פורום פסיכולוגיה קלינית

היי דוד. אני פה .. מנסה להתגבר על ה"שקט" החודר בימים האחרונים . מנסה לכתוב אותו כאן מולך. מנסה להתמודד עם השקט הזה .לחיות לידו בלי מאבקים. לא בדיוק מצליחה. מפחדת מהשקט.מנסה ללמוד איך לא לפחד איתו . מנסה להשתיק את הכאילו גלים שהוא יוצר בתוכי .. אבל הפחד מגיעים בגלים ..מנסים להאבק בשקט.. מנסים להפר אותו ..לנפץ את "בועת" הכאילו רגוע עכשיו. הפחדים מנסים לעצור אותי להתקדם. הפחדים מייצר בי עוד ועוד פחדים.. מנסה לשלוט בו .בחיי שמנסה .. לא להסחף "לדרמות" האלה שהם מובילים אותי .. והשקט נכנס על קצות האצבעות.. ובעצם ..מחדד את התחושות הקשות שבי .. מבוהלת .. מפחדת ..כמו ילדה קטנה , כזו ששכחו בבית .. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה רק הראש שלי , זה שמנסה לקחת ממני שוב את השליטה אבל ..זה לא עוזר. קשה לי לשלוט. הראש חזק ממני . קשה לו .. לשליט הפחד הזה שבי להתמתן. מחשבות קופצות בי ..משתוללות ..מנסות לאיים בפניי.. היי... "תיזהרי כבר ".. את מתקרבת לאש..אסור לך בכלל להיות שם".."זה יהיה אסון לדעת, להכיר .. להשלים..הפסיקי לשתף פעולה עם עצמך. הפסיקי להגיע לטיפולים האלה .. את יודעת לאן את מובילה את עצמך? לאבדון ..." ו..השקט הזה .. שוב השקט שכאילו מורגש מסביבי. מרגיש כאילו אפאחד מבחוצ כבר לא ממש מתערבב לי .. בחיים, אין שאלות של ..מה את עושה ?.. וכו' .. כאילו ..אפאחד לא מבזבז לי אנרגיות .. בתשובות , בהתנצלויות , בהסברים .. אפאחד לא מאיים ..לא דופק מבחוץ.. לא מנסה לפתוח חלון בכח .. לדעת להבין.. אפאחד ..לא מתפרץ אליי בלי רשות . ואיכשהו זה נוסך בי הקלה. אני יושבת עם עצמי מנסה ללמוד את השקט שלי. מנסה להבין מה הוא מנסה הפעם לומר? נלחמת.פשוט נלחמת בעצמי.מנסה לשים גבולות לפחדים שמופיעים. אבל גם מרגישה ככ לבד מולם .. הם יותר חזקים ממני.הם מזכירים לי איך אין לי שום אבאמא שיכולים להרגיע אותי .. שככ מפחיד . אין לי שום אבאמא שישמרו עליי ..(ששמרו עליי) אין לי אבאמא.אין לי אבאמא!!!!!! אין לי אבאמא חזקים כאלה שייתנו לי בטחון והגנה שילמדו אותי להתמודד. שיבינו אותי. אין לי אבאמא שבזכותם ארגיש עטופה. שבזכותם ארגיש ילדה .. יש לי רק אבאמא שפגעו בי שבגדו בי ..שניצלו את תמימותי.. ובעצם .. למעשה - זה כאילו אמאבא שלי זקוקים ל"שמירה " שלי. להגנה שלי.לקרבה שלי ואני לא רוצה אותם .. בטח לא כמו שאני זוכרת שהם..!!! אבא לא יודע - שתמיד שמרתי .. עלייו ? בשקט .. בקודים של סתר שמרתי עליו.. בסתר הייתי אני .. כמו אבאמא בשבילם. ואני - אין לי לא אמא ולא אבא אני לבד. פשוט לבד. והידיעה הזו .. שהתגלתה בטיפולים .. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.... ההכרה בזה ?..למה ?... אמורה להיות החלק טוב בפאזל ((((החסר ))) שנגלה בחיי ?.. הידיעה הזו .. רק קורעת אותי מבפנים . פשוט קורעת. שרית

שלום שרית את כותבת על השקט, שיש לו כמה היבטים, חלקם חיוביים וחלקם קשים יותר. וכמו השקט, גם ההכרה בתובנות הטיפול יכולה לשאת עמה כאב עז ומודעות מכאיבה לריק, יחד עם הפוטנציאל למשהו חדש וחיובי שעם הזמן יגיע וימלא את החלל. לטוב ולרע, המקום זה שאת מתארת, מעין "עין הסערה" שלך, הוא מקום אמיתי. וממקום כזה, גם אם טרי ורגיש וכואב, לאחר שנוקזה ממנו מוגלה וכאבים אחרים, יכולה גם להתחיל דרך של ריפוי וצמיחה. מקווה שיהיה כך עבורך. להתראות דוד

עצוב לקרוא אותך.. כמה שהמילים שלך צועקות כאב של רגש.. אין לי עוד הרבה מילים.. שוב, קוראת אותך תמיד.. חיבוק עדין עדין, ~נילי~

הממ.. בהחלט שעצוב לי . מצטערת על המילים הכואבות התמידיות פה כן ..יותר משנתיים ..(מה יהיה?) מילים ..שנפרשות לראווה ..והכאב הככ אישי שלי חשוף. אני יודעת..אין מה לומר .. תודה על הנוכחות. מעריכה המון. חיבוק בחזרה. שרית

יש אחת דינה, אומרים עליה היא קשה קשה. יום אחד כולה שלך, אחר כך היא בורחת. דינה אומרת אני אוהבת אותם-באמת. אחר כך מוסיפה אולי בעצם אני סתם רוצה לקחת. כשדינה בוכה, אם אתה ליד - אתה נשבר. תופסת חזק בידיים כאילו לא נשאר דבר. דינה שואלת "למה אני לא יכולה לחיות?", לוקחת סכין וחותכת את כל הטעויות. דינה תגיד "אני כולי שלך, בוא קח אותי לעננים, אני רוצה קצת נחת". יש לה הכל, והיא לא מרוצה, כשהיא לא מבינה מה אין לה אז היא משתגעת. כשדינה בוכה, אם אתה ליד - אתה נשבר. תופסת חזק בידיים כאילו לא נשאר דבר. דינה שואלת "למה אני לא יכולה לחיות?", לוקחת סכין וחותכת את כל הטעויות. (מילים:מיקה קרני)

שלום דינה בניגוד לדינה שבשיר, אני מקווה שאת מוצאת בינתיים סיבות טובות דווקא לחיות, סיבות שלא מערבות בתוכן סכין וחיתוך. את שואלת אותי "למה?" ולי נשמע שזו לא בהכרח השאלה כרגע. השאלה היא איך? איך להצליח לחיות? מה יכול לעזור מלבד החיתוך? מה יכול לעזור לתהליך של גדילה ולא של קיצוץ? ואחרי שה"איך" מקבל תשובה, אפילו חלקית, אפשר להתפנות ל"למה" כל זה התחיל ולמה קשה כל כך לחיות, ואיך אפשר בכל-זאת.. להתראות דוד

תודה. ריגשת אותי.

אני אם לילדה בת חודש וחצי, הערה עצמית שלי בינונית בעקבות הלידה היא עלתה? איך ניתן להסביר זאת איך אוכל לגדל ילדה בעלת הערכה עצמית גבוהה?-

שלום אלמונית קשה להסביר עלייה כזו מבלי להכיר אותך אישית, אבל הייתי מנחש שהלידה תרמה להערכתך העצמית מבחינת התחושה של ההישג שבהפיכתך לאם והשתייכות לקבוצת מחוזקת ומוערכת תרבותית של אימהות. זהו פן נוסף של "העצמי", ובמידה ואת חשה כי את עומדת בו בהצלחה, הדבר יכול להיות מתורגם לעלייה בבטחון העצמי. לגבי שאלת גידול ילדתך, הייתי אומר, ראשית, כי חשוב שתחשבי מניסיונך האישי מה סייע לביטחונך במהלך השנים ומה חיבל בו, וניסיון זה יוכל להנחות אותך בהורות שלך. והחשוב מכל - המשיכי לעבוד על בטחונך העצמי את. הדרך הטובה ביותר להנחיל בטחון עצמי גבוה לילדים הוא להראות להם הורים בעלי בטחון וערך עצמי, המספקים להם תחושת רוגע ומודל הזדהות. מזל טוב על הלידה ובהצלחה בהמשך דוד

אני יודעת שדיסוציאציה זהו מנגנון הגנתי שפועל לאחר טראומה. אם בעקבות מעשה אלים של בן אדם מתגלה בראיון פסיכולוגי ובבדיקות שהאדם עבר טראומה שנדחקה במנגנון דיסוציאציה , והמעשה האלים הוא תולדה של החלשותו של מנגנון זה.מה יכולות להיות הסיבות לפריצה של מנגנון הגנה זה שעד המקרה האלים פעל די ביעילות, והגן על "שפיותו" של המטופל הטראומתי- דיסוציאטיבי?

שלום לסקרנית האמת היא שאני לא מכיר מקרים רבים מהסוג שאת מתארת, ואני נשאר עם סימן שאלה לגבי האם מעשה אלים כזה או אחר נובע מהיחלשותו של מנגון דיסוציאטיבי, או דווקא מהיותו חזק ונוקשה מידיי. בכל מקרה, סיבות להיחלשותו הלא מבוקרת של מנגנון דיסוציאטיבי (כלומר, שלא מבסגרת טיפול המכוון לעניין) יכולה לנבוע מגורמים רבים, בהם אירוע טריגר ספציפי, הנמצא בזיקה לטראומה, או היחלשות של האדם בשל נסיבות חיים, המקשות עליו לשמור על הגנותיו ביעילות, או אפילו שימוש בחומרים כימיים, העלולים אף הם להציף זכרונות לא רצויים מן העבר. יש כמובן גורמים אפשריים נוספים, אבל אלה נמנים על הסבירים ביותר. להתראות דוד

דוד, תודה על התשובה . היא עזרה לי להבין ולאשר את השערותי בנושא.

שלום דוד, חשוב לי מאד להדגיש שמה שכתבתי למטה בנוגע ל"עייפות החומר" הוא הרגשה סובייקטיבית שלי ולכן גם הובא כשאלה ובדיקה. ומאד חשוב לי להבהיר שמאד מאד מעריכה את נוכחותכם המחזקת ואף מצילת חיים! = שליחות מקודשת. בתקופה האחרונה, "נכוויתי" 3 פעמים - כשהודעות ששלחתי לא הועלו (ללא סיבה נראית לעין) וכבר לא התלוננתי על זה וייתכן שצדקת דוד שהיתה לי גם טיפה כעס על זה... גם שמתי לב, שהרבה פעמים מפספסים הודעות המשך של אנשים אחרים (ראה לדוגמא בתאריכים 07-09 בינואר, של לילך, twisted mind למשל). אבל גם נכון שאין מושלם וגם נכון, ומודה ומתוודה שיש לי לפעמים נטיה לראות את מה שאין. (במיוחד שמרגישה את ה"אין" בפנים - מרוקנת כמעט לחלוטין, ללא מקורות תמיכה אמיתיים) בכל מקרה ממש לא הייתה לי כוונה לפגוע ומתנצלת אם הכעסתי אותך ואת משתתפי הפורום. לכם מנהלי הפורום, מגיע רק תודה ענקית וגם זה קטן בהשוואה לכל מה שאתם עושים (ולא חייבים).

שלום לאלמונית אין לי כל בעיה עם מה שכתבת. להיפך, אני חושב שחשוב להעלות ולשתף בתחושות מעין אלה. צר לי על ההודעות שנעלמו, ואני מקווה שהמקרים הללו, במידה ומדובר בהודעות שאכן ניתן להעלות בפורום, לא ישובו על עצמם. להתראות דוד

אלמונית יקרה, אני מקווה שעכשיו את כבר פחות מבוהלת מעצמך ושאת יותר בסדר. מקווה שיהיה יותר בסדר... חשבתי על זה, ואני לא בטוחה שההודעות שציינת פוספסו. יכול להיות שהבחירה רק לקרוא ולהעלות הייתה דווקא מתוך מחשבה תחילה ולא התעלמות. זה גם דבר שבעקרון היה אפשר לברר מול המנהל שההודעות שייכות למשמרת שלו. כמה קל לומר ויודעת יודעת כמה קשה וכואב. ובקשר לנושא של ההודעות שלא עולות, שהטריד גם אותי, בדקתי אותו (ולא רק בתוך הראש שלי) בדרך שיכולתי, והמסקנות שהגעתי אליהן הן שלפעמים הודעות לא מגיעות למערכת, כי לכפתור "שלח" יש נטייה לפעמים לפשל. אם את שמה לב שהעמוד מרצד או הסמן קופץ לך - משהו שם קצת בבאג. קורה גם שהודעות כן מגיעות ומסיבות טכניות נמחקות פתאום אחרי זמן. שום דבר מזה לא קשור לתגובת מנהלים אלינו אישית. אם "מפספסים" להעלות הודעה, וזה קורה מעט מאד יחסית, זה קורה בעיקר אם היא על עץ ישן שבתחתית העמוד, או אם מישהו שלח תגובה להודעה משנת 2002... אני מבחינה בהמון השתדלות בקטע הזה מצד כל המנהלים. והודעות אובדניות מובהקות או ניסיונות אובדניים או הודעות של פגיעה עצמית או כאלה שגדושות בזעקות מוות כאן ועכשיו, או פרסומיות או חשיפה של פרטים אישיים - זה אנחנו יכולים להבין למה לא מופיע בפורום.

כל פעם שאני רואה אישה גבוהה ברחוב אני חש ריגוש מיני ומחפש איך להתקרב אליה כדי לחוש בהבדלי הגובה. אני לא יודע ממה זה נובע. אשמח אם תוכלו להסביר לי ממה זה נובע והאם ניתן לטפל בזה? תודה

מה רע בזה? פשוט תמצא חברה יפה נחמדה וגבוהה

שלום יוסי כפי שעולה מההודעה שקדמה לי, השאלה היא עד כמה מדובר בנושא המציק לך ועד כמה אתה מרגיש שאתה שולט עליו, או שהוא עלול להוביל אותך לסיטואציות מטרידות עבורך ועבור הסביבה. משיכה מינית יכולה להתבטא בצורות שונות ולכל אדם מערכת גירויים המושכת אותו במיוחד. משיכה מהסוג שאתה מתאר יכולה לנבוע מסיבות שונות, חלקן פסיכולוגיות, כגון עיסוק בנושאי שליטה וכוח או הנאה מהיות קטן וחלש יותר. למען הבהרה של העניין הייתי ממליץ לך לחקור את האסוציאציות ועולם ההתנסויות האישי שלך. במידה ואתה מעוניין עוד לחקור בנושא, או במידה ואתה חש כי מדובר במשיכה בלתי נשלטת, הנכפית עליך ומובילה אותך למצבי סיכון, הייתי מציע לך לפנות לטיפול ולהעלות שם את הנושא בצורה מפורטת יותר. להתראות דוד

שלום רב יש לי בן 25 ויש לו חברה מזה כשנתיים חברה ראשונה אך אתן לו בטחון ועצמאות הוא רוצה לעבור לגור איתו אך אינו עצמאי ממש הוא די מפונק ורגיל שהכול אני עושה בשבילו אני רוצה שיהיה לו קל והם רוצים לגור יחד אך יעשו זאת בצורה קלה ?? ואך ניתן לעזור לו כיון שיש לו כוונות לחתונה האם יש סדנא לזוגות רווקים לפני חתונה שיכולה לעזור להם בתיאום ציפיות כדי שיסתדרו בניהם .? כמה עולה סדנא לזוגות לפני נשואין ביחוד שאין לו נסיון זוגי לפני כן ולחברתו כן האיך ניתן להקטין את הקשיים בקשר בגלל הפערים בנהם ?? פשוט אני לא גרתי עם בעלי לפני החתונה והזמנים היו יותר טובים דאז

שלום לחסויה מהודעתך עולה עד כמה את דואגת לבנך ומעוניינת שיהיה מאושר ובעל חיים טובים. אלה כמובן שאיפות טבעיות וחיוביות מאוד מצד אם לבנה. ועדיין, בנך נשמע לי כבר בגיל כזה המאפשר לו להיות בוגר מספיק ואחראי על החלטותיו ואושרו בחיים. הדרך הטובה ביותר בו תוכלי לעזור לו, לדעתי, היא אם תשדרי לו אמון ובטחון בהחלטותיו ולמרות החששות שלך תעבירי את המסר שאת סומכת עליו ועל יכולתו להסתדר בחיים הבוגרים בבכוחות עצמו. סדנה לזוגות לפני החתונה היא רעיון יפה, אבל המתנה הטובה ביותר שתוכלי לתת לו, בעיני, היא להניח לו לפרוש כנף ולהאמין ביכולתו לפתור את הקשיים והמהמורות בדרך בכוחות עצמו ובעזרת חברתו. להתראות דוד

שלום מוקדם יותר הגיעה הודעה להעלאה, שפירטה קושי במשפחה ושאלה כיצד ניתן להסתדר עם הצרכים השונים במשפחה. לא ברור מדוע, אבל הודעה זו נעלמה, לצערי, ולא אוכל לענות עליה בינתיים. הכותבת מוזמנת לכתוב שוב, למרות הטרחה, ואשמח לענות בהמשך. להתראות דוד

נראה לי שיותר מהודעה אחת נעלמה :) ... אבל לא נורא אולי יותר טוב ...

שלום נכון, לעיתים רחוקות מאוד (אני מקווה) זה קורה. וזה בכלל לא טוב, אלא דווקא חבל.. להתראות דוד

חבל שמוות ואובדן הם לא דברים הפיכים

שלום עליזה באופן הטבעי ביותר אני מצטרף אליך - נכון. חבל. ומהצד השני, מבלי לגלוש ליותר מידיי פילוסופיה, אני אישית מאמין שיש גם משמעות בדברים הללו, שמבלי המוות לא היינו מעריכים את החיים, את הנולדים, וללא פרידה ואובדן לא הייתה משמעות לפגישה מחדש, לגעגוע, לחוויה של היות יחד. להתראות דוד

הפורום הזה נראה מעניין.... איך קוראים את דפי הארכיון של הפורום? איך עושים חיפוש לפי מילות מפתח בפורום הזה?

שלום חממי אני שמח שהפורום נראה לך מעניין ניתן לחפש בו זכרונות מהעבר דרך העימוד למטה, או באמצעות המלבן השחור למעלה, עליו כתוב "חיפוש בפורום". בהצלחה דוד

רק לי יש תחושה כזאת כאן בפורום של עייפות החומר?? והרוח..... (למשל לא מעלים הודעות ולא רק בשבת או מסיבה ברורה, או עונים במעין "לצאת ידי חובה", בתשובה אוטומטית, לקונית) אולי שחיקה וזה לגיטימי ובכל זאת... וזה נראה בכל המשמרות ואולי גם הודעה זו לא תועלה... וזה נובע רק מידיעה שפעם היה כאן אחרת. יותר טוב ובהרבה. ואולי תגידו שזו השלכה.... אולי גם. אבל לא רק. ואולי לא תגידו בכלל, כי לא תענו גם על זה....

שלום לאלמונית את מעלה שאלה מעניינת, ולא ניתן אף-פעם לפסול אפשרות של שחיקה או עייפות, המשפיעות על הכתיבה. לא נשמע לי שיש כאן השלכה (או, כמו שאת כותבת, לא רק) אלא בעיקר געגוע לעבר וכעס ואכזבה על ההווה הלא מספק. מעניין לשמוע עד כמה התחושה הזו משותפת גם לאחרים בפורום, וגם לאילו דברים בעיקר את מתגעגעת מימי העבר. להתראות דוד

ערב טוב דוד מרגישה שההתייחסות לשאלות היא רצינית ועם כל הלב. לעיתים תוהה מניין הסבלנות והפנאי הרגשי לנוכחות קבועה שבוע אחר שבוע. מאד מאד מעריכה. נוכחת בדרך כלל בשתיקה ומוצאת את התייחסותכם מעניינת, מרגשת ומחזקת. יצרתם 'מקום' שמבלי להיכנס ליתרונותיו וחסרונותיו, מאפשר לפרוק מעט מהקושי, ולהפיג מעט מהבדידות. תודה:)

הי, אני משתתפת אחרת והייתי רוצה להוסיף - חל. חל שינוי. קטן כגדול - מהפך לחיישנים. במיוחד לרגישים שבהם. חשבתי לכתוב מה היה פה בעבר שהיום זה אחר, אבל ניסיתי להקשיב גם לקול שאומר שאם רוצים לבנות, צריך להשקיע יותר משאבים להתעסק במה שיש עכשיו ולא רק במה שעבר ואין. אבל גם, לצערי, יש לי בעיה עם רגש הגעגוע... לרוב לא מוחזק ולא נגיש :-( ת'אמת, לגמרי לא בטוחה שמתאים לומר שדווקא טוב יותר או רע יותר, במיוחד כאשר מדובר לטווח ארוך וברגשות של סיפוק שמחזיק מעמד. חשבתי הרבה על היתרונות והחסרונות של כל דרך עבורי אישית. אז ובהווה. למרות תסכולים שונים, מצליחה גם להבין ולהעריך מאד בנקודות מסוימות את דרך הניהול העכשווית בהשוואה לזו של פעם. כן, גם מולי פעם ומול מי שאני אחרי זמן. מה התאים לאז ומה פחות מתאים היום. וכן, דווקא סביב המקומות שבהם יש לי במקביל משאלות זועקות הפוכות (ולכן הן נחשדות ! ). וכל זה מתקשר אצלי ל... גבולות - ההגדרה והטשטוש שלהם. גבולות וגם פרידות. לפני כמה ימים רשמתי לי, קצת בלב קצת במחשב, הודעה העוסקת סביב נושא זה (אולי כמייצג משהו רחב יותר בעולם שלי). בכל אופן, לא שלחתי לפורום. מניחה שזה יותר קשור לחרדות והחסרים שנוגעים אליי אישית וזה הולך לטיפול בעיקר. בכל זאת דוגמא - בעבר, (שגם היו בו רגעים נעימים מאד למשתתפים), ובחלקים מאיתנו כאן, יכולתי לשמוע יותר ביטויי קנאה מעכבת, חמדנות, תלות וגם בלבול ואי בהירות סביב נושא הגבולות, בלבול שייתכן שסחף עמו רגשות אשמה. אולי גם היה יותר מן בלבול בהקשר ההבחנה בין טיפול לפורום. לא בטוחה ומגובשת לגמרי במה שאמרתי. רעיונות התחלתיים, וגם הם, ככל הנראה, יעברו עיבוד ועוד עיבוד. לפעמים אני חושבת שבעצמי (כמשתתפת) מוצאת אותי עייפה מהדו שיח הפנימי שלי מול האובייקט הזה שנקרא "פורום", וגם אילו היה נותר דומה יותר בקווים נוספים לאופן שהתנהל פעם, או כמו שתפסתי שהתנהל, ייתכן שהיום הוא היה מתאים לי עוד פחות. די מביך לעתים, ומתביישת שיותר מידי בזה אני עוסקת, בהתבחשות ובמוטרדות היתר מתרחישי אינטרנט, אולי בדרך שנראית חסרת פרופורציות. אם כי אני כבר די מכירה מול מה קופצות לי מחשבות מסוימות, ובהיעדר מספיק מציאות (כי בסופו של דבר להיות כאן זה רק כשאני לבד לבד) העוצמות מגיעות רחוק ומתגלים בי כל מיני צדדים שאני עוד צריכה ללמוד להחיות איתם יותר בשלום. נראה לי שאחת האינדיקציות דרכן אוכל להבחין בשינוי בי, יתבטא גם באופן השימוש שלי במקום הזה. ולסיום אני לא יכולה שלא לחשוב על הרקליטוס ואחת האמרות המפורסמות שלו, שגם ליאת ציטטה בזמנו: " No man ever steps in the same river twice, for it's not the same river AND he's not the same man." שלכם בתודה

למה בחברתות מסורתיות(אצל מוסלימים) לא מתחתנים עם גרושות?אפילו שהן צעירות בריאות וללא ילדים ?ורוב האנשים במקרה הספציפי יודעים שהבעל הוא הבעייתי ביותר באופיו?זה בגלל שהיא לא בתולה? נחשבת לסוג ב. ? או שחושבים שבגלל שלא הסתדרה עם הבעל זה אומר שהיא חסרת סבלנות אופי קשה וסנובית?

שלום לפרח האמת שאין לי תשובה מקצועית לשאלתך. נשמע לי שהתשובות תהיינה במקום העוסק יותר באנתרופלוגיה וחקר תרבויות. עדיין, נשמע לי שאולי יש לשאלתך גם פן אישי, ובמקרה כזה הייתי מדגיש את העובדה שאנשים הפוסלים על סמך בסיס גירושין וכדומה לא יהיו, בדרך כלל, חומר מומלץ מאוד בכל מקרה לנישואין. להתראות דוד

יש לי בעיה אני קנאית אני מקנאה שמישהי יותר יפה ממני בעיקר על חיצונית נניח אם אני יוצאת עם חברה שיותר יפה ממני ומתחילם איתה יותר אני יכולה להיות בבאסה שבוע אחרי אם לא יותר אני פשוט מרגישה אחר כך רע ולךא מעריכה את עצמי או היופי שלי שאציין שלא חסר פשוט חייבת להתגבר על זה מה עושים איך אני מתמודדת עם זה אני פשוט מחפשת כול הזמן אישורים מהסביבה שאני יפה שאוהבים אותי ואז אני מרגישה טוב וזה סוחט ממני הרבה אנרגיות כאילו אני חייבת שכולם יאהבו אותי וכו וכו ואני יודעת שזה גם בסדר שלא כולם יאבו אותי אם כן מה אני עושה????

שלום ירין כפי שנכתב פה בעבר, קנאה היא רגש לגיטימי, שאין אדם שלא מרגיש אותו בהזדמנות זו או אחרת. ומעבר לכך שהיא לגיטימית, יש בה גם לא מעט תועלת - לא פעם קנאה יכולה לדחוף אותנו קדימה ולהביא אותנו למקומות שלא היינו מצליחים להגיע אליהם בלעדיה. ועדיין, הצד השלילי של הקנאה היא האיכות המאכלת שלה, המידה בה היא שואבת אנרגיה ומקשה עלינו להתרכז בדברים אחרים. מתיאורך עולה כי את אכן מרגישה את החלק "השואב" הזה, וכי הקנאה, כאשר היא מופיעה, מציקה לך רבות. קנאה כזו יכולה להיות מונעת לא מהערצה של האחר, אלא מחוסר בטחון שלנו במה שיש לנו להציע. בנוסף, את כותבת שאת "חייבת שיאהבו אותך", למרות שאת "יודעת" שזה בסדר שלא. אני חייב לומר שה"חייבת" נשמע לי חזק יותר והתחושה שלי היא כי הרגש מתגבר פה על הידיעה הרציונלית. לסיכום, במידה ואת אכן חשה שמקור הקנאה מגיע מחוסר בטחון שלך בעצמך, הרי שזהו הכיוון עליו הייתי ממליץ לעבוד, יחד עם הבדיקה של "החייבת" ועד כמה הוא מעיק עליך בחייך. להתראות דוד

אני לא יודעת מה להחליט לפני שמונה חודשים הגשתי בקשה באיכילוב לטיפול בנשים שחוו גילוי עריות חיכיתי וכשלא חזרו פניתי למטפלת פרטית אני מטופלת אצלה חמישה וחצי חודשים אני אצלה במחיר מיוחד ארבע פעמים בשבוע אתמול קיבלתי אישור הבייתה על הטיפול הטיפול הוא בחינם מה לעשות אני מאוד קשורה אליה אבל באיכילוב זה חינם

ל שלום, אני קצת בהתלבטות, אולי כמוך, כי יש כאן שיקול כלכלי ושיקול מקצועי. מבחינה כלכלית את אומרת שבאיכילוב זה בחינם ועם זה הטיפול הפרטי לא יכול להתחרות. אבל מבחינה מקצועית נראה לי שכרגע בשל הקשר שנוצר, תכיפות המפגשים ואולי גם היעדר ההגבלה בזמן הטיפול הפרטי טוב יותר. אלו שתי בחירות טובות, אבל לדעתי האפשרות של הישארות בטיפול פרטי אם את יכולה לעמוד בו נראית לי עדיפה כרגע. דרור

היי , חיכיתי וחיכיתי לפגישה (כמו תמיד ) הגעתי לשם ואז היא אמרה משהו שגרם להבין/להרגיש כל כך לא קשורה , והיא נראתה לי ממש כמו בן אדם זר (שהיא באמת) היה בא לי לבכות , אבל פשוט שתקתי , היה לי ממש עצוב להבין כמה אני צריכה מישהו שאני בכלל לא מכירה (אני תקופה מאוד ארוכה בטיפול ) , אבל דברים שהיא אמרה הפילו לי את האסימון שאני בסה"כ עוד מטופלת , לא יודעת הגעתי לשם בהרגשה נוראית , ויצאתי בהרגשה יותר נוראית , סתם אין לי כוח כבר לנסות לעבוד על עצמי שאולי יום אחד יהיה בסדר (מבפנים ) , אם הייתי יכולה להיעלם זה היה מצויין . ( אבל בנתיים גם להיעלם מהטיפול אני לא מצליחה) מה אתה חושב ? מכיר מטפלים שיודעים להעלים אנשים ?!

שלום לך, הדברים שלך כואבים. את מרגישה שאדם שאת מחכה למגש עמו הוא זר לך, שאת בסך הכל עוד מטופלת עבורה. תהיתי כשקראתי את דברייך מה הוביל אותך לאותה נפילת אסימון, מה גרם לך להרגיש לא קשורה. אני שומע אותך אומרת שהיא אדם שאת לא מכירה ואני תוהה האם זה באמת כך. האם העובדה שאת מטופלת שלה, שאת לא מכירה הכל עליה ושאולי הקשר ביניכם מוגבל לשעות הטיפול אכן מביא לכך שאת לא מכירה אותה בכלל. האם זה גם מביא לכך שהיא רואה אותך כסתם עוד מטופלת שלא ממש אכפת לה ממך, שקיימת זרות ביניכן? אני לא מכיר מטפלים היודעים להעלים אנשים, אבל אני כן מכיר כאלו ואולי גם המטפלת שלך היא כזו, היכולים לאפשר לך להרגיש מובנת ופחות זרה גם אם ההיכרות אינה מוחלטת. דרור

יערב טוב ד"ר מרקיביץ ש לי בעיה קשה ואני רוצה לדעת אם זה קרה למישהו.. לפני כשבועיים המטפלת שלי הציעה לי להוסיף פגישה ואני הסכמתי כי חשבתי שזהברצון שלה ולא חשבתי שאני אמור לשלם על עוד פגישה... טעיתי ומתברר שהיא הציעה טיפול נוספת על חשבוני ואני לא הבנתי את זה והיא לא אמרההיי לא אני צריך לשלם על עוד פגישה כי אם היתי יודע שאני משלם וזה לא נדיבות שלה לא הייתי משלם!!! איך יוצאים מזה ולמה היא לא אמרה לי?

אם חדר הכושר היה מציע לך להירשם גם לשיעורי השחייה שבבריכה שלהם, כי זה יעשה לך טוב ובריא לחגורת הגב והכתפיים גם היית חושב שאם הם הציעו הם משלמים לך כדי שתבוא? אולי זו תמימות (וזה קורה) אבל עכשיו כבר אין מה לעשות.

שלום לך, מלי תהיה כאן ביום חמישי ואתה מוזמן לפנות גם אליה. אבל בינתיים אנסה אני להשיב לך. אתה מתאר מצב בו אתה מרגיש שהוזמנת לפגישה ולבסוף אתה גם מתבקש לשלם עליה. אני לוקח את הסיכון שאתה או אחרים יקפצו עליי ובכל זאת, כתבת שאם היית יודע שאתה צריך לשלם לא היית משלם, לא שלא היית מגיע. אתה גם לא כותב מדוע הוצעה לך הפגישה והאם היה לך צורך בכך. בעצם אתה אומר שלא ברור של מי הטיפול שלך או של המטפלת שלך. אני מעלה את זה כי נשמע לי שללא קשר לתשלום יש כאן נושא שחשוב שיעלה בטיפול, עד כמה אתה מרגיש שהטיפול הוא בשבילך, שאתה נזקק לו ומכאן גם כאשר עולות הצעות מצידה מטרתן הן לעזור לך. לשאלתך, קורה שישנן אי הבנות, אבל למיטב ידיעתי אין ולא נכון שיהיו מקרים בהם מטפל מציע פגישה נוספת על חשבונו. דרור

לכולם אני בן 27 ורציתי לדעת מה מרגישים כשמתאהבים במישהי? איך יודעים?

רפי שלום, אתה שואל שאלה לא פשוטה שאלה שמטרידה אנשים רבים מזה שנים רבות. אבל אם אני שומע מבין השורות אתה אומר בעצם שאתה לא יודע מה זה להרגיש מאוהב ומרגיש אולי גם אי נוחות סביב זה. עולות שאלות כגון האם אתה מרגיש משהו אך לא בטוח שזו אהבה, האם אתה לא בטוח שמה שאתה מרגיש הוא בעוצמות שאחרים חווים, והאם אתה שואל כיצד תרגיש אם תתאהב. מאחר ואני רק מעלה השערות על שאלות אני יכול לומר רק באופן כללי שאנשים חווים רגשות בעוצמות שונות. יחד עם זאת לעיתים קיים קושי להרגיש רגש כלשהו, למשל אהבה, רגש המערב בתוכו קרבה. אם תרצה אשמח לשמוע עוד ולהרחיב את תשובתי. דרור

שלום דוקטור את יודעת למה אני בטיפול כבר שש פגישות ועדיין לא מרגישה כימיה עם המטפל? לא היה שום שיפור במצבי

גלית שלום, התשובה שלי תהיה קצת כללית מאחר ואני לא ממש יודע מדוע פנית לטיפול ומה קרה ולא קרה בו. אבל שישה מפגשים יכולים במקרים רבים להיחשב כשלב התחלתי ביותר בטיפול, שלב בו ישנה אמביוולנטיות רבה כלפי הטיפול, חששות, ורגשות של חוסר אמון. לעיתים בניית קשר וביסוס אמון הם חלק מהטיפול. השאלה היא לא רק האם יש שינוי אלא האם את מרגישה שיש לך מקום בתוך הטיפול, האם את מרגישה שגם אם לא מבינים אותך קיים ניסיון להקשיב לך. האם ישנה יכולת לדבר על כך שאת לא מרוצה וניסיון להבין מה קורה שם. דרור

רציתי לכתוב על משהו שמאוד מציק לי. אני רווקה בת 44, כמעט ללא קשרים בעבר, בהווה וכמובן גם בעתיד. אפשר לומר שכבר התרגלתי ללבד, והכמיהות לקשר קרוב כמעט הודחקו לחלוטין אבל כמובן שפה ושם הן עוד צצות אל פני השטח. אני בטיפול עם הפסקות אצל מטפל אחד לאורך שנים. אני מאוד מחבבת אותו ועושה רושם שגם הוא אותי ודיברנו הרבה על הרצון שלי בקשר (יותר בעבר, כי כאמור, כבר התייאשתי לחלוטין). הוא בן חמישים והשבוע התברר לי, לאחר שהתגרש, שיש לו חברה בתחילת שנות השלושים לחייה. עובדה זו מאוד ציערה אותי, שכן היא ממחישה לי את מה שאני יודעת מזה זמן - שלא אוכל למצוא גבר בגילי או באיזור גילי, שכן הם מעוניינים רק בנשים צעירות מהם בעשרים שנה, על מנת שיוכלו להמשיך ולהתרבות! ומי שעשוי להתעניין בי הוא "חטיאר" בן שישים. כך הראו גם הנסיונות האחרונים שלי באתרי היכרויות ולכן נואשתי מהם כליל. מה לעשות, איני מעוניינת בגבר הגדול ממני בעשרים שנה ואחרים אינם מחשיבים אותי כאדם, שכן הרחם שלי לא שמישה. ברור שאני מאוד כעוסה וממורמרת ואיני מוצאת טעם בלשוב אל הטיפול עם אדם שמצד אחד מנסה להציג תמונה שבה הכל עוד ייתכן, האפשרויות פתוחות, ומנגד בחייו האישיים ממחיש בדיוק עד כמה העולם הולך ונסגר בפניי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

שלום לך, נשמע מהדברים שלך שאת חשה כאב רב הקשור לכך שאין לך סיכוי להיות בקשר עם מישהו שאת מעוניינת בו. את מתקשה כעת גם להיעזר במטפל שלך משום שהיותו בקשר עם אישה צעירה ממך מחזקת בך את התחושה שהוא כדברייך צבוע ולכן את לא יכולה לסמוך עליו. אלו תחושות קשות אבל אני חשבתי גם על האמירות הקשות שלך על עצמך, שאת בעצם לא שווה, פגומה, שאת מתקשה מאוד להעריך את עצמך ומשום כך מתקשה לחשוב על אפשרות בה תהיי בתוך קשר. אני מניח שישנה מורכבות מעבר לכך, אבל בכל זאת נסי לבדוק האם את יכולה לשנות את הדרך בה את רואה את עצמך. דרור

מזה כשלושה חודשים אני נמצאת במצב של ייאושתסכול ובכי. אני בת 28,לקראת סיום תואר כללי, כעת אני עובדת על עבודת הסמינר, במהלכה הבנתי שלמעשה ביזבזתי 4 שנים מחיי על תואר(מדע המדינה ויחבל) שלא יביא לי עבודה, אני מיואשת כי אני רואה את חברותיי שסיימו את התארים שלהם כבר מתבססות בעבודה,לדוגמא, אחת שסיימה תואק בחינוך כעת מורה אחרת שסיימה בכלכלה כעת עובדת בזה ואילו אני עם התואר שלי מחפשת כעת עבודה ולא מוצאת, כבר שלושה חודשים, אני מרגישה כישלון, שבזבזתי את זמני לריק. בנוסף, כפי שציינתי אני מובטלת כ-3 חודשים. אני חושבת על מצב בו אצטרך לעשות השלמה או ללמוד עוד ונתקפת עוד יותר בדיכאון על הזמן שיתבזבז ורק בגיל 30 אולי אמצא עבודה, בזמן שחברותי כבר התבססו בשלהן. האם ללמוד עד גיל שלושים זה נורמאלי? ד"ר, מתנצלת שהערכתי בדברים, אשמח לשמוע לדעתך, תודה, המיואשת.

חני שלום, היעדר עבודה מעוררת לעיתים תחושות קשות לגבי הערך העצמי. מדברייך עולה שזו החוויה שלך בחודשים האחרונים, בעיקר כשמתלווה אליהם ההרגשה שהמצב לא ישתנה, ושאת חווה מעין תקיעות בחייך. השאלה שלך האם זה נורמלי, האם מצבך נורמלי. נראה לי שלא כל כך משנה מה אני חושב או אומר, אלא יותר מה את מרגישה, ועבורך זה מרגיש לא נורמלי ואולי גם חסר תקווה. מכאן גם התגובה החזקה שלך למצב, תגובה שלא שוככת בעוצמתה מזה מספר חודשים. לדעתי היכולת לשנות היא מבפניםם בדרך בה את מרגישה כלפי מה שקורה, ומכאן גם ישתנה מה שבאמת קורה במציאות החיצונית. המלצתי לשם כך היא שתפני לטיפול, שתרשי לעצמך להיעזר. דרור

סיפר לי חבר לעבודה שהוא נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר למעלה משבע שנים (!!!). האם תקופה כזו ארוכה, זהו משך זמן נורמלי לטיפול? נשמע לי מוגזם לחלוטין. מה גם שלא ברור לי איך אפשר להעריך את הצלחת הטיפול אם הוא נמשך על פני תקופה כה ממושכת, הרי איזו בעיה נשארת בלי פתרון כזו תקופת זמן... הסיבה שאני שואל היא שגם אני חשבתי לפנות לפסיכולוג, קצת מהסס עכשיו...

אורי שלום, אני שומע בדבריך חשש מובן מפני אובדן שליטה, אובדן יכולת, מרגע שנכנסת לטיפול, להעריך מה מצבך והאם אתה נעזר. כניסה לטיפול אכן מעוררת חששות שונים, חלקם קשורים לרצון לא להרגיש תלוי. אבל קשה להעריך מראש כמה זמן יימשך טיפול. לא משום שהוא אינו עוזר, אלא משום שלעיתים טיפול הוא דבר מתפתח, שהאדם הנמצא בתוכו צומח. לחלופין לעיתים ישנם קשיים הדורשים תהליכים ארוכים. כך שישנם טיפולים הנמשכים מספר שנים. אבל אם אני שומע נכון המוקד עבורך הוא החשש פן גם שלך יהיה כזה, אני לא יודע מדוע אתה פונה לטיפול, אבל אולי יש טעם לבדוק גם את החשש שאתה תישאר במקום שאינו לטובתך, וכנגד רצונך. דרור

אני אם לתינוקת בת חודש, התעוררתי בבהלה מסיוט שרוצים לחתוך אותי בסכין למה זה קורה? מה מסמל הסיוט

שלום לך, נשמע שחלמת חלום מפחיד, חלום בו רוצים לפגוע בגופך. כאשר מנסים להבין מה מסמל חלום חשוב להבין את המחשבות שלך עליו, לשמוע כמה שיותר פרטים על מנת להבין את המשמעות שלו עבורך. טיפול הוא המקום הטוב ביותר לעשות זאת. אבל אם להסתכן בכל זאת בכיוון כלשהוא אומר שהחיבור שעשית בין היותך אמא לילד בן חודש לבין החלום ייתכן ומרמזת על חרדות הקשורות לגופך הקשורות ללידה. ייתכן גם שמדובר בחרדות עמוקות יותר אבל כפי שאמרתי המקום להבין חלום לעומק הוא טיפול. דרור

פליזזזז תבדקווווווו

עדי שלום, הודעות שנשלחות ביום שבת אינן מועלות ונענות. את מוזמנת לשלוח שוב את ההודעה ונשמח להשיב עליה. דרור

אני קצת מאוכזבת.. בניתי על זה שהודעות שנכתבות משישי, אחרי תום המשמרת, ועד שבת ב-22:00 לא מועלות לפורום. כך הבנתי מההודעה שלמעלה. אבל העלית בכל זאת. למה?

נהוג שהודעות חדשות שנכתבות בשבת לא עולות ולא מקבלות מענה אבל הודעות המשך לאלה שכבר נשאלו ונענו כן מועלות רק שהן ממתינות למשמרת של דרור.

שלום לך, אני מבין שלא רצית שאעלה הודעה מסויימת אבל ככלל הודעות חדשות שנכתבות אכן לא מועלות. לעומתן הודעות הנשלחות כתגובה להודעות שכבר נכתבו, גם אם נשלחו בשבת מועלות. דרור

בסדר. תודה לשניכם.

שלום דרור, 1) האם נתקלת פעם (היפותטית, בספרות מקצועית, או בפועל) בסיטואציה שבה מטפל מעריך מטופל/ת עד כדי כך שהוא שוקל להכיר לו/ה בן/ת זוג ממשפחתו הקרובה? 2) האם אתה רואה בכך בעיה אתית? (למטפלת שלי יש רק בנות, כך שאינני חושבת שאני מביעה בשאלתי משאלה מודעת או בלתי מודעת :-)) תודה על המענה, מטופלת

שלום לך, אני משער שיש רקע לשאלה שלך ואני מוצא שאני מסתקרן ממנו. ייתכן והרקע קשור למחשבה עד כמה מטפל יכול להעריך מטופל, לרצות לצרף אותו למשפחתו. במובן זה זה לא חייב להיות דווקא זוגי אלא בכלל המשאלה להיות מצורף למשפחה. אני אשמח אם תוכלי להרחיב מעט יותר על הרקע לשאלה. בכל מקרה, מבחינה היפותטית הכל יכול להיות, אם כי יש בכך בעיה אתית חמורה ולכן אני מניח שלא שמעתי על כך. דרור

תודה על התשובה. אני מודה שהחלק שאהבתי בה יותר מכל היה הנימה האישית ששזרת בה ("אני מוצא שאני מסתקרן ממנו.... אני אשמח אם תוכלי להרחיב מעט יותר...") מעניין שאותה דילמה בדיוק הייתה לי השבוע מול המטפלת: שאלתי אותה האם כאשר היא שואלת אותי שאלה היא אכן מעוניינת לשמוע את התשובה, או שמא בשאלותיה היא רק מתכוונת לתת לי כיוון למחשבה ופתח לדיון נוסף. ובכן, גם בלי לדעת זאת לגביך, אני אבהיר את הרקע לשאלתי המקורית. צדקת בהשערה שהוא "קשור למחשבה עד כמה מטפל יכול להעריך מטופל", ולכמיהה שלי לדעת האם היא מעריכה אותי באמת, למרות מי שאני. עם זאת, אני תוהה מדוע עדיין, אחרי שבע (!) שנות טיפול, אני ממשיכה להיות עסוקה בזה... בנוסף, אני משערת שהנושא של מציאת בן זוג, שנדון כרגע בפגישות שלנו, תורם גם הוא רקע לשאלה. האמת היא שאינני נוהגת לשגר הודעות לפורום אם אין לי צורך במענה קונקרטי, אבל הפעם, בניגוד גמור להרגלי, שלחתי תגובה בלי לדעת כלל אם בהודעת ההמשך הזו אני רק מכבידה עליך בצורך להתייחסות נוספת מצדך.

דרור.. אני פשוט לא יודעת מה איתי עכשיו.. מה נסגר.. אני חווה כעס בהתפרצויות ואין לי אין לשפוך את זה החוצה (כי אני מפחדת) כך שהכל מופנה (ונשאר) פנימה. זה יכול לגרום לי לפגוע בעצמי ורגרסיה לא עושה לי טוב בנשמה.. אני לא יודעת איך ומה לעשות עם עצמי עכשיו למרות שיש את כל הרעיונות הבנאליים האלו, כמו לשים לק על הציפורניים, לנשום, לקרוא ספר.. אבל, וזה אבל גדול, אני מרגישה ששום דבר לא יכול להוציא ממני באמת את הכעס המרוכז שלי (אין לי מושג ממה) חוצ מאולי לפגוע בעצמי. מה עושים בכזה מצב. לא טוב לי, לא נעים לי . בלשון המעטה כמובן. גם נשארת קצת אפאטית אולי כדי לשרוד את זה. השאלה היא מה נכון ומה עדיף (לא שיש לי כל כך הרבה שליטה על הרגשות אבל אולי כן בעצם..? אבל ממש ממש לא.) אוףףףףףףף דרור.. כמה מילים מחזיקות יש לך בשבילי.. ??? איכסה אחד גדול אני מרגישה עכשיו.. תודה שאתה פה, מקשיב.. ~נילי~

נילי שלום, את מתארת עוצמות חזקות של כעס, כשהקושי אולי הוא ההרגשה שהוא לא ממוקד כלפי משהו, שכאילו אין לו סיבה. ששום דבר לא מקל עליו ולכן את נוטה לרצות לפגוע בעצמך. אלו רגעים לא קלים, רגעים בהם לכעס אין מילים, אבל ממה שהתרשמתי ממך בשבועות האחרונים את בתהליך של מציאת מילים, ניסיון לתת ביטוי לכאב שלך בדרכים שונות, להבין מה מכאיב לך כל כך. אני לא כל כך בטוח שאני מקל או מחזיק, אבל אני מנסה לומר שבשביל התהליך הזה תחזיקי מעמד, זהו שלב בתוכו. למרות שאני יודע שהוא קשה. דרור

נילי, אין לי ממש מילים מחזקות ולא כי לא מכירה כמה הן פשוט לא מגיעות ממקום חזק. ובכל זאת- מבקשת להזכיר לך שהלילה יעבור וגם הרגש הזמני הזה, כי כן הוא זמני וחולף, למרות העוצמה שלו, החולשה שבו טמונה בזמניות. יודעת כמה קשה לזכור את החולף ברגע שהנוכח, הכואב - מגיע מצוייד היטב, לכן רק מקווה שתוכלי הלילה לזכור שקרני השמש לעולם אינן שוכחות להגיע. זהו. שיהיה לך בוקר טוב מחר:-)

נגרה...אם אלה לא מילים מחזקות אז מה כן? מה שלומך?

נילי, כבר עבר די זמן.. מאז כתבת את ההודעה.. אני מקווה שהצלחת לעבור את הגל הזה מבלי לפגוע בעצמך.. קראתי אותך וחשבתי.. איך לפעמים במצבים כאלה אנחנו יודעים מאוד טוב מה צריך ונכון לעשות.. למשל כמו שאמרת.. לשים לק.. לנשום.. לקרוא ספר.. לשמוע שלמה ארצי בפול-ווליום (זה אני אמרתי.. :-) כמה קל לפעמים לדקלם את זה.. אבל כמה קשה להביא את עצמך לביצוע פעולה כזו או אחרת.. שתמנע פגיעה עצמית.. כמה לפעמים הראש עובד בצורה כל כך מנותקת מהרגש.. וכמה זה יכול לגבות מחיר גדול מאוד.. בכל מקרה, רק רציתי לומר לך ש.. מקווה שבסופו של דבר הצלחת.. להוציא קצת החוצה.. ושהצלחת הרבה... לא לפגוע בעצמך.. מקווה שהלילה יהיה לך טוב הרבה יותר.. שיר

מליותיכן נגעו בי עמוק.. לא הייתי פה מאז שכתבתי. היה לי רע. הייתי במיטה.. אז תודה.. אגב, שיר, על השיר ששלחת לי.. של שינד אוקונר.. (to mother you), מתאים כל כך ששלחת אותו.. אני מאוד אוהבת את המוסיקה שלה.. היא מיוחדת במינה והשירה שלה מיוחדת עוד יותר.. רק במקרה, יש לה סיפור חיים מזעזע.. מכירה..? אפשר לבדוק בגוגל או בyou tube רואים ומבינים משם, מדוע המוסיקה שלה עמוקה כל כך, ממקום כואב בכאב הטרוף.. כתוצאה של ההתעללות שחוותה בילדותה, היא סובלת היום ממאניה דפרסיה.. ועדין הוציא דיסק חדש לא מזמן.. אז יש סיכוי..??? בכל אופן, נגע בי השיר מאוד. :(((( ~נילי~

מילותיכן נגעו בי עמוק.. לא הייתי פה מאז שכתבתי. היה לי רע. הייתי במיטה.. אז תודה.. אגב, שיר, על השיר ששלחת לי.. של שינד אוקונר... היא מיוחדת במינה והשירה שלה מיוחדת עוד יותר.. רק במקרה, יש לה סיפור חיים מזעזע.. מכירה..? אפשר לבדוק בגוגל או בyou tube רואים ומבינים משם, שהמוסיקה שלה עמוקה כל כך, ממקום כואב בכאב הטרוף.. כתוצאה של ההתעללות שחוותה בילדותה, היא סובלת היום ממאניה דפרסיה.. ועדין הוציא דיסק חדש לא מזמן.. אז יש סיכוי..??? בכל אופן, נגע בי השיר מאוד. :(( ~נילי~

אני בשנות ה20 המוקדמות, ויש לי כבר הרבה שנים בעיה שמחוסר טיפול כנראה הלכה והתפתחה. החל מגיל 12-13 , התחלתי לחוות את התופעה שנקראת "קרי לילה" או "שפיכה לילית". ברוב המקרים, השפיכה גורמת לי להתעורר מהשינה שניה לפני או תוך כדי מעשה. בתחילה התייחסתי אל העניין בשוויון נפש מסוים אבל העניין הוא שאני סובל משינה גרועה, ומה שקרה הרבה פעמים הוא שלאחר ההתעוררות, שבד"כ מתרחשת בשעות הבוקר המוקדמות מאד, אני מנסה להרדם שנית בלי לקום מהמיטה, אבל ההרגשה הלא נעימה שנוצרת בבגדי בעקבות קרי לילה (...) פשוט לא נותנת לי להירדם עד שאני חייב לקום מהמיטה להתנקות ולהחליף בגדים . פעולות כאלה ב5 בבוקר מעירות אותי לגמרי וכפי שאמרתי בכל מקרה תמיד קשה לי להרדם והרבה פעמים פשוט הגיע הבוקר והסתובבתי כל היום עם מינוס 2-3 שעות שינה יקרות. כל זה קרה לפני הרבה שנים. התופעה הציקה לי וחיפשתי פתרונות אפשריים. מהר מאד הבנתי שהתופעה קוראת לי ב99 אחוז מהמקרים בעקבות חלומות בעלי אופי מיני-אירוטי ולכן פתרון אפשרי יהיה אם לא אחלום חלומות כאלה. אני כבר לא זוכר איך זה קרה, אבל בשלב מסוים גיליתי שאם ממש לפני השינה אני מדמיין סיטואציות מיניות ו"מעלה אותם" אל פני השטח במוח שלי, הכוונה ממש להתרכז בהם ו"לראות" אותן בעיני רוחי, אין סיכוי שאני אחלום על מה שדמיינתי. האמת שבמשך השנים מצאתי לזה גם הסבר "מדעי" שהרי החלומות הם ה"ניקוי" של המוח מכל מה ששקע בתוכו במהלך הזמן, אם אני בעצמי מעלה את הסיצואציות מהתת מודע אל המודע ו"חושב" עליהן בפועל, המוח לא משתמש בהם בחלומות. אבל מעבר לכל הסבר מדעי המציאות היא ההוכחה החזקה ביותר שלי, אני משתמש בשיטה הזו כבר 8-9 שנים והיא עובדת מעל לכל ספק (אגב, היא עובדת לכל סוגי החלומות, אם למשל יש לי פחד ממשהו מסוים למשל מחטים, אם אדמיין מזרק וכו' לפני השינה, אין סיכוי שיהיה לי סיוט בנושא מזרקים). העניין הוא שהשיטה שבתחילה הייתה ממש תמימה יצאה מכל פרופורציה. בתחילת הדרך כש"גיליתי" את השיטה, הייתי שוכב לישון וממש שאני כבר במיטה הייתי מדמיין מס' סיטואציות במשך דקה-שתיים וממשיך לשינה. אבל ככל שעבר הזמן הקטע הזה של העלאת המחשבות לפני השינה הלך וגדל, אני לא אפרט פה את כל השלבים רק אגיע לתוצאה הסופית- מה שאני עושה היום: בכל לילה ולילה לפני שאני בכלל נכנס למיטה אני עומד במשך כ20 (!) דקות ומדמיין סט שלם וקבוע של מחשבות שאני פוחד "לחלום" אותן בלילה, לאחר מכן אני חוזר על כל הסט פעם שניה ורק אז אני הולך לישון אחרי כ30-40 דקות של "טקס" חשיבה, רק אז אני מרגיש שאני "מוכן" לשינה. העניין הוא שכל כך התרגלתי לקטע הזה שאם אני מפחית או מדלג על אחד הסיטואציוח זה פשוט לא נותן לי לישון, התפתח אצלי מן פחד כזה מהאפשרות שאחלום חלום מיני ואגיע לקרי לילה שאם אני לא מבצע את החשיבה הזו (היעילה! אני חייב להדגיש שהכל מבוסס על נסיון של המון שנים שהוכיח מעל לכל ספק שזה באמת מונע ב99 אחוז את החלומות)אני לא יכול לשכב בשקט. בשלב מסוים הבנתי שהעסק כבר גדל מעבר לכל פרופורציה ורציתי לנסות להקטין אותו בחזרה למימדיו. קיבלתי עצה שאמרה שהבעיה הבסיסית שבגללה בכלל הייתי מתעורר מהשפיכה היא רגשות אשמה ובושה בלתי מודעים שיש לי מחלומות מיניים ומפליטת זרע בעקבותיהם והפתרון הטוב ביותר הוא להשתחרר מהעקבות ולהיות משוחרר מבחינה מינית (לאונן וכו') העניין הוא שאני אדם מאמין ואמונתי לא נותנת לי לנהוג כך. אפשרות אחרת הייתה "תלך בכל הכח- לך לישון סתם וגם אם לא תישן כל הלילה, בסוף הגוף יעשה את שלו" יש ברעיון הזה 2 בעיות מבחינתי- 1. אני מפחד מהרעיון שלא אישן לילה שלם (איך אתפקד ביום שלמחרת? ומה אם לא ארדם גם למחרת? בסוף אני אגיע לאשפוז...) 2. ונניח שאחזור למצב התחילתי שבו הייתי מתעורר מהשפיכה ולא מצליח לחזור לישון- גם במצב הזה לא הייתי מרוצה. למרות שאולי אחרי הרבה פעמים הייתי כבר מתרגל לזה ולא מתעורר, אני מפחד לנסות. אני יודע שהסיפור ארוך ומורכב אבל בכל זאת הייתי שמח לקבל איזו חוות דעת למרות שמדובר רק בפורום וכו', איפה הטעות שלי, איך אני יכול להקטין ולפתור את מה שנוצר פה? אני יודע שהתשובה המתבקשת היא- תלק לטיפול, אבל הייתי מאד שמח אם היית יכול לעזור איכשהו גם בפלטפורמה זו.

שלום לך, אתה מתאר כיצד בעיה שהפריעה לך בגיל ההתבגרות הפכה לבעיה שמטרידה אותך על בסיס יומיומי ולמעשה פוגעת באיכות החיים שלך. אתה חי בהרגשה שאתה לא מרוצה מהמצב הקיים אבל חושש מאוד מה יקרה אם תפסיק. אני מבין מאוד את החשש שלך, בעיקר מאחר ושנים כה רבות התרגלת לטקס הזה. גם אני חושב שיש כאן ביטוי לדחפים לא מעובדים, אבל לדעתי ניתן להתמודד איתם גם בדרכים נוספות מעבר לאוננות או המנעות מוחלטת מהטקס. ניתן בתוך טיפול להבין איזלו רגשות ומחשבות זה מעורר בך, לראות האם ניתן להתמודד עם זה אחרת ובהדרגה להפחית את הטקסים ולראות כיצד זה משפיע עליך. אני שומע את החשש מטיפול, והרצון להיעזר באופן מיידי דרך הפורום, אבל להערכתי נכון דווקא לא לעבוד עם פתרונות מיידיים אלא לעבד את הרגשות שלך באופן הדרגתי יותר. דרור

אומר לך את האמת, יש לי בעיות (גם) עם טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי פרטי הוא עניין יקר כלכלית שאני לא יודע אם אני יכול לעמוד בו. טיפול פסיכולוגי מסובסד ע"י קופ"ח לכאורה מקל את הבעיה הזאת אבל הוא מחייב תיעוד של הטיפול (או לפחות הדיאגנוזה) בתיק הרפואי שלי. מקומות עבודה רבים דורשים חתימה על ויתור סודיות רפואית (כבר דרשו ממני פעמיים) וממש נראה לי לא לעניין שהמעסיק יראה את ההפרעות הפסיכולוגיות של המועמד לתפקיד. איזה מוצא יש לי?

כול כך כועסת אני פשוט חושבת שהוא לא יודע מה זאת המשמעות של זוגיות.. הוא טס לחול כנחת לא הודיע כשהגיע גם לניתוק עם עצמו וגם עבודה עם זה אין לי בעיה שייקח כמה זמן שהוא צריך..אבל לא להודיע את המינימום שהכול בסדר אם כך הוא היה אמור לחזור ביום ספיציפי ובסוף זה מתעכב אם לא הייתי מתקשרת לשאול איפה הוא אז גם את זה לא הייתי יודית ממנו לא חשב בכלל להרים טלפון לא רציתי לעשות סצנות ומריבות סך הכול אני אוהבת ורוצה כבר שכול כך יחזור אבל לא התאפקתי וכעסתי עליו הסברתי לו מאיפה זה בא אז למה אני מרגישה שאולי הייתי צריכה בכול זאת לא להגיד כלום?? רציתי לשמוע חוות דעת נוספת האם ביקשתי יותר מידי ציפיתי יותר מידי ... או שאני כבר לא יודעת אציין שהזוגי[ות שלנו די בשיקום אחרי פרידה

נטלי שלום, נשמע לי שהעובדה שחוויתם פרידה לא מזמן, והזוגיות שלכם בשיקום הופכת אותך לרגישה במיוחד לרמזים היכולים להעיד בעינייך על אכפתיות או חוסר אכפתיות מצידו. או חמור מכך סימנים שלו להתרחקות ממך. נראה לי שבגלל זה הגבת בכעס על כך שהוא לא התקשר. אבל האם הוא ידע מראש שזה כל כך חשוב לך? האם אמרת לו? אני לא אומר בכך שיש מי מכם שאשם, אבל שאולי אחד הדברים החשובים בזוגיות הוא היכולת לדבר מראש ולאחר מעשה. כמעט שום דבר לא בלתי הפיך כך שאם את חשה לא בנוח דברי איתו, אמרי כיצד את מרגישה עם הדרך בה התנהגת, אבל גם עד כמה חשוב לך שהוא יעדכן אותך. דרור

יש לי מספר שאלות... 1.יש קריטריונים ל"קבלה" לטיפול קוגניטיבי? 2.אדם עם דכאון חמור (או יותר מבינוני) - אינו מועמד טוב לטיפול כזה ?גם אם יש מבחינתו רצון? 3.האם אתה כמטפל היית מקבל אדם כזה לטיפול? 4.האם לאדם אשר אינו מודע או אולי יותר נכון - שאינו מודה בזה שהוא בדכאון , היית אומר לו בפגישה הראשונה שהוא בדכאון או שהיית גורם לו להיות מודע לכך במהלך הטיפול? תודה ושבוע טוב

מיקה שלום, אין קריטריונים מיוחדים לקבלה לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אם כי קיימת דרישה לעבודה גם בין הפגישות ומחוייבות לטיפול. אדם עם דכאון חמור יכול להפיק תועלת מטיפול כזה אם כי הייתי ממליץ לשלב טיפול תרופתי בכל מקרה שכזה, בין אם המדובר בטיפול קוגנטיבי, המנסה לשנות דרכי חשיבה לא מסתגלות, ובין אם מדובר בטיפול דינמי. מתשובתי זו ניתן להבין גם שהייתי מקבל מטופל הסובל מדכאון חמור לטיפול. לגבי שאלתך האחרונה קצת קשה לענות באופן גורף. הדבר תלוי במקרה, אבל אם הייתי סבור שהוא זקוק לטיפול תרופתי ככל הנראה הייתי משתף אותו במחשבה שלי. בלי קשר לכך עבודה על קבלה של ההפרעה ממנה הוא סובל, במידה והוא מתנגד לכך, יכלה להיות מטרה טיפולית בפני עצמה. דרור

הי אני לא בטוחה שזה המקום הנכון לשאלה אבל אנסה בכל זאת. מה זה אומר אם אומרים על מישהו שהוא מעורר אנטגוניזם? אני מכירה את ההגדרה המילונית למילה, אבל לא כל כך מצליחה להבין את המשמעות שלה. יותר ספציפי - חבר טוב אמר לי פעם שאני מעוררת אנטגוניזם אצל גברים. באותו רגע הסכמתי איתו ועברתי הלאה, רק אח"כ נזכרתי לתהות מה זה בעצם אומר... הוא לא זוכר או לא רוצה להסביר לי בדיוק למה הוא התכוון. והעניין הוא, שאני מרגישה שזה נכון, לא רק לגבי גברים וזה, אבל לא מבינה מה נכון... אולי למישהו יש דוגמאות / רעיונות וכו' ואו הערות / הארות / הגדרות... (וסליחה על הניסוח המעורפל). תודה ושבוע טוב :-)

אילת שלום, לרוב כאשר מעוררים אנטגוניזם הכוונה היא לעורר התנגדות. כלומר משהו, לרוב בהתנהגות מעורר התנגדות בצד השני. אבל כפי שאמרת את מכירה את ההגדרה המילונית, ובכל זאת את לא לגמרי מבינה למרות שאת מרגישה שזה נכון לך. אם את מרגישה בנוח לשתף כאן מהמחשבות שלך, מה מרגיש לך נכון, למה באמירה שאת מעוררת התנגדות אצל אחרים את מתחברת. האם את מרגישה שאת עושה את זה בכוונה. בעצם אני מציע שתביאי את המחשבות שלך וביחד ננסה לראות מה זה אומר עבורך. דרור

הייתי במס' טיפולים פסיכודינמיים והם לא עזרו לי כלל. אני סובל מOCD וחרדות. הטיפולים הללו לא לימדו אותי להתמודד באפקטיביות עם הבעיות הללו. הגיע הזמן שהטיפול המיושן הזה יחלוף מן העולם ויכניסו גישות יותר יעילות ומוכחות. (בארהב למשל טיפולים דינמיים כבר נדחקו לשוליים וטיפולי CBT שולטים. כך גם בשאר מדינות המערב)

שלום ירון. האכזבה שלך מטיפולים דינאמיים מובנת, ועם זאת - לא הייתי ממהרת לשלול גישה שעזרה ועוזרת לכל כך הרבה אנשים, בארץ ובחו"ל (שם, אגב, הדחיקה לשוליים קשורה ברובה לשיקולים כלכליים ותועלתניים של חברות ביטוח שדורשות תהליך קצר וממוקד וכו'). אני חושבת, עם זאת, שכדאי שתמשיך לנסות לטפל בעצמך, ולרשותך עומדות מגוון שיטות וגישות נוספות, שהמוכרת בהן היא, כמו שציינת, ה-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). אני מקווה שצורת הטיפול שם תהיה יותר מתאימה לך, ושתוכל לחוש הקלה. בכל מקרה - מקווה שלא תתייאש, בהצלחה, מלי.

תודה. אבל נראה לי שהאינטרס של המטופלים הוא כמו של חברות הביטוח. גם הם רוצים תהליך קצר וממוקד כדי לעמוד כמה שיותר מהר על הרגליים ולחזור לתפקוד וכמובן לבזבז פחות זמן וכסף. אם יש כזה דבר שיכול לעזור, אז למה לא? בנוסף, האם טיפול דינמי יעיל במחקרים להפרעות נפשיות כמו OCD, התקפי חרדה ודיכאון?

ירון שלום, אני מבין שזהו חלק מדיאלוג שהתפתח בינך ובין מלי, היא תהיה כאן ביום חמישי אבל חשבתי להוסיף גם מדעתי. ברור שכולנו היינו רוצים להרגיש כמה שיותר טוב כמה שיותר מהר ובכמה שפחות עלות. כאשר זה אפשרי מה טוב, אבל לעיתים הדברים לא כל כך ברורים וחד משמעיים. טיפול דינמי יכול להועיל מאוד בעבודה על הגורמים לסמפטום המתבטא בחרדה, בדכאון וב OCD. כפי שמלי אמרה הבחירה בידייך ובחלק מהמקרים יש לשקול גם טיפול תרופתי. דרור

מלי .. מלי .. היית חסרה לי.נעלמתי גם מפה.. מידיי פעם הבאתי את עצמי .. אבל בקטנה ככה .הרגשתי ככ בלי מילים .. הכל מרגיש בי ככ שחוק ..כן ..שוב אני .. שרית ..עם המילים הבנאליות האלה .. מביאה את עצמי לכאן .. ומרגישה מבעבעת בתוכי .. לא יכולה להכיל את הכאב הזה ..לכודה בו. מבוהלת.השינוים שאני חווה עם עצמי ובטיפול ..ככ דרמטים. אני לא יודעת מי אני ..מלי .. מה אני בכלל?.. עומס רגשי .?! כן. עצום!!!! והמחשבות שלי מלי ..באות בי והולכות .. ושוב באות לתוכי והולכות ..אני לא מצליחה להתרכז .לאחוז במחשבה אחת ולהשאר איתה.. אני מפוזרת. אין לי במה להאחז.. כל הכוח שלי נגמר ..מי אני מלי ?.. מה עשו לי ... ? איך אני מושפעת מזה היום?... הכל השתנה בי ..ואני מוצאת את עצמי בחודש האחרון חושבת המון על מוות . אני בהיסטריה מעצמי.איך זה שאני שוב בדרך הזו .. שמכוונת אותי להרים ידיים.. החלומות חודרים.. הזכרונות עולים .. ואני לבד ..(או לפחות מרגישה ככה) לא מצליחה לשתף.. לכודה בתוכם .. ואין לי איך להעזר .. מצד אחד כל היום חושבת טיפול .. רוצה אותו שם לידי, מגיעה .. לא מבטלת .. כמעט 3 שנים של טיפול ומעולם לא ביטלתי .. הגעתי מפורקת בכל מיני צורות אבל הגעתי , אבל מנגד .. שמגיעה לשם .. לא נאחזת במה שצריך.. שותקת.. כועסת.. בועטת.. אופפפ... אחד גדול כזה .. של דיייי.. אין בי אמביציה?..נגמרה ?..יש רצונות קטנים אבל הם נבלעים איפשהו ?.. לא חושבת כלום . היום כאילו ורק מרגישה .והרגשות כואבים . אני מחכה. לא יודעת למה . .אבל הקשר שלי .. בטיפול שם.. הולך ונפרם..מפחדת .ואין את מי לשתף באמת .. זא לא מצליחה לשתף אותו .. איש השיחות שלי שהכי קרוב אליי הוא גם הכי מאייים עבורי ואני .. מה אני ?...ממשיכה בתהליך של עצמי ?.. איך ?... לבד ?.. מרגישה ככ לבד בתוך כל התהיות האלו .. ולמרות שהוא מזמין אותי לדבר .. ומזמין אותי להשאר.. ומזמין ומזמין ומזמין ..אני מרגישה אותו מפוהק ממני , מתוסכל .. פחות מאמינה שהוא באמת מכוונן ושם עבורי ..אתמול בטיפול הוא דיבר שוב על טיפול תרופתי ..הרגשתי אותו ככ שונה .. הייתה חסרה לי רגישות שלו .. הוא עיצבן אותי .. הוא מבקש שאחשוב על זה במקביל לטיפול .. שלטענתו אני בדיכאון.. ?! טוב שיש הגדרות .. ושאני לא מתפקדת .. הרגשתי אותו כמו אמא שלי .. כאילו לא שם בשבילי .. הוא רק מנסה לכסות את עצמו כדי שלא "אמות" לו בטיפול .. בעעע... לפני שיצאתי אמרתי לו אל תדאג אני לא אמות לך בטיפול .. אחכ סימסתי לו שלא אגיע ביום ראשון .. והיום הוא סימס בחזרה שבכז הוא מציע שאגיע ..וכתבתי לו כן .. גם אני חושבת שאגיע אם לא בא לי למות מהסיבות הלא נכונות ..רגשי אשמה בגללך מהטיפול האחרון. מה יש לכם..התשובות הממוסגרות האלה .. בכז..אני .. אני נגד .. כל דבר שמגיע אליי ממנו ובכלל ..אני נגד.. בועטת .. הפכתי ל"ילדת כדורגל"... בועטתתתתתת הנופים שלי משתנים ככ מהר .. המעברים האלה ככ חדים.. כל רגע מתגלה משהו חדש בי .משהו חדש שנתקע בי .ונשאר רק איתי. ואת יודעת מה מלי..אני מנסה לתהות לגבי "דלק הפעולה שבי" מי זה שמפעיל אותי ?מי זה שאמר שצריך תמיד לעשות ?.. אולי איני צריכה לעשות כבר כלום ?... אולי דייי כבר עם הניסיון למלא את האין העצום בתוכי ... אולי צריך להבין שהאין הזה מעולם לא יתמלא .. נממאס לי ללמוד את הצורך הפנימי הזה שבי .. דייי .. רוצה להפסיק את המחויבות הזו לקשר התלותי טיפולי הזה .. נמאס לי עם חוקים וגבולות ומסגרת .. נמאס לי שהכאב שלי צריך להדבק לכללי טיפול..ב50 דקות.. דייי לדרשנות הזו .. מעצמי .. כן מעצמי .. זהו .. דייי נמאס לי מ"הסמכות" הזו מולי בטיפול .. זה מחזיר לי את הילדה הקטנה שבי שמוצאת לה דרכים עקומות להתסתדר עם סמכות.נזכרת איך תמיד פחדתי מ"סמכות" בבית ..בחוצ..התעלמתי ממנה , לא הקשבתי לה ..לא ראיתי בה, לא הצטרפתי אלייה , התחבאתי ממנה , למדתי לעשות מולה מניפולציות ..למדתי להחביא את הכאב שלי מול דמויות "סמכות" .. והיום אני בטיפול .. מרגישה שאני נצמדת .. לאיזה שהם כללי ברזל ..כאילו עובדת על אוטומט .. חיילת .. והכאב שלי כבר לא עומד בזה...קורה לי הרבה שאני יוצאת מפורקת מהטיפול .. מלי מפורקת ברמות .. הגוף נתקע , קופא , תחושת בחילה , כאבים עצומים במפשעות .. וצריך לקום לשחק אותה שהכל בסדר ולהמשיך למעבר הבא המציאות האמיתית..לא מסוגלת ..אני צריכה רגישות יותר.. "חופש" .. אני צריכה להרגיש יותר .. אוףףף לא יודעת למה אני מתכוונת אפילו.. נדמה לי שאם הייתי מרגישה פחות "סמכות" מולי ..יותר בגובה העיניים .. פחות פחד מזה שמולי של אין יכולת להתמודד עם מה שאני חווה .. אולי אז הייתי מרגישה שותפ בדרך במלוא מובן המילה. אולי אז הייתי מצליחה להרפא .. לעזור לי .. אבל המחסום הזה .. מדמות שנצמדת לשעה טיפולית .. שנותנת לפי כללים .. זה מהווה איום לרגש שלי .. לכאב .. לא מאפשר לי להתמסר בצורה הטובה .. את מבינה אותי ? וזה הולך ומתבהר בי ..יש בי הבנה עמוקה ביותר לגבי "רוחבה" האינסופי של ההכלה שאני צריכה .הבור בתוכי ככ עצום .. 20 שנה .. של אין .. אינאמבא אין משפחה .. זה משהו שאי אפשר יהיה למלא נכון?... אז איך מכירים במה שכן אפשר לתת ?.. שהוא יכול לתת לי ?..ולמה זה אפ פעם לא מספיק ?...יש בי כוחות זרים שמנהלים אותי .. איך מנהלים אותם בפחות מלחמה והתנגדות בתוכי ?..איך לוקחים לידים את המושכות ..ומנהלים את כל הכוחות האלה בי ?... תודה שאת פה, קוראת ..ומכילה את הכאב העצום ..והתהיות הככ לא ברורים. לילה רגוע ?.. הלוואי. שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הטלטלה הנפשית שאת עוברת, וחושבת על הקשיים שאת מביאה - לכאן, לטיפול. את מדברת על מיכל, ומזכירה לי שמיכל חייב להיות כזה עם גבולות ודפנות, אחרת הוא לא מיכל טוב. אני חושבת שאולי את מרגישה כרגע את הדפנות והקרקעית (שבלעדיהם, כאמור, זה לא היה מיכל) ונלחמת בהם. אני תוהה במה ובמי את נלחמת, מה יש בגבולות הללו שכ"כ מתסכל אותך, מה יש ב"יש", שמפתה אותך לחשוב, להזכר ולהאחז ב"אין". אני חושבת שהמצב שבו אני נמצאת כרגע הוא בוודאי משמעותי וחשוב להבין אותו. אני מניחה שאת מפעילה את כל ה"ארטילריה" המוכרת שלך - לא לשתף, להשאר לבד, להיות "הילדה הטובה" מחד, ו"המורדת הבועטת" מאידך. ומתחת לכל זה כנראה קורה משהו בעולמך הפנימי, בקשר הטיפולי, בחייך, שמפעיל את כל אלה. בוודאי אין לזה תשובה פשוטה או אפילו תשובה אחת, אבל כן יש כאן מצב שמזמין סבלמות, התעקשות והרבה הקשבה - שלך לעצמך, ושל המטפל אלייך. אני מקווה שתצליחו לשרוד את זה ביחד, ולמרות התחושות הקשות שלך, אני חייבת להודות שאני מאוד מאמינה בך ובתהליך שאת עוברת, ובתוכי יודעת שלמרות המשבר, את ממשיכה קדימה (בועטת ולוחמת זה די קרוב, לא?). המון בהצלחה, ושבוע אפשרי יותר... מלי.

וואלה .. מלי ככ צודקת.. מיכל... צריך שיהיה עם דפנות .. קרקע .. ושיהיה סגור מכל כיווניו בכדי להכיל טוב.. אבל משהו שם .. במיכל הזה .. מלחיצ ככ .. סגור מידיי .. לא נותן מספיק אויר לנשום .. חוסר שליטה .. תלותיות .. לא יודעת ..מה את אומרת ?... יכול להיות ?.. בכז.. תודה על האמונה בי .. בדרך .. במטפל.. זה מחזק .. נותן כח .. להאחז קצת יותר .. לתפוס .. עוד קצת לפני הנפילה .. משהו כזה ..שלא לשבור את הכלים .. אני מניחה שאגיע ביום ראשון לטיפול למרות.. אולי אצליח לדבר את הדברים שכתבתי לך .. ולהרגיש פחות כלואה איתם בתוכי . אמשיך לעדכן שתהיי פה בחמישי . תודה על מה שכתבת .את בהחלט נוגעת.. שרית

שלום, רציתי לכתוב על משהו שמאוד מציק לי. אני רווקה בת 44, כמעט ללא קשרים בעבר, בהווה וכמובן גם בעתיד. אפשר לומר שכבר התרגלתי ללבד, והכמיהות לקשר קרוב כמעט הודחקו לחלוטין אבל כמובן שפה ושם הן עוד צצות אל פני השטח. אני בטיפול עם הפסקות אצל מטפל אחד לאורך שבע שנים. אני מאוד מחבבת אותו ועושה רושם שגם הוא אותי ודיברנו הרבה על הרצון שלי בקשר (יותר בעבר, כי כאמור, כבר התייאשתי לחלוטין). הוא בן חמישים והשבוע התברר לי, לאחר שהתגרש, שיש לו חברה בתחילת שנות השלושים לחייה. עובדה זו מאוד ציערה אותי, שכן היא ממחישה לי את מה שאני יודעת מזה זמן - שלא אוכל למצוא גבר בגילי או באיזור גילי, שכן הם מעוניינים רק בנשים צעירות מהם בעשרים שנה, על מנת שיוכלו להמשיך ולהתרבות! ומי שעשוי להתעניין בי הוא "חטיאר" בן שישים. כך הראו גם הנסיונות האחרונים שלי באתרי היכרויות ולכן נואשתי מהם כליל. מה לעשות, איני מעוניינת בגבר הגדול ממני בעשרים שנה ואחרים אינם מחשיבים אותי כאדם, שכן הרחם שלי לא שמישה. ברור שאני מאוד כעוסה וממורמרת ואיני מוצאת טעם בלשוב אל הטיפול עם אדם שמצד אחד מנסה להציג תמונה שבה הכל עוד ייתכן, האפשרויות פתוחות, ומנגד בחייו האישיים ממחיש בדיוק עד כמה העולם הולך ונסגר בפניי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

שלום שילה. מתיאורך נשמע שהטיפול האישי שלך התנגש עם מידע שנודע לך על המטפל, והמפגש הזה הוא בלתי אפשרי עבורך. אני שומעת הרבה חששות וכעסים, חלקם, כך נראה, מבטאים תפיסת עולם שאולי סטראוטיפית ומצומצמת (למשל: שאת לא "שמישה", שגברים מבוגרים רוצים רק צעירות, ושגברים מבוגרים הם "חטיארים"). אני חושבת שדרך כך את מספרת על המחסומים והמשקפיים שדרכם את תופסת זוגיות, ושאולי יעזור לך לבדוק את האמונות והתפיסות הללו. אני ממליצה לך לפתוח עם המטפל שלך את התחושות לגביו ולגבי המשך הטיפול איתו. אני מאמינה שאם תצליחו לדבר באופן פתוח וישיר על הנושא, תוכלי לא רק להיות יותר בטוחה ונינוחה כמטופלת, אלא גם תהיה לך הזדמנות לבחון ולערער כמה מהאמונות ומהתפיסות שיש לך על עולם הזוגיות. בהצלחה, מלי.

היי אשמח אם מישהו יוכל לתת לי המלצה על פסיכולוג\ית באזור תל אביב בנוסף אשמח להבין את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג רגיל תודה שירה

שלום שירה. ההבדל בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני נעוץ בהכשרה. פסיכולוג הוא כל מי שסיים תואר בפסיכולוגיה. פסיכולוג כזה יכול להיות מי שסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה, ומי שהמשיך אח"כ לתארים מתקדמים בתחום שאיננו קליני, למשל: פסיכולוג חינוכי (שעובד במערכות חינוכיות), חברתי, ארגוני וכו'. ההכשרה הקלינית מהווה אישור להכשרה לטפל ולספק טיפול נפשי, ומבטיחה לימודים ומסלול התמחות, שהנם חלק הכרחי בהכשרה. לפיכך, חשוב, בעיני, לוודא כי המטפל שבחרת הנו פסיכולוג קליני. לגבי המלצות למטפל - מקווה שתקבלי כאלה למייל האישי. בהצלחה, מלי.

היי מלי , אני מאוד תלותית במטפלת שלי , ורציתילדעת למה זה קורה , אני לא מצליחה להאבק בתלות הזאת , למרות שרציונלית זה לא ברור לי איך אפשר כל כך להיות תלוי ולחכות לפגוש מישהו שאני בעצם לא מכירה בכלל , אני מאוד מחכה לפגישות (למרות שאני שם אני בקושי מדברת) , יש לי צורך נוראי ליצור איתה קשר בין הפגישות , ומצד שאני שאני חושבת על זה זה מרגיש לי כל כך פאטתי להרגיש ככה. למה זה קורה - שהגעתי לטיפול בגלל בעיות מסויימות ופתאום הטיפול עצמו הופך להיות מרכז החיים שלי ? ואם יש דרך להפסיק את זה ? ואיך זה נראה מהצד השני - מה את חושבת על מטופלים שמפתחים אלייך תלות שכזו ?

שלום לך. אני מבינה שהתלות מבלבלת ואולי גם מביכה אותך, ועם זאת אני חושבת שהיא כנראה מסמנת נושא או צורך שככל הנראה לא היה לגיטימי ולא ניתן לו מקום בחייך (בעבר ובהווה), וכעת, כשאת פוגשת דמות אמפטית, אכפתית, שמוכנה להיות שם עבורך בהקשבה, בליווי, בהכלה, הצרכים הלוו, שהם כ"כ בסיסיים וחשובים, מחפשים דרך להשמע ולהיות. אני חושבת שחשוב יהיה להבין מה לא ניתן לך עד כה, ולמה את כ"כ כמהה. אני בטוחה שעם התבוננות רגישה ועמוקה תוכלו להבין ביחד בטיפול את המקומות שאת מביאה, ובהמשך גם להתנהל מולם באופן שיאפשר לך מרחב פנימי, ושיקדם את הטיפול ואותך. ולשאלתך, כמטפלת בוודאי אני מודעת לצרכים הללו כשהם עולים, וחשוב לי לכבד אותם ולתת להם מקום. כמובן שלעיתים התלות פוגשת אובדן גבולות בטיפול או צרכים שאין אפשרות לספק, ואז חשוב לתת לזה מקום, ולהבין מה הקונפליקט שמתהווה מסמל או משרת. לילה טוב, מלי.

מלי יקרה.. כמעט ושלא יכולתי להתאפק, שלא לבוא לפה אלא רק אחרי שסיימתי לקפל את הכביסה.. אבל הצלחתי.. הנה אני פה, והכביסה מקופלת כבר.. את יודעת..? תמיד קינאתי באלה שהצליחו להביא לפה גם קולות מהשגרה הבריאה יותר, ולא רק קולות של כאב.. הפעם, אני חושבת, אביא גם אני קצת קולות אחרים מבדרך כלל.. לא שהמצב שונה, לא שאני מבינה יותר את החיים, לא שאין לי צלקות על הגוף ואפילו קצת יותר מזה.. אולי היתה זו שנת הלילה.. (?..?? מוזר שאני אומרת זאת, הרי חלמתי חלום לא קל על המטפלת שלי..) או אולי זה ערוץ המוסיקה הקלאסית שדולק מזה כמה שעות.. אולי זה השעה המוקדמת של היום, האור.. אבל, בכל אופן, משהו קורה לי הבוקר. אני כל כך מפחדת, באופן תמידי, לפגוש את השעות היומיומיות הללו, עם כל התוכן שהן מביאות איתן, אם זה בריק טוטאלי, מוחלט. אם זה בעומס רגשי מופרז.. אני תמיד מפחדת משעות, מהחיים. היום בבוקר קמתי בחשש, שואלת את עצמי מה יביא יום זה, כיצד אעבור אותו, האם הוא באמת יהיה כשלון ( = קשה) כמו ימי סופ השבוע הסטנדרטיים הללו, הגורליים..?? אין לי מושג איך, משום שבדרך כלל תחושות אלו מביאות אותי למקומות נמוכים יותר ויותר, ולמרות זאת, היום, פתאום עלה בי הצורך לעשות לעשות לעשות.. אפילו אם העשייה היא רגילה וממש לא אחרת, כביסה למשל.. הרבה פעמים ניתן לראות אנשים שמעסיקים את עצמם נונ סטופ מתוך פחד לפגוש את שבפנים. בא נאמר שאני פגשתי די והותר להיום. שלא הייתי בעשייה גם כי לא יכולתי להתעלם ממה שהיה בפנים וגם כי 'הוא' מנע ממני להתעסק בדברים אחרים.. מתוך כך, העשייה של הבוקר, היום, הייתה ממקום בריא לחלוטין. ממקום שדומה לעשייה שחייבת להתקיים בכדי לצאת מדכאון. עשייה שדוחה את הבילוי במיטה, ובמקרה שלי, עשיה שדוחה את הסבל הבלתי יתואר הזה, של הקיום שלי. וזה בסדר, לעכשיו. כי אם לא אנוח מעצמי, לא אהיה. אני מופתעת. אלו מילים שלי..??? אני חושבת על הניגודיות (או לא) של התכתובת שלי פה אתמול, לנגרה ולמתענינת, כזו אמביוולנטיות.. כמעט ושאי אפשר להבין איך היא מתקיימת. איך אפשר להרגיש גם ככה וגם ככה.. (האם אני מתנצלת..?) אז מזל שעכשיו אני מרגישה ככה, שוב, כפי שכבר ציינתי. ככה, ניתן לנוח.. ואני יודעת עד כמה אני צריכה את המנוחה הזאת.. כל כך צריכה, עד לגל הבא (שאגב, יכול לבא בעוד כמה דקות או שעות..) פתאום צלילי המוסיקה מתחדדים להם באוזני, כאילו מבקשים את מלוא תשומת ליבי, מנסים הם להסיט אותי מהקולות הקשים שמזדחלים להם, לתוכי, יחד עם תחושות האמביוולנטיות.. אקשיב למוסיקה, אתייחס אליה, אבל חשוב לי שהיא תדע, שהיא לא מבטלת לגמרי את התהיות העמוקות.. אבל מדוע שוב חזרתי לשם.. חשבתי מלי שאפרוס פה את צלילי הצליליים יותר וצורמנים פחות..? (למה צורמנים..??) ובמקום, תראי מה יוצא לי..? שוב.. לפה ולשם.. את עדה לשינויים הקיצוניים שלי, שאני.. ממש ברגעים אלו.. אוףףףףףףףףף אולי כדאי שאחזור לעשייה..? אך פתאום אין לי כח. הנה, יצאו להן קרני שמש, שברחו אחרי רגע.. אולי אדבוק בהם, לפחות כאשר הם הינם.. אולי אעזר בשמש העדינה הזו, של החורף..?? מעניין יהיה לראות, איך אתקדם (או לא), לאחר מה שיצא ממני פה.. בכל אופן מלי.. כן יצאו להם גם כמה קולות חיוביים.. נכון..?? והעיקר, (אומר זאת בעיקר לעצמי) מישהו ציין פה השבוע (אם אני לא טועה), שגם הסיזיפיות הכרחית להתקדמות, היא ממש חלק ממנה, בדיוק באותה מידה בה הטוב מסמל צעדים קדימה. אז אני מתקדמת..?? זה עוזר כי כבר לא יכולה להמשיך אם היאוש הזה. מזל שיש לי עכשיו את הרגעים הללו. חשוב לי לחוות אותם, במלואם. אבל אין דבר כזה. לפחות מנסה..?? מלי'לה.. אוףףף.. וגם חיוך נוסף, יחד.. מסכימה להכיל אותי..?? אני יודעת שתסכימי. מה את אומרת..?? שיהיה לנו סופשבוע טוב בכל המובנים.. ושקט, מהמלחמות הארורות הללו.. (או חוזק..? לשרוד אותם..? – דו משמעי..) שולחת נשיקת פרפר עדינה (מכירה..? זאת הנשיקה עם הריסים.. =0)) וחיבוק עדין עוד יותר.. של שבת שלום.. אני, ~נילי~.

נילי יקרה. שמחתי לקרוא את מה שכתבת, ואני מקווה שזה עדיין מחזיק מעמד. אני חושבת שזה משמח לשמוע שהיית יכולה להמצא במצב אחר, כזה שהוא לא רק ריק ולא רק הצפה. אני חושבת שהמצבים הללו הם לא רק פסק זמן בין התקופות הרעות והקשות, אלא גם ביטוי או אפשרות למקום אחר שאת יכולה לשהות בו, מקום נפשי ופנימי שמצליח להחזיק חוויה שהיא אפשרית, לא צוללת לרע, לא נשברת בהעדר הכלה. כשקראתי את מה שכתבת חשבתי שאולי יעזור לך לזכור שכנראה יש בך הרבה חלקים ואזורים פנימיים. חלקם, בוודאי, אזורים של דכאון וכאב, והם מוכרים לך. חלקים אחרים יכולים להיות אזורים של שקט, תפקוד, אולי גם סיפוק ושלווה, שאותם, כך נראה לי, פגשת הבוקר. האזורים הללו לא מבטלים זה את זה, והם לא "או או", אלא גם וגם, ולפעמים (ויהיה מעניין להבין מתי) מעל אזור מסויים מאירה השמש, ואילו האזורים האחרים קצת בחשכה, עד שיגיע תורם להיות במרכז. אז מקווה שתהני מהתחושות והאזורים החדשים, ושהסופ"ש יעבור באופן הכי נעים שאפשר. לילה טוב, מלי.

האם דיאטנית מוסמכת/ רשאית לתת CBT לחולה בהפרעת אכילה? תודה מראש על תשובתך.

שלום עמית. עד כמה שידוע לי, כל אדם, לכאורה, רשאי לתת טיפול, השאלה היא איך הוא מגדיר את עצמו. אם היא מגדירה עצמה כמטפלת או פסיכולוגית, הרי שמדובר בהונאה. אם היא טוענת שהשתתפה בהשתלמויות או לימודים בתחום - דרשי ממנה לראות תעודות המעידות על כך, ושקלי (או בדקי) עד כמה הן מקצועיות ורלבנטיות בעינייך (האם הן ממקום מוסמך, רציני, מקצועי וכו'). זה בהחלט מקובל ולגיטימי, ויחסוך את תחושת הספק שיש לך.

סליחה אם לא אכתוב ברור, המילים שלי קופאות אל מול הכאב שמרגישה עכשיו ,הן רחוקות ממני אלפי שנות אור,מחליטה שאני עוזבת את המסע הזה שנקרא אני= אני עוזבת את הטיפול ,זה בכלל לא בשבילי אני לא אוהבת את מה שאני רואה בי , היום אני מבינה יותר מתמיד שהוא שונא אותי מעצם היותי מי שאני .ובא לי רק לברוח מעצמי.

שלום חן. אני מבינה שאת נסערת וכואבת, ושכנראה קרה משהו בטיפול, מול המטפל, שנחווה עבורך כבלתי אפשרי. ברגעים כאלה יש לפעמים נטייה לחשוב ש"עכשיו הבנו מה באמת קורה", שמה שהיה עד כה היה זיוף או לא אמיתי, ושאין אפשרות לתיקון או לסליחה. אני חושבת שדווקא ברגעים הללו חשוב לקחת נשימה ארוכה, ולמרות שזה מאוד לא פשוט - לנסות לבדוק את מה שאנו מרגישים מול האדם השני. אני חושבת שדיאלוג פתוח ביניכם יהיה משמעותי, ויוכל לעזור לך לעכל ולהבין דברים, ואולי גם לתפוס אותם אחרת, באופן אפשרי יותר. אני מציעה שתקחי את סוף השבוע כאיזשהו פסק זמן שבו הדברים אולי יישקעו, ושבהמשך תנסי להאבק בקולות המיואשים, הנוטשים, הפגועים בתוכך ולהתנסות בחוויה אחרת. בהצלחה וסופ"ש רגוע, מלי.

היי, אז כך הייתי רוצה להתדוות על משהו שאני לא גאה בו (חיפשתי כומר אבל אין כל כך בנמצא) בכל אופן, אני גדלתי עם אב אלים מאוד... זה לא היה נחמד בקיצור, בכל אופן... יש עכשיו פרויקט ב ynet שעוזר לילדים שנמצאים במצב בו הייתי בתור ילדה, אני שמחה שעוזרים לילדים האלה, אני גם מרגישה שזה נותן לגיטמציה לי בתור אדם, אשה לכל החלקים שבי גם כאלה שהייתי אמורה להסתיר ועכשיו מעלים את העניין הציבורי הזה לכותרות. אבל מה שאני לא גאה בו זה שאני מקנאת בילדים האלה. אני קוראת על זה שהם מקבלים משפחות אומנה ואני כל כך מקנאת בזה שמישהו טרח להגן עליהם פיזית ולומר להם שהם לא זבל, שהם חשובים מספיק כדי שיתנו להם קצת יחס חיובי, הגנה ובית. אני שמחה בשבילם. אבל אני כל כך מאוכזבת על זה שאני גם מקנאת... קיוויתי שאני יותר טובה מזה.

שלום אבי"כ. מצער לשמוע שחייך התחילו באופן כ"כ כואב ובלתי אפשרי. אני מניחה שלא היה פשוט לגדול, לצמוח ולהתפתח בתנאים הללו, ושאת נושאת עימך את הצלקות עד היום. אני חושבת שהיכולת שלך, וגם הנכונות שלך להודות בקנאה היא מעוררת התפעלות. אני שומעת את החלק הכנה, האותנטי שבך, שלא מצליח להיות נדיב במקומות שבהם הרגשת שנגזל ממך. אני חושבת שקנאה באה במקומות שבהם אנו פוגשים משהו שלנו אין, וכ"כ היינו רוצים בו. נדמה לי שאם היית גדלה בבית נורמלי, לא היית חשה את אותן תחושות כלפי הילדים בפרוייקט, אבל עבורך זוהי תזכורת חיה ושורפת למה שלא היה לך, למה ולמי שלא ראו, שמעו, עזרו, למה שלא ניתן לך והיה מגיע לך. לילה טוב, מלי.

היי מלי טוב לראות אותך כאן.. מה שלומך מלי?.. איך עבר לך השבוע? טוב שהגיע סופ"ש.. נכון מלי?.. אפשר קצת לנסות להרפות מהכל.. או לפחות לא לעבוד כל כך קשה.. היה לי שבוע מאוד עמוס וקשה.. גם פיזית - המון שעות עבודה.. אבל בעיקר נפשית.. המטפלת אמרה לי שכשעובדים כל כך הרבה (יותר מ 12 שעות ביום) וכשלא אוכלים, ולא ממש ישנים טוב.. סף הרגישות עולה.. מאוד.. ואולי זה קצת מה שקרה לי.. ואולי היו דברים נוספים.. שהביאו אותי לרצון ולצורך לפגוע בעצמי.. מלי.. אתמול קרה לי משהו.. ש.. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו.. הייתי אתמול במצב נורא לא טוב.. רציתי רק לפגוע בעצמי.. לא יכולתי יותר להחזיק שום דבר בתוכי.. התקשרתי למטפלת.. למזלי היא חזרה אלי לפני שהספקתי לעשות משהו.. כשהתחלנו את השיחה אמרתי לה שלא תחפש סיבה למצב שלי, שלא קרה לי שום דבר שצריך לגרום לי להיות במקום רגשי שכזה.. אבל היא התעקשה.. שגם אם אם אם לא קרה משהו מבחוץ, הרי שברור שקרה משהו בבפנוכו שלי.. בהתחלה לא הסכמתי איתה.. אפילו די עצבן אותי שהיא אמרה שבטוח קרה משהו.. אבל אז.. באמצע השיחה.. פתאום.. סיפרתי לה משהו שעלה בי באותו רגע.. משהו שקרה לי בעבודה.. סיפרתי לה על משפט מפגר שמישהו אמר לי.. (מה"חכמים" האלה.. שכשקר לך נורא, רוצים "לחמם" אותך...) שבשניות העלה בתוכי את הזונה, את השרמוטה, את המפלצת שאני.. כמובן שהיא הסבירה שמשפט כזה יכול להביא נפגעת למקומות מאוד לא טובים.. והסבירה עוד כל מיני דברים.. אבל מלי.. אחרי שסיפרתי לה.. משהו פתאום נרגע בי.. כמו בקסם הבכי נרגע.. יכולתי לנשום.. כל הרצון והדחף לפגוע בי כמו נעלמו... ואז אמרתי לה.. ש.. נרגעתי.. פתאום נשמעתי כל כך אחרת.. משהו בי הפתיע אותי.. מאוד.. אני עד עכשיו לא מבינה את זה.. קשה לי להסביר את ההרגשה שהיתה לי.. זו פעם ראשונה שהרגשתי ככה.. קצת מפחיד אותי להגיד, אבל היה בזה משהו טוב.. ומלי.. היא אמרה לי שהיא גאה בי.. שהצלחתי להתקשר אליה לפני שפגעתי בעצמי.. שמעתי בקול שלה שהיה משהו מאוד טוב באופן שנרגעתי.. בתהליך שקרה.. (אם אפשר לקרוא לזה תהליך..).. מפחיד.. כבר אמרתי, אני יודעת.. לא בטוחה שהצלחתי להעביר את שרציתי, אבל.. אתמול כל כך רציתי לשתף אותך וכל כך התאפקתי.. ועכשיו זה יצא ככה מבולבל ולא מובן.. אבל קצת בסדר לי עם זה.. ועד שזה ישתנה.. (וכן, זה יכול תוך שניות להשתנות) אני אלך עם זה.. בינתיים.. : ) שיר

שיר יקרה. שלומי טוב, ושמחה לשמוע שגם את ככה (ומקווה מאוד שזה לא השתנה...). נדמה לי שמה שקרה לך עם המטפלת הוא ציון דרך חשוב בנסיון שלך להרגיש יותר טוב. נראה שיכולת לתת קצת מקום, ליצור רווח, בין התחושה הרעה לבין הנסיון לפגוע בעצמך, ובמקום הזה, שאפשרת, הקול של המטפלת יכל היה להשמע, להדהד וגם להרגיע. אני נורא מקווה שתוכלי לזכור את זה בפעם הבאה שתרגישי לא טוב, ובמקביל - שהחוויה הזו תוכל להכנס לשק "הדברים הלא ברורים מאליהם", הדברים שאת מצליחה לשנות. שיהיה סופ"ש רגוע, שקט ונעים, מלי.

הי מלי, קפצתי וראיתי כאן נוכחות וזה עורר בי חיים. נזכרתי בימים בהם היינו שולחים הודעות, וגם כשהפורום היה סגור ההודעות היו מופיעות במרחק זמן לא רב מידי, והיינו יכולים עדיין להתמסר (תרתי משמע, אני חושבת) בתוך המשמרת בפחות תחושה של קטיעה ובהרגשה זורמת יותר. אני יודעת שלפעמים זה קורה ולפעמים פחות, ומבינה לגמרי שלא תמיד מתאפשרים ימים כאלה. אבל כשכן - זה ממש נחמד. ועל אף שאולי לא באמת יקרה דבר כזה עכשיו, יכולתי לדמיין לי שהיה, כדי להשמיע לי ברכת בוקר טוב שלי. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. שמחה שקפצת להשמיע איחולים לבוקר טוב, ושמחה שהיום אני כאן כדי לקבל ולהחזיר חזרה. מצד שני... אוכל לחזור לפורום שוב רק מחר (ולכן היה לי חשוב להיות נוכחת לפחות בבוקר...), ככה שתחושת ההמשכיות נקטעת מעט... בכל מקרה מקווה שיהיה יום מצוין ושקט, מלי.

תודה מלי יקרה, "כל מה שרציתי זה בוקר טוב". קטן כזה עם משמעות ענקית כזאת :-) ווואי, הנה, במקרה אפילו עברת שוב בסביבה. וכעת שוב בוקר. המממ. אולי אוכל (גם, או לפחות בשלבים ראשונים) לקבל את ברכת פתיחת היום המיוחלת, מהאיש, מאותו איש שאצטרך להעז ולהתקשר אליו למטרה זו. האיש הזה שעובד איתי על הנפש. ו... הי, יש אפילו סיכוי שלפעמים זו תהיה שיחה ישירה. הנושא כמובן דובר בינינו. דובר גם דובר. הוא הזמין אותי לא מכבר להתקשר, להשתמש בו ברגעים כאלה, וממש ממש לאחרונה יש לנו נוהג חדש שגם קובע זמן התקשרות ביום מסוים, מעבר לפגישות. נוהג שנקבע אחרי ששנים בטיפול לא העזתי להרים טלפונים בכלל. ככה זה - עקשות וגאוות ה-לבד הארור שלי במצבי דחק. מי יודע, אולי מתישהו ברכה שכזו תוכל להיות מוחזקת אצלי לקצת יותר מעשירית שנייה, ואולי מתישהו אוכל להרגיש בית וחום ושייכות (ולא רק זעם על קיום) במקומות נפחיים מציאותיים. ואז... גם בבית שלי. לא שאני בדיוק מצליחה לראות זאת באופק, אבל יש בינתיים מישהו שמנסה להאמין. ולך, מלי יקרה, מאחלת המשך משמרת נעימה ולכולנו סופשבוע נעים, שקט ורגוע (א.ב.)

היי מלי, מקווה שאכן זו את היום. כל כך רגילה בזמן האחרון לאכזבות. ננטשתי על ידי המטפלת ואף אחד (כולל מטפלים) לא רוצה "לאמץ" אנשים פגועים ודפוקים. מרגישה על פרשת דרכים.. או שממשיכה ואז מחליטה שלא זקוקה לטובות מאף אחד וצריכה לסמוך רק על עצמי (וזה קשה) או שמוותרת. ואולי בשתי האופציות, מוותרת.. על קשר עם אנשים. איבדתי את האמון. לפחות יש אפשרות לקשר וירטואלי, כך לא רואים את הכיעור החיצוני והפנימי. והדחייה , גם אם ישנה, אינה בלתי נסבלת תודה, מיקה (לשעבר x )

שלום מיקה. אני שומעת את הבדידות, את הפגיעה, את הערך העצמי הנמוך, וכואב לי - בשבילך ואיתך. אני מבינה שכנראה היו הרבה נסיונות בדרך שלא צלחו היטב, ושכנראה יש משהו לא פשוט בקשרים שאת יוצרת. עם זאת, אני חושבת שבוודאי יש מטפל/ת מתאימ/ה בשבילך, ושעדיין אסור לך להרים ידיים. נדמה לי שיש כל מיני סוגים של מטפלים, ואני בטוחה שאם לא תאבדי תקווה, תמצאי גם את זה שיתאים לך - שמוכן להתאמץ כדי לפגוש אותך במובן הרחב של המילה, ושיוכל לעזור לך להתאמץ לא לוותר עליו. אני מקווה שתמשיכי לחפש ולרצות, בעיני, שם כנראה יש ניצוץ של אמונה ואופטימיות שאסור שתכבה. בהצלחה, היי חזקה, מלי.

אני עובד שנתיים במקום עבודה שהוא כל מה שאני תמיד רציתי ואפילו שלא ידעתי שרציתי והייתי אמור לרצות. רק שבמשך שנתיים אני חושב בערך כל יומיים שהנה מחר יבוא היום שבו יגלו מי אני באמת וכמה אני לא מתאים. אז בעצם יוצא ששנתיים אני עדיין עובד אבל לא נהנה באמת ממה שיש. כשחשבתי עם עצמי היום אז הבנתי שמה שמקפיא אותי זה חוסר האפשרות לתקן. כלומר אם הייתי מרגיש שטועים ומתקנים וככה זה אז הייתי יכול לצפות ליום המחר. אבל ההרגשה היא אחרת.. גם אם יש ידיעה שלא באמת יפטרו אותי מחר. חוץ מזה יש את הקטע של דימוי עצמי שישר יורד בגלל דברים שאחרים בכלל.. לא מבינים מה אני רוצה. יש משהו שאני יכול לעשות עצמאית ? יש שיטה ? תודה.

שלום נעלם. נשמע שהגעת לכמה תובנות חשובות ועמוקות, וזו בהחלט תחילת הדרך. לצערי, אין "כדור קסם" שמאפשר להתעורר "בריאים", אבל הבעיות והקשיים שאתה מעלה בהחלט מעוררות שאלות שאולי היכולת להתעכב עליהם, להבין אותם לעומק ולמצוא להם מענה אחר מזה שהיית רגיל עד כה, יוכל להביא לשינוי בהרגשתך. אני תוהה, למשל, מתי והיכן למדת שטעויות הן פתאליות, הרסניות? אני מתארת לעצמי שחיית בסביבה שבה על טעויות שילמו ביוקר, ואני יכולה לדמיין שהיית חרד מ"לעשות את הדבר הלא נכון". בדומה, אני שומעת שכנראה יש חלקים בתוכך שנחשבו ל"לא ראויים", "לא מספיק טובים", מעוררי דחייה. אלה הם קצות חוטים לשאלות שאתה מעלה, ואני מציעה לך להעזר באיש מקצוע כדי להבין אותם יותר לעומק ולאפשר לך לאמץ תובנות, הרגשות ותפיסות חדשות על עצמך ועל העולם, ולהנות מההשגים שכנראה יש באמתחתך. בהצלחה, מלי.

זה צריך להגיע לטיפול באמת.. בינתיים יש את ההארות העצמיות האלה מדי פעם שלרגע מסנוורות לטובה, גם אם "תחושת החולי" נשארת, אם כי נדמה לי שלא באותה עצמה כמו מקודם.. תודה.

דוד אולי יש לך הסבר למה שקורה היום בפורום - כלבים, חרדונים מצויים...ממש גן חיות פה. כל עוד לא תכניס לכאן חיות טורפות אני בסדר :-). אגב, בדקת שכולם מחוסנים? בץ

שלום לצב הים נכון, היה יום חייתי היום..אבל כל צב מוזמן לכאן ללא חשש, בקצב שלו, עם שיריון או בלי. אני מבטיח הגנה בפורום מפני חיות טורפות מכל סוג שהוא.. להתראות דוד

את בסדר..??????

נגרה פה למטה מתחת ל"שקט"....גם אני לא ראיתי אותה ים זמן נילי מה איתך?

נילי לא אני לא בסדר. תודה על הדאגה. הרשיתי לעצמי לענות בכנות לשאלתך. וכמובן, מה שלומך? באמת. negra

ת'אמת, אין לי בדיוק מילים. לפחות לא ברגע זה. יש יותר מידי הרבה סערות, יותר מידי שאלות, תהיות. הכל כואב הכל צורם הכל חד הכל חותך ועם זאת יש רגעים בו אני כן מסכימה לטפל בעצמי. זה שונה לי, זה מפחיד לי. התקדמות רק לכאורה. (?) שום דבר לא יקח ממני את הכאב הקיומי הכאוטי שאני. הבלתי נסבל הזה. ואז, שוב אני מוצאת את עצמי שואלת.. ל מ ה???????? לכל הרוחות, ל-מ-ה???????????? שאלה, שנדונה מראש לכשלון. כמו הרבה דברים אחרים. ~נילי~

אני דואגת לשתיכן!!!!!!!!!!!!!!!

אף פעם לא היה לי דיכאון יום הולדת... תמיד עובר ממש בקלות, אפילו די בכיף.. גם כשאני לא מגלה לאף אחד, כיף לי להרגיש יומולדת עם עצמי הפעם זה שונה.. :-( כל היום רק מניתי באזני עצמי כמה אני לא מספיק טובה בכמעט כל דבר שחשבתי עליו וכמה אין לי סיכוי. יום שלם של "אין לך סיכוי" זה לא כיף גדול.. ממש לא יכולה לחכות כבר למחר... כיף חיים (צרות של מפונקים "יומולדת"...*&^$#@%!!*&#@ !!! כמה אלימות יכולה להתחבא בתוך ביישן אחד)..

שלום " " הודעה עצובה שלחת..ועדיין, חשוב לי לומר לך שיום ההולדת הוא אכן יום שלא פעם מעורר רגשות של דכדוך ועצב, ומעודד התמקדות דווקא במה שחסר, במקום ביש..זהו יום שכמעט מזמין גם את החלק הזה..ניתן אכן להתנחם בכך שמחר הוא יום חדש, ושבימי ההולדת הבאים, אולי תשובי לתחושת הכיף ולהתבוננות דווקא בדברים בהם את טובה ושבהם כבר הצלחת לעשות דבר או שניים.. להתראות, ולמרות הכל - מזל טוב! דוד

צאצא של חורף יקר, בבוקרו של יום, לא בטוחה אם אדבר לעניין בכלל, אנסה לגשש, אולי זו הספרה החדשה שרואים מקדימה, אולי זה קשור למשאלות של קרבה וביחד ונוכחות והמשכיות ומשמעות, דווקא חושבת, בטוחה כמעט, שישנן בפנים ציפיות, תקוות, כאלה נפחיות ובהמוניהן, שיש להם נטייה להיערם ביום אחד עם תאריך מיוחד, כי לימדוני להבין, שזה מה שמזמין אותם, את הייאוש ואת הבלתי נסבלות וגם מזמין את כוח המחץ המוכר במלוא הדרו. אולי לכבוד היומולדת, כמתנה, אפשר להיזכר גם שיש טיפול אמיתי טוב וקרוב כזה שיכול לעזור להגשים חלק מאותן משאלות ביחד (איזה פחד) גם אם נדמה שמאוחר יחסית, ומה שיקרה אינו כפי שהיה יכול להיות אלמלא... אז אלחש בעדינות "יומולדת לך, ילדה יפה " ילדה, כן, עדיין גם ילדה. לפחות ילדה במובן זה שיש בה רעננות וגמישות ויש לה לאן לצמוח. קפיצה מפחידה בגיל, המממ... אני מקווה שגם מלי, מטפלים, ומטפלות וקרובים אחרים יסייעו להחזיק תקוות כאשר הן קצת נשמטות, והי, תמיד ניתן לסנן שיחות (תופעה שמורה במיוחד ל"רגזני" יומולדת), אבל בכל זאת אני מקווה שהיום תאפשרי בכל זאת, תני צ'אנס, אולי תופתעי, ואולי בסוף גם תצליחי להרגיש באיזה מקום בפנים שאת לא רוצה שהיום יסתיים... למען החיים

תודה... תודה שזיהית, תודה שהגבת.. אתמול היה משבר גדול. כל היום החזקתי חזק ובערב צנחתי למיטה מוקדם מאוד וקיויתי (אבל לא באמת) לא להתעורר ליום החדש, שבו כבר אהיה גדולה באמת. אז זה היום, היום הגדול.. תמיד אני מחכה לו קצת, מרגישה חגיגית כאילו זה היום "שלי" שכולם נכנסים אליו בלי לדעת שהם מבקרים בכלל ביום שלי.. :-) אפילו רק המחשבה הזאת משמחת אותי בדרך כלל... אבל הפעם זה שונה והמעבר לגיל החדש קצת מעציב אותי. מרגישה סוג של Game Over איכשהו.. הרוב מסביבי כבר במקום אחר, ילדים ומשפחה, כריזמטיים או כריזמטיים למחצה, ולי זה לא כל כך מצליח.. מאכזבת את עצמי. ויש ימים, כמו ביומולדת, שקשה במיוחד לחייך כשמסביב מדברים רק על חתונות ולידות. ויש דברים שלא ישתנו לעולם, ולא חשוב כמה אני רוצה להתקדם ולהיות במעמד קצת שונה. בעבודה למשל, חוסר ביטחון גדול מדיי תמיד ילווה אותי, כנראה. כמו לנסוע עם מקלות בגלגלים.. גם אם אני לא עומדת במקום וכן מתקדמת קדימה, זה פשוט לא אותו דבר. יש ימים שזה קשה במיוחד.. שהפחד על שאולי לא הבנתי מה צריך לעשות ואולי לא הייתי בסדר, ואולי אומרים מאחורי גבי דברים אחרים ממה שאומרים לפני בטני.. יש ימים שזה קשה.. רק עצם העובדה שאלה מחשבות שאני חושבת יכולה להביא אותי לדמעות.. סוג של רחמים עצמיים אולי.. מאוד לא נעים. לא מצליחה לקבל החלטות חשובות כבר מלא שנים... ממשיכה להתגלגל, אבל יש ימים כאלה, את מאוד צודקת, שבו המאזן נעשה בצורה חדה מאוד. בלי לב וסלחנות מוערמים כל המינוסים והחוסרים, ונשכחים הפלוסים וברגע אחד נשמע הדנדון האלים של המאזניים הנוטות לצד אחד ובעקבותיו הצליל הצורם של Game over ואני לא באמת מבוגרת עכשו, ושום דבר לא השתנה משלשום... לא יודעת... מייאש להיות בן ל. ... כי כל פעם שאני גם קצת ילדה אני מצליפה בי, לפעמים חצי הצלפה לפעמים הצלפה שלמה. ואני קצת ילדה הרבה פעמים... חלק מהזמן סתם כי לא נעים לי להיות החלטית ובטוחה בעצמה וחלק מהזמן כי אני לא מסוגלת להיות כזאת. ואולי זה אותו הדבר בעצם. לפעמים בא לי להיות החלטית, עניינית, יבשה, חסרת חוש הומור. לא להיות נחמדה, לא לעורר חיוכים באחרים, לא לספוג שום דבר. לחתור קדימה כל הזמן. פשוט לעבוד. נטו לעבוד. ואני גם חושבת על אמא שלי, שפתאום יש לה ילדה בת 30 וגם זה תוך שנייה מביא אותי לדמעות.. כאילו כואבת במקומה את השינוי הזה, שכבר אין לה ילדה קטנה של אמא.. ואז כואבת קצת על עצמי, שאני מתקשה לכאוב את שלי בלי לכאוב את גם את שלה. שזה כל כך מובנה כבר.. אולי דווקא צריך לשמוח על קשר כזה? ... (מנסה לחשוב בקול).. לא יודעת.. לפעמים חבל לי שתמיד אהיה אני.. שאין אפשרות לגוון קצת.. אני חושבת שרוב הזמן אני די בסדר.. אני גם מכירה אותי יותר ויותר טוב עם הזמן וקל יותר לעבוד עם המוכר, אבל לפעמים, פעם בכמה זמן, אני מרגישה שחבל לעבור חיים שלמים ולהיות רק אתה. שזה בזבוז גדול. חבל שאי אפשר להיות עוד דברים לפעמים. ולא באופן התפתחותי ומדורג, אלא בבום. כמו לעלות על מתקן, גלגל ענק למשל, או הכסאות המעופפים, וכעבור זמן לרדת ממנו. אני סתם מקשקשת... חבל שהזמן זז רק קדימה ושאי אפשר לזוז איתו לאן שרוצים לפעמים. לחזור להיות ילדה קטנה לשבוע. אולי להעיז שם קצת-קצת יותר. להציץ הצצה חטופה באני-אמא, רק כדי להירגע קצת.. לדעת שזו אופציה אפשרית.. שזה לא יושב עליי מצחיק.. חבל שמכאן אני רק אגדל ואגדל ויהיה פחות זמן לעצור רגע.. סתם לשכב באמצע שדה, להתבונן בעננים ולספר בקול סיפורים בלי ששמים לב.. לתת לזמן לעבור בלי לספור אותו. מכאן הזמן יזוז יותר ויותר מהר, ובעוד שבוע אתעורר ואהיה בת 35, עוד שבועיים אהיה בת 40. הייתי רוצה להחליש קצת את עיני הזקנה שלי, שלפעמים מביטות בעולם כאילו מפרספקטיבה של בת 70.. שכולם סביבי בגיל של ילדיי. שאני מביטה בהכל וחושבת שחבל שלא הספקתי גם... אני כותבת מפוזר, וחבל שאני בכלל כותבת... (אבל ככה יצא..) חבל שאני מרגישה צורך להסביר ולהתנצל.. זה לא סוף העולם, בסך הכל יומולדת.. והיום כבר הרבה יותר טוב מאתמול בדרום ובצפון פגזים ואני עסוקה בעולם הקטן שלי, כאילו כרגיל.. זה לא בדיוק כך, אבל אני בכל זאת מתנצלת אם כך נראה.. לא רציתי לכתוב. אני חושבת שכתבתי בלי אינטראקציה היום. (זה מורגש?) מצחיק.. בשאלה הקטנה הזו יצרתי אינטראקציה.. טוב. אני משעממת את עצמי בהודעה הזו, אז אסיים ואלך. אני

http://www.youtube.com/watch?v=ewRdf9GWuSo&feature=related

שלום לאנטי-אנטיוכוס ראיתי שצירפת קטע של כריס רוק, אבל לצערי לא הצלחתי לשמוע את הדיבור בו. מקווה שאחרים יצליחו. אני מתאר לעצמי שמדובר במשהו מצחיק - וצחוק הוא אחד מדרכי ההתמודדות המוצלחים ביותר, ולא משהו שיזיק לנו בימים אלה..כך שגם מבלי לשמוע את תוכן הקטע - תודה. להתראות דוד

בהמשך לשאלתי מאתמול...ובתגובה לתשובתך - למה אתה לא אומר משהו ממשי.........תמיד תשובות של פסיכולוגים הן עמומות ויש להן תכונות של בומרנג..ציינתי שדיברנו והיא יודעת והכל.אבל אין מוצא.האם לדעתך יש צדק בדבריי וייתכן שהיזדקקות כזו צריכה להיות אזהרה ורומזת שהקשר פוגע בי? והאם אפשרי שהיא תיחלש? ומה אפשר לעשות שיהיה קל יותר?נסבל?

שלום לאחת אני מבין שתשובתי לא הייתה לרוחך וכנראה גם די הרגיזה אותך. עדיין, התשובה שלי לא השתנתה ולא מצאתי בינתיים תשובות ברורות יותר או כיוון שאני יכול לומר לך ללכת בו. המומלץ, בעיני, הוא לנסות ולבחון את הקשיים בתוך הקשר הטיפולי, ובתוכו גם למצוא את התשובות לשאלותייך. לא נשמע לי שאת נמצאת כרגע בסכנה כלשהי מבחינת הקשר, אבל איך אני יכול לדעת בוודאות? מי שיכולות לדעת טוב ביותר הן את והיא, ומכאן באה ההמלצה שלי להחזיר את הדברים לטיפול. ואני מקווה שמתוך הדיבור על הקושי, על ההתלבטויות והחששות, עם הזמן גם הן יהפכו קלות ונסבלות יותר. להתראות דוד

כבר הרבה זמן לא היה רגוע ככה... הבנתי שזה לא עצם הביטול של הפגישה ההיא, מיום ראשון. זה היה יותר מזה. כל ההתנהלות העקומה שלה. ואולי יותר מזה... כמו כלי קשת שנותר עם מיתר אחד, ולבסוף גם זה פקע... אז את המנגינה הזו דווקא אפשר להפסיק. זה היה חיוני יותר מאוויר. הבנתי גם, שמה שקרה ביום שני היה מעין פרובוקציה מצידה, נסיון לסחוט ממני תגובה... כמו שכתבתי במשמרת של דרור - היא התקשרה אליי בבוקר, בשעה שהיא יודעת(!) שאני ישנה ושהנייד שלי מושתק... מן הסתם לא עניתי לה... (יתרה מזאת, אני תחת השפעת התרופות... אפילו האזעקות לא מעירות אותי... אם לא ייפול לי גראד על הראש, לא אתעורר... ) אז במקום לתת לי צ'אנס להתעורר ולראות שהיא התקשרה, היא פשוט התקשרה לאמא שלי... ברור שכעסתי כששמעתי את זה מאמא שלי... אבל התאפקתי, לא יצרתי איתה קשר... בדיעבד הבנתי שלזה היא חיכתה - שאצור איתה קשר, אפילו כועס... אבל החלטתי להתעלם ממנה. חייבת מנוחה מוחלטת. ספגתי כל-כך הרבה בחודשים האחרונים ו... די. לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת לסבול יותר את כל הכשלים שלה. את כל המקומות שבהם היא לא מסוגלת להכיל יותר. שהיא מתפרצת עליי (עם או בלי סיבות). נכון שהיא אנושית ומותר לה לטעות... אבל... כמה?! ואיך?! אז לפגישה של אתמול לא הגעתי. אני לא מתכוונת להגיע יותר. לא מסוגלת לראות אותה, לשמוע אותה/ממנה. כלום. הסאה גדושה כבר מעל ומעבר... הקש ששבר את גב הגמל הגיע כבר מזמן, אבל השתדלתי להתגבר ולנסות להמשיך בכל זאת... המיתר שפקע סדק משהו הרבה יותר מהותי. משהו עמוק בפנים. ואני חייבת לציין, שלמרות זאת, מאז שהחלטתי להתעלם יותר רגוע לי. סוף-סוף קצת שקט. בלי המנגינה ההיא, שכבר לא נשמעה כמו לחן מוכר, אלא דיסוננס צורמני שמכאיב באוזניים.

שלום לך נשמע שאת בתקופה עמוסה ורבת התרחשויות, שחלקה מתרחש מול המטפלת, חלק שתואר במשמרות קודמות, שאינן שלי. אינני יודע בדיוק מה העניין, אבל התחושה העוברת אליי היא בעיקר של כאב, הדיסוננס הצורמני הזה שצורם באוזניים ומכאיב בלב. יש גם פעמים כאלה, של יציאה מקצב, של אובדן המנגינה. שוב, מבלי להכיר את כל התמונה, ההמלצה שלי, בדרך-כלל, היא לנסות להתחבר מחדש, למצוא יחד את הזמזום המשותף, את המנגינה המוכרת, השומרת, שלעיתים באמת יכולה להתגלגל למשהו פחות נעים ומוכר. להתראות דוד

לא, לא... זה בדיוק העניין דוד... שום כאב עכשיו, רק שלווה שהיתה חסרה לי הרבה זמן, ביחס לטיפול ואליה... כמה שניסיתי להחזיק מעמד, לפעמים - כידוע - בשביל שתינו... אבל לא עוד. החלטתי לשחרר את עצמי מהעול הזה. עייפות החומר כנראה. ראיתי דברים שקורסים כתוצאה מעייפות החומר... ותחזוקה לא נכונה... שילוב קטלני למדי. אני לא אטען בהתלהבות רבה שיותר טוב לי עכשיו. אבל הוקל לי. כל כל הוקל לי, שאני מצטערת רק על דבר אחד - שלא עשיתי את ה-CUT הזה מוקדם יותר! ואולי זו אופוריה ראשונית שתחלוף מתישהו... אבל עד אז... עד אז אני מברכת על השקט הזה.

דוד, קצת הרבה לא נעים לי לכתוב על הקורה אותי כשאנשים לוקים בחרדה יומיומית וחיילנו פוגשים את הפחד מהמוות ואת המוות עצמו. אך הנה אני, פה, כן מביאה עצמי בשקט הרועש שלי. מצבי רע מתמיד לא יודעת לכתוב לך את המילים הנכונות כדי להיעזר. לפני שבועיים דיברנו (אני ואיש השעה)על הפסקת הטיפול, החלטתי לסיים את הטיפול ואז לסיים את חיי, המטפל שלי יקר לי מדי מכדי למות לו בתוך הטיפול. לאחר הפגישה ה – לכאורה אחרונה החלטנו שנמשיך בטיפול. דיברנו על כך שאני במצב אובדני ביותר, דיברנו על אפשרות להתערבות תרופתית, באחד הערבים השבוע כשהרגשתי על ערש דווי סימסתי לו שקיימתי יחסי מין מגיל שש. בפגישה שלאחר הסמס הרגשתי כה מבויישת ומלוכלכת – שאמרתי לו שהסמס היה שיקרי ושככל הנראה אפשר והייתי קצת פסיכוטית. האמת היא דוד שהסמס לא שיקרי, פשוט הרגשתי מולו כל כך אחרת, הרגשתי לא שווה, חולה, מלוכלכת שהעדפתי את העיניים שלו, את המבט שקדם לסמס. אפשר ותגיד שהמבט הוא פרשנות פנימית שלי-אולי, ובכל זאת לא יכולה לחשוב עליו חושב עלי את מה שאני חושבת על עצמי. אמרתי לו שחושבת על המוות 24/7 (יש רשת כזו לא?) נעים לי - עד כמה שאפשר להגיד נעים, שהוא לא פועל מהחרדות שלו ומסוגל לאפשר לי לדבר על המוות בלי סייגים. מה שבעצם רציתי לשאול הוא כלום, סתם רציתי להניח פה את הבלבול. כמה טיפשי וחולני יהיה זה לומר לו שבעצם לא שיקרתי והשקר הוא כשאמרתי ששיקרתי....גם כך השפיות לא ממש בשפע לאחרונה. האמת היא דוד שלא נראה לי שהוא האמין לסמס, בתחושה שלי שהוא לא מאמין למילה שאני אומרת, גם אני לא ממש מאמינה לו כשהוא נראה מכוונן ומגויס באמפטיה שלו. דיברנו על כך שאם אני מרגישה שאני מסוכנת לעצמי אז להתקשר אליו, בעבר יכולתי לעשות שימוש בהצעה הזו, כיום גם כשאני מרחק קפיצה לכביש – מתה מבושה להיעזר בו, בראשי חושבת על כמה אני פתטית, חלשה ואבסורדית ועד כמה לעזאזל אין לי זכות להפריע לו בחייו. ובתוך כל זה שכחתי לשאול לשלומך. negra

אוי נגרה.. מילים קשות.. קשות מאוד אפילו.. אבל את פה.. מה זה אומר..? (בעדינות, רטורית כמובן..) ... .. . אין הרבה מילים להוסיף.. היי חזקה עד כמה שאפשר.. ~נילי~

בנות..... ----------------------------------------------------------------------------------------- איזו תמיכה מחמם את הלב! דווקא נילי נגרה ושרית עם כל הכאב מחזקות זו את זו... נעים ועצוב לקרוא אתכן! ----------------------------------------------------------------------------------------

שלום negra מבין הדברים שאת כותבת, אני נאחז בעיקר בתיאור הקשר בינך לאיש השעות השלך. קשר במובן הכמעט קונקרטי, כי לפי תיאורך נשמע שהטיפול קושר אותך לחיים, מהווה מעין חבל מחזיק גם ברגעים בהם הפיתוי לקפוץ הלאה הוא גדול מנשוא. וזו אסוציאציה פרטית שלי, אבל אני חושב על חבל טבור - הדבר היקר הזה שמחזיק את העובר מחובר לחיים ומלווה אותו עד לשלב הלידה, אז הוא יכול להינתק ממנו ולפגוש מבט קרוב לראשונה בחייו. אולי אסוציאציה לא קשורה, כנראה מוגזמת, אבל היא עלתה בי ברגע זה..את כותבת על עוד דברים משמעותיים, שמקומם בתוך הטיפול ובוודאי הם מעוררים רמה גבוהה כל-כך של כאב וחרדה שאין פלא שהם מקשים עליך להיפגש עם המבט ודוחפים אותך הלאה. אבל משהו עדיין מחבר ביניכם, והמשהו הזה נשמע לי בעל חשיבות רבה מאוד. ועוד מילה - את כותבת על כך שהוא לא פועל מהחרדות שלו ומאפשר לדבר על המוות. בפורום, לעומת זאת, נראה לי שיכולת ההכלה היא בכל זאת מוגבלת יותר ולכן נאלצתי למחוק חלק מדברייך, כפי שבווודאי שמת לב. חבל לי על כך, אבל אני מקווה שתוכלי בכל-זאת להמשיך ולהביא מעולמך - גם פה וגם למיכל המוצע לך בטיפול. אני בסדר, אגב. תודה על השאלה. להתראות דוד

דוד..... מהתשובה שלך לנגרה..... אפשר לראות התייחסות רק למטפל הקסום שלה ומה איתה?

דוד, תודה על ההשקעה והמחשבה בתשובתך. האסוציאציה אינה מוגזמת אם כי הייתי מתייחסת אליה בהקשר אופטימי פחות. לבסוף, אכן, לא היה ראוי להביא הנה את מה שמחקת , נראה כי שכחתי לרגע שיש כאן צופים נוספים. שבת טובה negra

אויי נגרה יקרה , מה אומר ?.. מה אומר שלא נאמר ?... המחשבה הראשונה שעולה בי היא של אופפפ אחד גדול .. אני יכולה להושיט לך יד .. ולחבק חזק חזק ...ואולי לבכות יחד איתך .. ככ כואב לקרוא את המצב הסיזיפי הזה בחייך.. לא יודעת מה להגיד .. מלבד .. שאני באמת קוראת אותך (תמיד) , כאן איתך , גם אם בשקט... גמאני .. חצי רגל כאן .. חצי בעולם אחר .. (ולא .. עולם לא ורוד)..מבעבעת כולי .. אולי אכתוב למלי מאוחר יותר .. כי עוד מעט הטיפול .. והרעש שבחוצ מול הכאילו שקט בתוכי כואבים לי ככ.. והמילים נתקעות, מקווה שתחושי טוב יותר ופחות מפורקת.. בחיי שמקווה .. אני דואגת לך .. שלך , שרית