פורום פסיכולוגיה קלינית

בוקר טוב ושבוע טוב, אני אישה בת 45 , שעברתי הרבה מאוד בחיים כולל טראומות לא קלות מחלה קשה שיש סיכון שתחזור, גירושין (אני נשואה שוב + ילד ממש לא באושר...)למרות כל אלה אני טיפוס אופטימי, מעמיק, מכיל והבעיה העיקרית היא רגישות היתר שלי לסביבה. הייתי כבר שנים רבות בטיפול פסיכולוגי, שהסתיים לפני כמה חודשים, כרגע אני מטפלח בפרחי באך גם בעצמי ובבני וגם התחלתי באחרים (למדתי קורס) , משהו שעושה לי מאוד טוב ותורם רבות, אך כמובן גם לא פשוט, כי מעלה מהמודעות דברים לא פשוטים, התמודדות מול המראה וגם לראות את האחרים כמו שהם. תמיד היתה לי רגישות רבה וכל דבר פוגע בי. למרות הדברים שעברתי, תמיד הייתי ותמיד אהיה עבור חברי וכל דבר קטן שקורה פוגע בי מאוד ואני לוקחת אותו מיד ללב. אני מרגישה ישר באנרגיות אצל אדם ובמקום שאני נמצאת. לכאורה, רגישות יתר זאת תכונה מבורכת, שעוזרת גם לטפל באנשים, אך אצלי היא פשוט קשה להכלה. אני מכירה תיאורטית את כל השיטות, וגם הפרשנות שלי לכל דבר של אחרים וכל דבר שיכול להסביר את זה או לעזור ועדיין אני ממשיכה להפגע ולא משנה אם אנשים יאהבו אותי , ברגע שמשהו בדרך שלהם יפגע בי שוב אני מרגישה לא טוב עם עצמי. גם שאני בודקת מולם את העניין ומתקבלת תמונה שונה ממה שאני חושבת, לעיתים אני מקבלת באנרגיות שלי שזה לא ממש נכון. אין ספק שזה יושב על רבדים עמוקים יותר של בדידות וחוסר אהבה עצמית מילדות , אבל בכל זאת זה ממשיך, לא משנה מה אני עושה... כרגע אני גם בתהליך גמילה מהציפרלקס שלקחתי כ-5 שנים וכנראה הכל ביחד נעשה קשה עוד יותר. אני מרגישה ורגישה לאנרגיות אפילו מכתיבה של אדם וברגע ששוטטתי ומצאתי את הפורום, הרגשתי אנרגיה חיובית מצידך והתחלתי לכתוב... יש לציין שראיתי הרבה פורומים בנושאים אלה ולא הרגשתי צורך לכתוב. המורה שלי והמטפלת בשיטות אנרגטיות גם היא הגיעה אלי לא במקרה למייל שלי כאשר הבעתי מצוקה בקשר לבני בפורום פרחי באך. והיום אנו פשוט כמו מכשפה ראשית (היא...) ואני הזוטרית...התהליכים הם מדהימים, אבל המצוקה גדולה ברגישות הזאת. אודי, כיוון שאתה עוסק גם בתחומים מגוונים, האם יש לך משהו להציע לי שיכול לעזור לי לנתב את הרגישות הזאת, למרות שהיא כבר ממש מנותבת תמיד לסביבתי, ולהתחיל ליישם ולפעול ולא רק לדעת תיאורטית מהיכן זה נובע, את ההסברים והדרכים שאפשר לשנות, ועדיין לא לעשות כלום? ואם בלבלתי אותך קצת, אני מתכוונת לדרך שתוכל להתגבר על הקבעון הזה בדפוס הנפגעת הסדרתית, שיודעת היטב מאין ומה צריך לעשות כדי לשנות את זה ואת הצורך להחזיק עדיין בתואר זה כל הזמן, זה פשוט ממש מעיק , חוסם את הזרימה וממש גורם לי לכאבי לב עצומים , סתם. אשמח לשמוע דרך שונה שאולי תוכל להשתלב בחיי ותסייע לי ואולי יש קבוצה כזאת של אנשים בוגרים , משכילים ומודעים שאפשר להפגש, לדבר ולהבין אחד את השני אך גם להתגבר וללכת קדימה על התכונה הזאת המבורכת לכאורה, אך כל כך מפריעה בחיי יום יום, או אולי אפשר לקיים קבוצה כזאת, של אנשים בעלי רגישות יתר לסביבה וקולטים אנרגיות. אשמח לכל עיצה, רעיון . המון המון תודה על ההקשבה, שיהיה לך המשך שבוע נעים, מרב.

היי אני בת 21, אני חושבת שאני בדיכאון ואני שונאת להגיד את זה, אפילו כאן באנונימיות מוחלטת זה עושה לי בחילה, יש לי חיים טובים, יש לי המון דברים טובים בחיים שאני מודה עליהם ומעריכה אותם, אבל משום מה זה לא גורם לי להרגיש טוב אלא להרגיש רע, אני לא מסוגלת להנות ממה שיש לי, אני עברתי תהליך מאוד לא מומלץ שבו הפכתי ל"רובוט" wanna be, החלטתי שאני אהיה הבן אדם שאני רוצה להיות הקדשתי את כל האנרגיות ואת כל כולי ללעשות את הדבר ה"נכון" הכל מחושב רגשות זה לא אופציה כי רגשות זה לא דבר הגיוני ואני פועלת על פי הגיון כי לא משנה מה אני מרגישה מה שמשנה זה המעשים שלי, לנסות לעולם לא לשקר לעצמי לפוצץ כל בועה הכל למען ה"אמת" המולחטת כי להיות אנושית זה לא תירוץ לטעויות, כי להיות אנושיים זה לא בהכרח דבר טוב, כי האנושות זה חרא של מין, אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על טעויות אז אני מנסה בכל כוחי ומצילחה לא רע לא לעשות אותם (תגדירו טעויות כי מסתבר שכל זה טעות אחת גדולה). אני חייה כדי לרצות את כולם כשהם אף פעם לא ביקשו את זה, חס וחליליה שמישהו יעשה בשבילי משהו, והמון אנשים מוכנים לעשות בשבילי המון, אבל זה גורם לי להרגיש רע. ואני יודעת שזה לא טוב ואני יודעת שאני צריכה להשתנות, אני יודעת שהצורת מחשבה שלי היא לא טובה כי היא לא עושה לי טוב אבל אני עדיין מאמינה בחלק גדול מהדברים האלה, ואני לא יודעת מה לעשות. יש בי חלק שרוצה שלא יהיה לי אכפת מכלום לא מעצמי ולא מהחיים שלי ולא מאף אחד אחר ואז אני אוכל ליפול, ליפול בכל צורה שהיא, אבל זה לא יקרה אני רציונלית מידיי כדי לעשות משהו שיפגע בעתיד שלי בי ובאנשים שאני אוהבת אז אני "בסדר" תמיד "בסדר" כי אני עושה מה שצריך אז אין לי לאן לברוח ואני במבוי סתום ואני לא יודעת מה לעשות. נפרדתי מחבר שלי בגלל זה אחרי חמש שנים שהיינו יחד כי אני לא יכולה לתפקד בקשר בצורה בריאה אם אני לא יכולה לתפקד בצורה בריאה, מעדיפה שיהיה לי לא טוב לבד מאשר עם בן אדם שאני אוהבת. זה ככה מגיל 15 בערך שהחלטתי את כל ההחלטות לעיל, הוקצן עם הזמן.. נ.ב: אין לי אמצעים ללכת לטיפול תודה וואו יצא ארוך... סורי..

הי נערה, קראתי את הודעתך, ונראה לי שכמה מן הקשיים שהצגת איכשהו די מוכרים לי. בדרך שלי, כמובן (אני מטופלת וגם מבוגרת). ראי, יש לי איזו הצעה קונקרטית עבורך. הצעה לא פשוטה אמנם, אבל, לדעתי, יש בה עתיד ותקווה. סיפרת שהסביבה שלך מאד מעוניינת לסייע (כלל לא מובן מאליו), וזו את, שמוכנה לתרום המון ממך לאחרים, אך מסרבת בעיקשות להיעזר בהם. לצערי, הנקודה הזו מוכרת גם לי, ויש בכך משהו הרסני, בגאווה הזאת, בקושי לוותר עליה. כמה רעיונות לכיווני מחשבה לי (רק לבינתיים) - נסי לחשוב האם יש לסירוב הזה קשר עם קושי מסוים שלך לקבל תלות; חשבי על הקושי לקבל את עצמך מוגבלת וחלשה (ולכן את לא סובלת את המילה הזו "דיכאון"?); ואולי אפשר למצוא קשר לחרדות מאיבוד שליטה. אלו מספר רעיונות שניסיתי להעלות. מילים מעולם הטיפול. אם בא לך, נסי לחשוב אם יש בכך דבר מה. אני כן שומעת שאת זקוקה לטיפול, או, במילים אחרות, מאמינה שטיפול יוכל מאד לעזור לך, ונדמה לי שגם את (לפי הערת האגב בסוף). את צעירה וחבל לבזבז זמן. באותה הערת האגב שבסוף (ה-נ.ב. האלה תמיד עוקרי עיניים...) רשמת שאין לך משאבים. אני יוצאת מנקודת הנחה שאת מעוניינת בטיפול פרטי בלבד, ואז, הייתי חושבת לברר שני דברים: האחד - האם לסביבה שמביעה נכונות גדולה לעזור לך יש אמצעים. כלומר, האם יש לך אפשרות להשתמש בהם למימון הטיפול. להערכתי זוהי השקעה משתלמת גם לך וגם להם. והשני - אולי, במקרה, גם לך יש אי אלו הכנסות ו/או חסכונות קטנים, שבשלב זה היית רוצה לשמור למטרות שונות מטיפול, אבל משהו יש, כדי להתחיל איתו טיפול. באופן אישי, אני גם חושבת שהעובדה שישנה השקעה כספית בטיפול, והיא כואבת - יש בה כדי לתרום לתהליך ואפילו תרומה משמעותית (במקרים מסוימים, לפחות). קל לומר מלבצע, ואני יכולה לנחש שהצעה כזו, אם אפשרית בכלל, עשויה להידחות ולהיפסל על-ידך, בגלל הסיבה שהזכרת... אבל, אם תהיי בטיפול, בנקודה הזו בדיוק תוכלו לגעת. נקודה חשובה מאד, שתוכל לעזור לך לצמוח ולהקטין את מידת הסבל. לא כדאי שכדור השלג של ההרס יגדל עם השנים הלא מטופלות, ונסי, אנא נסי לא להתקמצן על עצמך. וכן, גם אני לפעמים חושבת שלא קל להשתייך למין האנושי, אבל, היי, פנית אלינו, בני האנוש שכאן לעזרה. ואנחנו כאן. וגם קרובייך ואוהבייך. להשתמש. תרגישי טוב, נערה, סוריקטה

קודם כל המון המון תודה ובהצלחה, את ממש ממש צודקת אגב בכל מה שאמרת אני מודעת לזה, קושי לקבל תלות וחולשה, הפחד התהומי מלאבד שליטה, כל זה מאוד מאוד נכון אני מואוד מודעת לזה פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. כשאמרתי שאין לי אמצעים זה כי את כל החסכונות שלי הולכים ללימודים אקדמיים, והבעיה היא שטיפול זאת השקעה מאוד מאוד גדולה גם מקופת חולים זה עדיין המון כסף אם לזה התכוונת בטיפול לא פרטי, אם התכוונת למשהו אחר אני אשמח לשמוע כי אני לא מבינה בזה. שוב תודה

אני גבר בן 47, נשוי+2 באושר.לפני כחודשיים, קשה לי מאוד להבין איך, התאהבתי באשה נשואה מהעבודה שלי. אני לא מדבר על רצון לבגוד, אלא ממש התאהבות מטופשת, כמו ילד בן 16. מאז, התפקוד היומיומי שלי נפגע מאוד, אני לא ישן טוב, אפאתי לכל מה שקורה מסביב, חושב עליה בכל רגע, מזייף את ההתנהגות היומיומית מול משפחתי ואני מתפקד בעבודה רק בגלל שהיא קרובה אליי. לא אמרתי לה כלום, וגם אין לי כוונה, אנחנו ידידים והידידות חשובה לי, אבל גם ברור לי שאין לדבר כזה שום סיכוי, אני מאוהב אבל לא עיוור, וגם לא רוצה להרוס משפחות. האופציה הטובה ביותר לצאת מזה, היא,כמובן, להתרחק, אבל אני אוהב את מקום העבודה, ואני אעזוב רק כמוצא אחרון. חוץ מזה, אשתי יודעת שאני בדיכאון, אבל לא למה, והיא יודעת שטוב לי בעבודה, לכן יהיה לי קשה להסביר את עזיבתי. אני רוצה את שמחת החיים שלי חזרה, אני רוצה לחזור לתפקד, לקחתי היום לראשונה קלמהנרווין, זה אכן מרגיע קצת, אבל לא פותר כלום. אין צורך לכתוב לי בתגובה שאני מתנהג בצורה טיפשית, שום דבר שתכתבו לא משתווה למה שאני חושב על עצמי כרגע, אם הייתי יכול לנער את עצמי הייתי עושה את זה עם כמה סטירות. תעזרו לי!!!! רוברט

הי רוברט, לצערי אין לי עצה בשבילך. רק סימפטיה. לא פשוט. אבל כן רוצה להגיד לך שהדבר האחרון(!) שהייתי עושה זה לכתוב לך שאתה מתנהג בצורה טפשית או לתת לך סטירות. ממש הפוך. אתה מרגיש!!!! וזה מבהיל וזה הורס דברים אבל זה גם עוצמתי ומדהים. כמה שאולי דברי ישמעו לך מוזרים אולי, אני חושבת שרגשות כאלה יכולים לתת לך משהו אם תרפה קצת מרגש האשמה והרצון לתת לעצמך ניעור וסטירה. אחרי שתוכל לקבל את הרגש (ואולי אפילו להרגיש אותו לגמרי) אז יהיה מקום לבדוק אותו ולראות מה אפשר ואם אפשר לקחת הביתה לזוגיות שלך שלך עם כל הלב י.

תודה לשניכם השעה 3 בלילה. הקלמה לילה פג, ואני ער. איך שהתעוררתי, חשבתי עליה, ואז הופיעו לי מה שאשתי מכנה פלפיטציות, מאין רעידות של הלב ושל בית החזה. הדופק קפץ, לכמה דקות, לגבהים שאני פוחד אפילו לבדוק. אתמול, בעבודה, היא הגיעה ועשתה, כהרגלה (היא מנהלת המשרד) סיבוב בוקר טוב. היה נדמה לי שהבוקר טוב שלה לא היה מספיק ידידותי (אני נחשב לידיד קרוב שלה), ואז הייתי במרה שחורה (עם דופק מואץ) אולי שעתיים. ב-11 היא יצאה לעשן, וקראה לי להצטרף. (זה מאין מנהג קטן שלנו, אני לא מעשן). זרקתי לה שאני במצב רוח ירוד, ואולי אני צריך טיפול כלשהו, אז היא אמרה לי שיש לה חברה שהולכת באופן קבוע, ושיש אנשים שזה עובד עליהם, וזהו. אח"כ דיברנו שתי דקות על דברים טריוויאליים, וחזרנו לעבוד. הנקודה שלי היא שלא מדובר בחוסר שהיא ממלאה, הידידות שלנו לא עמוקה, אשתי חיבקה אותי וליטפה אותי 10 דקות אתמול בערב, כשראתה אותי בדאון, ובכל זאת, אחרי כמה דקות של דיבורים יומיומיים, הרגשתי טוב כל היום, עד שהיא הלכה הבייתה. וכשהיא הלכה, כמובן, התחיל איזה חוסר שקט, שהתגבר יותר יותר כשהגעתי הבייתה, עד שלקחתי כדור והלכתי לישון. אני מתנהג בבגרות, כן, וגם ריאלי מספיק כדי להבין שזה חסר סיכוי, ושאני מאוהב באשליה, אבל, מצד שני, אני לא יכול שלא להודות על אלפי תרחישים, אחד יותר מוזר מהשני, שאני בונה בראש, ושבהם אנחנו ביחד.ואז אני מתפכח, ושונא את עצמי על הרעיונות הללו ("ילדה ואשה" - אין לי מושג איך לעצור את רגשות האשמה וההלקאה העצמית, אבל אני מודע לכך שזה מזיק) וחוזר חלילה, במאין מחזוריות איומה של כל כמה שעות. כבר הייתי בחופשה, שבוע בשוויץ, וזה היה פשוט סיוט מתמשך, כי נאלצתי גם להפגין הנאה, ולא הצלחתי להינות ליותר מכמה דקות ביום. אז הנה השאלות שלי. ראשית, האם ניתן, בלי לעזוב את העבודה, לטפל, באופן מקצועי, ברגשות ומחשבות כאלה, אולי ע"י טיפול היפנוטי, אולי משהו אחר. מילא רגשות, אבל הגוף מגיב פיזית לרגשות, ואני די בלחץ שנית, ואולי אני צריך תגובה נשית, האם לספר לאשתי את הכל, ואיך אשה נורמלית תגיב לדבר כזה, שהוא מאין בגידה רגשית. תודה רוברט

בני , בן 17+ בשלב המיבדקים לגיוסו. הבחור אינטילגנטי עד מאוד. ציוני הבגרויות 90-100 בריא וחסון. בכל מקום אליו מגיע מקבל הערכות חיוביות. רק אני , בבית, באמת, יודעת כמה שהוא בעייתי. יש לו הפרעות התנהגותיות, ולא אגזים אם אגדיר אותו גם כבעל הפרעות נפשיות. שרק אנו הוריו ואחיו, יכולים להבחין בכך. כמובן שרצונו להגיע לאחת מהיחידות המובחרות ביותר בצהל. מה עלי כאמא לעשות, כשאני רואה שהוא עובר בהצלחה את כל המיבדקים, לשאלונים שנוגעים בבעיות נפשיות, כמובן שהוא עונה ש"אין" אבל אני כאמו ,יודעת שיש לו בעיות נפשיות.שאמנם מתבטאות ביחסיו אל אחיו ואלי, אמו, אבל בכל זאת התנהגותו הנפשית ממש לא תקינה. אנו רואים זאת בכל מצב ובכל זמן , מאז היותו קטן ולאורך כל השנים. תודה

המרגיעה, אך בכל זאת אוסיף ואשאל, אם יורשה לי, כיצד יכול להיות שבבית מתנהג ככה ובחוץ מתנהג אחרת? האם דווקא מישום כך, זה לא מראה על בעיה? כאילו , מיסטר ג'ייקל ומר הייד? כי לדעתי אחת הסיבות שהוא רוצה להגיע ליחידה המובחרת ביותר בצהל, שאני מבינה שאסור לי פה להגיד את שמה, אבל זו יחידה ששם ניראה לי הוא יכול להוציא את כל האגרסיות שלו ,(החבויות יש לאמר) ז"א "להשתמש" בה (ביחידה) כשק איגרוף. לקבל בה "אקשן" מה דעתך? האם זו סיבה מספיק טובה ללכת ליחידה זו או אחרת? תודה שוב.

גיסי היה בן 36 במותו. הוא חלה בסרטן שנה שעברה ובחנוכה האחרון נפטר. אישתי מתקשה להתמודד עם האובדן (עברו 8 חודשים מאז), בוכה הרבה ונוטה לבטל כל אירוע שיש בו מרכיב של שמחה. הוריה לעומת זאת כואבים לא פחות ממנה, אך משתדלים לחזור ולקיים איזושהיא שגרה. כאשר הוריה איתה, היא מרשה לעצמה לשמוח יותר. כאשר אחיה היה בחיים היחסים בינהם לא היו טובים במיוחד, ונראה כי הדבר מפריע לה בדיעבד. אשמח לקבל רשימה של אנשי מקצוע או הכוונה בנושא. (היא מעונינת ללכת למפגישים, אך אינה מוכנה לעשות משהו שנושא- את הוריה רשמה למפגשים עם קבוצה של הורים שכולים עוד בשבעה, אך לעצמה לא עשתה דבר) תודה

נעלמתי קצת. הכתיבה לפעמים מטביעה אותי. עדיין אני מחכה במן חיכיון כזה נוראי.. מתי? מתי היא חושבת לסיים את חופשת הלידה שלה? עברו חודשיים כמעט. חודשיים קשים. היא לא נותנת לי תאריך! אתה חושב שזה הוגן מצידה? האם עלי לדרוש לדעת מתי? החוסר וודאות פשוט הורג אותי. אני צריכה אותה. הפער שנוצר ביננו הינו תיהום ממש.. היא כבר הרבה לא יודעת עלי. נהפכת לי לזרה מיום ליום. המון זמן לא דיברנו. היא חסרה לי כמו חמצן ואני נחנקת. עם מי אני יכולה לדבר? האם לפנות למטפל/ת אחר/ת? כבר עברו חודשיים ללא שום פגישה עם אף אחד.. כי הבטחתי לה. אני מרגישה שככול שהזמן עובר מישהו עם את חופר לי בגוף.. כל פעם עוד חתיכה ממני נלקחת.. גופי אינו שלם. אינני נטענת. רק לוקחים ממני כוח. אבל שום גורם לא ממלא אותי. מה אני יכולה לעשות עם התחושות האלו? מה אני יכולה לעשות עם המטפלת שלי???? האם זה נורמלי שאין לה עדיין תאריך? זה מטריד אותי אודי.. זה מטריף אותי משגע אותי! עבר כבר זמן רב! זמן רק ללא ידיעה... איזה דבר זה??? ככה לחכות בלי לדעת כיוון????????????????????? ???????????????????????????????????????????????????????????? אני כותבת במהירות שלא תהאמן מרוב לחץ! גופי כמו גלים גועשים. כמו לבה מאיימת לפרוץ כל רגע.. אני צריכה אותה כבר.. אני רוצה להירגע אצלה מתי? מתי היא תחזור????? האם יש לי זכות לדעת? האם יש לי זכות לדרוש ממנה תאריך חזרה???? איך אפשר לחכות ככה באויר? אנא.. אודי. עודד אותי קצת. השקט את רוחי הסוערת במילותיך הרכות והמלטפות. זו קריאה לעזרה ממש. ר.

שלום אני בת 19 וחצי,חיילת,ויש לי בעיה ששמתי לב אליה לאחרונה,וממש מציקה לי. עד לא מזמן לא היה לי חדר לבד ולכן לא יכולתי לשים לבד לזה,אבל מאז שיש לי חדר לבד אז יוצא לי להזמין חברות אליי לישון,ושמתי לב שכאשר ישן איתי מישהו במיטה,אני לא ישנה רצו, ומתעוררת הרבה פעמים בלילה...זה קרה עם חברות..וזה קורה לי גם עם החבר... זה היה קורה לי הרבה שהייתי ישנה מחוץ לבית,ועדיין קורה,אבל חשבתי שזה קורה לי כי אני לא רגילה למיטה,אבל מסתבר שזה לא זה...רציתי לדעת מה זה יכול להיות? דבר נוסף..עד שהיה לי חדר הייתי ישנה עם אמא שלי...(שזה היה עד לפני שנה בערך) ז"א שאם אני ישנה עם אמא לפעמים אני ישנה טוב ולא מתעוררת,אבל חוץ ממנה אני מתעוררת עם כל אחד..

הסיבה היא שלא היה לי חדר..יש לי אח תיאום שעד כיתה ה' בערך היינו באותו חדר ואז הגיע הזמן כיכבול שהוא יהיה בחדר לבד אז הוא קיבל את החדר..והחדר השני שהיה..הוא היה של אחותי שגדולה ממני ב9 שנים שלא הסכימה שאהיה איתה בחדר..וכך נוצר מצב שישנת עם אימי...ואז לפני שנה אחותי עברה לגור עם חברות אז קיבלתי את חדרה.

שלום אודי, תודה על תגובתך.העלת דמעות בעיני.לא שלחתי תגובה עד היום,אבל למעשה כתבתי ומחקתי ועלו בי הרבה מחשבות בעקבות תגובתך.לגבי שאלתך:אני חש שקשה לי מאוד לפתוח שוב את הקשר עם ההורים, וזה לא כל כך טראומטי כמו שזה נשמע.דיברתי על העניין בטיפול במשך שנה שלמה עד שכבר כעסו עלי בגלל זה.בכל אופן,הנקודה שהעלית על הצורך ברוך הדדי נראית לי נקודה נכונה מאוד, נראה לי שאני חש בסימפטומים כבר מזמן,אבל להגיד את הדברים בדיוק כך עדיין לא אמרתי.אני מנסה ללכת קדימה בהקשר לכך.האפשרויות שעולות לי כרגע הם לחפש חברים טובים באמת שיהיה לי עם מי לשפוך את הלב או אפילו סתם לדבר.יש לי הרגשה שדווקא בדרך הוירטואלית אפשר להכיר אנשים טובים וליזום פגישות ואולי להגיע לקשר טוב ולפתיחות שלא ניתן להגיע אליה עם חברים מהיום היום.העניין האירוטי עדיין מציק לי וזו הסיבה (אולי הסימפטומטית)המרכזית שבעקבותיה פניתי לפורום שלך. הגעתי אליו עקב טריגר של התקשורת שעורר בי העניין הזה, אבל כמו שכבר אמרתי אני מרגיש שהקטע המיני לא ממש מענייו אותי, דווקא החום והאהבה,היכולת לקבל ליטוף אמיתי וגם ללטף (כשאדם מלטף מישהו אחר הוא גורם לעצמו להרגיש טוב,יש עלייה של ההורמונים בדם. ואת זה קראתי רק אתמול בחומר שאני אמור לדעת לעוד שבועיים). בכל זאת,אחרי כל הדברים האלה קל לי יותר להגיד כמה מילים על ההורים: לגבי אמא- אמא תמיד חיבקה אותנו וגילתה אמפתיה, היה נוח להתייעץ איתה, לבכות וגם לדבר.עם זאת, אני חושב שיש גם בה פן של סטרס מסוים לפעמים.היום קשה לי יותר לנהל איתה שיחות פתוחות כיון שלא תמיד היא מסוגלת לתת את אותה האמפתיה כמו בעבר וגם כיון שהיא טרודה יותר. לאחותי (היום בת 22) הפרעה פסיכיאטרית מסוימת, למרות כל הסימפטומים הדרך לאבחנה קשה מאוד, ורק עכשיו יש סיכוי לאיזון טוב יותר. לגבי אבא- תמיד היה בלחץ (התמתן קצת בשנים האחרונות).רק לפני מספר חודשים החלטתי שאני לא פונה אליו יותר: כל פניה אליו בעיניו היא התקפה, או שמה שאני אומר כבר היה ידוע מזמן.קראתי ספר שעוסק בשיטה הקוגניטיבית והוא עוזר לי היום מאוד בין השאר גם לא לחוש רגשות אשמה. לסיום, אני רוצה מאוד להודות לך על הקריאה,זה ברור שזה עדיף על יומן ובאופן מסוים יש כאן היבטים שטובים יותר מפגישה פנים אל פנים. אשמח לשמוע מה דעתך על מה שכתבתי וגם על העניין האירוטי אולי בעזרת שאלות מכוונות. תודה רבה! טל

הי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה. אני בת 20 בערך ואףפעם לא הייתי בקשר זוגי, יש לי יותר מדי רגישות סביב הנושא הזה. בחודשים האחרונים יש מישהו שאני איתו בסוגשל קשר (זה מסובך), ואני מאד רוצה לדבר על זה, ופשוט לא מצליחה. זה נהיה ל"טאבו" הגדול של הטיפול וזה נושא שאני פשוט לא מצליחה לדבר אותו לא משנה מה. יש לי באופן כללי קושי גדול לחלוק את עצמי. אני כל שבוע מחליטה שהפעם אני אדבר והפעם אני אצליח סוףסוף וכל שבוע אני פשוט לא מצליחה לפתוח את הפה. אני פשוט אובדת עצות. יש לי גם כלמיני דברים שאני כותבת שאני, שסיפרתי עליהם ועלה הרעיון שאני אביא אותם, אבל אני פשוט לא מצליחה לתת לה לקרוא. הרעיון של לכתוב את מה שאני מרגישה ואז לתת לה לקרוא הוא לא פרקטי כי אני פשוט ארגיש דבילית ואני לא אעשה את זה. אני רוצה לדבר על זה אבל אני לא מצליחה. אני לא יודעת, עד כמה זה פשוט נושא שרגיש לי והבעיה שלי לדבר באופן כללי על עצמי ועל מה שאני מרגישה, ועד כמה זה הפסיכולוגית שלא מצליחה לגמרי לאפשר לי לדבר או לא מספיק דוחפת או לא מספיק יוזמת. שובפם, כל פעם שרק עולה זכר לנושא זה מיד סותם לי את הפה ואני מחפשת דרכי הימלטות, ומצד שני זאת עננה כבדה שיושבת מעלי בכל רגע בפגישות ונותנת לי הרגשה שעד שאני לא מדברת על זה שומדבר לא שווה וששומדבר לא באמת שווה משהו חוץ מזה. אני באמת באמת אובדת עצות, אני מרגישה שזה תקוע. אנלא הולכת לכתוב לה את זה וזה כבר ממש מתסכל אותי שפיתחתי פנטזיה על להחליף פסיכולוגית ועל הפגישה הראשונה בעיניים עצומות פשוט לירות עליה את הנושא. בכל מקרה זה מעיב עלי מאד ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני פשוט צריכה לתת מכה חזקה אחת קדימה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף

שלום רב, אני זקוקה לעזרה בדבר חלום שחוזר על עצמו פעמים רבות בתקופה האחרונה ובו פורצים אלי הביתה ורוצים להזיק לי או לגעת בי . הלילה בחלום ניסיתי לצעוק "משטרה" אבל לא יצא לי קול, וכשהגיע הפוץ בן הזוג שלי ישב מול המחשב אדיש. תודה- סתוית.

הי סתוית, לי היו חלומות דומים תקופה ארוכה. לא על פריצה אלא על אונס שלי. מה שבלט לי בחלום שלך (כמו גם אצלי) זה הטרויאליות והאדישות עבור האחרים בחלום (בעלך בחלום שלך). זאת אומרת אני חווה מצוקה/אסון והאחרים לא רואים כלום או לא חושבים שקורה משהו חריג. את מנסה לצעוק ואין קול. איש לא שומע. לי זה עזר למצוא קישור לחיים. ואז נעלמו החלומות הללו. מקווה שגם לך. י.

היא אמרה לי ללכת משהו כמו רבע שעה אחרי תחילת הפגישה. לא במפורש. לא "אני רוצה שתלכי". אבל היא לא רצתה את הנוכחות שלי יותר. מתחילת הפגישה היא התנהגה מוזר, קצת בתוקפנות. ואז עשתה את הכל כדי שאלך. אז הלכתי. אני לא נשארת במקומות שבהם אני לא רצויה.

סליחה שהתפרצתי ככה לפורום. היא בגישה של my way OR the highway. ואין אמצע. אמרתי לה שאם תמשיך בדרך שבה הפגישה החלה אז אלך. היא חשבה שאני מאיימת עליה. אמרתי לה שאני לא כי אני יודעת שהיא תשמח אם אלך. היא אמרה שזה לא נכון. והמשיכה בדיוק באותה דרך ולהגיד בדיוק את אותם דברים בידיעה ברורה שהיא כבר מציקה לי ודוחפת אותי החוצה וגורמת לי להרגיש לי רצויה. אז הלכתי. היא לא יכלה לסבול אותי אז זו היתה הדרך שלה להעיף אותי. ככה זה נראה שאני לא בסדר ועושה acting out כשבעצם היא ידעה מה היא עושה ויכלה למנוע את זה.

הי, יש הבדל (ואודי היקר מזכיר אותו רבות כאן) בין קביעת "עובדה" של מאה אחוז, חד משמעית ונחרצת (שעימה דווקא ניתן להתווכח, כי היא קשורה לעוד צדדים), לבין אמירה שמשאירה מקום - אפילו מזערי - לספק, ומתארת את תחושותייך וחווייתך שלך (עליהן לא מתווכחים). כלומר, במקום להתנסח באופן נוקשה וודאי וטוטאלי: "המטפלת לא יכולה לסבול אותי, היא לא רוצה בנוכחותי ועושה הכל כדי שאלך" אפשר לנסות לקחת גם מעט אחריות על הצד שלך ולומר באופן מעודן יותר: "אני מרגישה בצורה מאד עוצמתית שהמטפלת לא יכולה לסבול אותי, מרגישה מותקפת, וקשה לי לראות את הדברים אחרת כרגע. גם יש בי דחף חזק מאד לקום כאן ועכשיו וללכת מכאן ולא לחזור" אבל לא לקום וללכת. לא לנהוג באימפולסיביות, אלא להחזיק את עצמך ולדבר על זה. מעבר לשלב כזה הוא התקדמות בטיפול, ובשלבים מתקדמים יותר, לומדים גם יותר מזה. אבל לאט לאט. ועוד דבר - בפרט במערכת היחסים של הטיפול, בו בסה"כ מחבבים אותך ומשקיעים מאמצים להיות פנויים אלייך ככל שניתן, לפעמים המטפלת עסוקה קצת במחשבות מעולמה, ולפעמים קורה שקשה לסבול את ההתנהגות או ההתפרעות של המטופל. ייתכן שישנה הרגשה כזאת של המטפלת, אבל גם אז לא באמת מעיפים אותך בגלל תחושה של רגע מסוים שקורה פעם ב... ישנה גם אפשרות נוספת - שזו בעיקר את שלא סובלת דברים בך, או נבהלת מעצמך, והמטפלת לא מזדהה עם כך דווקא, לפחות לא מזדהה מידי (ואולי היית רוצה שהיא כן?) אז שווה לברר בשיחה הבאה שלכן, ובטח לחזור לשם, לדבר בכנות ופתיחות, ולבדוק מה עורר בך את הרגשות העוצמתיים הללו. שבוע טוב, סוריקטה (מטופלת גם)

אודי... קורה בי כל כך הרבה.. ולא יודעת איך להוציא את זה ממני.. וזה רק הולך ומתעצם...... (((((((((((((((((צועקת בשתיקת אלחוט)))))))))))))))))) מחבקת אותך (מוזר, בד"כ לא נוח לי עם זה.. ועכשיו נצמדת אליך, צריכה אותך.) ~נילי~

חתמתי חוזה,כתבתי עשרות צ'קים קדימה שאני עדיין לא יודעת אם יהיה להם כיסוי... אני מתחילה ממש מאפס...בעיקר אפס אמונה בעצמי. ועם המון פחדים.ארבעה חודשים כמעט ולא הייתי מחוץ לבית. הבחוץ מאיים.האחריות מאיימת. חייבת לקבל את הביטחון שלי חזרה.אי אפשר לנהל חנות בלי ביטחון מינימלי. אין דרך חזרה עכשיו. שמחה שהבראת,אודי. אור

שלום, אני מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ואני סובלת מהתקפי חרדה ודכאונות מזה שניתיים. עברתי טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח אך הבעיה חזרה והמצב מחמיר. המצב הכלכלי שלי לא מאפשר לפנות לפסיכולוג פרטי, כמו כן בקופ"ח כבר מיציתי את המכסה. פניתי לתחנה ציבורית לבריאות הנפשר הם הדריכו אותי לשלוח הפנייה ולחכות 4 חודשים או יותר כי יש גם חגים באמצע, אם זה דחוף לפנות לחדר מיון. לפי מה שאני יודעת במיון מתקבלים במצב פסיכוטי כשמהווים סכנה לסביבה או לעצמם. אני לא במצב כזה (תודה רבה) וגם מקווה שלא אגיע, אך לחכות 4 חודשים זה נשמע לי מוגזם... האם ידוע לכם על מרפאות או פסיכולוגים שאפשא לפנות אליהם לקבלת טיפול במחיר נמוך יותר? תודה

שלום, הבעיה שהכי מטרידה אותי היא דכאון (פחות התקפי חרדה), שהיא בעיה פסיכולוגית, אני באמת לא חושבת שאני צריכה מיון, כי זה לא נראה לי מצב שמצריך טיפול במסגרת אשפוזית. כמו כן בעבר כשרק התחילו התקפי חרדה, פניתי לפסיכיאטור שנתן לי כדורים והם לא עזרו, הוא הכפיל את המינון והם עדין לא עזרו, הוא ניסה להחליף את התרופות למשהו יותר חזק - בלי תוצאות. כי התקפי חרדה קוראים לי במצבים מסויימים - זאת בעיקר בעית אגורפוביה. הני מודעת לזה ולכן הכדורים לא עוזרים. (וגם קיבלתי טראומה מהפסיכיאטור הזה - הוא היה רופא הכי גרוע שפגשתי בחיים - גס, לא אכפתי, חצוף ומזלזל). אז אני מאוד רוצה להתחיל מחדש את הטיפול הפסיכולוגי. האם ידוע לכם על מקומות בהם אוכל לקבל את הטיפול במחירים נמוכים יותר מאשר אצל פסיכולוגים פרטיים? תודה

מרגישה קצת טיפשית להעלות "דברים מהבוידעם" אבל לילך נתנה לי קצת השראה של אומץ ... אז מזכירה לך גם -- הודעה קצת יותר היסטורית שכתבתי לך, אודי - מה - 16-07 (כבר בעמוד הקודם..) - מתחת לכותרת שפתחת "בעזרת השם" (והיא לא התמקדה רק בנושא הניק) ולא קיבלתי תגובה. ואז שלחתי כמה הודעות רומזות וכועסות ולא הבנת אותי ובצדק... ואני השתבללתי יותר והחלטתי שיותר לא נחשפת כאן , על מנת לא לפתח כאן ציפיות כדי לא להתאכזב.... כן, ילדותית-משהו... אז מנסה עכשיו לתקן ומקוה שלא עושה צחוק מעצמי שוב... ושתראה אותי... איכשהו הרגשתי שאתה סולד ממני באופן אישי, מהדכאון שלי?? מכך שלא יודעת אולי באופן בסיסי (במיוחד עם דמויות סמכותיות..)להתחבב...להתקרב... (סליחה על ההשתפכות..) - מקוה שתתייחס למרות הקושי? תודה , אודי

היי אודי, מקווה שאתה מרגיש טוב ומתאושש... למה אני כ"כ נבהלת מהמחמאות ה'מפוקפקות' האלה? אולי בגלל שאני מרגישה שזה רק מגדיל את הפער בין ה'אני' המתפקד ל'אני' המרגיש? שאי מונעת מעצמי לטפס מעלה כי אז השקר יתפרש עוד יותר לצדדים? באופן די חולני אהבתי את מה שקרה לגוף שלי בחודשים האחרונים. שהפסקתי לאכול הגעתי לתת משקל ונראיתי כ"כ פתטית עד שהרופא שהלכתי אליו היה בטוח שאני בת 16. הרגשתי סוף סוף איזה סינכרוניזציה. העטיפה שלי מרמזת סוף סוף על התוכן. ובשבוע האחרון חזרתי לאכול, עליתי במשקל למשהו קצת יותר תקין וזה עוד יותר מבעית אותי. הלכאורה הזה. היה לי פעם מטפל (אחר) שאמרתי לו "אני לא אתן לך את הסיפוק הזה לראות אותי מתקדמת..." . הוא קרא לי סדיסטית. אני קוראת לתאבון שלי תאבון סינטטי- שהוא תוצר של תרופות ולא משהו שבאמת בא מבפנים מתוך איזו תאוות חיים. הוא מקרי. עד אז לא היה לי באמת תאבון. אני מרגישה שהשד שלו לא עוזב אותי. אני מתעוררת איתו בבוקר והולכת לישון איתו. לא מאמינה לכל אשר התרחש. לא מסוגלת יותר לקרוא מילים ששמו או שם משפחתו נמצאים שם. ישר חוטפת התקף חרדה ורוצה למות. כל הזמן פלאשבקים. אני רועדת. לא עוברת יותר ברחוב הזה וברדיוס של לפחות חמישה קילומטר משם. לא מצליחה להתאושש מהזיהום בגוף שלא עובר לי כבר ארבעה חודשים. אני לא יודעת מה לעשות. אולי צריך פשוט לוותר ולמות. למה זה קרה לי. רפאים

הי אודי וכולם, נתקלתי בשיר שנראה לי שיתאים לפורום הזה http://cafe.themarker.com/view.php?t=542554 (לא הצלחתי למצוא איך להוריד, פשוט תכנסו ללינק הזה הוא בקפה דה מרקר) שלכם י.

היי ילדה אישה, אני מכירה את השיר הזה.. פעם כשהייתי במצב על הפנים, חברה שלחה לי אותו.. לי הוא תמיד מצליח לעלות חיוך על הפנים.. לפעמים אני משתעשעת ברעיון לתת למטפלת את השיר במתנה.. :) שיר

חמוד! יש לי עוד שיר מצחיק, אבל אני גם לא כל כך יודעת איך להעלות... קוראים לשיר הו ד"ר פרויד ניסיתי להעלות מקווה שהצליח לי... http://www.yousendit.com/transfer.php?action=batch_download&batch_id=Y1RxNWNvQTZCSWZIRGc9PQ גלי

הי אודי, אני כותבת שוב בגלל תחושה קצת לא נוחה שאני עלולה להישכח הערב.. העלת הודעה שכתבתי ב-23 ליולי, היוםבלישם נדמה לי שקראתי לעצמי, אבל השארת אותה/אותי מיותמת. ניסיתי להזכיר על סיפו של יום שלישי, אבל נדמה לי שאשכח גם היום. אומר את האמת, אני מצליחה, רוב הזמן, להחזיק את העמימות והמתח ובאופן כללי אני יחסית בסדר. באופו קצת תמוה, אני די בסדר, אולי הייתי צריכה לומר.. יותר ממה שהייתי צריכה תגובה מסוימת, הייתי פשוט צריכה תגובה. ממך או מכל אחד אחר.. זה קצת לא נעים.. הרגשתי שקופה, וגם עכשיו אני מרגישה כך קצת וזה מעורר בי כעס וכל מיני משפטים שמתחילים ב"ממילא..." עכשיו אני בעיקר כותבת כדי לא לחרוק שיניים. ליל מנוחה, לילך

הי, שוב אני... אני חושבת שאפסיק להמתין להלילה בזמן שחיכיתי קפצתי לפורום סרטן הריאות.. זה לא היה רעיון כל כך טוב.. אנשים מבוהלים כותבים על סרטן הוריהם, אחרים מודיעים על פטירת קרוביהם ומציעים את התרופות שנותרו במחירים מוזלים.. בדיוק היום סיפרה לי אימי סיפורים צורמים על חלוקת רכושה של סבתי שנפטרה לפני שבועיים ומחצה. אמרה שתגרוס את כל מכתביה האישיים, כי לפעמים סופך טורף אותך במפתיע ואינה רוצה להשאיר מאחוריה מילים פרטיות.. קשה לי שהיא מתכוננת.. יש לי המון מילים מפוחדות לומר, אבל זה מרגיש כמו לעשות דרמות. לא טוב לחשוב על דברים כאלה בלילה. מקוה שאתה לא מסנן אותי בכוונה, זה לא כל כך כיף.. ל.

הי לילך, מקווה לבשורות טובות עבור אימך ועבורך. ראיתי את ההודעה שלך שם למטה בעץ ואחכ את ההודעה המזכירה. חששתי שהן ישכחו, כפי שקורה לעיתים להודעות המשך כשהעצים מעליהם מתרבים ודוחקים אותם למטה. יודעת שזה עושה הרגשה רעה, קראת לזה "שקופה". רציתי רק להגיד שיש מי שרואה ומרגיש את הפחד איתך י.

ללילך, האמת שרציתי מזמן להגיב אבל היה לי מאוד קשה. מרגישה קצת ירוקה פה, לא מתמצאת עדיין בכללים האולי הבלתי כתובים, ולא מרגישה עדיין נוח לתפוס מקום. אבל אני אנסה בכל זאת... אני נורא מצטערת על הכאב שלך וכל החששות העתידיים שמתלווים אליו והלוואי והיתה לי עצה טובה לתת לך. אבל אולי את לא צריכה כרגע עצות אלא רק שיראו אותו. את הכאב. ראיתי. מקווה בשבילך רק לטוב, רפאים.

את לא שקופה בכלל. את נוכחת וקיימת . קוראת את העצב והמילים המפוחדות . קוראת אותך .. ורוצה לחזק אותך ..רק שלא ככ מצליחה למצוא מילים מדויקות. אני מניחה, שעוד יהיו ימים בהירים יותר, יהיה קל יותר .. גם אם הכל נראה מבולבל כרגע . (אומרים שעולם יפה וטוב - נולד מתוהו ובוהו לא?) הרבה בריאות לאמא,תקווה ואור .. ואת - תשמרי על עצמך. שרית

הי לילך נשמה, מותר לנצל פתח קטנטן? "מכל אחד אחר" כתבת, אז זה בסדר שארשום לך כמה מילים? מנסה בעדינות ובחשש, אך רוצה לומר, שאין מצב שאני אדישה פנימית או מתעלמת ממה שאת משאירה כאן או ממה שמתרחש מולך. בעיקר מבחינה רגשית. חושבת על דברייך, שאלותייך, תחושותייך וכאבך, וכבר כמה פעמים כתבתי (ולא רק לך) ולא שלחתי... פשוט, איכשהו הייתה לי הרגשה שאת מבקשת לך מרחב רק לעצמך, ושאני (שמזכירה לך את הנפרדות הארורה הזאת) נטפלת אליך מידי, ובערך הדבר האחרון שאת מעוניינת שיכתוב לך. אז התאפקתי, נתתי מרחק ומרחב לפתחים וקשרים כאן ובטיפול. רוצה עוד לומר שמניחה שכשכתבתי (קצת בתעוזה...), גם אם היו אלה דברים שתיארתי לעצמי שיכאיבו, יצרבו, או יהיו כבדים, חשבתי שאני מעניקה דבר טוב. וקראתי. ועקבתי. הלב נצבט לקרוא, ונותרתי מאד חסרת אונים מול הבהלה. כי, הכאב החודר מבקש אשכרה חיבוק. לא וירטואלי. ממשי לגמרי. ללכת לטייל אי שם במרחבים, אפילו בשעות ההזויות של הלילה, יד על כתף, להקשיב לשקט, ופשוט לחבק חיבוק ארוך ולשקוע לתוכו. לתת להרגיש ולתת לדמוע. נזכרתי באחיינית שלי, כמה החזקתי אותה כך ביום אחד כזה שלה. עבורה, עבורי. מגיע גם לך. האמת שבמקומך הייתי כועסת עליי מאד שאני נשארת איזו דמות וירטואלית כל-כך, כל-כך לא מספקת... הייתי גם כועסת עליי שהגעתי באיחור נוראי... מוכנה לקבל אותי וגם קצת ממני במגבלותיי? וכן, לפעמים יש דברים שגדולים עליי ואני לא יכולה, אך מניח לדעת שיש אחרים שכן... שלך בלבביות, יקירה, 8-] (סוריקטה) * נ.ב. כבוד על הקטע הטכני, והמילולי גם...

שלום חברים... אני מאוד מתנצלת שאני לא כותבת כלום.. יקרות לי המילים של כולכם, גם של מי שלא הכרתי קודם, וגם של מי שהכרתי מזמן. באמת ששמחתי על העטיפה החמימה הזאת שעשיתם יחד, לשחרר אותי מאחיזתם של האכזבה והלבד.. זה פשוט זמן קצת מורכב, עייפה ורגישה מדיי, בוכה מדברים ממש קטנטנים- גם טובים וגם פחות.. לא הצלחתי להתרכז מספיק כדי ללכוד משפטים רציפים ואישיים יותר לכל אחד מכם. אבל באמת שהייתה לי כוונה כזו.. באמת שאני מצטערת תודה רבה לילדה ואישה, לרפאים, לשרית, לסוריקטה ולאודי ומיקה קטנטנה מלמטה.. (קטנטנה בחיבה, לא כי את באמת קטנה..) לילה טוב, לילך

ניסיתי לשלוח אותה 3 פעמים. חשבתי שבסוף היא עברה. חוץ מזה גם הודעה לנגה לא עלתה ?

ולהשתמש בעצה שנתת לילדה ואשה כדי שתוכל להבחין בתשובתי אליך המוצפנת בין סבך הענפים (פותחת ב-"כדור שחור...) במורדות העץ שצומח מעלה (ואולי מטה...?) ואולי גם כדי להזכיר לעצמי שאם אני רוצה להפוך מערטילאית למוחשית אני יכולה לעזור לכוון את המבט. לא יבחינו בי במקרה. אני עדיין רוח. תודה, רפאים

אודי אני מצטערת שאני משגעת אותך פה היום אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות לא טוב לי, אני מרגישה שאני לא מחזיקה מעמד מה עושים? אני צריכה עזרה ואין לי למי לפנות ואני גם ככה לא מסוגלת לסמוך על אף אחד כולם נכנסים לי לתוך החלל הריק הזה למה הוא עזב אותי?

אני רוני. לא הצלחתי להכנס בשם שלי אז נירשמתי ככה. אולי הייתי צריכה..

היי אודי , אני לא מצליחה להבין את כל הרעיון הזה של טיפול (ואני כבר כמה שנים מטופלת ), אני לא מבינה מה זה אומר לעבוד על דברים ואיך עובדים על דברים - ואולי רק עובדים עלי ועל הרגשות שלי ?! אני לא מבינה למה אני כל כך צריכה אותה , ואני לא מבינה אם זה טוב או רע , ממש כמו בגדי המלך החדשים אומרים לי שיש שם משהו וזה נכון \יפה - אבל אני לא רואה אותו אני לא מצליחה להבין אותו . אם אנחנו עובדות על זה למה אני לא רואה תוצאות ? ולמה שאני שואלת שאלות אני רק מקבלת שאלות בחזרה ? ולמה אכשהו כל דבר שקורה קשור בי ולא נניח באדם השני שאיתי שם בחדר ? ואם מה שקורה בחדר זה שיחזור של דברים מהעבר - אז אם היה לי רע בעבר למה אני צריכה לשחזר את זה - ולהרגיש את זה שוב? ולמה טוב להיקשר אם זה גורם רק כל כך הרבה סבל ? ואולי יש אנשים שלא ניתנים לשינוי ? אני ממש צריכה מישהו שיענה לי על כל השאלות זה ממש משגע אותי שאני לא מבינה - מוכן להתנדב ?

היי אודי , תודה על המילים . אני פשוט מרגישה שהטיפול "הצליח " בקטע של השיחזור , אין לי מושג מה אני בדיוק אני משחזרת שם (או אולי אני מעדיפה לא לדעת) , אבל זה פשוט מציף אותי ברגשות ולוקח ממני את כל האנרגיות ואני לא מרגישה שהיא יודעת איך לחלץ אותי משם ואולי זה אפילו קצת מכעיס אותי שהיא לקחה אותי לשם ועכשיו אני צריכה להיות עם כל הרגשות הלא ברורים ונוראים האלה במין תחושת חוסר אונים שכזאת , בלי שאני יודעת מה קורה והיא גם לא רוצה להסביר .

הי אודי, יש שאלה שמסקרנת אותי, מקווה שהיא לא אישית מדי. מישהו שאל כאן בעבר האם המטפלים חושבים על המטופלים אחרי שמסתיים הטיפול וענית שכן. האם גם כאן זה קורה? האם כשמישהו שואל אותך שאלות כאן בפורום ונוצר דיאלוג, אולי אפילו כמה פעמים ואז הוא/היא נעלם, האם אתה מודאג לעיתים? האם אתה סקרן? ושואל את עצמך מעניין מה קרה ל... מה היה שם אחר כך? האם היא בסדר ושאלות כאלה? למשל, אני תוהה איפה טימי? אולי סתם נוכחת נפקדת, אולי טוב לה והיא בחופש מהפורום אבל אולי... תהיתי אם גם אתה תוהה שלך י.

הי ילדה, התרצי לשתף איך עברה הפגישה, ואיך מצבך? לאחרונה את מעלה שאלות וחששות של דאגה רבה... והיכן את, ילדה יקרה? Take Care סוריקטה, שזוכרת דברים טובים שאת מביאה לכאן :-)

אני כאן ונעים לי שאת שואלת. לפני הפגישה עם זו שעכשיו (כבר שנה) פגשתי במקרה (?) בהוא המיתולוגי (הפסיכולוג לשעבר) דיברנו וכשסיפרתי לו שאני דואגת לה שתצא לחופשה עם דאגה לי הוא אמר שנראה לו שאני עוד פחות שפויה ממה שזכר (טוב הוא צחק אני חושבת). נראה לו מוזר שאני דואגת לה... נראה לך מוזר סוריקטה? איכשהונראה לי שלך זה יראה הגיוני. בכל אופן, דווקא הפגישה עברה בצורה טובה, היא הצליחה לראות אצלי כוחות שאני לא ראיתי, נראה לי שהיא פחות דואגת ממה שחששתי וכבר לא מרגישה צורך להציל אותי. זה מרגיע אותי. (קוראת מה שכתבתי עד כה ונשמעת לעצמי מוזר אולי את תביני). תודה שאת את י.

מהם התסמינים לדיכאון אחרי לידה?

נגה הי, יש כתבה די טובה כאן באתר עם כל התסמינים והסברים וכו' http://www.doctors.co.il/ar/2798/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F+%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99+%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94 אבל אם הלינק לא עולה לך פשוט תכתבי באתר דוקטורס בחיפוש את המילים "דכאון אחרי לידה" והכתבה תעלה. אני חושבת בדיעבד שסבלתי מרמה מסויימת של דיכאון אחרי לידת ביתי השניה (אבל לא הלכתי לקבל אבחון או טיפול). אצלי זה התבטא בעייפות, חוסר אנרגיה, הרגשה שאין לי שליטה על כלום, חוסר חשק לכלום, בכי או אפתיה, הקצנה של סיטואציות לכלל טרגדיה (כל דבר שקרה היה מעורר בי תחושה שהכל אבוד, שאין תקווה , שזה נורא). י.

קראתי את המאמר. מה זה בדיוק פסיכותרפיה? לגבי ההמלצה לטפל בתרופות מסוג SSRI האם זה לא קביעה מיושנת? הרי הן ידועות בכך שיש להן תופעות לוואי מרובות לא?

שלום לכולם, אני רוצה לומר כמה דברים על עצמי לפני שאציג את הבעיה, למרות שזה פורום אני אנסה לקצר כמה שאני יכולה.. אני בת 23,חסרת בטחון,מאוד ביישנית וידועה בתור אחת שלא עומדת על שלה ,לפי דעתי אני גם סובלת מחרדה חברתית אבל זה סיפור אחר.. בכל מקרה הסיפור שלי מתחיל ככה: אתמול בערב הודיעו לי שחברת משפחה שלנו(חברה של הוריי שאני מאוד אוהבת) גוססת ממחלת הסרטן. לקחתי את זה ממש קשה, אני עצובה מאוד ואיבדתי את התאבון לגמרי.אני טיפוס מאוד רגיש בכללי ואני לוקחת ללב יותר מידי..הסיפור לא מתחיל פה אלא דווקא במקום עבודתי. אני עובדת בחנות עם חברה בת גילי שהיא גם מנהלת הסניף..איתה אני נמצאת רוב שעות היום.אנחנו מסתדרות בד"כ טוב ויש לנו שפה משותפת. הבעיה התחילה כאשר אמרתי לה שאני מקווה שאותה אשה לא תלך לעולמה בימים הקרובים כי אז תהיה בעיה מאחר והמנהלת צמה ביום חמישי ואם ההלוויה תתקיים ביום חמישי זה יצור בעיה שלא נוכל להיות שתינו בחנות. היא מיד התחילה לצעוק ולתקוף אותי שאני לא אחראית ושאני לא אלך להלוויה כי היא צמה והבהירה לי שהיא לא באה לעבוד. הייתי בהלם מהקלות הזו שהיא דיברה כלומר מדובר בבן אדם שעומד למות,אמרתי לה שלדעתי אנחנו צריכות לדבר עם המנהל שמעליה ולשאול אותו מה לעשות במידה וההלוויה תצא ביום חמישי. אבל היא התעצבנה ממש ודיברה בטון מאוד לא יפה..אני הייתי בהלם והתחילו חילופי ההאשמות..זו הפעם הראשונה שאני מעזה לעמוד על שלי ובכלל פעם ראשונה שאני מגיעה למצב כזה..השאלה שלי היא האם יש משהו בדבריה? ז"א למרות שהחולה לא קרובת משפחה אני מרגישה צורך להיות בהלוויה (כל זאת במידה ותהיה).הבהרתי לה שמן הסתם אני מאוד מקווה שהיא תחיה ושלא נצטרך להגיע לרגע הזה אבל רציתי להיות אחראית ולהעלות את האפשרות שזה יקרה בכדיי שהיא לא תצטרך ברגע האחרון לשנות תכניות. האם הייתי צריכה להסכים לא ללכת להלוויה? אני מרגישה כ"כ רע עם המריבה הזו,אני פשוט שונאת לריב עם אנשים!!ממש התחלתי לרעוד והרגשתי כאילו אני נחנקת באותם רגעים שרבנו.. אני כבר לא יודעת באיזה עולם אנחנו חיים,בעולם שכלתני נטול רגש לגמרי?? סליחה על האורך אבל תודה לכל מי שיעזור...

הי נופר, את מתארת סיטואציה מאד קשה לך וזה ממש מובן. גם למי שפחות קשה לו עם מריבות קשה עם זה ואת ממש מרגישה רע וסובלת. אבל, כשאני קוראת את מה שכתבת "..זו הפעם הראשונה שאני מעזה לעמוד על שלי ובכלל פעם ראשונה שאני מגיעה למצב כזה.." נראה לי שאת יכולה לקחת משהו טוב מהדבר הקשה הזה - את היכולת שלך כן לעמוד על שלך כשיש מישהו חשוב לך. והנה עמדת על שלך והיה קשה אבל שרדת. מקווה שתוכלי להשתמש שוב ביכולת הזו במצבים אחרים ומפעם לפעם לחוות פחות סבל. ומאחלת בריאות לחברה של אימך י.

את יודעת, נורא מצחיק..(עד כמה שאפשר לצחוק בימים אלה.) חברתך אמורה לצום ביום זה, ועל מה הצום? על חורבן הבית בגלל שנאת חינם. והנה היא, במקום לגלות אימפתיה ורגישות למצבך, היא תוקפת אותך, כדי שהיא תוכל לצום, ואת תופיעי לעבודה, גם כשאת חרדה וחוששת לאפשרות שתהייה הלוויה. גם אני חושבת שטוב עשית, שעמדת על שלך, זהו שיעור טוב לחיים, שאפשר לעמוד על שלך, ולהשאר בחיים.אני מקווה שיהיו לך עוד הזדמנויות (יותר סמפטיות)להמשיך את אותו קו. היו יום חמישי , אני מקווה שלא הייתה הלויה, ובסופו של דבר הסתדרתן בניכן. ובהזדמנות זו צום קל לכל מי שצם.

קודם כל אני רוצה לומר המון תודה על התגובות!! זה עשה לי ממש טוב לדעת שיש אנשים שמוכנים להקריב זמן מהחיים שלהם בשביל לנסות לעזור לאחרים, גם אם זה מישהו שהם לא מכירים, כמוני. ואכן לצערי הרב היא נפטרה ביום רביעי כך שההלוייה נערכה ביום חמישי, אני הייתי בהלוויה והגעתי לעבודה לאחר שהיא הסתיימה. אומנם לא דיברנו ממש על המקרה מאז אבל אני אקח את מה שאמרתם לתשומת לבי ונכון שקשה להסתכל על זה באופן חיובי אבל אני שמחה שעמדתי על שלי ולמרות שהיא עד היום לא מסכימה איתי אני כן חושבת שעשיתי את הדבר הנכון- ויותר מזה אני שמחה על כך שלא ויתרתי וכן הלכתי לעזור ולנחם את המשפחה שלה שכן גם הבת של המנוחה היא חברה שלי אז המון תודה לכל המתייחסים!! שיהיה לכולם שבוע טוב ובטוח!!

שלום. יש לי עוד שבועיים בדיקת mri. אני יודעת שהמכשיר נורא קטן. עשיתי אותה פעם (הייתי בהרדמה). הפעם אני לא יכולה לעשות בהרדמה ואני ממש לחוצה מזה.אני יודעת שאני אשתגע שם בפנים. אני רוצה לטפל בקלסטרופוביה אבל לא נראה ששבועיים יספיקו. יש כדור או משהו שיכול להרגיע ולא להרדים?? ויש לי עוד שאלה סתם מתוך סקרנות (היה וויכוח קטן עם החברות..) אם למישהו יש פוביה מסויימת ומתי שהיא מופיעה הוא חושב על משהו יותר גרוע זה יכול לעזור? נגיד, במקרה הזה, למישהו יש קלסטרופוביה והוא נמצא בחדר סגור והוא חושב 'טוב לפחות אני לא תקוע במעלית' זה יכול לעזור? תודה המשך שבוע מקסים:)

אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון לשאול שאלה כזאת- אני נשואה שלוש שנים ויש לנו זוגיות מאוד טובה ובריאה- מכל הבחינות. בימים האחרונים אני כל הזמן עוקצת את בעלי ואני מרגישה שזה ממש בלי שליטה. אני לא באמת חושבת את מה שאני אומרת ושניה אח"כ אני מתחרטת. כמובן שהוא נפגע ממני, בעיקר שזה בא פתאום בלי קשר לכלום.מה עובר עלי????

שלום רב לך אנדריאנה, מאחר ובהכשרתי אני גם מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך יש ביכולתי להתיחס לבעייתך. אבקשך ליצור עימי קשר טלפוני 0546670570 על מנת לקבל ולתת יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי שמחה שהבראת. אתה מאוד מזכיר לי בגישה שלך את הפסיכולוג שלי. אז אנסה לתאר את תחושות אובדן העצות - כל כך הרבה יש מה להגיד ומצד שני הרבה לחץ בראש ולא מצליחה לסדר את הדברים בראש. מצטערת אם זה יהיה ארוך מדי. מאז גיל ההתבגרות סבלתי ממשהו נפשי, כנראה שזה התחיל מחרדה. הסתרתי את המצוקה, השתדלתי להמשיך לתפקד כרגיל. סיימתי בי"ס למרות שכמעט התפגרתי בתקופת הבגרויות, התגייסתי לתפקיד טוב בצבא למרות שהרגשתי רוב הזמן על הפנים. באיזשהו שלב היה לי כל כך רע, שאמרתי לעצמי לי לא יהיו חיים כמו לכל האנשים, אני לא אהנה מהחיים כמו האנשים הנורמליים והמשכתי לחיות חצי מתה וכל פעם שהיה לי קורה משהו נחמד, לדוגמה שהייתי מצליחה במשהו או שמישהו היה מתחיל איתי, היתי נהנית מזה אבל רוב הזמן הייתי אומרת לעצמי שאני לא כמו כולם ואם כבר קורה לי משהו נחמד אז זה נחמד אך לא יותר מזה.הוריי ידעו שמשהו לא בסדר איתי אך או שלא ידעו עד כמהכי הסתרתי את המצוקה או שלא ידעו כיצד להתמודד איתי ולכן אף פעם לא הציעו לי לקבל עזרה מקצועית. זה גם לא היה מקובל במדינה שממנה עליתי. אחרי הצבא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. בשיעורי פסיכופתולוגי ה התחלתי להיכנס לסרטים. לא הצלחתי לגשת למבחן כי לא הצלחתי ללמוד את החומר כי החומר היה מכניס אותי לסרטים (ובסוף נבחנתי באישור מיוחד). במהלך הלימודים באיזשהו שלב המצב הנפשי שלי הפך לבלתי נסבל והפחיד אותי מאוד ואז פניתי לטיפול (דינמי) ולפסיכיאטר. הייתי ממוטטת נפשית אך הצלחתי בכוחות עצמי למצוא את המטופלים הכי מומלצים! רק אחרי 8 חודשים של טיפול בא שיפור מסוים.הייתי בגהינום אך המשכתי לתפקד כאילו נורמלי כלפי חוץ. אחד הדברים שמאפיינים אותי זה הכוחות שיש לי שהולכים ומדלדלים, לצערי.הפסיכולוג שלי היה מאוד אופטימי. ראה בחורה חזקה עם מוטיבציה לשפר את מצבה, בעלת יכולת רגשית טובה, משתפת פעולה, לא מפסידה פגישות, אפילו שהכי קשה לה בעולם היא משתדלת לדבר.אה כן, היה לי דכאון וחרדה. בהמשך מחשבות אובססיביות על הגוף. מספר שנים ראשונות דיברנו על המועד מתי הנפילות שלי ייעלמו, שזה כנראה לא לכל החיים. בינתיים החיים איך שהוא המשיכו. המשכתי ללמוד,הכרתי בחור מדהים. סיפרתי לו על המצב שלי.הוא תמך בי.התחתנו.הפסיכולוג שלי היה מבסוט.הנה היא בונה לה חיים למרות הנפילות החוזרות ונישנות.מצבה ישתפר.יש לה חיים בסה"כ טובים - עבודה, אקדמאית,בעל תומך,תחביבים וכד'. בהמשך נולד לנו בן חמוד.הפסיכולוג שלי המשיך להיות מבסוט-נוספה לה עוד משמעות לחיים.רק שלי זה הפך להיות יותר קשה כי בשביל ילד צריך הרבה כוח נפשי אבל אני ממשיכה עם הנפילות שלי. ובינתיים אני ממשיכה בטיפול, אני מתחילה יותר להתעמק באיזו משפחה גדלתי ואז נופלים לי אסימונים, אני מתחילה לראות דברים שלא ראיתי עד כה וזה מסביר מדוע יש לי מעט זכרונות מהילדות. ממה שאני מספרת למטפל שלי הוא אומר שזה נשמע שלאמא שלי יש הפרעת אשיות גבולית ואז אני מתחילה לקשר בין הדברים ואני אומרת לו שאולי גם לי שיש כי הנפילות הרגשיות לא פוסקות, אני מרגישה תחושות של פירוק ואחרי כחצי שנה הוא אומר שיש לי אולי קוים גבוליםם אך זה דומה יותר לדיכאון. אני כמובן ממוטטת מזה כי אני יודעת כמה ההפרעה הזו קשה לטיפול עד בלתי ניתנת לטיפול, אני פוחדת על הילד שלי שזה יעבור לו בתורשה. ומשם לפה, זמן האחרון המצב הנםשי שלי מדרדר וזאת יחד עם התרופות. הופיעו לי מחשבות אובדניות שכמעט ולא פוסקות. אני חרדה לילד שלי, אני חרדה לבעלי שתקוע איתי ואני מעכבת אותו. הנפילות לא פוסקות. הכוחות נגמרים.פסיכולוגיה נראית לי כמו פסיכולוגיה בגרוש ואני מרגישה אובדת עצות ופוחדת נורא וכל זה לאחר שאני משקיעה כל כך הרבה כוחות ויש לי כל כך הרבה נכונות אבל הדברים לא עובדים (חלק מהדברים השתפרו אך לא הנפילות הקשות). ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לחיות אך נורא קשה להמשיך ככה. נטלי

פעם ראשונה שלי כאן, והתרשמתי כי מדובר בקהילה מגובשת ומנוסה. אני רוצה להעלות בפניכם שאלה, ובמיוחד לשמוע את דעתם של הפסיכולוג/ים שכאן "האם ניתן לקיים מערכת נישואין עם בן-זוג שהוא שקרן כרוני?" השקרים מתבטאים כמובן בכל תחום ותחום בחיים, החל משטויות כמו "האם אכלת צהריים?", דרך שקרים שנוגע למצב בחשבון הבנק, וכלה בשקרים על בגידות (מיניות ולא מיניות) בנישואין. אשמח לקבל כל דיעה בנושא, ולהרחיב בפרטים במידת הצורך

הי שירה זו שאלה סובייקטיבית לדעתי. השאלה היא אם אותו בן זוג, יכול לחיות בצורה כזו, בחוסר ודאות ואמון. אני מניחה שאני לא הייתי יכולה, כי כנות חשובה לי, והייתי לפחות דורשת שילך לטיפול, גם בשבילו, כי אין לי ספק שזה פוגע לו בכל תחום בחיים ולא רק בזוגיות. לכל אחד יש שקרים וסודות, חלקם או רובם לדעתי לא מגיעים ממניעים זדוניים של לרצות לעשות רע למישהו או להכאיב אלא מקושי להתמודד עם המציאות כפי שהיא. אני עצמי ששונאת "שקרים" מצאתי את עצמי משקרת למישהי לא מזמן, שקר לבן כזה, אבל במחשבה עליו, גיליתי שבעצם שיקרתי לעצמי, כי היה לי קשה לראות את המציאות כפי שהיא..קורה, הכל שאלה של מינון... מקווה שעזרתי קצת.. אופיר

כי אני כבר נשואה לבן-אדם כזה. והשאלה היא האם טיפול פסיכולוגי יכול לפתור את הבעייה, או שחבל על הזמן ועדיף להתגרש? חשוב לציין, כי בעבר ניסה בן הזוג ללכת לטיפול פסיכולוגי על אותה בעייה, אך לא חל שינוי ושיפור. כמו כן, האם לאחר שהאימון במערכת היחסים נפרם עד ליסוד, ניתן לבנות/לתת אימון מחדש??? בצורה שלא תגרום לי לחיות בספקות כל חיי ולחשוש כי הוא משקר לי???

הי אודי, רגע לפני שאתה נעלם, רק רוצה לומר שלמרות שזה היה כבר לפני כמה ימים ופחות כואב, רוב הזמן, ולמרות שהמטפלת שלי ממש פה בשבילי, במלוא מובן המילה, אני אשמח אם תוכל לכתוב כמה מילים שם למטה, כשכתבתי בלי שם.. לא כיף להישאר שם לבד.. ל.

או הפכו לאפר ורפאים?

כן,ראיתי, תודה, יש אחת מסתתרת בין השיחים שם למטה...

היה לי יום קשה, קשה מידי. "אני רוצה למות" זה לא עוד המשפט שתמיד קיים בי ולפעמים אני מנסה ליישם. באופן קצת אבסורדי "אני רוצה למות" זה הדבר הכי חי בי כרגע. אני חולה, וזה לא ממש עוזר. רק מפיל אותי יותר. פיזית, אבל בעיקר נפשית. כל דבר מקבל מימדים ענקיים, הכל מתעצם ברמות מטורפות. הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי היום, זאת הידיעה שיש לי פגישה. רציתי לראות אותה, רציתי לשבת שם בחדר, רציתי לשמוע את הקול שלה. רציתי אותה. רציתי לשתף אותה במה שעבר עלי היום. רציתי שתהיה איתי. רציתי. לא היה אכפת לי שאני חולה, לא היה אכפת לי שאני בקושי יכלה לזוז. הלכתי לפגישה. השאלה הראשונה שלה היתה איך אני מרגישה (היא יודעת שאני חולה). הדבר השני היה הודעה לגבי החופש שלה. אותו חופש דפוק שחוזר על עצמו כל שנה. אותו חופש דפוק שתמיד מפיל אותי לבורות הכי עמוקים, הכי שחורים, המקומות הכי מיואשים וכואבים. אני לא יכולה אפילו לתאר את מה שעובר עלי בחופשות שלה. תמיד זה נגמר רע, רע מאוד. מאותו רגע שהודיעה לי על החופש, פשוט התקפלתי והתכווצתי כמה שיכולתי. ישבתי על הריצפה, רגליים צמודות מכופפות. ראש על הברכיים, ידיים צמוד צמוד לגוף. להתכווץ כמה שיותר. מאותו רגע לא יכולתי להוציא מילה. שתקתי. פשוט ישבתי שם מכווצת. שותקת. הרגשתי איך החום מתחיל לעלות שוב. כשלא יכולתי יותר לסבול את עצמי בכלל ובפרט, הלכתי. באמצע פגישה שכל כך חיכיתי ורציתי, פשוט הלכתי. מה יצא? שהפגישה שהחזיקה אותי כל היום מלפגוע בעצמי, הפגישה שכל כך חיכיתי לה, שכל כך הייתי זקוקה לה דווקא היום, דווקא היא זאת שגרמה לי להגיע למקום עוד יותר שחור ונורא. היא שנתנה אישור למפלצת לצאת ולקחת שליטה. אני רוצה למות. אבל באמת רוצה.

אודי, זה ממש נכון, זאת ההרגשה. שהחיים שלי לא יכולים להמשך כשהיא איננה. אני פשוט צריכה אותה. והיא יודעת את זה. מה אני אמורה לעשות בזמן שהיא לא תהיה? ממי אני אמורה לבקש עזרה כשאצטרך? מי ירגיע אותי? מי יהיה שם איתי ובשבילי?... היא צריכה להבין.. (כל הפסיכולוגים צריכים להבין..) שכשהיא אומרת שהיא נמצאת בשבילי, היא לא יכולה פתאום להיעלם לכל כך הרבה זמן. (ולצורך העניין הרבה זמן זה יכול להיות שבוע, שבועיים או יותר, זה לא ממש משנה). אני לא רוצה להיערך לחופשה שלה :( לא רוצה להיות בסדר עם החופש שלה. כי זה הכי לא בסדר לי. ושלא תבין לא נכון, זה לא שאני לא רוצה שהיא תצא לחופש. אני מאוד רוצה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב. אני גם יודעת כמה זה חשוב בשבילה. אני רואה כמה זה עושה לה טוב. כשהיא חוזרת אחרי כל חופש, רואים עליה כמה היא מרגישה טוב. וזה לא פחות כואב. לא שהיא נראית ומרגישה טוב – חלילה. אלא שאז אני ממש רואה, פיזית, כמה אני עושה לה רע כשהיא איתי. אז אני רואה כמה היא צריכה את המרחק ממני. כמה היא זקוקה למנוחה ממני. אני רואה איך וכמה אני עושה לה רע. וזה כואב בטירוף. ואני לא בולעת את כל הנסיונות שלה ושל אחרים להגיד לי שהיא לא לוקחת את החופש ממני ובגללי. (אני יודעת את זה רציונלית, רגשית – אין מצב שאקבל ואפילו אבין) אני לא יכולה לדבר איתה על זה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה. נראה לי הכי נכון שאני אקח חופש עד לחופש שלה. כשתחזור- נראה כבר מה יהיה. בסוף תמיד לבד. הכי טוב לבד. "תגידי כי אולי נכון לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות). בקשר למשחק של תלתל, מצטערת.. אבל כרגע זה לא משהו שמסוגלת.. כואב מידי.. קשה מידי.. תודה אודי, על התגובה שלך. הייתי זקוקה לה מאוד. :( שיר

ככ כאב לי לקרוא אותך . שיר יקרה . הלוואי ובפגישה הבאה תצליחי לספר לה כן ..מה עבר עלייך. מכירה את הפגישות האלה .. (אפילו לא מעט) שהופכות בך עולמות.. תשמרי על עצמך. שומעת את הכאב ומחבקת. שרית

שריתי האמת היא שהיא כבר יצרה איתי קשר, דיברנו קצת בטלפון.. והיא יודעת.. היא יודעת שאני פגועה, כואבת.. ושאני לא רוצה שהיא תלך.. היא אמרה שנדבר על זה, ואמרה עוד כמה דברים שקצת קצת הצליחו להיכנס ללב.. קצת.. ועדיין.. מפחדת מהחופש שלה, כי יודעת מנסיון שתמיד זה מוביל אותי למקומות הכי שחורים.. לא אוהבת להיות לבד, והיא תשאיר אותי לבד :( תודה שרית, מקווה שאת בסדר?... שיר

שלום אודי מה נשמע ? יש לי בעיה קטנה מאוד.אני אוהב ותמיד ביקורתי.את הדבר הכי מושלם שתציג לי אני אדע למצוא את החסרונות שלו תוך שניות מספר.ככה זה מגיע לכל תחום אצלי בחיים. איך עוצרים את זה? ומה זה מעיד על אדם שהוא ביקורתי תמיד ? ממה זה נובע בעצם? שבוע נפלא לך

אודי, אולי לא שמתי לב, אבל לא ראיתי את תגובתך לנושא בחירת השמות וראיתי שהיתה היענות (של רפאים, טליה, סוריקטה, מיקה, גליה, שיר ואולי עוד?) (ואצלי זה ממש סתם. יש לי חיבה לכינויי חיבה (: אז אודי, תוכל בבקשה להגיב/לפרש/ להביע דעה? נ.ב. שמחה שהחלמת , שמור על עצמך.

אהלן אודי, ... כמה קשה לגשת, כך קל לגשת... http://tinyurl.com/lxfoav נפלאות הטכנולוגיה :-) תרגיש טוב, איש ובינתיים ליל מנוחה. ולך אופיר יקרה, את יודעת, יש אנשים שהכי שומעים את הזעקה במלוא עוצמתה דווקא כשהיא מתחבאת , כשהיא בלי קול, כשהיא לכאורה רחוקה, חסומת גישה, אך אולי דווקא כאן ממש מתחת לפנס. יש מי שמקשיב. יש מי שמזדהה. המון תקווה רמוסה בדברייך - אנא הרשי להאיר את הדרך במנהרה... ואני חושבת על הסיפור הבלתי פתור, הסיפור הכל-כך לא הוגן ששב וחוזר מכאיב עד כמעט לבלי גבול... הלוואי שבמציאות, תימצא הדרך. פליז אל תתני לזה להתפספס. מילים כתבת, ויש בהן מלא להאמין בך. המון. (סוריקטה)

הי סוריקטה תודה. המון תודה..גם על המילים שלך, וגם על שלי ( ההודעה..)..טוב שלא כולם טכנופובים כמוני.._(: זו הייתה חוויה מוזרה לראות את השם שלי רשום בלי להצליח להיכנס להודעה ופתאום אני גם לא מצליחה להיזכר מה כתבתי בה, והתחילה לי תחושת מועקה, ואז פתחת לי את הדלת..תודה. אופיר

אודי היקר מצאתי שוב את הקול..קטן, חלש בעיקר בכי, אבל...אולי מישהו ישמע..זה מוזר, אני לא מצליחה להיזכר מה כתבתי בהודעה הקודמת חוץ מהשורה הראשונה, עכשיו ההודעה ההיא מרגישה לי קצת אבודה, או יותר נכון התוכן שלה, אבל זו קצת מהחוויה הקיומית שלי כרגע שמשהו אבוד, ואני מחפשת את המילים..יצא לך לקרוא את ההודעה ההיא, ה"מוצפנת"..? מה שלומך? קראתי שאתה מרגיש יותר טוב, שמחה לשמוע (: היום יש לי יומולדת..אני רואה שאתה לפעמים פה מקדיש שירים, ואני במצב רוח מתנות כרגע..אפשר לבקש שיר ליום הולדתי? ((: לילה טוב אופיר

מזל טוב - גם אם אני קצת ב"איחור". שולחת לך זר בלונים ענק .. של בריאות , אושר , אהבה וקבלה עצמית בעיקר. עם חבילת שוקולדים שיעשו לך טו ב. יש בך הרבה טוב , גם אם קשה לך לראות את זה עכשיו . את מיוחדת ויקרה .. מאחלת לך ימים רגועים ושלווים .. ומחשבות טובות . כאן איתך , מלווה בשקט..גם שרק קשה. יד מחבקת אלייך מכל הלב. שלך , שרית

אני לא מספיק פה.. לא מצליחה לקרוא.. מספיק.. הראש שלי במקומות אחרים.. וכמו שאומרים, its never to late.. או.. better late then never.. מומולדת שמח.. עד כמה שאפשר.. אומנם התקופה שאת עוברת היא בלתי נסבלת.. ואיך אני בכלל מעיזה לאחל 'שמייח' כשזה כל כך רחוק.. אבל את יודעת.. אני רוצה להחזיק את זה בשבילך.. אפילו אם מדובר בכמה ימים אחרי המומולדת.. ואפילו אם גם לי קשה להחזיק את זה.. אפשר להחזיק ביחד.. פינג פון.. גרף הרגשות, פעולה, חיים. זוכרת את החיבוקים שאז בקשת.. זוכרת שאמרתי לך שאני מחבקת אותך ומלטפת את ראשך..? ללא כל קשר למומולדת.. למרות שגם זה יום מאוד מיוחד (!).. ברשותך, אני עדין מחבקת אותך.. ??~נילי~

איחולי החלמה מלאה ומהירה. מיקה

ואת רפא-אל תרגיש טוב, רפאים

מאחלת לך החלמה אבל גם קצת פינוק ואפשרות להיות מטופל י.

תרגיש טוב.. אומרים שמתכון בטוח זה פשוט לנוח... אפשר גם תה, לימון, דבש.. (תלוי מה יש לך.. :-) החלמה מהירה

באתי לשאול לשלומך.. מקווה שאתה מרגיש טוב יותר. מחבקת אותך. שרית

אודי... אומנם באיחור .. אני מקווה שאתה מרגיש קצת יותר טוב.. תראה כמה אהדה יש פה אליך.. זה מקסים בעיני.. פתאום לי בא לטפל בך :) הרגש הנשי הזה.. (הפולני..) הדואג.. רפואה במהרה.. גם לכולנו.. :) ~נילי~

פתאום כואב לי. ממש כאב אמיתי. כזה שמרגישים את הלב שוקע, כבד, מעיק, מרגיש(!??!!), חנק בגרון, גבות מקומטות, מצח חרוש מבט נסער מבט מוטרד התבודדות התכנסות השתבללות כאב כאב כאב. ועדין, תוך כדי, אני אדם אחר. מה קורה לי???? אודי? אתה שומע איתי? עדין פה..? למרות שאני פחות..?? לא איבדתי אותך.. נכון? מה קורה לי!!!!!!!

נילוש.. כאן איתך.. גם שם.. שמרי על עצמך. שרית

אהבתי את ה'נילוש'.. ניק חמוד :) חימם לי את הלב.. תודה.. (((((חיבוק))))) ~נילי~

תיכף אוגוסט וכל התרפיסטים (טוב, רובם), יוצאים לחופשת קיץ. השבוע תהיה פגישת הפרידה לפני החופש. מסיבת פרידה. אז איך תראה מסיבת הפרידה אצלכם?

הי תלתל, איזה רעיון מעולה. גרמת לי לחשוב... גם הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופש ובחיבור עם זה שלי יוצא שמחר נפגש פעם אחרונה לפני יותר מחודש חופש. ח'תכת פרידה. זו גם מסיבת שנה להיותנו. ובמקרה (?) דווקא מחר אני מביאה איתי אליה, בשורות לא טובות שברור לי שידאיגו אותה. יכולה ממש לראות את הסנטר שלה מתכרכם. רק בשבועות האחרונים הקשר שלנו נכנס לסוג של רגיעה ופחות צורך לדאוג. פחות צורך שלה להציל אותי ופחות צורך שלי לשמור גם מפניה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא יוצאת קצת לחופש ושאני מקווה שלא תדאג שם אלא תהנה ותנקה את הראש. "מתנה" אני מביאה לה. י.

קצת מקנאה... כי אין לי למי למה להתגעגע. מיותמת טיפול.

הי, חייבת לתהות מדוע הועלה רעיון המשחק... מה שלא תהיה הכוונה - הגלויה, הסמויה - הרעיון מעניין. אם כן, הבה נשחק! יאללה מסיבה! ייאי! כן...בטח... :-/ פרידות... ה-נושא. באשר לפרידה הנוכחית - גם שם אני בהכחשה. הניקח לכיוון חיובי ו/או שלילי? בואו נראה... לקראת פרידות עושים סיכומים כאלה, לא? שואלים שאלות, מחפשים תשובות, מנסים לסגור פינות, מנסים למנוע שימור והחזקת הקשר כפצע פתוח ומזוהם, ועוד כל מיני. וואלה, להלן ראיון עצמי. חד שיח. קבלו הודעה רווית מילים, ארוכה עוד יותר מהרגיל. בדרנית, בדרנית... אז יאללה, הבה נצא לדרך: * מה היו ההישגים שלך השנה? &^%%$#$% עיסה. לא מצליחה למצוא כרגע. האם האיש שעובד איתי על הנפש יעז לומר "עבדת קשה, התקדמת הרבה"? ואולי דווקא לא? מניחה שזה נכון, גם זה נכון. באזורים מסוימים קרה כך, ובאחרים - התרחש אחרת. בקיצור- או שכן, או שלא, מה שבטוח אולי, וגם זה מוטל בספק. ו... אם איכשהו יאמר שהורגש שהתאמצתי ושהתקדמתי ובעיתוי זה אקשיב לצדדים המזלזלים שבי - ייתכן שאקיא דברים כגון אלה, אולי גם אבעט. לא אאמין. אם יגברו רגעי החרדות המערבבות שלי - אולי כלל לא אקלוט ו/או לא אזכור. טוב,... לשאלה הבאה: * מה היה שונה השנה? יחסית הרבה יותר ביטולים ושינויי מועדים, קטיעות של רצף, מה שלא עוזר במיוחד לייצוב המערכת. מאידך, זה יותר אנושי שקורים דברים כאלה לפעמים. ובכל זאת, איזה בושות של תפיסה, לזכור במיוחד את המערער. אבל כן... זה מה שעל פני השטח כרגע, וכאמור, עשוי להתחלף... השנה מסתיימת בעייפות של שנינו (גם מזדקנים, וזה לא מה שהיה פעם...). שנינו איכשהו מחכים לחופש. לנוח זה מזו, זו מזה. * מה המטרות שלך לשנה הבאה ומדוע את בטיפול? אין לי תשובה מגובשת דיה, אבל ברור שיש עוד המון עבודה. סיכויי ההצלחה של עבודתנו המשותפת, ואפילו עצם קיומה, ככל הנראה, תלויים ביכולת שלי להשתמש יותר במעט שהושג. גם זו בעיה. המלחמה על השפיות קורעת אותי נורא. אולי המטרה יכולה להיות להצליח לנסח מטרה סבירה, ממוקדת, בהירה... * אכזבה? כן... מכך שיש דברים שלא זזים במילימטר. שנים. (יש אזור - לא לגמרי מאותר ולא פתור - בו אני מאד זועפת ואבודה. אולי בעיקר על עצמי, על תקיעות בלתי מתפשרת שמחבלת ביותר). המממ... אז זה אומר שכן יש מטרה עתידית ידועה? לא בדיוק. יש דברים שבדיעבד אפשר להגדיר אותם כמטרה-של-פעם (רק שאז לא הייתה ידועה ולא הייתה גישה אליה). הישג טיפולי הוא אכן לזהות שפעם הייתה מטרה נסתרת-נחבאת כזו, למרות שלקח כמה שנים לגלות ולזהות שהיא הייתה שם. בכל אופן, לצערי, על חלקם (גם הריאלים יותר שביניהם) נדמה שויתרתי גם בפנטזיה. אולי צריך להחזיר חלק גם לדמיון, גם אם ברור שהם לא ממש יקרו. ואולי זה יישמע מוזר, אך גם החלק שבוצע לא נקשר או מזוהה עם מטרה שידעתי עליה פעם. לא יכולה לאתר אם אי פעם חשבתי שאגיע למקום שהגעתי. והיום, שכבר יש מעט, ודרך קטנה-גדולה עשיתי, עדיין איני קולטת היכן אני. כשאני במקום החדש במציאות. לצורך העניין עולם פנימי כפול מתקיים. באנדרליין - המטרה עדיין אינה מוגדרת מספיק. גם לא תחומה בזמן. "להרגיש טוב, או, לשפר הרגשה", למשל, הוא ניסוח די אמורפי, מתחמק ולא ממוקד, הגם שהוא מתקדם לעומת המצב שהגעתי איתו לטיפול; "לקנות לחם עד סוף השבוע וכו' " זה כבר משהו ברור יותר, רק שזקוקה לדבר קצת יותר רציני, אבל כזה שאוכל לעמוד בכאב. לצערי, לא יודעת מהו עם או בלי מאמץ. * נסיעות מתוכננות? מקסימום הנסיעות הרגילות לאבא שלי בבית חולים. יותר מזה? המממ... לפעמים כל מה שנמצא במרחק של יותר מכמה ק"מ מנקודת המוצא - פחד אפל, כמו להיות בארץ אויב. אבל תלוי. * בילויים? בית יעקב נלכו ונלכה, לא? * פעילויות מיוחדות? אפילו לא מצליחה לדמיין. עוד לא למדתי מה זה להרגיש חופש. בקיצור, חיים מצומצמים פראית. מביש ברמות. * מתנה? כשיש לי כוח אני מכינה משהו מעשה ידיי. כבר שנים שאין הרבה מזה... * איך את מרגישה עכשיו? קשה לאתר. זעם זה די בילט אין. ליצן זועם זה משהו. עצב וגעגוע? המממ... המערכת מפזרת ערפל ואבק בכדי לא להרגיש אותם. הכחשה או לא? מקווה לפחות שהפרידה של השנה תהיה שונה מקודמתה (ההרסנית מאד). * מוטיבציה? נדה. פסיביות אנושה. * מה טוב בחופש? ההקלה הכלכלית, אבל היא לא מספיק משמעותית במצבי... ניתוחים אני ממשיכה לעשות ועדיין בוחשת בהגזמה, מזה אין כל כך הקלה, עיניכם הרואות. אוויר חדש ונקי שארשה לעצמי להשתמש בו - עדיין חסר. כפי שניתן להבין, בשלב זה נשמעים הקולות המקללים. יודעת שיש עוד אחרים, רק שהם נחבאים כרגע. אז, סליחה וגם קצת מתביישת, אבל, עוד לא הסתיים ולא נחתם ומי יודע... * המממ... מישהו קרא עד כאן/ ויתרה מזאת גם הבין? זה בסדר, גם לי בעצמי לא נורא אכפת, ובראש של אותו בוז פנימי איום גם תוהה איך העזתי להתלוצץ, להתרברב, לדאוג לעצמי, כאן, במקום בו נוכח כאב רב, כאילו הייתי אשמה בסבלות כולם. גם אנכי עצמי מתקשה לחזור לדבריי, לקרוא ולהבין אותי... עם זאת, כדאי להביא את מה שכתבתי לפגישה, לא? אולי... "כיף לנהל איתי דו שיח, לשתף פעולה..." וכל זה במקום לשתוק, להרגיש, לבכות, להתאבל, להרגיש געגוע. מפחיד לאהוב ולחוש קרבה. בריחה ארורה. סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם... חליק שטויות, <שלח> (סוריקטה)

הי סוריקטה, "...סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם..." קראתי את כל דבריך והסיכום שלך נראה לי אומר הכי טוב - סוריקטה חלשה וזקוקה (וגם יורדת על עצמה בין ועם המילים וזה לא חדש). יקירה, המצוקה נשמעת, מותר להזדקק חיבוק י.

יקרה, זה בכלל לא שטויות . כתבת הרבה דברים אמיתים .. שכמעט והרגשתי את עצמי בתוכם . גם שלי .. "יברח " לחופש של שבועיים באוגוסט .. עדין מבולבלת . מפוחדת יותר נכון .. ודיי מסתירה את זה. פעם ראשונה אחרי 3 שנים .. איך אעמוד בזה ?.. לא יודעת . לרגעים אני ממש שוכחת שאני בת 32 עוד מעט ולא בת 6 .. טוב שאני לא נתלית לו על הרגל וצורחת .. אל תלך .. אל תלך.. בא לי להקיא מהתלותיות הזו. מתי אפשר לעצמי להתקרב ולאהוב מבלי לפחד?... חיבוק אלייך סוריקטה. שרית

הי אודי, הוא התקשר. יותר נכון שלח הודעה שבודקת מה שלומי. דיברנו, נפגשנו... הגעגוע קודם היה קיים וחזק, אבל כבר הצלחתי לא להתקשר אליו, לא לכתוב לו. עכשיו אני לא מסוגלת שלא. הוא מחזר/לא מחזר, מבקש ומציע שלא, מדבר בקול אחד ומהסס בשני... ואני? שני הקולות קיימים גם אצלי. אפילו יותר משניים. אין לי אף אחד שאני יכולה לשתף בזה, רק אותך אודי ואת הפורום הזה. אני לא יודעת מה אני שואלת או מבקשת ממך טליה

הי אודי, שמחה שהחלמת. מקוה שאתה חזק מספיק בשביל לשמור עלינו כאן. "מה את שואלת ומבקשת (מעבר לשיתוף)?..." גם אני שאלתי את זה אותך ואת עצמי... כשחיכיתי לתשובתך, בציפיה וחשש הפעם. כשקראתי אותה וראיתי מה יש בה ומה חסר בה, אני חושבת שהבנתי קצת- חיכיתי אולי לקול של אבא. של מבוגר אחראי שאומר לי מה לעשות. מותר ומה אסור. מצחיק לא? האמת שעצוב טליה

שלום רב, אני מחפש מטפל/ת ביופידבק בירושלים עבור טיפול במצבי לחץ וחרדה אצל מבוגרים. האם מישהו מכיר מטפל טוב באיזור? תודה ויום נעים, אילן

שלום רב לך אילן, אשמח לקבל ממך פרטים נוספים לגבי האדם עבורו הינך מעוניין להשיג מטפל על מנת להתאים את המטפל לבעייה ולאדם . צור עימי קשר טלפוני 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לאודי, תודה רבה על התולעת... איכשהו אני מדמה אותך לאיזשהי ציפור ליל שחוזרת לקו שלה עת חשכה מאוחרת(כן גם העופות עברו כנראה ליום עבודה ארוך) ומביאה לכל אחד מהמצייצים מיני מזון יחודי שיתאים לו. ומוסיקה היא המזון שהכי טעים לי. שולי רנד באמת הרשים אותי. לא הכרתי את השיר הזה קודם. יש אפילו בקול משהו שמאוד מזכיר את יצחק קלפטר. מין חיספוס כזה שמהול בהרבה שבריריות. גם אני לא יודעת איך להתפלל. ויותר מזה אני לא יודעת גם למי. הכל נראה לי כבר שרירותי. תמיד חשקתי במוות אבל תמיד גם היו הפוגות. ואני כבר למעלה מחצי שנה לא מצליחה לקבל שום רגע של הקלה, נחמה, תקווה. אני כלואה באיזו לולאה שלא מסתיימת. זה מין כאב מסיבי כזה שרק הולך ומתחזק. איבדתי קשר עם הזמן, הכל נעצר. כל תנועה נראית פיקציה. החרדות מתעצמות כי אני הולכת ונוכחת בעובדה שלגיהינום אין תחתית, יכול להיות תמיד רק יותר רע. איבדתי את הדרך ואין לי יותר לאן לחזור. רוצה להעלם. רפאים

רפאים... את נוגעת בי עמוק מאוד. מילותיך חדות עד לכדי כאב, את מיטיבה לתאר רגשות עוצמתיים ודרמטיים כאשר המילים הן הכלי המיוחד המעביר את תחושת המצוקה החונקת, אך מילים קטנות הן בעצם מלהסביר מה זה באמת.. להיות שם.. חוצ ממי שהיה שם, ש'חי' שם. תודה שאת. ערב.. ~נילי~

תודה לך ~נילי~ על המילים ועל ההבנה. לפעמים נדמה לי שאני נעלמת גם פה ואת מזכירה לי בכל זאת שלא. )) ))))))) ))))רפאים)))) )))))))

היי אודי ציפור הלייל (שעברה לאחר- הצהריים...) זה לא הוגן מה שאתה עושה... אתה לא יכול ככה סתם לפרוק אותי מנשקי...! הרי הטוטאליות הזו- זה הלחם שלי, זה הכוח שלי- בזה אני מקצוענית!!!!!!!!!!!!!! כרגע אני כמו סרט צילום שחור שאסור לחשוף אותו לאור... אבל אם אנחנו כבר באווירה של אינטגרציה אז מאוד מעריכה אותך ואת מאמציך הכנים לעזור לי הפנמתי אותך כאובייקט טוב ומיטיב והרבה זמן לא היה בראשי אובייקט טוב. תודה לך רפאים (נבוכה להודות אבל קיבלתי קצת כוח... לא שמעת את זה ממני...).

שלום רב לפני כחמש שנים הבת שלי ,בת 29 כיום בטיול בארה"ב התנסתה באקסטזי , היא עברה מערכת סיוטים ויסורים , הייתה מטופלת בתרופות על ידי פסיכיאטר שהגדיר את מצבה כסכיזופרנית עם כל התופעות שנלוות למחלה זו.כל המשפחה תמכה בה ואנחנו ההורים מימנו את כל הטיפול היקר והארוך באופן פרטי היות ולא רצינו לערב שום רשות כדי שזה לא יפגע בעתידה בהיותס סטודנטית למשפטים, עברנו שנה קשה מאוד ולבסוף הילדה חזרה לעצמה ולהפתעתנו , השנה היא שוב עשתה טעות, שותה אלכוהול,עישון בנגים ואפילו שימוש בקריסטל שכמובן החזיר אותה ואותנו לימים הקשים מהעבר אני כל כך כועסת עליה ,אין לי שום סימפטיה אליה ואפילו לא יכולה להסתכל עליה ,וכמובן בגלל מצבה הנוירוטי גם אין אפשרות לנהל שיחה איתה , אני שונאת אותה ואני רוצה להבין למה אני מרגישה ככה אליה , היא הבת שלי ואני אמורה לרצות לעזור לה , ולפעמים אני הייתי רוצה שהיא תעלם לי מחיי. ככה אני מרגישה אבל אני לא מספרת לאף אחד וכמובן לא לה .כמובן שגם הפעם היא מטופלת אצל פסיכיאטר פרטי,עם תרופות.הפעם לא רציתי להתלוות אליה ורק אבא שלה היה איתה מחכה לתשובה שתבהיר לי מה קורה איתי בעצם כדי שלא אוסיף לה נזק על הקיים.תודה

היי אודי , למרות שאני מניחה שזה לא כל כך קשה לדעת למה שאלתי את השאלה אני בכול זאת אנסה קצת להסביר. אני הרבה זמן בטיפול ועם הזמן התלות שלי כלפי המטפלת רק הולכת וגדלה , העלנו את תדירות הפגישות אני שולחת לה מיילים והודעות בין הפגישות ולעיתים רחוקות מתקשרת (בד"כ היא משתדלת לענות לי) . ועם כל זה הצורך שלי בה רק הולך וגדל , אני לא מצליחה להוציא אותה מהמחשבות ואני מרגישה שאני כל הזמן צריכה אותה . מעבר לעובדה שזה מפריע לי בחיים ואני ממש הייתי שמחה לדעת מה אפשר לעשות בשביל להניח לזה ולהחזיר את הטיפול להיות חלק מהחיים ולא תחליף לחיים , אני מאוד מפחדת שבסוף היא תתייאש ממני ותגיד לי שהיא לא מסוגלת לשאת את זה .מה דעתך ? איך אתה היית מגיב למטופלת תלותית כמוני? אתה באמת חושב שתלות כזאת הכרחית ובריאה לטיפול ולמטופל ? יש לך מושג למה זה קורה לי?

ד"ר גליקסמן היקר, ברצוני להודות לך מקרב לבי על הטיפול שקבלתי ממך בגלל חרדת הטיסה שלי. להזכירך הייתי אמורה לטוס לברית של נכדי הבכור בארה"ב , בחיי לא טסתי היות ופחדתי מאד, מאחר וטקס הברית מתקיים 7 ימים לאחר הלידה לא היה לי מספיק זמן לטיפולים. אתה הצלחת בשיטתך המקצועית והממוקדת בשילוב הסימולציות של טיסה ללמדי להתגבר על פחדי. כמו שאומרים קשה באימונים קל בקרב כך זה היה. הטיסה עברה עלי בשלום ואפילו נהניתי ממנה, כמובן שנוכחותי בטקס ברית המילה של נכדי היתה חוויה מרגשת מאד. בשם משפחת בני, בשם נכדי וכמובן בשמי ברצוני לומר לך מילה אחת שתשקף הרבה = ת-ו-ד-ה !!! ברגש חם שוש.

שושנה יקרה ראשית מזל טוב להולדת נכדך בכורך, בתקווה שתזכו להרבה נחת ושמחה ממנו. תודה על מכתבך המרגש. אני מלא סיפוק על הצלחת הטיפול . בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

.שלום, היותי ואני לומדת פסיכולוגיה ובמקביל אני עוברת עם בן זוגי טיפול זוגי, רציתי לדעת האם בטיפול זוגי יכולה להתקיים העברה כלפי המטפלת. המטפלת אומנם אינה דומה בסגנונה או במראה לאימי, אך היום לה אמריות שנורא הזכירו לי את אמא שלי לגבי הזוגיות, היו לי מן פלשבקים ותחושת אשמה נוראית בדיוק כמו שאמא שלי מסוגלת לעורר באמירות שלה לגבי החלק שלי בבעיות עם בן זוג, האם שווה לעלות את זה למרות שזה טיפול זוגי או שבכלל בטיפול זוגי לא אמורה להתקיים העברה נגדית. בתודה, סיגל.

אודי שלום הייתי בייעוץ פסיכיאטרי לאחר התייעצות עם המטפל שלי. פניתי אליו בגלל מצב רוח לא טוב שנמשך מרבית חיי וקשור בין השאר למחסור באהבה חום ותמיכה כל חיי. הפסיכיאטר(ידוע ובעל שם) התרשם שיש לי אישיות גבולית. איני סובלת מחרדות. יש לי קושי ביצירת קשרים משמעותיים- זאת עיקר בעייתי. הוא אמר שטיפול תרופתי לא יעזור. המטפל שלי (מזה מספר חודשים) חושב שכן כדאי לנסות טיפול תרופתי לדיכאון. הוא כמובן מכיר אותי מעט יותר. לציין שאיני סובלת מחרדות, אלא מצב רוח ירוד רב הזמן וחוסר ביטחון עצמי קיצוני(לדבריו) מה לעשות? לקחת טיפול תרופתי או לא? תודה מראש.

הי אודי, שמה לב שהרבה פעמים תשובות/שאלות/המשכים בעצים לא נענים.גם לי זה קרה מדי פעם. זה מעורר הרבה פעמים רגשות כמו כעס, עלבון ומחשבות כמו: אני לא חשוב מספיק בשביל תשובה. במיוחד כשבתשובתך לשאלה הראשונית באותו עץ, הזמנת לענות על שאלת המשך ואז... התעלמות. ברשותך, אני לעיתים מחפשת פתרונות "פרוזאים" (אפשר גם לעסוק בשאלות פסיכולוגיות כמו למה אני מרגישה נשכחת או לא ראויה לתשובה אבל זה בדיון אחר), האם יש אפשרות טכנית שתעזור לך (ולנו) כדי שזה פחות יקרה? חשבתי שיתכן ומכיוון שאתה מעלה הודעות במהלך היום, ומתיישב לענות אחרי זמן, הודעות שאינן בעצים חדשים נשכחות למטה. האם יש אפשרות טכנית לסמן הודעות שלא נענו? או האם יכולה להיות אפשרות טכנית לכותב לציין באופן בולט שהוא ממתין לתשובה. מקווה שזה בסדר שמתערבת, שומעת כאן הרבה כאב שאולי יכול לפחות בסוגיה זו קצת לרדת י.

אני בחורה בת 24 ואני סובלת מקרוהן מזה מספר שנים (מתקופת הצבא). אני חשה כי המחלה שינתה את מי שאני ולאחרונה התחלתי לסבול מהתקפי חרדה ובתקופות מסוימות אפילו מדיכאון. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגים שמטפלים בחולים עם מחלות כרוניות. תודה, דנה.

ב"ה שלום רב. ברצוני לעורר את תשומת ליבכם לנושא הכאוב של השתלת איברים וזאת משום שרק 20% ממשפחות התורמים הפוטנציאלים מסכימות ל'איסוף' איברים נחוצים מאברי הנפטרים. בארץ, ארגון אדי מנפק כרטיס כך שבמקרה של מוות מוחי בלתי הפיך ולא ניתן לטיפול בעליל, חס ושלום על אף אחד. אבל במקרה כזה ניתן יהיה לקבל איברים כגון, לב, ריאות, כבד, כליות, קרניות ולבלב אשר יצילו נזקקים רבים וזאת, ללא גרימת צער נוסף למשפחות הנפטר בזמן כל כך עצוב. אני עצמי שוכבת למעלה משנה ומתוכה כ5 חודשים בביה”ח, ומחכה להשתלת לב ועדיין אין. מספר הטל. של אדי 03-8957369 ובכרטיס ישנו מקום לסימון במידה ומעוניינים שרב מוסמך גם יאשר את המות. כתובת הדוא"ל שלי: [email protected] ומספר הטלפון: 054-2026596 זהבה.