פורום פסיכולוגיה קלינית

למה תמיד אני לוקחת על עצמי את האשמה?? ורק אחר כך שמה לב שהצד השני אשם או לפחות גם אשם באותה מידה כמוני? נורא מהר מקבלת את האשמה על עצמי, אם זה מרשויות, בעימותים עם אנשים, בעוד שלא רואה בכלל את האחריות של הצד השני. בדרך כלל לוקח לי זמן עד שזה קורה ובינתיים "אוכלת אותה" וגם אז בדרך כלל זה מישהו מבחוץ שמאיר את עיניי. צריכה שיצילו אותי מעצמי

אודי, אתן דוגמא ואז אולי יהיה יותר ברור. תאונת דרכים. הצד השני התנהג כאילו הוא הצודק ואני הטועה ונורא בקלות קיבלתי את זה שאני האשמה בתאונה. בהמשך נזכרתי (בעזרת חבר) שאותו נהג גם עבר עבירה. כלומר שנינו היינו שותפים לעבירה ואולי אפילו הוא יותר (לא רוצה לפרט כרגע כדי למנוע זיהוי). הבעיה שזה מאד סימבולי לחיי. פעם עברתי חרם כיתתי כי חשבו שעשיתי משהו שלא עשיתי (מישהי אחרת עשתה וכמובן שלא משהו שהצדיק חרם)אבל עד שזה התברר, לקחתי על עצמי את האשמה והייתי משוכנעת שכולם צודקים ושאני אשמה ושמגיע לי להיענש. גם כשמנסה סתם להגן על עצמי, אני נכנסת לסערת נפש ,מסתבכת במילים ולא מצליחה לעשות זאת בצורה מוצלחת. זה מאד מתסכל ומלחיץ. אני במתח מהפעם הבאה שבה אצטרך להגן על עצמי ואיכשל. לא יודעת אם הצלחת להבין זאת הפעם. מקווה שכן ושתצליח לעזור לי להבין

שלום אני אב למתבגר בן 15 מאובחן כסובל מ הפרעות קשב והתנהגות וכן הפרעת אכילה,כרגע סיים טיפול בן 4 שנים אצל פסיכולוגית עבר שינו גדול,כרגע אנחנו מעוניינים לפנות לטיפול בחרדות שמלוות אותו,כמו שינה מחוץ לבית טיסות מוות של קרובים ועוד. אנחנו מעוניינים בהמלצה על מטפל באזור כפ"ס רעננה המתמחה בנושא ,רצוי בטיפול קצר טווח..

צרף מייל ואשמח להמליץ לך.

שלום לך אודי יקר , ולכולם, מה שלומך? קצת התכנסתי לתוכי , התחפרתי שם , עמוק עמוק .. עד הקרקעית .. עד שבקושי ראיתי אור שמאפשר לצאת.. ברחתי גם ממך כאן. הבית כאן היה כזה שתפס המון מקום לתחושות שלי ..בשנתים האחרונות הבית פה איפשר לרגשות הקשים להתאוור ולפנות מקום גם לעוד.. תחושות לא יודעת .. וקשה לי . להרגיש ביטחון . כן .. אם תשאל .. אז זה מוכר לי גם מ"הבחוץ" .. מרגיש לי בתק' האחרונה הבחוץ .. כאילו חודר אליי ומאיים .. והסוג של מנגנון הגנה בימים האחרונים מפני ה"בחוץ".. הוא להתרחק . מרגישה ריקנות עצומה. המחשבות כאילו הופסקו.. הצטמצמו .. הצטמצו .. עד שהכל נעצר!! החלומות .. התקוות .. כאילו פופפפ התמוססו .. מרגישה שחזרתי ללכת בתוך עצמי במעגלים. לא מבחינה בכלום אחר בתוכי מלבד בור ענקי שהייתי מתה להשליך אותי לתוכו. כאילו זהו - נגמרו הרגשות . המחשבות.. אין לי.. איך לי איך להסביר את הימים האלה .. הכל בלאגן. והתחושות הן שלא בא לי לשתף אפאחד במה שעובר עליי. בעצם, הראש שלי חושב טיפול, מדברת לעצמי .. כאילו אלייו , מתכננת מה לומר , וכשמגיעה אלייו כאילו וחסומה . ויחד עם זאת , הגברנו טיפולים מפעמיים לשלוש , ממשיכה להגיע לאיש החיזוק שלי .. 3 פעמים בשבוע , וזה לא מעט.. מנסה לעצום עיניים. לשבת שם בשקט על הרצפה. הפעם בלי מילים.בלי חפירות . בלי כעסים. מחפשת רק חוזק מהנוכחות שלו. נשמע הזוי אודי , לא? (משלמת כסף לשתוק..חחח) באה לטיפול ורק שותקת.. כאילו מנסה למצוא מקום לישון . מקום להרגיש בו בטוחה . נמאס לי לספר לו , לי ..על כל הרע שחוויתי , רוצה למצוא את הטוב שלי .. (ואולי כבר לא נשאר?) .. זה מרגישה שכאילו הכל התערבב.. בי כאילו אני רק שרית ..כמו שגיליתי אותי בשלוש שנים האלה .. נמאס לי לקשור סיבות ללמה .. עשו לי וללמה פגעו .. נמאס לי .. פשוט נמאס.. בחיי שרוצה להרגיש טוב ..שקט , שלווה .. ולא לכמה רגעים .. רוצה שזה ימשך יותר בתוכי .אי אפשר ? מה הנפש התרגלה למקום המוכר הזה .. השלילי?.. ואיש החיזוק שלי אודי .. לגמרי ..ככ מנסה , מכבד את השתיקה , לא מלחיצ, מקבל ביקורת וכעס .. מקבל אותי ככ .. ויחד עם זאת זה ככ מפחיד ..לי הקרבה הזו אלייו , כאילו .. אני יודעת עד כמה הקשר הזה שלי שם מולו בנוי ממילים ותחושות ורגשות .. אבל לעצמי לא צריכה מילים בכדי להבין עד כמה הוא מרגיש לי בתוכי קרוב. והקרוב הזה .. כל פעם שמגיע , כל פעם שאני מאפשרת לו להיות במשבצת כזו בי ..ככ מאיים , נותן אות אזהרה - זהירות סכנה !!! המקום הזה שהוא נותן לי . זה שמעולם לא היה אמיתי בחיי נראה לי כמו בועה שיכולה להתפוצצ ולפגוע . ואין לי מקום לפגיעות נוספות . תודה שאתה כאן מקשיב . לא יודעת מה ניסיתי לומר לך . זה מרגיש שהכל מבולבל . אבל .. בהחלט תודה על המקום שאתה מאפשר . שבת נעימה לך, שרית. נ.ב. תודה למי ששאלה לשלומי .. הנה אני כאן! נילי, אופיר יקרות ..חיבוק ממני אליכם.

היי שרית רק להגיד לך שמאוד מבינה אותך, ומזדהה עם הרבה דברים שכתבת.. מבטיחה לך שזה הכי בסדר שיש פגישות שהולכים ושותקים.. לפעמים זה יכול להרגיש כ"בזבוז" אבל האמת היא שזה גם נותן המון דברים שהם כל כך משמעותיים. וכן.. קרוב זה מפחיד.. גם מאיים.. קרוב זה פגיע.. אבל קרוב זה גם הגנה, הכלה, הבנה, מנוחה.. קרוב זה גם דברים טובים.. ולפעמים שווה להסתכן כדי להרגיש את הקרוב.. טוב לראות אותך כאן.. שיר

כתבת על עצמך שאתה משלב עבודה הקרובה לטבע... מה זה אומר בפועל? פגישות טיפוליות בשדה או ביער? או שאתה מכניס את הטבע אל חדר הטיפולים?

(כן, זה בסדר). גם אני רוצה... לפעמים קורה שאני יושבת אצלה בחדר ומרגישה כלואה. וזה לא שיש בעיה עקרונית בחדר שלה, או שהיא לא בסדר. זו אני שלא יכולה להיות סגורה.

Negra Dear.. אם בחרת לא לכתוב כאן.. עצוב לי.. אבל אני מכבדת את ההחלטה שלך. אני יכולה לנסות לנחש (כמובן בהקשר לאסוציאציות שלי..) מאיפה הגעת למסקנה הזאת.. האמת..? גם לי קשה לכתוב פה מאז שהם עזבו. ואני רואה שאני לא היחידה שמתנהלת כך.. (וכל אחת והסיבות שלה..) בכל אופן, אני שמחה גם לקבלת 'דרישת שלום' עקיפה ממך.. לדעת שאת עדין. באמת חושבת עליך. על כל מה שהיה. ובטח כל הדברים הקשים שגם הם.. עדין.. מקווה בשבילך שאת לפחות קצת יותר בטוב.. אני איתך.. למרות שאת לא פה, הדמות שלך קיימת. אודי, למרות שכבר 'דברנו'.. אני לא מזלזלת במילותיי עכשיו.. כן..? אני מוצאת שאני מתנדנדת בין הרגשות שיש לי בהקשר לפורום הזה. וזה בסדר.. אז מה שלומי שאלת אופירי.. נראה לי שאם לא היית 'מזמינה' אותי לא הייתי משתפת.. לא בקטע של אגו. בכלל. פשוט.. אנ'לא יודעת להסביר. משהו בי מותש עוד לפני המחשבה של לכתוב. אני מותשת איפשהו גם עכשיו.. עוברת תקופה לא פשוטה.. המון התמודדויות גדולות יחסית.. התחלתי לקחת תרופות וזה עוזר לי להרגיע את העוצמות.. אז בסופו של דבר, אחרי הרבה 'עיכולי מוח'.. אני בסדר.. מותשת, אבל בסדר. אני כל כך שמחה בשבילך שאת יוצרת פה משו משו (יאני 'משהו') של תקשורת עם אודי והסביבה :) נראה לי זה עושה לך טוב.. ועם כל מה שאת עוברת.. זה מגיע לך כל כך.. הטוב הזה.. התמיכה והאמפטיה..! אז נסיים בזה שננסה להצליח להישאר חזקות..? אולי אפילו רק לרצות זה מספיק.. כל אחת בקצב שלה.. במקום שלה.. תודה על הדאגה. זה בהחלט חימם לי את הלב :) שיהיה לילה נעים.. ~נילי~

לנילי שולחת אליייך חיבוק חם ועוטף. negra

רק חשוב לי לציין שמבטי על הפורום אינו שלילי אלא תוהה (עדין.. בהשפעה של הפורום עלי). ואכן, דיאלוגים מענינים ביותר מתנהלים פה.. אין ספק שאני קוראת אותם בשקיקה ונהנת מהכנות, חוש ההומר, הידע, הרצון לסייע לאחר, התמיכה והביתיות. אכן, בית אחר פה, פחות מוכר.. עדין חדש לי :) אבל בית זה בית. שבת שלום ומנוחה לכולנו.. :) ~נילי~ נ.ב. שרית, מזמינה אותך להתנדנד בערסל הנצחי... חיבוק.

אמנם לא נגרה, אופיר או אודי.. רק רציתי להגיד לך שאת יקרה לי מאוד, שאני חושבת עלייך. מקווה שהמותשות תחלוף לה לאט לאט.. ושתתחזקי.. בעזרת כל הדברים שאת עושה - ואת עושה המון.. את צועדת קדימה, וזה לפעמים יכול להיות באמת מתיש, אבל זה הולך למקום טוב יותר. שולחת חיבוק.. אם מתאים לך.. אם לא - את יודעת מה לעשות איתו. תשמרי עלייך שיר

שירי'לה.. תודה. תודה. תודה.. אימצתי אותו אל ליבי בחום.. ומחזירה לך כיפליים :) ~נילי~

יש כאן בעיה טכנית. כשאתה מעלה הודעות בבת אחת בשעה מסויימת , נניח 19.30 נוצר מצב שבו התגובות להודעות אינן באמת לפי הסדר בכרונולוגי שבו הן נכתבות ויכולות להיווצר אי הבנות. כמו לדוגמא, שכתבתי הודעה לשיר בשעה 19.00 מבלי שידעתי שכתבה כבר הודעה בשעה 18.00 אבל על פניו נראה כאילו הגבתי להודעה האחרונה שלה (של 19.00) בעוד שהגבתי להודעתה הקודמת. יש לך או למישהו (mp?) רעיון , איך למנוע את זה?

נראה לי שזה פשוט יעזור אם כל אחד ואחת יעריכו את זה שיש כאן מנהל פורום שבודק ומאשר או לא מאשר כל הודעה, זה מאוד מאוד חשוב שיהיה הסינון הזה, כי יש באינטרנט הרבה "רעל" ופשוט כדאי להעריך את זה שיש כאן מקום שהוא בטוח 100%. עוד דבר שיכול לעזור: מיקה אני מקווה שלא תיפגעי, אבל הצחיקה אותי ההודעה שלך, אז תנסי לראות את זה בהומור שזה יכול גם להיות משעשע, הבלבול הזה שאחד מחפש את השני ובעצם השני כבר נמצא, משהו כזה...

החלטתי לענות לך כאן כדי שלא אתפספס.. לשאלתך בעניין הנגינה, למה הפסקתי ? אז גם לי לא ממש ברור.. אתחיל מזה שהתחלתי ללמוד בגיל יחסית מאוחר 17(!) אף שמגיל צעיר זה היה החלום שלי (אשר לא מומש, מסיבות כלכליות ומסיבות של חוסר מודעות הוריי לחשיבות העניין). בכל אופן הסיבה להפסקה הייתה הסיבה הלא מפתיעה - של דכאון על כל המתלווה אליו, תחושת עייפות, חוסר טעם ותכלית ,שאני לא מספיק טובה וכד' היו נקודות בזמן ועדיין, שניסיתי להלהיב את עצמי לחזור לנגן, אולם התסכול על כך שהכל "הלך לאיבוד" הוציא לי את הרוח מהמפרשים. וגם אני קצת סקרנית.. אמרת שבנוסף לאהבת הספרים את אוהבת בע"ח. את מגדלת עוד בע"ח פרט לכלב אוהב הקקטוסים? ועוד משהו.. אהבתי את רעיון מועדון הספרים ש"הקמת". אני בתקופה של נבירה בנפש אז מתעניינת כרגע בתחום הזה - (יורם יובל וארווין יאלום) אך רשמתי לי מהמלצותייך, ומהמלצות שוש, סיוון, אופיר - (בתקווה שתתחלף התקופה..) ועוד.. -- מה זה ל"ת? ואם את יכולה להסביר איך את מקבלת את ההודעות לפני שמתפרסמות בפורום? לא ראיתי שהאי מייל שלך מפורסם כאן..? אז לאור שאלותיי המרובות, תרגישי נוח לשאול אותי מה שאת רוצה ואני אבחר מה ואיך לענות וכך גם את. סגור?

אי לא חושבת שיש, באמת, דבר כזה "מאוחר" כשמתייחסים להגשמה של חלום... אנשים מתחילים לעשות דברים בכל מיני שלבים בחיים; לשכנים שלי יש בן שהתקבל - ובקלות - ללימודי רפואה. אחרי 4 שנים הוא החליט, שזה בעצם בכלל לא מה שהוא רוצה. הוא פרש, עבר ללימודי פיזיקה והיום הוא חי בארה"ב ומצליח מאוד בתחום שלו. לחברים של ההורים של יש בת, שסיימה תואר ראשון במדעי הרוח (לא זוכרת באיזה תחומים), החליטה שזה לא מה שמעניין אותה והיום - היא עוד לא בת 30 - היא שפית. איך משהו שלמדת יכול "ללכת לאיבוד"? זה כבר שלך. וזה אולי נכון שתמיד אפשר להשתפר, אבל ביחס למי היית צריכה להיות מספיק טובה? זה היתרון שבבית פרטי, ולא דירה בבניין משותף - יש חצר. יש בבית שני כלבים - אוכלת הקקטוסים (לשעבר, היא נגמלה מההרגל מזמן) ועוד גמד קטן. חוץ מזה יש גם 9 חתולים (היו 11, אבל נאלצתי להיפרד מ-2 בשנה האחרונה וזה לא היה קל, בהתחשב בעובדה שאני מאשימה את עצמי שהרגתי אחת מהם, ולא יכולה ומוכנה לסלוח לעצמי). מעבר לזה - מאכילים גם קבוצה גדולה של חתולי רחוב (אחרי שדאגנו לסרס ולעקר אותם). יש בחצר גם חמוסים וכלוב גדול מאוד עם כל מיני תוכים. וזהו. פעם היה הרבה יותר (דגים, מכרסמים, עופות...), אבל עם הזמן החלטתי לצמצם. את יורם יובל לא קראתי. כל הזמן דוחה את זה. וזה קטע הזוי. אנשים שמכירים אותי כל הזמן שאלו אותי - כשהספר הראשון שלו יצא, "נו, כבר קראת את סערת נפש של יורם יובל?" כאילו שאני חייבת לקרוא אותו בגלל שאני אני. את ארווין יאלום קראתי חלקית, במובן של חלק מהספרים. הי, נזכרתי במשהו בענייני ספרים. קחי פתק וכלי כתיבה. לקחת? יופי. אם עדיין לא קראת, אני מאוד ממליצה על שני הספרים של פטריק קייסמנט: "ללמוד מן המטופל" ו"להוסיף וללמוד מן המטופל". הם לא ספרים חדשים, אבל השם מעיד על התוכן - קריאה מזווית שונה לגמרי על התהליך הטיפולי. ל"ת בכותרת פירושו ללא תוכן. זה אומר הודעה בלי תוכן, אלא רק כותרת. ככה מי שרואה את הכותרת יודע, שהוא לא צריך ללחוץ עליה. כשמכניסים הודעה או מוסיפים תגובה, יש אפשרות להכניס גם אימייל (תסתכלי רגע למעלה, בין מחבר ההודעה לכותרת שלה). שם אני מכניסה את המייל שלי, שהוא כמובן "המייל של הפורום", ולא המייל השוטף שלי. זהו. כרגע אין לי שאלות נוספות אלייך... ואני לא אמציא כמה סתם בשביל להציק לך. אני שומרת לעצמי את הזכות לשאול בעתיד, על סמך ההסכם שהצעת. לילה טוב.

שלום, לפני חצי שנה אחותי הצעירה התאבדה, ואני מנסה לחפש לאמא שלי פסיכולוג, בעל נסיון בטיפול בנושא זה. אודה להמלצתך על פסיכולוג שעובד עם מכבי, באיזור המרכז. אחות אבלה.

שלום, שולחת את תנחומיי... לא קל לאבד בת משפחה בנסיבות כאלה. באשר לבקשה שלך - אני מציעה שתפני לסניף שלך, של הקופה, ותבקשי מהם המלצה, מאחר שאת מבקשת איש מקצוע ספציפי. אני מאמינה שהם יוכלו להמליץ לך על מטפלים שעוסקים יותר בנושא של אבל ואובדן. בנוסף, יש גם קבוצות תמיכה למשפחות שאיבדו בן/בת משפחה בנסיבות של אובדנות - אולי זה משהו שגם כדאי לכם לשקול.

שלום, לזכרוני יש ארגון המסייע לאלו שיקירהם שילחו יד בנפשם. המדובר בטיפול ובילווי מקצועי (חינם) וכן בקבוצות המאפשרות לחלוק זה עם זה את הכאב. תוכלי בחיפוש פשוט בגוגל להגיע אליהם. צר לי על אובדנכם ושלא תדעו עוד צער. negra

הורי החלו ללכת למפגשי קבוצת תמיכה להורים של מתאבדים, וגם אני ואחותי הגדולה, הצטרפנו לקבוצת אחים. הקבוצה בהחלט עוזרת ותומכת. אני הולכת לפסיכולוג באופן פרטי, אך אימי מתעקשת שהיא מעוניינת ללכת לטיפול רק דרך פסיכולוג של הקופה. בעבר עשיתי מספר נסיונות עם מטפלים של הקופה, ודי התאכזבתי. הייתי שמחה בכל זאת לקבל המלצה שמית, שתחסוך לאמא שלי, כמה שניתן, את עוגמת הנפש מנסיונות לא מוצלחים. תודה

לפני כמה זמן לקחתי איזשהו קורס באוניברסיטה. זה התחיל בסדר, עד שיום אחד דיברתי עם המרצה בארבע עיניים, שיחה חופשית כזו, צחקנו בשיחה, ופתאום הוא ביקש ממני משהו. אני לא יכולה לספר פה מה הוא ביקש, אבל בואו נגיד שזה משהו שלא מבקשים, ובטח לא בדרך הזו, בשקט, בסוד, בלי שאף יידע. לקחתי את זה מאוד קשה. ניסיתי להתעלם, אבל הייתה לי בעיה לחזור לשיעור אצלו. אמרתי לעצמי לדמיין שהשיחה הזאת איתו בכלל לא התקיימה. אז נכנסתי לשיעור, ובאותו שיעור הוא שוב פעם ניגש אליי בשקט, אמר שהוא עדיין לא קיבל ממני את מה שהוא ביקש, ככה ניסה לעשות לי תזכורת (ימים שלמים הדבר הזה בראש שלי באמת שלא הייתי צריכה את התזכורת שלו...). סיפרתי את זה למטפלת שהייתה לי אז (שכבר נראה לי שכתבתי עליה פה), והיא לא הצליחה לעזור לי בפגישה, ופתאום כמה ימים אחרי הוא התחיל לנדנד וגם להתקשר אליי, ובאחת הפעמים הוא התקשר אליי בדיוק כשהייתי בדרך לפגישה. אז באתי נסערת ושוב פעם העליתי את הבעיה הזאת (והייתי חסרת אונים וביקשתי שהיא תעזור לי...לא מבינה יש לי מספיק בעיות בחיים למה הוא היה צריך להוסיף עוד בעיות.. או להשתלט על הבעיות האחרות...). אז היא שאלה אותי אם הבעיה זה שאני לא יודעת להכין את מה שהוא ביקש. אז אמרתי לה ש"גם". אז היא פתאום לקחה מחברת תלשה דף, נתנה לי אותו ונתנה לי עט והכתיבה לי מה אני צריכה לעשות כדי להכין את מה שהוא ביקש... כאילו כמה מטומטמת את יכולה להיות? ואת עוד קוראת לעצמך "מטפלת בנפגעות תקיפה מינית" וקיבלתי את הפרטים שלך דרך מרכז הסיוע... ואיך לא ראית שהוא מציק לי ושמה שהוא ביקש הוא לא תקין?! לא מצליחה להבין איך קרה שהמטפלת שלי שיתפה פעולה עם מישהו שביקש ממני משהו בצורה לא מקובלת בעליל... את מבינה נועם, ולא רק נועם, יש אנשים ש"הכללים הרגילים" של הטיפול ממש ממש לא מתאימים להם, כי הם אפילו לא יכולים להסביר את עצמם או לעמוד מול המטפל/ת שלהם. (לי זה גם קורה מול רופאים שאני תמיד לא מבינה איך הם הבינו אותי הפוך לגמרי ממה שניסיתי להסביר). אז עשיתי את הדברים כמו שהיא הכתיבה לי, והרגשתי ממש רע עם עצמי. רק לרצות אותו (ואותה?), ולאט לאט הפסקתי להשקיע בקורס, והפסקתי לבוא לשיעורים, ובסוף גם לא ניגשתי למבחן של הקורס, והמטפלת הזאת התעצבנה עליי כשהודעתי שאני לא ניגשת למבחן של הקורס. ובגלל המקרה הזה, ובגלל עוד מקרה שפעם אחת הציקו לי באיזה שיעור, ואני ממש לא הבנתי, אנחנו לא בבי"ס, אנחנו אנשים מבוגרים באוניברסיטה, מה פתאום צוחקים עליי בזמן השיעור... אז בקיצור בגלל המקרים האלה, והרגישות המאוד גבוהה שלי או ליתר דיוק העצבים שלי- אז החלטתי שאני לא ממשיכה במסלול לימוד הזה, וחבל. עוד דבר שאני רוצה לשתף גם קשור ללימודים. אני לא יכולה להתקבל לכל מיני מסלולי לימוד בגלל שאני לא יכולה לעשות את המבחן הפסיכומטרי שוב, בעיקר מסיבות של אי צדק. רק תעשו לי טובה- אם מישהו רוצה להגיב בקטע של "את רגישה מידי" או "את מגזימה מידי", אז עדיף שלא תגיבו. אבל אם מישהו רוצה להגיב באמפתיה והזדהות כנה, אז בכיף. אז יש כל מיני דברים שאולי אף פעם לא חשבתם עליהם, או לא ידעתם עליהם: אני לפני כמה שנים נרשמתי לקורס הכנה לפסיכומטרי באחד המוסדות הפרטיים. היה קורה לי דבר מוזר, שבסיום של כל שיעור בקורס העצבים שלי היו בהילוך חמישי. מה שקרה זה שהשאלות בספרים של הקורס היו סטראוטיפיות, שובניסטיות, בעלות אופי מיני- נגיד הופיעה לי שאלה על (לא נעים לי לכתוב אבל רק שתדעו שבאמת מדובר במילים האלו בשאלות האלו...) נשיקות וסטירות, ועל סטרפטיז, ועל חזה של נשים... ועוד כל מיני דברים בוטים. וזה ממש עצבן אותי. כל הזמן לא הבנתי למה אני אמורה לפתור שאלות כאלה ומה הקשר למטרה שהיא להתקבל לאוניברסיטה... אז בגלל זה לא יכולתי להשקיע בקורס, ובסופו של דבר למדתי קצת, וניגשתי לבחינה האמיתית רק כדי לראות האם גם שם השאלות הן כאלה. והשאלות לא היו כאלה (זאת הייתה התרגשות כזו בשבילי, כי כל הזמן רציתי לסיים את הבחינה כדי לדעת סופית שכל השאלות לא כאלה). אבל הייתה שם בעיה אחרת: לכאורה חשבתי שהתמזל מזלי כי ישבתי באולם שבו היו שולחנות מסודרים, קבועים, ולא כסאות סטודנט, והתחילה הבחינה ואני ככה פותרת כמו רובוט את התרגילים ורואה מסביבי כל מיני רובוטים שמתפקדים טוב ולא נחים לרגע, בדיוק כמוני. ופתאום הייתה מישהי בשורה שלי שהייתה צריכה ללכת לשירותים, ובשביל זה היא הייתה צריכה להקים את כל השורה שלי "סליחה, סליחה, סליחה" (לפחות שתשתוק, לא מספיק היא קטעה לי את כל הפרק...), אם לי זה היה קורה לא הייתי חוזרת לאולם, ולא הייתי מראה את הפרצוף שלי שם, אבל היא חזרה... ושוב פעם הקימה את כולנו, אז עכשיו כבר הפרק לגמרי הלך... (ואתם חושבים שזה מעניין מישהו אי שם במועצה להשכלה גבוהה שפספתי פרק בפסיכומטרי שלא באשמתי?!) ושוב פעם "סליחה, סליחה, סליחה" לפחות שתשתוק... ומאז יש לי איזה מאבק בפסיכומטרי. לא מאבק יומיומי, אבל מידי פעם אני מנסה להשפיע. גם דיברתי פעם עם יו"ר וועדת החינוך, אבל זה לא עזר. יש לי גם כל פעם רצון (ויש אנשים שאמרו שמוכנים להצטרף אליי למשימה) לחלק חיתולים למבוגרים בכניסה למבחן, בשביל מחאה. אולי אם תשמעו פעם על איזו משוגעת אחת שחילקה חיתולים למבוגרים בכניסה למבחן הפסיכומטרי, תדעו שזאת אני... ברצינות עכשיו: 3 וחצי שעות בלי שאפשר לעצור את מלאכת פתירת התרגילים זה ממש לא אנושי!!! זה אבסורד שבשביל להתקבל לרפואה צריך איזה 750 בפסיכומטרי, אבל אף רופא לא קם ואמר ש3 וחצי שעות להתאפק זה ממש לא בריא... ואודי, לא סתם אני מספרת לך את כל זה, אבל נגיד כמה צריך בפסיכומטרי בשביל להתקבל לפסיכולוגיה? אף פסיכולוג לא קם ואמר שזה לא אנושי לעשות את המבחן הזה? אתה יודע מה קורה לאנשים שעושים את המבחן הזה? 3 חודשים של הכנה רק בשביל להפוך לרובוט... בכלל בקורסי ההכנה עושים איזה 10 סימולציות, שתכל'ס את התרגילים כולם יודעים לפתור, הם רק צריכים להתאמן לא לקום ולא להפסיק לפתור את התרגילים במשך 3 וחצי שעות. לפני כשנה, אולי קצת יותר, הייתה לי איזו תקווה שמשהו הולך להשתנות: מה שקורה נגיד רוב תקציב המדינה עובר למשרד הבטחון. זה הרי דבר ידוע. ופתאום שמו לב שחלק מהתקציב הזה מגיע למוסדות הפרטיים של ההכנה לפסיכומטרי, כי משרד הבטחון נותן מענקים ופקדון לחיילים משוחררים, ואלה יוצאים לאזרחות כשהם עדיין לא צרכנים נבונים באזרחות, ונופלים בפח של המוסדות הפרטיים האלה. אז החליטו לחוקק חוק שמסדיר את המוסדות הפרטיים האלה. רק שלצערי הרב, אף אחד לא בדק את הספרים שלהם. לא ישבה איזו וועדה מקצועית ובדקה מה תוכנם של הקורסים. רק בדקו וחוקקו חוק מה קורה עם התקציב... וזה מקומם אותי!!! וכל מה שכתבתי פה הוא מעבר לטעונים המוכרים שזה מבחן שלא נותן שוויון הזדמנויות, ושנגיד למיטב ידיעתי, אנשים עם ליקויי למידה לא תמיד מקבלים תנאים שמותאמים אליהם. טוב נגיד הארכת זמן תגרום לזה שהם יצטרכו להתאפק איזה 5 שעות, וזה נראה לי איום ונורא לעשות להם את זה... אז סתם רציתי לשתף אתכם למה אני מרגישה שהעולם "נגדי", "סוגר עליי", ולמה בעצם אין לי עתיד. כי גם היום כשיש לי מבחנים שאני צריכה ללמוד אליהם במסגרות הפשרניות שהלכתי עליהן, (נגיד ביום ראשון יש לי מבחן שאני עדיין בהדחקה ולא התחלתי ללמוד...) אז תמיד בשבילי לשבת ללמוד למבחן אי אפשר להתרכז כי בראש שלי רצות המחשבות על אי הצדק שנתקלתי בו כשבסה"כ ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה... תודה על ההקשבה של מי שהקשיב והיה סובלני וקרא עד הסוף... (מקווה אודי שתאשר את ההודעה הזאת).

שלום לך אני די חדשה בפורום ורוצה לציין שיש פה אוירה נעימה ומקבלת,{ד"ש לנגרה} היה מענין לקרוא, מסקרן מה ביקש ממך המרצה זה נראה כמו משהו כתוב, המלצה? חתימה?... בקיצור מרוח הדברים אני מבינה שבשארית חיינו נעסוק בהאשמה, או נאשים אחרים או את עצמנו {שזה גם חשוב מאוד} מתי נעזוב כבר אותם?{המטפל,המעביד,הבעל,ההורים,וכל שאר "הרעים" שהרסו לנו את החיים }אניזוכרת שהיתי ילדה בכיתה וו והמורה {סוג של מפלצת}צרחה עלי ובטאה הרבה שנאה, אמא של אמרה לי אח"כ משפט שאני זוכרת עד היום "את לא תחיי מהאהבה שלה"אני היום מסכימה איתה למה שנעניש את עצמנו על טפשותם של אחרים? אני אהובה ,רצויה ,ראויה ומכובדת גם בלי שאף אחד יגיד לי זאת.

רויטלי חמודה את יכולה להגיד שאת אהובה,רצויה, ראויה, מכובדת גם בלי שאך אחד יגיד לי זאת...זביר להניח כי אמא אמרה לך את זה מספיק פעמים ( היא נשמעת אחלה אמא ). מה שאנשים לפעמים לא מבינים, שכשיש ילד שלא אומרים לו את זה, הוא גדל ולא יודע שהוא אהוב,ראוי, מכובד ורצוי. אתה צריך להיות רצוי על ידי מישהו כדי לדעת שאתה רצוי, אחרת מה שתדע זה שאתה...לא רצוי. בלי בסיס כל המגדל מתמוטט מכל רוח חולפת. ככה זה. אופיר

היי רויטל, אהבתי את הגישה שלך, זה דווקא מאוד עוזר. מעולם לא חשבתי כמו הגישה שלך (שהם, מבחינתי כל העולם פשוט טיפשים וזהו). כל הזמן אומרים לי "אל תקחי ללב"... וכאלה משפטים... או שאומרים לי "תהיה חזקה" או "את צריכה להתחזק" (ואצלי בכלל "חוזק" זה קונוטציה של אלימות פיזית...) אז הגישה שלך יותר נורמלית פשוט הם דפוקים, וזהו. באמת מעניין:)

מישהי, אני אודה לך מאוד אם תפסיקי להאשים אותי בכפיית "כללי התנהגות בטיפול". ניסיתי לעזור לכותבת אחרת, והסברתי את עצמי גם לך בסבלנות ובצורה מכבדת. זה מאוד לא נעים לי, ואני כרגע ממש לא רוצה לשוב ולכתוב כאן, ולהיות חשופה להאשמות ולטון התוקפני. נועם

לא התכוונתי להאשים אותך ולא כלום. זאת טעות שלי שהתייחסתי אליך בצורה שהתייחסתי. לא הייתי צריכה להשוות את עצמי אליך, לא שמתי לב שלא התחשבתי בך. קבלי את התנצלותי, ותישארי בפורום, בגללי את לא צריכה לעזוב את הפורום.

אז אודי לגבי הפסיכומטרי, אתה לא יכול להגיד שני דברים סותרים על הפסיכומטרי... תהיה החלטתי:) אני בכל אופן לא מסכימה לקחת חלק במיון והסינון הלא הוגן הזה... נכון שאין מקום לכולם בלימודים (חוץ מברפואה שאומרים שהולך להיות מחסור ברופאים... שמעת על זה?! אז למה לא נותנים לעוד חבר'ה צעירים ללמוד רפואה...), אבל אני לא מצליחה להבין את זה, ולא אוהבת להיות סוג ב', להיות שייכת לאלה שלא התקבלו בגלל החוסר צדק. תאמין לי שאני יכולה לתרגל כמה זה 1+1 והשלמת משפטים, וגם להשתפר באנגלית (רק בלי השאלות הדוחות האלו שיהיו דוגמאות שלא פוגעות בי כאישה ובכלל), ואני יכולה להוציא ציון גבוה בפסיכומטרי, אבל מה זה שווה שאני אלמד ובסוף יפריעו לי בזמן הבחינה??? אתה יודע מה פשרה: שיקצרו את המבחן בשעה וחצי שיהיה נגיד שעתיים, ושאסור יהיה לצאת בזמן הבחינה מהאולם. נכון שזה הוגן? (גם פחות ניירות יותר בריא לאיכות הסביבה...) למרות שעדיין אני נשארת עם ההרגשה המבאסת שהציון שמקבלים הוא בכלל יחסי לכל מי שנבחן במועד שאתה נבחן בו... אז מה זה שווה כמה שאני אלמד, ובסוף הציון שלי במבחן הזה בכלל תלוי בכלל באנשים אחרים... אז עדיין נשארנו עם חוסר צדק. אוףףףףףףףףף איזה עצבים. ולגבי מסגרת פשרנית אז אין לך מושג על איזו מסגרת אני מתכוונת, מקום שאני הולכת ללמוד בו בשנה הבאה. ואם וכאשר אצליח לספר (פשוט נראה לי שאסור לי לספר פה כי אני לא רוצה להזדהות) אז תדע שבאמת מדובר במסגרת פשרנית. ולגבי עניין הגבולות אני לא כועסת עליך או משהו כזה אבל כאב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת. נגמרו לי המילים, הפסקתי לחשוב. ועכשיו אני באמת חייבת ללכת לישון... חייבת לתפקד מחר. לילה טוב.

שלום, אני כשנתיים וחצי בטיפול דינאמי, אצל מטפלת נפלאה. אנחנו מגיעות לתובנות, לדפוסים שליליים וכד' אך לא מעבר לזה. כלומר, אני לא מצליחה ליישם את התובנות לדפוסים נכונים וטובים לי בחיים... האם יש משהו שאפשר לעשות בטיפול? אשמח לשמוע דעתך, תודה בר

הי בר... אני חושבת שדווקא יש מה לעשות בטיפול. את מתארת התקדמות שהיא טובה עבורך בפן התיאורטי. אז אולי כדאי לעשות pause עם התיאוריה (או אפילו לא pause אלא לבדוק במקביל)ולהתחיל לברר ביחד למה זה לא מצליח כשזה מגיע לשלב הביצוע? מה המחסום הזה, שעומד בינך לבין המעבר מהתובנות שבחדר הטיפול, ליישומן במציאות היומיומית? בהצלחה!

השאלה לדעתי היא בעצם , מה את רוצה ?לאן את רוצה להגיע? הייתי בהדרכה אצל פסיכולוג לעניין מסוים שלא קשור אלי ולגבי עצמי לא דיברתי מילה ולא שיתפתי בכלום. {האמת שנהנתי לראות אותו מאבד את העשתונות} היתה שתיקה מאו-ד ארוכה ובסוף הוא שאל בצורה ישירה {הוא באמת התייאש}תגידי, מה את רוצה ממני? למה באת? השאלה הזאת פתחה לי את הראש פתאום הבנתי שהאחריות עלי. יש לי מטרה מסויימת ואני מעונינת להגיע אליה והוא איש טוב בדרך שייסיע לי.

היי, בנוסף לתובנות, אכן יש את הנטייה לחזור על המוכר והמכאיב, אני יודעת שזה כואב ובכל זאת אני ממשיכה בדרך הזו. אני חושבת שיש משהו שתקוע בין שלב התובנות לשלב היישום, לא?

ראיתי עכשיו את ההודעה שלך למטה מהבוקר והיא עשתה לי צביטה בלב, כמו לחישה, כמעט אילמת, שלא רוצה לתפוס מקום, קטנה ומיותמת שם למטה. כאילו כמעט רצית שלא יראו? אז ראיתי. חשוב לי שתדעי. כבר אמרתי שאני לא קוסמת גדולה של מילים אז פשוט אומר את מה שאני מרגישה בצורה הכי ישירה - אל תלכי... את כלכך יקרה כאן! אני נורא מבינה את הלא מכירה. מתחוללת פה סערה קטנה, גם אני מרגישה אותה. אבל קצת, משהו, את כן מכירה. אולי תחשבי על הפורום כמו נוסחה מתמטית (איזו הקבלה מצאתי לי!) - יש משתנים. זה נכון. אבל יש גם קבועים, והם פה. אנחנו פה. לא יודעת אם זה מקל במשהו, כל ברבורי הלילה שלי, אבל אני חושבת שלפחות את הכוונה שלי הצלחתי להעביר! אז מה את אומרת? תנסי לחכות קצת שהרוחות ירגעו? אם תרצי, אני מוכנה לחכות איתך. לילה טוב :-) סיון.

הי סיון, לא רגילה להתנוסס כך בראש הערימה.. מביך.. קצת נעים גם, אבל גם קצת מביך.. רק רציתי לומר תודה גדולה על תשומת הלב. לא בטוחה עוד מה לומר... מרגישה כאילו משכתי תשומת לב, אז רק אומר תודה. מעומק הלב, לילך

אני כלכך מצטערת! כששלחתי את ההודעה חשבתי שהיא תועלה רק בבוקר, ותסותר בין כל ההודעות שישלחו (לאור הקצב המסחרר פה).. ואז זה כבר היה מאוחר מידי.. זה היה ממש הפוך מהמטרה שלי... בשלב כלשהו היום חשבתי לבקש מאודי שיוריד אותה, אבל פחדתי שהוא יעלה גם את ההודעה הזאת וזה יהיה עוד יותר גרוע.. אני מרגישה נורא. אין לי אלא להתנצל מעומק ליבי בפנייך. על תשומת הלב הכפויה הזו. סליחה. סליחה סליחה סליחה. :-(

התחלף המנהל ועכשיו - מנהלת למי שמעניין אותו גם פורום נוסף

בקושי הצלחתי לבלוע כשראיתי את ההודעה הקצרצרה של גידי רובינשטיין על עזיבתו. הוא נמצא שם איזה 20 שנה... וככה, בהודעה נחבאת אל הכלים, הוא מציין את העזיבה שלו ואף אחד לא מגיב, לא מודה, לא נפרד. שקט. פשוט כואב הלב. לא שביקרתי שם יותר מדיי פעמים, אבל אני רוצה להאמין שבין הקרנבל שהיה כאן לעזיבה מהדלת האחורית בשקט, יש עוד כמה אפשרויות..

אני שלחתי תגובות צער ותודה אבל לא פורסמו!! לכן מניחה שהיו עוד רבים שכתבו... אותי מלחיץ שכך אפשר להיעלם, ללא הכנה מוקדמת בהודעת פתע יחידה ואחרונה. אודי, אתה לא תעשה לנו את זה ככה, (בעוד 20 שנה...) נכון??

הי לכולם. אם כבר נושא הספרים והקריאה עלה, אז יש אתר ששווה לבקר בו. אני שם - רשומה כדת וכדין (רק לא בכינוי שמשמש אותי פה). כדאי להירשם בשביל לקבל ממנו את המירב, אבל לא חייבים לקחת חלק פעיל בפורומים - זה מאפשר לשמור על הפרטיות (אם כי גם שם אפשר לבחור באיזה ניק שרוצים): http://simania.co.il/ ולמה בפורום הזה? כי עבורי ספרים הם תרופה לנפש, אלא מה? כשהנפש לא מסוכסכת מדי עם עצמה עד כדי כך, שגם הקריאה הופכת למורכבת מדי...

או שמשתפים או שלא... ואנחנו פה מעודדים שיתוף, לא? אז קדימה אודי!

שלום אודי. אימפולסיביות מאפיינת אותי לעיתים. חלק שנמצא בתוכי. בדרך כלל שומר על איפוק או שמצליח להסתירה. בטיפול דינמי קישרוה לחרדה. אבל מעניין אותי לדעת מה אתה חושב? מה האפשרויות כשמדובר בבעיה משנית? מה שעוזר - חברת אנשים שלא תמיד זמינה לי (אני אדם בודד) או פשוט לישון ולחכות שדברים יעברו. תודה

מה זה טוויסט מיינד בעברית?

מוח מעוות. בדיוק הפוך ממה שהיא באמת - חכמה, רגישה וישרה עם עצמה ועם אחרים.

twist = לעוות, לפתל. mind = נפש, מחשבה (יש עוד כמה מילים מתאימות). ולכן - twisted mind = מחשבה מעוותת או נפש מפותלת. או להיפך (איך שרוצים) - מחשבה מפותלת או נפש מעוותת. הכל משחקי מילים בעצם... לא יותר.

או אה ! למה בחרת בשם כזה נשמה? אגב הסבר מושלם את יכולה להיות וויקיפדיה.

שאתה מזלזל באנשים.

כתבתי לך (פעמיים!!) והכל נמחק אז כנראה שצריכה לכתוב לך בקיצור. רציתי לומר שמאד מבינה את הרגשתך ושכך חשתי יותר בהתחלה ועם הזמן פחות. איכשהו מנסה להשתלב ולקחת דברים באופן פחות אישי (מבחן קשה בשבילי....) ואולי דרך להתמודד עם זה - להשתמש בכינויים רבים ושונים (הרי אי אפשר להתעלם מכולם או שכל התשובות לא יהיו מספיק מעמיקות) ללמוד לראות ולהעריך את מה שיש ויש יתרונות במצב הנוכחי - הרבה פתיחות, והומור וקשר בין משתתפי הפורום. ואני חושבת שאת חסרה פה להרבה בנות וכדאי שתמצי את מה שיש.

שלום לך, לא נעים לי שלקחת את הכינוי שלי. בחרתי לא לכתוב בפורום מאז שהוחלפו מנהליו ומבקשת אם תוכלי לעשות שימוש בכינויים אחרים. הגם שהודעה זו היא לא משהו שהייתי כותבת. ולאודי, ברוך הבא. negra תודה

נגרה יקרה אז הנה את.... לאן נעלמת? התגעגעתי:-)

כמובן שהודעתי נכתבה לך - נגרה המקורית. מוזר שהיא רלוונטית לגבייך בכל זאת. אכן בחרת להימנע מלכתוב כאן. נילי גם תהתה על כך לא מזמן.. למקרה שאת תוהה, אני מעדיפה שלא להזדהות בינתיים בשמי מהפורום הקודם

נגרה נשמה אני זוכרת שכתבת לנילי הודעה אחרונה בתקופה של המנהלים הקודמים ואמרת לה ששמך האמיתי הוא שרה לדעתי שרה זה הרבה יותר יפה מנגרה וחוצמזה מה שלומך? שלך יפעת

נגרההההההה כמה חסרת לי::-(

שמחה שאת פה . תשמרי על עצמך. חיבוק אלייך. שרית

בני בן 28 לקה לפני חודש ב -ocd -אנחנו בהלם,אך רוצים לדעת את האמת לגבי עתידו,האם ניתן להחלים ,ולהקים חיי משפחה?תודה!

אודי יקר, אולי תסביר לי - ולעוד כמה, מה זה בדיוק הפרעת אשיות, במונחים הכי פשוטים. לדוגמא, אני סובלת מפחד קהל באופן קיצוני, אני לא טיפוס חברותי במיוחד, (לצערי),יש לי בעיות של קשב וריכוז, שמתבטא בעיקר בבלבול בתפיסת מרחב, (האמת, יש עוד אבל נסתפק בזה), אז מה זה אומר עלי, האם אני מוכללת בקטגוריה של הפרעת אשיות. האם הפרעת אשיות נובעת מסיבות שהטבע גרמן, או הסביבה, דוקא? ועוד משהו- אולי בעצם, רובינו סובלים מהפרעה כז או אחרת, כי איננו מושלמים לא בגוף ולא בנפש. מבולבלת לגמרי.. רונה.

שלום אמא שלי בת 60. לאחר כריתה של גידול במוח באונה הפרונטלית. סובלת מאפתיה ודיכאון. סבלה מדיכאון גם לפני הניתוח.מצבה הנפשי ממש לא טוב. אנחנו רוצים שיראה אותה מישהו. שמענו שיש נורופסיכולוגים או נוירופסיכיאטרים. האם כדאי לפנות אליהם או שאפשר גם לפסיכיאטר רגיל או פסיכולוג רגיל? מאוד זקוקים להכוונה. תודה מראש

http://zugiut65.blogspot.com/

האם לכולנו מותר להתחיל לצרף קישורים לבלוגים? שלנו, של שכננו, של חברינו הטובים.... מותר?

הי, קשה לי לצחוק איתי,אני לוקח הכל ברצינות כמעט כל דבר ומילה וקשה יל לזהות צחוק או רצינות,כלומר ההבדל בינהם.אצלי הכל נלקח בחשבון ברצינות. מה עושים ?(חשוב לומר שיש לי רגעי צחוק,אבל הרוב השולט הוא הרצינות ) היחסים הבינאישיים שלי לא ברמה גבוה ואפשר לומר ברמה נמוכה. אני אמנם חברתי וחביב על הבריות אבל היחסים הבינאישיים לא מוצלחים,בדיוק כמו שחשבת לטעמי.אני יודע לזהות ברוב המקרים רגשות האדם האחר שעומד מולי שוב,ברוב המקרים ,וקרו מקרים שבהם לא יכולתי להפגין את כישורי אלו.ובסוף,נפגעתי

לילה... אני מקווה ששלומך בטוב. נראה שכדאי לעבור לקומה גבוהה יותר, לפני שהשרשור ההוא ייעלם לעמוד אחר. אני מניחה למחשב לנוח חלק מהלילה, אחרי שאני מבקרת בכל המקומות החשובים. וגם מעדיפה, כאמור, להקדיש את הזמן לספרים ולפעמים גם לתשבצים למיניהם. יש עבודה בלילות - בעיקר בכל מיני מוקדים (כמו 106 של העיריה, מוקדי אבטחה למיניהם וכד'). אבל רק המחשבה על להרוס לעצמי את הלילות עם עבודה, גורמת לי לרצות לזחול מתחת למיטה. לא, לא. ממש לא רציתי עוד דו-קרב איתה. לכן הבאתי את סוגיית הפרשנות הזו לפה. אבל, כמו שאפשר לראות, העניין נפתר. עד הרגע שבו היא תחשוב שאני מתחרפנת שוב. גם אז היא לא באמת יכולה לכפות עליי משהו, אבל לא יהיה קל. אז אני מקווה שיהיה בסדר. ד"ר הודיני, שזה הפסיכיאטר הקודם (אודי, אין צורך למחוק - זה לא השם שלו), פשוט נעלם לי מהחיים. זה לא שאני הברזתי. אפילו המטפלת שלי לא מבינה מה קרה לו. רק שלי זה בכלל לא מזיז. ולמה לא מישהו חדש? הפסקתי לספור אותם לפני הרבה זמן! נמאס לי מהם! פתרונות הם לא מצאו עבורי. אף-אחד מהם! אז אני מחכה שימציאו איזו תרופה חדשה, ואולי אז אשקול טיפול פסיכיאטרי נוסף. זה נכון שאנשים מושפעים מאוד מאירועים חיצוניים. אבל הם בוחרים איך להתמודד עם האירועים הללו. אבל זה גם נכון שלא הכל בחיים מושפע מבחירה. טווח הבחירה מתרחב ומצטמצם בהתאם לכל מיני נסיבות חיים. בשבילי קריאה זה כמעט הכל (בנוסף לבע"ח). תחומי העניין נרחבים מאוד. יותר קל לציין מה אני לא קוראת: אם מישהו שמכיר אותי יביא לי רומן-רומנטי, אפסיק לדבר איתו לצמיתות ולאלתר! בעיניי רומן-רומנטי זה לא ספרות!!! כל הז'אנר של העידן החדש? איכס! לא! מה זה? "עשה זאת בעצמך"? לכמה אנשים זה באמת עובד, חוץ מאלה שכתבו את הספרים? אפילו פאולו קואלו נחשב אצלי למחוץ לתחום, וזה אחרי שדווקא ניסיתי לקרוא אותו. התאכזבתי קשות! מה עוד? אה, כן. לא מעניין אותי כל מיני אוטוביוגרפיות של פוליטיקאים שחצנים, פלצנים ומלאים בעצמם (לא אציין שמות, כדי לא לפתוח איזה דיון פוליטי משעמם ומייגע). הסטוריה? תלוי של מה ומי. וחוץ מזה בערך הכל עובר אצלי. ולגבי "עיר הבקיע" - מד"ב. מהטובים והמוכרים שיש. לא הצלחתי להשיג את הצמד, אלא רק לפני זמן מה. עד שהפורום נפתח מחדש מצאתי את עצמי, לפעמים, חושבת ש"הלוואי ומלי-דוד-דרור היו פה" (בהתאם ליום, כמובן). אבל לא ממקום של געגוע, אני לא מתגעגעת. ואת צודקת! - אודי, זה לא יפה... אנחנו ממתינות לברכות סיום חיוביות ואופטימיות! מה, אין לך רעיונות? להת' לעת עתה, TM.

היי זו שוש, אז מה שלומך? אז ככה , אני כמובן ממשיכה לקרא אותך בשקט הנצחי שלי, וכן, גם מצליחה להשתעשע קצת במילים שלך, (במובן החיובי כמובן),החל מהבקיאות הגדולה שאת מגלה כאן, וכמו כן,מהקלות בה את לוקחת את עעמך, כמעט בא לי לומר לך שאני קצת מקנאת(איך אומרים מקנאה או מקנאת, אף פעם אני לא יודעת להחליט - אודי!) ואם כבר להיות במצב נפש לא מי יודע מה, אז לפחות להיות קול..כי אני אני את חיי לוקחת, מה זה בכבידות.. טוב, לא בשביל זה נכסתי למען האמת,כשמזכירים סספרים אני לא יכולה להמשיך ולשתוק, רשמת איזה ספרים את אוהבת לקרא, ובעיקר איזה לא, ומרוח הדברים, אני יכולה להסיק מה אכן תאהבי, לא מזמן סיימתי לקרא ספר, שקראתי, בעצם, בפעם המי יודע כמה, ספרה של גין אוסטן - גאווה ומשפט קדום. יש לי הרגשה שדוקא כן קראת , כי קצת קשה לי לדמיין מצב, שמי שתאב ספרים לא יקרא אותו. בכל מקרה , הספר הזה ועוד רבים בסגנון דומה, אני אוהבת לחזור ולקרא בהם, בעיקר בעיתות של שפל..- מומלץ! אם את אוהבת ספרים שהם גם רומן וגם הסטוריה, אני יכולה להמליץ על רבים וטובים באמת, לאחרונה זהו סוג הספרים שאני מחפשת. גם ספרי ביוגראפיה על אנשים גדולים(לא פוליטקאים חלילה) שעשו הסטוריה יכולים להיות מענינים ומרתקים באותה מידה. באמתחתי רשימה ארוכה, אם תרצי אמליץ לך בכיף. אודי- אני מקווה שזה בסדר, כשמדובר בספרים ולא בשירים.. קריאה נעימה, ויום נפלא לכולם. שוש.

הי. איך אצלך? הומור עצמי זה סימן חיובי אצלי. כשאני מאבדת אותו זה מעיד על נסיגה למקומות לא טובים. באופן מפתיע, את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן עדיין לא קראתי. יש לי אותו בבית - קניתי אותו אחרי שהוא יצא לאור בהוצאה מחודשת לפני כמה חודשים - אבל עדיין לא הגעתי אליו. רשימת ה"אני רוצה לקרוא" נוטה להתארך כל הזמן. העובדה שבשנים האחרונות מוציאים לאור מחדש קלאסיקות היא מהלך גאוני! סוף-סוף יש אפשרות להיחשף לכל מיני יצירות מופת, שעד עכשיו הגישה היחידה היתה לגרסאות מצונזרות שלהן. וכך יצא לי לפגוש את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "האמן ומרגריטה" (שהיה ידוע בארץ בתור "השטן במוסקבה") ועוד עוד... בין היתר, גם רומנים הסטוריים אני קוראת, זה ברור. אני משתדלת להתאים את מה שאני קוראת ל-state of mind שבו אני נמצאת. כשבאופן כללי אני במצב לא מזהיר, גם ככה הריכוז שלי הוא ריכוז של כלבלב בן חודשיים (אין!)... ומאחר שאני מתקשה לוותר על ספרים, אני בוחרת אז ספרי מתח או כל דבר בסגנון, שלא צריך לחשוב על התוכן. אם יש לך זמן, חשק וסבלנות להכין רשימת מומלצים, אשמח לקבל אחת כזו...

הי טימי ( מעדיפה את הניק האופטימי (; ) המממ, גם לי קצת קשה שלא להגיב להודעתך, אני סטודנטית לספרות... יש המוווווווון ספרים מדהימים, לפעמים עצוב לי שאני לא אספיק לקרוא את כולם... אבל האהובים עלי..טוב, גם מהם יש המון. אבל "יש אלוהים" ו - "מילכוד 22", כשמתחשק להרגיש נורמאלי, ו - "ספר הדקדוק הפנימי" וכל גרוסמן - כשמתחשק להרגיש לא נורמאלי...ו - "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, אוטוביוגרפיה מדהימה.."דופק", ספר קטן ויפייפה שגיליתי בפספוש בחנות ספרים יד שנייה, "זרה בגן עדן" של רות אלמוג, "רומן רוסי"..אוי, נראה לי שכדאי שאפסיק, אני נוטה להיסחף בהתלהבות. אבל אלו ספרים ממש טובים וקולחים. תהני... אופיר

כל כינוי מתקבל... אני ולימודי הספרות נפרדנו לאלתר כשסיימתי י"ב. עשיתי 5 יח"ל ספרות וזה הספיק לי. הספיק לי שאומרים לי "למה התכוון המשורר"... הספיק לי שאומרים לי מה לקרוא ומתי... אני זוכרת, שלפי תכנית הלימודים היינו צריכים לקרוא את "החטא ועונשו" בתקופה מסוימת; אין לי משהו אישי נגד דוסטוייבסקי ו/או "החטא ועונשו", אבל אני הייתי אז בתקופה לא טובה (בלשון המעטה) ולצלול לתוך היצירה הזו היה עבורי משימה בלתי אפשרית! ולכן קריאה היא עבורי תחביב. לא, יותר מתחביב - אוויר לנשימה (וזה משפט משמעותי כשהוא בא ממישהי עם אסטמה :)). וגם אני תמיד מרגישה, שאני במעין מירוץ של להספיק ולקרוא את כל מה שאני רוצה. אבל בשלב מסוים למדתי לעצור. הרי לכל ספר יש את המקצב שלו. לי יש את הקצב שלי. כל ספר שאני מספיקה לקרוא הוא רווח נקי בשבילי. את רשימת הספרים האהובים עליי יהיה קשה לכתוב כאן... לא את כולם אני תמיד זוכרת ברגע נתון, אבל יש לי אותם בבית. ביניהם אפשר למצוא את "קן הקוקיה" של קן קיזי, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, "תוף הפח" של גינטר גראס ו... עוד ועוד. בהחלט קל להמשיך בהתלהבות. אגב, "דופק" שכתבת עליו, זה הספר של יניב איצקוביץ'? כזה ספר בעטיפת קרטון ירוקה? או שמסתובב אי-שם עוד "דופק" אחד? תודה.

הי twisted mind אמאלה, מה בית חדש? מה שוב פעם מעבר... גם אם זה רק בין עצים, עדיין צריך להתרגל למיקום החדש (הפרסומות נראות מכאן אחרת לגמרי). והעץ הזה הוא בכלל שתיל קטן- את בטוחה שהוא יצליח להחזיק את שתינו בלי להתמוטט (ואל דאגה- אם הוא יתמוטט זה יהיה בגללי...) אבל האמת שהיה ממש ממש כיף להכנס לפורום ולראות את שמי בהודעה הראשונה (נכנסתי קודם, עכשיו סופסוף מספיקה לכתוב)- אז אולי אני אתרגל לבית החדש כי נאים השכנים בעיני. AND speakink of neighborsאיך את מסבירה את זה שאת לא מתגעגעת לבעלי הבית? אולי תלמדי אותי טריק, איך אפשר להעזר, להיות יחד בלי להטרף אח"כ מן הצורך? איך אפשר לא להתגעגע? כשנכנסתי וראיתי את שמי, חשבתי האם מיד לפתוח, או להתחיל עם ההודעות האחרונות "and save the best for last". בסוף הצלחתי להתאפק. איזה כיף! בד"כ אני לא אדם שמצליח להתאפק... צריכה הכל במיידי. והיתה לי הרגשה טובה לקרוא את ההודעות בידיעה שעוד מעט הסבלנות תשתלם. לטרוף את כל העוגה או לנגוס ממנה באיטיות, פירור אחרי פירור... זאת השאלה! סתם. אני לא קוהרנטית במיוחד. חושבת גם על הטיפול שלי. הוא די בהתחלה. ואני רגילה להתאהבות וטריפה מטורפת. ופתאם אין שם את הדברים שגורמים לי להרגיש ככה. ולא חשבתי שאני יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. אבל יש שם דברים אחרים. כאילו יש שם כל מיני פירורים עדינים של דברים שאני רוצה לקבל. מוזר לי המפגש הזה. כאילו אם אני מרגישה אבל לא בעוצמות אדירות אז אני לא בטוחה שאני מרגישה... לגבי עבודה בלילות, אני חשבתי על עבודה קצת יותר רווחית ממוקדי שירות, כזאת עם לקוחות, ושאפילו לא נותנים בסוף חשבונית מס... ושיש המקבילים עבודה זאת לעבודת הפסיכולוג... אני נורא נהנית מן ההמלצות כאן. גם אני עשיתי לי לופ מהנעימה ששלחת והיא עשתה הרגשה טובה. ונורא מתחשק לי גם לשתף אותך ואת אופיר ואת כולם בעצם בספרים שאני קוראת (אופיר- הרשימה שלך נשמעת מצויינת, אני כבר מתכננת לקרוא מתוכה מה שעוד לא קראתי), אבל אני פוחדת שיכירו אותי לפי זה... אני פרנואידית? אני היחידה כאן שכל הזמן מתה מפחד שאין לי מושג מי קורא את הדברים והאם הוא מזהה אותי.... אני בן אדם מאד דיסקרטי במציאות, והאפשרות שכל הדברים שאני מסתירה יתגלו, ועוד בצורה כזאת, שדי אין לי שליטה עליה... זה מעסיק עוד אנשים חוץ ממני? אני כל כך כועסת (בשבילך) על ד"ר הודיני שלך... אני לא יודעת הרבה מה היה שם הקשר, אבל המקצועות של העזרה הנפשית הם מקצועות עם המון אחריות ואני לא מבינה איך יש כאלה שמרשים לעצמם להיות כאלה חסרי אחריות. טוב, הפעם אני אמצא מה לאחל לסיום. (כנראה אודי לא מסנן את ההודעות של שתינו מלכתחילה ולכן הוא אף פעם לא קורא אותן עד הסוף ולא שם לב שאנחנו מבקשות "קצת יחס חם"). שהשתיל ששתלת, יגדל ויצמיח ענפים. שונים ומגוונים. כאלה שאפשר להגיע מהם לעצים אחרים. לדלג בינות הענפים. ולהרגע... להתראות גילי

אהלן! מעבר זה שינוי. אני ושינויים זה כמו סרט אימה מהמשובחים שיש ("הצלצול" או "הטינה", למשל). אז מעבר פה, כזה בקטן יחסית, זה משהו שאני עוד יכולה להתמודד איתו בלי להתפרק. לפעמים נדמה, שמרוב פרסומות לא רואים את היער... ובינתיים השתיל הקטן גדל להיות עץ לתפארת, רב ענפים ודיירים שמכבדים את עצם שתילתו. ואני? ביומיום רק קקטוסים שורדים אצלי בכל מה שקשור לעולם הצומח. אז יש לי אוסף קקטוסים מרשים... כשהכלבה שלי היתה צעירה, היא נהגה לאכול אותם משום מה (וגם ורדים)... לא הפריע לה שבמקרה יש להם קוצים, ואף-פעם לא קרה לה כלום. מאחר שהיא לא כלבה מעורבת, אני יודעת שאין לה גנים של עז או גמל, אז לא ברור לי מאיפה באה לה המשיכה המוזרה הזו לאכילת צמחים קוצניים. האווירה בפורום הקודם היתה אחרת, קונקרטית יותר. לפחות עבורי. גם לוקח לי זמן להגיע למצב שבו יווצר הגעגוע... הרבה יותר מדי זמן, אולי. ואולי גם השורשים של זה נטועים אי-שם בטרום-זכרון. אחותי נמצאת במזרח כבר חודש+. אני לא מתגעגעת אליה. לא ממקום של שמחה בגלל שהיא לא. אבל אני פשוט לא מתגעגעת. ולא יצא לי לדבר איתה אפילו פעם אחת, רק להתכתב דוא"לית. כשאני חושבת על זה, געגוע הוא הרי סוג של רגש, לא? והעולם הרגשי שלי מצומצם מאוד עד כמעט לא קיים. יש בזה אבסורד מסוים בהתחשב באלמנטים מסוימים של המחלה, אבל זה כמו לצייר שני גרפים שונים שנמדדים לפי שתי סקאלות שונות. מאחר שאני משאירה אימייל, אני רואה את הודעות התגובה לפני שאודי מעלה אותן בפועל לפורום... יש בזה יתרון וחסרון. חסרון - לפעמים פשוט בא לי להגיב "כאן ועכשיו", ואי-אפשר. ההודעה עדיין לא קיימת בפורום. יתרון - זה מאפשר לחשוב, הרבה פעמים, על התשובה שלי לאותה תגובה. הרי ההבדל בין הכל ובמיידי לבין לאט ובמתינות הוא, שהאפשרות השניה מאפשרת למצות עד תום את הדבר שאותו עושים או שממנו נהנים (או כל אופציה אחרת)... אבל אני הרי לא מחדשת לך כלום... אבל הנה, את מגלה על עצמך, שאת כן יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. זה לא גורם לך להעריך את עצמך קצת יותר? איזה פסיכולוג עובד בלילות? חוץ, אולי מהמתמחים... ולכן זו יכולה להיות הצלחה פנומנלית! כל ציפורי הלילה שזקוקים/רוצים טיפול, ויותר נוח להם דווקא בלילות; אין להם לאן לפנות... ולכן פסיכולוג, שהוא בעצמו ציפור לילה, יכול להצליח בגדול. אם המטפלת שלי היתה מגיעה לכאן, ברור לי שהיא היתה מזהה אותי! אם היא קוראת בסתר ולא אומרת כלום - יופי לה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה לא מה שקורה. שאף-אחד שמכיר אותי לא עובר כאן בסביבה. במציאות גם אני קנאית מאוד לפרטיות שלי. מעט מאוד אנשים יודעים מה קורה איתי. הדרישות שלי לדיסקרטיות ופרטיות לפעמים מוציאות את המטפלת שלי מדעתה. אבל פה אני לא מניחה לזה להפריע לי... אולי משום שזה הגלגול השני שלי פה, ואז הכל עבר בסדר. זה מאפשר לי להיות רגועה יותר. הלו! הוא לא ד"ר הודיני "שלי". נא לא לשייך לי כאלה אנשים :)... היה שלי, עכשיו כבר לא... היה קשר טיפולי-מקצועי טהור. הגעתי אליו אחת לכמה זמן לביקורת ו/או התאמת טיפול מחדש. הוא היה אחראי על הטיפול התרופתי שלי וזהו. הוא כל פעם אמר, שהוא לא מתערב בכל מה שקשור לפסיכותרפיה (למרות שהוא גם פסיכותרפיסט), כי בשביל זה אני נפגשת עם המטפלת 4 פעמים בשבוע. אז לסיום... שתמשיכי לגלות, בזמן שלך, שאפשר גם בעוצמות שהן לא פול-ווליום. לא חייבים לכרות את כל העץ בשביל להנות מהשלכת... יום נפלא, TM.

הי. תודה לך 'טימי' יקרה, על ההתייחסות להודעתי האחרונה (שכבר התיישנה).תודה ששמת לב. זה היה מאד משמעותי בשבילי להרגיש נראית על ידי מישהו ותודה זו מילה קטנה. -תודה (בכל זאת אומרת אותה שוב..)- שקיבלת אותי כמו שאני. - אני לא עושה זאת בשביל עצמי. קשה לי במיוחד לאחרונה להיכנס פה לפורום. מרגישה נדחקת לפינה, כי אין לי כוחות להיאבק כדי שישמעו אותי (וסליחה מאודי - אבל) מרגישה שזה מה שצריך אפילו פה, כדי לשרוד. גם אין לי כוחות, לשאת את התחושה שניסיתי ונדחיתי/או שהתעלמו ממני. וכמובן שלוקחת את האחריות על כך. בעיה שלי שפשוט נפלתי כך לתוך תקופה שאזלו ממני הכוחות ואולי יותר רגישה. מרגישה לא מספיק טובה בשביל הפורום הזה, כי אין לי כשרון יצירתי לכתוב משהו שנון כמו שאודי אוהב או ידע מוזיקלי יוצא דופן שירשים אותו. מצחיק . כאילו נדרשים תנאי קבלה כדי להיכנס לפה.. וגם בהם לא עומדת (לא חדש לי להיכשל). מתנצלת אם אני ב"תקופה אגוצנטרית". פשוט אזלו לי כל הכוחות.

הי. משום מה נתפסתי למה שכתבת - "ידע מוזיקלי יוצא דופן"... טוב, לי יש? לא! יש מוזיקה שאני אוהבת לשמוע, שעושה לי טוב. מוזיקה לכל מצב רוח. אני לא מבינה בקולנים ולא יודעת לקרוא תווים. אין לי שמיעה מוסיקלית ואני זייפנית איומה! אבל בטיפול אנחנו מתקשרות, לפעמים, גם באמצעות מוזיקה... וזה מוזר, כל היום אני חושבת לעצמי, שכבר זמן מה לא יצא לי לשמוע נעימה כלשהי, שאני מאוד אוהבת... אז שמתי אותה ב-youtube, בחרתי סגנון חי יותר, עם ליווי, הפעם... עבורי זה רק מדגיש את הנעימה עצמה ואת מה שהיא מסמלת. ואז קראתי את ההודעה שלך. והחלטתי פשוט לצרף לך את הקישור ל-youtube: http://www.youtube.com/watch?v=CAsTHHh3ZG0 אגב, תגלי שזו נעימה מוכרת מאוד... הרבה מכירים אותה, ורק לא יודעים לקשר בינה לבין שמה (The Lonlely Shepherd) ולבין האמן (Zamfir). שמעתי אותה אלפי פעמים... אני פשוט שמה על Repeat כשאני במצב רוח ה"זה". וככל שמקשיבים יותר, ככה שומעים את הבדידות שהחליל מעביר... יש לי אפילו תמונה בראש - הרועה יושב לבד על גבעה, מתחת לעץ ומחלל. למרגלות הגבעה רועה לו העדר בנחת. ושום דבר לא מפריע את התמונה השלווה הזו. מיקה... אני לא חושבת שמצפים ממך פה למשהו "יוצא דופן" - הבנה במוסיקה או שנינות כלשהי. רק תהיי את כשאת יכולה להיות. זה הכל. בלי להתנצל על כלום.

תצחקי אבל אני מאד אוהבת מוסיקה. גם פעם ניגנתי.. והיום בעיקר נהנית מהאזנה. וללא מוסיקה , אני חושבת שלא הייתי חיה היום... בתקופות הכי "נמוכות", המוסיקה הוציאה אותי ועדיין(!) ממצבים קשים עם עצמי. בכל אופן את נעימת הרועה של זמפיר, מזמן לא שמעתי והיה לי ממש כייף ומרגיע להאזין לה שוב בזכותך. מרגישה שחוזרת מחופשת מחלה... לאט לאט חוזרת לעצמי היותר שפוי ופחות קורבני (מקווה שלאורך זמן-זה כבר לא כ"כ בשליטתי) תודה שהיית שם בשבילי. מקווה שאת מרגישה טוב. לפי פעילותך החיובית בפורום נראה שכן. לא תמיד מגיבה, אך אוהבת לקרוא את שאת כותבת. שיהיו לך ימים טובים ויפים.

היי. זו פשוט מין תקופה כזאת... גם כמו שאולי הבנת, הייתי פעם X . לא יודעת למה , אבל מאד מהר מרגישה מחוקה. לעיתים תוהה אם באמת קיימת.. יכולה להעביר יום שלם, במקום עבודה ואח"כ בבית בלי לדבר כמעט ומבלי שיפנו אליי. לא שזה מה שרציתי לומר לך... רק שזו לא בעיה שלך ויודעת שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול. תודה, מיקה. (ואולי "התפזרתי" עכשיו כדי להרגיש נוכחת)

מיקה יקרה, אם אפשר אצטרף לרגע... רק לומר לך, שאפילו שהפורום מתקדם פה בקצב בלתי עקיב לי וההמולה גדולה, קשה לי לא לשמוע דווקא את הקולות החרישיים-צועקים של מי שמרגיש נעלם ונבלע. ולהגיד לך עוד משהו, גם מי שמנסה לעשות מופעי קרקסנות כדי להרשים, (משערת שאני נכללת שם) זה אולי טוב בשביל התחלה, ואולי גם לא (מתוך חרדה להיתקל במגבלות ולא לעמוד בציפיות הגבוהות שהוצבו לכאורה), אבל אחר-כך אנחנו הופכים להיות השכנים המוכ?רים ההם, ואותו היי של ריגוש של התחלה מתמתן, ולהערכתי גם רוב הזמן נשאר מתון עם פיקים של דברים מרגשים קצת יותר מזמן לזמן. אבל אנחנו עדיין קיימים, וככל הנראה, מישהו זולתנו זוכר אותנו בנפח לא זניח של זמן פשוט כמו שאנחנו. אני מקווה... היי בטוב. לכולם יש מקום, "רק" צריך לקחת... יודעת שלא פשוט, מקווה שיהיה בסדר. (mp)

הי mp , צדקת באומרך שלכולם יש מקום ובאמת לכל אחד יש זכות להביע את עצמו באיזו צורה שיבחר. (בתנאי שיעמוד בכללים..). ואם מדובר בהפגנת כשרון מסויים אז הן הוא והן כולנו נתרמים מזה. וכאן חייבת לציין הערצתי מהידע שלך במחשבים כי אני ממש בורה בתחום. הקושי שלי הוא בהרגשה בסיסית שלי ולכן ברגע שיש התעלמות מהודעות ולא תמיד כולם נענים (ואני בהם) אז אני מרגישה מאויינת (אם יש מילה כזאת), כי תלויה (ושוב, בעיה שלי) בהתייחסות של אחרים ונמוגה כשהיא איננה (גבולית?). נכון גם שהתרגלתי בפורום הקודם, שכל הודעה וכל מילה זוכה להתייחסות ולאמפתיה. אבל שם היו שלושה אנשים וכאן אדם אחד, שכל הנטל רק עליו ועושה כמיטב יכולתו.ומי יודע מה יותר טוב ממה? זה כמו הורים מגוננים-יתר והורים שמתעלמים (2 קיצוניויות)- שניהם מזיקים. אבל הורים שיודעים מתי לנהוג כך ומתי אחרת - הם ההורים המודעים והבריאים. ולנו נותר רק לנסות ללמוד מכל דבר.. ערב נעים

מיקה ו - mp רציתי לכתוב לכן שחבל על כלכלת האסימונים, אבל אז ..נזכרתי איך חשתי בתקופה שליאת, ואחר כך אורנה, ואחר כך מלי, היו פה..והרגשתי כל כך בלתי נראת.קשה לי אפילו להסביר למה, כנראה שלפעמים יש לאנשים מסוימים חיבור טוב יותר, ותמיד רציתי שיהיה לי את השיח היותר אישי. ואני שמחה שיש לי תקשורת טובה עם אודי...דווקא בתקופה האחרונה לא מתאמצת, כותבת מה שבראש שלי..אבל אני בטוחה שיש פה לכולם מקום, ואני מקווה שתדעו שאני חושבת שכולן פה יקרות... שלכן אופיר

ניסיתי כמה פעמים לנסח לך תשובה, ולא הלך... ועכשיו ככה נכנסתי לפורום וראיתי שיש אולי עוד אנשים שמרגישים כמוך. אני מקווה שהדברים שלי יעזרו לך, ולהם. תראי, קודם כל יש משהו במה שאת מרגישה. מה שלי אישית קסם פה בפורום זה דווקא כן זה שיש שימוש בשנינות והומור. זה בהחלט דבר שמקל על הכאב. אז בהחלט יכול להיות שלך מתאים ניסוחים "פשוטים" יותר ו"קונקרטים", וזה בסדר גמור. הכי חשוב זה תמיד לראות את הכוונה. מסכימה איתי שבסופו של דבר, ההתייחסות של אודי, התגובות שלו- הכל מגיע מכוונות טובות? ואף אחד לא רוצה לגרום לך להרגיש שכביכול יש פה "תנאי קבלה" או משהו דומה. ואני בכלל חושבת שלכל בנאדם יש כשרון יצירתי, ובמיוחד אנשים שמסוגלים לכתוב על עצמם, ועל הדברים הכי אישיים שלהם. עוד נקודה חשובה: נכון שיש פה את הבעיה שיש לא מעט פניות, ואודי, כמנהל הפורום, לא מספיק לענות מייד לכולם, אבל עצם זה שהוא עוצר פה כמה פעמים ומציין שהוא יגיב לכולם זה מקסים בעיניי. ההתחשבות הזאת. הידיעה שיש אנשים שמחכים להתייחסות שלך, ושאתה מתנצל שאתה עסוק וכשתתפנה תשיב ותנסה לעזור. ביננו, כמה אנשים בחיים עצמם (ופסיכולוגים בפרט) יודעים להתחשב ובאמת מציינים בכנות שהם רוצים לעזור לך?! אז הוא בסה"כ בנאדם ואין לו אפשרות 24 שעות ביממה לענות, אבל כל הכבוד שהוא עוצר לרגע וכותב שהוא יענה, ושבאמת אח"כ הוא חוזר לכולם ומתייחס לכל ההודעות וכן עוזר לכולם. הלוואי שהסובלנות הזאת הייתה הצרה היחידה שלנו בחיים :)

לפני כמעט שנתיים התברר לי שיש לי הפרעת אישיות. זה מלבד עוד כמה דברים. זה אומר שאני לא שפויה? יש רגעים שאני באמת חושבת כך בעיקר שאני פוגעת בעמי,או מדמינת כל מיני דברים... וגם רציתי לשאול מה גורם לך להקשיב לאנשים ולענות להם? אנשים לא עושים שום דבר בחינם!אין דבר כזה "רצון טוב"

תסמכי עליי. כי אני לא. ויש הבדל של שמיים וארץ בין לחיות עם הפרעה לבין להיות לא שפוי.

אמנם לא אודי אבל מרשה לעצמי לענות בינתיים עד ש... (וזה יכול להיות הרבה זמן, אם כי ל"חדשים" הוא נותן קדימות גבוהה יותר מטעמי חוסר זמן כנראה) בכל אופן הרשי לי להרגיע אותך שאת שפויה, וכי רוב בני האדם העסוקים בשאלה זו הם שפויים . לגבי הפרעת האישיות, אז סליחה שמזלזלת (אבל זה מניסיון מר)זה סתם ניסיון תיוג , כי רוב בני האדם אם לא כולם (אני כמובן ביניהם) שרוטים במידה זו או אחרת ואם תויגת, כנראה שהיה זה מטעמי נוחות של מטפלים-- כשיש מקבץ של תכונות המאפיין טיפוס אישיות מסויים, יותר קל להגיד במילה אחת את סוג הטיפוס/ההפרעה ולא את שפע התכונות, והמורכבויות שיש באישיות אחת. כמובן שיש לטפל בכל מה שמפריע לתיפקוד ובוודאי שבמחשבות אובדניות. בהצלחה!

אני חושבת עליך. מה איתך..? השקט שקט מידי.. תני אות חיים, יקירה. ~נילי~

הי נילי יקרה פלשתי לעציץ הזה, כי חששתי שאם אגיב בעץ שלי אז לא תשימי לב. ..סתם תהיתי מה שלומך? את שואלת לשלומן של הרבה משתתפות בפורום.. מה איתך? איך עובר לו החודש הראשון של האביב...? ((: יום מקסים אופיר

אודי שלום , וברוך הבא (כן אני יודעת שאני קצת בדיילאי ) מקווה שאתה מסתדר עם המשימה הגדולה שלקחת על עצמך לבד בלי לחלוק עם עוד שותפים שיהיה המון בהצלחה . יש לי כל מיני בעיות שאני מניחה שאם הייתי כותבת אותם כאן ההמלצה שהיית נותן לי היא להתחיל טיפול שיעזור לי לפתור אותם , הבעיה היא שאני כבר בטיפול (3 שנים ), וטרם הבנתי איך זה עובד , ומה צריך לקרות בטיפול כדי שכל הסיבות שבגלל התחלתי יפתרו , בנתיים זה לא ממש הולך . אני באמת מנסה להבין מה אני עושה לא נכון , ואיך משתמשים בזה . אולי יש לך הוראות שימוש בשבילי ?

שלום למישהי, הצלחת להוציא אותי מהקריאה הפסיבית. יש משהו בהודעה שלך שמאוד נגע בי. אני אחלוק איתך את הוראות השימוש שלי, ואולי אודי יוכל להוסיף לך גם משלו מאוחר יותר... אז ככה: 1. להגיע לפגישות באופן סדיר. 2. להמשיך ולהגיע, במיוחד כשממש ממש לא רוצים להגיע. 3. להגיע גם (ואולי בעיקר) כששונאים וכועסים על המטפל/ת. 4. אין דבר כזה לא נכון בטיפול. 5. כל מה שאת צריכה זה *להיות* שם. לא רק פיזית. 6. זה בסדר לבכות, זה בסדר לשתוק. 7. זה בסדר להלחם בתלות במטפל/ת ובטיפול. גם זה חלק מהעניין. 8. דברים גדולים מתחילים לזוז כשמרפים סוף סוף מהמאבק הזה. 9. להתמסר זו לא מילה גסה. 10. לדבר. לדבר על כל מה שעולה בך. גם אם זה מרגיש טיפשי, גם אם זה לא *ה*נושא שבאת לטפל בו. הכל קשור, וכל שיחה שלא תהיה שם תקדם אותך. 11. תסתכלי אחורה, לאיך שהיית כשהתחלת את הטיפול. האם באמת דבר לא השתנה, או שהמצב הוא שהבעיות אותן הגדרת לא נפתרו? 12. ס ב ל נ ו ת אני יכולה לספר לך שגם אני בטיפול כבר שלוש שנים, וגם אני עוד לא פתרתי את הבעיות שהגדרתי כבעיות בפגישה הראשונה שלנו. א ב ל - התקדמתי בהמון דברים אחרים בחיים שלי, ואין לי ספק שבסוף אני אצליח. סבלנות... ולך אודי, אני אנצל את ההזדמנות להגיד ברוך הבא (גם כן באיחור). כתבתי פה לא מעט בעבר, ובנתיים נכחתי כאן כקוראת בלבד. רק רוצה להגיד שהאווירה כאן נעימה מאוד מאוד, ושאני שמחה שזה כך. זה פורום מיוחד מבחינתי, והוא נהיה חמים ונעים מאז שבאת... המשך שבוע נעים, נועם

נועם נעימה.. מעניין.. בעבר, עד כמה שאני זוכרת, לא תקשרנו.. אבל תמיד היה לי נעים לקרוא אותך. גם הפעם :) אז רק באתי לספר לך בשקט בשקט :) אומרים ששמו של האדם מעיד עליו.. במקרה הזה אני מאמינה (ויודעת) שגם לשם וירטואלי יש משמעות :) שיהיה יום טוב בריא ומאיר לכולנו, ~נילי~

היי נועם , ממש תודה על התגובה שמחתי לקרוא ,הרבה מההוראות שנתת לי אני ממש מבצעת למופת - אני מגיעה לפגישות באופן סדיר מספר פעמים בשבוע , כשאני לא רוצה להגיע אז אני בטוח מגיעה :) בתלות כבר הפסקתי להילחם היא ניצחה אותי מזמן (למרות שמיידי פעם אני מנסה לפתח תוכניות סודיות ולברוח ממנה אבל בסוף היא תמיד מנצחת ) . בד"כ אם כבר אני מדברת זה על דברים ממש לא קשורים ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי בסוף הפגישה . וגם לאחרונה מכול מיני דברים שהיא אמרה אני מבינה שהיא גם כבר לא מאמינה שאפשר לעזור לי ...ויש דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה - למרות שהם לא כאלה טראומתיים אבל יש לי מין מחסום כזה שלא נותן להן לצאת . אבל איך אני יודעת מה היה היום אם לא הייתי 3 שנים בטיפול אם הייתי מרגישה אותו דבר , רע יותר או אולי אפילו טוב יותר ?! וכמה סבלנות צריך של עוד 3 שנים ? ...

היי אודי, סליחה מראש אם אני מתבכיינת ואם אין לי ממש שאלה ספיציפית , רק משתפת כי קשה להחזיק מעמד. מרגישה שמושכת בחוזקה חבל דמיוני שקשה לאחוז בו ונגמרים לי הכוחות לאחוז,וכשיגמרו הכוחות הכל יתפרק.אני אתפרק.אגיע למצב של שבירה ומפחדת אפילו לחשוב מה יקרה. מפחדת להגיע למצב שאני אתמוטט מרוב עומס מצטבר.. לא יכולה להחזיק מעמד,למרות שמנסה .מרגישה שממש שונאת את עצמי עכשיו,שונאת זה עוד מילה עדינה,אני פשוט מתעבת... המטפל אומר לי שאני צריכה להתייחס לעצמי יותר בסלחנות ובחמלה,כי יש לי ביקורת מאד שלילית כלפי עצמי,אבל אני לא יכולה לא לכעוס על עצמי ולא לשנוא את עצמי. גם עכשיו אני מרגישה סלידה איומה מעצמי שאני בוכה ומתבכיינת.רק השד יודע מה ירגיע אותי. ואיך אפשר בכלל להירגע? נראה שרק בעולם הבא אני אצליח להגיע למנוחה ולחוש הקלה במצב. אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי בשום שלב אז לא לדאוג, אבל אני יודעת שרק זאת הדרך להקלה. המצב שלי כבר סופני שרק נשאר לחכות למוות...

היי אודי, תודה על הרצון שלך לעזור ,אתה יודע זה אמנם פורום אינטרנטי אבל מבינים מבין השורות שחשוב לך,אז תודה על כך. העובדה שאני מרגישה שאכפת ממני ושחשוב למישהו זה כבר התקדמות וזה כבר עוזר במעט. מחוץ לפורום קשה לי לשתף אחרים בתחושות הקשות שלי כי אני לא יודעת איך יגיבו, זה אולי קצת חבל כי ככה אני מונעת מעצמי את האפשרות להיעזר,לקבל את התמיכה לה אני זקוקה ואז אני נשארת לבד עם מטענים כבדים לשאת על הכתפיים. וזה מאד לא פשוט המצב.

אודי, אל תכעס, אבל מבהילה אותי קצת התגובה שלך למישהי כאן כמה עצים מתחתיי (שכחתי איך קראה לעצמה). אני יודעת שאני לא נמצאת מאחורי הקלעים לקרוא את כל ההודעות שהחלטת לצנזר, ואולי יש לך את כל הסיבות להיות כל כך תקיף. אופן הניסוח שלה באמת יכול לעורר התקוממות כזאת.. אבל למה אתה כועס כל כך מהר..? זה קצת מפחיד אותי.. טון כזה גורם לי להצטמק וכמעט לרעוד מפחד.. איך אדע לכתוב נכון? איך אדע שלא תכעס? בבקשה המצא כמה דוגמאות של מה לא מקובל עליך.. שאדע.. ובבקשה-בבקשה.. אל תכעס כל כך, זה מפחיד :-(

אודי :-( כנראה שאני לא מבינה אם כך... :-( האם במקרה לא העלית את הודעתי בנוגע לתגובתך שם למטה, או שלא במקרה? הודעתי לא הייתה אלימה, מזלזלת או פוגעת :-( בסך הכל כתבתי שנעלבתי קצת מהתגובה שלך.. אם לא במקרה ההודעה שלי לא עלתה אז אני נעלבת קצת יותר ובאמת לא בטוחה איך עושים אחרת.. לא אומר יותר מזה עד שתספר לי מה קרה.. אולי זו בכלל טעות.. אני

ואכן היה אלים כלפי הודעותי שלא היתה בהן שום אלימות כמו זו שהוא הפגין. וזה אכן מבהיל ומפחיד...

הי ילדה עדינה ורגישה, תראי, זה קצת כבד מה שאומר, אבל בעקרון, כשמטפלים בחלקים נרקיסיסטים זדונים, איכשהו ובאיזה מקום צריכים להיות מאד יהירים מולם ולהחזיר שיקופים בכדי לנפץ את הדבר הענק שהם מנפחים ולהחזיר אותם למימדים של בני אדם "כמו כולם". זה נורא קשה לכל הצדדים. למעורבים ולמתבוננים. ואיך מקטינים בהלה? אני חושבת שאם מכירים בכך שבכל אדם, אפילו בעל הצדדים הרכים והנעימים ביותר נחבאים גם קולות נוקשים כאלה - גם בך, גם בי, בכל מנהלי הפורומים, בהורים שלנו, במטפלים האהובים שלנו, גברים, נשים, בכל אחד - זה יכול להניח את הדעת. וצריך גם לזכור שעפי"ר ובמצבים בריאים החלקים הללו יושבים להם בשכבות תחתונות בשקט. אני חושבת שהתפיסה, הקבלה וההפנמה של העובדה הזו לא תמיד קלה, אך מרגיעה חרדות ומאבקים פנימיים. ממיק חביבה שלי, שימי לב אם את לא מזדהה עם הקולות ההרסניים הללו יותר מידי וכך מכווצת את עצמך. אם את זוכרת, גם ליאת האהובה אמרה שהאחריות על העלבון היא על הנעלב... אז... שימי לב אם זו בעצם את שלוקחת משהו (שבאמת הוא כזה, או לא באמת כזה, זה לא משנה) שימי לב אם את לוקחת דבר שכבר חלף או לא קשור אליך ומשתמשת בו כדי להמשיך ולהכאיב לך לעצמך, וממשיכה להתייסר ולהתפרק. שימי לב גם מתי זה קורה לך. מתי החרדות שלך גוברות והרגישויות דקיקות דקיקות. יפתי, חשבתי על החלום הקסום שלך, חלום לשמור בקופסא קטנה ומרופדת בענני כבשים קטנטנות לבנבנות. אבל בוודאי שחלום כזה מעורר חרדות. משאלת התקרבות והתמזגות אל מול הפחד שבמציאות תמצאי את הגבול, שתגלי שהאחר שונה ממה שציפית ואפילו מאד שונה... וזה נכון, יהיה גבול, אבל משמעותו לא תהא נטישה מוחלטת, או נתק מוחלט. יהיה מרחק של קיום בטוח לשניים נפרדים. חוצמזה, שלדעתי לנפרדות יש משמעות רק כאשר נכנסת צלע שלישית, אבל טוב, זה כבר נהיה מסובך מידי. וכל כך בא לי פשוט לרשום את השם המלא שלך, הרגיל והאהוב, שבאמת, כמו שנכתב לך, מעורר המון רוך סביבו. היי חזקה ואני מקווה שתדעי למצוא את המידה הנכונה לך מול האינטרנט ולא להתחרפן יותר מידי. מבלבל. נכון... בי נשמה

המילים שלך יקרות לי מאוד. ממש תודה.. האיסוף מחדש שלי מכל הפינות.. איך היה לך כוח לעשות את זה בשבילי?.. התחברתי להרבה מהשאלות והדברים שכתבת. חיבקתי את המשפט הלפני האחרון בהכרת תודה וחיבה גדולה :-) התעייפתי מעצמי כאן וקשה לי לכתוב אותו. אולי ניק באמת היה מקל עליי.. ניק נולטה. אבל ניק זה שם של בן.. לא יודעת,.. כמעט רשמתי את שמך הקודם קודם :-).. אשפיל מבט ואודה שאני לא מצליחה להשתלב יותר. שזה הרבה מדיי מאמץ. כמעט מרגישה צורך לבקש, אם מותר, להסתכל פה רק עלייך.. לעלות על הכבל המתוח, אי שם במרומי אוהל הקרקס, ולא להסתכל למטה או לצדדים. רק עלייך. צעד אחרי צעד פנימה. מפחדת להתחיל מחדש.אולי עדיף לחפש את מה שצריכים במקומות אחרים. קשה לי פה קצת. אבל גם עם השלישייה הקודמת, שעזבה, היה לי קשה. כאילו רק עם הראשונות שלי אני מצליחה לדבר. (את ביניהן..) עצוב קצת. אני לא מבינה את כוונות המילים. לא מצליחה להתחבר למילים של אודי. נורא לא נעים. אולי אני כבר לא מתאימה לכאן. אולי זה בסדר גמור. אני מרגישה שבכל שיחה שאתחיל יש אפשרות שאפגע. שלא אבין נכון. שאדקר. ואז אאלץ לעשות בפניו ובפני עצמי כאילו הכל בסדר. כאילו הבנתי. להגיד ששטויות, לא מעליב בכלל, נחמד מצידך שאתה אומר, תודה על התגובה ותשומת הלב. אבל בפנים לא להבין כלום, להרגיש חסר גדול ובהדרגה גם כעס או תסכול. רציתי להיות פה אף אחד, לא ליצור קשר, ולכתוב רק לאודי. פשוט לא מתחברת.. אולי זה סימן ללכת? לא יודעת מה עוד קושר אותי לכאן. למה אני לא מתחברת? למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? וכן, זה מאוד מוכר מפעם.. מאוד מאוד.. וברירת המחדל העתיקה, לחייך חיוך נינוח ולהכריז ש"בטח, שטויות, אין שום בעיה", מכאיבה לי כשהיא נעשית אופציה גלויה גם בגרסא הוירטואלית שלי. אולי אסתפק במטפלת שאיתי.. וכמה בא לי לגלות לך את שמה...(אסמוך על יכולת הניחוש שלך) כאן אשחרר חיוך קריצה ;-) את מחזירה לי את פעם... וכמה הייתי רוצה לדעת להסתגל יותר מהר.. אודי, אל תיקח שום דבר מהדברים שכתבתי באופן אישי, בסדר? ממיק :-) כל כך הרבה מילים קטנות ומחממות לב בא לי ללקט מתוך ההודעה שלך.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. (תני יד..?) חיוך של ביישנים, תודה :-) אני

הי חמדתי והי אודי, קבלו התנצלות... פתאום תפסתי את עצמי בראש אוי אוי... הודעתי הקודמת נכתבה עם מעט מידי סייגים, ורבים בה אי הדיוקים... אז, סורי, התרברבתי לי שאני יודעת, אבל מסתבר שלא ממש... בקריאה חוזרת, חלק ממה שכתבתי אפשר לפרש לא טוב. מה שנראה לי בהודעתי הקודמת באג רציני שדורש תיקון ועליו אתמקד, הוא השימוש במילה יהירות בפסקה הראשונה וכנראה שגם שאר המשפט שנלווה לה... ב"יהירות" משתמשים כמושג שיש לפניו סימן מינוס, דבר ללא גבול, אז במחשבה שנייה, היא לא מתאימה, אולי ההיפך הגמור בעצם, משום שלומר יהירות זה גם לא לקחת בחשבון שישנה אפשרות לא להצליח כמצופה וגם הרבה מעבר. אז במקומה נכון היה יותר לרשום "עזות מצח" או "אומץ". אחר-כך גם חשבתי שאולי היה חשוב לרשום קצת בדרך אחרת ולומר - שאם מי שמולך מודע ומכיר את מגבלותיו (למשל כמה הוא יכול להכיל או לספוג) ושם את הגבול הזה, בכך למעשה הוא מראה לך שהוא אדם בשר ודם ולא נותן לצד שמולו להמשיך עם אשליית הכל יכולות שלו. גם עכשיו קשה לי לדייק מספיק, ובכל זאת משהו. על המשפט הלפני אחרון הייתי חוזרת באהבה רבה, ואם כל מה שרשמתי גם-כאן-גם-שם בלתי עכיל, מקווה שאותו כן תוכלי לקחת לך. שלך, (mp)

הי mp רציתי לומר שגם שהדברים לא אלי נכתבו. בכל זאת יכלו לרגש גם אותי. בטח כיף להיות ילדה עדינה ורגישה כשמתבוננים עליה דרך העיניים שלך... גילי

מקווה שאתה לא כועס. לא העלית את ההודעה שלי. (כן העלית הודעות שנכתבו מאוחר יותר). זו היתה הודעה מנג'סת? הבנתי שאתה מבקש תזכורות אם אנו רוצים שתענה להודעות שלא התייחסת אליהן? טעיתי? ואולי גם את זאת לא תעלה...?

שלום רב אני מחפש האם יש שם לתופעה אשר ממנה אני סובל : אנירגיש מאוד, נעלב כועס ומסיק מסקנות מרחיקות לכת וזאת אפילו מאנשים הקרובים אלי ושאני יודע שאין בכוונתם להעליב אותי. הרגישות הגבוהה גם באה לידי ביטוי בתשומת לב לכל פרט ולו הקטן ביותר בהתנהגות הסובבים אותי כגון תנועות גוף,פרצוף, וכ"ד. והכל מלווה במטח, לחץ, וחרדות. בקיצור אני מחפש שם בכדי שאוכל לקרא על כך עוד חומר תודה מראש

תודה רבה אני אתחיל לחפש חומר בנושא

שאתה מעלה רק הודעות מאנשים קבועים, ולא מתייחס אל כל השאר. קרה כבר מספר פעמים שכתבתי משהו ולא העלית אותו. אני מחרימה את הפורום הזה כי הוא בהחלט לא דמוקרטי, לא חופשי ודוחה מעליו את כל מי שהוא קצת אחר. אני לא מסכימה לזה. גם את ההודעה הזו לא תעלה? אתה יודע, שיש אנשים שחושבים קצת אחרת ממך... זה מבטא את האגו הגברי שלך, אם היתה פה אישה, זה היה הרבה יותר בוגר ומאפשר. השאלה שלי היא מדוע אתה עושה זאת, מדוע אתה מתעלם כך מההודעות שלי? האם גם את ההודעה הזו לא תעלה? שוב? יש פה קולות שרוצים מנהל/ת נוסף- מדוע אתה לא יכול לקבל ביקורת?

ששוב לא הצלחת לקבל ביקורת (ולו גם כזאת שמעודנת). אז זה הפיתרון שלך? שאזרק מכאן ואחפש משהו אחר? למה אי אפשר להגיע לדיאלוג בנושא, למה יש לך צורך לצנזר כל מה שיש בו ביקורת ולחלוטין לא מה שאתה מכנה, "ניאוץ", או "השמצה", אלא רק בקשה לשמוע גם צדדים יותר מאתגרים.

אודי, אני צריכה שתעזור לי להבין משהו, לפני שנפתחת עוד חזית ביני לבין המטפלת; סוף סוף קצת רגוע בטיפול... אז ככה - ביום שישי היא אמרה, שמבחינה אתית היא חייבת שיהיה לה גיבוי פסיכיאטרי. אמרתי לה שתראה לי איפה זה כתוב, והיא הסכימה. ביום ראשון היא אמרה, שהיא לא מצאה את זה. אבל שהיא תדבר למחרת עם היועמ"ש של ביה"ח שבו היא עובדת. במקביל, שעממתי את עצמי שוב (כי אני כבר מכירה את רובו)בקריאת הקוד האתי של הפ"י - אין שם שום התייחסות לגיבוי פסיכיאטרי שכזה. אתמול היא שלחה לי מייל, עם קישור, לחוק הפסיכולוגים והתייחסות לסעיף 9ב'. בשביל לחסוך קריאה משעממת של כל החוק, כמובן, להלן הציטוט הרלוונטי: (ב) לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו. לדבריה, היועמ"ש מפרשת את הנ"ל כך: "כיוון שההנחה היא שמחלת נפש הינה בעלת רקע אורגני, הרי שלא יכול פסיכולוג לטפל בחולה נפש ללא הנחייה ברורה מרופא המוסמך לתחום, כלומר פסיכיאטר". אז השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי, נכון? לא מבחינה אתית (אין התייחסות בקוד האתי) ולא מבחינה חוקית. החוק לא מדבר על ליווי פסיכיאטרי צמוד, אלא על בדיקה וקביעת טיפול מתאים. אם אחרי כל ההודעה הארוכה הזו עדיין לא הלכת לאיבוד, אני מקווה שתצליח להאיר את עיניי בסבך הבירוקרטי הזה... (ואגב, אני יודעת שחלק ניכר מהלחץ על ליווי פסיכיאטרי נובע מתוך דאגה שלה, ולא קשור לחוקים ואתיקה - אבל זה כבר שייך להודעה אחרת.)

היי TM רציתי לעזור לך עם תשובה קונקרטית, לפחות מהפן החוקי, אבל עד כמה שראיתי בחיפושיי נושא הפרשנות של החלק הרלוונטי אלייך בסעיף 9(ב) לא עלה לדיון, והעיסוק בו בבתי משפט הוא בעיקר סביב תחילת הסעיף - מי רשאי לטפל. מה שכן אוכל להגיד הוא שהמסקנה שלך ש"השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי", בהחלט לא נובעת בהכרח מהסעיף. ניתן לפרש אותו בדרך הבאה: פסיכולוג קליני לא יטפל במקרה של "חשד אורגני", אלא לאחר שרופא (פסיכיאטר במקרה הזה) קבע את הטיפול הדרוש לו. כלומר: אם פסיכיאטר יקבע שהטיפול הדרוש לך הוא טיפול פסיכיאטרי, אפשר לפרש את הסעיף כך שאסור לה לטפל בך אם לא מתקיים הטיפול שקבע הפסיכיאטר, או במילים אחרות - היא יכולה, תיאורטית, להגיד: או שעושים מה שהפסיכיאטר אמר, או שלא אוכל לטפל בך. מה שאני מנסה להגיד זה שהפרשנות שלך אינה האפשרות היחידה, ושבהחלט יכול להיות שהיועמ"ש צודק (בעיקר לאור תפקידו והידע שכנראה יש לו). מקווה שעזרתי, לפחות בחלק הזה.

הי. זה מה שיפה כל-כך בחוקים. על-פניו הכל כתוב חד וחלק. אבל הם נתונים להרבה פרשנויות והבנות אישיות. כמו שכתבתי לאודי, היא הבינה שהיא טיפסה על עץ גבוה מדי; מבחינה חוקית/אתית יבשה, היא לא יכולה לדרוש ממני כלום! היועמ"ש של ביה"ח יכולה להגיד מה שהיא רוצה, וזה עדיין לא רלוונטי. עובדה שהמטפלת שינתה את העמדה שלה. סוגיית ה"חשד האורגני" פחות עקורנית כי אין שום חשד. על זה יש הסכמה מלאה של שתינו. אני חולה, אני לא מתווכחת איתה על זה בכלל. ברמת העקרון, אני מקבלת את הטיפול התרופתי שנתן לי הפסיכיאטר "הודיני" - הורדתי מינון של אחת התרופות כי היא גרמה לי להרגיש לא טוב (משהו בקצב לב) מחד, והיא לא מועילה לי מאידך (זו לא המצאה שלי - יותר ויותר מסתבר שפשוט מאוכזבים ממנה). העובדה שהפסיכיאטר החליט להיעלם מטרידה אותה יותר מאשר אותי - הייתי המטופלת הראשונה שלה שהגיעה אליו לטיפול (דרכה). מאז יש לה כבר עוד מטופלים שהולכים אליו; מטריד אותה שהוא פשוט מסוגל להתפוגג ככה. בעיה שלה מולו. ממש לא מפריע לי שהוא נעלם לי מהנוף. בכל אופן, לא מזיק לרענן מדי פעם גם את ההיבטים החוקיים. לא משהו שאני עוסקת בו בד"כ... זה בהחלט היה דיון מגוון ומרענן. תודה.

הי אודי. כן, היא הבינה שמההיבט החוקי-טכני היא קצת הסתבכה עם ההצהרות שלה. היום הפזמון היה קצת שונה. בין לבין היא זרקה משהו על חוק חולי נפש - שזה בכלל משהו מופרך לחלוטין בהקשר הזה של טיפול פרטי. היא לא רוצה להגיע למצב של מל-פרקטיסינג, זה ברור. היא גם אומרת את זה בעצמה. אבל סוגיית החובה השתנתה - זו כבר לא "חובה אתית/חוקית", אלא תחושת החובה האישית שלה ללחוץ עליי לחזור לטיפול ומעקב פסיכיאטרי. היא יודעת מה אני לא רוצה. כשאמרתי לה - בהקשר של פסיכיאטרים - שהיה לי מספיק, היא אמרה בעצמה שזה אפילו יותר מדי אבל... בשלב זה היא החליטה לשים את נושא הגיבוי הפסיכיאטרי בצד. אמרה שאני אמשיך לנהל לעצמי בעצמי את הטיפול התרופתי. אבל אם בהמשך היא תחשוב שזה לא יוכל להימשך ככה, שהמצב שלי יחייב - לדעתה - חזרה למעקב, היא שומרת לעצמה את הזכות לדחוף אותי לכיוון הזה שוב. ורק שיהיה ברור - "לדחוף" אומר להתיישב על עורק הצוואר ולא להרפות. ואז מתחיל להיות, אהמ..., מעניין בפגישות.

אשמח אם תוכלו לנדב לי מידע: אני מתלבטת מאוד כרגע (ונוטה לכיוון החיובי) בקשר לכדורים נוגדי דיכאון/ חרדה. הפסיכולוגית שלי תומכת מאוד ברעיון ואני מסתייגת.. אז כמה שאלות טכניות - איך זה מתנהל, בד"כ, פגישה עם פסיכיאטר? אני אצטרך לפרוש בפניו הכל או שהוא פשוט יתן לי מרשם? וכמה פעמים צריך להפגש איתו? הרי בהנחה שלפן ה"נפשי" קיימת כתובת, האם זה ישאר "רפואי" בלבד? העניין השני הוא כספי, בהערכה גסה - כמה עולה פגישה עם פסיכיאטר (פרטי), וכמה הכדורים עולים? ואודי היקר, אשמח לשמוע גם את תגובתך. לילה טוב :-)

אז ככה... פסיכיאטרים שונים מאד אלה מאלה (כמו רוב בני האדם). אחדים יפגשו איתך בפגישה הראשונה לפגישה של שעה וחצי בה יקחו סקירה מקיפה ואחדים ישאלו כמה שאלות קצרות ותצאי לדרכך אחרי רבע שעה. חלק ישאלו יותר על הפן הנפשי והפסיכולוגי של איך את מבינה את הקשיים שלך וחלק יתמקדו בתיאור הסימפטומים. לרוב פסיכיאטרים ירצו לעקוב אחרי מתן התרופה, לכן מקובל כשאת מתחילה תרופה חדשה להיות במעקב טלפוני להודיע אם זה מסתדר, וכשהכל בסדר לרוב להגיע בערך אחת ל 2-3 חודשים. לגבי הכסף- פגישה עם פסיכיאטר יכול לעלות למיטב זכרוני בין 500-700 ש"ח. אולם אם יש לך ביטוח בריאות משלים, את יכולה להפגש באופן פרטי עם רופאים אלו במחיר מסובסד- צריך לברר בקופה שלך. מחיר התרופות תלוי אם אלו תרופות שבסל הבריאות או לא. מקווה שעזרתי.

אני חושבת, שאם בסופו של דבר הנטייה לכיוון החיובי תנצח, זה יהיה צעד מאוד משמעותי ואפילו אמיץ - אז Go girl! תחשבי על זה ככה - להפסיק תמיד אפשר. אם, מאיזושהי סיבה לא צפויה, יש תופעת לוואי ממש איומה (לא נתקלתי, אישית, בכזה דבר בנוגדי דכאון... ועברתי כמעט את כל מה שקיים בשוק) - אפשר לנסות משהו אחר. אז בגדול אין פה מה להפסיד, רק להתחיל ולראות מה קורה בהמשך... בגלל שתי הסיבות הנ"ל. אני חושבת שאת שאר הפרטים כבר קיבלת בשתי התשובות הקודמות. אבל אם יש עוד משהו שאת רוצה לדעת - צברתי יותר מדי נסיון מעשי, לצערי - רק תשאלי.

טוויסטד מיינד... זה משעשע אותי, חייבת להודות (ולהתוודות) - זו אני מההודעה שלך למעלה (בנושא הפרשנות). זה נראה לי מצחיק, יצא לכל אחת מאיתנו לתת לשנייה מילה בתחום שהיא בקיאה בו (ואני מתכוונת לזה בצורה הכי טובה שאפשר!) :-). תודה על האפשרות לשאול, אני באמת אשמח לדעת עוד קצת.... קודם כל, כמו שאמרתי, הכסף עלול להוות מכשול. אין לי מקורות מימון גדולים, ויחד עם זאת אני לא רוצה לעשות משהו דרך הקופה/ ביטוח משלים כפי שהוצע לי למעלה, כי למדתי על בשרי מה יכול לקרות עם רישומים רפואיים. אז אם אני מתכוונת לעשות הכל באופן פרטי לחלוטין, יש לך הערכה על ההוצאה הצפויה לי בחודש? ועכשיו, משהו יותר פנימי (אם זה בסדר). איך זה מרגיש? אני יודעת שזו אמורה להיות רק סטיגמה, קראתי אינסוף כתבות בנושא, אבל אשמח לתשובה ממקור ראשון - זה באמת לא "מוחק" רגשות? כי זה נראה לי חסר טעם, נכון שלא אהיה עצובה אבל אם גם לא אהיה שמחה? אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת - שתמיד אפשר להפסיק. הבעיה שלי היא בעיקר להרשות לעצמי להתחיל.... בכל אופן, המון תודה. (וגם תודה רבה לאודי ול"תרופות"!)

בבקשה --- אם רק תוכל לכשתתפנה מעיסוקיך הרבים, להתייחס להודעות ההמשך מה 15-03 של אופיר, mp (בכותרת "ועוד יותר שאלות"), מיקה, מחוק, חולם חסר ואולי יש עוד שאני פספסתי(?) וכן להודעות המשך מה 16-03 של : אנונימי, ח. תודה רבה !!!

אודי אולי זה בגלל שבכיתי יותר מדי? אולי זה בגלל שאמרתי לו שהוא הקולן שלי? אמרתי לו שהוא הקולן שלי..זה מכשיר שמנגן את התו לה באוקטבה רביעית בפסנתר, ולפיו מכוונים פסנתרים..ושהוא הקולן שלי, כי הוא עוזר לי לכוון את הצלילים השונים שבי..מאז הכל התחיל להתקלקל אולי הברחתי אותו כי אהבתי אותו יותר מדי? למה אני לא מצליחה להפסיק לבכות ולהתאבל? למה הכל נעשה שחור? אני הולכת כל היום ומרגישה שאני מרחפת בקליפ של פינק פלויד, וגם לי בא ליפול כמו שלד ולנוח לתמיד. http://www.youtube.com/watch?v=tkJNyQfAprY

על הפרק שהיה עם המטפל הבלתי יציב הזה. השלמה עם סיום הקשר הזה, תעשה לך רק טוב. יודעת שקל לומר זאת מבחוץ, כמו שאומרים... אבל אני לא בדיוק שם (בחוץ) כי גם אני חוויתי "בגידה" דומה ממטפלת ועדיין מתקשה להשלים עם זה. מה שעזר לי ועוזר לי להמשיך הלאה, זו התחלה של קשר טיפולי חדש. שנכון! מאד קשה לבנות אמון מחדש אבל זה שווה. וזה הכרחי. אף אחד לא יכול לעשות זאת למענך, אז עשי זאת למען עצמך. בבקשה...? הוא ממשיך בחייו ואת - מגיע לך טוב והרבה יותר טוב. ליהיא.

הי ליהיא קודם כל..תודה על העצה. אני עושה את זה, בתהליכים. מנסה לשים עליו נקודה, ממשיכה לחיות את החיים ( בשבילי זה לא טריוויאלי, אני יכולה גם לשכב במיטה ולבהות בתקרה כמו עציץ ). אני מאוד גאה בעצמי שאני ממשיכה ללמוד ולעבוד בשתי עבודות, וגם להנות מהן, אני הייתי מאוד מאוד תלויה בו, זה היה שלב בטיפול שאחרי הרבה זמן הצלחתי להוריד את כל ההגנות ולהיות לגמרי חשופה מולו, וזה ריסק אותי, כי זה החזיר לי טראומות מטורפות, אבא שלי יום אחד גם..העיף אותי מהבית וההורים שלי לא דיברו איתי במשך הרבה מאוד זמן, גם זה היה מאוד פתאומי, וזה קשה, התחושה הזו שוב..שאני אויר). אני עוד לא מרגישה שאני מסוגלת להתחיל טיפול חדש, ואני רוצה להגיע לטיפול חדש בלב שלם. בינתיים אני עושה יוגה ולוקחת הרבה נשימות יוגיות מלאות (:. הסיבה שאני כותבת פה ככה, זה : א. כדי לא לכתוב לו! את זה..ויש רגעי שבירה. ב. לא להתעלם מהרגשות שלי, ולתת להכל לצאת, ופה זה אפשרי. ג. לקבל תמיכה.. בחוץ אני מתפקדת, ופה אני מתפרקת..אני מכירה את עצמי, אני ממשיכה להתנהג כאילו כלום לא קרה, עד שהפער בין החוץ לפנים נהיה כל כך גדול, ואני חוטפת קריז ומנסה להתאבד. אני מתגברת עליו..לאט לאט.. לא מוכנה לעזוב לגמרי עדיין.לא יכולה. בינתיים אני שמה שלוש נקודות...

http://he.wikipedia.org/wiki/Comfortably_Numb

זה גם הקטע האהוב עליי..((: הקטע עם הגיטרה יפיפה..

אודי, נעלבתי מההודעה שלך ואני בכלל לא אופיר. ההודעה שלה לא הייתה על פינק פלויד :-( וגם לא על קולנים או סולואים של גיטריסטים מוכשרים.. נשמע שאתם שותפים לטעם במוסיקה ולמוסיקה בכלל (וזה מצוין), אבל היא כתבה הודעה עצובה, בודדה וכואבת ואתה כתבת הודעה שמחה ומתמוגגת מסולואים ועניינים שלא קשורים לתחושה שלה. כמעט נשמע כאילו כל כך נהנית שכתבת אל עצמך.. אף מילה אחת על הכאב שהיא מרגישה..? קצת נעלבתי, אני מודה.. ובכלל לא בי מדובר... ר&ב

כל כך עצוב היה לי לקרוא אותך.. הייתי חייבת להגיב.. לומר לך שאני קוראת אותך.. גם אם אני לא תמיד מגיבה. לומר לך שאני פה, ואת אולי קצת קצת פחות לבד..? חשבתי לעצמי.. מדוע השירים היותר יפים הם השירים הכל כך כואבים..?? תוך כדי צפייה בקליפ של השיר, ראיתי עד כמה אני מזדהה עם הציפור שעפה לה בחופשיות, בשמים כחולים.. כאשר אט אט היא נהפכת לדמות שאינה חייה באמת,דמות ציורית.. ואז, מתוך הציור, מקום שלכאורה אין בו נפש, משטח וזהו.. יוצא הרגש הכי עוצמתי.. והציפור מתפוצצת בעוצמה בלתי מובנת.. דם נזרק בצעקה אילמת, החוצה.. כן.. זה כאב. אבל אני לא אשכח את הסוף של הקליפ. את המפלצת המיוסרת, המצליחה להסיר את המסיכה.. נכון.. כל אחד יהיה קשוב לקצב שלו.. זה חשוב. חשוב מאוד.. אני רק שמחה שהם כן סיימו ככה את הקליפ.. אחרת, האמפטיה שלי אליך הייתה מובילה אותי למקומות חשוכים.. (שלי..) ואני, אני רוצה גם להיות עם האחר, גם להיות עם עצמי.. וגם.. גם להשאר חזקה..! שמרי על עצמך אופיר. שמחה שאת פה. ~נילי~

איך ומה לומר ולשוחח עמו, לנו זה נודע מהורה של בת מכיתתו שבה בני הנחה אותה איך להגיע "לציצי גדול" ושתראה שם איך עושים ילדים? מחר בבוקר בכוונתנו לדבר עמו על כך איך ומה לשוחח? אנא תגובתך אנו לחוצים מכך אשמח לקבל למייל התייחסות ילי

אני בת 17.. יש לי רקע פסיכולוגי לא קטן סבלתי מדיכאון במשך רוב שנות הילדות שלי וכשהתבגרתי גם נהייתי יותר ויותר חרדתית. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנה, עזבתי בגלל שהרגשתי שזה לא מועיל לי ומבזבז לי הרבה זמן והרבה כסף לחינם. אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון וחרדה.כעיקרון יש לי שתי בעיות, אחת היא החרדות. אני סובלת מOCD שמתבטא בכך שאני לא יכולה להסתכל על כתב היד שלי כי תמיד יש מילים או כמה מילים שנראות לי נורא (או שיש אותיות שלא מובנות, או אותיות שלא מודגשות...) וזה מוציא אותי מריכוז לגמרי עד כדי כך שאני ממש לא מסוגלת להתרכז בתוכן וזה גורם ללמידה שלי לקראת מבחנים להיות כמעט בלתי אפשרית. יש לי את הבעיה הזאת עוד מכיתה ז' והיא רק הלכה והחמירה עם השנים, הפסיכולוגית לא הצליחה לעזור לי ואני מרגישה שהכדורים ממש לא משפיעים עליי עד כדי כך שפשוט הפסקתי לקחת אותם (קבעתי תור לפסיכיאטרית שלי כדי להתייעץ מה לעשות). הבעיה השנייה והיותר חמורה שבגללה פניתי לפה היא הקושי שלי בריסון עצמי. אין לי אמות מידה בשום תחום בחיים שלי, אני לא מצליחה לשים גבולות לדברים שאני אוהבת לעשות ונהנית מהם וקשה לי לעצור את עצמי כשיש מולי פיתויים. זה מתחיל מאוכל, אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה. אני לא לומדת, לא עוזרת בבית ולא עושה שום דבר מועיל לא לסביבה ולא לעצמי כי אני דוחה את הכל לאח"כ רק כי זה לא משהו שאני נהנית לעשות. אני יודעת להבחין בפרופורציות של דברים ובמתי משהו עובר את הגבול ומתי לשים סטופ, אני פשוט לא יכולה ליישם את זה על עצמי ולשלוט בעצמי. לא רק שזה הורס לי את החיים זה גם מעיק ומתסכל ממש ברמות מטורפות. בבקשה אל תגידו לי לחזור לפסיכולוג כי אין לי כסף ואין לי כוחות נפשיים להתחיל את הכל מחדש. האם יש שיטות כלשהן שאני אוכל להתגבר בעזרתן על יצר ההרס העצמי שלי?

שלום לך אני איתך,רובנו נמצאים באותו מצב במודע או שלא במודע. החלטתי שאפשר אחרת העניין לדעתי הוא שזה לא האוכל או הטלוויזיה אלא השיחה הפנימית שלנו עם עצמנו כשאנחנו עומדים מול המקרר, הטלוויזיה, למשל אני רוצה לאכול עוגה {עשר חתיכות...לפרק אותה..}מיד בא קול שלוחש לי ת-ע-צ-ר-י זה לא יביא אותך על סיפוקך זה לא ימלא את הריקנות שאופפת אותך ואז אני חונקת את הקול הזה ומסתערת על העוגה... קחי תרגיל לעצור רק רגע אחדלפני לשהות בשיח הפנימי הזה {ואפשר להמשיך לאכול} גם אני יעשה את זה

היי א מקריאה של ההודעה שלך עלתה בי שאלה, מקווה שזה בסדר לשתף אותך בה. כתבת: "אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה." הדברים שציינת שאת עושה, שהם כל מה שאת עושה (אוכל, מחשב, טלוויזיה, שינה), הם (לדעתי האישית) לא הביטוי המובהק ל"כיף". כלומר, אני יכולה לחשוב על דברים שיכולים להסב הנאה מאוד גדולה (ומהצד השני אולי גם נזק גדול) לעושה אותם. דווקא אכילה מרובה, שינה מרובה וכו' מתקשרים אצלי למשהו אחר, שאינו בהכרח חוסר גבולות ונהנתנות הרסנית. מה שאני מנסה לומר זה שעולה תחושה מאוד חריפה של ביקורת עצמית מההודעה שלך, וכשקראתי אותה לא הרגשתי שמדובר במישהי חסרת פרופורציות שמוכנה לעשות רק מה שכיף לה. אולי מישהי קצת עייפה, מישהי שקשה לה עכשיו. את חושבת שגם את יכולה להסתכל על עצמך במבט מעט יותר רך? סלחני? מקווה שעזרתי. סיון.

כל הזמן באי שקט. עם צורך לזוז גם כשלבד (..ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.....). כארי בסוגרו. גם כשמדבר בטלפון זה בהליכה מחדר לחדר.גם קשה לי:לחכות בתורים,להמתין לתשובות, לחכות שדברים ישתפרו. קשה לי להרגיע את עצמי. טיפול לא עוזר. תודה סליחה

איך אפשר להיכנס לתכניה של הכנס?? תודה

http://www.hebpsy.net/tempFiles/37S6xRZKI4ufucTQCoW4.pdf

לאודי, אותי זה מביך לקרוא הודעות כאלה,חשבתי לעצמי מעניין איך אתה מרגיש שאחרי שכתבת שתהיה בכנס יש כאחה שמחפשים איפה הכנס ומה התכניה וכו'. לפני כמה ימים לילך חיפשה את הכנס והתייחסה אליו וכעת מישהי אחרת שאלה איפה משיגים את התכניה. זה לא קצת מלחיץ אותך? לי זה היה גורם להרגשה לא טובה. סליחה אם הייתי כנה מדי בשאלתי. מיה

על העדכון! ולמיה מה שמסקרן אותי זה התוכן ולא המיקום, כי נושאי פסיכולוגיה תמיד עניינו אותי. ברור שמלכתחילה אודי הרבה יותר חשוף מבחינה אובייקטיבית כי זהו טבעו של הקשר בין מנהל הפורום לבין משתתפיו וזה גם משרת אותו במובן מסויים. אני מוצא שזו סקרנות טבעית לדעת בפני מי אנו נחשפים, חוץ מלכל העולם ואשתו...

מבינה שאתה בכנס ומקווה שאתה נהנה וממצה כל רגע לטובה. מבקשת הפעם עצה בעניין הקשור לזה אני "קלה להכעסה" . נורא מהר ניצתת וכועסת במשך שעות על דברים של מה בכך ונורא לא נעים לי אח"כ על ה"אובר ריאקטינג" שלי ועל העכרת היחסים הרבה פעמים לתמיד (גם אם מתנצלת לאחר מכן). האם זה גנטי/בלתי ניתן לשינוי? או שיש לך איזשהו טיפ שיכול להקל עלי (ועל סביבתי...) את החיים?? תודה מראש.

צהוריים טובים, אני (26) ובן זוגי (28), נמצאים במערכת יחסים די הרבה שנים ולפני כמעט שנתיים עברנו לגור יחד. בן זוגי אדם שמצבי רוח שלו מתחלפים בתדירות יתר ובעיקר למצבי רוח אומללים ומלאי זעם .המצב רוח מעליז ושקט יכול ברגע אחד להפוך לסערת רגשות שגם אם אני באיזה שהוא אופן מנסה להרגיע את הרוחות אחרי משהו שטותי יכול שוב פעם לחזור למצב הקודם ואף חמור יותר. המצבי רוח אלה היו אצלו תמיד רק כשעברנו ביחד ראיתי עד כמה זה חמור וקשה להתמעודד עם זה. בדרך כלל הוא מגיע עצבני מעבודה או משחק כדור רגל בטלויזיה לא היה טוב או שהתחביב שהוא מתעסק (נגינה בגיטרה) לא הלך לו ואז מתחילה החגיגה... הוא מסביר לי התרעיד אותו בעבודה ואני מנסה בסבלנות ובסובלנות להרגיע אותו ולמצוא פתרונות לבעיות. אך, זה אינו עוזר הרבה ואז הוא בשיא הזעם יכול פשוט לשבור איזה שהוא חופץ העומד בדרכו או להכות בקיר עם רגל/יד וזה מסתיים בשתיית כוסית של אלכוהול.. הוא יודע שאני נורא לא אוהבת כשהוא שותה ולכן, מנסה למנוע זאת איך זה מעורר עוד יותר רגשות זעם מצידו. והוא אומר שהוא לא אלכוהליסט אלא הוא שותה מדי פעם שהוא מרגיש בצורך להשתחרר וזה רק נותן לו הרגשה של שיחרור עצבים ולא יותר מזה. שתיית אלכוהול היא אומנם לא בתדירות גבוהה אבל בכל זאת אינה נעימה לי. בערך פעם פעמים בשבוע תלוי בעצבנות. כשהוא בשיא הזעם שלו ומכה חפצים או קיר אני לא אומרת לו כלום כי אני יודעת שזה לא יעזור וגם אני לא יודעת איך להתנהג במצב כזה לכן, אני נותנת לו להרגע לבד. וגם אני ... קצת מפחדת ממנו כשהוא כזה. לא הוא אף פעם לא הרים עלי את היד וגם לא יעשה זאת ואם זה יקרה אז לקשר שלנו מיידית יגעיה סוף. איך אני לא יודעת איך להתנהג ומה לעשות כשהוא ככה. מה שעוזר לו בנוסף לאלכוהול להרגיע את הרוחות זה ספורט .אך גם אחרי ריצה או שחיה הוא יכול להגיע עצבני כי משהו לא הצליח לו. המתקפות הזעם אילו גם הופכות אצלו גם לצעד האחר של מטבע הוא מתחיל להתנהג בילדותיות. המנגנון ההגנה זה, מתבטא אלצו בבדיחות שהוא ממציא וצוחק אליהם לבד ובעוד כל מיני שטיות שעבורו הם מציחקים אך אותי מפחידים.. הוא אומר לי תמיד שאני הרוגע שלו בחיים והוא לא הסתיר ממני שהוא "קצת לא נורמלי" ואם בחרתי בו ואני ממשיכה איתו אז נועדתי" ליסבול אותו". איך הכוחות הנפשים שלי ניגמרים מאז שעברנו הוא נהפך למטופח ויותר רגוע ואני להפך מוטשת נפשית ואינני כבר כזו מטופחת.. מעבר למצבים אילו יש בנינו הסכמה ואהבה איך אינני יודעת איך לעזור לשנינו במצב זה.ככל הנראה הוא מודע על הבעיה שלו אבל אינו רוצה לכחת אחריות לכן, הוא איננו רוצה ללכת ליעוץ פסיכולוגי. הסיבות שאני איתו היא עקב האהבה שיש בינינו וגם אני לא יכולה שוב פעם להתחיל קשר חדש ולא רוצה להשאר לבד כי גילי רק הולך קדימה וגם אני רוצה כמו כולם להקים משפחה.אני מבינה שלא בכל מחיר אני צריכה להחזיק בקשר זה וזה לא נכון גם לעשות. אני רואה אותנו כחתן וכלה וגם ההורים , איך מצידו בנתיים יש לנו זמן והוא לטענתו עדין לא בשל. אמא שלו אמרה לי שהמתקפות זעם היו אצלו גם בגיל ההתבגרות והיא איננה ידעה איך להתמודד איתו במצבים כאלה. התיקווה האחרונה היא העיצה שלך, אנא תעזור לי.

שלום לכולם, התוכלו להמליץ על מוקמות טובים לטיפול קבוצתי באזור המרכז או בדרום הארץ? בתודה מראש.

או בניסוח המגניב של גילי "ממש רולטה רוסית כאן" :-) אז לכל מי שעוד לא מכירים את הבעיה הזו - זה עניין כללי מוכר... להקטנת הסיכויים - שווה לרשום את ההודעה במקום נפרד כמו וורד או תוכנת מייל או ווטאבר, ואז להעתיק את התוכן לתיבת ההודעה ולנסות לשלוח; חוצמזה, שגם במקרה ששוכחים ליישם, אפשר לנסות לחזור לעמוד הקודם/הבא - לפעמים מה שנרשם משתחזר. אז נכון שבכל מקרה זה לא באמת סוף העולם, אבל במצבים נפשיים רגישים אפשר לחוות אפילו תקלה פעוטה כזו בכאב ועוצמה שקשה להפיג. אז אם אפשר להקל במעט... הודעות "טכניות" שבעצם מדברות המון נפש, והפירוש המתבקש ממש תחת היד P-: שיהיה יום נעים (mp)

אהלן mp ממש מביאת הפתרונות שאת... כל הכבוד! עכשיו השאלה המתבקשת - מדוע אני כותבת לך את ההודעה באתר ולא מיישמת את ההצעה שהצעת... האם זה בגלל שלמעשה לכל דבר יש סיבה ואני והפרעת האישיות הגבולית שלי אוהבות לחיות על הקצה (וכמו שנאמר- זו לא אני, זו היא ) או שאולי חיות שאינן מסוגלות להשתנות אנחנו (או כלל החברה, ולמי שלא מספיק עם האבחנה אז רק אני וההיא מהפסקה למעלה), וזה לא ממש משנה אם יביאו לנו את הכפית לפה, עדיין נמצא את עצמנו באמצע המדבר (מתעלמים מהכפית) בחיפוש אחר טיפת מים. ומעבר לפרשנויות. תודה על העצה- אני באמת אנסה ליישם. מיאמר שאי אפשר להשתנות! גילי

... מאידך, מעקפים זה נורא מכביד ולא נוח, ואולי גם בשיקול כולל יעיל פחות, אז מבחינה זאת נורמלי ובריא לבחור בדרך המלך, הגם שבעת שלום יש בה מעת לעת שודדים... בוקר טוב לך גילי יקרה ולכולם (mp)

באמת אודי, אתה הולך מחיל אל חיל, הולך לכנסים, חוזר, מעלה הודעות , משיב,(בחן רב)והכל בטווח של זמן סביר ומניח את הדעת. ולזכותך יאמר,שהפורום הזה נעשה מעניין יותר ליותר, ולא, זה לא מובן מאליו, אני בטוחה שאתה משקיע לא מעט מזמנך היקר. ובזמן הקצר, והמבורך שאתה אתנו,אני מקווה שאתה גם נהנה. תודות מכולנו, ויישר כוח!

היי אודי, אני לא מפסיקה להרגיש עצבות ולבכות,פשוט הדמעות יורדות לי בלי שליטה מהעיניים, המילים תקועות ולא יוצאות , לא רוצה כלום, רק לישון ואם אפשר כבר לא להתעורר , נמאס לי מהעבודה ומהכל,למרות שהעבודה מסיחה את הדעת ו מהווה סוג של בריחה מהדיכאון שפוקד אותי ,כי אני עסוקה בעבודתי ופחות בדכאונות ובאיך שרע לי, ,כל הזמן מרגישה שבא לי לצרוח ששום דבר לא בסדר,היום בעבודה בלי רצוני הרגשתי שהמסיכה המחויכת מתחילה להתקלף,וירדו לי דמעות פתאום,אמרתי שאני לא מרגישה טוב ושורפות לי העיניים וניסיתי לא להתפרץ בבכי שם,כבר לא מצליחה לעמוד בזה הלהחזיק את הראש מעל המים הופך לקשה יותר ויותר ,אני כבר לא מסוגלת. כבר כמה ימים שלא דיברתי עם ההורים שלי ,עם חברים שרגילה לדבר איתם כל יום,כל כך עסוקה באיך שרע לי ובאיך לנסות להתמודד עכשיו עם הכל,שמתעלמת לחלוטין ממי שמראה דאגה כלפיי,והכי גרוע שלא אכפת לי להתנתק ולא לראות איש ורוצה כל הזמן שיעזבו אותי ,רוצה רק שכולם ילכו ולהיות לבד וזה רק מעצים את התחושות הקשות.אני לא יודעת איך אעבור את השעות הקשות והימים הבאים לא יכולה יותר ,באמת לא יכולה. סליחה שאני מציפה.

http://dislekt.blogspot.com/

זה לא מאמר, אודי, זה בלוג. ולדעתי הוא קצת חד צדדי או מגמתי ומציג תמונה חלקית מאוד של הדברים. כנראה שיש לגד סיבה לרצות להראות את מי שבאמת נזקק להתאמות (לא הקלות) כמוותר לעצמו. 10% מהאוכלוסיה מתמודדים עם דיסלקציה. אי אפשר לקרוא לזה מעט. ועוד לא הזכרנו את בעלי הלקויות האחרות.. מי שמעבד מידע יותר לאט וניתנת לו הארכת זמן על מנת שישלים את מחשבותיו בזמן שהוקצב, או מי שקריאתו רצופת שגיאות וניתנת לו אפשרות של הקראה, אינו מקבלת זכויות יתר אלא ניתנת לו האפשרות להשוות, עד כמה ניתן, את תנאי הפתיחה במבחן. יש תעשיית אבחונים והתאמות, זה נכון, אבל אפשר לומר משהו נגד זה ולא נגד מי שאכן באמת נזקק להתאמות. אתה מחזיר אנשים לארון כשאתה קורא להם בשמות.

היי שאלה , ארוע שקרה באדם בעבר הרחוק - וגורם לו להיות אדם רעב למין חולה סקס והכי חשוב- לגוון - לא להתחייב... מודע לזה מכיר בזה ולא מתנצל מגדיר את עצמו "דפוק" ..מתריע מראש..מיידע .. אבל האמת הוא אחלה בחור מה יכול להיות אירוע שכזה? בחור בן 30-35 מה יכול להיות האירוע? איזה טראומה עבר? לאיזה סוג של התנסות זה קשור?? והכי חשוב - איך ומאיזה כיוון מושיטים יד לעזרה? הכוונה? ואם לא עזרה - איך הכי נכון להבין אותו ולא לעשות יותר גרוע? תודה

קודם כל תודה על התגובה המהירה בכל זאת.. בערך כיוון ? איזה סוג של חוייה.. בערך... משהו לפי הספרים .. ידוע שחוייה כזו וכזו מובילה להתנהגות שכזו תודה

הייתי רוצה לדעת לגבי הבחנה פסיכו-אקטיבי

מלי... ראשית כל, מדובר בהפרעה סכיזו-אפקטיבית. זו הפרעה שנמצאת בין סכיזופרניה להפרעה בי-פולרית (מניה-דפרסיה), ומפה נובע השם שלה. מבחינה "דירוג": היא נחשבת כפחות חמורה מסכיזופרניה אבל קשה יותר ממניה-דפרסיה. ההיבט של ה'סכיזו' יכול להתבטא בדלוזיות (מחשבות שווא), הלוצינציות (שמיעת קולות, למשל) ושאר דברים שמאפיינים סכיזופרניה. ההיבט של ה'אפקטיבית' (אפקט במובן של רגש) מתבטא בתנודות של מצב הרוח, כפי שבא לידי ביטוי במניה-דיפרסיה. האבחנה עצמה לא פשוטה לזיהוי, יש תנאים מסוימים שצריכים להתקיים, כדי שאדם יאובחן כסכיזו-אפקטיבי ולא כסכיפורן או כבי-פולרי.

שלום קודם כל אגדיר את עצמי אני בת 38 אמא וגרושה כ-8 שנים(גירושים לא פשוטים) התחתנתי בגיל צעיר ועברתי נישואים לא פשוטים פשוט גהינום. אני נראית טוב ותמיד היו לי מחזרים אך במשך שנים דחיתי אותם בעקבות פיטורים התחלתי פתאום להרגיש את הבדידות ואת הצורך בבן זוג שיחלוק את הנטל גם ריגשי וגם כלכלי איתי. נכנסתי למעין מעגל שאני מאוד פוחדת מצד אחד מזוגיות ומצד שני יודעת שזה הדרך הנכונה ומרגישה שלא טוב היות האדם לבדו. איך יוצאים מזה איך נותנים שוב אמון באדם אחרי חויות לא פשוטות (יש בי פחד נוראי להישרף שוב) תודה יעל

תודה רבה לד"ר אודי עזרתה לי מאוד (עם המילים החמות) כן ירבו אנשים כמוך.... יעל

אני נשואה + 3 ילדים, עובדת ... (עבודה בטוחה אך לא מאתגרת לחלוטין) בחצי שנה האחרונה תקף אותי מעין דיכאון מלווה בחרדות (בשעות הבוקר). אני מתפקדת כרגיל (פחות או יותר) אולם אין לי הנאה ואין לי חשק ליזום כלום. אני מרגישה שאני מסתכלת על החיים מבחוץ כשמשמעות החיים פתאום לא ברורה לי ולא מובנת מאליה. ניסיתי ללכת לפסיכולוגית (כ 15 פגישות) ואני חייבת לציין שלא רק שלא עזרה לי אלא שהשחיתה לי במידה מסויימת את זכרונות הילדות. אינני יודעת מה גורם למה... האם החרדות לדיכאון... האם הדיכאון לחרדות... האם הדיכאון לאובדן המשמעות בחיים ... האם אובדן המשמעות לדיכאון... מגוון הטיפולים מהממוסדים ועד לאלטרנטיביים הוא אין סופי... אני רוצה להתחיל לזרום שוב עם החיים. מה עצתך (מלבד כדורים ...) תודה

דגנית,מה זה משנה מה גורם למה ? לשם מה ההתעסקות הפילוסופית הזו? באמת מגוון סוגי הטיפולים והמטפלים הוא אינסופי עד שגעון יש רק את מה שאמרת בסוף ,אני רוצה לזרום שוב עם החיים" למה התכוונת?

האם יכול להיות שהדיכאון ואובדן המשמעות נגרמו מחרדה ואז אני צריכה לטפל בחרדה בדרכים המתאימות לטיפול החרדה. האם יכול להיות שהדיכאון והחרדה נגרמו מכך שאני פתאום לא רואה את משמעות החיים ואז אני צריכה למקד את המאמץ בחיפוש אחר משמעות מספקת. האם יכול להיות שיש אצלי איזה חוסר איזון (דיכאון) שגרם לחרדה ולאובדן משמעות ואולי אם אצליח להתגבר על הדיכאון לא יעלו לי שאלות כמו מהי משמעות החיים. השאלה שלי מציפה את הבלבול שלי בבחירת סוג המטפל שיכול לעזור לי לברר עם עצמי מה העיר את המשבר הנוכחי (והיחיד בחיי ואני מקווה שהאחרון...) וכשאני אומרת לזרום עם החיים אני מתכוונת שאני רוצה לשמוח מכל שטות כמו שהייתי קודם ... להנות מהעולם מהילדים מהאנשים מהמצבים וכו'