פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור שלום רב שוב, בהמשך להודעתי מקודם, בנוגע להמלצה על מטפל, הרי יתכן וכי למטופל אחד היו קשר וכימיה טובים עם מטפלו ולאחר לא, אז האם כדי לסמוך על המלצה כזו או אחרת? תודה.

שלום אהוד דרור לא נמצא כאן היום, כך שברשותך אענה על השאלה במקומו. באופן כללי, מניסיוני, הטוב ביותר הוא לבחור מטפל לפי המלצה אישית. ועם זאת, אפשר להתייחס להמלצה זאת על בסיס "כבדהו וחשדהו". מטפלים שונים מתאימים לאנשים שונים, ואכן מי שהתאים לאחד לא בהכרח יתאים לשני. אני מציע לך לבחור לפי המלצה, במידה ויש לך אחת, ובפגישות הראשונות לבדוק עם עצמך ועם המטפל עד כמה אתה מרגיש שם בנוח והאם אתה מרגיש שהגעת למקום הנכון עבורך. בהצלחה דוד

אם אתה מחפש מטפל בתל אביב ההמלצה שלי היא דוד ג'קסון בפתח תקווה דרור שטרנברג בצפון (חיפה) מלי מרקיביץ שלושתם מנהלים את הפורום והכרטיסים שלהם מופיעים כשלוחצים על שמם בהצלחה

מצד אחד של העמוד יש פרסומת להשתלת שיער ומצד שני של העמוד יש פרסומת להסרת שיער, מה שבטוח בהחלט לא נעים לראות מטושטש ומחריש לשמוע את הפרסומת של הדים, תתגעגע לפרסומות?

אלמלא היית אומר/ת לא הייתי שמה לב בכלל לכל הפרסומות האלה...

שלום לכותבת אולי קצת קלישאתי מצידי, אבל אני לא יכול שלא לחשוב על הפרסומות האלה בקונטקסט של התקופה בפורום - משהו חדש, שמתחיל, ואז משהו שנושר ומסתיים. ואני חושב שהשאלה היא האם הפורום היה לי נעים? האם אתגעגע? והתשובה היא בהחלט כן. אני מרגיש שגדלתי יחד עם הפורום וקשה יהיה לי לעזוב אותו. זהו חלק מתהליך טבעי, ובכל זאת עדיין כואב, ובהחלט אתגעגע. להתראות דוד

אני חושבת שממש מיציתי את קרנבל הפרידה הזה.. מוגזם ומתיש

מתיש אומנם אך הכרחי לחלוטין.

שלום לכן, אז הנה זה מתחיל בשבילי, המשמרת האחרונה.. ואולי מתאים במיוחד להתייחס בהודעה הראשונה בה לשתי ההודעות הללו, שמייצגות, לכאורה, השקפה מנוגדת על תהליך הסיום - מצד אחד המאיסה בכך, וההרגשה של משהו שכבר עובד ודובר יתר על המידה, ומהצד השני, המחשבה כי למרות הקושי יש משמעות לעיבוד ולעיבוד החוזר, כחלק מתהליך נכון וכמחשבה על העתיד לבוא. אני כותב לכאורה, כי אני חושב שאלה שני קולות ששייכים לרבים בפורום, ואני מניח שכל אחת מהכותבות גם מרגישה משהו ממה שכתבה חברתה. גם זה וגם זה קול לגיטימי ותחושה לגיטימית, וחשוב בעיני שכל אחד יביע את אשר על לבו ואת המקום בו הפרידה הזו פוגשת אותו/ה ברגע מסויים זה. להתראות דוד

חבל לי שהמקום הזה לא יהיה בשבילי כשאתה פה דרור. חבל כי הוא אמיתי יותר מהמציאות שלי. תודה על מה שנתת.

שלום לך, את כותבת עליי אבל לא מרגיש לי נכון להתעלם מההרגשה שלך שהמקום הזה מציאותי לך יותר מהמציאות שלך. לא ברור לי מדוע המציאות שלך נדמית לך פחות אמיתית. מה יש בה שגורם לך להרגיש כך. אבל האם את יכולה לחשוב מה היה כאן בפורום שאיפשר לך להרגיש כך. האם משהו מזה יכול להיות גם במציאות שלך. האם זה קשור לאנונימיות שכאן המאפשרת לך לגלות יותר ויותר מעצמך? זהו רק ניחוש פרוע אבל אם כן, הייתי מנסה לחשוב שזהו שלב בתהליך של חשיפה מעצמך, בתחילה בתנאים מאוד מוגנים ובהמשך בתנאים פחות ופחות מוגנים עד שזה ירגיש לך יותר ויותר אמיתי. דרור

למה אני פוחדת לחשוב שאילו היו משאירים את הפורום הזה פתוח אחרי העזיבה שלכם, היה פה בלגן נוראי? אני פרנואידית שחוששת שכמה תוקפניים אורבים לכל אלה שהסתתרו תחת הסינר של אמא וקיבלו כאן הגנת יתר. אחרי שלא תהיו כאן הם יצאו מהמחבוא. זה מרגיש מתחיל לצוף.

גם חושבת כמוך, יכולה לקוות שהמנהלים היקרים יסננו את הרוע עד לכתם. וישאירו לנו פורום נקי כמו שהיה.בלי הכתמות

כ שלום, החשש לך מובן, הוא נוגע בשאלה מה יהיה כאן אחרי. מי ישמור מי יגן. אני לא יודע שום דבר בוודאות אבל תחושת בטן אומרת לי שהפורום התבגר במובנים רבים גם בכבוד ההדדי וגם ביכולת לעמוד ולשרוד התקפות. דרור

כמעט ושכחתי שלום

תודה ושלום גם לך, דרור

דרור היקר, בשבועיים האחרונים התעצבנתי וכעסתי , נעלבתי וגם רציתי לברוח , הרגשתי מבולבלת ככ מאז הודעת הפרידה שלך , הרגשתי חסרת אונים, מיואשת, מפוחדת מאוכזבת .. ושוב לבד... מנסה להביא את עצמי לכאן עכשיו בפעם האחרונה מולך ..כשהרגשות האלה שהעלתי לא מעט ..מעט מעומעמים בי , מנסה להיות פה לידך, לצאת מ"הקונכייה" הסוגרת הזו ..של המילים הכועסות .. מנסה לשנות את "בסיס הנתונים " הקשה הזה שנצרב לי בראש בכדי לרכך את הפרידה הזו בתוכי ממך, חוששני שאין ברירה , הגיעה העת להפרד .. למרות הכאב ..:-( אי אפשר יותר להתחמק. אומצ- הרבה אומץ במילים מתוכי נדרש ממני להיות כאן מולך עכשיו.. אתה יודע דרור , אני נזכרת שנתיים אחורה ..איך ישבתי בתוך "ביתי הנעול" ..כשבתוכי הייתה סערה עצומה ומבול.. עטופה בשתיקות וסודות, בעולם פנימי מלא אכזבות ..במחשבות על עוד לילה שמחכה לי ..על זה שפגע בי ..ועל חוסר הרצון שלי לחיות .. כמו ילדה קטנה ובודדה ניסתי לברוח למקום אחר .רגשות ותחושות של פחד , אימה , ושתיקה איומה ..הובילו אותי אל המחשב .. ואל הפורומ הזה שבניתם.הגעתי לכאן .. ופגשתי בכם אנשים מיוחדים ..שקיבלו אותי בהבנה והכלה שהרגישו ככ אמיתיים .. התחלתי לדבר אל ליאת ואלייך .. סיפרתי על תחושות וכאב ..הייתם עבורי בימי ראשון וחמישי .. אנשי טיפול והחזקה עצומה בתהליך המורכב הזה שלי . בהתחלה ככ חששתי .. לספר את סודות הלב .אבל נזכרת איך..אמרתי כאן ש.."אין לי תקווה ..אני אפס /לא שווה ..אחרי האונס האכזרי שבי נעשה ..." אחכ עוד גיליתי על הפגיעה בבית ..אמרתי ש.."אני חלשה ולא אצליח לקום הנפילה ..הגדולה".. ואתם אמרתם מבלי להכיר באמת .. "איזה שטויות ..יש בך המון כוחות ..את חזקה , ואסור לוותר ..ביחד עם המטפל שלך את הגשר המסוכן תחצי .. אל תדאגי " אני רק רציתי לוותר , למות ..ואתם ניסיתם בכל הזדמנות ..לתת בי עוד כח , תקווה .. נזכרת איך בכיתי במילים ..ואמרתי " אתם בכלל לא מבינים ..." "אתה לא מבינים .."איך זה לחיות עם ידיעה של אונס ופגיעה מינית ווכאב עמוק ככ בנפש, איך זה כל לילה מסיוטים לקום..מזכרונות שחרוטים בי ..ומשאירים לילות של פחדים , סודות , והמוון דמעותתת.... המשכתם לומר " הנה ,את כאן ..משתפת..את כבר לא לבד ..את רואה ??..אנחנו ממשיכים להיות איתך , ללוות ..את עוד תראי ימים טובים יותר" לקח לי המון זמן להבין שמהמקום הקשה שאני נמצאת,לא אצליח לקום לבד, לא אצליח להחלים בלי עזרת יד שתרים..ותוביל אותי אל חדר הטיפול כשהיאוש מושך. הושטתי יד ואת עזרתכם התחלתי לרצות לקבל ..למרות חוסר האמונה. שנתיים של ליווי יומיומי .. ובזכותכם אני עדיין כאן..בזכותם אני עדיין בטיפול !!!! ומתוך האיכשהו שקט שנמצא עכשיו בתוכי אני רוצה להעניק לך מתנה יקרה ממני של (((((תודה ענקית והערכה עמוקה אל מי שאתה ואל מה שעשית עבורי)))))))))) נתת לי להלחם קודם כל בעבור קרבה מיטיבה ואמונה ,אני מבינה היום שכמושגים אלו לא באים במקום הראשון אין איך להתקדם. זה לא יכול לבוא לפני שום דבר אחר בדרך לריפוי.בזכות הקרבה המיטיבה ותשומת לב שמעולם לא קיבלתי , הערכה מתמדת שלכם אליי הצלחתי לעבור עוד ועוד דרך.אני נזכרת איך שלחתי כאן מולך המון אותות מצוקה ואתה .. בכל סערת רגשות שהייתי - בחושך ובהרגשת הלבד - נתת לי להרגיש ככ ביחד. הפכת לאדם יקר ומשמעותי עבורי בשנתיים האלו, יצרת פינה חמה לכאב האינסופי שבי מידיי שבוע , הייתי כאן בנתינה אינסופית מעוררת התפעלות .עם לב חושב ועיינים מתבוננות כייוונת והובלת אותי להעיז ולהמשיך הלאה , בהמון אמפתיה וחמלה עידנת כאב בל יתואר, דרך נוכחותך הצלחתי לצמוח ,לבכות, להבין, לחוות להרגיש . תודה על בחירתך להיות נוכח כאן איתי מעל שנתיים ,הזוי איך הגעתי לכאן במקרה ונשארתי בזכותך כשליאת עזבה. תודה על הנגיעה המיוחדת בי ,על היכולת להרגיש איתי ובשבילי יחד למרות שעובר מסך ומפריד, הצלחת להיות חוויה מתקנת עבורי כדמות גברית ... !!!! לצד הדמות הגברית שריסקה את נפשי וגופי במשך שנים. בזכותך יצרתי מרחב עבודה מול איש השיחות שלי. תודה דרור שהצלחת לראות אותי ..להקשיב לי , גם אם פס הקול שלי נדם והמילים שלי כבר היו משעממות ולעוסות .. תודה שחילחלת לתוכי אמונה , אמפטיה ונוכחות מיטיבה מנסה לא להיות שוב "סקרנית" על עזיבתך הפתאומית ..על עזיבתם של מלי ודוד יחד איתך, מנסה לא להיות מבועתת, מנסה לראות אותך ולכבד את מה שנתת ויכולת עד לרגע זה , עם כל הקושי הגלום בפרידה זו מולך , מנסה לעמוד על שתי רגליי ולאחוז בקרקע הבטוחה שהכנת עבורי מול איש השיחות שלי. הלכת לצידי כאן במנהרת החושך בתוך סערה גם כשהאוניה כמעט נטרפה המשכת לכוון אותי .. לנטוע בי כח ותקווה להמשיך הלאה מנסה לשעוט קדימה בעיניים פעורות .. ולהחזיר לעצמי את כל האין שנלקח. עטופהה במילים ,באהבה ובדמעות של פרידה מקווה שאצליח להמשיך את דרכי מול איש השיחות היקר שלי . מקווה שאצליח להגיע איתו למרות הסערות בבטחה לבית החדש שלי . שולחת לך תדר של חיבוק מיוחד הכי אמיתי שאפשר ממני מכל הלב. תשמור על עצמך. מי ייתן ויהיה בך הכח תמיד לתת ולהעניק מעצמך לאחר כמו שעשית עבורי כאן . מכל הלב,,שרית

שרית שלום, בשבוע האחרון הבאת לכאן, ומולי שלל רגשות. תחושה של כעס, של ייאוש. רצון לשוב ולהסתגר, רצון להרים ידיים. אני בוחר לדבר דווקא על השבוע הזה כי בעיניי התהליך שעברת בו מייצג את התהליך שעברת בשנתיים האחרונות בפורום ובכלל. את מציינת שבפעמים רבות כתבת כאן על הייאוש הזה. הרצון להרים ידיים. הרגשת שאת זקוקה לדברים שלנו מחד ולאלו של המטפל שלך מאידך בכדי להחזיק מעמד. אבל השבוע, למרות הקושי הרב, הצלחת להביא לצד הכעס, הפגיעה וחוסר האונים גם אמירה חשובה - שאת מקווה ומאמינה שתצליחי להיאחז במה שיש עדיין. שלא תשקעי. התהליך הזה כל כך חשוב בעיני, ואני שמח על כך. אני גם מודה לך על הדברים החמים שלך זה לא מובן מאליו בעיני, דרור

היי דרור, קשה לי למצוא את המילים המתאימות לפרידה. כבר יותר משבוע אני מתכננת מה אכתוב. כבר יותר משבוע אני מנסה להבין את התגובות שלי לפרידה שלכם מהפורום. כבר יותר משבוע אני משכנעת את עצמי להתנהג בבגרות כלפי הפרידה. אז הנה אני כאן, באתי להיפרד. זה מעניין כמה הקשר הוירטואלי הזה משמעותי. לפעמים בחיים אנו מעריכים יותר משהו כאשר הוא פתאום חסר בחיינו. זה מדהים שקשר וירטואלי יכול להיות אפילו טיפולי. וכך הוא היה עבורי. הקשר הזה איתכם השתלב כל כך טוב עם הטיפול שלי. גם פה עברתי תהליכים חשובים עבורי. זוהי ההזדמנות להודות לך דרור באופן אישי. גם אם לא כתבתי כאן הרבה, הרי ביקרתי כאן מדי יום, ונהניתי כל כך לקרוא את תשובותייך. תמיד היה בי הביטחון, שבכל רגע אני יכולה לכתוב כאן, ותמיד הידיעה שאקבל מענה. והתשובות שלך המכילות כל כך הרבה הבנה, מיקוד, אכפתיות, רגישות, מקצועיות וסובלנות. לי הם עזרו במיוחד. זכורות לי מס' תשובות שלך, שהמילים שלהן היו בשבילי כאוויר לנשימה. אז... אם אפשר להודות על קשר שכזה. אני מודה לך מקרב לב על המאמץ, המסירות וההתייחסות. תודה שהיית כאן עבורי, שירה.

די לרגשנות הזו. חעעעעע, מה נסגר איתכם?

לא יכולתי לעבור פה ולא לשתוק על כזו ההערה. גם אם זו לא הדרך שלך, להביע רגשות, מדוע שזה יבוא על חשבון אחרים..? תנו לאנושות לחיות. על כל המשתמע מכך.

שירה שלום, לעיתים קרובות דברים חשובים קורים ללא ידיעה. כך הרגשתי מדברייך, הרגשתי כיצד את מספרת על תהליכים חשובים שעברת כאן עם הפורום ואולי גם בעזרת הפורום. תהליכים שמרגש אותי מאוד לשמוע שעברת, ושאולי את גם מייצגת עוד קהל רחב של קוראים שלא תמיד משתתפים פעילים אך מהווים חלק בלתי נפרד ממהות הפורום ומהסיבה שבגללה היה לי חשוב להיות מנהל בפורום הזה. אז תודה לך על הדברים הללו, ועל השיתוף המרגש הזה. דרור

מבקשת לבוא על קצה האצבעות, שלא 'להפריע' את הודעתה המרגשת של מלי, רק רציתי שתדע ש'נכנסת' לי לחלום אמש למרות שלא, למרות שכן- נפגשנו, לא מעט כאן. והתחושה שהייתה בחלום היא של קושי וכאב הפרידה, תחסר לי מאד דרור הענקת, רגשת, נכחת. המון המון תודה מאמינה שכל מפגש משמעותי חוזר אלינו, ממשיך להתרחש בתוכינו. הרבה טוב תמר

תמר שלום, את בוודאי לא מפריעה את הודעתה של מלי, ושמחתי ששיתפת אותי בהרגשתך גם בחלום- דבר לא קל לעשותו. גם אני מאמין שמפגשים משמעותיים מופנמים בתוכנו וממשיכים להיות משמעותיים. תודה על דברייך כאן בשבועיים האחרונים. דרור

שלום רב, אני כבן 24 ובכוונתי לפנות לטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון וחרדות. אני חושב שאני מרגיש ככה בגלל העבר שלי. מה קודם בסדר העדיפויות לפנייה לטיפול? שיטת טיפול שבה משתמש המטפל או הכימיה והקשר שיווצרו ביני לבין המטפל? האם עלי לקחת בחשבון את שיטת הטיפול לפני שאני פונה לטיפול ? אשמח לתשובה. תודה.

אהוד שלום, התלבטות לפני טיפול היא מובנת מאוד. יש גורמים רבים שהם לא וודאיים ולעיתים עד שלא מתחילים לא יודעים. אבל בעיני חשוב ראשית רמת המקצועיות של המטפל הידיעה שהוא מוסמך ואולי גם המלצה. לגבי כימיה קשה לדעת מראש ואני גם לא בטוח שזהו הדבר המרכזי. לגבי שיטת טיפוול נשמע לי שאתה יכול להפיק ממטפל בגישה פסיכודינמית והייתי ממליץ לך על שיטה זו. דרור

תתחילו לעזור לאנשים ולא להעצים את חווית ההתבכיינות הדביקה והלעיסה הזו עד דק. יש אנשים שצריכים עזרה, תהיו קונקרטיים ומעשיים. הדביקות הזו והרגשנות הזולה הזו שיכולה לפרנס מלודרמות רבות, נמאסו ומעוררות תחושת קבס. מעבר לכך, בהכירי היטב את מהלך החיים של הטיפול הפסיכולוגי, אני חושבת שאינכם יכולים לעזור באופן מעשי לאנשים, אלא בדיוק כמו פה, להעמיק את חווית ההתבכיינות והמירמור, לכן כל המילים שהושחתו כאן לריק, הן בגדר "אוננות ורבאלית" בלבד ותו לו. אני מקווה שהודעתי תועלה כאן כי מישהו צריך לשים לזה גבול ולא, אני לא לשייכת לעדר של הפגועים כאן מעזיבתכם, למעשה זו הפעם השניה שאני כותבת בפורום הזה.

אינפרנו שלום, אני מבין שהודעות מסויימות שנכתבו כאן הרגיזו אותך ותהיתי מה היה בהם שהעלה בך רוגז שכזה. שאלתי זו התחדדה לאחר שקראתי את הודעתך למטה, בה שמעתי אותך מעבירה מסר דומה, פגוע לא פחות. אבל שם גם שמעתי אותך מבין השורות, ואולי זה רק השמיעה שלי, מדברת על היכולת להיעזר אבל תוך הכרה בתנאים מסויימים. במגבלות מסויימות. שהפעולה הטיפולית יכולה להיות עצם ההכרה שהמטפל אינו כל יכול, אינו יכול להיות כל הזמן ובכל דרך ועדיין להפיק ממנו. אני אומר זאת, כי אני שומע אצלך לצד הכעס גם חלק נוסף - חלק הרוצה להרגיש שאת יכולה להיעזר שתוכלי לאפשר לעצמך למרות הקושי לבטא את הכעס אבל גם את הצורך שלך במישהו שיהיה איתך - מטפל או לא. דרור

היי דרור זאת לא באמת הודעת הפרידה שלי ממך. נראה לי שאני אחכה עוד, וכנראה שרק לקראת סיום המשמרת שלי אדע מה בדיוק מתנסח לי לכתוב ואיך אני מגיע לפרידה הזו משני השותפים הכל-כך נעימים ומוצלחים שהיו לי בניהול הפורום הזה (וזה עוד מבלי לכתוב על אלה שהיו פה קודם - גם לזה נגיע..). אבל בכל זאת היה חשוב לי לעבור פה לרגע, לעצור, ולהרים את הכובע לכבוד המנהל הוותיק ביותר בתקופה שלנו, ומי שתרם כל-כך הרבה מחשבות, רגשות ומאמץ לפורום, מי שהצליח במהלך תקופה כל-כך ארוכה לאצור ולהכיל את הפורום בתוכו. אז הנה אני מרים את הכובע - בעיני אתה שאקל רציני, רק שתדע - ואני מתרחק שוב, עד המפגש הבא.. דוד

אוי דוד, כמה קל זה להפרד בכאילו. גם מדרור וגם מאלו שהיו פה קודם...

שלום לך, את בהחלט תוכלי לפנות גם לדוד עם הדברים הללו, אבל רציתי רק לומר שאני לא מבין מדוע זה בכאילו. בעיני לפחות ניהול הפורום במשותף עם דוד ומלי הייתה חוויה ייחודית, שאני לא בטוח שתחזור על עצמה. אני לפחות חש צער על כך ובמובן הזה חש שהפרידה אמיתית לגמרי, דרור

אבל למה לכתוב לו כאן? אמרת מזמן שאתה מכיר אותו אישית, למה שלא תרים אליו טלפון ותדבר איתו אתה זקוק לקהל?

מסכימה לגמרי! עכשיו כל אחד מהם יגיד תודה למנהלים האחרים שהודו לו. מחר הרי דרור יקפוץ לכתוב לדוד במשמרת שלו תודה על הכל ודוד יענה לו, וגם מלי תבוא להגיד שלום לדוד וגם לה הוא יענה ויכתוב כמה כיף שהיא הצטרפה ואיזה יופי היה. וביום חמישי או שישי, דרור ודוד שוב יופיעו ושוב יגידו תודה רבה למלי על כל התרומה שלה ובלה בלה בלה, וגם היא תכתוב שוב מכתב סוחט דמעות על כמה היה לה נעים ומלמד איתם ואיזה כיף לכולם ביחד.. אוי... מתי זה כבר יגמר?? כמה אפשר? אני רק שמחה שיש 3 מנהלים ולא חמישה... גם שבועיים לא היו מספיקים לכל הסאגה הזאת.. מכירה בתרומה שלכם והכל, אבל זה מיצה את עצמו. [דוד, זה במקרה מחובר להודעה שלך, זה לא קשור אישית אליך]

פ שלום, את יכולה להפנות את השאלה גם לדוד שיהיה כאן מחר. אבל מבלי לדעת האם זו הייתה הסיבה או לא רציתי להזמין אותך למחשבה הכוללת בתוכה אפשרות אחרת מלבד צורך בקהל. הפרידה כאן מערבת בעיקרה פרידה בין משתתפי הפורום אלינו, המנהלים שעוזבים. אבל לצד זה חלק בלתי נפרד מהפורום וייחודו בעיני היה הקשר בין מנהלי הפורום. זה לא מובן מאליו בכל הנוגע לניהול משותף, אך כשזה מתאפשר זה יכול לתרום רבות. להתעלם מכך שזו גם ואני מדגיש גם פרידה של המנהלים אחד מהשני כמנהלים יכולה להיות החמצה. החמצה גם עבורינו כמנהלים וגם עבור משתתפי הפורום. אבל זו רק המחשבה שלי. דרור

דוד שלום, מה אומר? כהרגלך הדברים שלך נאמרים באותו שילוב מיוחד של הומור שאינו מבטל ואף מחדד את העומק שבדבריך, למרות שכדבריך היה זה רק משהו לא מגובש, הוא הצליח לגעת ועבורי לפחות היה במה שכתבת חשיבות רבה. תודה, דרור

דרור היקר. לא פשוט לי להיפרד ממך היום. אני מזכירה לעצמי שאני נפרדת ממך היום כמנהל פורום, ולא כחבר, ועם זאת, המעמד עצוב ומרגש. דרור יקר, אני רוצה להודות לך על כל המאמץ, ההשקעה, הרגישות והנחישות שהבאת לכאן בשהותך. עקבתי אחרייך ממושכות, בהתחלה מבחוץ, כקוראת, ואח"כ "מבפנים", כמנהלת פורום ושותפה לדרך. תמיד עוררת בי התפעלות בדרך שבה אתה חושב, תופס, חווה. יש משהו ברגישות ובמקצועיות הבלתי מתפשרת שבך שהצליח שוב ושוב לגרום לי השתאות. אני עדה לקושי של התפקיד שלקחת על עצמך, ויודעת כמה מסירות, מחויבות והקרבה, פיזית ונפשית, נדרשים. תמיד אצלך הייתה הרגשה שזה נעשה בקלות, כברור מאליו, מבלי לפקפק. בשבילי היית ועודך סמל למטפל החושב, המעמיק, הלא מוותר, לאחר ולעצמו. ועוד משהו קטן – לא תמיד יוצא לחברים לומר באופן הכי פשוט משהו על המשמעות של הקשר. אז הנה, בפרידה הזו אני מעיזה – אני חושבת שאתה אדם מלא קסם, שתמיד מצליח למצוא את נקודת המפגש שיש בה עומק ואותנטיות, מחד, אבל גם הרבה קלילות וצחוק, מאידך. מקווה שאתה לוקח מכאן, מהפורום, את כל הדברים היקרים שקיבלת – בעבר ועכשיו. שיהיה המון בהצלחה בכל המסעות והדרכים שתפנה. ואגב - אני יודעת שתצליח... שלך, מלי.

מלי שלום, לא קל לי לכתוב לך תגובה. חלק מזה אני מניח כי קשור לקושי לקבל מחמאות. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שזה לא פחות חשוב ולעיתים לא יותר קל מלקבל ביקורת. זה נכון שבמובנים רבים אנחנו לא נפרדים. אבל משיתוף הפעולה כמנהלי הפורום אנו כן.. וזה לא מובן מאליו. אני מוצא גם שאחרי הדברים שלך אין לי כל כך מה להוסיף לכן אומר לך רק תודה, היה לי חשוב, ובוודאי מרגש לקרוא את דברייך. דרור

שלום דרור, אתה בטח מבין כמה קשה למצוא מילים, אך החלטתי בכל זאת לא לפספס ולהתאמץ ולכתוב. קשה לכתוב כשסופים באים ומבלבלים, ומה לעשות, ככה זה, גם קרה כך שבמקביל, במציאות, התרחש בעולמי ממש לפני זמן קצר דבר מה מערער ומסיח דעת... אבל הנה, אני משתדלת בכל זאת לנסות להתנתק קצת מהמוטרדות ההיא, החשובה, ולנסות להתרכז גם במשהו נוסף. לא בהכרח סותר. אפילו משלים, הייתי אומרת. הנה, טרום פרידה, אני רוצה להשאיר משהו מכאן אצלי. לקחת לי. ובעצם, גם ההיפך. לתת. אז אני חושבת לי - מה אהבתי שהכרתי כאן, ממה התרשמתי במשמרות ראשית השבוע. חימם את לבי וריגש לראות, שלפעמים, בדרך העדינה שזה קרה, ובעיתוי מתאים, משהו קטנטן נחשף. אני זוכרת, למשל, מחשבות ותחושות קטנות עליהן סיפרת, דרור, עם החלטתה של ליאת להיפרד מאיתנו. אז, אמרתי לעצמי "הי, גם אתה איש, גם בך יש ילד...". לא יכולתי שלא להתייחס, אפילו הזכרתי זאת בפניך, בעת ההיא; זוכרת גם כמה מתשובותיך לאחרים, בעיקר בנוגע להתקשרות טיפולית, להכרה באכפתיות של המטפלים, ועל תחושת הרצף, שזוכרים אותך; אהבתי את האזכור של הכיוונונים הדקים בהקשר לניהול הפורום, החיפוש וההשתדלות להבין, לדייק; ואהבתי לראות אותך נחרץ ומגובש בדעתך. ואתה יודע, מבלי שיאמר, נראה לי, שמעבר לצניעות והשקט שלך, דרור, הקדשת המון, הרבה מעבר למה שניתן לראות כאן מעבר למסך. ולא, לא נראה שקל היה אל מול הסערות. אני חושבת לעצמי איך ספגת הודעות פוגעות, חלקן, לדעתי, ממש מוגזמות. לא הגיע לך (למרות שאני מניחה שאתה יודע שהן לא כוונו אליך אליך, ובכל זאת). אבל אני מקווה שלמרות הכל, מצאת סיפוק ולמדת הרבה דברים בשהות כאן. דברים שישמשו אותך בהמשך. ואתה יודע עוד משהו - ההודעה המשותפת שלכם בשבוע שעבר, גם היא סוג של חשיפה נוגעת. כזאת שנותנת לכם מקום. היא באמת ריגשה אותי ונגעה, לראות אתכם כבני אדם בשר ודם, עם צרכים משלהם ומגבלות. אמיתיים כאלה. אנשים שגם להם יש לב. אתם בני אדם על הכיפק, ולדעתי, גם צריך חתיכת אומץ כדי להשתתף בניהול של פורום פסיכולוגיה... בכל אופן, היה בי צד ששמח ונחה דעתו לקרוא את ההודעה ההיא. Whew סוף... משהו בוצע ויצא לפועל מחוץ לשיטוט והבחישה במרחבי המחשבות. וזה עושה גם קוואץ' לא קטן בלב... פרידה כאובדן אמרת, זה נכון... ועם זאת, עם הצער והכאב, בפגמי המציאות ניתן למצוא גם יופי רב ועניין. אולי במרחק זמן אחרי התאבלות קטנה כגדולה נמצא רעננות של המשך. כמעגלי החיים. ואני מאחלת גם לכולנו שבהדרגה נלמד לאסוף את עצמנו, להצליח לסגור קצת קצוות. שנוכל לתפור, לאגד ולהתחבר. ושנזכה לטיפול הטוב האפשרי עבורנו. לסיום, רוצה להתנצל ולבקש סליחה אם היו רגעים בהם הייתי כפוית טובה, אולי צריכה להתבייש בכמה שטויות שעשיתי, לא תמיד ראיתי את התמונה השלמה, אלא רק ממרחק זמן ושעות טיפול יכולתי להבחין יותר. אבל, גם יכולה להתגאות בדברים טובים שהשארתי, ומקווה שמישהו ראה והבין. מאחלת לכולכם מכל לבי התקדמות ועם הפנים בדרך הלאה. יישר כוח ותודות |מישהי של בוקר|

מישהי של בוקר שלום, האמת, נראה היה שהושקעה כל כך הרבה מחשבה וכוונה בדברייך, דיבור על העבר ועל ההווה. שיתוף מרגשותייך, כקוראת כמשתתפת. ובעיקר ניסיון למקד מה הרגשת כלפיי. רציתי לומר לך שמבחינתי הניסיון שלך הצליח - נגעת בי. הפרום הזה, ונוכחותך בו אכן היה מגוון עבורי, מלמד ולעיתים לא קל כפי שאמרת, גם אם הצלחתי לחשוב לעיתים שזה לא מכוון רק אליי. ולכן אני חושב שהנוכחות שלך לא הייתה שלמה אם היית מביאה רק חלקים "טובים" ושקטים, ללא חלקים אחרים. אני שמח שהצלחת להביא את שניהם ועדיין להרגיש שזה בסדר. ושוב, תודה על הדברים המרגשים שלך, דרור

הי דרור או אולי אני צריכה לומר, ביי דרור..אבל זה קשה מדי. בדר"כ בפרידות אני נעלמת, כאילו עוברת מעל זה. התקשתי גם לקרוא את הודעות הפרידה של שרית ונילי והבנות האחרות. אבל כשקראתי ככה ברפרוף, וגם את התשובות שלך אליהן, הרגשתי פתאום שאני מבינה למה כל כך קשה לי להיפרד..איכשהו וזו גם הייתה התחושה שלי כשכתבתי בפורום, שאני לא מצליחה להביא "קול ייחודי" משלי, ושאני לא מצליחה בכלל להיכנס ללב של המנהלים. כשהיה לי את המקום המיוחד שלי בטיפול, זה פחות צרב, אבל מאז שגם שם א ני מרגישה כל כך מחוקה, הפרידה הזו נעשתה כואבת במיוחד..כי אני עוזבת את הפורום הזה במין כמיהה לא ממומשת להיות חלק ממנו..איכשהו, אני לא בטוחה אפילו שהמנהלים ( ואתה ) זוכרים אותי..אולי זה לא נכון. אבל בכל אופן, אני רוצה לומר שלום, לך , וגם למלי ודוד, כי אתם כן נכנסתם לי ללב וגם שאר המשתתפות פה, ומאוד כואב לי שהמקום הזה בסוף השבוע כבר לא יהיה. אין לי איזה מילות חכמה לומר, מוצאת את עצמי בזמן האחרון עם כל כך הרבה תחושות ואפס מילים. אז מעדיפה כבר לשלוח לך חיבוק. מקווה שבכל מקום שתגיע אליו, תמצא בית כזה תודה על הכל אופיר

מה קשה? מה קורה לכם עם ההיסטריה שכאן? ילא עוד פורום , שעומד להסגר, צאו החוצה לעולם האמיתי לנשום אויר

שלום לך, גם זו דרך להתמודד עם פרידה. וכל אחד מתמודד עמה בדרך שלו. עבור חלק עדיפה ההתעלמות, עבור חלק עדיף לבטל את המשמעות של האובייקט ממנו נפרדים ועבור חלק שיתוף ברגשות היא הדרך. ייתכן שעבורך באמת אין משמעות כאן, אבל האם באמת את לא יכולה לחשוב מה קשה לאחרים, גם אם לך לא קשה? דרור

אופיר שלום, את אומרת שאין לך מילים לתאר את התחושות שלך, אני יכול להבין את זה, אבל מהמקום שלי כקורא אני דווקא שומע אותך מבטאת רגשות באופן מאוד כן, ללא התעלמות מהמורכבות שאת חשה. מורכבות בשל ההרגשה שאת מצטערת על הסיום, חשה שאין לך מקום ייחודי אולי אפילו מחוקה ובכל זאת מצליחה להביא את החלק המודה. החלק בך שמצליח לומר כי יש בך חלק שהרגיש שהפורום הזה היה מיוחד עבורו, שמנהליו היו מיוחדים עבורו. זה לא מקום מובן מאליו, אני מקווה שתוכלי לשמור עליו, כי המקום הזה עבורי לפחות, מסמן את היכולת שלך גם להרגיש שניתן לזכור אותך. אני לפחות אעשה זאת. תודה על דברייך, דרור

אשמח להמלצות. תודה מראש.

שלום לך, אנסה לחשוב על שמות ולשלוח לך, וכמובן חברי הפורום מוזמנים גם הם לשלוח. דרור

שלום דרור כתבתי כאן מספר פעמים בעבר, תמיד ענית לי בכבוד וברצינות. תמיד היה בתשובות משהו עוזר, תומך ומכבד. ועל כל המאמץ וההשקעה אני רוצה לומר תודה. קשה לי עכשיו עם הפרידה, עיקר הקושי הוא שאף פעם לא הפריע לי, כקוראת קבועה בפורום, שאני לא מהמרבים לכתוב, ידעתי שכשארצה יהיה לכך מקום. ועכשיו אני קוראת את כל מכתבי הפרידה הארוכים, את כל ההכרות המעמיקה, הכרות שלך את הכותבים, הכרות של הכותבים אותך. אינטימיות ביניכם. ואני מרגישה כל כך left out. מרגישה שלא נשאר לי מקום להתאבל, שאני לא יצרתי אינטימיות כמו שאחרים כאן יצרו, ועצוב לי לחשוב שאני כותבת עכשיו וכנראה אתה לא זוכר אותי. גם בהתחלה של כל מכתב אליך פתחתי באיזשהי הקדמה של תזכורת כי הנחתי שאתה לא זוכר, וגם קיבלתי את זה, רציונלית, יש הרבה פניות והכול... אבל עכשיו כשהספינה עוזבת את הנמל, והסיפון שלה עמוס בכל כך הרבה חוויות ומפגשים, מטענים ומשאבים... עכשיו קשה לי שאין לי מקום על הסיפון, אפילו לא מקום לעמוד על קצות האצבעות בשביל לללחוש גם אני הייתי כאן, וזוכרים אותי. כמה היה טוב אם היית יכול לומר שאתה תזכור. צריכה להתאבל על מה שלא היה יותר מעל מה שהיה. לא יכולה להתנחם שהיה "יש" ועכשיו עוברים ל"אין". אצלי זה התאבלות על כך שהיה יש ולא השתמשתי, ועכשיו אני לבדי, מתייסרת על מה שיכול היה להיות... להתראות גילי

גילי שלום, את מתארת בדברייך בצורה נוגעת ללב את הרגשתך כיום. את מצביעה על הרגשה שעבורי לפחות מאירה פן מיוחד. הפן הזה הוא הבטחון שאת מדברת עליו, הבטחון שאפשר לשתוק, לא לדבר ועדיין יהיה לך מקום כשתרצי בכך. אבל את מביאה גם את הכאב שלך סביב הספקות שלך האם רואים אותך, האם זוכרים אותך אם את לא מתבלטת. נשמע שתמיד זה מטריד אותך, אך ברגעים כאלו במיוחד. אני עסוק בסיום דברייך, כי אני מתקשה להסכים עמם. יש דרכים רבות להשתמש, אני חושב שהדרך שלך לא נופלת מדרך של כל אחד אחר, ובוודאי נשמע לי שזו הדרך בה יכולת להיעזר בצורה הטובה ביותר עבורך. אני בכל מקרה מודה לך על הדברים המרגשים שלך, הם יישארו איתי דרור

מוכר לך הקטע? "...אני מסתובבת כבר יומיים ככה, כל הסופ"ש, תקועה במ?רווח הצר שבין אהבה לכעס על המטפלת, ובין הזדקקות לה וויתור עליה. מרגישה פיזית איך אני עומדת נטועה בפוזת ישו, ומושכים לי את הידיים בכוח, ביחד, לכיוונים מנוגדים. ואם אעשה רק תנועה קלה לעבר אחד מהם, פשוט אקרע באמצע שלי. אני כבר שומעת באוזניים את ה-קררררררר הזה של התחלת ההיקרעות, ושם באמצע זו הנשמה שלי, הרי, ולא יכולה שהיא תקרע!!! פעם ראשונה שאני מרגישה ממש מבפנים את מה שכותבים כאן כל-כך הרבה - את הפחד מלכעוס על האמהות. על אלה שהיה בהן גם טוב..." אני לא מאמינה שאפשר ככה להעתיק כמעט מילה במילה יצירה אישית של מישהו אחר. ורק לצורך ההשוואה - הנה הקטע מההודעה שלך למלי מיום שישי: "...אני כאילו תקועה במרווח הצר הזה שבין אהבה לכעס אלייו ,ובין הזדקקות לויתור עלייו ולעצמי .מרגישה איך אני פיזית עומדת במצב נטוע.. כמו באיזה פוזה של בובה על חוטים..קולות חזקים מושכים לי את הידיים בכח ביחד לכיונים מנוגדים ואם אעשה רק תנועה אחת קטנה פשוט אקרע באמצע של הנפש שלי. אני מרגישה ממש את הרעש הזה של הקרע וזו הנשמה שלי שנקרעת מהאמביוולנטיות הזו.פעם ראשונה היום .. שאני מרגישה ממש מבפנים את הקריעה הזו בין לכעוס על איש השיחות שלי לבין האהבה שלי אליו..." אני לא בטוחה שהמנהלים יעלו את ההודעה הזו אבל אני כל כך מקווה שכן. למען הצדק וההגינות. שרית, אני מכירה את זו שכתבה את ההודעה המקורית בפורום אחר. ביומיים האחרונים חיפשתי אותה ועכשיו מצאתי וזה היה כבר ב2003 ועכשיו היא גם שיבצה את ההודעה הזו באחד הפרקים בספר שלה. אני באמת לא מאמינה שאפשר ככה לגזול ממישהו ממש פיסה מהנשמה שלו. זה לא פייר ובינתיים אפילו לא סיפרתי לה כי היא מאד תפגע. אני נפגעתי בשבילה.

לא יודעת על מה את מדברת. איזה ספר , איזה מילים.. פיסה מהנשמה ?... לא לקחתי מאף אחד כלום.

אבל לא בא לי להתווכח, זה למטה מכבודי. שני הקטעים זה לצד זה מדברים בעד עצמם, ודי בכך לכל מי שקורא ועיניו בראשו.

דרור, המילים שלי מחפשות את עצמן .. מה אומר? שלא נאמר? הראש אומר לי במקביל.. " דייי כבר להרגיש ..להתאבל .. לפחד.." דיי להיות ב"אין כלום הזה".. זה שלא מוביל לכלום. אבל הרגש עדין לא מוותר. הוא זקוק לעוד ועוד ועוד .. הוא כאילו מבעבע בתוכי .. גואה וגואה.. נמאס להרגיש במעברים הדקים האלה .. בין כעס לאהבה , הזדקקות וויתור .. יודעת שאין קפיצות דרך .. בלי להיות בתוך המקומות האלה עד הסוף.. אין סיכוי .. לצאת מזה בשלום .. אבל..להרגיש ולחוות זה לכאוב ..ויחד עם זה , זה לאבד שליטה. רוצה להפרד ממך, אבל לא יכולה .. כבר מתגעגעת.. היתכן ?.. קשר אינטרנטי הפך לככ משמעותי עבורי ?.. הפכת לדמות ככ יקרה עבורי?.. כן ..המילים לא משתנות מהכעס ביום ראשון . כוונת הדברים גם היא .. בעינה עומדת :-( אולי הנימה מנסה להיות אחרת ..? רק הנימה ..? לאיודעת. רוצה להפרד ממך ככ שונה .. ברכות..לא בהיסטריה, לא בצורה כזו תובענית..ולא בצורה ככ מפוחדת .. אבל , כועסת עלייך , עדין מאשימה .. ויחד עם זאת נבהלת מעצמי ככ.. שמתנהגת ככה לא מצליחה לעמעם את הווליום של הרגשות ..הקשים האלה . לא מצליחה. כמה רעש אני עושה פה ... דרור , מצטערת .. אולי קשה לקבל את דבריי .. אולי עוד אצליח להפרד . ולא לברוח. לאיודעת. אולי זה בכלל לא חשוב. אני לא חשובה. מפחדת לחשוב שהקול הזה של "לא סומכת על שום דבר בעולם " הזה ימשיך להאכיל אותי .. בתוכי, כועסת שאני לא מאפשרת לתהליכים "נורמלים" כמו פרידה לזרום בקצב הרגיל .. נמאס שאני לא מסוגלת לעמוד מהצד מבלי לשלוח יד ולנסות עוד להאחז מהפחד שהכל יכול יקרוס .. אוף. לא יודעת . מפחדת , לא מביטה למילים שאני כותבת כרגע .. הם לוקחות ממני יותר מיידי אנרגיות .. מביאות אותי ליותר מידיי כאב. לא רוצה לראות את הכאב . הרי לא לראות.. זה בהרבה יותר בטוח לא?.. הרי תמיד אפשר לברוח .. אם הכל היה רק ..דימיוני. שרית

שרית שלום, כתמיד הדברים שלך מורכבים, את מביעה את הרצון שלך להיות רכה יותר לקבל אך גם את הקושי שאת חשה, את הכעס התרעומת אפילו. ועדיין חשבתי לכמה אומץ היית זקוקה בכדי לכתוב כאן היום, שכן עצם הכתיבה היא הדבר עצמו משמעותה היא להיות עם הכאב, לא להיעלם. לא ממש משנה מה כתוב. את אומרת שלהרגיש זה לכאוב, זה נכון, תמיד ובעיקר כשמדובר בפרידה. להרגיש זה גם לכאוב, אבל להרגיש זה גם שאר הדברים שחווינו ביחד כאן, הרגעים בהם שיתפת וחלקת. הרגעים בהם כעסת והרגעים בהם עזרת ובעיקר הרגעים בהם ריגשת. למחוק את הרגש כדי לא לכאוב פירושו גם למחוק את הרגעים הללו, להפוך את הכל למשהו דמיוני יהיה הפסד ענק לדעתי וחבל. אם לא ייצא לנו עוד לדבר רציתי רק לומר שהנוכחות שלך כאן הייתה משמעותית ביותר והמפגש שלי איתך דרך הפורום היה מרגש ומלמד לפחות עבורי. דרור

אתם גם ככה עוזבים , אז למה לבוא..

שלום לך, המסקנה שהגעת אליה אפשרית, היא נוגעת במה שדיברנו עליו בשבוע שעבר, מה הטעם להיות כאן אם במילא עוד שבוע אנחנו עוזבים. אבל למרות שזו אפשרות נראה לי חבל שהיא תהיה האפשרות היחידה שאת מחזיקה בה. כי היא משאירה אותך עם תחושה שלא רואים אותך. ובעיניי גם אם נפרדים גם אם עוזבים אפילו, יש הבדל משמעותי אם רואים או לא. לבסוף, בפן המציאותי, אם תשימי לב, לרוב המשמרות שלי מתחילות בשעה מאוחרת יחסית, דרור

דרור.. אוי דרור.. לא רציתי להגיע ליום הזה.. יום במשמרת האחרונה שלך.. בו אתה ע ו ז ב.. פשוט עוזב.. !!! אני מנסה להתחזק מתובנות חדשות שיש לי בנושא הפרידה המשולשת הזו, הרבה ע"י קריאה נרחבת של רגשות משתתפות הפורום.. אך זה לא מוריד את הכאב, הכאב שילווה אותי כשאבוא לפה בשבוע הבא, ולא תהיה פה, איתי. בזמן זה, אדמיין אותך בביתך, אולי מכין קפה אולי רואה טלוויזיה ואולי, כנראה, מטפל במטופל אחר. כמה שהייתי מקנאה בו – ולו רק 'לקבל' אותך לכמה דקות של אמפטיה, הכלה, תשומת לב, ושוב הכלה.. אגלה לך שאני אפילו מאוד סקרנית לדעת כיצד אתה נראה. האם סבר פניך רציניות תמיד, כפי שהן נראות לי כך תמיד בדמיוני.. או שלפעמים, רק לפעמים, אתה פחות רציני..? אולי קצת צוחק..? אתה נראה לי בן אדם עצוב.. הלוואי והייתי יודעת.. אך מדובר פה בסקרנות רגעית. לראות אותך במציאות, לדעת מי אתה, לא באמת ירגיע את הפרידה העכשווית.. הפרידה 'מראשון ושני עם דרור' .. אני פשוט צריכה אותך פ-ה בראשון ושיני עוד. רוצה שישאר פה מי שיתפוס אותי בין הפגישות, אחרי סופי שבוע לא פשוטים.. רוצה שישאר מי שמנסה באמת להבין אותי, מזמין, מקשיב.. אבל אולי זה באמת נכון, שלא תהיה לי ברירה, ואצטרך לחפש את האנשים הללו במציאות שלי..? האם יש דבר כזה..? ימים יגידו. מה שבטוח, לא לכולם אפשר להגיד את מה שאומרים פה. לך. וגם לשאר המנהלים. מורכב. מורכב מאוד. קשה. אוףףףףףףף דרור מדוע אתה עוזב..??????????????? אני רואה שלא בדיוק יוצא לי מכתב תודה ממוקד.. יותר מכתב שמשתף בהכל. בטוב, ברע. בקושי, בנסיון ההסתגלות.. אני חושבת שזה טוב. שזה מקיף. אולי זה יעזור לי להרגיש קצת קצת יותר טוב בשבוע הבא.. ? (((((((((((((אנחה)))))))))))) דרור.. אתה יודע.? אתה מקסים. ואני אומרת זאת. עם ההסטוריה - זה פשוט אומר המון. כפי שכבר דברנו; בתחילת ההכרות שלי אותך, חשבתי עליך כל מיני דברים לא פשוטים. לא הבנתי אותך בכלל.. והיום, אולי גם בזכות הדיבור בנינו בנושא, אני מבינה שלמדתי כל כך הרבה דברים ממך, ממי שאתה בשבילי. מאיך אני מתנהלת במצבים מסוימים, ואיך אני יכולה להתקדם מהם הלאה.. דברים שכלל אינם מובנים מאליהם. במיוחד לא אצלי, כאשר התקדמות שכזו, רוב הפעמים, נתקלת במחסומים רגשיים כבדים.. מזל ששרה ברייטמן (מכיר..?) שרה לי עכשיו נעימות מוסיקה.. היא מרגיעה אותי.. היא עוזרת לי לדבר איתך.. היא עוזרת לי להוציא, לצד הכעס, הכאב, האובדן, את הרכות שבי.. את האני שבי, שמנסה להרגיעה את הפחדים הגדולים.. והנה.. מתחילות לזלוג להן הדמעות... אני מתחילה ממש להרגיש את ההיפרדות שלנו.. את המרחק שיווצר בתום המשמרת שלך.. וירטואלית אומנם, אך אולי אני בוכה ממקום המבקש לשמר את אותך בי, מקום המבקש לשמר את הרגעים המקסימים בהם נתתה לי פשוט, להיות.. אני, עצמי, איך שאני. בלי שיפוט. רק קבלה.. אוי דרור.. הרבה 'אוי' היום.. נכון..? ככה זה כשנפרדים.. אז זהו, עצוב לי מאוד.. עצוב לי כי אני לא רוצה להתנתק מההתקדמות האישית שלי שיצרתי מולך, בעיקר בעולמי הפנימי.. אך אולי אצליח להמשיך ולהתפתח אישית, גם אחרי שתלך..? מי יודע..? כל עוד היאוש לא יתדפק על דלתי.. יגרה אותי ליפול מטה לבורות השחורים הללו.. אולי.. אולי גם אלמד איך להתמודד עם היאוש.. כדי שאצליח לחיות בחוץ.. למצא בחוץ התקדמות כזו, כפי שהיה לי איתך פה.. (((((((((זאת אני מדברת..? לא הגיוני.))))))))))) דרור יקר, אתה מוציא ממני הרבה דברים טובים :) (מנגבת את הדמעות..) אז זהו.. נראה לי הגיע הזמן לסכם.. למרות שהייתי יכולה להמשיך ולהמשיך.. אולי דברים צריכים עוד לעלות ולהתבשל בי.. אני מתחילה את תהליך הפרידה פה.. איתך, מולך.. ויודעת שיש עוד.. שיהיה שבוע מתיש.. פגיעה במיוחד.. אני שמחה ששוב יכולתי לכתוב לך, היום ביום ראשון. מבטיחה לנסות באמת, לשמר את התחושה הנפלאה הזאת. את הידיעה שיש מי שתופס את המילים שלי. שאני לא לבד משחקת את משחק החיים.. אז תודה מכל הלב הקטן שלי.. על מי שהיית בשבילי. את יודע, שוב, זה המון. כל כך המון. למדתי. התקדמתי. זה אפילו יותר מהמטרה הבסיסית פה, אני חושבת. אני גאה.. וגם עצובה.. מאתגרת את עצמי בכל התחושות.. 'Time to say Goodbye'.. חיבוק אמת, מהלב. תודה. ~נילי~

נילי שלום, מצאתי את עצמי מתקשה לא מעט מה לכתוב לך, עלו בי מחשבות שונות מדוע אני לא יודע מה לכתוב, מדוע הפעם זה יותר קשה לי. אני מניח שיש מספר סיבות אבל כרגע זו שבולטת לי ביותר היא שפשוט לא קל לי להיפרד. לא קל גם לי לכתוב בהרגשה שזו אולי הפעם האחרונה בה אכתוב לך, מעורר בי רצון להיות מדוייק מהרגיל, מתוך מחשבה שרק זה יישאר. אבל זה לא, אני מאמין שישנם דברים שיכולים להישאר בתוכנו, שניתן להישאר איתם גם אם הם כבר לא קיימים באופן מוחשי. אני מנסה לומר, שפרידה היא כואבת, היא מרגישה כמו אובדן, והיא אכן כזו. אבל כמו בכל אובדן, אחרי שהבלבול חולף , ניתן להישאר לא רק עם מה שאין אלא גם עם מה שהיה. אולי כרגע זה נשמע כמו סתם מילים, אני מקווה שלא, אבל בכל מקרה רציתי להוסיף גם שתמיד, גם כשלא היה קל היה לי מעניין לדבר איתך כאן . דרור אז אולי

דרור.. מילותיך נגעו בנימי נפשי. רק ברשותך: לא הבנתי: למה כוונתך 'דרור אז אולי' (אני כנראה תמימה גם הפעם :) ) אגלה לך סוד שנזכרתי בו ממש עכשיו ואני בוחרת לשתף אותך: היו פעמים מספר בהם הייתי שולחת הודעה המחמיאה לך, בזמן שעוד היה לי קשה איתך ומולך. כל כך התביישתי באמביוולנטיות שבי, שלא העזתי לציין את שמי. תמיד התרגשתי לראות עד כמה אתה מעריך ומודה על הטוב שרואים בך.. ובכל פעם שהודתה, נצבט לי הלב שלא ידעת שזאת היתה אני שכתבתי. אז עכשיו אני מסוגלת לשתף אותך :) (אוי, איזו הקלה..) לילה רגועה דרור מקסים.. ידי מנפנפות לשלום, מנסות בעקשנות לדחות ממש עוד קצת, את הפרידה.. היי בטוב, תצלח דרכך תמיד. ~נילי~

ראשית אני רוצה להתנצל מראש על חצי מגילת אסתר שתבוא לפנייך ותודה על הסבלנות. אני בן 27 סה"כ בריא ולא מזמן חזרתי משהייה ארוכה של 4 וחצי שנים בחו"ל. לאורך השנים שלי גם פה וגם בחו"ל וכמו כל בן אדם חויותי חויות טראומטיות, פוסט-טראומטיות שונות. (איני הולך לפרט כאן כי זה בסוף יתפרס כספר בעל 10,000 עמודים לפחות). לאחרונה אני חש בכמה תסמינים שונים ומשונים חלקם הייתי מודע להם בעבר(ללא אבחון מקצועי אלא דיי בהבנה עצמית בוגרת) וחלקם צצו לי לאחרונה. לפני כחודש וקצת אובחנתי במחלת הספחת (פסוריאזיס) בקצות אצבעות היד (רוב המחלה ביד ימין החזקה שלי) . ממחקר שעשיתי הרבה מן ההתפרצויות האלו נגרמות מכתוצאה של מצב נפשי כלשהו יחד עם הקשר הגנטי של המחלה. אני איני שולל את הממצא הזה לקשר עם המחלה כי, אכן הייתי במצב נפשי לא טוב במשך כמה חודשים טובים בשל אירועים ומקרים שונים. אך יחד עם זאת הבעיה כאמור גדלה והפכה מטרידה יותר כשאני מוצא את עצמי מתמודד עם המחלה עצמה. בהרבה מן הפעולות הרגילות שאני רגיל לעשות ביום יום, אני נתקל ביותר ויותר קושי רב וכאב אמיתי אשר מוקרן על התפקוד הפיזי היום יומי שלי וכתוצאה מזאת זה מוקרן למצב הנפשי שלי, למשל: *התחום הפיזי - כתיבה בכלי כתיבה, אחיזה בסכו"ם, נשיאת חפצים בידי, המנעות מרחיצת ידיים וממקלחת ארוכה ומרגיעה (בשל ההשפעה של המים על עור האצבעות), כיפתור כפתורים, לחיצת יד או "כפה" עם אנשים אשר לפעמים מלווים בכאבים באצבעות היד (מן טריגר של דיכוי נפשי בפעולה זאת) וכשהמצב ממש חמור אפילו הקלדה על המקלדת עלולה להביא עד כדי לידי כאב ועוד ועוד דברים בסיסיים בפעולות היום יום ובמיוחד מעיסוק התחביבי שלי שהוא ניגון בגיטרה שלי. רציתי לציין שכל פעולות אלו שאני הזכרתי לעיל מלוות בכאבים חדים תוך השפעה כלשהי על העור, ולעיתים חריגות תוצאה של דימום בקצות האצבעות!!! וזהו רק תמצית הנסיבות בתחום הפיזי. *התחום הנפשי - ההתמודדות החדשה עם המחלה הזאת (הערה: אני סובל נגלקטיות מצד רופא העור המקצועי שכלל לא עזר לי עד כה בהסברה "חוץ" מרישום תרופות שלא עוזרות כלל) גורמות לי למצב נפשי ירוד ולא דיי ששהיתי במצב מסוים עוד מלפני המחלה ועכשיו אני מוצא עצמי בהחמרה במצבי הנפשי: אין סוף מחשבות רודפות על המשך תפקודי בחיי היום בצל המחלה, כאבים בחזה כתוצאה ממתח, התקפות חרדה, רעדים בידיים ורעדים פתאומיים כמו של קור, חוסר שינה, עייפות, חוסר ריכוז, פגיעה בזכרון, חוסר מוטיבציה, חוסר בהתערבבות חברתית (כגון: יציאות למקומות בילוי), עצבנות בלי סיבה עם ליווי של הרגל בלתי נשלט של נשיכות עור השפתיים שלי וקילופם, פליטות דיבור כעסניות באופן פתאומי לעצמי מעודף מחשבות רודפות של הווה ושל עבר... ועוד ועוד כמה תופעות שונות ומשונות שקשה לי כאן לפרט ולהסביר. כאמור אני בן 27 חיי עוד פרוסים לפני ויש לי תוכניות בחיי להתקדם ולעשות דברים עם עצמי כגון: לימודים, עבודה, חיי חברה, וזוגיות כמובן. אך המצב שנקלעתי לו בשל המחלה ועוד עם כמה התערבבויות שונות של מצבי רוח נפשיים שונים גרמו לכך שאני מוצא את עצמי תקוע במן לופ שקשה לי לצאת ממנו ומפחד מאוד ליפול לתוכו! ובכך יוצר ניטרול מוטיבציה בהיבט חיי היום היום ובכלל הייתי היום אצל הרופא בגלל תופעת כאבי החזה והיא ביצעה א.ק.ג שתוצאתו אגב תקינה. היא איבחנה שאני במצב של מתח מסוים ונתנה לי בנתיים מוקסול לכאבי השרירים שלי בחזה ולוריבן חצי כדור לפני השינה ל 4 ימים. היא רשמה לי 2 הפניות – אחת לניורולוג ואחת לפסיכיאטר אני איני בן אדם של תרופות פסיכוטיות כאלה אני מאמין שיש אופציה אחרת רק שאין לי את הכלים ואת הדרך. אז משיתוף רקע זה יש לי מספר שאלות אלייך דוקטור ושוב סליחה על המגילת אסתר הזאת: 1.מה האבחון הראשוני שלך? 2.האם כדי לקחת לוריבן?האם זה ממכר? האם יש לו תופעות לוואי שצריך לדעת ולשים לב להם? 3.מה ההשלכות בטיפול פסיכאטרי על רישום הרקע הבריאותי שלי?(כגון: עבודה וכו') 4.האם כדאי לראות גם בנוסף ניורולוג? 5.האם יש כלים/עזרים אחרים חוץ מתרופות? 6.אם כבר תרופות בתקווה שלא – לאלו להסכים ולאלו כדאי להמנע/להזהר?

ירון שלום, ראשית,תיקון טעות קל, אני לא דוקטור. לשאלותיך, קשה ולא נכון לאבחן דרך מחשב, אם כי מתיאורך אני יכול לומר שאתה סובל מלחץ רב ומשמעותי הפוגע באיכות חייך וייתכן גם בבריאותך. נראה לי כי הפורום הנכון להתייעץ בו הוא פורום פסיכיאטריה שם תוכל לקבל תשובות מדוייקות יותר על סוג הכדורים המתאימים, תופעות הלוואי וכו'. ככלל אני לא חושב שלוריבן במינון כזה למשך 4 ימים ממכר, אבל שוב, נסה להתייעץ על כך עם רופא. לגבי תרופות פסיכיאטריות כאן לדעתי שווה להיפגש עם פסיכיאטר, טיפול תרופתי נשמע כטיפול שיכול להקל עלייך, ובכל מקרה לא יזיק לשמוע חוות דעת מקצועית בנושא ולהתייעץ איתה על החסרונות והיתרונות. מעבר לטיפול תרופתי ניתן לשלב, לא במקום, טיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד טוב יותר עם המצוקות עמם אתה מתמודד ביום יום. דרור

אני אוהבת את הורי אך אי לא יכולה לסבול את האי צדק בין האחים. לאחותי עזרו כספית בקניית בית שנישאה (וכמובן בעוד דברים כי נולד לה גם ילד) ומאז אני מנדנדת להם כי גם אני רוצה לקנות בית ואני רוצה סיוע זהה לחלוטין. חיפשתי דירות, הם ראו אך זה לא מצא חן בעיניהם.ואז העניין שקט. כל חצי שנה אני מעירה את הנושא, רבים, וחוזר חלילה. היום שוב רבתי עימם על כך שאני רוצה לקנות דירה (אני בת 30+ רווקה). היום הטענה היתה תחילה כי אין כסף, עניתי כי זה לא מעניין אותי, בייחוד שהם מצהירים כי אין אפליות בין הילדים...ואז אמרו: טוב נקח הלוואה ונסייע רק כדי להשקיט אותי. נכון שהם לא חייבים לי דבר, אבל אם הם מצהירים כי כולם שווים אני רוצה שכך יהיה. התחושה שלי כאילו הם מחכים שאתחתן ואז אולי הכל יסתדר...אך אינני רוצה להיות תלויה בבן זוגי בעניין. האם אני טועה? מה עלי לעושת?

טל שלום, אני יכול להבין את המצוקה שלך, מאוד לא פשוט להרגיש הפחות מועדפת, המקופחת. זה מעורר בך כעס ושאלות כגון האם הם אוהבים אותך כמותה. נדמה לי שעולה גם שאלה נוספת מדברייך, והיא שאלת הנישואין, האם תקבלי עזרה רק כשתינשאי. האם את פחות מועדפת משום שאינך נשואה. אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה לא רק עניין של דירה עבורך, אלא הידיעה כיצד הם מרגישים כלפייך. לכן, אני הייתי מציע שתנסי לשתף אותם בתחושות שלך, לא רק במובן הקונקרטי של הדירה אלא בכלל. כך שאולי יוכל להתפתח דיבור סביב הנושא, בעיניי זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים משפחתיים מורכבים שכאלו. דרור

שעובד עם קופ"ח מאוחדת לא הצלחתי לקבל מהקופה את הרשימה שלהם ואשמח להמלצה

תמי שלום, אני מקווה שאם למישהו מחברי הפורום יש המלצה הוא יוכל לשלוח לך אותה במייל האישי. בהצלחה, דרור

אני משתתפת די פסיבית בפורום זה. לא מרגישה הרבה צורך לשתף פה ברגשות, אבל אני פשוט בהלם עכשיו. בהלם בגלל מה שהפסיכולוגית שלי מסוגלת לעשות לי! אציג את עצמי כאחת בחורה מאד צעירה עובדת בשני מקומות מוצלחים יחסית לגילי, בו זמנית לומדת תוכנית חלקית באוניברסיטה עם ציונים גבוהים מאד, יש לי הרבה חברות, יש לי תחביבים, בקיצור מסתדרת מצויין. אבל מה, בכל אופן בתוך-תוכי אני חסרת בטחון ודורשת מעצמי המון כדי להוכיח את עצמי ולכן פניתי לטיפול וזאת גם לאחר שעברתי כל השנים חיים לא קלים בבית. ואז אני באה לפסיכולוגית ומרגישה שם כמה חסרה לי אהבה הורית ומרגישה מולה דפוקה מאד מאד כי אני לא יודעת מה באמת היא חושבת עליי. ואחר כך זה משפיע עליי מאד במשך השבוע בו אני חושבת כל הזמן איך להרשים אותה ולבסוף מופיעה כולי מגומגמת ונבוכה. מה שקרה לאחרונה זה שבין לבין הפגישות המחשבות הללו השתלטו עליי מאד והרגשתי עם זה רע מאד ואז כתבתי לה במיילים כמה רע לי והעליתי משאלה של מוות. באותו שבוע גם קראתי פה בפורום הודעה של מישהי שאומרת שהמטפלת שלה מתחילה איתה טיפול דיאלקטי-התנהגותי, ומאד עניין אותי לדעת מה זה אז חיפשתי מידע באינטרנט, ואחד מהנתונים שמצאתי על הטיפול הזה, זה שאפשר להתקשר חופשי בין הפגישות, באתי לפסיכולוגית ואמרתי לה שכמו שבטיפול הזה יש טלפונים גם אני רוצה בטיפול שלי טלפונים כי קשה לי להיות לבד עם כל המחשבות במשך שבוע שלם. אז היא ישר אמרה לי שאם אני רוצה כזה טיפול עליי לפנות למקום של קהילה טיפולית, והיא נתנה לי שם של מקום מסויים לברר שם, ואני עכשיו מצאתי את האתר של המקום הזה ומרגישה השפלה נוראית- איך היא מסוגלת להפנות אותי לכזה מקום? מקום שיש בו מגורים, לכאלה שלא יכולים להשתלב בקהילה! מקום שכתוב שם שתנאי הקבלה מיועדים לבעלי משכל ממוצע נמוך! אני כלכך בהלם איך היא יכולה ככה לנקוט בכאלה צעדים! אמא שלי שעשתה לי תמוות במשך החיים לא גרמה לי להיות כלכך מושפלת כמו כשקראתי על פרופיל המוסד! נכון, אני מופיעה מידי שבוע במשך שנה אצל המטפלת שלי בצורה לא הכי סימפטית, כולי רועדת וחסרת בטחון מינימלי, אבל הסברתי לה ואמרתי לה בדיוק מי אני ומה בחיים האמיתיים בהם למרות שאינני מקבלת את עצמי באהבה בכל אופן אני זורמת ומצליחה וכו' כמו שתיארתי לעיל. וזה לא מצדיק את התגובה המכוערת הזו- להפנות אותי למקום קהילתי-שיקומי!!! לא, אני פשוט לא מאמינה שהיא כלכך לא מקצועית בגישות שלה! כשהיא אמרה לי את הצעתה לא ידעתי כלל במה באמת מדובר. בכל מקרה, לקחתי כבר לפני שבוע הפוגה למשך מספר שבועות מהטיפול, אבל כרגע אני כבר לא חושבת לחזור אליה. אני כבר לא חושבת שאלך לשלם את מיטב כספי למי שאמור להבין אותי וההפך מזה עושה, ויכול לגרום לנזקים איומים!!!!

ש שלום, נשמע שאת חשה מאוד פגועה מהמטפלת שלך, חשה נעלבת מכך שהיא רואה בך מתאימה לקהילה טיפולית כלשהי ואני יכול מאוד להבין אותך ואת התחושות שלך. אבל הייתי גם רוצה להציע לך לבדוק אותן, לבדוק האם כך היא אכן רואה אותך. לא כי זה ייתן לה הזדמנות להסביר אלא כי זה ייתן לך הזדמנות להבין מה קרה שם. בתחילת דברייך כתבת שאת חשה "דפוקה" מולה כי את לא יודעת מה היא חושבת עלייך. חשבתי שזה מעורר שאלה מדוע כאשר לא ידעת מה היא חושבת עלייך הרגשת דפוקה מולה. תהיתי האם יכול להיות שגם עכשיו היא לא חושבת עלייך את הדברים שאת מרגישה ועד כמה חשוב יהיה לגלות זאת. לא להישאר עם המסקנה המיידית, אך המכאיבה ואולי לא נכונה שהיא רואה בך את כל אותם דברים כואבים שציינת. שווה לנסות, דרור

שלום לך ש, קראתי את הודעתך וכאבתי את כאבך, כי העליתי כאן בפורום את הבעיה הזו של התלות שאת מתארת, תחת הכותרת "אובססיה לדמות המטפלת". כמי שמנוסה רבות במלאכת הטיפולים השונים על כל המגוון והשיטות שיש, אוכל לומר לך שאין טיפול שאינו בעל גבולות. כל טיפול, גם כזה שמורשה בו לדבר טלפונית עם המטפל, מתוחם בתדירות ובמשך השיחה. המסר שלי אלייך הוא שאת היא זו שצריכה ללמוד לשלוט בצורך ולקבל את נוכחותו של האחר, לא רק בממשותו הפיזית, אלא כמרחב בתוכך. את היא זו שצריכה להיות בטוחה בלבד שלך, להיות אדם אוטונומי שאינו זקוק לנוכחותו התמידית של האחר. שום טיפול אינו יכול לעזור לך בזה, אלא רק אם את תנסי לשנות ותנסי להתמודד עם החסר הזה. מהבחינה הזאת כל טיפול הוא אשליה ומלכודת דבש, אם תחשבי שהוא זה שאמור לענות על הצרכים שלך באופן טואטלי. זה לא יקרה עם שום מטפל/ת. מהבחינה הזו אנחנו באמת סובלות והדרך שלנו היא דרך ארוכה, מלאת מכאובים ולמידה. מאחלת לך הצלחה והתמודדות בריאה.

This book presents a clear illustration of how the biofeedback method, its approach AND its instruments, apply to our diverse life stages AND crises as we live them. It is written in an engaging, lively style, accessible to the common reader through the use of effective images AND timely illustrations from Dr. Gliksman’s practice. Dr Gliksman addresses the reader in a tone which is didactic but not patronizing, as a professional AND as a friend best Dr Hadara Perpignan .

ד"ר פרפינאן יקרה, ראשית תודה לך על שרכשת את ספרי ושנית תודה על ביקורתך עליו. לקבל ביקורת כזו מאיש מקצוע מכובד ומיומן כמוך מהווה בשבילי מחמאה נעימה מאד. בתודה ד"ר יגאל גליקסמן

כתבתי וכתבתי ומחקתי ומחקתי, והנה רגע לפני סיום לפני אחרון, בכל זאת שולחת (זה לא סתם שזה קורה ככה :-)), ובכל אופן זה מה שיצא - את יודעת, מלי, חשבתי שלפני ההפסקה הצפויה אנצל את ההזדמנות ואעשה כאן משהו שמעולם לא עשיתי - לצעוק... אבל, אפילו בעילום שם באינטרנט איני מסוגלת. או בחלומות. ואני חוזרת לנושא הפרידות המדובר... קצת חוששת (גם מכירה) שיש בי משהו מכחישן מבפנים, וכשתנחת המציאות (בעולם האמיתי) לא אמצא את עצמי מוכנה כמו שאני חושבת לי. טוב, כי ככה זה... ובכל זאת, אני מקווה שהעבודה שכן נעשתה תראה אותותיה, ושכן אוכל להשתמש במעט הכלים שרכשתי, ולא למטרות הרס... את יודעת, ואני כותבת גם לכל הקוראים, בהקשרי הפרידה אנחנו מדברים פה, בין השאר, על ה"יש" וה"אין", ואני מכירה כמה קל להתמכר לאין האינסופי המושלם, אך המעורר ריגושים של קצוות, אשליית שליטה והתמזגות (גם אם שלילית). ההתמכרות הזאת באיזה אופן מחזיקה את הקשר לכאורה, רק באופן הרסני, זו שממאנת להיפרד. זו תחושה דוקרת מייסרת מטריפה, אך לא הייתי קוראת לזה כאב, אלא דווקא סוג של בריחה ממה שבאמת אמור להכאיב. המציאות. לפעמים אפשר לחשוב על זה ככה, שקל יותר לבחור באפשרות להפוך את המעט (שכמעט תמיד, בתפיסה לפחות, הוא מידי מעט ומאוחר) ל-אין, מאשר לספוג את הכאב של הסופיות, של היש החלקי וחסר, בגלל תהומות שנפערו פעם. מבחינה זאת לאנשים בריאים קשה יותר, כי הם נושאים ועומדים בכאב הזה. בטיפול אנחנו מנסים למצוא את הרגעים הקדמוניים שבהם כן היה משהו מספיק ומספק, ובגלל אירועים מסוימים נמחקה אליו הגישה, וכך לאפשר להחזיק יותר יציב את ה"יש" הצנוע של היום. וכן, אומרים שקיים גרעין כזה, כי אלמלא כן לא יכולנו להיות. בטיפול. ובעצם רציתי לומר לילה טוב, ושאני סתם פוחדת, ומנסה לזכור שבינתיים אני לא לבד... אז לילה טוב ולהת' בינתיים |אשת|

אשת בוקר-לילה יקרה. כתמיד, הניסוחים והתובנות שאת מביאה מעוררים התפעלות, ולא פחות, מחשבה. אני שמחה שזו ההודעה החותמת להיום, מרגישה ששמת כאן מילים להרבה תחושות וחוויות, וגם להרבה כאב שעולה סביב הפרידה. מצפה לשמוע ממך בשבוע הבא למרות הכל... לילה טוב, סופ"ש שקט, מלי.

אשת, האם אוכל לכתוב לך משהו? לא תהיי חייבת לענות אם לא תראי או לא תרצי, אבל אני רוצה לספר לך בכל זאת. רוצה לכתוב כאן משהו ואין לי איפה... אם אכתוב עכשיו חדש זה לעולם לא יועלה, ואם אשתרשר לעצמי זה יראה כאילו כתבתי שוב לאחר המנהלים ואני מרגישה שאני לא רוצה לכתוב לאף אחד מהם. לא מרגישה נבגדת או שום דבר כזה, אבל מרגישה שלא מעניין אותי לכתוב להם יותר, והיות שאני לא מהכועסים או מהמבטאים כאלה דברים בדרך כלל, אני מרגישה שאולי זו דווקא התקדמות לאנשהו ואני ממשיכה להחזיק בעמדתי הלא נעימה, רכה, מתפייסת. אני לא מתפייסת, מה לעשות? לא משנה.. זה רק הסבר למה דווקא כאן, דווקא אלייך, ולא שיחה חדשה עם אף אחד מהם. אני משאירה כאן סוד. סוד באינטרנט זה קצת טפשי, אני יודעת.. אבל אני צריכה להשאיר סימן... אני מתנצלת... לא נתלית בך אם את לא יכולה עכשיו, רק תולה סימן על קולב שבמקרה נמצא תחת צילו של העץ שלך... תמיד מרגישה בבית תחת העצים שלך.. אז הנה ה"סוד" שלי... http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-644739,xFP-644739,m-Doctors,a-Forums.html#646692_644739 עוד לא ברור מה זה, אבל יש שם משהו שוב... סליחה ששמתי אצלך, רק לבנתיים.. אני

.... ... מצטרפת למילים המדויקות והיקרות מפז, ולתקווה של אורנה... נתפלל לטוב ולאופטימיות... ....

שלום יש לי שתי שאלות: 1) מה הסיבה לעזיבתכם ביחד, באותה עת? 2) והאם הפורום ימשיך לעבוד עם אנשים חדשים או שהיא יפסיק את פעולתו?

שלום לל. בנוגע לשאלה לגבי נסיבות עזיבתנו, אני מפנה אותך להודעה המשותפת שהתפרסמה ביום ראשון, ולהודעה האישית שכתב כל אחד מהמנהלים. לגבי המשך הפורום: כאמור, יש נסיון להמשיך אותו, אולם כרגע, כאשר עדיין אין מנהלים חדשים, הוא יפסיק להתקיים במתכונתו הנוכחית, ויהיה רק פורום לקריאה. אנחנו מקווים שבמהרה הוא יוכל לשוב לפעולתו הרגילה, עם מנהלים חדשים, כמובן. גם על כך היו לא מעט התכתבויות בימים האחרונים, ואני מציעה לך לבדוק מה נכתב כאן על כך. לילה טוב, מלי.

מלי יקרה, בויינה, אני חייבת להודות, שהרבצתם פה חתיכת אקורד סיום צורם.... יש לי עדיין צלצולים באוזניים... . לבליל הרגשות שעולים באופן טבעי בעקבות כל פרידה, התווספה תחושה לא פשוטה שלי (כעס, אכזבה...) על כך שפעלתם, לטעמי, קצת בחוסר רגישות. אם הייתם נותנים (בהודעה הראשונה שהעלה דרור) תחושה של המשכיות - דואגים להעביר את הפורום לידיים מיומנות אחרות או מרגיעים שהפורום לא ניסגר, או אפילו רק מתייחסים לנקודה הזאת (גם בלי לפרט מה בדיוק קורה הלאה), אני מניחה שלפחות עבורי החוויה הייתה אחרת ואולי הייתי פחות מקבלת תחושה של "שוברים ת'כלים" או "מורידים את השאלטר" (כמו שכתבה לילך). זאת בכל אופן הייתה החוויה האישית שלי והתחושות שעלו בי בעקבות ההודעה (ומקווה מאוד שלא תזהי כאן טון נוזף - זאת לא הכוונה). ובאשר לפרידה עצמה: לא, לא, לאאאאאאא מלי למה??? למה את עוזבת אותי עכשיו, אחרי שנקשרתי אלייך ככה וברגעים כאלה קריטיים בחיים שלי. המסע שלי קשה וארוך והמשא כבד, ואני כל כך זקוקה לתחנות הרענון האלה, בהן אני יכולה להניח לרגע את ה"תרמיל". בגלל זה הגעתי לפורום מלכתחילה - חיפשתי מקום שאוכל לשפוך בו את הכל. קיבלתי ממך הרבה מעבר לכך. בהתכתבויות שלנו כאן (כולה מפגש וירטואלי - אוסף של ביטים ובייטים...), את הצלחת להעביר לי תחושה של הכלה, של אמפתיה, של אכפתיות ויחס אישי. שיקפת לי את הדברים בצורה שגרמה לי לבחון אותם מחדש מנקודות מבט אחרות, פחות צרות וחשוכות. הרגעת אותי, עודדת אותי, הצחקת אותי, אפילו גרמת לי לחשוב שהתחבבתי עלייך... . הצלחת להשיל מעליי, לאט ובעדינות, אי אלו שכבות הגנה וזה אפשר לי להיפתח כאן בפנייך, לדבר את הכאב שלי בצורה יותר ברורה וישירה ולהסתתר פחות מאחורי מטאפורות מפוצצות ומסורבלות (אני עדיין עובדת על זה...בעצם, בכל מה שקשור למטאפורות וקלישאות אני מקרה אבוד! מודה. :) ). על כל אלה ועוד (ויחד עם הצילצולים באוזניים וכאב הפרידה) את בטח כבר יכולה לנחש עד כמה אני אסירת תודה לך. תודה מלי! תודה מקרב לב (ו....אפילו שהוא שבור ובמקרה שלי גם קצת מקולקל - זה הרבה!) שלך, סולמית

סולמית {כבר לא מינורית ;)} יקרה. שמחה שלמרות הלב השבור והצפצופים הצורמים באוזניים, הצלחת להביא את עצמך לכאן, ולכתוב לי. את צודקת, בהחלט הצלחת להתחבב עלי, יחד עם המטאפורות ה"נפוחות"-מקסימות שלך. אני חושבת שהבאת את עצמך לכן בסוג של אותנטיות וחופש, ובעיקר והמון חן, כך שקשה היה שלא להענות להזמנה להיות איתך, לתת לך. אני מבינה את הכעס על "הורדת השאלטר", לכאורה, מרגישה צורך להדגיש שוב ושוב שאנחנו תקווה שבמהרה הפורום יחזור למתכונתו הנוכחית, עם מנהלים אחרים. האמיני לי שהיינו רוצים לאפשר פרידה מרוככת יותר וצורמת פחות. גם אני הייתי רוצה לדעת שהפורום, על משתתפיו היקרים, עוברים לידיים טובות ובטוחות. אני מקווה שזה יקרה בקרוב, ומנסה לפחות להדביק אותך באופטימיות שלי. ואחרון חביב - תודה רבה על המילים החמות והמרגשות. כמו תמיד, את מצליחה להעביר את המורכבות של התחושות, את הכעס והעצב, ובו זמנית את הכרת תודה, הקרבה והקבלה שהרגשת. אני מניחה שזה מלמד הרבה על האדם שאת, ומודה לך מעומק ליבי על היכולת לחלוק עימי זאת גם ואפילו היום. לילה טוב, סופ"ש מוצלח, מלי.

שלום לכולם , רגע לפני שסוגרים כאן , רציתי לבקש המלצה לפסיכולוג/ית באזור רחובות , לבעיות של דיכאון , חרדה , בעיות בדימוי עצמי . מטפל/ת שלא רק מקשיב ושותק - אלא יותר מדבר משתף אכפתי ומעורב . תודה .

הי יובל. מקווה שתקבלי המלצות ממשתתפי הפורום (אני אישית פחות מכירה מטפלים באיזור הזה, כך שאין לי המלצות לתת לך, לצערי). המון בהצלחה, מלי.

אם מישהו מכיר שיכתוב לי למייל : [email protected] תודה .

מלי אוף מלי כל כך לא רציתי לכתוב יותר. רציתי להיעלם. להעלים את עצמי. להעלים איכשהו אותך ואת כל מה שאת מעוררת בי (וזה רק דברים טובים), כי מה שלא קיים- לא כואב. אבל מלי.. חזרתי מהטיפול, ולא יכולתי שלא לבוא לכאן.. לבדוק ולראות שאת כאן.. לראות את המילים שלך.. אותך.. ואז גם קראתי את התגובה שלך אלי (למטה) ופשוט נשברתי לגמרי.. כי זה היה כל כך.. כל כך.. זה פשוט כל כך למה אני הרגשתי ומרגישה קרובה אלייך.. החיבור הזה אלייך, היכולת להיפתח אלייך בצורה כזו.. הידיעה שיש מי שמבין אותי בלי מילים אבל עם מילים.. ואני לא רוצה מלי, לא רוצה להיפרד ממך. את יודעת מלי?.. עוד מההודעה הראשונה של דרור, משהו התחיל להתבשל בתוכי.. לא משהו כלפיכם, אלא כלפי עצמי... וככל שהימים עברו זה הלך ונעשה גרוע יותר.. מוקצן יותר.. המטפלת.. במהלך השבוע סיפרתי לה שמשהו קורה, אבל לא סיפרתי מה.. והיום.. היא הראתה לי איך במהלך השבוע, איך כל יום שעבר הפיל אותי יותר, איך הפגיעה בעצמי הלכה ונעשתה קשה יותר, איך הכעס והשנאה כלפי עצמי התעצמו בכל יום, עד שזה הגיע לקיצוני ביותר ונגע במקום האובדני שכל כך קיים בי. ומלי.. אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את הטיפול.. שאני לא רוצה יותר.. והיא הבינה.. הבינה שזה קשור לדבר הזה שקרה ואני לא מספרת לה.. והיא לא הניחה לי.. עד שסיפרתי.. פשוט נשברתי מלי.. איך שיצאו ממני המילים הראשונות, שאת עוזבת כאן, הדמעות פשוט התחילו לרדת ללא שליטה.. הגרון החניק לו.. הקול הפך ללחישה.. והיא כל כך היתה מבינה, מכילה, כל כך נוכחת שזה עוד יותר הכאיב לי.. לא רציתי אותה ככה.. לא רציתי ולא רוצה להרגיש אף אחד איתי ובשבילי. אני חושבת מלי.. אני חושבת.. איך ומה יהיה כשלא תהיי פה?.. כשאחזור מטיפול וארצה לספר לך.. משהו שהיה שם.. שנאמר.. שנעשה.. מה יהיה כשאפגע מהמטפלת ולא ארצה יותר ללכת לטיפול?.. מי יגיד לי שכדאי בכל זאת לנסות למרות הקושי?.. מי יגיד לי שהוא מקווה שכן הלכתי לטיפול ושכן דברתי עם המטפלת? מי יגיד שהוא ממשיך ללוות אותי מכאן? ממרחק מסוים אבל גם עם קרבה מיוחדת? מה יהיה כשארגיש שאני צריכה למות? מי יגיד לי שאם אני מתקשה לשמור על עצמי אני צריכה לפנות למישהו שאני סומכת עליו? מי יגיד לי לחזק קולות מסוימים בעזרת המטפלת (ובעזרתך)? מי יגיד לי שאני קצת יותר מרק הפרעת אישיות גבולית דפוקה? מי יוכל לעמוד מולי ולא להבהל מהמפלצת שאני? בא לי להגיד לך.. מלי.. בבקשה בבקשה אל תלכי.. בא לי להגיד לך כמה את חשובה.. כמה את משמעותית.. כמה מקום יש בתוכי בשבילך.. וכן, אני יודעת שזה יכול להישמע מפגר ודפוק.. אחרי הכל זה נט.. אחרי הכל אני "לא באמת" מכירה אותך.. מעולם לא ראיתי אותך.. אבל את יודעת מה מלי?.. בתוכי מרגישה לי קרבה גדולה.. שאני אפילו לא יכולה להסביר אותה.. קרבה שעברה בקלות את ההיכרות המציאותית.. מלי.. בא לי להגיד לך.. כמה נגעת בי וריגשת אותי.. כל פעם במילים שלך.. ברצון והצלחה שלך להגעת בבפנוכו שלי.. הכל בכלל לא מובן מאליו. בא לי להגיד לך תודה על התגובה שלך שם למטה.. שאין לי מילים להסביר לך איך ואיפה היא נגעה בי ומה היא עשתה בתוכי.. (בגלל זה גם פתחתי כאן הודעה חדשה ולא שרשרתי את ההודעה הזאת שם.. לא רציתי להרוס את הדבר היפה והמקסים שהשארת לי שם..) בא לי להגיד לך מלי.. תפגעי בי.. תכאיבי לי.. תסלקי אותי מכאן.. אל תשאירי לי פתח לעוד קצת.. תעזרי לי.. ותרחיקי אותי מכאן.. ממך.. בבקשה... :( מלי.. מלי יקרה כל כך.. "תודה על כל חיבוק, על כל גרם של שמים" שיר

שיר יקרה. קראתי את ההודעה שלך בכאב ובצער, חושבת על כל מה שאת מרגישה וחווה כעת, ועל כמה הפרידה מאיתנו מעוררת בך את התחושות הכי קשות שיש, מעירה את השדים שנרדמו (או לפחות נמנמו קצת...) לאחרונה. ובכל זאת, כתבת את כל הדברים ששמעת ממני, ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שהנה, הקול שלי כבר הפך לשלך, את כבר יודעת מה אני חושבת ואומרת, מנחשת מה אכתוב ואיך אגיב. וזה סימן מצוין, שיר. סימן נפלא לכך שאת יכולה לנהל דיאלוג עם הקול שלי בתוכך. סימן נפלא שבין כל המפלצות בחושך הפנימי שבתוכך יש גם חדר מואר שבו את כבר יודעת, למדת, מהן המילים המרגיעות והמנחמות, מה חשוב שתעשי או תגידי, איך כדאי שתהיי כדי להרגיש יותר טוב. והקול הזה, שיר, יילך איתך תמיד, יידבר איתך מתי שתצטרכי, ובעיקר יוכל לתת "פייט" לשדים שבתוכך. והטיפול שלך, כמו תמיד, נשמע לי כמו מקום מצוין להמשיך לעכל ולעבד את מה שקרה כאן, ודרך כך - את מה שאת צריכה כ"כ מהעולם. לילה טוב, סופ"ש מוצלח, מלי

אחרי הכל זה רק פורום אינטרנטי..כולם פה מתחלפים אחרי שענו על מספיק שאלות בשביל הרזומה...אז למנהלים בהצלחה בהמשך, ולכותבים - יבואו מנהלים אחרים ואליהם נעביר את תקוותינו וגם בהם ניצמד בחוזקה בשל הדינמיקה התלותית של יחסי מטפל-מטופל...אז תחזיקו מעמד. ולשאלתי..ענית לאחת השאלות פה לגבי "אובססיה למטפלת" ואמרת לכותבת שכנראה היא באה עם איזשהו חסך או רעב שבו צריך לטפל.אני מזדהה עם המקרה וההסבר..אז רציתי לשאול אותך מה האג'נדה הטיפולית למצב המכאיב מתסכל והרסני הזה? האם יש כזו? רק אל תגידי לברר ולהתבונן...תגידי משהו ממשי - יש חסך,יש כמיהה עזה,כאב של שנים ומטפלת אהובה שיש לה גבולות.מה עושים איך מטפלים? תודה.

שלום לותיקת הפורום. ההנחה שמנהלים נמצאים כאן עבור הרזומה היא לא נכונה, ואני חייבת להודות שגם מעליבה. בשביל רזומה לא נמצאים כאן חודשים על גבי חודשים, עונים במסירות ובסבלנות, גם בשעות ובימים פחות נוחים (ואת מוזמנת להסתכל על מגוון השעות הרחב שמנהלים ענו על שאלות) ובעיקר - לא מפתחים קשר ומתעקשים להכיר, לברר, להבין. אני חושבת שלהתייחס לפורום, ועוד יותר מכך - למשתתפיו, ככאלה שהיו כלי בדרך ל..., ולמוסס את המשמעות הרגשית שיש כאן, במקום הזה, תהיה פשוט לא מוצדקת. אני מניחה, או לפחות רוצה לקוות, שהאמירה הזו באה מתוך כעס, ומהמשך השאלה שלך אני יכולה לנחש שאולי גם המקום הזה עורר עבורך את צרכי התלות, והעזיבה שלנו, ושלי, מעוררת רגשות לא פשוטים. ולגבי שאלתך בנוגע לתלות. אני חושבת שאין "שרביט קסמים" שיוכל לפתור את הבעיה בהינף יד. אני חושבת שזה תהליך ארוך וממושך של התבוננות ותובנה, ובעיקר יכולת להמצא שוב ושוב במצבים האלה, ולזכות, שלא כמו בעבר, בחוויה שונה של הכלה, אמפתיה וסיפוק צרכים. אני מאמינה שכמו שלימדו אותך להיות רעבה, כך גם ניתן ללמד אותך להיות שביעה. לילה טוב וסופ"ש מוצלח, מלי.

מלי.. לא קל לי עכשיו.. השעה 23:43, יום חמישי בלילה.. ואני איכשהוא נכנסתי למצברוח פגיעה במיוחד.. אני עצובה עמוק בלב.. אני לא יודעת מה קורה לי בימים האחרונים אבל משהו בי היה פחות פגיעה.. מה שמענין זה שהיה לי קשה בלי הפגיעות (?!) אבל הייתה זו הפסקה נחמדה משהו.. כי כשאתה עשוי זכוכית אתה כל דקה יכול להשבר.. ופתאום אני שוב זכוכית.. אני רוצה לישון מוקדם מכפי שאני רגילה בימי חמישי.. אני שקטה יותר, אני מתכנסת בתוך עצמי.. והכי גרוע, אני מקשיבה למוסיקה מתישה כזו.. שמדברת את מה שעובר לי בפנים כנראה יותר טוב ממני.. כי לי אין עכשיו הרבה מילים, על מה בדיוק קורה. או שאולי יש לי. אבל זה אישי מידי ולצערי אני לא אוכל לכתוב על זה פה.. וזה כואב. כל כך כואב.. :((((( אבל אולי טוב שאני כותבת על כמה זה כואב.. הרי אפשר לדבר על הכל.. אז באתי לשתף אותך מלי ולומר לך שאני זכוכית עכשיו.. ואני מפחדת מאוד להשבר ולהפצע.. מאוד מפחדת.. (צמרמורת.. עייפות..) טוב, נראה לי אני פורשת לישון.. מבט רך, רגש מורכן.. ~נילי~

נילי יקרה. אני רוצה לדבר אל הזכוכית השבורה, לפני שהיא הופכת לזכוכית המשוריינת. לך-לה אני רוצה להגיד שכנראה הכל כ"כ שברירי, מזעזע, מסוכן, שכנראה אין הגנה, או שיש אבל היעילות שלה מוטלת בספק, ומעליה מרחפת השאלה - מתי היא תשבר? אני שומעת שצריך להזהר, להיות עדין, לגעת בסלנות, מקבלת על עצמי את האזהרות, ערה לסכנה. אני מניחה שהכל יותר חשוף ושקוף כעת - החרדה, הכאב, חוסר הבטחון. מקווהשלא מכאיב מדי, וממשיכה ללוות אותך במה שאת עוברת. להתראות בינתיים, מלי.

אוי מלי.. תודה ענקית על העדינות שלך בי.. התשובה שלך נגעה בי עמוק.. ידעת איך להתכוון אלי יותר משאני ידעתי.. כי לא ידעתי כלל.. רוצה עוד קצת להיות לידך, לצידך, עד לשבוע הבא.. שם צריך יהיה להשתמש בזכוכית משוריינת.. ולאגור הרבה כח לשבוע הקרוב ולכל מילות (רגשות) הפרידה.. כואב הלב.. אני כבר מתחילה להתגעגע.. דמעות בלב עצוב :( שבת טובה.. ~נילי~

היי מלי האמת היא ש.. קשה לי מאוד להיות כאן עכשיו, ואני גם לא ממש יודעת להגיד את מה שקורה בתוכי. אז לקחתי את המילים של שלמה ארצי. מודה ומתוודה שגם מה שלקחתי ושמתי כאן למטה, לא באמת יכול להעביר את הרגשות, התחושות, המחשבות שיש בי במלואם. אבל.. : "האם חיוך ילדותי מסתתר עוד מבעד למסך הדמעות. רציתי לומר עוד, אך כל שרציתי, קשה לבטא במילים. מה שאמרת ומה שלא הביא אותי לחשוב שהמילים שלנו נפגשות. אני כבר מצטער על מה שאמרתי. מה אמרתי לך בעצם שיש להצטער עליו. סך הכל רציתי להיות קרוב אלייך יותר. מרגיש כמו אידיוט, מרגיש כמו טיפש כשאני מצטער. אני כבר מצטער שהתחלתי לדבר. משקיף אל הדמיון ושם, שם אני רואה מה שאני רוצה לראות, אפילו מה שאין. הו את, סלחי לי על מה שאמרתי. הזמן אוזל אני שיכור אני קודר. הסוף שלי - הסוף שלנו הוא מהול בעצב, אני מרגיש כמו טיפש אבל אני מצטער. ואני לא שומע כבר ממך יותר כלום. זה מה שנשאר רק כמה רגעים, הרבה בדמיון מעט בחיים. ובאופן כללי הכל עוד לא פתור. הולך לאיבוד. ואני לא רוצה כבר מאף אחד כלום. שיר על כל הקוראים לעזרה, עזוב לא רוצה להיות נעזב. שיר על הבגידות בדמיון. הולך תחת הירח רוצה לעוף. עכשיו נשארתי רק עם איזה חלום. ואני לא יודע, לפעמים משתגע. זה פאתטי כבר להאמין. תקוות. כל חיי על חבל דק. ניתק. ומוזר איך בין שמש זורחת לשמש שוקעת בים, לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם. היא בוכה והוא מוחה את דמעותיה ומנחם. חלומות דמיוניים זה כל הסיכוי לחיות, בלי להישבר כל יום כשרע. לוקח נשימה גדולה, ביום כזה עוזבים הכל. זה קורה לכל אחד, שהחולשות גוברות. אני יכול עכשיו לצעוק, הרי זה לא נגד החוק, יכול לקרוא שוב לעזרה. כל אחד נפגע, כל אחד נבגד, כל אחד סוחב רק את עצמו, כל אחד אוהב, כל אחד עוזב. לא אשקר לך שאצלי הכל בסדר, את יודעת לא הייתי שר לך סתם כך. איזה רגש מתעורר, היא רק זקוקה לעזרה, ימים כאלה שבגוף קר אני זקוק לה נורא, ימים כאלה אני לומד ומחכה שיעברו. ימים כאלה אני נרדם ובשנתי בוכה. לא מלא תקווה, אני נושך שפתיים. מלחמת התשה לא תסתיים, היא מביאה אותי עוד שעל להזדמנות האחרונה. ימים כאלה פחות או יותר אני נלחם על חיי. איזה רגש מתעורר סבל או אבל? ימים כאלה עד שיום אחד הכל יגמר. מי יאמר ראשון סליחה קשה, קשה לנשום אוויר לא בא מן הים. הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק. ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות. זה כואב, יזה יכאב. כתב ידך הלא מוכר לי, וקולך המהפנט, שכנע אותי לצאת מהבית החם, לרחוב הקשה, אל העולם. אסור היה לי אז לפרש את סימנייך, כבר שכחתי מתי עפתי ומתי את כל חושי איבדתי כך. האם שמת לב אני בקשתי רק דברים שאין. מקומות אבודים, סימנים של אש. התבוננות פנימית, ומה שהאמנתי. מה ידעתי לא ידעתי. כמו מטורף בחדר. אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל, בחשיכה בבית החם- זה קורה. האם שמת לב? אני בקשתי רק... להאחז במשהו לפני שכוחותינו עוזבים בבת אחת. עכשיו תהיי גלויה כי גיליתי לך הכל. אני נכנע. איזה יום עצוב. תגידי שקר או אמת, תגידי משהו. תגידי כי כמעט שכחתי מה זה רגש, כמו שלימדת אותי, לא מרגיש אפילו יום. תגידי כי אולי נכון לא לפתח ציפיות לא לפתח אשליות. תגידי כי זה כמו מלכודת. תגידי משהו. מה שוות המילים אומר לך נזהר שלא אפגע בך. ואתה בוכה כי זה אכפת עוד. ואתה צועק ומנסה עוד. אמרתי שטות. אחרת אתה מת מרוב בדידות. ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד, ובשבריר שניה אתה בוחר.. שוב בחיים? מתוך היסורים אתה שותק ומתחמק אחרת אתה מת צעיר. אחרי שתי פעמים טובות באה פעם שהורסת אותנו ואז זה נגמר. והכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים תוך חדר. שמי העיר אדומים, ואת בי פוגעת. כי איך את לא באה, איך את לא באה? הנה שוב את מתמכרת לרגשות. לפעמים באמצע צחוק על הפנים, משתוללת כאן סופה, מה קורה לנו כשרע לנו בפנים? אני בא חשוף באור ומחבק אותך חיבוק שלא נגמר. ורק אחד אמר: ילד, ילד עוד תוריד את הירח בשבילם. קשה לי להתרכז, קשה להגיד חבל או לומר אולי. וצועק לירח "רד" ומאשים את העולם בכאבי. לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער." לא יודעת להיפרד, לא יכולה להיפרד. לא יודעת לגבי שבוע הבא, אולי אעלם כבר מחר. אז.. רק תדעי שאת מדהימה.. בגלל זה כל כך כואב. זה הכל. תודה על הכל, מאוד מעריכה את כל מה שעשית ונתת- לפורום בכלל ולי באופן אישי, מעריכה ומודה על ההשקעה, הנכונות, הרצון, ההבנה, ההכלה והאמפתיה האינסופיות... תודה שהיית כאן ברגעים הכי קשים, שהחזקת, שעודדת, שניסית להראות עוד צבעים מלבד השחור המוחלט שבתוכי, תודה על האמונה שלך. תודה שפשוט הקשבת. תודה שהיית כאן אחרי טיפול- שיכולתי לבוא לפה ולהתפרק מולך ואלייך. תודה על המילים החמות והמנחמות. תודה על הכל. וסליחה אחת ענקית. שיר

שיר יקרה. זוכרת את תחילת דרכנו? כתבת על האהבה לשלמה ארצי, וחיפוש המשמעות במילים של השירים שלו. ואני "העזתי" והודיתי שאנחנו מתקשרות באותה שפה. וככה, כמעט מייד, נמצאה לנו דרך זו לזו בלי מילים אבל עם כ"כ הרבה מילים... הכתיבה שלך תמיד נגעה בנימי הנפש, ואפשר היה לזהות מאחוריה את הרגישות, העדינות והפגיעות שבך. אני יכולה להבין את הכאב והקושי שאת חווה כעת, ואת התחושה שנשארת ללא בית, ללא מקלט. לא פעם הרגשתי ש"אני תפקידי לנגב לך את הדמעות", וחושבת ששתינו נפרדות כעת מהמקום הזה - אני כמי ששם לנגב את הדמעות, ואת כמי שהפקדת בידי את התפקיד החשוב והמשמעותי הזה, ולקחת את הסיכון שבלסמוך ולהעזר במישהו אחר. אני מכבדת את הרצון שלך להתאים את קצב הפרידה למה שנכון לך, ועם זאת מקווה בכל זאת שתזכרי שאני עדיין כאן, ומזמינה אותך להמשיך לשתף בתחושות וברגשות סביב הפרידה. וכמובן, אני מודה לך מאוד על שבתוך הכאב וייסורי הפרידה מצאת גם מילים חמות אלי. תודה רבה, עבורי יש לזה ערך שקשה לבטא במילים. ולסיום קטן, ממני אלייך - אני קרוב בשיר כמו הנשימה, באהבה נפתח, ונסיים במה? ונסיים במי? אולי בך, אולי בי? אולי בלי מילים, אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי. להתראות, מלי.

האם זאת הסיבה לעזיבה הפתאומית. http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,xPG-1,m-Doctors,a-Forums.html#220_220 כי נראה לי שמישהו הרגיש פה מאוים שהאחת והיחידה חזרה לדוקטורס.

שלום חברה קבועה. אני מניחה ששאלת בציניות, ואני מזהה את הכאב והעלבון מאחוריה. אני בוחרת לענות לך ברצינות - כמובן שזו לא הסיבה, וכמו שכל אחד מהמנהלים כתב, לכל אחד יש סיבות אישיות, מוצקות ורציניות, שהכריעו בהחלטה על העזיבה. אני מניחה שחיפוש של תחליפים, מחד, והסברים, מאידך, מבטא משהו מהקושי והפגיעה, ומזמינה אותך להביא את זה כאן באופן ישיר יותר, כך שאוכל ללוות אותך בתחושותייך. להתראות, מלי.

שלום לך הייתי בטיפול במשך שנתיים וחצי. התעייפתי, הרגשתי בצורך להתרחק ולהתנתק מהתלות שלה. וגם כי הגענו למצב של תקיעות בלתי הפיך, ושל מתח ועצבים אחת כלפי השנייה בכל מפגש. לקחתי חופש של חצי שנה למרות בקשתה שלא אקח את החופשה הזו. חזרתי ומהפגישה הראשונה לאחר חצי שנה חזרנו לאותו דפוס. דפוס של כעס, הרבה כעס, הרבה האשמות, מתח, והרבה שקט. לא יודעת אם לקחתי את ההחלטה הנכונה. היא מבקשת שנדבר על הכעס הזה אבל לא נראה לי שזה יפיג את המתח. מה דעתך? האם טעיתי? האם אני צריכה כבר להיות אמיצה ולחפש מישהו אחר? א ושאני פשוט לא מתאימה לטיפול? יש דבר כזה? לא מספיק שנתיים וחצי של כעס? אני לא מרגישה תמיכה שם, והיא טוענת שאני לא "משתמשת" בה כמו שצריך? אלא שאני ממשיכה לברוח? היא מבלבלת אותי לגמרי

שלום ש. אני שומעת אותך עסוקה בשאלה אם טעית או לא, ונראה לי שזה מקום שיפוטי שאולי קצת מערפל את התמונה. הייתי רוצה לעזור לך לחשוב על מה שקורה לך בטיפול כמשהו שאולי מייצג דפוסים שלך בקשרים. אני חושבת שהמקום שהגעת אליו עם המטפלת - הכעס, התקיעות, המתח, הוא מקום שכנראה מוכר לך ביחסים. יכול להיות שזה המקום של הכעס והריב, יכול להיות שזה קונפליקט שבו את מוצאת את עצמך בקשרים קרובים (למשל: בין מרחק לקרבה, בין אמת לזיוף, בין מי שולט או מי מחליט וכו' וכו'). אני מניחה שגם ההחלטה לקחת פסק זמן מהטיפול מייצגת את הדרך שבה, אולי, את רגילה להתמודד עם הקושי הזה - להתרחק, לנתק, לא להתעמת. אני חושבת שהמטפלת שלך הזמינה בעבר, ומזמינה אותך גם כעת לבדוק מה קורה לך במקום הזה, ולאפשר לך להתמודד עם הקושי בדרך שונה מזו שאת רגילה ומכירה. אני חושבת שעבודה על הדברים הללו בטיפול - דיבור עליהם, התבוננות, פתיחות לגבי מה שמרגישים, ונסיון להבין מה קורה לך במקומות הללו ולמה, יכולים לתת לך ציוד משמעותי בחייך, הן בטיפול והן מחוצה לו. בהצלחה, מלי.

רק ביום חמישי האחרון הייתי כאן ..לידך .. וכתבתי לך כמה הקול שלך משמעותי בתוכי , בדרך שלי , כמה מרגישה קרובה אלייך ובגללך .. ובטוחה שאת כאן.. ככ שמחת .. המילים שלך היו ככ נוגעות .. ובטוחות .. אבל , זה בטח המזל שלי .. להגיד דברים טובים למישהו ואחכ לקבל בוםםם .גם איש השיחות .. אם את זוכרת בפגישה לפי שהוא הודיע לי שעוברים .. כתבתי לו עד כמה אנחנו יכולים לכל סערה שתהא ... כן ממש .. לא יודעת מי זה שמנסה לבדוק את הכוח שלי ..עד כמה .. ולמה ?... אוף. אחד גדול כזה .. ומיואש .. זה מה שיוצא ממני . כאילו ורגילה לזה.שכלום בחיים שלי לא יציב . לא בסדר . אני כועסת עלייך מאוד . ועל דרור !!!! אני כועסת. ולא בא לי לקפל את זה בכל מיני מילים יפות . אני כועסת .כועסת . כועסת. כי אני עדיין צריכה אתכם . ואתם הולכים .עוזבים.. ולא מעניין אותי מה אחרים חושבים .ואיך מפרשים אותי כאן .קשה לי . מאוד . זה מטלטל אותי. הפרידה מכם מטלטלת. וכן אני בת 31 .. לא שכחתי , וכן.. אני מודעת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה . ואני רוצה להתבגר בתוכי מלי , לא להתנהג ככה . אבל זה לא הולך . התחושות של הכעס .. והכאב עולות .. בגלים .. כל השבוע הזה מההודעה של דרור. התחושות האלה באות והולכות .. באות והולכות בתוכי ומקפיאות אותי. בחיי שרוצה להגיד לך שלום ותודה וללכת . לנגב תדמעות שזולוגות עכשיו ומערערות אותי וולהמשיך הלאה. רוצה להפרד ממך, אבל אחרת. לא כמו ילדה קטנה שכועסת. לא כמו נערה שטורקת דלתות בפרצוף. לא כמו אשה שלא סוגרת קצוות ופשוט נעלמת . לא .. לא כמו הילדה שאני מתנהגת עכשיו ובכלל גם מול איש השיחות שלי .. הילדה הזו שבאה והולכת .. ושוב חוזרת .. באה.. הולכת .. ושוב חוזרת... רוצה להפרד ממך..אחרת , מלי, .. ככ רוצה... לבחור בפרידה ולא שהיא תבחר בי בכח!!!!!! רוצה לשקול את מילותיי ברכות.. ללכת ביותר עדינות , רוצה .. פשוט רוצה .. להשאיר את הילדה הקטנה הזו שבי מאחור .. זו שתמיד נחוותה...מאחרים זו שלא ידעה מהם דמויות מיטיבות מעולםםםם .. ילדה שיושבת כרגע בפינת החדר .. מקופלת בעצמה מחבקת את הברכיים חזק חזק וככ מפחדת. זו שכותבת לך עכשיו. ילדה שלא מאמינה לאפאחד .. ופה .. מצאה סופסופ מקום אמין .. שנתיים שלמות .. של היסוס וחרדה .. ובכי וכאב .. ועוד צעד ועוד ועוד .. ועכשיו כאילו נתקעה באמצע הדרך לא יודעת לפנות ..קפואה במקום .. לא זזה... מלי , מלי , מלי ... אוףףףףףף.. הייתי רוצה כבר לצאת לדרכי.. בבטחון , להגיד זהו .. שרית בסדר , שרית שלמה.. רוצה עוד רגע .. לחבק אותך עוד דקה .. לנגב את הדמעות ..ולאחוז לך ביד .. אבל .. לא !!!!!!!!!!!! מלי ... לא...!!!!!!!!!!!!!! עדין לא מסוגלת. לא מסוגלת בתוכי לומר לך להתראות . לא לך ולא לדרור. זה עוד ככ לא הזמן הנכון . צריכה אתכם כאן איתי .. לצידי ... עדין בשבילי . אני לא מסוגלת . מצטערת. אני פשוט לא . ככ לא יכולה למצוא מקום למה שהנחתתם עליי. אני אבודה . מקרה אבוד . מרגישה ככ מבולבלת . והדמעות חונקות אותי שחייבת לעצור. סליחה. שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הכאב, העלבון, הכעס. את הקריעה בין שרית ה"בוגרת" שצריכה להפרד, לעבד, לעכל, וכל המילים היפות האלה... לבין שרית הקטנה שכועסת, שצריכה, שלא מבינה. אני חושבת שלאורך הפגישות שלנו כאן (את מרשה לי לקרוא לזה ככה?) היה תמיד דיאלוג בין שני הקולות הללו, ותמיד זה היה דיאלוג כ"כ אמיץ, כ"כ מעיז, של מישהי שמאפשרת לעצמה להיות במקום הפחות בוגר, ועם זאת להדהד את הקול המבין והיודע, הקול של ה"גדולים". ועכשיו, לקראת פרידה אבל עוד לא. לילדה הקטנה יש עוד קצת זמן לבעוט, להשתולל, לכעוס, לזעום. אני כאן כדי להפרד גם ממנה. ליוויתי אותה-אותך באופן שמבקש עכשיו לתת לה גם להיות כאן. אח"כ אולי תוכלי להביא את שרית הגדולה ולהשמיע גם את הקול שלה. אבל עכשיו, כנראה - זמן לכעוס, לבעוט, עוד לא להסכים להתרחק. מלווה אותך, כאן איתך עד הפרידה, מלי.

רוצה לשתף אותך.. לחשוב שאת עדיין כאן איתי , צריכה אותך. קראתי מה שכתבת , ממש רגשת אותי . לא רוצה לדבר על זה עכשיו . לא רוצה . רוצה להגיד לך שאתמול היה לי טיפול נורא נורא נורא נורא קשה. הרבה כעס , שלי .. אפילו שלו .. כזה שמוחבא בין המילים אליי .. כעס על שאני מנסה לפגוע בעצמי . מדברת המון על מוות .ייאוש . עייפות נצחית.מצד אחד הוא מזמין אותי לדבר תתחושות האלו . מצד שני .. לא בדיוק ..נמצא איתי .. בכדי להיות איתי עם הקשיים של היאוש .. אז ככה , יום שני .. חציתי במעבר חצייה במטרה להדרס?.. לאיודעת .. מיום ראשון אני לא בפוקוס אני עוברת התמודדות עצומה מול אמא בימים האחרונים , הפרידה כאן מכם מטלטלת אותי .. וכל החוסר יציבות עם מעבר הטיפול ומה שקורה לי שם בקשר .. משגע אותי . המון כעסים שיוצאים ממני .. על עצמי .. כך שביום שני יצאתי לכביש וחשבתי על כל מה שאני עוברת ופשוט לא יכולתי להמשיך יותר.בצורה מסוכנת ..קפצתי לכביש ברגע האחרון מכונית עצרה עצירה פתאומית היסטרית מולי .. ואני מעדתי נפלתי קדימה ..הרמתי את עצמי וקמתי כאילו כלום לא קרה . בערב סימסתי לאיש השיחות על הרצון החזק הזה שבי... רציתי להרגיש פחות לבד עם התחושה הזו, סיפרתי רק לו .. הרי אחרים היו נבהלים מזה .. ואת יודעת אנרגיות ה"להרגיע" את האחר כבר נגמרו בי. אבל .. אני מרגישה שזו הייתה טעות לשתף אותו , אני מרגישה בו שיפוטיות עליי .. במקום שארגיש שהוא מבין .. מסכים איתי עם הרצון הזה למות ..במקום לשמוע אותו אומר עד כמה היגיוני זה למצב שבו אני נמצאת .. אני שומעת אותו מאשים אותי בחוסר אחריות .. וכו' ..זה פוגע .. במקום להיות איתי ובשבילי הוא מרחיק אותי מלשתף אותו . אתמול בטיפול .. הוא אמר שמצד אחד אני ככ מושקעת בטיפול , מגיעה , לא מבטלת, מסמסת תחושות ורגשות .. מנסה לעשות עבודה .. ואילו כשאני באה אלייו לטיפול בחדר ..אז אני שותקת , לא מדברת, מתנהגת בהתרסה ..שאני מעבירה בלבול . בלבול ?.. למה הוא התכוון ?.. שהדברים לא אמיתים? שאני משקרת?.. ואולי הוא צודק.זה באמת נכון מלי . בכתיבה אני מצליחה להביא את עצמי ואילו שם מולו אני נחסמת ..אני רוצה להגיד לו שאני לא מסוגלת להתמודד עם האונס האכזרי ברחוב, שאני לא מצליחה להרגיע את הכאב שאני רואה את הבחור שפגע בי.. מחייך ומתהלך חופשי, אני רוצה לדבר איתו על מה שקרה לי בילדות, אבל מרגישה שממילא הוא לא יאמין לי כי אני בעצם לא זוכרת דברים במדויק, כי אני בעצם לא יודעת מה באמת קרה .. ואז אני מרגישה שאני נחוות מהצד כלא אמינה .ואז אני שותקת . ואז נשארת עם הדברים לבד. ואז מהכאב העצום כבר מנסה לפגוע בעצמי . אני מרגישה חסומה וורבאלית .הגוף מדבר במקומי , הנשימות מתגברות , הכאבים מתחילים ואז הטיפול מסתיים ושוב חוזר בטיפול לאחר .. הלוואי והייתי יכולה לנשום רגיל לשחרר את עצמי , להרפות .. לדבר בלי לבדוק כל מילה שיוצאת ממני מאה פעם , להפסיק לתת משמעויות לכל הפרשנויות של מה הוא יגיד אם..נמאס לי להתעסק בחולשה שלי מולו .. עד כמה הוא איתי עד כמה הוא מאמין לי או בעצם עד כמה אני אמיתית ואמינה לעצמי ... אוףףף דייי כבר .. מלי יודעת הכל .. יודעת מה צריך לשנות .. אבל לא מצליחה לעשות את זה .. אני כותבת לך ובעצם מחדדת את כל התחושות הקשות שיש בי . תחושות לא ברורות. מעעורפלות .אבל ככ אמיתיות . את מאמינה לי מלי .?.... הכל ככ אמיתי .. אני מרגישה שחייבת להעלם.לסגור חזק את הבפנים שלי . לא לתת לאפאחד להתקרב . להשאר לבד.אני מרגישה שכאילו אין בי כבר כלום . לא אושר לא כאב לא כלום . אני ריקה . מנסה לשכנע את עצמי בריקנות הזו ככה לא אצטרך להאחז , להקשר , להפגע מול אפאחד. מלי, הגוף שלי כל הלילה כאב, הגוף מבקש ממני להפסיק את כל התהליך הזה. סימסתי לב' היום שלא אגיע יותר, שלא יחכה לי ביום ראשון . הוא סימס לי שבגלל ולמרות מה שאני עוברת , הוא מציע שאגיע.(מילים קבועות .. בעע) נמאס לי כבר מההסמסים האלה מולו , נמאס לי מהמאבקים האלה בי .. אני כאילו תקועה במרווח הצר הזה שבין אהבה לכעס אלייו ,ובין הזדקקות לויתור עלייו ולעצמי .מרגישה איך אני פיזית עומדת במצב נטוע.. כמו באיזה פוזה של בובה על חוטים..קולות חזקים מושכים לי את הידיים בכח ביחד לכיונים מנוגדים ואם אעשה רק תנועה אחת קטנה פשוט אקרע באמצע של הנפש שלי. אני מרגישה ממש את הרעש הזה של הקרע וזו הנשמה שלי שנקרעת מהאמביוולנטיות הזו.פעם ראשונה היום .. שאני מרגישה ממש מבפנים את הקריעה הזו בין לכעוס על איש השיחות שלי לבין האהבה שלי אליו. אני מרגישה נאבקת עם כל המעגלים האלה . הצילו.. מלי , אני לא מסוגלת להתמודד. בחיי שהכוחות נגמרו . בחיי שלקחתי מכל מקום אפשרי . וזהו , אין מאיפה יותר לקחת . מחליטה להפסיק לטפל בי . מפסיקה להחליט לכתוב . מפסיקה.חייבת מנוחה. תודה שהקשבת לי למרות הקושי והאורך והמועקה שאני .., חיבוק,שרית

אני לא משתתפת בפורום הזה, אבל אקדים ואומר שאותי הפרידה של שלושת המטפלים בהחלט לא הפתיעה. אני רק אומר שמהסיבה הזו בדיוק, אני לא ממליצה (!) לאף אדם יקר וקרוב ללכת לטיפול. מה לעשות, אני הלכתי ונכוויתי ולכאן שייכת בדיוק בעייתי הגדולה. אני בטיפול שני שנמשך מספר חודשים, לאחר טיפול דינאמי של שש שנים. פתאום אני מגלה שחוזרת לי אותה הבעיה שנתקלתי בה בעוצמה יתירה בטיפולי הקודם- אובבסיה לדמות המטפלת. צורך חזק מאוד בתגובה ממנה לאורך כל השבוע, התעסקות בדמות שלה, צורך להיות בקשר כל השבוע ותחושת אימה לנוכח דחיה, התרחקות ואי מתן מענה. יש לומר שהטיפול משתלט לי על כל החיים ורק בו אני עוסקת רוב שעות היום. למרות שאני אדם עובד ועסוק מאוד שיש לו הרבה פרויקטים על הראש. הטיפול הקודם נמשך שש שנים, למרות שכל הזמן רציתי לעזוב, אבל לא יכולתי בדיוק בגלל התלות והאובססיה שעליהן אני כותבת כאן. אני רואה את הטיפול כמלכודת. והנה עכשיו בטיפול השני, שוב התחילה הבעיה הזו של האובססיביות אחרי המטפלת ואני מרגישה שהיא מתרחקת ממני ואז אני נכנסת להתקפי חרדה ועוד יותר נבהלת. באופן כללי, אני חושבת שיש אנשים שטיפול לא מתאים להם. אם לא הייתי נכנסת לטיפול לראשונה כשהייית יותר קטנה, כל זה היה נמנע ממני- כל הכאבים הנפשיים האלו ועוגמת הנפש. אני מצפה לתגובה אינטליגנטית -אז אם אין מה לומר, עדיף לשתוק. איך יוצאים מהגיהנום הזה- "הנכנסים בשעריי אל יחזיקו בתקווה"- דנטה כתב את זה על האינפרנו, אני כותבת את זה על טיפול.

בוקר טוב. אני מבינה את המצוקה סביב התלות, ה"אובססיה" כמו שכינית אותה, ועם זאת אני חושבת שאת מציגה ראייה מעט פשטנית. אני מניחה שהיו סיבות מוצקות לפנייתך לטיפול בפעם הראשונה, ואח"כ, למרות הכאב, הקושי והתלות, פנית בשנית. מכאן, אני חושבת שזה יהיה מצומצם לתלות את בעיותך בקשר עם המטפל/ת. אני גם חושבת שאם קורה לך משהו כ"כ חזק בטיפול, זה מצביע על חסך, צורך עצום שאת כנראה מנסה לספק, ולכן הקושי איננה במטפל שנמצא שם, אלא כנראה ברעב שאת מגיעה איתו, ושבו, קרוב לוודאי, צריך לטפל. את צודקת שמדובר בדרך לא פשוטה, מכאיבה לעיתים, ושהרבה פעמים לוקח לא מעט זמן עד שמצליחים לראות ש"נולד שינוי", ועם זאת, אני מאמינה שזה בהחלט אפשרי, ואפילו מעיזה לומר שבאיזשהו מקום, עמוק בתוכך, גם את מאמינה בכך. השנים הרבות שאת משקיעה בטיפול (וטיפול הוא בהחלט השקעה - כלכלית, נפשית, פיזית) מעידות שכנראה את גם מקבלת שם משהו. מקווה שתכעסי פחות, ותוכלי להיות יותר סלחנית לעצמך, לצרכייך ולמשאלות שכ"כ מבקשות מענה. להתראות, מלי.

גם אני חווה את אותו דבר בטיפול שלי וגם בטיפול הקודם כבר תקופה ארוכה. גם אצלי זה משפיע לי וחודר לי לכל החיים בעוצמות קשות. אני מחפשת מישהי שעוברת אותו הדבר כדי להתכתב איתה במייל, האם תרצי? אם תרשמי כן אני אסמן V בקבלת תגובות לדוא"ל.

מלי יקרה, עוד קשה לי לבחור מילות פרידה, אז אשאיר את זה להזדמנות מאוחרת. בינתיים כמה מילות ביניים. העזיבה שלך הפתיעה אותי פחות מעזיבתם של דרור ודוד, אני לא מוצאת סיבה הגיונית לכך, אבל כשהתפרסמה ההודעה במשמרת של דרור מצאתי אתעצמי מכעט אומרת "ידעתי". בכל מקרה, התקופה שהיית איתנו היא ממש לא שולית או חסרת משמעות בגלל שלא הייתה ארוכה. השארת את החותם שלך במילים חמות ונוגעות, בדיוק וברגישות המיוחדים לך כלכך, ותודה על כך. הודעת הפרידה שלך היא דוגמא מצוינת למלי המקסימה שלמדתי (קצת) להכיר. אין לי כעס עלייך אלא להיפך - אני שמחה שזכיתי לחוות אותך, גם אם לא במשך הרבה זמן. אמנם עדיין לא נפרדת אבל מאחלת לך המון הצלחה (ואני בטוחה שתהיה) כבר עכשיו. סיון

סיון יקרה. תודה רבה על המילים המחזקות והמחממות. אני שמחה כ"כ לשמוע שבכל זאת השארתי כאן חותם, למרות הזמן הקצר, יחסית, שהייתי כאן. אני מרגישה שמאוד רציתי לתת, ובמקביל - מצד שני היה מי שמאוד הכיר בנתינה, ממש כמו שאת מיטבה לבטא במכתב שלך. ועוד משהו קטן - מרגשת אותי היכולת שלך לתת תוקף, להודות ולהחמיא גם מול סיטואציה של פרידה, שבוודאי מעלה גם רגשות אחרים. תודה רבה ולהתראות, מלי.

למה? רק למה?כל מה שניסיתי להאחז בו לא קיים עוד. אפילו לא הרחוק ביותר,זה כואב כל כך כואב. לא מנסה עוד לא עוד. כנראה שהגיע הזמן וגם אלוהים סוף סוף וויתר.

נקודה יקרה. את מתייחסת לכאב, לקושי ולתחושת האובדן. אני זוכרת עד כמה עבורך העולם נחווה כמקום קשה, מאכזב, מייסר, ואני מנחשת, לצערי, שהפרידה מהפורום וממני מחזקות את הקול הזה. אנייודעת שהמקום הזה היה משמעותי עבורך ושהעדרו מסמל אובדן של משמעות בחיים. אני מזמינה אותך להמשיך להביא את התחושות, ומקווה שנצליח לפגוש גם את המשמעות, הכוחות והתמיכה שאת הצלחת לקבל, ולא רק את הריקון והאובדן. להתראות, מלי.

מלי, את יודעת מה עושה לי העזיבה שלכם? כל ההתאפקות לא לכתוב פה על הטיפול שלי נהרסת לי בבת אחת. אני אפילו כבר לא מנסה.. כל כך חבל.. כאילו איזה כעס כללי, שאני לא באמת יודעת אם הוא קשור אליכם או לדברים קטנים אחרים, מתבטא בלכתוב כאן. סוג של התרסה/ לחימה/ מאבק..לא יודעת.. זה כמו לדחוף מישהו חזק, לכתוב כאן כש"אסור".. (אסור שלי כמובן). אז הנה אני דוחפת חזק שוב, מקווה שתידחפי.. רוצה לספר קצת מהטיפול, למרות שזה באמת חציית גבולות מבחינתי. לפחות בטיפול החדש. בטיפול הקודם איכשהו לא היה לי משנה. אז רוצה לספר לך, כחלק מההתרסה, שמסיבות שונות זו כבר הפעם השלישית שאנחנו משנות את שעת הפגישה שלנו. כל פעם זה הצריך בירורים מצידה ולכן, לצערי, כבר 3 פעמים שאנחנו מתקשרות באסמסים בין הפגישות וזה מכעיס אותי. לא מכעיס נורא-נורא, אבל בכל זאת קצת. כי זה קושר אותי והופך להיות אופציה אמיתית.. בפרט שהיא משיבה כל כך מהר.. זה מרגיע אותי, אמנם, אבל גם מכעיס בדיעבד. כי בפעמיים הראשונות חשבתי שהיא זו שתתקשר להודיע מתי וכשזה לא קרה אז ערב לפני שלחתי אני הודעה כתובה. זה לא כיף לחכות במשך שבועיים.. כשכל הודעה שמתקבלת היא "אולי היא", אבל בסוף לא. הייתי "קולית" בקשר לזה אבל זה לא היה לי נחמד מאוד. ולקראת השבוע השלישי (אוף.. אני עושה לה עוול כשאני כותבת את כל זה כאן.. סליחה...).. אוף.. להמשיך?.. רק קצת.. בשבוע השלישי, השבוע, סיכמנו בפגישה שזו תהיה אחריות משותפת לברר מה קורה השבוע. זה היה לי בסדר בפגישה אבל כשהגעתי הבייתה כעסתי, כי שוב לא לדעת מה יקרה. התחיל השבוע ושוב הרגשתי שאני נכנסת לרוטינה של המתנה-חיכיון, וידעתי שזו אהיה אני שוב שאסמס וכל כך כעסתי. כל כך כעסתי שניצלתי הזדמנות לשאול אותה שאלה בתחילת השבוע ואולי כך להזכיר את העניין, ואכן יומיים לאחר מכן היא שלחה את השעה בה נוכל להיפגש. כבר כששלחתי קצת נרגעתי, וכשהיא ענתה זה נרגע עוד.. אבל היא יכולה להיפגש איתי רק בשישי מאוחר השבוע, ולא נעים לי. לא נעים לי להידחף לה הביתה לסוף יום שישי, שהוא כל כך יום משפחתי בעיני.. מחזיקה את עצמי לא לשגר לה אסמס נוסף ולשאול אם תרצה שנדחה את העניין לשבוע הבא. אני יודעת בוודאות שהיא תגיד "מה פתאום".. אבל כל כך לא נעים לי להגיע אליה בשעות כאלה.. כאילו גזלתי אותה מילדיה.. נדחפתי לבית באמצע הלילה.. אני לא יודעת מה לעשות.. כועסת שאני שוב נדחפת כל כך בקלות לכתוב כאן. כועסת שאני נמשכת כל כך בקלות לכתוב לה אסמס.. כל השינוים האלה שברו לי את הסדרים הטובים ואני כועסת, כי זה לא באשמתי. ומלי, בבקשה אל תקשרי את זה לעזיבה שלך באופן אישי כי גם זה יכעיס אותי. כאילו תקחי ממני את המוקד ותשימי אותך במרכז. אל תעלבי, אבל פשוט לא בא לי לדבר על זה. את תעלבי ואני מצד אחד ארגיש בוז (כן, סליחה), ומצד שני חרדה על העלבון שלך ורצון לפייס... (שכבר התחיל בתוך הסוגריים..) די. לא חייבים לדבר על כל דבר. אוף.. לא כדאי להתקשר לבטל, נכון? קשה לי להרגיש שאני מאמץ מיוחד בשביל מישהו אחר.. אוף (לילך)

לילך יקרה. אני שומעת את ההתלבטויות והטלטלות הקטנות-גדולות בטיפול שלך, מבינה כמה את צריכה את המטפלת זמינה ומכוננת אלייך, וכמה זה, בו זמנית, מאיים, מכעיס ומעורר רגשות אשמה. אני שומעת אתכן עסוקות בשאלת הגבולות - איפה נגמרת המטפלת ומתחילה האמא, ולהפך- ואיפה נגמרת הפגישה ומתחילים החיים או הזמן-בין-הפגישה ולהפך. אני חושבת שבוודאי הנושא הזה מוכר לך ומעסיק אותך, ויהיה מעניין לנסות להבין בטיפול מדוע הוא עולה דווקא כעת. ביקשת שלא נדבר על הפרידה - מהפורום וממני, ולי זה היה נשמע כמו "לא לחשוב על פיל ורוד עם כנפיים" (שישר גורם לנו לדמיין פיל ורוד עם כנפיים). אני מבינה שאת כנראה צריכה עכשיו להשאיר את הפרידה מהמקום כאן, וממני, ככמעט לא מורגשת, מוקטנת, כזו שלא מפריעה, שלא כואבת. אבל, אולי גם בתוכך האיסור להתעסק בפיל הורוד המעופף גורם לפיל להיות מאוד מאוד בולט. משאירה לך פתח לחזור עם עוד תחושות, ומקווה שבכל מקרה תרגישי יותר טוב לגבי מה שקורה מול המטפלת, ובכלל... להתראות בינתיים, מלי.

את כאן וגם אני... יצא לנו ביחד זה נעים יכולת להיות בקלות ממלאת מקום בשבילי, את יודעת? כי את מאוד נותנת להביע ומאוד מביעה בעצמך.. יכולת "לעשות לי פה טיפול", אני חושבת, אם הייתי מאפשרת לך וכותבת לך יותר.. לפעמים אני קצת שמחה שנזהרתי ושזה לא קרה.. שיש בינינו חיבה הדדית (כך אני רוצה להאמין), אבל שאני לא כרוכה אחרייך כמו שהייתי עם קודמותייך בתפקיד.. הפרידה הזו הייתה יכולה להיות קשה באמת. כרגע היא לא קשה מאוד מאוד. אני כן חשה צער אבל זה בסדר. לפעמים אני גם קצת מצטערת שלא נתתי מעצמי יותר. אמנם לא הייתי זקוקה לזה, אבל בכל זאת קצת מצטערת שנזהרתי. כי אני רואה כמה חמימות את מאפשרת לעצמך להביע ואולי הפסדתי שלא ניסיתי.. מאידך- זו בדיוק הסיבה שבגללה לא ניסיתי.. כך למדתי מקודמתך.. כי זה הופך אותי לסוג של מפלצת (לפחות בעיני עצמי)... מרדף בלתי פוסק של "עוד!!" עם עיניים טרוטות ואדומות וריר רעבתן ודביק.. "מפלצת עוד!".. מעוררת דחייה.. שלא חשוב מה, אי אפשר להשביע אותה ואי אפשר לעצור את התקדמותה. לרגע שאלתי את עצמי מה את שואלת את עצמך כשאת מרשה לעצמך להזמין, להיות חמימה, להביא גם את עצמך... מה מנחה אותך כשאת מחליטה כך או אחרת..? איך את יודעת לא להגזים? אני חושבת שההיכרות הראשונה שלי עם דוד, למשל, הבהילה אותי מאוד-מאוד, דווקא בגלל זה.. כי לא רציתי טיפול בפורום. היה לי קשה... אני חושבת שהתקרבתי לאורנה כדי לשלוט במפלצת שעוררה בי הנוכחות של ליאת והתקרבתי אלייך, אבל רק קצת, כדי להתמודד עם מה שעורר בי דוד.. זה נשמע כמו סיכום כללי... אולי לדור המנהלים החדש כבר לא אגיע.. זה כבר נורא מעייף אותי..

משתתפי הפורום היקרים. כבר שבוע אני מנסחת לעצמי בראש את המילים שארצה לכתוב כאן, את המשפטים שיוכלו להצטרף לכדי הסבר אחד מהודק ו"משכנע" לגבי נסיבות העזיבה, את הניסוחים שיביעו את הכאב, העצב, הקושי – שלכם ושלי. ועכשיו, כשהכתיבה נהיית אמיתית, קונקרטית, לא רק כזו שמתנהלת במחשכי המחשבות, אני מוצאת אותה כקשה במיוחד. אני עוקבת אחרי תחושות הכעס והטענות שעלו כאן מאז ההודעה על העזיבה, חושבת על כך שצריך היה לתלות את הקושי בתנאים מסביב: במועד ההודעה (מוקדם או מאוחר מדי), בעזיבה המשותפת, בהעדר סיבות ברורות... ואני מזכירה לעצמי שאין דרך באמת לעשות את זה "נכון", לרכך את הפגיעה, להפוך את העזיבה למחויכת ולנסבלת. והאמת היא שאולי זה גם לא נכון לנסות לעשותה כזאת. אני מבינה את הכעס, הכאב, העלבון, ההפתעה. מבינה את הקושי להיות במורכבות: להודות על שהיה, אך גם לזעום על שקורה, להכיר ב"יש" ולא למחוק את ה"אין", לאהוב ולשנוא. העזיבה של הפורום לא פשוטה לי, ועם זאת, עבורי, היא בלתי נמנעת. אני מניחה שניתן להבין (גם אם קשה) שיש סיבות רציניות לצעד הזה, ושוב – חלקן קשורות לעזיבה המשותפת שלנו כצוות, וחלקן קשורות לתהליכים והחלטות אישיות שהייתי חייבת לקבל. אם יש משהו אחד שאני יכולה לבקש מכם זה להאמין שההחלטה לא נעשתה כלאחר יד, והושקעה בה מחשבה, תכנון וגם התלבטות לא קצרה, כאשר המחשבות על הכאב והקושי, שלכם ושלי, היו בוודאי קריטריון חשוב, אם לא החשוב ביותר, בה. אבל, עזיבה היא עזיבה היא עזיבה. אני נפרדת ממקום משמעותי, מקום שחוויתי בו התרגשות, עוצמות, כאב, ועומס לצד אתגר, הנאה וסיפוק, ומעל לכל – אני נפרדת ממקום שעבורי סימל קשר, קרבה והכרות שנוצרה "למרות" ו"על אף". אני מקווה שכל הקולות (והאנשים שמאחריהם...) של אלה שליוו אותי כאן מיום כניסתי יגיעו גם להיפרד – מהפורום וממני, ויתנו גם לי הזדמנות להיפרד מהם. אני מקווה שנוכל להיות ביחד בתחושות הקשות, וגם להחזיק את המשמעות והחוויה שהייתה כאן – לי ובוודאי גם לרבים מכם. עוד לא נפרדת סופית, זה יקרה רק בשבוע הבא, אבל מזמינה אתכם להיות כאן איתי, לצידי, עוד קצת, עד שנפרדים. מלי.

מלי נשמה, צהריים עכשיו... חיכיתי בסקרנות (אך בסבלנות) לפתיחת ההודעה הנוגעת שלך. חיכיתי בהקשבה, פיניתי מרחב, עקבתי, רציתי כל-כך שתוכלי, היום, לתפוס את המקום שאת כה ראויה לו. הודעת הסיום המשותפת תפסה אותי בעיתוי מוכן וסביר, וקיבלתיה בשלום ובטוב. מלי יקרה - אני מאמינה לך ואני איתך לצידך קחי נשימה עמוקה למשמרת שאולי תהא פשוטה פחות מאחרות, גם אם תהא מחלישה מעט, איחוליי שתחזיקי איתן תקוותי שפניך להמשכים בונים, מקדמים ומצמיחים. שלך ובהמון הצלחה, אשת בוקר

אשת בוקר. תודה רבה על ההודעה המלווה והמחזקת. תודה שאת מאפשרת (לא פעם גם מפנה...) לי מקום שאני מרגישה שיש בו המון קבלה, הערכה, לבביות. זה בכלל לא מובן מאליו עבורי. להתראות בינתיים ובוקר טוב, מלי.

שלום מלי לצערי בדרך כלל איני נמצאת בפורום בכל סופי השבוע כך שחוויתי אותך מעט. אך גם במעט הזה מצאתי המון אוזן קשבת, כבוד, קבלה ותובנות שאשא איתי בדרך. מאד מוקירה ומעריכה את היותך פה ,שותפה משמעותית ביצירת המקום המיוחד הזה, ומאחלת לך מכל טוב תמר

שלום תמר. תודה רבה על התמיכה והמילים החמות, זה בהחלט קול חשוב ברגעים כאלה. להתראות, מלי.

מלי... קראתי... אני לא כועסת, לא מאשימה ולא מאוכזבת... בעיניי, זה לא לראות את מה שכן היית פה בחודשים שהיית פה, כי רצית להיות פה... ובאשר ל"אין"? כפי שכתבתי בתחילת השבוע, עבורי אין "אין"... אולי יסתבר לי, בדיעבד, שדווקא יש... אולי, בשבוע הבא, כשבאמת יגיע הזמן להיפרד, אז יהיה "אין"... בינתיים אני רק עם "יש"... אני רק רוצה לכתוב, היום, עכשיו (את היתר אני שומרת לשבוע הבא... כשזה באמת יהיה הסוף... עוד לא גיבשתי לעצמי מה בדיוק...), שאני קוראת את ההודעה האישית שלך ואני יודעת שהיא אמיתית; לא סתם מילים ריקות מתוכן... אני לא חושבת שאת צריכה "לשכנע" (לפחות לא אותי) בגורמים להחלטה שלך... נראה לי, שעושה רושם, שאלה מסוג ההודעות שאף-פעם אין מוקדם/מאוחר מדי להודיע אותן... אם זה קשה, זה יהיה קשה בכל מקרה... אז לעת-עתה, פרידה זמנית, עד הסופ"ש הבא... שיהיה לך סופ"ש נעים ורגוע...

בוקר טוב. תודה מכל הלב על התמיכה וההבנה. מתפעלת מהיכולת שלך לשמר את היש, ולתת לו ביטוי, מולי ובכלל. להתראות בינתיים, מלי.

מלי יקרה, אני נוכחת כאן יותר כקוראת, ופחות ככותבת, אבל מלי, אני רוצה לומר לך, את, שאינך חוסכת במילים, על מנת לתת את המירב והמיטב לכל הפניות כאן, מגיעות גם לך מילות תודה למכביר, על כל מה שהנך. על כל האהבה, האימפתיה, הרגישות והמסירות.. ושוב תודה מלי, ובהצלחה בהמשך! ריבי.

ריבי יקרה. תודה רבה רבה לך על המחמאות. שמחה שיכולתי לתת כאן, ועוד יותר - שלנתינה שלי הייתה משמעות. להתראות, מלי.

מלי, לא יודעת ממה להתחיל... (אבל נא לנשום עמוק - זה הולך להיות ארוך...) סביר להניח שאם היית כאן ביום שבו דרור פרסם את ההודעה בשמכם, היית קוראת עכשיו הודעה תוקפנית, כועסת, נעלבת... אולי אפילו אחת שהייתה מנסה לפגוע קצת בחזרה, קצת להעביר החוצה את מה שהרגשתי. בכנות, ההודעה של דרור הכניסה אותי לסערת נפש חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להרגיש כלפי הפורום. העוצמות של הכעס, של האכזבה, של העלבון השאירו אותי חסרת נשימה. כתבתי לך את ההודעה שרציתי לשלוח, כבר ביום שני. היא שמורה לי על המחשב, והייתי בטוחה שכשתגיעי, אני אעתיק אותה לכאן ואשלח. אבל כמו תמיד, הרבה עבר עלי בימים האחרונים, וההודעה כבר לא מתאימה לי, לא לעצמי ולא לאיך שמרגישה עכשיו. אני כן רוצה לכתוב לך קצת ולספר לך, בעיקר בגלל התהליך, ועוד יותר כי אני מאוד רוצה לסכם את התקופה שלך כאן, את המשמעות האישית של הכתיבה אליך. אז שנתחיל? את בטח לא תופתעי יותר מידי אם אני אספר לך שהתגובה הראשונית שלי להודעה הייתה זעם. כעסתי על ההודעה, וכעסתי עליך כי הרגשתי שנתת לדרור לעשות את העבודה הקשה של להתמודד איתנו, בעוד שבטח עד שהימים שלך יגיעו כבר לא יישאר לנו כוח לכעוס. גם נעלבתי... מה, רק חצי שנה וכבר הצלחנו להמאיס את עצמנו ככה? ולמה בכלל לעודד אותנו לכתוב ולשתף, אם אין כוונה להישאר איתנו? וכעסתי על עצמי, מאוד. ששוב הרשתי לעצמי להיקשר ככה לדמות חדשה בפורום, והנה שוב יכאב לי כשהיא תעזוב... הכעס העצמי בא גם בתגובה לתחושות שלי בשבועות האחרונים - שאני פחות צריכה את הפורום, שאני יותר נוכחת בטיפול שלי, שאת הדברים החשובים אני מצליחה להביא אליה, ולא לכאן. לא הבנתי איך זה שאני מרגישה כל כך טוב הרחק מהפורום, ועדיין העזיבה הזאת כל כך מערערת אותי. חשוב לי שתדעי, מלי, שכל הכעס הזה מגיע אצלי ממקום שמאוד נקשר לאנשים. גם אם הם מצידו השני של המסך, גם אם אף פעם לא ראיתי אותם. ההתכתבות איתך הייתה לי משמעותית מאוד, והיית לי מקור תמיכה וביטחון, והמחשבה על פרידה נוספת, שבתחושתי עוד כל כך סמוכה לי לפרידה הכואבת מליאת, הייתה קשה לי. היום אני עצובה קצת, אבל יש בי גם חתושת השלמה, והרגשה שבשבילי, באופן אישי, הפרידה הזאת תהיה גם טובה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאת וליאת עשיתן בשבילי, זה לגרום לי לעשות 'פניית פרסה' ולהחזיר את עצמי למקום הנכון בשבילי - הטיפול שלי. בחודשים האחרונים קורים לי כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שינויים, והכל קורה ומעובד ומטופל בדיוק במקום בו זה אמור לקרות, עם האישה המופלאה והמיוחדת - המטפלת שלי. ממרחק של זמן, ופרספקטיבה, אני יודעת שכך זה צריך להיות. באותה נשימה, אני לא יודעת אם הייתי היום במקום כזה, ללא התמיכה וההכוונה שלכן. אז זה הזמן לומר תודה. תודה על ההקשבה, על ההבנה. תודה על זמנים שבהם הרשית לי לנוח כאן לצידך, ועל כל הפעמים שהחזרת אותי אליה (גם אם זה עיצבן אותי באותו זמן...). אני עוד בסביבה, לימים האחרונים שלך. בטוח שעוד אכתוב. הרגש קצת מכריע עכשיו, אז נראה לי שאני פורשת בשיא... לילה טוב, נועם

נועם יקרה. חיכיתי להודעה שלך. קיוויתי שתמצאי את הכוחות לכתוב ולפגוש אותי, בלי לתת לעלבון ולזעם לכלות ולשרוף, להשאיר את שתינו בלי "מפגש פרידה". ליוויתי, בד"כ מהצד, ולפעמים גם באופן יותר אקטיבי, את הדרך שאת עושה. את המסלול הלא פשוט שאת עוברת בדרך הכ"כ מיוחדת שלך לבנות את חייך מחדש. אני יודעת כמה מקום נתת לפורום, ולי בתוכו, ומבינה כמה כאב ועצב אופפים אותך עכשיו, למרות התובנות המרגשות לגבי המשמעות הצומחת של הטיפול. אני רוצה להודות לך - גם על היכולת להביא את עצמך ברגישות וברהיטות, גם על הבטחון לבטא את הצרכים, מה"קטנים", אם בכלל יש דבר כזה (כמו הבקשות המקסימות שלך לנוח קצת לידי), ועד הגדולים והמסובכים יותר, שהצריכו לא פעם גם מחשבה והתעמקות, שלי ושלך. אני מודה על היכולת להיות איתי היום לא רק מתוך הכעס וההתנתקות (אולי כפי שהרגשת בימים הראשונים) אלא ממקום של דיאלוג ופרידה שיש בה הרבה רגשות ותחושות, חלקם של אין, אבל גם לא מעט של יש. מקווה שעוד תבקרי כאן בשבוע הקרוב, ותמשיכי לבטא את מה שאת מרגישה וחושבת. להתראות, מלי.

למלי שלום צר לי לשמוע שהפורום מתפרק אבל מה לעשות זה חלק מהחיים. לענין אחר, אני צריכה הסבר למושג "העצמה אישית" ואם אפשר לתת לי דוגמא מהחיים. בתודה ח.

שלום חנה. ראשית, תיקון - הפורום איננו מתפרק. יהיה יותר נכון לומר שהמנהלים הנוכחיים עוזבים, ואנו מקווים שבמהרה יגיעו מנהלים חדשים שימשיכו לנהל את הפורום. ולגבי שאלתך - העצמה אישית מתייחסת ליכולת לחזק ולתת כוחות לאנשים, בעיקר דרך הארת החלקים החיוביים, המתפקדים, הכשרוניים שלהם. התפעלות ועידוד מקושרים גם הם למושג הזה. ניתן לתרגל העצמה אישית, למשל: לכתוב כל ערב 3 דברים שבהם הצלחת במהלך היום, ולפרט מהן התכונות או היכולות האישיות שלך שאפשרו לך להצליח. בדומה, העצמה אישית יכולה להתייחס גם לסיטואציות שקרו, בנסיון להאיר את הכוחות והערך העצמי, למשל: כשלון במבחן יכול להחוות אחרת אם מאירים את המאמץ, הנכונות לגשת למבחן, המוטיבציה לנסות שוב וכו'. להתראות, מלי.

מה קורה לי ... תמיד הייתי סופר רגישה ולאחרונה זה כבר מוגזם. נפגעת מכל שטות והכי גרוע שלא מצליחה להסתיר ובוכה כמו ילדה קטנה (ואני מבוגרת) לפני אנשים ועושה לעצמי בושות בעבודה ובכלל. גם כשיודעת באופן רציונאלי שזה שטויות, לא מצליחה להתגבר ובכל זאת נפגעת. זה מגיע למצבים שבמשך יום שלם מתאפקת לא לבכות וכמו שהבנת באחרונה זה בסוף מתפרץ. לפעמים גם כשלא מרגישה נפגעת מאחרים, מרגישה פשוט עצב בסיסי ותחושת רחמים עצמיים ולא מבינה איך אני עדיין ממשיכה, למרות שלא השגתי כלום בחיים ורואה את עצמי כאילו בעיני אחרים - כחריגה, מוזרה ומסכנה... לפעמים מפנטזת ללכת לישון ופשוט לא להתעורר. נורא מפחדת שחליתי בדכאון ונורא מתביישת! ובבקשה לא לשלוח אותי לייעוץ. מפחדת מהצעות של טיפול תרופתי ונורא מתביישת שלא מצליחה להחזיק את עצמי. אם יש לך עצות איך אוכל לעזור לעצמי, אודה לך מאד. תודה

שלום ליהי. נשמע שיש בתוכך אוסף של חוויות קשות ושל משברים וכאבים שחווית בעבר, ושלא הייתה לך הזדמנות לשחרר, לעבד, לעכל. נראה שכעת, כל פגיעה, כאב, עלבון, הוא עוד קש לערימה הקיימת, ושאת הולכת ונשברת. אני מנחשת שכמו כעת, גם בעבר ניסית להשאיר את הכאב והקושי מאחור, לנעול במקום חשוך ו"להמשיך הלאה", אבל הנפש שלך כרגע מאותתת לך שאין לך עוד מקום להכיל, ושאת חייבת למצוא דרכים אחרות, מתאימות יותר. אני מבינה שאת חוששת מטיפול, אבל קישרת אותו לתרופות, וזה ממש לא כך. פסיכיאטר קובע על טיפול תרופתי, ולעומת זאת, מטפל מנסה להיות איתך ולצידך בחוויות הקשות שאת עוברת ולהבין איתך את המשמעות שלהם. נראה לי שאם תצליחי להתייחס למקום הזה כאל מקום שלא נועד לאנשים "חולים" (כמו שכתבת בעקיפין) אלא למקום שיאפשר לך ללמוד יותר על עצמך ועל חייך, תאפשרי לעצמך חופש ומרחב - לחשוב, להרגיש, לבטא, שאת כ"כ זקוקה להם כעת. בהצלחה, מלי.

לך ד"ר גליקסמן היקר, אמנם הורכזה הפסקת האש ורעש התותחים נדם כמו הצפירות , הצבע האדום , המרכזים המוגנים וכד'. יתכן והרבה מאלה שעזרת להם נכנסו לשיגרה שגרמה להם אולי לשכוח את העזרה שנתת לנו בעת המלחמה בכל שעות היממה..... אך אני לא שוכחת את שעשית עבורנו בעת המלחמה. היית האדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון עם הרבה סבלנות, הקשבה פעילה,אמפתיה ,מקצועיות ונכונות לעזור. איני יודעת מה אתה עושה כיום אול%E

שני יקרה שלום לך, בתקווה שתשובתי זו מוצאת אותך ואת בני משפחתך במצב רוח מרומם ובריאות שופעת. אכן טוב לקבל תגובות כשלך. זוהי התמורה הטובה ביותר שניתן לקבלה .... ד"ש חמה לכל החמולה חן חן ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

אני אם לתינוקת בת 6 שבועות, אני מאוד אוהבת אותה, כש אני לבד אתה בבית או עם משפחתי, אני מתחברת מאוד לתפקיד האם אבל נוכחתי אתמול כשניסיתי לדבר בחוץ עם עוד אמהות שאני ממש לא מתחברת אליהם(הם דיברו רק על ילדים- אין להם עוד אינטרסים מלבד והם מכירים המון זמן) ולי משעמם לשמוע על ילדים זרים יש לי חברות עם ילדים אז אתם אין לי בעיה לשמוע על ילדים שלהם ולדבר על ילדים- אבל לא כל כך עם אנשים מהרחוב עכשיו יש לי בעייה שמאוד חסר לי חברת אנשים, גם אורחים שבאים אלינו אני לא יכולה לשבת אתם(מניקה מרגיעה את בתי) רוצה איכשהו לשמוע על עולם מבחוץ, ולא רק משקשור לילדים אני גם בן אדם לא חברותי ממש, הכרות שטחית אם יש צורך, אבל ממש להתחבר פעם ב,,,(פוחדת להיפגע) מה אני עושה? כי מאוד חסר לי לראות אנשים

שלום אמא אלמונית. ראשית - מזל טוב. אני שומעת עד כמה את יכולה לקחת על עצמך את תפקיד האמא, להרגיש שלמה ומחוברת, ובמקביל - לא לוותר על העניין והצורך במימוש או במענה לחלקים אחרים בתוכך, שאינם שייכים לילדה ולאמהות החדשה. אני חושבת שחשוב שתשמרי על הקול הזה, שמסמן לך מה נכון ומה פחות נכון לך, ויכול להגדיר את הצרכים והמשאלות, גם אם הם לא מקובלים או ברורים לאחרים. לגבי הצורך בחברה - אני חושבת שיש שפע אפשרויות ליצירת מעגלים חברתיים שיש בהם התייחסות לעולם ה"מבוגרים" - החל בלימודים וחוגים, וכלה בקבוצות מודעות וכמובן - בטיפול אישי. עם זאת, כתבת שאת לא חברותית במיוחד, וזה כבר נושא שאולי חשוב שתתמודדי איתו. אני מניחה שהצורך שלך בחברה בא גם על רקע של תחושה שאין לך כלים להגשים את הרצון הזה. נראה לי שמקום טיפולי (כמו פסיכולוג או קבוצה) יוכלו לעזור לך להבין איזה קושי את חווה שם, על איזה רקע (חוויות עבר, בטחון עצמי נמוך, העדר מיומנויות חברתיות וכו') ואיך ניתן לעזור לך להתמודד עם הקושי הזה. אני גם מזמינה אותך לחשוב, לבד או בטיפול, מדוע הקושי החברתי מציק לך דווקא כעת, לאחר הלידה. בהצלחה, מלי.

מלי'לה.. אהובה. (כן!) כנראה שיהיו לי הרבה מילים לומר לך, לשתף אותך, מחר או מחרתיים.. עדין בקושי לגבש את עצמי.. ואת כל קשת הרגשות שבי..(חוצמזה, אני מזה עייפה עכשיו.. ככה העיניים כמעט נעצמות לי והמחשב נראה אלקטרוני יותר מתמיד..) אבל משהו בהתכתבויות של כולן גורם לי לקבל קצת יותר את הדברים.. הפרידה.. ו..גם אולי זה שהצלחתי אתמול, אני חושבת, לשחרר מעט 'עשן' .. אולי..? בכל אופן, אני יודעת שגם לך, כמו לעמיתיך דוד ודרור (הנשמות :)) מחכה משמרת (כנראה) עמוסה במיוחד.. תוסיפי על זה את עובדת היותך מוגדת כאן כאמא אדמה.. ואמא יש רק אחת.. :) אז חשבתי לשלוח לך נשיקת פרפר עדינה עדינה (זוכרת מזה..?)כדי שתהיה לך לצידה לדרך.. להוסיף עוד כח כאילו על הכח הקיים.. כי אני חושבת עליך ובהחלט חושבת שמגיע לך!!! עוד נדבר. לילה טוב לי, בוקר טוב לך ~נילי~

נילי יקרה. תודה רבה רבה על הצידה לדרך, ועל הכוחות והמקום שיש בך שיכל היה, בתוך כל המערבולת הרגשית שיש כאן, לתת גם מקום לתחושות שלי. נשיקת הפרפר בהחלט במקומה (גם "אמהות" לעיתים זקוקות לתדלוק...), ובכל מקרה, מזמינה אותך לדבר יותר על התחושות, עם או בלי העשן, כשתמצאי את הזמן הראוי לכך. שוב תודה על המילים המחממות, מלי.

ורק אני .. שם במקום הכועס . לא מצליחה להיות נעימה לסביבה פה. עדין בתחושות מבולבלות , כואבת , מפחדת .. נשמעת ככ קטנונית .. נשמעת ככ .. משעממת.. טוב הבנו .. אני אומרת לעצמי .. אילוצים ... פרידות .. חלק מהחיים .. ההבנה וההגיון ...בפערי שמים וארץ .. מהתחושות .. ולי .. זה קשה , ואני - לא ככ נחמדה . במקום להגיד שלום ותודה , כמה טוב היה שהייתם פה וקיבלתי ככ המון .. אני אומרת לעזאזל איתכם .. לא מוכנה לשחרר .. עדין לא לעזוב .. כמה ילדה קטנה שטורקת דלתות.. כמו ילדה שכועסת ורוקעת ברגליים . נמצאת בתקופה הככ לא יציבה בחיים שלי .. וכאן .. במרחב הזה , הרגשתי ככ בטוחה מולכם .. והיום - למרות שאיש השיחות שלי אדם נפלא .. מיטיב .. ככ דואג והקשר שלנו נבנה לאט לאט ובטוח .. אני מפחדת .. כאילו ומשליכה את העזיבה הפתאומית שלכם .. לעזיבה שיכולה להתרחש אצלי בטיפול .לנטישה שלו. וזה תופס תעוצה כענקית ..ככ בתוכי אז אומרים ד"ר זמן ירפא .. אבל ביננו .. דוד.. זה לא מרגיע אותי , אני מרגישה עדין תלויה .. באויר .. מפחדת ליפול .. וזקוקה עדין למצע הרך. וככ קשה לי לפתוח את עצמי מחדש, להחשף לדבר , ופה .. זה היה ככ אותנטי..הרגיש ככ בטוח. ברור שאין מה להשוות בין הטיפול האמיתי לחוויה בפורום , אבל הפורום היווה חלק מהתהליך שלי .. אבן דרך חזקה ויציבה . ומה הלאה ....? איזו ילדה רעה אני .. אה?.. רק בועטת , רק מתלוננת .. רק ורק ורק .. כן , זו אני שרית הרעה .. דוד, אני מצטערת , בטח לא ארצה להשאר ברושם האחרון כזו שלא ידעה להעריך את מה שקיבלה .. אני מעריכה אבל .. עדין כועסת. עדין כועסת. מבולבלת, מפחדת , חסרת אונים. שרית

שלום שרית לגיטימי לגמרי להמשיך ולכעוס מול הפרידה המתקרבת. הפרידה בוודאי מעלה קושי רב אצל כולנו, והכעס שלך והקושי להרפות מייצגים את קולך האישי, כמו גם קול קבוצתי שעדיין עולה מההודעות השונות. כתבתי לך בעבר שאת אינך לבד כאן, וגם היום, בכעס ובתהיות לגבי ההמשך, בוודאי שאינך לבד. נשמע לי חשוב להפליא שיש לך את איש השיחות שלך, איתו את גם יכולה לפגוש את הפחדים המתעוררים ולהביט בהם יחד. ולגבי הרושם שאת חוששת להשאיר, הייתי מציע לך במידת האפשר להניח את החשש הזה בצד ולהמשיך פשוט לבטא בצורה ישירה את אשר על ליבך. להתראות דוד

היי אני רוצה להירשם ללימודי פסיכודרמה והמליצו לי על כיוונים מישהו מכיר או ממליץ? h

שלום דפנה אני לא מכיר מוסד לימודי בשם כיוונים, כך שאינני יכול להמליץ או לספר עליו. מקומות שלמיטב ידיעתי ניתן ללמוד בהם פסיכודרמה ברמה טובה הם סמינר הקיבוצים בת"א, מכללת דוד ילין בי"ם ולזלי קולג'. בהצלחה דוד

ואולי...... פתאום זה לא נראה מתאים לבעיות אישיות. עכשיו כולם סוערים ונרגשים מהניתוק הפתאומי ואולי......... הגיע הזמן לסמוך רק על עצמי ולא להרשות לעצמי להיפתח = להיפגע ואולי........... יש בזה משהו טוב, ללמוד להיות יותר חזקים ולדעת שרק אנחנו נמצאים בשביל עצמנו ולבחור אם להמשיך ולשרוד או לא. אבל בשום אופן ולא לתת את הכוח לאף אחד אחר, כי גם אם יש רצון , לא תמיד יש גם יכולת. כי עובדה. תודה על הכל. בהצלחה בדרככם ו... . ביי

שלום מיקה באמת, אחד מהקשיים בימים האלה הוא להביא הודעות של בעייה אישית, שלא קשורה לשינויים בפורום. הקושי ברור לי, ובכל זאת, אני מאמין שיש עוד מקום גם להודעות אחרות, ובהחלט מזמין אותך עוד לעשות בנו בפורום שימוש כזה, כל עוד נותר זמן. מעבר לכך, אני מניח שיש כל מיני דברים ללמוד מהפרידה שלנו מהפורום, אבל אני לא בטוח שהייתי חותם על מסקנות מוחלטות בנושאים של היפתחות ואמון. מסוכן, בעיני, להניח לסיום לצבוע ולמחוק את כל מה שהיה קודם, ומצער יהיה אם זה מה שיקרה כאן עבורך. ובנוסף, כפי שכתבתי מוקדם יותר, בכל זאת יש הבדל בין הקשר והבטחון הנוצר בטיפול אישי לבין הקשרים שנוצרים בפורום. כך שמקווה שהשיעור שאת לוקחת מכאן היום לא יהיה קשה או כולל מידיי. ומעבר לכך, תודה על הברכות ובהצלחה גם לך. להתראות דוד

בוקר טוב ושמחה שאת פה. אמנם התחלתי את ההתכתבות עם דוד, אך אשמח אם בכל זאת תוכלי להתייחס. לא יודעת אם את מקשרת, אבל אני זו x ואולי בזכותך החלפתי אבל עכשיו זה כבר לא משנה.. כתבת לי בפעם שעברה שיש לי "סל של חוויות דחיה" וזה הרגיש לי כאילו אצלי יש בעיה שרכשתי לי כזה סל... אבל מקריאה פה בפורום, נוכחתי לדעת שיש הרבה חוויות דחיה אצל אנשים אחרים מהמטפלים בהם (והיו הרבה דוגמאות כאלה לאחרונה, שמאד הזדהיתי איתן) ולכן הגעתי למסקנה שצריך רק להתחזק מזה וללמוד לסמוך רק על עצמי ולא לתת לשני את הכח כי כנראה שבאיזשהו שלב זה לא מחזיק וקשה להכיל. ולכן ההיפתחות והאמון שנותנים גם בקשר טיפולי צריכים להיות עד גבול מסויים - (זו כמובן רק המסקנה שלי ) ומתוך מוכנות בכל רגע לכך שזה עלול להסתיים, אחרת יש נפילה חזקה ואדם מאבד את עצמו... אז הברירה היא - לבחור לחיות או לפחות לשרוד ולא להיות תלויים באפאחד כי התקווה או יותר נכון האשליה - מביאה אכזבה ומשברים גדולים יותר. אפילו פה יצרתי תלות בך ובמנהלים האחרים , מבלי שידעתם אפילו , ואכן נעזרתי ואני מודה לכם מאד , כי זה לא מובן מאליו ועשיתם דבר שאתם לא חייבים לעשותו אבל כמו שכתבתי לדוד - גם אם יש רצון לא תמיד יש יכולת. מקווה שבכל זאת הצלחת להבין את כל התסבוכת שכתבתי כאן. מאחלת לך הרבה הצלחה ורק טוב וכמובן גם לדרור ולדוד.

שלחתי מוקדם יותר הודעה ונדמה לי שנעלמה לפני ששלחתי. אנסה לשחזר אבל אם בכל זאת הגיעה, ראי הודעה זו כמבוטלת. התחלתי התכתבות עם דוד אך אשמח אם תוכלי להביע דעתך. זוכרת תגובתך משבוע שעבר בנושא אמון בטיפול ותחושת נטישה ודחיה של מטפלים. כתבת שאני נושאת סל חוויות דחיה וזה גרם לי להרגיש קצת אשמה שכנראה משהו בי גורם לזה. אבל מקריאה כאן נוכחתי לדעת שאני לא היחידה שנכווית ממטפלים והגעתי למסקנה שאולי נכונה רק לי - שעליי לסמוך רק עליי ולא לתת את הכח לאחרים. כי גם מטפלים הם בני אדם ועם כל הרצון הטוב, באיזשהו שלב זה נגמר. כמו גם עכשיו בפורום. כי דווקא לאנשים תלותיים כמוני, אסור ליצור תלות והאבסורד שאתם אפילו לא יודעים עליי. כאילו חיי תלויים בזה , חיכיתי כל שבוע למשמרת שלך , של דוד או של דרור - תלוי עם מי התחלתי את ההתכתבות גם אם בשמות שונים זה עזר לי ואפילו החזיק אותי בחיים במובן מסויים. לכן הגעתי למסקנות אולי קיצוניות שאו שאני מחליטה להמשיך ואז - רק בכוחות עצמי כדי למנוע נפילות חזקות, או שלא - אופציה שאין לי אומץ לממש באופן אקטיבי. חשבתי על ברירת מחדל אם יש עוד סיכוי לשנות משהו... למען כל משתתפי הפורום , אם יש עוד סיכוי שאפילו אחד/אחת מכם ת/ימשיך.. שאפשר לענות רק פעם בשבוע או בשבועיים, פחות שוחק ומעייף וזה עדיף על לא כלום. תודה והרבה הצלחה!