פורום פסיכולוגיה קלינית

היי שמי ליאור ,ואני בת 15 בקרוב, הבעיה שלי היא כזאת : לפני כשנתיים התחלתי לאכול קרח בקביעות. לאט לאט הכמויות הולכות וגדלות.. אני אוכלת קרח בסביבות ה10 ליטר קרח ביום.. זה מתרחש בשעות הלילה,גם אם זה מצריך אותי לקום מתוך שינה,ובכול שעות היום. אימא שלי נורא פחדה בהתתחלה ולכן היא החליטה לשאול את הרופאת ילדים אם זה נורמלי,והתגובה שלה הייתה קצת שונה,היא צחקה מכול העניין כך שאימא שלי נרגעה .. אני אשמח לשמוע עוד מידע,קראתי באינטרט על פגפוגיה,והבנתי שזה מתקשר לאנמיות,אבל איני כלל אנמית לפי מה שידוע לי, האם אני צריכה לדאוג? תודה , ליאור

ליאור יקרה שלום רב לך, התופעה של אכילת קרח אותה את מתארת מוכרת ואינה חריגה חשוב לי לקבל יותר פרטים על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית. במקביל אני ממליץ לך לפנות לרופא /ת הילדים שלך על מנת לבצע מספר בדיקות דם שאינן כואבות או מזיקות על מנת לבדוק את האיזון ההורמונלי והכימי שלך. במקביל כדאי לך לערוך רישום של המצבים , הזמנים בהם את אוכלת קרח, האם את אוהבת לאכול גם ארטיקים אם כן אילו טעמים וכד'. דאגה לו תפתור את הבעייה . אשמח לשוחח עימך גם בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, התאהבתי בגבר אבל זה לא מוביל לשום מקום וזה לא הדדי, אני מעוניינת יותר ממנו בקשר זה והמצב גורם לי לתסכול נוראי. הייתי מאוד רוצה לדעת איך מפסיקים להתקשר אליו, איך מפסיקים לקבל שיחות ממנו ואיך מפסיקים לחשוב עליו במיוחד כשהמצב הוא כזה שאני נתקלת בו לפחות פעמיים בשבוע. תודה.

שלום רב לך ענת , שאלתך מצויינת התשובה לא תהיה אחראית ומקצועית מבלי לתת ולקבל יותר פרטים לגבי מהות הקשר עם הגבר. תוכלי לעשות זאת באמצעות הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני בן 40 וסובל מבעיית קשב וריכוז מילדות, מעולם לא טופלתי באופן ממקוד בבעיה.ברצוני לשאול כיצד טיפול על פי שיטתך יכול לסייע לי לא רק בבעיות במשימות הקשורות בחיי היום יום. הקושי העיקרי שלי הוא ביכולות הקשורות בשמירה על מקום עבודה ובחירות מקצועיות. האם פסיכוטרפיה או סוג של אימון ממוקד הוא התשובה?

שלום רב לך דודו אכן ניתן לעזור לך להתמודד עם בעיותיך באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב ביופידבק. אני מזמין אותך לעיין בכמה ממאמרי בנושא זה המפורסמים באתר www.articles.co.il בטור של כותבי מאמרים מומחיםת כמו כן הינך מוזמן להתקשר אלי טלפונית לנייד שלי 0546670570 על מנת לקבל ולתת יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יש כזה שאלון שממלאים כדי לקבל אינדיקציה על עצמי אם אני סובלת מדיכאון?

שלחתי הודעה שנשלחה(?) לפני סיומה... מקווה שהגיעה ואם לא .. גם זו לטובה.. (לפחות בשבילך..)..הודעה קצת מייגעת.. בכל מקרה...רק רציתי לסיים ב-תודה אודי. אם הגיעה וקראת אז תודה כפולה ו..סליחה..(מרגישה גם צורך להתנצל).. ובכל מקרה תודה שאתה כאן.. ה"טרחנית"[[מיקה]]]]]

כותבת כאן "מחדש", כי אף פעם לא בטוחה שתענה להודעת המשך שלי... אך זו גם הזדמנות לומר לך כאן תודה על כל התשובות המרגיעות , המזמינות אותי להמשיך ולכתוב ו"לא להסתתר"...וגם לראות שזה קיים בי... לא תמיד אני מגיבה בפירגון ומודה לך על התשובה שעזרה ולו במעט... לעיתים לוקח זמן עד שזה מחלחל ועד שאני רואה את זה... ולעיתים פשוט קשה לצאת מהשחור האפל הזה...אז... לא יודעת איך זה אצלך.. סתם עומס.. או קושי להבין אותי אם מתכוונת לשאול שאלה רטורית (לא) או שמצפה לתשובה (מה שבדרך כלל).. קושי לעמוד בראיה הכל כך פסימית, כבדה ומעייפת (!!!)שלי.. היעדר תשובה אמיתית..חוסר תשומת לב ושומדבר לא סותר שומדבר..הכל אפשרי..סתם חשוב לי לדעת (ואם תרצה דוגמאות מ"ההסטוריה" אז למשל ב-06-07 00:53, וגם אתמול...) .. חשוב לי לדעת באמת כביקורת בונה בשבילי... מרגישה מרחיקה ובודקת מה באמת.. מה בנדמה...=(יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאד...)יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת... סליחה על הכובד .. מקווה בכל זאת שתענה בכנות

לאודי שלום, אשמח אם תבחין בהודעתי אי שם בתחתית. היכן שאני ממוקמת. בלתי נראית.

אודי, כתבת משהו על משחק רציני אך משעשע... אני בהחלט זקוקה למשהו משעשע (ורציני, לא שוכחת שזה רציני)... בהתחשב בכך, שהמשחק המשעשע האחרון שהייתי שותפה לו התנהל ביום ראשון, בבית קברות (ככה זה כשנמצאים עם עוד אנשים ציניים כמוני)... אולי כדאי לשנות אווירה, לא? תמיד משעשע איתי בבתי קברות... אבל רק עם האנשים הנכונים...

היא התקשרה אלי... ככה פתאום ובלי שום הודעה מוקדמת ראיתי את שמה על צג הטלפון. דיברנו ושאלתי איך מתמודדת.. והיתה שיחה נחמדת.. אך שוב התחושה של הפיספוס. תכננתי להגיד לה כמה דברים ושכחתי את רובם מרוב ההתרגשות.... איזה באסה. אני לא אעיז להתקשר אליה. אני מאד מכבדת את זמנה ופרטיותה. לא היה לי גם אומץ לשאול מתי היא חוזרת לטפל בי, לא רציתי להפעיל שום סוג של לחץ... אתה חושב שפעלתי נכון? כי כעת אני עדיין נותרתי בחוסר וודאות. שום דבר לא השתנה למרות שחלף חודש. היא לא יכלה לומר לי אז ועדיין אינני יודעת מהן תוכניותה... אולי הייתי כן צריכה לשאול מתי היא מתכוונת לחזור לטפל? אתה חושב שזו שאלה הוגנת? אשמח לשמוע מהי דעתך.. ואולי כדי שאתקשר בכל זאת לשאול? כי לא לדעת זה הכי גרוע. תודה!!!

שלום,אני בת 50,למדתי, ילדתי ילדים ועשיתי קריירה, לכאורה אדם בריא, אך כל החיים אני סובלת קשה מתגובתיות קשה, רגשנות מוגזמת, התפרציות זעם ודמאות.תוקפת אנשים בלי שום התרעה ולעיטים אפילו בהפתעה גמורה לעצמי קילקלתי יחסים עם כל העולם, כל כך עייפה מעצמי שבא לי לסיים את חיי.למדתי כל הטכניקות של מודעות עצמית, פניתי לתיקשור, סדנאות. אולי אני חולת נפש סמוייה? תרופות? רפואה אלטרנטיבית? מה לעשות? אם רק יש פיתרון לבעיה שלי-מוכנה לעשות כל מאמץ.תודה

שלום רב לך, אני מבין את מצוקתך, יכולות להיות סיבות שונות לכך,לדעתי רצוי שתעברי הערכה רפואית ובדיקות החל מבדיקות דם ( יתכן וקיים חוסר איזון הורמונלי או אחר כמו b12 ) אשמחל לקבל ולתת יותר פרטים. 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני פשוט לא מסוגת

רק הערב הועלתה הודעתך מה 09-07 ??? או שאצלי היתה בעיה? בכל אופן חשבתי שכבר נשכחתי שם למטה כשלפתע ראיתי את תשובתך אליי.. לפעמים מרגישה שאני "חופרת" ואז אנשים מפסיקים להגיב .. ואני מבינה את זה למרות האכזבה (וגם מעט השפלה...)שזה גורם.. רציתי לכתוב פה כמה דברים אישיים , אך מרגישה קצת "חשופה בצריח" אז אולי אם השרשור יגלוש למטה ארשה לעצמי יותר... מבינה אותך מאד לגבי התרופה..תמיד יש רווח והפסד בכל בחירה.. למשל אצלי מרגישה שצריכה לבחור בין השתלטות הדכאון עליי לבין "השתלטות" התרופות... על כל תופעות הלוואי הבלתי נסבלות ...מרגישה מתה בלי התרופות אבל ארגיש מתה גם איתן...מצחיק שצריכה לבחור איזה מוות עדיף... סליחה שמכניסה את עצמי..מבינה שאצלך זה אולי יותר משמעותי... ורציתי עוד אבל כאמור , אולי בהמשך (אם תרצי..) ביי בינתיים ..[מיקה]

היי בד"כ אני זוכרת הודעות שלי שלא עלו/הועלו, ובודקת עם אודי מה עלה בגורלן. רק שהיה לי סופ"ש עמוס... ואצלי מתחיל להיות עמוס... אז זו אני ששכחתי לבדוק מה עם ההודעה, וזה לא בגללך. ההפסדים שלי, בגלל התרופות, לא קשורים לתרופה נגד דכאון. מאז שנטשתי את הדור הישן ואת ה-SSRIs, מהאגף התרופתי הזה יש לי שקט מבחינת תופעות לוואי... ואולי זה קשור גם לכך, שאני מקבלת מינון נמוך מאוד, כזה שזה "ללכת עם ולהרגיש בלי"... ואולי זו עוד אחת מהטעויות של ד"ר הודיני... אם כי, בהתחשב בתרופות הנוספות שאני מקבלת, אולי זה באמת לא משמעותי כל כך... מה שאני מוצאת כמסקרן (ולא סקרנות "רגילה") זה, שכתבת שתרגישי מתה גם עם התרופות... למה את חושבת ככה? אני תמיד בגישה של, כמו שאפשר להתחיל לקחת תרופה, כך גם תמיד אפשר להספיק, אז אין פה מה להפסיד בעצם, אלא רק להרוויח. וזה לא שאני מנסה ללחוץ עלייך לקבוע כבר למחרתיים תור לפסיכיאטר... אני יודעת שעצם ההחלטה עצמה ממש לא קלה. ובאמת צריך לעשות את כל השיקולים של בעד-נגד. אבל יותר מזה, לשאול את עצמך בכנות, באמת בכנות (וזה משהו שלך עם עצמך) - על מה את פוחדת לוותר? או, ההיפך, מה את חוששת להרוויח? כי תרופות יכולות להביא לשינוי - לאו דווקא איזשהו מהפך דרסטי - אבל כן יכולות לעזור ולשנות, במקום שבו הטיפול תקוע; הן מעין כלי עזר לטיפול. ומפחיד לשנות ולהשתנות. מפחיד מאוד אפילו. אבל הן לא משתלטות על שום דבר. השינוי הוא הדרגתי... זה לא שמהיום למחר פתאום תהיי איזו מיקה אחרת, ולא תזהי שוב את עצמך. לא רק שהשליטה תהיה בידיים שלך, יהיה לך קל יותר לנווט. זה בסדר שאת מכניסה את עצמך... אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת בכך, שאצלי זה אולי יותר משמעותי... TM.

אתחיל מהסוף... בקשר למה שכתבתי שאולי אצלך זה יותר משמעותי.. היה שסיכון של פסיכוזה אולי יותר גדול מסיכון של החמרת דכאון..אבל אולי זו שטות כי גם בדכאון יש סיכון של פגיעה עצמית (מי כמוני יודע... באופן עקיף-סמוי ובאופן ישיר...). אז קבלתי כבר אבחנה של דכאון קשה..ומאז זה רק הולך ומחמיר - גם בגלל המכה לדימוי העצמי, גם בגלל הבהלה.. והקושי בטיפול תרופתי מוכר לי מהעבר בגלל רגישות יתר לת'לוואי. ובקשר למוות - התרופות גורמות לי תחושת זומבי,כאילו אוטמות לי את הרגשות ופשוט מרדימות אותי.. יש לי אפקט קצת שטוח...(את בטח מכירה את המושג..). האבסורד שמרגישה מדוכאת בגללן וכאילו צריכה לבחור בין נבלה לטריפה.... ובאמת מודעת לעצמי ולא נהנית מאיזה רווח משני כתוצאה מהדכאון, פשוט גם על סמך ניסיון העבר לא זוכרת שעזרו לי במיוחד ואולי יש לי עמידות מסוימת. המחשב כבר עושה לי "מצמוצים" של הולך להיכבות אז אשלח בתקוה שכיסיתי את הכל..לא כ"כ הבנתי איך זה ללכת עם ולהרגיש בלי והסתירה שיש עם הספק שהבנתי שיש לך לגבי היעילות אם תוכלי להסביר .. אם תרצי... (מיקה)

אודי היקר אפשר להיות פה גם אם אין לי כל כך מה לכתוב..? יש, אבל אני לא מוצאת את המילים..אני מנסה להתגבר על המשבר הזה בחצי שנה האחרונה. השבר הזה. בינתיים אני רק מסובבת את השברים ולא מוצאת שום חלק שמתאים, אבל התחלתי לסובב, זה גם משהו לא? אולי בסוף זה יתאחה איכשהו. אולי בסוף זה לא ירגיש כל כך נורא, עצוב, לבד. אני לא רוצה יותר להרגיש לבד. איכשהו כתבתי משהו, ועדיין זה מרגיש לי כאילו לא כתבתי בעצם כלום. הזוי.. בכל מקרה, תודה שאתה מקשיב לי אופיר

עדיין עצובה ואין נוחם. מזל שאתה כאן אודי אחרת בטח הייתי מתקשרת אליו (אמרת שיש מקום ואני יכולה לבכות כאן, נכון?)

אפשר לשלוח לך מייל אישי?

אני רוצה לדעת האם דיכאון יכול להיות מלווה במיגרנות? כלומר, האם זה חלק מהסימטומים? איך מטפלים אם כן? קודם במיגרנה או קודם בדיכאון?

היי איתמר... מכיוון שהיום כבר יודעים, שהגוף והנפש בלתי נפרדים אז בהחלט יכול להיות קשר הדוק בין מיגרנות לדכאון. מה שצריך לבדוק זה מה קדם למה (אם אפשר)... מצב מתמשך של מיגרנות עשוי להוביל לדכאון, בשל הפגיעה באיכות החיים. ולהיפך - מיגרנות יכולות להיות סימפטום של דכאון. ולגבי הטיפול... במקום לטפל קודם בזה או בזה, מטפלים בשני הדברים במקביל, אחרי התייעצות ראשונית עם רופא המשפחה, שיחליט האם יש בסיס לחשד שמדובר גם בדכאון, ואז כדאי להתחיל גם בטיפול לנפש במקביל לטיפול במיגרנות. ובכל מקרה - תרגיש טוב. TM.

איך בדיוק טיפול בהיפנוזה יכול לעזור למיגרנות? זה לא קצת מפחיד? תמיד רואים בסרטים וזה נראה לא נעים.. האם טיפול אצל פסיכולוג יכול לפתור את שתי הבעיות?

סוריקטה היקרה, את חסרה... מקווה שאת בטוב נופשת באיזה מקום. או אולי סתם לוקחת הפוגה מהפורום ומלדאוג לכולן. אפילו יש לי איזה הרהור שאת יושבת עם גלי(מלי) יחד עם מיץ פטל הארנב וכמה נסיכות מהאגדות וכולכם שותים מכוסות גבוהות איזה קוקטייל. שלך י.

עדיין כאן... קצת קשה היה לי לכתוב לכאן בתקופה האחרונה, ללחוץ על "שלח"... ... הי יקרה ורוב תודות, את יודעת, קראתי את הודעתך היפיפייה-הנכונה שם למטה, ובעיקר רציתי לומר שאני פשוט מתמלאת קנאה בכל מי שיכול, ובפרט בך עכשיו, שהצלחת להרשות לעצמך - גם אם בקטנה - להכיר בחולשה, להרפות, להיות תלויה, לבקש, לקבל-לתת, להרשות לאמא פנימית טובה לטפל בך ולרפא. זה כוח וחוזק. וזו בריאות. ולכל מי שקורא - בחרתי לצרף גם כמה מילים מעולמי הקט, שכל-כך כל-כך קשור בעיניי לנושא. טוב? (... ואיך שהעולם יכול להיות הפוך...) מושכת כתפיים, כן... ובכן, אני MSbP victim survivor. על בערך ובאופן כללי אומר שהעולם של ילדה-חולה-מסכנה ואמא-מטפלת-מסורה הינו מאד מורכב עבורי. משופע בחרדות מעכבות ברמה עוצמתית במיוחד. קשה לחיות עם זה מאד מאד, ובכלל, רק הידיעה כשלעצמה בלתי נתפסת. מושיטה ידיים לשמיים. כואב הדבר הזה. ואנכי... בדרכי הלכתי לי, וצילמתי את הפרסומת המגניבה שלהלן http://tinyurl.com/mj7rs2 מצחיק-עצוב ש בכל שנות הטיפול שלי עדיין לא השתמשתי בו, בטישיו הרך הזה, ועוד יותר מצחיק-עצוב שכתוב שם בפרסומת "הכי טוב בבית"... ומה שבא לי לכתוב עכשיו זה "היו שלום ותודה על הדגים" ס ו ר י ק ט ה

קוראת את שכתבת וקשת של רגשות... בהתחלה שמחתי לראות שיש אות חיים ממך - שאת כאן. משהו מנקר - עד שקלטתי את לא עם הניק הרגיל רק מין אות כזו - כאילו עייפה מכדי לכתוב ולהיות כאן. מכה בבטן כשקראתי... רצון חזק לחבק (מקווה שזה לא מעיק) כעס גדול על מי שהתעללה (יתכן מאד ואלו מילים לא נכונות עבורך ואני מצטערת). מקווה גם שהמילים שלי הילדותיות כל כך לא פצעו מדי. אני זוכרת שאת לא בוכה ובטח משאירה את הטישו מיותם אצל הפסיכולוג. אולי טיפה ברור יותר עכשיו. הסגירה שלך כל כך מתחברת עם זה שאני מרגישה שאת יצור תבוני יותר מרובנו שבא לבקר. אבל אל תלכי בבקשה סוריקטה. שלך י.

שלום לך, אני מחפשת פתאם שם חיבה לקרוא לך, נורא רוצה להחזיק, לחבק, להיות איתך, לומר שאני משתתפת בכאב. באמת. ההודעה שלך הלכה איתי כל היום. גם את הלכת איתי כל היום. אני חושבת עלייך. אולי מבינה עכשיו קצת יותר כל מיני דברים (ואולי לא, אולי זה רק מעולמי שלי), אבל רוצה להציע לך, עם כל הקושי הכרוך בכך, גם להשען. מבטיחה שהגזע שלי יהיה איתן דיו. איזה עולם מבולבל... פעם נוספת שאני בוכה בשבילך אני כאן. באמת. גלי

ניסיתי להשתתף בסקר שלך, אבל משום מה זה לא קולט אותי..סליחה.. מרגישה קשת קליטה תרתי משמע... חיה לא חיה בתוך בועה. מתי היא כבר תתנפץ????????? [[[מיקה]]]

תודה אודי היקר, על האופטימיות שמעוררת בי כאב (על שלא מצליחה לראות את הצבעים ובטח לא את הקשת..) אבל מרגשת... הבועה שלי כבר מזמן התעבתה בדפנות שהפכו עכורות.. שוקעת בתוכה אף שלא נוחה.. לא מוצאת את מקומי גם בה..

אודי יקר .. תודה תודה תודה . באתי לחבק אותך בחזרה, חיבוק חזק חזק .. כזה שאפילו לא מרפה .. (זקוקה לחיבוק מיטיב).. ובנוסף, לומר לך תודה שאתה כאן בשבילי. ימים לא פשוטים . מעדיפה להמעיט במילים... טימי, מיקה ונילי היקרות .. תודה על הנוכחות , תודה , תודה ..מחבקת אתכן. מכל הלב. שרית

הי שריתי אני קצת בדיליי פה בקריאה, אבל כשקראתי התכווץ לי הלב בכאב שמחתי לשמוע שסבתא שלך הייתה עבורך קרן אור, נשמע שהיא האירה לך מרחבים שקטים בלב, ואני בטוחה שזה כואב לאבד אדם כל כך יקר. אני מקווה שלא תדעי אובדנים כאלה יותר, ואני עם אודי במחשבה שהיא תישאר איתך בלב תמיד. שולחת לך חיבוק חזק ( למרות שבימים אלה לא בטוחה עד כמה מישהו מעוניין בניחומים שלי, אבל אם תירצי, הוא שלך ) איתך אופיר

יקרה , את לגמרי מעניינת .. והניחום שלך מתקבל בהמון הערכה . מחבקת חזק .. בחזרה. תשמרי על עצמך, קוראת אותך .. גם אם לא מגיבה. שלך, שרית

להעלם, להכחד, להשרף, להתפוצץ, להשתווץ, הכל!!! רק לא להיות פה יותר!!! אפילו לא רגע אחד נוסף!!!! אין לי אין לי אין לי אין אין לי יותר כוח! פשוט אין נגמר נעלם התפוגג התאייד!!! וגם לא רוצה עוד, אפילו לא קצת. לא רוצה עוד אויר, הוא ממילא מזוהם. די לא רוצה עוד הנשמה מלאכותית, וביעקר לא קבועה! רוצה להפסיק לנשום, שהלב יפסיק לפעום. שהאדמה תפער ואקבר בתוכה לעד!!!!! נמאס לי נמאס לי נמאס לי! רוצה לא להרגיש רוצה ושקט! לא להרגיש ושקט! לא להרגיש ושקט לעד!!!

עוד כמה?עד מתי?

הי אודי, בשבוע שעבר הייתי חולה. ממש חולה עם חום וכאבים ואנטיביוטיקה. לא תפקדתי בכלל. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לא אכלתי. כלום. כשאני חולה אני נורא רוצה פתאום שיטפלו בי. אף פעם אני לא רוצה שיטפלו בי. פתאום אני רוצה את אמא. שתגיד שאני מסכנה. שתמדוד לי חום ותשאל אם שתיתי. שתכין לי מרק. פתאום אני יכולה לבכות. להרגיש חולשה. לא לדעת שום דבר. כמה שונה. ובאופן מופלא איזה שקט בראש. שלך ילדה

היי ילדה... אני קוראת את ההודעה שלך, וכמעט מהססת אם זה באמת 'מתאים' לכתוב, שאני שמחה שאת כבר לא חולה... ברור שטוב שהתסמינים של המחלה חלפו ושהוטב לך, אבל... יחד איתם חלפה גם הלגיטימציה שלך להיות נזקקת, חלשה... את צריכה להגיע למצב של חולי פיזי, כזה שמשתק אותך לכמה ימים, ורק אז את יכולה... להתמסר(?) - עד גבול מסוים - לטיפול של הזולת... לזכור, שבעצם זה מגיע לך, כמו שזה מגיע לכולם... TM.

מרגישה שהבנת בדיוק את העניין. הוספת לי מילה - "להתמסר" ככה אני יכולה להתמסר לטיפול. את יודעת שאני נזכרת איך פעם הגעתי לפסיכולוג שלי לשעבר בבוקר עמוס במיוחד ולא הספקתי כלום ואפילו לא לשתות. ואז הגעתי אליו ופעם ראשונה (אחרי חודשים רבים של פגישות) ביקשתי לשתות. והוא הכין לי קפה ואפילו לאור מצבי העגום הביא גם עוגיות ופעם ראשונה ממש "טיפל" בי וזה היה מדהים. כמעט לא דיברתי באותה פגישה אבל עד היום הא זכורה לי כאחת הפגישות הכי טובות שהיו לנו.

תודה אודי : ) אז כל מה שאני צריכה עכשיו זה להכניס גם את "האשה" לאפשרות הזו של המשחק ברופא וחולה (לא בהקשר המיני) . ליכולת להיות מטופלת. לילה טוב י.

רציתי כבר סיפור שלם, כזה שיש לו גרסה אחת, איזו נקודת מבט אחת- שלי. כל הזמן רואה עצמי דרך דמות המשנה הזו ולא יודעת כבר מיהו המספר, של מי הקול הזה בעצם. ואז יכולה בקלות לקחת את העמדה השוללת המבטלת-אותי.לומר לעצמי יש בעלי בוחן בהירים ממני. כל הזמן נעה בין מרקמי הקולות האלה ומסרבת להתביית. זה יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. אי אפשר להכריע. וכבר לא יודעת במה לבחור. כל גרסה מביאה איתה אימה יחודית משל עצמה. הזמן לא מצליח למתן את העוצמות אלא רק להאיר את הפרטים הנוספים שנעלמו כל העת מעיני מתגרה בי על התמימות הזו על העיניים שהיו עצומות. על האמון שנתתי באדם הלא נכון, על הפגיעות והנואשות הזו שמשכו את הניצול. הבושה שמתעוררת, ההשפלה והתחושה שנגמרה התקווה. שצריך אולי להפעיל משמרות זק"א גם למתים רגשית. שמזהים אותי בטעות כחיה ולא יכולים לראות את הפנים החרב. מאז הזמן נעצר. פרשתי מהחיים אני מתה מהלכת. אין לי עוד מקום בתנועה הזו. אולי אף פעם לא היה. אני הולכת ונעלמת אבל הסבל רק הולך ומתעצם. לא מבינה את הפרדוכס הזה. הייתי כשמונה חודשים אצל מטפל שחשבתי בשעתו שהוא הכי אופטימלי עבורי. הכי חד, הכי מדוייק, הכי מבין. ניסיתי להתעלם מכל הניהול הגרנדיוזי האימפריאליסטי הזה שסבר שכל תופעה בעולם שייכת בהכרח אליו.הוא לא אפשר לי לדבר על העולם שלי מחוץ לחדר. טען שזה מוקדם מדי- אנחנו צריכים קודם כל לעסוק בקשר בינינו. בהדרגה התחלתי גם אני לסנן את העולם החיצון ולהפסיק להביא דברים שנראו לי חשובים בחיי. נתן לי להרגיש שזה לא רלוונטי.לא משמעותי ולא ראוי להתייחסות. שהוא הציר המרכזי סביבו חיי נעים. אמר לי משפטים כמו "עוד לא התמכרת אלי עדיין..." וכל מיני משפטים נוספים שהיתה בהן פולשנות והתגרות על גבול המיני אבל פירשתי אותם אז כמטאפורה לקרבה רגשית- הוא הרי אמור היה לדאוג לי. פחדתי ממנו מאוד, כל הזמן חרדה נוראה לפני ותוך כדי, ומבוכה גדולה אבל תחושה שזה באשמתי כי קשה לי לתת אמון, יש לי קושי עם דמויות סמכות וכו'. אבל הניהול הזה שלו אותי והטוטאליות הזו נפלו על קרקע פוריה כי התקשתי לנהל אני את עצמי. הייתי מוכנה לחיות עם הפחד כי היתה בי הערצה גדולה אליו. מעולם לא זוכרת שהערצתי בבגרותי מישהו. העוצמה הזו, הבטחון הזה, החד משמעיות הזו.כאילו יש סוף סוף מישהו ששומר עלי. הייתי זקוקה לדמות אב חזקה ומגוננת. הכשלים האמפתים זכו תמיד לנימוק מסנגר מצידי. היה אומר הרבה "...כי את יודעת שזה בשבילך!" ואז גם התוקפנות הזו, חוסר הרגישות והזהירות והנימה המתגרה- הצליחו תמיד להכנס למגירה הנכונה. התבלבלתי מאוד כשנעשה אלי מאוד תוקפני כשאמרתי לו שהוא מייצג עבורי דמות אב. ליגלג ללא הרף על הצורך שלי לחוש ילדה בתוך החדר (חשבתי אז מחשבה מבעיתה שאולי לא רוצה להיות ייצוג של אב עבורי כי מעדיף להיות מאהב אבל מייד פסלתי את זה כי לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי ממטפל בעל כזה). התחלתי להרגיש אשמה על כך שאני חפצה ברגרסיה כזו. התחלתי לפתח הפרעת אכילה ולהרגיש כאילו אין לי יותר גוף בחדר. בתוך העמימות הזו שלו הרגשתי אלימות, וחוסר שקט שלא יכולתי לזהות אותם אז ככאלה ונתתי לפרש אותם כשייכים לחרדות הפרטיות שלי. היתה לו דרך אלגנטית תמיד לשלול את החוויות שלי ולתת עדיפות לנרטיב שלו אם היתה איזשהי התקוממות מצידי על אקטים שלו. היה בו איזה שחקן מיומן שידע תמיד לזהות איך לפייס אותי במצבים שהרגשתי שהאסטרטגיה לא היתה נכונה לי. כמו איזו אישה מוכה שמחכה רק לנחמה קלה. התסכול החל להצטבר אצלי כי היו באדם כ"כ הרבה סתירות וחלקים שלא מצליחים להתיישב יחד, שינויים טמפרמנטים פתאומיים- ריחוק, קור ואדישות מול הסתערות על גבול הפיתוי- שכבר לא יכולתי לזהות מי עומד לפני. המון הכחשות, חוסר כנות, הבטחות ללא ביטוח שהביאו אותי לקום ולעזוב כי כבר לא הבנתי. כבר לא יכולתי יותר להאמין, לבטוח. ואז נסיונות שלו להחזיר אותי בחזרה ושוב כנראה ע"י השחקן שבו שאז חשבתי אותו לאמיתי. זה היה השגריר שלו שמצליח תמיד לסדר את הענינים כשהם מסתבכים. שתי פגישות הבהרה. התקשתי להחליט כי לא ידעתי כבר מי עומד לפני. הייתי אמביוולנטית. רציתי ולא. אמרתי כן ולא ושוב התחרטתי. הסברתי שלא מרגישה שהתקדמתי אלא אפילו להפך, ולא הייתי יכולה אפילו להסביר מדוע. בדקות האחרונות אמרתי שאני מעונינת אבל מהססת. ואז פתאום הוא החליט שלא כי לא כדאי להמר על מישהו שאולי יחליט אח"כ לעזוב את הטיפול, סיים את הפגישה וזרק אותי מהחדר המומה ומזועזעת ומושפלת, ולא שעה לתחינותיי שגם אם מסיימים את הטיפול חשוב לסגור את זה נכון ונחוצה לכך עוד פגישת סיכום. לא הסביר היה אכזרי, הביט בי בזעם וחוסר חמלה וגם בנסיוני הבודד לדבר איתו טלפונית- ניתק את השיחה באופן מיידי. מאותו רגע התהפכו חיי. הפסקתי לאכול, לישון, התקפי חרדה שלא פוסקים, דופק 130 קבוע במצב מנוחה. לא הבנתי מה קרה. שוב חשבתי שהרסתי הכל. למה הייתי צריכה בכלל לעזוב. הרגשתי איך אני הופכת לפרור אבק שמתכווץ. אנשים אמרו נפגע האגו ירגע יחזור לעצמו ויתקן. וכל הזמן התקווה הזו היתה שאולי יתפקח, יתעורר ויתנצל. אבל הרגשתי עדיין שאני הטועה. האשמה. כשחודשים רבים עברו ועדיין לא באה ממנו שום תגובה התחלתי לכעוס. שנעשה לי אי צדק. היה לי נוח יותר קודם בתפקיד האשמה. אלו היו רגשות בלתי נסבלים. שאני צריכה להתרגל להגיון חדש סביבו סובב העולם. כי התערער לי המודל הסיפורי שהדמות החזקה היתה אמורה לשמור. לא יכולתי להשלים עם הבגידה הזו. שאני כבר לא יכולה יותר לסמוך על אף אחד. שאומרים לי כל הזמן בסביבה שהתיקון לא יוכל אף פעם להעשות מולו אלא רק בתוכי. שכבר מכנים אותו פסיכופט. שמתנהג בחוסר מקצועיות כמו הגבר הפגוע הנעזב. שאני לא יודעת איך לעשות את התיקון הזה בתוכי. להאמין שהוא כזה כושל. הוא היה הרי אמור לעזור לי. שאם התייחס אלי בכזו צורה והוא היה אפילו מטפל שלי שהכיר אותי כ"כ טוב- אולי זה בגלל שאני באמת לא שווה. שזה מה שמגיע לי. כבר לא מאמינה יותר. לא חפצת חיים יותר. מתפוררת. כל הזמן פלאשבקים מהפגישה האחרונה וכל הטיפול. רוצה להחזיק בטוב שלו שהיה. אבל אולי זה הכל אשליה. הבניה מחדש של החוויה שהייתה. מה עושים איך ממשיכים. לא יודעת. הקיום הפך לסיוט מתמשך. הזמן רק מגרד את הפצעים. לא מצליחה למצוא מנוחה-אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?

הי לך, אינני אשת מקצוע וסליחה אם מתערבת. אבל מכתבך נורא חזק ומטלטל. נשמע שאת לכודה חזק במעגל של אשמה וכעס. כשכל כעס כלפיו רק מגדיל את האשמה שלך - איך לא זיהיתי קודם? איך נתתי לזה לקרות? אל לך לכעוס על עצמך לאיש מקצוע יש הרבה כח בחוויה של מטופל. מערכת היחסים שנוצרה בטיפול הייתה הרסנית מבחינתך זה ברור(איני שופטת כאן את התנהלותו כי אין לי דרך לדעת). מה שרציתי להגיד לך, שמהמילים שלך נורא עולה לי אישה חייה ונושמת ממש לא רוח רפאים. המילים שלך נוגעות כשאת מספרת את סיפור חייך ברור לי מי הגיבורה שלהם. אני מרגישה שאת כואבת מאד. ושאלה, האם את יכולה לחשוב על ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. מישהי אמפטית ומכילה שתוכל לתת לך מקום? י.

תודה לך על מילותיך והשתתפותך הכנה, זה מעודד ונותן כוח להמשך. לא היה לי פשוט להעלות את כל האינציקלופדיה החושפנית הזו על הצג. זה עורר בי המון רגשות אמביוולנטים ואפילו מידה מסוימת של חרטה.אבל הרגשתי שאין לי ברירה. עכשיו מרגישה קצת יותר שלמה. לגבי שאלתך אני כרגע בדיאטה של טיפול נפשי רוצה לנוח מזה קצת. מתקשה להאמין שוב. זמן. צריך. תודה רפאים

שלום אודי, מודה לך על תגובתך. מוכרחה להודות שהופתעתי מהפרשנות ה'הפוכה' שלך לרוח הרפאים. חשבתי לרגע אפילו שלא הצלחתי להבהיר את עצמי כהלכה. בעצם ברמת המודע- שמתי את עצמי בדמותה כמשהו שפרש מהחיים וכמעט בלתי נראה לעצמו ולסביבתו. אבל לא תיארתי לעצמי שאת המשפט האחרון שלי "לא מצליחה למצוא מנוחה- אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?" אפשר להבין כאילו המטפל עצמו הוא רוח רפאים שמטריד אותי 'החיה' בגלל ענינים לא פתורים שלו מהעבר. זה ממש להפוך את הכל- ומיד החזיר אותי לתחושה שליוותה אותי כל הטיפול- שהוא באמת השתמש בי לצרכיו הרגשיים- שיש משהו שהוא ניסה לפתור דרכי. שעמדת הכוח הזו שלו מולי שמשה ככלי 'לתיקון' באופן לא תקין. אני מרגישה הקלה מסוימת בכתיבת מילים אלה מול הבושה והאשמה שחשתי כשהעלתי את כל הסיפור הדחוס הזה קודם (האם יש לי בכלל זכות להתלונן?). כי בתחושה שלי הוא עדיין בעל הכוח ובעל הדעה ואני אל מולו תמיד בעמדה נחותה. הצלחת לתת לי חומר למחשבה ובייחוד תחושה של הבנה ותמיכה בי- ואני מודה לך על כך מאוד. לילה טוב, רפאים

שלום. אני נשוי פעם שנייה+ ילדה גדולה שחייה בפני עצמה , אני ומבקש את דעתך להתנהגותי . בתי מנשואי הקודמים פתחה משרד ובידיעת אשתי ביקרתי במשרדה והבאתי עציץ למשרד . בתי אמרה תודה . אשתי טוענת כי הייתי צריך להגיד לה כי העציץ גם ממנה ואו שבתי הייתה צריכה להתקשר ולהודות לה . יש לנו חשבון משותף ולדעתי בתי יודעת כי העציץ גם מאשתי . בתי מבקרת אצלנו הרבה והיחסים בין אשתי לבתי רגועים וטובים וזורמים . האם נהגתי לא נכון ? תודה

אבקש תשובתך לשאלה : איך אפשר לעלות במשקל ?... בדרך טבעית או לא. תודה מראש!! :)

אני מעונינת בהדרכה הורית / סדנא להורים עם ילד יחיד (בן 10), האם תוכל לייעץ לי לאן לפנות ?

השבועות חולפים כאילו שהם מסתיימים עוד לפני שהתחילו יש התחלה ויש סופ באמצע יש לי זמן לאהוב ולכתוב בסופ יש זמן להזיל דמעה ולכאוב כל סופשבוע באופן יציב וקבוע אני מגיעה לנקודה שבה אני מרגישה בודדה או רוצה להשאר ילדה לבדה ולהתרחק מכל ה"רגילות" שסביבה היכולת והצורך התבוע בסביבה להנות מהפשטות של הסופשבוע שבא מהווה עבורי מצב לא בריא מצב של דמעות מלוחות בליבי לא הבנתי מה כל כך כואב לי שם ארוך עבורי ושומם למרות שבסביבתי כלום לא דומם לא מסוגלת לנוח שעות המיטה תמיד גרמה לי לבכות יש הרגשה שהכל חוזר שאין סיפור חדש לספר שהכל כבר קרה בתקופה שעברה ששום חידוש או שום ניצוצות או הרפתקאה כבר לא ממתינים לי גם בסופש הבא סופשבוע יקר אמן ותיהיה קצרצר אולי יבוא היום וימציאו לשבת איזה שיקוי או כדורון כזה שיהמם ויערפל אותי שלא יתן לי להיות כל רגע ודקה עם עצמי שהגוף יעבור את החויה לבדי שהנשמה תתעופף רחוק כך לא יוכל הגופ שוב לבכות אלוהים תעשה שיהיה קצר...תאהב גם את הנשמה ולא רק את הבשר

הי אודי, רציתי לשאול אותך אם תסכים לפרט קצת על מצבים היפנוטיים, בהמשך להתכתבות לפני יום-יומיים. אני מודה שכבר מרגיש לי פחות דוחק (לדעת), אבל בכל זאת, אולי כיוון שאני יכולה לשקוע בתוך עצמי די בקלות, לשקוע בדמיון אפילו בסביבת אנשים לפעמים (כל עוד הם לא מסתכלים :-), הופכת את מצבי הקיצון של הבהייה פנימה למערערים אבל גם למסקרנים.. ואולי סתם, קצת בא לי לכתוב ולחכות לתגובה.. כתבתי כאן עוד כמה פסקאות על הפגישה הצפויה מחר, ועל התחושות שלי לקראת, אבל זו כמעט מרגישה לי "בגידה" בביחד האינטימי שלנו, אז מחקתי. כתבתי שאני קצת כופרת ב"ביחד" הזה השבוע, ומסתבר (עכשיו מתוך הכתיבה) שהוא כנראה בכל זאת חזק מהכפירה בו. מוזר, פתאום היא קצת יותר קרובה לליבי מלפני רגע.. מעניין אני אעצור כאן :-) שיהיה לילה נעים וסופ"ש מנוחה, לילך

עוד נגיעה קטנה. מתקרבת?

הי אודי, כבר כמה זמן מתלבטת אם לכתוב. אני קוראת כאן את מה שכותבים וחושבת לעצמי : לכולם יש בעיות וקשיים אמיתיים ורק את עוד חסרה לאודי המסכן שצריך באמצע הלילה להזכר מי זו טליה. אני עורכת שוב ספירת מלאי של כל הדברים הטובים שיש לי בחיים ושוב מגיעה למסקנה שהעצב והכאב שאני חווה הם פינוק. מה כל כך רע לך טליה? אז היה מישהו אחד בחיים שיכול היה לראות את כולך. היה מישהו אחד שאיתו היית יכולה להיות כל כולך. גם ילדה קטנה, אפילו ילדה רעה, אפילו לרצות דברים, אפילו לרצות דברים שאסור. מישהו היחיד שנתת לו לטפל בך. ושאפילו אפילו ראה את הכל ולא רק שלא ברח אלא התאהב. אז התאהבת בפסיכולוג שלך. נו אז מה אציק לכם עם זה כשלכם יש כל כך הרבה צרות אמיתיות. החלטתי לא לכתוב ואז פתאום הרגשתי שהתחושה הזו מוכרת לי. נזכרתי בחלום שחזר על תינוקות קטנים שנכנסים לי לכל מיני מקומות בעבודה ובחיים. ותמיד התחושה הזו, שבכל מקום יש תינוקות רעבים יותר. ואני ילדה גדולה, אני תמיד מסתדרת, אני לא מפריעה, לאמא גם ככה קשה ואני הגדולה. בכל זאת כתבתי, ואפילו להפתעתי הגיעו הדמעות. אז מה אתה אומר אודי מותר?

טליה... מה המשמעות של בעיות וקשיים אמיתיים"?... מי שופט? אנחנו? לא. בכלל לא. עשית לעצמך מעין משפט שבו את גם הנאשמת, גם השופטת וגם המושבעים - והנה פסקת לעצמך גזר דין שאומר, שאת "לא מספיק סובלת" ושהבעיות והקשיים שלך "לא מספיק רציניים", ולכן אולי בכלל לא כדאי שתתפסי פה מקום... אבל הפורום מספיק רחב וגדול, ויש מקום לכולם; אפילו ל"לילדים גדולים". את לא מציקה בכלל... אני יודעת שככה את חושבת ו/או מרגישה... אבל זה לא כך. ואולי תנסי להסתכל על זה כך - זה לא שיש תינוקות רעבים יותר... זה שיש כל מיני תינוקות, שרעבים לכל מיני דברים. ההבדל הוא לא ברעב עצמו, אלא בדבר שאליו רעבים. וזה מותר ובסדר להיות רעבים לדברים שונים.

הי, תודה על תגובתך היא מרגשת אותי. לא חשבתי שאני שופטת אבל אולי מודדת. את אולי מציעה דרך אלטרנטיבית שבה במקום יותר או פחות יש כזה ויש כזה. זה נורא נכון. אבל, את יודעת התחושה. זה אולי קשור לתחושה שלי שאין מספיק לכולם, שאם אקח זה על חשבון מישהו אחר. וגם אם הרעב שונה עדיין אמא יכולה רק מה שהיא יכולה לתת. שאם אקח יותר לאחותי יהיה פחות. לאמא יהיה פחות. והפחד שאם אני רוצה יותר מדי ונזקקת יותר מדי אז אין מי שיוכל

תודה אודי ולילה טוב טליה

מרגישה קצת פתטית... להזכיר לך כל פעם להתייחס להודעת המשך שלי..(אמש) ויודעת שעמוס לך גם כך..אבל באמת רוצה תשובה - עצה, אם יש לך כזאת בשבילי...בבקשה.. [(מיקה)]

הי אודי, קראתי את הודעתך ונכנסתי לסקר כדי להשיב. אבל אני לא מצליחה. יש בעיה כמעט בכל השאלות, אלא אם כן לא הבנתי משהו או לא קראתי הוראות. מקווה שזה בסדר שאני אומרת ושזה אולי יעזור. לדוגמא בשאלה הראשונה אני חושבת שיש הבדל האם ההכשרה הפורמלית היא של פסיכולוג קליני - שהוכשר במשך 10 שנים לפחות (תואר ראשון + תואר שני+התמחות עם הדרכה) לבין איש מקצוע אחר שהוכשר במשך הרבה פחות שנים או קיבל פחות הדרכה וכו'. לכן לא יכולתי להשיב. השאלה על האם לימודי ההמשך של הפסיכולוג שלי תרמו לטיפול - אין לי מושג אם עשה לימודי המשך ואילו. גם אילו הייתי יודעת שעשה איך אוכל לדעת האם בלעדיהם הטיפול היה אחר ואם תרמו לו. לכן בעייתי לי להשיב. בשמחה אשיב על השאלון ואני חושבת שהנושא חשוב מאד.

הי אודי, כתבת שתשמח להשיב על שאלות, אז... בקשר לשאלה השניה - אני מניחה שמרבית המטופלים לא ממש יודעים אם המטפל שלהם למד/לומד לימודי המשך/לימודים מתמשכים או לא, אם הכוונה היא לתכנית כלשהי של לימודי פסיכותרפיה... ואני לא חושבת שכל המטופלים מרגישים בנוח לשאול את המטפל שלהם שאלה כזו... חוץ מזה, איזה מטפל פשוט יענה וזהו? יתחיל הריטואל של "למה חשוב לך לדעת?", "אנחנו נמצאים פה בשביל לדבר עליך ולא עליי"... ואולי בסוף תגיע גם התשובה. למרות שזכותו הלגיטימית של כל מטופל לברר את ההכשרה של המטפל. TM. נ.ב. במקרה אני יודעת את התשובה, אז אין לי בעיה לענות על הסקר.

חושבת שאם מביאים תהליך של הכשרה מקצועית למודעות חשוב גם לבדוק פרמטרים נוספים כמו טיפול רגשי שמטפלים עוברים סוג ותקופת הטיפול ומידת תרומתו לטיפול במטופל. אבל נראה לי שיש איזה צורך לפעמים לשמור על מיסטיפיקציה כזו מעין מסך עשן מגונן שמקבע ומבנה את התפקידים בחדר. בינינו, כמה מטופלים יעזו לשאול שאלות כאלה- וכמו שאת אומרת יזכו לקבל תשובה קונקרטית כנה...? לאמיצים שבינינו וברמת השיח הקוגנטיבי-התנהגותי זו משימתנו לשבוע הבא...!

נו, כמובן ששכחתי... גם בהתייחס לשאלה 2. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה, שהמטפל בהכרח המשיך בלימודי המשך, לא? חסרה שם אפשרות בחירה, לדעתי, שאומרת שהמטפל בכלל לא המשיך בלימודי המשך... במידה והוא באמת לא. ואני חושבת שהפעם באמת זה הכל.

מטפלת שלא למדה לימודי פסיכולוגיה קלינית, עו"ס קלינית, או פסיכיאטריה אלא לימודי פסיכותרפיה (נניח תרפיה באומנות או בשיטה שפיתחה בעצמה) רשאית לטפל ?

היי האם לדעתכם הגברים שולטים בחיינו? קובעים את טעמי הנשים בענייני לבוש במקומות עבודה, מחליטים עבורה בעניינים שבינו לבינה, האם הם אלה שנותנים את הטון, האם הם גם יכולים לכפות עלינו כל מיני דברים במסגרת הנישואין? או שזה תלוי באופי של הבחורה - חזק או לא, או שבכל מקרה גם היא סובלת?

יש בשאלה שלך שני רבדים, באופן כללי יכול להיות שהתשובה היא כן,אולי כדאי לך לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעומי וולף (אם עדין לא קראת). ובאופן פרטי ואישי נראה לי שהתשובה (שלך) נמצאת בגוף השאלה.

הי אודי רוצה לשתף ואשמח לדעתך. כל פעם שקצת קשה אצלי ב"ממלכה" אני מתרחקת ובוכה אני נעלמת רחוק מביתי רחוק מכל מי שמכיר אותי לא משנה מה המצוקה אני לא יודעת לחלוק אותה זה משאיר אותי להתמודד לבד מבחינתי אין עבורי אף לא אחד אני לא שואבת בטחון כלל אני לא מרגישה שאי פעם אוכל אני מסתכלת על החיים סביב אנשים משתפים מדברים וחולקים מראים רגשות בפני אחרים ואני חיה עם עצמי עם מה שאני חולקת איתי כאילו אסור לגלות לשתף כאילו שבעצם הכל נורא כיף כשהמצב עמוס ריגשית אני קצת מתקשה להשקיט יש ימים שאני נשברת ובכח ובדמעות מספרת אך ללבד שלי חוזרת(סוג של מפגרת? איך לומדים לעשות אחרת?( כי כשייש רצף ש ל ארועים קשים ואחד אחרי השני הם צצים אני מרגישה שאני מוותרת שכל כך קשה לי אך לא אומרת פשוט איך לדבר על העצב אני לא זוכרת

ראשית תודה על תגובתך לשאלתי הקודמת ההתבוננות הרבה יותר מחודדת לאור השאלות שהעלת,תודה. ככה:חברתי הטובה התקשרה אליי שאלה אם אני רוצה לצאת אמרתי לה שאני עייפה שאני צריכה לקום מוקדם ושאין לי חשק אחר כך יצאתי לטיול קצר בים היא התקשרה ודיברנו אמרתי לה שאחזור הבייתה אתקשר ובכן לא התקשרתי כי בחור שהתחלתי לצאת איתו הזמין אותי לסרט ודווקא פתאום רציתי לצאת מהבית זאת חברה שמאוד יקרה לליבי ואני תמיד שם בשבילה ואני יודעת שגם לא היה לה מצב רוח וב הערב ורצתה מאוד שאבוא ועוד "סיננתי" אותה פעם אחת שמתי את עצמי לפני כולם האם זה רע...? מוצדק בכלל כול הסרט שעשתה לי ???ממש באה אליי בטענות,נפגעה... מרגיש לי כאילו הוציאה עליי את העצבים שלה... ולמה כי אני 90 אחוז תמיד שם בשבילה...?....מנסה להיות כול כך בסדר וגם זה לא טוב מחר אנחנו אמורות לדבר רציתי לדעת איך אציג בפניה את הדברים שיישמעו טוב בברכה ירין

אני כ"כ מתגעגעת אליה. אני כ"כ אוהבת אותה. וככול שהתחושות מתעצמות אינני מבינה אותן.. למי אני מתגעגעת? את מי את אוהבת? היא קיימת כלל? אינה חלק מחיי המציאותיים והחיצוניים... אלא חלק מחיי הדימיוניים והפמיניים. אף אחד אינו מכירה. חוץ ממני. אני אוהבת אותה, אך אינה מחזירה לי אהבה. אני חיה אותה, אך אינה באמת חיה בחיי אני רואה אותה למולי, אך אינה באמת כאן אני שומעת אותה, אך אינה באמת מדברת אלי אני רוצה אותה, אך אינה באמת שלי. אני מרגישה אותה, אך אינה באמת לידי. אז את מי אני אוהבת ? אני שואלת.. דמות שאיננה קיימת? דמות שאיננה שלי? שלעולם לא תהא? שמעולם לא היתה???? דמות שלא בדיוק מחזירה אהבה? זה מבלבל.. זה כואב.... וזה חותך לי ת'עור ומנקב את הלב. אני צריכה לדבר איתה.. מה עושים? אודי, אני חייבת לשמוע אותה.. אפילו שיחת טלפון קצרה. אני רוצה להגיד לה כמה אני אוהבתת אבל אני לא רוצה להעיק או להפריע לה. היא חסרה לי מרגיש לי כמו אהבה נכזבת משהו... שאתקשר אליה? שאשלח לה מיסרון? מה דעתך? לא דיברתי איתה חודש..

בוקר טוב אודי יקר. לא דיברתי עם המטפלת שלי חודש. רק מייל קצרצר ממנה, זה הכל... אני מרגישה שהלילות קשים לי יותר, כאילו החושך והעדר ההסחה החיצונית מאפשרת לעולם הפמיני לצוץ החוצה ולדרוש את מקומו... אני באמת רוצה וצריכה לשוחח עימה. אך לא הבנתי דבר קטן מדבריך.. "לכל החלטה יהיה המחיר שלה?" על איזה מחיר חשבת? מה יקרה כבר אם אתקשר אליה או אשלח לה מיסרון ואמתין שהיא תיצור קשר בזמנה לפי יכולת?

אודי יקר.. סבתא שלי הבוקר נפטרה. כואב לי .יותר מ- קשה לי. הגוף שלי מתקפל מכאב. הידים קפוצות . הרגלים ננעלות . הכל עולה בי ומציף במינונים לא נשלטים. מה אעשה בלעדיה ? דמות מיטיבה אחת שקרובה אליי . כן ..זו היא .. פרידה.. האובדן שלה ממני .. אךךך איזו חוויה קשה . איך אצליח להסתדר בקרבת ההורים השבוע הזה .. בשבעה .. המרחב שלי יצטמצם? הגבולות מולם.. יפרצו?.. איך אשמור על עצמי ..?.. אתה יודע.. כשאני נמצאת בסביבה שלא מתאימה לי , ואני מנסה להתאים את עצמי אלייה .. את מילותי , את ההקשבה שלי ..למה שקורה שם .. אני רק מאבדת את עצמי . מאבדת כיון לגמרי. זה מביא אותי לקפאון. גם אם אני ממש משתדלת לדבר בשפה שלהם.. כדי לא להרגיש מאוימת, המילים נתקעות לי , הפנים מתאבנות לי , ורק החיוך המטופש הרגיל שלי .. עולה ונמרח על כולי . ובבפנים .. הכל מתכווצ בתוכי בפחד עצום . והגופ שלי מגיב אצלי לפני הכל .. וממש משתגע . אודי..אודי .. אודי!! - אתה שומע אותי ? כואב לי.וזה לא סתם כאב. זה כזה שאין לו מילים .. שום משמעות שאפשר להסביר. איך אני אעבור את זה ? כל הצלילות האלה לתוכ מעמקי הגופנש שלי.. זהוווווווו... זה מרגיש שאין מקום בי . פרידות.. אובדן כזה .. איך?.. אני לא מסוגלת לעבור פרידות.. ועוד מסבתא .. היא ככ משמעותית ויקרה לליבי . איך אפשר להפרד ממנה ?.. עוד לא הספקתי להגיד לה את כל מה שרציתי . עוד לא הספקתי.. זה לא פייר . אני מרגישה שהנשימות שלי תקועות .. אין לי אויר בתוך המחשבות. הכל מצומצם. אודי .. תהייה פה. תושיט לי יד. כואב לי . איך אני אעבור את זה?... . זה מרגיש גדול עליי לפחות במידה. אני שונאת פרידות. שונאת פרידות .שונאת להתמודד עם מוות שלל אנשים קרובים. האויר נתקע בי. הדמעות חונקות . ו.. העולם ו.. הזמן פשוט נעצרים. והכאב מרגיש אינסופי ..ממוטט. אודי, לפעמים אחרי פרידות אני יכולה להרגיש שאני ממש אני ימות מהכאב . (משום מה אני ממשיכה לחיות).. . אודי תהייה פה בשבילי.. תגיד לי . איך אעבור את זה? שרית.

שולחת לך מפה תנחומים שקטים על האובדן המשמעותי... את יודעת, תמיד אומרים ש"חבל על מי שמת...", וזה כל כך לא נכון - עבור המתים זה כבר לא משנה. עבור החיים, שנשארים מאחור עם המילים שלא נאמרו וצער הפרידה - זה משנה ואמיתי. לא רק אודי - כולנו פה איתך, עם הכאב והאובדן...

כואבת איתך את האובדן הגדול. שולחת חיבוק מנחם ככל האפשר ממני. ו... כולנו פה בשבילך גם ובמיוחד בעת כזאת.. והלוואי שלא תדעי עוד צער.

תודות רבות. מחבקת בחזרה ו.. מעריכה .. המון .. המון .. שלכם, שרית

לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו.. והיא רוצה לדבר איתי.. אמרה שתתקשר.. ואני.. אני לא מסוגלת. שלחה לי הודעה.. רוצה שנפגש.. אני לא יכולה. לא מסוגלת. לא עכשיו. לאאאאא ולמרות הכל, חייבת להוציא ממני.. לא יכולה, לא מסוגלת.. יודעת רק איך להוציא את זה במעשים.. לפגוע בעצמי... .. וכאילו לא די, לכתוב אני גם לא מצליחה.. ובמקום, האותיות שלי מגמגמות.. בדיוק כפי שאני מרגישה.. מדוע אי אפשר פשוט לעזוב את הכל??? לא להיות חייבת כלום לאפ אחד?? בעיקר, לא להיות חייבת לעצמי..?!? דיכבר. לא צריך לקרות הרבה כדי לגרום לי להתיאש. אני עשויה מנייר, דקה עבה ומחוספסת. עלה נידף, מתקמטת מהר, נקרעת מהר עוד יותר, נשרפת בשניות, חותכת בקצוות. (((((((((((((((((((((((SCREAMING BLANK))))))))))))))))))))))) ריק. כאילו אין כלום בתוכי. מערבולות, רצונות, צרכים לא מסופקים. עדיף לוותר על הכל. על הכל!!!!!! אני חסרת אונים הגרון שלי נחנק הלב שלי מבקש לנום הגופ שלי בוער ואין לי אויר (כאם נאלמו עוד הרבה מילים חשובות) כואב לי. מאוד. ~נילי~

היי אודי, רציתי לדעת למה אתה שואל אותי שאלות כשהתשובות שלי לא באמת מעניינות אותך..?

סתם כתבתי כמה קומות למטה .. ושאלת שאלות ועניתי עלהם ולא התייחסת , מין הסתם אתה לא מכיר אותי ולא באמת יכול להיות אכפת לך . אבל רע לי באמת .. וכן זה קצת מעליב ששואלים ולא מתייחסים לתשובות שלך וכן זה קורה לי גם בטיפול - אולי הבעיה היא בי, אבל דווקא בגלל זה אני יותר רגישה לזה ,סתם לא משנה , שיהיה לך לילה טוב .

מה אתה ממליץ למטופליך לעשות (או לא לעשות) כדי לטפל בעצמם בהתקפי חרדה בזמן שהם קורים?? או כשמתחילים ? ////:<////

שומדבר היפנוטי, עד כמה שאני מבינה את המושג. לא מצליחה עם דמיון מודרך ולא עם הרפיה עצמית. הדבר היחיד הוא שיחה עם מישהו שבד"כ לא מודע למצב בו אני נמצאת... - למשל טלפון אקראי יכול להסיח ולעזור...במידה ואני במצב לענות.. אין לי מישהו קרוב שיכולה להיחשף לפניו ולהודות בחולשתי ובפחדיי. בד"כ סובלת עד שזה עובר.. מרגישה שכל התקף משאיר אחריו כל פעם משקעים של דכאון שרק מחמיר. זה נורא מעייף!

ו...שכחתי. כן זו מיקה. ו..תודה אודי.

שלום, אני מחפש את ההודעה בפורום הזה שבה יש קישור לראיון של ליאת מנדלבאום (מהפורום השכן) בגלי צה"ל.לדעתי זה היה בחודשיים האחרונים, אבל אני לא הצלחתי לאתר את ההודעה. אם מישהו יצליח ויכול לצרף קישור זה יעזור. תודה

מודה שאתמול התחשק גם לי לשמוע את הקול שלה.. חיפשתי גם אני את הודעה ההיא, מצאתי את הקישור http://glz.msm.co.il/pap_vidio.aspx?neusid=24323 אבל זה כבר לא עובד .. לא נורא, גם באינטרנטית היא נחמדה.. ;-)

ככה אני מתביישת לדבר על זה מרגישה נורא רוצה לחזור אחורה בזמן רוצה לשכוח מזה איך יכולתי?מה חשבתי לעצמי מה???.? גנבתי כסף מחבר שלי... לשעבר,יצא שהייתי אצלו לאסוף את שאטר הדברים שלי ופשוט בלי לחשוב פשוט לקחתי את הסכום הוא כאמור לא שם לב אני מתביישת בזה ולא יודעת מה לעשות פשוט מרגישה רע ומתחרטת וחושבת רק רע שבטח יקרה לי משהו רע ושלא אצליח בכלום.... בבקשה בלי לשפוט אותי.. בברכה ירין

שלום רב ד"ר אודי, השאלה שלי, היא כנראה שאלה כללית. קיבלתי למשך 4 חודשים טיפול CBT, במרכז שיקום מקצועי. הטיפול הופסק, בבת אחת כתוצאה מחוסר אמצעים טיפוליים של המרכז להתמודד עם מצב של סיכון מקרה אובדני שנוצר. ביקשתי מהמרכז, קבלת סיכום טיפול. בפועל, המרכז לא מספק לי את הסיכום המבוקש. ובמקביל, נאסר עלי ליצור קשר כלשהו עם המטפלת. האם ישנו גוף, שמתעסק בין היתר בתביעה של סיכום טיפול, מהגוף שהעניק את הטיפול. במידה והתשובה חיובית, כמובן שארצה לדעת את שם הגוף. בתודה מראש, פונה אלמוני.

הי אני מטופלת אצל הפסיכולוג הנוכחי כ חודש וחצי, מתוך השיחות ביננו הוא הסיק שקשה לי לשתף ולדבר עם בן זוגי או סביבתי ותמיד כך היה שיש בזה חלק של מנגנון הגנה ושאם זה כ ך אז אולי גם הטיפול ישאר במקום הזה.. ואני יודעת שהכי מתבקש זה לשאול אותו , אך האם ייתכן שהוא רוצה להפסיק את המפגשים עקב חוסר יעילות לטענתו ובכלל אם מגיעים לסקנה כזו, המטפלים , אין הם משתפים ועוצרים את המפגשים בצורה חד משמעית? אני חושבת לגמרי שיש לי בעיה בשיתוף הזה אך אני מאוד משתדלת ובכלל מאוד רוצה לצאת מזה בלי לדעת את הדרך, אין זה חלק מהטיפול? אופ

הייתי ממליצה לך, מנסיון, לנסות טיפול הבעתי: בדרמה או מוסיקה או אמנות פלאסטית או תנועה. צריך להקפיד לבחור מטפל מנוסה, יש הרבה שעברו הכשרה פסיכוטרפיסטית, ולחפש גם המלצות. הביטוי המילולי הוא נלווה בטיפול כזה לביטוי רגשי על ידי האמנות, ומאפשר לרוב, בסופו של דבר ביטוי מילולי והפתחות. כשהולכים לפסיכולוג שאמון על דיבור, בלי יכולת לדבר, משאירים אותו הרבה פעמים בלי כלי לעזור לך, והטיפול נמשך עד אין סוף, לעיתים ללא התקדמות משמעותית. ממליצה לך בחום לנסות.

שלום וברכה משהו מבני ביתי אובחן לאחרונה כבעל הפרעות OCD ולצורך טיפול המליצו לו להתחיל לקבל פרוזאק , לעלות את המינון באופן הדרגתי עד שלושה כדורים ולהתחיל בטיפול רגשי בשיטת CBT. בנסוף לכך להמשיך עד שהפרוזאק ישפיע בנטילת Miro ולהפחיתו באופן הדרגתי. השאלה שלי האם השילוב הנו הדרך המומלצת בטיפול בבעיה והעיקר, לאחר עיון בתופעות הלוואי שרשומים בפרוזאק האם זהו הטיפול האופטימאלי ועד כמה תופעות הלוואי שכיחות. כמו כן האם הטיפול הנפשי הוא ארוך טווח או מדובר על דרכי טיפול קצרי טווח. בתודה מאד, BIcha

שלום, אדם קרוב מאוד אלי סבל מ-OCD במשך הרבה שנים, עבר טיפולים דינאמיים רבים ושום דבר לא השתנה. כשכבר התחלנו לחשוב שזה אבוד והוא פשוט יצטרך להשלים עם המצב שמענו על טיפול CBT ב-OCD והחלטנו לנסות. אחרי טיפול של כחצי שנה, משולב עם טיפול בתרופות מסוג SSRI הטקסים נעלמו לחלוטין והמחשבות האובססיביות בקושי מטרידות אותו. אני יכולה להגיד שזה לא טיפול קל, הוא דורש הרבה נחישות והתמדה, אבל יש תוצאות! מניסיון והיכרות עם הנושא אני יכולה להמליץ לך על כמה מקומות: איזור המרכז: www.cognetica.co.il איזור ירושלים: www.ocdcenter.org.il חוץ מזה, יש פורום OCD בתפוז שלנו עזר מאוד ודרכו אני גם מכירה את המקומות שפירטתי, תרשמי פורום OCD בגוגל ותגיעי לשם. אינקו

בהתחלה לא הבנתי אם משהו אצלי לא בסדר או משהו אצלה לא בסדר. לפני כמה זמן היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה של חודש. לקחתי את זה בקלילות ולא התרגשתי יותר מידי ואפילו פירגנתי ואמרתי לה שתהנה. אבל אז התחילו כל מיני שאלות מוזרות שכיאילו הוציאו אותי שקרנית שמבפנים נורא קשה לה שהיא הולכת ואני סתם עושה את עצמי..(ד"א זה לא פעם ראשונה שזה קורה גם עם הפסיכולוג הקודם זה קרה).אמרתי לעצמי שאולי אני לא בסדר ושאולי זה אומר שהטיפול לא מספיק חשוב לי. ואז הגעתי למסקנה שהיא לא בסדר. אני לא מבינה מה הקטע שלכם?אתם רגילים שכולם תלויים בכם וקשה לכם לראות מישהו מאושר שאתם יוצאים לחופש???כן גם מטופלים צריכים חופש.. מה זה לא גישה נורמלית להגיב למצב כזה? מה הייתי צריכה לעשות? לעשות את עצמי כאילו זה קשה לי ושאין מצב שאני אסתדר חודש בלעדיה?? ככה מטופלים נורמלים מגיבים שאתה אומר להם שאתה יוצא לחופש?? תודה ולילה טוב:)

אודי היקר תודה על מה שכתבת לי, שפה יש לי מצע אחר..אני צריכה מקום להרגיש בו חיה. היום..היום העזתי לעשות שני דברים שעזרו לי להרגיש שוב חיה. אני תמיד נעשית משותקת כשדברים חשובים לי. היום היו שני דברים שהייתי צריכה לעשות, שכבר לא יכולתי לדחות יותר, כי אז הייתי מגיעה לקו של כישלון ואכזבה. היום החלטתי שיהיה רק כישלון ( אולי ), אבל לא תהיה אכזבה. מעצמי. הצלחתי לשבור את השלשלאות של הפחד שלי, והרבה זמן לא הצלחתי לעשות את זה. יצא 50 - 50. בדבר אחד הצלחתי ובדבר אחר נכשלתי, אבל לפחות הרגשתי חיה, משפיעה, לא שותקת או מושתקת. רציתי לשתף... וטימי - זה לא מנחם אותי שגם את "הועזבת" מטיפול. הייתי מעדיפה שלא תדעי חוויה כזו. לא מגיע לך. אני שמחה לשמוע שהיום את במקום טוב ומטיב. תודה על המילים החמות שלך אופיר

אופירי... זה לא בא ממקום של "צרת רבים חצי נחמה"... אלא רק כי כתבת שאת היחידה פה ש... ורציתי שתדעי - הכי פשוט שאפשר - שאת לא. אני יודעת שזה לא שיפר את הרגשתך (או את זו שלי) בקשר לכך... וטוב לקרוא שעשית היום... ועוד יותר טוב, שגם הצליח לך משהו. זו התחלה... ולפעמים הצעד הראשון הוא הכי קשה. אני באמת מקווה בשבילך, שאחרי היום המחר כבר יהיה טיפונת יותר קל מבחינת הלא לשתוק... TM.

הי אודי,מה שלומך? מה דעתך על הספר האסופית? לילה טוב,אביב.

רציתי להתייעץ בבעיה כלשהי ראשית בגיל קטן סבלתי מטריכוטילומניה, מעולם לא טופלתי מלבד ללכת לפסיכיאטר לא נתנו לי כדורים. במהלך כל ההתבגרות הייתי בעלת מצבי רוח די מוזרים. עולים ויורדים לא גוייסתי לצבא בגלל חשש למחלה. בגיל 18 התחלתי להשתמש בסמים, קוקאין. כיום אני בת 22 ואני חושבת שמצבי הרוח החריפו. אני מאוד מקנא בחברותי שמצליחות עם כל הקשיים שלא יבואו. אני רואה אותן צוחקות ומחייכות ואני לא יכולה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחייכתי. אנני יכולה לסבול חברתם של אנשים ברוב זמני, לעתים אני נהיית חרדתית ודפיקות הלב שלי והנשימה הופכים להיות ממש מהירים עד שקשה לי לנשום. כבר כשנה וחצי אני לא נוגעת בסמים אבל אני תמיד חושבת על זה. יותר קל לי איתם, למרות שאני מבינה שזאת אשליה. לפעמים אני חושבת על לגמור חיי איתם. ושאני מעדיפה אותם על פני הוריי וחבריי והקריירה שרק התחלתי לבנות. הדברים שהכי משפיעים עלי זה בזוגיות כאשר משהו לא הולך כשורה, אני מסוגלת לבכות ימים שלמים ולא לתפקד וקשה לי לקום מהמיטה. עם זאת יש לי מצבי רוח טובים בהגזמה עד להתנהגות ילדותית , כמו כן מתעורר אצלי החשק לחיות , יש לי פתאום שאיפות ומטרות. ואז הכל נפסק ואני עוברת שוב לדיכאון או חרדה או ל"טייס אוטומטי" אני פשוט מתקיימת. האם זו הפרעה דו קוטבית? או האם זה חרדה פיצול אישיות . מה אני יכולה לעשות ?

היי אודי הפסיכולוגים כל המיליון וחצי, שהיבחנו פסלו אותי. ראשית מתת משקל, שנית הסמים וגם היבחנו אצלי את המחלה. העניין הוא שאיני יודעת האמת מדובר בכל הטירוף שאני עוברת זה בגלל קריז מהסמים או שהסמים הם סימפטום של המחלה שכיבכול אני מנסה בעזרתם לשחזר את ההרגשה הכל כך טובה שאני מרגישה. אני אדם מאוד ריאלי , חזק פייטרית וזה מאוד מפריע לי כי זה בכלל לא תואם את האישיות שלי. זה נראה לפעמים כמו חלום רע ואז שוב הכל מתהפך ואני הופך לאדם אחר. רק חושבת להשיג עוד מנה לשתות כמה שיותר ולישון כל היום הכל נהיה כל כך אפור וקשה.

שלום איך אפשר להגיע לטיפול פסכולוגי דרך המדינה? תודה רבה

היי... טיפול כזה אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. פרטים נוספים אפשר לקבל פה: http://www.health.gov.il/pages/default.asp?PageId=476&catId=74&maincat=10