פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, יש לי סיפור קצת מורכב ואשמח אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות: אני בת 22 גרה עם הוריי, יש לי שני אחים גדולים ממני. נשוי בן 30 ורווק בן 32. אח אחד נשוי,שהוריי מאוד לא מסמפטים את אשתו בלשון המעטה משום שהיא ממררת את חייו של בעלה. אבי בן 68. הוא כבר הרבה זמן רומז לנו שהוא מייחל למותו (מאז שהנשוי התחתן). מאוד כואב לי לשמוע את הדברים האלה ממנו. אני מציעה לו לקחת אותו לסרטים ולהצגות אבל הוא מסרב. הוא אומר שכיף לו להישאר בבית ושבמילא בקרוב הוא יגיד לכולנו שלום וייפרד מאיתנו. זה מעציב אותי מאוד. אני רואה שהוא אוכל בכפייתיות בתקופה האחרונה ומעלה במשקל והוא טוען שזה מרעב, אבל אני חוששת שזה בגלל הדיכאון הזה שלו. אחי הרווק מתגורר איתנו בבית, וכל הזמן מנסה לשכנע את אבא לחלק את הירושה (הוא מנצל את זה שאבא אומר שהוא בקרוב ימות למען האינטרסנטיות שלו) כך שהוא יקבל את מרבית הכסף ושאני ואחי לא נקבל דבר, כי הוא הכי זקוק לזה.. (אמנם דעתי היא סובייקטיבית, אך נראה לי קצת תמוה שהאח הרווק זקוק למרבית כספי הירושה יותר מאחותו הצעירה ממנו ב- 10 שנים אשר עובדת במשרת סטודנטים במקביל ללימודיה). בינתיים אבא מסביר לו שהוא לא יכול לנהוג באיפה ואיפה אך אני חוששת שמתחת לאף אחי ירמה אותו. האמת שזוהי הבעיה המשנית. הבעיה הרצינית יותר שיותר מפריעה לי זה שהאח הרווק עדיין גר איתנו למרות שאין חולק על כך שמבחינה כלכלית הוא יכול לעמוד בפני עצמו. הוא פשוט נהנה משירותי הכביסה טהבישול שאמי מספקת לו... ת'כלס, אני רק יודעת שזה מה שמונע ממנו לחפש בת זוג. הוא כבר הצהיר מספר פעמים שהוא מעדיף להיות לבד. על טיפול משפחתי אין על מה לדבר: כל אחד כאן חושב שהוא הכי שפוי ושכל השאר דפוקים.... אחי הרווק כאן כמו דיקטטור. אם אמא לא עושה משהו כמו שצריך הוא מקלל אותה ונמאס לי לשמוע אותו פורק את העצבים על אמא. אמא לא אומרת לו כלום כי היא פוחדת שאם תצעק עליו בטחונו העצמי יקטן והסיכוי שיעזוב את הבית יהפוך לקלוש יותר... מה לעשות? אשמח לקבל עצות בנוגע לשלל הבעיות שהצגתי. מצטערת שזה היה ארוך, אבל פשוט הייתי חייבת לפרוק....

אני מרגישה כעס רב כלפי אחי שגר בבית. אני מרגישה שהוא מנצל את הוריי וזה לא ניצול רגיל של ילד מפונק... זאת רמאות כלפי אבי והשפלתה של אמי. אני מרגישה תחושה של חוסר אונים לנוכח העובדה ש"ידיה של אמי כבולות" ואילו אבי בינתיים מתמודד יפה עם המניפולציות שלו, אך חוששתני שזה רק עניין של זמן עד שאבי ייתן לאחי את מבוקשו, והמשפחה תפורק. אני עצובה לראות את אבי מזדקן בצורה כזאת. במקום להנות מהשנים האלה הוא רק מייחל למותו... הוא לא קורא ספרים, לא הולך להצגות ולסרטים. כלום. רק ישן. אהיה מוכנה לעשות הכל כדי לראות שוב את אותו האבא התוסס שהיה לי (וזה היה רק לפני כמה שנים). מתסכל אותי לראות את אמא מושפלת. והיא לא עושה דבר בעניין, מחשש לפגוע באחי. היא גם רואה את מה שקורה לאבא, אך גם בעניין הזה היא לא מצליחה לפעול.

לא ממש רגילה כאן לרשמיות... אני מוצאת את עצמי תוהה, אם לקראת הפתיחה הרשמית עשית מעין "שיעורי בית" - למדת קצת את ותיקי (בעיקר ותיקות) הפורום, או שזו הולכת להיות fresh start... בכל אופן - ברוך הבא.

מה יש? האמת כ"כ כואבת? הגיע הזמן שפעם אחת אתם תעמדו נכוחה אל מול המציאות ותודו שאתם שרלטנים. זונות של רגש וסוטים. אודי בונשטיין ה"חתיך", אל נא תוריד את הודעתי. היה אמיץ ועמוד איתן אל מול המציאות- הרי אתה גבר גבר לא?

לא ברור מה/מי פגע בך ככה. אבל למה כל התסכולים צריכים לצאת פה, נגד אנשים שלא עשו לך כלום?! זו בחירה עצובה.

במי שלא עשה לי כלום? מהיכן היומרה הזו? את מכירה אותי? אל תתערבי בעניינים לא לך!

איך מצמצמים סטרס/כעס ?

המציאות האנושית מלאה גורמי לחץ רבים, לא ניתן לשנות אותה אך ניתן ללמוד כיצד לשנות את תגובותינו לאותם מצבים שאנו מגדירים אותם המלחיצים זה דומה למצב בו יורד גשם וברצונך לעבור ממקום א' לב' אםשרות אחת היא לעבור ולהרטב אפשרות שניה היא לא לעבור בכלל למרות החשיבות שבמעבר והאפשרות אותה אני מציע היא להפעיל ולשלוף טכניקות שלמדת בטיפול כאילו היתה זו מטריה באמצעותה מנעת מעצמך להרטב ולהגיע למחוז חפצך. יישום רעיון המטריה ניתן ללמידה בשיטת הפסיכותרפיה הקוגניטיבית התנהגותית במיוחד בשיוב שיטת הביופידבק אשמח לתת יותר פרטים תודה על פהנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בהצלחה!

שלום, בשלוש ארבע השנים האחרונות התחילה אצלי תופעה של איבוד קול לפחות פעמיים בשנה למשך מקסימום 3 ימים. השנה קולי נאלם כבר 4 פעמים שהפעמיים האחרונות היו בהפרש מצומצם אחד מהשני. כמובן שקודם הייתי מקוררת ואח"כ "איבדתי" את קולי. הפעמיים האחרונות קרו ממש לאחרונה שהפעם האחרונה היא עד עכשיו. מדובר בתקופה של ןלמעלה מחודש וחצי. התייעצתי עם 2 רופאים בהפרשי זמן של שבועיים בינהם וכל אחד נתן את האבחנה שלו. הראשון אמר שמדובר בבצקת במיתרים ונתן לי משאף המכיל סטרואידים וכמובן הפנייה לקלינאית תקשורת. השני נתן אבחנה שונה לחלוטין והיא שהבעיה נובעת ממשהו פסיכולוגי (לא זוכרת את המונחים בהם השתמש)לחץ נפשי וכו'.כמובן שגם הוא הפנה לקלינאית תקשורת. אבחנתו יכולה להיות קרובה למציאות כי איבוד הקול הפעם שהוא ארוך ביותר שנמשך כבר למעלה מחודש וחצי קרה צמוד לבחינות אבל יותר מזה יומיים לאחר אובדן טרגי במשפחה. עד לתקופת איבוד הקול האחרונה והארוכה הייתי מטופלת אצל מומחית לפסיכותרפיה. אבל מכיוון שהייתי בתקופת מבחנים ובמקביל איבדתי את קולי הפסקתי את הטיפול. כי נראה לי שאם מדובר בבעיה פסיכולוגית אז כנראה שהטיפול לא היה מספיק. שאלותיי הן: 1. מה ו/או איך עלי לטפל בעניין איבוד הקול? 2. האם אפשר לקבל דרככם המלצה על פסיכולוגית קלינית? אודה לתשובתך ואם אפשר ישר לכתובת מייל ולא לפורום זה

רק רציתי לאחל ברוךהבא ובהצלחה!! (הצלחה שלך היא הצלחה של כולנו...)

אני זקוקה לעזרה... יש לי בעיה יש לי מחשבות מטרידות כבר תקופה של כמעט שנה אני רוצה להפטר מהם ולא מצליחה. איך אני יכולה להדחיק אותם????אני לא רוצה להתמודד איתם רק שיצאו לי מהראש.... בבקשה תעזרו לי

מניסיון כשמנסים להילחם במשהו (במיוחד במחשבות) - הוא מתעצם. ובינתיים (עד שייפתח הפורום) נסי לקבל מענה מקצועי בפורום פסיכותרפיה בהצלחה!

אני נערה בת 17 ומפריע לי שלפעמים אני מוצאת את עצמי נמשכת לגברים מבוגרים שנראים אטרקטיביים (30-40 ואפילו יותר). גם ברחוב ואפילו יותר בטלויזיה... כעיקרון אני נמשכת בעיקר לבני גילי בטווח שבין 17-25 אבל גם למבוגרים. אני צריכה לדאוג?

מדובר על נער בן 15 עם בעייית משקל שחבריו לועגים לו וקוראים לו בשמות, לאחרונה חבריו אפילו היכו אותו והתעללו בו. יש לציין כי הנער חזק ויכול להחזיר לילדים מכות בחזרה. השאלה היא כיצד מטפלים בבעיה כזו? האם טוב שהנער יחזיר לתוקפיו מנה אחת אפיים? האם כדאי לערב את המורה/ יועצת בביה"ס? אשמח לקבל תשובה בהקדם תודה

כמה געגוע לקולכם :-(((((((((((( יום רביעי היום אולי דוד יגיע:-(

מתגעגעת לאנשים וירטואליים שלא רואים אותך ממטר,תרתי משמע. צאי קצת לעולם. כמה נאיביות יש בך.

עכשיו כבר לא חוסמים פה הודעות אז אנשים כמוך יכולים להסתובב פה בחופשיות ולזרוע רעל וארס בכל פינה!

הנכד שלי בן 4 ו-9 חודשים. הוא ילד חמוד ונבון וגם מאוד רגיש ועקשן. אחרי שעות הגן רוצה ליהיות בבית ומסרב לצאת.ליפני כשלושה שבועות הבעיה החמירה. לא רוצה חברים, לא מסיבות, לא הצגות לא את החוג ג'ודו שעד עכשיו הלך בשימחה.הוא לא מתלהב מכלום ויש לו התקפי כעס על כל שטות.אני מרגישה שהוא סובל.האווירה בבית טובה וההורים מתייחסים אליו באהבה ובכבוד.הגננת אומרת שבגן הכל בסדר ושלא קרה שום דבר חריג. מה עושים? מאיפה מתחילים? יכול ליהיות שהוא בדיכאון?

בפורום השכן של הפסיכולוגיה הקלינית של הילד והמתבגר, בהנהלתה של ליאת, תוכלי להפנות את השאלה, שכן הפורום מתיחס ספציפית לגיל הזה, והמנהלת שם מקסימה. בהצלחה.

??

זה כן.

אחותי בת 30 כיום יש לה בעיה נפשית כנראה דיכאון כבד ואני והוריי כבר אובדי עצות לגבי מה אפשר וצריך לעשות לגביה. מגיל 16 לא עובדת(לא סיימה גם תיכון לאחר שרצו להעביר אותה מגמה),לא עשתה צבא,אין לה חברות או חבר,לא עושה כלום בבית ולא עוזרת לאמא,מתחצפת,צועקת ,מקללת,בוכה-מצבי רוח משתנים,הוריי ובעיקר אבי מפרנסים אותה,אימי סובלת איתה בבית ובוכה כמעט כל לילה ויום .מה ניתן לעשות,היא לא מוכנה ללכת לטיפול ולהיפגש בבריאות הנפש עם פסיכולוגים(ניסינו כבר שם).המצב שלה מתדרדר והחיים שלה נהרסים לאט לאט. אנא יעצו לי ולהוריי מה לעשות

היי, האם מישהו יכול להמליץ על מקום לטיפול קבוצתי במרכז? בתודה מראש.

איזה כיף להכנס במפתיע ולגלות סימני חיים. אני מרגישה כמו אחרי תרדמת חורף.. ולך אודי- ברוך הבא לממלכה הקסומה שלנו, מאחלת לך כניסה חלקה ובטוחה, לתפקידך החדש. מקווה שתהנה כמו קודמיך. ושוב- ברכות והמון הצלחה! מכאן.

שרית, נילי, נגרה, נורית, איריס,נועם, שירי, אשת בוקר וכולם בואו להגיד שלום....מתגעגעת:-(

לך ולכולן .. ממני ..

שריתוששששששששש מה שלומך?

התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית חדשה כ4 פגישות ואינני מרוצה, אני מרגישה שהיא קרה ולהרגשתי אני זקוקה למשהי חמה יותר- האם לנסות עוד קצת או להחליף פסיכולוגית??

לדעתי, 4 פגישות זה מספיק זמן כדי להרגיש משהו כלפיה הפסיכולוגית... חיבה, אמון או סתם רצון פשוט להמשיך לדבר איתה. אם את לא מרגישה שתוכלי להיפתח אליה, עדיף לעזוב מוקדם ולא לנסות לשכנע את עצמך בכוח. יש פסיכולוגיות שתוכל להיות לך כימיה מיידית איתן. לדעתי, תנסי מישהי אחרת. אבל אני סתם אחת ואולי שווה לחכות לתגובה של אודי. מזלג

לדר' אודי בונשטיין שלום ברוכים הבאים לפורום שאלתי היא האם אתה עוסק בהיפנוזה להפרעות אכילה בתודה חנה

אני סובל מהדבר הזה בערך חמישה חודשים אני בן 18 ונתנו לי פרוקסטין סרוקל למיקטל (את שתי האחרונים הפסקתי לקחת בר שבוע וחצי) אני בטיפול ולפני כמה ימים שתיתי אלכוהול , איזה שלש כוסות בערך ,ומאז המצב החמיר בהרבה אני גם לוקח קלנסופם מיליגרם בבוקר ומילגרם בצהריים ומיליגרם וחצי בערב והפרוקסטין 20 גרם בבוקר ו40 בערב , המחשבות חושבות בלי קשר , אין לי נוחות , אני מתוח כל היום ואני מרגיש כלום ואני מרגיש לבד בעולם , טוב מה דעתכם ? יש מצב לבעיה נורליוגית ? ואם כן אז מה לעשות ? לי המצב שלי נראה אבוד ויש לי תחושה שלא אחזור לעצמי לעולם , האם קיים כזה דבר? מה לעשות? אני שונא את הכל ואת כולם ובעיקר את עצמי אני כבר לא זוכר איך הייתי קודם , אבל לידיעתכם הייתי יותר בסדר מבסדר

תודה על התגובה , לא הרבה פעמים אני מקבל תגובה מעודדת , ובכן אני גם מדבר עם הפסיכיאטר כל הזמן והוא זה גם שנותן לי את התרופות , דהיינו הוא גם פסיכיאטר וגם פסיכוטרפיסת תודה רבה

לטיפול בביופידבק או בשיטה אחרת ? אני מנגן בויולה שאותה כידוע מחזיקים כשהיא נשענת על הכתף. הכתף אמורה להיות רפוייה אבל לאחר מספר דקות של ריכוז ואולי מאמץ כלשהו בנגינה אני מפסיק לשים לב להרפות את הכתף ואת הזרוע בצד שמאל ונוצרת התכווצות של שרירים שדורשת לשחרר את הזרוע ואת הכתף. יש לציין ששנים רבות לא ניגנתי והבעיה הופיעה עכשיו. חשבתי על אפשרות של ניטור והדגמה ממוחשבת של תזוזות הכתף כמקובל בביופידבק.

שלום רב לך, שאלתך מצויינת ותשובתי אליה חיובית כלומר כן יש צורך ללמוד כיצד להרפות שרירי רצועת הכתפיים . תופעה דומה מתרחשת אצל קלדניות מחשב שעמדת המחשב אינה מתאימה להן.... ניתן ללמוד טכניקות מתאימות ולהשתמש במכשור SEMG המודד את רמת המתח הפיזיולוגי באיזור בו מתמקדים לצורך ניטור רמת המתח הפיזיולוגי באיזור הכתפיים . אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

רק רציתי תשובה לגבי המלצתך על ד"ר דוד וילנסקי - האם הוא פסיכיאטר? כי ממש לא מעוניינת בתרופות. להזכירך - ביופידבק כטיפול בדכאון. ושוב תודה על הכל!

ג'ניפר שלום ד"ר וילנסק הוא רופא כללי ולא פסיכיאטר . הוא מתמחה בטיפול ביופידבק וכמובן לא מדובר בטיפול תרופתי. בתקוה שהבהרתי העניין אשמח לענות על עוד שאלות במידת הצורך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אם רק תוכל להתייחס להודעת ההמשך בנושא "יעילות"? תודה

שלום רב לך ג'ניפר הודעתך לא כל כך ברורה לי האם התכוונת למושג יעילות? אם כן פרוש המושג יעלות לדעתי הוא לעשות את הדברים בצורה הכתובה בספר!!! מאחר והמציאות משתנה כל הזמן , הכתוב בספר לא תמיד מתאים לה ויש לעשות את הדברים בצורה אפקטיבית כלומר נכונה למצב העכשווי. בתקוה שהרחבתי מעט בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך ג'ניפר הודעתך לא כל כך ברורה לי האם התכוונת למושג יעילות? אם כן פרוש המושג יעלות לדעתי הוא לעשות את הדברים בצורה הכתובה בספר!!! מאחר והמציאות משתנה כל הזמן , הכתוב בספר לא תמיד מתאים לה ויש לעשות את הדברים בצורה אפקטיבית כלומר נכונה למצב העכשווי. בתקוה שהרחבתי מעט בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, שמי אור ואני תלמיד בכיתה ט'. במסגרת שיעורי ביולוגיה נתבקשנו להכין עבודת חקר בנושא הנדסה גנטית למען קידום הרפואה. בפרק החקר, אנו מתבקשים לראיין אדם מוסמך, המתמחה בנושא. כשערכתי איסוף מידע על הנושא, נתקלתי במאמרים מדעיים העוסקים במעמד החברתי של ההנדסה הגנטית: מצד אחד- הפוטנציאל הגדול שלה להציל חיים וילודים ממחלות שונות כגון בעיות מוחיות , ומצד שני את התנגדותה הרבה של החברה כלפי השימוש בה (בעוברים למשל) מסיבות אתיות. תוכל להשיב לנו על מספר מצומצם של שאלות העוסקות בתחומך? הדבר יועיל לנו מאוד. אנא צור עימי קשר במייל: [email protected] תודה מראש על התייחסותך, אור.

אור יקר שלום רב לך, תוכן מכתבך והנושא עליו התבקשת להכין עבודת מחקר מרתקים , איני זוכר כי בהיותי בגילך התבקשנו להכים עבודות בנושאים כל כך משמעותיים ורציניים. לצערי הרב תחום המומחיות שלי אינו הנדסה הגנטית ולכן לא אוכל לתת לך תשובה אחראית ומקצועית כל שאני יכול להציע לך הוא לפנות למחלקות להנדסה גנטית במכון וייצמן ברחובות או לבתי החולים רמבם, בילנסון,שיבא ואולי גם סורוקה וולפסון. בתקוה שאכן תוכל לקבל תשובות מקצועיות ממקומות אלו. מאחל לך הצלחה בכתיבת העבודה ואשמח לקבל עותק ממנה במייל. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הבעיה התחילה לפני כחמש שנים - כן , התחילה אחרי שהרופא אמר לי היום את חופשית ממיני ! את סיימת כל הטיפולים והניתוחים האפשרים שבידיי ! את לא צריכה לבוא הנה עוד ! ... נו , באמת , האם כך נפרדים ?! אחרי 15 שנה - טיפולים שונים ואישפוזים מתמשכים וביקורי במרפאות - כך נגמר הכל - ! מאז הילדות ולא זוכרת את עצמי אלא בבה"ח ( נכוויתי מגיל 5 מאש גלויה ב60% מגופי ) אני רואה את עצמי מכורה לבה"ח - כאב זה חלק ממני שבלעדיו לא יכולה לחיות , אז כך נגמלים ?!... הבעיה היא כך - מאז זה ואני "הורסת את עצמי" ! עושה "שטיות" כדי ללכת לבה"ח . מזיקה לעצמי רק כדי להתאשפז . עושה הכל כדי לצחוק על הצוות הרופאי אפילו אם זה מלווה בכאב ! איזה כיף לראות את הרופאים תוהים במצבי !אפילו רופאים בכירים ופרופ' קשה להם לאבחן את "מחלתי" ! ממש נורא לראות רופאים צוערים וקטנים מזיזים את ראשם ואומרים בקיצור לא יודעים ! אפילו לקיחת דם והכנסת עירוי זה כמעט בלתי אפשרי בדרך הרגילה !... אוקי - זה הוא סיפור קטן מהסיפורים שלי - אבל שיושבת לבדי וחושבת על כך - אז, מתחרטת על הכל , איזה טיפשות עשיתי ? האם נזק והרס עצמי זו חוויה גדולה ? בא לי לצעוק בקול רם " נמאס לי, מספיק , די אני מצטערת על הכל - בא לי להגיד לרופאים סליחה אני זאת שגורמת לגופי ונפשי את הכאב והסבל הרב הזה , ... " את האמת , נמאס לי מהשטיות שאני עושה , בא לי להפסיק הכל , אבל לא מצליחה... אפילו לספר למישהו לא יוכלה ולא חושבת שאני אעיז ...

שלום רב לך בת 25 אכן תוכן מכתבך מלמד על הסבל הרב, התסכול חוסר שמחת החיים , האכזבות ועוד שהם מנת חלקך. חסרים לי עוד הרבה פרטים על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית כמו: היכן משפחתך? היכן את גרה? מה עיסוקך? מהם תחביביך? האם ישנן בעיות בריאותיות נוספות? מה הקשר שלך עם רופא המשפחה שלך? מהן התרופות אם בכלל שאת לוקחת? כיצד פועלת מערכת העיכול שלך? מתי עברת בדיקות דם ואילו? ועוד? מה דעתך ליצור עימי קשר טלפוני ל: 0546670570 על מנת לאפשר לי לקבל יותר פרטים ולאפשר לך הזדמנות נוספת לשוחח עם גורם מקצועי שאולי יכול לכוון אותך ובכך לעזור לך. אין לי כל צל של ספק שאת זקוקה להמשך טיפול וביקורת רפואיים ופסיכולוגיים . תודה על הפתיחות בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לד"ר גליקסמן, רציתי לדעת האם שיטת הביופידבק יעילה למצבי דכאון?? ואם יכולה לעזור לתסמונת שלפני מחזור? תוכל להמליץ על מטפל/ת באזור ירושלים והסביבה? תודה רבה מראש!

שלום רב לך ג'ניפר. בנושא של דיכאון יש צורך לבצע הערכה רפואית פסיכיאטרית על מנת לשקול מהו הטיפול המתאים. יתכן ויהיה צורך בטיפול תרופתיובמקביל תוצע האפשרות של טיפול בשיטת הביופידבק.. אני ממליץ לך לפנות לד"ר דוד וילנסקי שהוא רופא המתמחה גם בביופידבק גר ומקבל בירושלים. מספרי הטלפון שלו הם: 02-6728142 או 052-3697935 כמובן תוכלי לציין אותי כממליץ בהצלחה בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על תשובתך ה כה מהירה . האם הוא רופא פסיכיאטר? מעדיפה בלי תרופות... ושוב תודה רבה!

שלום, אני בת 30. הבעיה שלי היא שעברתי ילדות קשה כרוכה בהתעללות רגשית. היום אני אדם חסר בטחון, יש לי נטיה למצבי רוח ונטיה לדכאון. יש לי נטיה לפתח תלות בכל אדם שאני איתו בקשר זוגי. יש לי חרדת נטישה. אני נפגעת בקלות. יש בי הרבה מירמור על העבר שלי. אני מתפקדת בחברה ומהצד אני נחשבת למצליחה אבל אני מרגישה שהכל פשוט הרבה יותר קשה לי. השאלה שלי אם גם לאנשים כמוני השיטה שלך יכולה לעזור? הכוונה היא שאצלי הדפוסים מושרשים עוד מינקות ולא מדובר בחוויה באמצע החיים שהשפיעה עלי אלא על כל שנות הילדות שלי. אני לא יודעת אם זה קשור אבל יש לי הרבה סימפטומים פיסיולוגיים בעיתיים כמו מעי רגיז, מיגרנות, הפרעות בחלוקת קשב וכו'.

שלום רב לך , כל מה שתארת מצדיק טיפול פסיכותרפואטי , אני ממליץ על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית בה תלמדי טכניקות שליטה טובות יותר על אותם סימפטומים. השילוב עם שיטת הביופידבק יגרום לך לתחושת ביטחון בביצוע הטכניקות כך שתוכלי ליישמן בחיי היומיום שלך בכל מצב. אין כל הצדקה לסבל אותו את חווה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב אני בן 33 ולפני כ 8 חודשים עברתי אוטם קשה מאד . משנתת 99 אני סובל מ-panic disorders האם יש קשר מהתקפי חרדה 9 שנים לאוטם שעברתי? אני נוטל כדורי הרגעה בלבד xanagis 0.5 mg *5 חשוב לציין שהתקפי החרדה שלי היו מפחד מהתקף לב וכיום אני לא מבדיל בין כאב שנובע מחרדה לבין כאב קרדיאלי מחכה לתשובה דחוף בתודה מראש ליאור לב ה ח ר ד !!!!!

שלום רב לך ליאור, מחקרים רבים הוכיחו את הקשר בין חרדה ופחד מהפחד. המקרה שלך כל הסיבות למצב אותו אתה מתאר קיימות. אני ממליץ לך בשלב זה להמשיך לקחת את הטיפול התרופתי שרשם לך הרופא המטפל ובמקביל להתחיל תהליך של פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית עם או בלי שילוב של הביופידבק על מנת ללמדך טכניקות לשליטה רצונית על תגובותיך הבלתי רצוניות. המטרה תהיה להוריד בהדרגה את התלות שלך בתרופות, להפחית את עוצמת ותדירות ההתקפים, לשלפר את הביטחון העצמי שלך ולאפשר לך המשך תיפקוד אפקטיבי יומיומי. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים ל 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן הנכבד, הבנתי מחלק מתשובותיך בפורום כי הטיפול בנפגעי חרדה הוא אחד מתחומי ההתמחות שלך, חשוב לי לשמוע את דעתך לגבי תופעות של חרדה בימים אלו לאחר הפסקת האש המזוייפת .... האם יתכנו תופעות חרדה לאחר עופרת יצוקה...? בתודה מראש שפרה ג.

שפרה יקרה שלום רב לך, תופעות התקפי החרדה לאחר מלחמה, או אירוע טראומטי אחר הן מאד נפוצות ומוכרות והן גורמות לתחושות שונות שהמכנה המשותף בהן הןא אובדן שליטה וחוסר אונים. בכל מקרה כזה יש לבצע הערכה פסיכיאטרית או פסיכולוגית על מנת לאשר או לשלול קיומה של הפרעת חרדה ולטפל בהתאם. מבחינה מקצועית מדובר כאן בהפרעות חרדה פוסט טראומטיות הדורשת התיחסות מקצועית מהירה ומתאימה. אשמח לענות ולהרחיב במידת הצורך. תודה על פנייתך. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

זהו. סוף. זמן פרידות עכשיו. רגילה כ"כ להפרד בנוסח הקבוע שסיגלתי לעצמי. במשפט שמזכיר ש"אהיה כאן שוב, כרגיל, בשבוע הבא". ותמיד היה במשפט הזה איזה סוג של נחמה והרגעה, בשבילכם, אבל לא פחות עבורי (כן כן, גם אני דאגתי לא פעם) - שעוד נפגש, שעוד נדבר. מין משפט שעזר לי להכחיש את הקטיעה, להזכיר שיש המשכיות. ועכשיו, סוף אמיתי. וסוף הוא תמיד התחלה, אבל עכשיו לא. עוד לא. עכשיו הוא רק סוף. אני נפרדת מאנשים ששמו כאן את ציפורי (ולעיתים גוזלי) ליבם ונפשם, כאלה שהפכו לאורחים קבועים, חשובים ויקרים בסופשבוע שלי. אני נפרדת היום מכל הנשמות, התועות והתועות פחות, שבאו להעזר, להשמע, לצעוק, לכעוס, לתדלק, להשען, להרגע, ובלי לדעת היו מלמדים, מחזקים, ממלאים. בעיני אתם, קוראים ומשתתפים, הפכתם את המקום הזה למיוחד ומשמעותי כ"כ. אני חושבת על דרור ודוד, שני המנהלים הנפלאים שהיו לצידי, בטוחה שהם קוראים זאת כעת, מחפשים מילים שינסחו את תחושת הצער והפרידה המהולה בגאווה והתפעלות על המקום הזה, שאי אפשר היה לקחת בו חלק מבלי להתרגש. מאחלת לכולנו הרבה הצלחה, צמיחה וגדילה. מבטיחה שהקולות שלכם ימשיכו להדהד בי, ללוות אותי, ומקווה שתשמרו מקום גם לקול שהתעקשתי (ואם יורשה לי הפעם לדבר בשם חברי המנהלים, התעקשנו) לתת כאן - זה שמאמין, מעודד, מלווה, מתפעל. נפנוף אחרון לשלום, נפנוף שיש בו צער, התרגשות, כאב אבל הרבה תקווה ואמונה. תם ולא נשלם. מלי.

דרור, דוד ומלי יקרה, כל כך קשה להפרד, לחשוב שתוך פחות משעה הכל פשוט נגמר.... לא אוכל להציץ כאן יותר ולראות שיש כאן מישהו שמקשיב, מבין, תומך... לדעת שבמובן מסוים, צריך להתמודד לבד, לא נהגתי להיעזר הרבה בפורום, אבל הידיעה שיש כאן מישהן במידה ואזדקק עזרה לי מאוד. המילה שכתבתי ככותרת כ"כ מכאיבה לי, ונוגעת לי במקומות קשים וכואבים..ץ חייבת לציין שלא פעם נפעמתי מהיכולות המקצועיות, מהרגישויות ומהיכולת לומר בדיוק את "המלים הנכונות" למישהו בקושי או במצוקה. מנצלת את ההזדמנות לומר לכם תודה אנשים טובים! מקווה שירבו אנשים כמותכם. כל טוב ובהצלחה,

שלום מיכל. מסיימת עם ההודעה שלך, שמקפלת בתוכה את הצער והכאב שבפרידה, יחד עם ההכרה במשמעות של מה שהיה, וביכולת להשען על אנשים אחרים, על עזרה, על נתינה, ולשאוב ממנה כוחות. תודה לך, ומקווה שתמצאי עוד שפע של "אנשים טובים באמצע הדרך". אני באמת מאמינה שיש כאלה. שלך, מלי.

סליחה אבל יש לי עוד שאלה אני לפעמים משקרת או מחביאה מידע מהמטפלת שלי 1) בכדי לא לחשוף יותר מדי 2) בכדי לא לתת לה להתקרב יותר מדי או שאני אהיה תלויה 3) בכדי למצוא חן בעיניה 4) בכדי להראות אולי משהו שבפנים הייתי רוצה להיות אותו. 5) בכדי להראות לה שהיא לא מצליחה איתי.. 6) לעצבן אותה האם אני אמורה לחשוף בפניה את כל הסיבות שהזכרתי למעלה?

שלום לך. אני לא יודעת אם "אמורה" זו המילה שהייתי משתמשת בה, אבל נראה לי שההסתרה בהחלט מעוררת שאלה, שאולי היכולת לחשוב עליה, לבד או (עדיף) ביחד, בטיפול, תעניק לה משמעויות, ותוכל לאפשר שינוי והתקדמות. אני הייתי מנסחת את התשובה שלי שכדאי לך לדבר על כך בטיפול, ושנראה לי ששיחה כזו יכולה להיות מאוד משמעותית ומקדמת עבורך. בהצלחה, מלי.

סוף משמרת סוף לסוף זהו הכול נגמר האמת עצוב לי נורא וכואב אפילו המעט שהצלחתי להוציא אין יותר לאן תודה מלי על הכול

נקודה יקרה. כתמיד - קצרה, טלגרפית, ועם זאת - הכל מרוכז ומתוצת כ"כ. אני רוצה להודות לך על השהות שלך כאן, ועל הדרך שהבאת את עצמך, דרך שהייתה כ"כ את, כ"כ מזוהה ומוכרת איתך, עד שרוב הזמן בכלל לא הייתי צריכה לבדוק בשם מי ההודעה נשלחה. היית נקודה, והבאת את עצמך באופן קצר וקולע. מאחלת לך רק טוב בהמשך, ומקווה שתצליח לצמוח ולגדול. שלך, מלי.

(אמרתי לך שעוד אכתוב לפני שתלכי...) רצה אצה למחשב כדי להספיק להגיד שלום אחרון. דווקא היום קרס המחשב, ועד עכשיו הוא בהחייאה אך ללא דופק ונשימה. מזל שלעוד אנשים יש מחשבים... מלי, קשה לי לסיים ככה מתוך הלחץ של היום הזה. הכל הולך לא טוב היום... פגישה מכאיבה ומעליבה בטיפול, המחשב שקרס בלי התרעה מוקדמת, ועכשיו צריכה גם להגיד שלום? לא רוצה. ובכל זאת, כי הסיום הזה היה לפחות משהו שידעתי מראש שייתרחש... מתוך געגוע שכבר כאן, עוד קצת מחזיקה בשולי המכנס שלך, מנסה לעכב אותך מללכת. נעמת לי מאוד, אני אתגעגע... כבר תכף שמונה. אז נפנוף אחרון ודי... נועם נ.ב קטן ליעלה: אם את קוראת, אז שתדעי שריגשת אותי. במיוחד שכללת אותי בתוך הרשימה של הבנות הכל כך מיוחדות והאהובות של הימים ההם...

נועם יקרה. ידעתי שתחזרי, שתספיקי עוד לנופף לי לשלום, וגם לראות את הנפנוף שלי חזרה. תודה על הכל, על שאמרת, שהיית, שאפשרת, על שאת. מאחלת לך את כל הטוב שאפשר, ומנופפת לשלום אחרון. שלך, מלי.

ערב טוב לך קודם כל שיהיה לך המון בהצלחה. היה כיף לקרוא אותך. ואני מנסה היום לתפוס אותך ברגע האחרון לעיצה או עזרה קטנה. יש לי שלוש חברות פסיכולוגיות שלא יודעות שאני הולכת לפסיכולוגית כבר שנתיים. ולרוב, כשאנחנו נפגשות הן זורמות בשיחה שלהן , כל אחת על הבעיות שלה בעבודה וגם על המטופלים, בלי לזכור שמות, אבל למה הן נחשפות, מה לעשות.... וכל מיני שיחות. וגם לפעמים הן צוחקות על חולה שלא מדבר, או שסתם בא ויושב ורק מדבר על אמא שלו...... הדבר מאוד פגע בי ובטיפול שלי בלי שהן יידעו וגם בלי שהמטפלת שלי תדע. אני פשוט מאז. מסננת ובוחרת מה להגיד ומתי להגיד בכדי "למצוא חן בעיניה" ובכדי שלא אהיה אחת משיחות "הלעג" שלה. איך את מייעצת לי להתנהג. זה ממש פגע בי ואני אפילו התחלתי למצוא תירוצים בכדי לא להגיע לפגישות, אף על פי שלא עשיתי את קודם. תודה לך וסופ"ש נעים

שלום לך. אכן, נחשפת לסיטואציה לא פשוטה (וגם לא אתית מצד חברותייך, אם יורשה לי להוסיף). אני תוהה, עם זאת, מדוע את ממשיכה לשמור על הסודיות ולהיות חשופה לשיחות שמערערות אותך, ובמקביל מדוע אינך מתייחסת לכך בטיפול. אני מנחשת שהסיטואציה הזו, שבה את נפגעת ונשארת שותקת, קרוב לודאי חשה מבוכה ואשמה, אך לא מעיזה לבטא בקול את הכעס והמצוקה, מוכרת לך. בעיני היכולת לדבר על כך - בטיפול ועם החברות, תוכל לא רק לטשטש את הקושי שאת חווה בסיטואציה הספציפית הזו, אלא גם להאיר לך דפוס התנהלות בקשר שחשוב לברר לעומק. בהצלחה, מלי.

שלום שמי מורן אמא שלי גרושה ויש לה חבר-שמוליק שאותו אנחנו מאוד אוהבים והוא גרוש עם ילדים הם יחד 11 שנים.לשמוליק יש ילד שהם לא מדברים כבר כמה שנים הבן שלו מתחתן ושמוליק לא מוזמן.אני התחלתי לעבוד בחברה והכרתי חברה לעבודה שאנחנו בקשר טוב להפתעתי היא הכלה של הבןן של שמוליק לעתיד שנינו גילינו זאת יחד כאשר הוא הגיע למקום עבודתו והייתי המומה!כרגע הננני יודעת מה לעשות אם ללכת לחתונה ששמוליק לא מוזמן אליה וכואב לו על כך ומצד שני הכלה שהיא חברה לעבודה שלי ואנו חברות מעוניינת שאגיע ומצפה שאכבד אותה מה לעשות???שמוליק אומר כי אם אני מכבדת אותו לא אלך והכלה אומרת שאין קשר בין השניים כי אנחנו עובדותת יחד

שלום מורן. אכן מצב מלחיץ, אבל כשיש דעות ועמדות סותרות, אני תמיד מזמינה להקשיב ללב שלנו, שיודע הכי טוב מה הפתרון. נסי לחשוב עם עצמך מה הכי מתאים לך, מה הכי נכון עבורך. נסי לנטרל את הפגיעויות של המעורבים בפרשה - יש בכך לחץ רגשי, והסיטואציה מתסכלת ונועדה להיות מאכזבת עבור מישהו מהם. חשבי מהי העמדה שלך, מהו בעיניך הצעד שתהיי הכי שלמה איתו, שתוכלי לייצג אותו בגאווה. בכל מקרה, הייתי מציעה לך גם לדבר עם האבא והחברה, ולהסביר (בלי להתנצל ולהצתדק) שמדובר בסיטואציה קשה ומכאיבה, ושבתור אנשים אשר קרובים לך ואכפת להם ממך, היית רוצה אותם עומדים לצידך ומכבדים את החלטותיך, ולא מוסיפים לעומס ולמתח הרגשי, לאשמה ולבלבול שאת חווה ממילא. בהצלחה, מלי.

מלי, אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי כתיבה, לא מצליחה להעביר את מה שבפנים, את הרגשות, התחושות והמחשבות, למילים. האמת היא שמילים באופן כללי זה לא הצד החזק שלי. גם לא יודעת אם ומה זה בכלל משנה יותר. אני לא בטוחה מה יהיה נכון להגיד לך, אני בכלל לא בטוחה שזה נכון לי כרגע להגיד. מודה שלא רציתי להיות כאן היום, לא רציתי לכתוב לך, לא רציתי להיפרד ממך. רק שהמטפלת האירה לי, כשאמרה שאם לא אכתוב לך אח"כ אייסר את עצמי. והיא מכירה אותי יותר מידי טוב. היא צודקת. אבל איך אומרים מה שאי אפשר להגיד? מילים יכולות להיות כל כך קטנות, כל כך לא תואמות רגשות. מילים הן אמצעי פשוט מידי כרגע. ובכלל "מה שוות המילים" ובעצם "מהן המילים אם לא שתיקה". מה אכתוב לך מלי? שאת יקרה לי, שהייתי צריכה אותך, שאני עדיין צריכה אותך (אין לך מושג כמה אני מתביישת בעצמי ובצורך הזה שלי). אולי אכתוב לך כמה את מיוחדת, חמה, אמפתית, מכילה. אולי כמה התגובות שלך תמיד נגעו כל כך במקום הנכון, כמה הן הצליחו לחזק, להאיר, לפעמים אפילו לשמור. כמה הן עזרו בימים הכי קשים למשוך עוד קצת.. עוד טיפה.. כמה הן עזרו להצליח להמשיך לנשום.. עוד טיפטיפונת. כמה חכמה היתה בהן, הבנה, רגישות, אכפתיות וקרבה. אולי אנסה להסביר לך כמה חיכיתי לימים שלך? כמה היה מרגיע לראות שאת כאן, לקרוא אותך. כמה אהבתי לקרוא אותך, תמיד. כמה היה טוב לדעת שיש כאן מישהי שמקבלת אותי, עם כל הרע שאני, עם המפלצת שאני. מישהי שנמצאת פה אחרי הטיפול שלי, שאני יכולה לספר לה שמשהו קרה בטיפול, מול המטפלת, מול עצמי. שאני יכולה לכתוב לה מה מרגיש לי, מה אני חושבת, מה אני צריכה לעשות, גם כשהדברים לא קלים ופשוטים. מישהי שגרמה לי להרגיש קצת פחות לבד וקצת פחות בודדה. את יודעת מלי, שמה שיש - היה- כאן, זה משהו מיוחד כל כך? זה לא טיפול ולא תחליף לטיפול. זה משהו מיוחד בפני עצמו. מה אכתוב לך מלי? שזו היתה זכות גדולה בשבילי להכיר אותך, לפגוש אותך כאן, לקבל ממך כל כך הרבה, להיות קרובה אלייך- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. אכתוב לך תודה ענקית על כל שהיית, עשית, נתת, אמרת, ושוב- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. מה אכתוב לך מלי? כמה כואב עכשיו? כמה קשה? כמה אני לא רוצה להיפרד ממך? כל מה שאכתוב לך מלי, לא יצליח להעביר, ולו במקצת, את מה שקורה בי ולי עכשיו. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות, על כל מה שטעיתי פעם בדרכים. או שזה הזמן לישון, או סתם להתייאש בתוך מיטה. אם תהיי שם - אם כבר לא, אני חושש שלא תהיי כבר מה איתך. יושב ליד הבאר, ושניים שם רוקדים לקראת מחר, רק במקרה עברתי, או שזה הזמן גרם לכך. יש עצב בעינייך, אוהב אותך עדיין, יש עצב, למה לא תהיי איתי. יש עצב בנשמה, אולי זה לא הזמן, אז איזה זמן, כן, איזה זמן הכי מתאים." אני מצטערת מלי, מצטערת כל כך. הגיע לך הרבה יותר מזה. פשוט אני לא מצליחה. לא יכולה. הכאב גדול מידי. את חשובה ויקרה לי מידי בשביל להיפרד כאן ככה. בשביל להיפרד בכלל. מודה שנקשרתי אלייך, מאוד מהר. מודה שהצלחת לגעת בי עמוק בפנים, היכן שאני לא נותנת כמעט לאף אחד להגיע ובטח שלא לגעת. מודה שנכנסת לי עמוק ללב ולנפש. לא יודעת איך לסיים. מלי יקרה כל כך, אני תוהה.. מה שלומך מלי? מה שלומך באמת?.. מקווה שיהיה לך המון טוב. מגיע לך. כל כך מגיע לך. (חיוך קטן, ודמעות חמות זולגות:) שיר / מפלצת / הפרעת אישיות גבולית דפוקה / אני.

שיר יקרה. הודי למטפלת שלך בשמי... כ"כ שמחה שיכולת לבוא ולהפרד, שהצלחת להגיד לי את שאני יודעת ומרגישה ממך, ואפילו את שכבר נאמר בינינו, ובכל זאת, הצלחת לאפשר לשתינו עוד מפגש אחד, נוגע וקרוב, לפני שנפרדות. שיר יקרה, אני מקווה שתדעי לדרוש ולקחת את שמגיע לך מהעולם, שתרגישי פחות אשמה ומבוישת במי ובמה שאת, שתקחי יותר בעלות על החלקים הכנים, הרגישים, הקרובים, שיש בך לתת, ושלפעמים נראה שכולם סביבך מרגישים ומגיבים להם, כולם למעט את עצמך. קשה לי להפרד היום, וקשה לי להפרד ממך, אבל אני מרגישה שמחלק גדול אינני נפרדת. תודה על היותך כאן - בעבר והיום. תמשיכי במסע המופלא שלך, לנצח את מה שכ"כ קל ומפתה להכנע לו. שלך, מלי.

ערב טוב, ראשית כל, אקדים ואומר שכתבתי בפורום זה בעבר הרחוק, ומפעם לפעם אני נכנסת לזמן קצר, כצופה. מאוד התרשמתי מהתשובות המעמיקות שנכתבות ברגישות רבה, ובמידה רבה הן נכתבות בגובה העיניים. גם המחוות שבין אנשי צוות הפסיכולוגים והפתיחות שבה אתם משתפים אותנו, הכותבים/פונים/קוראים. מתקיים פה משהו מאוד אמיתי, על-אף המימד הוירטואלי. דבר שלא נתקלתי בו קודם, לא בפורום אחר, ולא בפורום הנוכחי (זה לא אומר שלא היה כאן צוות מקסים קודם). ולכן, קצת מאכזב שאני שבה לכתוב עם עזיבתו של דרור. לשאלתי - אני בסוף שנות העשרים. בילדותי גדלתי באווירה שלא מפתחת או מטפחת במיוחד בטחון עצמי גבוה או הערכה עצמית. שנים רבות וגם טיפול פסיכולוגי הביאו אותי להכרה באחריות שלי לחיי ולבטחוני העצמי, ואני גם חושבת שהפסקתי לחפש אשמים או לכעוס על הצורה שבה גדלתי - ללא חיזוקים או הכלה רגשית. את מקומי בעולם טרם ביססתי או הבנתי. את לימודיי האקדמיים (במדעי הרוח) לא סיימתי. עברתי מתחום לתחום, מחוג אחר למשנהו, מאוניברסיטה אחת לאחרת, אך תואר לא סיימתי. עבדתי במזכירות מגיל 20 לערך. לפני כחצי שנה עזבתי והתחלתי לעבוד במקום עבודה אחר, שוב כמזכירה. את העבודה הנוכחית אני מתעבת, ולמעשה אני מתפטרת בימים אלו. העתיד לוט בערפל, ונדרשות החלטות וצעדים אופרטיביים, שאני מתקשה לקבל. מתקשה להבין או לדעת מה אני רוצה להיות, לעסוק, ולצעוד לעבר היעד בנחישות. יש לי קמץ חברים, לא טובים במיוחד. היו לי מספר קטן של מערכות יחסים קצרות. רבים רצו להכיר אותי, אבל כמעט באף-אחד לא נתקלתי בעומק הדרוש לי. ולבעיה - קפאון. קפאון התנהגותי שאני מתמודדת איתו כל חיי. כבדות. כל שינוי מעורר בי סערת נפש. קשה לומר שהבטחון העצמי שלי ירוד, אך הוא מאוד לא יציב. לעיתים אני מוחצנת וסוחפת, ובפעמים אחרות נבוכה ומבויישת. תלוי באנשים, בסיטואציה, בתקופה שאני נמצאת בה. התחלתי ללקחת שיעורי ריקוד לאחרונה, כנסיון הפשרה, המורה שלי אמרה לי בכנות שאני מאוד קפואה בריקוד, מאוד חסרת בטחון (ושאין לי על מה...), יותר מדי חושבת.. אז איך יוצאים מהקפאון ולומדים לקחת את החיים בקלילות? :) אני משערת כי עולה מדבריי פרדוכס, בין הצורך בעומק והרצון בקלילות. ובכל זאת, הייתי רוצה לגבש בטחון עצמי יציב וחסין. נועה

שלום נועה. ראשית - תודה על המחמאות והדברים החמים. ולגבי שאלתך. בעיני רצון להיות בעומק וגם בקלילות אינם פרדוקס, אלה דווקא חלקים המשלימים זה את זה. בעיקר אני שומעת אותך מחפשת אחר איזשהו חופש פנימי - חופש להיות מי שאת, חופש לבחור ולהחליט, חיפש להסתובב בעולם, להתנסות, לחוות, להרגיש, להיות. נדמה לי שהקפאון שאת מתייחסת אליו קשור לחוויה של צמצום והצטמצמות, לפחד מלטעות, מלעורר מחלוקת, מלזעזע את שכבר הושג ונרגע, מלהיות באל מוכר (שהרבה פעמים נחווה כמסוכן). אני בטוחה שכל אלה קשורים לבטחון עצמי, ומנחשת שהשורשים לכך נעוצים בעבר ובילדות שבה לא היה לך חופש אמיתי להיות מי שאת. אני חושבת שחיפוש הדרך למימוש ולביטוי, כמו בריקוד למשל, בהחלט חשוב ומשמעותי, אך בעיני התהליך יכול להיות שלם ומקיף יותר אם ילווה בטיפול פסיכולוגי. אני מקווה שתמצאי מטפל/ת חמה, אמפטית ורגישה, שמולה תוכלי להיות חופשיה להרגיש, לחשוב ולבטא את כל מה שלמדת לכלוא ולאטום, ומקווה שתוכלי לפרוח בהמשך חייך. בהצלחה, מלי.

האם הטיפול אמור להיות כזה כואב ומעיק.? בכל פעם שאני יוצאת מפגישה, אני יוצאת עצבנית ומתוחה וכל הגוף שלי כואב מרוב שאני יושבת במתח. כל פעם אני צריכה לישון שעתיים אחרי הפגישה הטיפולית. אני מתאפקת מאוד בתוך הטיפול אם זה מבחינת דיבור, בחירה של מילים, ישיבה, התנהגות, אבל כשאני יוצאת אני מוציאה את כל האנרגיה והעצבים ששמרתי שם. באותו יום של הפגישה יש לי שלשולים ופחד נוראי עד שאני מגיעה. דיברנו על זה, והיא אומרת שזה רק בגלל ההתנגדות שלי והפחד שלי מחשיפה או שיתוף. אני בטיפול שלוש שנים עוד מעט, לקחתי חופש של חצי שנה באמצע, ואז כל התופעה הזו נעלמה. הפסקתי להיות עצבנית, או מתוחה. אפילו הפסקתי להשתתף בפורום או לקרוא. הרגשתי שאני מרוחקת מכל העניין, ולא צריכה אפיל ואת התמיכה שלכם. האם אני מפחדת מהטיפול?

שלום נעמה. נשמע שהטיפול מפגיש אותך עם משהו מלחיץ ומעורר מתח וחרדה. ייתכן שמדובר בתכנים שעולים או שנחווים ונזכרים בתוכך, ייתכן שמדובר באינטימיות ובקרבה שמזמינה הסיטואציה הטיפולית, ייתכן שמדובר בהתנהלות בתוך קשר. כל אלה דברים שבעיני חשוב להבין ולהתמודד איתם. התרחקות או המנעות מהם ודאי מקנה תחושה של רגיעה או הקלה, אבל סביר להניח שלא מאפשרת לפגוש ולהתמודד עם מקור הפחד. קשה ככל שזה ישמע, אני מאמינה שחשוב "להסתכל לפחדים שלנו בעיניים", גם אם אני יודעת כמה זה מסובך ומכאיב... אני ממליצה לך לשוב לטיפול ולדבר על כל התחושות הללו, ומאמינה שהיכולת להיות אותם ולשרוד בהם, ובהמשך גם להבין את משמעותם ומקורם, תאפשר לך בהדרגה לחוש יותר נינוחה ורגועה. בהצלחה, מלי.

אשמח את תוכלו לעזור לי או לכוון אותי. אחרי שנשארתי לבד בחיים הפכתי מאוד בודדה, לא רק פיזית, גם רגשית. אנסה להסביר יותר. אובדן ההורים היה מאוד קשה כי הם היו בגדר חברים. אחרי שלוש שנים מהאובדן עדיי ןלא מצליחה להתחבר מחדש לאחרים. לא לאחים שלי, לא לפסיכולוגית וגם לא לאחד מהחברה. כלומר, אפילו אם אני נמצאת בחברת אנשים ונראית שמחה, ומדברת והכל, מבפנים אני עדיין מרגישה מאוד בודדה, משהו שם נשבר ולא מצליחה לאסוף אותו בחזרה. מאוד קשה בלעביר את השישי-שבת לבד, מאוד קשה לי לקום כל בוקר בלי למצוא משיהו להגיד לו בוקר טוב, מאוד קשה לא למצוא מישהו בבית לשתף אותו בחוויות היום שעבר..... מאוד קשה לי עם השקט שבתוך הבית... לא מצליחה גם למצוא זוגיות, כי ככל שמישהו מנסה להתקרב אני מרגישה שהוא שובר את השקט הזה שאני נמצאת בו (למרות שאני כן רוצה, אבל כנראה שזה הפך לדרך חיים). ועם הפסיכולוגית, לא משנה כמה היא תנסה אני מרגישה שהיא לא מבינה אותי, או שהיא מפריעה לי ולשקט הפנימי שלי. ולפעמים אני אפילו לא מקשיבה למה שהיא אומרת. כלומר השקט הזה מפריע לי אבל אני לא רוצה שמישהו ישבש לי אותו, כי זה שלי ואני זו שאמורה לפרוץ או לשבור אותו בכוחות עצמי. ואני לא הבהרתי לה את זה אף פעם זו נקודה מאוד מסובכת שאני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר באמצעות כמה משפטים. מקווה שהצלחתי ומקווה שתוכלו לתת לי כמה עיצות

שלום גלית, בועה או שריון הם פעמים רבות מלכודת אך גם מקלט. כשקראתי את שכתבת יכולתי ממש להרגיש עד כמה היית רוצה לאפשר לדברים לפגוש אותך, לגעת ולהיות ננגעת, לתת לקולות, למילים, ולרגשות לחדור, ועם זאת - עד כמה המקום הזה מעורר חרדה, מעכיר שלווה, מפגיש עם הפחדים הגדולים שבטלטלה הרגשית, בכאב, באובדן. אני חושבת שהקונפליקט הזה, שבו את נמצאת, הוא איזור שחשוב יהיה להתבונן ולנסות לתת לו קול. לתת לכל אחד מהצדדים - זה שרוצה להחשף וזה שרוצה להצטמצם, להשמיע את קולם. אני מאמינה שככל שתוכלי לבטא ולדבר על מה שאת מרגישה וחווה, כך עוצמת הקונפליקט תלך ותדעך, ותוכלי למצוא לעצמך דרך מאוזנת שמשמרת את השקט, אך לא מבודדת אותך מקשרים וממגע רגשי. אם את יכולה - דברי על כך בטיפול, ומקווה שתמצאי הד מתאים ורגיש לתחושות שלך. בהצלחה, מלי.

מלי, אני כותב לך עכשיו, והאמת, מתקשה קצת למצוא את המילים. אני מניח שזה קשור גם לקשיי הסיום בכלל, לקשיי סיום עבודתנו המשותפת, אבל בעיקר זה מרגיש לי קשה כי אני מתקשה להאמין שאני אצליח לתמצת למילים את מה שהיית עבור הפורום הזה לדעתי, והנכסים שהבאת לכאן. כשהצטרפת לכאן הסיטואציה לא הייתה פשוטה מהרבה בחינות, חשבתי שתוכלי לעמוד אל מול הקשיים שיעלו בעיקר בהתחלה, אבל אפילו אני הופתעתי מהדרך בה את הבאת את עצמך, גיבשת לעצמך סגנון כל כך ייחודי פה. אני מכיר את הסגנון הזה, הסגנון שיש בו גם ידיעה ברורה, התמקמות שנכונה לך ולעומד מולך באותו זמן. אבל יותר מכל הרגשתי איך, בכל פעם שאני נכנס להציץ, מתמלא פליאה כיצד את מצליחה להקדיש את כל כולך לכל אחד ואחד. למצוא עבורו את המילים המדוייקות ביותר, אלו שיש בהן גם רוך רב, רוך אמיתי. הרגשתי כיצד את מביאה צבע מיוחד לפורום, וכשותף לעבודה איתך הרגשתי כיצד את מהווה שותפה שלא יכולתי לבקש טובה ממנה ליצירת המארג המיוחד של הפורום הזה. גם אם הדברים אולי נשמעים לך קצת מנופחים, מלודרמטיים, ואני מקווה שלא, נסי להאמין לי כשאני אומר שאני מתכוון לכל מילה ומילה כמות שהיא, וכמו שכתבתי בפתיחה אני עדיין בתחושה שאני לא יכול לתמצת את דבריי. אז שיהיה לך המון הצלחה, היה לי כיף להיות איתך כאן לא רק כחברה אלא כמנהלת פורום ואשת מקצוע מעולה, דרור

דרור. תודה רבה. בהחלט מאמינה לך... שמחה על שמצאת את המילים שכ"כ היה לי חשוב לשמוע, וכמו תמיד - מקבלות משמעות מיוחדת עבורי כשהן מגיעות ממך, חבר יקר. תודה על הכל. מלי.

למלי, מקווה שתעלי את הודעתי . אני לא ממש במיטבי ומאד קשה לי .. גם פרידות עושות לי רע על אחת כמה וכמה פרידה ממקום כה מיוחד שכזה,שקשה לי לתאר במילים מה הוא היה עבורי .. ומאנשים מדהימים כמוך ועמיתייך לניהול הפורום דוד ודרור אז צר לי שלא יכולה לומר יותר מ-תודה - על היותך ,את מדהימה . מאחלת לך המון בהצלחה בהמשך חן

שלום. באחרונה אני מאוד מוטרדת מזכרונות ילדות שלי בהם אני זוכרת את עצמי מוצאת פורקן מיני בנושאים כמו אלימות. אני זוכרת מספר פעמים בהם תיאורים כאלו נראו לי מושא להנאה מינית. על מה יכול הדבר להצביע?

שלום למוטרדת. קישור בין אלימות למין יכול להיות משויך להרבה גורמים, חלקם לא בהכרח מודעים או ניתנים להעלאה ישירה מהזכרון. אם הנושא מלווה ומעסיק אותך, נראה לי שכדאי שתבדקי את משמעותו בטיפול - מקום מוגן, בטוח ומכיל, שבו תהיי חופשיה לחשוב, להזכר ולהתבונן. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, יש לי שאלה. קשה לי בלי הפסיכולוגית וקשה בתוך הטיפול. ניסיתי את שניהם ולא מצליחה למצוא משהו באמצע. אניחנו כבר שנתיים וחצי מנסות למצוא דרך שבה אוכל להיות רגועה בתוך המפגש ושאצליח לשתף אותה בכל מה שקורה איתי במהלך השבוע, אבל איך שאני מגיעה לשם הכל נאטם, הכל נסגר והכל נעלם לי מהראש. אני מתעצבנת נורא איך שאני נכנסת לחדר (אף על פי שאני מחכה למפגש הזה) ואז אני רק חושבת על איך ומתי אני אצא כבר. אני לא רוצה לעבור למישהי אחרת, כי קשה לי לעבור את כל התהליך מחדש אבל גם קשה לי ללכת לפי המסלול-הטיפול-התוכנית שהיא רוצה, שבה אני אמורה לחשוף הכל, ממש הכל, ואפילו אם זה בקצב שלי. איך ממשיכים הלאה? יכול להיות ששנתיים וחצי זה יותר מדי? שנמאסנו אחת על השנייה? תודה

שלום ר. אני מבינה את המקום המתסכל שאת נמצאת בו, ועם זאת, נראה לי שכנראה לנפש שלך יש קצב שחשוב לכבד אותו. בזמן הזה, שבו את מרגישה "תקועה", את למעשה מחדדת ומתרגלת המצאות במקום בטוח, מוגן, שניתן לסמוך בו, לתת אמון, להרגיש שייכת, ובעיקר - ניתן לשלוט על הקצב ועל האופן שבו הדברים קורים. ייתכן והתקופה הזו תארך עוד זמן, אני מציעה לך לחשוב עליו כעל זמן למידה, זמן שאולי מעיד על הצורך שלך בבטחון ובהגנה לפני שתוכלי להיות יותר חשופה. בהצלחה, מלי.

ואני מקווה שהפעם המחשב שלי לא יתאבד באמצע... כמה קיללתי אותו בלילה, כשפתאום הוא החליט לגלות עצמאות, ופרש בעודי כותבת את הודעת הפרידה שלי... מלי... בשל ימי הפגישות שלי יצא כך, שאת מרבית ההודעות הזועמות והמתוסכלות שלי את קיבלת... אני יודעת שלא תמיד היה קל, בלשון המעטה (וזה בהחלט גורם לי לחשוב, שאם אי-פעם הנסיבות תפגשנה אותנו, לא נראה לי שאתוודה בפנייך, שאני זו אני :))... היו פעמים, שהתלבטתי ביני לביני, אם אחרי שכתבתי הודעה מסוימת אני רוצה ללחוץ על "שלח" או לא... היו פעמים שזה נראה לי כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם זה זה. זה תמיד נשאר "כמעט", בזכותך, ולא באמת בלתי אפשרי. גיליתי את זה ככל שלמדתי להכיר את " מלי של הפורום". כפי שכתבתי בשבוע שעבר - אני לא כועסת ולא מאוכזבת מההחלטה שלך (שלכם) להיפרד מהפורום... אבל זה לא אומר שלא תחסרי לי כאן בימי חמישי ושישי - את כן! גם עכשיו, תוך כדי כתיבה, הפיתוי לשתף בעוד שבוע סוער ורוגש (לטוב ולרע) הוא גדול... ואז לחכות לתשובה שלך... ותמיד התשובות שלך מסתיימות בברכת סופ"ש נעים או נפלא או גם וגם חביבה שכזו... התשובות שלך תמיד עזרו לי לעשות את ה-switch הזה, שאיפשר לי להעביר את סופ"ש רגוע יותר; להשתחרר קצת מהשדים - שגם הם ייצאו קצת לסופ"ש משלהם, במקום אחר... לאגור מעט אנרגיות לקראת שבוע חדש. אז זו פעם אחרונה... קצת קשה לחשוב על זה ככה... אבל - כמו שכבר כתבתי - אני נשארת עם היש. ויש הרבה עם מה להישאר! על כל מה שבחרת לתת ולחלוק - זמן, מילים, מחשבות - תודה! עכשיו זה באמת הרגע להיפרד... שיהיה סופ"ש נעים, שלום, TM

twisted mind יקרה. ליווינו זו את זו מתחילת דרכי כאן, ואת שותפה למסע שלי, לא פחות משאני שותפה למסע שלך. מעניין שבחוויה שלך היית כאן הרבה פעמים זועמת וכועסת, ודווקא עבורי היית כאן הרבה פעמים מי שהביאה איזה קול אותנטי, כנה, כזה שמנסה לנער את הזיוף והריצוי, להשאר עם מה שבאמת באמת מרגישים וחושבים, עם איזו אמת שתמיד עוררה בי התפעלות ביכולת שלה להתנסח ולהזדקק למשהו כ"כ נוגע וקרוב. נפרדת ממך, זו שעושה "שלח" גם אם התוכן לא פשוט או קל, אבל גם זו שמוכנה שישלחו לה בחזרה מחשבות, אמירות או רגשות. מאחלת בכל ליבי שתדעי רק טוב וסיפוק, שהשבועות והימים (ולא רק סופי השבוע) יהיו רגועים ואפשריים עבורך. תודה על מי שהיית כאן, ותודה על מי שאפשרת לי להיות עבורך. שלך, מלי.

מלי יקרה, חשבתי שהמילים יבואו עם סוף המשמרת שלך, אבל אולי אין לי מילים כי לא קיימות מילים שמתאימות למה שאני רוצה להגיד. אז רק אומר תודה. תודה על המילים החמות, הנוגעות, על התחושה שיצרת בי שאכפת לך, אכפתיות אמיתית, על האופטימיות ששידרת כשהכי הייתי זקוקה לה, על הזמן והסבלנות. על ההפוגה, גם אם רגעית, בבדידות הנוראית כשקראתי את תשובותיך. תודה שזכיתי לפגוש אותך. אמנם פגישה מקוונת, אך בשבילי היה זה מפגש... במלוא מובן המילה. אם גורלו של הפורום היה להיסגר, אני שמחה שרגע לפני הספקתי לחוות אותך, לקבל ממך, כך שבעיני תקופתך פה היא לא קצרה או קטועה אלא מעין 'מתנת פרידה'. אף פעם לא הייתי טובה בסופים... וגם את ההודעה הזו אני מתקשה לסיים. אז... להתראות. סיוון

סיון יקרה. הנה, הצלחת להיות בסוף, ולהיות כולך, להביא את מה שרצית, למצוא מילים חמות ונוגעות. אני מודה לך מאוד על היכולת הזו, חייבת להגיד, שוב, שגם אני מכנה את השיחות בפורום "מפגש", וכבר כמעט הפסקתי להתנצל או להצתדק על כך. נראה לי שהיכולת להרגיש, כאן, במסגרת הפורום, שאנחנו נפגשים, היא יכולת שכל הצדדים עבדו עליה קשה... בהחלט לי זה לא היה ברור מאליו. מאחלת לך המון בהצלחה בדרך שבה תבחרי לפסוע, ומקווה שהקולות מכאן ימשיכו ללוות אותך. שלך, מלי.

היי מלי , רק באתי להגיד לך שלום , והמון תודה על כל מה שנתת כאן, תמיד היה מעניין מלמד עוזר ומחמם את הלב לקרוא אותך :) שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך ... אני צריכה עכשיו לחשוב מה לעשות עם הזמן שהתפנה שלא תהיו כאן יש לך רעיונות :)

כוכבית יקרה. תודה על המילים החמות. מאחלת לך בהצלחה בהמשך, גם בנסיון למלא את שמתרוקן כאן. שלך, מלי.

היי מלי בעצם, נאמר כבר הכל. אבל בכל זאת רציתי להגיע, לעוד ברכת שלום אחת. אני לא אגיד הרבה, רק אסתפק בציטוט קצר משיר, ציטוט שתופס בעיני משהו מהותי מהזמן שלך פה. * הנה העצים במלמול עליהם. הנה האויר הסחרחר מגובה. אינני רוצה לכתוב אליהם. רוצה בליבם לנגוע. להתראות מלי. בהצלחה בהמשך. דוד

דוד היקר. שותף לדרך, למאמץ, לניהול. תודה על השיר - הוא מרגש, בעיקר כי הוא באמת מצליח לתפוס משהו מאיך שחשוב לי להיות, כאן ובכלל. אנופף לך שוב לשלום עם סיום המשמרת, ובינתיים, שוב, תודה על הכל. מלי.

הי מלי נכנסתי בזמן האחרון בחשש בימי חמישי ושישי, וניסיתי לדפוק גם על דלתך, ולראות, אולי גם אצלך אמצא מקום קטן לפרוק בו קצת מהעומס, מהרגשות הלא פשוטים ו"סתם" להיות. חששתי, כי מאז ומתמיד היה לי קשה מול דמות נשית מבוגרת יותר, תמיד חשה דחייה ( ואת האמת, לא קשה לי לנחש למה ) ומול המנהלים הגברים הרגשתי הרבה יותר נוח. ובכל זאת, למרות החשש שלי נתת לי להרגיש שיש לי פה מקום. אני יודעת שהדברים לא יוצאים ממני בקלות, אבל חשוב לי שתדעי שאני ממש מעריכה את הנוכחות שלך פה, ואני חושבת שהצלחת למצוא דרך ללב של כל יושבי הפורום וגם שלי.מרגישים את האכפתיות האמיתית, הדאגה והמחשבה בכל תגובה, ויש בך ישירות שלא תמיד מתפשרת למה שהצד השני רוצה לשמוע אלא למה שבאמת יש אצלך בלב, וצריך אומץ לא להתפשר ככה. תודה על הכל ממישהי שתמיד קיוותה להיות "יקרה" בכותרת, אבל אולי בשביל זה צריך להגיד קודם תודה לך מלי יקרה אופיר

אופיר יקרה. הנה, הצלחנו לתקן וליצור שינוי גם ברגע האחרון... באמת לא קראתי לך יקרה מעולם? מממ...מוזר. כי בהחלט חיכיתי לקול שלך, והוא היה ללא ספק חלק מהמקהלה המוכרת והאהובה ששייכת לימי חמישי ושישי שלי. אם היה לנו יותר זמן הייתי ודאי מתעכבת איתך על הרתיעה מהדמות הגברית, ולא פחות - על השיוך שלי לנשיות מבוגרת... (אני לא כ"כ מבוגרת...), אבל עכשיו זמן פרידות. אופיר יקרה, נפרדת ממך היום כמי שנתנה לא פעם ההצה לחייה ואפשרה להתבוננן יחד, בטוב וברע. כמו בפרידה כעת, כך לאורך הדרך הייתה ברורה הנכונות לשמוע, לקבל, להתבונן. אני מקווה שתמשיכי לגדול ולהתפתח. לא לוותר על מציאת המקום שלך, על הנוכחות שלך, על הזכות להרגיש ולהיות יקרה. שלך, מלי.

הי מלי יקרה, שולחת לך בחום את ברכת הדרך שלי אליך - פשוט המון תודה על המקום, הנדיבות, החכמה וההשקעה ושיהיה המון בהצלחה ועתיד מצמיח Take care |אשת| שתוכל לחזור לכאן בסקרנותה רק מאוחר, אחרי שייסגר... דרך צלחה!

אשת יקרה... את בטח קוראת את זה אחרי שהמסך (המטאפורי) כבר ירד, והפרידה הושלמה. אני חושבת שזו דרך לגיטימית ומובנת להפרד, ואני מודה לך על האפשרות, בכל זאת, להגיד שלום ולומר תודה, אפילו אם תקראי את זה רק בעתיד. ...אז אשת יקרה, מאירת וחביבת הבקרים, תודה על הנוכחות שלך כאן. הרבה פעמים דמיינתי אותך כבחורה חייכנית ולבבית. אינני יודעת אם זה אכן כך, אבל זו מי שהיית ותהיי בשבילי. תודה על שיכולת לתת ולקבל, על הרגישות והחום, על מי שאת. מאחלת לך בכל ליבי דרך צלחה ואושר. מקווה שתמיד תאיר לך השמש. שלך, מלי.

מלי שלום שוב, את האמת שמחשבות הללו צצו פתאם לאחרונה ואני לא מוצא סיבה להימצאותם. אני חש יותר כעס ועצבים כלפיו. פניתי אליו לטיפול בחרדות, אך מזה תקופה שהחרדות כבר כמעט ולא מופיעות לאחר שהבנתי דברים בעצמי ושאני מוצא פתרונות ותשובות לדברים. בפגישה השניה אמרתי לו שאין לי כוונה להמשיך בגלל המחיר ואני מניח שזה הרגיז אותו ולכן הוא ניסה לגרום לי להיות מושפל ולהעביר ביקורת. ולא כ"כ בא לי לחזור אליו ותת לו את התענוג להרוויח עלי כסף שוב. מה את מציעה לי?

שלום שאול. אם כך, נראה לי חשוב להבין מדוע ישנו עיסוק גובר, ומדוע דווקא עכשיו, במשהו שקרה בעבר. בעיני יש לכך משמעות שאם תאיר אותה, תוכל אולי להפיק ממנה תובנות על חייך. אם אתה מתקשה לחשוב על כך לבד, אולי כדאי שתפנה לטיפול שיעזור לך להבין ולשים מילים לחוויה שאתה עובר כעת. בהצלחה, מלי.