פורום פסיכולוגיה קלינית

היי מלי מה שלומך? איך עבר לך השבוע? מלי.. איך היא לא נשברה ממני עדיין? המטפלת... איך היא יכולה להמשיך להיות בשבילי כל כך הרבה?.. תמיד.. כשאני צריכה או אפילו סתם רוצה.. היא ישנה בשבילי.. תמיד מוכנה לתת, להקשיב, לעזור לנשום, לווסת, להירגע... אני לא מבינה איך לא שברתי אותה עדיין, איך לא הרסתי אותה לגמרי, איך לא הרחקתי אותה, הרתעתי אותה, הגעלתי אותה. איך היא הצליחה לעמוד מולי אף שסחטתי אותה עד הטיפה האחרונה. היא כל כך מנסה. היא כל כך טובה. היא כל כך... בשבילי, איתי... שזה מפחיד אותי פחד מוות. מלי.. אני לא יכולה יותר לקיצוניות הזאת שבתוכי. אני לא יכולה לשינויים הקיצוניים שבמצבי הרוח.. הפרעת האישיות הגבולית הזאת גומרת אותי. אם אני לא אמות מהאובדנות, כנראה אמות מההפרעה הזאת (וכן, אני יודעת שזה חלק ממנה) והחלק הרע בזה, זה שהיא תשאר כל עוד אני אשאר... השבוע הרגשתי לכמה שעות משהו שונה, מיוחד.. הייתי אומרת - אושר.. אבל.. המילה הזאת גדולה מידי עלי.. קניתי לי (יותר נכון בסופו של דבר קנו לי) משהו שרציתי.. קבלתי מתנה גדולה, יפה ויקרה.. כזאת שאני בחרתי.. ואני רציתי.. ו... אותו יום היה יום מיוחד ביותר.. החיוך לא ירד לי מהפנים.. הרגשת אופוריה אולי.. משהו שאני לא זוכרת שהרגשתי אי פעם.. וההפתעה היא שזה החזיק מעמד כמה שעות טובות... ואז.. אז באה נפילה גדולה.. בור עמוק.. חשוך.. כואב.. ואתמול הייתי כבר במצב דפוק לגמרי. היה חסר לי אקדח כדי לדפוק כדור בראש. זה מה שרץ לי כל הזמן בראש. לדפוק כדור. לגמור. להיגמר. והיא מלי.. היתה כל כך, אבל כל כך.. טובה, רכה, מקשיבה, אמפתית.. דברתי איתה.. ואם כשהתחילה השיחה איתה הייתי באטרף של לפגוע בעצמי.. לא יכולה לנשום... לא יכולה לחשוב.. בסוף השיחה מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, מרפה, מצליחה לנשום קצת יותר בקלות, מתמסרת לקול המרגיע שלה.. לחיבוק העוטף שלה.. לנוכחות שלה.. לרצון שלה לעזור לי, להרגיע אותי.. לא מגיע לי אותה. לא מגיע למפלצת שאני מטפלת כמוה. ואני תוהה.. איך בסוף הכל יגמר..

שלום שיר. אני שומעת שעוברים עלייך רגעים מיוחדים - מקומות בהם את מרגישה מיוחדת, מוכלת, נוכחת, אפילו מקומות של אושר. אני שמחה בשבילך, מרגישה שאלה רגעים יקרים, ושהשגתם איננה מובנת מאליו עבורך. ועם זאת, אני רואה כמה את הודפת את המקומות הללו, "מלכלכת" אותם באמירות הקשות והפוגעות כלפי עצמך, מתקשה להשאר רגע עם המשקפים שרואות יותר ורוד, יותר אופטימי... אני תוהה מדוע הצורך הזה לרמוס את החוויות הטובות, להתייחס אליהן באופן אמביוולנטי, ולהכות את עצמך כל פעם שאת חשה טוב. אני מניחה שמפחיד ומסוכן להגיש ככה, להנות, לסמוך. אני מזמינה אותך להקשיב לקול הזה, שגם כשהשהכל מסתדר, רגוע, מוכל, דואג לקלקל, להשאיר כתם, להכניס צרימה. לילה טוב, מלי.

את נשמעת לי קצת כועסת. או משהו.. ואולי זה לא ממש נכון, אבל כך מרגיש לי.. סליחה על מה שכתבתי סליחה

מלי... מלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי את שומעת - - - - ??? הנפש שלי צועקת, משתוללת, פגועה, מוכה, מקוללת. הייתי כל כך רוצה לשתף אותך בגהנום הספציפי הזה שעובר עלי בימים האחרונים אבל אני כל כך מפחדת מכל מיני סיבות. אוףףףף אני רועדת עכשיו. לעולם חבל שפניתי לטיפול..?? אה מלי..?? כל כך עצובה וחסרת אונים עכשיו. רוצה לבלוע את השולחן בסלון. כל כך רוצה למות אבל לא רוצה שינסו לעצור אותי ואז יקחו אותי לכל מיני מקומות קרים. אני בסה"כ בת אדם נורמאלית עם הפרעות שהן בעצם השלכות. מה עשיתי מלי.. מה עשיתי שכל זה מגיע לי..?? הכי מפחיד למות עכשיו אך איזה אופציה נותרת לי כאשר החיים אינם חיים הם הגהנום הנפשי של הדודה של הגהנום, אם יש גבר כזה.. מלי.. אל תשכנעי אותי לא למות במילותיך.. אני רוצה מילים ממך שיתנו לי כח להמשיך.. לפחות לעבור את היום בלילה.. מילים רכות, מלטפות, מחבקות ומערסלות. מתביישת שמבקשת ממך אבל מעיזה. לילה'לה מלי.. התגעגעתי. טוב לדעת שאת פה איתנו.. דמעות בלב, ראש מורכן.. ~נילי~

נילי יקרה. כ"כ עצוב לי שכך את מרגישה... ומצליחה לשמוח שידעת לסמן לי מה את צריכה ממני, למה את זקוקה. ואני חושבת על מה שעבר עלייך, וכנראה עדיין עובר, וכמה הוא בלתי נסבל עכשיו. וברגעים הללו, כשהכל חותך ודוקר ושורף, קשה כ"כ להזכר שאפשר להרגיש קצת אחרת. אז אני רוצה לעזור לך להזכר ברגעים שבהם פעם צחקת מכל הלב, התרגשת, צרחת משמחה, הרגשת יותר טוב...זוכרת?. אלה רגעים קטנים, אבל אני בטוחה שהם חרוטים בנשמתך, ושיום אחד עוד תשובי להרגיש אותם. ובינתיים, אני מקווה שתמצאי את הקול בתוכך שיודע להגיד מילים מרגיעות, מלטפות, מכילות. הקול שאומר לך שאת בסדר ושזו תקופה שתחלוף, שעכשיו רע אבל תיכף תציץ השמש ותרגישי שהתגברת. ובינתיים, מכאן, מתפללת שתרגישי יותר טוב, מחזיקה אצבעות ומלווה מרחוק... לילה טוב, מלי.

מלי.. לפני שכתבתי לך הערב, שאלתי את עצמי מי יהיה המלאך שיושיע אותי הלילה.. כי אם לא יהיה מלאך הלילה, לא יהיה נילי. לילות בתקופה זאת, הינם כמעט זמן מוות עבורי.. שאלתי את עצמי מי הוא יהיה וגם פעלתי כדי לנסות למצוא את המלאך הזה.. אספר לך שאת היית המלאך הראשון שלי הלילה,ידעת לתת לי תחושה שלהזדקק, זה בסדר, אפילו אם הצלחתי להבין, ולו רק לאותו הרגע, שקראתי את מילותיך המכבדות כל כך את הצרכים שלי.. (דמעות מלי..) אז תודה מעומק התסבוכת שאני, הלב.. עוד אוסיף ואומר, שלאחר שכתבתי לך, יצאתי בכדי לטפל בסידור דחוף, הקשור בנפש שלי (כי אחרת לא נראה לי הייתי יוצאת, לא עכשיו..) ופגשתי במשהי שפעם שנאתי כל כך.. משום שהיא הייתה מעיזה לשאול אותי לשלומי האמיתי.. עוד בתקופה שניצני הבעבוע הכאב ההרס והארס הפנימי החלו לעלות אל מעל לפני השטח.. ואני ברחתי מהם רחוק ככל האפשר.. הערב, איכשהו, על רקע הסידור הספציפי שהיה קשור אליה, נרקמה בינינו שיחת ידידות משמעותית ועמוקה.. שיתפנו אחת את השנייה בדברים אינטימיים משהו.. שיחה מערסלת כזו.. הרגשתי רק לרגע, שאני לא לבד.. שאני לא היחידה בינות לאנשים שאני מכירה, שחווה הפרעות כתוצאה מהתעללות מכל סוג שהוא.. שצריך טיפול רציני.. והרי אני נראה ככל האישה.. מי היה מאמין.. היא הייתה המלאך השני שלי הלילה.. זכיתי בשתי מלאכיות הלילה!!!! אז מזל שבקשתי.. או לפחות תמהתי אם יהיה.. רציתי דרך לשרוד כנראה את הגהנום של השעות הקיימות, והקרובות לבא.. רוצה גם לספר לך, שכשכתבת לי והזכרת לי על רגעים טובים שהיו פעם, ממש עצרתי וניסיתי להזכר. לא כל כך הצלחתי. אבל כן נסיתי להזכר בתחושות.. זה קשה מאוד מאוד.. את יודעת.. אבל נסיתי.. נכון שאת גאה בי..?? זהו.. מקווה שאצליח לשמור את התחושות המחבקות שאספתי לי להערב.. אחבק את עצמי בעצב עמוק, עמוק עמוק.. אנסה לא לחנוק... רק.. רק לחבוק.. שלך באהבה אמיתית של הרגע, מלאך שלי.. :) ~נילי~ :((((((((

שלום, עשיתי השבוע בייביסיטר לשני ילדים - בן בן 3 ובת בת שנה ושבעה חודשים. בשלב כלשהו החלפתי להם בגדים, והבן רץ אחרי הבת כשהוא ללא מכנסים, וניגש אליה ואמר לה לגעת באיבר מינו. היא נגעה מיד, הוא צחק ובזה זה הסתיים, והוא נתן לי סוף סוף להלביש לו מכנסים. האם זו התנהגות שהיא בסדר? אני יודעת שזה הגיל שמאוד מתעסקים עם אברי המין, אבל האם ההתנהגות שלו יכולה לפגוע באחותו או שזה טבעי במסגרת משפחה עם שני ילדים שכל כך קרובים בגיל? הייתי רוצה לדעת מה את חושבת, והאם נראה לך שיש צורך שאספר להורים מה קרה, ואם כן, איך היית מייעצת לי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר? אני מאוד אוהבת את הילדים, ומוטרדת מהנושא. תודה מראש על תשובתך.

שלום לבייבי סיטר המסורה. היות ואינני מומחית בגילאים הללו, אני מציעה שתפני לאיש מקצוע בתחום. עם זאת, נשארתי עסוקה בתחושת המחוייבות והאחריות שלך, ותהיתי מדוע את לוקחת על עצמך את דרך הטיפול וההבנה במה שארע. נראה לי שמדובר באחריות ובדאגה של ההורים, ואין סיבה, אם את מוטרדת, להסתיר זאת מהם. נראה לי נכון להוריד מעלייך את עול הדאגה וההסתרה, ולהשאיר להורי הילדים את האחריות לטיפול או בירור הנושא. להתראות, מלי.

אני קרובת משפחה שלהם, בת דודה של האמא. עברתי משהו בילדותי הצעירה, ואיש מבני משפחתי אינו יודע על כך, מלבד בת דודתי, האמא של שני הילדים. אני לא רוצה להלחיץ אותה, מצד אחד, ומצד שני, אם קורה משהו שצריך התייחסות אני רוצה שתהיה התייחסות. בנוסף (וזה משהו שקשה לי איתו), כבר כמה זמן שהאמא מדברת על הצורך בהתייעצות מיקצועית בנוגע לילדים ואליה (יותר מהכיוון של הדרכה הורית, אבל גם בהתנהגויות מטרידות של הבן הבכור) אבל הם לא עושים עם זה כלום. אולי זה באמת לא המקום שלי לקחת אחריות, אבל כרגע אני חושבת שאני מודאגת בעיקר בגלל החוויות שלי, והרצון שלי למנוע את זה מילדים אחרים, במיוחד כאלה שאני כל כך אוהבת. אשמח בכל זאת לשמוע את דעתך בנושא, ואם תוכלי בנוסף להפנות אותי למישהו שמתמחה בילדים. שוב תודה, הבייביסיטר

ספרת פה את הסיפור באופן כל כך פשוט וברור, שכך עליך להעבירו להורים. כלומר. תאמרי שקרה משהו שהטריד אותך ואת רוצה לשתף אותם וספרי. כביביסיטר לשעבר (שלושים שנה...) נראה לי שזה הכי נכון. וכל הכבוד על האכפתיות.

אוף, כבר שלחתי הודעה זו לפני מספר ימים ואף אחד לא ענה. מלי, אשמח אם תוכלי גם את לנסות לחשוב על המלצות בשבילי... שלום לכולם אשמח אם חברי הפורום יוכלו לשלוח לי למייל המלצות לפסיכולוגים. אני אתן תיאור קצר של מה שאני מחפשת... יש לי הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה...כך שממש זקוקה לעזרה. והייתי כבר בהרבה טיפולים כושלים, ואני מנסה לפחות ללמוד מהם משהו. אני מחפשת פסיכולוגית שנמצאת בחדר כבן אדם ולכן מגיבה על הדברים הנאמרים מבחינת הרגשות שלה. כמו כן, אני צריכה יכולת מסוימת של פתיחות וקשה לי עם מטפלים שרוצים להיות לוח חלק, אני חייבת לדעת דבר מה או שניים על חייהם, גם עם בפרטים כללים ביותר. אז מחפשת פסיכולוג שמוכן לחשוף ולו מעט. זקוקה מאד לפסיכולוגית עם יכולת להשקעה רגשית.עם "מקום בלב". לפעמים נראה לי שכל האפקט הטיפולי מצוי בזה שאני אדע שמישהו חושב עלי "בין הפגישות" ואז ארגיש פחות לבד ואוכל להתמודד. צריכה מידת מה של גמישות גם ב"בין הפגישות", שזה חלק מהסעיף הקודם, להיות קיימת אצל מישהו משמע שהוא מוכן לדבר בטלפון אם היתה פגישה קשה במיוחד- כמובן לא באופן קיצוני- לא כל יום או כל שעה... צריכה פסיכולוג/ית עם גבולות ברורים, לא מישהו שאומר "אתקשר מחר, מחרתיים לתאם" ומתקשר כעבור שבוע. יש בכך אפקט הרסני עבורי. וזקוקה נורא נורא נורא לחום לאמפתיה, לאהבה, אהבה , אהבה. כל המטפלים עד היום חשבו שזו בקשה מוגזמת מדי, אך אני עדיין מקווה לאותה אהבה... אשמח אם מי שישלח לי המלצות יפרט עליהן מעט כי אני מקווה להגיע הפעם למקום שאפשר לנוח בו, נגמרו לי הכוחות להלחם ולא ברור לי עוד כמה ניסיונות אני אצליח לצלוח בלי לוותר. תודה גילי

שלום גילי. מקווה שתמצאי את המטפל/ת המתאימה, ומזמינה את משתתפי הפורום להמליץ לך (ואני אגיב גם כן למייל האישי). בהצלחה, מלי.

שהיה מנת חלקי בחלק גדול מתקופת גיל ההתבגרות (היום אני בן 31). כל השנים ידעתי שאני לא יכול להיות בשום אופן בקשר נורמאלי רציף עם בחורה, כי אין לי שום יכולת שלא להרגיש שאני מאבד את כל האוטונומיה שלי. אני מרגיש את זה ממש פיסית ! תמיד "ידעתי" שזה איך שהוא קשור לזה שסבלתי מהתנהגות היסטרית של אמי בנושאי גיל ההתבגרות. זה התחיל מרצון "להסביר לי דברים" שקשורים לגיל ההתבגרות ובגלל שהייתי מאוד רחוק נפשית מההורים דחיתי את השיחות האלה, כשהיא בתגובה מגיבה בבכי. לאחר תקופה קצרה אני זוכר בבהירות שחשבתי לעצמי וגם חלמתי ! שאם ההורים ב"חדר של הגיל החדש הזה" אני יוצא ממנו.. ו"יצאתי".. יצאתי גם לתקופה ארוכה של הזנחה פיסית כללית שהביאה לעוד קונפליקטים שבהם הופרה הפרטיות שלי וגם מאוד הושפלתי. הצבא שיפר הכל בבת אחת וטופלתי שם בשיטה שמאוד עזרה לי - טירונותרפיה. אבל שנים אני לא יכול לחשוב על קשר עם בחורה באותו בית, או באותה עיר.. אבל אני חושב האם זה לא תרוץ עלוב כדי לחיות חיים בלי שאצטרך להקים משפחה, על כל הכרוך בכך.. מה התגובה המתאימה לי ? "תתאפס, תתבגר ואל תחפש תרוצים לעצלנות !" או שאולי שהבעיה שהצגתי היא בכל זאת משמעותית. ההרגשה שלי היא שאני פשוט עצלן.. תודה.

שלום תוהה יקר. ראשית, אתה ממש לא עצלן. לא נראה שהקושי שלך נובע מכוח לקום מהמיטה, או מחוסר חשק לממש את עצמך (אם בכלל יש דבר כזה). אני מבינה שמדובר במשהו מכאיב ומדכא, ושהיית עושה הרבה כדי לשנותו. אגב, ניחוש לא פרוע שלי הוא שיש הרבה דברים בהם אתה חרוץ מאוד. אז מה בעצם קורה? נראה לי שאתה חרד, מבוהל מקרבה ומקשר אינטימי, ובשל כך נמנע מסיטואציות כאלו. נדמה לי שלהיות קרוב (פיזית ורגשית), לתת אמון ולחלוק, להגיע לאינטימיות אבל גם לשמור על עצמך כאדם נפרד - כל אלה כרגע נחווים כקשים ומבלבלים מדי, ובוודאי גם מפחידים. קשרת זאת לחוסר הרגישות של הוריך בגיל ההתבגרות, ובמקביל נדמה לי שאולי זכית למעט מאוד חוויות כילד שבהן קרבה, מגע ותמיכה נחוו כדבר אפשרי, נעים, בטוח. אני מניחה שלמדת לסמוך על עצמך, להיות עם עצמך, להסתדר לבד, וכעת אתה מרגיש (ובצדק) שאתה משלם על כך מחיר חברתי וזוגי. חשוב לי להגיד לך שאפשר להרגיש אחרת, ושהקושי ממנו אתה סובל בהחלט פתיר. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תחווה אפשרות לקשר אחר, והתמודדות בסביבה בטוחה ומתבוננת עם המקומות שכרגע אתה נמנע מהם. בהצלחה, מלי.

אני חושב שתארת במדויק את המצב. אני מתלבט או יותר נכון נע באופן פאסיבי בין שני קצוות - מצד אחד תפיסה שבה אני לא בסדר ואין לי שום בעיה ומצד שני התפיסה ההגיונית שיש כאן קושי אמיתי שאם אני לא אטפל בו לא יעבור מעצמו. בזמן האחרון אני נוטה יותר לקצה ההגיוני. והתשובה שלך מחזקת אותי בכיוון הזה - תודה :-)

שלום לאחרונה מתעסקת הרבה בשאלות פילוסופיות. הרבה מחשבות ורגשות קשים עולים. ממש מתייסרת ולא יודעת איך להמשיך הלאה. מזה 6 שנים בטיפול. חלק מהזמן לקחתי תרופות. סובלת מחרדה, דיכאון ומחשבות אובססיביות. מבחוץ נראית מתפקדת כרגיל (חוץ מהתקופה האחרונה שניכר עליי שמשהו עובר עליי). בינתיים התחתנתי וילדתי ילד חמוד מאוד. במהלך הטיפול עלו הרבה דברים ולאחרונה מרגישה ממש רע בגלל זה. אין לי הרבה זכרונות עד גי 15 בערך ואז הזכרונות החלו לעלות לאט לאט . גליתי שכנראה גדלתי במשפחה שהאמא סובלת מהפרעת אשיות גבולית והאבא גם יש לו משהו. אמא שלי מכורה לאלכוהול כבר כמה שנים. יש לי בן דוד במשפחה (מצד האב)שמכור למריחואנה, אחותי כנראה יש לה הפרעת אכילה, אחיינית שלי בגיל 10 היתה בטיפול קצר נגד חרדות. אני בעצמי כבר הרבה שנים סובלת מחרדות,דיכאון, מחשבות אובססיביות.בתקופה האחרונה יש רק תקופות לא טובות, נמצאת בתחתית הבור. יש לי ילד חמוד אך אני מפחדת עליו ששהוא קיבל משהו בתורשה ושגם אני בהתנהגות שלי אעביר לו מסר שלילי. למה להביא עוד ילדים כשאני מסתכלת על ההיסטוריה המשפחתיתי שלי. הפסיכולוג שלי עדיין אומר שהיסטוריה משפחתית שלי לא בהכרח מראה שיש משהו גנטי (איך הוא הגיע בדיוק למסקנה הזו אני עדיין לא מבינה), הוא אומר גם אם לילד יהיה משהו אפשר לשלוח לטיפול כבר בגיל צעיר וגם הוא אומר לי שיש את הגנים "הבריאים" של בעלך ואני עונה לו שלגנים הדפוקים יש נטיה להשתלט על הטובים. אני מרגישה כיום תקיעות בחיים שלי. למרות הנפילות החוזרות והישנות לתחתית הבור, אני רואה גם דברים טובים בחיים אך מאוד מלחיץ אותי נושא התורשה והמצב שלי ואני לא יודעת אם להביא עוד ילדים וחושבת שאולי שבעלי ייתקע עם אנשים חולים (אני, הילדים). מה דעתכם?

שלום נטלי. אני שומעת אותך עסוקה ומוטרדת מאיכות חייו של בנך, מרווחתו ומיכולתו להיות ילד בריא ומאושר, ומניחה שכבר בנקודה הזו את שונה מההורים שגידלו אותך. השאלה שלך לגבי הגנטיקה היא שאלה שמעידה בעיני על תהייה עד כמה תוכלי לעצב ולהכתיב את עתידך, ועד כמה את מושפעת ונטועה בעברך. ברמה הקונקרטית, גנים בד"כ מבטאים פוטנציאל, נטייה, אך המימוש תלוי בך. גם אדם שנולד עם פוטנציאל אי. קיו גבוה, למשל, לא יממש זאת אם לא ילמד, ולהפך: אדם עם פוטנציאל אי. קיו נמוך שיזכה להעשרה יהיה גבוה ממה שהגנים "ייעדו" לו. גם אם יש בך גנים שמועדים לפורענות, בכוחך לשנות את התמונה, ואני בטוחה שיש לא מעט מקרים שכבר הצלחת בכך. עם זאת, ברמה הנפשית נדמה לי שאת מרגישה שחוויות העבר חיות בתוכך, ושכדי לתת הורות מתאימה לבנך עלייך לטפל, לעבד, ולהבין את מה שחווית. את צודקת. אני בטוחה שטיפול יכול לעזור לך, וששם תזכי גם למודל אחר של "הורות" - יציבה, אכפתית, רואה. אני מחזיקה לך אצבעות בדרך למה שהיית רוצה להיות, ובמלחמה "בשדים הרעים" שאת נושאת - מבחוץ ומבפנים. לילה טוב, מלי.

למה להגיד לי משהו, כדי לשכנע אותי לעשות משהו, ואז להתעלם מההבטחה? ולמה אני נופלת בפח הזה בכל פעם מחדש? אם אני מפסיקה להאמין אין טעם בכל זה. אם אני מאמינה אני מרגישה מטומטמת כל-כך. כל פעם מחדש. לא יודעת מה עדיף. ובסוף אני זו ש"מתנהגת כמו ילדה בת 3 שרוצה שוקולד" (ציטוט מדויק של SMS שקיבלתי ממנה לפני חצי שעה). זו לא היא שמבטיחה ולא מקיימת,מן הרגל מגונה שכזה, וזה הכי בסדר שבעולם. אני מתנהגת לא כשורה כשאני מצפה שהיא תקיים הבטחות. זה באמת לא כשורה מצידי. אפשר לחשוב מתי משהו כן(!) כשורה מצידי... כשאני מסכימה איתה. אז זה בסדר.

הי... אני מבינה שאת במצב מתוח שבין לבקש ולהדחות לבין לא לבקש ולוותר על הצורך... אני לא שומעת אותך שואלת משהו, אבל נדמה לי שבדיאלוג ביניכן אתן מתמודדות עם חלק מהפחדים, מההתלבטות וגם מהבושה שמלווים ראבים מאיתנו בקשרים: מתי לרצות ולהסתכן בדחייה, מתי לוותר ולהשאר בלתי מסופקים, ואיך יודעים מה מתאים בכל סיטואציה, ומה יאפשר למצוא מנוחה ולהרגע. אלה שאלות קשות, שבמובן מסוים רק ההתמודדות איתן שוב ושוב (ושוב...) בתוך קשר מכיל ומאפשר יכולה לתת להן סוג של מענה. אני מתארת לעצמי שאלה רגעים לא פשוטים עבורך, ועם זאת - מזכירה לך כמה זה חשוב ומשמעותי. בהצלחה... לילה טוב, מלי.

דוד.. לא יודעת מאיפה להתחיל.. אפילו התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות למחר, למלי.. תראה.. אני מחבבת אותך מאוד אך מאוד מתביישת מההערה שלי לגבי 'טיפול מונע' של המטפל ע"י זה שמטפל ב'אחר'. דוד, אני צעירה וחסרת נסיון בנושא. בבקשה אל תחשוב שאני מסוכנת עם הדעות שלי ואם אי פעם אהיה מטפלת (נראה לי כבר ירדתי מהרעיון), אדע תמיד שאני מוחרמת. אפילו רק על ידי מה שאמרתי. אני מבינה שאני מגיבה בקיצוניות, אני אפילו לא בטוחה באם תזכור את הדיון שהיה לנו אז, אולי לפני שבועיים או שכבר חלפו עברו להן שלושה שבועות.. בכל אופן, לקחתי את זה כל כך קשה, עד למקום בו אני מתרחקת ממך ומימיך במשמרת, וחבל. אני חושבת לעצמי, עד כמה קשה לי לקבל critique, עד כמה קשה לי כשאני תועה או אפילו אומרת שטויות. עד כמה קשה לי להיות ספונטאנית. אויש.. אני מרגישה שאני מנסה להקדים אותך בתשובתך אלי, כדי כביכול, להקדים רפואה למכה.. לא להיפגע שוב, גם מעצמי ומהתגובות שלי לתגובות החיצוניות לי. באתי לפה היום לשפוך את הלב, לא הייתי פה כבר די זמן, ועבר (עובר) עלי יותר ממה שאפשר להגדיר (אם בכלל אפשר) כ.. אנושי..??!! טוב מהן ההקדמות הללו נילי.. הרי גם בעצם זה ש'ספרת' לדוד מה את גם מרגישה לגבי אותו מקרה, שפכת את הלב.. לא? מדוע את כל כך מסתבכת בתוך עצמךךךך ? דוד.. אתה רואה?? (אגב, תראה בנוסף כמה כוח והשקעה אני מוציאה על מי שאני מכלל לא מכירה.. אומנם מדובר בתקשורת וירטואלית אך העברה אני בהחלט מקיימת, או שגם פה אני טועה ואני אולי בכלל לא יודעת מה זאת 'העברה') פלונטריות. אוףףף תקופה חרה. לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.. אולי לא אתחיל.. רק אומר שאני מתחילה להתחרט שהתחלתי טיפול, אני מתחילה להתחרט שגיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי, ביניהם כח הישרדות בלתי מובן, (שניתן לערעור עם כל מחשבה אובדנית או פגיעה עצמית אובססיבית וחריפה), אונס (עליו לא מסכימה עדין לדבר), אישיות גבולית, אולי אפילו חוסר קשב או היפראקטיביות (זאת לא אמורה להיות תופעה מתבקשת לאחר כל הטרגדיות הכתובות לעיל..??) בסך הכל אני נראית ככל אישה ממוצעת, גוף אגס (בטן צרה, ירכיים מעוגלות ומלאות =0)), מטופחת (אולי יותר מידי..) ואפילו יפה.. והכל כלפי חוץ. ובפנים, אין לי כח אפילו להגדיר, אולי אני אפילו מתנגדת לחפש מילה. מרגישה שמשתמשת במילים יותר מידי. בקיצקצ, על הבפנוכו שלי 'דברנו'.. הבפנוכו.. בפנוכו אני גבולית, קיצונית, לא יציבה נפשית, אובססיבית, חרדתית, בכיינית, מצחיקה, חמודה, ואפילו עדין תמימה איפהשהוא. יש לי שאלה אישית אליך...: תגיד דוד, האם אתה חושב שכל מי שצריך אשפוז יום או כל אשפוז אחר, הינו אדם משוגע..?? או אולי מוגדר בעיני אחרים כ.. מסכן..? משוגע..? (שובבב) משהו פה לא מסתדר לי. לא יכול להיות שזאת רק אני שמרגישה את ההסתכלות השונה על המטופל המאושפז. הסתכלות אחרת. עד היום עבדתי בעבודות מכובדות ויפות מאוד לגילי ולניסיוני המקצועי, אין לי ספק שהמרפאה בעיסוק שלי שכנראה בסביבות גילי, לא הייתה איפה שאני הייתי באותו גיל וזמן.. ואני מסתכל עליה תוך כדי עבודה, ומגלה שאני מקנאה בה. מחד אני יודעת שיש בי איכויות, אני יודעת שאני נורמאלית (לצערי..?) יחסית לאנשים משוגעים באמת, אני יודעת ש'היא' יכלה להיות חברה שלי, בצ'יק צ'ק! והנה היא פה, מטפלת בי, ואני מרגישה מושגת (עם מי אני בתחרות בדיוק..??), מושפלת ומסכנה. אני גם מודעת לתחושה שלי שבאה על אוטומט, טיפול שווה צורך, צורך שווה בושה, בושה שווה מסכנות / אשמה / חוסר אונים, וחוסר אונים, שוב שווה בושה!!! אני לא מצליחה להבין את המניע של תחושות אלו. אני מנסה. באמת שאני מנסה. מה באמת עומד מאחורי הקנאה בה, הרצון שלי להיות מטופלת לעד, הרצון שיחזיקו בי סופסוף.. והרי אני אדם נורמאלי..?? שצריך את כל הדברים האלו.. אז האם אני באמת 'רגילה' או משוגעת, שמרוב שהיא 'צריכה' ולא מקבלת, היא מגיעה לאשפוז . הרגש משחק בי. האם אני אשמה בכל זאת? אני מחפשת אשמים משום שאני כל כך כועסת על כל הערבוב הזה שבתוכי. אני כל כך כועסת ועצובה מאוד מאוד, על הרצון התמידי לחתוך, להרוס, להתאבד.. ל ה ג מ ר. אני לא יכולה להחזיק את הכל לבד. זה ל-א אנושי. האם בגלל ז-ה, אני נקראת משוגעת..?? לכל הפחות מרגישה ככה כאשר מטופלת. ואני יודעת דוד שצריל לדבר על זה ואני עושה זאת מאוד ואין לי בושה להעלות נושאים כואבים ומתסכלים אלו. אני רק רוצה פה קול הגיון, אם יש דבר כזה. אני רוצה לדעת שטיפול שאולי יהפוך לקצת יותר אינטנסיבי, בכדי להתגבר עם כל הצרכים שלי (מדוע נילי..??? מדוע צריל ל'התגבר'??? מדוע במילה כזו..??) לא הופך אותי ללא נורמאלית . לא הופך אותי למשוגעת. זה בסדר להיות משוגע בחוץ, לבד. זה ל-א מרגיש בסדר להיות משוגע בסביבה טיפולית, שהיא יותר מטיפול פסיכולוגי 'נורמאלי'. אתה מבין את האבסורד דוד..?? את התסכול..?? את העצב העמוק בהקשר..? ? ? סליחה על הבלאגן שבכתיבה שלי היום.. סליחה גם אם עייפתי אותך.. אני יודעת שיום רביעי הוא יום ארוך בשבילך.. כך לפחות נדמה לי מפה.. בבקשה תתייחס לשאלתי ברצינות, בכובד ראש.. בסדר..?? (בעדינות, בקול עדין..) (אולי אני כל כך מפחדת שאתה מזלזל בי מאז (תחילת המכתב*), למרות שבטח כבר שכחת, לכן אני בטוחה שלא תתייחס ברצינות לשאלתי, ורואה צורך לבקש ממך 'למרות זאת'). תכל'ס, הכל דמיון וחרדות שלי. אבל זה בלב שלי באמת, ומפחיד פה בטרוף, באמת באמת באמת. תחלום טוב דוד.. ותודה מראש.. לילה, ~נילי~

שלום נילי אני שמח שאת כותבת היום. אני זוכר את הדיון אליו את מתייחסת, אבל אין לך סיבה להרגיש לא טוב או להתבייש בגללו. הצטערתי לראות אז שנפגעת, אבל כבר לא הייתה אפשרות להמשיך את ההתכתבות. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי אז, אבל נוצר המצב שלכאורה התגובה שלי הייתה מופנית אליך, כאשר למעשה היא הייתה חלק מהתייחסות כללית שלי לנושא חשוב ורציני בעיני. ואולי בשל חשיבות הנושא בעיני גם התייחסתי אליו בצורה חריפה מידיי..לא יודע. בכל מקרה, עכשיו את כותבת ומעניקה קונטקסט נוסף להתכתבות מאז. נשמע לי שהשאלה שלך לא הייתה על האם מי יכול להיות מטפל וכיצד, אלא האם את נידונה להיות לכודה תמיד בקטגוריה של "משוגעת" או חסרת יכולת, או שמא מותר לך לשמור על הרצון והאמונה ביכולתייך ובסיכוי שלך להיות בעלת ערך, לעשות דברים חשובים לעצמך ולאחרים, לא ליפול מאף אחד אחר. ואני מנחש שהסביבה הטיפולית הנוכחית שלך מגרה ומאתגרת עוד יותר את השאלות האלה, את התקוות ובעיקר את החששות הנחים מאחוריהם. חשוב לי לומר עד כמה, על פי רוב, בני אדם אינם ניתנים לקטלוג כ"משוגעים" או "נורמליים" ועד כמה אנשים מכילים בתוכם חלקים שונים, מהם פגועים וכואבים מאוד, ומהם יפים וחזקים ומלאי כשרון ותקווה. וכאשר לאדם יש גם מזה וגם מזה, מה הוא? האם ניתן באמת לקטלג אותו בצורה מוחלטת לאחת מהקטגוריות...ולסיום, אני שומע גם את ההתלבטות שלך לגבי הסביבה הטיפולית האינטנסיבית יותר וחשוב לי לומר - שלעיתים, על מנת להסכים להיות בטיפול, צריך גם שיהיה חלק בריא מאוד. ואני מקווה שהחלק הזה אצלך יסייע לך להיכנס כמה שיותר לטיפול ולהצליח להפיק מעצמך כמה שיותר פוטנציאל, כמה שיותר אמונה עצמית, בטחון ושלווה. להתראות דוד

דוד, שוב פגישה מחר, שוב להישאר בחדר עם כל הכאב, המילים, הרצונות ולא לשתף בכלום. רק לחייך למולו כמו מפגרת. רק להגיד לו כמה אני רוצה לשכב איתו. שוב לשבת שם כשבתוכי רצות מילים, רצון למות ועדיין מחייכת. כמה נמאס דוד, פעמיים בשבוע שנה וחצי ועדיין משחק כוחות, עדיין לא מסוגלת להיות "חלשה", לשחרר, לדבר על האמת שבפנים. בפגישה האחרונה אמרתי לו כמה חבל שלא פניתי לטיפול אצל אישה – בלי מאבקי שליטה, בלי עיסוק ב – למה לעזאזל אתה לא שוכב איתי, בלי התאהבות. כל כך בא לי לבכות, להתערסל, לדבר על הכאב להגיד את הקושי בלחיות, למחוק את החיוך האוטומטי, להרגיש ביחד. כל כך בא לי להגיד לו תשמע – ממש רוצה למות, שונאת את החיים, נמאס לי מהפוזה המתפקדת שלי. בא לי להגיד לו שאני זקוקה לו מחוץ לפגישה, שבמקום לדבר בפגישה אז מדברת איתו בראש כי שם לפחות יכולה לשלוט במה שקורה. בא לי להגיד לו שיקבל את הרצון שלי למות שאפילו יגיד לי כמה זה בסדר והגיוני. כל כך רוצה להגיד לו שלא מצליחה להתמודד עם האונס שלפני שנתיים (באפריל שנתיים), שלא מצליחה להרגיע את הכאב כשנזכרת בכך, שלא מסוגלת לדבר על זה, שקרו לי דברים בילדות שאני יודעת שקרו אך ממילא אף אחד לא יאמין לי כי אני בעצמי לא ממש זוכרת רק יודעת מה שמרגישה שקרה (לא נשמע הגיוני יודעת). בא לי לנשום עמוק, להרפות שרירים ואגרופים ורק לדבר בלי להחזיק ולברור מילים ומשמעויות. בא לי להפסיק לעסוק בכמה אתפס חלשה או עד כמה הוא יאמין לי או כמה אני מאמינה לעצמי או חלילה שלא יחשוב שהוא חזק יותר. כאלה דפוסי חשיבה מעוותים שלא מצליחה לשנות אותם – בראש יודעת להגיד למישהי אחרת דברים שלא מסוגלת לפעול על פיהם, אני גדולה בעצות לאחרים שכל כך לא תואמים את מה שאני עושה. המצחיק הוא שלאחרונה הטיפול שקט-לא מבטלת, מגיעה ממש "ילדה טובה". מנגד, לא משתפת כשבתוכי אלוהים כמה כואב. זהו. דוד, האמת היא - עייפתי. תודה שקראת Negra

מה יקרה אם תניחי את פיסת הדף הזאת ביניכם? ככה. בלי מילים מיותרות. בלי להסתכל עליו גם, אם לא בא לך. פשוט להניח שם דף מקופל וזהו. פסיכולוגים לא אוהבים שעושים דברים בסוף הפגישה- אבל מה יקרה אם תניחי את הדף הזה בסוף הפגישה ביניכם? תגידי שאת עוד לא מוכנה לדבר על זה אבל שלשם את רוצה להגיע ולא יודעת איך. שאת צריכה נורא בעדינות. שאת צריכה להעלות את זה את, ולא שהוא ינעץ אצבעות, אבל את צריכה גם שידע. שידע כמה כואב לך. שידע שאת עייפה. שידע שאת רוצה להצליח להביא את עצמך אחרת, פעם אחת ולתמיד. לא כמו תמיד. שידע שהוא מחכה לזה. שהוא מחכה למילים שלך בנושאים הכואבים האלה שלך. האם זה יעזור? האם זה יעזור לך אם תדעי שהוא יודע, גם אם רק בקוים כלליים? האם יעזור לך לדעת שהעבודה המרתיעה, של להביא את הנושא הזה לראשונה, גם אם רק באופן כללי וגס, בלי הפרטים, נמצאת מאחורייך? שהוא הולך לידך, יודע כמה קשה ומעיק, ורק שותק ומחכה לך, לרגע שיתאים לך לשתף עוד אדם.. זה לא פשוט.. זה אף פעם לא פשוט.. ואולי את זקוקה לעוד משהו ממנו כדי לדעת שהוא האדם שנכון לך להפקיד אצלו חלק מהכובד לתקופת מה. מה יקל עלייך לספר לו? מה חסר?

גם לי נגמר האוויר כשקראתי אותך:-(

היי נגרה.. מנסיון שלי טיפול אצל אישה נוח יותר בעיקר לנשים כמונו... תנסי ותחליטי בעצמך שווה!

שלום negra וודאי שעייפת. ואיך אפשר שלא? עם המאבק הזה המתחולל בפנים.. את כותבת על דברים כל-כך משמעותיים, כל-כך כואבים ובנפשך, שאין פלא שמול כזו סערה פנימית מוקמים מחסומים כל-כך עוצמתיים. העוצמה והצורך של השליטה שלך יכולה להעיד על הכוח מולו היא מוקמת. וזה מפחיד, אין ספק. ומובן לגמרי למה קשה לעשות מה שאת כמהה אליו - להסיר את השליטה, להוריד את המחסום לרגע. להרפות. כל-כך הרבה חרדות, ממה שעלול לצאת החוצה, ממה שיהיה קשה לסגור ולהחזיר למקום, לצאת מהפגישה בחתיכה אחת..אבל אני מאמין, מקווה, שמשהו קורה גם מעבר למאבק האיתנים הזה. שמשהו הולך ונבנה, פגישה אחר פגישה,דקה אחר דקה, גם את לא מודעת לו ומתרכזת בעיקר בהתרחשות אחרת. וכאשר הדבר הזה, שנבנה, יהיה חזק מספיק, תומך מספיק, גם תרשי לעצמך להסתכן ולהרפות. להתראות דוד

דוד, תודה. כל כך מדוייק מה שכתבת. המון הבנה יש בך. לא אשאל כלום למרות שיש - די, לישון. לילה טוב וסופש מהנה

היי דוד , אני קוראת כאן כל מיני הודעות על בעיות שונות של אנשים ותמיד אתם ממליצים להם לפנות לטיפול , (לחזק ביטחון עצמי לצאת מדיכאון וכו'.. ) , ואני מניחה שאם הייתי כותבת כאן על הדברים שמפריעים ומקשיים עלי בחיים זאת גם ההמלצה שאני הייתי מקבלת .. הבעיה שאני כבר בטיפול (המון המון זמן ) , וזה ממש לא פותר לי את הבעיות .. אני לא מתלוננת אני פשוט מנסה להבין למה זה ככה , מה עושים שהבעיות הן מאוד פסיכולוגיות , ולא מצליחים להבין איך זה עובד - הטיפול ...

שלום למישהי ראשית, מותר לך להתלונן. לא תמיד זה עוזר, אבל עדיין זה לא אומר שאסור לעשות את זה. מעבר לכך, נכון שאנחנו נוהגים כאן להפנות לטיפול במקרים רבים. עדיין, עצם ההפנייה לא אומרת שהטיפול בהכרח יעזור. טיפול פסיכולוגי רחוק מלהיות מדע מושלם ופעמים לא מעטות קורה שטיפול לא מצליח לעזור. קורה אצל המטפלים כולם, גם אצל אלה (אולי במיוחד אצל אלה) שמכחישים את זה. אבל בפעמים שאנו מפנים לטיפול הכוונה היא שאנו מאמינים שלטיפול יש את הפוטנציאל לסייע. ובשביל הפוטנציאל הזה, ללא ידיעה וודאית או סיכוי של 100 אחוז, אנו מאמינים ששווה לקחת את הסיכון ואת המאמץ. ולסיום, קשה לעיתים להבדיל בין טיפול שלא עוזר לטיפול שלא ניתן לו פרק זמן מתאים לסייע. גם במקרה שלך הייתי מציע לך להרהר: האם הטיפול אכן לא עוזר ולא יוכל לעזור, או שאולי שווה לך להמשיך ולנסות להפיק ממנו את הפוטנציאל, הקיים בו עבורך. להתראות דוד

אם יש מוטיבציה מצד המטופל והמטפל משקיע, האם גם במקרה זה יכול להיות שהטיפול לא יצליח?

יש לי איזה מנהג אובססיבי שמלווה אותי שנים רבות (אני בת 33 וזה מאז גיל ההתבגרות בערך, כלומר מאז שהתחילו להיות לי חצ'קונים), אני לא מדברת על זה כמעט בגלל הבושה אבל... הפנים שלי מלאים צלקות ונקודות. אני פשוט לא מצליחה להפסיק לפוצץ חצ'קונים! באמת, כמה פעמים שניסיתי להמנע ולהפסיק, בכל מיני שיטות וצורות שונות, תמיד אני מגיעה למסקנה שרק אם אני אקצוץ לעצמי את האצבעות אני אפסיק כי אז לא יהיה לי עם מה לפוצץ. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בעניין? אציין שהתחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כשבועיים, בגלל בעיות אחרות.. תודה מראש

שלום נטע לטיפול פסיכולוגי (ולעיתים גם תרופתי) בהחלט יש את הפוטנציאל לסייע בעניין. זה יכול להתרחש דרך התמקדות בבעייה אותה את מתארת, או דרך שיפור כללי בחיים, התורם בתורו להפחתת סימפטומים התנהגותיים שונים. כהרגלי, הייתי מציע לך להעלות את הנושא בטיפול. אני מנחש שאולי הבושה גם תלווה אותך לטיפול ותקשה עלייך להעלות שם את הנושא, אבל דווקא התגברות על הבושה מול המטפל/ת ודיבור גלוי, יכולה להיות צעד ראשון וחשוב בדרך לשיפור המצב. בהצלחה דוד

תוך כמה זמן אפשר לדעת אם טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר ומתאים למטופל - לפי פרק זמן (חודש? חודשיים?)או לפי מספר פגישות או שמהתחלה כבר רואים אם יש / אין טעם להמשיך? או אם בכלל להתחיל?

שלום למיואשת נשמע לי שמוקדם להתייאש. טיפול קוגניטיבי הוא אומנם טיפול ממוקד וקצר יחסית בזמן, אבל הוא אינו מחולל ניסים ואינו עובד כבמטה קסם. גם לטיפול היעיל ביותר נדרשות כמה וכמה פגישות עד שניתן להבחין בבירור בשינוי. התחלת הטיפול, על-פי רוב, משמשת בעיקר להערכת המצב ולחשיבה האם הטיפול אכן מתאים ויכול לעזור. המהירות בו הוא אכן יעשה זאת משתנה בין מטופלים ובהתאם לקושי עמו מגיעים. המומלץ ביותר הוא להעלות את השאלות הללו מול המטפל, הנמצא בעמדה הטובה ביותר (יחד עם המטופל) להעריך את המצב בטיפול, את מידת ההתאמתו למטופל ואת קצב ההתקדמות בו. להתראות דוד

דוד היקר שלום שמתי לב שמאז שהתוודיתי למטפלת שלי כמה היא משמעותית עבורי, וגם שירד לי סוף סוף האסימון שאין מצב שהקשר הזה יהיה פעם אמיתי כמו קשרים נורמליים בין אנשים שחיים בעולם האמיתי ולא בתוך חדר הטיפולים, שמתי לב שאיני יכולה להסתכל עליה יותר. אני מדברת איתה , והכל טוב ויפה כמו שהיה, אבל קשה לי להסתכל עליה. ניסיתי להבין עם עצמי למה ומה זה אומר אבל לא הצלחתי. בטח עם נסיונך העשיר יש לך איזה שהוא רעיון..

שלום --- אני חושב על מה שתיארת ויכולות להיות סיבות שונות לכך. אבל האמת היא שנראה לי לא הוגן ולא נכון להעלות השערות אלה. ראשית, משום שללא היכרות טיפולית אלה באמת השערות כלליות, שגם אם הן קשורות לסיבה הרי שהן לא מספיק מדוייקות ורגישות על מנת לסייע באמת. ושנית, משום שלספק השערות כאלה מבחוץ זה קצת כמו לקרוא ספר על טיפול במקום להיות בטיפול עצמו (אם הייתי שחצן יותר הייתי אומר שזה כמו לקרוא את סוף הספר. אבל אין לי יומרות כאלה, ובאמת גם אין סוף אחד לכול). את כותבת שאת מנסה להבין את מה שקורה עם עצמך, ואני רוצה לעודד אותך לנסות להבין את זה לא לבד, אלא עם המטפלת דווקא. בתוך הטיפול. כי מחוץ לטיפול יכולים להיות כל מיני רעיונות ותובנות, ועדיין - היכולת שלהם להטען באמת במשמעות רגשית ובכוח לעשות שינוי היא רק בתוך מסגרת הטיפול עצמו. בהצלחה דוד

פשוט עצובה כול פעם שמתחולל שינוי של עלייה קלה במשקל פתאום אני מיואשת מרגישה מלוכלכת אין לי חשק לכלום לא מרגישה יפה ונקייה שלא תבינו אני אוכלת בסדר גמור רק אם אני חורגת במודע לפעמים פתאום אחרי אני מתבאסת וגם אם לא יוצא לי להתאמן בכול ימות השבוע כמו שאני אוהבת אני מאוד כועסת לא רגועה מה עושים איך אני מתמודדת עם זה???

שלום אדוה נושא המשקל הוא נושא טעון ומורכב עבור אנשים רבים בתרבות בה אנחנו חיים. נשמע לי שגם עבורך לא מדובר במשהו אובייקטיבי, אלא בנושא הנוגע בדימוייך העצמי והמערב חשיבה לא נכונה, העלולה להוביל לתחושות של עצב וייאוש. השאלה היא עד כמה תחושות אלה חזקות ועד כמה את מרגישה שאת יכולה להתמודד איתן לבד. במידה ואת חשה קושי משמעותי בהקשר זה, הייתי מציע לך לפנות לטיפול, שיסייע לך להתמודד עם הנושא ולהפחית את הצניחות הפתאומיות במצב הרוח. להתראות דוד

שלום אני בטיפול כבר הרבה שנים. סובלת מחרדות, דיכאון ומחשבות אובססיביות. מבחוץ אני נראית בד"כ מתפקדת ומנהלת חיים רגילים, אני נשואה ויש לי ילד. קשה לי עם הפער הזה בין התפקוד כלפי חוץ לבין תחושת המצוקה שאני חווה מבפנים. כשאני מגיעה לפגישה עם הפסיכולוג ואני יכולה להיות הכי מדוכאת שבעולם ויחד עם זאת אני תמיד מחייכת וצוחקת ואלה חיוכים אמיתיים. או שבעבודה אני יכולה להיות סבלנית כלפי חוץ ומבפנים פשוט להתפוצץ ממחשבות אגרסיביות. ובאופן כללי, לתפקד כלפי חוץ ומבפנים להרגיש מצוקה נוראית. בזמן האחרון אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שאני סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית, כלומר שיש בי חלק אחד סובל, מדוכא, חרדתי וכו' וחלק אחד ששמח וצוחק וכיבכול מתפקד? תודה

שלום נטלי לפי תיאורך לא נשמע כי את סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית. הפרעה זו מתאפיינת בנתק בין חלקים שונים של המודעות, ואילו את מתארת מצב בו את מודעת לחלקים השונים בתוכך. כן נשמע שהפער הזה, אליו את מודעת, מציק לך וגורם לך לתחושה לא טובה ולשאלות שונות בנוגע אליו. הייתי מציע לך להביא שאלות ותחושות אלה לתוך הטיפול שלך, ולבדוק שם להיכן כל זה מתקשר. להתראות דוד

די אלוקים בבקשה אני באמת לא יכולה יותר באמת שלא זה אמור היה להיות יום טוב לשם שינוי ושוב אתה עושה את זה מפתח בי תיקוות נותן לי לחיות באשליות מושיט לי את היד ולוקח אותה בשניה האחרונה אני מוטשת אין לי כוחות אני כבר לא מסוגלת אפילו לבכות מה לא אמור להיות מתישהו הפוגה מהמכות למה? למה? אתה לוקח חיים לאנשים מאושרים שרצו לחיות שבאו לבלות וממשיך להחזיק אותי פה למרות שאני כל כך לא רוצה, לקחת לי הכל את אמא את סבא את החבר את העבודה את האושר את הבריאות את השימחה אפילו את התיקווה לא השארת לי כלום חוץ הדבר היחיד הדבר היחיד שאני לא רוצה שזה החיים למה , למה זה טוב? מה בדיחה מעוות של היקום דרך מקורית להנאות לא אמורה להיות איפשהו מתישהו הפוגה מתי יפסק לכל הרוחות הפס השחור שלי בחיים 20 שנה של סבל די מתי זה יגמר???? בבקשה בבקשה לכל המאמינים לא לתקוף כי זה בסך הכל שפיכת לב של אדם שסובל לא זילזול או פגיעה באלוקים

שלום תמרה לא נשמע לי כמו קשקוש מה שאת כותבת. נשמע לי שאת מגיבה עם הרבה כאב לאסון שהתרחש היום בארץ ושהאסון הזה, עם הכאב והמוות המקופלים בו, נוגע בך כנראה במקומות רגישים ובכאב הפנימי שלך. אני מקווה עבורך שהתגובה הקשה תשכך ושבכל זאת תמצאי דרך לעצור את הפס השחור, דרך שעדיין משלבת בתוכה בחירה בחיים ותקווה. להתראות דוד

תמרה, כאדם מאמין גם כן, וכסובלת סדרתית - ושורדת גם כן - אחרת אין לי הסבר מנין הכוחות להמשיך ולהיות, גם לי יש יותר מידי "למה" לבורא עולם."למה רק אני, ולמה רק לי" - מסוג השאלות שאנשים שואלים כל פעם מחדש, שהם מגלים שהמזל הרע שוב מתדפק על דלתם, דוקא כשנדמה שאוטוטו ישנה עליה על גל חדש ומלא בתקוה. כבר מזמן נואשתי מלמצא איזשהו הסבר על הסדר העולמי של של "מי לחסד ומי לשבט" ואין לי ספק ממציאות היומיום, שאנשים מסוימים סובלים יותר לעומת אחרים שהמזל, בדרכו המשונה מאיר את מזלם, שוב ושוב, ובאופן המעורר קנאה. כנראה שבכל זאת, את השיפוט על הסדר העולמי נצטרך להשאיר לעליונים, ואנו פה למטה נשאר עם התהיות והשאלות.. ועוד משהו תמרה, ישנם השיעורים של ימימה(אולי את כן מכירה) המעוררים לחשיבה הכרתית בכל הקשור להוויתינו, אישית אני לא משתתפת, אבל בתי שהשתתפה בעבר בשיעורים היתה מאוד מרוצה, כמו יתר בני הקבוצה. וכל זה בעלות אפסית. אנפורמציה תוכלי להשיג דרך האיטרנט - בגוגל - ימימה. שוה לנסות! נאוה.

שלום לכולם דוד, אשמח אם אתה וחברי הפורום תוכלו לשלוח לי למייל המלצות לפסיכולוגים. אני אתן תיאור קצר של מה שאני מחפשת... יש לי הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה...כך שממש זקוקה לעזרה. והייתי כבר בהרבה טיפולים כושלים, ואני מנסה לפחות ללמוד מהם משהו. אני מחפשת פסיכולוגית שנמצאת בחדר כבן אדם ולכן מגיבה על הדברים הנאמרים מבחינת הרגשות שלה. כמו כן, אני צריכה יכולת מסוימת של פתיחות וקשה לי עם מטפלים שרוצים להיות לוח חלק, אני חייבת לדעת דבר מה או שניים על חייהם, גם עם בפרטים כללים ביותר. אז מחפשת פסיכולוג שמוכן לחשוף ולו מעט. זקוקה מאד לפסיכולוגית עם יכולת להשקעה רגשית.עם "מקום בלב". לפעמים נראה לי שכל האפקט הטיפולי מצוי בזה שאני אדע שמישהו חושב עלי "בין הפגישות" ואז ארגיש פחות לבד ואוכל להתמודד. צריכה מידת מה של גמישות גם ב"בין הפגישות", שזה חלק מהסעיף הקודם, להיות קיימת אצל מישהו משמע שהוא מוכן לדבר בטלפון אם היתה פגישה קשה במיוחד- כמובן לא באופן קיצוני- לא כל יום או כל שעה... צריכה פסיכולוג/ית עם גבולות ברורים, לא מישהו שאומר "אתקשר מחר, מחרתיים לתאם" ומתקשר כעבור שבוע. יש בכך אפקט הרסני עבורי. וזקוקה נורא נורא נורא לחום לאמפתיה, לאהבה, אהבה , אהבה. כל המטפלים עד היום חשבו שזו בקשה מוגזמת מדי, אך אני עדיין מקווה לאותה אהבה... אשמח אם מי שישלח לי המלצות יפרט עליהן מעט כי אני מקווה להגיע הפעם למקום שאפשר לנוח בו, נגמרו לי הכוחות להלחם ולא ברור לי עוד כמה ניסיונות אני אצליח לצלוח בלי לוותר. תודה גילי

שלום גילי אני מבין שהיית בטיפולים רבים והתאכזבת, אך עדיין אינך מוותרת על התקווה. אני מברך אותך על כך, אך כן הייתי מוסיף מילת אזהרה: פעמים רבות אנו מביאים את עצמנו שוב ושוב לאותה סיטואציה, ושוב ושוב נוצרת אותה אכזבה או מופיע אותו כעס מוכר. ייתכן ומעבר למשאלה כי בקשותייך יתמלאו כולן בדיוק כפי שאת מדמיינת, יהיה גם חשוב אם תיכנסי לטיפול החדש עם כוונה להרהר עוד בציפיות אלה, ובמה שמתרחש כאשר הן אינן מתמלאות במלואן, מעבר לשאלה האם הן נענות או לא. אנשי הפורום מוזמנים כמובן לשלוח אליך המלצות למייל. אישית רק אומר שד"ר מלי מרקיביץ, אחת מהמנהלות כאן, העובדת באזור חיפה, היא בוודאי ובוודאי מטפלת מומלצת בעיני. להתראות דוד

אף אחד לא עונה לי ) : מה זה אומר, שגם חברי הפורום אדישים לאחר ושקועים בכאבם שלהם ושאנו חיים בחברה אינדיבידואליסטית של אדם לאדם זאב או גרוע מזה שמטפלי צדקו ואין יותר אף מטפל שיכול לעמוד בקושי של להיות איתי?????

דוד,נכון אתה ממהר לגמר של האח הגדול.!עכשיו שוב חוזרים ללילות ללא שינה,ואין בהם מה לראות חוץ מאת הבפנים המזויע...

שלום לך אני אנסה לשמור על איזו הדרת כבוד, ובכל זאת אומר שיש בזה משהו די מעניין - בכל הפרידמנים והבובלילים האלה.. ובקשר לזוועה שבפנים- כן, לכל אחד יש בפנים דברים קשים. ולפעמים גם מותר להסיט מהם מבט, לכיוון אחר. ובכל זאת, לעיתים גם יש מקום להתבונן במה שאפשר - להתמודד עם מה שניתן, להפחית מכוחו של מה שמאיים, לקבל ולהשלים עם משהו אחר..זה כמובן רק חלק מהעניין, אבל חלק חשוב בעיני. להתראות דוד

האם מישהו כאן יודע אם קיים טיפול התנהגותי-קוגנטיבי בקופת חולים כללית? אם כן אשמח לקבל המלצות על מטפל בשיטה זו, באזור המרכז. אם יש בעיה עם המלצות מעל דפי הפורום אשמח לקבל המלצה גם במייל המצורף להודעה זו.

שלום נטע ראשית, הפורום מוזמן כמובן לשלוח אליך המלצות למייל האישי. מעבר לכך, לדעתי אין דרך ישירה לברר מי ממטפלי הכללית מטפל בשיטת הקוגניטיבית-התנהגותית מלבד המלצות, או שאלה ישירה בזמן שיחת הטלפון הראשונה. זה מקובל מאוד ואין סיבה להימנע מכך. מעבר לכך, יכול להיות לך מועיל לחפש ברשת את רשימת המטפלים החברים באיט"ה - האגודה הרלוונטית לנושא - ולראות האם הם מציינים שם עבודה בקופת חולים, או שאת יכולה להצליב בין רשימה זאת לרשימת המטפליפ בכללית וכך לקבל תשובה לשאלתך. בהצלחה דוד

אשמח אם תוכלו להפנות אותי להסבר על טיפול אנליטי/אנליזה, מעבר לשכיבה על ספה, שתיקות ואסוציאציות. תודה

א. מדובר בטיפול מאד יקר (במרכז הארץ יכול להגיע ל 2,000 ש"ח לשבוע שכולל ארבע-חמש פגישות שבועיות של 50 דק' כ"א). ב. למרות שנכתב ונאמר על כך המון, ואנשי מקצוע ייטיבו להסביר ממני, כנראה שצריך לעבור את זה כדי להבין לאלו עומקים ואמיתות אפשר להגיע (גם בשל היעדר קשר העין וגם בשל האינטנסיביות ועוד), ומה זה בכלל. לדעתי, כל מה שיאמר לאדם מבחוץ אינו יכול לתאר את החוויה, כמו שהחוויה עצמה יכולה. ג. ראה ב'.... סתם... נדרשים הרבה מאד משאבים נפשיים לעבור את זה, לא לכל אחד זה מתאים. הרבה יותר אינטנסיבי מטיפול דינאמי שבעקרון מתבסס על הטיפול האנליטי. אבל מי שזה מתאים לו (יש להניח שזה נקבע בין האנליטיקאי והמטופל לפני הכניסה לתהליך), ומי שיש לו פוטנציאל להתחיל וגם לעבור את תהליך הסיום והפרידה החשובים כל-כך לקביעת איכותו של הטיפול כולו (לפי גישות אחדות, שאינן בהכרח הרוב) זה יכול להיות מן סוג של פסגה, ומשהו שילך איתו ויהא טבוע בו עוד עשרות שנים קדימה. ודרך אגב, בהקשר לאסוציאציות, וגם נאמר פה בפורום, שאם אתה מטופל טוב שמתמיד לשוט על כנפי האסוציאציות (אבל יותר מידי) יאמרו לך שזו התנגדות, כלומר, מאמצים למנוע שינוי. מאחר שיש איתך עוד מישהו בחדר הוא בין השאר גם נותן לך פרשנויות ועוד ועוד ועוד.

שלום מונמורנסי (אגב, זה לא הכלב מ"שלושה בסירה אחת"?). כפי שאת בוודאי משערת לעצמך, כמות הספרות שנכתבה על הטיפול האנליטי ועל תחום הפסיכואנילזה בכלל יכולה למלא מספר ספריות וקשה לי לדעת לאיזו רמת קריאה וידע את מכוונת. ראשית, בהתאם לזמננו, הייתי מציע לך לעיין בויקיפדיה ובאתרים אחרים שיספקו בוודאי הסבר מפורט על השיטה. מעבר לכך, ספרים שאני חושב עליהם באופן מיידי ושנותנים תמונה טובה ומעניינת של הנושא הם, בין השאר, הספר "הטיפול הפסיכואנליטי" של פרויד (מדהים לראות עד כמה הוא כותב טוב וברור, לפחות לטעמי), או אחד מתיאורי המקרה שלו, שייתן גם הוא המחשה טובה של השיטה (או לפחות כפי שהייתה בתחילת הדרך. תיאור המקרה של "דורה" יכול להיות מעניין במיוחד לקריאה). מעבר לכך, ספר מוצלח ומעניין אחר, ומזווית שונה, על הנושא, הוא ספרה של ז'אנט מלקולם "פסיכואנליזה: המקצוע הבלתי אפשרי". וכמובן, תמיד יש את "סערת נפש", ספרו המוצלח והשימושי של יורם יובל, שמביא התייחסות רבות לנושא האנליזה, גם אם לא מקדיש לכך פרק נפרד. תהני דוד

ובזכותם של מתרגמי כתבי פרויד ובכלל, גם לנו - קוראי העברית - יש גישה, וגם אנו יכולים להיות נדהמים לראות את הטוב, הברור, המוצלח והמעניין...

דוד שלום, מה האינדיקציות למתן טיפול תרופתי למטופל מתפקד אך דכאוני וחרדתי? יודעת שזה אינדיבידואלי ומשתנה בין המטפלים ולכן מבקשת לדעת לגביך באופן אישי כפסיכולוג, מתי תציע למטופל טיפול תרופתי - רק כשיש סיכון לפגיעה עצמית? (או באחרים)? ואם המטופל סובל אך מתנגד לקבל טיפול תרופתי (מסיבות של פגיעה בערך העצמי וכד')... מתי תתעקש ומתי תשאיר זאת לשיקול דעתו של המטופל? המון תודה!

שלום רוני את שואלת לגבי באופן אישי, והתשובות שלי תהיינה חלקן אכן מתאימות להשקפת עולמי הספציפית, אך חלקן האחר יהיה מוסכם ומקובל על מרבית העוסקים בתחום. כך, למשל, נמצא במחקרים רבים כי אנשים הסובלים מדיכאון קליני עמוק אינם יכולים, במצבם, להפיק תועלת מפסיכותרפיה. במצב שכזה נדרשת התערבות תרופתית, המשפרת את המצב והמאפשרת לטיפול הפסיכולוגי להתחיל לסייע. כמו-כן, את שואלת מתי אשאיר זאת לשיקול דעתו של המטופל, אך האמת היא שהדבר תמיד נתון לשיקול דעתו של המטופל. אלא אם האדם פסיכוטי, או קטין, אין אפשרות לתת לו תרופה כנגד רצונו. מתי מתעקשים? מתי מציעים טיפול תרופתי גם לא במקרה של דיכאון מג'ורי? נראה לי שהשאלה שתעזור יותר היא דווקא אולי "מתי לא מציעים". אני אישית לא אציע טיפול שכזה אם אחשוב כי בהצעה שכזו תהיה פגיעה במטופל, שתהיה משמעותית יותר מהתועלת האפשרית שבטיפול תרופתי. או שאעריך כי טיפול תרופתי יסייע לאדם אך יעלים את המוטיווציה שלו לטיפול מעמיק והבנה משמעותית של המתרחש בחייו. במקרה שכזה אני מניח שאציג את הדילמה, ואוסיף את ההמלצתי בעניין. מעבר לכך, נראה לי כי במרבית המקרים בהם אדם יכול להעזר בטיפול תרופתי, ואינו משלם על כך מחיר כבד יותר מבחינת אספקטים אחרים של חייו הנפשיים, הרי שאינני רואה סיבה שלא להציע שילוב של הטיפולים השונים. להתראות דוד

תודה רבה על תשובתך ורק אם תוכל להרחיב - מהו דכאון מג'ורי ואם גם פסיכולוג יכול לאבחן אותו ככזה? ולמה התכוונת שתציע טיפול תרופתי אא"כ התרשמת שתהיה פגיעה במטופל - פגיעה מאיזו בחינה? מקווה שאני לא נודניקית... תודה ורק טוב!

דויד שלום שמתי לב שתמיד מספר ימים אחרי טיפול אני נהיית הרבה יותר רגישה. אני מבינה שזה בגלל רגשות שצפים בטיפול, אך אני מגיבה לאנשים ברגישות יתר, שלאחר מעשה מאוד מביכה אותי, ואני מניחה שגם אותם (אולי כי לא רגילים ממני). אין פה ממש שאלה, אולי תהייה אם זה דבר נורמטיבי. ניתן לראותו מכל מני זויות. לי אישית הוא מפריע , אולי כי אני לא אוהבת לחשוף את רגשותי. ותמיד אחרי אני מתפלאה (ולפעמים מצטערת)שיצאו לי דברים כאלה מהפה.הכוונה לא לדברים רעים אלא לחשיפת הרגישות שלי בפני אחרים.

שלום לך יש שני נקודות שחשבתי עליהן ביחס למה שכתבת. ראשית, שאת מרגישה נבוכה לחשוף את רגשותייך, להיות "שקופה" יחסית לאחרים, ושאולי זהו משהו שכדאי לך לבחון האם הוא מוצדק, או שמא הוא מגביל אותך שלא בצדק. בהמשך לכך, תכופות אנשים החוששים לחשוף את עצמם יחוו כל חשיפה כחזקה יותר מאשר היא במעשה ויהיו סבירים יותר לחשוש שמה נוצרת בכך סיטואציה לא נעימה. כלומר, יכול מאוד להיות שמה שאת חווה כמבוכה מצד הסביבה היא בעצם השלכה של המבוכה וחוסר הנעימות שאת חווה. נקודה שנייה היא ביחס לנורמטיביות של מה שאת מתארת. לעיתים, בתקופות עשירות מבחינה רגשית בטיפול, אנחנו יכולים לצאת ולחוש כי דברים עדיין מעסיקים אותנו, מהדהדים בתוכנו ומוצאים גם ביטוי בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים. מדובר בתופעה נורמטיבית בהחלט ובעיני גם חיובית. לעיתים אנשים מתלוננים על נתק הקיים בין הטיפול לחיים בחוץ - משהו סביב התחושה כי בחדר מדברים, אך הדיבור אינו נמתח מעבר לשעה הטיפולית. נשמע שעבורך הטיפול אפקטיבי וממשיך ללוות אותך ביום-יום, מה שבעיני מעיד, לפי מירב הסיכויים, על חשיבותו ומשמעותו עבורך. מעבר לכך, סביר להניח שלאחר שהתקופה המשמעותית תחלוף והדברים בהם את עסוקה יהיו מעובדים ומוכרים יותר, גם תחושת הרגישות תהיה פחות בלתי נשלטת או מציקה ותוכלי לווסת, בצורה גמישה ומותאמת יותר, את מידת הרגישות והחשיפה שתרגישי שמתאימה לך במקומות שונים. להתראות דוד

תודה רבה אתה מקסים

בוקר טוב, מרגישה כל כך רע ויותר ויותר חושבת שהטיפול לא מתאים לי. גורם לי למחשבות שליליות ולרחמים עצמיים. מרגישה כל הזמן בהשוואה : למטפלת, לאנשים הנורמליים וזה רק מביא אותי ליותר ייאוש. לא מצליחה להגיע לאיזשהו שינוי בעצמי. הכל רק הולך ונהיה גרוע יותר, גם בחוץ וגם בפנים... דנו על זה בטיפול אבל גם הדיבורים על זה לא מובילים לשומקום ואחרי פגישות , מרגישה בושה וחרטה עמוקה שחשפתי ואולי שהגזמתי ורוצה להיעלם ולא לחזור יותר. רק שם נשאבת למקומות האלה של הרס עצמי מה אתה חושב?

שלום x את שואלת מה אני חושב, ואני חושב שנשמע שאת בתקופה קשה, ושקשה לך לראות בתקופה כזו אפשרות של שינוי או של תקופה טובה יותר בחייך. ודווקא בתקופה כזו הייתי מחזק אותך להישאר בטיפול, זה בדיוק הזמן שניתן להיעזר בטיפול גם כאפשרות לתמיכה וגם כמקום פוטנציאלי לצמיחה. אני מבין שאת מרגישה שחלק מהקושי מגיע בשל הטיפול ושרק בו עולה המקום של ההרס העצמי. אני תוהה - האם זה לגמרי נכון? והאם מדובר אכן במשהו שנוצר בשל הטיפול, או במשהו שהטיפול מסייע לחשוף ולהעלות על פני השטח? אם אכן מדובר באפשרות השנייה, הרי שיש לך הזדמנות פז: דווקא ההופעה של הרגשות הללו בתוך וביחס לטיפול יכולה לעזור לך להביט בהן בצורה ישירה, להבין מהיכן הם מגיעים ואולי גם להפחית מעט מכוחן הרע עלייך. כך ששוב, לפי תיאורך בהחלט הייתי ממשיך בטיפול ומנסה להפיק את המיטב מהסיטואציה הלא קלה - אך החשובה פוטנציאלית - שאת בתוכה. להתראות דוד

שלום, אני מעל שנתיים בטיפול עם מטפלת נפלאה. רק שבפגישה האחרונה מאד התאכזבתי מדבריה: לפני כשבועיים לא הגעתי לפגישה מאחר וכעסתי עליהשבוע קודם לכן ושבוע לאחר מכן הגעתי, וגם השבוע. שאלתי אותה אם היא התגעגעה אלי כשלא הגעתי. היא התחילה לשאול אותי איך אני מגדירה געגעוע. אמרתי לה שמתגעגעים למישהו שאוהבים, מישהו חסר לך וכד'. לדעתה געגוע קיים בין אמא לילדים, בין חברים,בן זוג, משפחה וכד' (כלומר היא לא התגעגעה). במקביל היא אמרה שכן אכפת לה ממני, היא דואגת לי וכד'...(אך לא געגעוע!!!) למה? למה? למה? מטפלים לא מתגעגעים למטופלים שלהם? או כל מטפל אחרת?

שלום רותי את מתארת דו-שיח עם המטפלת שלך, שנשמע מאוד אותנטי וגלוי מצד שתיכן. דבר זה אכן מתאים לאופן בו את מתארת את הטיפול באופן כללי. נדמה לי שהנושא בו אתן נוגעות הוא הקשר שלכן עצמו, על הגבולות והאפשריות שבו, על הקרבה הכרוכה בו מאידך, והמרחק הגלום בו גם הוא. וזהו נושא לא פשוט, למרות, ואולי בגלל, הקשר הטוב שלכן. אני מאמין שקשר טיפולי טוב הוא כזה הכולל בתוכו גם אמת וגם חקירה של רגשות פחות נעימים, כפגיעה, אכזבה, תסכול ועוד. ייתכן שאתן מגיעות למקום בו תוכלו לחקור את הרגשות הללו בתוך הקשר ואני מאחל לך שהחקירה הזו תהיה פוריה ומקדמת עבורך. באופן כללי אוסיף גם שאכן, כפי שכתבת, כל מטפל יכול להתייחס בצורה אחרת למושג הגעגוע ולקשר בתוך הטפול. אני לא חושב שאת צריכה לזנוח בהכרח את ההשוואה למטפלים אחרים, או את הדימיון על כיצד הן היו יכולות להגיב, אלא שאולי כדאי לך להביא את המחשבות והדמיונות הללו כולן אל מול המטפלת הספציפית שלך. בהצלחה דוד

האם באמת קורה שמטפל ממש יכול להרגיש רגשות געגוע למטופל..? אני מבינה שטיפול טוב כולל בתוכו קשת רחבה של רגשות אך עדין אני שואלת משום שבכל אופן, כן מדובר בקשר הצורך תלות ותלות של אחר בך. אני לא יודעת עד כמה הרגש הזה אהוב על האדם עליו לכאורה 'תלויים', אלא אם כן זה ממלא חסר של יחס או תחושה ממלאת כגון; 'נעים לי, כי צריכים אותי'...??

שלום, מעוניינת להבין מספר דברים אודות הטיפול הפסיכולוגי המעולל. נניח שמישהי שקיימו איתה יחסי מין בגיל מאוד צעיר, וכן כן יש פלאשבקים וידיעה ברורה וכל השטויות. מישהי שיודעת שיש לה בעיות. מישהי שיודעת שאינה חפצה בחיים על כל ההיצע "הנדיר" שבהם. מישהי שנמצאת בטיפול, מישהי שאינה מעוניינת לדבר על כך או לדון באוי ואבוי כמה כואב ונורא. נניח שמישהי שרוצה להגיד בסדר –זוכרת, יודעת ומבינה. אז מה עכשיו- כשלא זוכרים אומרים שכואב כשזוכרים אומרים שכואב, אז בסדר יופי הבנו - ממש כואב, אז מה קורה אם אותה מישהי עדיין מעוניינת באופן רציונאלי לשים קץ לחייה, מה אז? עדיין יחשב הרצון לאקט לא רציונאלי, גם אז יאמרו לה כשמדברים על זה ומעבדים ולא מאבדים – אז מרגישים טוב יותר? עד מתי יתלו את התקווה והחיים הטובים ב "בואו נדבר על זה". מישהי שיודעת שיש דברים שניתן לחיות איתם ויש דברים שעם כל הכבוד לבריאים בנפשם – הבחירה בחיים היא הלא שפויה. אותה מישהי שואלת/אומרת – הרי למרות ההבנה, הדיבור על זה, האמפטיה, הבכי, הכאב העיבוד וכל סוגיות ה - ללעוס את זה – עדיין תישאר אותה מישהי שקרעו את גופה הצעיר. אה סליחה עכשיו כבוגרת היא פשוט יותר מבינה אז הכל בסדר. תודה

נגרה... את תמיד מסיימת את המילים שלך ב "וזהו" היום שכחת:-) אותה מישהי זו את? ולמה החיוך בשם של המחבר? זה לא מצחיק!!

הדברים שכתבת הולכים להכעיס מאוד את ש'....! ועוד כמה בנות!

שלום לך, את כותבת על ההרגשה שלך כיום, על הרצון למות גם אחרי שדיברת על הדברים, אבל אני בעיקר שמעתי אותך אומרת שגם עכשיו, גם ואולי בעיקר מול אנשי מקצוע את מרגישה צורך להסביר את עצמך, הרגשה שאת לא מובנת ועושה משהו לא בסדר - רוצה להתאבד. אני חושב שזה הדבר המרכזי שאפשר לדבר עליו, לא רק האירועים עצמם, אלא התחושה שלך שלא ניתן להבין אותך. ששופטים אותך ושאת נאלצת להסביר את עצמך במקום להישאר עם הרצון שלך. נראה לי שרק כאשר זה יתאפשר לדבר על ההרגשה הזו, של לבד, לא מובנת, ניתן יהיה להרגיש שאת לא חייבת להילחם על הרצונות שלך. רק מהמקום הזה תוכלי להרשות לעצמך לבדוק עם עצמך את האפשרויות העומדות בחייך, גם אלו הכוללות בתוכם חיים. דרור

אני נשואה יחסית טריה לגבר שמבר ממני ב12 שנה.בעלי טיפוס חסר אחריות הוא קונה דברים ולא משלם את חובותיו למשל חנויות אפילו מתי שהוא יכול לחסוך קצת מעצמו ולשלם לא משלם....אנשים מתקשרים אלינו שישלם את חובותיו שוטרים באים אלינו הביתה......הוא גםמסרב שאדע בילו חובות מדובר וכמה העניין מאוד מטריד אותי.....הוא נוהג ללא רישיון כבר שנתיים ולא רוצה לעשות רשיון נהיגהלמרות שמרוויח 4500 ש"ח ועדיין איןלנו ילדים ולא גרים בהשכרה או בונים בית..האם לדעתך אפשר לשנות את אופעיו....אני בחורה צעירה בשנות עשרים מוקדמות.....הוא מזלזל במה שאני אומרת לו ובכלל טוען שנכנס ל"מצבו" בטעות ושלא באשמתו......כנ"ל טוען שאיבד חשק מיני עקב מצבו הכלכלי.......האם הוא יכול להשתנות?????. אנו מחברה מסורתית והתתחתנו לצערי לאחר הכרות קצרה.......

אם בחורה צעירה הייתה כותבת כאן שהיא גרה עם מישהו שהיא לא אוהבת או מעריכה במיוחד, שלא מספק את הצרכים הרגשיים, השכליים או המיניים שלה, שהוא מעמיד אותה במצבים לא נעימים מול החוק והחברה, ושהוא יכול להבטיח לה את החיים שהיא לא רצתה לחיות. האם היית מציעה לה להתחתן איתו? את באמת חושבת שהוא ישתנה? האם אלה החיים שאת מאחלת לעצמך? אל תכבלי את עצמך אליו עם ילדים.. זה רק יהיה יותר גרוע... כל החיים לפניך! קשה יותר כשזו חברה מסורתית, אבל עדיף כאבים עכשיו ולא כאבים כל החיים כשכבר יהיה מאוחר יותר. תמצאי סיבה טובה, דברי עם אבא שלך, ותראי איך אפשר לצאת מזה במינימום בלאגן. מגיע לך יותר טוב! תדאגי שזה יקרה, כי אף אחד לא יסדר את זה בשבילך.. זה החיים שלך נשמה.

שלום לך, את מתארת דברים לא פשוטים כלל וכלל. את שואלת אם הוא יכול להשתנות, אבל האם זוהי שאלה ששאלת אותו? האם הוא מעוניין להשתנות או מצהיר על כוונה שכזו. אני לא בטוח שקל להשתנות גם כאשר רוצים אבל אני די בטוח שלא ניתן להשתנות כאשר אין רצון בכך, שאין הבנה שמהו אינו בסדר, ושהוא פוגע באחרים. נסי לשתף אותו בתחושות שלך, לברר איתו האם וכיצד הוא חושב לשנות ולשפר את מצבו. לאחר מכן תוכלי לדעת קצת יותר טוב מה את רוצה לעשות. בכל מקרה את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ כאן. דרור

דמעות לא נגמרות לבכות בשקט זה קשה לבכות פמינה זה כואב השקט לא כואב בכלל הייתי הלכתי

אופיר שלום, כואב לשמוע את דברייך, אני גם כן חושב שבכי כלפי פנים, בכי שקט עלול לכאוב יותר. אני מבין שאולי כעת זה מרגיש לך שזו האפשרות היחידה ובכל זאת הייתי רוצה להחזיק עבורך לעת עתה את ההרגשה שאת תוכלי להוציא את הכאב גם החוצה, להצליח לבכות מול אחרים, וחשוב מכך להרגיש שהם שם בשבילך. בינתיים אני אשמח לשמוע ממך כאן בפורום, דרור

שלום לכולם 1)מה ההבדל בין הפרעת אישיות גבולית להיסטוריונית? 2)מה נחשב להפרעה קשה יותר? 3)אפשר שיהיה אותו חולה עם שתי הפרעות אישיות? 4)מה הם דרכי הטיפול הנהוגים בפסיכותרפיה?

שלום לך, ב DSM הפרעת אישיות גבולית והיסטריונית משתייכות לאותו אשכול, אך יחד עם זאת ישנם מספר הבדלים מרכזיים. כך למשל בהפרעת אישיות היסטריונית ישנה נטייה לדרמטיזציה. בהפרעת אישיות גבולית המוקד ינוע סביב חוסר יציבות וויסות רגשי והתנהגותי. נראה לי כי לא ניתן לומר מי סובל יותר, וגם לא נכון לעשות זאת וגם לא ממש ניתן לקבוע איזו הפרעה קשה יותר. מבחינת קביעת אבחנות הרי שבאופן תיאורטי יכול אדם לקבל מספר אבחנות כל עוד הדבר תואם את הוראות ה DSM , אך אז עדיין נשארת השאלה החשובה שאתה שואל כיצד זה תורם לטיפול אם בכלל. שתי הגישות המרכזיות לטיפול בהפרעות אישיות הן cbt ונגזרותיו וטיפול פסיכודינמי. הראשון מתמקד בדפוסי חשיבה והתנהגות הפוגעים באדם ובדרכים לשנותו. השני מתמקד בניסיון להגיע אל המקום הכואב המביא להתפתחות הסימפטום, יהיה אשר יהיה. כמובן שזו תשובה פשטנית מעט אך במסגרת המגבלות אני קווה שהיא מסבירה משהו. דרור

לצערי אני נתקלת בעובדה המצערת שאני מבצעת לפעמים טעויות בעבודתי (אני בן אדם - אחרי הכל). יום אחד קרא לי הבוס לשיחה בה הוא ציין את כל הטעויות שעשיתי מתוך מחברת בה רשם אותן ונתן לי שבועיים שבהם יחליט אם יפטר אותי או ימשיך להעסיק אותי. מאותה ישיבה אין כמעט יום בו אינני עושה טעות. מהלחץ של לא לטעות ולא לעשות שטויות אני עושה יותר ויותר ורק נכנסת עוד יותר עמוק לדיכאון. לא בדיוק עוזר שאחת מהצוות שלי גם טורחת להדגיש לבוס כל טעות כדי שאם לא שם לב - שישים. אני לא יודעת מה לעשות. אני ממש בדיכאון.

שרון שלום, את מתארת מצב לא נעים, קשה לעבוד כשאיום שכזה מרחף מעל. לדעתי הדרך המרכזית להתמודד עם המצב, וברור לי שקל לומר אבל קשה לעשות, היא לחשוב שמאחר והדברים לא ממש בידיים שלך את יכולה להרשות לעצמך לעבוד חופשי, כך תוכלי פחות להרגיש לחץ ולטעות. בלחץ מסויים אנחנו יכולים לעבוד טוב, בלחץ עודף היכולת שלנו נפגעת. את יכולה לתפוס את המצב הנוכחי ככזה שאין לך מה להפסיד בו ואז אני מניח שתרגישי טוב יותר וגם עבודתך תשתפר. דרור

ידידתי, חמה , יפה מאד ורגשנית מאד בעלה לעומת זאת מאד חברותי וכולם נדבקים אליו, בתוך תוכה היתה מאד רוצה שיגלו אמפתיה כלפיה, התעניינות וקבלת תשומת לב מהסביבה בניגוד לבעלה שהוא תמיד גונב את העצגה שזה קורע לה את הלב. לפני זמן מה גילו אצלה בעייה רפואית, והידידה הזאת זרקה לי: "אם אני אמות זה לא יזיז לאף אחד כי עובדה עד עכשיו אף אחד לא הוכיח לי שמת עלי", הייתי בשוק , לשוני נדבקה לחיכי ולא ידעתי מה ואיך לענות לה.היא רוב הזמן מרגישה שאינה רצוייה בחברה ובעלה לעומת זאת תמיד גונב את ההצגה. כאילו ששעושים טובה שמדברים איתה ואם מישהו או מישהי כבר מתייחסים אליה, היא טוענת שזה סתם מתוך נימוס בגלל שהיא אשתו של... , ואני מנסה לשכנע אותה שזה לא נכון ולא עוזר מאומה. מה קורה איתה ומדוע היתה צריכה לזרוק לי משפט זה ואיך להתמודד??? תודה.

שלום לך, אני יכול להבין עד כמה קשה, מכאיב לשמוע חברה אומרת שלאף אחד לא יהיה אכפת אם היא תמות. מכאיב לשמוע שכך היא תופסת את עצמה, ומכאיב אולי גם כי בכך היא אומרת שגם לך לא יהיה אכפת ובוודאי לא נעים לשמוע את זה. דווקא מהנקודה הזו חשבתי אולי להצביע על משהו שעולה מהדברים שלך. ראשית נשמע שלך חשוב מה יהיה איתה, שנית את אומרת שהיא מתרצת תשומת לב שניתנת לה כנימוס בלבד ולא אכפתיות אמיתית. ואני תוהה האם לצד התנהגותו של בעלה יש גם משהו בה שלא מאפשר לה להינות מתשומת לב, להרגיש מוערכת. אני לא יודע אם את יכולה לשכנע אותה שזה לא נכון, אבל ניתן אולי להראות לה את מה שאת מרגישה ואולי גם לבדוק איתה האם באמת חושבת שאי אפשר שיהיה אכפת ממנה. דרור

שלום רב, אני בן 30, אני חושב שיש לי הפרעה, אחרי שאני מאונן אני מרגיש לא טוב עם זה. אני יודע שלאחר המעשה אני לא מרגיש טוב, מתבטא במחשבות שנמשכות יומיים , לא גסויות אלא מחשבות שבשגרה יום יומית מתגברות ומציקות לי וזה מפריע לי. אני מרגיש אשמה, כאילו זה לא טבעי לא צריך להיות כך. רוצה לידע אותך שאני מטופל ברספרידל ופקסט קלונקס ופארטן. לפני שאני מאונן אני יודע מה יהיו התוצאות שאני לא ארגיש טוב, אבל בכל זאת זה מושך אותי לעשות, אני חושב הרבה אם לעשות או לא. בבקשה תעזרי לי בבעיה. האם יש תרופה לזה שלא יהיה לי חשק מיני? והאם כדי לקחת תרופה כזאת? אודה לך שתעזרי לי כי אני מרגיש עצוב לאחר מעשה, כעוס, וזה מאוד מחליש אותי.

נ. שלום, אתה שואל בדבריך האם ישנה אפשרות למנוע ממך לאונן, כך שלא תרגיש אשמה לאחר מכן. אך אני הייתי רוצה להציע אפשרות אחרת, טובה יותר בעיניי - והיא הניסיון שלא תרגיש אשמה לאחר אוננות. לבחון עם עצמך מה מעורר בך כאלו רגשות אשמה, למרות שגם מהדברים שלך נשמע שאתה יודע שזה בסדר ובכל זאת לא מצליח להרגיש כך. אני גם הייתי ממליץ שץיעזר בשיחות עם איש מקצוע גם על מנת שלא להרגיש אשם, וגם על מנת לרכוש דרכי התמודדות עם המחשבות לכשאלו עולות, כך שלא יטרידו אותך במשך יומיים ויפגמו כל כך באיכות חייך. דרור

מלי שלום. אני בטיפול המון המון זמן - למעלה מחמש שנים.ניתן להגדיר את הקשר ביני לבין המטפלת כטוב ומשמעותי, אך הוא מאופיין בהתקרבות ובהתרחקות שלי לאורך השנים, דבר המאפיין גם את המערכת הזוגית שלי.לא פעם אני נפגעת מאמירות שבדיעבד המטפלת אומרת שזו הייתה טעות לומר לי - אך כמובן שלא תמיד היא יכולה לצפות היכן אפגע ובעקבות מה. אנחנו מדברות על הדברים ולא פעם היא ניסתה ושידלה אותי לא לעזוב בכעס ולהפסיק את הטיפול בעת משבר מה שתמיד רציתי לעשות במיידי. הפעם הרשיתי לעצמי להתקרב ושאלתי אותה שאלה שנוסכת אור עליה מעבר לשעה הטיפולית. היא אמרה שתענה לי אך שווה לבדוק למה שאלתי. אני ממש מבינה את הרציונל של התשובה וגם שהיא אכן התכוונה לענות לי, אך מרגישה שנהדפתי אחורנית והניסיון האמיתי שלי לדעת עליה קצת יותר נותר כשגיאה.כבר נפגשנו מאז אבל מבחינתי, במעט שדיברתי, אין לי כל כוונה מעתה והלאה לשאול ולהתעניין בה (להזכירך אחרי 5 שנות טיפול...) אבל במקביל לא ממש מסוגלת לחזור ולהרגיש חופשייה ופתוחה כמקודם. זקוקה לתמיכה...למרות האמירות החוזרות ונשנות שאולי מיצינו ביננו את הקשר, ועליי לעזוב - בהפוגות שאני לוקחת מידי פעם קשה לי מנשוא (לא ההתנהלות היומיומית שלי, אלא הגעגוע לבוא ולראות אותה גם אם אני לא ממש משתפת ומדברת). המון המון תודה על ההתייחסות.

שלום תמי. אני שומעת שאת מנהלת דיאלוג חשוב ומשמעותי סביב הנטייה שלך להפגע ולהתנתק, וסביב הקונפליקט לגבי מרחק וקרבה. נשמע לי שהשאלה שהפנית למטפלת שלך, והתשובה שקיבלת, שייכות שוב להתמודדות שלך עם מקומות של הרחקה, מקומות שבהן את מרגישה ששמים לך גבול. נשמע שאת נפגעת ומתנתקת. נדמה לי שיש לכן הזדמנות להבין יותר מה את מרגישה ומה קורה לך במקומות הללו. אני חושבת שחשוב שתצליחו להתבונן יחד על הארוע שקרה ביניכן, ולהבין ביחד את המשמעות שלו. התיוג של השאלה שלך כ"טעות" ו"כשלון" עוזרת לך להתקבע ולהאחז בדפוסים הישנים שבהם את נפגעת וכועסת מבלי יכולת לתקשר זאת, ומבלי לתת לאחר הזדמנות להסביר יותר את רגשותיו וכוונותיו. נשמע לי שחשוב שתפתחי בטיפול את ההרגשה שלך בעקבות מה שקרה, ואולי תצליחי לצאת עם הרגשה וחוויה שונה. בהצלחה, מלי.

מלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אמרת כמה שעות וחוזרת איפה אתתתתתתתתתתתתתתתת????????????????

הי. הנה חזרתי לכמה שעות שהתארכו... ואני מבינה שאולי הייתי חסרה יותר ממה שרמזתי, ומצד שני חשוב היה לי לא "לנטוש" בלי הסבר. אז... אני כאן שוב, עונה, מתייחסת, משתתפת. לילה טוב, סופ"ש מוצלח, מלי.

היי מלי , אני שנתיים וחצי בטיפול , אני לא מרגישה שזה עוזר לי ואולי אפילו להפך .. אני מרגישה שהיא לא מבינה אותי שהיא אפילו לא קרובה להבין או להגיע אלי . אני לא כועסת עלייה מעולם לא רבנו או משהו כזה ואני משתפת אותה בהרגשות שלי , אבל אני מרגישה שאיפשהו הטיפול הפך להיות בעבורי עוד בעיה (בעיקר תלות נוראית) , ואני בכלל לא בכיוון של להבין את ה"בעיות" שבגללן התחלתי.. אני לא מאשימה או כועסת על אף אחד , והיא מאוד נחמד הפסיכולוגית שלי , הבעיה שאני תוהה שאולי במקום אחר הדברים היו נראים אחרת (שאם היא הייתה מצליחה להגיד את המילים הנכונות או לראות דברים שהיא לא רואה - זה לא היה ככה)הבעיה שאני תלוייה בה מאוד אני מסוגלת להישאר בטיפול גם עוד 60 שנה , השאלה איך אני יכולה לדעת אם אני לא עושה לעצמי יותר נזק , או סתם עומדת במקום כשאולי כדי לי לעשות שינוי ..אני פשוט ממש מבולבלת ואני לא יודעת אז זה בגלל שאני נולדתי מקולקלת ואי אפשר לתקן , אם זה עניין של זמן ואז דברים יסתדרו (למרות שאני ממש לא מצליחה להאמין בזה .. ) אם זה הגישה , או פשוט חוסר התאמה .. לא יודעת , מה את חושבת ? .. (ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה )

שלום ללא מבינה. מעניין שבדיוק כשהתנסחו לי המילים של "תדברי איתה על זה" כתבת את המשפט המסכם, שבעצם יודע מה את צריכה, אבל מתקשה להשתמש בידע הזה. אני שומעת אותך נמצאת בצומת בטיפול, ובצדק. מצד אחד את מרגישה תלויה וזקוקה לטיפול ולמטפלת, ומצד שני מרגישה שיש הרבה דברים שלא קורים בחייך, ושלא מתקדמים באופן בו היית רוצה. אין לי פתרון אחר מלבד לפתוח זאת בטיפול, ואני תוהה מדוע הפתרון הזה איננו רלבנטי עבורך. ייתכן שבכך את מסמנת ומבטאת את מוקד הקושי שלך: נשמע שאולי יש דברים שאת מרגישה שהם לא ראויים, לא מתאימים, או שאינם יכולים להיות מוחזקים, מוכלים ומדוברים בקשר. כך את נשארת עם הצורך ועם הבדידות. נדמה לי שיש לך כעת הזדמנות חשובה לנסות לבחון מדוע בעצמם יש דברים שמבחינתך לא יכולים להיות בדיאלוג, ואולי עלולים להרוס בקשר. נדמה לי שדרך התבוננות והתייחסות לצומת המשמעותית הזו, ולקושי לדבר, תוכלי להבין יותר את עצמך ואת הקשרים שאת יוצרת. בהצלחה, מלי.

או שמא כבר החל לזרוח וכמעט אפשר לצפות בו. גם בגלל הקרבה יחסית שקשורה למסלולו האליפטי, ובהיותו סמוך לאופק הוא יראה לנו גדול יותר. מהתופעות שקורות פעם ב. אמנם מרשים פחות מההתקבצות שהייתה לאחרונה, אבל מספיק. תשאלו למה זה קשור לכאן? לא, זה אולי באמת לא קשור. מצד שני, בעצם די (מאד) כן. לפחות לגבי התקבצות נגה/צדק/ירח - קצת ידוע לי מה היא אומרת (גם) לי מבחינה רגשית בעולמי. איך ההתקבצות ההיא "חיכתה" לי שם (לא ידעתי עליה, אך לא יכולתי שלא להבחין בה וללכוד אותה). היה זה אירוע שהסית את תשומת לבי וההתלהבות הקטנה עזרה לי לשכוח לרגע. אחר-כך, שוב, חזרתי לפחוד כל-כך. לאירועים ותופעות מסוג זה יש לפעמים נטייה להצליח להגיע אליי ולרגש. אפילו אל ליבי האטום. הם מחזיקים אותי כאן איכשהו. לא רבים האירועים שמצליחים לגעת, דלים מאד, וחבל, חבל שהתגובה דועכת וקמלה במהירות הבזק... ובכל זאת, אמהר לצאת לחזות בו, בירח ה"גדול". "לא היה לו אפילו חבר, בעצם למעט הירח" ושאלת השאלות: האם הקשר בין האיש ל - מישהו-ממשי-שאינו-ירח ילך ויתפתח? http://www.youtube.com/watch?v=k5cUWnL7LDo

שלום לך. ותודה על התזכורת... מייד רצה החוצה לחזות בפלא. ומעניין לשמוע מאיזה מקום את מתחברת לתופעות הטבע הללו, שמצד אחד הן כל כך שייכות לעולם הגדול והמופלא שבחוץ, ומצד שני מצליחות להדהד במקומות כ"כ מוכרים ואישיים בחייך. מקווה שזכית לתחושות מיוחדות בעודך צופה בהתרחשויות שלמעלה, ומקווה שתמשיכי להקשיב לדיאלוג המעניין הזה שבין עולמך הפנימי לעולם החיצוני. לילה טוב ומאיר... מלי.

שלום, אני מחפשת פסיכולוג קליני באזור המרכז, שעובד עם מאוחדת או שמוכן לתת הנחה משמעותית לסטודנטים. תודה

שלום מיכל. מקווה שתזכי להמלצות מתאימות במייל שלך. בהצלחה, מלי.

הי מלי מה שלומך? איך עבר עלייך השבוע? איזה כייף שהגיע סופ"ש.. נכון מלי?.. אפשר אולי לנסות קצת לנוח מהעבודה המטורפת של השבוע.. אני מוצאת את עצמי נקרעת בעבודה... נכון שזה החודש האחרון של השנה וכל המאמצים וההשקעה מרוכזים במיוחד בו.. אבל מרגיש לי שזה קצת מעבר.. נתנו לי תפקיד נוסף (ולא, אני לא מקבלת כלום בעבור העבודה הנוספת שאני עושה- לא קידום, לא שכר, לא שום הטבה באשר היא.. אני כן מקבלת התנגדות מהאנשים שאיתם התחלתי לעבוד במסגרת התפקיד החדש, עקב השינויים שהבאתי איתי, שלשמם המנהלים הכניסו אותי לתפקיד הזה. אני מקבלת הרבה ארס, כעס. הם מדברים עלי כמה אני רעה). הפכתי להיות הכבשה השחורה בין המנהלים לבין העובדים שאמורים לקבל את השינויים שנעשים. המנהלים יודעים שאני עובדת טוב, שואפת למצוינות – זאת אני.. אז מוסיפים.. עוד ועוד ועוד.. רמזתי למנהלת שגם לי יש גבול.. רמזתי שאני קרובה להישבר ולקרוס שם מבחינת עבודה.. אבל היא אמרה שאני בסדר, ושלי זה לא יקרה, שאני חזקה, שאני מסוגלת, שאני יכולה.. תמיד אני יכולה.. הכל.. את יודעת מלי.. היום זה בדיוק 5 שנים מאז התחלתי את הטיפול הנוכחי... אני חושבת.. הייתי אמורה "לחגוג".. לא?.. אחרי כל כך הרבה זמן.. היה אמור להיות משהו טוב יותר.. לפחות בקצת.. הייתי אמורה להרגיש קצת יותר טוב, להיות מסוגלת לדבר עם המטפלת, גם אם לא בחופשיות גמורה, לפחות לדבר.. הייתי אמורה להיות מסוגלת להעלות נושאים שמטרידים אותי או שסתם בא לי לדבר עליהם.. הייתי אמורה להיות קצת פחות מפלצת.. לא מלי?.. כנראה שלא.. כי המציאות היא אחרת לגמרי.. במיוחד לאחרונה.. אני חזרתי לפגוע בעצמי שוב בעוצמות ובתדירות גדולה... נפלתי שוב לבור ההקאות.. לבור החתכים.. המפלצת תופסת מקום יותר ויותר גדול.. במקום שהיא תחלש.. חמש שנים... ואני ישבתי היום שם בחדר.. על הרצפה (כמו תמיד) מפנה חצי גוף אליה וחצי שני לכיוון הדלת.. שותקת. שותקת את עצמי. את החתכים. את ההקאות. את הרצון לשקט. לנוח. את הרצון והצורך להיעלם לעצמי מעצמי. למות. אני תוהה מלי.. עד מתי?.. היא אמרה.. שהיא מאמינה בי.. בנו.. שאפשר יהיה לעשות שינוי.. שינוי לטובה.. לא כמו השינוי הנוכחי.. שינוי שהביא אותי להתפרצויות.. לאיבוד שליטה.. פעם מלי.. פעם הייתי שותקת, בולעת. שולטת בהכל. היום.. היום יש הרבה התפרצויות.. אולי כאלה של זעם.. כאלה שאין לי שליטה עליהן.. את יודעת מלי.. הייתי מעדיפה לחזור למקום הקודם.. של השליטה.. של היכולת לבלוע את הכל.. ולשתוק. כואב לי מלי. כל כך כואב. הבפנוכו מתכווץ בכאב חד וחזק. מיואשת לגמרי מהכל. בעיקר מעצמי. תראי כמה כתבתי לך מלי.. סליחה על זה.. סליחה על ערבוב הדברים, חוסר הבהירות, על הבלגאן. סליחה שאני משגעת אותך כל פעם מחדש. ואת.. תמיד פה.. תמיד מבינה.. תמיד מקבלת.. תראי הנה אני המפלצת. סליחה מלי שיר

שיר יקרה. נשמע לי שיש לך כעת הרבה זירות התמודדויות מציפות וחסרות שקט בחייך - בעבודה, בטיפול, בעולמך הפנימי. אני מבינה את הכאב והמצוקה, ושומעת עד כמה את מייחלת לשקט, למנוחה, לשלווה. עם זאת, אני שומעת על הדילמה בין "לבלוע הכל" לבין "אובדן שליטה" וחושבת ששתי האסטרטגיות הללו, אם אפשר לכנותן כך, הן די גרועות לך, ושבעצם לבחור ביניהם זה די מצומצם ומוגבל. אני רוצה לעזור לך לחשוב שיש איזשהו אמצע, אפור אפשרי, שבו ניתן להכיל עם איזון בין ספיגה לאובדן שליטה, ושנדמה לי שאולי זה מה שיעזור לך להרגיש יותר טוב. הדרך לשם לא פשוטה, ובוודאי צפויים לך עוד רגעים לא קלים שבהם תמצאי את עצמך שוב ושוב מתנסה בשחור ובלבן, אבל אני שומעת את המלחמה שאת מנהלת בטיפול, ואת השותפה העיקשת לצידך, ומאמינה שאת יכולה למצוא גם דרכי ביניים, שבהם תרגישי הרבה הרבה יותר טוב. לילה טוב, מלי.

מלי אני מוצפת. המטפלת שלי בהריון. נשמע אחלה אבל אני מרגישה שהשמים נפלו עליי. לא יכולה לחשוב איך אני לא אראה אותה 3 חודשים. אני רוצה לעזוב אבל יודעת שיהיה לי קשה מידי. היא יודעת על כל הסערה שמתחוללת בי בעקבות ההריון שלה. אני מרגישה דבילית להרגיש כאילו אני ננטשת. היא מצידה לא ממש מתרגשת היא אמרה שעברנו מספיק דברים ביחד ( 4 שנים) כדי שאני אדע להסתדר גם בלעדיה. (אולי זה לא ממש מדוייק אבל אלה היו רוח הדברים). אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד עם רגשי אשמה על ההתנהגות שלי,מבינה שהריון הוא הדבר הכי טבעי ותקופה נהדרת ( מנסיון :)) ומצד שני לא מסוגלת להרגע מרגישה כמו ילדה קטנה ( שנושקת לגיל ה-40)... אולי יש לך איזה רעיון?

שלום עננית. הריון של מטפלת היא תקופה מטלטלת ומסובכת בקשר. נוסף "שלישי" בחדר ובקשר הכ"כ אינטימי, והרבה דברים שאולי כבר התארגנו והסתדרו (כמו למשל תחושת בטחון ויציבות) חוזרים להיות שוב מעורערים. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא להשתמש בתחושות סביב ההריון בשביל לראות אלו חרדות ומחשבות זה מעורר בך. את מתייחסת לחווית הנטישה, ונדמה לי שאת מדליקה פנס באיזור המוכר לך מעברך, שכעת חי בך מחדש. נשמע לי שכעת יש לך הזדמנות לעכל, להתבונן ולרכוש תובנות חדשות על עצמך ועלייך בקשר (ואולי דווקא ממקום שכבר חש בבטחון ובאמון). נשמע לי שדווקא במקומות הללו ניתן לעשות עבודה משמעותית, ולמרות הקושי - לצאת מהמשבר עם כוחות ויכולות חדשים. בהצלחה, מלי.

בוקר נפלא לכולם. יוצאת להפסקה קצרה ואשוב עוד מס' שעות, אז גם אמשיך לענות על כל ההודעות שהתקבלו... להתראות עוד מעט, מלי.

אבל... כל פעם כשאני נכנסת לאתר. אני נתקלת בהודעה חשובה על הפס האדום, ותוהה עד מתי צוות דוקטורס יודה לליאת מנדלבאום על פעילותה וכו וכו.. ומדוע בעצם, צוות דוקטורס אינו מפנה מקום לברך את המנהלים החדשים, בברכת ברוכים הבאים, והצלחה בתפקידם החדש וכו וכו.. נכון, את זה היו צריכים לעשות כבר קודם.. מלי, באמת שאין לי מושג למי להפנות את הסוגיה הזו, ואת בטח לא הכתובת. רק לומר שזה צורם כל פעם מחדש. שבת שלום לכולם.

שלום לך. אני מודה לך על תשומת הלב, ומבינה שאת מרגישה שאולי יש כאן דברים שמתפספסים. ספציפית, השאלה שלך רלבנטית, אך נוגעת בעניינים טכניים, שמנהלי האתר פחות קשורים אליהם (אלה הודעות שנכתבות ומוסרות ע"י מפעיל האתר הכללי), ועם זאת, אני שמחה שלפחות כאן, מעל הפורום, יכולת להאיר את עיניינו בנושא, ולהסב את תשומת ליבנו. לילה טוב ותודה, מלי.

מלי, רק לצעוק פה לתוך השקט שרוצה למות. לא אומרת זאת כביטוי לקוני ולעוס, אומרת מתוכי, בכל הכנות מלי רק רוצה למות. ולא מתוך אי שפיות,דכאון או בוחן מציאות לקוי, זו הבנה אמיתית והחלטה שקטה בתוכי שרק רוצה למות. צריכה עוד קצת זמן כדי להחליש את רגשות האשם להגביר את ה "מגיע לי" ולעמעמם רעשים פנימיים אחרים. סליחה על שהבאתי הנה את הייאוש שרית יום הולדת שמחה, מצחיקה, נעימה ומלאה פרחי בר שיהיה לך, חייים ארוכים ומלאים יקרה. שבת טובה

נגרה יקרה. צר לי שהתחושות שלך היום קשות. אני שומעת את הרצון להעלם, להפסיק את הזמזום הפנימי והחיצוני, את הרעש הבלתי פוסק שאיננו נותן מנוח. אני יכולה רק לדמיין כמה לא קל לך עכשיו, וכמה התחושות בתוכך מכאיבות ומייסרות. אני רוצה להזכיר לך שהרגשת זאת בעבר, ושאת יכולה גם להרגיש אחרת. אינני יודעת האם היה לכך טריגר חיצוני או פנימי כלשהו, אבל אני יודעת שצריך לתת זמן כדי שדברים יעוכלו, יירגעו, ואולי ניתן יהיה להסתכל עליהם באופן יותר סבלני ורך. אני רוצה לבקש ממך לגייס כעת את הקולות בתוכך ששומרים עלייך, שמופקדים על החלק בך שרוצה לחיות, לנסות, להלחם, שזוכר פתרונות אחרים. אני בטוחה שזה לא קל כעת, אבל אני חושבת שאת חייבת עכשיו לשמור על עצמך. ואם את מרגישה שאת כרגע אויב גדולך מדי של עצמך, אני מציעה שתפני לאדם שאת סומכת עליו ותשתפי אותו, ושתשעני על כל מי שאת יכולה עד שהמשבר והתחושות הרעות יחלפו. מחזקת אותך מכאן, ומבקשת שתחזיקי מעמד... מלי.

מצד אחד את מברכת אותי , מביאה איתך את הקולות הככ רכים שבתוכך.. מצד שני היאוש משתלט עלייך.. אךך איזו אמביולנטיות אה ?.. ככ מבינה אותך נגרה יקרה , ככ מבינה , אולי תצליחי להיות גם רכה כלפי עצמך , קצת?!!! כמו שאת אליי ?.. בבקשה ?... אני יודעת עד כמה הקולות האלה ששואבים יכולים להיות חזקים.. אני יודעת.. אני רוצה לנסות למשוך אותך קצת.. בעדינות.. רוצה שה"מגיע לך" .. יתרחק מכאן .. שהתחושות המקבלות בתוכך יקבלו מקום גדול יותר . אל תצערי על היאוש , הוא גם חלק ממך.. וחוצ ממנו אני רוצה להזכיר לך ..יש בך עוד ככ הרבה חלקים אחרים וטובים.. אני חותמת על כך. כאן איתך. מחבקת מרחוק ..יכולה לקוות שתחזיקי מעמד.. תשמרי על עצמך. תודה על האיחולים .. באמת תודה. שרית

נגרה ..... לא הגבת למלי אז דאגתי...מקווה שאת פחות כואבת ושתדעי שאת לא לבד! שיהיה לך שבוע קל וחמים מחבק וביחד....(((((((((((((((נגרה))))))))))))) שלך דלית

אז בואי נעלם אל מקום שלא קיים אל מעבר להרים אל מקום שאין בו זמן נטעם מעט מרחב נשכב קצת על הגב נחיה את חלומינו ליבנו לא יכאב רק את ואני נעוף לחופשי ניגע באחד כאב אל הצד מעל עננים נוסיף ציפורים עולים ודואים נביט על הכל מזווית קצת יותר בריאה מזווית קצת יותר בריאה אז בואי... נבנה את ארמוננו נחווה את קיומנו נלמד אחד את השני ביחד את ואני נשתול בו את צלנו נקטוף את פירותנו נטפח אהבתינו נגדל את ואני רק את ואני נעוף לחופשי ניגע באחד כאב אל הצד מעל עננים נוסיף ציפורים עולים ודואים נביט על הכל מזווית קצת יורת בריאה מזווית קצת יותר בריאה אז בואי... בואי נעוף לשם...

היי מלי, כל פעם שהפסיכיאטרית מתקשרת אלי כדי להזיז תור או בנסיבות אחרות היא לא שואלת לשלומי. מדברת ישר ולעיניין כאילו היא לא מכירה אותי ואחרי זה אני מרגישה כזו מועקה כאילו לאף אחד לא אכפת ממני. למה אני לא מצליחה להתגבר על ההרגשה הזו? היחסים ביננו קורקטיים לחלוטין, אני לא אוהבת אותה לא אוהבת ללכת אליה ובכל זאת זה עושה לי רע.

עננית יקרה. אני יכולה בהחלט להבין את הרגשתך - נדמה לי שאנחנו מצפים מאנשים בכלל, ומאלה המופקדים על עולמנו הנפשי, בפרט, לגלות אמפתיה, אכפתיות ועניין בנו. הצורך שלך בענין ובהכרה טבעי לגמרי. אינני יודעת מדוע הפסיכיאטרית שלך נוהגת בריחוק ובקרירות, אך אני מבינה שאת לוקחת זאת באופן אישי. אני רוצה להזכיר לך שישנם אנשים שמטיבם קרירים ומרוחקים, ואני תוהה עד כמה את יכולה לחוות את שהמצב ככזה שנגרם בגללך, ועד כמה את יכולה לראות זאת כקושי שלה. נדמה לי שהמקום הזה, שבו היא מתעלמת ממך, מוכר ל מקשרים אחרים, ומקבל משקל גדול ונתפס כפוגע במיוחד. הייתי מציעה לך להבין יותר מהו המקום הזה, ואם את בטיפול - לפתוח זאת שם. לילה טוב, מלי.

שלום בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, ועכשיו אני מרגישה שאני זקוקה שוב לטיפול. אבל מצד שני אין לי את הכוחות... האם יש לכם עצות- מה עושים במצב כזה? רק מהמחשבה על טיפול אני נעשית סחוטה (יותר מהעייפות ששורה עלי בתקופה האחרונה). תודה

שלום לך. אני שומעת מפנייתך את אובדן הכוחות והצורך בעזרה, ועם זאת את התחושה שפנייה לטיפול, ואולי גם המצאות בטיפול יכלו את האנרגיה שאולי עוד יש לך. אני חושבת שאי פנייה לטיפול במצב שלך רק תחזק את חוסר הכוחות והייאוש, וגם את תחושת חוסר האונים. אני מקווה שתמצאי קול בתוך שיוכל לגייס אותך חזרה לטיפול ולהשקעה בחיפוש, מתוך מחשבה שזו כנראה הדרך הכי טובה לעזור לעצמך כרגע. אני מייעצת לך לנתח את המצב שלך באופן רציונלי והגיוני, ולהבין שרק כך תצליחי לחלץ את עצמך. בהצלחה, מלי.

שלום מלי בני בן ה-5 זקוק למישקפיים. יש חשש כי מדובר בעין עצלה,והוא הופנה במקביל להמשך בדיקות במרפאה. בגיל כזה להרכיב משקפיים זה לא כל כך פשוט ואפילו מפריע. ידוע לי שבגן הילדים מעירים הערות ולועגים לילד עם משקפיים. כיצד אפשר ללמד ילד בן חמש להתמודד עם משקפים בגיל זה וכן עם הצקות של ילדים? תודה

שלום רותם. הפורום השכן שלנו מתמקד בפסיכולוגיה של ילדים, ואולי כדאי שתיוועצי גם שם. על כל פנים, הסיטואציה של הרכבת משקפיים בהחלט תלוית מתבונן (..) - אם ההסתכלות שלך על כך תהיה כעל חריגות ופגם שמזמין הצקות, זה גם המסר שילדך יקלוט, מאידך, תוכלי אולי לחשוב על כך שהמשקפיים הופכים אותו לילד מיוחד, שרואה הכי טוב, ושיש לו משהו שאולי גם שאר הילדים היו רוצים... יש היום לא מעט גיברי תרבות עם משקפיים (הרי פוטר...) ובהחלט הם יכולים להתפס כאביזק "קולי". אני גם יודעת על "מסיבות משקפיים" שעורכים לילדים, שבהם מציינים את קבלת המשקפיים בטקס חגיגי... אני חושבת שאם את תוכלי להתייחס למשקפיים באופן פחות טעון ומבהיל, ילדך יקבל זאת באהדה. בהצלחה, מלי.

הי מלי, רק תיקון קטן... אני מקווה שאני לא טועה (בעצם, אני מקווה שאני כן טועה), אבל כבר כמה זמן שאין פורום ילדים שכן. לא בדוקטורס, בכל אופן.. את לא היחידה כאן שמפנה אליו, אבל נדמה לי שהוא כבר לא קיים. (אבל יש אחרים). ולגבי הילד, אם אכן מדובר בעין עצלה אז משקפיים כנראה כבר לא יעזרו.. אז אולי כל העניין יחסך ממנו. גם אצלי גילו מאוחר מדיי את עניין העין העצלה, וניסו את עניין המשקפיים והפלסטר על העין.. זה לא ממש עזר. מה שכן, אין לי זכרונות קשים מהחוויה של ללכת עם משקפיים. זה לא היה הכי כיף בעולם, אבל באמת לא משהו שנחקק לי כנורא ואיום. אני חושבת שהיום יש יותר מרכיבי משקפיים בגיל צעיר, אז אולי זה יקל על העניין. אני גם חושבת שלא תמיד צריך למהר לפחד בשבילו- לפעמים גם ילדים שבריריים מתגלים כמסתדרים בעצמם לא רע אם נותנים להם הזדמנות. אני לא בטוחה שצריך למהר ולהפוך את נושא המשקפיים למסיבת "הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים".. אבל כן חשוב לדבר על זה. לשאול אותו איך הוא מרגיש עם השינוי, לאהוב אותו הרבה, לא לפחד לדבר על הפחדים שלו, וכן- גם לצבוע כמה מהדברים בצבעים בהירים ומאירי עיניים יותר. להתגלגל איתו לאט, לתת לו להרגיש שאפשר לדבר על הכל, רק למקרה שהמשקפיים יקשו כמו שאת חוששת והוא יחזור מתוסכל מהגן. הוא נשאר בדיוק אותו ילד- נחמד ומצחיק וחכם וכל מה שהוא, רק שעכשיו הוא אולי יראה קצת יותר טוב. אם הוא לא יעשה מזה עניין זה לא יהיה עניין גם אם יציקו לו בהתחלה. שווה לשאול אותו איך הוא רוצה שיתייחסו לעניין המשקפיים- אולי יהיה לו יותר קל אם הגננת תגיד כמה מילים ביום הראשון, אולי כל ילדי הגן יכולים להרכיב משקפי-פלסטיק צבעוניות ביום הראשון, בשביל הכיף ובשביל שלא ירגיש זר :-) אולי מלי צודקת וזו יכולה להיות חוויה נחמדה של להיות מיוחד.. שיהיה בהצלחה!

שלום, חלמתי חלום עלי ועל המטפלת שלי. אשמח לקבל פירוש. אני והמטפלת במיטה, ערומות, נוגעות אחת בשניה. המטפלת נותנת לי מין אוראלי. והתעוררתי.. נ.ב. שתינו נשים

שלום לחולמת. אכן חלום מעניין... פרושים לחלום הם תמיד מתוך האסוציאציות ועולם התוכן של החולם, לכן אני מזמינה אותך לחשוב מה בעיניך מבטא החלום, אילו רגשות התעוררו בו, ועד כמה הם מוכרים לך מהטיפול ומחייך, מה הרגשת שרצית שיקרה בחלום, עד כמה זה התממש ואיך הוא נגמר מבחינה רגשית, ושוב - עד כמה הרגשות הללו מוכרים לך מהקשר עם המטפלת ומקשרים אחרים בעולמך כרגע. אני תוהה גם איזה שם היית בוחרת לחלום, והאם השם שבחרת מעלה לך אסוציאציות, מתקשר למשהו שקורה כעת בחייך או בטיפול. אני חושבת שהחלום קשור לאינטימיות, קרבה ומיניות, ושיהיה משמעותי לדבר עליו בטיפול, ולחשוב ביחד מה הקולות שעלו בו. בהצלחה, מלי.

היי, תודה. אולי זה קשור אבל יצאתי מהפגישה האחרונה בהרגשה מאד טובה- שהיא תמיד תלווה אותי ותהיה איתי, ותעזור לי וכד'...מה את אומרת? אולי עכשיו זה קצת עוזר? יש לציין שאני סטרייטית לגמרי. לאחרונה אנחנו מדברות על מין בפגישות.

הפורום מתמלא לו בכחול של מלי... אחרי יומיים של ריקנות, זה נעים לעין... היום רק באתי לשבת פה קצת, בצד. מבטיחה לא להפריע לך לענות לאחרים. אני רק רוצה קצת נוכחות שתפר את הלבד שלי, הפנימי. היא בחופש. קצרצר אמנם, אבל בבירה אירופאית קפואה. היום מצאתי את עצמי חושבת עליה ומקווה שהיא לבושה מספיק חם... אז מחר אין לנו פגישה, ובודד לי. היה משהו מאוד רך וקרוב בפגישה האחרונה, ואני מרגישה שאני מתרפקת על זה, כמו על זיכרון רחוק. רק לפני כמה ימים זה קרה... אני לא באמת לבד על המרבד (לילך, הכותרת היא מחווה לכבודך :-) כמה נעים לקרוא אותך בנינוחות ובקרבה של הטיפול הנוכחי...). החתולים הרכים-רכים המתוקים שלי איתי. איזה חיות מדהימות. אין כמו להתכרבל איתם בפוך כשקר... ומה שלומך את? נועם

נועם יקרה. שלומי מצוין, ונשמע שגם את מצליחה להכיל (אוף, המילה הזאת...) את הריחוק הפיזי מהמטפלת. מזמינה אותך להתכרבל כאן, להתחמם פה, אולי אפילו להצטרף מדי פעם לקולות המתחממים האחרים. שיהיה בוקר מעולה, מלי.

מלי, את מקסימה אמיתית... אני (ונמש החתול) חייכנו מאוד למקרא תשובתך (טוב נו, רק אני חייכתי. הוא ישן...). אין ספק ש"הכלה" (על כל הטיותיה) היא מילה מעצבנת למדי, יחד עם "עוצמתי" ו"להחזיק". :-))) כיף שאת פה... שבת נעימה שתהיה, נועם

יש לי ככ הרבה מה לכתוב לך . אבל הראש ככ עמוס שאני לא זוכרת מה אני רוצה לומר.. בא לי להעלם קצת .. להצטמצם ..לא להיות .. לא יודעת . תחושות כאלה ..עצובות. אני עצובה . הנוכחות שלך בדכ מצליחה לתת בי איזו סוג של הקלה , עוד קצת אויר לנשום.. אני מנסה להיות פה .. לידך.. עברנו .. אני והמטפל , וזה ככ שונה .. החדר ככ שונה .. זה אומנם "חדר ילדים" .. הוא פסיכולוג ילדים .. אבל ככ קשה לי להתחבר .. לקח לי שנתיים רק להתרגל למקום .. אוףףף מלי זה ככ לא זה . בא לי להרים ידיים ולהגיד .. "דייי... לא רוצה אותך יותר".. לא רוצה את השינוי הזה , את המקום החדש, מרגיש ככ ציבורי , חסרה האינטימיות של הבית .. ההתנגדות הזו בתוכי ככ משתלטת. אני עוד מעט בת 31 ,לא עוד הרבה - מחר...!!! ואני עדיין מרגישה בתוכי ממש ילדה הקטנה (כל התהליך הטיפולי שמוציא ממני את הילדה הקטנה שבי .. גורמים לי להרגיש כזו ) זה רק מראה לי עד כמה הנפרדות שם אצלי ביני הגדולה.. לקטנה הוא עצום .. מרגיש לי עדיין בחפירה עצמית , חופרת ללקט..בקרקע של געגועים לילדות..שהייתה , פירורים ..שהוטמנו בשתיקה, פירורים .. של אמא שלא ראתה , פירורים של הדחקה ושכחה. פירור ועוד פירור של מעשה שלא גונה , של מה שבדיוק קרה .. ומכל אותם פירורים אני מנסה ללוש לי פת חדשה של ילדות אחרת ...? ככ רוצה כבר להיות במקום שקט , ככ מרגישה שאני מחפשת את עצמי .. מרגישה אבודה ... ובמקום לשמוח מחר שאני חוגגת 31 .. מלי ..במקום לשמוח .. שהקמתי משפחה מקסימה ותומכת ,שיש לי המון חברים, אנשים טובים שפגשתי , שנותנים לי הרגשה של .. ביטחון ואהבה מראים לי עד כמה אני מוכשרת , ומוערכת על ידם .. במקום זה ..אני עדיין ממשיכה לכאוב ..? יכול להיות , שזו הדרך, הדרך לעבור "דרך הכאב" .. הכאב הזה שאמור לפתוח עבורי את שער הגיהנום האינסופי הזה שבו אני נמצאת .. אז מה מאחלת לעצמי ?...הלוואי ותהייה בי כבר שלווה אמיתית .. רגיעה ..בנפש שהחלומות והסיוטים והכאבים יניחו לי לנפשי , ששאפסיק להרוס את עצמי , שאפסיק להאשים את עצמי במה שקרה, שאסלח לעצמי ..שאוכל לסמוך ולהאמין באנשים (אפילו קצת יותר).. ששמחת החיים תחזור בחזרה לתוכי ... (((((ושלא אשבר מכל התהליך הקשה הזה שאני עוברת ..))))))) הלוואי . איזה ברכות משונות מלי , אה?.. כנראה התבגרתי מהר מידיי .. תודה מלי , שאתם כאן , דרור , את ודוד.. והחברים שתומכים..שמלווים אותי בתהליך הכואב הזה. מחבקת אותך שרית

שרית יקרה. הרשי לי להניח בצד לרגע את קולות העצב והבהלה, ולארגן לך חגיגה קטנה בינינו, מגיע ליומולדת שלך להיות קצת במרכז, לא?. אני חושבת על כל מה שעברת לאורך השנים, שרובן, כך נראה, היו לא קלות, ומאחלת לך שביום ההולדת משהו חדש, אחר, יוכל להוולד מתוכך. שתוכלי להתחיל מהתחלה, לתת לעצמך עוד הזדמנות לחיים אחרים, מלאים, מרגשים. מקווה מכל הלב שתצליחי לשמוע את הקולות החיוביים שצמחו בך, אלה שמסרבים להשלים עם מה שאחרים הפכו אותך להיות. שיהיה לך המון מזל טוב, תחייכי ותצחקי הרבה, ביומולדת וכל השנה, והלוואי שביום הולדת הבא תוכלי להסתכל אחורה, ליום הולדת 31, ולהגיד לעצמך בסיפוק איזו דרך ארוכה ומשמעותית עשית מאז. אז תדמייני זר גדול של בלונים, והרבה נרות על העוגה ממני. תאחלי בשבילך את מה שהכי הכי תרצי שיקרה לך השנה, ומעני את המשאלה ממני אלייך. מזל טוב!!!!!!!!! מלי.

היי שרית, מאחלת לך מכל הלב את כל הטוב שרק אפשר וגם עוד קצת. שכל מה שאת רוצה ומייחלת יתגשם כמה שיותר מהר. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך במתנה כמה חבילות של שוקולד פרה עם סוכריות קופצות- פשוט עושה שמח וכל המתוק הזה שיכנס ישר ללב. שבת שלום ומבורך.

היי לא יודעת למה בחרתי לכתוב לך... מרגישה הזדהות עם הדברים שכתבת.... מרגישה כל כך רע, הראש כל כך עמוס ולא מצליחה להוציא את הדברים.ראיתי שכתבת שהיה לך יום הולדת 31. גם לי היה לא מזמן ועדיין מרגישה ילדה. גם לי יש משפחה, אני נשואה לבחור נפלא, יש לי תינוק. יש גם חברים. אבל הרבה פעמים אני נופלת לתוך הדיכאון, חרדה, מחשבות אובססיביות ושום דבר ממה שיש לי לא מוערך. הבעיה שהמצבים האלה קורים כל שבועיים בערך ואולי אפילו לעתים קרובות יותר (לא מצליחה לחשוב, הראש עמוס מדי). כותבת את הדברים האלה וחושבת למה אני מעמיסה עליך, יש לך מספיק צרות משלך ובכל זאת ממשיכה...אולי תכתוב משהו... 6 שנים בטיפול פסיכולוגי (מספר שנים גם נטלתי תרופה נגד דיכאון ןמחשבות אובססיביות). 6!!! שנים, נשמע המון! מטפל מעולה, יש ביננו חיבור טוב אך לאחרונה עולות יותר ויותר מחשבות אולי הוא לא יכול לעזור, אולי טיפול פסיכולוגי בכלל לא יכול לעזור ברמות כאלה שגעון (אני קוראת לזה). כנראה אחזור לקחת תרופות. כל כך הרבה השקעה בטיפול, כל כך הרבה מאמצים ואני חושבת שאני מטופלת אידיאלית (לא מפסידה מפגשים, גם כשלא בא לי אני הולכת, אומרת אולי בכל זאת זה יעזור וכו') אבל ההתקדמות כל כך אטית וגם המטפל אומר משהו בי עושה את זה נורא לאט. לפעמים נדמה לי שאולי באמת עברתי משהו קשה בילדות כי אין לי כל כך זיכרונות מהילדות. אני נחנקת מרוב הדברים שמציפים אותי, כל כך נחנקת שלפעמים יש לי כל מני מחשבות. דיברתי עם המטפל שלי על אמא שלי ואז הוא אמר לי שלפי מה שאני מספרת כנראה שיש לה הפרעת אשיות גבולית וזה מוטט אותי. נראה לי שגם אבא שלי סובל מאיזשהי הפרעה אשיות, נראה לי סכיזואידית אני פוחדת מכל הדברים האלה כי הם יכולים להיות תורשתיים ואני כל הזמן מפחדת על הילד שלי שהוא קיבל משהו מהדברים האלה ואי אפשר לגדל ככה ילד כל הזמן בפחד ובעלי לא יודע באמת כמה אני סובלת, שכל שבועיים בערך אני מרגישה שאני מתפרקת ולא יודעת מי אני כבר ולפעמים מרגישה שאני כאילו חיה באיזה סרט ואני לא באמת נוכחת במציאות ואני לא יודעת איך לספר לו את המצוקה שלי ואני מרגישה שאני נחנקת, נחנקת ורע לי לא יכולה לכתוב יותר סליחה שזה ארוך ולא מסודר ותודה

ככ מרגש מליייי..... תודה , תודה , תודה !!!! בחיי... שהפתעת אותי , :-)))) הצלחת .. חבלז... מחייכת אלייך וצוחקת .. מנסה לחבק אליי את כל מה שאיחלת .. אמן .. את מקסימה !!!!!! אוהבת.

שלום, נדמה לי שכתבתי פה בעבר. בשנים האחרונות הייתי בקשר עם גבר שגדול ממני ב-10 שנים. היינו בקשר לא מחייב. לפני חצי שנה היה לנו ריב וביקשתי שלא יתקשר יותר ופעם אחת כשהוא התקשר אמרתי לו דברים נורא פוגעים (גמד, זקן, מכוער, טיפש כמו נעל ועוד...). רק רציתי שהוא יעזוב אותי לנפשי וחשבתי שאם אעליב אותו זה יקרה. הסתבר שלא והבן אדם יצא למסע נקמה נגדי. הוא התחיל "לטפטף" לי שאני מכוערת בכל דרך אפשרית אפילו שקיבלתי חיזוקים מהסביבה זה לא עניין אותי ונכנסתי לתסביך רציני. הפסקתי לעבוד (כי התביישתי שיסתכלו על הפרצוף שלי), צבעתי את השיער עשרות פעמים והסתגרתי בבית. השפלתי את עצמי בכל דרך אפשרית מולו, התקשרתי עשרות פעמים כי הייתי צריכה את האישור ממנו, ורק ממנו, שאני לא מכוערת. הבנתי שזה נקמה כי כשאני הפסקתי להתקשר הוא כנראה "נבהל" והתקשר בעצמו, ושוב, נפגש איתי, שכב איתי ואמר שאני מכוערת. זה נמשך כחצי שנה כל ההשפלה, עזבתי את העיר אפילו כי אנשים סביבי ראו מה נהיה ממני (ממש השתגעתי) וחזרתי לבית של אמא שלי. עכשיו אני במצב גרוע. אני לא מצליחה להוציא מהראש את כל הפאדיחות ואיך אנשים סביבי ראו אותי משתגעת והוא בטח גם חושב שאני חולת נפש למרות שהוא אשם בהכל!!! החברה היחידה שלי ניתקה איתי את הקשר. ניסיתי לחדש אבל היא מנפנפת אותי בעדינות. אני לבד!!!!! אני לא מצליחה להוציא את המחשבות מהראש ומפחדת שאפגוש את כל האנשים האלה בעתיד והם בטח צוחקים להם. מה עושים במצב כזה??? והאם הגיוני שגבר שחושב שאני מכוערת יהיה מסוגל לשכב איתי שעות מבלי להפסיק? אני לא בחורה שיטחית והמראה החיצוני מעולם לא עניין אותי. הוא פשוט ירד עליי והשפיל אותי בכל דרך אפשרית.

שלום טרודה. נראה שעברת משבר לא פשוט לאחרונה, וחשוב שלמצוקה, לכאב ולבלבול שלך יהיה בית, מקום להשמע ולהראות. נראה לי חשוב שתפני לעזרה מקצועית, שתעזור לך לעכל ולעבד את החוויה שעברת ולהבין איך ניתן לשקם ולארגן את חייך ואת נפשך, וגם איך להמנע מהישנות של מקרים דומים בעתיד (כלומר לראות איפה אולי גם לך יש אחריות או חלק במה שקרה). בהצלחה, מלי.

עד השבוע האחרון הייתי בטיפול אצל מישהי מדהימה. הפסקתי את הטיפול מסיבות אישיות. בכל אופן תודה על התגובה.

אשמח לקבל תגובה גם ממך. בעבר עזרת לי מאוד. תודה

הי. כדאי לך לשוב ולהעלות את השאלה במשמרת שלו. אני בטוחה שיענה בשמחה, לילה טוב, מלי.

שלום דוד, רק להגיד שלום וטוב לראות אותך... חזרתי מיום ארוך-ארוך ואני שוקלת ללכת לישון כבר מעכשיו.. לא בטוחה שזה חוקי, אבל .. הממ :-) לידי מונחת הקבלה הראשונה שכתבה לי החברה החדשה שלי.. קיפלתי אותה ל-8, כך שרק את שמה אני רואה.. כל השבוע אני מתבוננת בשם שלה ויוצא לי מן "הממ :-)" כזה, עם חיוך :-) לפעמים בא לי לשים את שמינית הקבלה שלי בכיס האחורי של הג'ינס ולקחת אותה לעבודה איתי. לפעמים אני שמה אותה על שולחן הלילה שליד המיטה ומרגיעה את העיניים על השם שלה.. משהו בשם שלה מרגיע אותי. כבר הרבה זמן שזה כך- עוד לפני שהכרנו ממש. כמו מנטרה מרגיעה. היא מעדיפה שאכתוב כאן פחות. האמת שגם אני. אבל היום אני עייפה במיוחד ונגמר השבוע ו.. אוי! יום חמישי היום! זה בכלל היום של מלי :-) התבלבלתי :-) אז שלום למלי, מה שלומך? (ואם אפשר- דרישת שלום גם לבחור של יום רביעי..).. אוי, זה שונה לעבור לכתוב למישהו אחר באמצע :-)) מצחיק.. אני בעצם לא כותבת שום דבר, רק דיבור-מלמול של עייפים לפני השינה, בסיכומו של שבוע.. היה שבוע מלא התרחשויות.. היא נחמדה, גברת עיני כלניות שלי.. מאוד נחמדה.. היא כל כך מדברת אליי שהיא משאירה אותי חסרת אויר לפעמים.. רק מההתרגשות של 'איך ידעת להגיע אליי ככה?' אבל קודם דבר שאכתוב ירחיק אותה ממני.. יהפוך אותה למילה כתובה, אפילו לנחלת הכלל, והיא כל כך אישית לי.. אני שמחה שזה כך. האמת שגם אין לי צורך גדול לשתף בה. טובה לי התחושה של שתיים.. זה טוב לי.. ויש המון דברים לספר לה, על השבוע החדש שהתחיל.. הלוואי ששיירת נמלים שקטה תוביל ממני את המילים אליה, תישא אותן בלי שאתאמץ, בלי שאשים לב.. שאבוא בלי תכניות.. לשבת, להניח את הגוף שם איך שיהיה נוח לגוף להתפרקדן, ולנשום נשימות עמוקות, כמעט יש?נות, בלי להבחין במילים שמתמלמלות ממני, בתפיפה חלושה ונמסרת.. כמו חול ים מבין האצבעות ברוח. :-) מזמן לא עשיתי את זה כאן.. את השמאלץ הזה שלי ;-) עייפה ומתמסרת, כך אני מרגישה... חיוך עצל של עייפים ;-).. יום חמישי ארוך ונחמד.. מחר כבר יום שישי.. מחר אפשר לנוח ליל מנוחה, ...

ערב טוב. מרגש לקרוא על הקשר שנרקם ביניכן, שנדמה שתופס מקום משמעותי בחייך ובליבך. אני חושבת על הצורך שלך להתבוננן בקבלה, אפילו לשאת אותה עמך (ולמה לא בעצם?) ומבינה כמה היית רוצה שהקול שלה ילווה אותך גם מעבר לפגישה. אני חושבת שזו התחלה מצויינת, ומאמינה שבהמשך הקול שלה ילווה אותך, ימצא מקום בתוכך, גם ללא האמצעים הקונקרטיים (כמו הקבלה). בינתיים, שיהיה לך סופ"ש רגוע ושליו, מלי.

תודה לך, מלי :-) נעים לקרוא אותך הערב... אחרי מקלחת חמה נפקחו קצת העיניים אז שבתי לכאן לראות אם את ישנך.. והנה את פה :-) אנצל את השרשור כדי לרמוז על כן-לא-שחור-לבן שנשכחה כנראה, בלי כוונה.. רדי לבדוק, היא מחכה.. ליל מנוחה, ותתלבשי טוב- קר שם בחיפה הרחוקה, (לילך)

הי דוד, אני מבינה למה מטופלת תאהב כל כך את המטפל שלה (העברה, תלות וכד'). אך מה שאני לא מבינה זה איך זה שמטפל אוהב כל כך ואיכפתי כל כך כלפי המטופלת שלו. וזאת לא על רקע רומנטי ולא מתוך אינטרס כלכלי או אינטרס כלשהו אחר. אני מעוניינת לדעת מנקודת המבט שלך איך זה שנוצר קשר של רגשות עזים ואינטימיות נקיה בין מטפל למטופלת (כאמור בכיוון ההפון העניין די ברור). ועוד דבר קטן, האם רחמים כלפי המטופלת קשורים לאיכפתיות הזו? האם קרה לך שהיה איכפת לך ממטופלת באופן מיוחד והאם רחמים ונטיה להיות "המושיע" היו קשורים לכך? תודה.........................

שלום יעל. למרות שהפנית את השאלה לדוד, אשמח לענות עליה, ואם תרצי, תוכלי כמובן לשאול שוב את דוד במשמרת שלו. אני חושבת שהקשר הטיפולי מעורר הרבה רגשות ויוצר קרבה ואינטימיות. ממקום כזה, האחר הופך למשמעותי, חשוב, יקר. היות ויש שני אנשים בקשר, הרי שטבעי ששני הצדדים יחושו כך, ללא קשר למידת הצורך, התלות או האינטרס. ממש כמו שילד יכול לאהוב את אימו, והאם אוהבת את ילדה, או כמו שתינוק קשור למטפלת שלו, אך גם היא נקשרת אליו, כך גם בסיטואציה הטיפולית. וכמובן, אני מזמינה אותך לחשוב מדוע השאלה הזו מעסיקה אותך, ומה, אולי, היא מבטאת או משקפת בהתנסויות שלך. נדמה לי שאת תוהה עד כמה ניתן לאהוב או להקשר אלייך באופן שאינו אינטרסנטי, לא מתוך רחמים כלפייך, וקשור לאיכויות שאת מביאה לקשר. אני חושבת שכדאי שתתעמקי יותר במשמעות של השאלה הזו עבורך. אני מאמינה שדרכה בוודאי תוכלי להבין דברים משמעותיים על עצמך בכלל, ועל עצמך בקשר בפרט. לילה טוב, מלי.

שלום רב, חרדה חברתית במקטם העבודה- למי אני יכול לפנות ? פסיכולוג קליני?פסיכותרפיסט? לאיזה סוג של מטפל? יש כללים שיכולים להנחות לאיזה מטפל לפנות בעניין החרדה החברתית? תודה רבה.

שלום ניר. חרדה חברתית היא תופעה שכיחה ולמרבית השמחה בהחלט ניתנת לטיפול. כל פסיכולוג יוכל, כמובן, ללוות ולסייע בטיפול בתופעה. למיטב ידיעתי קיימות גם קבוצות טיפוליות בנושא, ונראה לי שזו יכולה להיות דרך התמודדות מתאימה. בנוסף, הייתי מציעה לך לשקול האם מתאים לך יותר טיפול דינאמי או קוגניטיבי-התנהגותי, ולפנות למטפל בהתאם לכך (תוכל לקרוא בהתכתבויות שונות בפורום על הרווח והמחיר של כל טיפול). בהצלחה, וכל הכבוד על ההחלטה להעזר (שבוודאי לא ברורה מאליה כשמדובר בחרדה חברתית), מלי.