פורום פסיכולוגיה קלינית

אשמח אם תתייחס: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#805520_805240 תודה

אודי, שלחתי את ההודעה בצהרים. אם היא כבר הועלתה אין צורך להעלותה שוב, כמובן. מדוע הותרת את שתי הודעותיה של לילך מיותמות אתמול? אני מבינה שהשעה הייתה מאד מאוחרת, אבל כאב לי לראות שדווקא אותה שכחת/לא הספקת/לא הבחנת, דווקא משום שהדבר קרה לא מזמן עם הודעה אחרת שלה...

הי אודי, "אללי" גרם לי לחייך וזה כבר לא מעט היום.. (את שלך עשית, אודי, אתה יכול ללכת לישון ;-) רק רציתי לכתוב שאני כותבת בשמי. לא כל כך בא לי להיות לילך כל הזמן, אבל אני בשמי בנתיים. המון "לילך" יש בהודעה שלך.. קצת קשה.. זה איכשהו תמיד נחווה לי מאוד חודרני. באמת לא יודעת למה. אולי הייתי צריכה לבחור שם ממש (ממש) ארוך ואז לא היה לך כוח לרשום אותו ;-) בפעם אחרת.. אני רוצה בכל זאת לומר תודה לone ... זה באמת קרה כמה פעמים, אבל זה בסדר. אתמול גם מאוד הבנתי. היה מאוחר מאוד-מאוד והשאלה לא כל כך התאימה ללפנות בוקר. אבל אני חייבת לומר שבימים לא מוצלחים כל כך, כמו השבוע, שאני לא ממש מצליחה לעשות לי בית בתוך עצמי (אם לאזכר הודעות אחרות), אז תשומת הלב שלך *כל כך* מחממת את הלב שאם אתרכז בזה קצת יותר, בטח אבכה.. תודה :-) ל.

לא הייתי כאן הרבה זמן, לא כתבתי כמו שהייתי רוצה .. רציתי .. אבל משו בי העדיף לשתוק את הכאב .. הכל מסובך בי . מוזר .. לא הצלחתי להכנס על המייל הראשוני שנתתי כאן .. לכן נכנסתי לכן עם אחד אחר . אתה מצליח לראות מעבר למסך? חוצמזה .. אני מרגישה כעס עצום בתוכי .. כזה שהופף את הלבד לגדול בתוכי .. כזה שמשתלט והופך בי לגוש של כאב נוראי. יכולת העשיה שלי הופכת לקפואה כשששוב הרגעים הנוראים עולים. נזכרת איך הוא היה טוב ואחכ רע. איך הוא היה מלא הפתעות, חייכן .. ואחכ .. פוגע . הוא היה מה ? אבא ?גבר? בןזוג? או סתם אפסססססס שקרן ועלוב?... מה הוא היה עבורי אודי? זוכרת איך הוא היה רך ואחכ הפך לנוקשה. איך היה מתקרב .. בשקט בשקט ומחייך ואחכ .. מעיף מכה ומתרחק. ועכשיו אני מנסה למיין לספריות שונות בתוכי .. .. האם זה בכלל היה ? האם זו מציאות או רק דימיון אחד גדול? האם זה קרה ?.. או בכלל לא? והכאב עולה בי מהבטן ישר ללב, וזה בלתי נסבל.. רוצה.. שתגיד משו אודי.. אל תשתוק את הכאב הזה .. איתי כאן.. תגיד לי משו.. כדי שזה יקל ויעבור..כדי שהלבד הזה יהיה נסבל יותר. רוצה לחיות כמו שרית נורמלית , כמו זו שיועדתי להולד ולהיות. לא רוצה להיות סוג ב' של עצמי .. לא ללאלא!!!!!!!!!! והיום זה 13בדיוק שנים לאונס שעברתי ברחוב , וזה עדין צורב בתוכי , התאריך הזה , כמו יום זכרון .. קבוע פעם בשנה לנערה שהייתי בי ואבדה. והיום אני ככ "חוגגת" את היום הזה.. וזה מתערבב לי יחד עם זכרונות הילדות בבית.. אני חוגגת את הכאב העצום, את הבושה הנוראית והאשמה הגדולה .. חוגגת את השקרים שלי לכל העולם ..על היום שלמחרת שכאילו ורק נחבלתי ..במשחק.. חוגגת את כניסתי המבוהלת הביתה ..לבית ריק .. לאמבטיה שלא תשכח . חוגגת את הבכי הראשון זה שהיה גם אחרון .. חוגגת וחוגגת וחוגגת... אךךך כמה שאני חוגגת.. ואבא הוא הפרטנר השני לחגיגה ..הבאה .. אוףףףףף . דייי. כואב לי אודי . ולא בא לי להסביר עוד מה.לא בא לי לכתוב בצורה מגעילה כזו על עצמי . זה סתם כיסוי. אני מגעילה .מגעילה . מגעילה. אין מה לומר - יודעת .. אז..רק תהייה פה. רק תהייה. שרית.

רק רציתי (אם אפשר..) להגיד שאת יכולה להיות גאה בעצמך. עשית דרך לא קלה ועודך עושה ומצליחה. יש לך כזאת יכולת נתינה לאחרים, תתני גם לעצמך וקודם כל לעצמך(!) בדיוק כפי שהיית נותנת למי שהיתה עומדת במקומך. איתך,מיקה.

משום מה כנראה ההודעה שכתבתי לך התמוססה איפשהו בדרך. תודה חברה על מה שכתבת. תודה שאת פה .. נותנת עוד קצת כח. חיבוק מהלב .. מיקה יקרה . חיבוק גדול. שרית

אני לא רוצה!!! - את כן רוצה!!! זה דוחה אותי!!!- אל תסתכלי!!! זה כואב!!!!- אם לא תתנגדי זה לא יכאב!!!! זה כואב וזה כואב בלב!!!!-אם היה לך שכל היית נהנת!!!! לא נהנת וגם לא רוצה!!!! לא רוצה להרגיש!!!! רוצה להעלם!!! את רוצה!! להנות זאת בחירה!!! לא אני לא רוצה לא רוצה לא רוצה!!! רוצה או לא זה לא שאלה זאת עובדה!!! אבל אבל אבל אף אחת לא רוצה לה.... בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע להקיא אותי אלוהים להקיא!!! אני מזוהמת כל כך כלכך מזוהמתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לעולם!!! אפילו לא בחולום, הייתי עונה כך בדיאלוג פנימי!!! זהו דיאלוג חיצוני, חולני וסוטה!!!!!!!!!!!

ידעתי שזה יקרה הוא התקשר והמשכתי לדבר פתאום הוא שואל אותי את לא שואלת מה שלומי את לא רוצה לדעת?? ושאלתי מחוסר מוצא וגם כי כן רציתי לשמוע מה שלומו עם כול הכאב שלי ואז הוא סיפר לי מה עובר עליו וכמה קשיים יש לו לאחרונה משום מה רק כשאני עוזבת הוא פתאום משתף יותר אומר מתייעץ וכול כך כואב לי אני בוכה אבל עדיין לא רוצה להיות שם זה תמיד ההבטחות האלו והרצון להשתנות הוא משנה 5 אחוז והשאר אותו הדבר מה אני עושה איך מתמודדים כמה קושי

מאז שחזרתי הבייתה אני פשוט משתגעת אמא שלי לוקחת לי דברים צמידים תיקים וכו...וזה מרגיש לי "חדירה"לפרטיות ולרכוש שלי וזה די מעצבן אותי כול דבר שאני קונה או לובשת היא רוצה ואז אני מתעצבנת עליה והיא נפגעת ואני מרגישה ריגשי מצפון שפגעתי בה וכו... אני לא יכולה לסבול את אבא שלי זה כבר נושא בפני עצמו אין לי כוח לראות אותו בקיצור המצב לא להיט בפרט שאין לי אופצייה לעבור נהבית עכשיו בשל מצב כלכלי מה שלא תורם לי לתחושת האבל וההתגברות על חברי לשעבר שאני מנסה להתגבר פשוט בא לי לצעוק הצילווווווווווווווווו הלוואי שכול זה ייגמר

היי.לגבי הענין עם אמא שלך אני מציע שאולי תנסי פשוט לדבר איתה על זה אולי היא לא יודעת שזה מפריע לך כל כך,אבל תדברי איתה בשקט ובנעימות לא בעצבים וכך היא לא תיפגע לך יהיה רגשי מצפון וגם לא תרגישי חדירה לפרטיות.בנוגע לאבא שלך אולי תנסי לברר עם עצמך למה אין לך כוח לראות אותו ולהמשיך עם זה...

לאודי היי,תראה אני מוצא עצמי במשך כל יום מייפה את הדברים והעובדות עלי ומשקר כדי שהכל יהיה יפה יותר.אין לי מושג למה אני עושה זאת ולמה אני חוזר על כך שוב ושוב בלי הרף.אני אומר לעצמי שאני אפסיק עם זה,אבל זה חוזר חלילה ,אני לא יודע למה זה קורה ודבר שני איך אני עוצר את זה ? תודה רבה שאול

משהו שאני עושה לרוב האנשים גם אלו שאיני מכיר ומדבר בטלפון עימם. אני עושה את זאת בגלל הסיבה שזה נעשה לייפות דברים. זה מאוד מפריע תכונה כזו \התנהגות מסוג זה. אודה לתגובתך.

בזבזתי היום שעה של טיפול סתם...רק בדקה האחרונה סיפרתי לו שלא עובר יום בלי מחשבות אובדניות.דיברנו על זה בקצרה... ואני נשארתי לבד עם המלחמה הזאת על החיים.

הי אודי רציתי לדעת האם באופן החדש שהפורום מתנהל עם ההרשמה והכל, אתה יכול לדעת מי מחברי הפורום מחוברים בכל עת? האם אתה יכול לדעת כמה אנשים נכנסים לכאן ולא כותבים? תודה יעל

הי אודי, אני מתנצלת. זאת הולכת להיות הודעה מדכאת. או לפחות מדכאת אותי. ממש אין כוח וחשק למרוח כאן מילים, אבל זה מתגלגל החוצה (ממש איך שיר נולד..), ואיתן גם ציניות קצת רעה ומבטלת כלפי עצמי. אז בין גלגול עיניים לתקרה אחד לשני (כלפי עצמי), אני ארשה לעצמי לומר שהיום אני מרגישה שככה זה הולך להיות תמיד. אין לי משהו מיוחד להגיד. הרבה אנשים כאן מרגישים דומה לי, וגם זה מדכא. אני מתחילה לדבר על עצמי בלשון עבר.. "לא הצלחתי" במקום "אני לא מצליחה". בהווה. לא הצלחתי לבנות לעצמי חיים. לא הצלחתי ללמוד לדחוף את עצמי להשתלב בין אנשים. אני נשארת עד מאוחר בעבודה כי ממילא אין לי משהו טוב לעשות ביית ואין לי מספיק כוחות ואומץ למצוא לעצמי תעסוקה נחמדה לכאורה בשעות הפנאי. כי בשביל מה כשאתה בסוף נשאר לבד. מתחיל לכאוב לי הלב כשאני רואה חברים ישנים מתחתנים ומביאים ילדים. התרגלתי לשמוח אבל לאחרונה כואב לי הלב עליי. אני מעכלת לאט לאט שאם כל השנים יכולתי לומר שזה לא מעניין אותי, כשהייתי קטנה, או שזה יבוא כשזה יבוא, כשהייתי צעירה יותר, אז עכשיו אין לי מה להגיד. העולם סביבי זז ואני סתם. בא לי קצת להתנתק מהמשפחה שלי (אבל אני קשורה מדיי ולא יכולה). להתנתק כדי לא להעציב ולצער, שעם כל כך הרבה פוטנציאל זה לא הצליח. אני מרגישה בושה גדולה שעם 7 שנות לימוד אקדמיות אני בקושי מצליחה לפרנס את עצמי. בקושי. אין לי כיוון ואין לי סיבה, ואני לפעים מרגישה שאם זה ימשיך ככה, אני אכלא את עצמי בבית ואחכה לשום דבר בבית. רק מהבושה. לפעמים קשה לי להסתובב ברחוב. אם רק היה לי כיוון... בבקשה תזכיר לי שטיפול עוזר לדברים כאלה, כי כרגע אני מרגישה שאני אוהבת אותה מספיק כדי שהיא תהיה תחליף לחיים. וזה לא טוב... קשר טיפולי טוב הוא מנבא חזק להצלחת הטיפול- את זה קראתי גם פה וזה משמח כי הקשר באמת טוב מאוד. אבל הוא מנבא- לא ערובה לשום דבר.. ומה זה בכלל "הצלחת הטיפול"?.. נראה לי שאני באה פשוט כי היא נחמדה והיא מחבבת אותי. אודי יש ימים שאני מרגישה שאני כשלון ושכדאי שאתרחק מאוהביי כדי לא לצער אותם. זהו. אין לי כוח לקרוא שוב את מה שכתבתי.. אשאיר את התענוג המפוקפק הזה לך. שוב גלגלתי עיניים על עצמי בביטול. לא אוהבת הודעות כאלה. מספיק. ל. היום, נגיד, הייתי בשמחה קוראת לעצמי משהו אחר בשם המחבר. אפילו סתם "ל." קטן מוצנע..

היי לילך.אני חושב שאת חייבת למצוא איזשהו תחביב בו תכירי גם חברים חדשים ואז תוכלי גם להתנתק קצת מהמשפחה כפי שאת רוצה.אולי אפילו תכירי בן זוג(למרות שזו לא צריכה להיות המטרה לדעתי).את צריכה לצאת מהבית אפילו סתם ללכת לבית קפה כדי לראות אנשים ולהיות בחברתם ולהראות לעצמך שאין שום בעיה בלהיות בחוץ.אולי ללכת לחדר כושר יעזור לך להעלות קצת את הביטחון העצמי(אני יודע שלי אישית חדר כושר מאוד העלה את הביטחון העצמי שלי אבל אני גבר אז אולי זה קצת שונה).אל תחפשי חברים באובססיביות אבל תתקשרי עם אנשים.למשל אם תלכי לסדנה כלשהיא אז דברי עם שותפיך לסדנה ותנסי לא להיות מכונסת בעצמך יותר מדי.תזכרי שכלם בני אדם בדיוק כמוך ואין ממה להתבייש מהם. מקווה שעזרתי

תודה אודי, אהבתי את התגובה שלך, היא מעניינת..(וגם רגישה - תודה..) ארוץ לקרוא איך לאקאן מגדיר "התענגות".. זו שאלה טובה. אני לא יודעת אם זו בחירה (מודעת או לא מודעת)... כנראה שכן. או לפחות במידה מסוימת. אני קצת נזכרת במה שאמרה פעם שלי יחימוביץ', כשהחליטה לעזוב את עולם התקשורת-עיתונאות לטובת מפלגת העבודה. היא אמרה שיש החלטות שמאוד יכול להיות שיהיה טעות לקבל, אבל הן טעות שהיא לא יכולה להימנע מלעשות. יש דברים שהם כל כך חלק ממך, שהם כמעט בלתי נמנעים.. זו אולי בחירה אבל אני לא יודעת לבד להחליט או לעשות אחרת. ואז המילה "בחירה" קצת מתפרקת אולי ממימד האחריות שתמיד מקושר אליה. אני אפילו לא בטוחה שמדובר במעשים ולא במחשבות. אני לא לגמרי מדשדשת במקום. לא בכל התחומים בכל אופן. אבל משהו בי מאפס לי אותי. מאפס את הדרייב, מאפס את העניין שלי בדברים, מאפס את היכולת שלי ללכת על משהו לאורך זמן או באמונה מספקת. מאפס את הבטחון העצמי שלי. עליות וירידות. לא יותר מדיי שעות חלפו מלאקאן, שהייתה הודעה מחוייכת למדיי, לככה-ככה, שהייתה כל דבר פרט למחוייכת. לא יודעת.. התכוונתי לכתוב מעט ושוב יצא לי הרבה.. אנסה לשמור את השאלות שלך לאישה הצעירה שדואגת לי.. מרוב מילים טובות עליה והתרגשות, הכל בסוף נשאר לי בפנים :-) (כמה אני שמחה וסומכת עליה :-) יום שלישי נעים מחר, ותודה.. לילך

לילך זה בסדר אם אשאל מה שלומך ? נגעה ללליבי ההודעה שלך. ציינת שהתרגלת לשמוח. איך עשית את זה ? לי זה לא כל כך הולך.. פעם הייתי מלאת שמחת חיים,האנרגיה והשמחה ממש התפרצו.. כבר כמה שנים טובות שזה לא קיים. לא מצליחה. אני אישית, התייאשתי מלנסות להצליח.. (לא ממליצה לך ..) לא הצלחתי לסיים אפילו חצי תואר,לא הצלחתי להגיע להישגים בעבודה,אני עוסקת בניהול אבל מרגישה מתוסכלת,לא טוב לי,לא רוצה את זה אבל אין לי ברירה,לא מרגישה שיכולה לשנות ולהצליח בשום תחום. אני שמנה ודי דוחה,לא מצליחה להזיז את עצמי,להחליט ולבצע. אולי עדיין לא הצלחת להשתמש בלימודים כדי לקדם את עצמך, אבל הצלחת לסיים 7 שנים ! זה ממש לא טריוויאלי ואני חושבת שזה מוכיח על יכולות וכישורים. אפשר לשאול מה למדת? אני מאוד מסכימה עם אודי, שלא תתרחקי מאוהבייך. התמיכה מאנשים שאת אוהבת בנוסף לטפול כפי שאת מתארת,זה מתכון טוב להתגבר על הקשיים, לטפס כלפי מעלה, ולא כלפי מטה. מאוד קל לרדת במדרגות, ככל שיורדים יותר,קשה יותר לטפס חזרה למעלה... ולכן צריך להיות בחברת אנשים שעוזרים לך לא להמשיך ולרדת,אלא מנסים לעזור לך לטפס. כאחת שהתרחקה מהמשפחה והחברים בתקופה מסוימת, אני יכולה להגיד לך שזה ממש לא קל. היחידה שהיתה איתי זו המטפלת שלי.עד היום. היא עזרה לי לחזור לחיים. אני מדמה את הקשר עם המטפלת לקשר שיש לתינוק עם אימו. האם היא הכל בשבילו. כל החיים שלו מסתובבים סביב האם.כך גם אני עם המטפלת. רוב הילדים מצליחים בסוף להיפרד מהאם ולמלא את החיים בעצמם.(אפשר להסיק גם על הילדים הבוגרים יותר?) בשמחות :-) דפנה

הי דפנה, תודה שכתבת...תמיד מחמם את הלב קצת שמישהו לוקח את הזמן להתחבר למישהו אחר, ואפילו לנסות לפרוט את נקודות המפגש למילים. רק חבל שזה סביב הודעה כזאת, של קושי לעשות לנו בית.. אני חושבת הרבה לאחרונה על כל הדברים האלה שאת כותבת.. על המקומות האלה שלא חשוב מה- תמיד נחזור להיתקע בהם. וגם כשיש תקופות שנראה לנו שדווקא התקדמנו, אז לפעמים, כל כמה זמן, וילון מוסט ונראה שאנחנו בסך הכל גרסא משודרגת, אבל אותה גברת בלבוש אדרת. וכמה זו תגלית מכאיבה... למרות שאני לא מכירה אותך, היה לי עצוב לקרוא את איך שתיארת את עצמך "שמנה ודוחה".. יש ימים ותקופות שגם אני מרגישה שונה, בולטת לרעה, מחפשת רמזים ללעג ודחייה בעיני הסובבים אותי.. אני מקווה שגם אצלך זו תקופה שבה את חווה את זה חזק יותר. מקווה שיש גם תקופות אחרות, שבהן את מחבבת את מה שאת רואה במראה.. שהחיוך שלך מוצא חן בעינייך, שההבעה שלך בעיניים נראית לך נחמדה. שאת נראית לך נחמדה. את יודעת, אמא שלי תמיד הייתה מתביישת לצאת מהבית, לעשות הליכות, ללכת לים או לקולנוע, כי היא שמנה מדיי.. וכמה תמיד היא הייתה מופתעת לגלות ששמנות ממנה, מכוערות ממנה, טפשות ממנה מסתובבות ברחוב חסרות דאגה :-) ... מבטאות את עצמן בכל מיני אופנים, בשירה, בריקוד, באוכל, בציור.. כל אחת ועולמה. לא נותנות לשופט הפנימי המחמיר למנוע מהן להתנסות במה שעושה להן טוב. כן, את צודקת.. קל להגיד קשה יותר לעשות.. אבל צריך לתת לזה צ'אנס. אני קצת כועסת על עצמי בימים האחרונים. כועסת וגם לא יודעת איך עושים אחרת, אבל כועסת. כועסת זה דווקא טוב לפעמים.. כי מתי אני אפקח כבר עיניים ואעכל שאלה החיים *שלי*. שאם אני רוצה בית, במובן הרגשי, ואין לי מזל מספיק גדול כדי שהדברים יתגלגלו לכיווני בלי שאאלץ להאבק עליהם, אז אם אשב על המסוע הגדול שמזיז את הזמן קדימה ואחכה שהגלגל יסתובב, אז יכול להיות שאחכה עד שיהיה כבר מאוחר מדיי. וזה כל כך לא הוגן שדווקא בדברים שיותר קשה לי להזיז את עצמי וליזום, דווקא שם חיי תקועים ואין לי מזל. שדווקא שם אני צריכה להיות יותר אקטיבית. פשוט לא הוגן. אבל כל כמה זמן מישהו מבחוץ נותן לי סטירה לפנים ואני רואה שזה ממש לא יכול להמשיך כמו שזה. שאם לא טוב לי איפה שאני נמצאת, וזה כבר הרבה זמן כך, אז אין סיבה לשבת ולחכות שזה יעבור. אולי זה יעבור, אבל אולי לא... ובנתיים לא טוב לי. תמיד אני שוכחת מחדש שיש עוד כמה אפשרויות חוץ מלהוריד את הראש, ואולי אחת מהן תהיה קצת פחות רעה מעכשיו... "קיום של תולעת" זה לא משהו שצריך להשלים איתו וזה עוול גדול לעצמנו לעשות כאילו התרגלנו לחיות גם כך. את יודעת, תואר זה חשוב ונחמד, אבל יש כל כך הרבה דרכים אחרות להצליח. גם במה שאת עושה, אבל גם להצליח להרגיש שאת מוצלחת. גם בלי תואר... ואולי אם לא טוב לך אז יש ברירה. ואני יודעת... תמיד הכל מורכב יותר ממה שאפשר לכתוב כאן וכל החלטה יש לה השלכות על כל מיני דברים אחרים. אבל את יודעת מה הצעד הראשון? (וסוריקטה אולי תאמר שזה צעד עם פוטנציאל כאב לא קטן...)- הצעד הראשון הוא לרצות *באמת* משהו אחר. לא כמילים שמופרחות לאויר אחרי המילים "אם רק הייתי יותר..", או " חבל שאני לא..", שיש בהן ויתור. אלא הצהרה שיש בה אולי כאב, אבל אין בה יאוש "אני רוצה___!", קשה וכואב. ואחרי שאת רוצה משהו, נסי לאטום את עצמך מהקולות המערערים של אחרים, וגם מהקולות שלהם שהופנמו בך, ותגידי לעצמך שמגיע לך יותר טוב. שמגיע לך להיות קצת יותר שמחה מעכשיו. זו לא בקשה מוגזמת.. קנאי מכל הלב, ותני לזה שיחלחל פנימה ויכאיב קצת, לא נורא. הפכי את זה לדלק (כן, לדלק), את הקנאה והתשוקה. דלק אישי ששומר עליך מהיאוש. ולא צריך לשנות מיד, אבל לפעמים אם מרימים את הראש רק טיפה מהכאן והעכשיו, מסתכלים מסביב ומחפשים באמת אופציות נוספות, אז זה כבר משנה קצת (אפילו אם רק נקטין את תחושת חוסר האונים זה משהו..) כמה אני כותבת אלליי... אולי כי אני מנסחת משהו לעצמי, בקול רם פה.. לא בטוחה אם זה עוזר במשהו.. אולי באמת עניתי יותר לעצמי :-) אולי רק עוד מילה אחת. אם את אדם שהיה פעם עם אנרגיות טובות ומתפרצות אז זו כבר נקודת פתיחה מצויינת! זה אומר שיש לך את זה איפשהו.. שזה חלק ממך. גם אם בשנים האחרונות פחות. כדי לתקן את הרושם הטוב שעשיתי :-)... לא התרגלתי לשמוח- הרגלתי את עצמי לשמוח בשביל אחרים ולא לחשוב על עצמי או על "מתי תורי..?" ומכעיס שכך עשיתי.. אני חושבת שאאחל לך חודש מסעיר :-) מקווה שזה בסדר... נתראה, לילך

אודי אני לא יכולה לנשום אני לא יכולה לנשום

אני יודעת איך זה שאין אוויר... כל מה שאני יכולה להציע מפה זה, שאל תלחמי בזה... זה כמו מערבולת; ככל שנלחמים יותר, הסיכוי לטבוע גבוה יותר... וזה קשה להרפות ולתת לחוסר האוויר להוביל, אבל ככה שומרים עוד על קצת אנרגיה... ולפעמים, רק לפעמים, זה כל מה שצריך...

דמעות יושבות להן בזוית עיניי, נאחזות בקיפאון לאותו חלקיק שניה מעט לפני הנפילה מטה.. אייכה שואל שולי רנד.. הוא כל כך מיואש... גם אני. '..איך בחושך הזה הייתי חותר.. ושואל ומבקש, וכוסף.. אייכה..???' והצלילים סוחפים אותי... סחור סחור.. מטה מעלה.. הנפש שלי נסחפת בסערה בתנועות עצובות, וחדות..נעה לצלילי הייאוש.. נשאבת, נשאבת עמוקות.. מצטמקת, מתמתחת.. מחפשת מנוחה, מקום של שקט.. אייכה.. מסתובבת כאדם מכני שהדבר היחיד שמחבר אותי למשהו רחוק יותר הוא העצבות העמוקה הזאת.. ואותו חיבור, הוא הוא גם ה-חיבור אל המוות.. אל הסוף.. כלפי חוץ עובדת, אוכלת יחד עם הבחילות, קוראת, חושבת, ישנה, נוסעת.. ובפנים.. זומבי נפשי מהלך.. כוחות יש בי, אני יודעת. אבל איכשהוא הם לא מתחברים אל הייאוש הם גם לפעמים קצת מתייאשים.. ממשיכה להלך בריק, הכל סביבי לבן אבל לא ממש טהור אולי הכל סביבי שחור.. אני לא בדיכאון. אובחנתי. אל דאגה. בדימיוני, הייקום חולה בדיכאון ואני.. אני איכשהו צריכה להשאר שפויה בקיום הזה.. הראש כבד, העיינים שוקעות אני מסוגלת לצחוק אבל הצחוק שחוק. לגמרי שחוק. כל שסביבי חלוד , רדוד And yet, כך כל עמוק שאבדתי את עצמי בסיעור המוחות שבי נאלמתי, נעלמתי. ומשום מה.. הדם ממשיך לזרום בעורקים.. מידי פעם אני נותנת לו שישתחרר קצת מהלחץ והפעימות.. ובכל אופן, מתעקש הוא לא להפסיק לזרום זה המכני, שמצדיק בשלב הזה את החיות.. לא העצבות.. מה לי ולעולם הזה זרה אני בתוך עצמי זרה אני לקרובים לי זרה אני. דיבורים עובדים על פני כאילו לא נאמרו אני לא פה נמצאת בעולמות אחרים סחרחורת עוטפת אותי.. והקפאון הופר.. והדמעה זלגה.. הלחי לא רטוב, הנפש יבשה, ואני צמאה עד מוות. עד מוות. נשבעת. :'-( ~נילי~ http://www.youtube.com/watch?v=XwLuJ7GTy9E

"ואני צמאה עד מוות. עד מוות. נשבעת." איתך לגמרי רויטל.

רק רציתי להגיד: וואו.את כותבת פשוט נפלא וממש התרשמתי ממך את גם יודעת לבטא את עצמך מעולה דרך הכתיבה וזה מקסים בעיניי. בהודעה שלך לא כתבת על אירוע ספציפי אלא על הרגשה כללית ולכן אענה לך בכלליות.אני חושב שאת צריכה לנסות למצוא נקודות אור טובות בחיים.כדאי לך לנסות למצוא דברים חיוביים באנשים ובכל מיני מצבים.סתם דוגמא אם את חוזרת בערב מהעבודה ואת נמצאת בביתך ומרגישה קצת מדוכדכת ופתאום יש שקיעה מרהיבה ביופיה אז תתעמקי בה ולא בדכדוך(במידה והדכדוך לא נובע מסיבה ספציפית שניתן לטפל בה שאז כדאי כמובן לטפל במקור ולא להדחיק).אני גם לא מודע למצבך המשפחתי או לגילך אבל אולי כדאי למצוא בן זוג שאפשר לדבר איתו או סתם חברה טובה כי לפי מה שהבנתי את יודעת לבטא את עצמך מעולה ואת רק צריכה אוזן קשבת. (אם את רוצה אני יכול לדבר איתך גם כן דרך המייל שלי [email protected]) cheer up! נילי (התעודדי) מקווה שעזרתי

שלום אודי, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה. המטפלת שלי הזכירה כמה פעמים את לאקאן בשיחות שלנו והייתי רוצה לדעת על האדון קצת יותר. אני לא יודעת אם היא נזכרת בו כי משהו בי מזכיר לה אותו (באמת ניגשים אליי ברחוב אנשים, חדשות לבקרים, ונשבעים שאנחנו דומים ;-), או כי פשוט היא במקרה קראה משהו שלו לא מזמן. אני באמת לא יודעת.. חיפשתי קצת ברשת והמידע עליו לא מסודר. בעיקר מדברים על כמה הוא קשה להבנה וקצת פחות על מה הוא אומר. בלאקאן אחד גדול ;-) לא בטוחה אם יהיה לך כוח לזה, אבל ברוח פסח אשאל אותך "לאקאן מה הוא אומר?" אפילו רק בקוים כלליים, מהן הסוגיות שהעסיקו אותו, או מה מיוחד בו.. רק אם בא לך... תודה תודה, לילך

הי אודי, כתבתי כל מיני דברים, אבל מחקתי. אולי הכי טוב יהיה לשאול אותה ולא לספר כאן יותר מדיי מהטיפול. מרגישה שצריך לשמור קצת על ה"שלנו" שלנו. אבל רציתי לומר תודה.. :-) לילה טוב, לילך

ציטוט: "מידת העיסוק בטיפול בין הפגישות עשויה לשקף את הדינמיקה הנפשית שמעלים צרכי התלות. מחד, אין ספק שלהיות בטיפול משמעותו כניסה ל state of mind שכולל חוויה המתמשכת מעבר לפגישות עצמן (ובמידה רבה אף לאחר סיום הטיפול). ככל חוויה משמעותית אחרת, לגיטימי לרצות לדבר עליה, ללמוד עליה ולשתף אחרים בחלקים ממנה. מאידך, כמובן שזו גם שאלה מה כוללת התעסקות זו. כאשת מקצוע המייעצת ברשת, נתקלתי, לצערי, במקרים רבים בהם השימוש שנעשה בפורומים (או בהתייעצויות רשתיות אחרות) לא רק שלא היה תומך-טיפול אלא כזה שעלול לחבל בו ולהזיק לו. " http://www.betipul.info/101025/על-הטיפול האם יש בזה משהו מן האמת?

לדעתי יש בו משהו מן האמת מכיוון שעצות שמתקבלות בפורומים הם יחסית קצרות וגם בד"כ ניתנות מבלי להכיר את האדם השואל לעומק (או בכלל בלי להכיר אותו).וכך לפעמים אדם יכול לקבל רושם מוטעה לגבי עצמו והוא יכול אולי להבין דברים שגויים ולעשות טעויות.אבל בהרבה מקרים אני חושב שהתיעצויות ברשת יכולות לעזור כי עצם הדיבור על הקשיים או/ו הספקות נותנים בד"כ הרגשה טובה יותר.

כן, אבל מצד שני אף פורום לא מתיימר (אני מקווה) להיות תחליף לחדר הטיפולים... ואולי אם הכותבת היתה מביאה דוגמאות מוחשיות, היה קל יותר להתייחס לדבריה, שאינם אלא - כפי שהם מובאים פה, בציטוט, - עלומים למחצה. כי אפשר, בצורה כזו, לומר על כל דבר שהוא "לא רק שלא תומך ב... אלא אף מזיק ל...". אבל זו רק דעתי... ואני כותבת/משתתפת בפורומים (מכל מיני סוגים ומינים) כבר למעלה מ-7 שנים.

אם כך, כל כתיבה בפורום ללא הבאת החומר בחזרה אל הטיפול היא, כדבריך "בעייתית ומחוץ להקשר המיוחד של קשר מטפל-מטופל". האם המטופלים גולשי הפורום אכן ערים לזה? ואם לא, האם אין כאן סוג של abuse? ואולי כדאי להרחיב את הכלל השני בכללי ההשתתפות: "הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע - עליכם להחזיר את השאלה לטיפול להמשך בירור"?

הי צליל, הנה מספר רעיונות של התחלה. לא מספיק מגובשים או מעובדים. ראשוניים... ראשית, נראה לי שאולי דווקא חברי הפורום המסוים הזה יכולים לענות מניסיון האישי כי הייתה כאן הפוגה של חודש. לפחות מי ששהה פה קבוע ובאותו חודש לא נכנס לשום פורום אחר יוכל אולי להעיד על עצמו וחווייתו והאם שמו לב לפרטים, לשינוי. אתמקד בנזקים אפשריים, אך חשוב לזכור, שאין דבר שהוא רק מזיק או רק מועיל, יש להניח על כף המאזניים. העניין אינדיבידואלי, וגם עבור אותו פרט יכול להשתנות מפרק זמן אחד למשנהו. הכל תלוי בשימוש, במינון... :-) אז ככה- לדעתי, שהייה מוגזמת באינטרנט (ללא קשר לפורום נפש דווקא) פוגעת ביצריות, גם ביצר המיני. יש לכך השפעה על המצב הכללי ובפרט על הטיפול וההתקדמות שלו - כלומר, על תהליכי בנייה פנימיים בשירות יצר החיים. בנוסף, בעיניי, שהייה רבת שעות מול האינטרנט ובמיוחד לקראת לילה - פוגעת באיכות השינה, באופי ואיכות החלומות, בכושר לזכור חלומות - גם זה יכול לפגוע בטיפול. בחומרים שמגיעים אליו. מה אני חושבת שעוד יכול להיות ובהקשר פורום נפש... הממ, הדברים שאומר הם השערה בלבד, גם קשה לי לנסח ועמכם הסליחה. יוצאת מנקודת הנחה שבחלק מהמקרים, באופן השימוש של חבר מסוים בפורום נוצר איפשהו בלבול בין תפקיד הפורום לתפקיד הטיפול. ואלה רעיונותיי - ייתכן שיחסי העברה, או לפחות המאפיינים חשובים שלה באים לידי ביטוי ומופנים חיצונית בעוצמה מול מנהל פורום (או משתתף), כאשר מול המטפל יש ניסיון להחביא מתחת לפני השטח. עם זאת, אני מאמינה גם שיש משהו בניסיונות הסוואה שחושף יותר מאשר מסתיר. אני מניחה שהנושא מורכב יותר וגם איני מבינה מספיק. בכל אופן, מאחר שכתיבה בפורום אינה טיפול, אין כאן "תנאי מעבדה" מבוקרים דיים, למעשה, הם מאד לא (...), ולתגובות שמקבל הפונה (ממנהל או משתתף שמכירים רק תמונה חלקית וקטועה ביותר) יש סיכוי להיות תגובות משחזרות ולא חבור אליהן המשך מעבד ומתקן (עד כמה שיכולתי לנסח זאת...). אני יכולה להבין למה מנסים לבודד את המטפלים מאזורים מסוימים במחשבותינו. וזה בסדר שיש התרחשויות גם כאן או בכל מקום אחר, אבל אז הייתי ממליצה מאד לא לנתק, אלא להחזיר את המקומות בהם מתפתחים רגשות עוצמתיים לתוך הטיפול. ממש לומר בטיפול - "פגשתי מישהו ברחוב, או כתבתי בפורום והגבתי רגשית באופן כמעט בלתי נשלט למישהו שאמר כך וכך...". איני בטוחה שמשתתפים באמת מחזירים לטיפול תגובות רגשיות שעלו בהם (למשל, בתואנה ש"זה כולה פורום ויש נושאים חשובים הרבה יותר"), ובעיקר איני בטוחה שתגובות עזות מול מערכת יחסים שפיתחו מול מנהל שהוא איש מקצוע יגיעו לתוך הטיפול, לפחות לא במיידי. אני מניחה שכרוכות בכך תחושות בגידה, אשמה או בושה, וגם זה צריך להיות בטיפול... חשוב גם לבחון במקביל מה עושה לנו השהייה כאן והאם כדאית. לא פשוט, כי מעבר לכך, גם כאשר אנחנו כבר יודעים - אין זה אומר שבהכרח נסכים לשנות את פעולותינו והתנהגותנו... מה עוד? אפשר להשתמש בפורום כדי לפצל. להשאיר את הטיפול נקי, אידיאלי, ולעשות דמוניזציה של מנהל או משתתף. בפועל מתנהגים יפה ומסודר בתוך הטיפול, ומתפרעים ותוקפים פה. אין איחוד במקום אחד. אותה דמוניזציה, לדעתי, הייתה צריכה גם להיכנס לתוך הטיפול מול המטפל, מול אותה הדמות. משערת שייתכן שמטופלים רואים חלקים לא אהודים (בעיניהם) של המטפלים בתוך הטיפול, הטריגר שם (ובעצם קדום עוד יותר מתוך מערכות היחסים של פעם...), אבל משליכים אותו על דמויות מבחוץ ועוברים את החוויה בעיקר מחוץ לטיפול. מניחה שזה היה קורה ממילא, אם לא משתמשים בפורום לשם כך, אז יהיו אלה דמויות אחרות. יש לי הרגשה שיש חומרים שלפעמים מגיעים רק לכאן ולא לטיפול. אפשר לראות אותי צורחת כאן די הרבה פעמים "החזירו לטיפול" - זה הלב. זה לא תמיד הולך מסיבות מובנות. בעיניי, יש נושאים שהם פרופר לטיפול ולא לשום מקום אחר, ולדעתי, שוב, הם הנושאים החשובים יותר. דווקא את הנושאים הגדולים האלה יש נטייה להפנות כשאלה לכאן. לפעמים ניתן לראות את הציפייה (המוכרת, ומי לא היה רוצה שכך יהיה...) שמקום כמו הפורום יפתור כבמעשה קסם את הבעיות העמוקות של החיים. שאלה של שורה אחת, תשובה של חצי שורה והופ, הכל מסודר... :-) אני חושבת שאפשר לראות כאן ניסיונות לעשות מניפולציות לעקוף התעמתות עם נושאים מבהילים בטיפול. לפעמים הניסיון בוטה, לפעמים המופע שלהן חביב ועדין, הרבה פעמים לא מודע בכלל... מניפולציה מסוג מסוים שראיתי, למשל, יכולה להתבטא גם בכתיבה בהמון כינויים כאשר הכותב משוכנע שלא מזהים אותו אף פעם. ת'אמת, ככה הבנאדם בלי לדעת סתם דופק לעצמו מקלות בגלגלים. אני תוהה האם יש מישהו שמוכן להודות שהפנה לפורום מספר שאלות ביום, באותו פורום תחת כינויים שונים? אני יודעת שפעם אחת זה היה כאן ונחשף, ומשערת שהיו עוד לא מעט מקרים כאלה. דבר נוסף - יש לנו משאלת התמזגות. מאד קל לטשטש גבולות וכביכול להתמזג דרך האינטרנט. קל יחסית לאיש מקצוע להתמזג עם כותב, כשזה לא המטופל שלו... ואז זה מבלבל... כמה עדין... הנה עוד שימוש לא מומלץ, לדעתי - מטופלים של מנהלים שכותבים למטפליהם דרך הפורום, או אפילו רק מבקרים בו - בעיניי, יש בכך פוטנציאל להפריע למהלך הטיפול. באותו הקשר אפשר לדבר על מציצנות, על קנאה ועוד... רעיון נוסף - אני תוהה האם מישהו יעיד על עצמו שהוא לא הסכים להתנתק מפורום מסוים וחיכה לתגובה (מהמשתתפים או המנהלים) עד כדי כך שזה גרם לאיחור לפגישה טיפולית, או לביטול /פספוס של פגישה. יש לי השערה שגם זה קיים. דבר חשוב שרציתי לציין לסיום הוא, שאני מאמינה שאלמלא היה פורום, המטופלים היו מוצאים כל מיני דרכים אחרות לשרת מטרות דומות. אז הפורום לא "אשם"... אבל הפורום זמין. כל-כך זמין... איך משתמשים נכון בפורום? גם על המשתמש מוטלת האחריות והרבה ממנה... בוקר אור, (סוריקטה)

הי סוריקטה וכולם, מסכימה עם רוב הדברים שכתבת, בעיקר עם הלך הרוח (-: לציין שהמינון בשימוש בפורום יכול להגיע להתמכרות קשה ובתהליך ההתמכרות לפורום אנחנו נוטות "לתפוס מצב" ולהתקבע איתו. לדוגמה אומללות, מסכנות, ואובססיביות. (בעיקר לתשומת לב). ברם, לא מעט מנהלים מכורים בעצמם לפורמט האינטרנטי. לשאלה אם הפורום עוזר, אענה בציניות שפורום עוזר בעיקר למנהליו להתפרסם ולהתפרנס.

היי. אני בת 18, מסיימת תיכון. שמתי לב שיש לי משיכה לא מוסברת לבעלי סמכות. בעיקר למורים ושוטרים וזה קצת מביך אותי מבפנים כי הם בדרך כלל מבוגרים ממני בהרבה וזה אומנם לא ממומש בשום צורה אבל רציתי לדעת ממה זה נובע? והאם זה קשור איכשהו לדמות אב?

היי.לדעתי אין בכך בעיה כל עוד את לא מממשת זאת בשום צורה מכיוון שהאדם אוהב כוח וזה בסדר להימשך לאנשים עם כוח אבל לא להיות איתם רק בגלל זה.אני לא חושב שזה קשור לדמות אב אלא לרצון לכוח שכאמור הוא בסדר לגמרי כל עוד לא עושים דברים שליליים כדי להשיג אותו.

הנה עוד לילה ואני לא נרדמת פשוט לא מהורהרת בנפשי,לא מאוזנת,בוכה,צוחקת,לא יודעת כבר מה לומר....מתגעגעת חושבת רק עליו פשוט נקרע לי הלב אני מרגישה כאילו אני מתאבלת עליו ומרגישה יותר עצובה שאני מבינה שאני לא רוצה את הזוגיות הזאת יותר...אז למה זה כול כך קשה למה אני כול כך עצובה למה למה תחושות נוראיות עוברות בי פחדים ודאגות מחשבות רעות..:(:(:( בברכה ירין(תודה על ההקשבה) שבוע מצויין לכולם. מפחדת שאשבר כמו תמיד כשיתקשר...פשוט לא מפסיקה לבכות

לירין המקסימה אני חושב שאני יודע מה עובר עלייך כי עלי עברה תקופה כזו לא מזמן. אני לא יודע מה הוביל למה המחשבות המרובות לחוסר שינה או חוסר השינה למחשבות המרובות אך העובדה היא שלא ישנתי בכלל.היו כמה דברים שעזרו לי. למשל אפשר לדמיין קופסא שאת שמה ליד המיטה וכל מחשבה מדאיגה מיד להכניס אליה ולסגור אותה.ולאחר שהראש נקי ממחשבות(או באותו זמן שאת מנקה אותו)תתחילי עם נשימות עמוקות מאוד ובין השאיפה לנשיפה תחכי כמה שניות ותרפי את כל גופך. אני מקווה שעזרתי ואם את רוצה לדבר עם מישהו כשאת קצת לבד אז הנה המייל שלי [email protected]

יום שבת היום.. והפורום במנוחה.. ואני מחפשת את שלי.. לא בטוחה שקיים דבר כזה בכלל. ימים קשים במיוחד עוברים, אבל האמת היא שאני לא זוכרת מתי היו ימים פחות קשים. חושבת על הפגישה שהיתה ארוכה מן הרגיל. אני יושבת על הריצפה, רגליים מקופלות, הראש מוטה לצד, שחלילה לא אפגוש את עיניה. עיניה הטובות, החמות, המכילות כל כך. הפה סגור - נעול, הדמעות זולגות מעצמן. והיא, היא מנסה בכל כוחה, מחפשת דרך לגרום לי להיפתח, לצאת מהפינה אליה נכנסתי. היא כל כך משתדלת, וכמה שהיא משתדלת זה כואב יותר. אבל היא עקשנית, היא לא מוותרת, היא מתאמצת, ובסוף היא מצליחה לגרום לי להתחיל להגיב לשאלות שלה.. בהתחלה בהנדת הראש לחיוב או שלילה, אח"כ במילים של "כן ולא" ובסוף אפילו לחבר כמה מילים למשפטים קצרים.. לאט לאט היא מצליחה לגרום לי לספר לה שבלילה ניסיתי למות. אני יושבת שם. פגישה ארוכה מאוד, ארוכה מהרגיל. הגוף כבר כואב מהישיבה על הריצפה, ואולי מעצמי, הרגליים רועדות ללא שליטה. מרגישה איך אני לאט לאט נכנעת לה. נותנת לקול ולנוכחות שלה להשתלט עלי, מרגישה אותה עוטפת אותי. מרגישה איך היא נלחמת עלי, לא מוותרת לי. לא מוותרת עלי. יושבת שם על הריצפה זמן ארוך מהרגיל, מבינה איך כבר מזמן אני ויתרתי על עצמי.

היי אודי ראיתי את כותרת ה"יש" והתכווצתי.. אתה צודק.. יש.. יש לי אותה.. אבל האם זה מספיק?.. (יכולה להבטיח לך שלא ממש..) האם זה מה שאמור להחזיק אותי כאן?.. (כרגע, אולי..) האם היש הזה הוא אמיתי?.. ואולי זה יותר סוג של פיקציה?.. ואולי זה בעצם כל מה שנשאר לי?.. אז לפעמים מנסה להיאחז בה.. באמת שמנסה.. אבל לפעמים הכל יותר מידי.. ואין כח יותר, ואי אפשר לנסות יותר, והכל כואב כל כך, והלב מתכווץ, והיאוש תופס את כל המקום כולו. והאין הוא היחיד הקיים בפנים ובחוץ. כי לשום דבר אין כבר באמת משמעות. "בשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד."

ד"ר גליקסמן הנכבד במקרה חברתי מצאה את שימך בפורום ומסרה לי את פרטיך היות והיתה מודעת לבעייתי הרצינית של חרדת הטיסה. אני אמורה לטוס לארה"ב במסגרת העבודה בה אני עובדת ופשוט אני אובדת עצות אנא עזור לי. בתודה קרן

קרן יקרה שלום רב לך, בהמשך לשאלתך ולבקשתך אשמח לעזור לך כפי שעזרתי לרבים במצבך. לאור הדחיפות בעניין אני לרשותך גם בנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

קרן יקרה שלום רב לך, בהמשך לשאלתך ולבקשתך אשמח לעזור לך כפי שעזרתי לרבים במצבך. לאור הדחיפות בעניין אני לרשותך גם בנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, מתנצלת מראש שכותבת ומקווה שלא מעיקה. פשוט אין לי את מי לשתף. הוא היה הכתובת ועכשיו אני מנסה להסתדר לבד. את בעלי אני לא יכולה לשתף. מה אגיד? הוא מקסים ואכפתי. הוא שאל איך זה שעזבתי טיפול כה מוצלח, לא יכולתי להשיב. אני חושבת שהוא מבין לבד. כתבתי כאן לסיגל שבאופן פרדוקסלי הצלחתי לעזוב את הטיפול בשבילו- הרגשתי שהוא לא יכול יותר. שאני מענה את שנינו והוא מתחיל להשבר ושונא את עצמו. ככל שאני חושבת על זה. זה לא עבורו זה עבורי. אני לא יכולה לראות אותו ככה נחלש. אני לא יכולה שהוא לא יכול. מפחדת שרגש האשמה שלו יחזור אלי ולקשר שלנו וילכלך. יהרוס. אני יודעת שאם אצור איתו קשר הוא יענה. הידיעה הזו קשה מנשוא. יודעת שיש לי יכולת לעשות משהו שכולי כמהה אליו. מבינה באינטואיציה שאני חזקה ממנו. הוא שחשבתי פעם שאני "לא יכולה עליו". אני מתגעגעת כל כך שזה כואב. לצאת בדלת הזו בפעם האחרונה היה נורא. נקרעתי לגזרים.

טליה יקרה, ליבי איתך. אני יודעת מה את עוברת ומקווה שתחזיקי מעמד. אני בכל אופן, לא הצלחתי להחזיק מעמד וגם הוא לא בדיוק עזר לי. עובדה, שהוא קיבל אותי חזרה מספר פעמים. לא עזבת בשבילו - עזבת בשבילך. אני מציעה לך לכתוב לו. עשיתי זאת אני. מלאתי אותו במילים כתובות והרבה דברים שלא הצלחתי לאמר בעל פה כתבתי. זה משחרר. הלכתי רחוק יותר. כתבתי למדור "המכתב שלא נכתב" של עיתון לאישה וזה פורסם לפני כחצי שנה. כשאת אומרת ש"את יודעת שאם תצרי קשר הוא יענה". הרי אם תתקשרי סביר להניח שהוא יענה לטלפון אלא, אם התכוונת למשהו אחר. את עוברת תהליך של אבל. מה הוא אמר לך כשיצאת בפעם האחרונה?

אודי חיכיתי לתשובתך... אני נחלשת. מתחילה לכתוב לו אס.אמ.אס ומוחקת. מתחילה להתקשר ועוצרת. לא יודעת כמה אוכל להתאפק. החלומות עליו לא מפסיקים. מאלו שאני זוכרת עולה אשמה נוראית. "יורדת ממקום עבודה שלי בבניין גבוה מאד, בכניסה שומר. השומר עוזר לי להתפנות מהבניין - כאילו הייתי ניצולה של משהו. אני נראית כמו בחורה צעירה ותמימה - כמעט ילדה - עם קוקיות בלונדיניות. מורידה את חולצת המדים הכחולים של מקום העבודה - מתחת לובשת גופיה שחורה. נערה תמימה. בפנים אני יודעת שאני זו שבגללה מפנים את הבניין. שמתי פצצה ? או משהו כזה. אבל אף אחד לא רואה את זה. כולם רואים קורבן תמים. ילדה שצריך לעזור לה. במקום אשה ערמומית שצריך להזהר ממנה" אודי, משהו בי כולו צועק שאני זו שהרסה. אני פרקתי אותו. אני הרסנית. ומה שהכי חמור ומסוכן בי שאני מטעה. הנה גם אליך בפורום אני כותבת ומבקשת עזרה וסמפטיה למצוקה שלי. טליה

אני נכשלתי היום כבר טסט 12 שלי וזה לא כי אני לא יודע לנהוג כולם אומרים שאני נוהג מעולה אבל תמיד בכל טסט קוראת לי איזה בעיה עם המוח אני תמיד איכשהו מתלבט מה לעשות בשלב מסויים שברור מאילו מה לעשות ובוחר בדרך השגויה למשל היום נזסעתי לפני כיכר והיה את החץ בכביש שמורה לנסוע ימינה והיה ישר בלי כלום וממש הכיכר והתלבטתי למרות שבמוח ברור שצריך על הימין ובחרתי בישר ונכשלתי בגלל זה ועוד אצל רב בוחן בטסט קל כל פעם זה קורה לי עם משהו אחר פעם קודמת זה היה בפניה שמאלה וכו וכו השאלה שלי מה אפשר לעשות כדי לנטרל את הבעיה הזאת ורק לידיעה אם אני עייך נאי לא יכול לנהוג אני תמיד נוהג אחרי שתיית XL אחד ומאז השתפרתי פלאים בריכוז כי אני עירני מה לעשות? מה לקחת איך לפעול? אני כועס על עצמי וממש מאוכזב והכי נורא שאני מאכזב את המשפחה שלי ממש ואמא ואבא שלי כבר ממש שבורים מזה תודה מראש..., ליאור

שמתי לב שגם לך נדודי שינה...(?) מקווה שעכשיו אתה כבר ישן .. רציתי לבקש שתתייחס להודעת ההמשך שלי - 'למה'.- זו לא היתה שאלה רטורית.. אז אודה לך אם תוכל לעזור לי להבין.. תודה ולילה - בוקר טובים.

אין לי כוח לקום אין לי חשק לכלום יום ראשון דיכאון יום שני עצבני... נו טוב, אצלי רביעי-חמישי היו ייאוש ושבת היה עצבני, ובעצם, מחכה בהתרגשות למישהו שיחזור מחר :-) שיהיה שבוע טוב

לא מסוגלת לראות אותה. לא מסוגלת לשמוע אותה. לא מסוגלת לשמוע ממנה. גם לא רוצה. או צריכה. אולי ד"ר הודיני יכול ללמד אותה את קסם ההתפוגגות. לצמיתות.

הי טימי אולי ספרי קצת יותר. מה קרה? אני עוד לא שולחת מילים מרגיעות כי נדמה לי שהן יכולות רק להרגיז יותר עכשיו... אבל כשאת מוכנה אליהן, הן מחכות לך. גלי

התכוונתי לענות לך בלילה... אחרי ששלחתי תשובה לאודי... רק שאפילו הפורום החליט לא לשתף פעולה והעלים לי את ההודעה במהלך הכתיבה. לספר יותר מה קרה, כרגע, זה מסובך... גם להסגיר יותר מדי פרטים וגם סיפור באורך מגילת העצמאות. אבל - אני יודעת שאצלי "בסדר" זה תמיד משהו זמני; למרות שהבסדר הזה היה אחר באיכות שלו. רק שלא תיארתי לעצמי שהיא תהיה שיטתית כל-כך בתרומה שלה להרס שלו...

איזה בלאגן... אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי להודות (סוף סוף), שאני כנראה מזוכיסטית ברמות. אז ארשה לעצמי לתת ל - Linkin Park "לענות" במקומי, בעזרת השיר הנפלא שלהם "In the End": It starts with One thing I don't know why It doesn't even matter how hard you try Keep that in mind I designed this rhyme To explain in due time All I know Time is a valuable thing Watch it fly by as the pendulum swings Watch it count down to the end of the day The clock ticks life away It's so unreal Didn't look out below Watch the time go right out the window Trying to hold on, but didn't even know Or wasted it all just to watch you go I kept everything inside And even though I tried, it all fell apart What it meant to me will eventually be A memory of a time when I tried so hard AND got so far But in the end it doesn't even matter I had to fall to lose it all But in the end it doesn't even matter One thing, I don't know why It doesn't even matter how hard you try Keep that in mind I designed this rhyme To remind myself how I tried so hard In spite of the way you were mocking me Acting like I was part of your property Remembering all the times you fought with me I'm surprised It got so far Things aren't the way they were before You wouldn't even recognize me anymore Not that you knew me back then But it all comes back to me in the end You kept everything inside And even though I tried, it all fell apart What it meant to me will eventually be A memory of a time when I tried so hard AND got so far... I've put my trust in you Pushed as far as I can go And for all this There's only one thing you should know I've put my trust in you Pushed as far as I can go And for all this There's only one thing you should know I tried so hard AND got so far...

טימי היקרה, האם כוונתך למטפלת? אין אפשרות פשוט לדבר ישירות איתה וללבן עניינים? הכל זה בגדר ספקולציות שלי, עד שתסבירי (אם תרצי) בכל מקרה אני פה איתך מושיטה יד להרגיע, אם תרצי.. (מיקה)

כן, למטפלת. היו אפשרויות. הרבה. יותר מדי אבל מסתבר שלא מספיק. כשהעברתי לה מסר, שהיא מזלזלת בי (ואולי זו רק תפיסת מציאות סובייקטיבית שלי, מופרכת לחלוטין - אבל עדיין תחושה שלי מולה) קיבלתי תגובה עוד יותר מזלזלת. וההתנהגות שלה, בסופו של דבר, רק הוכיחה את זה שוב ושוב. הבלעדיה המוחלט דווקא טוב לי. וגם אתם פה...

אני לא מקנאה בה ..

במי?

שלום רב יש לי שאלה קצת מוזרה. אני קלסטרופובית מלידה. אני גם בנאדם מאוד סגור. בזמן האחרון חשבתי לעצמי שאולי יש קשר בין השניים?? אני גם חושבת על כל מיני תקופות בחיים שלי ואני מגיעה למסקנה שבתקופות שהייתי קצת יותר פתוחה ודיברתי על מה שעובר עליי היה לי הרבה יותר קל להתגבר על הקסטרופוביה. יכול להיות שיש קשר בניהם??? תודה רבה וסופשבוע מעולה!!!

בני בן ה-7 מעולם לא הפסיק להרטיב בלילה. האם ביופידפק יכול לעזור ואם כן אז היכן? תודה ב.ב.

שלום רב לך בהמשך לשאלתך רצוי, כדאי וחשוב כי בנל יעבור הערכה רפואית בנושא. במידה ותוצאות הבדיקות תהיינה ללא כל ממצא פתולוגי אזי בהחלט יתכן ומדובר בגורמים רגשיים ופסיכולוגיים שונים הגורמים להרטבת הלילה. מדבריך אני מבין כי קיימת שליטה טובה בשעות היום! ניתן בהחלט לנסות טיפול קוגינטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ואולי אי אפשר לנצח במלחמה הזאת? כותבת ומוחקת... כותבת ומוחקת... רוצה להגיד שחושבת על המוות- אבל שזאת לא הודעה אובדנית. אני סגורה בתוך בועה של כאב ובדידות שלא משאירה מקום למילים. כותבת ומוחקת....ובוכה.

שלום. הוריי נפטרו שניהם באותו היום לפני חודשיים.אמי היתה חולה ונפטרה מדימום במערכת העיכול.אבי היה בן 82 סבל מעצירות כרונית .אני אמרתי למטפלת לבצע חוקן. בעקבות החוקן נוצר קרע במעיים. אבי נותח מיד אך לא הצליח לשרוד למרות שנאבק על חייו במשך חודש וחצי. הוא נפטר ביסוריים בעקבות חוקן שאני אמרתי לעשות. מאז אני לא מפסיקה להאשים את עצמי . ביגללי הוא סבל. למה לא לקחתי אותו לחדר מיון ששם יטפלו בבעית העצירות?!כשאני לבד אני לא מצליחה להפסיק לבכות ולהרגיש אשמה. אחי גם אומר לי שעשיתי טעות עם החוקן ושהייתי צריכה לקחת את אבי למיון. איך אוכל לשכנע את עצמי שאולי אני לא אשמה במה שקרה? בעצם אני יודעת שאני אשמה אבל איך אפשר להמשיך ככה?הייתי עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את הטעות שעשיתי...

זהו נפרדנו סיפרתי לך אודי...על ההתלבטות על הביטחון הידוע והמוכר מול המציאות ההתחלה לבד החופש אז בחרתי לאחר 4 שנים שזה לא המקום שלי שאני עוזבת הוא היה בשוק כבר כמה ימים אני מרגישה נורא מצד אחד ומצד שני מאוד טוב רציתי לשתף מה עושים עם המחשבות הגעגוע הרצון לחזור פתאום נזכרת רק בטו שוכחת את הרע מרגישה נורא

נעים לראות אותך כאן. היית חסרה . מקווה שאת בטוב יותר.. חיבוק מהלב שרית

תודה שריתי חיבוק בחזרה .... אופיר

הי אודי וכולם, נזכרתי בקטע של שיר של יהודה עמיחי "...איש השוכב עם אשה וחולם על אחרת, זה לא טוב. ההשוואה קורעת אותו ואת אהבתו, הוא אוהב עם מראה של נהג לראות מה מאחוריו, הוא תמיד יאמר: כאן היה פעם דבר אחר" אני לא בדיוק יודעת למה הבאתי את הקטע הזה. השורה האחרונה "כאן היה פעם דבר אחר" הדהדה לי בראש כבר כמה ימים. ואני קוראת כאן בפורום ומהדהד לי "כאן היה פעם דבר אחר". סליחה על ההשוואה, ברור שלא אותו דבר. אבל בכל זאת, מביאים לכאן את הנשמה ויש כאן אהבה ויש יצרים ויש מערכות יחסים ומגע (וירטואלי נכון) סליחה גם על הקישור למין (אבל בפורום של פסיכולוגיה, מישהו אמר פרויד?) י.

שלום בנות ואודי לא הייתי פה כמה זמן, ונכנסתי אתמול לקרוא וראיתי את ההודעה שלכן. הצחיק אותי מה שרויטל כתבה על הקול הייחודי שלי..אני מרגישה כמו נשל של נחש - שקופה, חלולה מחוררת..מישהי אחרת קמה והולכת לעבודה, אני נשארת בחושך, מחכה לחזור ללילה כדי שאוכל להוציא ממני את הדמעות, כבד לסחוב אותן כל היום בפנים. אתם מכירים את הגידולים שצומחים בתוך גוף של אנשים ומצמיחים ידיים ורגליים? הם מרגישים כל כך בנוח שהם מתחילים לחשוב שהם חיים. עכשיו שהוא ניתק אותי באבחת אזמל, נשארה רק ההכרה והניכור. ניסיתי כמה פעמים לשלוח לו הודעה שאני רוצה לחזור, הוא התעלם ממני. הכל קהה ומטושטש. מנסה להמשיך כרגיל, אבל כל היום הולכת עם חור פעור לי במרכז הבטן, ואני כל הזמן תוהה כמו מפגרת, למה אף אחד לא מזמין אמבולנס. תודה רויטל על מה שאמרת. זה די הדהים אותי. גם בעבודה מישהי באה ואמרה לי שכשהיא הייתה לחוצה באיזשהו מיון קבוצתי לעבודה, היא חיקתה אותי כדי שיצליח לה. זה היה הדבר הכי מרגש שהיא יכלה לומר לי. היא כזו מדהימה, והיא רואה בי דמות משמעותית, שאפשר להסתכל עליה וללמוד ממנה. ואני מרגישה בפנים כמו בלון בלי אויר. בלי טיפת אויר ואהבה. נפתחתי ונתתי לו לגעת במקום הכי עמוק ורך, והוא עשה לי שם נמק. לא יודעת איך להעביר את ההרגשה הזו. לא יודעת.

הי אופיר, שמחה שחזרת. נילי, תודה על מה שכתבת אני אכן סקרנית... מיקה ,נדמה לי שאני יכולה להתחרות איתך על הקטע של "ההתנגדות"{ואני אנצח} אני לא מכירה מישהי יותר "מתנגדת" ממני ולכל סמכות שלא תהיה. את יודעת כמה פעמים "אכלתי אותה" בגלל ההתנגדות הזו... הייתי ילדה של "דווקא" עושה הכל הפוך ממה שאומרים לי, רוצה להרגיש קיימת... היום אני רק עובדת לזהות את ההתנגדות הזו להבין ממה היא נובעת בכל סיטואציה,

זו לא תחרות שהייתי רוצה לנצח בה... הבעיה שבגלל ההתנגדות והקושי להתנגד להתנגדות.. נשארתי לבד. לא הצלחתי ליצור זוגיות, משפחה כלום ואפילו חברתית אני מבודדת. מאד מקווה שאצלך זה לא כך. מאחלת לך רק טוב

הי אודי תודה...אני התכוונתי להעביר את ההרגשה, במובן של להעלים אותה, שיעבור הכאב..פעם חשבתי שזה באמת מילה נרדפת, שלהעביר את הכאב, זה להיות מסוגלת להעביר אותו למישהו אחר, במילים. היום אני לא מאמינה ככה. מילים לא יכולות להעביר שום דבר, לא מבפנים ולא בחוץ. זה כל כך כואב אופיר

הי אופירוש יש לעמיחי שורה משיר שהוא כותב שהוא מרגיש שהוא הולך ברחוב כאמבולנס משמיע קול צופר מיילל ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל... ואת מספרת עוד על פער הרבה יותר גדול. שאת מרגישה את החור בבטן, ואנשים אחרים רוצים להיות כמוך. אני חושבת שזה גם מרגש שרואים בך משהו שאת לא מצליחה לראות בעצמך, אבל גם בטח לא קל, כשלא רואים את הגידולים הממאירים בתוך הגוף, כשאין מהסביבה הקרובה חמלה כלפי מה שעובר עליך... נורא מתחשק לי לתת לך משהו שירגיע את הכאב... לספר שגם אני כמו אחרים התרגשתי ממך. מהרגישות הרבה. מהתבונה. מהמבט הכנה והאיכפתי שעובר דרך המילים (גם בלי לראות את המבט). קניתי את הספר "דופק" אחרי שהמלצת עליו כאן (מאד נהנתי!). ואני חושבת על הכאב הרב שלך, ואולי שלפחות את יכולה להתנחם בכך שהכאב מצביע על כך שיש שם דופק, שמשהו חי שם בפנים ובועט וצועק ומחפש מזור. חבלי לידה, בטוחה שבבוא זמנו הכאב יצא החוצה "וכולם שמחים ופתאם איזה יופי", וכשהוא יצא החוצה זה כבר לא כל כך יכאב. ובנימה קונקרטית יותר, אם מתאים לך... את יודעת, אני עכשיו בטיפול מוצלח אחרי חוויה קשה של טיפול שהסתיים רע, והיה שם הרבה כאב והרבה חוסר אמונה בכך שיכול להיות משהו אחר... ורציתי לשאול אם אולי את מרגישה שאת יכולה לנסות שוב "לסמוך" (כמו בספר). חיבוק גלי (לשעבר גילי)

גלי... גרמת לי לבכות הלוואי..שאוכל לסמוך שוב פעם. אני עייפה, וצריכה מישהו להישען עליו ככ. תודה אופיר וחיבוק בחזרה

יש לי חברה מזה כשנתיים. לפני כמה ימים חברתי סיפרה לי שעברה התעללות מינית בהיותה בת 5 ע"י בן דודה שהיה אז כבן 12. כיום היא בת 25. היא לא סיפרה לאף אחד מלבדי על על עצם ההתעללות. חברתי טוענת שכיום העניין לא מפריע לה (וגם לא הפריע לה אז). אני לעומתה מרגע שהיא סיפרה לי את זה מרגיש לא טוב עם הנושא וחש סלידה מאותו בן דוד. בן דודה המתעלל אמור להתחתן בקרוב ומחר לחגוג את טקס החינה. חברתי מתעקשת שאבוא איתה לארועים של אותו בן דוד,אך אני אינני מסוגל לשמוח בשמחתו. אני מעוניין לקבל את עצותיכם בנושא. תודה מראש.

היי זיו.רק לידיעה כללית אני לא מומחה או פסיכולוג וזו הפעם הראשונה בה נכנסתי לפורום זה ולכן העצות שלי לך הם לא מקצועיות אלא בתור חבר. ועכשיו לשאלתך.הכרתי כמה בנות בחיי שעברו התעללות מינית והדחיקו זאת הרבה שנים וכל הזמן אמרו לעצמם שזה לא מפריע להם אך לאחר שפתחו את הנושא ודיברו עליו עם מישהו(חבר או מישהו מקצועי יותר)הם הרגישו הקלה עצומה.אבל,במקרה שאתה הצגת ההתעללות היתה בגיל מאוד מוקדם ואני לא בטוח כמה בכלל חברתך זוכרת ממנו ונוסף על זה המתעלל עצמו לא היה בגיל שהוא מבין בדיוק מה הוא עושה לדעתי.ולכן עצתי אליך היא לנסות לדבר על זה עם חברתך ולפי ההתרשמות שלך ממנה לראות אם היא מדחיקה שם משהו או שזה באמת לא מפריע לה(יכול להיות שהיא תנסה להתחמק ואז כנראה שכן יש משהו מודחק).במידה וראית שבאמת זה לא מפריע לה לדעתי האישית כדאי שתלך לשמחתו של בן דודה ולו רק כדי לשמח אותה.כדאי לך גם לזכור שאותו מקרה אירע כאשר בן דודה לא היה בוגר שאז ההשלכות היו אחרות לגמרי. מקווה שעזרתי

תודה רבה עזרת לי מאוד. אני מאוד מעריך את זה :-) החלטתי בסוף כן ללכת איתה.

שלם זיו, אל תיקח על עצמך את הטראומה של חברתך. הוא לא שלך. אפשר לה להתמודד עם הטראומה בדרך שלה. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אדם שפגע בך כל כך קשה הוא לא להתעכב על העבר. גם אני עברתי התעללות מינית בגיל מאוד צעיר על ידי קרוב משפחה. בשלב מסוים הדחקתי. כשאותו בן משפחה גסס, ניגשתי אליו ולחשתי לו באוזן "אני יודעת מה עשית לי ואני סולחת לך". זה שחרר אותי. חברה שלך אמיצה. תחבק אותה ותגיד לה כל הזמן כמה אתה גאה בה.

וידוי של נער בן 22 עם עיניים דומעות ומבוהלות. הוא חזר באוטובוס מדרכו, לאוזניו mp3 . תוך כדי האזנה לשיר שאהב הוא נסחף להזיות בהן הוא צופה בדמויות שיכפולים של עצמו שמתעללות עד זוב דם בדמויות שהן גם שיכפולים של עצמו. הוא מביט חסר עונים , הסיטואציה ניראת לו אמיתית וממשית. מפחידה . זה לקח כמה דקות. הוא יצא מהחוויה נבעט . סיפר שהפעם האחרונה שקרה לו דבר דומה היה לפני 4 שנים. אמר שזאת חוויה כל כך קשה שאפילו חלפה בו מחשבת התאבדות. שאלה מחברה מודאגת. האם מדובר בפיצול אישיות? האם ניתן להגמל מהפרעות כאלו? איזה דרך טיפול מומלצת שאינה תרופתית? ידוע לי שאינו נוטל תרופות, התדירות של ההזיות די רחוקה.

שלום רב, אחי בן 22, כבר שנים שיחסיו עם ההורים אינם טובים. הוא לא יודע לקבל את המילה "לא", וכל פעם שרוצה לקבל משהו מההורים (לרב זה כסף) והם מסרבים, הוא נכנס להתקפי זעם, מקלל ומאיים שירצח אותם או שיתאבד. מצב זה נמשך כבר שנים. אולי חשוב להוסיף- שהוא מעשן הרבה סמים, ושהרבה מהכסף שלו הולך על זה ולכן ההורים לא רוצים לתת לו עוד. משלמים לו על לימודים באונ',על מעונות ועוד סכום למחייה, העיקר שמשטר הטרור שהוא משליט בבית לא יהיה.פעמים רבות נראה שהוא משתמש באיומי הרצח וההתאבדות כסחטנות- אם תא תתנו לי אני אתאבד, אם לא תעשו בשבילי אני ארצח אתכם. מיותר לציין שההשפעה של זה על ההורים קשה מאד, מצד אחד הוא מאד כלב נובח לא נושך, רעש וצלצולים אבל לא עושה כלום, מצב שני אי אפשר שלא להשאיר מקום לאחוז מסויים שאולי הוא יממש את איומיו יום אחד, לכן ההורים חיים בביתם בחשש.ישנים עם דלת חדר השינה שלהם נעולה.אחי מעולם לא הרים יד בפועל על הרי, אך הוא כן שבר קיר והתבטא באלימות פיזית לחפצים, וכמובן אלימות מילולית בלי סוף.אין מה לדבר על טיפול, כשהרעיון רק עולה הוא מתפוצץ וצורח שהוא שונא פסיכולוגים,שכולם מטומטמים ולא מבינים שומדבר. באופן כללי יש לו תחושה שהוא הכי חכם ויודע הכל ולא מוכן לשמוע עצות מאף אחד. כך שטיפול הוא לא אופציה. הורי פנו לאנשי מקצוע לקבל כלים להתמודד איתו, הציעו להם להציב לו גבולות ואם הואא עומד בהם פשוט לזרוק אותו מהבית, הבעיה היא שהוא מסכים לגבולות, עובר עליהם מאוחר יותר וחא"כ מאיים ברצח והתאבדות אם לא ייקבל מה שרוצה, וכמובן שחזרנו שוב לאותו מקום- אי אפשר שלא להתייחס בכובד ראש לאיום כזה ולכן לא באמת ניתן לשים לו גבולות. לי יש קרע בפסיכולוגיה, לדעתי אם היה פונה לטיפול היה מאובחן כבעל הפרעת אישיות נרקסיסטית ובהחלט ייתכן שגם גבולית. יש המון סימפטומים משתי הפרעות אלו. אנחנו אובדי עצות. אשמח לכל רעיון איך להביא אותו לטיפול, או לכלים להתמודדות איתו, או אולי בכלל יש עוד אופציה שלא חשבנו עליה. כל דבר. תודה רבה.

שלום! אני פונה בשם אחי הגדול כבן 30. רוב שעות היום הוא במיטה, ישן או מנמנם. לא יושב איתנו בארוחות משפחתיות. פוחד להיחשף לאור השמש. לפני שהוא עוזב את מקומו הוא בודק מלא פעמים בקפדנות כאילו ושכח משהו, ולפני שהוא עוזב את המקום אחרי הבדיק הקפדנית הוא ממלמל משהו כמו" עזוב, עזוב, עזוב!!!" הוא לא מסתדר בעבודה הוא כבר החליף מלא מקומות עבודה וטוען שבכל מקום עובדים עליו, הוא יושב על תלושי המשכורת ובודק אותם חודשים!!! הוא שומר חשבוניות ישנות, לא זורק כלום לפני בדיקה קפדנית- מסתכל על הנייר שוב ושוב עם העיניים, ממלמל משהו ורק אז זורק.. יש לו חברה, ויש לו תעודת הנדסאי והייתה תקופה שהוא היה בסדר, למד בלילות בילה עד מאוחר ועכשיו הולך לישון ב5 עד הבוקר שלמחרת, לא הולך לאירועים משפחתיים. מקלל את המדינה בטענה שהיא גרמה לו להיות כזה. ההורים מנסים לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג וגם אני אבל הוא לא מוכן! טוען שהם במילא לא יעזרו לו... אני ממש לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזור.. אני לומדת גם חינוך מיוחד באוניברסיטה וחלק מהדברים שנאמרים על חנ"מ מאפיינים אותו.. מה לעשות??????? איך לשכנע אותו ללכת לטיפול??? אני ממש צריכה הכוונה!!!!!!!!!!!!!!

תחילתה של סערה בלב בטן! והבטן מתהפכת כמכונת כביסה בשיא הפעולה. והכביסה מלוכלכת כל כך מלוכלכת!!! הכל מסוחרר ורועד סביבי בוער חונק שורף אוף הלבה עומדת לפרוץ מתוכי!!!!!!!!! אבל חנוק עכשיו היא מאכלת כל תא במהירות שיא ואין לי אויר יותר ודי די די בבקשה שיעצר. לא יכולה לנשום יותר לא רוצה יותר! די בבקשה די!!!!!!!!!!!!!!!

שלום אני מתבגר בן 18 ויש לי בעיות שינה כבר זמן רב אני עמוס בגרויות מתכונות ואני מתגייס עוד חודש כמו כן יש לי כבר זמן רב בעיות בשינה איני מצליח להרדם בלילות לא משנה מה אני מנסה ואיני מצליח להכנס לשיגרה של שינה בשעה מסויימת וזה מאוד מפריע לי. הדבר הכי מוזר הוא שבשעות 8-10 אני אכן מרגיש עייפות ואם אני הולך לישון בין השעות האלה אני תמיד קם שעה או שעתיים אחרי למשל אם אני אלך לישון בשעה 9 אני אקום איפשהו ב10 וחצי בערב ואז אני מרגיש יותר מדי ערני ולא מצליח להרדם! מה אפשר לעשות בנידון? תודה מראש על העזרה

קצת חוששת להוציא את הראש מתוך הקונכיה... בכל זאת אנסה לצאת מן ההשתבללות... מספר ימים לא הייתי כאן, מרגישה עצב גדול, כאילו מתצפתת על שדה קרב שומם, זמן מה אחרי תום הקרבות. יש שרידים ואין שרידים. וממה שנשאר קשה להבין מבחינה תוכנית מה היה כאן, אבל מבחינת הרגש, השרידים שנותרו מעבירים תחושה לא קלה. פתוח- סגור- פתוח- כתב יהודה עמיחי בטוח- מאיים- בטוח, אני אוסיף לשאלות שמועלות כאן בפורום. בכל מקרה, פתוח או סגור, בטוח או מאיים, אני עדיין כאן "לא עוזבת את העיר". לפחות לא בגלל משברונצ'יק... להתראות גלי

הי גלי, שמחה שבכל זאת הוצאת קצת את הראש. כתמיד אצלך הדימויים חזקים ומדברים אלי. מאמינה שנמצא חלק יבש שיאפשר לצאת ... בכל אופן תמיד אפשר לשלוח יונה מקווה שאת בטוב י.

תודה אודי תודה ילדה אישה תודה על מילותיכם. שואלת את עצמי, ואשמח לשמוע מחשבות, שלך אודי ושל כל מי שמעוניין... למה ההתפרצות התוקפנית הזו לא קורית בפורומים פתוחים אחרים (ויש רבים כאלו באינטרנט שמתנהלים על מי מנוחות), מה יש בפורום הזה שמזמין כל כך הרבה תוקפנות? השערה אחת שאני יכולה לחשוב עליה, היא שכאן אנשים מביעים חולשה, ואולי אצל אנשים מסוימים, שקשה להם להתמודד עם חולשתם שלהם (וואו עם הפורום היה פתוח איזה קיטונות של רותחין היתי חוטפת עכשיו), מגיבים בתוקפנות על מול הראי שמציב בפניהם חוויות של פגיעות שהם אינם רוצים לחוש. אולי. לא יודעת. אודי? מישהו? יש רעיונות?

איכשהו נשכחה אתמול הודעתה של לילך (נראה לי חשוב..) ובכלל אולי במסגרת ה"רה הבליטציה" של הפורום, תוכל לבטל את השבתון ביום ג ? או שממילא לנרשמים תהיה העלאת הודעות אוטומטית? נ.ב. בינתיים נמנעת מהרישום, עד שהמצב יתייצב ויהיה בטוח ואולי יש לי גם קצת התנגדות לא מוסברת .. נוטה להתמרד ולא רק פה(=פגם מולד..) לא שזה משנה למישהו.. כנראה שרק לי...(-: (מיקה)

אצלי ההתנגדות לא "עושה את המצופה ממנה"? זה יותר היתקעות ואף רגרסיה!? שום דבר אצלי לא נורמלי.. sometimes i wonder who i am ,do i fit in אודי, שיהיה לך יום נעים (-: (ולי.. נורמלי)

שלום רב. האם יש מקום למטפל לשלול בקשה להפסקת הטיפול או הורדה בכמות המפגשים ,מצד מטופל שמרגיש שהגיע הזמן לנסות "לבד"?

שלום אבישי, המטפל יכול להביע את דעתו לגבי הפסקה/הורדה של הטיפול. אני מניחה שהוא מכיר אותך ומכיר את קשייך ובסך הכל רוצה בטובתך. קח לך את הזכות והרשות לבדוק עם המטפל מדוע הוא "שולל" כדבריך, את הפסקה/הורדת הטיפול. ברר עם עצמך ועם המטפל האם הרצון שלך להפסיק - מקורו בהתנגדות. בהצלחה, סיגל

ראשית ,איני מטופל. השאלה עניינית ומקורה בחיבתי למקצוע. אף איני מטפל. מעת לעת ,אני קורא מאמרים וספרים העוסקים בפסיכולוגיה ,פילוסופיה וכו'. את אשת מקצוע? אל לך להיעלב חלילה משאלתי ,זו לא הכוונה. פשוט ,שרציתי דעה של איש או אשת מקצוע. תודה רבה.

היי אודי. זהו. המטפלת שלי ילדה היום. בת. עכשיו נותר לי להמתין לה. שלחתי לה הודעת אסאמאס שאני הכי שמחה בעולם בשבילה ושאחכה לה.. אבל האמת, שקשה לי. היום זהו היום הראשון.. ועכשיו לא אראה אותה תקופה הכי ארוכה מתחילת הטיפול. לא יודעת איך ארגיש וכנראה שאשתמש בפורום הנהדר הזה לתמיכה בתקופה שמחכה לי. קצת מרגישה שנשארתי לבד... המטפלת המקסימה שלי שלחה לי אסאמאס הבוקר על הלידה.. הודעה אוהבת וחמנ שחיממה את ליבי מאד! אני יודעת שהיא אוהבת ושאכפת לה ממני. לא להאמין איזה קשר אמיתי ומיוחד נוצר בין שני אנשים שהיו זרים עד לפני שנתיים.. והיום היא האדם הכי קרוב אלי עלי אדמות. אהבה שבינינו הדדית וכייף להרגיש כך. אני מקווה שהזמן יחלוף לי מהר, אנסה להיות עסוקה כמה שאוכל.. הקושי האמתי שלי הוא בערבים ובלילות.. בהם אני פחות מוסחת והראש מתחיל להיזכר ולחשוב.. ודאי עוד אכתוב פה בהמשך לכשאצטרך.. ואולי אלו יהיו מיילים קשים.. כשיהיה לי קשה. ואולי בכלל כל התקופה הזאת תהא עבורי בדיקה עצמית? ואני עוד אפתיע את עצמי? מי יודע.. בכל אופן, אזדקק לחיזוקים קצת ממך. אם אפשר, כמובן.. תודה רונה

גליה יקרה, קודם כל הערכתי הרבה על האומץ בלהפסיק את הטיפול עם המטפל שלך. הלוואי ויכולתי אני לעשות זאת. הפסקתי את הטיפול מס' פעמים ותמיד חזרתי. כמו שרשמתי לפני מס' ימים, הוא תמיד קיבל אותי חזרה. איך עושים את זה? איך הולכים ולא חוזרים? שאלה גם אליך אודי. כתבת לי שמע' היחסים הרגשית שיש לי עם המטפל שלי עלולה להיות מסוכנת. למה התכוונת?

היי סיגל רציתי רק לתקן אותך, את מתכוונת מן הסתם לטליה, שעזבה את הטיפול בגלל קטע של התאהבות במטפל. אני הייתי על תקן של תומכת בלבד. התבלבלו לך קצת האותיות.. לא נורא! מאוד מבינה אותך, ומאחלת לך סיום מוצלח כמו אצל טליה. אני מאמינה שיהיה לה מה להוסיף בעניין. גליה.

שלום גליה, אכן התכוונתי לטליה. תודה

שלום אודי, אני זו שסיפרתי על הקשר הרגשי שיש לי ולמטפל שלי. אני מעריכה את גליה שהצליחה להתנתק ולהפסיק את הטיפול. לא יודעת איך עושים אתה זה כי כמו שציינתי, עשיתי זאת מספר פעמים ותמיד חזרתי. אודי, ענית לי "שזה עלול להיות גם מסוכן". ראה למטה. למה התכוונת?

היתה בו שאלה תמימה המופנית אליך אודי ופתאום קיבלתי גל של התקפות. אני מקווה שראית את זה. רק שאלתי אותך שאלה ואז כל מיני אנשים הגיבו לשאלתי בצורה מכוערת ונבזית.

אני חושבת שנפלו כאן טעות ואי הבנה כאשר מישהו אחר השתמש כאן בשמי "מזל". כמו למשל ההודעה שכותרתה "נייט". כמו כן, המתקפה עלי כאן היתה בעייתית מאוד. לא מצפה לתגובות חוץ מלתגובה שלך.

כאשר ניסיתי לעשות ניסיון למשלוח ושאלתי שאלה פשוטה ופתאום גל של התקפות כמו למשל מ"מישהי"

את קצת מיתממת לא? מי שקיללה והאשימה ובאה בטענות כן היתה את, ולא "מתחזה". למה על זה את לא לוקחת אחריות? מי שמצליחה להבריח מפה אנשים זו את ולא "מתחזה" למה על זה את לא לוקחת אחריות? או שעכשיו גם אני מארצות הקור כמו שכתבת ל-TM? או שאת חושבת שאת תרבותית מדי ועסוקה בהאזנה למוסיקה קלאסית ואין לך זמן להשיב?

שלום אודי, לא בטוחה שזה לגמרי המקום, אבל עצה תוכל ממש לעזור לי, אז ננסה בכל זאת. אני חיה בעיר אחת כבר 8 שנים וחושבת שאני קצת רוצה לחזור למקום מגוריי במקור, לאזור המרכז. סיימתי לא מזמן תואר שני ואני מתכוונת להמשיך לשלישי. נדמה לי שמבחינה אובייקטיבית, המקום שהכי טוב יהיה ללמוד בו יהיה איפה שאני נמצאת עכשיו- גם מבחינת משאבים, גם מבחינת חוקרים, וגם מבחינת סביבה חברתית- נעים מאוד במקום העבודה. קשה לי לעזוב את המקום, כי נעים לי בו, אבל במקביל אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך להיות כאן עוד 4-5 שנים... קצת התעייפתי ממנו גם. מאידך- במקומות אחרים, אנשים סביבי כל הזמן אומרים שפחות כדאי ללמוד (גם מבחינת משאבים וגם מבחינת חוקרים וסביבת עבודה נעימה). מצד אחד- המקום שאני נמצאת בו נמצא ממש על סף פריחה וזה טפשי לעזוב דווקא עכשיו. מצד שני, בא לי שינוי. פשוט צריכה לשנות משהו. אני מודה שמחשבות על "מתי כבר יהיה לי חבר", לוקחות גם הן חלק, והמשוואה כמעט נראית כאילו אם אשאר כאן אוותר אולי על האפשרות לזוגיות. כי אם גרתי כאן 8 שנים וזה לא הגיע, אז אם אשאר עוד... זה לא באמת קשור, וברור שגם במקומות אחרים (כאן למשל) אני יכולה לבנות לעצמי חיים, אבל אני מרגישה שכל עוד אני רוצה לחזור הביתה להורים בסופי שבוע, המקום שאני נמצאת בו הוא לא ממש בית. מה היית עושה? איך מקבלים החלטה? מה יותר חשוב?- מקום מגורים, מקום לימודים? אני כל הזמן מרגישה שיש הרבה יותר חיים במרכז... שיהיה לי גם נעים יותר לגור באותו אזור גאוגרפי שגם הוריי, חבריי (והמטפלת שלי) גרים בו. אני קצת מרגישה רחוקה מהכל כאן... כמעט בגלות. מה דעתך? לילך

שלום אודי, תודה שחזרת להשיב... התחלתי קצת להתבייש בשאלה הקונקרטית והלא כל כך קשורה. הכל תמיד מורכב ואיך אני יכולה לבקש עצות קונקרטיות ברשת, מאנשים שלא מכירים אותי..? אז תודה ששבת. קצת התביישתי. אהבתי את "הסיפור שהיה באמת" שסיפרת :-) נחמד לחשוב על חבורת מילואימניקים מיוזעת קוטפת פרחים וטורחת כל כך על בית. גם אם הוא זמני. כנראה שחשוב לעשות בית בכל מקום שמגיעים אליו, גם אם זה זמני וגם אם לכאורה זה מיותר. אם זה עושה לך בית, זה שווה את ההשקעה. מהו בית בשבילי זו באמת שאלה מצויינת... שאלה שאין לי עליה תשובה. אולי המוכר הוא הוא בית? אולי תחושת משמעות היא בית? אולי חיוכים אוהדים סביבי הם בית? אני לא כל כך ביום שאני יכולה להשיב תשובה טובה לשאלה לא קלה :-) אבל בכל זאת רציתי לחזור ולומר תודה.. שמחתי לקרוא את ההודעה שלך. אתה יודע? בא לי לומר מילה נוספת, אישית, אם אפשר... אני מרגישה שתחושת מוכרות עושה *לך* בית.. כתבתי קצת יותר על עצמי הפעם. לא בטוחה שכתבתי פה בעבר מה בדיוק אני עושה בחיי (והאמת, קצת קיויתי שההתייעצות הקונקרטית והגילוי הזה יבלבלו קצת וימנעו מלזהות אותי). אני מרגישה שזה שהשם וכתובת המייל שלי גלויים בפניך, והדיבור הזה על "למדתי ככה ואני חושבת ללמוד גם ככה", הקלו עליך לדבר איתי בצורה חפשית יותר. כאילו אני מוכרת. לתת מעצמך קצת יותר, באופן חשדן קצת פחות. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, אם זה מה שעוזר לך להיות איתנו אז זה יופי. רק רציתי לשתף במחשבה שההזדהות היא במידה רבה/מסוימת בשבילך- כדי אולי לאפשר לך התנהלות קצת יותר נינוחה. נראה לי שזה מצליח- מצוין! :-) אתה הרבה יותר נחמד כשאתה נינוח ;-)

האם אפשר להרשם מספר פעמים תחת כינויים שונים?

הי. מספר שאלות לי: 1) האם פסיכולוג הנוהג לענות לשיחות טלפון במהלך השעה הטיפולית נוהג בחוסר מקצועיות? אמנם אין בקוד האתי של הפסיכולוגים כל אזכור לכך, אולם עד כמה הדבר מעיד על מקצועיותו? 2) האם יש הבדל בין פסיכולוגים העובדים במרפאות ציבוריות לבין מטפלים פרטיים בנוגע לקבלת שיחות טלפון? 3) וכאן לחלק האישי - אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה מוטל עליה עומס רב הכולל שיחות טלפון רבות. אני בהחלט מבינה זאת, והשלמתי מזמן עם האילוצים הללו. הדבר שמרגיז אותי מ-א-ד הוא כאשר מעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות...) אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך לפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי. מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול שם, ובוודאי לא במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? או שמא יש אפשרות אחרת? אשמח לשמוע את דעתכם ואת דעתך, אודי.

המטפלת שלי יודעת שהקו מנותק כשאני באה. אני בטיפול פרטי, אגב. גם הסלולרי שלה מחוץ לחדר ובמקום רחוק... שלא יפריע. אין בעיניי שום תירוץ וסיבה לכך, שטלפונים יפריעו למהלכן של הפגישות. יש לך זכות מלאה להביע בפניה את מורת רוחך... יכול היות שהיא לא תקבל את זה, ותדברו על כך, אבל את לא צריכה לשמור את זה בבטן. ואין הבדל באשר לפסיכולוג פרטי לפסיכולוג שעובד בשירות הציבורי באשר לקבלת שיחות טלפון... זה תלוי בבן-אדם... עליי זה לא מקובל, כמטופלת - ולא משנה באיזו מסגרת אני מטופלת - אני חושבת שאני זכאית לזמן שלי, ללא הפרעות. גם כשהייתי מטופלת במסגרת ציבורית, הטלפון מעולם לא צלצל במהלך הפגישות...

הי אודי היקר וכולם, בכינויי המוכר לכם הייתי - (mp), כעת נרשמתי, ובהזדמנות זו בחרתי בכינוי חביב ואהוב, שהשתמשתי בו פעם - "סוריקטה" - הלא היא חתול אגמים או מלאך השמש המגן מפני שד הירח, ויש לה בטן שהיא קולט שמש של ממש. יאללה, על החיים (חרדות עקב שינויים לא פוסחות גם עליי...) להת' סוריקטה

לא ידעתי האם עדיין יהיה פנוי, או שמא מישהו יחמוד לצון ויעלים לי אותו :(... הוא נשאר שלי... לפחות זה נשאר שלי...

mp עכשיו סורקיטה? יפה. חשבון הדואר שנרשמת הוא גם המסן?

סתם תהייה: איך ידעת שחובת ההרשמה מתחילה היום אם לא היתה לך שאלה קונקרטית שניסית להעלות?

לפחות עד לרגע זה, לא נדרשתי להרשם. כמה לא מפתיע...

ידעתי שזה אוטוטו עומד לקרות (אודי הודיע מראש)... במקרה פתאום הופיע לי מסך הרשמה - בין תגובה לתגובה... נדיר שיש לי שאלה קונקרטית שאני מנסה להעלות.

הי צליל, גם אני כמו twisted mind כמעט ולא מעלה שאלות (וגם בכלל ממעטת ביותר לפתוח עצים). בסה"כ ראיתי שחל שינוי בתצוגה במסך הראשי, אז... אודי, במבט חטוף נראה לי שתהליך הרישום קל מידי, אפילו אין אימות במייל, ונראה גם שאפשר לכתוב הודעה מבלי להירשם... (?) (סוריקטה)            .

כתבתי כבר בתגובה הקודמת - הרישום קל מידי ואין אפילו אימות במייל. יש לפחות שני פורמטים של הפורום, בהם ניתן לעקוף את הרישום ולשלוח הודעה ישירות בכל כינוי (אפילו להשתמש בשם רשום מבלי להתחבר למערכת). באחד מהם אפילו אפשר לראות את כתובות המייל של כל אחד באופן גלוי לגמרי - וניסיתי להתריע על כך כבר לפני זמן מה... לא נראה לי שלזה כיוון המשורר... בינתיים אשתדל לא לרשום הודעות נוספות... (סוריקטה)

בהצלחה לכולם!

יש לי סימפטיה לסוריקטות... יש בהן מן קסם שכזה. אז יופי של כינוי חדש בחרת לך. תתחדשי.

הי. מספר שאלות לי: 1) האם פסיכולוג הנוהג לענות לשיחות טלפון במהלך השעה הטיפולית נוהג בחוסר מקצועיות? אמנם אין בקוד האתי של הפסיכולוגים כל אזכור לכך, אולם עד כמה הדבר מעיד על מקצועיותו? 2) האם יש הבדל בין פסיכולוגים העובדים במרפאות ציבוריות לבין מטפלים פרטיים בנוגע לקבלת שיחות טלפון? 3) וכאן לחלק האישי - אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה מוטל עליה עומס רב הכולל שיחות טלפון רבות. אני בהחלט מבינה זאת, והשלמתי מזמן עם האילוצים הללו. הדבר שמרגיז אותי מ-א-ד הוא כאשר מעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות...) אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך לפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי. מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול שם, ובוודאי לא במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? או שמא יש אפשרות אחרת? אשמח לשמוע את דעתכם ואת דעתך, אודי. צליל