פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי הבעיה שלי החלה בדיוק היכן שאני חוזרת לבדוק ולקבל עצות. בכל אופן, עברתי מספר חוויות מציפות ורציפות למשך זמן רב כאשר הגעתי עד לכדי פירוק של ממש. מאז ועד היום עודני סובלת מסוג של חרדה/ דחק ונחלשתי רבות. אני מגדירה זאת כמעין הפרעה דחק פוסט טראומטי שמאחר ולא טופלה בזמן ובצורה הולמת, המשבר נשאר כקבוע וחוששת אני שמא ישאר כרוני. אני תוהה לגבי סוג הטיפול: אני מנסה דינאמי אבל נראה לי שאולי גם קוגניטיבי התנהגותי יכול להועיל כאן. בעצם אני שואלת ונראה לי שאני יודעת כבר מה תהא תשובתך, משהו משולב אך לצערי אני לא מוצאת כזה ועכשיו מצאתי מטפלת דינאמית שנראה שיכול להיות מעניין אם כי, אינה עוסקת בגישות הקוגניטיביות התנהגותיות כלל. בעיקר אולי אני מנסה להפיג את החשש מהפרגנוזות המדברות על השארות הפרעת חרדה קבועה. למעשה אני בתוכי נהפכתי להיות כמו עלה נידף ופוחדת כמעט מהצל של עצמי. נוצרה אצלי בעיה בכל הקשור להתקרבות לאנשים והמנעויות בשל חוסר יכולתי להרגיש חיונית ושייכת. אני רוצה לצייין, שמעולם לא התנסתי וחוותי בעיות אלו לפני המשבר הקריטי שמבחינתי ממש הרס אותי ואת חיי. פתוחה לשמוע...

יש לי בן אמצעי בן 27 שמאיים עלנו . מזה עשר שנים שהוא בעיתי ריצה מאסרים על אלימות כלפי בת זוג ועוד על סחר בסמים. בשלוש שנים האחרונות הוא נקי מסמים אך לא מצליח לעבוד באופן קבוע וכמובן אינו מסוגל לשלם חובות ושכר דירה יושן במשך היום וכרגע אן לא אפא לגור הוא מנסה בכול דרך כולל באיומים וסחתנות של כספים לחזור ולגור איתנו. אנחנו לא מסכימים כי נסיונות בעבר זה היה גהנום הוא לא מקבל מרות מאיתנו ועושה לנו הרס בבית כלכלית ונפשית. אני ובעלי עובדים עם ציבור הוא מגיע למקום העבודה ומאיים שהוא יעשה הכל כדי לסחות אותנו כספית כי אן לא כסף לפני שבועיים הוא נכנס אלי הביתה ושבר חפצים מכל הבא ליד משטרה הגיעה ולא עזר כלום הוא ממשיך באיומים יעשה אסון לבעלי אם לא נעזור לא.הכל מתועד אלי בפלפון בהודעות שהוא שולח אינני יודעת כבר מה לעשות אנחנו נמצאים במתח תמידי ופוחדים מהצעד הבא שלא.

בימים האחרונים ביתי בת ה- 10 שהינה ילדה פיקחית מאוד, מרבה לבכות בטענה שהיא פוחדת שכל המשפחה תמות ח"וח והיא תישאר לבד. לדעתי זה הגיע בעקבות שיחה שלה עם גיסתי שאמרה לה שעליה ללכת לרופא שיניים ולעשות טיפול שורש וזה גרם לביתי פחד נוראי. היא מבקשת מידי לילה לישון במיטה שלי. אנא ייעץ לי איך לפנות לביתי ולהרגיע אותה משום שאין לי את הכלים לכך. תודה

ראשית, תודה רבה על התייחסותך לשאלתי ביומיים האחרונים ביתי מבקשת ממני שאשכיב אותה לישון כי זה מרגיע אותה ואני עושה זאת מלטפת אותה ואומרת לה כמה אני אוהבת אותה אני נשארת לשכב לידה עד שהיא נרדמת כי זה גורם לה תחושת ביטחון ורוגע כשאני לצידה. בעלי חושב שאני פועלת לא נכון, הוא מסכים עם העניין שאני צריכה להיות לידה לקרוא לה סיפור או ללטף ולחבק אותה אך עלי להשאיר אותה ערה כדי שתוכל להרדם בעצמה וזאת כדי שלא תפתח תלות מאחר והיא ילדה בת 10 . האם אני פועלת נכון או שעלי להקשיב לעצתו של בעלי. אשמח אם תוכל להתייחס גם לשאלתי זו. תודה ולילה טוב טלי

אני מתופלת בכדורים אם לא בידיק אוזרים לי אני לא יחולם לישון בלילה אקב סיותים אני לאיודאת מה לאסות מי הצבא אני לא יחולה לחיית קחה מה אלי לאסות יש לי פסכולוגית החדש ופסיכיתר

לפני נסיעות של יותר מיום,בארץ או בחו"ל,אני נכנס למצב של מתח-דכאון בתקופה של כשבועים לפני הנסיעה ,כולל הפרעות שינה.הדבר קיים מזה עשרות שנים , ומאחר ואני מרבה בנסיעות,זה פוגע באיכות חיי. אינני פוחד מטיסות . בדרך כלל המתח-דכאון עובר ברגע שאני מגיע לשדה התעופה.היש פתרון ? אני מנסה לעבוד על עצמי,בעיני כל המצב הוא בלתי הגיוני , אך ,במקרה הזה,הרגש גובר על ההגיון.מענין אותי אם נתקלת מנסיונך בתופעה כזו.

או שאני יכולה ללכת לישון

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא רוצה עוד באפיסת כוחות ממוטטת מוותרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי.. מותר לי לקוות שיש במכתב שלך הרבה - עוד לא יכולה, ולא - לא יכולה עוד..? עוד לא, אבל אולי מתישהו הכאב ישכך?..כל כך מקווה.. (שרית?) גם אם טעיתי בזיהוי, למי שכואבת כך - חיבוק אוסף, עוטף. שיעבור היום בקלות ( נסבלות? ) אבל בלי סבל. שלך אופיר

הקושי והייאוש ניבטים מה"מרבד" שיצרת. ובכל זאת אפשר לראות שם את הכוח והיצירתיות. אז גם אם את לא מאמינה בזה כרגע - אני בטוחה שאת יכולה. גם אם מאד מאד קשה. נסי ליצור "מרבד" הפוך של - 'אני יכולה' ו'אני חזקה'. גם אם את לא מאמינה בזה כרגע, זה עובד ונותן כוח. וכמובן שבנוסף - תמשיכי לשתף ואולי לספר יותר(?) כדי שאודי יוכל יותר לעזור לך. ואולי גם יתר המשתתפות. היי חזקה.

תודה בנות(אני לא שרית). ה"מרבד" שנוצר הוא לא יצירתיות, אלא מציאות. ובמציאות אני מת חי! אני יכולה? לא אני כבר לא! אני חזקה? מזמן הכח היחיד שמניע אותי הוא, הרס עצמי! ואין לי כוחות יותר, פשוט אין!!! שנים שאני נלחמת רק על מנת לשרוד. שנים אני מדדה בשולי השוליים של מה שנקרא "חיים". מעולם לא הבנתי על איזה "חיים" אנשים מדברים. שאיפות חלומות להספיק וכו'. בזמן שכול יום, שנים. אני פוקחת עיניים ומנסה להבין איך לעזאזל שורדים את היום הזה. שלא נדבר על הלילות. ואני לא מוכנה עוד לכאוב בעוצמות מטורפות, לא מוכנה עוד לסבול, לא מוכנה עוד לנשום רק למען אחר. אין בי כוחות יותר אין בי כוחות יותר אין בי כוחות יותר!!! אז נכון, שאי אפשר לשנות את העבר. אבל העבר יותר מתמיד הופך הווה... והווה בלתי נסבל לא רוצה להשאר לראות שהוא גם העתיד. כי עתי אחר לא קיים בי. אין סיכוי בעולם שאשלים עם דברים ושלא יגידו לי, שזה רק צלקת שזה כואב פחות! כי זה לא!!!! ה"רק צלקת הזו" מדממת 24 שעות ביממה ש-נ-י-ם!!!!!!!!!!! אבל מישהו שם למעלה החליט שקטן עליי מבחן העבר זה לא מספיק לו? לי? אז עד לרגע זה אתה יודע טוב מכולם, שהייתי תלמידה למופת התמלאתי ומתמלאת בכול יום בזוהמה מחודשת שאתה מזמן לי! פה זה נגמר! נ-כ-ש-ל-ת-י. לא יכולה לעמוד יותר בכלום כשלו רגליי, אני באמת באמת באפיסת כוחות.לא רוצה אויר עוד לא רוצה לנשום וויתרתי לא מעוניינת לשרוד עוד ובטח לא לחיות! אם הייתי תיקון בעולמך בליבי אני יודעת שהוא הספיק לתקן עשרה אנשים! זה כואב שכואב . וטיפול? יש רק שאני מכורה אליה ולא מעניין אותי הטיפול. הניתוח לעולם לא יצליח והחולה כבר מזמן מזמן מת... היא חשובה לי מידי בשביל להכניס אותה למקום המזוהם הזה שנקרא אני. היא הדבר הכי נקי שיש לי. וכך היא תשאר במוחי.זו תהיה הפעם הראשונה שאקח איתי משהו אמיתי ונקי.היה אסור לי להיוולד פשוט אסור!!!!!!!!!!!!!!!

איך עשית את זה ??

שלום אודי, בתקופה האחרונה הדיכאון שוב משתלט, אפטיות ועצבנות גם יחד.. כבר מורגלת בזה מאוד ועדיין- אי אפשר להתרגל.. יש בי מחשבה בתקופה האחרונה, וכך גם בדיכאונות הקודמים, הרגשה- שבא לי ללכת לכביש ולעצור רכבים באופן אקראי ולהציע את עצמי. לא יודעת בתשלום או לא, זה לא באמת משנה.. אני יודעת שאני לא יעשה את זה, אין לי את המוטיבציה הדרושה- להתלבש, לצאת מהבית. ועדיין אני ממש מרגישה צורך לעשות את זה. לא יודעת מה אני שואלת, כרגיל, סתם משתפת.. (לא כתבתי פה מלא זמן, וממש קשה שדרור לא פה). אני אשמח לכל מחשבה שלך בנושא. חג שמח

עצוב שכבר לא מאמינה לה.. כבר בזמן שמבטיחה, לא מאמינה. היא לא שונה.. מאחרים. עצוב..

שלום רב, אני בת 26, לפני מס' שנים סבלתי מחרדה, כל הזמן חשבתי שאני חולה במשהו, היו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף וחשבתי שאני הולכת למות. אחרי תקופה מה זה עבר. היום אני שלושה חודשים אחרי לידה ובשבועיים האחרונים התופעה חזרה והפעם היא חמורה הרבה יותר ומחמירה בעיקר אחרי שקיעת החמה. יש לי כאבים ובחילות, עיקצוצים בידיים ואני מוצאת את עצמי בוכה כל הזמן. אני מפחדת מחושך במיוחד כשאני לבד בבית. זה מאוד מקשה על הטיפול בתינוקת וכמובן שזה משפיע גם ההתנהגות שלה. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב, וממה זה יכול לנבוע ? כמה זמן זה יכול להימשך ? והאם יש סיכוי שזה יחלוף ולא יחזור על עצמו ?

אודי יקר... האם אתה נוהג להתקשר למטופליך בחגים ובימי הולדת ולאחל חג שמח ויום הולדת שמח? נדמה לי שהמטפלת שלי קריר למטופליו ולא נחמד לי...

האם תוכל להסביר בקצרה את המושג acting out (קשור להרס עצמי?) מבינה שקשור להעברה ? ניסיונות אוטודידקטיים לא צלחו... תודה.

אודי שלום. אני זקוקה לעצתך. הייתי בטיפול חצי שנה. במהלך הטיפול התעוררו אצלי רגשות העברה עוצמתיים במיוחד כלפי המטפל שלי, חשקתי בו מינית ופינטזתי עליו בצורה אובססיבית, חלמתי עליו ורציתי אותו נורא.(לציין שאני בת 34, הוריי התגרשו כשהייתי בת 15 ואיני בקשר עם אבי). ההתאהבות במטפל היתה אמיתית בכל מובן - הוא באמת מצא חן בעיני ונמשכתי מאד מאד, עד שלשבת מולו היה ספק עונג ספק עינוי. הוא הפסיק את הטיפול כעבור חצי שנה, אמר שלא יכול לעזור לי. הפנה אותי למטפל אחר איתו סיימתי את הטיפול כי נראה לי לא רציני(מאחר לפגישות.. כעת אני בטיפול אצל מטפל מבוגר ומנוסה יותר. אני כבר חודש אצלו, בינתיים לא התעוררו כלפיו שום רגשות. הבעייה היא שאני עדיין משתוקקת למטפל הקודם. חולמת אותו, רוצה אותו, מתגעגעת. אני אוהבת אותו כפי שאני יודעת לאהוב. בכל העוצמה. ואני עדיין מצלצלת אליו. לאחרונה הוא איים שיתלונן במשטרה אם אמשיך להתקשר. סיימנו את הטיפול לפני שלושה חודשיפ וחצי, ועדיין אני חושבת עליו ומתגעגעת, משהו בי לא מבין שזה לעולם לא יקרה בינינו. דיברתי על כך עם המטפל החדש, אמרתי שלמרות שהמטפל הזה טען תמיד שלא נוצר בינינו קשר, אני מאד נקשרתי אליו, ואיך מתירים את הקשר אין לי מושג וקשה לי מאד מאד.אנא ספר לי מנסיונך, מה קורה לי? איך משתחררים מזה?למה זה קורה? בתודה, א. .

אני מישהי אחרת עם אותה בעיה רק שעדיין באותו טיפול עם המטפל בו אני מאוהבת. כמה שאלות ברשותך: 1)אם מטפל מתאהב במטופלת - האם יסיים את הטיפול? 2)האם לעיתים האהבה היא אכן אהבה אמיתית שפוגעת באיכות החיים מחוץ לטיפול ואז באמת עדיף להחליף מטפל? 3)מתי ההעברה אירוטית היא טיפולית ומתי היא חצתה גבולות? ובכלל מה שלומך? אני הוספתי לחמוקי כבר שני קילו:-(

אודי תודה על תגובתך. תהליך קשה ומסובך זה, טיפול פסיכולוגי. אני מקווה שאצליח לבסוף, וארפא. תודה (: א.

שלום רב לך ד"ר גליקסמן מזה שנים אני מאזינה לתכניתה של דנה הררי ברשת א' של קול ישראל בדרך כלל המרואיינים שלה הם ברמה מאד טובה והתכנים מענניינים הבוקר אתה הצלחת לרתק אותי לא רק בתוכן המקצועי שעליו דברת אלא ובמיוחד באופן הברור והמובן בו הסברת מושגים מקצועיים כמו טראומה וחרדה והתשובות שנתת למאזינים שפנו לאולפן ניכר מאד מדבריך כי אתה מקצוען היודע את עבודתו ונדמה לי גם אוהב אותה חן חן ג'ניה

גב' ג'ניה יקרה, תודה על תגובתך, ומחמאותיך, אכן למרות שאני עוסק בתחום שנים רבות אני עדיין אוהב מאד את שבחרתי לעשות. חג שמח בריאות ושמחה ד"ר יגאל גלקיסמן

שלום ד"ר אודי, רציתי לשאול לעצתך. אני בת 25, אחרי 3 שנים של טיפול אצת פסיכולוגית. הפסיכולוגית נסעה לתקופה ארוכה של שלושה חודשיים והשבוע היא חזרה ואמורה להיות לנו פגישה שנתקבעה מראש (לפני 3 חודשים). הקשר אליה מאוד מאוד חזק וקרוב, כל לילה אני בוכה מגעגועים והזדקקות ענקית, אבל.... אני מרגישה שכואב מידיי לחזור- כואב מידיי לדבר שוב על הדברים, כואב מיידי לספר לה מה עבר עליי שלא היתה כאן.

אודי שלום. אני חושבת שלא קראת טוב את דבריי!! כל מה שכתבת לי אני יודעת בעצמי. הרי אמרתי לך שהקשר שלנו חזק וטוב, ושהיא חסרה לי מאוד!!!אני יודעת שאני לא אדישה לקשר, ושהקשר שלנו חשוב לי מאוד!!!! מה שרציתי לשאולהוא- מה עושים שכואב מידיי ללכת!!!כואב מממש ממש "אני מרגישה שכואב מידיי לחזור- כואב מידיי לדבר שוב על הדברים, כואב מיידי לספר לה מה עבר עליי שלא היתה כאן" לפי תשובתך, אני מבינה שאתה שולך אותי לניתוח ללא הרדמה ולא התייחסת בכלל לזה שאני לא מסוגלת לעשות את זה לעצמי יותר... האם אתה היית הולך ברצון לניתוח ללא הרדמה, פעם אחר פעם???? לא היית חושב לעצמך פעם אחת, שאתה כבר לא יכול לסבול את הכאבים האלו יותר, ואולי צריך דווקא לוותר??? ועוד שאלה- לא הבנתי למי התכוונת שכתבת "מלוא הערכתי על יכולתך לחוש את חסרונה" מלוא הערכתך לפסיכולוגית שגרמה לי להרגיש ככה??? או מה????? ולמה זה ראוי בכלל להערכה- לא הבנתי. תודה

פשוט ראיתי שצירפת כאן באחת מתשובתך שיר של יונה וולך, אז גם אני רציתי לצרף שיר. ככה אני מרגישה..... http://www.youtube.com/watch?v=0ujstWNgmAA

שלום.. יש לי חבר כבר כמעט שנה ואני מאוד אוהבת אותו. הדבר שמפריע לי הוא שאני מתביישת להציג אותו למשפחה וזה ממש עושה לי רע. אני יודעת שמתישהו אני אצטרך לעשות את זה ולא יודעת איך להתמודד אני כל הזמן בחרדות. הבעיה היא שיש לו עודף משקל ובמראה החיצוני אני יודעת שזה לא מה שאמא שלי היתה מצפה,היא רוצה שאני אביא איזה בחור חתיך ומושלם הביתה במקום מישהו שיש לו כל מיני פגמים, למרות שיש לו אופי נהדר. והיא עשתה לי כבר טראומה בעבר עם חבר אחר שהיה לי. אבא שלי תמיד נגרר אחרי דעותיה..וגם אחי ואשתו מאוד ביקורתיים וומסתכלים מאוד על איך שהבנאדם נראה. מהחברים שלי מי שמכיר אותו חושב שהוא בנאדם מדהים ומוכשר, ואומרים שזה לא נראה טוב שאני לא מכירה אותו למשפחה שלי. אני לא יכולה להסביר לו מה מפריע לי, ואני חוששת שבשלב כלשהו הוא יבין שאני מתביישת להציג אותו למשפחה. מה לכל הרוחות עושים? אני לא רוצה לוותר עליו. יש דרך להתמודד עם העניין?

אכן בעיקר הפחד הוא שלי בלאכזב כי יש להם ציפיות מסויימות. יש אולי דרך להפגיש אותו עם המשפחה ככה שיהיה פחות מלחיץ ורשמי?

אודי, איך אפשר לדעת אם טיפול "עובד" נכון , זה משהו שמרגישים אותו?

הי אי טי, אוסיף גם את מחשבותיי לשאלה הנוגעת ללבי... נראה לי שאם מישהו שואל שאלה שכזו "איך יודעים אם טיפול עובד", סימן שיש בו גם קול שאומר שהטיפול תורם ומקדם (גם אם אותו קול אינו ידוע וגלוי). כך שעצם השאלה, (והתעוזה לשאול אותה) די מעידה על התשובה: כן, איכשהו במן תחושת בטן לא מזוהה אני מצליחה לזהות שיש בטיפול משהו ש"עובד", מבלי להבין עד הסוף. ת'אמת, אחלה שאלה. שווה לשאול אותה, ממש אותה בטיפול :-) ועוד משהו, אפילו אם מטופל מדבר בנחרצות רבה על "כשלון מוחלט של הטיפול" ועם זאת, מצליח (באומץ) לחזור לטיפול עם הרגשות החזקים הללו - אני עדיין יכולה להקשיב לקול שמאד מאמין ביכולתו של הטיפול. לא בטוחה שתמיד קל להגדיר או למצוא מילים לאשר מצפים מהטיפול, ועדיין, כנראה שיש שם איזה משהו מסתודד לו מתחת לפני השטח... יום נעים (mp)

שלום רב, אני סטודנטית לתואר ראשון שנה ראשונה באוניברסיטה. אני מרגישה מבולבלת מאוד ולא מוצאת את עצמי. המקצוע אותו אני לומדת מאוד מעניין אותי. אבל אני איכשהו כשמצליחה לפתור תרגיל אני עוזבת את השולחן ויוצאת מהחדר וכנ"ל אם אני לא מצליחה תרגיל. המקסימום שאני יכולה להישאר בחדר זה שעה. ואחרי השעה הזאת אני יוצאת מן חהדר וחוזרת רק בערב על מנת לישון. זה כאילו אני עושה הכל רק לא להתמודד עם המטלות הרבות הניתנות לי. עברתי אבחון ואין לי בעיית היפראקטיביות. מה גם שבתיכון וביסודי לא נתקלתי בתופעה הזאת. אני מרגישה לעיתים שאני עושה זאת בכוונה בכדי להתריס כנגד הציפיות הגבוהות שיש למשפחתי ממני. כדי להראות להם שהנה עכשיו אתם עומדים להתבדות שעכשיו תעמדו על טעותכם ותבינו שהבת שלכם לא כזו חכמה אחרי ככלות הכל. הבעיה שלי שאיני מבינה מדוע אני עושה זאת. למה שבן אדם נורמלי ירצה להכשיל את עצמו רק בשביל לעשות דווקא? אולי זה מרד גיל ההתבגרות שפשוט הגיע מאוחר מדי? אני בת 22 ומעולם לא המריתי את פי הוריי. אני מודעת לכך שאם אמשיך בהתנהגות הזו אני אעוף על טיל מן האוניברסיטה ואיני רוצה בכך. אני מאוד אוהבת ללמוד. תמיד אהבתי ללמוד. אני מרגישה דואליות. אני כן רוצה ללמוד וגם לא רוצה. קראתי כמה ספרים בפסיכולוגיה כדי לנסות אולי לאבחן את עצמי, וזה כנראה סוג של חרדת בחינות (שתמיד סבלתי ממנה). אבל אני יודעת שגם ההימנעות מלימודים מבחירה היא גם סוג של חרדה... חרדה מפני כישלון שאני עלולה להסב להוריי. והדבר הזה הוא כמו כדור שלג...וזה בסופו של דבר אכן הגשים את עצמו כי אני עד מתחילת השנה ועד עכשיו כן נכשלתי. מה גם שאם יום אחד אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים ולומדת יפה אני כאילו מרגישה שאני חייבת לחוזר לסורי ולהפסיק את הלמידה ואני עוזבת הכל... גם אם נהניתי עד אותה עת... זה כבר נעשה מתוך הרגל. ניסיתי יום אחד לנסות לחשוב: אוקיי ננסה לראות אם ננהג הפעם בדרך שונה מה תהיה התוצאה. כי את התוצאה של ההתנהגות הרגילה שלי אני כבר מכירה. ננסה לראות מה יקרה אם אני לא "אברח" ולשם שינוי אתנהג כמו שאני תמיד מבטיחה לעצמי להתנהג בתחילת כל יום. אבל איכשהו זה תמיד מתפקשש לי.. ואני מוותרת, בורחת וחוזרת לסורי כאמור. איך אפשר לגרום לעצמי להגמל מההתנהגות הזו? סטודנטית.

תודה רבה לך על תגובתך. האם תוכל לכתוב קצת יותר על תופעה של פחד מהצלחה? האמת כשאני חושבת על זה בד"כ כשקורים לי דברים טובים בתחומים אחרים אני נוטה לחבל בהם... כציווי התת מודע...

למה קשה לי לדחות סיפוקים???????? רק לי כל כך קשה לחכות???????????? רק אני מרגישה עזובה? מכורה?

איך נגמלים/ מפסיקים התמכרות לפורומים? מכורה לקריאה ולכתיבה מרגע שפוקחת את העיניים בבוקר לפני/אחרי העבודה (כן, עדיין עובדת...)

היי אודי, לא הצלחתי לשרשר לשם..אז רושמת כאן יש לי את הנטייה הזאת לחשוב ולהאמין במה שאני "בוחרת" למרות שיודעת שהסיכוי שזה נכון הוא כמעט אפסי, ומבינה שאני דואגת לחינם. אבל..לפעמים הדאגות עקשניות שההיגיון מיטשטש מולם. זה קורה אגב לא רק בפורום וזה ממש יכול לעשות את החיים קשים ומעצבנים בנוסף לזה שלא קל גם ככה.. מקווה שאתה מבין ,וסליחה אם פגעתי זאת לא היתה הכוונה חן

הי חן, עד שאודי היקר ישיב, רציתי לומר לך משהו בקשר לתחושות והמחשבות והחרדות שהעלית. חרדות מקשות ומייסרות כל-כך... תראי, היה ונניח "מישהו" מחרים אותך ולא מגיב אלייך בכוונת זדון (ואת יודעת ששמרת על המסגרת כמו כולם). זה לא נראה בעיניי שאת לא חשובה לו, אלא אומר דבר הפוך. את כן קשורה וקרובה אליו, ואפילו קשר הדוק שתופס מקום הכי מרכזי כי מושקעות בך הרבה אנרגיות, רק שאת חשובה באופן שלילי. זאת דווקא אינה אדישות ונתק, וזה לא ש"לא סופרים אותך", אלא זאת אומרת שיש קשר חזק, עם עוצמות מאד גבוהות כמו שאנחנו מכירים מרגשות שליליים (מתעלל-קורבן שכנראה מוכרים לך מההיסטוריה), אבל יש קשר. לעתים במצבים של חרדות חזקות (מסוג הנטישה), כשהקשר מאיים לכאורה להיעלם וזה בלתי נסבל, יש נטייה להחזיק את הקשר באופן קצת מעוות דרך הריגושים העוצמתיים השליליים, על הקצוות. כאילו עדיף לבחור בהכי רע על פני משהו שכאילו לא מרגישים ממנו בכלל. זה לכאורה נותן תחושה של קיום. הו, לריגושים השליליים - השמיים הם הגבול... זה, כמובן, הרסני... והמישהו הזה? המישהו הזה הוא יותר קול פנימי בך, שאת חוברת אליו ומנסה להתמזג איתו, להיות תלויה בו כל-כך... אני חושבת שאם בכל מקום מחוץ לטיפול (כולל גם את הפורום וגם את הסביבה האמיתית) את מבחינה בדברים מוכרים שמקפיצים אותך כך בעוצמות עם דחף חזק ביותר, ואפילו זעם, כדאי לעשות את מירב המאמצים ולהחזיר את הרגשות הללו בעיקר לחדר הטיפולי. יודעת שזה לא קל. אבל הכרחי. פשוט, בעיניי, כל מקום אחר לא תמיד יידע או יוכל "לאכול ולעכל את זה". ייתכן גם שכך תחבלי בקשרים הטובים שתוכלי לבנות. כי לפעמים, ובמיוחד כאשר זה חוזר על עצמו, מבלבל וקשה לשני לקבל את החרטה ורגשות האשמה והבושה הנלוות שאחרי. בנוסף, ולדעתי, אפילו חברינו הקרובים או מי שחוו דברים דומים ומוכרים, או אנשי המקצוע המבינים ללבנו ביותר (כדוגמת מנהלי פורום, שאינם המטפלים האישיים שלנו), קצת עומדים חסרי אונים וחסומים מבחינה זאת. כל תגובה, ואפילו החמימה והנוגעת ביותר, תוכל אולי להרגיע לזמן קצר (וזה יכול להיות נחמד ואין בהכרח רע בכך), אבל בגדול ולטווח ארוך, זה כשלעצמו לא ייתן לך יותר מידי. זו אינה הרגיעה, השקט והפיוס המיוחלים שדורשים עבודה מעמיקה, כזו שניתן להגיע אליה בטיפול. אני משערת שבוודאי לכולם אכפת, כל אחד על פי מידתו, אבל הטיפול יכול הרבה יותר ובזכותו יחול שינוי, וכך הרגשתך תשתפר. ואני יודעת שלפעמים לא קל להחזיק לבד... ותראי, אם קשה עד כדי בלתי אפשרי להכיל רגשות עוצמתיים לבד עד לשעה הטיפולית (או לקשר שבין לבין), חשבי על הרעיון לחלופה של בינתיים - במקום לחשוף רגשות עזים כלפי חוץ או רק להיהרס מבפנים, אפשר למשל לקחת דף ועט (או מקלדת ומחשב) ולרשום לך את הרגשות, אך להבטיח לעצמך שאחר-כך תיקחי אותם גם לשעה הטיפולית במועדה. זה סוג של ניתוב זעם פחות הרסני וגם יעיל כי יש איפה לעבד אותו. כמו-כן, לטיפול יש כושר הכלה (שגם הוא אמנם סופי) אבל גדול באופן משמעותי מאפשרויות מוכרות אחרות. כתבתי לך מתוך הנחה שאת נמצאת בטיפול, שמאד מאד חשוב כדי לעזור בנקודות הללו. יום נעים, (mp)

היי , אני נמצאת בטיפול אך לפעמים כמו שאמרת נכון זקוקה למקום מכיל בין לבין הפגישות ואני "מכורה" לפורום הזה..:) וכאן זה יכול לקרות שלא ישימו לב אליי . לא יודעת למה אני כזאת.לא יכולה לשאת את זה שלא שמים לב או שוכחים או מתעלמים ממני .זה ישר זורק אותי למקומות הכי נמוכים("אז אני לא חשובה,לא אכפת ממני וכו'.. וכמו שכתבת הצד השני לא תמיד יודע איך "לאכול" אותי. הרבה יותר קל לוותר עליי מאשר להסביר "לא התעלמתי ,לא שכחתי וכו.. זה אפילו מיותר לנסות ,הרי זה רק הבחירה שלי אם לרשום כאן או לא. כנראה שזה רעיון טוב הרעיון שהעלית שאני לא צריכה לרשום כאן(אם הבנתי אותך נכון) אני מאד אוהבת לקרוא אותך בדר"כ ושמחתי לקבל ממך תגובה :) תודה לך חג שמח חן

אודי, מסכימה איתך לגבי MP .. וכמו שהיא כתבה הטיפול הוא המקום הראוי להביא אליו את תחושות הנטישה שלפעמים אין להן באמת בסיס .. העליתי זאת גם מולך כאן כי די נעלבתי שההודעה שלי נשכחה אבל עכשיו אני מבינה שאולי היה מקום כן לשמור את תחושות האכזבה והעלבון לטיפול. העלתי זאת גם שם.. מסתבר שתחושות הנטישה קשורות לחוויות עבר שנשארו חקוקות אצלי והן משתחזרות עכשיו בכל מיני מקומות.כמו שקרה כאן, וקרה לא פעם גם בטיפול .המטפל שלי גם לא כ"כ הכיל את זה..מה שהביא לפיצוץ..ולעזיבת הטיפול ..ביוזמתי.. בסוף חזרתי גם ביוזמתי..היום יכולה לומר שעברנו את זה אבל עדיין בתוכי (והוא יודע...)קצת מאוכזבת ממנו..כי הוא לא נלחם עליי שאשאר בטיפול.. אולי מעבר לחוויות העבר המשתחזרות אני מעמידה במבחנים לראות אם ישארו איתי בכל מחיר? אני לפעמים מרגישה שאני נוראית..לא יודעת למה אני שואלת אותך את זה כאן..רק יודעת שמרגישה צורך לשפוך את שעל ליבי. אשמח לתשובתך. חן

היי אודי , רציתי לדעת מה אתה מרגיש כלפי מטופל שמנסה ליצור איתך קשר בין הפגישות באופן קבוע , האם אתה חושב שזה נכון לאפשר תקשורת טלפונים /SMS /מיילים בין לבין הפגישות או שאתה חושב שזה לא בסדר מצד המטופל ומנסה להסביר לו את זה ?

אצלי הרבה פעמים הדברים החשובים באמת נאמרים בדרך שאתה קורא לה בריחה , אבל אני חושבת שאם הם לא היו באים לידי ביטוי בין הפגישות הן לא היו באים לידי ביטוי בכלל אז מבחינתי זאת לא בריחה אלא דרך להסביר דברים שאני לא מצליחה בזמן המפגש .

ד"ר שלום.אני בן 50גרוש המקיים קשר עם אשה גרושה40 .עם הרבה אהבה מוצהרת ויחסים נפלאים.לא תלויים כלכלית אחד בשניה.הקשר נמשך קרוב לעשור. מדי פעם עולים כעסים מצידה שגורמים לה להפגין קרירות ולפעמים נתק תקשורתי למספר שבועות,עד שאני יוזם פניה והתפייסות.ולאחר מכן הכל חוזר לתיקנו וליחסי אהבה נפלאים ומספקים.ידוע על חרדת נטישה שחוותה בנעוריה. שאלתי, מדוע עלי תמיד ליזום התפייסות גם אם אין לי שום חלק בנתק התורני? והוא נובע מאיזו רגישות פנימת ועמוקה אצלה במכתבי אהבה אלי היא מצהירה שאני האהבה שלה והגבר שאליו היא נפתחת ונחשפת מה שלא קרה לה אף פעם בעבר.יכול להיות שזה אגו?או אקט התגוננות? למה עלי ליזום תמיד פיוס?ואיך שוברים את המעגל.תודה מראש על עצתך.

שלום רב האם ניתן להתגבר בכלל על נזק שנגרם כתוצאה מטיפול פסיכולוגי לפני שנים מספר שבו נעשה שימוש במיני אבחנות בצורה מעליבה שבהמשך הוביל למשבר נשפי קשה ביותר. מאז ועד היום למעשה יש קושי בלהתגבר על הפגיעות ובכל פעם שנראה כאילו יש פעילות מתחדשת אזי מתפרש מייד כסוג של נרקסיזם וכו' והפעילות מתבטלת תוך ביטול עצמי עד לכדי צימצום משווע שבהן כבר היכולות והמיומנויות אבדו. האם ניתן להתגבר על נזקים מעין אלו? ובאיזה טיפול? כי דינאמי לא נראה שעושה את העבודה. (יש גם הרבה ועדיין מאז חרדה מציפה). תודה

האם גישת ה-selef היא בעצם גישת יחסי אובייקט או שמא כוונתך לתאורית העצמי? או מדובר למעשה באותו הדבר? אני מבולבלת. תודה

האם הייתה סיבה לסנן אותי? הלואי והכאב הזה היה נעלם בדיוק כמו ההודעה. אבל לא!!! רק במציאות זה נשאר כואבבב בוער חונק!!! שייגמרררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בס"ד שלום רב, שאלתי היא, האם בין יתר התופעות המאפיינות חרדה ופאניקה- כלולה גם התופעה ממנה הנני סובל- תחושה קשה של חוסר אוויר החוזרת על עצמה מדי שנה ואורכת כחודשיים ימים ברצף? לא ניתן לתאר את הסבל, ורק סרוקסט מסייע לי. קראתי המון המון על חרדה, פאניקה ודיכאון- מעולם לא נתקלתי בעוד אדם החווה משך חודשיים רצוף תחושה קשה של חוסר אוויר. בניגוד למקרים בהם מדובר בהתקף פאניקה האורך דקות או שעות בלבד. האם מדובר בדיכאון עונתי??? אציין שמלבד תופעת חוסר האוויר, שום תופעה המופיעה בשאלון "הדיכאון" איני חווה, ומעולם גם לא חוויתי דיכאון במובן מנטאלי/נפשי, כגון עצב. יש חילוקי דעות באשר לתופעה ממנה הנני סובל- חרדה/פאניקה או דיכאון. האם ניתן למנוע את התחושה הקשה של חוסר האוויר באמצעים אחרים שאינם תרופתיים? היפנוזה וכד'. אשמח לשמוע על כך. תודה מקרב לב יניב.

בס"ד ראשית, תודה על התשובה. שנית, מאחר וכאמור מדובר בביטוי פיזי בלבד ולא נפשי, גם אני מאמין כי ניתן לטפל בתופעה באמצעים שאינם תרופתיים. אני רוצה להאמין בכך בעיקר לנוכח העובדה שבניגוד לשנים קודמות בהן טיפול של כחודש בסרוקסט היה פותר את הבעיה שלי, הרי שהפעם אני כבר למעלה משנה עם סרוקסט וניסיון להפסיקו עלה בתוהו. השימוש הממושך בו כמובן גורם לי להשמנה שרק מדכא אותי יותר. אם כן, שאלתי היא- האם ידוע לך באם קופ"ח מכבי, בה הנני חבר, מממנת/משתתפת בעלות טיפולים פסיכולוגיים לרבות טיפול בהיפנוזה, או שמדובר בטיפולים שעליי לעשות ולשלם עליהן באופן פרטי? מעבר לתשובה זו, אשמח אם תשאיר לי הודעה במייל הרשום לעיל, עם פרטים, עלויות, ודרכי התקשרות עמך. תודה, יניב.

שלום, אני זקוקה בדחיפות לאיזה שהיא עבודה לאוניברסיטה מישהו שבדק , חקר את הגישה האוסוציאטיבית משהו שהפוך מפיאז'ה / בלום ודומיו.... הרעיון של הגישה אמור להיות שילדים יכולים לקפוץ על שלב ... יכולים ללמוד קודם מתקדמים ואח"כ את המתחילים הייתכן? דרושה לי תשובה ממש מהירה תודה מראש ליאורה

שלום רב, אני עומדת ללדת בקרוב ויש מספר נושאים שממש מטרידים אותי: למרות שזה נשמע מזעזע ואני בכוונה נותנת דוגמאות קיצוניות תינוק שבוכה ולא מתייחסים אליו או שלא מחליפים לו חיתול יהיה יותר מחושל כתוצאה מכך? או שילמד להסתדר בכוחות עצמו זה לא יפריע לו בפעמים הבאו? מה הוא בעצם חישול.? האם תינוק זכר שתנתן לו המון אהבה יהיה רגיש ולא מחושל? האם חיזוקים חיובים לילד יגרמו לו לדרוש מעצמו פחות? שאלה זו עלתה לי בעקבות ראיון עם חיים יבין שטען שאימו לא הייתה מרוצה מהישגיו אף פעם ותמיד חש צורך להוכיח לה את עצמו מה שגרם לו להגיע להישגים גבוהים. היה לי ממש קשה לעלות דברים אלו ואשמח לתשובה מהירה אני מוטרדת מכך וחרדה.

כבר מזמן נעלמה הגישה של "לתת לו לבכות והוא כבר יתחשל"! - זו כמעט התעללות.

היא לא פינוקים. חשבי על עצמך, אם תרגישי אהובה על ידי בן זוגך, האם תחושי בטחון בעצמך או שתהפכי רגישה ופגיעה מדיי?? ואם הוא "יזניח" אותך מבחינה רגשית, יתעלם מצרכייך ולא יביע אהבה או איזשהו רגש חיבה אלייך, לא יגע בך, לא ילטף או יחבק - האם זה יחזק ו"יחשל" אותך??? אז תכפילי ותשלשי את מה שתרגישי וגם אז לא תגיעי לנזק שעלול להיגרם לתינוק עם יחס כזה. כי תינוק חסר אונים שאישיותו רק מתעצבת, שלא מקבל אהבה ולא יחס של מילוי צרכיו הבסיסיים - החלפת טיטול, התייחסות כשהוא בוכה (ואולי סובל מכאב שאינו יכול לבטא, דוגמא שכיחה - גזים ואפשריות סיבות אחרות), חיבוק, ליטוף (שהיו אף מחקרים שהוכיחו את השפעת הליטוף על התפתחות המוח!) - יש סיכוי שתינוק כזה יגדל להיות מוזנח פיזית ורגשית, לא קשוב לעצמו ולצרכיו, עם שנאה ודחיה עצמית , תחושה שורשית שהוא לא אהוב ולא רצוי ושמכביד על סביבתו, חסר בטחון עצמי ועם בעיות פסיכולוגיות קשות. נסי למצוא את שביל הביניים בין "פינוק יתר" (שלא בטוחה שיש כזה דבר כשמדובר בתינוק) לבין "חישול יתר). והקשיבי לאינטואיציות האימהיות שלך וזכרי שכל תינוק הוא שונה ולכל תינוק וילד יש צרכים אינדיבידואלים שונים.

הילד שואל:"אמא,מתי כבר יראה אותך שוב מחייכת?" אין לי תשובה.

התשובה נעוצה בשמך.

אם הפסיכולוגית נואשה, או התעייפה ממני, הרי לעולם היא לא תודה בזה אם אשאל אותה. האם צריכה לעשות לה "מבחנים" של רצון לסיים ולראות איך תגיב? הסימנים של ה"התעייפות" הם הסתכלות בשעון כבר בתחילת הפגישה, חוסר השתתפות בהבעות פנים ובדיבור (בהשוואה לעבר). מרגישה משעממת. אולי היא עוברת משהו אישי, אבל אולי זה קשור אליי!? וגם אם זה משהו אישי, זה קשור אליי... איזו אפקטיביות תהיה לפגישות אם בכלל?

אז עברתי איכשהו את ה"מכשול" השני, או יותר נכון - "הוא" עבר ואני שרדתי(?) ובאופק הקרוב ממתין לו השלישי והאחרון לעת הזאת (החג השני) וזה כל כך קשה למי שנכנס ל"עוצר" בכל חג ושבת -- מטעמי דת. כבר עולה פה שאלה של פיקוח נפש...

היי טימי, שומעת עכשיו בגלגל"צ את נעימת הרועה הבודד - עם חליל הפאן המקסים ונזכרת בך...(זוכרת שהמלצת לי עליה??) מתגעגעת ומקווה שאת בטוב.

היא באמת חסרה כאן בסדר שערך לנו אודי...

ותודה שאתה מאפשר שליחת הודעות אישיות. טימי יקרה, מקוה שתחזרי אלינו בהקדם. 'לו רק יכולתי להביא לך פתרונות כל מה שרק ניתן - היה כבר כאן מזמן' ואם את צריכה עזרה. את שכל כך רגילה לעזור, מותר גם לך להיעזר פה. אל תשכחי זאת. בכל מקרה , במה שתבחרי, אני איתך (ברשותך).

שלום ד"ר, אני פונה בשל בעיה שהתגלתה לאחרונה אצל אחותי ואנו אובדי עצות. מדובר בנערה בת 18 שלפני בערך שלושה שבועות החלה להתעורר באמצע הלילה בטענה כי היא סובלת מחולשה, מדופק לב מהיר ובטענה תמידית כי היא עומדת להתעלף. בכל פעם מחדש, פנינו לבי"ח אך לאחר סדרה של בדיקות במיון שחררו אותה.(באחת מן הפעמים היא אף פונתה באמבולנס מכיון ולא יכלה לעמוד). בפעם השלישית שהיא הגיעה לבי"ח היא אושפזה למספר ימים , בהם ערכו לה בדיקות מאד מקיפות בשל העובדה כי באחת מן הפעמים הא.ק.ג שלה לא היה כל כך תקין, אך לאחר שלא מצאו כלום, היא שוחררה לביתה. מאז היא שוכבת רוב היום במיטה, לא אוכלת וברוב המקרים אין לה אפילו כח לעמוד על הרגליים. באחת מן הפעמים ששוחחתי איתה, היא הודתה כי סובלת מחרדות ומפחדים כבר תקופה ארוכה , אך לא דיברה על כך עם אף אחד. האם עלינו לפנות לטיפול פסיכולוגי? והאם אלה אכן סימפטומים המעידים על סוג של דכאון? איננו יודעים מה לעשות....

שלום אודי, מה שלומך? אני לומדת האוניברסיטה הפתוחה ועשיתי אצלך קורס ב-"אישיות, תיאוריה ומחקר" אתה בטח לא זוכר כי יש לך מלא תלמידים. בטעות מצאתי את הפורום הזה, ובהזדמנות פשוט רציתי להגיד לך שמאוד נהנתי בשעורים והעברת את הקורס בצורה מאוד מעניינת, תודה לך.... רק דבק אחד, אני גם עובדת,לומדת ויש לי ילדה קטנה... איך אתה מספיק את הכל ביחד גם עבודה, גם קליניקה, גם אוניברסיטה, ילדים וגם פורום????... איך יש לך כח ומאיפה הזמן כי גם אני היתי רוצה להספיק כל כך הרבה ולא לצאת מדעתי :-)...

התלבטתי אם להוסיף את הקישור הזה לפורום, והאם בהודעה חדשה, או בהמשך לסדר למטה. סיפור חייו של הכותב (לא של אימו) דומה לסיפור חייה של אמי. חשבתי אולי זה יעזור למי שקורא את הדברים, לראות יותר אופטימיות, ושגם במקום הכי קשה עדיין יש בחירה ויכול להיות טוב. אל תתייאשו באמת. מקווה שזה יעזור. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3699071,00.html

שלום רב, האם התחום שבפורום זה נועד גם לבעיית קלסטרופוביה? אודה של שתובתכם.

איך אני יכולה לגלות אם אני סובלת מדיסטימיה? שנים אני מסתובבת עם בעיות דיכאון קשות. טופלתי כעבר בסרוקסט, שעזר רק קצת. כל הזמן יש לי מצבי רוח קודרים. תחושת אשמה לגבי כל דבר. חוסר כוח. עייפות כרונית נוראית. אני שונאת להיות בחברת בני אדם. בני אדם נראים לי כמו זאבים שרוצים לטרוף אותי. אני מתעצבנת מהר מאוד. אני בת 40, וכבר כמעט עשרים שנה אני בדיכאון הזה. מגיל 21-22, כשגילו לי אפילפסיה. יש לי בעיות בהפרעת אכילה. היה לי קרוהן, ורק בשנים האחרונות עליתי במשקל. סבלתי מתת משקל. לעולם לעולם אני לא אופטימית. תמיד מרגישה שרק דברים רעים קרו לי. מה עלי לעשות? למי לפנות? אשמח לדעת מי באיזור חיפה מטפל בדיסטמיה. לעת. תודה

מנהל הפורום אודי מטפל בצפון הארץ. לא זוכרת בדיוק באיזה אזור. שווה בירור.

שאני בתוך ניסוי (חברתי?) כאן וזה לא נעים

הי אודי מנסה לעשות קצת סדר בבלגאן שיש לי עכשיו בראש ובבפנוכו, אפשר לומר, ללא הצלחה יתרה. סליחה מראש על הדברים שייכתבו ללא סדר ובלי הקשרים. מחר אמורה להיות פגישה, רק שאני בכלל לא בטוחה שאלך. להיפך, אני די בטוחה שלא אלך (אלא אם כן יקרה איזשהו "נס" - ומי מאמין באלה בכלל?..) אני יודעת שאני במקום מאוד לא טוב (בלשון המעטה), וזה אמור דווקא להוות סיבה כן ללכת, אבל.. השנאה העצמית, התיעוב העצמי תופסים כרגע את כל כולי, ואני לא רואה איך אני יוצאת מזה, אני גם לא בטוחה כבר שאני רוצה. דברתי הערב עם הפסיכולוגית, ומשום מה השיחה איתה רק גרמה לי להיכנס עוד יותר למקום שלא רוצה ללכת מחר, מוצאת את עצמי מתחפרת בבור השחור, מתעטפת בשנאה העצמית מבלי להשאיר איזשהו פתח להתאווררות, או פתח שיכנס קצת אוויר שיאפשר לנשום. חונקת ונחנקת בתוך עצמי. רוצה לגמור עם הכל, רוצה להיגמר. לא רוצה "לאיים" במוות, פשוט רוצה למות. אני יודעת שבימים האחרונים הרבה מאוד דברים ערערו אותי והציפו. אבל האמת היא ששום דבר כבר לא ממש משנה לי. הסיבות למצב לא משנות. משנה לי ההרגשה שאוכלת אותי. משנה לי שאני יודעת ומרגישה שאני לא רוצה "להיות" כאן יותר. אני יודעת ומרגישה שאני רוצה למות. אני בוחרת במוות. הראש והנפש - כל כולי רוצה במוות. הראש רוצה שיפסיקו המחשבות. הנפש רוצה שיפסקו הרגשות וההרגשות. רוצה שהכל יפסק. רוצה שהכל יגמר. רוצה לנוח. כל כך רוצה לנוח - מכולם, אבל בעיקר מעצמי. סליחה אודי, על הבלגאן ועל הכל. אני לא הולכת להתאבד ברגע זה, אז אל תדאג. אלה רק מילים שנכתבות. סליחה על הכל

היי אודי אז.. לא.. לא הלכתי.. לא יכולתי.. לא הצלחתי.. לא רציתי.. אז היא התקשרה.. וכמה שלא רציתי לדבר איתה בכלל, היא משכה את השיחה יותר ויותר.. הדפתי אותה בכל דרך אפשרית.. לא רוצה שהיא תהיה שם לא רוצה שתבין. לא רציתי לשמוע אותה, לא רציתי שהיא תסביר לי מה קורה לי ואיתי. רציתי כל כך לריב איתה, שהיא תריב איתי. שתשנא אותי ותכעס עלי. בעיקר תשנא אותי. שלא תוכל לסבול אותי יותר שפשוט תוותר כבר. אמרתי לה שאני רוצה לריב איתה והיא אמרה שבסדר ושאלה על מה אני רוצה לריב. אבל אז זה כבר איבד כל ערך. אני שונאת כשהיא עושה את זה. כשהיא כל כך.. משהו. אני לא יודעת מה, אבל היא משהו. אני לא יודעת אודי, איך אפשר לנוח מעצמי בלי לחדול. אם מישהו אחר רוצה לנוח ממני זה הכי קל כי הוא פשוט יכול להתרחק ממני כמה שהוא רוצה וטוב לו ונכון לו. אבל איך אני יכולה להתרחק מעצמי? איך אני יכולה לקחת חופש מעצמי? אני לא יכולה אודי. לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח את עצמך. ככה זה, לא? ככה זה. אני לא יודעת איך אני היום. לא יותר טוב מאתמול, זה אני כן יודעת. כל הזמן חושבת על אותו יום שבו רציתי או ניסיתי ללכת מהעולם הזה. אותו יום שבו פספסתי משהו והיא הצליחה "לתפוס" אותי רגע לפני. זה כל הזמן רץ לי בראש. אני שונאת אותי על הפספוס שהיה. שונאת את עצמי בכלל ובפרט. אני לא יכולה להתמודד עם עצמי. אני לא יכולה להתמודד עם כלום. סליחה.

כתבתי הודעת המשך (כבר בתחתית העמוד) בתשובה לשאלתך. תודה.

אתה צודק שחיפוש וייאוש נראים סותרים זה את זה. אבל חושבת שיש כמה דרגות לייאוש ואני אולי אחת לפני הסוף. עודני מחפשת, אבל מרגישה אבודה. תועה. ועל סף איבוד תקווה. בכל פעם צריכה להתאבל על עוד משהו שהלך וכבר לא יחזור או על משהו שבכלל לא יקרה (גם אם טרם קרה, כי פספסתי את ההזדמנות) בגלגול הזה... איך מוצאים את הישועה מבפנים? כשה"בפנים" כל כך פצוע ופגוע (((בסמינר לחוזרים בתשובה???)))

היי אודי, זהו עכשיו חזרתי.נגמר הבלאגן..ואפשר להוריד מסיכות :)דווקא הסדר היה בסדר,נסבל איכשהו.לא הספקתי למצמץ וכבר נגמר.כבר חוזרים לשגרה. ושוב מרגישה חסרת כוחות..חשבתי שארגיש הקלה "אחרי"..אבל עדיין כואב .שוב המלחמה הזאת.כבר לא זוכרת מתי עברתי יום בלי מלחמות.בלי לשרוד בכוח. כלפי חוץ אני מתמודדת יופי.אבל בפנים הכאב אותו כאב. כבר שנים... ואין..לא רואה דרך לצאת מהמעגל הזה... לגבי אתמול, ההודעה שהתפספסה,זה ממש בסדר..זה קורה..אני מרגישה צורך להתנצל על ההערה שלי,אחרי הכל תודה שאתה כאן בשבילי(בעצם בשביל כולם)ככה שאין לי מה לבוא בטענות. המון תודה על המילים שלך,שהרבה פעמים נותנות לי קצת אוויר לנשימה.. חן אבל הרגש באותו מקום בדיוק

היי שוב אודי, לא חושבת ש"במקרה" לא ענית..כי אני לא מאמינה "במקרה" . כי למה דווקא להודעה שלי? זה אף פעם לא קרה עם משתתפות אחרות כי הן חשובות לך מכדי שתשכח אותן. ההתנצלות עדיין בתוקף,אני לא באה בטענות כי זכותך לא לרצות לענות לי. חן

שלום, רציתי לחשוף בעיה [יותר נכון, מצב] שאני מוצאת את עצמי בו לאחרונה, במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרג אדם שהכרתי- לא הכרתי אותו טוב אבל היינו באותו מעגל שייכות [בוגרי אותה תנועה] הייתי בהלוויה שלו כמובן, שהייתה חוויה לא פשוטה בכלל. מאז קורה לי גם שאני לא מסוגלת יותר לראות סרטים/הצגות וכו' בהם מישהו נהרג או מת [לא רק במלחמה, בכלל..] אני פורצת בבכי ישר, בנוסף לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על אנשים[לאו דווקא אם הם חיילים, כל אחד.] ופתאום אני מדמיינת את המוות שלהם ואיך אני עומדת בהלוויה שלהם וישר נהייה לי מועקה או בכי. חשבתי להניח את העניין בצד אבל לאחרונה זה מתחיל ממש להטריד אותי, אשמח לקבל תגובה או עצה. תודה רבה וחג שמח.

קודם כל תודה וסליחה על העיכוב בתגובתי, אני בהחלט מרגישה שההגיון שלי יכול להגיד שהוא מעכל את המוות ומבין את החלק שלו בתוך החיים שלנו. וכאילו ההגיון הזה נוטש אותי פעמים רבות במשך היום, בהחלט חשבתי לשקול שיחות עם איש מקצוע, עד לפני שנה וחצי הייתי אצל איש מקצוע לטיפול בהתקפי חרדה, האם ללכת לסוג כזה טיפול? ואם תוכל רק להסביר בקצרה מה הכיוון בפסיכולוגיה האקסיטנציאליסטית. שיהיה ערב טוב, וסוף שבוע נעים.

מה עושים שהכול בסדר וכל כך רע מבפנים , סתם ככה בלי להצליח להבין את הסיבה ...וזה לא רוצה להפסיק ..כבר המון זמן , והטיפול רק גורם ליותר בלאגן בראש..

למה הטיפול גורם ליותר בלאגן .. אז ככה כי אני מרגישה לא בסדר עם עצמי שאני חושבת שאולי הטיפול לא עוזר , כי הרבה פעמים המפגש איתה מעלה לי מיליון דברים לראש ואני לא מסוגלת להגיד אותם כי הם נשמעים לי לא מספיק חשובים ואז אני נשארת תקועה עם כל המחשבות האלה והאי שקט לא יודעת אם זה עוזר לי או מזיק לי ורק המחשבה על זה גורמת לי להרגיש רע כי אני יודעת שהיא רוצה בטובתי , וסתם אני לא מבינה אם סה"כ הכול מסביב בסדר ואני בטיפול למה אני כל כך סובלת ...

בכל פעם שמישהוא מנתק קשר איתי אני חווה חרדת נטישה רצינית שקשה לי לתפקד .איני יודעת איך להתגבר עליה. החיים ניראים ממש אפורים וחסרי צבע פתאום, אני יכולה לאבד סבלנות בקלות ואין לי כוחות או חשק לדברים. את האמת אני לא צריכה את אלה שעוזבים אותי. אני יכולה להיות בסבבה בלעדיהם ..אם אני חושבת על זה באופן שכלי נטו. אבל רגשית ,אני מרגישה שעולמי חרב עליי. סוף עולם.כאילו איני יכולה לחיות בלעדיהם.כאב של דיכאון- גם מהעזיבה שלהם וגם מהלבד שלי שהתחושה הרגשית היא כאילו לא יודעת איך אוכל להיות בו. אני מרגישה כמו ילדה שעזבו אותה.. אני רוצה להתגבר על חרדת הנטישה. היא מחבלת לי בחיים . אני נכנסת לדיכי ולחרדה כשאני קולטת שאין לי אף אחד. אני רוצה להיות מסוגלת וחזקה להיות לבד. אני רוצה להיות עצמאית רגשית.

אתה צודק בקונפליקט.זו גם הייתה המשאלה שלי כשהייתי בטיפול.רציתי להפסיק להיות נזקקת. כשיש לי מצוקה אני כן פונה לאחרים , אבל הצורך שלי בהם הרבה פעמים גדול מדי.נראה לי שאני אטצ'מנט אמביוולנטי. הסתיים לי קשר לאחרונה בשל פערים-בגיל עם בן הזוג, וגם מרחק גאוגרפי. לא יצאתי פגועה מהקשר אך הקשר עורר בי הרבה געגועים לבחור וכשקלטתי שאני לבד ואין משהו ש"יחליף" את הבחור נכנסתי לחרדה שהביאה לכאב בטן וגם פעילות מעיים. ניסיתי להירגע ושמתי לב שכעבור דקה-שתיים פתאום כאבי הבטן נרגעו. התחושה בעבר הייתה בדידות גדולה כשאילו אני לבד בעולם.לאחר שנים של טיפולים אני יכולה לשים לב שאני לא באמת לבד ושיש חברות או חברים שאני יכולה להתקשר בזמן מצוקה ולהתנחם(כמו שעשיתי אתמול)אבל לקח זמן רב עד שסיגלתי לעצמי לשים לב במודע, בזמן אמת, לכך שאני לא באמת לבד בזמן מצוקה.אני מודעת לכך שסביר להניח שהמקור של זה עמוק בילדות ואני מעוניינת להפסיק את זה כי המודל הפרימיטיבי הזה של ההתקשרות כבר לא מתאים להיום ולא עוזר לי. התגובה בדרך כלל לבדידות היא דכדוך, חוסר חשק לדברים, סבלנות קצרה, רצון להסתגר בעצמי, לפעמים גם חולשה ומיחושים גופניים. בדרך כלל נכנסת ישר לאינרציה רציונלית והתנתקות רגשית מהמצב הרגשי המסויים הזה כי התנהגות כזו לא מתאימה לחיים שלי היום אבל הפעם תפסתי אותה בזמן. הכאב הזה נורא. היום אני יודעת שאין מה להיות חרדה כ"כ , אבל התחושות עדיין ממשיכות- לא מתאימות למצב.וכן ההתנהגות עם הבחור-שכ"כ קשה לנתק מגע ואני לפחות "רק" שלחתי לו מייל במקום להתקשר או לסמס או לבוא(כי הוא גר 2 דקות ממני וגם זה קשה-כי לא קשה להיצמד ואז קשה לי להימנע מהתנהגות לא לעניין ..צריך להתאפק ולעמוד בזה) . אז מה עושים?> או שאני יודעת בעצם הכי טוב אבל פשוט לא סומכת על עצמי? אני יודעת היום שאני לא באמת זקוקה- אז למה התחושות האלה עדיין?

מרחק גיאוגרפי התכוונתי שעברתי דירה לעיר אחרת ורחוקה ובסדרך כלל הוא כאן ואני שם, אך הפעם חזרתי להורים לחג והוא כ"כ קרוב אלי...ויש רגשות אליו מעבר לבעיות של פרידה...

הי שיר בחרתי להגיב פה למעלה, ולפתוח דף חדש (; אני חושבת שלא הבנת אותי נכון. אני בטוחה שגם אם לא הייתה כוונה מצד מי שכתבה את ההודעה, הייתה פגיעה, ולפעמים כשהפגיעה מכוונת, היא גם באשמת מישהו. הכוונה שלי הייתה, היא שהרבה פעמים שוכחים, שגם אם מישהו פוגע, לנו יש יכולת לבחור מה לעשות עם הפגיעה הזו, כי תכלס, להאשים ( לפחות במקרה הזה ), לא יתן הרבה...אנשים פה לקחו את זה למקום שהם לא מסוגלים לכתוב בפורום/לדבר עם המטפלים שלהם וכו. ההיפך, שירי היקרה, מה שאני רוצה להגיד, וקצת למדתי גם על עצמי בזמן האחרון, הוא לא מי אשם או לא, אלא על כוח, ועל זה - שלך,יש כוח להתמודד עם הדברים שנאמרו פה. אני בטוחה שמי שכתבה את זה מתחרטת ( ולא הייתי כותבת את הדברים, אם לא הייתי רואה חרטה מצד הכותבת, או מתוך מחשבה שזה היה במזיד). הדברים כבר נאמרו. בין אם נרצה ובין אם לא אפשר לחשוב רק קדימה, מה עושים אם זה ( אנחנו, אלה שבצד הנפגע, כי אנחנו אלו שחשובים, כרגע לא ממש מעניין אותי מהפוגע ) כי את חשובה. יש משפט יפה על סליחה: הלב הוא כמו גן. ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה. אלו פרחים תבחר לגדל בו? .בודהה. שיהיה לך חג שליו שמח ופורח ובעיקר שליו.. שלך אופיר

היי קודם כל, כנראה היה רעיון טוב לפתוח דף חדש.. שנית.. יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון.. יש לי שריטה עמוקה (בין שאר השריטות שחרוטות בי).. כשפוגעים ומדברים על פגיעה, זה זורק אותי למקומות מאוד קשים.. קשה לי כשאנשים מבטלים את הרגשת הפגיעות שלפעמים יכולה להציף ברמות מטורפות. אני חושבת.. אולי זה בגלל שאני עדיין מלאת אשמה עצמית על הפגיעות בי. אולי זה בגלל שאני תמיד לוקחת אחריות על כל דבר שפוגע בי. ואולי רציתי שפעם אחת מישהו שפגע בי (ברמה כזו או אחרת) יקח על עצמו את האחריות ויעשה את "המעשה הנכון".. מעבר לזה? יכול להיות מאוד שלא היה בי כח להתמודד עם מה שעלה כאן.. לא היה בי את הכח להתמודד עם המחשבה שאולי זאת אני. ויותר מכך, לא היה בי את הכח להתמודד עם הרגשת הפגיעה.. אני יודעת שברמת העיקרון את צודקת.. אני יודעת שמי שנפגעה צריכה לקחת אחריות על החיים שלה - על מה שקורה לה אחרי הפגיעה, מה היא עושה עם זה ואיך היא ממשיכה את החיים משם.. אבל את יודעת מה אופיר?.. יכול להיות שאני עדיין לא שם.. נכון שאני בטיפול (כבר יותר מחמש שנים) ואני מנסה, אבל אני עדיין לא במקום הזה.. (שכנראה - בטוח - מעיד על מקום בריא יותר מאיפה שאני נמצאת היום). אז רק אגיד ש.. בכל זאת יש הבדל.. בין לקחת אחריות על הפגיעה שנעשתה, לבין לקחת אחריות על מה לעשות עם הפגיעה שקרתה באשמת מישהו אחר.. ושם כנראה פספסתי אותך.. את מה שהתכוונת לאמר.. אז סליחה.. באמת.. ו.. תודה.. שכתבת.. שהסברת.. ואמנם קצת באיחור.. אבל.. חג שמח לך אופיר, ולכולם.. עד כמה שניתן... שיר

הי שיר והערה אחרונה קטנה - האחריות שאנחנו צריכים לקחת היא לא על הפגיעה, אלא על החיים שלנו. גם נפגעות תקיפה מינית, עם כל הקושי, צריכות לעשות את זה בסופו של דבר, וגם כל אחד אחר שעובר משבר בחיים. עובדה, תראי כמה בנות יש פה שעברו תקיפה מינית ודברים יותר גרועים, ( אני לא צריכה לספר לך ), ובכל זאת הולכות ומוצאות לעצמן טיפול, אנשים תומכים - זו הדרך היחידה להתגבר על הפגיעה, לשמור על המקום שלך והחיים שלך, ולא לתת לפוגע לעשות את מה שהוא התכוון לעשות - להרוס. דווקא בגלל שזו לא אשמתך או אשמת אף אחד אחר. אז למה שהחיים שלך ולא של הפוגע יהרסו? יסתובבו סביב הכאב? אולי דווקא בגלל שאנחנו מחכים לתיקון, נשארים פגועים כדי שמי שפגע יבוא ויהפוך את הדברים בחזרה לאיך שהם היו - שלמים.. וואו, כנראה ההודעה שלך נדעה בי במקומות מאוד עמוקים, אני מוצאת את עצמי חושבת על זה ועוד ועוד דברים עולים ( לא מפתיע, גם לי קשה להשתחרר מהמקום הפגוע, כי שם הוא עוד נמצא, ה x-מטפל שלי..ואם אמשיך הלאה, הוא יעלם. ): )... לילה טוב אופיר

שלום, כותבת רק על מנת לאוורר את התחושות הקשות. לא תוכל לסייע, כי כל אחד והגורל שלו והשקפתו על החיים. חזרתי עתה מסיבוב עם הכלב, בו הצצתי כמו הומלסית רעבה לחלונותיהן של משפחות חוגגות. בת 43, רווקה, ללא קשר זוגי, ללא ילדים, ללא חברים (רק חברה אחת, שכמובן מבלה את החג עם משפחתה), עם הורים מבוגרים ואח נשוי ללא ילדים, שאינו טורח לחגוג עימנו את החג. בשנה האחרונה מנסה לשנות את השקפתי הדכאונית על החיים, ולא להתמקד ב"אין" שהוא כבד מנשוא, אולם תחושת זיוף ה"יש" קשה גם היא ובעצם זוהי התכחשות לסבל על מנת להמעיטו. אני מטופלת תרופתית ושיחתית אבל כמובן שאין בזה תועלת למול נסיבות הקיום (אשר אמנם יכלו להיות ואכן יהיו גרועות יותר בעתיד) ורציתי לשאול אותך ואחרים איך להתמודד עם תחושת הריקנות וחוסר הטעם?

מכתבך נגע ללב. העלה בי קושיות משלי: האם את לבד "מציצה למשפחות חוגגות", מבחירה? אם היית מוזמנת האם היית מגיעה או בוחרת בלבד? או שאת מרגישה כ"כ "אין", שלא חיפשת פתרון? כל מה שממעיט סבל, גם אם הוא סוג של זיוף עבורך/עבורינו, הוא מבורך. הרי בזה עניננו בעולם הזה -להמעיט את הסבל. את תחושת הריקנות וחוסר הטעם, הייתי מיעצת לך למלא בתחילה מתוך "זיוף". לחפש עיסוקים שימלאו את ליבך , ולו במעט. לעסוק ביצירה כלשהי, להתנדב, לתת מיכולותייך וכוחותייך לאחרים.לחפש בקדחנות את הטעם עבורך ולאמץ אותו לחייך. ככה גם מכירים אנשים , ברמה כזאת או אחרת, וגם מתמלאים מבפנים. מנסיון. נסיבות החיים בעתיד הן בידייך בלבד. מה שתעשי איתם ומה שתגידי עליהם, כך יהיו. ועכשיו תסתכלי שוב על מה שכתבת עליהן בסוגריים... בברכה, הגר

רוצה רק לנסות להציע רעיונות להפיג תחושות ריקנות וחוסר טעם... לפני כן חושבת שכן חשוב שאת מנסה להתמקד יותר ביש או פחות באין - שאלה של מינוח, אבל כל הכבוד שאת עושה זאת כי זה הבסיס לכל. - גם כדי למנוע את התחושות שלעיל. מבינה אותך לגבי תחושת הזיוף של היש . אבל אולי יעזור לך לדעת שכולנו עושים זאת בזמן זה או אחר בחיינו. גם מי שמוקף באנשים יכול להרגיש לבד ולזייף הנאה "תוך כדי" או "אחרי". לייפות את המציאות מול עצמו ומול אחרים. ויש הרבה נשואים/נשואות לא מאושרים. שלא תביני לא נכון שאני מעודדת "זיופים". אבל מכיוון שמצבי די דומה לשלך, אני חושבת שמבינה למה את מתכוונת... ובעצם לא משנה מה יש לך - אלא איך את מסתכלת על זה. ברור שחשוב שאת ממשיכה לטפל בעצמך , שם אין מקום ל"זיופים" וחשוב להתמודד עם כל מה שאת מרגישה באמת. ועכשיו כשמגיעה לזה שוב, קשה לי . קשה לי להתיימר לומר מה מפיג תחושת ריקנות וחוסר טעם. יכולה רק לומר מה עוזר לי . בעיקר המניעה. וזה - להיות עסוקה במשהו. (קריאה, שיחה עם חברה, מוסיקה,טיול, כתיבה פה בפורום..) וכל מה שעושה לך טוב. וגם..אם יש לי הזדמנות לעזור למישהו (קשיש, שכן , קרוב משפחה וכו') זה גם עוזר לי להרגיש חיונית וחשובה בעולם.. סליחה שיצא כזה ארוך (כנראה מתוך תחושת הזדהות..) בהצלחה!

אודי שלום, קראתי עכשיו את מדורו של יאיר לפיד בעיתון והוא כותב שתחושת האושר לגביו היא להיות שייך. מה עושים כשאינך שייך לאיש וחלק מהאומללות קשור בכך? הרי זוהי תמצית תחושת ההומלסיות, העובדה שאינך שייך לשום מסגרת, ואתה נאלץ לזייף כל הזמן את התחושות העמוקות שלך כי קשה ועצוב אבל זה לא מעניין אף אחד. איך עלי ל"הסתכל" על המצב? לומר לעצמי "איזה כיף, אני חופשייה ולאיש לא אכפת ממני"?

הי וערב טוב, את יודעת, בעיקר הרגשתי שאת מדברת על תחושת הקנאה העוצמתית. טוב, בטח לא חידשתי יותר מידי. וקנאה - בעקרון וכמו שאומרים היא רגש לגיטימי, אבל, כשלוקחים אותה למקום של הרס, ועוד הרס גדול כמו של הומלסיות אז קנאה כזאת היא דבר רע. אין לי תשובות, וכנראה שהתשובות המתאימות לך אצלך בלבד... אבל אני, מטופלת, ועשיתי כבר כברת דרך, מאמינה שבעזרת טיפול (ולא קצר) ניתן למצוא מעט תשובות ואפשר למתן משמעותית את ההרסנות של הקנאה. אפשר להשיג יותר שליטה. נראה לי שניתן לשים לב לכך, שחלקם של ההומלסים הקונקרטיים, שהתגלגלו למצב זה עקב חסרים נפשיים בעיקר ושהתממשו לאין חיצוני, (ככל הנראה גם מכוחה של אותה קנאה הרסנית ומאיינת) נמשכים משיכה עזה ביותר, אובססיבית אולי אפשר לומר, ובוחרים להימצא כמעט בכוח ליד מקומות שבהם יש. הם משתמשים באלמנטים החסרים, תוך ניסיון נואש להעצים, להקצין ולהדגיש שבעתיים ולראווה את מה שחסר להם. לדעתי, יש כאן כוונה להפוך את האין למושלם (מה שבלתי אפשרי, כמובן, במציאות החיים), וגם סוג של ניסיון לכאורה לגרום לסובבים אותם לחוש אשמה באשר לסבלם וכך לקבל פיצוי ועוד. אז בעקרון יש להם נטייה להיצמד למשהו טוב ובנוי ולשים לידו סימן מינוס גדול. ותראי, מאד לא פשוט. אבל אפשר לנסות להקל ולצאת מזה. הדרך שאני מכירה שעובדת היא התמדה בטיפול מכאיב, שכנראה עושה משהו גם מעבר ללהבין את המקור. זו דרך שמצריכה גם ויתורים משמעותיים (ביניהם גם על האמת האולטימטיבית והפחות מתפשרת); שינויי ציפיות; לקיחת אחריות (כגון: פחות "להאשים" את כל הסביבה בסבלנו); ואז, אז גם חל השינוי בתפיסה, והתחושה שמדובר בזיוף משתנה. אני חושבת... ואם כתבת בפורום, סימן שיש בך חלק שמאמין ומבקש וכמהה ומגיע לו. שבת נעימה (mp)

אם יש לך תשובה להודעת ההמשך , אשמח לדעת מהי.. תודה על מה שכבר ענית ועל מה שתענה(?)

תודה על תשובתך להודעת ההמשך שלי למטה.. מקווה שאצליח לא 'להצטנע' גם מול המטפלת שלי שאיתה כבר מיציתי את הכעס שלא נותנת לי מספיק והיא לא ממש הכילה ונפגעה בחזרה. נשארתי עם הדילמה (ועם החרדות) - איך אדע כיצד לווסת את הצורך שלי בעזרה, מבלי להכביד על השני? סליחה ששוב שואלת... (ואני רק רציתי לומר תודה..). מכבידה?

היי אודי פספסת את ההודעה שלי למטה, אני רגילה כבר שלא רואים אותי זה לא חדש. חג שמח. ולשרית, תודה לך,אולי אכתוב לך יותר מאוחר ,כרגע בלי מילים.. חג שמח גם לך יקרה

אהלן אודי היקר, רעיון סוף הדרך :-) ... דווקא הפנטזיה שלי היא שאולי הייתי צריכה פעם אחת בחיים כן לשתות קצת יותר מידי ולהרשות לעצמי לאבד שליטה ככה... לא במטורף, אבל קצת. ככה בחברה שיש בה מישהו אחר שיכול לשמור, לנהוג... כן, כן, על משמעויות המילים ברבדים השונים... ומה הייתי בוחרת? המממ... הייתי בוחרת לשבת בשקט ולהרגיש. עצב, געגוע, ליטוף, קירבה, אבלו?ת... ממש ככה. אין על הגשם. ועדיין, עדיין הגשם בוכה במקומי... אבל תקשיב - זה בסדר שגם הכלב שלי יהיה מוזמן? :-) יש מצב? הכלב יקר מפז, לא נובח לא נושך, ידידותי וחברותי פלאים, מוקיר תודה אין קץ. יש לו חיוך רחב ועל אף שעיניו טרוטות קמעה, הן עדיין מלאות אור. במורכבותו, הוא מייצג (גם) את החלקים המעניקים, הדואגים, הנאמנים, הנבונים, המקשיבים. את הקשר האמיץ... אז... בינתיים את שאר המילים והסיפורים ארזתי לי בשק קטן ואשמור בסבלנות ע-ד שנחזור להיפגש בשיחות. חג אביב שמח לכולם, ובתקווה לניצול חלונות ופתחים של הזדמנויות מצמיחות, (mp)

האם הכסא שלידך תפוס? אפשר? אשב שם בשקט לידך.. אלטף בהחבא את הכלב המחייך.. אקווה בסתר שירשה לעצמו לנוח קצת עליי.. להניח את ראשו על ירכי ולהתבונן מסביב בעיניו הטרוטות והחכמות. יש משהו כל כך מרגיע ומשרה ביטחון בנוכחות כלבית חמה כזו.. אקשיב לעצמי ולקולות השולחן שמסביב.. תקשיבי גם את לעצמך, ואולי-אולי פה ושם נפנה אחת לשנייה ונחליף מבטים וחיוכים שקטים. יש משהו רגוע בהאזנה הפסיבית הזו.. ממלאת מחשבות וצבעים, אכניס אותך בחיק משפחתי, אם תסכימי.. קצת רעשנים לפעמים, אבל אפשר לשקוע קצת בהמולת הקולות ולהרגיש ביחד גם כששותקים וחולמים בהקיץ. ביחד מיוחד, של משפחה. האם תסכימי שאעטוף אותך בהמולת קולות מוכרים? האם תסכימי שאשב לידך? אותי פסח תמיד מדהים מחדש... כל שנה אותו דבר. ודווקא החזרה הזאת על המילים, על הבדיחות המוכרות מהשנה שעברה (ומזו שלפניה), דווקא משהו ב"שוב אותו דבר בדיוק" מכניס בי איזה רוגע. לא דרוכה בפסח... כבר יודעת מה הולך להיות ורק שמחה שוב לפגוש את הפנים והקולות הקבועים של ילדותי ובגרותי. חג של חיוכים מרוחקים וחולמים וחג של חיוכים קרובים וננגעים... הלוואי שגם לך (ולכן) יהיה נעים בחג, לילך

הא! אני יודעת מה אביא! אביא.... ז מ ב? ו ר ה מי ישן, מי אכל יותר מידי - נא להתעורר ! עכשיו כ ו ל ם - התעמלות בוקר אפ אפ אפ אפ על הרגליים. הרם ידיים. לנשום. לנשוף. מי בכפיפות בטן? מי קופץ בחבל? מי בריצת 10,000? מי בסקווטים? הצחקתי אותנו, הא? יאללה, איפה השוקולד... אוף... בדרכי עכשיו לרופא... חזרה לי איזו בעיה ממש לא משהו... :-( אבל שיהיה בוקר אור לכולם

כמי שממש לא מחבבת את החג הזה, נושאת זכרונות מרים שקשורים בו, כמי שלא מאמינה בכך שהיא הולכת לסוע יותר ממאה קילומטר כדי להסב עם משפחה (נעימה ונחמדה אמנם אבל לא בקונוטציה הזו..), וכמי שלא יכולה להפרד מבקבוק הבירה היומי, ולעיתים הדו יומי, אני בוחרת להביא לליל הסדר של הפורום ארגז בירות, אולי כמה ארגזים. טובורג וגינס ולף בראון למה לא?. אני יודעת שזה לא יתאים לכולם וזה ירחיק את שומרי הכשרות מהשולחן, אבל תדמיינו ערב כזה. בירות אולי קצת נישנושים ואפילו ההגדה הופכת להיות מרתקת. אודי יש לך את זה. המשחקים שלך מגרים לי כל פעם את קצות האצבעות. ואולי כבר נביא ברז בירה. בואו לא נהיה חזירים. ברז בירה גולדסטאר. מה רע?

אודי, אני מתנדבת לערוך את המפיות שעל השולחן פה בפורום.. לסדר אותן בקיפולים מיוחדים לקראת החג.. שיהיה נעים וחגיגי ..! ו..עכשיו כשהשולחן יפה ונאה ואני רגועה בהקשר (כי אני חולת ניקיון ואסטטיות :)) אספר כי.. אני רק רוצה שיעבור הסדר אצלנו בבית בשלום. שהאלכוהול שאשתה יהיה פעם הבאה לשמחה ולא להדחקה או כדרך התמודדות מהסוג הלא נכון.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להצליח להתמודד.. אני רוצה להשאר חזקה. לא לפול ולא להתמוטט. אני רוצה שקט אבל אולי קצת מסוג אחר.. אני לא ברורה.. אבל אני משתפת.. ואתם חשובים לי.. אז שיהיה חג חרות. חג ששמו יהיה לא רק 'שם' אלא גם תמונת מצב.. (((((((((((((((..יש לך כח נילי.. את יודעת.. hang in there.. ))))))))))))))))) תודה שאתם פה.. חג שמיח לכולנו.. מכל הלב, ~נילי~

סיפור יציאת מצרים ממני... כדי להיות איתכם גם בלי מילים. http://www.youtube.com/watch?v=CRl5ApPcvjc

הי לכולן לא היה מזיק לי להביא חלק מהאוכל שהיה על השולחן לפה.. אולי ככה לא הייתי אוכלת כל כך הרבה ( הצלחתי לזוז רק עד למחשב, וזהו )וגם כדי להתחלק עם כולכם באוכל של סבתא. שהוא האוכל הכי! הייתי מביאה אוכל יווני, קורקוטופיטה ורלה-טופיטה, והרבה טופיטה ( פשטידה ). והייתי רוצה להביא גם חום, ואור ושלווה לכאן. ולעשות מהן פשטידה: אורחוםשלווטופיטה..תנסו להגיד את זה מהר, ותדמיינו פשטידה כזו. כשרה לפסח לחלוטין.וגם לימים אחרים... בנות יקרות: שרית, חן, שיר, נילי, לילך, טימי, גילי, רויטל, MP, ממ..כולן כולן, חג שמח של התחדשות ופריחה. ואודי היקר תודה שאתה דואג, שגם לנו פה, יהיה מקום סביב השולחן. אין כמוך אופיר

הי אופיר מכירה משחקי פוקר... אז אני לוקחת את האוכל היווני שלך (סליחה, של סבתא) ומוסיפה תאילנד, ערסלים וקוקוס (אח"כ נוכל לחגוג גם את יציאת תאילנד) מקווה שאת נשארת במשחק (-: אורחוםשלווטופיטה אורחוםשלווטופיטה שיהיה לך ולכולם חג שמח! מלא באורחוםשלווטופיטה (ממש סופרקאליפראג'ליסטיקאקספיאלידוושס) להתראות גילי

שלום לכולן, ושלום לאודי (ותודה על ההזמנה!!). סליחה על האיחור. האמת שהחלטתי להצטרף עכשיו לסדר הפסח הזה, רק בשביל החוויה המתקנת. לאחר שבועות(!) שבהם שיגעו אותי (המשפחה שלי והמשפחה של בן הזוג), אז לקראת ליל הסדר, באמת שהכנתי את עצמי עם המון חשיבה חיובית, שהולך להיות טוב, ושהכל זה סתם שטויות. באמת. ובסוף... איך שהגעתי מייד חשבתי שאני מתעלפת. היה סיוט. בכלל חשבתי שלא נקיים את ליל הסדר, זה פשוט היה נראה שזהו נגמרו החיים. בסוף בסוף התיישבנו, רק שאני הייתי עסוקה בלהסדיר לעצמי את הנשימה. עצוב. חבל. היה ממש גרוע. ממש נורא. אווירת חג? ממש לא! אני חושבת שאחרי יותר משעה לקח לי להירגע ולנסות להשתלב. אולי בסוף זה טיפה טיפה היה נחמד, אבל ממש לא יותר. אני עדיין בהלם, ועדיין עצובה. אז מה נשתנה הלילה הזה? בהתחלה חשבתי שהלילה הזה אסור לבכות (בגלל נוכחות האנשים). הרי אני אתמול בכיתי המון המון, וכל הזמן אמרתי לעצמי שטוב שזה קורה לי עכשיו כי העיקר לא לבכות בליל הסדר (וכמה שהתאפקתי לא לבכות שם בייחוד אחרי מה שקרה שם... פשוט התקנתי מנעול בגוף שלי). אבל בעצם עכשיו הלילה ממשיך, ואני לבדי, אז בטח שמותר לבכות. שום דבר לא השתנה הלילה הזה. שמחה בשביל כולן פה. שיהיה המשך חג שמייח לכולן, וגם לך אודי. תודה על ההקשבה. אולי הלילה לא היה "סדר", אבל לפחות שיסתיים בלילה טוב... רק רוצה שקט.

ויצא מהבית... anybody home?

ומי אליהו הנביא של הסדר של הפורום?

שלושת המנהלים הקודמים שעלו בסערה השמיימה? - - - - - - - או שמא אלה גמדי הפורום? - - - - - - - או (טוב, את זה כבר נעזוב...) שבת שלום ומבורך

היי.. אודי , מה שלומך ? החג מתקרב והחששות .. של מה יהיה סביב החג הזה מבחינת קרבה עם המשפחה מתחיל שוב להתערער בי.. מקווה שאוכל להתנתק? .. או להיות פחות מחוברת לרגשות הקשים , כאלה שמתעוררים עם הרצון לקרבה מהבית.. בכז, עברתי להגיד לך קודם כל תודה אישית על הנוכחות המיטיבה ועל האכפתיות בתשובות כאן אליי ולכל אחד ואחד, נעים לקרוא אותך, ולדעת שאתה פה. אני מניחה שלגמרי הצלחת ליצור למרות.. הקשיים בהתחלה מקום מפגש מקבל שמעורר התפעלות בתמיכה ואהבה ממך ומאחרים .., אז גם אם יש ניסיונות של אחרים לערער מידי פעם. אני מקווה שנזכור שהמקום חזק ..ובטוח כשיש מי ששומר עליו. אז אודי יקר לך ולכולן- לקבועות שכאן ..נילי, חנה - N, אופירי, שיר, מיקה , אשת, לילך, טימי,רויטל, ולאורחים שמבקרים.. חג פסח כשר ושמח!!! מאחלת התפתחות אינסופית ומימוש של העצמי. יציאה ל"חירות חיצונית" דרך החירות הפנימית כזו שתהא עטופה באהבה ובשמחה המונים של בריאות ואושר פנימי. מכל הלב, שרית

'המונים'.. :) אני אוהבת שריתוש.. חג אביב שמח ופורח גם לך :) ~נילי~

לא הספקתי קודם. גם הייתי ב"במתח שלפני" אבל תודה שהזכרת את שמי ועוד כ"קבועה" באיחולי חגשמח. חושבת שעכשיו מאחלים מועדים לשמחה? בכל אופן מאחלת לך הרבה שמחה ויציאה מעבדות (כל השלילי) לחירות (כל החיובי) וכל מה שאת מאחלת לעצמך שיתגשם - לטובה.

מכל הלב.