פורום פסיכולוגיה קלינית

היי... מבקשת את עזרתכם, אולי מישהו יודע כיצד פרויד מפרש מבחינה סמבולית את האלמנטים: 1. חלון 2. מים 3. מראה כאשר אלה מופיעים בחלומות/במציאות. תודה גדולה...

שלום דפנה. אני אינני בקיאה בפרושים הסימבולים הספציפיים, ומזכירה לך שהיום הנטייה להתייחס לאובייקט כסמל אוניברסלי מעט מיושנת. הגישה הרווחת היא לחפש את המשמעות הספציפית, האינדיבידואלית של החולם, מתוך מחשבה שלכל אחד מאיתנו יש "סט" אסוציאציות וחוויות שונות לאובייקט כלשהו. בכל מקרה - יעה לך לחפש בגוגל, או לעיין בספר "פשר החלומות" של פרויד. בהצלחה, מלי.

הי, אם מותר להעיר בקטנה שהספר "פשר החלומות" יצא לא מזמן בתרגום חדש / גרסה פחות ארכאית כ "פירוש החלום". ובהקשר לשאלה שלך, דפנה, אולי אפשר גם להוסיף לגבי האובייקט ששווה לחקור גם את מה שמסביבו, כחלק מהשלם. למשל, מים יכולים להיות רדודים או עמוקים, סוערים גועשים או רגועים נינוחים, זכים או עכורים וכו'. אפשר לחשוב גם מה הדינמיקה שלהם בחלום המסוים לאור הארועים וברצף חלומות על פני תקופה ועוד. וכאמור, בטיפול שלי למדתי שלהקשר לעולמו של המטופל יש הרבה מה לדבר... (א.ב.)

היי מלי, קודם כל, שנה אזרחית טובה :-) ושנית, מה שלומך? לפני שבועיים כתבתי לך הודעה מתלבטת, מהורהרת, גם קצת כעוסה... זה בסדר שאת לא זוכרת... כתבתי, מחקתי ושוב כתבתי, עד שהמחשב שלי "שלח" אותה בעצמו. רק שהוא לא באמת שלח. לא יכולתי שלא לחשוב שזה רמז קוסמי, שאני כנראה צריכה לקחת צעד אחורה מכאן, מלכתוב אליך (ובעיקר מההסתבכויות המעצבנות שלי עם עצמי). אבל התגעגעתי... (אז באתי) רק כדי לספר לך שסיימתי סוף סוף את התואר. אתמול הוגשה העבודה האחרונה (גם לדחיינים כרוניים יש סיכוי לסיים תארים...) והיום לגמרי פינקתי את עצמי. היה לי אחר צהריים כיפי במיוחד אחרי העבודה. הלילה הולך להיום חמים וארוך במיוחד. מלי, אני לא זוכרת מתי היה לי זמן שהיה *ממש* חופשי, שלא היה משהו שהייתי צריכה לעשות בו, כמו לקרוא מאמרים או לכתוב תרגיל ללימודים. כבר שלוש וחצי שנים... היום חשבתי בחיוך על כל הדברים שהבטחתי לעצמי שאני אעשה כשאסיים סוף סוף. איזה כיף שהזמן הזה הוא עכשיו! טוב שחזרת :-) נועם

נועם יקרה. קודם כל המון מזל טוב! אני יודעת איזה הישג נרשם לזכותך, ומקווה שאת מצליחה, בצדק, להשמיע לעצמך (ובוודאי גם לשמוע) את קולות הגאווה, הסיפוק והכוחות שההישג הזה מבטא. אני שמחה שאת מרשה לעצמך לחגוג - בפנים ובחוץ, ולהנות (ובטח גם להתרגל) למצב החדש. כנראה שהשנה החדשה עומדת להיות, עבורך, שונה מאוד, ובתקווה שהחידוש וההתקדמות מסמלים משהו ממה שיקרה לך השנה. שרק יימשך הטוב... מלי.

שוב אני :-) רק להגיד תודה, ואני אכן מרגישה טוב לגבי השנה המתחילה עכשיו. שוב לא אמרת מה שלומך... (אני יודעת שאתם הפסיכולוגים לא אוהבים לדבר על עצמכם, אבל בכל זאת...) חיוך לסופ"ש רגוע, נועם

מלי שלחתי לך הודעה בשם פרצוף ירוק. יכול להיות שדילגת? כ"כ חיכיתי לתשובה מנחמת... לילה טוב עננית

עננית יקרה. עדיין לא בדקתי את הודעות ההמשך - כרגיל נשמרות לסוף. אם לא מדובר בהודעת המשך אז לצערי לא קיבלתי, ואני יותר מאשמח אם תסכימי לשלוח זאת שוב. מבטיחה לנסות לתת תשובה מנחמת... להתראות בינתיים, מלי.

מלינקה מה נשמע? הרבה זמן לא "דיברנו"...חוץ מזה שהתגעגעתי אלייך וחיכיתי לשובך אין לי כל כך מה לספר...אולי רק שהסיוטים הנוראיים בלילה לא מרפים כבר שבועות וזה מעיק ומכביד עליי מאוד. איך מפסיקים לזכור חלומות? מקווה שחמים, נעים ומוגן לך :) לילה טוב #

סולמית יקרה. שמחה להפגש...שוב... אני מניחה שלא היה נחמד לגלות שנעלמתי בשבועיים האחרונים, אבל הנה אני כאן. ולגבי החלומות - אני אוהבת להתייחס אליהם כאל קול או הד מהתת מודע שלנו או ממקומות בנפשנו שפחות נגישים לנו בערות. לכן דווקא לא הייתי ממליצה לשכוח, להפך. אני מבינה שמדובר בחלומות קשים, אבל אולי בכל זאת תנסי להזכיר לעצמך שמדובר בחלום, ותנסי לראות איך בכל זאת אפשר להתייחס למתנה הזו, שהלילה שולח לך. רק שקט... מלי.

אבא שלי רוצה לנסוע לב"ש ביום שבת לדודים שלי לא אכפת לו המצב מלחמה בדרום ניסיתי לדבר איתו שלא יסע זה לא מזיז לו הוא בטוח שלא יקרה כלום וגם אחי הקטן ואמא שלי יסעו איתו ,אני מפחדת מלי ,מה אני יכולה לעשות ואיך לדבר איתם שלא יסעו הם לא מקשיבים לי

שלום חן. המצב שבו אנו נמצאים מזמין את התחושות והדילמות הללו. נדמה לי שאבא שלך מבוגר מספיק בכדי להחליט את ההחלטות שלו. את יכולה לדבר ולחוות דעה, אפילו לייעץ,, אבל לזכור שאבא שלך הוא אדם מבוגר ועצמאי, ושההחלטה הסופית היא שלו, ושם נגמרות היכולות שלך לפעול. אני שומעת גם את החרדה שלך ואת תחושת חוסר האונים שלך מול מה שקורה בחוץ, ומבינה ממך שבוודאי התחושה הופכת לקשה יותר כשהסביבה לא קשובה לחששות ולמצוקה, ומתקשה להכיל ולהרגיע אותם. מזמינה אותך כאן לשתף ולחלוק את המחשבות והרגשות בנוגע למצב. לילה טוב, מלי.

בואי בואי בואי מתי את באה ?? אוף... קשה.

חן יקרה. הנה, הגעתי! אני מניחה שהחיפוש אחרי קשור גם להעדרות שלי בשבוע שעבר. אז הנה, אני כאן, מלווה את הפורום עד יום שישי בערב. שוב מאחלת לכולם לילה טוב ושקט, מלי.

יש לי הרגשה שלא משנה מה אני אומר הפסיכולוג יאמר ההפך אני שוקלת להעלות את זה בפגישה אבל הוא כנראה יאמר שזה לא כך...

ערב טוב. אני מבינה שאת מרגישה שאת והמטפל שלכם חושבים, מדברים, ואולי גם מתנהגים באופן מנוגד זה לזה. אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף האם הדיאלוג ביניכם מרגיש לך שיפוטי, לא מבין או לא מכיל, או שאת מרגישה שיש ביניכם אינטראקציה שהציר המרכזי בה הוא "לא להסכים". אני חושבת שחשוב להבין יותר מה קורה ביניכם, מדוע את לא חווה אתכם כצוות משותף, והאם ההתנהלות הזו, שבה את והפרטנר מדברים בקולות מנוגדים, מוכרת לך מעוד קשרים בחייך. בהצלחה, מלי.

מלי? מה שלומך מלי? היית חסרה מאוד שבוע שעבר (למרות שדוד מקסים ועשה עבודה מצוינת במילוי המקום).. אני מקווה שהכל בסדר אצלך.. ספרי מה שלומך, אבל באמת.. טוב?... מלי.. אני ביאוש טוטלי.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. והאמת שאין לי בכלל כוחות לשום דבר .. אחרי החמש שנים שאני אצלה.. היא מנסה לשנות קצת גישה.. היא קצת הולכת לכיוון של טיפול דיאלקטי התנהגותי.. הרגשתי את השינוי לבד.. ידעתי.. היה לי ברור שקורה משהו שונה פתאום.. והבנתי לאן היא מכוונת.. קישרתי את זה מאוד מהר לטיפול הדיאלקטי התנהגותי...ובאמת השבוע היא אמרה שאני צודקת.. שאנחנו מתחילות דרך חדשה.. שהבנתי נכון.. אבל מלי.. אין לי כח יותר.. לא רוצה לנסות שוב.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר להיות מתה בעולם הזה... אני חושבת מלי.. ש.. זה כישלון שאני לא יכולה לעמוד בו.. ההבנה שלה שהטיפול במשך חמש שנים לא עזר לי ולא יעזור לי.. כאילו שהטיפול הדיאלקטי התנהגותי הזה, זה מוצא אחרון.. (שגם הוא נועד לכשלון) לפני שמכריזים עלי כאישיות גבולית דפוקה מהיסודות.. נכון שאני הכרזתי על כך מזמן, אבל מסתבר שגם היא מגיעה לאט לאט לאותה ידיעה שבי.. גם היא בסופו של דבר תצטרך להשלים עם העובדה, שלא משנה כמה היא תהיה מטפלת מקצועית ומעולה (והיא באמת כזו) זה לא יעזור כי יש לה מטופלת דפוקה לגמרי. מטופלת ששום דבר לא יעזור לה כבר להיות אפילו בקצת קצת קצת יותר נורמלית.. ובכלל אני תוהה מה למילה נורמלית ולי.. אני שונאת את ההפרעת אישיות גבולית הזאת. אני שונאת שהיא קיימת. קיימת בי. אני שונאת את הידיעה שקשה מאוד לטפל בהפרעת אישיות גבולית. מלי.. יש איזשהו ראיון של ד"ר יפעת כהן ע"י פרופ' אלי זומר.. על הטיפול הדיאלקטי התנהגותי.. ועל הפרעת אישיות גבולית.. ואני לא יכולה שלא להקשיב לראיון הזה כל פעם מחדש.. כאילו חייבת לשמוע כמה קשה לטפל "באנשים האלה"-בי... קשה לשמוע מה חשבו עליהם (עלי) פעם.. קשה לשמוע כמה מטופל עם הפרעת אישיות גבולית יכול להתיש את המטפל, ליאש ולתסכל אותו, להכאיב לו ולפגוע בו. קשה לי לשמוע כי אני שומעת את הדברים שנאמרו שם ואני רואה את עצמי בדיוק כפי שהם מתארים... מלי.. אני מרגישה שאני רגע לפני הסוף.. לא מצליחה להחזיק מעמד.. לא יכולה לעמוד בקצב ה"חיים" ומה שהם מביאים איתם. השבוע היה כל כך קשה.. כל כך מיאש.. כל כך אובדני.. "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל" - כמעט. מחר אמורה להיות פגישה.. אבל מלי.. אני לא רוצה ללכת.. אני מרגישה שאני סתם גוררת את המצב.. שאני סתם מבזבזת לה זמן יקר.. שאני מבזבזת אותה.. היא יכלה לטפל במקום זה במישהו שבאמת מגיע לו טיפול.. שמגיע לו אותה.. שיש סיכוי שהמצב שלו ישתפר... לא משנה כמה היא תגיד ותבטיח לי שאני לא מבזבזת לה את הזמן, שהיא כן רוצה לטפל בי, ועוד כל מיני דברים כאלה.. אני יודעת אחרת.. "מה שוות המילים.. וחושב לעצמי בסופו של דבר הבטחות לא תמיד מתקיימות"... אני כל כך שונאת את עצמי. הלוואי שכבר אמות. שהכל יגמר. שיהיה שקט. שתבוא מנוחה. כתבתי המון סליחה מלי שיר

שיר יקרה. שמחתי למצוא אותך כאן, כותבת יותר מבדרך כלל. שלומי טוב, באמת... קראתי את מה שכתבת, וחשבתי לעצמי איך דווקא מול המטפלת שנלחמת עליך, שלא מתייאשת, שמנסה שוב ושוב, דווקא שם את חשה נטישה, חשה שהכיוון החדש משאיר אותך לבד, מלמד שוב כמה, לכאורה, את בלתי נסבלת. ואני רוצה לעזור לך להרגיש עד כמה המטפלת שלך, כמו גם הראיון שהקשבת לו, הם מקומות שבהם יש מאמץ לא לוותר, לא להתייאש, לפעול לשינוי. וכן, בוודאי שזה קשה, ומטלטל, ולפעמים מרגיש חסר סיכוי, ובכל זאת, נשמע שלא מוותרים לך ועלייך. ובתוך כל ה"הפרעת אישיות הדפוקה הזו" נמצאת שיר, ואת לא הפרעת אישיות, את שיר, עם מה שאת מביאה ושעוד תביאי. נדמה לי שלצמצם את עצמך למושג של "הפרעת אישיות שקשה לטפל בה" יהיה קצת לא לראות אותך, והרבה לפספס אותך. ועוד משהו קטן... "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה... תתארו לכם קצת אושר" (זוכרת?) בתקווה לימים של אושר... מלי.

מלי יקרה קראתי אותך והדמעות מציפות בעיניים.. כמה טוב שאת כאן.. כמה מרגיע לקרוא אותך... מלי.. התקשרתי אליה והשארתי הודעה.. הודעה כואבת.. מאוד.. והיא.. היא לא התקשרה... ואני יודעת.. יודעת שכשאני רוצה שהיא תחזור אלי, אני אמורה להגיד לה שאני רוצה שהיא תתקשר.. שאני רוצה לדבר איתה.. אבל מלי.. לא יכולתי להגיד את המילים האלה.. רציתי שהיא תבין לבד.. שתשמע במילים, בטון הדיבור, בתוכן.. שאני צריכה שהיא תתקשר אלי.. שאני צריכה אותה.. לפעמים מלי היא מרגישה וחוזרת אלי גם כשאני לא מבקשת.. אבל הפעם, דווקא הפעם היא לא חזרה.. דווקא הפעם השאירה אותי "נטושה"... ורק חיזקה את ההרגשה שבי שאני לא צריכה ללכת מחר, שאני לא רוצה ללכת מחר.. מלי.. תודה מלי.. שאת כאן.. ותודה על המילים שלך.. תודה על המקום שאת נותנת לי.. ההרגשה שזה בסדר גם כשכתבתי כל כך הרבה.. ותפסתי מלא מקום.. ושתדעי לך מלי.. לפעמים אני באמת רוצה, ולפעמים אני קצת מנסה לתאר לי עולם פחות עצוב.. ממה שהוא ככה.. לפעמים אפילו מנסה לתאר לי קצת אושר.. שיר

מלי שלום. לאמיתו של דבר כתבתי בתחילת השבוע לפורום ודוד ענה לי. תשובתו הכנה והעניינית אכן העירה את עיניי ובמובן מסוים נרגעתי., לצערי, לא באופן מוחלט. הכעסים התמתנו במקצת אך שוב מה שצף ועולה זה הרצון, מעבר לסיום הקשר (שכבר לא מלווה בכעס וטינה) זה לשלם את החוב הכספי שנפרש כבר על פני חודשיים. אני שוקלת לשלם בשני צקים דחויים לחודשים הבאים (ינואר פברואר) בכדי לא להעמיק את החוב, אך במקביל לא להיפגש במהלך החודשיים - רק במרץ אם בכלל. אני יודעת שיהיה לי קשה מנשוא לא לבוא ולראות את המטפלת ובהחלט ייתכן שאחרי תקופה זו גם לא ארצה לחזור במחיר החדש, המתקרב ל 350 ש"ח, מחיר שאינו ריאלי מבחינתי כלל (עד כה שילמתי 220 ש"ח). למעשה אני לא יודעת למה אני כותבת. אני שונאת להיות חייבת וזו האופציה היחידה שנראית לי לגיטימית לסגירת הפער הכספי. למעשה שקלתי גם משהו חלופי במסגרת העבודה של שיחות כדי לא להרגיש את המחסור של הטיפול או המטפלת...? אני טועה ? ברור לי שפגישה נוספת חייבת להתקיים ביני ובין המטפלת אך אני די סגורה על האופציה שמצאתי לעצמי. תודה על ההתייחסות.

שלום ר. אני קוראת את "סוף הסיפור", וחסרה לי ההתחלה... מזמינה אותך, אם את רוצה להתייעץ עימי, לספר לי את "תקציר הארועים", כך שאוכל להבין יותר טוב עם מה את מתמודדת כרגע, ואיך ניתן לעזור לך. להתראות, מלי.

מלי שלום. חשבתי לתומי שאוטומאטית ניתן לראות את הכתוב לפני. אני שולחת לך את פני הדברים כפי שהצגתי אותם לראשונה בתחילת השבוע. המון המון תודה על ההתייחסות והנכונות לעזור. ובכן: "אני מתחילה לכתוב ומתלבטת האם יש סיכוי שהמטפלת שלי עוברת על פורומים ותזהה אותי...בכל אופן אתגבר על החשש. אני בטיפול מעל חמש שנים, אני משלמת על הטיפול לאורך שנים מחיר קבוע וכנראה גם נמוך באופן יחסי למגזר הפרטי (220 ש"ח). היום המטפלת אמרה בסוף המפגש שאחרי פרק זמן כה ארוך יש צורך להעלות את המחיר והיא תוהה מדוע לא עשתה זאת עד כה. הנושא לכשעצמו די מכביד על שתינו ועליי בפרט, כך שבתם המפגש כתבתי לה מייל בנידון. ומה אני בעצם אומרת ורוצה? כתשובה למענה שלה העזתי לכתוב לה שאני די כועסת על האתגר (כך היא קראה לזה) שעומד בפנינו וגם על הנחמדות יתר שהיא מקרינה בתשובתה. ברור לי שהכעסתי אותה בתשובתי. עצם זה שהיא לא השיבה לי מרתיח אותי עוד יותר. אם אני מעזה לומר לה מה אני מרגישה - גם אם אלה רגשות פחות נעימים - אז הכל נשאר פתוח עד המפגש הבא? לדעתי היא גם חוששת שאני לא הופיע למפגש הבא, אך נראה לי יותר נכון להגיע ולומר לה אשר על ליבי. למה כשאני מצליחה להכעיס אותה (גם אם היא מרגישה שלא מגיע לה ) היא לא עונה ומעדיפה להתרחק? פורמט התנהגותי שמתאים דווקא לי? ברור שאני לא מתכוונת לכתוב לה ולנסות להבין מדוע לא ענתה לי . זה די משגע אותי שהעזתי לומר לה מה אני חושבת וכתגובה לא זכיתי לכל מענה אז למה בעצם העזתי. כנראה אאלץ להישאר עם זה למעלה משבוע וכמו שאני מכירה את עצמי לחשוב על זה יום ביומו. דוד התייחס לתשובה שלי בהמשך לעזוב את הטיפול סופית שיש להרהר בכך שאולי, לעיתים, מתוך חשש שיתנתקו מאיתנו, אנו ממהרים להינתק קודם. ובנוסף, שלעיתים, מתוך כעס, יש סיכון של לפגוע בעצמנו, רק על מנת לפגוע גם באחר. ואחרי שהסיפוק המיידי עובר, נשארים בעיקר עם הכאב...מקווה שלא העמסתי יתר על המידה.

אני מרגישה כלואה בתוך בור ללא תחתית ממשיכה ליפול וככל שאני נופלת הכל הופך לאפל ושחור,ואני לא מצליחה לראות את האור מבצבץ לו מקצה המנהרה... מרגישה שמתתי מבפנים ואני לא אוכל לקום לתחייה ,כבר המון זמן המצב הזה נמשך ואני לא רואה את הסוף הארור, אני בטיפול אבל ללא הואיל התחושות האלו לא מרפות ממני וככל שהימים עוברים להם נראה לי תלוש מהמציאות שזה יעבור ...כי זה לא עובר... ונמאס לי לחיות את החיים האלה... אני נמצאת בטיפול לא עוזר ..וזה לא שאני לא משתפת פעולה ..אני כן רק שללא הואיל..

שלום חן. אני שומעת את הכאב, העצב והחרדה, מבינה שכרגע הכל נראה לך שחור ואינסופי. אני חושבת שההליכה לטיפול היא דרך התמודדות מצויינת, ואני מניחה שלאט לאט תוכלי גם להכיר בערך ובתרומה שלה להקלה בכאב. בינתיים אני רוצה להזכיר לך שגם לבור יש תחתית, ודפנות, אור מלמעלה, ושהנפילה הזו, שאת כנראה בשיאה כעת, תסתיים. אז תוכלי להרגיש ולחוות דברים שאולי כרגע נראים לך לא אפשריים, או משהו שכבר לא יהיה חלק ממך. הראייה השחורה, הפסימית, מלמדת על המשקפיים שאת מרכיבה כעת בהתבוננות על העולם ועל עצמך, ואני בטוחה שבבוא היום תגלי שיש עוד זוויות ראייה. בינתיים מקווה שתמשיכי להעזר בטיפול ולהאמין שיום אחד גם את תרגישי אחרת. מזמינה אותך להעזר כאן ולשתף במה שאת עוברת. תרגישי טוב, מלי.

שלום רב, אני בחורה בת 25, גרה עם בן זוג כשנתיים, עובדת בשתי עבודות מעניינות, ועל פניו נראה כי חיי שלמים ומלאים. למרות זאת יש לי איזה קטע מוזר - אני כל הזמן מחפשת לעצמי כל מיני תעסוקות חדשות, דברים חדשים לעשות, משהו שיעשה לי עניין וישמח אותי ברגע שאחשוב האם יש לי משהו טוב לעשות. אך מה - אני מהר מאוד מאבדת עניין. אני מתעניינת במשהו, מתחילה לקבל מידע ואפילו נרשמת/רוכשת - ופתאום - בום - איבדתי עניין. התחלתי לעשות לעצמי נזקים כספיים אפילו בגלל שאני כל הזמן מחפשת, עושה ופתאום "מתקררת". מה קורה לי? מה חסר לי? למה אני עושה את זה?

שלום דנה. אכן שאלה מעניינת. אני לא בטוחה שאוכל לקלוע בתשובה, אבל אוכל לעזור לך, אולי, בכיווני מחשבה חדשים. אני שומעת שאת מחפשת דרך להיות כל הזמן בעשייה, ואולי באיזשהו סוג של ריגוש, אתגר או "ציפייה ל...". נשמע שכנראה בלי כל זה תצטרכי לפגוש משהו שמאיים עלייך – אולי שעמום, אולי חרדה, אולי ריקנות, ואולי דברים שמסוכן מדי להשאר איתם. אפשר גם לבדוק מהי אותה "התקררות" אחרי ההתלהבות – ממה את נבהלת, מה נהיה קשה מדי, מסובך מדי, מאיים מדי? מה, אולי, קורה לך כשה"פנטזיה" פוגשת את המציאות. מעל לכל, אני מרגישה בלי שכתבת שכנראה יש בך משהו מאוד מתפקד, חיוני, מוצלח, מסופק, אבל שייתכן שעמוק בתוכך הדברים יותר מורכבים וגועשים, ושיש פער בין ההתנהלות שלך בחוץ לבין העולם הפנימי שלך, שבו יש פחות שקט, ויותר רגשות שקשה להבין או לסדר. מקווה שהארתי מעט את הלא מובן, ושתוכלי להעזר במחשבות שלי. בהצלחה, מלי.

נתת לי דווקא חומר למחשבה ועזרת להבין כמה דברים...אני מאוד מודה לך

עד כמה שקשה לומר זאת בימים טרופים אלה

שלום למקווה. מצטרפת בכל ליבי לתפילות לשקט ולשלווה... מלי.

לפחות יש כאלה שלא נמצאים באיזורים, שנמצאים תחת מסך הערפל והעמימות המדיני-בטחוני... שאצלם מתנות מהחמאס הן לא סוד... אצלנו גם האזעקות לא בדיוק פעלו כמו שצריך... אנחנו בטווח ובאיזור שבהם, כל נפילה היא בגדר ניחוש - לא מדווחים בתקשורת, אף-אחד לא יודע וזהו... אנחנו רק שומעים את הנפילות (או לא), ולפי זה מבינים כמה קרוב/רחוק זה היה... כל פעם שמשהו שנופל, זה פתח לעשרות ספקולציות מצד תושבי האיזור... יש לי יתרון - יש לי אבא במשרד הבטחון - יש דברים שלא אומרים בטלפון, אבל בסופו של יום אני לפחות יודעת, איפה נפל כל דבר... רק שאסור לספר גם את זה... אבל אני לוקחת את זה בקלות; לא נלחצת מאזעקות (כשהמערכת עובדת) ולא מנפילות... זו לא שאננות, אבל גם אין פה פאניקה. הכל כרגיל...

הי. מקווה שממשיך להיות בסדר. נשמע ממך שעבורך זה סוג של "שגרה מטורפת" (או "טירוף שבשגרה"...). מאחלת רק שקט... מלי.

כתבתי הודעת המשך של ההמשך .דוד התייחס לכל ההודעות עד לאחרונה שבה כתבתי (בין היתר) , שרק בכתיבה מקבלת התייחסות...- מדהים איך גם בכתיבה אני מעייפת.. או לא נשמעת. אם איעלם אף אחד לא ירגיש סופשבוע נעים ושקט

שלום X ראשית, חבל לי שההודעה שלך לא הועלתה. ואני באמת מצטערת על כך. אני שומעת אותך מדברת בשני קולות – הקול האחד שמיואש, מוותר, משלים עם תחושת המחיקה, והקול השני (זה שגם שלח את ההודעה הזו...) שמתעקש להשמיע צעקה, רצון, צורך, להראות , להיות נוכח. אני מתארת לעצמי שהמאבק בין חווית המחיקה לבין הרצון להיות קיימת ונוכחת מוכרת וחזקה. אני מזמינה אותך לחשוב ולספר עליה יותר, ומאמינה שיהיה לך כאן מקום שבו תוכלי להישמע, ואולי גם דרך הדיאלוג על כך (איתי, או עם שאר מנהלי הפורום) נוכל להבחין מתי אולי מדובר בחוויה פנימית, תחושה ש"צובעת" סיטואציות באופן כזה. אני, כמובן, אשמח גם אם תשלחי שוב את ההודעה שלא הועלתה, ואוכל להתייחס אליה. להתראות, מלי.

מלי ואיקס יקרות, אני ממש מרגישה צורך לתווך בניכן כי גם אני שאלתי את עצמי מדוע לא זכתה התגובה האחרונה של X להענות על ידי דוד. אז ראשית אומר למלי שההודעה הועלתה גם הועלתה. זו היתה הודעת המשך כפי ש X כתבה לך, הענין הוא שהיא הושארה בלי תגובה, וכמו ש X כתבה בה, שקולה נשמע רק בכתב, היתה גם לי הרגשה שחייבת להיות תשובה כלשהי. מצד שני, וכאן אני פונה אליך X, הצלחתי להבין מדוע לא היתה תגובה, זו אני מניחה לא היתה התעלמות, אלה הרגשה שלא אמרת משהו חדש, לא שאלת משהו אלה תארת מצב שכבר זכה להתייחסות על ידי דוד בפניות הקודמות. יחד עם זאת לו אני הייתי דוד הייתי מגיבה באיזה אופן כי הורגש מפנייתך שיש צורך בתגובה. ושוב למלי הנה הקישור לחלופת ההודעות של דוד ו - X . לפעמים - כך אני חושבת - יש צורך לחזור להודעות המקוריות ששואלים לגביהן, הן סך הכל בתחתית העמוד... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6#778069_778069 יום טוב לשתיכן אני

למלי הי אני תושבת הדרום ואני ממש לא יודעת מה לעשות, המטפלת שלי מגוייסת לטובת עירינו ןאני מתביישת(גאה) ליצור איתה קשר ולומר לה שאני זקוקה לה מאוד. אני ממש במצוקה. ממני חנה לילה טוב ושקט

שלום חנה. המצוקה שלך ברורה וטבעית. נדמה לי שבכל אחד, מצב כזה, של איום ממשי וסכנה, מעורר חרדה ומצוקה, ובעיני אין דבר טבעי, מובן ולגיטימי יותר בשעה כזו מאשר להשען על מקורות תמיכה, ובראשם - הטיפול. אני תוהה מדוע את מהססת לפנות למטפלת, וחושבת, כמוך, ששיחה איתה יכולה בהחלט לשחרר חלק מהלחץ. אני מציעה שתנסי ליצור איתה קשר, ובטוחה שהיא תגלה אמפתיה והבנה למצבך. בהמשך, בימים רגועים יותר, שווה גם להבין יותר לעומק את הקושי שלך להעזר, ואת התפיסה הפנימית שלהיות גיבור משמעו להמנע מאיתותי מצוקה ומבקשת עזרה. מאחלת לך רק שקט ושגרה, היי חזקה, מלי.

באתי לבקש קצת יחס.. אפשר..?? קר לי עכשיו למרות שאני לובשת .. רגע.. 1 2 3 - 4 שכבות.. אוףף הקור הזה מבפנים ומבחוץץץ.. מחפשת את האור לא מבינה איפה הוא זה כמו כדור הקווידיץ' של הארי פוטר (הוא זורח = זוכר(ים)) שבורח ובורח ובורח וצריך להמשיך ולרוץ אחריו.. אני עייפה אבל עדין בריצה אחריו.. דוד אין לי אוויר.. תלווה לי קצת..?? לילה חם יותר שיהיה לנו.. ~נילי~

שלום נילי אני זוכר את הכדור הזה. הוא בחלט חמקן, אבל ככל שאני זוכר בסופו של דבר הוא נלכד ונח בעדינות בתוך כף היד. אני מקווה שתלכדי את הכדור הזה כמה שיותר מהר, ותוכלי לשאוב ממנו גם חום כנגד הקור המקפיא, וגם מעט מנוחה ועצימת עיניים. להתראות דוד

קר לי. מן רעד ופחד שמתערבבים בתוכי. שחודרים לעצמות. מנסה לברר עם עצמי ת'סיבה האמיתית וצוללת בכח לבפנים.. רגשות קשים שעולים עם זכרונות איומים שמתערבבים, כמו שחול שמתערבב לו עם הגלים.. אני פותחת בזהירות עם מנעול ישן דלת נסתרת לחדר בתוכי ונכנסת..על קצות האצבעות הכל שם ככ אפל , מאובק וחשוך.. אני שואלת את עצמי למה ?.. למה אני צריכה להבין או לדעת את מה ששם קרה ? הרי מה שהיה .. היה .. ונגמר..לא?.. אבל למה זה מרגיש היום כאילו "כאן ועכשיו"? ומשום מה , משהו בי לא עוצר..משהו בי שאומר .. אסור לי לוותר..? יש בי ילדה קטנה שנעולה בתוכי כבר שנים .. ילדה שנמצאת ככ לבד. אני מנסה לפסיק להלחם בה . מנסה להבין את שתיקה הכבדה . אני מנסה לעצור את הדממה . אני בוהה בה מרחוק .. ומבקשת ממנה .. "רק לדבר.." רק לדבר.. אך השקט ששורר בקירות חדרה ככ חודר , ועוצר.. הפחד שנמצא מסביב ככ מקפיא.. והיא יושבת שם על הרצפה ..בוכה ומחכה שמישהו אותה ירים.. אני קוראת לה בשקט.. "בבקשה .. קומי .. דיי כל מה שכואב כבר נגמר .." היום אפאחד כבר לא יפגע בך.. מבטיחה.." אך היא בעולם שלה עם עצמה .. בתוך פחד ושתיקה פשוט לכודה. זו הילדה שבתוכי חיה ודוממת .. זו הילדה שבטיפול מתוכי יוצאת וככ כואבת. אני יושבת שם בדיוק כמוה בטיפול על הרצפה .. קפואה .. לא מצליחה לדבר .. רק מתנתקת למקום אחר.. תחושת הפחד עוטפת את כולי . פתאום אני שוב ככ מפחדת מהנוכחות האינטימית הזו שנמצאת עבורי בחדר הטיפול .. משהו שם מאיים . הקרבה כאילו חונקת .. אני מרגישה שהוא קרוב אליי ..רגשית ופיזית.. אני מבקשת ממנו לפתוח .. דלת.. חלון .. התחושות הקשות לא מרפות .. אני לא מצליחה לדבר . רק כואב לי . הגוף כואב לי . הבטן שורפת, הגב כואב .. הרגליים קפואות .. אני לא יודעת איך לעבור את זה . פשוט לא יודעת המעברים האלה לא הגיונים ..ככ חדים .. ככ מפתיעים.. ככ .. לא הגיונים. תעזור לי? דוד? מצטערת. שרית

שלום שרית נדמה לי שאת, יחד עם הילדה שאת מביאה עמך לטיפול, נמצאות בדיאלוג מתמשך של חשיפה אל מול כיסוי, של קרבה אל מול חשש והרתעות. אני מבין כמה התנועה הזו מאיימת, עד כמה הדיבור מתחלף בדממה וחוזר חלילה. אני מקווה שאת וכל מה ומי שאת מביאה עמך לחדר תוכלו לנוח ולחוש כמה שיותר בטחון בתוכו, ואולי בהמשך גם למצוא שקט שאינו שתיקה, וחום שאינו שורף, בטיפול ובחיים בכלל. להתראות דוד

הכיצד מורכבות נפשית (גם אם מבלבלת - בתוך הטיפול) מאפשרת עמידות גבוהה יותר בפני לחצים שונים..????????

שלום 56 על קצה המזלג, התשובה לשאלתך היא כי מורכבות נפשית מאפשרת לנו להעריך יותר את המורכבות של המצבים המלחיצים בהם אנו נתקלים ולכן לא לקטלג אותם מיידית כקטסטרופות מובטחות. דבר זה גם מאפשר לנו להגיב בצורה מווסתת ומגוונת, ולא בצורה קיצונית ומוקצנת לכל מצב מלחיץ באשר הוא. אגב, לא תמיד מורכבות תתרום לעמידה בפני לחצים - לעתים מורכבות מוגזמת תגרום גם לבלבול מחוץ לטיפול ולקושי בתגובות מותאמות. העיקר, אם כן, הוא באיזון ובהיכרות העצמית, המאפשרת גם תגובות טובות יותר וכוח עמידות גבוהה בפני לחצים. להתראות דוד

ניגמר לי הכוח. לא רואה שום משמעות בלהתעסק כל הזמן רק באיך לעבור את היום. זה הרעיון? לשרוד? אז לא רוצה.

שלום , לא, לא זה הרעיון. הרעיון הוא לשרוד עד לזמן בו מגיעים בכל זאת למשמעות, בו מוצאים משהו להמשיך עבורו מעבר לשרידה. ועד אז - כן, צריך לשרוד, בשביל המבט הרחוק הזה. תחזיקי מעמד בינתיים. להתראות דוד

אהלן דוד, אני סתם כותבת כי קשה לי לפעמים לא לכתוב כלום... אז רק שלום ממעבר למסך.. דווקא יש דברים שהייתי יכולה לספר, אבל ... כאן כתבתי מלא על כמה היא טובה לי וכמה זה מרגש שכל כך מוקדם כל כך טוב לי איתה, וקל לי לסמוך עליה בלב לגמרי שקט ו..ו..ו.. החלטתי בסוף למחוק הכל ולשמור לעצמי. לעצמי ולה. היא באמת מיוחדת לי. *איתה* בא לי לנסות ללכת את הביחד הזה.. מרגש אותי לתת לעצמי ולה לנסות.. אבל שוב אני מתחילה עם המון מילים :-)).. אז רק אניח כאן צרור חיוכים חמים כלפיכם- אתה והיא, ומחשבות מעורפלות ומוטרדות של מאחורי הקלעים.. מסכים להקצות לי מדפצ'יק קטן, גם נמוך זה בסדר, שאניח בו כמה עניינים עד יום שישי? לא נורא שלא תדע במה מדובר? זה סתם סליל חוטים מפלונטר, לא משהו רציני.. אאחל בנתיים שהשקט ישוב במהרה לדרום הרחוק... מקווה שאתה בטוב, לילך

שלום לילך את בהחלט מוזמנת להפקיד פה את המטען שלך, כבד או קל, ולהרגיש נוח, בזמנך, לבוא ולבקש חזרה את הפיקדון. החוטים שלך, אותו צרור של חיוכים ומחשבות מוטרדות, יישמרו בינתיים על המדף, כפי שביקשת. כשתרצי לבוא לאסוף אותם - אנחנו ממתינים פה כרגיל, מאחורי הדלפק. להתראות דוד

שלום דוד, לא כתבתי פה כבר המון זמן, (כתבתי בעבר בשם המטופש -"פרח" ). לא היה לי צורך. האמת שקיוויתי למצוא פה את דרור, אך החמצתי את הימים שלו. הוא פשוט "מכיר אותי" קצת יותר. בשנה וחצי האחרונות אני מנותקת מרגשות. שנים קודם לכן היו לי דכאונות ברמות שונות. הגעתי מספר פעמים לדיכאון של איבוד תחושה מוטרפת. אין לי מילה לתחושה הזאת חוץ מטירוף.. מתוך חוסר תחושה זו אני חושבת שיכולתי להתאבד . זה לא קרה. הדכאונות החלו לאחר שהתחלתי טיפול פסיכולוגי. היו דכאונות גם לפני הטיפול אך לא באותה עוצמה ותדירות. בשנתיים האחרונות אני לא בטיפול ובשנה וחצי האחרונות לא חוויתי דכאונות בכלל- שזו ברכה גדולה. הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא חווה רגשות בכלל, גם כשאני מנסה קשה לי להזכר מה גרם לדכאונות. קשה לי לאהוב או לשנוא ולמעט תחושת חלל שמלווה אותי תדיר אין שום תחושה של חיות. יש התפרציות זעם לעיתים רחוקות. כעס זה אחד הרגשות היחידים שמציפים מידי פעם. אם זאת, אני צוחקת יותר, בוכה פחות.ואפילו מרגישה אושר לעיתים. אני לא לגמרי יודעת מה אני שואלת - כהרגלי - אני מתגעגעת לדכאון - ברמה חלשה ונסבלת, דיכאון שאפשר לכתוב ממנו שירים, או לצייר מתוך כאב. דיכאון שטחי וחמוד, לא ממוטט והרסני. כל השיחות של הטיפול שלי מוקלטות (שנתיים טיפול), אני חושבת - האם להקשיב להן, על מנת לעורר תחושה כלשהי? נמאס מהחלל הזה שמלווה כל הזמן. או שזה יציף מידי ואני שוב אחזור לדכאונות? בילדות עברתי אונס קבוצתי, בדכאונות הקשים מאוד הציפו פלשבקים בלי שליטה. עכשיו גם כשאני מנסה אני לא מצליחה לזכור פרט ממה שקרה. בלי הדכאונות לא הייתי זוכרת פרטים לעולם. אני תוהה אם זה משהו שצריך להתמודד איתו. (יש בקלטות שיחות על הפלשבקים). שצריך להיזכר בו , או שעדיף לתת לתהליך ההכחשה להמשיך ולפעול. פרופסור יורם יובל אמר פעם שמה שמודחק, ומודחק טוב אסור לגעת. רק אם יש פלשבקים (הוא השתמש במילה אחרת), ותהליך ההדחקה מתחיל להסדק אז צריך לפתוח . בסופו של דבר אם דיכאון או בלי - חוסר רגשות מלווה את שני הקטבים וכך גם החלל והריקנות. ושינויי לטובה מבחינת שאר תחומי החיים לא נעשה - אני עדיין לא עובדת, אין לי קשרים חברתיים... יצא לי קצת ארוך .. תסלח לי.

שלום פ. את מעלה דילמה רצינית. מה עדיף? לזכור את העבר ולסבול דיכאונות, או להימנע מהם, גם במחיר של ויתור על רובו של הטווח הרגשי? זו דילמה רצינית ואני כמובן לא יכול להכריע בה עבורך. את לא כותבת אם את בטיפול תרופתי, אבל במידה וכן, ייתכן וחלק ממה שאת מתארת הוא תופעת לוואי של הטיפול. מעבר לכך, אני יכול להבין את הכמיהה שלך לרגש, שאני מבין שקשורה לביטוי עצמי בכלל ואולי גם ליצירתיות וחיות. אבל, אני שומע גם שאת מרגישה את הסיכון בערוץ הרגשי, עם הזכרונות הקשים והתחושות שהוא מביא עמו. כעצה כללית, לא הייתי מייעץ לך להקשיב לבדך לקלטות של הטיפול. תכנים כאלה מיועדים, לטעמי, להישמע בתוך מסגרת מסויימת, כאשר את מרגישה פחות לבד ויש לך כתובת לשיתוף והחזקה של הרגשות הקשים. מה שכן, נדמה לי שאולי השאלה שלך נוגעת גם בנושא של האם לשוב לטיפול. האם את חשה מוכנה לשאת את הקושי והכאב הכרוך בו, על מנת לזכות, אולי, ביתרונות שהוא יכול להציע. ואכן, כרגע, בעיני, זו השאלה העיקרית שעומדת בפניך, ובה שווה לך להרהר לעומק. להתראות דוד

היי , מה הן בדיוק חרדות נטישה ? למה הן מופיעות ? ואיך אפשר להיפטר מהן ? נראה לי שאני חווה כאלה עם הפסיכולוגית שלי ...

שלום מישהי חרדות נטישה הן חרדות המתעוררות מול נטישה ממשית או מדומה של אדם קרוב ואהוב. הן יכולות להופיע מגילאים שונים, החל משנת החיים הראשונה של התינוק ועד לשלבים שונים של תקופות חיים בוגרות. בצורה מתונה אין בהן רע, והן מעידות על משמעותו של הקשר עבור החרד. עדיין, מעבר לרמה מסויימת הן עלולות להחוות בעוצמה רבה ולהוביל להתנהגויות שונות, במטרה להימנע מהנטישה והפרידה. בין השאר חרדות אלה (וההתנהגויות הקשורות אליהן) יכולות להופיע גם במסגרת של טיפול, וזהו בדיוק המקום להבין אותן יותר, לעמוד על מקורן ולפתח דרכים אדפטיביות להתמודד עמן. להתראות דוד

מה שאני לא מצליחה להבין הוא איך זה שמוצאים את הסיבה יכולה לגרום להכחדה של ההתנהגות . נניח אני מרגישה חרדות שכאלה בשל אופן החינוך שלי בילדות , והיום שאני כבר גדולה - ומבינה שזה אולי בגלל זה איך זה עוזר לי התגבר על זה כשזה מרגיש לי אמיתי לגמרי בטיפול ? יש הרבה "בעיות " אצלי שאני יכולה למצוא להם פירוש ביחסים עם ההורים שלי בעבר - אבל גם זה נראה לי קטנוני ולא פייר להתלונן עלהם כמה שנים אחרי במיוחד שהיום הקשר שלי איתם טוב , וגם אני לא מצליחה להבין איך זה אמור לעזור לי לפטור את הבעיות. מקווה שהבנת למה התכוונתי וכמובן תודה רבה על התשובה .

הי דוד המטפל שלי נטש אותי. כמו כל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי ( אבא, אמא ) התהפך עליי יום אחד והחליט שהוא לא מתייחס אליי יותר. לא עונה לי בהודעות סמס, לא במייל ולא בטלפון. אני שבורה, מרוסקת מאחר ורק לפני חודש וחצי הכל היה בסדר! הכל התחיל מזה שהייתי בדיכאון שתי פגישות ולא יכולתי להגיע, והוא לא התקשר אפילו לבדוק שהכל בסדר ( הוא תמיד, במשך ארבע שנים, התקשר אם לא הגעתי לפגישה ), מאז נפגשנו פעם אחת, אחרי שדי בשרירותיות, הוא החליט לענות באחת הפעמים ובאתי. ישר בתחילת הפגישה ( אחרי שלא נפגשנו איזה חודש, כי אחרי הפעמיים שלא הגעתי, הוא התקשר וביטל 4 פגישות בגלל מחלה ומילואים ), הוא הודיע לי שמהשבוע הוא יוכל לקבל אותי רק פעמיים במקום שלוש פעמים בשבוע. יצאתי משם שבורה, ולקחתי מלא כדורים והגעתי לבית חולים. וכשיצאתי משם הוא התקשר כי הפסיכיאטרית בבית החולים התקשרה אליו. הוא אמר שהוא יחכה לי בפגישה הבאה. יום לפני כתבתי לו שיש לי בחילות והקאות עדיין ולא אוכל לבוא, והוא התקשר ואמר שהוא מצטער ושנשתמע. מאז עברו שבועיים וחצי. לא השתמענו, הוא לא התקשר, שלחתי לו סמסים ומיילים הוא לא עונה. בכלל בחודש וחצי האחרון היה כמו רובוט, פעם אחת לא שאל אותי מה שלומי, כל פעם רק ביטל ואמר ביי. ועכשיו כבר לא עונה בכלל. ככה מסיימים טיפול? כל יהחס שלו השתנה אליי, תמיד היה מתקשר אליי אפילו בלי שרציתי, ועכשיו אפילו לא מתייחס כשאני פונה אליו? למה אנשים מתנהגים ככה? למה הם הופכים פתאום להיות קרים ומרוחקים ומוחקים? זה אתי בכלל? גם אם לי היה קשה להגיע, וזה חלק מהבעיה שלי, למה הוא נשבר וכועס ולא מתייחס אליי? אין לי כוח יותר למחיקות האלה. פשוט אין. הוא היה הבן אדם הכי יקר לי בעולם וזהו, נעלם יום אחד. זה מה שקורה כשמורידים הגנות, כשבוטחים, כשחשופים. למי הוא יתן עכשיו דין וחשבון? לאף אחד. מטפלים יכולים לרסק אותך ולשבור אותך ולהשאיר אותך מרוסק לאלפי רסיסים. אני שונאת אותו.

שלום אופיר אני מבין את מה שאת כותבת, ואין לי הרבה מילים להציע לך. אני מבין שחווית את הסיום הפתאומי של הטיפול כמשהו מזעזע ושרירותי, ובאופן טבעי את מרגישה עכשיו פגועה מאוד ומלאה בכעס ובסימני שאלה שונים ורבים. אני מניח שבעתיד, בטווח הארוך, יכול להיות נכון עבורך להבין עוד את מה שקרה - איך קרה, למה, האם ללא סימנים מקדימים בכלל. אבל זה עוד בטווח הארוך. כרגע אני מאחל לך בעיקר להתאושש כמה שיותר מהר, לעבור את התקופה הזו בשלום ולשים אותה, במידת האפשר, מאחורייך. להתראות דוד

אני יודעת שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרני בו הכל יתכן ואין אמת והכל נתון לפרשנות... אבל מדוע כפסיכולוג קליני שקורא על חוויות של מטופלים, חוויות קשות מטיפולים שבהם יש שאלה לגבי המקצועיות של המטפל, אינך מעלה את האופציה הקונקרטית של זכויותיהם כמטופלים והאפשרות להתלונן בועדת האתיקה של הפסיכולוגים. האם זה נובע מתוך "שמור לי ואשמור לך" או שמלכתחילה אתה מאמין שכל אנשי המקצוע עושים עבודתם נאמנה ואלו רק המטופלים שלא מפרשים את הדברים נכונה... האם אתה בכלל שואל את השאלה מה הדברים שקרו בפועל או שזה בכלל לא משנה בעיניך?

דוד שלום רציתי לשאול שאלה שנוגעת לטיפול - מפריע לי שאני מספרת לו דברים ובפגישות הבאות הוא אף פעם לא שואל על המשך הדברים, אלא אם אספר לו. כאילו שהוא שכח מזה או שזה לא מעניין אותו. האם זה אקט מקצועי מכוון או סתם חוסר תשומת לב?. או שאם אני שולחת לו הודעה בין פגישות, לא רק שבדרך כלל הוא לא מתייחס , ואם הוא מתייחס זה לא מיד אלא לפעמים אחרי כמה ימים, גם בעת הפגישה הוא לא אומר לי על כך כלום. מקצועיות או סתם זלזול ? או שפשוט דברים שנראים לי משמעותיים בעיניו פעוטים וחסרי כל משמעות (כמוני)

שלום רונית השאלה הראשונה שאני חושב עליה היא כזו: מדוע, בעצם, את שואלת אותי ולא אותו? הרי ברור שאלה שאלות המטרידות אותך והנמצאות במחשבותייך בזמן הפגישה. אז למה להתאפק? למה לא לשאול את המטפל? מעבר לכך, אני לא יכול לדעת כמובן מה הם בדיוק מניעיו של המטפל להתנהגות זו או אחרת. אני יכול לומר שכל אחת מההתנהגויות שציינת יכולה להיות חלק מתפיסה טיפולית מקצועית, ושנראה לי לא סביר שבעיניו הדברים פעוטים ונטולי חשיבות או שהם נובעים מהעדר תשומת לב. אבל בשביל לשמוע את דעתו הוא - וזו הדעה שבאמת נחשבת - ובשביל לדבר איתו בגלוי בפגישה על התחושות המפריעות לך, את צריכה להעז ולפתוח את הנושאים הללו מולו. אני ממליץ לך בחום לעשות כך. בהצלחה דוד

דוד, אנו מואשמים בדפוסי התנהגות החוזרים על עצמם, משהו שאתם עצמכם אינם פטורים ממנו, שוב ושוב אתם מבקשים ממטופלים שפונים אליכם עם דלימות (אמיתיות) מול המטפל האמיתי, לחזור עם אותם דלימות,שוב אל המטפל האמיתי, הרי אותו מטפל כבר נחווה (במקרה של רונית),כמטפל שמעדיף להתעלם,או שמעביר שדר של חוסר עניין, ורונית שכבר יודעת משהו על דפוס התנהגותי החוזר על עצמו, לא ממש בא לה להתקל שוב באותה אדישות , ובמצוקתה היא פונה אליך(לדעתי, בשאלה מקצועית) ושוב נתקלת באותה תגובה של..להמשיך..?? בעיה אמיתית.. יום טוב. ריבי.

שלום, קראתי את תשובתך לרונית ולא הבנתי את המשפט הבא שבחרת לפתוח את תשובתך "השאלה הראשונה שאני חושב עליה היא כזו: מדוע, בעצם, את שואלת אותי ולא אותו? הרי ברור שאלה שאלות המטרידות אותך והנמצאות במחשבותייך בזמן הפגישה. אז למה להתאפק? למה לא לשאול את המטפל?" הרי ברור שבמידה ולא היתה לה בעיה לפנות למטפל עם הדברים היא לא היתה כותבת פה בפורום, אז בשביל מה נועד הפורום אם לא לקבל קצת חיזוקים או קצת כוח שייתן את האומץ גם לפתוח דברים אצל המטפל. לא יודעת הרבה פעמים אני קוראת פניות של אנשים ותגובות שלכם ומדיי פעם אני חושבת לעצמי "אין סיכוי שהוא יעלה את הדברים אצל המטפל אחרי שהוא קיבל תשובה כזאת". אני לא באתי כדיי להעביר ביקורת, אני באמת חושבת שזה אחד הפורומים הטובים אם לא הטוב ביותר של פסיכולוגיה קלינית, אבל מדי פעם אני יוצאת עם תחושה לא טובה.

כל חיי סבלתי מחוסר הבנה ואמפתיה וגם בטיפול . איכשהו קולטים אותי יותר חזקה ממה שאני. כשאני שותקת (מחוסר בטחון משווע), חושבים שאני מתריסה, או לא רוצה לתרום..-(במסגרות לימודיות למשל) כשאני מחייכת (ממבוכה נוראית) , חושבים שזו חוצפה או מוזרות, או איזה חוסן נפשי?? אולי יש לי תגובות לא אדקוואטיות אבל הכי מתסכל זה בטיפול שהיא בכלל לא קולטת אותי ואף כועסת ודוחה. כשהבעתי כעס וביקורת (על כל העולם ולא רק עליה), מתוך כאב ברור, היא נפגעה וכעסה וכשהייתי בשיא השפל של חיי , על סף אובדנות , שוב היא כעסה ,ואף דחתה ונטשה ולא שכחה להזכיר שאסור לי להתקשר אליה אא"כ אני בסכנת חיים... - זה היה מצחיק אם לא היה כל כך עצוב ומתסכל אולי זה נובע מההתבודדות שלי כל החיים ומכך שאני ממש לא יודעת איך להתנהג בחברה ובכלל גם אחד על אחד ואולי גם מכך שנבוכה להתחנן שיעזרו לי ואולי מעדיפה למות קודם.. לא יודעת להגן על עצמי, להסביר את עצמי, או לדרוש עזרה כשזה בוער ודחוף , במיוחד כשמרגישה שהצד השני לא מעוניין וזה בדרך כלל כך פשוט לא מעוררת אמפטיה

שלום X אני מבין את תחושותייך שמפספסים אותך תמיד ושאת לא זוכה לאמפתיה ולהבנה מצד הסביבה. הייתי רוצה להעלות שאלה האם את באמת לא זוכה לאמפתיה, או, שמא, משהו בתפיסה שלך לגבי עצמך ולגבי האופן בו אנשים סבירים (או מובטחים) לנהוג לגביייך, מוביל אותך למקום של ריחוק ולידיעה וודאית מראש לגבי התגובה השלילית שתקבלי. במקרה שכזה, ייתכן כי זו לא העדר אמפתיה, אלא "נבואה המגשימה את עצמה" ביחס ליחס שלילי שתקבלי, נבואה שלא מאפשרת לך לבדוק את האפשרות של תגובה אחרת או להכיר בתגובות אחרות, במידה והן מופיעות. את כותבת על הקושי החברתי שלך ועל ההתבודדות לאורך החיים. דווקא בתוך טיפול הייתי ממליץ לך להעז ולבדוק את הקשר הנוצר עם המטפלת ולראות האם את יכולה להחזיק מעמד למרות התחושה של בלתי-מובנת או בלתי-נראית בתוכו, לבטא תחושות אלה ולראות כיצד אתן מצליחות ביחד להתגבר עליהן ולהמשיך בקשר הטיפולי. להתראות דוד

שלום דוד, תודה.נתת לי חומר למחשבה..אולי יש לי ציפיות לא מציאותיות מאנשים ואולי גם הפסימיות מושכת תגובות מסוימות אבל בכל מקרה חשוב לי להדגיש שזה לא כזה גורף ולא תמיד מרגישה ש"כל העולם נגדי" . יש מצבים (לא רבים) שאנשים כן אמפתיים או לפחות מגלים הבנה כלפיי וגם זה לא מחייב שזה יקרה כל הזמן וזה בסדר. הבעיה היא בכך שאני נתקלת בחוסר אמון. למשל כשאני אומרת למטפלת שאני על סף התמוטטות , אני נתקלת באי אמון ואפילו בתגובה שאני מגזימה. כי אני לא יודעת להסביר את עצמי בצורה אותנטית, מתארת בצורה יבשה , לא בוכה ולא מתחננת. ולא שואלת לפני חופשות שהיא לוקחת וכו' - מה אעשה כשאת לא תהיי, לא זועקת גם כשמרגישה צורך לזעוק ולא יודעת להגן על עצמי.(כאילו אני הקטגור הכי "טוב" של עצמי..) אולי מגאווה מטופשת ואולי מבושה מאד חזקה . כי כשמגיעה ללהיות לבד עם עצמי, יכולה להתפרק ולא להפסיק לבכות ולהיטרף ממחשבות על מוות כפתרון, כי אף אחד לא באמת מקבל אותי חשבתי ואולי זו ציפיה בלתי מציאותית שתפקיד הפסיכולוג להיות הסנגור של המטופל , כי מקשרים חברתיים התרחקתי כי הקושי והכובד שלי , מסתבר מכבידים.. המון תודה!

שלום אני בת 21, ויש לי בעיה ענקית. דבר ראשון אני לא אוהבת שיש לי הרבה חברים, כי אז זה אומר שיש לי הרבה מחוייבויות וציפיות מהם. יש לי חברה אחת שהיא היחידה והכי טובה. עד לא מזמן. החברה הזאת, במקרה יש לה חבורה משלה, אבל אני גם נחשבת לחברה הכי טובה שלה. עד עכשיו הכול היה טוב ויפה והסתכרנו, לפעמים היא איתם, ולפעמים היא איתי. ( אני לא יוצאת הרבה ובילוי אחד בחודש בהחלט מספיק לי. בזמן האחרון, היא כל הזמן אצלם, ואף פעם לא איתי מלבד בעבודה. כל הזמן יש לי תחושה שהיא מנצלת אותי להסעות (יש לי אוטו ולה אין), ולא באמת חברה שלי יותר. אני כ"כ שונאת אותה עכשיו אני מרגישה שהיא בוגדת בי, בכך שהיא תמיד איתם. אני גם שונאת אותם ולא מתחברת אליהם. מה אני צריכה לעשות? להשלים עם זה שהיא איתם? אני מרגישה רגש עמוק של כעס ושנאה עליה. אני מרגישה שהיא מנצלת אותי, ובכלל לא מאמינה לא בה ולא באנשים אחרים. אני מרגישה לפעמים מאוד לבד, בלי חברים... אבל קשה לי מאוד לפתח קשרים שהם מחוץ לעבודה. היא הייתה חברה נוחה כזאת שאם היינו קובעות בילוי והייתי רוצה לבטל הייתי יכולה לעשות את זה באופן ספונטני, כי קשה לי עם מחוייבויות. מה אני צריכה לעשות? כל החיים שלי אני בכעס ושנאה, ורוצה לנקום? אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי ואנחנו מדברים על זה, אבל אין איזה תשובה חד משמעית... מה לעשות? תודה.

שלום לזו ששונאת את מתארת התלבטויות לא קלות, ונראה שהן נסבות בעיקר סביב נושא האמון וסביב החרדות העולות במפגשים בין-אישיים. מה לעשות? כפי שאת כותבת, אין תשובה חד-משמעית אחת..הנכון, בעיני, הוא להמשיך לעבוד על התכנים הללו בטיפול ולנסות להגיע משם לשינוי בתחושותייך לגבי אנשים ובאופן בו תחושות אלה מעיקות עלייך וגוזלות ממך אנרגיה נפשית יקרה. להתראות דוד

אני מתחילה לכתוב ומתלבטת האם יש סיכוי שהמטפלת שלי עוברת על פורומים ותזהה אותי...בכל אופן אתגבר על החשש. אני בטיפול מעל חמש שנים, אני משלמת על הטיפול לאורך שנים מחיר קבוע וכנראה גם נמוך באופן יחסי למגזר הפרטי (220 ש"ח). היום המטפלת אמרה בסוף המפגש שאחרי פרק זמן כה ארוך יש צורך להעלות את המחיר והיא תוהה מדוע לא עשתה זאת עד כה. הנושא לכשעצמו די מכביד על שתינו ועליי בפרט, כך שבתם המפגש כתבתי לה מייל בנידון. ומה אני בעצם אומרת ורוצה? כתשובה למענה שלה העזתי לכתוב לה שאני די כועסת על האתגר (כך היא קראה לזה) שעומד בפנינו וגם על הנחמדות יתר שהיא מקרינה בתשובתה. ברור לי שהכעסתי אותה בתשובתי. עצם זה שהיא לא השיבה לי מרתיח אותי עוד יותר. אם אני מעזה לומר לה מה אני מרגישה - גם אם אלה רגשות פחות נעימים - אז הכל נשאר פתוח עד המפגש הבא? לדעתי היא גם חוששת שאני לא הופיע למפגש הבא, אך נראה לי יותר נכון להגיע ולומר לה אשר על ליבי. למה כשאני מצליחה להכעיס אותה (גם אם היא מרגישה שלא מגיע לה ) היא לא עונה ומעדיפה להתרחק? פורמט התנהגותי שמתאים דווקא לי? ברור שאני לא מתכוונת לכתוב לה ולנסות להבין מדוע לא ענתה לי . זה די משגע אותי שהעזתי לומר לה מה אני חושבת וכתגובה לא זכיתי לכל מענה אז למה בעצם העזתי. כנראה אאלץ להישאר עם זה למעלה משבוע וכמו שאני מכירה את עצמי לחשוב על זה יום ביומו.

שלום ר. אני שומע שהנגיעה בנושא הלא פשוט של התשלום בפגישות, ומה שבא בעקבות כך (ההתכתבות במייל, העדר התשובה מצד המטפלת) מעורר בך כעס רב, בצד עוד "רגשות לא נעימים", כפי שאת מכנה אותם. אין לי את היומרה להבין כאן לעומקם את מניעיה של המטפלת שלך ומדוע לא ענתה למייל שלך. אבל כן נשמע לי שהאתגר עליו דיברה אכן מתממש ושהופעתם של רגשות הכעס, והמוטרדות הרבה שאת חשה, הם חלק מאתגר זה. כאמור, אינני יודע מה עומד מאחורי העדר המענה למייל, וכל טיפול עם המנהגים שהתבססו בו (ולכן היה פרק זמן משמעותי של היכרות לביסוס מנהגים אלה), אבל נשמע לי שהתגובה שלך להעלאת המחיר ולאופן בו המטפלת דיברה על כך, היא לא משהו שמתאים לדיון במייל. זה משהו שצריך, בעיני, להיות מדובר בפגישה, עם כל הרגשות הנלווים לו. מבחינה זאת, למרות שאני מבין עד כמה יהיה לך קשה לחכות במהלך השבוע, נשמע לי דווקא "נכון" טיפולית שהדיון נאלץ להמתין עד לפגישתכן הממשית, בחדר. מקווה שהאתגר, וכל הנלווה אליו, יסייע לכן לקדם את הטיפול עוד הלאה. להתראות דוד

ראשית תודה. לאמיתו של דבר מה שהכי בא לי לעשות זה בלית ברירה להגיע לפגישה ולדבר, אך בכך לסיים את המפגשים. לשלם את יתרת המפגשים שטרם שולמו ולקחת פסק זמן עד שכל התשלומים יסודרו ורק בעוד מספר חודשים אם בכלל לחדש את הטיפול. אני יותר מידי כועסת בכדי לתת לה את התענוג שהכל ישוב לקדמותו. לא פעם אמרתי למטפלת שיהיה לה יותר רווחי לקבל מטופל שישלם את מלוא המחיר. משום מה נראה לי שהיא מנסה להוביל אותי לכך, או שמא הכל בליל של כעסים שרוחשים וגועשים בתוכי.אני כותבת ומבינה שהנושא אמור להיפתר באמצעותה והפורום מהווה כעת כלי להפגת מתחים וכעסים במידת האפשר ועל כך שוב תודה.

דיייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, אני שומע את תחושת הייאוש והכעס הנלווה אליו. את יותר ממוזמנת להביא לכאן את הכאב שלך ולתת לו מילים. דרור

חיי אינם חיים. ~נילי~

דרור.. תראה, לאחרונה אני נוטה לכתוב לך מעט מאוד מילים מרוב עומס רגשי, דקות אחר שאני קולטת שההודעה שלי תגיע אליך (מאיפה לי האמונה הזו.. - אני מופתעת) רצף, שטף של מילים עולות לי הראש הקדמי . אז שוב.. ואולי זה יקרה עוד.. (מדוע אני מרגישה תורך ל'הכין' אותך..? - אתה שם לב, אני ממש מנהלת אזשהו סוג של 'מערכת יחסים' וירטואלית איתך. מצידי כמובן ולא בשיתוף פעולה - ז"א ע"י אני לומדת על עצמי וההתמודדויות שלי בקשרים. איך זה הגיוני שזה יותר עוצמתי מולך - אני צריכה לבדוק זאת) אני שמה לב שנשארו לי דקות מעטות לפני השעה 10 על כן חשוב שאני אמהר. בעצם דרור, מעוקתי קשורה לשאלה מאוד בסיסית בעיני, הקשורה לבסיס מאוד חזק ועקרוני בטיפול שלי. האם טיפול בשיטה קוגנטיבית התנהגותית סותר את גישת הפסיכותרפיה (למיניה)??? איני מפרטת עדין את המשך שאלתי משום שאני יודעת שהיא תשנה את תשובתך אלי. חשוב לי לשמוע את שתי התשובות האפשריות. אני מבינה שבמצב בו אין הפרעה תפקודית, טיפול שכזה יכול להיות יעיל, ואפקטיבי. מעניין אם המשך שאלתי אכן ישפיע על תשובתך ; האם במידה וישנה פגיעה עצמית ומחשבות על מוות, תשתנה האפקטיביות של טיפול טיפול קוגנטיבי התנהגותי ??

נילי שלום, את מתייחסת למשהו מעניין שקורה מבחינת הדינמיקה בינינו פה בשבועות האחרונים. ואם תרצי אפשר יהיה לבדוק את זה בהמשך. אבל לשאלתך, טיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא סוג של פסיכותרפיה בתרגומה המעשי (טיפול נפשי). אם כי אני מביןשאת מבחינה בינו לבין גישות דינמיות הנשענות על שיחות ופסיכולוגיית מעמקים. טיפול התנהגותי קוגנטיבי מנסה לשנות דפוסי חשיבה או דפוסי התנהגות מול מצבים מסויימים. בכך הוא שונה מטיפול העוסק בלא מודע. לשאלתך השנייה, את מציינת שיש לך מחשבות על מוות ועל פגיעה עצמית כלומר מחשבות והתנהגות. טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול בהחלט לעזור בכך. ועדיין אני מרגיש שאני לא לגמרי יודע מה המקום שלך, והייתי שמח אם היית משתפת ברצון שלך או בנטייה שלך לאיזה טיפול ללכת. גם אם בכך תסתכני שתשובתי תוטה - אנסה שלא. דרור

נילי שלום, מעט מילים וכל כך הרבה עוצמה בדברים שלך. לא קל לשמוע את התחושה הזו, ועדיין, אם היית רוצה או יכולה להוסיף ולתת מעט יותר מילים לכאב שאת חשה אני אשמח. דרור

שלום, עם תחילת הטיפול כבר עלו החששות שהטיפול לא יוכל ליהיות מספיק אפקטיבי עבור המקרה שלי, כי זה כבר הצליח לקחת חלק בלתי נפרד מהחיים ופיתחתי הרגלים מרובים בנוגע למחשבות המטרידות בחיי היום יום. אני חייב לציין כי ההרגשה שלאחר הטיפול נותנת כוח והרבה אהדה, אבל יש ירידה במצב הרוח למשך השבוע והיום כשאני נמצא במפגש ה- 8 אני מרגיש במבט לאחור שהשינוי שעשיתי הוא לא גדול ועולה בי הפחד ששמה הוצאתי כסף רב בעבור כלי שהוא אינו מספיק אפקטיבי בעבורי.

אורי שלום, אני רוצה לשתף אותך במשהו שהרגשתי כשקראתי את דבריך, משהו שנראה לי חשוב. הרגשתי שאתה נמצא כבר זמן רב בטיפול, ומרגיש שחששותיך מתחילת הטיפול מתממשות ואתה חווה אכזבה והתלבטות האם להמשיך. זאת עד שהגעתי לשורה בה ציינת שאתה במפגש השמיני. זה הפתיע אותי, הדרך בה דיברת על הטיפול עד אז נשמעה לי כמתארת תקופה ארוכה בהרבה. אני מצביע על כך כי אני חושב שזה נובע מהבדלים לגיטימיים בינינו בדרך בה אנו רואים טיפול, ובמה אנו מצפים שיקרה בו. אבל תהיתי האם דיברת בטיפול על הציפיות שלך, והאם נעשה תיאום ציפיות. שינוי לאחר 8 פגישות, כל שינוי, ובעיקר אם את ה מרגיש הרגשה חיובית לאחר שאתה יוצא מהטיפול הוא שינוי משמעותי מאוד. השאלה היא מדוע אתה מתקשה להרגיש זאת. אז נסה לדבר על כך בטיפול, ואולי תשקלו להעלות את מינון הפגישות. דרור

ככל הנראה אני סובלת מוגיניסמוס, ומעולם לא נבדקתי אצל רופא נשים(בין היתר כדי לאשש זאת). כיום אני בטיפול פסיכולוגי, חשבתי ללכת לטיפול נוסף - סקסולוגי (טיפול במרחיבים וכד') אך מאחר והמטפלת שלי חושבת שהבעיה היא לא פיזית אלא רגשית, יש לטפל בדברים באמצעות דיבור ולא באופן טכני/פיזי. אני חושבת שהיא לא כל כך מתחברת לסקסולוגים ומרחיבים וכד'(וזה לא שאני כן..). מה דעתך?

ליאת שלום, אני שומע אותך שואלת אותי מה דעתי בנוגע לסקסולוגים. אין לי דעה נחרצת שלא ללכת לטיפול. אך נשמע לי שכרגע את בתוך טיפול נפשי שבהחלט יכול לעזור לך וחשוב לתת לו את הזמן ואת המקום. להבין מה קשה לך בעצם קיום יחסי המין. אני מבין את הרצון שלך שהמצב ישתנה, ובהקדם. וטיפול פסיכולוגי יכול להיות לא נעים, אבל שוב אם את שומעת להמלצתי הישארי בטיפול ונסי גם לברר מדוע את לא כל כך סומכת על המטפלת שלך (למרות שגם את לא מתחברת לסקסולוגים). דרור

שלום רב, יש לי ילד בן 16 שמזה תקופה שהוא מעדיף ךהשאר בבית, לא יוצא עם חברים אולי פעם בשבוע,כל זמן שהוא בבית הוא בחדר שומע מוסיקה אין לו בעיה שהדלת תישאר פתוח, או במיטה, נותן לעשות דברים בכוונה ,להרגיז לעצבן למרות שהוא מודע למעשים שלו למרות שאתה מדבר איתו לא עוזר, הוא חוזר שוב ושוב,מאוד מופנם לא מספר מה קורה איתו, נגשתי למחנכת הכיתה שוחחתי איתה ,היא לא שמה לב להתנהגות יוצאת דופן ,לדעתה יש לו חברים הוא בסדר גמור רק ביישן מאוד.טיפוס רחפן לא מעניין אותו כלום, נוטה לעיתים לפתוח דלת ולסגור מס' פעמים, אני פשוט לא יודעת כבר מה חשוב לספר או מה לא, אני רוצה ללכת איתו לייעוץ אבל פןחדת שלא יגרם לו נזק לצבא כי אז הוא לא יסלח לי לעולם, לכן אני פונה אליך שתכוון אותי מודה מקרב לב

כתבת " אני רוצה ללכת איתו לייעוץ אבל פוחדת שלא יגרם לו נזק לצבא כי אז הוא לא יסלח לי לעולם " ואני מאוד רוצה לומר לך כמה המשפט "לא יסלח לי לעולם" נגע בי. מבחינתי זה אומר שאת מבינה שאת יכולה לפגוע בו, וזה שפנית לעצת מנהל הפורום, אומר שאת ל-א רוצה לפגוע בו. אני כנראה יותר קרובה לגיל של הבן שלך מאשר לגיל שלך, ורציתי לומר לך שמאוד מאוד חימם את ליבי לשמוע שאת לא רוצה לפגוע בו. כביכול, נראה שזה מובן מאליו, שהורה לא ירצה לפדוע בילדו, אך לא כך נראה תמיד המצב בעיני הילד (מנסיון), יש הרבה הורים שפוגעים שלא במודע, קשה לי להאמין שהורים הם באמת אכזריים (דרך שבה יכול הילד לראות את הוריו), ולכן כל כך חשוב להיות מאוד זהירים וגם פתוחים בכל הנושאים גם הפחות נעימים (בעקבות זאת, עם הרבה נחישות, רצון ושיתוף פעולה מצד שני הצדדים - חיזקנו אימי ואנוכי את ההבנה ביננו וכתוצאה מובנת, גם את הקשר). אני לא יודעת אם אז, בגיל 16 זה היה משפיע אך הלוואי והייתי יכולה בגיל 16, לשמוע את אמא שלי אומרת דבר שכזה. שאם זה לא היה משפיע עלי אז, זה היה משפיע עלי היום, והרבה, ולטובה. אין לי ספק בכך. ההי ברוכה ובהצלחה מכל הלב.

שלום לך, ראשית, אני מאוד מבין את הדאגה שלך. את מבחינה שבנך מתנהג בדרך מסויימת שנראית לך שונה מכפי שהיית מצפה מבן גילו להתנהג וזה מדאיג אותך. בנוסף על כך הוא לא משתף אותך או מדבר איתך על מה עובר עליו. כפי שכתבו לך בגיל הזה לא קל למתבגר לחשוב שההורים מבינים אותו ושאינם נגדו. ויחד עם זה הוא מאוד זקוק להם דואגים לו ומקבלים אותו. ייתכן והבן שלך מפגין התנהגויות של גיל ההתבגרות, הכוללות לעיתים גם סוג של דכאון מסויים. אבל יכול להיות שמשדובר במשהו משמעותי יותר, ולכן אני מסכים איתך שחשוב שיראה איש מקצוע. לגבי החשש מהצבא, את יכולה לפנות לאיש מקצוע פרטי. אני מבין את המורכבות עמה את מתמודדת אבל אם את מרגישה שאת לא מגיעה אליו ועדיין הוא מדאיג אותך, הציעי לו להפגש עם איש מקצוע, פשוט על מנת לדבר. דרור

שלום רב, קודם כל אני רוצה להוות לכם על הפורום המדהים הזה. אין לי מילים לתאר הערכתי אל מול המענה הרגיש עם כל המילים הטובות ומבינות והנוגעות. אני במקרה שלי כבר כשנה בטיפול וחווה תלות חזקה ביותר במטפלת שלי. כל דבר ולו הפעוט ביותר שאני עושה, מבצעת או מחליטה מתלווה לכך המחשבה מה היא היתה חושבת עליי במקרה זה. בנוסף, כשאני יוצאת לרחוב אני מתחילה לחשוש מאד ומרגישה חרדה עזה מה יקרה אם אראה אותה פתאום - היא תתפוס אותי "לא מוכנה" לקראתה, אני ממש חוששת ונמנעת מלהסתובב בקניונים או במרכז העיר שמא אראה אותה פתאום. (בסתר ליבי אני מאד רוצה לפגוש אותה אבל מפחדת פחד נורא). בעבר עשיתי גם המון מאמצים למצוא עליה בדלי מידע, זאת מלבד חיפוש רב וארוך באינטרנט. קראתי גם כל מיני ספרים על טיפולים ומטפלים כדי להבין את מקומה. אני מקליטה את כל הפגישות שלנו ללא ידיעתה, והיה אם קרה שההקלטה לא צלחה אני מוצאת את עצמי בהיסטריה קשה. כל שבוע שאני באה אליה גובה ממני אנרגיות אדירות ומתבטא בקושי לישון, באי רצון לקום בבוקר, בקושי לאכול, בשלשולים, בחילות, דופק גבוה, קושי לנשום (ואני בדר"כ אדם בריא). בנוסף, אנשים שנדמה לי שקשורים אליה מעוררים בי חרדות ותחושות שקשה לי לשאת אותן. אם אני רואה בחורות שמתלבשות יפה, אז ישר אני חושבת שגם אני צריכה להתלבש כמותן כדי למצוא חן בעיניה (אני הסגנון שלי אחר לגמרי) ואני מרגישה מכך ממש בלחץ חזק מאד. החיים שלי קשים מאד בגלל הטיפול הזה, אני גם לא מצליחה להתרכז בלימודיי ולעיתים גם בעבודתי מרב מחשבות אינסופיות. המון דברים מהנ"ל היא יודעת. היא לא יכולה לומר לי להפסיק מחשש שאחווה זאת כדחייה אך מצד שני זה כבר עבר את כל הגבולות של החיים והשתלט לי עליהם לגמרי עד כדי סבל בל יתואר שנמשך כבר המון המון זמן ואין בו הקלה, מה דעתכם בנוגע לעניין?

ש' שלום, ראשית תודה על דברייך, תמיד נעים לשמוע. אני מרגיש שחסר לי פרט מידע חשוב - האם זוהי הפעם הראשונה שזה קורה לך, כלומר האם הרגשת משהו כזה בעבר מול מטפל או מישהו אחר. בכל מקרה, את מתארת מצב בו המחשבות על המטפלת שלך הגיעו לכדי מצב בו הן מפריעות לך. זה חשוב שהיא יודעת את זה וחשוב שתדברו על זה אבל חשוב עוד יותר להבין ממה זה נובע וכיצד ניתן לצמצם את נוכחותה בחייך. כרגע מרבית המשאבים והאנרגיות שלך מרוכזים בה, במחשבות עליה ובניסיון למצוא חן בעיניה. כאמור ישנן אפשרויות רבות להבין מה קורה לך משחזור קשרים מוקדמים ועד להתגוננות בפני שינוי. לבסוף, נראה לי לא נכון שאחד הצדדים מקליט את הצד השני ללא ידיעתו. אני מניח שאין לך כוונה רעה בכך, אבל את יוצרת מצב של סוד שאת צריכה להסתיר בטיפול ואולי גם זה מוסיף על הלחץ. דרור

א. אכן, לאורך גיל ההתבגרות סחבתי בעיה זו עם קשרים עם מורות. ב. למה הכוונה להבין התגוננות בפני שינוי, איך זה מתקשר למקרה שלי? ג. אני לא אוכל לעמוד בפני מצב בו אומר לה על ההקלטות, אני לגמרי אקרוס. ד. האם אתה בתור מטפל יהיה לך מטופל בכזה מצב אקוטי והדבר פוגע בו בכל תחומי החיים בצורה קשה, כאשר סה"כ ללא הטיפול החיים שלו פחות או יותר טובים, האם היית ממשיך את המצב הזה וטוען שכל סבל שבעולם שווה את התוצאה בסופו של דבר?

שלום רב, לקרובה שלי יש לחץ דם גבוה - היא מטופלת בתרופות , אבל מאז לא מוכנה יותר ללכת לבדיקות בכלל כי היא רוצה קודם לעשות דיאטה כדי שהבדיקות יצאו טובות יותר. הבעיות הן גם שעברו איזה 5 שנים והיא ממשיכה להשתמש באותו תרוץ - כנראה היא מפחדת מה יהיו התוצאות ...וגם שאפשר לראות שמידי פעם היא לא מרגישה טוב. אנחנו חייבים לשכנע אותה ללכת לבדיקות זה עסק ממש רציני . אם מתחילים לדבר איתה על זה היא מתעצבנת ומפסיקה את השיחה. מה אפשר לעשות?? אודה לתשובה מהירה .

שלום לך, אני מבין את הדאגה שלך, ונשמע לי שאת גם מבינה את עוצמת החשש של קרובת משפחת מפני הבדיקה ותוצאותיה. חשש שעבורו היא מוכנה באופן פרדוקסלי לסכן את חייה. לכן הייתי מנסה לחשוב ביחד איתה אפילו מפני מה היא כל כך חוששת, ולדבר על כך. ההשערה שלי היא שעבורה היא תגלה בבדיקה שהיא חולה באופן שיגביל את חייה, ואולי חמור מכך תגלה שגם זה לא יעזור לה ואז לא תוכל להימלט מהמחשבה על המוות. רק אם תגיעי עם מוכנות לדבר איתה גם על חלקים קשים שכאלו, אם היא תהיה מוכנה, וזה לא בטוח, לשתף אותך בחששות שלה, היא תוכל להרגיש מסוגלת לעשות את הבדיקות הללו, שהן בוודאי חשובות מאוד. דרור

טוב אז אני לא ממש יודעת ואיך להתחיל אך אנסה אני בת 25 סטודנטית לנטורופתיה שנה אחרונה אני עובדת בסטודיו של בריאות ונותנים לי שם מצד אחד יד חופשית לעשות מה שאני רוצה עם הלקוחות אבל זה ממש מרגיש לי חנוק ואני רוצה מצד אחד להגדיל ראש ומצד שני אני לא רוצה לעשות שם טיפולים חינם בהתחלה נניח טיפול מגע של רפלקסולוגיה ואז לנסות למכור להם תוכניות טיפול נניח של 10 מפגשים פתאום הרגשתי שלא בא לי לעשות את זה אך אפילו הוא שופט אותי על הבילבול ועל זה שאני לא החלטית אני בסטודיו נמצאית פעם עד 2 בשבוע ויש לי לוז צפוץ ופתאום אני מרגישה שלא בא לי לעבוד כול כך קשה מגיל 16 אני עובדת ואני פתאום ב3 שנים האחרונות הקשות שהיו לי בא לי חיים ברוגע בלי לחץ כדי שאוכל להתפנק בעצמי כלומר ספורט וכו ...אם כך למה אני מרגישה שכולם מאוכזבים ממני מה חייבים לעבוד קשה בשביל שיעריכו אותי אני פשוט מרגישה שאם אני עובדת ככה בלחץ אני לא מאוזנת וזה מכעיס אותי ומצד שני יש את הקריירה שאני צריכה לחשוב ועל העתיד???......!!! בבקשה עיזרו לי למצוא את הדרךךךךךךךך

שלום לך, את אכן מתארת בלבול הקיים בתוכך. את חשה רצון לעבוד בנחת להקדיש את עצמך לפעילויות נוספות, מאידך את מרגישה רצון וצורך שיעריכו אותך ומרגישה שמשום מה הדברים הללו מנוגדים. השאלה שאת ניצבת מולה היא על מה את מוכנה לוותר וכמה. אני מניח שבמקום העבודה יעריכו אם תעבדי כמה שיותר, אין זה אומר שלא יעריכו אותך כלל אם תעבדי פחות, כך גם לגבי הנוחות שלך כמה את יכולה לוותר עליה תמורת הערכה ובאיזו מידה. כלומר כרג את צריכה למצוא את האיזון בין מעט פחות מנוחה ומעט פחות הערכה. את האיזון הזה וכיצד למצוא אותו את יכולה לנסות ולמצוא בהדרגה, ובמידה שתרגישי שאת לא יכולה לבד נסי להעיזר גם באיש מקצוע. דרור

למה אתה לא פה?.... כואב לי מידיי . שרית

שרית שלום, אני כאן, ואני שומע את הכאב שלך, דרור

שרית, מכעיס אותי הכאב שלך, מכעיס אותך שפגעו בך. כואב לי לדעת שזה לא עובר, שורף לי שאין אפשרות לחזור אחורה ולהציל אותך מידיהם. מעצבן אותי שההחלטה לדבר על הפגיעה אינה ניתנת לשינוי. כואב לי שאת מגיעה הנה כואבת לחפש אחר מילים מנחמות. מעצבן אותי עד טירוף שקורבן נשאר קורבן. כואב לי הכאב שלך ושמחה על החלטתי לא לדבר על הפגיעה שלי - לא רוצה להיות תלויה במילים מנחמות של אף אחד. מקווה שתרגישי טוב ושישרפו המפלצות שפגעו בך. negra

יקרה, את צודקת ככ .. לגבי חיפוש האינסופי הזה במילים מנחמות .. אךך.. את ככ צודקת.אבל מה אני יעשה ..זה כואב .ככ כואב וזה מרגיש הדרך היחידה להקל על הכאב.. ולא לפגוע בעצמי . אז כן בא לי להקיא מעצמי .. מהמקום הזה שאני נמצאת בו .. זה שמבקש רק עוד קצת אויר.. בחיי שבא לי להקיא . ואין לי מה לומר מעבר. בכז.. תודה שאת כאן.. שרית

שרית, כואב לי לקרוא אותך ככה, כל כך רוצה שיהיה לך טוב מתפללת בשבילך ומקווה.. סליחה שלא יודעת מה לומר בכדי להקל עלייך, הלוואי שהמנוחה והשלווה יגיעו אלייך. ויש לך את המטפל שלך ויש לך את הפורום ככה שאת לא לבד. תעדכני אותי אם הכל בסדר,קצת דואגת.. חן

יקרה, ... אין מה לומר .. אני יודעת .. אבל הנוכחות הזו , האיכפתיות .. באמת שמגיעה אליי ישר ללב.. ונותנת עוד קצת כח.גם אם זה נראה מהצד הזוי?.. אני הזויה .. כבר אמרתי?.. תודה על המילים המנחמות שלך ושל נגרה .. הלוואי ויהיה קל יותר. כרגע כואב בטירוף. אבל זה חייב לעבור לא ?...:-( חיבוק חן..יקרה שרית

שלום לכולם אני הייתי בטיפול היום ובסוף הפגישה אמרתי לו לפסיכולוג שאני צריכה עוד כמה דקות כי לא גמרתי לדבר הוא נשאר איתי עוד שמונה דקות ואני עדיין לא גמרתי לדבר אז אמרתי לו שיחכה עוד כמה דקות ובמקום להגיד בסדר הוא אמר שהוא לא יכול איזה חוצפה לעצור אותי באמצע המילה איפה הנימוס? אתם הייתם חוזרים אליו? הוא מקבל כסף...... אני אצלו כבר חמישה חודשים וזה מה שמגיע לי...הוא הרגיש שהוא לא בסדר אז התקשר לפני שעה לא עניתי לו שירגיש איך זה שלא מתייחסים!!

אינה שלום, אני מבין את הרגשתך, מאוד לא נעים להרגיש שעוצרים אותך באמצע דברייך ומוציאים אותך החוצה. כאילו את אינך חשובה לו. אבל זמן הפגישה שנקבע ומוסכם מראש, נועד לא רק כדי לאפשר למטפל לעבוד, אלא גם על מנת להקנות לטיפול גבולות ברורים, המפגישים גם עם צדדים מתסכלים/מחזיקים בטיפול ובמטפל. לא כיף לפגוש אותם אבל הם חלק בלתי נפרד מהטיפול. אני לא יודע אם הוא יעשה זאת או לא אבל כשתוכלי הייתי מזמין אותך לחשוב מדוע היה לך חשוב היום לדבר מעבר למסגרת הזמן? ומדוע גם בפעם השנייה בה הוא הודיע לך שהזמן נגמר לא הסכמת לצאת? האם היה משהו מיוחד היום שגרם לכך? דרור

שלום. ברצוני להתייעץ איתך. בתי בת 8 ישנה בערב שישי אצל אחי. היא סיפרה לי שהיא ובתו של אחי, בת 15 'התנשקו בלשון'. כאשר שאלתי אותה מה זה אומר, היא ענתה שהן הוציאו לשון והצמידו את הלשונות בינהן. נעשה לי ממש רע. האחיינית הזאת כבר בגיל ההתבגרות, זה מעצבן אותי ואני חוששת על ההשפעה של זה כלפי בתי. מה גם שהן ישנו יחד באות המיטה בלילה!!! שזה מ ע צ ב ן. אני מרגישה שהפקרתי אותה. אגב, בתי מאד אוהבת את האחיינית הזאת, ממש 'מאוהבת ' בה. ניסיתי לברר מה היה מעבר לזה, כל השאר נשמע בגדר הנורמה. השאלה מה אני עושה עם מה שהיא הביאה. לדבר עם אחי? עם האחיינית? מה זה כבר יתן. אמרתי לבתי שלהתנשק עם הלשון (כי ככה היא הגדירה את מעשיה עם האחיינית שלי) עושים עם בן הזוג, ואמרתי לה 'כמו אני ואבא', היא ענתה לי 'התנשקנו כמו אחיות', אז עניתי לה שהיא ואחותה לא מתנשקות כך וזה לא נהוג.. אחר כך היא נתנה דוגמה לילדה בכיתה שמתנשקת ככה עם אביה... בקיצור, נשמע מבהיל? בעלי אומר שאני מוציאה זאת מפרופורציות. לי כבר ברור שהיא לא הולכת לישון שם יותר. מה אתה מציע? תודה, אורחת

שלום לך, אני מבין את הדאגה שלך לבתך בת השמונה. אבל מבלי לגרוע מכך, הייתי מציע לנסות ולהקשיב למספר דברים לפני שאת קובעת כיצד את מרגישה. ראשית ואולי חשוב ביותר, בתך אומרת לך שלא הייתה זו נשיקה רומנטית עבורה אלא נשיקה כמו אחיות. תאמרי, מה ילדה בת שמונה יודעת? נכון לא הכל, ועדיין לדמיין היא יכולה, "ולהתנשק כמו גדולים עם השיניים"יודעים גם בגיל הזה. כך שלפעמים שווה להקשיב גם לתחושותיה. שנית הייתי מציע להתבונן גם באופי הנשיקה, מבלי להכנס לפירוט יתר, הרי שמרבית המבוגרים וגם המתבגרים אינם מתנשקים דרך בה תיארת את הנשיקה. בעצם, עצתי היא כזו, שבי עם בתך, בשקט, נסי להבין מה היא הרגישה, כיצד היא מרגישה כלפי בת דודתה. אם לאחר השיחה הזו תרגישי שהנושא לא מוצה ומדאיג אותך את יכולה לשתף את אחיך. אבל כל דבר בעיתו. דרור

איך אפשר לסבול אותי.... התקשרתי אליה בבוקר שאני עומדת לחתוך והיא הייתה איתי כמו תמיד עכשיו עוד פעם מרגישה את זה לא יכולה שש פעמים ביומיים להתקשר אליה עד כמה היא עוד תוכל לסבול אותי? דרור!!((()))))))))))) מה עד כמה מותר להתקשר אולי ימאס לה כי בבוקר בצהריים ובערב זה...איכסה

מירי שלום, לשאלתך, אין כלל קבוע כמה אפשר להתקשר, לרוב מדובר בהסכם בין המטפל למטופל. אבל את למעשה שואלת כמה עוד היא תוכל לשאת אותך על כל הכאב והקושי שאת מביאה. אני מבין את החשש שלך, ייתכן ובעבר התכאכזבת במקרים דומים ואת חוששת שאת עומדת לאבד אותה שוב, לכן עצתי היא להביא את החשש הזה לפגישה הקרובה. לראות ביחד מהו הדבר שאת מרגישה שאת לא יכולה לסבול בעצמך ולכן גם היא לא. לשאלתך אם להתקשר כרגע או לא, שוב, בהתאם למה שאת מרגישה ומה שנהוג ביניכן. דרור

אני מפחדת!!!!!!!!!מאז שהודיעו על גיוס מילואים חושבת על מה יהיה אם יגייסו את המטפל שלי?????????????????????מה יהיה איתי?

לירון שלום, אני שומע את החשש שהמטפל שלך יילקח ממך, מטפל שאת כנראה קשורה אליו מאוד וזקוקה לו מאוד. אני יכול להבין את החשש הזה, החשש מהלא נודע וממשהו שאי אפשר להתנגד לו שלא תלוי גם לא במטפל שלך. אבל בינתיים נסי לראות כיצד הדברים מתקדמים, שתפי אותו בדאגות שלך, אל תשארי עם זה לבד. דרור

בעבר עברתי טיפול בשיחות אצל פסיכולוגית מוסמכת. כבר יותר מ-10 שנים אני מטופל אצל פסיכיאטרית ולקחתי את כל הסוגים , כולל שילובים של מספר תרופות בעיקר מהדור החדש ללא הטבה משמעותית. נוסף לזה בזמן השימוש בתרופה איבדתי את החשק המיני כמעט לחלוטין ובתקופה זאת לא היו יחסים ומן הסתם גם לא מערכות יחסים עם נשים. אחד הדברים שמדאיגים אותי במיוחד הוא סף גירוי נמוך. אני מתכוון שאני" פתיל קצר" ביותר ומילה שנזרקת לא במקום עלולה להוביל בקלי קלות לתיגרה שעלולה להסתיים ממש לא טוב. זה עלול לקרות גם על הכביש כשנהג לפני נוסע לאט כמו דביל ועקב כך אני מפסיד בגללו את הרמזור .זה מעורר בי עצבנות מטורפת. או מישהו שעושה שטויות בכביש עד כדי סיכון חיי אדם . או מישהו שנתן לי צ'ק שחזר ומתייחס לעיניין כאילו שום דבר לא קרה ואני צריך לרדוף אחריו ,זה מטריף אותי ואחרי זה אני כמובן מחפש נקמה ,אחרת אני לא נרגע .אני לא מפחד לאבד את חיי במקרים כאלו וזה מאוד מדאיג אותי . יכול להיות שאם הייתי נשוי עם ילדים אז הייתה לי יותר אחריות. כל עוד ולקחתי את התרופות כמו לוסטרל ,פרוזק ,סימבלטה ועוד ,הייתי זומבי ,אדיש לחלוטין ,אבל ללא כל ספק סף הגירוי עלה. בתאום עם הפסיכיאטרית הפסקתי לפני שבועיים את הטיפול התרופתי בגלל חוסר הטבה . אני חושש שמשהו יקרה ,שיהיה ניצוץ קטן באוויר שידליק אותי ומכאן המרחק למשהו פיזי קצר ביותר . אין לי תיקים במשטרה ורוב הזמן אני משתדל לשלוט על המזג שלי ,אבל עכשיו אני מרגיש שאני לא בשליטה וזה מאוד מדאיג אותי. כיצד טיפול בשיחות יכול להועיל ואיך הוא בעצם פועל ?

ראובן שלום, אתה מודאג ממצבך ומהתיאור שלך נשמע לי שבצדק. אתה חושש שלא תצליח לשלוט בדחף שלך לפגוע באחרים במקרים מסויימים וממהשאתה מתאר אתה כבר מספר פעמים היית על הסף אם לא חצית אותו. מעבר לטיפול תרופתי שהוא חשוב במקרה כזה, טיפול בשיחות יכול ללכת לשני כיוונים כיוון אחד, הבנת המשמעות של פגיעה עבורך, מדוע מי שחותך אותך בכביש גורם לך לתגובות רגשיות כל כך חזקות, כיצד אתה מפרש זאת והאם אתה תוכל לפרש זאת אחרת בעזרת טיפול. אפשרות שנייה היא למידת דרכים להשהות תגובה. אתה מתאר בעיה בה אתה תפעל לפני שתחשוב, ישנן טכניקות התנהגותיות להשהיית תגובה, לאפשר לך להירגע מעט ולהיות במקום בו אתה כותב כרגע - כמתבונן מהצד שאינו רוצה להיות אלים. אבל, חשוב שתהיה בטיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי, דרור

היי דרור , רע לי , זה תקופה כזאת שנמשכת כבר כמה שנים (אני בת 25.5) , שפשוט אני סובלת לחיות , הכל מסביבי בסדר , ואני גם מתפקדת באופן נורמלי לחלוטין , אבל אין לי כוח לחיים , זה ממש מרגיש כמו מאמץ נפשי לעבור כל יום (אני עושה את זה כי צריך ) ולא שהחיים שלי באמת כאלה קשיים , סתם הכל מפחיד אותי ומלחיץ אותי (גם שאין סיבה אמיתית ) , ורע לי , לפעמים רע לי יותר לפעמים קצת פחות , אבל אני לא מצליחה להנות מהחיים , פשוט נמצאת כאן כי אין אלטרניטבה אחרת. אני כבר שנתיים בטיפול , אבל אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי פחות לסבול ... יש לך רעיונות מה אפשר לעשות שאני אפסיק לסבול כל כך ? זה עדיין נחשב דיכאון שזה נמשך שנים ? ..

יובל שלום, לא קל לקרוא את הדברים שלך, בעיקר כאשר את מרגישה ששום דבר לא ממש עוזר לך. ועדיין הייתי שמח לשמוע קצת יותר על מה כן קרה בשנתיים בהם את בטיפול? האם ישנם דברים עליהם את יכולה להצביע ששינו משהו, אפילו אם החמירו את הרגשתך כרגע? אני שואל את זה כי לא לגמרי ברור לי מה גורם לתחושה, לסבל שלך. בהחלט ייתכן שזה משקף גם את הרגשתך, שיש שם משהו לא ברור ואז כמובן הייתי ממליץ למקד את הטיפול בכך, בניסיון למצוא מה גורם לך לתחושת חוסר הטעם הזו. לגבי שאלתך האחרונה ישנם סוגים שונים של דכאון, לא נכון יהיה מצידי לקבוע מכאן האם את סובלת מדכאון, ואם כן מאיזה סוג, אבל כן ישנם סוגי דכאונות הנמשכים זמן לא קצר אם כי עצמתם אינה גבוהה כשל דכאון אקוטי. דרור.

קודם כל תודה על התשובה .. אני בטיפול שנתיים , שמה שהשתנה קרה בדיוק הפוך ממה שרציתי שיקרה לי , דברים הפכו להיות מוסבכים יותר . ואני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי שם , ואנחנו לא מדברות על דברים קשים - אני חושבת שגם שם זה דיי תקועה . (מעבר לתלות ענקית שקיימת ) , היא מאוד סבלנית ונחמדה אלי , למרות שאני לא מצליחה לשתף פעולה ולדבר איתה על דברים , או שאני לא מצליחה להסביר את עצמי , או שאני פשוט מרגישה שמה שיש לי להגיד לא מספיק חשוב או שפשוט לא מוצאת את המילים הנכונות , אבל אני מרגישה שהעולם הפך להיות אפילו מסובך יותר אחרי שנתיים בטיפול , ואני לא מאשימה את הטיפול - אבל זה פשוט ככה .. גם שם כמו בחיים אני לא מבינה מה אני עושה .. (אני פשוט מרגישה שתלוייה בה מיידי ).. אתה חושב שיש סיכוי שזה אי פעם ישתנה ?!

קראתי היום כתבה בידיעות על רגשות שמטפלים מרגישים כלפי מטופלים, הם כתבו שם שהטיפולים שמצליחים בדרך כלל הם אלה בהם המטפל מצליח להרגיש אהבה כלפי המטופל... אבל לא נראה לי שהמטפל שלי אוהב אותי והאמת אני גם לא רוצה שיאהב אותי אני פשוט רוצה להיות בסדר ולטפל בעצמי, יש לי סיכוי לטיפול מוצלח גם בלי רגשות שכאלה מצד המטפל? אני ארחיב ואומר שיש לי ממש בעיה להתמודד עם האנשים שכן מראים חיבה כלפי באופן כנה .. אני לא רוצה לסחוב עוד כזה דבר על הגב. ועוד משהו, למה אתם כל כך נהנים ממטופלים סובלים, יש לי הרגשה שככל שהמטופל סובל יותר הפסיכולוג חושב שהטיפול מצליח יותר... אני לא אתפלא את מסתתרת החדרים של פסיכולוגים דלת סתרים למרתף עינוים. טוב, אבל כל אחד והתחביבים שלו, אני לא שופטת, לילה טוב

אבי"כ שלום, סוף דברייך שיש בהם לא מעט הומור השאיר אותי עם חיוך והרגשה נעימה. אחרי שחשבתי לומר לך זאת חשבתי שבעצם על זה את מדברת דרך הידיעה בידיעות, ועל כך שאת לא בטוחה שזה מה שאת רוצה בטיפול, ואני יכול להבין אותך. בעיקר אם אני מבין נכון את הרצף בו כתבת את הדברים. את אומרת שקשה לך כשמראים לך חיבה או אהבה גם בטיפול, שבטיפול ישנה גם הנאה מצד המטפל לראות את הכאב שלך. כלומר הוא אוהב אותך כשאת סובלת, רק כשאת סובלת ומתוך זה. ובתנאים כאלו אני יותר ממבין מדוע את רוצה להישאר ולהסתדר לבד. אבל, וזה בהנחה שעד כאן משהו מהדברים שלי מוסכם עלייך ולא העפת אותי מכל המדרגות, אני מציע לך לנסות ולחשוב האם זוהי אכן הדרך היחידה בה ניתן לאהוב אותך - רק כאשר גורמים לך לסבל? וזה יכול להיות נושא טיפולי מרכזי כרגע. דרור

דרור? עם חיוך? יש חיה כזו?

הצחקת אותי:-) אז זו הדלת המוסתרת אצל המטפלת שלי:-)

הממממ קודם כל אני לא חושבת שהפסיכולוג אוהב אותי כשאני סובלת, והאמת גם לא כשאני לא סובלת, אני לא מרגישה שזה רגש לגיטמי מצד פסיכולוגים כלפי מטופלים שלהם ואם הם מרגישים כך שישמרו את זה לעצמם חיבה זה הגיוני ואנושי אבל אהבה זה מוגזם ולא במקום אני מקווה שהכתבה ייצגה רק מיעוט מטפלים ושרוב הפסיכולוגים (בעצם לא משנה לי הרוב כל עוד גם שלי) מסוגלים לטפל טיפול מוצלח גם בסתם אנשים רגילים (כמוני) שאין להם רגשות יוצאי דופן כלפיהם, הכתבה מרמזת שכשאין רגשות אהבה הטיפול לא יכול להצליח ואני מקווה ולכן בוחרת להאמין שזה לא נכון. אבל הניחוש שלך חצי קלע, אני לא מרגישה שהפסיכולוג שלי אוהב אותי כשאני סובלת אבל זה כן מתאר איך שאני רואה את היחס של אבא שלי אלי, זה לא שהוא תמיד אוהב אותי כשאני סובלת זה רק שהוא שונא אותי כשאני מאושרת, לא משהו אישי הוא פשוט מקנא בכל מה שזז (בהנחה שהתזוזה היא לא לכיוון תהום פעורה) אז זהו, אגב זה לא יהיה נושא מרכזי בטיפול, גם בגלל שיש נושאים אחרים וגם בגלל שלמדתי לקבל את אבא שלי איך שהוא ואני יודעת שזה לא אישי.

דרור.. אהבתי!! החיבה שבתשובתך, יפה לך!!!

מה עושים עם חוסר יכולת לחכות... שמטפל ישוב מחופשה? שתגיע כבר הפגישה? שדברים ישתפרו לטובה? שיבוא מישהו להציל ? ועוד ועוד אי שקט מסחרר ומטריף!

x שלום, שמתי לב שאני מתקשה לדעת האם כותב פונה אליי או כותבת, ייתכן ויש לכך משמעות וייתכן שלא. בכל מקרה אפנה לכותבת, ובמידה ואני טועה אני מתנצל מראש. לא קל להתאפק, להרגיש שקיים צורך עז שמישהו כבר ישנה את הכל, יעצור את המירוץ, ואולי אפילו ההדרדרות שאת חשה. מן הסתם כדאי להביא את השאלה הזו לטיפול, אבל מעבר לכך שווה לחשוב מה זה עבורך שיצילו אותך, מהיכן ההרגשה שאת מתקשה לעזור לעצמך, לפחות בזמן שבין הפגישות. בעצם אני אומר, כיצד ניתן להצליח לאזן בין ציפיות חשובות מטיפול לעזרה, לבין היכולת שלך לעזור לעצמך, ולהיעזר מפגישה לפגישה - התשובה שלי היא על ידי הפנמה הדרגתית של מה שקורה בפגישה, הפנמה של המטפל למשל כך שתוכלי להחזיק אותו גם בין הפגישות ואז גם פחות לתלות תקווה בפגישה עצמה שבה יקרה משהו מיוחד אלא לראות בטיפול כתהליך מתמשך, הנבנה על הפגישות אך הרבה על מה שקורה ביניהן. דרור

שלום רב, אני גבר גיי באמצע שנות החמישים לחיי. לאחרונה הצטלבו דרכיי עם חברת נעורים בגילי, שהתגרשה. שמחתי מאוד לחדש את הקשר. היא מאוד אינטליגנטית ומשכילה, עוסקת במקצוע מכובד, אך לאחרונה שיתפה אותה במשהו שמעורר בי רתיעה וחשש. מסתבר שהיא יוצאת להליכות ספורטיביות עם שכן נשוי. היא הרבתה להדגיש את מצבה הכלכלי הקשה ואת מעמדו הכלכלי הגבוה וכן את קמצנותו. בתחילה היה ביניהם איזה "משחק" שהוא נותן לה עיסוי והיא "עושה לו ביד" בתמורה, בהמשך הופיעה דרישה למתנות מצידה ובסופו של דבר התייעצה איתי על דרישת תמיכה בת 500 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין איתו. באותו שלב הבינה מעצמה שמשהו לא כשורה ונסוגה בה מהתכנית הזו. לפני שבוע עדכנה אותי שבכל זאת דרשה ממנו 1,000 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין והעסקה נכנסה לפועל. תוך כדי כך סיפרה שבעבר היה לה רומן עם גבר נשוי ובפעמיים הראשונות בהן קיימה יחסי מין דרשה וקיבלה ממנו 250 ש"ח עבור כל פעם. אני גם דואג לה וגם לעצמי. גם אני "אמיד" אף שאין בינינו קשר מיני, אבל אני חושש שמא תחושת הקיפוח הטבועה עמוק בנפשה עלולה לגרור דרישות לא סבירות גם כלפיי. בנוסף, איך שהוא כל היחס שלי אליה השתנה. האם קיום יחסי מין תמורת תמיכה כספית היה אכן נחשב בעיני הפסיכולוגים סוג של הפרעת אישיות או פרברסיה? האם יש מקום לחששותיי? תודה, אמיר

אמיר שלום, אתה מתאר תחושות לא נוחות שעולות בך מול התנהגותה של ידידתך וחששות שמא גם אתה תפגע מכך. ועדיין אתה לא בטוח האם זה בסדר להרגיש כך. ובעיניי זהו הדבר המרכזי, שאתה נמצא עם מישהי שהתנהגותה מפריעה לך ואתה מתקשה לסמוך על עצמך ולהכריע כיצד לנהוג. חשוב לי לומר זאת, כי ניתן לדבר עליה והאם היא בסדר או לא, סובלת מהפרעה כזו או אחרת, או לא, ועדיין השאלה תישאר כיצד אתה מרגיש עם ההתנהגות שלה. הפתרון לשאלה זו מצוי אצלך ובדרך בה אתה מרגיש מולה - כרגע נשמע לי שלא נוח לך בחברתה. דרור

שלום יש לי חברה טובה (נשואה) איתה אני בקשר אינטנסיבי שעתי מאוד קרוב ועמוק. רוב השיחות העמוקות על טיב הקשר וה"עלינו" מתבצעות בSMS ונאמרים בהם דברים אישיים (הבעת חיבה, רגש, געגוע וכו'). כמו כן ישנם מעשים אשר מצביעים על חיבה חזקה ואינטימית (קניית הפתעות, דאגה לבריאות וכו') מצד החברה. אך במעט שאנחנו מבלות יחד פנים מול פנים, נראה מרחק בשפת הגוף ובאופן הצגת המלל בשיחה. שאלתי -מכיוון שנושא רגיש בגלל ההבדלים בסטטוס, מעבר לשאלה ישירה ושיחה בנושא (שתעשה), מבחינה פסיכולוגית, האם שפת הגוף בפגישה היא הקובעת או הנאמר/נעשה בשאר הזמן? האם שפת הגוך מעידה רק על מבוכה או ריחוק? למה עלי ליחס חשיבות גדולה יותר על מנת לקבוע האם הנל מצביע על יחסים רומנטיים של מעבר לחברות? שאלה נוספת, האם מבחינה פסיכולוגית ניתן לאמר כי לכל מחשבה או מעשה יש סיבה עמוקה, מודעת או לא מודעת של האדם אשר חושב/מבצע אותה? או שיש מחשבות/מעשים/אמירות שהם בהגדרה של "סתם"= ללא משמעות מעבר? תודה.

G שלום, כשקראתי את דברייך מצאתי את עצמי מספר פעמים מייחל להצליח לתת לך תשובה פשוטה חד משמעית, כזו שתבהיר את המצב. אבל אני לא יכול. לעיתים שפת גוף מרוחקת מעידה על ריחוק, אך לעיתים היא מעידה על אמביוולנטיות, על קונפליקט פנימי המתבטא באי עשייה. לעיתים מחשבות הן סתם מחשבות, ללא עומק, או כפי שפרויד אמר - לעיתים סיגר הוא רק סיגר. ולעיתים הן משהו עמוק. אבל אם בכל זאת להעז על בסיס דברייך, ייתכן והחברה מרגישה משהו כאשר היא בנוכחותך, שאינה מרגישה כשהיא לא לידך. ייתכן וזוהי אותה מבוכה הקשורה למיניות, ולקונפליקט שלה, אך גם ייתכן והיא מגיבהלדרך בה היא חווה אותך מולה. כפי שאמרתי אין כאן תשובה פשוטה ובוודאי ששיחה עמה יכולה לקדם את הבנתך בעניין. דרור

היי, התחלתי לרשום לך אבל המחשב שלי היום החליט שיש לו חיים משלו אז הכל נמחק, אני אתחיל מחדש קודם כל אני ממש אבל ממש שמחה שאתה כאן גם היום. מרגישה שלא מצליחה להתמודד עם התחושות הקשות שעוברות בי, למרות החברים הנהדרים והטובים שסביבי ונותנים לי תמיכה מלאה ,אני מרגישה שיש לי מזל גדול שהם איתי והם בחיים שלי ,לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת. בכל זאת לפעמים מרגישה ששיגעתי אותם יותר מידי עם השטויות שלי למרות שבשבילי זה לא שטויות אבל כולם מהצד רואים את זה אחרת כאילו אני זו שחרדתית ופסימית יותר מידי, גם אני יודעת בהיגיון ששום דבר לא כזה נורא וזה רק בראש שלי ובמחשבה שלי עדיין אני ממש חוששת בעקבות כל מיני שינויים שאני עוברת עכשיו.... אני רק חושבת על הגרוע מכל ששום דבר לא יסתדר על הצד הטוב ביותר והמחשבות מטריפות אותי,ועד כדי כך שאני לא ישנה או ישנה יותר מידי ואם אני מצליחה לישון זה רק על כדורי שינה, דוד יש דרך להתמודד עם סטרס וחרדות לפחות עד הפגישה יום ראשון, אני חייבת עזרה דחוף בתודה ואשמח מאד מאד לתגובתך,

שלום חן ברור שאת עוברת תקופה לא קלה, ומבחינה זאת הרעיון של הפגישה ביום ראשון נשמע לי בהחלט רעיון טוב. מעבר לכך, קיומם של חברים טובים הוא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לך עכשיו. מתוך הידיעה וההבנה שלך שאת כרגע נוטה לראות דברים בצורה קיצונית וחמורה יותר מכפי שהם במציאות, זה הזמן לפנות לאנשים קרובים, לשתף אותם במצוקתך, ולשמוע כיצד הם רואים ומעריכים את המצב. גם אם התחושות שלך עדיין יסובו סביב חרדה ודאגה, חשוב שתאמרי לעצמך - בראש, בהיגיון - שלהם, כרגע, יש יכולת טובה יותר להערכת מצבך, מאשר לך. אני מקווה שהידיעה הזו, שכרגע עדיף לך להאמין למבט האובייקטיבי מבחוץ ופחות לחרדותייך, תסייע לך גם עם המחשבות המציקות וקשיי השינה. להתראות דוד

דוד ? לא דרור אמור להיות היום?

שלום א. אין מה לדאוג, אבל ראי את הודעתי בעניין, שתי הודעות למטה. להתראות דוד

דרור מה שלומך?... שוב אני ... נעים שאתה פה היום. בדיוק אותך צריכה ! (דרור .. אני מפחדת ..) אתה יודע , אני רוצה לשתף אותך .. האמת היא .. ש.אתמול אחרי הטיפול גיליתי ש.. הוא כבר לא רק ב' שם של מישהו זר בתוכי , לא רק עוד המשגה למשהו שנמצא רק בראש שלי, לא רק דמות צלית / אפלה/ ערטילאית שמשתלבת לצידי כמעט 3 שנים הוא כבר לא רק "איש השיחות" שלי .. זה שמקשיב לי ושותק שעוטף אותי בצרכים הלא הגיונים שלי בנוכחות חמה , בככ הרבה .. מבלי לדרוש ממני בכלל כלום חזרה, הוא לא רק זה שמלווה את העבר הדפוק שלי ..את ההוה והעתיד.. הוא לא רק מילים חלולות , הוא לא רק עוד קיום של שקט דממה , כזה שנשכח ממני בצאתי ממנו - מתודעתי האילמת ששומרת עליי .. פתאום הוא הפך להיות עבורי משהו מוחשי ?... אימאלהההה .. "בשר ודם"?!דרור ?.. הוא הפך להיות לי מוחשי וקיים?! בעל פנים ..עיניים שרואות ?גוף שלם ?נשימה ?נשמה?פתאום הוא אדם?.. לאלאלא ...דרור ..אני לא רוצה אותו אדם. רוצה אותו קיר .. :-(, " דמות כלום " אני ?... אז מה אני עכשיו מולו ?...ילדה אמיתית ? אמא? אשה ? אויר ? כלום?... אני מולו דמות נושמת / קיימת /גברית?! ... הטיפול הוא מציאות ?.. אמת?.. אני קמה מתוך קומה של 20 שנה ?.. של הרדמות טוטאלית ..כזו שמאפיינת אותי במפגשים שנחשבים רק "ריקים"?..."עיוורים" ?!!!!!!!!!?!! אני מפחדת .. דרור.. ככ..ככ !!! מפחדת מהתעוררות הזו , שלי ..שלו אצלי .. מזה שהוא כבר לא רק "קיר".. מזה שהוא לא רק "שם" - בחדר הטיפול .. הוא נמצא בתוכי כל הזמן .. אני מדברת אלייו , משוחחת איתו במחשבות ..לוקחת אותו איתי לכל מקום .. וזה מפחיד לי.מאוד! אני לא רוצה אותו ככ קרוב אליי .. לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות בכלל עם כל ה"אנטי" שלי אלייו ולטיפול .. אלייו ולצד הגברי שריסק אותי שנים. מפחדת ממה שהוא הפך להיות לי .מפחדת מהתחושות האלו . ולא מצליחה להעיף אותו ממני , זה מלחיצ אותי .. זה פשוט מלחיצ. לא רוצה יותר ת'טיפול ..(בוכה בשקט..) לא רוצה אותו .. לא רוצה קרבה , להרגיש , לא רוצה שום רגש אלייו .. הוא לא חלק מחיי , אז איך הוא נכנס לשם .. בלי שום רשות ..למקום הכי הכי שלי בלב ?! וזה המאבקים אצלו .. דרור ..אני משתפת אותך .. זה המאבקים האמיתים שלי .. הכעס שיוצא על מעבר הקליניקה ?... לאלא ..כנראה זה לא רק זה .. הזעם , התוקפנות .. הפחד שלי מהדמות שהוא הפך להיות עבורי . דרור ...? מה יהיה ?.. שרית

שלום שרית כפי שכתבתי קודם, בסופו של דבר דרור לא יוכל להתייחס לתשובות היום. אני מבין שחשובה לך במיוחד הפנייה אליו, ולכן נשאיר אותה בינתיים כך ודרור יוכל להתייחס אליה כאשר ישוב לכאן ביום א'. להתראות דוד

היי דוד .. בהחלט שאשמח לשמוע גם - את דעתך על מה שכתבתי .. עד שדרור יהיה ביום א' . זה חשוב לי. תוכל ?... שבת נעימה שרית

שרית יקרה תודה על מה שרשמת לי :-) כן,לא שיתפתי כאן הרבה לאחרונה אני גם חושבת עלייך מידי פעם ,מי יתן ותתחזקי כמה שיותר מהר ויבואו ימים טובים יותר ,קלים יותר ,עם מינימום של נפילות. אני איתך עם את רוצה חן

שלום שרית ממה שאת כותבת נשמע שחלה תפנית משמעותית בתוך הטיפול ובראייה שלך את המטפל, תפנית שאולי מוקדם עדיין להבין אותה כליל (למרות שאין ספק שהיא כבר מעוררת סערה פנימית ופחד). בתור אדם מהצד אני לא מרגיש שאני יכול באמת לחוות דעה או להתחיל להבין את המתרחש כרגע. אבל יש לי הרגשה חזקה שלא סתם פנית לדרור, ולא סתם על רקע העיסוק שלך בדמות הגברית כרגע בטיפול. כך שאני עדיין מרגיש שהדבר הנכון יהיה באמת לפנות לדרור שוב, ביום א', ולהמשיך איתו את ההתכתבות בעניין. שוב, אני אפנה את תשומת ליבו להודעתך. להתראות דוד

שרית שלום, אני מבין את הפחד שלך, ההרגשהשעכשיו הוא קרוב מדי, הולך אתך לכל מקום ולך אין דרך לשלוט בכך. אבל נשמע לי שזהו תהליך חשוב בטיפול, תהליך בו את מרשה לעצמך להרגיש אותו, להרגיש את עצמך בעצם אמיתית יותר, דמות חיה יותר מעצם החיות שלו. רק שכרגע זה נראה יותר מדי ומפחיד מדי, ובהחלט ייתכן שכן. אם אני מבין נכון את בשלב כרגע בו את מנסה למצוא את המיקום הנכון שלך מולו. ממקום בו הוא היה קיר, מרוחק עליו הוא הפך למשהו חי וקרוב. ובהחלט ייתכן שהכעס היה מאבק על מנת להרחיק אותו ממך. אבל אולי ישנן דרכים אחרות לעשות זאת דרכים שתגלי אותן ביחד איתו בטיפול. כי כרגע זו המשימה של שניכם, כיצד להיות באותו צד, לעבוד ביחד לא אחד מול השני. אני מאמין שזהו שלב בתהליך, מפחיד ככל שיהיה, אבל שלב חשוב, בהצלחה, דרור

אחרי שנים של טיפול בשיחות שלא הועילו התחלתי מחדש במרפאה ציבורית (גם בעקבות היעדר מימון ויאוש מהטיפול הארוך וחסר התוצאות). התחושה המהותית שלי היא שלא משנה כמה אני מדבר ומה אני אומר, אני בכלל לא מרגיש שמצליח להיות מובן כדי שתווצר התחלה של תקשורת אמיתית סופסוף עם המטפלת, הכל נשאר בעיני בגדר "ראשי פרקים" ואין בסיס שממנו אפשר להתחיל להיבנות (ואני מעלה כל מה שרק נראה לי ונדמה לי שנכון ורלוונטי להצלחת הטיפול). נראה לי באינטואיציה שאני מחפש קודם כל תחושת נוכחות וכבר לא מבין אם התחושה הזאת אמורה להיות המטרה של טיפ

שלום רפי אתה שואל לגבי מטרה של טיפול, ונשמע לי שרק אתה תדע מה מטרת הטיפול שלך. ואם אתה מרגיש מוקד, סביב העדר תחושת הנוכחות או העדר הקשר וההבנה, שהופיע גם בטיפול הקודם ואולי גם במקומות אחרים בחייך, הרי שזו יכולה להיות מבחינתך המטרה כרגע. כלומר, ברגע שתרגיש מובן בטיפול אולי כבר פחות תזדקק לו.. לצורך כך, וכרגיל, אני רוצה לעודד אותך לשתף את המטפלת במחשבות הללו ובמה שאתה רגיל שחסר לך, כולל הכל. כלומר, לדבר על הכל, ובגלוי, ולא רק על מה שנראה לך רלוונטי לנושא בגללו פנית. בהצלחה דוד

איך אני יודעת? אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה להוסיף עוד פגישה שיהיו שתיים בשבוע היא הסכימה אבל אולי זה אינטרס כלכלי שלה???? אתם כפסיכולוגים הייתם אומרים למטופל שאין צורך שהוא יוסיף פגישה שניה? מתי זה אינטרס כלכלי בכאילו דאגה למטופל.... מתי מטפלים חושבים שצריך שתי פגישות?

שלום ורוניקה את שואלת שאלה מובנת, אבל למה היא מציקה לך רק עם המעבר לשתי פגישות? למה לא לחשוב שגם בפגישה אחת יש אינטרס כלכלי של המטפלת? אני שואל את זה לא לגמרי ברצינות, כי אני די משוכנע שלמרות כוחם של אינטרסים כלכליים, לא זה יהיה השיקול שיכריע את התנהגותה והמלצותיה של המטפלת. על פי רוב מטפלים ממליצים על מעבר לפעמיים בשבוע או בתקופות של קושי מיוחד או נגיעה בתכנים עמוסים רגשית בטיפול, או כחלק מרצון משותף להעמיק בטיפול ולהגיע לחוויה טובה יותר בתוכו. בכל מקרה, אני מבין שהמעבר הזה, למרות שאת זו שיזמת אותו, מעורר בך חששות לפתע, גם ביחס למטפלת. הייתי מציע לך להעלות את התחושות הללו - גם אותן - מולה ולבדוק ביחד את משמעותן בחדר. אלה לא חששות נדירים ומקובל לדבר עליהן, כאשר מתבצע שינוי מעין זה. בהצלחה דוד

מה דוד זה באמת לא כלכלי? יש סיכוי שהיא הייתה אומרת לי שמספיק פגישה אחת?

ורוניקה... הטיפול הראשון שלי היה של שתי פגישות בשבוע, מראשיתו. הטיפול השני שלי היה של פגישה אחת בשבוע. בשלב מסויים הבנתי שזה לא מספיק לי, בעיקר אחרי טיפול של שתי פגישות בשבוע. שאלתי את המטפלת (זה היה טיפול פרטי, בניגוד לראשון) אם יש אפשרות להוסיף עוד פגישה בשבוע, כך שתהיינה שתיים. מעבר לצורך שלי בשתי פגישות, גם האינטרס הכלכלי שלה היה "כן, אפשר." יודעת מה קרה? מאותו רגע ועד סוף הפגישה היא טחנה את הזמן בנסיון להבין "למה את חושבת שאני מטפלת לא מספיק טובה עבורך..." לא היתה משמעות לעובדה שהסברתי לה (למרות שהיא ידעה!), שכבר הייתי בטיפול דו-שבועי ושזה היה יותר טוב לי, לא היתה משמעות לעובדה, שלא ניסיתי להגיד בזה, שהיא לא מטפלת מספיק טובה בשבילי. שום-דבר לא הזיז אותה מהרעיון הזה! התייאשתי. נכנעתי. אמרתי לה" די! בסדר! תעזבי אותי בשקט. נשאיר את זה ככה וזהו." וזו אחת הסיבות, אגב, שהיא לא המטפלת שלי עד היום. היו לה הרבה קטעים כאלה, של לדבוק בתיאוריות כלשהן ולהתעלם לחלוטין ממה שיש לי להגיד, כי אני "לא מודעת" למה שעומד מאחורי מה שאני אומרת. התירוץ הזה של "הלא מודע" יכול להיות נכון בהרבה מקרים, אבל לא כשיטה. נכון להיות אני מטופלת, כבר כמעט 10 שנים, אצל מישהי שגם אצלה הטיפול התחיל בפגישה אחת בשבוע. היום אנחנו נפגשת 4 פעמים, וכל שינוי של מספר הפגישות בשבוע היה מבוסס על החלטה משותפת(!!!). ולגבי האינטרס הכלכלי - היא מאוד מתחשבת וגובה ממני סכום סביר מאוד לפגישה, מאחר שאחרת לא הייתי מסוגלת למממן כזה טיפול אינטסיבי. זהו. קראתי את ההודעה שלך, והחלטתי לשתף. לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו או לא...