פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, חרדה חברתית במקטם העבודה- למי אני יכול לפנות ? פסיכולוג קליני?פסיכותרפיסט? לאיזה סוג של מטפל? יש כללים שיכולים להנחות לאיזה מטפל לפנות בעניין החרדה החברתית? תודה רבה.

שלום ניר. חרדה חברתית היא תופעה שכיחה ולמרבית השמחה בהחלט ניתנת לטיפול. כל פסיכולוג יוכל, כמובן, ללוות ולסייע בטיפול בתופעה. למיטב ידיעתי קיימות גם קבוצות טיפוליות בנושא, ונראה לי שזו יכולה להיות דרך התמודדות מתאימה. בנוסף, הייתי מציעה לך לשקול האם מתאים לך יותר טיפול דינאמי או קוגניטיבי-התנהגותי, ולפנות למטפל בהתאם לכך (תוכל לקרוא בהתכתבויות שונות בפורום על הרווח והמחיר של כל טיפול). בהצלחה, וכל הכבוד על ההחלטה להעזר (שבוודאי לא ברורה מאליה כשמדובר בחרדה חברתית), מלי.

היי מלי, בשבוע שעבר קראתי את התשובה שלך (לא יודעת אם את זוכרת) אבל לא הספקתי לענות, אז חזרתי כדי להגיד לך תודה, שאת מקסימה ושממש נגעת בי. ההודעה שלך הוציאה ממני דמעות וזה באמת ארוע חריג. עצוב שהיו לך כלכך הרבה מילים חמות בשבילי ולי אין כאלה לעצמי בכלל... סיון

הי סיוון. אני מאוד מעריכה את זה שחזרת לכאן כדי להודות לי. מקווה שהמנגינה שלי תמשיך ללוות אותך, ושתוכלי, אולי, לחשוב עליה ברגעים שאת לא מצליחה למצוא מילים מרככות ומלטפות מתוכך. לילה טוב, מלי.

מלי שלום אני מחפשת המלצה לפסיכולוגית באזור השרון . האם ניתן לכתוב לך למייל?

הי. ניתן לכתוב לי למייל, אבל נראה לי יעיל יותר אם תתני את כתובת המייל שלך, ואז עוד אנשים מלבדי יוכלו לצרף את המלצתם. לילה טוב, מלי.

בוקר טוב, מקווה ששלומך טוב ושהפורום יחזור לתפקוד היום.. לפני שבוע שלחתי לך מכתב אישי במייל (שמופיע בכרטיסך) ולא קיבלתי תשובה. א. מקווה שזה בסדר לשלוח לך למייל האישי ב. חוששת שאולי כתובתך אינה מעודכנת ?? ג. על סף פניקה שזה לא הגיע לידיים אחרות!!!??? התקווה האחרונה שלי - שטרם הגעת לזה, מפאת חוסר זמן אולי? אני במתח נוראי - אנא, תני לי תשובה מהירה שיהיה לך יום נעים!

הי Q. אפשר לשלוח לי למייל האישי, אבל חשוב לזכור שהקשר בינינו שייך לפורום, ולכן מתנהל כאן. לעיתים יש מקרים חריגים, אבל בד"כ אני מפנה חזרה להתייחסות באתר. עם זאת, אינני מתעלמת ממיילים, ולא זכור לי שקיבלתי אחד כזה ממך. אני מזמינה אותך לשלוח שוב למייל, אם נראה לך שלא יהיה מתאים להתייחס לכך כאן. כתובת המייל שניתנת בכרטיס, כמובן, מעודכנת. לילה טוב, מלי.

היי מלי, ממש מודאגת מכך שהמכתב התעופף לו, מי יודע לאן... מפחיד!!! כי כמובן שלא הופעתי בכינוי המופיע לעיל ופרטיי האישיים - שם ושם משפ' מופיעים שם.. בבקשה להתייעצות בנושא מאד מאד אישי ודחוף. זה היה ב 04-12-08 . אם הייתי יודעת על הסיכון , לא הייתי עושה זאת ובטח שחוששת לנסות שוב. בכל אופן תודה.

היא רוצה כנות. היא שואלת "על מה את חושבת?" "איפה את עכשיו?" אומרת "תגידי. תגידי הכל. גם אם זה לא מסודר. גם אם זה מבולגן ולכאורה לא קשור לשום-דבר". ואז היא מתפוצצת לשמע הדברים. זה לא נראה לה. וככה זה לא מתאים לה. ההוא סתם מעצבן אותה. ומה פתאום אני בכלל מרשה לעצמי להגיד דברים כאלה?! אז אני שותקת ומסננת. לפעמים גם לא מסוגלת יותר לחשוב. או לא מסוגלת לרסן את הracing thoughts האלה שממררות לי את החיים בתקופות מסוימות. אבל אני לא אומרת אותן; קשה לסנן אותן או למיין. עדיף לא לקחת סיכונים. ואז היא אומרת, שחבל על הזמן שעובר בלי לדבר... היא צודקת. אבל אני לא תמיד מסוגלת להתמודד עם הנוירוזה שלה (היא מגדירה את עצמה ככה, לא אני המצאתי לה משהו יש מאין), עם הטמפרמנט שלה ועם העובדה שבתקופות מסוימות יש לה עומס עמוס במיוחד בעבודה (טוב, עבודות... היא עובדת, מתוך בחירה, ביותר ממקום אחד) ואז הסטרס נותן את אותותיו, ואני שנחשבת - וגם זה לדבריה - כתופעה מיוחדת, איכשהו תמיד הופכת להיות המקום בו הסטרס הזה מוצא דרך החוצה... סביר להניח שלא רק אני... אם כי לטענתה "מה שקורה לי מולך ואיתך לא קורה לי עם אף-אחד אחר!!!" וזה כולל מטופלים אחרים ובכלל, אנשים אחרים בסביבה שלה (משפחה, חברים)... היא אומרת לי את זה בגלוי. אז אני צריכה למצוא את המינון הנכון לשתינו. ואין לי מושג איך אני אמורה לעשות את זה. ללכת on the edge, על חודו של התער, כשמלכחילה היא אמורה לספק את היציבות ולא אני... אני יודעת שאני לא יציבה, אז איך מצפה לזה ממני?! ועוד בשביל שתינו...

שלום t.mind ,(לא כל כך אוהבת את הכינוי שלך - מוח "מעוות"??) רק רציתי לומר שממעקב אחר הודעותייך , המוח שלך ממש הגיוני ואת כל כך חכמה וידענית שזה מעורר הערצה. לכן גם חשבתי שאולי המטפלת שלך , לא מתאימה לך, אלא אם כן מה שהיא עושה - זה על מנת להעצים אותך ולתת לך להרגיש אחראית על עצמך. אבל גם עליה?? יכול להיות שהיא בן אדם טוב אבל נראה שבנקודה העכשווית היא צריכה לטפל בבעיות שלה עם עצמה (ושלא תבלבל שזה קורה לה "רק איתך".. -שתיקח אחריות על תגובותיה ושתברר עם עצמה ולא איתך - מאיפה זה מוכר לה וכדומה). זה לא עניין שלך. את צריכה משוב מקצועי. הרי את לא משלמת לה על מנת לטפל בה. ממה שאת כותבת כבר כמה זמן , נשמע שהמצב התהפך ולא ברור מי המטפל ומי המטופל. גם יכול להיות שאני לא מכירה את כל הפרטים ושאני טועה, מתוך רצון באמת כן - לעזור. אז מתנצלת אם זה כך. גם חושבת שמסיבות אתיות, מנהלי הפורום כאן לעולם לא יציעו לך לחשוב על החלפת מטפל. וגם אני לא יודעת באמת איזו מערכת יחסים יש לך עם המטפלת. ומה שיודעת זה רק ממה שאת מספרת ואולי זה רק מידע חלקי וזמני שלא מבטא את כל המכלול.. רק מבקשת שתחשבי קודם כל על עצמך ועל טובתך! סופשבוע נעים.

הי. אני חושבת שאת מנהלת דיאלוג חשוב, משמעותי, גם אם קשה ומכאיב, מול המטפלת שלך: איך מביעים, מחצינים את הרגשות, משתפים, ועם זאת מבלי לפגוע, מבלי לחצות את הגבולות, מבלי להרוס את האחר. אני שומעת אתכן מנסות ביחד לחפש את הדרך הנכונה להכיל את שני הקולות הללו, שלעיתים הם כ"כ מנוגדים. זה כנראה לא פשוט לאף אחת מכן, ועם זאת אני חושבת שאולי תצליחי בסוף, בתהליך איטי ועיקש, ללמוד להיות בקשר בדרך יותר אפשרית ויותר ניתנת לעיכול - לאחר ולא פחות עבורך. תחזיקי מעמד ושיהיה לילה טוב, מלי.

הגוף רועד רועד רועד דופק הלב משתולל מרגישה איך הלב עומד לצאת ממקומו ואני רק רוצה שייעצר שלא יפעם בכלל הראש מסוחרר רוצה לפגוע רוצה להרוס רוצה להשמיד שתפסיק לרעוד כבר היד שונאת שהגוף מגיב עוד ליפני שפגעתי ומגיע לו מגיע לו מגיע לו שיסבול שיכאב לו כמו שלי כואב שיפגע שיהרס זה מגיע לו שונאת אותו שיבין כבר שלא רוצה בו לעולם שיעלם שיצתמק שיגווע שיקח אותי פעם אחת ויחידה למקום טוב בו יש שקט רק שקט שנמות ביחד שנפגע אחד בשני עד הסוף עד הסוף עד הסוף שונאת אותו שונאת אותי שונאת אותם שונאת את כל העולם

נקודה יקרה. אני שומעת אותם מנהלת מלחמה קשה מול חלקים בעצמך, חלקים שלך. אני מבינה שכנראה למדת לשנוא ולכעוס עליהם, אולי כי קשה לכעוס ולשנוא כ"כ מישהו אחר, שהתעלם, שפצע, שאכזב. אני חושבת שזה בטח דיאלוג שמוכר לך היטב: כוחות האור מול כוחות הרוע בתוכך. ואני רוצה להזכיר לך שכל החלקים הללו הם את ושלך, ושיש בך כנראה את הקולות הכועסים והמוקיעים, אבל בוודאי גם את אלה המגוננים, המלטפים, המקבלים. אני מקווה שלאט לאט תוכלי למצוא את האיזון בין שניהם. לילה טוב, מלי.

עצוב שאתם לא פה. וכואב לי נורא . וזה בלתי נסבל. פשוט כואב.

הי ש. אכן ימים עמוסי שיבושים, ואני מתארת לעצמי שלא היה פשוט לראות פורום שקט. מקווה שהתקלות מאחורינו, ושיהיה אפשר להיות שוב ביחד. לילה טוב, מלי.

שלום לפורום לצערי, גם היום ממשיכים השיבושים באתר "דוקטורס" ואין אפשרות כרגע להעלות הודעות חדשות ולהתייחס אליהן. מנסים ללא הרף לשפר את המצב, וברגע שתהיה אפשרות לכך, נחזור למצב הרגיל והמוכר. עד אז לילה טוב לכולם, בתקווה שנתראה שוב, מוקדם ככל האפשר. להתראות דוד

שוב שלום לכולם אנשי האתר ממשיכים לנסות לשפר את המצב. ברגע שיהיה אפשרי נשוב כאן לפעילות כרגיל. בינתיים, מהצד השני של החומה, אפשר רק לשלוח איחולי החלמה מהירים לאתר ולאחל לילה טוב וחלומות פז לכל אנשי הפורום. להתראות בינתיים דוד

(ולאו דווקא למחשבים) הוא היה קצת חולה http://tinyurl.com/5lrbjs והזמינו רופא http://tinyurl.com/6owxa7 ואנחנו מקווים ש http://tinyurl.com/6xlk3t כי רציתי לאחל בוקר טוב לעצמי וללכת לדרכי http://tinyurl.com/64ljl8 וחוץ מזה, בחיי שתקלות מחשב יכולות לשמח אותי מאד לפעמים. איש ומחשב בחולשותיו, מגבלותיו וחסרונותיו.

היי דוד, אני מבינה למה מטופלת אוהבת ואיכפתית כלפי המטפל (העברה, תלות וכד'), מה שאני לא מבינה זה איך זה שהאהבה והאיכפתיות הם הדדיים גם מצד המטפל? איך נוצר קשר כזה של רגשות עזים ואינטימיות בין שני אנשים זרים לכאורה, לא על רקע רומנטי ולא על רקע של אינטרס כלכלי או אינטרס כלשהו אחר? האם לך יש או היה מטופל/ת שאהבת ואיכפת היה לך במיוחד? האם רגשות רחמים היו קשורים לאיכפתיות הזו? אני רוצה להבין איך זה שנוצר קשר כזה ואיפה רחמים נכנסים לעניין?

שלום לשואלת את שואלת שאלות מעניינות, חלקן גם אישיות למידיי. אנסה לענות כמיטב יכולתי וככל שארגיש נוח. התופעה של איכפתיות ומעורבות בקשר אכן אינה מוגבלת למטופלים בלבד. פעמים רבות מטפלים ומטפלות מוצאים את עצמם מרגישים טווח נרחב של רגשות כלפי היושב מולם. ואיך אפשר אחרת? ההקשבה, ההכרות ההולכת ומעמיקה והתגובה הרגשית כלפי התכנים העולים בהכרח מערבת את המטפלים בקשר. יש אינטימיות מיוחדת בקשר טיפולי - היא אינה אינטימיות של זוגות, היא לעולם אינה (אסור שתהיה) אינטימיות מינית, אבל היא בהחלט קיימת. וזו בעיקר אינטימיות של שותפות, בעיני, של חוויה אותנטית ועזה ששני אנשים עוברים יחד והיא מקרבת ביניהם, או יוצרת קשר ביניהם, בהכרח. וביחס לדברים אלה, שאני כותב, בוודאי שאינני יכול להוציא את עצמי מכלל זה: מטופלים שונים מעירים רגשות של קרבה עזה ואיכפתיות גם בי ותקופות שונות, מול מטופלים שונים, נוגעות ברבדים עמוקים של קשר. אבל דווקא בקשר לרחמים - רגש שמטופלים חוששים ממנו לא אחת - נדמה לי שיש פחות מקום בהיווצרות הקשר והקרבה הזו. יש משהו מרחיק ברחמים, משהו מעמדה של למעלה, או של שונות (אתה תכופות מרחם מתוך מרחק ובטחון, גם אם מוטעה; כשאתה קרוב ומבין אינך יכול שלא להזדעזע, או לחוש חלק מחוויית האדם, אבל אינך במרחק הבטחון של הרחמים), שאינני מקשר אותה בדרך-כלל לשלבים מגדלים או משמעותיים של טיפול ובוודאי שלא לאיכפתיות ואהבה. כך שאם יש רחמים, לפחות לדעתי, הם מאפיינים יותר את תחילתו של קשר, את המבט המרוחק יותר, החיצוני, לפני שהקשר באמת מעמיק. זהו, אלה תפיסותיי, לפחות כיום, לגבי הנושא. מקווה שעניתי על שאלותייך. להתראות דוד

אוףףףףףףףףףף בא לי לצעוקקקקקקק פשוט ככה נמאס לייייי צריכה לקבל החלטותתת המשףך לימודים עוד הזדמנות לזוגיות לאחר 3 וחצי שנים פתאום הוא מופיע לי אחרי חודש שלא דיברנו שאני האחת וכו....ואני לא יודעת מה אני מרגישה מבולבלת כול כך....כבר לא חושבת שאני רוצה ועם זאת עדיין חושבת על זה גם עצוב לי שיהיה לו עצוב וגם אני כנראה אהיה מדוכאת זמן מה כי בכול זאת תקופה לא קצרה עברנו יחד חייבת לעבור דירה פשוט לא יכולה לראות את אבא שלי מול העיניים פשוט מתוסכלת עצובה אובדת עצות של ממש מרגישה קנאה כול הזמן באנשים מתייעצת יותר מידי מצטערת ששיתפתי אחרים ביותר מידי פרטים על הזוגיות שלי:(

שלום ירין ברור שאת בתקופה מבולבלת מאוד, תקופה עם המון מחשבות,רגשות והתלבטויות. תקופות שכאלה מעיקות לא פעם כאשר הן מתרחשות, אך בדיעבד מתגלות גם כתקופות חשובות של גילוי עצמי והתפתחות. הייתי רוצה להתייחס בקצרה למה שאת כותבת על כך שאת מתחרטת ששיתפת אנשים רבים בחייך. נכון שבתקופות שכאלה יש לעיתים משהו מעמיס בעצות שונות מאנשים שונים ולעיתים יש את הנטייה להתפזר ולהוציא אנרגיות בכיוונים שונים ולא תורמים בהכרח. אך עדיין, נדמה לי שדווקא בתקופה כזו יש מקום וחשיבות להתייעצות עם אנשים קרובים ולדיבור על ההתלבטויות, דבר שלא פעם עוזר, ולו רק מהניסוח שלהם לעצמך והשמיעה של ההתלבטות בקול רם. החושב מכל, אולי, הוא נושא המינונים והסינון של אלה התורמים תגובות שאינן מסייעות לך. אך לאחר שעשית את מלאכת הניפוי, כן נשמע לי שיש מקום להעזר באנשים קרובים, בדעותייהם ובעצותייהם. בהצלחה דוד

שלום לכולם, כפי שבוודאי שמתם לב האתר עושה שדרוג במערכת דבר שגורם לקשיים בכניסה והעלאת הודעות. אנסה להשיב על תגובות שנכתבו עד 10, מחר. דרור

הם שידרגו, ובשדרוג ניקו את קור העכביש האחרון שחיבבתי. זה שבאופן מדומין נתליתי עליו והצלחתי ליצור קשר. אין לכם מושג על מה דיברתי, ההצעות הפסיכולוגיות המוכרות והמתבקשות לא במיוחד חברות שלי עכשיו, וההודעה הזאת נכתבה באופן מנותק, מה שמסביר את נוכחותה לרגע.

שלום לך את כמובן צודקת וחלק מהודעתך, אם לא כולה, נשארה לא מפוענחת בעיני. עדיין, אני תוהה האם את מתייחסת לחוויה של העזרות בפורום, לחוויה כי יש כאן משהו מחזיק, ולו שברירי ומאיים להיקרע. והשדרוג, שסילק את החוט הזה, השאיר אותך תלוייה באוויר, או במעין תחושת נפילה. אני מקווה שאם אכן בכך מדובר הרי שתראי בתשובה זו מעין ניסיון לטוות מחדש את אותו קור שנקרע, ניסיון לתפוס אותך שוב ולהחזיר לך חלק מתחושת הקשר, רופפת ולא בטוחה ככל שתהיה. להתראות דוד

אני דווקא זוכרת שדיברת על הגירסא הישנה/קודמת אליה הצלחת להגיע מכאן.. את אלופה. אף לא ידעתי על מה בדיוק את מדברת ואיך את מגיעה למקומות של מאחורי הקלעים, נעה בגמישות בין התפאורה שמאחור, חדרי ההלבשה, השקט והרעש האור והצל.. זה כשרון מיוחד, את יודעת.. קור העכביש המוכר עשה לך תחושה של בית.. אבל אולי הבית מוכר מספיק גם בלעדיו? ואולי תמצאי ענפים חדשים לבנות בהם בית, להתחבא בין העלים כשצריך ולצאת כשמוכנים.. פרידות זה קטע קצת קשה.. אני מקווה שמעבר לשדרוג הלא נעים את בטוב.. חיוך מוכר :-) אולי סוג של קור..אולי.. ל.

אני בת 27. לכאורה במצב מצויין , בעלת מקצוע מכובד, עבודה...משפחה מקסימה רק שאני הייתי קורבן לניצול (התעללות מינית) מצד סבא בגיל צעיר ביותר (4? ). כלל כפייה של מין אוראלי אנאלי וחדירה וגינאלית. מבחינת הסימפטומים הכרוניים,ף חוסר זיכרון לפני גיל 18, הפרעות אכילה, אובדנות, פגיעה עצמית, והאבחנה האחרונה הפרעה דיסוציאטבי. יש לי מטפל מדהים ופסיכיאטרית אך נגמר מה שהם יכולים לתרום,\ אני בגיל שסביבי אנשים מתחתנים, נכנסים להריון ולי פילו לא היה קשר אמיתי אחד. אני מרגיזה שהכל הרוס. למען האמת הייתי מעגדיםה למותץ (התאבדות אינה אופציה בשל ההשלכות המשפחתיות) אני שונאת את החיים. אני רוצה להעלם!!!!!!!!!!!!!!! דניאל-מיכל

אם אין לך זכרון לפני גיל שמונה עשרה איך את יודעת מה עשה לך? דרור מה זה הפרעה דיסוצאטבי?

שלום חלי הפרעה דיסוציאטיבית היא הפרעה המוגדרת על-פי קריטריונים שונים והיכולה להוות חלק מאבחנות פסיכיאטריות שונות, כמו גם לעמוד בפני עצמה. באופן כללי, מדובר במצב בו חלקים נרחבים של החוויה ושל הזכרון אינם זמינים למודע ומתרחשים (או התרחשו בעבר) מתוך חוויה של ניתוק מהחלק העיקרי של התודעה. במידה ודבר זה מתרחש שלא כתוצאה ממצב פיזיולוגי כלשהו, או כתוצאה משימוש בחומרים שונים, הרי שיש יסוד לשער כי הוא נובע מגורמים פסיכולוגיים הנמצאים בעברו של האדם. להתראות דוד

בוכה בשבילך ואיתך

מיכל שלום, הדברים שאת אומרת הם קשים, ואני מרגיש קצת חסר מילים, מה כבר אוכל לומר שיעזור, שלא נאמר לך שיעמוד מול התחושות הקשות הללו והייאוש המתלווה אליהם. אני מבין שאת חשה כרגע שאי אפשר לתרום לך עוד, אבל אולי כן ניתן לאפשר לך לבטא את הכאב, לבטא אותו בנוכחות מישהו שיוכל לעמוד בו גם אם זה יהיה קשה. שתוכלי לדבר עוד על מה שעברת ובהמשך תוכלי לאפשר לעצמך להרגיש מספיק יכולה להתמוד עם הזכרונות גם לפני גיל 18. דרור

שלום רב לך דר גליקסמן, לאחרונה אני סובל מהתקפי זעם בלתי נשלטים המציקים לי מאד. רופא המשפחה המליץ לי לפנות לטיפול %

שלום רב לך צחי, התקפי זעם בלתי נשלטים נובעים כמובן מגרויים סביבתיים ופנימיים שונים ומגוונים. ראשית אני ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה שלך לצורך ביצוע בדיקות דם מקיפות הכוללות גם TSH T3 T4 FOLIC ACID ,B12 וזאת לצורך בדיקת האיזון הביוכימי בגופך. במידה ואכן יתגלה חוסר איזון כל שהוא ניתן לטפל בזאת בצורה מהירה ואפקטיבית. המצב הכלכלי , החברתי והביטחוני בארץדורש יכולת התמודדות אישית שאינה קיימת אצל כל אדםת קשיים ביכולת התפקוד מובילים לרמת תיסכול גבוהה , המובילה לכעס עצמי ועל הסביבה ומכאן הדרך להתקפי זעם קצרה. השורה התחתונה ניתן בכל זאת ללמוד כיצד לשלוט על אותם התקפי זעם באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק . העיקרון הוא לבנות תכנית טיפולית ולהתאימה לך באופן אישי. מדובר בטיפול קצר מועד וממוקד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך . תוכל ליצור עימי קשר באמצעות האתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן הנכבד, פשוט טלפטיה- חשבתי על השאלה ששלחתי וקיוותי כי אמצא את תשובתך וראה זה פלא תשובתך הופיעה במלוא הדרה. אעשה את שהצעת ואעדכן אותך כבקשתך מודה לך מקרב לב על התיחסותך הרצינית ותשובתך הברורה בתודה והערכה צחי

שלום דרור אני כותבת מתוך כאב עצום, על הדבר שמעולם לא חשבתי שייתכן, לא חשבתי שכך ינטוש אותי האדם שהפך להיות אחד היקרים לי בשנים האחרונות. ניסיתי הכל, שלחתי לו הודעות סמס, מיילים, התקשרתי והשארתי הודעות קוליות..הוא לא עונה, החליט יום אחד למחוק אותי, וכל כך בטחתי בו. איזה מטפל משאיר בן אדם בדיכאון שאומר שהוא במצוקה וזקוק לעזרה? בן אדם שהבטיח שהחדר שלנו הוא בית, שאנחנו משפחה. המילים האלה מהדהדות עכשיו ריקות..כן, משפחה, בדיוק כמו זו האמיתית שלי. כמה עצוב. מנסה להבין מה עשיתי..הייתי בדיכאון ולא הצלחתי להגיע שתי פגישות ומאז התפרק הכל. אסור, אסור לאבד שליטה אפילו לרגע אחד. כולם פה כל כך עצובים, נילי שסיפרה לפני כמה שבועות דבר כל כך מזעזע ( נילי, מצטערת שלא הצלחתי להיות עצובה איתך, חזקה איתך..) למה העולם כל כך פוצע, פוגע שורט? למה מטפל שתמיד התקשר אחרי פגישה שלא הגעתי, תמיד חזר לטלפונים, תמיד הבין שחרדת נטישה היא הסיוט שלי, עושה לי את הדבר שהכי כואב לי. שלחתי לו הודעות שהוא מעך לי את הלב אחרי כל כך הרבה זמן שלקח לי לבטוח בו, שאני צריכה אותו ולמה הוא מחק אותי? דממה. מנסה להאחז בחיים, אבל הקנה האחרון שהחזקתי בו נשמט ואני עייפה.כבדה מדי לעצמי

אולי קרה לו משהו?

אופיר שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך, את ההרגשה שנשארת לבד, שסמכת ונפגעת. אני שומע בדברים שלך גם אי הבנה מדוע הוא עשה זאת, מדוע דווקא הוא שהיה צריך לשמור עלייך פגע בך. אני לא יודע מדוע, הדברים כפי שאת אומרת אותם אכן מעלים סימני שאלה. אבל עדיין חשוב לי שלא תישארי לבד, במיוחד עכשיו. אם את לא מצליחה או לא רוצה לחזור לטיפול אליו חשוב שתפני לטיפול אחר, עם כל הקושי שאני בטוח שיש בדבר. דרור

הי דרור קשה להגיע לאתר בימים אלה, אבל אתה הצלחת להגיע אליי..תודה על המילים החמות..כן, זה נורא, וזה מבלבל..כבר קיבלתי המלצה למטפלת אחרת, אני יודעת שאני לא יכולה כרגע להיות לא בטיפול, קבעתי איתה לעוד שבוע, אבל זה מרגיש כל כך מוזר והזוי, כאילו אני מחליפה אותו, ואי אפשר להחליף אותו, עדיין מנסה לאסוף את השברים. דרור, תודה שאתה פה.. אופיר

אופירי מותק אולי פשוט תלכי לשם...הוא בטח לא עזב את הקליניקה:-)

מנסה לחשוב יחד אתך. אולי חשבת גם את על אותה אפשרות . לגשת אליו פיזית לקליניקה, ולבדוק מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג. ובטח לא להמשיך ולהתעלם. אולי זו הצעה נאיבית משהו..והעניין מורכב יותר.. בכל מקרה ניסיתי..

יש לי שאלה בבקשה האם לא קורה לך לפעמים שאתה מגיע לפורום ורוטן במחשבות שהפלת עליך תיק בזה שהתנדבת ואתה צריך לענות לענות על כל השאלות שאנשים צברו בסוף השבוע? והאם קורה שאתה רואה הודעה של מישהי וזה מעורר בך רגשות לא נחמדים אבל תענה לה בחיבה למרות הכל? אתה לא חייב לנו כלום, אז למה?

שלום לך, אני אתחיל דווקא מנושא ההתנדבות, אני חושב שמעטים הדברים שאנו עושים בחיים מבלי לקבל עליהם תמורה כלשהי. כך שהמילה התנדבות יכולה לפספס את המטרה כאן. אני מקבל מהפורום לא מעט, גם אם לעיתים זה לא פשוט (מעניין אגב שדווקא כשאת שואלת את זה האתר נקלע לקשיים טכניים שמקשים גם עליי). לגבי הנחמדות, גם כאן אני רואה את תפקידי כאן בניסיון לחשוב על הפנייה, כיצד ניתן לעזור לפונה לחשוב עליה גם כן ובמידת האפשר לתת תשובות. אין כאן התנחמדות בעיני. ולבסוף, מרגע שלקחתי על עצמי לנהל את הפורום אני מחוייב להיות מקצועי כפי שאני רואה זאת, וזה אומר גם להתמודד עם רגשות שונים שעולים כאן. דרור

שוב פה איתך, במשמרת שלך..(מעיקה שאני?) מנסה לדבר אל עצמי דרכך..בדכ מצליחה. מנסה להבין ..איך שנים של הבנה ..והשלמה ?.שנים של ידיעה..שהכניסו לתוכי .. שאי אפשר באמת ל"אהוב" אותי , להיות איתי .. מבלי להפגע .. מהווים עכשיו צומת של חוסר ודאות להמשך הקשר הטיפולי שלי. מנסה להבין עד כמה אני "מאיימת" באמת והורסת כל דבר. ספגתי לי המון תובנות ..כואבות מילדותי .. בדרכים שהחדירו לי .. בדרכים שונות ומשונות. מרגישה איך משחזרת אותם מחדש עכשיו בקשר הטיפולי. אתה יודע,תמיד ידעתי ש.. הקרבה שבי מאיימת. המילים שלי מאיימות . השתיקה שבי מאיימת. הכאב שלי מאיים. הצרחה שלי מאיימת. הישירות שבי מזעזעת. ההתערטלות המילולית שלי .. מביכה .. עייני מדברות במקומי ..מאיימות על כל סדר נעים וטוב. מבטי החודר ..מפשיט לו את שקרי "סביבתי". שמיעתי החדה ..המיוחדת היא כזו ש(((רק )))) בוחנת,בודקת, מערערת את כל את "מנעולי השתיקה" האפשרים .. מילותי - (אמיתותי) ..מסכנות להן שקרים איתנים. זעקתי הנואשת לאהבה מיטיבה , מפילה לה .. חומות אטומות. אני מאיימת..כן אני מאיימת. או אולי בעצם דרור, אני מסוכנת? מזמן כבר יש הבנה בתוכי שאסור שתהא לי .. שום ציפייה((((( לקרבה ,לנוכחות , לאהבה מיטיבה)))))). טוב בעצם כן דרור .. יש בי (((((ערגה))) מטורפת לזה , אך בחיי שלא ציפייה. יש בתוכי תמיד אבל תמיד .. ציפייה שוב - לפגיעה.מכה.דחייה.נטישה.(בעיקר נטישה) אלה ..נאמנים לי כבר שנים ..במיוחד מהאנשים הכי קרובים. הפגיעה , הדחייה, הנטישה .. כאילו ולא מאחרים אף פעם לבקר אותי - הם חלק מאוד נכבד מחיי.. ביננו לעולם לא התאכזבתי מהן..:-( ופתאום כאילו מבלי לצפות, ..הוא משנה לי את זה .. עם הכעס העצום שמלווה אותי בטיפולים האחרונים אצלו- אצל איש השיחות שלי .. כאילו יש שם .. איזה חלק שמנסה בו .. להרעיף בי איזו נוכחות מיטיבה שלו ?.. רצון שלו כן.. להתמודד יחד ? להלחם איתי ?..למרות? מן הרגשה של .."טונות" הכלה , למרות ..שאני מנסה בכל כוחי להרוס אותו ואת הטיפול? (אני מקללתבכוונה , מדברת לא יפה , מתנהגת בחוצפה ..) והוא .. שם?..איך זה יתכן...?!. אני מרגישה שאני עומדת הפעם בצומת מסוכנת ...לא יודעת מה לעשות . מרגישה ממש חסרת אונים . לא יודעת לאן לפנות. איך להמשיך. עומדת כאילו מול איזה נחשול מטורף..כזה עצום .. שמפחיד אותי מאוד .. ו..דרור, הפעם אני באמת לא יודעת איך לנווט אותו אצלי .. זה מגיע יחד עם "מקהלת הקולות" המתנגדים בתוקף להאמין שהוא לא יפגע בי שוב. כאילו איבדתי את האמון שלי בו , כאילו הוא מרגיש לי חסר יציבות .. לא אחראי.. פוגע .. כאילו שאר הדברים שהיו בו עד לפני ההודעה על ה"מעבר" הזה.. פשוט נמחקו .. מצד אחד הוא פגע בי .. מצד שני הוא מנסה להיות איתי. איך זה מסתדר?!!!! ולמה כל הדבר הזה נחווה אצלי בעוצמות כאלה מטורפות? אני מפחדת.דרור.. מהמעבר איתו. שצריך להיות כבר ביום חמישי הקרוב . היום הייתה פגישה אחרונה בקליניקה בבית. כאב לי נורא .. אבל שיחקתי לו שהוא לא מזיז לי . יצאתי ממנו ואז רק בכיתי בטירוף.. אולי חצי שעה בלי הפסקה באוטו.. התפרקתי כולי . לא מאמינה שיוצאות עוצמות כאלה של כאב , אכזבה, יאוש , פחד ..מעצמי.לא מאמינה שיש בי עוד דמעות .. מפחדת מכל מה שקורה לנו שם בקשר בשבועיים האלה..(עד שהרגשתי שקט ובטחון איתו). אני מפחדת. מהחוסר יציבות בתוכי . מכל סימני השאלה . מהדברים שנשארים עמומים ולא החלטיים . מכל מקהלת הקולות בתוכי . ממאבקי הכוחות .של הילדה הקטנה שבי . מהיאוש והתסכול ששואבים אותי. מהכללל ... דרור..זקוקה לך. חיבוק. שרית

שרית שלום, נשמע שהמעבר שהוא הודיע עליו העיר בך תחושות קשות של חוסר אמון, אי יציבות ותחושה שהוא פוגע בך. התחושות הללו מבלבלות מאוד, ואני חושב שדווקא עכשיו, ההישארות בטיפול הבחינה של מה עובר עלייך, דווקא מולו חשובה במיוחד. חשוב שתצליחי לתת לעצמך לבכות מולו, לא לנסות ולהראות שלא אכפת לך, כי אכפת לך ואת יודעת את זה וחשוב שתדעי שגם הוא יודע ורואה. חשבתי גם על התחושות שלך שאת מסוכנת ועד כמה חשוב להבין מהיכן התחושה שאת, לאחר הפגיעות שעברת, דווקא את היא המסוכנת להיות בקרבתה. ושוב, אני מבין עד כמה קשה להיות בטיפול עכשיו, אבל יש ביניכם קשר משמעותי שאני חושב שיכול להתמודד עם זה. דרור

אנ מאוד מדוכאת היום ואני שונאת את זה! אין לי שום סיבה להרגיש כך אבל אני מרגישה כך, אני שונאת את חוסר השליטה שלי ברגשות ובתחושות שלי. אני לא מדוכאת בראש, אני יודעת שאני בסדר, אבל הגוף שלי רוצה להכנס מתחת לפוך ולהשאר שם. איך אני מפסיקה את זה? איך אני יכולה לשלוט בזה?

אבי"כ שלום, את כותבת על התחושה שדברים קורים לך מבלי שאת יכולה להבין, לא מבינה מדוע לפתע את מדוכאת. זו תחושה קשה, להרגיש שאי אפשר לשלוט על עצמנו, שהדברים לא מובנים לנו בעיקר בתוכנו. את שואלת איך אפשר לשלוט בזה, זו שאלה חשובה שהתשובה עליה מצויה לדעתי בניסיון מתמשך לבחון מה קורה בתוכך, האם באמת אין סיבה לשינויי מצב הרוח, האם ניתן להבין אותם ולקשר אותם. אבל אולי בראש ובראשונה לבדוק מדוע כל כך קשה לך עם עצמך, עם הדרך בה את רואה את עצמך. דרור

תודה אבל מה הקשר לדרך בה אני רואה את עצמי? אגב אני מרגישה הרבה יותר, בסוף פשוט הלכתי לסרט לבד כדי להפסיק לחשוב על זה ולהתעסק במשהו אחר שתופס את כל תשומת הלב שלי וזה עזר

שונאת את החיים שלי, שונאת את עצמי, שונאת את האוויר שנושמת, שונאת את המחשבות שלי, הצרכים שלי, השגעון שלי, שונאת את הילדות שהייתה לי, שונאת את העבר, הווה, העתיד. שונאת לקום בבוקר וללכת לעבודה ששונאת, שונאת לקיים יחסי מין עם זה שאוהבת, שונאת את הגוף שלי שחיה בתוכו, שונאת את זה שלא מצליחה לאהוב את עצמי, שונאת את הטיפול, שונאת פסיכולוגיה בגרוש, שונאת מתנשאים, חכמים, חייכנים, שונאת את אלה שאוהבים את לא משנה מה, שונאת שאוהבים אותי שונאת שאוהבת חזרה. שונאת אופטימיות ותקווה מלאכותית של אלו שלא מכירים כאב, שונאת הטפות מוסר על כמה החיים יכולים להיות אחרת. שונאת את אלו שמבינים הכול ולא יודעים כלום, שונאת שהרצון למות נחשב לא נורמאלי. אני נשמעת כמו השיר הטיפשי שאומר " אני שונא אנשים בעיקר חלשים שבמקום לדבר הם שותקים" שדרך אגב שונאת אותו גם. שונאת את הפורום הבכייני הזה, שונאת שכותבת פה למנהלים שמשקפים לי כמראה שבורה את מה שלא רואה. שונאת את זה שלא הצלחתי למות השבוע, שונאת שהתחלתי למות, ניסיתי לקחתי בלעתי, שונאת את זה שלא הלכתי עם זה עד הסוף, שונאת שאני פחדנית שעדיין פה. שונאת את זה שכשכותבת שונאת אז נשמעת כועסת כשבעצם רציתי לכתוב כואב. זהו.

השיר אומר: "אני שונאת אנשים אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים"... וזה נכון...

שלום לך, כשקראתי את הדברים שלך הרגשתי שאני מתקשה למצוא מה לומר. כל דבר שחשבתי עליו נשמע היה לי לא מספיק, לא מספיק כדי לענות על מה שכתבת, לא מדוייק מספיק. כיצד לא להיות מתנשא ועדיין לאפשר התבוננות, כיצד להחזיק תקווה אך לא להכאיב בכך כיצד לומר שאני דווקא שמח שבסופו של דבר לא פגעת בעצמך, ממקום שלא יחווה כמרוחק ולא מבין. כיצד אני מעביר את הרגשותיי כך שהן יובנו כפי שהתכוונתי להן. ולמה אני מייגע אותך בסיפורים על הרגשתי? משום שבסוף דברייך חשבתי על כך שאת אומרת כי בדברייך את רוצה לומר שכואב לך, להעביר עד כמה כואב לך אבל ההרגשה היא שאת לא תהיי מובנת שאת תישמעי כמתקיפה וכועסת. בעצם חשבתי כמה לעיתים קשה להרגיש שהצד השני יכול להבין ולהרגיש. הדברים שלך בסוף באמת עזרו לחדד את התחושה שלך, אני מקווה שגם הדברים שלי יגיעו כפי שהתכוונתי, ואם לא אשמח אם תוכלי לומר לי. דרור

?????????????????????????????????????????????????????? באיזה קלות מתייחסים פה לנסיון התאבדות? יש דרך לאתר את הכותבת ולשלוח אליה מישהו כמו שעשו לנילי? זה במידה והכותבת בחיים עדיין ולא התאבדה כבר או שתתאבד מחר מי יודע? ????????????????????????????????????????????????????

היי דרור.. יש לי כל כך הרבה נושאים עליהם הייתי יכולה לדבר עכשיו.. אולי בגלל זה.. כדאי שאמעיט.. אולי בגלל זה כדאי שאספר שפשוט נמאס לי לחשוב ולהיות עם כל הדברים שאני. לא שרוצה אחרת.. פשוט רוצה מנוחה. גם מעצמי. אני מותשת. אני עייפה.. עייפה כל כך למרות שעכשיו ממש עכשיו קמתי מ 5 שעות שינה.. אני פשוט מותשת כי זה מתיש לחיות. דרור... יש לך סיבה טובה מדוע חיים אנשים...?? מדוע אני לא רואה אור או לא מסתפקת היכן שאנשים מסתפקים. אני לא מבינה את כל הפילוסופיה שרבים ניסו להבינה, העומדת מאחורי סוד החיים. אכן, החיים הינם סוד עצום בשבילי, שקטנה אני מלהבינו. קטנה אני מלהכילו.. אז זהו דרור.. לא הרבה אני אעמיס עליך היום.. מרגישה שכבר מעמיסה הרבה על עצמי, ועל אחרים.. רק קצת מחשבות שגדולות עלי בכמה מידות.. ועוד קצת אפיסת כוחות.. אין לי כח. אני מותשת דרור.. אני כל כך צריכה לנוח.. מנוחה אחרת הפעם. חיוך עצוב כזה.. ומבט עייף כל כך.. ~נילי~

נילי שלום, אני שומע את העייפות שלך, ואי הרצון שלך להעמיס עליי אולי מתוך הרגשה שזה יעייף גם אותי. אבל בכל זאת חשבתי על השאלות שלך, ויש משהו שנשמע שהוא באמת מעייף כאשר שום דבר לא ברור מאליו, כלום לא בא בקלות.והמחשבות שכן עולות מכבידות ונראות ללא פיתרון. אני יכול לחשוב על סיבות מדוע לחיות לא יודע אם הן טובות או לא, גדולות או לא, אבל אני תוהה האם את יכולה לבדוק עם עצמך ואפילו כאן מה הסיבות שלך. גם אם הן לא נראות חשובות או מיוחדות, שווה לתת להן גם כן מקום לצד סיבות אחרות שעולות בשל הקושי שהחיים מזמנים. דרור

היי דרור , רציתי לשאול האם בכול קשר טיפולי חייבת להתפתח תלות ? מה גורם למטופלים מסויימים להיות יותר תלותיים מאחרים ? ואיך אתה בתור מטפל מתמודד עם מטופל מאוד תלותי שמנסה ליצור איתך קשר כל פעם מחדש מעבר לשעה של הטיפול ?ומה עושים כשהתלות מזיקה לטיפול ? תודה.

מיכל שלום, תלות היא חלק בלתי נפרד מטיפול לפחות לפי גישות טיפול מסויימות. התלות מאפשרת לאדם להתמסר לטיפול, ולהסיר מעט מההגנות. יחד עם זאת החוויה של תלות עלולה להיות מכאיבה ומפחידה, בעיקר כאשר היא טומנת בחובה גם חשש מנטישה. אנשים שונים זה מזה ברמה בה הם חוששים מנטישה והקשר שלה לתלות ואמון, ולעיתים הטיפול מתמקד ביכולת לסמוך, לתת אמון ולהתמוד עם חרדת הנטישה הטמונה בתלות הנוצרת. לדעתי כל מגע בין מטפל למטופל צריך להיות מובן בהקשר הטיפולי שלו. כך שרצון של מטופל ליצור קשר מעבר לשעה צריך להיות מדובר בטיפול, לנסות להבין מה המשמעות שלו בעיקר מבחינת הקשר בין המטפל למטופל. דרור

שלום אני בן 29 שמנותק חברתית ואף פעם לא היו לי חברים מגיל קטן אני ביישן ושתקן ורגיש מאוד ומאוד פגיע ומהר לוקח ללב ומהר מאבד תקווה אם נכשלתי בעניין מסויים אני גם מאוד עצבני ויש לי התפרצויות זעם חזקות יש לי כעס חזק על מצבי ועל האנשים שמסביבי ועל הגורל אני לפעמים מכה את הראש שלי בקיר וזורק חפצים ומכה את ידי בשולחן אני מסתגר בבית באופן מלא פשוט אני מרגיש שאני לא יכול לצאת מהבית כי אני לא רוצה לפגוש אנשים ומרגיש בושה בקרב אנשים בגלל מצבי

אורי שלום, אתה מתאר את המצב שלך ואת הכאב שהוא מסב לך, ואני חייב לומר שדבריך נגעו בי. נשמע שיש משהו במפגש חברתי שמאיים עליך, גורם להתפרצויות ותחושת בושה קשה. עצתי היא לנסות לפנות לטיפול ואולי אפילו בשני שלבים. בשלב הראשון טיפול פרטני, במהלכו תנסה להבין מה מסעיר אותך כל כך במפגש בין אישי, בשלב שני ובמקביל לשלב גם טיפול קבוצתי שנראה לי שיכול להיות משמעותי עבורך. דרור

אני בת 35 נשואה +2 אני סובלת מדיכאון ..טופלתי טיפול קצר בעבר הרחוק אצל פסיכיאטרית של הקופה אבל הפסקתי מחוסר יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים.לפני כחצי שנה פניתי לרופא משפחה וקיבלתי כדורי שינה וריסיטל בשל איבחון של דיכאון.לפני כשלושה חודשים ניסיתי להתאבד בעזרת כדורים.אך ללא הצלחה.יום לאחר שהגעתי לביתי מבית החולים החלו הטלפונים משרותי הרווחה לצלצל..מדאגה לילדי.לאחר מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית פניתי לקופת החולים על מנת לקבל סיוע רפואי מפסיכיאטר של הקופה.לפני כחודש הייתי בשיחה אצל פסיכיאטר..הוחלט לא לאשפז אותי בשל עצם היותי מודעת לבעיה ומוכנה לקבל טיפול.הומלץ כי אגש לתחנת בריאות הנפש באזור מגורי(תחנה שברשות הממשלה)ושם אקבל טיפול כדורי ושיחתי.פניתי אליהם..ועד היום למעלה מחודש ועם כל זה שהתרעתי על כוונותי האובדניות..ועל השפעת הדיכאון גם על ילדי..אף אחד טרם התקשר וקבע מועד אפילו לא לשיחת מיון..לשאלתי :האם אין זמן "תגובה"שאמורה רשות כזו לתת מענה?אני מודעת לתורים הארוכים שיש אבל ..כשהכתובת רשומה על הקיר יש סידרי עדיפויות לא?! אשמח לתשובתך

מירי שלום, את מודאגת ממצבך, ומההשפעה שלו על ילדייך ומדברייך אני מבין שניסית לקבל עזרה אך עד כה ללא הצלחה. זה נכון שמרפאות לבריאות הנפש עמוסות עד מאוד. יחד עם זאת גם שם ישנה רמה מקצועית שנעשה נסיון לשמור עליה. עצתי היא שלא תחכי עד שיקראו לך, נסי, עם כל הקושי שבכך, להגיע לתחנה להתריע על מצבך ולדרוש שפסיכיאטר יראה אותך בהקדם. כמעט בכל תחנה יש פסיכיאטר תורן הרואה מקרים דחופים באותו יום. הגיעי לתחנה ודרשי לראות אותו, גם אם תיאלצי לחכות מספר שעות לשם כך. אם כל זה לא יעזור פני לחדר מיון פסיכיאטרי, ודווחי על מצבך. בהצלחה, דרור

שלום רב, אני סובל מעצב לא מוסבר,חוסר ריכוז, חוסר מוטיבציה ורצון לעשות דברים,פשוט בלי חשק, בתקופה האחרונה תחושה זו התחזקה, אני מתקשה להרדם בלילה וגם אם אני ישן הרבה אני עייף רוב הזמן, תחושה זו חזקה מאוד מהרגע שאני קם והולכת ונחלשת במהלך היום. לפני 6 שנים הייתי אצל פסיכיאטר עקב משבר עמוק שנבע מאובדן של מישהו שקרוב לי, הייתי על סף תהום ולאחר התלבטות ארוכה וכן קריאה מרובה על הסימפטומים החלטתי ללכת לפסייאטר ולקחת תרופות. הטיפול עזר מאוד ולאחר 3 שנים הפסקתי. אינני יודע אם זה קשור לאותה תקופה ולעצם העובדה שהסיכוי שדבר כזה חוזר בעתיד יחסית גבוה. בכל אופן מכיון שרגע אני חש בעצבות מתמשכת שאני מגדיר כדיכאון קל עד בינוני איני רוצה להמתין יותר אבל גם לא רוצה טיפול שמלווה בתרופות סינטטיות. שקלתי לקחת רמוטיב אך לבסוף בחרתי בדבר היותר "טבעי" טבליות st. jhon's wart של חברת GNC(אותן רכשתי בחו"ל מאחר והן לא מורשות בארץ). ברצוני לדעת ,מאחר וזה ללא פיקוח, מה דעתכם צריך להיות הטיפול וכמו כן מה המינון עליו הייתם ממליצים?(מומלץ בין כדור אחד לשלושה ביום) האם להתחיל עם כדור אחד ואז להמשיך ליטול שניים? אם כן לאחר כמה זמן? תודה מראש,

רן שלום, אני מבין את החשש מתרופות פסיכיאטריות. אבל עדיין תהיתי מדוע אתה לא שב ומקבל טיפול תרופתי שבעבר עזר לך. טיפול שלדעתי יכול להיות לך יעיל ביותר גם כיום. לשאלתך, אני לא רופא, וגם לא כל כך מתמצא בתרופות מהסוג עליו אתה מדבר כך שאני לא יכול להמליץ לך על מינון. אני כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא כלשהו (עדיף פסיכיאטר) בנושא זה, בעיקר מאחר ואין פיקוח על התרופות כדבריך. ושוב המלצתי היא להיעזר בטיפול שהוכיח את עצמו בעבר עבורך. דרור

כל חיי הייתי אדם שמח, מאושר, פה ושם מדי פעם כאשר עלה משהו שלילי על סדר היום הייתי מושפעת מזה... לא משהו רציני. אני בת 28 בחורה בריאה,עוסקת בספורט פעילה ובסה"כ בסדר. בעברי, בסביבות גיל 16 עברתי הטרדה מינית מאוד חמורה, ולא טופלתי על ידי אף גורם מקצועי, פשוט נתתי לדברים להחלים מעצמם, נתתי לזמן לעשות את שלו. וככה עברו להן השנים והמצבור הזה של הדברים רק מחריף. כשהגעתי לצבא, הדברים התחילו להשתנות, שמתי לב לזה שהתבגרתי המון ועדיין דברים נשארים כמות שהם.עברתי תקופה מאוד קשה של חוסר הערכה עצמית ושינאה עצמית מאוד חריפה. אחרי שנה בצבא פניתי לטיפול קב"ן והייתי בטיפול במשך כמה חודשים. כשהשתחררתי הטיפול הופסק והדברים אומנם קצת השתפרו אבל עדיין המטען הזה לא נעלם. כיום, וזה קורה לעיתים מאוד קרובות, אני מוצאת את עצמי מאוד דיכאונית, לרוב מדוכדכת, שלילית, עצובה, בוכה המון, מתקשה לתקשר עם הסביבה, כועסת המון, מתעצבנת בקלות ועוד ועוד... ברצוני לציין שלאחרונה הייתי נתונה במערכת יחסית וגם היא הסתיימה בעקבות המצב הנפשי שלי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המון פעמים אני כועסת ורגע אחרי כבר לא יודעת בדיוק על מה, אותו דבר לגבי רגישות לסביבה, המון פעמים בלי סיבה מוסברת... אני מבולבלת המון פעמים תוך כדי או אחרי הבכי ולא מצליחה לזוכר בכלל ממה הכל התחיל.... אני מאוד מושפעת ממה שקורה מסביב אבל מאוד, ואין לי שליטה על זה. רגע אחד אני אומרת לעצמי שכן ורגע אחרי נכנעת לזה... מצבי הרוח שלי משתנים בצורה מאוד דרסטית מקיצון לקיצון וזה ממש מפחיד אותי. אני סוחבת איתי המון מטען. בימים אלו אני עובדת המון שעות, ואני בטוחה שגם לזה יש השפעה רבה על מצב הרוח שלי כי אני נתונה תחת המון לחץ, העבודה שלי מאוד מאוד מלחיצה... אני אובדת עיצות... כבר לא יודעת איזה שינוי לעשות על מנת להתחיל ולמצוא תשובה... ברצוני לדעת אם זה קשור באיזו שהיא צורה לפסיכיאטריה, כי כבר התחלתי לחשוב שאני משוגעת, או שמשהו ממש לא בסדר איתי... זקוקה לעזרה בהדקם האפשרי. תודה מראש,

א' שלום, את כותבת על התחושות הקשות שמלוות אותך כיום, כשנשמע שבעיקר מעיקה עלייך התחושה שאת לא מבינה מהקורה לך. מדוע את בוכה, מדוע את כועסת כל כך, מדוע הדברים שקורים לך מסביב משפיעים עלייך כל כך. משהו בסיסי בבטחון שלך נסדק, את מגיבה לזה, לכאורה הכל המשיך כרגיל, הסביבה וגם את. אבל משהו קרה לך, משהו שלא קיבל התייחסות מספקת, משהו שאני מניח שמשפיע גם על הדרך בה את מרגישה כלפי עצמך. ואת הולכת עם הכאב הזה לבדך. אני שמעתי שהיית בטיפול, ושהוא עזר לך. נראה לי שנכון יהיה אם תשובי ותפני לטיפול. תתני מקום לתחושות שעולות בך, למה שקרה לך. דרור

ד"ר מלי שבוע טוב תודה לך על תשובתך. שאלתי היא האם את יכולה להמליץ לי על יעוץ משפחתי שיש בו גם פסיכולוג קליני? שבו נוכל להגיע לטיפול, גם בתי וגם אנו ההורים, מקום קרוב למקום מגורינו פ"ת, או בסביבה. תודה מראש האמא

שיר שלום, אני מבין שאת שואלת בהמשך לדיאלוג שהתפתח עם מלי והיא תהיה כאן ביום חמישי. לשאלתך, אני מזמין את חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם למייל האישי שלך. כרגע לא עולה לי לראש פסיכולוג העוסק בטיפול משפחתי באיזור זה. אנסה לברר ואם אשמע אשמח להמליץ לך. דרור

שלום רב לדר מלי מרקוביץ / לתורן באשר הוא: שאלתי זו : אני יודעת שתפקיד אב במשפחה חוץ מפרנסה / כיהון כשר חוץ וכדומה הנו לשמש כעין "אחראי על " טיב היחסים בין בני משפחתו. לדוגמא, אם קיימת אי הבנה מהותית בין הבת לאימה, עד כדי אוירה לא נעימה, (וזו אףלאחר שהאם ניסתה בכל כוחה ל "הסתדר" עם הבת ), ************* בקצרה, ידוע לי שאב המשפחה עשוי לתרום בכך שינסה להרגיע הרוחות לברר , להבין ליישב ההדורים. ******************************************************************** במצב בו לאורך השנים אב המשפחה כראש הארגון מוושך ידו מכל אפשרות לברר ולפשר ולגשר ( בהקשרים דומים ), גוברת המרירות נגדו בנושא. ****************************************** * כיצד ניתן להתבונן על הרעיון בעזרתך ? תודה מקרב לב.

מלכה שלום, נשמע שאת מרגישה נטושה במערכה לבדך, זקוקה מאוד לבעלך שיהיה שם לצידך יגבה ויקל על העול מעלייך. כועסת עליו על שהוא לא שם, נמנע מלהיכנס למקום הזה. ואכן זהו מצב לא קל. אבל חשבתי על ההגדרה שלך אותו כראש משפחה המתערב כאשר מתעורר קושי, מה מקומו כאשר אין קושי, בחיי היומיום הסדירים של המשפחה? האם גם שם הוא נעדר ואם כן האם גם שם זה מפריע לך. נראה לי שבכדי לנסות ולשנות את המצב חשוב בראש ובראשונה ליצור יכולת דיבור בינך לבינו. לא רק בעיתות משבר, אלא בכלל. להבין כיצד הוא רואה את מקומו במשפחה. וכיצד את היית רוצה לראות את מקומו. ייתכן שגם אז עדיין לא יהיה שינוי מהותי אבל שווה לנסות. דרור

שונאת את עצמי, מאוד. מתביישת בקורות החיים שלי לא טובה או מוכשרת בכלום לא גאה בשום דבר שעשיתי או בשום החלטה שקיבלתי אי פעם לא מוצאת את עצמי מיציתי את כל דרכי המוצא מהמצב מותשת מהשנאה העצמית הזאת, מהסלידה שלי מעצמי. מה עושים? טיפול? ניסיתי, עזר באופן זמני, נאלצתי להפסיק ועכשיו הכל קורס שוב? רעיונות אחרים?

שלום י. כואב לשמוע שזו ההרגשה שמלווה אותך. אני תוהה האם את באמת מאמינה שיש אדם שהוא רק כשלון טהור, שיש בו רק מגרעות וחוסר, שאין בו או במה שעשה דבר אחד טוב, חיובי? האם את יכולה להסכים איתי שבוודאי אפשר לתאר אותך בצורה יותר מורכבת, שמכילה, קרוב לוודאי, נקודות חולשה, אבל ללא ספק גם נקודות חוזק, כשרון, חיוביות? אני מתארת לעצמי שאת כבר יודעת שלפעמים הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו צובעת לנו את המציאות. כשהערך העצמי והדימוי העצמי נמוכים, קשה לשפוט ולקטלג את עצמנו באופן מיטיב. אני רוצה לעודד אותך לחזור לטיפול, כדי שיהיה מישהו מבחוץ שיוכל לעזור לך להרכיב משקפיים אחרות, ולהסתכל על עצמך באופן פחות שיפוטי ומבקר. הרי מגיע לך גם לאהוב את עצמך. בהצלחה, מלי.

מלי אני משתגעת לא יכולה להרגיש עוד

נקודה יקרה. כמו לכוכבית וכמו לשיר, גם לך אני רוצה להעביר מסר של אופטימיות ותקווה. מקווה שהאור שבקצה המנהרה ימהר להגיע, ושבינתיים תעשי הכל בשביל להקל על עצמך. הלוואי שתרגישי טוב יותר בהמשך, מחזקת אותך מרחוק, מלי.

מה עושים שניגמר כל הכוח להכול ?

שלום כוכבית. אני מצליחה לשמוע את המצוקה, הכאב, הקושי. בטוחה שלא קל לך, ושאת סובלת. אני רוצה מכאן, מבחוץ, לעודד אותך שאת עוד תרגישי אחרת. אני מתארת לעצמי שכבר היית במצבים כאלה בעבר, ואולי אפילו בגרועים יותר, ובשלב מסויים יכולת כבר להרגיש אחרת. בטוחה שגם כאן מחכים לך עוד ימים אחרים, טובים יותר, אופטימיים יותר. בינתיים תצטרכי להיות חזקה ולשרוד את המשבר. קחי נשימה ארוכה, נסי להקל על עצמך, ומקווה שתמצאי במהרה גם אזורים של שלווה ושקט. היי חזקה, תרגישי טוב, מלי.

מנסה לא להתייאש. באמת. היום היה קצת אחרת... היא נסתה למשוך אותי למקום שבו אגיד לה, מה לדעתי קרה לה (שוב!) מולי בשבוע האחרון. סירבתי. פשוט סירבתי. היא שאלה אם אני חושבת, שהיא איבדה את הסבלנות. עניתי לה "אם ככה את אומרת..." היא ענתה שהיא לא אומרת, שהיא שואלת... לא עניתי לה. נמאס לי מזה. יש גבול גם לשיתוף הפעולה שלי עם כל הפעמים שהיא freaking out... היא דיברה פעמיים עם הפסיכיאטר... כשהגעתי אליו השבוע הייתי מלאת היסוסים וספקות... לפי מה שהיא אמרה לי, התמונה שהצטיירה אצלו - כתוצאה מהדברים שהיא אמרה לו - היא שאני בוודאי לגמרי out ולא רק שירדתי מהפסים, אלא גם התרחקתי מהם אלף שנות אור... ואז הבנתי, שהוא לוקח את הדברים שלה בערבון מוגבל. כל-כך הוקל לי. אמרתי לו שהיא כבר שבועיים לוחצת על ECT, ושציפיתי לשמוע ממנו שזה הפתרון. הוא אמר לי, שמותר לה להגיד את זה, אבל הוא הרופא והוא מחליט וזה עדיין לא הפתרון. עדיין לא... שתי הפגישות האחרונות אצלה היו, שוב, דם ואש ותמרות עשן... נשמע דרמטי אבל זה נכון... ביום שלישי, בערך 3/4 מהפגישה היא זעמה עליי. לאחר מכן היא הצהירה "די. אני לא מתרגזת יותר!" ואז התחילה להסביר לי שהיא בעצם כבר לא יודעת מה לעשות. שנוכח המצב היא מרגישה תסכול ועצב... ואז התחילה לבכות... ואז עברנו את השלב הזה... עברנו לשלב ה"אני מתקשרת, מיד אחרי שאת יוצאת מפה, לפסיכיאטר, כדי לדווח לו על הפגישה הזו. ואני אומרת לו שככה אני לא מוכנה להמשיך! ואת תלכי אליו, ואת תגידי לו שאת רוצה ECT!"... כן, ממש רצתי אליו בתחינה נואשת שזה מה שאני רוצה. אתמול היתה פגישבה נוספת של קריזה מתמשכת עליי... נשארתי אדישה אל מול הזעם הזה. כבר לא מפריע לי יותר. והיום... שוב ד"ר ג'קיל... רק שהפעם אני נותרתי עם השיתוק והשתיקה... מה כבר יכולתי להגיד כשבעצם אני לא יודעת, מה יעורר את הזעם מחדש? לא אכפת שהיא מתרגזת... אבל לא בשביל זה אני באה... מלי, אמרת פעם למטופל (לא חשבת בינך לבינך, אלא ממש אמרת) - "אני כבר לא אוהבת אותך, כבר לא אכפת לי ממך ולא אכפת לי אם תשב ותשתוק פגישה אחרי פגישה"?

twisted mind שלום. נשמע שיש הרבה עוצמות בטיפול, והרבה חלוקה של "טוב" ו"רע", ושל "טובים" מול "רעים". אני שומעת כמה כאב וכעס יש מול הטיפול, אבל בטוחה שאת מחזיקה גם רגעים אחרים, נוספים שלכן יחד, ואולי אלה הם שמאפשרים את המשך הקשר גם כשיש משברים וסערות וכשנדמה שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם. נשמע שהרבה דברים קורים לשתיכן בקשר, ושאולי לפעמים חלק מהקונפליקטים והסערות שמתחוללות בתוכך מבוטאים דרכה - דרך כעס עליה, הפחד, הזעם, ואולי עוד רגשות. נראה לי חשוב להבין את זה יותר, לראות את זה בהקשר של קשרים אחרים שאת יוצרת בחייך, וגם, אולי, להבין יותר טוב מה את כן מקבלת שם. מקווה שבהמשך יהיה לכן יותר פשוט, ושתרגישי טוב יותר, מלי.

היי מלי, מזמן לא כתבתי פה וגם היום ניסיתי שלא אבל זה חזק ממני, חלק מהתשובות שלך פה היום העלו לי את גוש הדמעות, שאני מנסה למוסס, גבוה במעלה הגרון. הדברים אמנם לא נכתבו אלי אבל המילים הכל כך פשוטות (לכאורה) שלך היום נגעו בי בפנים בפנים ומשום מה, למרות שהן כל כך רכות וטובות, זה דווקא עשה לי קצת עצוב. אני לא יודעת בדיוק למה, אולי בגלל שאני רוצה את הנגיעה הזאת מקרוב, אבל לא נותנת לאפחד להתקרב ובמקום זה מחפשת או יותר נכון דורשת את תשומת הלב הזאת פה (אוף איתי, אני לא אוהבת שאני ככה) במרחב הלא ממש אמיתי הזה. וגם רציתי לומר לך שאני זאת מהנעליים, זוכרת כשרק הגעת והיה פה שיח שלם על הנעליים שאת נכנסת אליהם? אז לפני כמה זמן כתבתי לך שנשמע שיש לך אחלה נעליים שבעולם ולא הבנת את כוונת המשורר (הלוואי שהיה לי את הכישרון, להיות משוררת). שתהיה שבת של מנוחה טובה ושל שלום לך מלי ולכולם. ילקוט הרועים

ילקוט רועים יקרה. חבל שאת לא יכולה לראות עכשיו את החיוך שלי... האמת היא שחשדתי שזאת הכוונה, בעיקר כי אני זוכרת היטב מה שכתבת ביומי הראשון, כשעוד הייתי קטנה ומפוחדת, והמשפט על הנעליים הנכונות מהדהד בתוכי עד היום. אז תודה על אז ותודה על היום! אני שמחה שהמילים שלי נוגעות בך, וקצת מצטערת על כך שלא באופן ישיר (למרות שבעצם זה מה שכן אני מנסה עכשיו...). אני מבינה שאת מבקשת קרבה, מגע, מישהו שידבר אלייך, אלייך באמת. ונדמה לי שאת רומזת שיש לך מעט מזה, או יותר מדי פספוסים, ואני שמחה שאת יודעת לנסח - לעצמך, כאן ואולי גם במקומות אחרים, מה את צריכה. אני חושבת שגם אם כרגע לא תמצאי את המישהו המדוייק עם המילים המדוייקות, עדיין תוכלי להיות את זו שרואה אותך, שפוגשת, שמדברת אל המקומות בתוכה שמבקשים חיבוק. מקווה שיהיה לך קל בהמשך, ותקפצי לבקר לפעמים... מלי.

שלום רב יש לי בעיה רצינית, עם בתי שהיא בת 23. כבר למעלה מ5 שנים שיש לה התפרצויות זעם עם אלימות, ולפעמים על דבר הכי שטותי. השבוע היה משהוא רציני, עם אביה, שביקש ממנה להוריד את הרגליים מהשולחן, וזה התפתח, לתגרת ידיים. אציין שזאת בחורה שסיימה את לימודיה בהצטינות והיא מקובלת בחברה. אבל בבית מגיל 13 ועד היום, המצב לא טוב. לא מעניין אותה כלום, לא תורמת בדבר, לא עוזרת, ומקבלת הכל באפשרויות שלנו. בני לבין בעלי גם אין יחסים טובים, אבל אף פעם לא הגענו לאלימות. אני במצב נפשדי רע מאד מהמצב, והייתי רוצה לשמוע, לאן כדאי לפנות שיהיה טיפול אישי לבת, וגם לנו כמשפחה. בתודה מראש האמא שמיואשת מהחיים

שלום אימא. נראה שהמצב אצלכם בבית יוצא מכלל שליטה, ומגיע למקומות שחשוב לשים בהם קו אדום. מה שאת מספרת על מה שקורה עם בתך מטריד מאוד בשני הבטים - ראשית, נשמע שאתם סובלים, ושהמצב יכול להתדרדר עד לרמה בהחלט מסוכנת ושאסור להסכים לה. שנית, ייתכן והאלימות שבתכם מציגה מבטאת מצוקה שחשוב לטפל בה. אני מציעה לך לפנות לטיפול, אולי כדאי לחשוב על טיפול משפחתי, אבל ראשית חשוב שיהיה כזה, ושם, ביחד עם איש מקצוע, תוכלי לאט לאט לטפל בבעיות - אלה של הבית, ואלה שלך. שיהיה המון בהצלחה, מלי.

שיר יקרה. צר לי שכך את מרגישה. אני מבינה, למרות שלא פרטת, שאת לא מרגישה בטוב עכשיו. אני מקווה שככל שהזמן חולף את מתעודדת, ומאמינה שתרגישי יותר טוב בהמשך, בתקווה שהשבת שמגיעה תאפשר לך שקט ומנוחה. תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה .. זה כאילו שחשבתי ושאני מנותקת .. אבל זה בהחלט לא נראה לי מה שקרה לי אתמול בטיפול!!!! . כן ..אני זוכרת הכל . התנהגתי כמו ילדה קטנה , התנהגתי ממש לא יפה, מודה.. פעם ראשונה שהרשתי לעצמי להיות חוצפנית ברמות .. ? את לא תאמיני מלי .. גם אני לא מאמינה על עצמי , אבל פשוט קיללתי אותו , קיללתי .. כעסתי .. אמרתי בלי חשבון מה שבא לי .. והוא .. אני עדין בשוק , ישב בשקט , הקשיב , אפשר לכעס הנוראי הזה להיות שם? .. חה .. מצחיק .. את לא תאמיני , אבל .. אמרתי לו שאני שונאת אותו .. שילך להזדיין (מצטערת , אבל זו האמת).. אמרתי לו שאני כועסת עלייו מאוד , שהוא פגע בי .. והוא .. אני לא מבינה את זה .. אמר שזה הישג מבחינתו ?..... היכולת הזו .. שאני מאפשרת לעצמי .. לבטא את עצמי .. ?... דייי נו ..בחייאת ..שהוא מבין שאני בודקת אותו , אם הוא יכול להיות איתי גם ככה .. ו זה בסדר מבחינתו .. לא ידעתי אם לצחוק.. הישרתי מבט אלייו , אמרתי לו .. מה כבר יכול להיות ?..מה תעשה תעיף אותי מהטיפול ?.. אז תעיף... גם ככה זה מה שרצית לעשות לא ?..אז אני אמשיך..כי לפחות עכשיו .. לפחות תהא סיבה לזה .. והוא שותק .. רגוע .. (מאיפה כוחות הברזל הזה ?.. והסבלנות?) הזויייי.. באיזה שהוא שלב נרגעתי .. הגוף נרגע מהתזוזות .. הקור בגוף נפסק ... הרגשתי שהייתי צריכה את זה ,לפרוק ככה בכעס מולו ?.. אךךך בהחלט .. עצוב , לא זוכרת את עצמי מתנהגת ברמות כאלה בחיים מולו, או בכלל בחיים שלי .. ומצד אחד אני מאוד מכבדת אותו ומעריכה ומצד שני יוצא ממני כזה רוע אלייו איך?... בלתי נתפס..בעצם לא בלתי נתפס , הכעס בתוכי ככ אצור .. אבל אלייו ?.. איך העזתי ?... עוד אמרתי לו.. אתה יודע .. בטח מחר אכתוב למלי (כן .. את מדוברת שם ביננו ).. "איזה מגעיל התנהגתי" .. ואני אצטער על זה שאצא מפה .. אבל .. עכשיו בא לי להתנהג ככה .. והוא מבחינתו .. אמר ..אז בסדר .. תתנהגי ככה .. איך העזתי לומר לו שאני שונאת אותו .. אךךךך רק הצליל של זה מזעזע אותי , אני לא באמת שונאת אותו מלי .. אבל כועסת עלייו .. מסתבר שכל העצירת/אצירת רגשות הזו שלי .. החוסר אותנטיות בכונה ..שאני מנסה מולו זהו ..כבר לא מצליחה .. כנראה שהייתי בניתוק מולו .. חלק מהפעמים , אחרת אין לי הסבר איך מגיעות עוצמות כאלה של אכזבה וכעס.. ניתוק רגשי ?.. מנגנון ההגנה הקבוע שלי. כזה שמועיל, מבחינות מסוימות, לפחות ברמה המיידית, של "כאן ועכשיו" שצריך אותו ... אבל מזיק, לטווח הארוך יותר. הנה - לראיה - אתמול .. ניתוק כזה שכאילו נותן לי למשך מספר ימים, אולי אפילו שבוע/ שבועיים נותן לי מנוחה מהרגשות. ימים של שקט, אך זהו שקט לכאורה בלבד. כי כעבור מספר ימים הכל פורץ ממני חזרה, ובדרך כלל בצורה מאסיבית וקשה הרבה יותר...אז זה היה כאילו שקט שלי לפני הסערה?..כי הנה .. הסערה יצאה החוצה מתוכי אתמול ישירות לידייו ..אחרי הניתוק הרגשי ?..סערה שמוכרת לי, ומניסיוני-קשה לי מאוד להתמודד איתה. והוא הצליח ?... מה נסגר איתכם הפסיכולוגים ?... איך אתם עושים את זה ?.. אני יודעת שהנהגתי בצורה מאוד אימפולסיבית, ובדיעבד מעט מתחרטת עליהם. למרות שמרגישה הקלה .. אבל השקט שהיה .רק ניתק אותי רגשית מהחוויה אלייו , ואחרי אתמול הכל התפוצץ מהפנים שלי החוצה ..הרגשתי חיות ?.. הזויי .. והנה אני שוב מרגישה ככ פגיעה .. גם אם אני משחקת אותה מולו שלא. מלי ,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בתוכי. (טוב זה לא חדש).. אבל הבעתי מולו הרבה רגשות מרוב הכאב הגדול, וזה כולה מעבר .. אה .. מה נסגר איתי?.. , ובכל זאת-אני מרגישה במערבולת עם עצמי .מן מועקה. של למה אני מתנהגת ככה . זה קיים בי כאילו "נטול סיבה", אבל ביננו אני יודעת שהמעבר שלו כרגע זו הסיבה האמיתית, אוףףף.. מצד אחד אין בי רגשות , כל מה שעובר עליי לא יכול לצאת ממני חוצ מהכתב כאן .. ורק אחכ .. עובר איזה "עיבוד" שבו אני מצליחה לדבר את הדברים .. ואילו במקביל בתוכי מתנהלת כזו מלחמה סוערת.... את מבינה אותי מלי ?...כי אני לא.. העולם החיצוני והפנימי בפערי שמיים וארץ. איך חיים ככה ?...ככ הרבה שנים.. שנים שבהם ניתקתי את עצמי מלהרגיש דברים , שגרמ לי שנים של רייקנות טוטאלית.. ? כמו אז באונס / בבית ?.. אז .. מרוב הכאב הגדול למדתי לשים חומה שמפרידה ביני לבין הכאב ופשוט הייתי נמצאת לי בעולם אחר , משהו הזוי .. עכשיו מלי , אני ככ מפחדת לגעת בכאבים עצמם , את יודעת .. אני מפחדת לקרוא את המילים שלי כאן .. כדי לא לחוות שוב את תחושת הפחד מהאמת שמשתלטת עליי , מיום שני ..אני מחורפנת .לא יודעת מה קורה איתי, יותר מידיי דבריים מנסים לצאת ממני החוצה ,יותר מידיי שינויים, כבר כתבתי לך על זה . יותר מידיי שאלות ביני לבין עצמי , אוףףף ... מלי ..איך הגעתי להרס עצמי כזה עם עצמי ...כל השנים? איך זה שמעולם לא נתתי לזה מקום ..?...כמעט ולא סיפרתי.. לאנשים הקרובים אליי , לא ביקשתי עזרה , כי מה ?... פחדתי .?... לא נתתי לאונס בחיי שם ומקום ראויים והיום בנוסף הידיעה על הפגיעה בבית .. אני משלמת על זה ...ככ יקר.. מליייי...הדחקתי.. ככ הרבה הדחקתי ,כל הזמן הזה ..ככ הרבה עבר , עד שהיום הכל צף בעוצמות כאלה שקשה מאוד לרסן , הגוף הזה בוגד בי .. מדבר במקום... , איך אפשר לתקן ככ הרבה .. .?... איך?.... אני מרגישה שאני לא חושבת בהיגיון, חושבת כל הזמן רק על כל מה שעשו לי , וזה ככ כואב לי ,כשמרגישה שהלב שלי פשוט נשבר ..כל פעם מחדש. אני מנסה לקום ולא ליפול .. רוצה להאחז במשהו .. אבל תמיד כשאני חושבת שאני מצליחה ..זה שב בי , ומכה בחזרה הכאב..הזה, מליי.. הכאב ככ גדול..הוא לא מתחשב בי ..לוקח ממני הכל. מפחדת מלי , מכל התהליך , דייי אני יודעת שלעסתי את עצמי כאן טו מאצ ..אני יודעת .. אני מצטערת ... אבל, אני לא רוצה לאבד שליטה , מרגישה שעושה צעד אחד קדימה, והולכת שלושה אחורה. כאילו והסיכוי לנצח במערכה הזו עם עצמי ככ קלוש .. אני ככ חלשה ... ויחד עם זאת ככ מפחדת לטעות בדרך הזו .. רוצה לעצום את עיני ..., לא בא לי לראות כבר כלום, לא לשמוע , לא להרגיש , דייי לעוצמות האלה .. רוצה רק לברוח אל מקום שקט .. אבל , איפה הוא ?... סליחה על העומס פה.. תודה שקראת למרות.. חיבוק, שרית

שרית יקרה. המערבולות הללו בין לא להרגיש כלום, לבין פתאום, בבת אחת, להרגיש הכל, הרבה, בלי וויסות, כ"כ קשים, כ"כ מטלטלים. אני שומעת אותך נעה בין שתי האופציות הללו, נבעטת מהניתוק לעוצמות, וחוזר חלילה. אני תוהה ביני לבין עצמי מתי את נחה, מתי את מספיקה להתרומם ולקחת אוויר, לפני הגל השוטף הבא... אני חושבת שאת יודעת היטב כמה חשוב שיש לך מקום, ואפשרות, ומטפל שיכול להכיל את שני הקולות: זה שמרגיש וזה ש(כאילו) לא. ועם זאת, אני שומעת כמה זה מערער אותך, וכ"כ מבינה את הצורך שלך במציאת האיזון. ואת יודעת מה? יש איזון. יש איזשהו מרחק אפשרי בין להרגיש, לחוות, לתת לדברים להיות בנו, לבין לשמור מרחק, לא להיות מוצפת, להכיל. ואני מאמינה שאת נמצאת עכשיו בתהליך שיעזור לך להגיע למרחק הזה, שיעזור לך למצוא את קו האמצע שאת כ"כ צריכה. ובדרך יהיו עוד התנתקויות והתפרצויות, קרוב מדי ורחוק מדי. כ"כ הרבה דברים בעבר לא שברו אותך, אל תתני לזה לשבור אותך (בעצם, אני יודעת שאת לא נשברת...). מקווה שהצלחתי למצוא מילים לליבך, ובעיקר שאת מצליחה לנוח, עד הגל הבא... להתראות, מלי.

היי מלי, מה שלומך? אני ממשיכה את המגמה החיובית, בהמלצתך מארחת את ה"טוב" הכי טוב שאפשר כדי שירצה להישאר עוד ועוד, אני אכיר אותו טוב יותר, אתחבר אליו, אראה שנעים לי להיות במחיצתו, אעשה עוד דברים בזכותו... אז בהמלצת המטפלת פניתי לטיפול קבוצתי. לצערי הקבוצה לא הצליחה להתרומם בשל פרישת חבריה. אבל הצלחתי לגלות את הפוטנציאל הרב הטמון בקבוצה. היום אני מחפשת קבוצה להצטרף אליה באיזור הקריות אפשרי צפונה יותר, או חיפה. אם יש לך המלצות, מצ"ב המייל שלי. תודה ושבת שלום, שירה.

הי שירה. כיף לשמוע ממך, וגם לדעת שהמילים שלי פגשו משהו בתוכך... אני שמחה על ההתנסות החיובית בקבוצה, ובהחלט מזמינה אנשים להמליץ לך על קבוצה פעילה שתוכלי להשתלב בה. גם אני אחשוב על אפשרויות... בינתיים סופ"ש מקסים ושקט, מלי.

כול כך קשה לי אני נקרעת בין ההמשך עם עם החיים לבין הגעגוע והאהבה מאיפה שואבים כוחות איפה לוקחים אותם כי אני צריכה והרבה כול כך קשה הפרידה באכזבה התסכול כמה כאב לא תיארתי לעצמי שזה יכאב בעוצמה כזאת כול רוצה לשמוע אותו אך יודעת שזה לא ייתן לי כלום יודעת שאני רוצה משהו אחר אז למה זה כול כך קשה?????????

שלום נטלי. פרידה מבן זוג היא חוויה קשה. יש אפילו כאלה שמשווים אותה לאובדן של אדם יקר. תהליך העיכול והעיבוד (שאלה פשוט שמות יפים לנסיון לשרוד את הכאב, ולאפשר לעצמך אח"כ לקחת את מה שעברת וחווית למקומות חיוביים ובונים) הוא ארוך וקשה. הפרידה משמעותה לא רק התמודדות עם הניתוק מאדם אהוב ויקר, אלה גם פרידה מחלקים בעצמך, מהרגלים, מחוויות ששייכות לזוגיות. זה לא פשוט, אבל אני בהחלט רוצה לעודד אותך שאלה רגשות שהולכים ומתקהים, שלא תמיד תרגישי כמו שאת מרגישה עכשיו, ושלאט לאט תוכלי להרגיש יותר טוב, עד שיום אחד תתעוררי ותביני שהצלחת להשאיר את הפרק הזה מאחורייך. אבל כעת - זמן כאב. אמרי לעצמך שאין שום דרך לוותר או לעקוף את ההתמודדות הזו. היא תקופה שאת חייבת לעבור, שלב חשוב בדרך להחלמה. מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב, היי חזקה, מלי.

מלי, את מכירה מישהי (מטופלת) שהחלימה מאנורקסיה? וכשאני אומרת החלימה אני מתכוונת החלימה, על כל המשתמע מכך, ולא הפוגה של כמה חודשים עד שהמראה הראתה משהו שאי אפשר היה לשאת אותו. החלימה מבפנים, מהקול בתוך הראש שלא נותן מנוחה ולא נותן להינות משום דבר בלי שיהיו השלכות וסבל וייסורים, החלימה מכל השקרים והבידוד והשנאה העצמית האינסופית.. אולי אי אפשר להחלים באמת, ונידונו כולנו לסבול לנצח את הקול הבלתי נסבל הזה? ומה הטעם בטיפול וליווי ונסיון להילחם בזה, אני מאמינה שאפילו המטפלת שלי כבר חושבת שזה אבוד. ומעבר לכך שאני צריכה להביא את כל השאלות האלה לטיפול ולהבין למה אני שואלת אותן, מלי, את יכולה לתת לי משהו לאחז בו? האם את באמת חושבת שאפשר להחלים מהמועקה הבלתי נסבלת הזו?

סיוון יקרה. לפעמים יש כאן גם שאלות שקל לי לענות עליהם. כן. אני מכירה בנות שהחלימו מאנורקסיה. כאלה שהיו במצב לא טוב, והחליטו שהן בוחרות בחיים, בעצמם, בטוב. שהבינו שמאחורי השליטה הבלתי נפסקת באוכל מסתתרים כאבים ופצעים, שצריכים להיות מטופלים, שהבינו שכמו שבעבר נעשתה בחירה (לא תמיד מודעת) להתחיל, כך אפשר גם ללמוד להפסיק. ואני יודעת כמה קשה זה עבורך, והדרך מייסרת וכואבת (אחרת, מן הסתם, לא היה מדובר במחלה כ"כ קשה), ואחד האוייבים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, הוא את עצמך, שהפכת להיות האויב של עצמך, וכעת את גם זו שיכולה להתייאש מהתהליך ולדרדר את כל ההשגים שאולי כן היו או יכלו להיות. אני מקווה שתוכלי לסמוך עיל כוח הרצון שלך ושל המטפלים בך, שלמרות הנפילות והנסיגות לא תתיאשי, ומזכירה לך שאת בתהליך ארוך וממושך שבו את מלמדת את גופך ואת נפשך משהו חדש, אחר, וזה בוודאי לא תהליך פשוט. שיהיה המון בהצלחה, תאהבי את עצמך, תהיי גאה בך על הדרך שהחלטת לעבור, ואל תוותרי לעצמך על הזכות לחיות חיים מלאים ונורמליים. מגיע לך. מלי.

מלי מה שלומך מלי? מה שלומך באמת? קשה לי מאוד לכתוב. הדמעות מציפות בעיניים. הגרון חנוק. זה קצת שונה מהימים האחרונים בהם העסקתי את עצמי משעות הבוקר המאוד מאוד מוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות כדי שלא תהיה לי אפילו שניה אחת לעצור. שניה בה אעצור לנוח. לנוח מהחיים. הגעתי והייתי במצב ש.. נשבר לי. אבל באמת. לא רוצה לפרט יותר מידי. מפחדת לכתוב כאן משהו שאסור. לא רוצה לפגוע באף אחד. לא רוצה גם שתשאירי את ההודעה מאחורי הקלעים. כי רוצה לקרוא אותך, את המילים שלך. אבל אני לא רוצה להפריע, להעיק, לתפוס מקום שלא מגיע לי. סליחה מלי.

שיר יקרה. שלומי טוב. באמת. אני מניחה שסופ"ש הוא תמיד נקודת עצירה. לפעמים נקודת סיכום של השבוע, לפעמים הזדמנות לנשום לפני המירוץ הבא, ולפעמים גם אפשרות מבהילה לחשוב, להרגיש... דברים שהיה קל להתעלם מהם לאורך השבוע. נדמה לי שהשאלה שהפנית אלי היא שאלה שהיית רוצה שייפנו אלייך. אני תוהה, שיר יקרה, מה שלומך? מה שלומך באמת באמת? אני מבינה שקשה, ושומעת אותך מתלבטת בין הרצון שלא להשאר לבד עם הקושי, לבין הפחד, המוכר לך כ"כ, לתפוס מקום, להעיק. אני רוצה להזמין אותך כאן לספר, לשתף, לפרוק... אז... מה שלומך? מלי.

מלי שמחה לשמוע ששלומך טוב. באמת באמת שמחה.. את לא יודעת מה עשו לי המילים שלך, היחס, הרצון והנכונות שלך.. לתת לי מקום.. לשמוע אותי.. אין לי מה להגיד מלי.. כשיש בי כל כך הרבה, כשהכל כל כך מציף, אין לי מה להגיד... וכמה שזה נשמע מנוגד וטיפשי זה באמת כך.. חשבתי עלייך במהלך השבוע.. כל כך הייתי צריכה, כל כך רציתי לכתוב לך מלי.. הייתי כל כך לבד.. כל כך בודדה.. וקרו דברים.. והמטפלת.. איתה לא הייתי מסוגלת ליצור קשר... לפני שבוע, המטפלת הוציאה אותי מהטיפול. באמצע הפגישה. הייתי במצב לא טוב בכלל, ואולי קצת פגעתי בעצמי, שם, בחדר, איתה. והיא.. היא אמרה לי שאפסיק או שאלך. ואני מלי.. לא יכולתי להפסיק.. מכירה את זה שהיד קפוצה ולא שומעת לך אלא עושה מה שהיא רוצה ומרגישה?.. וגם לא יכולתי לקום וללכת משם. אבל היא התעקשה, והיא פתחה לי את הדלת. מצאתי את עצמי בחוץ באמצע פגישה. במצב הכי גרוע שיכול היה להיות. וזה הלך ונהיה יותר גרוע בעקבות מה שקרה שם. בפגישה שלאחר מכן לא רציתי ללכת, בסוף הלכתי.. והיא צעקה עלי.. כל כך צעקה... היא כעסה כל כך.. הגוף שלה הראה לי כמה היא כועסת ושונאת אותי.. כמה אני מפלצת. היום היתה פגישה נוספת.. ולא היה לי קל בכלל.. אני באיבוד רציני מלי.. ואני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר.. תראי כמה כתבתי לך כשבכלל אין לי מה להגיד.. מרגישה שאני צריכה לבקש ממך סליחה מלי.. מרגישה שאני הורסת, פוגעת, לוקחת מה שלא מגיע לי. סליחה מלי מקווה שימשיך לך הטוב.. שתהני הסופ"ש הזה... שיר

1.התעגעתי אלייך 2.רע לי 2.נמאס לי 3.כואב לי 4.נכון שהמלה "עוצמתי" נורא מעצבנת? 5.תודה ולילה טוב #

סולמית יקרה. 1. והנה אני כאן, אז אפשר קצת לפטפט... 2.חבל לי שככה את מרגישה. הייתי שמחה לשמוע יותר. גם אולי סביב מה את מרגישה שקרה, וגם כי רע היא מילה קצת מצומצמת ואני מניחה שמה שאת מרגישה הוא יותר מורכב וגם יותר... נו, המילה הזו... עוצמתי. 2. אני מניחה שנמאס אומר שאת עייפה, מותשת. אני מקווה שתמצאי לך מקום שקט ושלו, בחוץ או בפנים, אמיתי או מדומיין, ושלפחות בסופ"ש המתקרב תרגישי שאת צריכה פחות להלחם, ויותר לאגור כוחות, לטפל בעצמך, לנשום. 3. כ"כ עצוב לי שזה מה שאת מרגישה. הדבר המעודד היחידי שעובר לי בראש הוא שכואב הוא סימן לכך שחיים. לפעמים גם זה משהו שחשוב לזכור... 4. נכון (אבל לפעמים גם נורא מתאימה). 5.בשמחה, וכבר צהריים, אז... צהריים טובים וסופ"ש מוצלח. מלי. נ.ב. - ותודה על חווית הכתיבה החדשה. בדיוק כשהיה נדמה לי שכבר ניסיתי הכל :)

מלי את יודעת, את כזו חמודה, למרות שאין לי מה לכתוב, את עושה חשק קצת להדחף.. וגם קצת להחניף ...(לא נורא, נכון?) ולומר לך שכיף ונעים להסתופף כאן תחת צילך, וכמובן לקרא את תשובותייך התביבות, והנוגעות גם באלה שהתשובה אינה מיועדת להם. שבת קסומה.

ממש הולם אותך הלוק של המיספור... אוייש פתאום שמתי לב לפעמיים שתיים (ושלא תיקנת אותי..נ-ש-מ-ה). גם לך הייתה טייפו עצבנית בשבוע שעבר - כתבת לי "בולמית יקרה"....חחחח...רק זה חסר לי :). סופ"ש נעים ושוב תודה, אבל עוצמתית! #

מלי.. מה עושים כשהמטפל פשוט נוטש? לא עונה למיילים, לסמסים, לטלפונים ולהודעות קוליות? כבר שלושה שבועות, ושבוע של דממת אלחוט. מנסה לאסוף את השברים, להבין..לא מצליחה. אחרי ארבע שנים..הוא אמר שאנחנו סוג של משפחה, שהחדר הוא בית. אני מרגישה הומלסית, לא מצליחה להבין מה קורה, למה? איך הוא מסוגל למחוק אותי ככה? מה כבר עשיתי? לא מצליחה לנשום, לא יכולה להבין איך שוב..איך אנשים פשוט סוגרים עליך את הדלת, את הלב..לפני חודש הייתה לי שיחה עם אמא שלי, היא יזמה אותה אחרי שנתיים שלא דיברנו. היא אמרה שהיא תמיד פחדה ממני, פחדה להתקרב אליי..הלוואי ולא הייתי רעילה כל כך, שהיה אפשר להתקרב אלייך בלי לפחד. אני כל כך צריכה חיבוק, מרגישה כבדה מדי לעצמי ולבד, לבד שוב.

שלום אופיר. צר לי על מה שאת מרגישה. להיות ננטשת ולהדחות זוהי חוויה קשה, בוודאי כשהיא עולה מול המטפל. יש לי הרגשה, עם זאת, שיש רקע עשיר למה שקורה כעת ביניכם, ושאת מחזיקה תמונה יותר מורכבת על השתלשלות העניינים, ומה קדם לניתוק ביניכם. אני מזמינה אותך לחשוב על כך ולנסות לתת פשר להעלמות, או לחשוב כאן ביחד מדוע הקשר נגמר כך (בהנחה שלא מדובר במשהו חריג שקרה למטפל שלך. היות ואת נשמעת יותר פגועה מאשר מודאגת, אני משערת שאת מייחסת את ההעלמות למשהו ביניכם). להתראות, מלי.

מלי איך אני אמורה להבין כאן לבד? או כאן ביחד? מה שקדם לזה היה שנכנסתי לדיכאון שבוע ולא יכולתי להגיע לפגישות..זאת סיבה להתעלם ממני? הוא לא יכול לפחות להתקשר להגיד לי במילים שהטיפול נגמר? גם אם הוא כועס, גם אם נמאס לו? לא קרה שום דבר שיצדיק את זה שהוא מתעלם ממני! מטופל מתקשר ומשאיר הודעות שהוא צריך אותך, ושהוא במצוקה, ואת לא תעני? אני לא מבינה

הפסיכולוגית שלי טענה בפניי שבדרך כלל ילדים שגדלו בסביבה מציקה, כשהם גדלים כבר אחרי גיל ההתבגרות לוקח להם הרבה שנים להפנים רמזים מן הסביבה שבעצם הם לא אמורים לחיות בכזו חרא. האם הדבר הזה נכון? (היא עודדה אותי שיש לי כוחות גדולים משום שהתהליך אצלי היה קצר) זה מאד מעניין אותי לדעת כי פשוט אני לא מכירה ממש מקרוב אנשים שסבלו כמוני ואיך הם יצאו מזה.

שלום שואלת. אם הבנתי נכון את האמירה של המטפלת שלך, היא התכוונה לכך שכאשר ילדים גרים בסביבה קשה ומכאיבה, לעיתים הם מתקשים להבין שיכולה להיות חוויה אחרת, שהסביבה המטפלת והאחראית אמורה ללוות בדרך אחרת, מיטיבה, מגדלת. עבור אותם ילדים זהו המצע הטבעי, ולכן לא תמיד הם יכולים לדרוש משהו אחר, להתלונן, או לבקש חוויה שונה במקום אחר. אני תוהה מה בך התחבר לחשיבה הזו, ומה את אולי מבינה היום, ובטח גם בזכות הטיפול, שלא היו לך כלים להבין בעבר. אני שומעת אותך גם שואלת האם את מתקדמת או האם את יותר מ... בהשוואה לאחרים, ותוהה מדוע השאלה הזו מתעוררת בכלל, ומדוע סביב הנושא הזה, בפרט. נשמע לי שחשוב לך שתהיה הכרה בכוחות וביכולת שלך לצאת ממקום קשה. אני חושבת שזה בוודאי מעורר התפעלות, ועם זאת חשוב להקשיב לפחד להרגיש שאולי גם אין לך כוחות, שאולי יכלת לא להנצל, ושאולי למרות היכולת להחלץ ממקום קשה, נשארו גם לך פצעים וצלקות. נקודות למחשבה... בהצלחה בתהליך, מלי.

נטרפת מפחד!!!!!!!!!!

שלום X. נשמע שאת חווה עכשיו איום, פנימי או חיצוני, שגורם לך חרדה עצומה, בלתי נסבלת. להשאר לבד עם חרדה היא חוויה קשה, ואני מזמינה אותך לכתוב כאן יותר מה את מרגישה ומה עובר עלייך, בתקווה שהכתיבה והמענה יוכלו לספק הרגעה עבורך. ובכל מקרה, מקווה שתעברי מהר את הגל הנורא, ושתצליחי להיות במקום יותר רגוע ושקט. בהצלחה, לילה טוב, מלי.

שלום רב, במסגרת תחקיר לתוכנית טלוויזיה, אנו מחפשים הורים לילדים שסבלו מהפרעות קשב וטופלו באומגה 3, תוספי מזון , ביופידבק וחלופות אחרות אשמח אם תיצרו איתי קשר: 0547950487.

שלום רב לך ארז, בהמשך לבקשתך אצור עימך קשר טלפוני בהקדם בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בטיפול אצל מטפלת מדהימה כחצי שנה שבמהלכה היא ליוותה אותי באחד הארועים החשובים בחיי והיתה משענת נהדרת במהלכה. אבל יש לי בעיה... אני נורא מתביישת לספר לה דברים כי היא תמיד מייצגת בעיני דמות כל כך יציבה, אופטימית, אינטילגנטית, בריאה נפשית ופיזית ואפילו יפה, בקיצור- כל מה שאני לא... אני מרגישה כל כך פחותה, כל כך נחותה לידה כמעט הנגטיב שלה. אני יודעת שתחושת הנחיתות הזו היא חלק מהמבנה שלי שצריך וכדאי לעבוד עליהם בטיפול. פעם אחת אפילו הצלחתי לומר לה שאם הייתי יודעת איך היא נראית לא הייתי מתחילה אצלה כנראה את הטיפול (ובינינו, כנראה שהייתי מפסידה משהו ממש טוב). מה עושים עם זה? איך לומר את זה בלי להשמע ממש ילדותית כפי שאני מרגישה בנושא הזה? אגב, בטיפול קודם שהייתי בו מס' שנים המטפלת תמיד דאגה לספר לי על בעיות מקבילות מהחיים הפרטיים שלה וזה מאוד עזר לי. אולי סתם קשה לי להתרגל למשהו אחר?... תודה מראש ותודה גם על תשובה כל כך מדוייקת שרשמת לי לשאלה ששלחתי בעבר, משהו באמפתיה שלך לצד הווירטואליות מאפשר לי לשאול אותך מידי פעם וזה נחמד.

שלום אורחת (ותודה על מה שכתבת). אני חושבת שהרגשות שאת חשה מול המטפלת שלך משמעותיים וחשובים מאוד מאוד. אפשר להתעלם מהם ולא לדבר עליהם, או למצוא דרך לטשטש אותם (כמו בטיפול הקודם) אבל אז מתפספסת בעיני הזדמנות חשובה להבין מה את מרגישה מול אחר "מוצלח", מה קורה לך סביב קנאה, מה את מרגישה מול עצמך, מדוע את עושה השוואות, ולמה את יוצאת מהן כ"כ נחותה. נדמה לי שהיכולת לדבר על כך, לתת לזה מקום ביניכן, ישחרר אותך מתחושות קשות שאת בטח נושאת עמך "בסוד" (וקנאה היא אחד הרגשות הכי קשים, בעיני), וגם יאפשר לכן להבין מדוע זה קורה לך בקשרים, מה את מספרת דרך זה, ואיך ניתן, אולי, לעבוד עם הרגשות הללו. נדמה לי שהכי נכון יהיה לפתוח זאת בטיפול,בהחלט גם דרך הדיבור על החשש והמבוכה שלך לדבר על כך, ומכאן לתת למטפלת שלך לעזור לך להתייחס ולגעת בנושא. בהצלחה, מלי.

שוב אני כאן ?.. מולך?.. מביאה את קריסת המערכות הטוטאלית שבי?! אוף מלי. אין בי מילים מדויקות .להסביר את כל מה שעובר בי . אני רק מרגישה איך הכל שוב מפחיד לי .. מאיים .. אני נחנקת ..וכתופעת לוואי ..אני סובלת מדלקת גרון כבר כמה ימים ... אני חווה את עצמי בעוצמות מטורפות של ילדה קטנה , מפחדת שוב מהחושך.. כל רעש קטן מקפיצ אותי , מפחדת להיות לבד, כאילו והעולם הפנימי שלי מעורער לחלוטין , היציבות שחוויתי גם אם מעט - נעלמה .. מרגישה שכל ההתמודדיות האלה קשות עליי .. גדולות לפחות במספר. המון שינויים . מעבר המיקום של הטיפול בשבוע הבא. מעבר דירה בחודשים הקרובים. שוב לעבור דירה . הפעם צריכה להתאים את עצמי לצרכי הילד - ביהס חדש - כיתה א' שנה הבאה , לא סגורה על איזור ,ו עוד 3 חודשים מסתיימ החוזה בו אנו חתומים. , שוב להרגיש לא שייכת , שוב להרגיש את השינוייםשוב לרגיש לא קשורה .. לשומקום .. שוב הסתגלות .. .. שונאת שינויים. ככ קשה לי כל שינוי .כן מוזרה אני .. לפני חודשים התחלתי ללמוד .. לא שיתפתי אפילו מרב העומס .. חה ..גיליתי בי צד חזק של הומור על עצמי .. את יודעת ..פניתי לכיון טיפולי, חשבתי .. ש.. יש לי יכולת ומסוגלות.. לטפל באחר .. שיש בי ככ הרבה לתת למרות .. חה בדיחה .. אז התחלתי ללמוד רפואה משלימה - רפואה סינית ושיאצו .. כן אני .. הבעייתית עם המגע , התחלתי ללמוד מגע ..את קולטת?.. ואני מתפרקת .. יוצאת באמצע השיעור המעשי , בוכה , כואבת .. מתקשה להתמודד עם תהליכי מגע בגוף עדין .. מתקשה לקבל מגע מאחר .. מתקשה לתת.. חלשה ?! נכון? אני לא אצליח לצאת מהמשבצת הזו לעולם נכון מלי? גם בבחירת מקצוע .. אני לא מצליחה . והנה .. אני מבטלת את הלימודים . מה יהיה ממני .. מה נשאר בי ?.. רק הכתם של מה שעשו לי ? אין לי סבלנות ללימודים. הראש נמצא בככ הרבה דברים עמוסים אחרים. בטיפול - עדין עננה של חוסר ודאות , איך יהיה במקום החדש, איך הקשר יראה..אם נעבור את המשבר הזה ונשאר שלמים?.. בבית .. כל המעברים האלה גורמים לי לקרוס ולא לתפקד.. אוףף. לא עוד פעם. נמאס לי להיות במקומות האלה . מלי כואב לי. כאב שלא מרפה. כאילו מישהו מוחץ אותי מבפנים .. חזק ככ.כאב תהומי. מה עושים ? איך מחזיקים בדברים אחרים ?.. איך משחררים את הכאב ? את הפחד מהשינויים ?.. איך עוברים את כל התהליכים האלה בפחות טלטלות , כעס , ואכזבה?.. אין לי מקום לפגיעות נוספת .. אין לי ..הכל מלא כבר בתוכי. אני מוקפת בככ הרבה אנשים . אבל מרגישה ככ לבד בבפנים . שהדבר היחידי שאני טובה בו -זה לברוח מכולם . ואני מפחדת. בחיי שמפחדת. חיבוק אלייך.התגעגעתי לנוכחות המיטיבה מרחוק. חיכיתי לחמישי?.. שתהיי פה.. אולי אכתוב אחכ. כרגע לא מסוגלת יותר.. שרית

שרית יקרה. שמחה שמצאת את הכוחות (והמילים) לכתוב כאן. נשמע שאת בתקופה הזו שבה הולכים אחורה, חוזרת למקומות שנדמה שכבר אפשר יהיה להשאיר אותם מאחור, פוגשת אזורים שנדמה שנפרדת מהם... אני יודעת כמה זה כואב ועצוב, כמה פחד וסכנה יש במפגש הזה, ובכל זאת, נדמה לי שהתקדמות לא יכולה להיות אידיאלית - רק לשעוט קדימה, רק לתקן, להשיג, לשפר. כנראה להתקדם באמת משמעו להיות שוב ושוב במקומות קשים ומכאיבים, לפגוש אותם שוב ושוב עד שהם הופכים פחות צורבים, פחות נוכחים, יותר ניתנים לעיכול (והם עוד יהפכו לכאלה). מתפללת שתחזיקי מעמד ושתשמרי על עצמך, ומחזקת אותך מכאן, לילה טוב, מלי.

חיכיתי כל השבוע... יצא שפספסתי את סוף המשמרת שלך בסופ"ש האחרון... ונשארתי עם מה שענית לי. עם זה שכתבת (בין היתר), שנשמע שאני מנסה לתסכל גם אותך... ולא הספקתי לענות שזו לא היתה הכוונה שלי. רק ניסיתי לתאר את מה שקורה כבר הרבה מאוד זמן וכלום לא משתנה, למרות הכל. וזה באמת מייאש ומתסכל. ולא רק אותי. כמו שעברתי שוב עם המטפלת השבוע... טוב, לא אני עברתי - היא עברה... רק שזה עבר גם עליי, באופן טבעי, מעצם היותי נוכחת מולה. ואצל הפסיכיאטר, בפגישה האחרונה (אמש) - הוא מנה את 4 האופציות האחרונות שנותרו... את מס' 2 ו-3 פסלתי... 2 לא נראית לי בכלל ו-3 בעייתית מבחינה רפואית. החלטנו על אופציה מס' 1 - להוסיף עוד תרופה ל-3 שאני כבר לוקחת... ואם תהיה בעיה של תופעות לוואי או שההוספה הזו לא תועיל, אז נשארת רק אופציה מס' 4 - ECT... האמת היא, שלזה המטפלת שלי שואפת... היא התפרצה עליי שוב, בפגישה האחרונה... אמרה "או ECT או שאת לא חוזרת לכאן! אני לא יכולה לשאת אותך יותר!" כיף לשמוע דברים כאלה... אבל אני יכולה להבין אותה... אז לא ניסיתי, לפחות לא בכוונה תחילה, לתסכל אותך או לגרום לך להתייאש ממני... זה פשוט באמת המצב כפי שהוא... מייאש למדי...

בוקר טוב... אני שמחה שהצלחת לענות לי, ושאנחנו יכולות להמשיך מהנקודה שהפסקנו, למרות שחלף שבוע... אני חושבת שכשכתבתי שאת מנסה לתסכל אותי זה אולי נשמע שיפוטי או גוער, וזו ממש לא הייתה הכוונה. אני משערת שניסיתי "לצלם" לך את התמונה מבחוץ, שבה הרבה אנשים נלחמים עלייך, לא מרימים ידיים, לא נוטשים, ודווקא את מייצגת קול מיואש, חסר תקווה, חסר אונים. אני חושבת שזו דינמיקה שחשוב להבין - מדוע את מנסה לשכנע שאין סיכוי, בעוד האחרים ממשיכים להאמין, לנסות, להאבק. איכשהו מהמכתב שלך היום אני שומעת קול יותר אופטימי מצידך (אני צודקת?) וזה מעניין... בכל מקרה, מקווה שהשבוע שיגיע יביא איתו בשורות טובות יותר עבורך, ושתצליחי להתחזק. להתראות, מלי.

היי מלי, מה שלומך? מקווה שעבר עליך שבוע טוב :-) היום אני עם שאלה, אמיתית... את חושבת שיש דברים שאי אפשר לפתור בטיפול? או שאולי ההגדרה הנכונה תהיה האם יכולים להיות דברים שאני אשאר תקועה בהם לעד? אני כל הזמן חושבת על הספירלה הזאת שאתם כל כך אוהבים. ובנושא אחד בחיים שלי זה בכלל לא מרגיש ספירלה. זה מרגיש לרדוף אחרי הזנב של עצמי בלי סוף. אני לא מסוגלת לכעוס. לא כלפי חוץ לפחות (פנימה אני כועסת יופי). והשבוע אני נורא כועסת עליה. בפגישה האחרונה "סיכמנו" (ואני רושמת את זה במרכאות, כי היא סיכמה בשביל שתינו, ואני לא אמרתי כלום) שאני נמנעת מהתנהגות מסויימת שלי עד הפגישה הבאה. זו התנהגות שמטרידה אותי הרבה זמן, עוד מתחילת הטיפול, ושנות אור לפני זה. היא יודעת עד כמה זה מושרש אצלי... ועדיין היא מין סיכמה בשבילי שלא אעשה את זה עד הפגישה. האמת, הייתי בסדר עד היום (מה שגם מעצבן אותי, כי כל השבוע הרגשתי שאני עושה את זה *בשבילה* ולא בשבילי...) אבל אני לא לגמרי יודעת מה קרה היום, שההתנהגות הטובה התקלקלה לי. עכשיו אני כועסת עליה שהיא שמה אותי בפינה שאני בבירור עוד לא מסוגלת להתמודד איתה, ומרגישה כישלון כי לא הצלחתי. מרגישה שמאכזבת *אותה*. זה מכעיס אותי!!! מכעיס אותי שהחשיבה שלי שוב מכוונת לאיך לרצות אותה, ואיך לא לאכזב (ואז להרגיש שמאכזבת, ולשנוא את עצמי) ולמה היא הייתה כל כך נחרצת? למה היא לא השאירה לי איזה פתח קטן למעידות? לא רוצה ללכת ביום שישי. יודעת שאלך. וגם יודעת שזה חשוב, וחשוב דווקא לבוא כשלא רוצים ולדבר על למה לא רוצים להיות שם. אבל לא רוצה. פעם אחת אני רוצה לרקוע ברגליים ושהיא תשבור את הראש (מטאפורית, כן?) איך לרכך ולהחזיר אותי. נמאס לי לרכך את כל הכעס הזה ולהביא אותו נוח ל"התבוננות משותפת" (אני שונאת כרגע את כל הביטויים הטיפוליים האלה...) פעם אחת הלוואי והייתי יכולה להביא את זה גולמי. חזק, מפחיד, כמו שזה מפחיד כשזה אצלי. אוף... צריכה קצת מילים-של-מלי. את חושבת שאפשר לארגן לי כמה? :-/ נועם

נועם יקרה. נשמע שהפעם את כועסת, ולא רק כלפי פנים. עד כמה שזה קשה ומוזר, נשמע לי שזו הזדמנות חשובה בשבילך - להוציא החוצה, להתעצבן, להיות "ילדה לא טובה", לכעוס באמת. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לקולות היותר ילדיים שבך - אלה שלא רוצים לחשוב בהגיון, שרוצים להתנהג בלי לפרש ובלי להתבונן, לבטא ולזעום בלי לשמור ולדאוג. נשמע לי שלעשות את זה ולא רק להיות "הילדה הטובה" מסוכן והרסני בחוויה שלך. אני חושבת שהעובדה שהצורך הזה עולה היא משמחת, שזו עדות לכך שיש לך חופש להרגיש, ואולי גם להתנהג, בצורה יותר אותנטית. ובכלל, אני שומעת אתכן בטיפול מדברות באופן לא ישיר על איך להיות "נועם האמיתית" - איך לבטא, להרגיש ולהתנהג באופן שיהיה מתאים למה שאת חווה, ופחות מרצה ומזויף, כך שאחרים יתפעלו או יאהבו. אני שומעת אותך מבררת האם אפשר להיות איתך, לאהוב אותך וללוות אותך גם כשאת מסירה את המסיכות. מקווה שתוכלו יחד לנצל את הקונפליקט ביניכן כדי להיות בעוד מקומות נפשיים שלא העזת לחשוף, בהצלחה, מלי.

הרבה מילים-של-מלי... את יודעת, נראה לי שתמיד יהיה מתח בין מה שהייתי רוצה לעשות (לרקוע ברגליים ולכעוס כמו ילדה קטנה) לבין מה שכאדם בוגר, אני אוכל (או אולי ארשה לעצמי) לעשות. נראה לי ששלב בילדה הקטנה כבר פוספס קצת, וכל מה שנותר לי הוא לדבר על הדברים. כואב, מעצבן לפעמים, אבל כורח המציאות... השיחה יום באמת עסקה ב"אמת שלי". כל מיני דברים שקרו לי השבוע, כל מיני מפגשים עם אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. ורק בסוף הפגישה הצלחתי להגיד לה שנורא כעסתי עליה השבוע. כשהסברתי לה למה, היא אמרה שהיא מבינה, ושההערה שלה בסיום הפגישה לא הייתה נכונה. היא התנצלה... את יודעת, דברים כאלה רק גורמים לי לאהוב אותה יותר. כבר פגשתי מטפלים שסרבו בכל תוקף להודות שהם טועים, ועשו לי הרבה בלאגן של אשמה... היא, לעומת זאת, כל כך כנה ואמיתית. תמיד יודעת לקחת אחריות על מה שהיא אומרת ועושה. כל זה, אגב, רק מחזק בי את התחושה שהיא מושלמת :-) (פרדוקסלי קצת, אבל מה אכפת לי...) אני מקווה שאת קוראת את החיוך שלי בין השורות... היום כבר רגוע הרבה יותר. ממש רגוע מספיק בשביל לשלוח את ההודעה הזאת וללכת לישון צהריים. יום שישי הזה בא בזמן, אני אומרת... תודה שהיית איתי כשכעסתי. זה עזר... חיוך רחב לסופ"ש מקסים, נועם

נשארתי לבד לבד לבד היא האחרונה ברשימת הנימאס ממני סוף סוף אפשר לקפוץ נחיתת אונס בלי מצנח כמה אירוני אני רוצה נחיתת אונס רוצה אבל רק כנחיתה אז לפני שהיא תגיד את מה שהיא לא מספיק אמיתית להגיד בקול הנה אני נהנת מזה את לא יודעת עד כמה היא לא מבינה ולא תבין אף פעם לא רוצה להסביר יותר כלום הרי תמיד אני אשמה עזבו אותי לנפשי מותר לי למות כמו שלה מותר לחיות מותר לי להרוס ולפגוע כמה שבה לי עם שליטה בלי שליטה זה בעיה שלי לא צריכה שירחמו עליי לא צריכה שישמרו עליי ולא צריכה שיחזיקו בי בשביל להגיד היא עומדת לעמוד כשהרגליים רועדות ללא הפסקה מעדיפה ליפול ולא לקום החיים האלה מסריחים ורקובים מהשורש אין לי מקום בהם גם לא בשוליים מה פה לא ברור שונאת שהקשבתי שונאת שהאמנתי שונאת שנתתי לך להתקרב שונאת שונאת שונאת

שלום נקודה אני שומע שאת מרגישה עכשיו בעיקר בדידות ותחושת נטישה. אני לא מזלזל בכאבך או מתיימר להבין אותו לגמרי. אבל כן היייתי מציע לך לבדוק את האפשרות, למרות השנאה והכעס והרצון להסתדר לבד, לנסות בכל זאת להחזיק מעמד בביחד ולבדוק, בתוך הטיפול, לא מחוצה לו, את התחושות הקשות העוברות עליך עכשיו. להתראות בינתיים דוד

שלום עד לפני חודשיים הייתי בריאה לגמרי. לפני חודשיים נפצעתי ונהיתה לי בעיה בגב. ואני זקוקה למקל הליכה. אני רק בת 35. מלבדי זה אני גם אדם בודד שעובדת בעבודה קטנה, וגרה עם הוריי, אבל אני לא חברותית ואני גם ביישנית. הכאבים בגב ותחושת הבדידות והמועקה גורמים לי סבל. גם החברה מסביב לא מעניקה יחס נעים. זה די ברור. איך מתמודדים עם הסבל הזה?

שלום עדי את מציינת את הכאב הפיזי ממנו את סובלת, אך אינך כותבת האם מדובר בליקוי קבוע או זמני. במידה ומדובר בקושי זמני, ניתן אולי להתנחם בכך ולצפות להקלה בהמשך. במידה ומדובר בליקוי קבוע, הרי שנדרשת עבודה פנימית שלך עם עצמך, על מנת לקבל ולהסתגל למצבך החדש. אבל מעבר לכך, כפי שאת כותבת, נשמע שלא קל לך בחיים ושיש בעיות נוספות המטרידות אותך. נשמע לי שתוכלי להעזר בטיפול רגשי, המכוון לקושי החברתי שלך ולנושא הביישנות. למעשה, במידה ותסכימי להסתכן בכך, נשמע לי שטיפול במסגרת קבוצתית יכול להיות מסגרת אפשרית טובה. טיפולים כאלה - קבוצתיים או פרטניים - ניתן למצוא דרך קופות החולים, במכונים פסיכולוגיים שונים או בתחנות לבריאות הנפש בעיר מגורייך. בהצלחה דוד

היי דוד , קודם כל שתדע שממש ממש כיף לקרוא אותך :) רציתי לשאול למה לא מוסיפים כמה קורסים בקריאת מחשבות כשלומדים פסיכולוגיה , אני חושבת שזה מאוד היה עוזר , לפחות במקרה שלי , אני שנתיים וחצי בטיפול ויש לי תחושה שאנחנו בכיוון הלא נכון ,יש דברים שאני פשוט לא מצליחה להגיד , אני אפילו לא יודעת למה הם לא מצליחים לעבור מהראש לפה . אני מרגישה שמלבד לדבר איתה על הקשר איתה , ועל דברים שקורים לי בחיים ובאמת שלא מטרידים אותי , אני לא מסוגלת לתרגם למילים מה שבאמת מציק לי ואני לא חושבת שהיא מבינה אותי , לא מסוגלת לעזוב את הטיפול , אני מאוד תלוייה בה , לא נראה לי שזה ישתנה מתישהו .אני מקווה שאולי אתה לקחת כמה קורסים בקריאת מחשבות , כי אני באמת לא יודעת איך להסביר את עצמי , מה עושים עם המון בעיות נפשיות כשלא מצליחים בכלל להתקרב אלהם בטיפול (ואפילו נראה לי שקיבלתי במבצע עוד כמה כמו תלות עזה ועוד ) איך יודעים אם הבעיה במטופל , במטפל , בגישה הטיפולית או באינטרקציה ?

שלום למתוסכלת נו, הלוואי שהיו מכניסים כמה קורסים כאלה לתוכנית הלימודים, היה מרענן אותה קצת...אבל ברצינות, אני חושב שאת מביעה משאלה מאוד חזקה, שמשותפת, בעצם, לכולנו: המשאלה להיות מובנים ללא מילים, להיות בתוך חיבור עוצמתי ומקיף כל, שלא דורש מאמץ של תקשורת או הבעה עצמית. אבל המשאלה הזו, שהיא, כאמור, מצד אחד טבעית מאוד, נושאת איתה גם סיכון במקרה של הגשמה. הסיכון של הוויתור על המאמץ שבתקשורת, על הצורך לנסח לעצמנו ולאחרים את המתרחש ועל ההתעקשות, המעידה עד כמה חשוב לנו להיות בכל זאת בקשר אנושי. ודווקא הטיפול שלך, בו את מושקעת ומרגישה תלוייה, הוא המקום הנכון לעבוד, דרך התסכול ודרך הקושי בהבעה, על היכולת ליצור קשר בכל זאת, לא בדרך קסם אלא בעבודה קשה ויזע. ממש כמו בחיים. ולכן, לא נשמע לי שיש כרגע בעיה עם אחד ממרכיבי הטיפול. זו בעיקר שאלה של עוד זמן, ועבודה ומאמץ. אבל אני מאמין, ומקווה בשבילך, שאתן למעשה, למרות החשש, כבר על הדרך הנכונה. להתראות דוד