתי הפלה ודברים יותר קשים ואין לי אף אחד אני כל הזמן לבד עם כל הכאב הזה אני לא יודעת מה לעשות אני עדיין ממשיכה לעשות שטויות דברים שפוגעים בי אבל אני לא יכולה לה]סיק כי בעקיפין אלה הדברים שמחזיקים אותי עדיין אני מתגעגעת לבית ספר אני יודעת שזה נשמע דבילי אבל אני מתגעגעת שהייתה לי מסגרת שלא היה לי כלום על הראש שאחרי צהריים הייתי מסתובבת עם חברות לאן הגעתי לאן אני מתגעגעת לחיים שהיו לי פעם אני לא יכולה לקבל את החיים החחדשים שלי כי אני זאת לא אני כבר..לא משנה נכנסתי לפה במטרה לספר הכל אבל לא סיפרתי כלום במאת שזה כבר לא משנה גם ככה לאף אחד לא אכפת כלום כבר לא משנה כי אין פיתרון...

שלום אבודה אני שמחה שהעזת להכנס לכאן, אולי לנסות לערער את התפיסה שלך לפיה אין סיכוי לקשר טוב ואיכפתי בחייך. אני שומעת ממך שאת בתקופה לא פשוטה - מצד אחד היציאה מהמסגרת המוכרת לעולם הגדול מפחידה ומטלטלת, ומצד שני העולם שהכרת מתמוסס לך. אני חושבת שאת נמצאת בצומת חשובה בחיים שבה את לומדת ומתנסה בקשרים, ביחסים, ב"חיים של גדולים", וכנראה המטען, התיק שאת סוחבת איתך לא הוציא אותך, בחוויה שלך, מצויידת כהלכה לכך. אני חושבת שהדבר הכי נכון וטוב שאת יכולה לעשות לעצמך הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהבין יותר מה קרה וקורה לך מול אנשים. אני חושבת שטיפול יכול לעזור לך לתפוס את העולם, את האנשים שבו ואת חייך באופן פחות שלילי וכואב. מגיע לך להרגיש יותר טוב, ואני מקווה שתדעי להגיד את זה לעצמך כדי שלא תפספסי את הנקודה הזו, שבה הכל עוד פתוח ואפשרי. להתראות, שבוע טוב, מלי.

היי מלי , אוף זה פשוט לא מצליח , אני בטיפול יותר משנתיים , אני לא מצליחה לדבר איתה , והיא כל כך רחוקה מהלבין אותי . דווקא במקום שאני אמורה להרגיש הכי בנוח לדבר , אני מרגישה הכי לא בנוח לדבר , וממש לא מסוגלת לספר לה שום דבר שבאמת מפריע לי , גם שאני "צועקת " בדרכים אחרות , היא לא מצליחה להבין , אני לא מאשימה אותה או כועסת , סתם ממש ממש מתוסכלת . כבר עדיף להיות לבד מאשר האשלייה הזאת שיש שם מישהו , וכל שבוע לחכות שאולי הפעם זה יהיה אחרת , וכל שבוע זה אותו תסריט , ואני יוצאת בהרגשה נוראית משם(בנוסף להרגשה הנוראית שיש לי מסיבות אחרות ) .. מה עושים שזה פשוט לא מצליח ? ..(אנחנו בתוך הלופ הזה כבר הרבה זמן , אני לא מצליחה לראות את זה משתנה - או אותי מצליחה להגיד דברים שאני באמת רוצה ) .

שלום לך. אני חושבת שהתסכול וה"תקיעות" שאת מתארת מתסכלים וקשים אך מוכרים. לעיתים זה הזמן שכנראה את צריכה כדי להרגיש שהמקום בטוח, מזמין, מלווה, לא כופה ולא פוגע. ייתכן שייקח זמן רב עד שתוכלי להרגיש בטוחה ומוחזקת מספיק כדי לחשוף את המקומות הפגיעים והכואבים שבתוכך, והפעם - מתוך חוויה חדשה (ונראה לי שגם לא מוכרת) של כבוד לקצב ולזמן הפנימי שלך. את צריכה להעזר בסבלנות ולהניח שבזמן הזה קורה משהו חשוב בטיפול - את לומדת משהו חדש, משמעותי, אחר בתוך קשר. בהנחה שהקשר שלך עם המטפלת טוב, ושהחסימה היא לא מראה של היחסים ביניכן (ויש לי סיבה טובה לחשוב כך - את אצלה כבר זמן ממושך...) הרי שאת צריכה להיות סבלנית. בינתיים נדמה לי שחשוב לדבר על מה שאת מרגישה ולנסות להיות עם זה ביחד - עם הקושי לדבר, להפתח, לבטוח. בהצלחה, מלי.

אני לא חושבת שזה ישתנה , אני לא מסוגלת להיות שם , ורק המחשבה על להפסיק ללכת גורמת לי להתפרק לגמרי , אני לא מסוגלת לדבר איתה , ושאני שותקת שם זה מטריף אותי , שאני משתפת אותה בזה אני מרגישה רע ... מין מצב כזה שמה שאני לא עושה גורם לי להרגיש יותר רע , כל המשחק הזה ברגשות שלי ממש לא עושה לי טוב . אני כמעט בטוחה שזה לא יכול להשתנות , אני לא מרגישה בנוח לדבר עם מישהו שחייב להקשיב לי , גם כאן אני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי , סתם כבר אין לי כוח , ונראה לי שאני פשוט אפסיק ללכת לשם .. יש לך רעיון איך יוצאים מזה ..? (בלי לדבר איתה על זה , כי זה רק גורם לי להרגיש רע יותר ונראה לי שעדיף שאני יעזוב ..)

היי מלי, דיברתי איתך כאן בשבוע שעבר לגבי פחד קהל. לאחר שיחה עם הפסיכולוגית, היא חושבת שאין לי פחד קהל (למרות שאני חושבת שכן) אלא היא מכנה זאת התרגשות מול קהל, מאחר ואני כן מצליחה להעביר הרצאה מול קהל, עם זאת מפחדת נורא ומתרגשת מאד. ולכן היא חושבת שלא ניתן להעלים התרגשות.. כמו כן היא מודה שהיא אינה יודעת לטפל בשיטוה קוגניטיבית והיא לא חושבת שמטפל קוגניטיבי יוכל לעזור בעניין זה...(קצת נשמע לי מוזר העניין) מצד שני היא אומרת שהוא יוכל ללמד אותי שיטות הרפיה וכד' אך זה לא משהו שאני צריכה לדבריה. היא תמיד כנה איתי ואומרת את האמת, גם היא כואבת... אשמח בכל זאת לשמוע מה את חושבת (אמרתי לה שארשום לך שוב :) ומהי בבגדרה המדויקת לפחד קהל(אם יש כזו) תודה רבה ולילה טוב

שלום אלמונית חרדת קהל מוגדרת כסיטואציה שבה האדם חש חשש מפני מבוכה או השפלה. חשיפה לארוע (למשל: דיבור בפני קבוצה, הרצאה וכו') מעוררת חרדה או אף סימפטומים של התקף חרדה, האדם מזהה כי הפחד שלו איננו הגיוני וקיימת נטייה להמנעות מהמצב המלחיץ, בצורה שפוגעת בתפקוד (למשל: מונעת ממך דברים שאת משלמת עליהם מחיר נפשי, חברתי, מקצועי, כלכלי וכו'). נראה לי שבינך לבין המטפלת שלך ישנה בעיקר שאלה האם מדובר בהתרגשות שהיא בטווח הנורמלי, ואשר לא משפיעה על תפקוד תקין, או האם מדובר בהתרגשות שהיא קיצונית, קשה, מלחיצה באופן שתואר לעיל. אם כן- טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהחלט יכול לעזור. להתראות, מלי.

היי, אני חושבת שאני מאד לחוצה כשאני צריכה להרצות, נדמה לי שהלחץ דם שלי עולה(: אני מדברת מהר כדי לסיים ואיכשהו מצליחה לבסוף להרצות...אני לא אוהת את זה..לא עושה את זה בכיף..היא טוענת שזה נורמלי..והרבה אנשים מתרגשים כאשר הם צריכים להרצות מול קהל....לדעתי לא... מה את חושבת? (למרות שכרגע ירדתי מהעניין מאחר וברגע האחרון לא אתחיל שם.. :-(( שזה ממש מייאש אותי ומדכאשזה כבר סיפור אחר...)

מרגישה לבד .. ועוד שעתיים ..יש לי טיפול שאני ככ לא רוצה ללכת , אני מפחדת שאני יגיד לו שאני לא מוכנה לעבור איתו ואני עוזבת..לגמרי את הטיפול. קשה לי להתחבר למחשבה שאצטרך להיות בטיפול במקום אחר איתו ולא בחדר הטיפולים שאצלו בבית שאלייו התרגלתי כל השנתיים וחצי האלה , אז כן זה רק מקום שונה והוא יהיה איתי .. אבל זה כאילו והוא לקח לי את הדבר שהיה לי הכי בטוח בו - שוב .. שיחזור של עבר ?. מפחדת להיות מחוברת לעוד רגשות .מלבד זעם וכעס .. אני כועסת עלייו . שלא הכין אותי מראש שהוא צריך לעזוב את הקליניקה בבית ולעבור לקבל אותי בקליניקה של קופח במקום מרוחק יותר, אבל זה לא עניין טכני בלבד.. המשבר הרגשי שאני מרגישה הוא שממוטט אותי.. דייי מלי , בא לי שמישהו יעבור ליידי ופשוט ייקח אליו את כל הכאב הזה ממני ויגמול אותי מיסוריי .כלפי חוצ חושבים שאני חזקה , שאני בסדר , אבל אני ממש לא מרגישה ככה. הקיצוניות הזו ..של פעם למטה פעם למעלה ...משגעת אותי , התהליך הזה , המערבולת המסחררת התמידית ! - אוףףףף. בשבוע הזה , אני מרגישה שהדבר היחידי שהצלחתי ה לעשות זה לדבר עם הילדה הקטנה שבי, כאילו שאם אני מדברת אלייה , אני פחות כועסת על המטפל ..על כל השבוע הזה שהוא הצליח לטלטל אותי כל כך נפשית . רק דרכה הרגשתי מחוברת למקום, לכאב , זה כאילו הפעם הגלגל הסתובב בתוכי , פתאום אני צריכה אותה פתאום אני נאחזת בה כדי לא ליפול ....? את יודעת , המשאלה שלי .. זה להוציא את הילדה הזו ממני שוב מחדש , ולאסוף אותה מהמקום שהשארתי אותה להתמודד לבד .. הייתי רוצה להיות באמת שם בשבילה , הייתי רוצה להבין אותה , לחבק אותה ..להגיד לה שאני יודעת כמה קשה לה אבל אני יודעת שאני והיא - הילדה הקטנה לא בדיוק רוצות את זה ... כי הרי אנחנו במאבקים פנימים עצומים , היום להסתכל לכאב בעיניים , להתמודד מולו , זה קורע אותי לשתי עולמות .. אני נקרעת ... נקרעת מבחוץ לראות באמת את מה שעובר עלייה ... (אף אחד לא מצליח לראות אותה באמת ...זו רק אני ..). כל הפלאשבקים האינסופיים האלה ..מלי , הסיוטים שלא עוזבים, רק אני רואה עד כמה הם קשים ... אני ממשיכה לשבת ולרעוד, להתקפל לי שוב עם עצמי ..ממש כמו אז אחרי הפגיעה. כאילו שאז אם אסגר בתוכי הכל ייעלם וכבר לא ייכאב . אבל אני ככ רוצה שמישהו יחבק אותי חזק ...יהיה איתי , יכיל איתי את הכאב , אבל אני לא באמת מצליחה לתת להתקרב אליי. אני מנסה להזכר בכל אלה שמנסים להיות שם בשבילי , מנסים להרגיע אותי אפילו רק בכמה מילים (כמוך).. אבל כרגע לא מצליחה !!!!! אני כועסת עלייו מלי , על איש השיחות שלי , אני מרגישה שהוא "נטש" אותי. העזיבה הזו אצלו , מטריפה אותי , החדר שלו , היה הדבר הכי מוגן עבורי , בית - כזה שמעולם לא היה לי , חדר - בפעם הראשונה בחיי ש/הרגשתי בטוחה בחדר זר עם גבר לידי. הוא הודיע לי שהוא מפסיק לקבל בקליניקה של הבית עקב אילוצים ועזיבת מגוריו, הוא מבקש שאצטרף אלייו לקליניקה שבה הוא מטפל דרך קופח .. ואני לא מוכנה !!! מצד אחד ככ צריכה אותו- מצד שני פתאום ככ מפחדת ממנו , המעבר הזה , השינוי .. מכניס לי פתאום חוסר יציבות .. טוטאלי , לחשוב שכתבתי לך כאן ביום חמישי שעבר שככ טוב לי ואני מרגישה ככ קרובה אליו .. ויום ראשון הוא הודיע לי את זה .. כאילו והוא מחכה כל פעם שקצת אני מרגישה טוב יותר .. להוציא אותי מאיזון .. זה הקטע של מטפלים ?.. שנחווה את הטיפולים בעוצמות מטורפות ?... הרגשתי שאני מתרחקת ממנו ככ , כאילו כל מה שעשינו בשנתיים וחצי האלה נמחק!!! אני מפחדת מלי , אני יודעת שאני צריכה אותו , ואני מפחדת מכל השינויים האלה , כן .. זה נשמע דפוק .. אבל זה ממש לא!!! המעבר הזה .. מטריף אותי .. לא יודעת למה העוצמות של זה נחוות אצלי בצורה ככ היסטרית אבל משהו משדר בו לי חוסר ביטחון , ואני מפחדת להפגע ממנו .. אני מפחדת שאני מוכנה לזרוק את הכל לטובת הפחד הזה שמכסה אותי מחדש. כולם אומרים שזה יעבור , שזו הדרך היחידה כדי שיהיה לי טוב ..שאני חייבת להמשיך את הטיפול שמחזיק אותי , אבל אוףףףף אני מרגישה שאני שוב במקום שככ קשה לי , כל טלטלה מחדש מחזירה אותי ישר אל הכאב השורף..שבי , אני רוצה לצרוח בקול ..מלי .. אני רוצה לצרוח .. לקרוע את השתיקה שבי.. את הכאב שלי ..אני לא מצליחה. כל המילים האלו שנמצאות אצלי בבפנים .גורמות לי לאבד שליטה ,חונקות אותי , לא נותנות לי אוויר ....מלי ..כן זה רק מילים , מילים , אבל רק שיצאו ממני כבר ... אני יודעת שמתוך כל הסערה הזו , אגיע אלייו היום ..ורק אשב , אשתוק או אבכה .אז מזה שווה ? אני מרגישה כבר את הנפילה לאן שאני ככ לא רוצה ... קר לי, כל השבוע הזה בקושי תפקדתי , הדמעות לא מפסיקות לרדת , כאילו בתוכי כבר "הרגתי" אותו , כאילו בתוכי אני בונה איזו פרידה אמיתית מאיש השיחות שלי .האיש שהכי יקר לי . אני לא יודעת איך להתמודד. לבד?.. איתו ?.. לא יכולה להיות איתו באותו חדר ויחד עם זאת ככ צריכה אותו .. איך זה מסתדר?מלי , קשה לי מידיי.. הראש שלי כבר לא מצליח לחשוב על כלום מלבד להיות לבד. ואני לא רוצה..לא רוצה לחשוב יותר...שאשאר לבד .. עד שהצלחתי לגעת בביחד. באמת שהתחלתי להתמודד. באמת שאני רוצה לעזור לעצמי להתגבר. אבל הנה .. טלטלה רגשית אחת כזו , ואני חשבתי ש"האוניה" שלנו מספיק חזקה . הנה..הכל חוזר ומבטל את כל ההתקדמות שלי אני כאילו חוזרת נקודת ההתחלה ... הכל נמצא בעוצמה שאי אפשר להשתלט עלייה ,ואני עייפה...פשוט עייפה... אני ממשיכה לדבר אל הילדה שבי..כבר אמרתי לך שאני והיא שתי עולמות נפרדים נכון? הגוף שלי נחלק לשניים .הזוי .. דרכי התמודדות דפוקות סגלתי לעצמי ..בתוכי,לדבר לעצמי .. אני רוצה לומר לילדה שבי שזהו נשארנו שוב לבד .. והדמעות כבר זולגות מעינייה ללא הרף .. אני רוצה לומר לה שאני שם בשבילה , אבל אני לא באמת מאמינה בזה .. כי כשאני מתחילה לדבר איתה , הם שוב באים ..הזכרונות שמשתלטים .. אלה שמתערבבים לי בין מציאות ודימיון , שמכניעים אותי . אני נזכרת במבטים החודרים של אלה שפגעו בי .. במבטים שהכניעו את גופי , ומתמלא בבחילה נוראית , בחילה שגומרת ממני את כוחות , הכוחות הטובים שרוצים כן ..להלחם... ואני נשברת, מלי, כותבת לך ובוכה עכשיו כמו ילדה קטנה .. מלי ..אני לא יודעת איך לעבור את הסופה הזו , קר לי פיזית ונפשית ,אני רוצה לחכות שהכל ייעלם ... אבל אם זה לא יעלם ? מלי ... את פה ? שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הטלטלה שאת עוברת, את האוניה שעד לפני רגע שטה בים שקט ופתאום הכל (שוב) סוער ומסוכן. אני חושבת שמה שאת מרגישה משמעותי מאוד. אני מקווה שתוכלי יחד עם המטפל להרפות מהחלק הקונקטי ולשמוע ממה את כ"כ מבוהלת - השינוי, אובדן השליטה, אלמנט ההפתעה, הצורך להתאים את עצמך במקום ההפך. אלה בודאי מקומות לא פשוטים עבורך, על אחת כמה וכמה לילדה הקטנה שבתוכך. אני מרגישה שעבורך, בחוויה שלך, נלקח עוד מקום בטוח, עוד מקום שהעזת וקיווית שתרגישי בו אחרת, שיהיה שונה עבורך. אני חושבת שבהמשך, אחרי ההלם, והכעס והמשבר, אולי תוכלי גם להרגיש אחרת: להרגיש שהמטפל עזב מקום, אבל הקפיד להשאיר אותך, להמשיך ללוות, לא לנטוש ולא לדחות. אולי תוכלי להרגיש שחווית השינוי, והטלטלה שאת עוברת בעקבותיה יכולה להצבע בצבעים אחרים כאשר יש שם מישהו שתומך, שמכיל, שמחזיק. אולי אפילו תוכלי לגלות קולות אחרים בתוכך, שיכולים להרגיש אחרת. אבל, בינתיים, תצטרכי זמן ונשימה ארוכה כדי להתמודד שוב עם הסערה. אני מחזקת אותך מכאן, ומזכירה לך שלמרות הכעס והזעם, המטפל שלך היה דמות משמעותית עבורך בעבר, ונראה לי שגם במשבר הזה אפשר לבטוח בו שינווט את האוניה למקום מבטחים. לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

שלום אני אמא לנערה בת 17 וחצי בזמן האחרון אני רואה על בטנה ורגליה חתכים עמוקים בתי סובלת מהתקפי חרדה כבר מגיל 12 לקחנו אותה לפסיכיאטר ואמר שכול מצבה הנפשי כרגע זה מהלקיחה של קונסרטה כדור לקשב וריכוז שעושה לה תופעות קשות מבחינה נפשית.כמו כן בתי הולכת לפסיכולוג כבר יותר משנה.אני בטוחה שהיא חותכת את עצמה כי גם ראיתי דם על סכין גילוח ,מה לעשות?ובתי דיברה גם הרבה על התאבדות אני לא יודעת איך לתת לה את הטיפול היעיל, ושהלכנו על הפסכיאטר הוא נתן לה כדורים להתקפי חרדה והיא לא לקחה והתנגדה בתוקף. תודה ,אמא מאוד מודאגת.

שלום אמא. מה שאת מספרת אכן מטריד. החיתוכים שבתך מבצעת עלולים להיות עדות למצוקה נפשית שהיא חווה. יש סיבות שונות לחיתוכים גופניים, והדבר בהחלט אמור להדליק נורות אדומות. היות ובתך נמצאת בטיפול, חשוב שתיידעי את המטפל שלה (וגם את הפסיכיאטר, אם אין בין השניים קשר), תבדקי כיצד הוא מבין זאת, ותתייעצי איתו מה לעשות וכיצד להגיב לכך. בהצלחה, מלי.

היא אמרה באחת הפגישות משהו על זה שאבריא. שאלתי אם היא באמת חושבת שאבריא מתישהו... היא ענתה ש"להבריא זה אומר כל מיני דברים"... לאו דווקא להבריא ממחלה במובן הרגיל, הקונקרטי... ואני בכלל לא מחבבת את המילה 'קונקרטי'... נראה שגם זה עבר לה... היום היא שוב שאלה מה דעתי על ECT... אמרתי לה שאפילו הפסיכיאטר לא הציע את זה, אז מה פתאום היא?! היא אמרה שהיא כבר תדבר עם הפסיכיאטר... אמרתי לה, שתפסיק להכניס לו רעיונות לראש! הוא הרופא מבין שניהם, ואם הוא יחשוב על זה בעצמו, אז כנראה שזה באמת מה שנשאר... אהמ... אולי זה באמת מה שנשאר... כבר אין מה לעשות... הרקורד הפרמקולוגי שלי עשיר בערך כמו זה של משרד הבריאות... אולי אצליח לקבל אישור עבור תרופה מסוימת, רק בשבוע הבא אקבל תשובה... אם לא, אז תהיה בעיה... ולכן, מלי, שאלתי מה עושים כשכבר אין מה לעשות... אני ממשיכה להתמיד בטיפול - 4 פגישות בשבוע (זה עולה לה בבריאות הנפשית שלה, בחיי! היא מודה בזה), אני עושה את מה שהפסיכיאטר אומר... אם כי גם הוא די אובד עצות... והכל תקוע! כמו שכתבתי בתחילת השבוע... במשמרת של דרור... זו ארץ פלאות הזויה ומסויטת לחלוטין, לא כמו של אליס, שבסוף גם התעוררה מהחלום.

שלום twisted mind. אני שומעת את הייאוש וחוסר התקווה, מבינה שאת מרגישה כרגע שהכוחות שלך אוזלים. אני חושבת שאת מספרת על ייאוש והתשה גם אצל הצוות שמטפל בך. לכאורה, בהרגשה שלך, גם הם תקועים ואובדי עצות. אבל בעיני, אם המטפלת שלך נפגשת איתך כ"כ הרבה, והפסיכיאטר מלווה באופן כ"כ צמוד, זו העדות ההפוכה למה שאת מרגישה. אדם חסר סיכוי הוא אדם שלא היה זוכה לכ"כ הרבה השקעה ומחוייבות להם את זוכה. אולי... אולי את זו שמיואשת והם דווקא אופטימיים? אני בטוחה שלאורך ההכרות הממושכת שלך עם המטפלת והפסיכיאטר ידעתם כל מיני תקופות - יותר טובות ופחות טובות. יתכן שכעת אתם בחורף... ובסוף, הרי תצא השמש. מקווה שתוכלי להרגיש את התמיכה והליווי, ושתאמיני יותר באפשרות להרגיש אחרת. לילה טוב, מלי.

אני מפרידה בין המטפלת לפסיכיאטר... בכל זאת, הוא לא סובל אותי לעתים קרובות כל-כך. אבל גם לא לעתים רחוקות מספיק. אני לא מתייצבת ולא הצלחתי להתייצב לאורך זמן. איכשהו, הרעיון התאורטי שאומר, שבשלב מסוים אמורים להיפגש עם הפסיכיאטר (כשהוא לא על תקן מטפל ראשי) רק פעם ב... לביקורת, לא ממש עובד אצלי. והמטפלת? לא רוצה להרים ידיים. אבל מגיעה מדי פעם בעצמה אל אותו מקום של יאוש. היא אומרת את זה בגלוי. שאני דוחפת אותה לשם. לא באופן מודע, כמובן. ואני בסה"כ אומרת לה, שתניח לי בתקופות מסוימות. שלא תערום עליי את כל הציפיות שלה ממני, כשגם ככה אני לא מסוגלת לחשוב ולהתרכז... הבעיה שאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אז בטח שלא מה אני רוצה ממנה (או בכלל, מאחרים). מלי... הבעיה היא לא באופציה שמתישהו תצא השמש... הבעיה טמונה בזה, שאח"כ היא נעלמת שוב... אז מבחינתי עדיף שכבר לא תצא יותר בכלל... החוסר יציבות המתמשך הזה, שאין לו פתרון (so far) כבר יותר מדי זמן, זה מה שמעייף כל כך, ולא רק אותי, אלא גם את הסביבה שלי... המטפלת משתמשת הרבה פעמים במושג "לקויה"... לשמחתה הרבה היא טוענת, שאני לא לקויה קוגניטיבית... אבל אישיותית ותפקודית כן... אה, וזה כמובן כבר לא לשמחתה הרבה... ומה שמדאיג אותה זה, שבסופו של דבר תהיה לקות קוגניטבית (אני טוענת שיש... אולי מינורית... אבל היום זה כבר לא מה שהיה פעם... אבל אני לא מתווכחת איתה...).

הי מלי המטפל שלי נעלם. לפני שבוע כעסתי עליו כי כתבתי לו שאני לא יכולה להפסיק לחתוך את עצמי והוא לא חזר אליי..כשהוא כן התקשר כמה ימים אחר כך, אמר שהוא חולה ולא יוכל להיפגש ולא התייחס בכלל לכלום, פגישה נוספת הוא ביטל, לבאה לא הגעתי, הוא אמר שהוא יחכה לי בפגישה הבאה וגם לא הגעתי..הוא תמיד, בכל השנים של הטיפול מתקשר אם אני לא מגיעה לפגישה..לא התקשר..פגישה נוספת לא התקשר. שלחתי לו הודעה שכואב לי שנמאס לחיות שלא מסוגלת יותר..הוא נעלם. או שמת, סביר להניח יותר שאני מתה בשבילו. ברור לי שהדבר היחיד הודאי בקשר הוא ( כמו אצל בני אדם ) שמתישהו הוא ימות. כבר שבועיים מתהלכת כמו זומבי, נמאס לי לחיות. לא רק בגללו, פשוט נמאס. רואה רק שחור התנתקתי גם מכל החברות, מכולם. שבועיים שלא שומעת כלום חוץ מאת הלב שלי בוכה. אתמול גם הוא הפסיק. שקט.

הי נקודה. הצערתי מאוד לקרוא על התקופה שאת עוברת. נשמע שכרגע העצב מחלחל לכל פינה בתוכך, מציף את כולך, לא משאיר מקום לתחושות אחרות. אני חושבת שברגעים כאלה, למרות הקושי, חשוב לזכור שכנראה את מתבוננת על העולם דרך משקפיים כהות מאוד, והכל נראה שחור, אפל, מייאש. אני חושבת שכדאי שתתאמצי לזכור שהיו גם רגעים אחרים בחיים שלך ובטיפול שלך, ושאולי הדכאון גורם לך כרגע לראות הכל בצורה כ"כ שלילית וכואבת. אני חושבת שיהיה משמעותי לברר מה הייתה האבן הראשונה בשרשרת הדומינו שבעקבותיה נפלו שאר האבנים, והאם ההעלמות של המטפל קשורה לכך. אני מקווה שגם אם לא תצליחי להרגיש כרגע יותר טוב, לפחות תוכלי להשתכנע שזה עוד יקרה בעתיד. בינתיים אני כאן - עם התקווה, האופטימיות והאמונה שעוד תרגישי אחרת. לילה טוב, מלי.

שלום ד"ר, האם טיפול ביופידבק עשוי לשפר ולחזק את הבטחון העצמי?

שלום רב לך ניר, מאחר ושיטת הביופידבק מלמדת כיצד להתערב ולשלוט בצורה רצונית בתהליכים פיזיולוגיים ורגשיים בלתי רצוניים ניתן באמצעותה לעזור בצורה משמעותית לשיפור הדימוי, ההערכה וכמובן הביטחון העצמי. חשוב כי למטפל יש הכשרה ונסיון מוכחים בתחום. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הי מלי, מקווה ששלומך טוב. לא יודעת אם את זוכרת (קשה לזכור את כולם), אבל בשבוע שעבר הזמנת אותי לשתף יותר... לא יודעת אם זה היה "מתוך נימוס", אבל באותו רגע זה שיכנע אותי שאת באמת מתעניינת ודי נבהלתי, כי באמת לא רגילה. די בטוחה שברגע שיכירו אותי, יתרחקו ואולי חששתי גם מזה וכך קרה שנאלמתי ונעלמתי. הפחד משתק אותי ומנהל לי את החיים. אין כמעט דבר שלא מפחדת ממנו ומבחינת רחמים עצמיים, מרגישה "לא יוצלח" מכל הבחינות וזאת לא רק הרגשה! יודעת שאני נשמעת קורבנית ולא רוצה להעיק עם שאלות והכרזות של "אין טעם" וכד' בכל מקרה - גם אם זה היה מתוך נימוס, מודה לך על ההתעניינות. את משדרת הרבה חום ואמפתיה ולא רק אליי. אולי מעדיפה לחשוב שזה מתוך נימוס בלבד, כי מפחיד אותי להיקשר רגשית וליצור תלות. (לא כדאי לך!) כבר עכשיו די מצטערת שלא גרה באזור חיפה...

X יקרה. אני שמחה שאת מציצה לכאן, בודקת אם אפשר וכדאי לקפוץ למיים. אני חושבת שבתור "כרטיס ביקור" בחרת לשתף היום בשאלה עד כמה את מוזמנת לתפוס מקום, להיות נוכחת, להעיז לבקש תשומת לב. אני שומעת את הזהירות בתנועות שלך, ומקווה מאוד שהסדק הצר שאת מציצה ממנו יוכל להפתח יותר ויותר. אני חושבת שאולי את עושה צעד, מהוסס אבל בכל זאת צעד, כדי לבדוק אם אפשר להיות איתך, אולי אפילו לאהוב אותך, למרות או בזכות מי ומה שאת. אני מתארת לעצמי שבעבר נענית בדחייה והתרגלת לחיות מאחורי חומה, ואני חושבת שכנראה יש בך גם רצון לנסות אחרת - כאן, ואולי (אני מקווה) בעוד מקומות. ...וכל זה כדי להגיד לך שאני שמחה שכתבת, ושאני מזמינה אותך להמשיך לכתוב כאן. מחכה לעוד... מלי.

מלי יקרה, מקווה שאת בטוב. אני ממשיכה במאמצים לשרוד את ה"טלנובלה" שלי הפרטית. ראית ביום שלישי את התוכנית *אמא יקרה לי* עם מיקי חיימוביץ'? אם לא, אז הרי התמצית: הייתה שם בחורה חולת לב בהריון שהחליטה למרות התנגדות הרופאים לקחת על עצמה את הסיכון ולהמשיך את ההריון. הסיפור נגמר ב- & happy. אני עוברת עכשיו משהו מאוד מאוד דומה. ההבדל היחידי הוא שאני לא בהריון, עדיין. הרופאים הודיעו לי לפני מס' שנים שלא אוכל לשאת הריון, וזה היה בדיוק "שנייה" אחרי שעשיתי הפלה. שנייה אחרי... . רק אחרי... . אאוץ'. אני מצליחה לחיות את חיי מאז במישור התפקודי ברמה סבירה (סבירה+ אפילו): התחתנתי, סיימתי תואר ראשון, אוטוטו שני...עבדתי במקומות עבודה מגניבים. החיים שלי למתבונן מבחוץ נראים ממש "דבש". אבל מי שמתקרב יותר ומכיר אותי מספיק זמן לא מתקשה להבחין בהתדרדרות הנפשית שלי, שבתקופה האחרונה גם נותנת את אותותיה ובאה לידי ביטוי חיצוני - אני לא עובדת, ממש בקושי מצליחה לעמוד בהתחייבויות האקדמיות ואין לי חשק לעשות כלום בבית. רב הזמן רע לי ופשוט בא לי לעשות "ששה" עם הכל. זוכרת את סימפוניית המוות שלי? קיבלתי סטירה מצלצלת מהחיים והצילצולים באוזניים לא מפסיקים. הפצע בלב עוד פעור. לכאב ולדימום הפנימי אני כבר נותנת ביטוי חיצוני....(מה שהביא גם את המטפלת לחשוב שאני הא"גית - פשוט נפלא...עכשיו יש לי נכות על נכות על נכות :(... ). מזל שיש גם את הצלילים האחרים שמתגנבים מדי פעם (אלה מהסולם המאג'ורי)...שהביאו אותי לפנות לטיפול ומביאים אותי גם לכאן. בזכות התמיכה המאסיבית שיש לי מכולם אני מצליחה להישאר "שלמה". לשרוד את התהליך המתמשך הזה של ההיסדקות הפנימית. היום, אחרי שנתיים של ניסיונות כושלים להפוך לאמא באמצעות פונדקאית, חזרתי לקרדיולוג שלי. ביקשתי ממנו לשקול שוב ביחד את הנושא. לא חל שיפור במצבי הבריאותי ואני ממש לא רואה איך ההמלצה תוכל להשתנות. אבל בכל מקרה זאת רק המלצה ואני יודעת שאני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה בסופו של דבר. אולי גם לקחת את הסיכון. נראה. בינתיים כנראה שאמשיך להגיע לכאן לשתף ולהיתמך בך. מה את אומרת? #

סולמית יקרה. קראתי את מה שכתבת בנשימה עצורה. הדבר הראשון שחשבתי לכתוב לך, אבל התלבטתי כי הוא כ"כ קלישאתי היא שליבי איתך (ואולי אצלך זה מקבל משמעות מיוחדת...). אני חושבת שצריך עוצמות מיוחדות וכוחות חזקים כדי לעבור את מה שאת עוברת. אני מתפעלת מכך שלצד החלקים המדוכאים והשבורים ישנם גם את החלקים של התקווה, האמונה, אלא שבזכותם את "מעיזה" להמשיך לרצות, להתעקש. אני מניחה שאי אפשר לעבור את מה שאת עוברת בלי להשאר עם חבלות וצלקות, אבל אני נורא מקווה שגם לסיפור שלך יהיה "הפי אנד". ובינתיים - למענך, למען בעלך ולמען הילד שיהיה לך, זכרי לשמור על עצמך, לטפל בעצמך, לוודא שהנפש שלך, ולא רק הגוף שלך, יהיו חזקים דיים להמשיך לסחוב את המשא הכבד. מחזיקה לך אצבעות, מלי.

מלי שום קלישאתי. רגיש, רגשני וגם אם בבחינת פלסטר לכוויות דרגה 3 ... מאוד עוזר. תודה :) סופ"ש נעים #

שלום, הבת שלי בת 7, התנשקה עם חברה שלה בת גילה במהלך משחק. היא כתבה ביומן שלה שהיא אהבה "לנשק בפה" [מקרה חד פעמי] את חברה שלה, ואני חוששת שאולי יש לה בלבול בזהות המינית...מה אני יכולה לעשות? לדבר איתה על זה? או שאסור לדבר על זה כדי לא לתת לזה להיות "מרכז". לפעמים היא מספרת לי שהיא נישקה אותה, ואני לא יודעת איך ...מה לומר...אני מעבירה נושא...כמו "הכנת שיעורים?" או "אכלת". מה לעשות?

שלום מ. נשמע שהנשיקות בין בתך לחברתה מלחיצות אותך, ומכניסות מתח (מיותר) ליחסים עם בתך. בגיל הזה, בד"כ מדובר בנשיקות תמימות, שאין מאחריהן כוונה מינית, והן חלק מעיסוק בקשר, קרבה ואינטימיות. בשלב הזה בוודאי אין בכך עדות למשיכה או לזהות מינית, אלא משחק, שמטבע אופיו נועד לאפשר לילדים להתנסות, לשחק ודרך כך לחקור את העולם. עם זאת, אני חושבת שהעובדה שבתך עסוקה בכך ודואגת ליידע אותך על כך מזמינה הקשבה מיוחדת. אני מציעה לך דווקא לנצל את הרצון שלה לדבר איתך על כך כדי להבין יותר איך היא מרגישה שזה קורה, האם זה נעים לה, וגם - האם אולי נחשפה לכך איפשהו (למשל בטלויזיה) ואז אולי המשחק הוא דרכה להתמודד עם הבלבול והחרדה, וכדאי שתהיי שם כדי להרגיע ולהסביר. בהצלחה, מלי.

למלי בוקר טוב, כתבתי הודעת המשך בנוגע ל"איך זה" לדוד והיא לא מופיעה. יכול להיות שהוא סינן אותה? גם שאלתי שם אם הוא כועס. ואולי השאלה הכעיסה אותו??.... נמאס לי שיש לי מין כשרון כזה לעורר באנשים כעס (אבל גם בכתיבה? כשלא רואים אותי??) ואולי גם הודעה זו לא תעלה?

שלום ליבי. קודם כל אני ממהרת להעלות את ההודעה הזאת, ומקווה שתוכלי דרכה להרגע מעט. אני גם אבדוק האם במקרה ההודעה הזו נשכחה (וזה קורה...כולנו בני אדם). אי העלאת הודעות בפורום היא אף פעם לא כתוצאה מכעס. בד"כ מדובר בהודעות שאנו מוצאים כלא מתאימות, בעיקר בגלל תוכן אובדני או תוכן פוגע. אני בטוחה שדוד, כמו יתר מנהלי הפורום, היה מעלה הודעה מכעיסה, ומתייחס מילולית למשמעות שלה. עם זאת, אני בהחלט מזמינה אותך לבדוק זאת איתו כי נדמה לי שאולי הדיאלוג שתצרי מול דוד הוא הזדמנות עבורך לבטא ולשמוע יותר על התחושה שלך שאת מכעיסה את כולם. להתראות, מלי.

תודה !!!! וסופשבוע נעים!

האם אתהמקבל גם דרך קופת חולים לאומית?

שלום רב לך קארין, בהמשך לשאלתך בעבר הייתי ראש ענף ביופידבק של קופ"ח כללית , עבדתי גם עם כל שאר הקופות וניהלתי יחידות לביופידבק בבתי חולים ידועים. כיום אני עובד רק באופן עצמאי . חשוב ביותר כי לפני תחילת הטיפול תבררי מיהו המטפל, מהי הכשרתו ונסיונו. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

האם טיפול כזה יכול לתאים לבעית אסתמה ?כי כשיש לי את ההתקף אני נכנסת לפאניקה ולפחד נוראי נוכח העובדה שקשה לי לנשום יש לציין שרק לפני מספר חודשים גילו לי את האסתמה

שלום רב לך ליה, אכן תשובתי לשאלתך חיובית.בעקרון באמצעות השיטה ניתן ללמוד כיצד להתמודד עם התקפי האסתמה וכמובן התקפי החרדה והפאניקה המתלווים. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי מלי, באתי בנסיון למצוא פה נחמה. היה לי סיוט נוראי. נוראי ממש. סיוט כזה שגרם לי לצאת מהמיטה כשאני רועדת, ולהדליק את כל האורות בדירה. זו הפעם הראשונה מאז שעברתי לגור לבד שאני מצטערת שאין לי את הנחמה בידיעה שמישהו ישן בדירה, ואני יכולה להעיר במקרה הכי נורא. אפילו שקלתי לנסוע לבית של ההורים, ככה באמצע הלילה. הם היו חוטפים שבץ, אז החלטתי לוותר... אני נורא עייפה, אבל אין שום סיכוי שאני חוזרת לישון. אני מבועתת... לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שחלום עירער אותי כל כך. החתולים מסתכלים עלי בעיניים פעורות. השעות האלה, בדרך כלל, שמורות רק להם. אני רוצה לבכות... ואין עם מי לדבר בשעות כאלה. כמה אני צריכה מישהו שירגיע אותי. אני יודעת שכשאשוב לכאן, למילותייך, כבר אהיה אחרי סערת הנפש, כבר אחייך (אולי קצת במבוכה) ואקרא את המילים בהקלה. שיגיע כבר הזמן הזה... נועם (שמפחדת לעצום עיניים)

שלום נועם. נשמע שעבר עלייך לילה לא פשוט בכלל, ואני מקווה שברגעים אלה את משלימה שעות שינה... אני חושבת שבאינסטינקט שלך פעלת נכון - קמת, הדלקת את כל האורות, ניסית, כך נראה לי, להזכיר לעצמך שהסיוט שייך למחוזות החלום, הדמיון, החושך, ושיש לך אפשרות לעבור לאור. אני מזמינה אותך, אם תרצי כמובן, לספר כאן על החלום ועל החלק בו שכנראה כ"כ הסעיר אותך, ומקווה שתזכי בלילות הקרובים לחלומות נעימים יותר. להתראות, מלי.

אז מרוב שהשלמתי שעות שינה לא התעוררתי... הייתי אמורה לעבוד היום ממוקדם בבוקר עד הלילה, אבל למזלי הרב שחררו צוות וזכיתי להשלים שעות שינה ועדיין לקבל תשלום על חצי יום. לפחות משהו טוב קרה מכל זה... אני עדיין במועקה לא קטנה מכל הסיוט הזה. אני לא כל כך רוצה לספר מה חלמתי... אני משאירה את זה לטיפול של מחר. אני רק אגיד שההתרחשות הייתה מפחידה, אבל מה שהרגשתי בחלום היה נוראי. חוסר אונים, חוסר שליטה, אימה... וזה הרגיש כל כך אמיתי. יותר מידי אמיתי, וגם קצת מוכר. זה נראה לי מה שהבהיל אותי, כי אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי ככה במציאות. בזמן האחרון החלומות שלי עוצמתיים במיוחד מבחינת הרגש שמתלווה אליהם. אני מביאה הרבה מזה למטפלת ואנחנו מדברות על זה. היא שמה חשיבות רבה על מה שאני חולמת ואיך שאני מפרשת את זה... (איך שאני כותבת את זה אני נזכרת שגם את היית בחלום שלי, עכשיו כשישנתי...) גם את חושבת שחלומות חשובים? מה זה אומר, שחלמתי עליך? :-) (היית נורא נחמדה אלי בחלום. וצעירה... אני זוכרת שחשבתי שאת נורא צעירה בשביל להיות פסיכולוגית קלינית עם דוקטורט...) אני עייפה מלישון. את חושבת שאפשר לארגן לי לילה עם חלומות רגועים? משהו כמו לדלג בשדות של פרחים, או לשחות עם דולפינים... משהו שייתן לי לנוח, באמת... וכמעט ששכחתי לשאול מה שלומך. אז מה שלומך? חיוך נועם

אוקי אז אני לא יודעת מה לעשות אני לומדת תחום נטורופתיה שנה ג ולא יודעת אם להמשיך מאחר וזה ראשית המון כסף 20.000 לשנה הזו האחרונה אבל פתאום עולות בי מחשבות אולי לא להמשיך מאחר ואין בזה עבודות עם שכר טוב כלומר חנויות טבע וכאלה זה ממש סתם כי כבר עכשיו אני עובדת בחנות טבע אין לי שמץ של מושג מה אני עושה ומה אעשה עם החיים שלי כי זה איכשהו נדבר היחיד שמעניין אותי אבל יודעת שאין בזה פרנס אז ל"זרוק" עוד כסף לשווא מה אעשה פשוט אובדת עצות?? אשמח לטיפים....:( אני ממש אבודה

שלום עדי. נשמע שאת בצומת מקצועית, ואולי עכשיו יש לך יותר ידע על מנת להרהר (ולערער) על הבחירה המקצועית שלך. את בטח יודעת שאין מי שיוכל לתת לך תשובות על כך - הרי רק את יודעת באמת מה תהיה המשמעות של כל בחירה עבורך, ומה האופציות שעומדות לרשותך. בעיני, תהליך בחירת מקצוע הוא הזדמנות לשאול את עצמנו שאלות חשובות כמו: מה עושה לי טוב, למה אני זקוק בחיים, מה מתגמל אותי, איפה אני יכול להתפשר, מה הייתי עושה אילו כל ההזדמנויות היו פתוחות בפני... אני חושבת שאת מתחילה כעת לשאול את עצמך את השאלות הללו, ואין קיצורי דרך... תרשי לעצמך להתבלבל, לא לדעת, להתלבט, ונסי לראות בכך הזדמנות לבחירה יותר שלמה ומודעת שלך.וכמובן שאם את במצוקה אולי גם כדאי לחשוב על טיפול שילווה אותך בתהליך שאת עוברת. להתראות ובהצלחה, מלי.

שלום לך. הנה, הגעתי... הזדמנות לאחל בוקר טוב! מלי.

מלי את חמודה.. :)

שלום דוד, מזה מספר חודשים שאיני עובדת, עם זאת עדיין בטיפול(מעל שנתיים). מאז שאיני עובדת נצבר לי חוב של כחמש עשרה פגישות וזה מפריע לי. דיברתי עם הפסיכולוגית על כך, ומבחינתה היא יודעת שמתישהו אמצע עבודה ואחזיר לה את החוב בהמשך, היא גמישה איתי. ביקשתי ממנה הנחה אך היא לא מוכנה לרדת מתחת למחיר של 200 שקל (מחיר לאחר הנחה. בתחילת הטיפול הייתי סטודנטית תפרנית:-). אני בכל זאת רוצה להמשיך לבוא אליה אבל מצד שני לא רוצה שהחוב שלי יגדל ויגדל... הודעתי לה שבינתיים אני לא באה לפגישות עד שאעדכן אותה(ציפיתי שהיא תגיד שהיא בכל זאת תתן לי הנחה..) חשבתי שאולי בכל זאת יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה.. אשמח לשמוע תודה עינת

שלום עינת לצערי אין לי הצעה יצירתית להציע לך. הדבר היחיד עליו אני יכול לחשוב הוא שאולי, מעבר לקושי הכלכלי, יש גם אלמנט של בחינה עבור המטפלת בסיטואציה (האם איכפת לה מספיק על מנת להתראות איתי ללא תשלום? האם תציע הנחה?). לא נשמע לי שזהו העניין, משום שאת מתארת מצוקה כלכלית קיימת, אבל במידה ויש בכך גם משמעות סימבולית, מעבר לכלכלית, כן היייתי מציע לך להגיע בכל זאת לפגישות ולדון בכך יחד עם המטפלת. בהצלחה דוד

היי, מעבר לקושי הכלכלי, אני גם מנסה לבחון אותה ולראות אם היא תציע הנחה (והיא לא) היא מוכנה שאצבור אצלה חוב ואשלם לה בהמשך אך לא מוכנה לתת הנחה.. מה זה משנה? מדוע?

שלום דוד רציתי לבקש שתשתף מנסיונך וחוויותך בקשר של מטפל-מטופל. אני כמטופלת רואה רק את הצד שלי שמאוד רוצה לראות בצד השני אכפתיות, אהבה, וכדומה. אבל קשה לדמיין את הצד השני שנראה באמת כאוהב, אבל למעשה זאת העבודה שלו. איך ניתן להרגיש למטופל ולדעת לנתק זאת בו זמנית מחיי היום יום שלך? איך אפשר לשחרר מטופל מטיפול כי זה נכון לו למרות שאולי אתה אוהב אותו ורוצה להמשיך לפגשו? האם מלכתחילה אתה צריך לא לאהוב אותו כדי שלא תצטרך להפרד ממנו? הכל הצגה? הכל אמיתי? מה קורה פה? אני מבולבלת לחלוטין. תעזור לי להבין. תודה

שלום למבולבלת אני אענה על שאלותייך, אך אזהיר שמדובר בניסיוני שלי ושקשה להקיש מכך על מטפלים אחרים. בעיני, לא ניתן לטפל בלי ליצור קשר רגשי אל האדם שממול, ויהיה זה קשר חזק יותר או פחות, חיובי או גם בעל אלמנטים שליליים בתוכו. הקשר הרגשי משתנה בין מטופלים ובתקופות שונות של הטיפול, אבל הוא נוכח שם תמיד, אחרת אין למעשה טיפול. ההפרדה בין המתרחש בחדר הטיפולים לבין החיים בחוץ אינה קלה, ואינה תמיד מתבצעת, אבל היא חלק מהמיומנות הנרכשת של מטפלים ומסייעת להם להמשיך בעבודתם. ובאשר לסיום - אין לי ספק שפעמים רבות הסיום קשה למטפלים לא פחות מאשר למטופלים. אבל מעט כמו הורים, לעיתים, למרות הצביטה הכרוכה בכך, יש את הצורך להניח לאדם לנוע לדרכו ולהמשיך להתפתח בכוחות עצמו ולהתמודד עם הצער והכאב הכרוך בכך. ווודאי - גם למטפלים כואב להיפרד מאדם אהוב - כך לפחות אני מאמין ומקווה.. להתראות דוד

שלום אני פונה בקשר לבעיות עם אמא. אני סטודנט שנה שנייה באוניברסיטה מאוניין להיתחתן !,אמא מתנגדת נחרצות למעשה הזה ואולי אפילו לא תבוא לחתונה. מאז שיש לי חברה היא שונאת אותה ומדברת איתי רק שיחות קצרות. בהתחלה היא אמרה לי שהיא מכוערת וניסתה לגרום לי לא לאהוב אותה. עכשיו היא מנסה לעשות הכל כידי שאני לא אתחתן היא מוכנה שאני אפילו יגור איתה. אני וחברתי לא מוכנים לגור ביחד ליפני החתונה. המתרה שלנו היא להיתחתן עוד 4 חודשים. לפני מספר ימים הבאתי לאמא שלי זר פרחים ומאז היא הפסיקה להיתקשר באופן תדיר כמו שהיתה מתקשרת עד היום. וגם אם היא מתקשרת השיחות מאוד קצרות ולפעמים מראה לי שהיא נעלבה שאני לא היתקשרתי. בחודשים האחרונים היא היתה קונה לי הרבה מתנות .וכל מתנה שחברה שלי היתה קונה לי היא היתה אומרת שהמתנה מכוערת. אני לא גר עם אמא שלי אלה במעונות!. מה לעשות איך אפשר לטפל בזה ? הכי חשוב לי שאני אדע אם האמא מסוגלת לפגוע בעצמה או במישהו אחר ? עד כמה זה חמור? האם הבעייה ידוע או שזה מצב ממש קיצוני אשמח לתשובה מפורטת.

שלום מיכאל הבעיה של הורים המתנגדים או מתקשים עם נישואי ילדיהם ידועה והיא נובעת מסיבות שונות. עדיין, המקרה אותו אתה מתאר נשמע קיצוני בכך שהוא גלוי וברור לחלוטין ומהווה מכשול ממשי בפני החתונה. אין לי דרך לדעת עד היכן אמך תגיע בניסיונה לעצור את החתונה, אבל ברור לי שעל מנת להגיע למצב הטוב ביותר אתה צריך למצוא מישהו בסביבתה הקרובה של אמך, שיבין את המצב בו אתה נמצא ושישכנע אותה לא לפגוע בך ובאושרך. רק דרך דיבור ושיכנוע שכזה, מצידך או מצד אדם אחר כאמור, נראה לי שתוכל למצוא פתרון לבעייתך. בהצלחה דוד

היי דוד , מה שלומך?.. אני .. בשבוע של רוחות מלחמה ! מחר הטיפול . כנראה והוא יהיה האחרון עבורי . לא מוכנה לקבל בתוכי את המעבר של הפסיכולוג למקום אחר. לא מוכנה . מניחה שאעזוב את הטיפול. שנתים וחצי של טיפול קשה, כואב , מעייף.. כנראה הגיע הזמן לסיימו , הגיע הזמן לעזוב, נמאס לי משינויים , נמאס לי . כתבתי לדרור שביום ראשון ב' איש השיחות שלי נאלצ לעזוב את מגוריו והוא מודיע לי שהוא לא יוכל לקבל אותי יותר בביתו, אלא רק בקליניקה של קופח בה הוא עובד בפ"ת .. כמובן שבאופן פרטי. אבל .. מיום ראשון אני רותחת עלייו , הכעס בתוכי בעבע בעתם עד היום , עכשיו , אני כאילו מרגישה בתוכי איך תחושת הכעס אלייו הפכה למן עצב בל יתואר .. אולי הגעתי לשלב שאני נפרדת ממנו בתוכי ?.. אולי אני מתאבלת על קיומו שעומד להסתיים מתוכי ?... אוףףףף.. זה נשמע הזוי שאעיף את כל הטיפול שלמענו נלחמנו בגלל מעבר מגורים.. אבל לא זה זה עמוק יותר עבורי, אם רק היית מצליח להבין אותי דוד , החדר אצלו , היווה לי בית - כזה שמעולם לא היה לי , למדתי להרגיש בו בטוחה ומוגנת כמעט אחרי שנתיים , למדתי לסמוך עלייו בזכות היציבות שהרגשתי במקום. עכשיו הוא לוקח ממני את זה , ומה הלאה ?... הוא ינטוש ?.... לא מסוגלת להכיל בתוכי חוסר יציבות ,מבחינתי עכשיו הוא לא יציב עבורי. יש בי יותר מידיי חוסרים , אין בי מקום לעוד פגיעות. הוא פגע בי. בלי שום הכנה מראש .. בלי יכולת לעכל .. ככה , פשוט להסכים ?.. לא !!!! אני אגיע מחר ולא אביט בו, אתה יודע למה ? כדי לא לראות בפניו .. אפשרות של חמלה אליי.. לא אביט בו כדי לא לראות בו אפשרות של איכפתיות ואהבה טיפולית לא אביט בו יותר כדי לא לראות מולי את האדם שחשבתי שקיים בשבילי ואיתי בכדי לעבור את הכאב הנורא הזה, זה שחשבתי שיחזיק עבורי את התקווה .אז הוא אומר שהוא שם איתי , אז הוא אומר שהוא מבקש שנעבור יחד את המעבר הזה , אבל הפעם אני מרגישה ככ רחוקה אלייו , ככ רחוקה .. הוא העיף אותי לקצוות מטורפים , זה מרגיש שכאילו וכל פעם שיש איזה קרבה מיטיבה מולו , כאילו שלכל הרגשה שנהייה לי מעט נעים יותר בנוכחותו זה חייב להפוך למאיים , כן מאיים... לא.. דוד, אסור לי .. אני חייבת לשננ לעצמי שרית ..במציאות הוא הרי בכלל לא קיים .. זו רק הייתה אשלייה אחת גדולה של כאילו והיה אכפת לו ..ממני אסור לי לראות אותו , אסור לי להביט בדמותו שיושבת מולי , העיניים צריכות להיות ממוקדות איפשהו למקום יותר בטוח ... מזה שנמצא אצלו במרכז הפנים.. אתמקד ברצפה , אספור מרצפות .. מרצפות ..הרי הן תמיד מסודרות, בריבועים מסודרים הן מונחים ..בתוך קווים ישרים .. שם טווח הראיה שלי יהיה .. שם אין עבורי סיכונים , אין פיתולים ועיקולים ..לא צפויים. שם הכל מסודר וידוע מראש .. מונח ומושתת היטב על יסודות "הבניין" ..שם הכל יציב. אני צריכה לעזוב ולשכוח הכל, לשכוח אותו , הוא לא באמת היה מציאות עבורי , רק דימיון מופרז שלי , כמו שאמא שלי אומרת לי "שרית דייי.. הכל דימיון שלך".. דוד, אדם "שנושם" לידיי זה סיכון תמידי עבורי .. אם אביט אל תוך עינייו ובין נשימה לנשימה שלי . .הוא עלול שוב להחוות בתוכי כאדם אכפתי ואמין .. המבט הרך שלו .. " של כאילו "בשבילי .. עוד יכול לגרום לי להאמין שהוא באמת היה אמיתי. אסור לי. וככ כואב לי דוד. כאילו לקחו ממני איזה חלק שנתן ..לי לזכור שיש בי גם שרית אחרת. שרית אמיתית.לא זו שרק עשו לה ונגעו בה ולקחו לה.. דוד.. אני שוקעת ושוקעת ושוקעת .. חוזרת בצעדי ענק אל המקום שחשבתי שהתרחקתי ממנו לפני שנתיים וחצי . והזכרנות משתטחים לי בפרצוף, מכים בי בכאב מטורף.. האונס , הפגיעה בבית ..לא יכולה יותר. לא רוצה להיות איתם לבד. ולא יכולה להיות שם איתו . אז זהו... הגיע הסוף? :-((( שרית

שלום שרית אני מבין את הקצוות בהן את נמצאת השבוע. אחד המושגים המהותיים בטיפול נפשי הוא מושג ה"סטינג" - ההתייחסות לכל המסגרת המאגדת ושומרת על הטיפול, מבחינת החדר הקבוע, השעה הקבועה, החוקים הברורים..ויש משהו מפחיד, מבחינות רבות, בשינוי של הסטינג, שינוי המסגרת, המשפיע מעבר לרמה הטכנית ומוביל לזעזוע ברמה הנפשית המקבילה. ועדיין, השאלה היא האם ניתן להסתכן בזעזוע הזה. האם ניתן להישען באופן ארעי על המבנים האחרים שנוצרו במהלך הזמן, עד ההגעה למקום יציב חדש ובטוח. המסגרת הזו שנוצרה - אמיתית או לא - היא הרבה יותר מעבר לקירות הקונקרטיים. היא חלק מהמבנה הנפשי שהזמן ושהקשר יצרו עבורכם כמשהו מחזיק ושומר. ככל שאת יכולה ומוכנה, הייתי מציע לך להתמקד בקשר הרגשי כפונקציה מחזיקה ולתת בכל זאת מקום וסיכוי לאמון שיש אפשרות להעביר את הקשר למקום אחר ועדיין להשאיר אותו - ואותך -שלמים, ללא שברים או סדק. בהצלחה דוד

בשקט בשקט, בלחש בלחש...: 'מתי כבר יום שישי..?' אני לא יודעת איך להחזיק טוב בין הפגישות... בלאגן של כל מיני דברים ואני לא יודעת מה אני רוצה מתקרבת, מתרחקת, אוהבת, כועסת, מתגעגעת, צריכה, לא צריכה, לא רוצה.. אוף. והכל בדמיון. אין לי כוח לזה. לא בטוחה שאני רוצה להיות בטיפול. בא לי לשים ראש ולהרפות, ובא לי גם לדרוך על עצמי בכוח ולהעיף ממני את הרפיון המכעיס הזה לכל הרוחות! הם כל הזמן רבים, השניים האלה.. לא בטוחה מי אני מעדיפה שינצח.. בנתיים זה נורא מעייף.. זה מכלה אותי. מייאש גם.. אני לא יודעת על מה נדבר השבוע.. כאילו כל דבר יפספס אותי קצת. מכל מקום שאתחיל ללכת אצא עם תחושת החמצה. ובאופן לא מפתיע אולי, אני מתגעגעת יותר מתמיד לגברת שלי.. שרק המחשבה עליה עושה לי דמעות. מתגעגעת מאוד ורוצה מאוד להתקשר.. כמעט כבר בלי כוח... מתי כבר יותר שישי? כבר עשיתי השבוע שני דברים שאמרנו שאשתדל לא לעשות.. אתה השלישי.. וגם זה מעורר בי התקוממות.. שבירת החוקים של מי? אני מחליטה מה טוב לי! וזה קשקוש מוחלט, כי אני היא זו שהגדרתי את העניין 'חוקים', והיא זו שהסתייגה מההחמרה הזאת.. למה ללכת לטיפול כרוך בלסבך לעצמך את החיים ככה? בלהיתקע במחשבות כאלה שמשאירות אותך מדשדש ומתווכח עם עצמך באמצע הדרך, במקום להמשיך ללכת. אני לא יודעת גם ללכת בשביל שבחרתי לי וגם להתווכח את הויכוחים הפנימיים האלה יחד- בלי לעצור. הויכוחים האלה זה כמו שלוליות בוץ גדולות וממגנטות.. מה שלומך, דוד? ןבאנחה של נכנעיםן המבט צונח לנעליים ...

שלום לך כיף שעברת לבקר, מביאה איתך את רוח החורף המתקרב. אני מסיט את המבט מהבוץ שפיזרת על המפתן וחושב על סבך החיים וסבך הטיפול וסבך הפורום ואיך אלה כולם סבוכים יחד ליצירת משהו שלם וסבוך אף הוא. את מספרת על ההווה ובאותו זמן נמשכת לעבר, אחד כרוך בשני ואולי גם הפורום כתזכורת מן העבר, המשמשת להאט משהו בהווה...ונדמה לי שעבורך לכתוב בפורום עכשיו הוא מעין מרד, מין ההתרסה מול החוקים, כאילו מי הם שיאמרו לך מה לעשות (אפילו אם הם זאת את..) ובמובן זה, נשמע לי שאת משתמשת בפורום על מנת לבטא משהו מול הטיפול הנוכחי שלך ואולי משהו גם מול עצמך.. כלומר, את מנצלת את הפורום, בין השאר, לשם ביטויי המרד והמאבק שלך. לא עושים לנו את זה הרבה. דווקא מוצא חן בעיני. רק תדאגי שחלק מרוח המרד הזו תגיע גם לטיפול בשישי.. להתראות דוד

אחחח דוד, אין עליך! :-) באתי עם ברדק של שריטות, בוץ ורוח ויצאתי דווקא מחייכת.. ניקית לי קצת את הבוץ מהפנים וחיבבת עליי את הקוצים שנתקעו לי בשיער.. תודה :-) אתה צודק.. כנראה שיש לנו דבר או שניים לדבר עליהם ביום שישי.. פשוט קשה לי להאמין שאני בטיפול, זה הכל.. "זה הכל" :-)) אני מחייכת.. בסדר, בסדר, הכל יגיע ליום שישי.. מבטיחה! :-) תודה רבה, דוד גם על התגובה החמימה וגם על שזיהית אותי מעבר לכתמי הבוץ (או כך נדמה לי..) תודה!

שלום, אקדים ואומר שיכול להיות שאני נמצאת בפורום הלא מתאים והפורום הזה מתעסק רק עם מבוגרים ולא עם פעוטות. לא מצאתי באתר פורום לפסיכולוגית ילדים אודה לך אם תוכל לייעץ לי בשתי שאלות חשובות. הנני אם חד הורית לפעוט כבן 3.4. בני נולד מתרומת זרע. עד כה לא שאל שאלות לגבי אביו. לפעמים הוא אומר "אין לי אבא". לדעתי הוא לא כל כך מבין את המשמעות, למרות שהוא רואה אבות שבאים לגן לאסוף את ילדם. אני מרגישה שעוד מוקדם מידי לדבר איתו על הנושא כיצד הוא בא לעולם, כי כמה שאנסה להסביר לו, מפאת גילו הצעיר יהיה לו קשה להבין זאת. אני פונה אליך לקבל יעוץ, בעקבות שיחה עם הגננת שאמרה לי שבחודש הבא הנושא שילומד בגן יהיה נושא המשפחה. היא שאלה אותי כיצד לענות לו אם תשאל השאלה מדוע אין לי אבא. מעולם לא היה בגן ילד שגדל במשפחה חד הורית. כיצד על הגננת להעביר לבני את הנושא, מבלי שירגיש נחות משאר הילדים, ומבלי לפגוע ברגשותיו? שאלה 2: בני הוא ילד מאוד מקובל על חבריו, מאוד חברותי מתחבר בקלות ואהוב על כל הסביבה, אם בגן ואם בקרב אנשים שאיתם אנחנו נפגשים בפארק ובגני שעשועים. אבל, שמתי לב שהוא מתחבר ביתר קלות עם בנות מאשר עם בנים. למרות שיש לו שני חברים בגן, אבל תמיד הוא יעדיף לשחק עם הבנות. האם תופעה זו נורמלית לאור המצב המוזכר לעיל (גדל עם אימא בלבד, ומאז לידתו סבתו עזרה בגידולו). יש לו סבא שאוהב ומשחק איתו, אבל איתו אנו נפגשים אחת לשבוע למשך שעתיים - הקשר איתו פחות הדוק. ועם אחי (דודו) הוא מאוד אוהב לשחק, אבל שוב הם נפגשים אחת לשבוע. אז יוצא שהוא נמצא יותר עם נשים מאשר עם גברים. וכרגע אין לי בן זוג שיכול לשמש לו לדמות אבהית. האם יש קשר בן הדברים ? או שרק לי זה נדמה בגלל כל המצב הרגיש שאנו נמצאים בו? אודה לך אם תוכל לענות לשתי שאלותיי. בברכה דניאלה

שלום דניאלה לדעתי קיים דווקא באתר גם פורום לפסיכולוגיית ילדים ואת מוזמנת לפנות גם אליו עם שאלותייך. כאן אנסה לענות עליהן קצרה, עם ההסתייגות שיש בהתייחסות לילד ללא הכרות עמו ועם השלב בו הוא נמצא מבחינה רגשית. ככלל, הייתי אומר שמומלץ לדבר עם ילד מוקדם וגלוי ככל האפשר על נסיבות הולדתו ועל כיצד בא לעולם ומהי משפחתו הגרעינית. עדיין, הגיל בו נמצא בנך נשמע לי עדיין צעיר מידיי ואני מסכים עם האינטואציה שלך בהקשר זה. לגבי הגננת, נשמע לי שהנושא מעורר בה מעט חרדה וכדאי אולי להרגיע אותה. מבחינת התייחסותה לעניין היא יכולה להדגיש את הקיים (אם, סבים, דודים) ובמידה והילד שואל סביב נושא האב להפנות אותו בחזרה אליך. ילדים בגיל זה תכופות מקבלים את המצב הקיים ללא שאלות ורק בגיל מאוחר יותר עסוקים בהשוואות ובדיקה סביב. מבחינת השאלה השנייה, לא נשמע לי על פניו כי יש לך סיבה לדאגה ואני מניח כי השאלה מגיעה בשל דאגתך ורגישותך לנושא. במידה ותשימי לב גם בשנים הבאות להתנהגות דומה, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, או יועצת בית הספר, שיוכלו להעריך את המצב בצורה טובה יותר ומקרוב. איתן תוכלי גם להתייעץ בנוגע למתי ליזום עמו שיחה ביחס למבנה המשפחתי וכיצד. להתראות דוד

אני בחורה צעירה בת 23 חברי לא מעוניין לשכב רק פעם בחודש .....(כך היה מתחילת הקשר)..לא נראה לי שהוא מסתכל על אחרות....הוא עובד שעות נורמליות.......לא עייף במיוחד ולא ידוע לי על בעיה מיוחדת....הוא תמיד מאשים אותי....בגלל התנהגויות שקצת מעצבנות אותו.....כמו קונה דברים שלא צריך בחנות.....מתערבת באמצע שיחה.....טוען שדברים כאלו ממש מורידים לו חשק......לאחרונה פתאום גם טוען שבגלל שאני לא יפה לא רוצה בי.....האם אישה צריכה להראות פצצה לוהטת כדי שבנזוגה ירצה בה פעם בשבוע???. נמאס לי כבר מלנהל איתו משא ומתן על סקס בלי תוצאות ......הוא גם מסרב ללכת לטיפול

שלום לכותבת אני מבין שהמצב הזוגי בו את נמצאת מעלה בך שאלות שונות. תחום יחסי המין יכול לעיתים להצביע על בעייה רחבה יותר בתוך הקשר ונשמע שאכן נושא זה קשור לבעיות אחרות של העדר תקשורת או חוסר הסכמה בינך לבין בן זוגך. כך שבאופן בסיסי הייתי ממליץ לך לנהל איתו שיחות גלויות ורבות ככל הנחוץ על הקשר ביניכם ועל תחושותייך מולו. בכל מקרה, נשמע שהמצב הנוכחי עלול להוביל לפגיעה בדימוי העצמי שלך, סביב נושאים של נשיות ואטרקטיביות, וזו מלכודת שכדאי לך לנסות ולחמוק ממנה במידת האפשר. להתראות דוד

לא יכול להיות שהוא פשוט הומו? וגם, מה משך אותך אליו? מה גורם לך עדין לרצות להיות איתו האם הוא נראה כל כך טוב? איך הוא מתייחס אליך באופן כללי?

שלום דוד, אני בת 56, ואני חושבת שיש לי בעיות של קשב ורכוז, אני כמעט בטוחה , למרות שלא אובחנתי אף פעם בצורה מסודרת . ויש בי די תסמינים שמעידים על כך. למשל, יש לי בעיה רצינית במה שקשור להתמצאות במרחב,ובכלל אני טיפוס די מבולבל .והריכוז אצלי מופרע לגמרי. אני יודעת שיש טיפול תרופתי אבל לא בטוח שז מה שאני רוצה, רציתי לשאול אם יש משהו אלטרנטיבי - יותר בקטע של עבודה עצמית. והאם בגילי יש על מה לדבר כשמעוינים בשינוי, האמת אפשר לחיות עם זה, כמו עם כל מיני הפרעות פיזיות שהגוף מייצר בגילי. חשבתי שיכול להיות נחמד אם אעשה איזשהו תיקון להפרעה שסחבתי שנים. יום נעים לך.

שלום לא' כיום יש יותר התעניינות וידע על הפרעות קשב ריכוז גם בגילאים מבוגרים יותר מגילאי בית הספר ובחלט יכול להיות שאת נמנית על אלה הסובלים מהקושי הזה ושפוספסו בעבר בשל העדר ידע מספק. מבלי לגלוש לקלישאות, אני מאמין ששינוי ניתן לעשות בכל גיל. אני אינני מתמצא היטב בשיטות של עבודה עצמית מול הפרעת קשב וריכוז, אך יכול להיות שתמצאי טכניקות רלוונטיות בספרים המוקדשים לנושא. ולגבי התיקון, ניתן להגיע אליו בדרכים שונות. אחת יכולה להיות ללמוד להתגבר ולהתמודד בצורה חדשה עם ההפרעה. אחרת יכולה להיות, בעיני, כבר בהבנה ובאבחון הנכון של הקושי ממנו סבלת ובהבנה כי למרות היותו של קושי זה לא מאובחן הצלחת להתמודד עמו ולמצוא דרכים לתפקד גם ללא טיפול תרופתי צמוד. בעיני יש בכך פוטנציאל לא מבוטל להבנה מחודשת ותיקון של העבר. להתראות דוד

סחתיין דוד... איזה כיף זה להבנס במקרה ולהבין שאתה כבר מפשיל שרוולים.. כבר מזמן שלא היה דבר כזה אפילו שכחתי לומר לומר לך בוקר טוב. אז שיהיה לך בוקר מקסים, והמשך משמרת נעימה

שלום למשתתפת הקבועה ראשית, תודה רבה. אבל תראי - עשית לי עין הרע! ועכשיו הצלחתי להגיע לפה רק בשעות מאוחרות מהרגיל..נו, אין מה לעשות. מקווה שאמצא את האיזון בהמשך. בכל מקרה, שוב תודה. להתראות דוד

אך-----כמה זה קשה כמה צער כמה כאב בלב שלא מרפא פרידה לאחר 3 שנים שחיים ביחד וחולקים הכול אפילו שזה בא ממני אני עדיין בוכה וכואבת כול יום כבר במשך חודשיים אני משום מה לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו פתאום משתעבדים לגעגגוע ממש כמו באבל פתאום שכתי למה עזבתי אך משתדלת להזכיר לעצמי ולהיות חזקה מה עושים????????? איך ממשיכים כול הביטחון העצמי שלי ירוד חושבת שלא אמצא אחר כול כך לא רוצה להישאר לבד ממורמרת וכואבת איך אני עולה למעלה איך????כול כך הרבה לבטים נמצאים כרגע בחיי אם להמשיך ללמוד תחום לא ריווחי שאני אמורה לשלם כול כך הרבה כסף ואם לא אז מה אעשה אזרוק 3 שנים של לימודים לפח????זה בתחום הרפואה משלימה כול כך עצובה!!!!!!!

שלום גלית אני מבין שאת לאחר פרידה לא קלה ועם הרבה התלבטויות לגבי המשך הדרך. את מתארת געגוע ומחשבות על העבר, למרות שאת היא זו שניתקה את הקשר. לעיתים אנו מתגעגעים לעבר לא משום שהיה כה נפלא אלא משום שהיה מוכר. ואת נמצאת כרגע אל מול משהו חדש, שבוודאי מעורר חששות ולו בשל החידוש שבו. אולי מעבר לחששות כדאי לך גם לנסות ולראות את ההזדמנויות שהתקופה החדשה מביאה לך. בנוסף, נשמע שהפרידה ערערה תחומים רבים בחייך ודברים שנראו ברורים בעבר, נראים לפתע מלאי חוסר וודאות כיום. חשוב שתצליחי להבחין עם עצמך מה מהתלבטויות מולן את נמצאת היום היא מציאותית ומה מושפעת מהרגשות העזים שאת חווה. והחשוב מכל - לזכור שלזמן יכולת ריפוי משלו (רפואה משלימה..) ושגם לתקופות הקשות לאחר פרידה יש סוף ועליות חדשות מחכות שם תכופות. בהצלחה דוד

איך זה שמטפל לא מרגיש ולא מבין את הכאב , אלא רק כשהמטופל מתפרק?? כשהכאב בוטא בכעס ובתוקפנות - גם אם שברירית, המטפל הגיב גם הוא כך ודחה והרחיק והרחיק... גם כשהיה ברור שהכעס (של המטופל) הוא על כל העולם ובעיקר על עצמו והיו ביטויי אובדנות. הרי ברור שכעס מכסה על הרבה כאב , לא? איך זה שפסיכולוג טועה כל כך בהערכת מטופל ולוקח כל דבר אישית?? נורא קל לתת אמפתיה למי שמפורק ומתחנן על נפשו..

שלום ליבי איך זה קורה? זה קורה משום שהמטפלים הם גם בני אדם וגם הם יכולים להיסחף ולהיכנס לתוך הדינמיקה הנוצרת בתוך הקשר. ואני לא משוכנע שזה בהכרח רע, או גרוע יותר ממטפלים שאינם מגיבים לדינמיקה ונותרים חזקים ויציבים תמיד לגמרי..השאלה הגדולה היא האם הקשר מאפשר לדבר על מה שקרה, על התחושות שעלו, להבין כיצד הם נוצרו ולנסות למנוע שחזור של אירוע שכזה בעתיד, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו. להתראות דוד

שלום רב, ביתי בת שלש שנים וארבעה חודשים. ילדה שמחה עליזה סקרנית ונועזת. כשהיא חוזרת מהגן היא מספרת על אריה ונמר שנשכו אותה בחצר ועל אוטובוס שהפיל אותה... וכו' וכו'. עלי לציין שהיא אינה חשופה כלל לאלימות . אין בביתינו טלביזיה והקלטות שהיא צופה בהן עוברות את הביקורת שלנו. מניין מגיעים אליה דימיונות טראומטיים שכאלה??

שלום אסנת את אינך מציינת האם הסיפורים של בתך גורמים לה למצוקה והאם היא מספרת אותם עם רגש שלילי, או בצורה עליזה וללא קושי ניכר. דבר זה משמעותי להבנת המצב. ועדיין, את כותבת שהיא אינה חשופה כלל לאלימות. האמת היא שאני מטיל בכך ספק. עד כמה שאתם משקיעים מאמץ בבית למנוע ממנה גישה לתכנים "קשים" לכאורה, סביר להניח שהיא נחשפת למידה כלשהי של סכנות ותוקפנות, דרך התרבות המקיפה אותה, חברים בגן וכדומה. והאמת היא שאני לא רואה בכך משהו רע בהכרח. בתך, פחות ממה שהיא עסוקה באלימות, נשמעת עסוקה בחרדות ורגשות המתעוררים מול אירועים מפחידים. במובן זה יש בכך משהו אדפטיבי והתנסותי, המאפשר לה להתנסות במגוון של רגשות ותגובות למצבים. משחקי וסיפורי ילדים פעמים רבות עוסקים במפחיד ובמאיים, כדרך להתמודד עם רגשות אלה במשחק או בדימיון. ייתכן ובתך מעבירה אליך מסר, בדבר הנושאים והחרדות המעסיקים אותה והשאלה עד כמה מותר לתת להם ביטוי ודיבור חופשי. התכנים והרגשות הללו אינם טראומטיים בהכרח - מה שקובע פעמים רבים את השאלה האם אירוע נחווה כטראומטי או לא היא תגובת האדם אליו. וייתכן שבתך בודקת, יחד איתך, האם מותר לה להיות נועזת והרפתקנית, האם מותר לעסוק בתכנים של פחד וסיכון, מבלי לדאוג להתפתחות של טראומה כתוצאה מכך. והתכנים האלה, לא פחות משהם מגיעים מחברה שבחוץ, מגיעים מהעולם הפנימי העשיר של כל אדם ואדם - עולם המלא בסכנות ובתוקפנות, יחד עם תקוות וחלומות..כך ששוב, במידה ואין רגש שלילי המוצמד לסיפורי בתך ואין לך סיבה לחשוד במשהו המתרחש במציאות, הייתי לא מודאג מידיי מסיפוריה, אלא מאפשר לה דווקא לספר אותם ואפילו להתעניין ולקחת עמה חלק בסיפור אותו היא ממציאה. להתראות דוד

אני בת 22 ויצאתי עכשיו מקשר מביך ומשפיל עם גבר שמבוגר ממני ב10 שנים. בחצי שנה האחרונה הוא ניסה לנתק איתי את הקשר ולי היה קשה לקבל את זה והייתי מתקשרת אליו עשרות פעמים ומשפילה את עצמי בכל דרך אפשרית. הייתי אובססיבית אליו לדעתי אני עדיין אבל בצורה יותר מתונה. זה ברור לי לגמרי שאני צריכה טיפול כדיי להמנע מסוג קשרים כאלה בעתיד. הבעיה עכשיו היא שבעקבות המשבר עזבתי את הדירה השכורה, עזבתי את העיר שגרתי בה וחזרתי לבית של ההורים. אני מסתגרת בבית, כל היום שוכבת במיטה ורק חושבת על הפאדיחה שעשיתי לעצמי!!!! אין לי ספק שהוא הראה את ההודעות ששלחתי לו לכל החברים שלו ועשה ממני צחוק מוחלט בעיר (אני עשיתי מעצמי אבל ציפיתי שזה יהיה רק בפניו). אני מרגישה נורא!!! מתביישת בעצמי, נבוכה וכל הזמן עוברים לי סרטים בראש איך יושבים כל החבר'ה שלו וצוחקים עליי.

שלום אבודה מבלי לדעת פרטים רבים על המקרה אותו את מתארת, נשמע לי שאת עכשיו עדיין בתוך החווויה הקשה של אחרי הפרידה, כאשר מצב רוחך ירוד ואת סובלת מחרדות ודאגות שאינן ריאליסטיות בהכרח. מה גורם לך לחשוב שהגבר איתו יצאת הראה הודעה כלשהי לחבריו? והאם חבריו הם באמת "כל העיר" או קבוצה מצומצמת יחסית (חברותי ככל שיהיה), שמרבית הסיכויים שלא תיפגשי איתם שוב, אפילו בטעות? כך שנראה לי שכרגע את באמת מדמיינת לעצמך תסריטי זוועה, המוזנים מהחרדות שלך ואין להם קשר בהכרח למציאות. כאמור, זה טבעי להגיע לתחושות כאלה לאחר פרידה קשה, אבל השאלה היא כמה זמן את מתענה במחשבות ודימיונות מעין אלה. תשמעי, נשמע לי שאת כרגע מרוכזת בעבר, נוזפת בעצמך וחרדה מהדברים שעשית. אבל, כפי שאת בעצמך כותבת, את צריכה להיות מרוכזת בעתיד: להבין כיצד לא לחזור שוב על אותה התנהגות וכיצד להגיע למערכות יחסים טובות ומתאימות לך, ולא כאלה בהן תיפגעי שוב או תיכנסי לתפקיד של הדחויה והנטושה. לשם כך הייתי באמת מציע לך לפנות לטיפול ובמסגרתו להבין כיצד את מצליחה להגיע לדפוס התנהגותי אחר, שיהיה טוב יותר עבורך. בהצלחה דוד

תודה רבה, הלוואי ואתה צודק ואני סתם מגזימה.

שלום דוד אני מרגישה מאוד מבולבלת. הכל מתערבב לי הלחץ הנוראי הזה בעבודה שלא נגמר ,מתיש ומעצבן אותי. הפחד הגדול והלא נגמר,מגיל קטן, מבדיקות דם (למרות שגילי 36!),הפחד שמשהו מתחולל בפנים ואני לא יודעת ואאלץ להתמודד עם מצב קשה יותר. (הופנתי לבדיקות על ידי הרופאה) ההרגשה המוזרה שהרגשתי היום בבוקר בנסיעה באוטובוס - פתאום היה לי מטושטש,עם תחושה מוזרה ,נבהלתי .ישר חשבתי שזה התקף חרדה שאולי חזר אחרי הרבה מאוד זמן,מהר מאוד התחילו מחשבות של מה אעשה אם זה חזר, ואולי זה משהו פיזי,ומה אעשה בעוד כמה ימים ,אני צריכה לנסוע רחוק וזה מפחיד אותי, וכו'... התחושה שנמאס לי ממקום העבודה, אבל שום מקצוע או תחום לא מתחבר אלי ואני מרגישה שלא אצליח למצוא את עצמי בחוץ.ללמוד ממש אין לי כוח וכסף. בטיפול (שלוש שנים בערך) ירדתי לפעם בשבועיים מסיבה כלכלית,קשה לי מאוד עם זה. ואני מרגישה שלמרות הניסיונות,הפוביה שלי (הר"מ) לא מצליחה להיות מטופלת.אנחנו תקועות ולא מתקדמות לשום כיוון. אני כבר מתחילה לחשוב ברצינות לקבוע פגישה השבוע. מרגישה חנוקה. מה עושים ??

שלום טל את מתארת מצב של בלבול, מחנק וחרדה, כאשר את אינך בטוחה כיצד "לצאת ממנו" והיכן נמצאת הדרך שתקדם אותך הלאה. אני אינני יודע היכן הדרך הזו, אבל כן נשמע לי שבתקופות כאלה יש בהחלט מקום להעזר עוד בטיפול והמחשבה שלך על עוד פגישה השבוע, או אפילו לחזור לפגישות תכופות יותר (למרות הקושי הכלכלי) נשמעת לי בהחלט הגיונית. לא ציינת האם את מטופלת גם באופן תרופתי, אולם חשוב לומר שטיפול תרופתי יכול פעמים רבות לסייע מול החרדה, להקל על הייאוש ולתת רוח גבית משמעותית לעבודה הטיפולית ולסיכוי להתקדם הלאה. בהצלחה דוד

שלום החלטתי החלטה שבדיעבד לפני שבוע התברר לי שהיתה שגויה מאד .וגרמה לי הפסד כספי רב .(בדרך כלל לא קורה הרבה ) כבר כמה ימים מנקר לי בראש: "למה עשיתי כך" ? "חבל שהחלטתי כך , וכו" קם בבוקר, כמעט כל היום , והולך לישון עם השאלות והמחשבה על ההחלטה. במשך 60 השנים אני החלטתי לא פעם החלטות שגויות עם ובלי הפסד ואמרתי לעצמי שהעיקר הבריאות והמשכתי הלאה . הפעם לא עוזר : מטריד ההפסד. מרגיז למה החלטתי כך .מנתח בראש: יכולתי כך וכך וכו". יש רעיונות מעשיים (לא כדורים חלילה ) מה שקוראים : טיפים קצרים כדי לצאת מהמחשבות ולהפסיק להיות מוטרד מזה כל היום. תודה

שלום רן כפי שאתה בוודאי יודע, אין פתרונות קסם, בוודאי לא באינטרנט, על מנת לפתור ולהעלים לגמרי בעיות מציקות. מה שכן, חשוב לי לומר שנשמע לי שאתה מחמיר עם עצמך בנוגע למחשבות מהן אתה סובל. אתה מתאר הפסד כספי משמעותי, שמאז שהתרחש חלף ממנו לא יותר משבוע. נשמע לי בהחלט בתחום הנורמה עדיין לעסוק בכך בשבוע ואפילו בשבועיים שלאחר המעשה. כך שראשית הייתי ממליץ לך להיות סבלני יותר כלפי עצמך ולקבל את פרק הזמן בו מחשבות אלה עדיין מעסיקות אותך כפרק זמן סביר ונורמטיבי. שנית, באותו הקשר, הייתי מציע לך להפסיק להילחם בכלל במחשבות. פעמים רבות, ככל שאנו משקיעים יותר מאמץ בלא לחשוב על משהו, כך אנו חושבים עליו יותר ויותר (מה שמודגם, למשל, בניסיון לא לחשוב על פיל לבן - כל מי שמתבקש לעשות זאת מוצא את עצמו מייד חושב על פיל לבן ופיל לבן בלבד). כך שהטיפ השני הוא לא לנסות להעלים את המחשבות אלא לקבל אותן, להתבונן בהן, לדעת שהן שם ולתת להן לעבור בזמנן הן. ושלישית, שווה לך אולי גם לחשוב מה מכניס את העוצמה המיוחדת דווקא למשגה זה שעשית. הרי עשית משגים בעבר ואתה אומר שהיית מוטרד מהם פחות. האם יש מחשבות נוספות, אפילו פחות נגישות למודעות, המוסיפות עוד עומס ודאגה? למשל, מחשבות על נזקים אפשריים בעתיד, צמצומים, כיצד אחרים יראו אותך או כדומה? במידה וקיימות מחשבות הקשורות להפסד הכספי והפחות מוכרות לך שווה לך לזהות גם אותן ולבחון האם הן אכן מציאותיות או שמא הן מוגזמות ברמת הדאגה שבהן. ורביעית, אתה אומר שמשגה שכזה אינו מאפיין אותך בדרך-כלל - כנראה וזה הזמן בדיוק להיזכר בכל החלטות הנבונות שעשית בעבר, ברווחים שהגעת אליהם, כאשר זכרונות אלה יכולים לעזור לאזן ולתת תמונה שלמה יותר, אל מול המצב בו שולט כרגע הזכרון הלא נעים בלבד. ושוב, חשוב לתת לזמן לעבור - הוא בדרך-כלל מספק את התרופה (ואת הפרופורציה) הטובה ביותר במקרים שכאלה. להתראות דוד

היי דוד, מקווה שאתה בטוב, בכל מקרה נשמע כך (?)..:-) באתי לגולל בפנייך מעט מחיי המשעשעים משהו. כבר כמה ימים במצב נוראי, אמרתי למטפל שהכעס שבתוכי התחלף בעצב..קשקשנו קצת..לא ממש חשוב. היום בעבודה הרגשתי נורא וחשבתי להתקשר למטפל ולהגיד לו שממש על הקצה, ואז ניהלת שיחה בראשי וידעתי מה כבר יגיד לי – שלא התקשרתי. זה היה כל כך מייאש ומצחיק כי מצד אחד רציתי לשתף אותו כי ממש הייתי על הקצה, ולכשניהלתי איתו שיחה בראשי-המילים שלו נשמעו לי כל כך בנאליות, נדושות ומעייפות שזה ממש הצחיק אותי שמכירה כבר מראש מה יגיד. טוב, יגידו שזה חשוב להטמיע את דמותו וקולו של המטפל, שיגידו – אותי זה ממש מייאש לחזות את דבריו, מה עוד שכבר לא מתקשרת או "מפריע" גבולות או משהו כזה:-). בקיצור בסופו של דבר התייאשתי, סתם ישבתי לי במשרד, כבר היה סוף יום, כולם כבר הלכו ואני יושבת שם בוהה בתקרה..המצחיק הוא שכך הייתי במשך שלוש שעות עד אשר המנקה הגיע לרוקן את הפחים. זהו דוד לא משהו חשוב סתם עצב נוראי ממש אבל. רציתי בכל זאת אם אפשר בהסבר מקצועי-מה קורה כשכעס (שחלילה לא הופנה החוצה) מתחלף בעצב ממש אבל, מה קורה שם.. מה זה אומר בעצם..מה אתה מנבא שיבוא לאחר העצב. זה נשמע לך הגיונית שאפילו להתאבד אין לי את המט וביציה, נשבעת העצב והפאסיביות כאלה גדולים שזה גורם לי לצחוק על העייפות הזו שלא מאפשרת למות וגם לא ממש לחיות. זהו. לילה טוב negra

שלום לך אני חושב על מה שכתבת ומתלבט מאוד בנוגע לתשובה. את כותבת על התשובות המוכרות והנדושות של המטפל ואני מרגיש כי תשובה אפשרית אחת היא באמת תשובה מוכרת ומקובלת. וזה לא הופך אותה לפחות נכונה או מדוייקת. והתשובה הזו היא שעל-פי רוב התהליך שאת מתארת יכול להיחשב כחלק מתהליך של התפתחות נפשית חשובה - משהו שמשתנה מביטוי של דברים דרך פעולה ועשייה (הכעס) לעבר מגע רגשי עם התחושות הנחות מאחורי הנטייה לפעול - תחושות של כאב נפשי, של עצב וייאוש. והתהליך הזה, בו פעולה מתגלגלת למגע נפשי והיכרות עצמית קרובה, הוא תהליך מכאיב מאוד בפני עצמו (כאבי הגדילה הנפשית), אבל גם מסמן, כאמור, התפתחות חיונית וחיובית בנפש. אבל אני בכל זאת מהסס. מה שכתבתי היא אפשרות אחת להבין את המצב. ייתכנו אפשרויות אחרות, שקשה לגבש אותן על סמך מה שאת כותבת כאן בלבד. כך שהייתי מציע לך להמשיך "לקשקש" עם המטפל שלך, יהיה זה חשוב או לא, ולשים לב מקרוב למה שמתרחש ומתפתח. בכל מקרה, הניחוש שלי הוא שהתקופה הקרובה תהייה לא פשוטה עבורך. אני מקווה ומאחל לך שהזמן הזה יהיה כזה שממנו מפיקים וצומחים, מבעד ומעבר לכאב הנפשי. להתראות דוד

בעקבות מה שכתבת ללא רוצה לגדול. מקנאה כל כך במי שכל כך ברור לו שהחיים הם זכות. במי שנקודת המוצא שלו היא שהרצון הבסיסי הוא לחיות. איכשהו לי זה לא ברור בכלל (ואני מתביישת מאד להוציא את המחשבות האלה), בשבילי החיים פה הם חובה, חובה שאני צריכה למלא כי שמו אותי פה ואני לא רואה כאפשרות לגיטימית לפגוע בעצמי (או שזה סתם בגלל שאני פחדנית). אבל זה לא משהו שאני רוצה, אני אמשיך לקום כל בוקר מחדש ואנסה לעשות את הדברים שאני עושה בצורה הטובה ביותר, אבל בלילה כשאני אלך לישון אני אקווה שאולי מחר אני כבר לא אהיה פה, שאולי כל המסע הזה יגמר בשבילי, שאולי פשוט אני אתעורר והכול יהיה רק חלום ובבוקר כשאני אקום לעוד יום זה לא יהיה בשמחה וציפיה זה יהיה באכזבה שאוף צריך לעבור גם את היום הזה. אני לא מצליחה לאהוב את החיים, למרות שאין לי סיבה לא לאהוב אותם. לא חסר לי כלום ובכל זאת אני לא סובלת את החיים. יש סביבי הרבה טוב והרבה אור אבל איכשהו זה לא מצליח להיכנס לי פנימה. אני לא מצליחה להבין את הדפיקות הזאת שבי. משהו ממש מקולקל.

שלום לכותבת אני מבין מדוע את מייחסת את הדברים האלה למה שכתבתי קודם. אבל אני מרגיש צורך להבהיר משהו בעניין זה. ברור לי שעלה מסר אופטימי מהתשובה שלי, אבל אני לא בטוח שהייתי מנסח את זה סביב העניין של זכות לחיות. מה שהתכוונתי יותר להעביר, והוא אכן גם תקף פה כמו שהיה תקף שם, שחלק ממה שגורם למצוקה נפשית כרוך בהתבוננות על הדברים כמקשה אחת - בהתבוננות על החיים כנוראיים לחלוטין או מקסימים לחלוטין, כמלאי שמחה או מלאי עצב וייאוש. כלומר, בחלוקה של הדברים לשחור ולבן, בהתעלמות מהמגוון והשפע של מורכבויות האמצע, בין שני מצבים אלה. כמו שגם את כותבת, גם סביבך יש הרבה אור, ובטח גם לא מעט חושך. טעות בעיני להכחיש את קיומו של זה או זה. האתגר האמיתי, שגם מאפשר להתמודד לעיתים עם החיים בתחושה יותר טובה - הרי החיים הם לא משהו תמיד קל או מואר - הוא להניח לפחות לחלק מהאור לחדור פנימה, לא לתת לאפילה לצבוע ולהשתלט על הכל. ואני מנחש שבכך העניין - לא באיזה קלקול, אלא בקושי להתייחס ולתת את המקום גם (ולא רק) לחלקים המוארים יותר. אני מקווה שבכל זאת תמצאי דרך לעשות זאת, בכוחות עצמך או בנוכחות אחרים מסייעים. להתראות דוד

תודה דוד. אני מנסה בכל הכוח לתת לדברים הטובים והמאירים להכנס פנימה, אני מחפשת אותם מאד, כל הזמן ובתקופה האחרונה אני מבינה כל כך כמה הטוב הזה הוא בכלל לא מובן מאליו וכל רגע קטנטן שהוא מבצבץ אני אסירת תודה ומנסה לשהות איתו כמה שניתן. אבל ברקע כל הזמן יש את הרצון הזה שהסוף כבר יגיע, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, לפעמים יותר בחדות ולפעמים מצליחה לטשטש אותו, אבל הוא שם. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. (זה כמו הילדה והחבר של ג'ון נאש בנפלאות התבונה שמלווים אותו כל הזמן) ואולי אין מה לעשות אולי זה פשוט חלק ממני, רק שבפעמים שהוא משתלט הוא הורס כל חלקה טובה שהצלחתי לגנן לי. לילה טוב

הי דוד,כשלא לא רוצים לדבר על כלום(מה שקורה רוב הזמן) ובכול זאת השתיקה מעיקה, בעיקר בגלל שהיא חופרת אבל בקטנה, כאילו בלי לדבר אבל עם הרבה לשמוע...אז אתמול יותר משאני אשתוק הצלחתי גם לא ממש לשמוע. ביקשתי ממנה לשחק ארץ עיר. זה היתה השעה הכי רגועה שהייתה לי.זה כול כך נורא?אם בטיפול הכול מותר מה רע בלשחק? ועוד לנצח אותה בגדול!!! פייר היא מזה בכיינית.

שלום למטופלת לא נשמע לי נורא בכלל. מסכים איתך לגמרי. אבל תנצחי אותה באיקס-עיגול..זה כבר אתגר אמיתי. להתראות דוד

דוד שלום , אני בטיפול אוטוטו שנתיים ומאוד קשה לי להיות מטופלת , אני מצד אחד מאוד מרגישה שאני צריכה עזרה . אבל קשה עם המסגרת הזאת , היא מאוד מבלבלת אותי , להצטרך אותה מצד אחד ולהבין שאני משלמת לה שתקשיב לי מצד שני , פשוט קשה לי עם זה . אני שם כבר תקופה ארוכה ואני לא מרגישה שטוב לי יותר ואיפלו להפך .. אני מיואשת הרבה יותר כיאלו השלמתי עם העובדה שכנראה אני מקרה אבוד או משהו כזה . אני סתם מבולבלת לגמרי , אולי אתה יודע איך עושים סדר בראש ?! .. בין זה שאני מרגישה שאני צריכה את עזרתה ,בין זה שקשה לי שזה קשר "לא טבעי " והוא בתשלום ובמסגרת זמן מאוד מוגבלת (ווזה תמיד נמצא לי בראש)ואני לא אוהבת את הסטטוס הזה "מטופלת" , ובין זה שפשוט רע לי יותר ויותר...

שלום למטופלת ההתנגשות שאת חשה, בין הצורך בקשר לבין התנאים בהם הוא מוצע, מורגשת על ידי לא מעט מטופלים. ועדיין, נדמה לי שעבורך ההתנגשות הזו היא נושא משמעותי בפני עצמו, מעין אבן הסותמת כרגע את הטיפול שלך ואת האפשרות שלך להיות נשכרת ממנו עד הסוף. אינני יודע מהם הנושאים שהביאו אותך להתחיל בטיפול, אבל נדמה לי שמגוון הרגשות והתחושות הקשורות לקושי שאת מתארת פה, מול המסגרת ותנאיה, מול המקום של "מטופלת", שווים דיבור בחדר הטיפול ואולי מגע ישיר בהם יוכל גם לסייע לך להגיע לפריצת דרך בטיפול ולהקל על הבלבול ותחושת הייאוש. בהצלחה דוד

שלום!! אני בת 16 ואני חולת סכרת(חדשה יחסית). לבנתיים לא סיפרתי לאף אחד על המחלה. שלשום היה לי התקף בבית ספר ובמזל הצלחתי לצאת ממנו(למרות שהיה קשה שאין אף אחד שיודע...)עכשיו אין לי מושג איך לספר לחברות.. כולם אומרים לי שאני צריכה לספר למקרה שמשהו גרוע יותר יקרה אבל אין לי מושג איך לספר להם ואיך הם יגיבו.. אין לי עצבים שיתחילו לרחם עלי ודברים כאלה.. מה לעשות??? תודה ויום טוב שיהיה :)

שלום לחסויה את מציגה התלבטות רצינה מאוד ואני מעריך את האופן בו את חושבת על העניין. פעמים רבות לוקח זמן להתמודד עם קיומה של מחלה כסכרת ואני חושב שלא ניתן להתחמק מהעובדה שבמידה מסוימת ההתמודדות היא לא רק גופנית וטכנית, אלא גם רגשית. אני מבין את החשש שלך בנוגע לכיצד יגיבו למחלתך ואת הרצון שלך להימנע מרחמים או מכך שבכלל יראו אותך בצורה שונה, ואולי יראו אותך דרך הסכרת בלבד. אבל אני חושב באמת שחלק מהקושי לספר לסביבה קשור גם לקושי שלך לעכל את קיומה של המחלה ולהודות בקיומה. כלומר, כאשר את תהיי שלמה יותר עם הסכרת ותוכלי לראות עד כמה להיות "את" אומר הרבה מעבר למחלה, תוכלי גם להאמין שאנשים קרובים אליך, שאיכפת להם ממך, גם יוכלו לראות אותך בצורה שלמה, ולהתייחס אליך בקשת של רגשות (לשמוח איתך, להתעצבן עליך וכדומה), הרבה מעבר לרחמים או כל קשר אפשרי אחר. יש פה מעין מעגל סגור: ככל שתרגישי נוח יותר לספר לאנשים על הסכרת ולראות שהם אינם מגיבים בצורה שממנה חששת, תוכלי גם את להרגיש שלמה יותר. ועם זאת, על מנת לספר את צריכה להגיע לרמה כלשהי של השלמה עם עצמך..כך שבמקום לסבך את התשובה שלי עוד, אומר בפשטות שאת צריכה להגיע לרמה מסויימת של בטחון בעצמך אל מול הסכרת ואחר-כם לעשות את הדבר המפחיד ולהתחיל לספר, בקצב שלך ובסדר האנשים המתאים לך,על כך גם לאחרים. אבל חשוב לי להבהיר שלא נכון יהיה להמתין עם כך זמן רב מידיי: ראשית, ככל שתמתיני ותדחי את זה עוד, יהיה יותר מסובך לספר בשלב מאוחר יותר ושנית, נשמע לי שכרגע, הקושי הרגשי שלך מול הסכרת מעמיד אותך בסיכון פיזי ממשי וזה מצב שצריך להימנע ממנו בהקדם. זהו. בהצלחה בינתיים. דוד

אני כרגע בשבוע 39 להריוני, צריכה עוד מעט ללדת אבל הציפייה לכך גדולה מאוד(וגם לאחרונה קשה לי ללכת ולעשות משהו), אז מאוד רוצה כבר ללדת הייתי אתמול אצל הרופא הילדה שלי כבר שוקלת 3600 ואני די בשוק כי בעצמי עליתי 14 קילו מ 52 ל 66 ואף פעם לא הייתי 55+ לפני(לא רוצה להיות שמנה) וגם לא רוצה שהילדה תהיה יותר מדי גדולה(היינו בקורס הכנה ללידה)

שלום לאלמונית אני מבין כי באופן טבעי את עסוקה ומוטרדת יותר בשל הריונך והלידה ככל שתאריך הלידה מתקרב. זהו כמובן תהליך טבעי ומובן. החשוב מכל, בעיני, היא הידיעה כי את נמצאת במעקב רפואי וכי יש אנשי מקצוע הדואגים לשלומך, ובכלל זה גם לוקחים בחשבון את גודל התינוקת. מעבר לכך הייתי מיעץ לך להשתמש ככל האפשר באנשים קרובים לך, על מנת לשתף אותם במחשבותייך. הם אינם יכולים לעזור לך לשאת את התינוקת, אך יכולים לעזור לך לשאת את הדאגות והמחשבות הקשורות אליה. בהצלחה דוד

אני בן 22 שסובל מהסתגרות מלאה בבית וסובל מכעס ועצב ובושה בגלל מצבי

שלום דודו אתה אינך מפרט מה הסיבות בשלן אתה מסתגר בבית, ולכן קשה לי, מעבר לאמפתיה למצבך, להעריך כיצד והאם ניתן לעזור לך. אפשרות אחת שעולה על דעתי היא שאתה סובל מאגורופוביה - בעת חוץ - שהיא החרדה מפני יציאה לחללים פתוחים, היכולה להגביל רבות את התנועה. במידה ואתה אכן סובל מחרדות שונות, חשוב לי לומר שכיום יש טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים היכולים לשפר במאוד את המצב. במידה ואתה סובל מקושי אחר, חשוב לדעת מהו, על מנת להגיע להערכה מחודשת. להתראות דוד

בני בן חצי שנה הוא תינוק מאוד פעיל לא ישן הרבה במשך היום ומתעורר מוקדם בבוקר הוא אוהב לשחק על השטיח עם צעצועים מתהפך זוחל אחורה מנסה לשבת על ארבע אבל הבעיה שהוא פחות מ5 דקות לבד עם הצעצועים הוא מתחיל לבכות ורוצה שישבו לידו או ירימו אותו ולשחק איתו על הידים מהלעשות להרגיל אותו לשחק לבד מבלי נוכחות מבוגר כל הזמן יש לציין שיש עבודות בית ועוד ילדים שצריכים את התשומת לב והטיפול שלי תודה על העיצה

שלום עינת הפורום שלנו מתמחה פחות בילדים מתחת לגיל 6 והייתי מציע לך בכל מקרה לפנות עם אותה שאלה לפורומים המתמחים בגילאי הינקות. עם זאת אומר כי כל תינוק ותינוק הוא בעל צרכים שונים וטמפרמנט שונה - יש ככאלה הפעילים פחות ומחפשים פחות אחר חברה, ויש כאלה המפגינים יותר עניין וצורך בקשר אנושי. מהודעתך עולה כי יש מתמודדים רבים על תשומת לבך וייתכן כי ברמה מסוימת תינוקך חש זאת ונאבק על יחס והתייחסות. בנוסף, שבעה חודשים הוא השלב הראשון בו ילדים מפגינים חרדת נטישה, וייתכן שתינוקך כבר מאותת, בהתנהגותו, על כניסתו לשלב זה. בכל מקרה, נדמה לי שגיל חצי שנה הוא גיל צעיר מידי מכדי ללמד אותו לשחק לבדו, כך שככל שניתן הדבר, כן הייתי מתייחס אליו כאשר הוא מפגין מצוקה סביב העניין. זה אינו אומר להרים אותו בהכרח על הידיים, אך כן לספק לו מענה, ככל שהסיבות (שאני מבין שאינן פשוטות בהכרח) מאפשרות. ושוב, זו דעתי והייתי מציע לפנות גם למומחה בתחום ספציפי זה. להתראות דוד

שלום לפורום, אני לא בטוח שזה הוא המקום אך אשאל בכל זאת. יש לי בעיה רצינית הפרוסה לשתי מישורים: הראשון הוא המישור הכללי - בת זוגו של חברי סובלת מתסמינים של חטטנות יתר כפייתית, הן מבחינה מילולית של שאלות חטטניות העוברות כל טעם טוב והן במעשי חיטוט בביתי, בכל פעם שהם מגיעים לביקור, במקלחת, במגירות וסתם ברחבי הבית. רציתי לדעת אם יש מחלה שאלו הם תופעותיה ואם יש דרך טיפול לדבר? פסיכולוגי כדורים... המישור השני הוא האישי - אני חושב שיש לדבר על העניין עם חבר ולהעלות מולו את הבעיה. כיצד לעשות זאת בדרך העדינה והמתאימה ביותר? כיצד לגרום לדבר להסתדר ולמרות כל זאת להשאר חברים טובים? כל זאת כמובן מדאגה ואהבה... בתודה מראש המתעניין... :-)

שלום למתעניין ראשית, מעניין לציין שיש משהו יוצא דופן למדי בשאלתך. אנשים תכופות שואלים לגבי עצמם ולעיתים רחוקות יותר שואלים לגבי אדם קרוב. נדיר יותר להתקל בשאלה כגון זו שלך, העוסקת בבת זוג של חבר. אני לא מציין זאת כקוריוז סתמי, אלא מתוך המחשבה שהנדירות הזו אולי מצביעה על משהו מסובך באופן ספציפי במשולש אתה-חברך-בת זוגו ואולי מעבר לקשיים האובייקטיביים שהתנהגותה גורמת לך, יש קשיים נוספים המעצימים את ההפרעה האוביייקטיבית. לגבי שאלותייך, לפי תיאורך לא נשמע לי שבת זוגו של חברך סובלת מהפרעה פסיכולוגית מוכרת לי או שהיא יכולה (או תהיה מעוניינת) להעזר בטיפול תרופתי או פסיכולוגי בעניין זה. כמובן, ייתכן שיש פרטים נוספים, שאינך מפרט ושהיו גורמים לי לחשוב אחרת, אך כרגע המצב הוא כפי שתיארתי. באשר לשלאתך השנייה, זו כבר נקודה עדינה יותר, התלוייה רבות בקשר שלך עם חברך, במידה בה אתם פתוחים ביניכם ומדברים בכנות ובמידה בה אתה מעריך שהוא יוכל לשמוע בהבנה את הביקורת והקושי שלך, הן מבחינת הקשר שלו עם בת זוגו והן מבחינת הקשר שלו איתך. באופן כללי הייתי אומר שהטקטיקה המומלצת היא לא להשאיר דברים כאלה לא אמורים, במידה וניתן לומר אותם. כמובן, צריך להשתמש בטקט וברגישות, אך נראה לי שעדיף שתהיה גלוי מאשר שהאמת לא תבוטא ותשפיע באופן לא ישיר על קשריך עם החבר. מנגד, במידה ואתה מרגיש כי דיבור גלוי על הנושא עלול להזיק יותר מאשר להועיל, אתה יכול לנקוט בדרך של להימנע מלהזמין אותם לביתך. כפי שציינתי, אני לא משוכנע שדרך זו תפטור את בעייתך, משום שאולי משהו בסיסי יותר מפריע לך בסיטואציה, ולא התנהגות זו בלבד של בת הזוג. כך או כך, חשוב שתשקול מהו הצעד הנכון בעיקר ביחס לאופן בו אתה מעריך את הסיטואציה הספציפית. בהצלחה דוד

דוד רב תודות לך, חשוב לי לציין כי אני מייצג אותי ואת זוגתי אשר לשנינו העניין מפריע ולאו דוקה למין משולש לו אתה מרמז. יחד עם זאת אכן חשבנו וחשנו, אני וזוגתי, כי יכולה לעלות האפשרות כי חברתו אכן "שמה עין" עלי ולכן ההסבר אותו העלית מתקבל על הדעת. בעניין שיחתי עם החבר אקח את הנאמר בחשבון ושוב תודה, המתעניין

לא רוצה לגדול לא רוצה לגדול הי יש לי בעיה אולי קצת מוזרה אבל בהחלט מציקה ולא מפסיקה, אני בת שלושים , לא הכי מאושרת בחיים אבל אכשהו שורדים, אבל במשך שנים אני "מזדהה" עם אנשים מבוגרים חסרי אונים, או סתם קצת סובלים. יוצא לי לראות בכל מיני מקומות, אנשים מבוגרים שחולים או שסתם כבר לא קלים להם החיים, או עי עובד זר מטופלים, או חסרי אמצעים, בלי יכולת לקנות דברים הכרחיים, תרופות ומצרכים, וזה עצוב לי כל פעם מחדש, אני כמובן בקצת שאני יכולה לעזור, אני מנסה אך זה לא ממש פתרון זה גורם לי לבכות המון, ובעיקר לא לרצות לגדול, לא מסוגלת נפשית לעבור "על סדר היום" כשאני נתקלת בסיטואציות שונות החיים של המבוגרים. זה פשוט מעיק על כל ההרגשה שלי ועל כל היום, והידיעה שאנחנו הולכים באותם הדרכים של כל המבוגרים לא ממש מעמידה אותי במצב אופטימי. זה באמת כאב גדול שאני חווה גם אם לא הצלחתי לגמרי להסביר את תחושותיי ואני יודעת שאין פתרון לזה וזה רע לי מאוד.

שלום לכותבת את מתארת את האופן בו את מתבוננת, בשילוב של הזדהות ואמפתיה, על מבוגרים הסובלים וכיצד את חוששת מגורלם ושואפת להימנע ממנו. ראשית, נשמע לי שניתן מאוד להעריך את האיכפתיות שלך כלפי הקשישים ואת הרצון והעזרה שאת מושיטה להם. מעבר לכך, נשמע שמצבם, כפי שאת תופסת אותו, מעורר בך חרדה רבה. חרדה זו, והפחד של להיות במקומם, היא שגורמת לך לרצות "לעצור את החיים" ולא להתבגר עוד. האמת היא שאני חושב שברמה מסוימת יכול להיות שחשש זה הוא משהו ששווה לך לברר בטיפול ולהבין יותר לעומק את המקומות האישיים שלך הפוגשים את מצוקת הזיקנה ואת החשש המתגבר עד כדי הרצון לעצור את מהלך הזמן לגמרי. מעבר לכך, חשוב לי לומר שייתכן שהחששות שלך משפיעים על האופן בו את תופסת את הסיכון שבזיקנה. אין לחלוק כמובן על כך שלעיתים לא נדירות קשה להזדקן, על כל הכרוך בכך. אך האם זה רק קשה? והאם רוב הזקנים סובלים עד כדי כך שהיו מעדיפים לא לגיע למצבם? נדמה לי שאולי בשל החרדה שלך את עלולה לפספס את הזקנים הנהנים משיבה טובה או אפילו לפספס את השמחה בחייהם של אלה שמזלם שפר עליהם פחות. ואפילו אלה - האם את חושבת שהיו מעדיפים לא לחיות? האם, אם תדברי איתם לעומק, לא ימצאו גם נקודות אור במצבם? חלק בוודאי יתקשו בכך, אבל אולי יפתיע אותך תשובתם של חלק מהאחרים.. בקיצור, הייתי מציע לך לבדוק את המקומות בהם ההתבוננות על הזיקנה פוגשת אותך באופן אישי, יחד עם הניסיון להגיע לתפיסה מדוייקת ואוביקטיבית יותר של גיל זה. להתראות דוד

אוי! :-) ירד לך הכחול מהשם? לא מזהים אותך ככה ;-)

אנשים שכותבים היום לא מקבלים תשובה ממך לתגובות המשך רק אלו שכתבו אתמול פשוט לא מספיקים.... יש פתרון לזה??

ד. שלום, בשבועות האחרונים אני שומע שאת מרגישה מצוקה במשמרת שלי דרך התלונות שלך כלפיי. ושמתי לב שבכל השבועות הללו לא הפנית אליי שאלה או פנייה מלבד הטענות הללו. זה עורר בי מספר מחשבות שרציתי לשתף אותך בהן, ראשית חשבתי שאת חשה שהדרך היחידה בה אוכל לשים לב אלייך, אשמע אותך היא רק בדרך זו. את צודקת, אני שומע אבל הייתי שומע אותך גם ואולי טוב יותר לו היית מצליחה לדבר את הכאב שלך כאן גם מולי. מעבר לכך לעיתים יש בדברייך מן המרחיק בעוד שאני משער שאת היית רוצה דווקא לקרב, לאפשר לעזור לך. לשאלתך שלא לגמרי הבנתי, אבל בכל מקרה אני יודע שבדרך בה אני מנהל את הפורום יש חסרונות. הייתי רוצה להאמין שלא רק, אבל בכל מקרה זה המצב כרגע, השאלה היא האם את יכולה לחשוב מה את יכולה לעשות כדי להרגיש פחות חסרת אונים במשמרת שלי, איזה מקום את יכולה לקחת ובעיקר האם את יכולה להצליח להביא את עצמך לשים לב למה שיש במשמרת שלי ולא רק למה שאין או שונה ממשמרות אחרת. דרור

אהבתי. את הישירות, הכנות.וכל זאת באמפטיה גמורה.:)

היי.. מה שלומך? היו לי רגעים של שלווה , חשבתי לפחות .. כתבתי למלי בשישי , שהנה סוףסוף אני ואיש השיחות שלי מרגישים קרובים יותר, והנה .. הוא כאילו מחכה כל פעם .. לרגעים של שקט בכדי לטלטל אותי מחדש כדי להנחית עליי משהו אחר, זה התחיל לפני כמה זמן משינוי שעות הפגישה והיום של הטיפול .... והנה , אתמול בטיפול , הוא הנחית עליי שתוך שבועיים הוא עוזב את מגוריו.. שהוא לא יוכל להמשיך לקבל אותי בבית , לא הסביר מעבר , מלבד להנחית עליי את הפצצה הזו ישר שהגעתי. הוא ביקש שאעבור איתו יחד לקליניקה שלו שנמצאת בפתח תקווה שבה הוא מקבל מטופלים דרך הקופה... הייתי בשוק , הדמעות חנקו אותי , ידעתי שאם אומר משהו רק אבכה. שתקתי ובכיתי בשקט , לפני סיום הטיפול קמתי טרקתי את הדלת ויצאתי , סימסתי לו שאין טעם שאגיע יותר , ממילא הוא עוזב אז הנה גם אני .. הוא התקשר היום וביקש שאגיע בכז ביום חמישי שנוכל לדבר על מה שקורה ביננו , לא חזרתי אלייו . דרור , כמעט שנתיים לקח לי רק להסתגל לחדר טיפולים , להרגיש בטוחה , להרגיש טוב שם.. להרגיש "בית" - כמו שמעולם לא היה לי , חדר , פרטיות - שלי .... דברים שנלקחו לי מהילדות .. ושם קיבלתי את זה .. לא רק ממנו , גם מהמקום - שזה חדר הטיפול. בחצי שנה האחרונה בעבודה פנימית קשה .. אני מנסה להתקרב אלייו ,הצלחתי והנה .. נפגעתי..אני מרגישה שוב בקצוות בכעס ובכאב , הוא הצליח להעיף אותי אחורה המון.. אני לא אוכל להגיע לקליניקה בפתח תקווה, ולמה .. ?... כי זה בטח לא יהיה אותו הדבר , החדר, האינטימיות .. זה לא יהיה אותו דבר ..הוא לקח לי את מה שהתרגלתי אלייו ככ .. גם אם הנסיבות מאלצות אותו לעשות את זה .. קשה לי .. להתרגל למקום אחר . אני נשמעת לא נורמלית ??... יכול להיות דרור אבל.. שנתיים וחצי של טיפול ככ כואב, והנה .. אני עומדת להעיף הכל .. בגלל המעבר במיקום שהוא עושה לי .. שככ חשוב לי .. שככ עזר לי כל התקופה הזו להרגיש מזו יציבות. לכאורה מהצד אפשר לצחוק עליי . .. "שרית , מה נסגר איתך , המטפל לא עוזב אותך , הוא עוזב יחד איתך , הוא רק עובר מקום .. במקום בבבית הוא יקבל אותך בקלניקה בפתח תקווה , מה הסיפור שלך ?".. והסיפור גדול .. דרור , האמון שלי .. כאילו נשבר בו .. היציבות הזו שהוא דאג לה עד היום כאילו התנפצה , הפתאומיות הזו שבא הוא מכין אותי , כאילו מה הוא עוד מבשל לי ? מאיימת עליי , כל הקרבה שעבדתי מולו .. כאילו נמחקה , אני מרגישה שכאילו הוא בודק אותי , את היכולת שלי להיות חזקה , כל פעם מטלטל אותי שאני מתחילה להרגיש טוב. נמאס לי מהטיפולים. מהתלות . מזה שהצלחתי להתקרב אליו . נמאס לי להפגע .מזה שהוא מצליח לפגוע . לא יודעת דרור . תעזור לי . אני יודעת שלזרוק את הכל היום זה הכי קל.. אבל אני לא מסוגלת לחשוב אחרת .. החדר שלו , המקום שהתרגלתי אלייו ..שנתן לי נוכחות וחמימות כבר לא יהיה . זה מטלטל אותי ברמות, שמאתמול אני רק מקיאה, לא מכניסה לפה כלום. מרגישה כאילו כל מה שעבדתי בשבילו עד היום . התפרק . מפחדת. דרור.. מפחדת להתנהג באימפולסיביות .. אתה מכיר אותי כאן מעל שנתיים. והפעם , אני מרגישה שאני פשוט הולכת לאבד הכל מהכעס העצום שלי אלייו ... למרות שהוא מתעקש שהוא רוצה להמשיך איתי , שהוא לא עוזב אותי , זה פשוט לא מרגיש לי ככה .. אני מרגישה שהוא נטש.שהוא לקח ממנו משהו .. שהצלחתי להרגיש בו פעם ראשונה בחיי טוב! תודה שהקשבת לי , מחבקת אותך מרחוק. שרית..

שרית חמודה תארי לעצמך שזה הייתה מטפלת ולא מטפל וואי חבל על הזמן כי מטפלת זה חופשת לידה הריון, עצבים לפני המחזור החודשי ועוד בעיות של נשים

שרית שלום, שינוי, כל שינוי בטיפול בין אם בזמני הטיפול ובין אם בחדר הטיפול עלול להכאיב, להעביר מסר שלא אכפת לו ממך, שהוא נוטש אותך, שהוא לא מכין אותך. גם אם יש בך חלקים שחושבים ורואים שזה לא כך, שהוא עדיין רוצה לראות אותך, שהוא אולי נאלץ לעשות את זה ובהתראה קצרה, עדיין ההרגשה היא קשה. אמרת שאני מכיר אותך כבר שנתיים, ואם כך הרי שאת מכירה גם אותי. אני מעריך מאוד את הסטינג, את היציבות שהוא מקנה ומנסה לשמור עליו ככל האפשר, למרות שלעיתים גם אני לא מצליח. אבל אני חושב שיש משהו לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר שהוא זה שמאפשר לסטינג להיות כל כך משמעותי - הקשר שנוצר בטיפול. זהו אותו קשר שאת חשה שמאויים כעת, אבל אני חושב שקיים קשר חזק בינך לבין המטפל שלך. קשר שיכול לעמוד בטלטלה הזו, ואני מאוד מקווה שתאפשרי לעצמך להגיע לפגישה ביום חמישי ולבחון כיצד את יכולה לנהוג בהמשך, האם תוכלי לאפשר לעצמך להרגיש שאתם ביחד בקושי הזה, ולא שהוא עושה לך את זה. חבל גם לי יהיה לשמוע שתעזבי את הטיפול ללא שתאפשרי לכם הזדמנות לעבור את זה. דרור

שלום מה טווח המחירים של טיפול פרטי ומה משפיע על המחיר. האם ניתן לדבר על זה עם הפסיכולוג בטלפון ולהתמקח לפני הפגישה הראשונה?

טיפול לא עולה הרבה... פסיכולוגים מרוויחים שכר מינימום בין 19.70 לשעה עד 30 ש"ח לשעה:-) סתםםםם

אורית שלום, טווח המחירים נקבע באופן אישי על ידי המטפל. לרוב הוא נע בין 250-400 ש"ח לפגישה אם כי לעיתים יש מחיר נמוך יותר וכמובן יש מחיר גבוה יותר. לגבי ההתמקחות בטלפון, מטפלים שונים רואים את זה באופן שונה. ניתן לשאול האם אפשר לקבל הנחה והמטפל יבחר כיצד להגיב על זה. מניסיוני הדרך הטובה ביותר לדבר על זה באמת מכל הבחינות היא בפגישה עצמה ולא דרך הטלפון. דרור

14 שנות מאסר נגזרו על תושב אריאל שאנס ילדה בת 12 פורסם: 24.11.08, 09:41 בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר 14 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי על שלמה שרעבי, תושב אריאל בן 49, שהורשע באונס ובתקיפת ילדה בת 12. בנוסף, חוייב שרעבי בתשלום פיצויים בסך מאה אלף שקלים. (ורד לוביץ')

אכן קשה להבין מה מוביל אדם לנהוג כך, בשילוב של אלימות ומיניות כלפי ילדה בת 12. אין לי כמובן פתרון אבל נראה לי שאותו אדם מתקשה מאוד לראות את האחר משום שאם היה רואה אני מניח שהיה מתקשה מאוד לנהוג כך. דרור