פורום פסיכולוגיה קלינית

נתת לי הרבה חומר למחשבה.. ותודה. אם כי חומר לא קל... ראשית, רוצה רק לתקן את הרושם שקיבלת ושזיעזע אותי וצרם - זה בשום אופן לא אוירת פיתוי. יש לי אב שבעברו היה מאד אלים,עצבני ואימפולסיבי . אך היה לו גם צד חם ואוהב -חונק ++מניפולטיבי - זה מה שסיבך אותי והקשה ועדיין מקשה עלי להינתק רגשית. האווירה בינינו או יותר נכון התחושה הדומיננטית שלי במערכת הזו היא של פולשנות (במסווה של דאגה מצידו-ושהיא לעיתים גולשת למסרים לא ברורים) והתעללות (מילולית) . לעיתים חושבת שאילו הייתי מקבלת מהילדות מסר אחיד וחד משמעי של התעללות אז הכל היה לי יותר ברור ופחות מבלבל. אבל כל זה אולי כבר לא משנה יותר... בקשר להיפנוזה - מה שאמרת חידש לי כי חשבתי שהיא כלי להעברת דברים (בעיקר זכרונות) מתת המודע (אשר לעולם "לא משקר")- אל המודע (שתמיד יכול "לשקר")- האם אני טועה בגדול?? ודבר אחרון - הבנתי שאתה כן חושב שכדאי "להיכנס לזה" ולהעמיק חקור.. אבל לא כל כך הבנתי את המשפט האחרון - למה כוונתך ב'איש מקצוע מיומן ביותר בכגון אלו' ? - פסיכולוג קליני? או אחר?? ו'מתוך מודעות למגבלות הכלים' - לאילו כלים התכוונת שיכולים לרענן את הזיכרון אך נתונים להשפעה מבחוץ? סליחה שהארכתי.. מקווה שלא העמסתי מדיי? מודה לך מאד (מיקה)

שלום: יש לי בן בן 6 ,לאחרונה אני מוצאת אותו בשירותים כאשר הוא מוריד קצת את המכנס ויושב על הרצפה, שאלתי אותו אם הוא רואה מישהו שעושה את זה הוא אמר לא ומתחיל לבכות, אני מבקשת עזרה כיצד להתמודד עם תופעה כזאת מה סיבותיה , והאם זה טבעי ותודה נראש על העזרה.

פרטים נוספים: שלום, ותודה רבה על ההתיחסות: לגבי האם הוא מתנהג משהו אחרת מחוץ לשירותים: כן, לפעמים הוא יושב בחדר בפינה עם אותה התנהגות הוא רק יושב על הרצפה ולא עושה דבר, קצת מוריד את המכנס ויושב על הרצפה למה , לא יודעת?(האם זוהי התנהגות טבעית לחלןטין ואין צורך לדאגה, כיצד להתמודד). לפעמים אם הוא מתנהג התנהגות מפריעה מכה אותו קצת על הידיים או פשוט מונעת ממנו דברים שהוא אוהב( לזמן קצר). בתחום זה ברצוני לשאול כיצד להתמודד עם ילדים שאינם שומעים את המלה או מתנהגים התנהגות אינה תקינה (כיצד התנהגות לא תקינה מוגדרת בפסיכולוגיה ). בקשר לשאלתך למה הוא בוכה? איני יודעת רק מעצם שאלתי למה אתה עושה את זה, ואני ממבקשת ממנו להיכנס לשירותים אם הוןא צריך אבל אינו עונה.

היי אודי ציפור הלייל... תודה רבה על מילותייך. עדיין ההיסטריה לא מרפה, יש לי כאבי ראש/ בטן שלא מרפים. אמרת להרפות מעט ואז המציאות והפנטסיה מתחילות להתחבר. וכ"כ קשה לי להרפות. וזו לא המציאות שסוגרת עלי. זו אני שסוגרת על עצמי. הפיצול הזה בין מציאות לדמיון יכול להיות מותר אם באמת נותנים לחיי הדמיון לפעפע לתוך המציאות. והסדק הצר הזה הוא גם המקום שמשאירים לדמיון. המרווח הזה, המרחב הזה (לא אני לא הולכת להשמע עכשיו כמו ויניקוט- אבל אהבתי את ה"ייצוג מציאותי טוב טוב דיו של הבית החדש". זה עזר לי להרגיש שיש אלמנטים ביקום שמתאימים אותם לי, שעוברים איזה עיבוד והמרה). ואני באמת רציתי בית שישאיר מקום לדמיון. שהשטח הגדול יהיה פנימי דווקא ולא חיצוני. שאני רוצה באמת להפליג בשטחי- הדמיוני, אבל צריכה תנאים מדוייקים להפלגה כי יש לי בעיות הסתגלות (קשות). וזהו בינתיים אודי, יש לך כנראה ייצוג מציאותי טוב דיו של דמות האובייקט לו אני זקוקה... בהערכה רבה עד מאוד רפאים (אשמח לעדכן בהתפתחויות- להרפות, להרפות, להרפות, להרפות, להרפות...).

שלום לך אודי, אני נשואה שנים רבות, וכמובן אי אפשר בלי עליות וירידות והמון משברים, אךהמשכנו למרות הכל. ילדינו התחתנו ועזבו את הבית, נכדים מקסימים יש ויש. אנחנו מארחים אותם והם אותנו, וכמובן גם מפגשים עם חברים ועם המשפחה המורחבת, למראית עין אנחנו נחשבים בעיני כולם זוג ומשפחה נורמטיבים,אך לצערי זה לא כך בכלל, מכיווןשאילו הייתי פחות סלחנית ומשטחת את כל המשברים שעברנו. מכל מיני סיבות לא ניפרדנו,חינוך ,ילדים,ערכים משפחתיים, ובקיצור נכון להיום אני במצב של אין לי מה להפסיד , דיי נמאס לי להיות נחמדה ולשטח נישארנו שנינו בבית התקשורת בנינו לקויה מאוד בלשון המעטה, חייבת לציין התיקשורת בנינו מלווה לא פעם באלימות מילוליתמצידו שגורמת לי להיתרחקות,והיתנתקות פיזית. אני מבקשת עצה דחופה תודה מראש.

שלום רב. אפתח ואומר אני מתנצל אם השאלה חזרה על עצמה בפורום כבר פעמים קודמות,אבל עבודתו של הפסיכולוג לעיתים יכולה להיות די משעממת. אני בחור בן 19, ואשמח אם תוכל לייעץ לי. אני מרגיש שאני נמצא בחוסר שקט מתמיד. הראש שלי עסוק במחשבות כל הזמן, ללא הפסקה, ואינו נותן לי מנוחה או הפסקה. אני מרגיש שהמצב הופך לבלתי נסבל. מה לעשות? תודה רבה ושבוע טוב.

שלום אני סוחבת איתי סיפור מורכב כבר 3 חודשים. הכרתי בחור, משכמו ומעלה איכותי ועם אישיות מיוחדת. הוא מהרגע הראשון ידע שאני יהיה אשתו ולמעשה הקדים את זמנו של הקשר בכמה שלבים טובים. אני לא הצלחתי להתאהב בו, לא נמשכת אליו, אבל גם קשה לי לוותר עליו. אני בטיפול פסיכולוגי. אבל על הדילמה הזאת התשובה נמצא אצלי. ואני בתוך בור שחור. האם יתכן שמשיכה וכימיה יכולים להשתלט דרך מימד לא מודע? יכול להיות שבגלל פחדים מודחקים (כמו פחד מאינטמיות) אני ידחה אותו? לי זה נראה מופרח. כימיה זה דבר טבעי: או שהוא קיים או שלא... אשמח לכל דעה... תודה מראש אורית

מנסה להיכנס שוב חטיפול. למה זה כל כך קשה?????? רוני.

הי. ניסיתי. כאן לא הצליח...

לפחות בעיניי, נתת לעצמך משהו מן התשובה - מדוע זה קשה כל-כך? אולי כי את מגלה, שוב, שאת רוצה, ורוצה הרבה וכאן ועכשיו, בלי המוני ניסיונות, אולי גם ללא מילים. ואולי גם היית רוצה שכל החלקים יקבלו את המגיע להם בה בעת, מבלי לפספס אזור שיצא מקופח. גם קצת מפחיד לגלות לפעמים. את מגלה מתוך שחפצה נפשך, אך מוצאת שהטיפול, גם הוא, מוגבל. חלקי. זקוק גם לשיתוף שלך מצדך. למילים. אבל, אולי קשה לאתר ולתת עוד מילים. גם לבקש. מאמץ נכבד. ואז באים אכזבה ותסכול - שבסופו של דבר גם עליהם מדברים. אבל, לאט לאט. חוצמזה, שגם לא קל (ואפשר לראות זאת רבות גם בפורום) עם תחושת הנזקקות, התלות והחולשה. וגם - הקנאה היא רגש שלא תמיד קל להתמודד איתו, ולעתים, היא מעוררת אשמה ו/או בושה. מעט כתבת - עולם ומלואו שם נחבא. לא פשוט לתת לה הזדמנות, להצלחה. לקשר. לקירבה.

היי אודי, שמיים כחולים בבטן האדמה...? יכולה לצייר אותם רק כשהבטן לא שלי... בתוך חיי המציאותים יש יותר צרות (עם שורוק אבל גם בלי...) מאשר יצירתיות. מבוהלת עד אימה מכל אפשרות. כבר שנתיים מנסה לעבור דירה. שונאת עד מוות את זו הנוכחית היא סוגרת עלי. מרגישה בה כמו נמלה במחילה צרה. כל אחת אחרת עדיפה עליה. ובכל זאת מחפשת ולא מוצאת את הקסומה והאידאלית. שתתן לי השראה. חייבת בית שידבר אלי. שאני אוכל לטייל בו ולאהוב כל פינה. שיהיה בו האור הנכון, השקט הנכון הגודל המדוייק בעלי הבית הנכונים ואם שכחתי לומר- אז גם האזור הנכון והמחיר האפשרי. כ"כ הרבה פרמטרים. רציתי כשאפגוש בו תהיה לי הארה שתהיה לי ההתרגשות הזו- הנה משהו שנוצר בשבילי. שיש אלמנטים ביקום שבכל זאת מתאימים לי. והיום ראיתי משהו שמתקרב לדבר האידאלי אבל רק מתקרב- כי הוא לא היה בגודל הנכון. קטן מדי ואני חייבת מרחבים. אבל הוא היה מעוצב בחכמה רבה. כאילו ידע איך להתפרש נכון במרחב ולטשטש את האמת מעיני כל. והאמנתי לו לרגע. התבלבלתי לגמרי. כי הוא דיבר אלי אבל עדיין לא התגלם כמו שהפנטזיה שלי רקמה. כאילו צריך להעלים עיין מהפגמים כדי לקבל אותו ואני לא מסוגלת. חייבת להחליט עד מחר. עייפתי כבר מלחפש דירות. לא יתאפשר לי עוד לחפש. מזועזעת מהרעיון לעבור מקום. זה טראומטי מדי בשבילי. מזעזע אותי עוד יותר להחליט. יש משהו כ"כ חסר תקווה, משפיל ומייאש בהכרעה. אני רוצה את הכן והלא, את האולי והבטוח. ההתחייבות הזו, הוויתור על ההרגלים הישנים. אני כמו חתול שלא מסוגל לעזוב באמת. חתול אשפתות שמשחק כאילו באמת יש לו בית. פוחדת שאצטער על הכל שאתחרט, שיסגר עלי עולמי. שסוף העולם יגיע. שהפשרה והוויתור יכריזו על מות החלום. איך אני יכולה אודי לעזוב את הבית הזה שכ"כ הרבה כאב, יאוש ותהומות אינסופיים היו בו? איך אני מהונה את עצמי שאוכל להתרומם לעבר האור? הרי לא אוכל יותר לראות את הבית המדומיין. למה לקונקרטיות יש מחטים כ"כ חדות. בסוף אוותר חסרת כל. נטולת בית ובלי יכולת לדמיין את הבית. אולי אני לא באמת רוצה בחיים, בתנועה, בשינוי. תקועה כבר שנים באותו מקום. וכשאמרתי שאני מכורה לדיאלקטיקה התכוונתי שהיא מטלטלת אותי מצד לצד. שהיא לא מאפשרת לי באמת להכיל את הניגודים אלא רק לחוות את הקצוות בעוצמות הקיצוניות. ולכן אני מפחדת כ"כ מהשינוי. לקחת אחריות על משהו שאולי אצטער עליו אח"כ. ולהפסיד את הדירה שלי הנוכחית בצעד אל-חזור ולהתייסר ללא הרף- כי כמה שהיה לי בה רע זה היה לי לפחות מוכר. דברים בלתי הפיכים מפחידים אותי. ארגזים בין קירות ריקים לבנים. מצבי ביניים. מה עושים. לא מסוגלת להחליט. עוד לא חתמתי וכבר אבלה. מרגישה במילכוד. כל צעד שלא אעשה יחשב כטעות. איך יוצאים מהמערה. אולי נשארים בה. רפאים

אהלן רפאים, (שלחתי את ההודעה כהמשך לתגובתך אליי, על העץ הוותיק של חיות הים. נעזוב שם, שחזרתי אותה וגם שיניתי קצת. הנה כאן) את יודעת, יחסי הגומלין הפנימיים עם אותה דמות יהירה-אכזרית-ונעדרת-חמלה, הרעב הגדול ששם, הקושי בויסות שלו, המקומות התלושים והאבודים, הסחרחרה, כן, מכירה מחשבות ותפיסה מסוג דומה להפליא... רוצה להזכיר, שאין בהזדהות עם דמות פנימית כזאת כדי לבטל את ההכרה בכך שבאמת קרו דברים חמורים. היו פגיעות. פגיעות קשות. והיו טעויות. טעויות בלתי נסלחות. והתיקון... הזכרת את פנטזיית ההצלה והטיהור – אך לא היא התיקון; דיברת על המוות (ואנכי מתייחסת אליו במובן של התחלה מאפס) – גם הוא לא התיקון. כאן באמת נכנסים הפשרה והויתור... פרידה מהפנטזייה הלא ריאלית. סוף יבוא. ואולי יהא מעבר לנקודת האל חזור. זה מפחיד. להיות במקום חדש, הכלים של פעם לא מתאימים במיוחד, משהו מתרוקן, וצריך לתת לו, אח"כ להתאבל (הוי האבל תלוי הזמן), ואח"כ מילוי עדין מחדש. ועדיין המשיכה למוכר (כואב ככל שיהיה) כמה עצומה היא... המגע והירידה למציאות? אוף, כן... נגיעה צורבת במציאות לא תיתן את הטוב המושלם. יהיה שם רע. מעט. הרבה. יהיה. אממה - האכזבה / התסכול קל ככל שיהיה מובילים בקלות שוב אל אותה הזפת. אל ההזדככות בזפת. הנה יצרנו מן פטנט שכזה - מכיוון שאי אפשר הכל לבן - נעשה מאמצים כבירים שיהא הכל שחור כזפת. מנסים להשלות עצמנו שבכיוון הזה לפחות יש לנו שליטה. ההיפך הגמור הוא בעצם היינו הך (זיהום/טיהור; צמצום למינימום ומנגד כל המרחב כולו) אבל כמו שאי אפשר אידיאלי חיובי, אי אפשר גם שלילי. אז שוב יוצאים מתוסכלים שלא הצלחנו להשחיר לשחור משחור. תמיד נשאר איזה לבן שם. אלה גם התקווה והאור, שלא ניתן להכחידם. והמאמצים הללו, המאמצים הבלתי נלאים לחסום את האור, הם עושים הרבה רוח ואבק. (ד"א, המאמצים הללו, ככל הנראה, חושפים למתבונן הנבון והמבין את קיומה של התקווה שם בפנים, ובגדול..) אור, שמים תכולים, ענני כבשים - זה מזכיר לי איזה מקום בחו"ל שציירו בו שמיים בבטן האדמה, ואנשים מסתובבים בו, במקום המקורה והמחומם, בשעות הקטנות של הלילה כשבחוץ הטמפרטורה מתחת למינוס... וואו, זה מבלבל... ניגודים או לא... ועוד בהקשר למה שרשמת בעץ זה, (ואני מקנאה בך על יכולת-ותפקוד-והתקדמות-של-אעפי"כ-ולמרות-הכל, יש לך את זה) אספר דבר מה עליי - הייתי כמה שנים במרחב שהוא, בואי נגיד, בית עם סימן מינוס לפניו... מרחב פנימי שהורדתי למציאות (לא מומלץ לנסות, זה הרס בהגדרה, מה שנקרא מקום רע דיו). המרחב היה ללא קירות מטויחים צבועים, בלי רצפה, ללא הפרדות: כמטבח, כשירותים, כחדר אמבטיה. לא היה בו מקרר ששומר על הטוב, ולא רהיטים שמשתמשים בהם, או מיטה שישנים בה. אז, לא ידעתי מה עבר בפנטזיות הכי עמוקות. גם היום לא יודעת שאני מדמיינת או דמיינתי. אבל כנראה שיש שם פנטזיות גרנדיוזיות. יהירות ארורה וממאירה. היום אני נמצאת (חיצונית) בבית קטן וצנוע, נקי ומסודר. המרחב היותר מוגדר ומופרד הזה, זמן רב היה חלל די ריק. מזה חודשים מספר שיש לי בו רהיטים וכמה מוצרי חשמל בסיסיים כמקרר, מכונת כביסה. וצריך להשתמש. וצריך לשמור. שיקום ארוך וקשה. ולך תתמודד עם הקונטרסט... מניחה שאת צעירה ממני, ומהמעט שכתבת כאן, אני רואה בך המון בריאות ויופי של תפקוד ופוטנציאל לרפא את מה שזקוק לטיפול. ונורא בא לי לומר - "חאלאס משחקים בקקי". אבל יודעת גם כמה קשה. להתקדם. לא לשים מעצורים ולא למשוך חזק לאחור. יכולה לראות בך את הכוח שמניע קדימה, וגם באמת עושה זאת. שלך, סוריקטה

לסוריקטה היקרה... אני תמיד מתפעלת מיכולת ההתנסחות השלמה והנעה הזו שלך על הקרח (נדמה לי שם החיכוך עובר יותר בשלום...) שיש בה השקעה רגשית כ"כ גדולה. ואני שוב מודה לך על כך. כרגיל, זיהית המון נקודות והעלת אותם תחת המיקרוסקופ הייחודי לך. שאלת ה'קונטרסט' תמיד הציקה לי כי אני כנראה שואפת באיזה אורח תמים להלימה אותנטית- טוטאלית בין החוץ לפנים. לא יתכן שחיי החיצוניים ינועו כשחיי הפנימיים עדיין אגם קפוא. לא יתכן שיהיה לי בית ממשי כשאין לי עדיין בית פנימי כי אני עדיין גולה של עצמי. יש לי איזו שאיפה שהדברים תמיד יגיעו בסדר הנכון אחרת לא אוכל להאמין באמת שהם שם. הפיצול הזה נורא מפחיד כי הוא מתבטא בכל חלקת חיים שלי. האני 'הנראה' והמתפקד לא רומז על השבר הפנימי. ואז אני לא יודעת כבר מה נכון. זה נכון שאפשר להאחז בתאוריית החלקים של הגשטלט ולומר "יש לי חלקים כאלה ואחרים..." אבל מה באמת קובע את הרווחה הנפשית בעולם הזה? נקודת המבט של מי אתה בעיני אחרים- או מי אתה בעיני עצמך? ואני נותנת (עדיין) עדיפות לנקודת המבט שלי ( והמעוותת אולי). והאוייב נמצא בפנים וזה הכי מפחיד. ואני מחפשת בית צנוע ונכון לי כי אני לא מסתגלת. נמאס לי למחות נגד הבית. נגד עצמי. אולי אבנה לי בית מזפת שחורה כמו האסקימוסים...? ושוב, תודה לך סוריקטה על תבונותייך הבהירות והצחורות כשלג בהערכה רבה רפאים

ביתי בת ה12 התוודתה בפני שלה ולאחיה בן ה15 היו מספר פעמים של נגיעות באיברים אנטימיים אחד של השניה. לפי דבריה והתרשמותי הלא מקצועית- זה לא היה תוך כפייה של אחד מהם, אם כי אני מניחה שהאח המבוגר יותר- היה היוזם. לדבריה- היו כ5-6 אירועים כאלו שהתרחשו לפני כשנה ומאז לא קרו שוב. מה עושים?????? איך מתייחסים לזה??? האם אלו רק "משחקים" מתוך סקרנות או משהו חמור הרבה יותר? הצילו!!!

מה זה אומר דיווח? למי? אני רוצה לציין שאין לנו כוונה להתעלם ואנו רוצים לפתוח את הדברים לפי הצורך- אך בד בבד חוששים מתגובה שתוצאותיה יגרמו לנזקים אחרים- אולי שלא לצורך

מה הכוונה לדווח. למי? אני אני רוצה לציין שאין לנו כוונה להתעלם ממה שקרה אני מאד חוששת מההשלכות של פנייה לגורם מחוץ למשפחה. אילו דברים עלינו לברר עם הבן/הבת שישמשו אינדיקציה לבעיה שדורשת התערבות של מטפלים מבחוץ מעבר לשיחות שלנו והמשך תשומת לב

שלום רב, אני מסיימת בחודש הקרוב טיפול שנמשך שנה ואני רוצה להתייעץ איתך לגבי מספר דברים. כדאי שאני אציין תחילה שאני סובלת מדפרסונליזציה כבר 4 שנים. כנראה גם מדכאון ומדי פעם מחרדה. במשך כל השנה הזו בטיפול לא באמת הצלחתי להרגיש משהו כלפי המטפלת. אני יודעת שבאיזשהו מקום אני מחבבת אותה, אבל יש לי מן אפטיה כלפיה. הרבה פעמים כשהיא שאלה אותי איך אני מרגישה כלפי משהו, לא הרגשתי כלום. כשהיא שאלה אותי על מה אני חושבת, לא חשבתי על כלום. נראה לי הקשתי עליה כי כל הזמן הייתי מרוחקת,אדישה ואפטית. היא אמרה לי כמה פעמים שהיא מנסה לשבור את הקיר הזה שבינינו וכשהיא עושה את זה, אני מרחיקה אותה עוד יותר. ואפילו כשהיא אמרה לי את זה, לא היה לי אכפת. בכלל, כשהיא דיברה על דברים, הייתי כ"כ חסרת רגש. קשה לי להבין איך הצלחתי לבוא אליה במשך שנה. נדמה לי שהתייחסתי לטיפול כמן מטלה כעוד חלק משגרת החיים. היא מצידה הייתה ממש נחמדה. האמת, הרגשתי רע עם עצמי כי הרגשתי שבאמת אכפת לה ממני ואני מצידי מגלה חוסר אכפתיות. כחלק מחוסר העניין בטיפול, לא באתי הרבה פעמים לפגישות. פעם אחת לא באתי במשך חודש שלם. כשבאתי לבסוף היא שאלה אותי על התקופה הזאת ואם חשבתי עליה. בקושי חשבתי עליה במשך כל התקופה הזו ובטח שלא הרגשתי משהו. אני יותר חושבת, מנתחת דברים מאשר מרגישה דברים. החודש הזה לא שינה לי כלום, הכל נראה אותו דבר. אין שום משמעות לזמן מבחינתי. אני מרגישה כאילו הכל קורה בהווה בלבד. זה מוזר לי כל פעם מחדש להבין איך אני יכולה להיות מרוחקת ומנותקת ותוך כדי להרגיש הכל בעוצמה חזקה. אני לא באמת חסרת רגש. אני מניחה שזה נכון לגבי עצמי והחיים. אבל יש לי רגישות גדולה כלפי אנשים, במיוחד אנשים עם קשיים. אני מרגישה שהשאיפה הגדולה שלי בחיים עכשיו זה לנסות לעזור ולהיות כמה שיותר טובה כלפי אחרים. ואני רואה הכל, אני מודעת להכל. אני מרגישה שאני לא באמת חיה. אני שונאת את עצמי, את החיים שלי ואת הכשלונות שלי. המטפלת שלי ניסתה לגרום לי לדבר על הדברים האלו אבל לא רציתי. יותר קל לי לסבול את החיים כשלא אכפת לי. אני מניחה שאם הייתי מדברת על הדברים האלו, זה היה משפר חלק מבעיות הניתוק שלי, אבל תוך כדי זה היה שובר אותי לגמרי. זה לא שאני אוהבת את הניתוק הזה, פשוט התרגלתי לחיות איתו והוא משאיר אותי בחיים. זה די מדהים שאני מדוכאת ושונאת את עצמי ואת החיים שלי, וכולם חושבים שהכל בסדר אצלי. גם זה תודות לניתוק. הדבר שהכי קשה לי איתו באספקט של הניתוק זה כשאני מרגישה שאני מאבדת לחלוטין פוקוס והראייה שלי נעשית מוזרה. זה דווקא אחד הדברים שהשתפרו אצלי ובכל זאת כשזה קורה, זה בלתי נסבל. זה קרה לי השבוע כשהייתי עם חברות בקניון (קורה לי כמעט תמיד בקניונים). הכל הסתחרר ולא הרגשתי את עצמי, כאילו היה קשה לי להבין איפה אני ומה אני עושה. לא הבנתי איך אני מסוגלת ללכת וכמובן הראיה הנוראית הזו שאני לא מסוגלת להסביר אותה (ניסיתי להסביר אותה כמה פעמים בטיפול וזה קשה). הרגשתי מסוחררת ורק רציתי ללכת הביתה, לסגור את עצמי בחדר חשוך ללא רעשים. במקום זה ניסיתי להתמודד. אני כל הזמן מנסה להיות נורמלית, להגיד דברים נורמלים, אפילו לשאול ולהראות רגישות כשאני ממש לא מרגישה משהו. תהיתי אם החברות יכולות לראות שמשהו לא בסדר אצלי. אבל מהניסיון שלי, הן לא רואות. זה מדהים. סבלתי ככה במשך כמה שעות. זה כשרון לסבול כל שניה ותוך כדי לדבר, לחייך, לצחוק, להראות עניין. סטיתי לחלוטין מהנושא. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אני מניחה שאני תוהה לאן להמשיך מכאן. אני חושבת שאין טעם בטיפול אחר כי לא אכפת לי מעצמי או מהחיים. אני מתקיימת איכשהו עד שבסופו של דבר אני אצטרך להתאבד. אני לא חושבת שמישהו מסוגל להבין כמה קשה לי, בטח שלא לראות את זה עלי. אני מרגישה שהכל אבוד מבחינתי. בגלל זה הניתוק הזה בסה"כ טוב לי. אני מפחדת מהעתיד. זה הדבר שהכי מפחיד אותי. העתיד הקרוב והרחוק. אני משתדלת מאוד לא לחשוב על דברים, לא לחשוב קדימה. אני לבד עם הכל (הטיפול עזר לי להרגיש קצת פחות לבד). אני תוהה אם לקבל את מצבי ולהמשיך כמו זומבי עד שלא יהיה מנוס מהתאבדות או איכשהו לנסות לטפל בעצמי. הטיפול הכי טוב יהיה להיות פשוט בנאדם אחר. אני באמת שלא רואה את עצמי מצליחה לחיות חיים נורמליים ותקינים. אני מיואשת מהחיים האלו. ואחרי הכל, כ"כ עצוב לי. אני מקווה שהבנת משהו מכל הבלאגן הזה. הראש שלי מלא במחשבות וכנראה אני קצת צריכה לפרוק מעצמי. אני אשמח לשמוע את דעתך על כל הנושא הזה. תודה.

אודי היא יצאה לחופש.. המטפלת.. ואני.. אני לא יכולה ממש להתמודד עם זה.. בפגישה האחרונה שלנו היא אמרה לי שהיא רוצה להתקשר אלי באמצע החופש שלה, לשאול לשלומי.. לדבר איתי.. אבל לפני שהיא נסעה השארתי לה הודעה, בהרבה כאב לב, שאני לא רוצה שהיא תתקשר, מפני שאני לא רוצה להרוס לה את החופש.. ועכשיו אני.. אני מרגישה כל כך רע.. כי.. אני כן רוצה שהיא תתקשר.. אני כן רוצה לשמוע את הקול שלה.. אני כן רוצה אותה.. אפילו רק לשיחת טלפון אחת קטנה.. אבל עכשיו מאוחר מידי.. אני יודעת שגם אם לא היה מאוחר מידי, לא הייתי אומרת לה שאני כן רוצה שתתקשר.. כי אני יודעת שאני עושה לה רע, ואני יודעת שהיא צריכה את המרחק ממני. אבל אודי.. אני לא יכולה להתמודד עם החופש שלה.. אני לא יכולה להתמודד עם הלבד הזה שהורג אותי.. ובנוסף להרגשה הקשה הזאת, אני מלקה את עצמי על שהשארתי לה הודעה שלא תתקשר אלי.. :( כמה שאני שונאת את עצמי. ממש שונאת. אין לי כח יותר, במיוחד לעצמי. מרגישה מטומטמת וטיפשה, ובמיוחד פתטית. צריכה למחוק אותה מתוכי, אחרת לא אצליח להתמודד.. צריכה למחוק אותי. :(

מנסה משעות אחה"צ לכתוב לך ופעמיים זה נמחק..(הודעות די ארוכות) האמונה הפטאליסטית שלי אומרת שאולי הגיע הזמן להרפות ושאולי עדיף שלא... אך מכיוון שהצורך להגיב נותר... אז אולי אנסה לקצר.. המקרה שתיארת מאד מזכיר לי משהו שקרה גם לי ונראה לי מאד בלתי הפיך באותו זמן. אבל אני לא עמדתי בתחושת התסכול הזו והתקשרתי אליה אחרי כמה ימים.. ותיאמנו זמן לשיחה בזמן החופשה שלה. אני לא יודעת מתוך איזה צורך זה בא אצלך - לבקש ממנה שלא תתקשר (אולי לנסות להראות לעצמך ולה שאת לא כל כך זקוקה לה? או לנסות לרכוש לך גם תחושת שליטה? ) אבל לדעתי זה מגביר את תחושת התסכול שממילא קיימת בעצם הפרידה ממנה בזמן החופשה וגם את תחושת האשמה שאת אומרת שאת 'מלקה את עצמך'.. את לא מרגישה שאת יכולה לשנות את דעתך מולה ולומר שאת כן זקוקה לדבר איתה? למה את מרגישה שזה מאוחר מדי? חוץ מזה , אני בטוחה שאת לא מקשה עליה כי אחרת היא לא היתה מציעה לך ביוזמתה שתתקשר. סמכי עליה שהיא יודעת להגן על הגבולות שלה ובטוחה שאין לה צורך להגן על עצמה ממך. יודעת שקל לומר, אבל תאהבי את עצמך ותכבדי את עצמך כי מגיע לך. פטנט לעשות זאת - לדמיין שאת חברתך הטובה ביותר ואיך היית מתנהגת אליה - אלייך? שלך, מיקה.

מיקה יקרה קודם כל, תודה רבה על התגובה.. ועל ההתעקשות כן להגיב למרות ש"עפת" פעמיים.. אני יודעת כמה זה מעצבן, ויכול לזרוק למקום לא טוב.. אז באמת תודה.. הבקשה שלי ממנה שלא תתקשר, נבעה כנראה מהרבה סיבות.. בין היתר ההרגשה שלי שהיא לוקחת את החופש ממני - כדי להתרחק ממני.. כי היא צריכה לנוח ממני.. כי אני יותר מידי קשה לה ומעיקה עליה וכו'.. לא רציתי שהיא תהרוס את החופש שלה בגללי.. גם ככה עשיתי לה ממש רע מהרגע שהיא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופש.. כנראה שאני מאוד מאוד מפוצלת.. מצד אחד החלק שהודיע לה שלא תתקשר אלי, מצד שני החלק שמאוד רוצה וצריך שהיא כן תתקשר.. אין לי אפשרות לתקן את מה שעשיתי.. גם אם הייתי רוצה.. מפני שהיא כבר יצאה לחופש.. לא נותר לי אלא להתמודד בדרכים המוכרות לי.. גם אם הן אינן נכונות או טובות.. ושוב.. באמת תודה.. שיר

היי אודי ניסיתי להיות בסדר.. אבל.. כמו תמיד אודי.. מנסה להיות בסדר ורק הורסת יותר, פוגעת (בי ובכל מי שמסביבי), עושה רע... אני לא יכולה להגיד לה שאני מתחרטת.. מפני שהיא כבר בחופשה.. והאמת אודי, גם אם היא לא היתה יוצאת עדיין, אני תוהה אם באמת הייתי מסוגלת להגיד לה שאני דווקא כן רוצה שהיא תתקשר אלי.. בכל מקרה, נראה שזה המצב.. נשארתי לגמרי לבד.. כמו תמיד בחיים.. בסוף נשארים לבד.. הייתי צריכה לדעת מלכתחילה.. תמיד לבד.. הכי טוב לבד.. כי מה כבר נשאר בחיים?.. רק הלבד.. הייתי צריכה ללמוד מזמן.. "לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות". וכן אודי, אני צריכה למחוק אותה.. דווקא כשאני הכי זקוקה לה ורוצה אותה.. כי דווקא בזמנים האלה זה הכי כואב.. כאב שקשה לי להכיל.. קשה מידי.. :( שיר

בתי בת 9 ילדה אהובה חברותית ומקובלת הייתה ילדה עצמאית להפליא . במהלך החופש הגדול פיתחה מעין חרדה, אינה מסכימה לעזוב את הבית בלעדינו ההורים, לא הולכת יותר לחברות, מרגישה געגועים כאשר אנו הולכים לעבודה, מתקשרת בלי סוף במהלך היום, מרגישה כאבי בטן וראש כאשר אנו לא לידה . מיותר לציין כי מצב זה מעיק מאוד והייתי רוצה מאוד לעזור לה אך אין לי מושג איך?. ניסיתי לדבר ולדובב אותה להסביר לי מה קרה היא טוענת שאין היא יודעת למה היא מרגישה כך אבל זה המצב והדמעות פשוט זולגות מעיינה במהירות. אנא עזור לי האם זוהי אכן חרדה? ואיך אני מטפלת בה. תודה

סוריקטה יקרה.. תודה על מילותייך. לא תאמיני אבל אני כבר כמה ימים מנסחת את תגובתי אליך.. ומסתבר שכל הנושא הפגיע הזה (גם היחס שלך אלי) מאוד רגיש אצלי.. נתקלת לרוב בקשיי התבטאות.. קצת חבל לי.. במיוחד בגלל שהייתי רוצה שתדעי עד כמה היה לי משמעותי לקרוא אותך ולדעת שאת זוכרת פרטים כל כך קטנים עלי.. הפסנתר האהוב שלי.. אוי כמה אני מתגעגעת לנגינה עליו.. בנתיים פורטת על הגיטרה :) באמצע הלילה בשש בבוקר כשחוזרת מהעבודה.. העיקר להסחף אל עומק הצלילים.. לתת לbeing שלי את החוויה הזאת.. וואו זה כזה עוצמתי.. (את רואה :).. המוזיקה הזאת בהחלט סוחפת אותי.. סטיתי לגמרי :)) קלעת למטרה. הכאב העצום בא בעקבות ארוע ההרג בתלאביב לפני שבוע. ואת, בלי לדעת את זה.. כתבת; 'אך, הנה, שוב, בא אותו קול כובש מלמעלה ולא מתיר. להיות אישה. לטפח. לקבל.' איך ידעת סוריקטה..?? אני בשלבי יציאה, זה ריסק אותי. והזכרת לי בדרך עוד כמה דברים חשובים.. מנסה לאמר לעצמי.. שאני כן בסדר.. (?!?) מנסה, בכל אופן.. יש המון רכות במילותייך. נגעת בי. שבוע טוב.. מרגיעה.. מערסל.. מכיל.. מטפל.. שבוע טוב :) הצלחתי בסופו של דבר להוציא ממני משו.. :) ~נילי~

הי נילי יקרה, עכשיו אפשר להבין יותר כמה רגיש, כמה קשה לשמור יציב, קל לערער, כמה בודד, כמה מרגיש לא מוגן... "ניצחת איתי הכל" כתב עמיר בניון לחברת הנפש שלו - המוזיקה http://www.mp3music.co.il/Lyrics/6827.html מאמינה לך ובך, קחי לך את הטוב, |כאן רשום שמי| (סוריקטה)

קצת קשה לי... רוצה לדעת מה אתה חושב. מראש מבקשת שתסלח לי אם הניסוח יהיה מסורבל ולא ישיר... הקשר עם אבי מאד מורכב ואמביוולנטי ותמיד היה כזה - מקור לחום אבהי ודאגה (עד כדי חנק לעיתים) וחום אלים מילולית ופיזית. (אמי היתה "על תקן" פסיבי) עד היום יש פריצת או היטשטשות הגבולות - לעיתים מסר וציפיות ממני כבת ולעיתים כבת זוג... (מבחיל אני יודעת)- מקשה עוד יותר (אולי יותר עליו) שאין לי זוגיות ומן הסתם כבר לא תהיה... עלה חשד בטיפול שאולי היו גם מגעים אסורים כילדה - שאני לא זוכרת. ייתכן גם שלא היו כלל. (אם כי זו היתה יכולה להיות סיבה "מוצדקת" למצבי העכשווי ולקושי שלי עם אינטימיות..) אתה חושב שכדאי לחקור זאת ?(בהיפנוזה?) או שמה שאדם זוכר - זה מה שהוא מסוגל להכיל ולשאת? לא יודעת מה עדיף כי גם עכשיו קשה לי לסבול את הכשלון שלי ליצור לי נישת חיים משלי ומרגישה שהגעתי אל הקצה.. ואולי אם אדע את הסיבה (אם יש כזאת) , אוכל לפתור מעט מהבעיות שיש לי..וגם אם לא - אולי לחיות איתן יותר בשלום.. אודי, בבקשה תוכל לומר מה אתה חושב/ מייעץ?

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, אני קברניט בחברת תעופה ובבדיקות רפואיות שגרתיות התגלה אצלי יתר לחץ דם ללא כל ממצאים רפואיים הגורמים לכך אלא מתח ולחץ מצטברים.אני אדם בריא העוסק בספורט ומצא בכושר מצויין, לא מעשן. כמובן שקורקעתי מידית מאחר וחברות הביטוח לא מוכנות לבטח קברניט הסובל מיתר לחץ דם , אי לכך הועברתי לעבודה משרדית.עולמי חרב עלי ולא ידעתי מה לעשות. אחד מרופאי החברה היפנה אותי אליך לטיפול ואכן תוך זמן קצר השכלת ללמדני לשלוט בצורה רצונית על רמות המתח הגבוהות שהיו לי. היום חזרתי לטוס ולחץ הדם שלי מאוזן . קשה לתאר במילים את משמעות החזרה לטיסה עבורי והכל בזכותך. מודה לך מאד ומאחל לך הרבה בריאות וסיפוק בעבודתך הקלינית. בברכה נרי

תודה לך נרי על מחמאותיך מאחל לך הרבה בריאות והמשך הטיסות עם הרבה חוויות. ברגש חם יגאל

אני מרגישה שאני במצב נפשי קשה. בדידות עצב, הרגשה שכל הסובבים אותי בוגדים בי ,אפילו הקרובים אליי.אין לי אף אחד בעולם,וכל כך רע לי, ואפילו חשבתי על להפסיק לחיות. בעבר היתה לי הפרעת אכילה ואני שוקלת לחזור אליה כי בלעדיה אין לי חיים. אני כל כך מתוסכלת מרוב הדיכאון שאני נמצאת בו שלא בא לי לעשות כלום עם החיים האלה ושאני מתעוררת בבוקר אין לי בשביל מה לקום. אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון אבל הם לא עוזרים לי. את רוב היום אני מעבירה בלישון או סתם לשבת בחוסר מעש.

אנא עזור לי אני נשואה 19 שנים ועוד 5 שנות חברות יש לנו שני ילדים רגישים המטופלים אצל פסיכולוג עקב משבר קשה שפקד אותנו כמשפחה לפני כ 5 שנים המשבר כלל גם נסיון התאבדות של הבעל שמאז הקריסה הכלכלית והמשבר הרים עצמו ומצא עבודה מאתגרת ומכניסה. עברנו טיפול זוגי ארוך שבסופו יצאנו מחוזקים מאד, אך עברו ה5 שנים ועכשיו הוא אומר שהוא מרגיש חי מת שהוא ניסה בכמה חודשים האחרונים אבל זכה מימני לביקורות וכעסים שצפים וגורמים לו מחנק וחזרה לימים חשוכים, הוא החל בטיפול אבל באויר הרגשתי שהטיפול הוא בשביל לדעת איך לסיים את הקשר. אני מפורקת כי אני מאד אוהבת אותו הוא טוען שלא הרגיש ככה ושעכשיו הוא לא יכול להתאמץ יותר, אני לא יודעת מה לעשות הוא ביקש שהצטרף אליו לטיפול כדי שגם אם זה יגמר זה יגמר יפה כי אני מאד חשובה לו וגם הילדים. אני לא יכולה לחשוב על חיי בלעדיו, קשה לי עד מאד האם אתה רואה סיכוי לאחות את השברים? האם כדאי ללכת לטיפול איתו אף כי ההרגשה שלי שהוא רוצה אותי שם רק בכדי שזה יסתיים בטוב ולא בגלל שהוא מנסה באמת לשמור על המשפחה. תודה מראש.

האם ניתן להתייעץ פה בשאלה של שפת גוף? בני בן 14.5 רגיש עד מאוד עד כדי עיניים מנצנצות ועל סף בכי לכל שטות וסגור, זאת אני יודעת . השבוע יצא לי בהלכינו ביחד כל המישפחה, ללכת כמה מטרים אחריו ולראשונה שמתי לב לכך שהוא הולך עם הראש מעט מוטה כלפי מעטה והידיים צמודות מאוד מאוד לגופו ואגרופיו מעט קמוצים. משהו צבט לי , משהו לא ניראה לי פה משוחרר . מה הבעיה? האם לראות באופן הליכתו איזושהי בעיה? האם להגיד משהו? להעיר? לשאול? אני חייבת לציין, שהוא דווקא הילד האהוב. ילד שמקבל מאיתנו הוריו המון חיבוקים ונשיקות ותמיכה , תלמיד מעולה ,ציוניו גבוהים קורא המון, שפתו עשירה (בזמנו הגננת היתה קוראת לו "ביאליק" על השפה העשירה בה הוא משתמש) אוהב חברה, יוצא עם חבריו ומשתתף בפעילויות חברתיות. אפילו רשמנו אותו למכון כושר , בו הוא מאוד נהנה, תמיד חוזר ואומר שהיה כיף, (הסיבה ששלחתי אותו לשם היא באמת הכתפיים השמוטות שלו שרציתי לשפר ) איך היית מפרש את שפת גופו? אביו, בעלי, אפילו רכש לעצמו זוג אופניים רק כדי לתת לו "זמן איכות" ולרכב עימו יחדיו. מה עוד היית ממליץ לעשות ? תודה ושבת שלום.

בעלי עזב אותי אחרי קשר של 9 שנים לטובת מישהי אחרת, היום הוא מבקש לחזור. אני לא בטוחה באהבה שלו כלפיי אך ורק באהבה שלו כלפי הילדים. אני יודעת שהוא עדיין לא נרפא מהקשר הקודם שלו. אני רוצה אותו חזרה אבל לא יכולה לסלוח. מה עושים???

ד"ר בונשטיין שלום רב, ברצוני לקבל הכוונה ראשונית בנוגע למצבו הנפשי של אבי (57). בחודשיים האחרונים התנהגותו של אבי החלה להשתנות באופן קיצוני: החל לעשן לאחר שנים שבהם הפסיק (חולה לב), הפסיק לחבוש כיפה (שנים ארוכות חבש), מראה סימנים חזקים של אפאטיות כלפי המשפחה - בעיקר האם, מרוכז בעצמו, מסתגר לעיתים בחדרו, ממורמר ומריר מאד. כמו כן, הוא אינו מוכן לשמוע על טיפול זוגי ופסיכולוגי. אני חושש לבריאותו הנפשית ולזוגיות המושפעת באופן ישיר מהתנהגותו. אודה לעצה איך להתחיל ולטפל בנושא. תודה רבה

שלום ד"ר מערכות היחסים שלי מתחילות טוב. יש לי ביטחון בעצמי, אני מגיע לאינטימיות רגשית, יחסי המין טובים (אף שיש לי נטייה לשפיכה מוקדמת). ככל שמערכת היחסים הופכת לעמוקה יותר אני מתחיל לפחד מנטישת זוגתי. אני חשדן, קנאי, רואה סרטים ומתכווץ מכל ס.מ.ס שהיא מקבלת. כתוצאה מכך אני מתקרר רגשית עד שנפרד. ברגעי הפרידה אני רואה עד כמה היא אהבה אותי ושהחשדות שלי לא היו מבוססות. כך במחזוריות כל שישה חודשים. הסבל הפרנואידי הזה מקשה מאוד את החיים. אבקש השערה והכוונה לכיוון טיפולי. תודה.

יש גם פתרון של החידה...

אני אמא לשני ילדים מקסימים. האחת בת 11 ומדהימה והשני בן 7 עם פיגור קל. ההתמודדות סביבו אינה קלה ,אך אני מהיותי אופטימית ,מבחינה בהתקדמות שלו מאז החל השנה את כתה א' בבית ספר לחינוך מיוחד. על עצמי אני יכולה להעיד עם תכונות אופי : מקבלת את כולם באופן שווה. צוחקת ואופטימית, מחייכת, לעולם לא רבה עם איש. אם לא נחמדים אליי, אני לא עונה, אני פשוט מתעלמת והולכת. ואולי ככזאת, אני עוברת קשיים , במיוחד בימים קשים אלו. מצבנו הכלכלי בבית הורע לאחרונה. איני עובדת ,החל מיולי. אני עובדת כמשלבת ילד אוטיסט בגן רגיל ואוהבת מאד את עבודתי. עדיין איני יודעת עם איזה ילד אעבוד בשנה הבאה. לפני כשנה ויותר ,עבר חמי ,איש יקר ואהוב ,ביקורים תכופים בבתי חולים. הוא חלה מאד בריאותיו ומחלה זו גרמה לו להתאשפז רבות. השבוע לצערי , נפטר חמי היקר. סעדתי אותו בבית החולים עם שתי אחיות בעלי. מהיום הראשון שהגעתי למשפחתו של בעלי והכרנו , שתי אחיותיו ,הבוגרות ממני , מתנכלות לי מאד. אולי מהיותי תמירה ונאה(סליחה על חוסר הצניעות) אך גם מלאה מעט עקב טיפולי הפריה רבים. אני מתחברת מיד לדודים ודודות של בעלי בקלות וכך גם לבני ובנות דודים. הן מעבירות ביקורת ומעירות הערות מעליבות ופוגעות מאד. הן לא מקבלות את בני ואפילו אחת האחיות צועקת על המלאך שלי ומבקשת שיסתלק לה מהמטבח. יש המון דוגמאות להתנהגותן המבזה . החל מיום שלישי החלה השבעה וכאשר אני מגיעה לסייע ולעזור , הן יושבות וזה ברור שאינן צריכות להגיש לאורחים. אני מכינה ומפנה, שוטפת ומגישה והן תוך כדי מעירות: "תורידי את הפח, נשפחו לך מים על הרצפה , תנקי, לכי לקנות קפה שחור כי נגמר, הגיעו עוד אורחים ,גשי להגיש להם. אל תניחי את העוגיות על השולחן בסלון, מי שירצה יקח, האינטרקום מצלצל , גשי לענות" ואני משאירה את ילדיי לבד בבית ועושה את עבודת הקודש שלי בבית חמותי -בשבעה וחוטפת כל היום , הערות ואימרות פוגעות. ביום שני הם אמורים לקום מהשבעה. אמש חזרתי הביתה לילדי ואחרי שהם נרדמו והכנתי לעצמי קפה, ישבתי ובכיתי. החלטתי שלשם אני כבר לא חוזרת. לא פעם אמרתי לבעלי שלאחותו אני לא רוצה לחזור ,משום העלובתיה ויחסה לבני. הוא שאל ,:"האם את פותחת עכשיו במלחמה משפחתית?" עוד יותר נפגעתי. העלבון החזק צרב לי. הוא לא מבין שלא מקבלים אותי ואת בנו? ואני שואלת את עצמי לא אחת, מהמביא אותן לפגוע בי כך? הרי אני אדם שלא עושה רע ותמיד מחפשת לעזור. היום הייתי בבית השבעה, רק בבוקר והלכתי, לא שמעתי מילה כמו תודה או אפילו שלום ומה שלום הילדים. שמחתי מצד אחד שהלכתי משם, אך אני יודעת שהעול באירוח האנשים הוא גדול. יש עוד גיסה שחזרה מחו"ל אמש עם ילדיה והיום כנראה הלכה לבקר. אך היא לא טיפוס שעוזר כלל בבית. היא עזרה לאבא המון בבית החולים מהיותה אחות שם. כיצד עלי לנהוג? האם להתעלם? האם לשוב ולהיות שם גם ביום ראשון ביודעין שאספוג הערות נבזיות? מה עליי לעשות? סליחה על האורך, אודה על תשובתך, אור

התאהבתי בך. את מתנסחת בצורה כ"כ נוגעת ללב ואת נישמעת מקסימה ואינטילגנטית ואילו הייתי חברתך, הייתי מציעה לך להראות פה לבעלך את מה שרשמת , ואולי גם הוא "יתאהב" בך מחדש , ויבין שיש לו אשה מדהימה שזקוקה לו ולתמיכתו ואולי יעשה משהו לעזרתך. כי את בהחלט זקוקה לו. בכל אופן כמי שגם לה בנות משפחה שאפשר להגדיר אותן כ"קן צרעות" אוכל להציע לך בזה הרגע להחליט החלטה. : "אור מפסיקה להיות מובן מאליו" מי שרוצה בקשר עימך, שיתאמץ, שישתדל , שיהיה ראוי לכך שאת אור תכבדי אותו ואם הוא לא ראוי לכך - לא יקבל ממך כבוד ,לא יחס, כלום. מגיע לך שיתאמצו בשבילך. ולא את בשביל אחרים. את יודעת, לכולנו , יש איזשהו רגע מסוים שבו אנחנו מחליטים החלטה. כנראה שזה הרגע שלך. הרגע שלך להחליט. עדיף בעזרתו של בעלך , אך אם לא, עשי זאת בעצמך. אלו החיים שלך. בהצלחה ושבת שלום.

בהמשך לשאלתך-כי זה היה מקום היחיד בבית שכל הבעיות זזו הצידה ועסקתי בי ובעצמי, אני לא יכולה להגיד אפילו שפינטזתי על הגבר האחר ההוא כשכתבתי לו תאור מפורט על מעשה אוהבים שלי לכאורה איתו. פשוט השתעשעתי עם השפה העיברית, הופתעתי מהיכולת שלי לכתיבה לירית, התרגשתי מהתאורים שאני כתבתי דווקא, ונהנתי לא להרגיש קטנה וטיפשה כמו בד"כ. ובכלל כל ההתכתבויות האלו התחילו אחרי תקופה נוראית בבית שבה הסערת רגשות היתה והמשיכה להיות בלתי נסבלת.

היי בעלי שיחק בבורסה ללר ידיעתי והרס לנו את כל כלכלת הבית איך אוכל לסלוח לו?

שלום! אני בת 32 נשואה 4 שנים (מכירה את בעלי 7 שנים) ואמא לפעוט בן שנתיים. עד להולדת בני הייתי אדם מאוד רגיש, "הולכת על ביצים" דואגת תמיד מה יגידו / יחשבו, משתדלת לרצות את כולם ומפחדת מנטישה ולהיות לבד. יש לציין כי למרות כל זה אף פעם לא ידעתי להפגין יותר מידי חום ואהבה לזולת / בן זוג / בן משפחה. זה תמיד גרם לי מבוכה ואני לא חושבת שאף פעם הרגשתי טוב עם זה. מאז הולדת בני עברנו שנתיים קשות - הלידה היתה קשה מאוד ובני היה חולה מאוד מיום היוולדו. חווינו התחלה קשה מלווה בהרבה רופאים, בתי חולים, אינפוזיות, סבל, בכי,קושי בלראות את הילד צורח מכאבים וסובל מדקירות וטיפולים כואבים (כאשר תמיד אנחנו מחזיקים אותו ואף פעם לא נותנים לרופא / אחות לעשות זאת - יש לציין שגם ברגעים קשים אלו לא נשברנו אף פעם) עייפות תמידית, ויתור על התמקדות וקידום בעבודה וכו. לשמחתי בגיל שנה וחודשיים הוא עבר ניתוח ששיפר מאוד את המצב וכיום הגענו לשיגרה רגועה, נוחה ובריאה (פיזית ונפשית). אולם, לבעלי תמיד היתה בעיה אם האופי ה"קר" שלי ולטענתו מאז הלידה זה החמיר. הוא צודק. מאז החווייה שעברנו בשנתיים האחרונות הפכתי להיות אדם קר, לרוב חסר רגש כלפי אחרים, קרובים וחברים אומרים עלי שנהייתי אני אנטי-חברתית ואנטיפטית...אני מרגישה שעד היום חייתי בפנטזיה ואשליה וכיום קיבלתי פרופוציות אחרות לחיים. אני מרגישה חזקה נפשית יותר מאי פעם וכל דבר נראה לי חסר משמעות ולא רלוונטי. (למעט כל מה שקורה עם הילד). בעלי טוען שזה טוב שהתחזקתי נפשית אבל תחושת היכולה להתמודד עם הכל ולבלוע את העולם - לא טובה וגורמת לי לזלזל בהכל. כולל בזוגיות ובעיות שלנו. אני אוהבת את בעלי ולא רוצה לפגוע בזוגיות שלנו. כמובן שיש עוד הרבה פרמטרים שלא ציינתי אבל בשביל זה צריך ספר... האם תוכל לעזור לי רק מתוך מה שרשמתי באיך להתמודד עם המצב? איך להפוך שוב לאדם אכפתי, רגיש יותר ואיך לעזאזל מפגינים חום ואהבה מבלי להרגיש כמו ילדה בת 6 ??? נבוכה ונגעלת ??

ראשית - תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני לא יודעת לומר מדוע ביטוי רגש מתקשר אצלי למבוכה - אבל עובדה שזה כך. לגבי גיל 6 - אולי קצת נסחפתי והתכוונתי לגיל מאוחר יותר שבו מתחילים לבטא אהבה רומנטית. בכל מקרה הדבר היחיד שעולה בראשי הוא שאף פעם לא חוויתי ביטויי אהבה בבית. אף פעם לא ראיתי את הורי מבטאים אהבה וחום לא בינם לבין עצמם ולא אלינו הילדים (אח שגדול ממני ב 4 שנים). יש לי זוג הורים מדהימים שכל חייהם נתנו לנו הילדים את הכל, תמיד היינו מוקפים בכל טוב והכי טוב משל כולם, אמי היא פייטרית אמיתית ולביאה שאין חזקה ממנה. גם היום, אני ואחי, עם המשפחות שלנו גרים צמוד להורים ונעזרים בהם בכל מה שקשור לניהול הבית וגידול הילדים. אבל כפי שכבר ציינתי, עם כל זה - אף פעם לא חווינו ביטויי אהבה ואני לא זוכרת שאמא שלי אמרה לי אי פעם שהיא אוהבת אותי. (למרות שבמעשים היא מפגינה זאת בלי סוף). יכול להיות שזו חלק מהסיבה? (יש לציין שאת ביטויי האהבה היחידים שאני כן מפגינה זה כלפי בני - תמיד אומרת לו כמה אני אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. דבר נוסף שאולי יש לו קשר לעניין - לא הנקתי את בני, תמיד ששאלו אותי אמרתי שלא התחברתי לעניין ההנקה אבל האמת היא שגם זה גרם לי להרגיש מבוכה. הרגשתי שאני מתביישת מהבן שלי ולא רציתי להרגיש כמו פרה חולבת מולו. (מזעזע לא?)

אודי, תודה... 8-] תודה על המילים שלמטה. לקחתי. שמרתי. שיהיה סוף שבוע רגוע, ד"שים חמים לכולם, (סוריקטה)

שלום רב, אני בן 28 וחצי גרוש לפני הגירשוים יצאתי עם חברתי 7 שנים וכתוצאה מכך מאגר החברים שלי קטן מאוד לאחר היגרושים שלי הבנתי את גודל הבעיה שאני נמצא בה אני מוצא את עצמי לא פעם תקוע בבית בגלל שאין לי עם מי ללכת לפאב למועדון לים אני בחור מאוד משכיל חברותי מאוד , ומוערך מאוד מבחינה חברתית בכל מקום שאני נמצא הבעיה שאני נמצא בה שאין לי חברים לצאת איתם לבילויים רוב החברים בעבודה נשואים ילדים השאלה שלי איך בגיל כזה אני יכול למצוא חברים חדשים על מנת שנוכל לצאת לבלות פאבים ים מועדונים רק היציאות שלי הם דייטים עם בחורות אבל אני יודע שזה לא פיתרון חסר מאוד לפעמיים "החברים " השאלה שלי שוב היכן ניתן למצוא חברים חדשים בגיל כזה למטרות שציינתי תודה,

הי אלון אולי תנסה בתור התחלה לארגן משהו לכמה חברה מהעבודה, כמו ערב צוות או סתם לשאול כמה אנשים אם הם רוצים לעשות משהו ביחד. אני בטוחה שגם אנשים עם אשה וילדים אוהבים לצאת, ואם תשאל כמה אנשים, זה יהיה פחות מביך מלשאול רק מישהו אחד לדוגמא, וזה יכול גם ליצור לכם "חבורה", שאפשר לצאת איתה לפעמים. ויש אפשרות להצטרף לאיזשהו חוג,ולהכיר שם אנשים..זה יכול להיות בכל תחום שמעניין אותך. אני התחלתי ללכת ליוגה, והכרתי שם אנשים. זה שיש תחום עניין משותף עוזר. ובפעם הבאה שתצא עם מישהי, לך על מה שבנות תמיד עושות, ותתחבר לחברים שלה גם (: אולי בסוף הם ישארו גם אחריה..סתם. בהצלחה אופיר

אתה צודק 100 % ואני מסכים איתך אופיר , תראה אני עובד במחלקה שרוב האנשים שם מבוגרים ממני בני 35 - 40 זה מצחיק :) אנחנו עושים את זה אבל הראש חושב אחרת הם כנשואים אני כרווק (גרוש ) ראש אחר רוצה להאשר עד שעות מאוחרות ..... למצות עד תום :) שוב אין בעיה של חברים לחיים הבעיה היא חברים למטרות האלו של חיי הרווקות :) חוגים זה משהו שחשבתי עליו.... אתה יכול להמליץ לי על חוגים? תודה מראש :)

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול, ואם שמעתם על דבר כזה, אבל קשה לי מאוד לשמוע אנשים אוכלים בקול רם , או אפילו אוכלים עם קצת פחות רעש. אני נהיית עצבנית מאוד, אני חייבת להתרחק ממי שאוכל לידי באופן בו אני יכולה לשמוע זאת. אכילה באופן שכזה מעוררת אצלי גם אסוציאציות מיניות בחלק מן המקרים, ואין ספק שבאותן נסיבות אני לא מעוניינת בכך. במקרים אלה, העצבים שלי נובעים מהאסוציאציות הלא -רצויות. אם זה יקרה ליד הרבה אנשים אז אני "רק" נהיית מאוד מאוד עצבנית ומתחשק לי לצעוק שיפסיקו כבר לאכול.כיצד ניתן לפתור את התופעה המטרידה?

מי רשאי לעסוק בביופידבק?

שלום רב, קיימים שני סוגי טיפול בתחום הביופידבק 1 . טיפול מוסמך על ידי אנשי מקצוע מוסמכים באישור משרד הבריאות כגון רופאים, פסיכולוגים עובדים סוציאלים וכד'. 2 . מנהלי לחצים Stress Management . אין להם הסמכה או אישור של משרד הבריאות . הם הוכשרו לטפל בהפחתת מתחים ולחצים בהתאם להגדרה של S.M חשוב ביותר לברר מהי השכלתו, הכשרתו ונסיונו של המטפל לפני שמתחילים טיפול בביופידבק. אשמח לתת יותר פרטים במידת הצורך. תודה על פנייתך החשובה בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

תודה רבה על תשובתך. אני קבעתי תור דרך קופ"ח מאוחדת- רפואה משלימה ואין להם שם שום מושג מהי הכשרתו. אני מאוד חוששת כי נכוותי ונפגעתי בעבר. האם לדעתך כדאי לקבוע פגישת נסיון ובה לשאול את המטפלת מהי הכשרתה, או לנסות ולהתעקש לשיג את המידע הזה בטרם? האם טיפול מעין זה עשוי להזיק אם נעשה ע"י מטפל לא מיומן מספיק?

הי אודי, לתגובתך- העצב הוא פריבילגיה של מדוכאים. צרות של עשירים, מחלקה ראשונה. לא יצא לי לטוס הרבה באזורים האלה. ונכון שהעצב מוליד גם תקווה כי שניהם שייכים למשפחת הפסטלים- צבעים רכים ומאוזנים. אלו רגעים נדירים ולא נפיצים. רוב הזמן ידיי מושחרות בזפת שאי אפשר לשטוף. כמו איזה טפיל שנדבק אל הידיים. הוא הופך לחומר הגלם של כל החיים- הוא גם הזיהום וגם הסבון. אני הולכת יחפה בחופים וכל הזמן נדבק לי זפת לרגליים. אני שייכת למשפחת אריות הים, לדולפינים וללויתנים שנשטפים אל החוף- הזפת סותמת את כל הנקבוביות ומנטרלת את יכולת התנועה בים. אני שייכת למשפחה נכחדת אבל שום ארגון ירוק לא קם להציל אותי. אין לי קול ולמדתי איך לנוע עם הסנפירים המתפוררים והנדבקים שלי. הזפת אוהבת את שטח הפנים שלי את העור הסופג והמזמין. נדבקת לי לעיניים אני רואה רק שחור. לא יכולה יותר . מתאבדת על החוף (עכשיו אתה בטח תגיד שאפשר להכין מזפת איזה נסיוב, יהלום, פשטידה, או אני לא יודעת מה...) רפאים

הי אודי לילה, נמצאת בתעלת ניקוז ובכל זאת לא רואה את השמיים. אני שייכת לפועלים השחורים שעובדים בצידי התעלה ועדיין לא קודמו למעמד אלה שעובדים בסמוך לפיתחי האור (תודה שעל אפשרות כזו לא חשבת אבל אולי עניתי לך על החידה...). וזה נכון שיש תמיד אפשרות להציץ אבל אני פוסחת עליה- פוחדת שאדע מה יש להחמיץ. פוחדת להתמכר לאור הזה ואח"כ יהיה רע ומה אז? מנסה לשמור על שגרה גם במחיר של רע. עובדת על מנגנונים נורא בסיסיים. לא מתמודדת טוב עם אכזבות. חיי הם סדק צר- או מרחב בלתי מוגבל. לא מכירה את הפשרה והוויתור ולכן לא יכולה גם לקוות. ולכן קשה לי לאתר את האיכות הפסטלית בזפת. אני מכירה בזה קוגנטיבית אבל לא מצליחה להפנים את זה כמסר רגשי. תקווה זה גם היכולת לדמיין את הרגע הבא. ואם אני פועלת במתכונת הסדק הצר אז אין עולם אחר כי נסגר עלי עולמי. תמו כל האפשרויות. אני נטועה בתוך ואקום נטול זמן. ואתה כל הזמן מנסה למצוא את הטוב בכל הזוועה הזו שלי- מחזיר לי מה שאני מסווה מעיני עצמי או פשוט מפליג עם האסוציאציות שלך. וקשה לי להאמין שאני מכוונת אותי לטוב בלי משים. כי יש בתוכי החלטות מאוד נחרצות. ואני לא יודעת אם זה מקומם אותי או מפתיע אותי יותר. שאני רוצה כבר לנווט את עצמי לכיוון אחד למוות או לחיים. למקם אותי כבר איפשהו. ואתה מבלבל אותי... תודה לך אודי צפור הלייל רפאים

הי רפאים, יש בינך ובין אודי שיח מקסים... אפשר גם להצטרף לרגע? עצב, הא... לא תמיד קל להרגיש עצב. נו בטח, העצב כרוך בויתור. בפשרה. לפעמים קל יותר לכעוס. לזעום. לכעס אין גבול. הוא מרגש. הוא עוצמתי. משלהב. העצב, האבל על האובדן, ההשלמה עם שאין ולא יהיה, יש בו רכות ועידון, שפותחים מקום למשהו חדש. חלופי. על חסרונותיו... כאב מסוג אחר. מוכר פחות. לקנא ב"אחרים" שיכולים? לקנא בחלקים שבנו אנו, שיכולים להרגיש? ("פריבילגיה של עשירים"...) כן. לקנא.... אבל כשזו קנאה הרסנית, אז... הבעיה אינה עם הזפת עצמה. זפת, שלא ניתן להיפטר ממנה, יש על כל אחד במידה זו או אחרת. מעט או המוני המונים. מעט, הרבה - במציאות הכמות תמיד סופית. הבעיה אינה בקיומה של הזפת, אלא באי היכולת לסבול אותה שם: אי מסוגלות לסבול את הדיבוק הזה, ובה בעת משיכה אדירה אליו. לא, זו אינה הזפת שאוהבת אותך - זו את שמעריצה אותה. אוהבת וגם שונאת. כשמתאפשר הויתור על האחיזה רק בזפת, האחיזה וגם ההתפלשות, אז בא העצב. כשמצליחים לוותר במאבק להשגת מה שאין לו סיכוי אמיתי לשאת פרי, אז בא העצב. כשנתפסת הסופיות. בא העצב. ועזבי אותך, "לוויתן מתאבד" זה לא הרואי. הנלמד להושיט יד ו"פשוט" לבקש עזרה בצורה הכי ישירה שיש... כתבת שאת מתגעגעת לטיפול - נוגע כל-כך. מאחלת לך שתמצאי את הטיפול שיצליח לגדל אותך. מי כמוני מאמינה שזה אפשרי עבורך, בת אנוש ככולנו כאן. לגמרי. שלך, סוריקטה

לסוריקטה, מזמן רציתי לומר לך שמילותיך יוצרות קשת בענן- הן בונות גשרים בין חללים ותהומות, ויוצאות במין מטר של טיפות עליזות ורעננות שלא מקפחות אף חלקה על פני האדמה... קצת מזכיר אולי את שיר היקינטון עם הלבנה שמשקיפה ממעל... היחס המשפיל, חסר החמלה והלא מקצועי שספגתי מהמטפל שלי ובייחוד המבט הזה שלו מלא הזעם בסיום האכזרי והטראומטי הפך אותי ל'לא אדם'. הרגשתי שרק חסר לו מגף של קצין אס אס שיבעט אותי משם החוצה. הרגשתי שבעצם הולכתי שולל כל הטיפול הזה. שאני מבנה מחדש גם את ה'טוב' שהיה. ול'לא אדם' קשה מאוד להרגיש. בייחוד רגשות עדינים כמו עצב. אפשר להרגיש עצב רק כשיש חמלה בסביבה. ולא היתה. טוב לב של אנשים עושה אותי עצובה וגורם לי לבכות. האמונה הזו בכל זאת בכדאיות של החיים. שאני נחשבת בכל זאת. העצב נוצר גם מתחושה שמישהו רואה אותך. הוא לא ראה אותי. הוא הבחין במצב הקשה המפורק והאובדני שלי והוא לא הושיט יד. הוא הפקיר אותי כמו פצועה בשדה הקרב כי היה חשוב לו יותר להגן על האגו שלו. הוא מעל בתפקידו ולא היה מוכן לסגור את הטיפול בצורה הוגנת ולבדוק אלטרנטיבה עבורי מתוך איזו תחושה של נקמה בי על זה שרציתי לעזוב. שנתתי אמון באדם שלא היה לו עניין לעזור לי אלא לעזור לעצמו. שהוא חצה את הגבולות שלי בתוך הטיפול באמתלה של נסיון להגיע אלי. שהאמנתי לו כל העת שכוונותיו טובות. שהוא התייחס לכל הטיפול הזה כאל מסע כיבוש. שמאותו רגע ניתק חוט החיים שלי כי הוא עודד תלות מוחלטת בו. לא עודד לטפח את חיי מחוץ לחדר רק מה שקשור בו. כמו איזה מנהיג של כת עם עוצמה טוטאלית. ולכן לא נותר לי דבר. הפתאומיות הזו. כמו איזה פיגוע תופת. שברגע אחד בלתי צפוי התהפך כל עולמי. שנותרתי המומה ולא מבינה כי קרה פה משהו על-טבעי ולא מציאותי. ואז נותרתי בלי זכויות. בלי זכות לחמול על עצמי. ובלי חמלה אין עצב. יש לי זפת בנשמה. כי הכשרון שלי הוא לשתף פעולה באופן מרשים עם האויב. שהפכתי להיות אויבת שחורה ואיומה של עצמי. מלאך חבלה פנימי. זרה ומנוכרת לי. כי הוא לא שמע את כאבי וחשבתי אותו לכ"כ משמעותי. לא מצליחה באמת לכאוב כי הכעס לא מרפה. וכל הדמעות שנשפכות לא מצמיחות דבר כי אין לי שום נקודת אחיזה יותר שום נקודת אחיזה. לא עתיד לא עבר ולא הווה. ולכן עדיף להיות כבר מתה במשרה מלאה. לא מתה- חיה יותר. אני מתהלכת בין אנשים ומתאפקת לא לזרוק את עצמי לכביש. לא מתוך אקט הרואי של לוויתן מוחה אלא מתוך קושי לשאת את הסבל הנורא שלא מרפה ואת התחושה שאין לי יותר מקום בעולם. שאין לי שום מושג איך אצליח לשקם את חיי. אין לי קצה של חוט. תודה לך על מילותיך על החמלה ועל הרגישות רפאים

שלום אודי אני נמצא בבלבול אדיר ובחוסר מנוחה מוחלט אם עצמי הבעיה הגרעינית היא בזהות המינית והבאתי על עצמי בתוליות מאוחרת חוסר סקס מוחלט, וזאת עקב: א.פחד עז מסקס ראשוני עם בנות בגיל כה מאוחר וכל החקירות והשאלות מהצד השני שינבעו מזה סביר להניח, ב.המחשבה המטרידה האם אני לא נמשך לבנות בכלל? האם אני לא יודע אם אני אוהב את זה כי אף פעם לא ניסיתי? האם אני מפחד מבנות? ג.האם אני הומו כי אני יודע שאני נמשך לבנים אבל המשיכה היא מאוד ממוקדת רק לפי שיער הראש בלבד (הזוי הא???) אם השיער הוא ארוך או לא לטעמי אז לא נמשך בכלל. גם על הגוף אני לא מסתכל בכלל, רק על הראש וכך גם ברחוב כשאני מסתכל, וכן אני מסתכל גם על בנות ברחוב אך לא יודע אם כי הן יפות או אם כי זו משיכה, אני לא מרגיש יכולת לבוא ולהתחיל אם בחורה פתאום אחרי שאף פעם לא עשיתי את זה. פעם אחת הייתי עם גבר חבר טוב לא היה שם שום רגש או משהו רק חדירה שלא היתה נעימה כזכור לי. אני מרגיש שהמשיכה לגברים היא יותר במחשבה ויצירת הפנטזיה, כי גם אם אני מדבר עם גברים אחרים אז אם רוצים להיפגש אני בסוף תמיד דוחה את ההצעה גם אם אני מרגיש חרמן אש, כי אני חושב שאם אלך על הקטע של הגברים הלך עלי בחיים, תמיד אתחבא תמיד אתבייש בעצמי ומהמשפחה והחברים שנשארו, וגם לא תהיה לי הזכות להקים משפחה ואני כל כך אוהב ילדים אני דוד מגיל 10. אני איפשהו מרגיש לא יודע להסביר שכן קיימת פירצה בשבילי להיות אם אישה אחת שאני יאהב אבל אני כבר לא בטוח אם זו רק יד הדמיון או איזשהי אינטואיציה. כל המחשבות האלו אני מתעורר איתם והולך לישון איתם כל יום ואין יוצא מן הכלל. וזה משפיע על כל הביטחון העצמי הן במגורים -פחד להתרחק מהבית של אמא(כרגע אני במרחק חצי שעה נסיעה ממנה) והן בעבודה- פחד לעזוב מקום עבודה ולהתחיל במקום חדש גם אם כבר לא טוב לי שם ואני מרגיש שאני לא ממצא את עצמי, וכן קיים גם הריחוק מחברים ואיבוד קשרים עם אנשים יקרים מאוד שפשוט פחדתי להיחשף אז ברחתי ואני ככ מתגעגע אליהם ומרגיש לא בסדר. הרבה שקט הרבה תימהון חוסר שקט נפשי, מתח תמידי, חוסר מוטיבציה להתקדם, שימוש רב ברסקיו...אלו התחושות. כשהשותף שלי נמצא עם חברתו החדשה אני רואה כמה שזה לוהט להם(לא שאני נמצא איתם בחדר חס וחלילה), אתה יודע פשוט רואים. וזה כמה פעמים ביום ואז אני נלחץ כי אני אומר לעצמי שאני בחיים לא אהיה מסוגל, ואז אני בורח מהבית כדי להתרחק מהסיטואציה. הוא החבר הכי טוב שלי ואני לא מצליח לפרגן לו בקשר אליה כי קשה לי וזה כואב לי ומכעיס אותי. מצטער על האורך ושבילבלתי אותך כמו שבילבלתי את עצמי. אני רוצה אודי במיידית להתחיל טיפול ואני לא יודע לאיזה מטפל לגשת. קיבלתי כמה המלצות אבל אני לא יודע אם אני זקוק לטיפול סרוגייט? פסיכולוג קליני? סקסולוג? פסיכיאטר? אם יש באפשרותך לכוון אותי אודה לך מאוד, אם תיתן איזה זריקת עידוד קטנה אודה לך עוד יותר כי אני זקוק לזה, רוצה להתחיל לחיות, זועק את זה, די לשרוד שרדתי מספיק והותר. תודה ויום טוב נועם. נ.ב- אני בן 32 שכחתי לציין רווק מן הסתם...

הגבת בחומרה. התגובה הראשונה שלי הייתה; "ידעתי שזאת תהיה טעות לכתוב את דעתי פה" אבל אחרי מחשבה, הבנתי שזאת החוויה שלי שאני משחזרת בכל מקום, לגבי הנושא הספציפי הזה. לא שאני לא מבוהלת מתגובתך.. כי אני כן. לא נוח לי ולא נעים לי עם דבריך. סימן שיש פה מה לבדוק.. בנתיים אני מחניקה, גם זה שלב שאני חייבת לעבור.. אני יודעת? נכנסתי לסטאטוס די קפוא עכשיו עוד דרך להתמודד.. לא מבינה למה אני משתפת אותך בכל המחשבות האלו.. אך שמחה שכך. יום טוב לכולנו, אני.

נילי יקרה, כתבתי לך גם למטה, ורציתי להוסיף עוד כמה מילים, טוב? בטח שזה היה מבהיל מאד להתייצב מול עצמך במראה. לראות עצמך כך. פתאום נשמע מגרונך מן קול של איזה אנס שמגיע לפורקן רק כאשר הוא תוקף. ונכון, זה סוטה וזה נשמע מאד לא טוב וזה מרתיע. שחזור, הא... את צריכה, כמובן, לזכור שזה רק חלק אחד קטן ומניאק שנמצא בך בפנים (לעזאזל מסיבות עצובות ומרגיזות...), ואכן ראוי תשומת לב. ונילי יקרה, בכללי, ואני חושבת שאת יודעת, את ממש בסדר. בוקר אור ושיהיה טוב, סוריקטה

פגעו גם באחיין שלי והרופאים אומרים יהיה משותק לכל החיים לא יתהלך רק יתגלגל על גלגלים\, ובכיתי כי זה קשה וזה כלכך לא נעים אבל עוד מחשבה הסתננה לראשי ואנה ממך התיחס אליה- אולי עם כל הכאב הפיזי והנפשי יותר קל לו עכשיו אולי האסון הטראומטי הזה יקח אותו למעלה ישחרר אותו מההסתרה האין סופית שהיתה על מי שהוא , מהחוסר יציבות נפשית שהיתה, מה שאני חושבת שאולי "מכה" טראומטית חזקה ומזעזעת יכולה לשחרר מהמקום של שנים של עצב בלי פתרונות של תקעות מתוך חוסר מוטיבציה לנשום בכלל , אולי טראומות שנופלות עלינו הם דבר חיובי? אולי אני צריכה להזדעזע

הי הייתי ביעוץ אצל פסיכיאטר קבע שמדובר בדיכאון (שזה משהו שאני "חיה"איתו שנים רבות) אך כיוון שיש ADHD שמטופל בקונצרטה לא ניתן לשלב טיפול תרופתי של נוגד דיכאון? האם עליי לבחור בין עצב להפרעת הקשב שמדכאת כשהיא שם גם? האם זה נחרץ? אני תלתי תקווה ועכשיו אני מרגישה צורך לתלות משהו אחר יום עצוב ומסריח לי נ.ב הוא טוען שלא צריך להיות מצב ב120 שמישהו יסבול מדיכאון ולא יוכל לטפל בו אז מה בדיוק אני? אני חשבתי שאולי במקרה כמו זה ניתן לטפל דרך היפנוזה? אתה חושב שזה עשוי להיות פיתרון? בנוסף אני נמצאת בשיחות עם פסיכולוג פעם בשבוע וזה משהו שממש קשה לי לעשיה כי לחפור בעצמי ולדבר על הכאב שלי זה ממש כמעט בלתי אפשרי מבחינתי , אני עסוקה במהלך החיים בכאב שיש לאחרים בעצב של הסובב אותי בחויות שעוברים אנשים שחיים במציאות ההפכפכה הזו וכפי הנראה "בורחת" מהכאב שלי מחוסר יכולת להתמודד איתו ואני מצאתי את עצמי תוהה למה אנשים באים לפסיכולוג? כי הם מדברים על מה שכואב להם ואני משותקת במקום הזה? אז מה לעשות אני יודעת שטיפול תרופתי בלבד זה לא נכון אבל לפחות מנסיון הפרעת הקשב שלי התרופה שינתה אולי לפעמים אין דרך אחרת? אולי יש מקומות שאליהם לא אגיע בעצמי תהומות עמוקים שדיבור לא יוכל להסתכל להם בעניים בלי לברוח לצרות של העולם לכאבי ראש ובטן לציור על הדף שעות בלי הכרההההה

שלום ד"ר יגאל ברצוני להבין מהו הטיפול בביופידבק וכיצד הוא מסייע לתופעה? היכן ניתן לטפל באיזור הצפון?

שלום רב לך סיגל שיטת הביופידבק מלמדת את האדם לשלוט בצורה רצונית על תגובות בלתי רצוניות. הדחף לתלוש אינו רצוני. איני מכיר מטפל בעל הכשרה ונסיון מתאימים לתיסמונת הטריכוטילומניה. אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

בס"ד אני לא רוצה שירחמו עלי אני רק רוצה שיעזרו לי להתמודד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובת מהתעללות נפשית, אימי היקרה לי באמת ובתמים! היא אישה אשר כל חייה חיה לבד ללא בעל ומשפחה , היא הייתה צריכה לעבור כל משבר כל דבר לבד ללא תמיכה לא היה מי שיעזור לה כלום פשוט כלום. במהלך החיים לא היו לה קשרים רציניים עם גברים הם ניגמרו מהר מדי והיא לא נסתה ליצור חדשים. היא אישה טובה, עובדת בעבודה טובה ומרוויחה טוב במקום העבודה אנשים מעריכים אותה , מה גם שיודעים שהיא מתעצבנת בקלות. במהלך השנים אני הייתי האדם היחיד כלפיו היא הייתה יכולה לפרוק את הרגשות שלה , מגיל קטן מאוד היא כל הזמן כועסת עלי ומרביצה לי (אני זוכרת שרק פעמיים זה הגיע לדרגה של חבלות וגם אז קלות כשהייתי קטנה, היום המכות לא ממש כואבות לי ) היא יכולה שעות לצעוק עלי ולהפוך אותי לאדם הרע ביותר בעולם ! אני שותקת כי אני מבינה אותה ואני יודעת שכל מה שהיא אומרת לא נכון. אז אני סופגת וסופגם אני לא עוזה כי אני יודעת שאין טעם, היא לא מפסיקה עד שאני בוכה בדרך כלל זה מגיע אחרי כמה מכות כי בלי זה אני מצליחה להחזיק את עצמי. וכאשר אני מתחילה לבכות זה רק מחמיר היא מדברת על כמה רעים החיים כמה היא רוצה למות כמה אני רעה וכו... תמיד הייתי ילדה חכמה, והצלחתי מבחינה לימודית בבית הספר אך כניראה שאולי התנהגתי באופן שאינו רגיל לבני גילי אז אני לא יודעת איך , עלו על המצב שלי. והתחיל משפט הייתי אז בכיתה ג \ד ואני כמובן הכחשתי הכל ובאמת ששכחתי חלק מן הדברים יש אצלי מעין מנגנון כזה בראש שאני לא זוכרת דברים רעים שעוברים עלי במיוחד עם אמא. ובאמת שאם היו שואלים אותי גם יום על מקרה ספציפי אני לא אוכל לתאר אותו בצורה מדוייקת. התיק נסגר ואני מרוצה מזה עד היום לא הייתי יכולה לסבול את עצמי אם הייתי במטופלת בדרך כלשהי והייתי נלקחת לבית ילד למשל , שם בטוח בייתי מתקלקלת ולא היו לי הנתונים הטובים שיש לי היום, ילדה ממשפחה נומטיבית , למדה בבית ספר טוב עם ציונים טובים. מאז שיצאתי לשירות לאומי כל שבת המצב מחמיר (כי אני לא נמצאת כל השבוע) אני עושה לאמא שלי הכל בבית מנקה מבשלת וככול שאני משתדלת יותר כך התלונות רבות יותר הצעקות. היא אומרת שאני עושה הצגות ולא באמת כואב לי ושאני אדם רע אינטרסנט. ואני לא דנה אותה. היום חזרתי לחופשה בת שבועים וחצי היא החליטה שהיא לא מדברת איתי כי אני מעצבנת אותה. אני כבר ילדה גדולה, בת 19.5 , לא אמורה להיות תלויה בבית אך אני תלויה ואני לא מתכוונת לעזוב את אימי לעולם. עיקר הבעיה היא שהיא בעצמה , אחות .. מבחינה היא בסדר גמור היא לא חושבת שיש פגם כלשהו בהתנהגות שלה. אין דרך לשפר את המצב! אני רק צריכה שאולי תתנו לי עיצה איך להתגבר , בזמן האחרון אני מרגישה שאני ממש כבר לא יכולה לספוג.

למען החיים, למען עצמאותך החיונית, למען הזוגיות והמשפחה שתוכלי להקים לך בעתיד (ומגיע לך), אין דרך אחרת, אלא, ל  ה  פ  ר  י  ד היינו - להשאיר את אמא. להשאיר אותך. אבל עם גבול. לא תפקידך הוא לספוג הכל מכל וכל, ולא תפקידך הוא להיות שק חבטות. ונראה לי שאת יודעת זאת, וגם לא יודעת... הודעה קשה כתבת... את מספרת על מערכת יחסים סימביוטית לא בריאה עם אמא. על הקרבה טוטאלית שלך למענה. על כך שאת מגוננת עליה מאד. היא יקרה ללבך, אך גם פוגעת מאד. למערכת היחסים הזו - כפי שהיא - אין עתיד בונה, אלא הרסני הינו. את צודקת, אין ביכולתך לתקן ו/או לרפא אותה (אף שזו, ככל הנראה, משאלה), ובוודאי שאינך אשמה. אני מצליחה לשמוע שאת מרגישה איכשהו שדי לשתיקה, והסיפור צריך באיזה אופן לצאת לאור (העזת לכתוב כאן וזו התחלה). ובכל זאת, את זקוקה לעזרה קונקרטית. את יכולה לפנות לעזרה במסגרת שאת נמצאת בה (ויופי שיש לך מסגרת כזאת). כאן יכול להיות פתח לחיים עצמאיים משלך. כחלק מן התמיכה טיפול נפש יודע לסייע והסודיות בו נשמרת. זה חלון ההזדמנויות שלך - אנא, נסי להרגיש חמלה כלפי עצמך ולנצל את חלון הזמן הזה. מגיעים לך חיים נפרדים משל עצמך. הפרדה משמעה גם פיזית/גיאוגרפית וגם רגשית. אדגיש שזו הפרדה ולא ניתוק, ואף אחד לא ייקח לך מה שאינך מוכנה (ובצדק) לתת. אבל, תני לעצמך מקום. ההתמזגות הזו יכולה להיות הרסנית ביותר. לא חושבת שכדאי להתמהמה ולחכות שנים להתפכחות... סוריקטה (מן המטופלים המשתתפים בפורום, בתגובה רגשית)

שלום! למעשה, כשחושבים על זה פעם נוספת ... אני די עזבתי, השנה הגעתי פעם בשבוע לשישי שבת ושנה הבאה אני מתחילה ללמוד מחוץ לבית כל שאהיה בבית בפע בשבוע\ שבועיים.

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך, שהצליחה לגעת בי שוב. האם יש לך הצעות קונקרטיות יותר להמשך בדיקה עצמית והתפתחות? תודה, טל

לילה טוב, חיכיתי שהפורום ייסגר להיום. רציתי לכתוב אחרי.. לפעמים אין לי כוחות לקרוא את תשובתך.. ואין לי כוח שההודעה שלי תופיעה מיד קצת להרגיש כאילו שלא כתבתי.. כנראה שיש דבר טוב נוסף בסינון ההודעות ואי עליותן מיד. אתמול היה לי ערב ולילה קשים מאד. אני יוצאת עם מישהו. אדם מדהים במילה אחת. אבל הייתי נוראית. כעסתי עליו בלי סיבה אמיתית. כי כעסתי עליה. על המטפלת שלי המעצבנת הזאת. הכעס ילדותי הוא.. אבל כעס מורגש היטב היטב. לא הצלחתי לישון. שנאתי את עצמי ברמות על. שנאתי את גופי, את תווי פני, קולי, לבושי.. שנאתי את נפשי.. לא הייתי מסוגלת להביט על עצמי במראה. ייחלתי למות. המוות נראה לי קסום כ"כ. טוב ושקט ומרגיע.. אך לומר? קורץ לי. אבל להתאבד לא בא בחשבון.. אם כי החיים נראים לי מיותרים לגמריי, הרי אנחנו פה רק כדי לעבור את החיים, לא? והיה לי קשה להירדם, התהפכתי במיטה.. רציתי לצרוח, לקרוע את עורי. לא יודעת מה קרה... אולי עייפות גדולה? אולי געגועים עצומים? כזה כאב! ואני אכולת געגוע. ובכיתי אתמול המון. בכיתי בכי שסוחט את כל האוויר מהריאות.. בכי כואב פיזית. אח"כ כאב לי הראש נורא. כאילו לא קיבל מספיק חמצן. לא בכיתי ככה זמן רב. כאב לי בגללה. והחבר היה, וחיבק. ושמע בעיקר. אבל אני רציתי אותה!!! ייחלתי לה! לחבק אותה חזק חזק אלי. הרגשתי שהיא יוצאת מגופי. קצת כמו שהנשמה יוצאת מהגוף הגשמי לאחר במוות. כך היא יצאה ממני.. אלא שלא חשתי שיחרור.. להפך! ריקנות, ריחוק, בדידות. הרגשתי שהיא זרה לי. שאינה יודעת כבר כלום עלי. שאיננה חלק ממנה. אודי, אני מתענה ממש. האם תוכל להבין אותי?

זהו. עכשיו אני יודעת מדוע אני רגועה. כי פגעתי בעצמי. זה מרגיע אותי. נכון, אני שונה, יש שיגידו שאני לא נורמאלית (בהלצה), אז מה? אז אני מוזרה ואני עושה דברים שאנשים אחרים לא מבינים, אני עושה דברים שאני לא יכולה להסביר אפילו לעצמי. אבל הכי חשוב? זה מרגיע אותי. ואם זה המצב, למה לא? מדוע אנשים רוצים שאני אפסיק? לי זה טוב!!! לי זאת הדרך הכי טובה להירגע! לי זה נכון. תמיד מה שהיה נכון לי היה לא נכון לאחרים. מלעשות? אני שונה. ואם כבר אני כותבת פה כאלו דברים משוגעים, וגם פה זה מפחיד כי אולי יברחו ממני, אז מה? רוב האנשים היום פוגעים בעצמם! אוכלים מעבר למה שהם צריכים, עושים יותר מידי כושר (או לא עושים בכלל), לא מספקים לעצמם מספיק שינה, מעשנים!! אפילו אם זה לא ירוק, או חום. ואגב, אלו מושגים שלמדתי לא מזמן. אני חננה, כזאת שלא מעשנת. ניסיתי אומנם, כדי להשתלב, אבל זה לא הולך לי! לא משתלב עם לא משתלב בלי! אני חננה. חננה שפוגעת בעצמה. לא משוגעת(?!) ולא קולית. חננה. (עלק) ואין מי שיכול לאמר לי שאני לא נורמאלית!! כי כולנו משוגעים!!!!! ואין מי שיעיז לאמר לי שאני נורמאלית!! כי אני לא !!!!!! נוגדת את עצמי, נכון. ככה זה כשאני אנושית. גם על זה אני צריכה להתנצל. מזעזע, קראתי את שכתבתי, אני נשמעת ארסית מופרעת (סליחה על התיוג – הוא מיועד להמחיש את הרגשתי ולא חלילה לפגוע באף אחד). כזאת שמקללת, צועקת באוטובוס, שיער מתוח מלא ג'ל, מאופרת עד מוות, פלטפורמות ענקיות!!!!! אז זהו, שאני לא . אני עדינה ושברירית, לא אוהבת איפור (בעבודה מכריחים אותי – מלעשות) , מעדיפה פשטות חום ואור (ולא שארסים לא אוהבים את זה), מנסה לא ללכת שבי אחרי צווי האופנה, תסלחו לי אבל אני גם לא אוהבת חזיות ואין לי בעיה של תומך נופלים. לא צריך לק וגם לא צריך עקבים (ושוב בעבודה אין לי ברירה) - צריך רק לחיות בשקט!!! אני מופתעת מהזעם שלי. הרי אני רגועה, לא? ועדין זה לא שקר. אני באמת כרגע מרגישה סוג של רוגע. וואו.. אני מופרעת. ובמרחק אלפי שנות אור, ערב טוב לכולנו.. ~נילי~

נילי יקרה, אך זמן קצר לפני הודעה זו פתחת הודעה על הפיגוע בנחמני. ויכולתי להבחין בה בזעזוע וכעס, גם חמלה. ויכולתי לראות בה הזדהות עם החלש. עם השונה. והנה, בהודעתך זו, כאילו התהפכו היוצרות. כאן את מפגינה לראווה את ההזדהות עם חלקו של הטרוריסט המתפרע ושולח מטח יריות; הוא הפוצח ומתרברב בתרועת ניצחון רמה. הוא המסב לעצמו הנאה משונה בפגיעתו והתעללותו בחלקים העדינים שבך. אבל רציתי להזכיר לך שפעמים רבות הבאת לכאן את הקולות הרכים לטפל בהם, לטפח אותם, לעטוף בעדינות. כמו שהם. גם בהודעה הזו את כל-כך מזכירה אותם. אך, הנה, שוב, בא אותו קול כובש מלמעלה ולא מתיר. להיות אישה. לטפח. לקבל. פגיעה עצמית כסם. סם מפתה להתמכר אליו. סם מוות. היי בטוב, מאחלת לך אהבה ושלמות, התיידדות עם עצמך, ואפשר גם עם ידיד הנפש - הפסנתר :-) סוריקטה

שלום רב, האם אפשר לטפל בהפרעת קשב וריכוז בביופידבק? במכבי טבעי נאמר לי שיש הרבה מטופלים בביופידבק ולא בנוירופידבק האלקטרודות על הגוף ולא על הראש מה דעתך?.. תודה

שלום רב לך גל, אכן ישנם הרבה מטפלים בביופידבק אך לא בניורופידבק. לא השיטה קובעת אלא הכשרתו ונסיונו של המטפל בתחום הטיפול בבעיות קשב וריכוז. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לצורך מתן תשובה מפורטת יותר במידת הצורך תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שלום לדר' גליקסמן תודה על תשובתך. ארחיב יותר בקשר לבעיה: בני בן ה-25 אובחן כמי שלוקה בבעית קשב וריכוז. ויתרנו מראש על ריטלין היות והוא סובל מאפילפסיה (רדומה כ-10 שנים) וכן בגלל שהתרופה עלולה להעיר את ההתקפים. לכן החלטנו על טיפול הומאופתי וכן במקביל נוירופידבק. שאלתי: אם הוא יטופל בביופידבק ולא נוירופידבק בבעיה של קשב וריכוז זה מתאים או כפי שענית לי המטפל הוא החשוב ולא השיטה. האם ידוע לך על מירפאות בת"א? תודה רבה!

אני גרושה +2 יש לי קשר עם גבר נשוי(הכרתי אותו בתקופת הנישואין). הבעיה שאני מרגישה "תקועה".חיי סובבים סביבו והוא נשוי אין עתיד לקשר. הייתי בטיפול ואמרו לי שההיגיון יגבור על הרגש הקשר ידעך.זה לא קורה!!! אני מאוכזבת מעצמי.אין לי זוגיות אני מספר 2.והרי התגרשתי כדי שיהיה לי אופציה למשהו אחר. ניסיתי להפרד ממנו אבל לא יכולתי לתפקד ברמות שאפילו המטפלת שלי המליצה להיות איתו בקשר כרגע .אני מרגישה סוג של התמכרות.שיחות איתוופגישות גורמות לי להמריא אך שאני לא בקשר איתו אני בדאון רציני.(פרט חשוב שהבחור אוהב אותי מאוד) יש דבר כזה התמכרות? איך מטפלים בזה? אני מאזור השרון

קראתי מן המאמר, וכמה נושאים בו עוררו מחשבות של עולם ומלואו אצלי. בבושה אומר, כי אזור מסוים בעולמי (קטן אך מעצבן) מאופיין בקשרים עם "בוגדים כרוניים משתקי-מעכבי חיים". אלה בעיקר חלקי דמויות שמיוצגות בעולמי הפנימי (המעצים מימדים), גם כשהיה לכך איזה ייצוג במערכות-יחסים במציאות. נוותר על הפירוט ההיסטורי. ככל הנראה, עד היום בנקודות ספציפיות, ומתוך הפיצול, אני נאמנה לדמות הזאת, נאחזת בה ("מאוהבת" תהא גם כן מילה מתאימה לענייננו, ולצערי, "סוגדת" גם מתאים...). יש לי קושי רב להרפות. משהו לכאורה יוצא לי מזה - הגענו לעומק, צורך קדמוני מאד, אמנע מפירוט, יודעת מעט על מה מדובר ועדיין הסבל רב ויש תקיעות עקשנית. במקביל, יש גם צד שמעוניין לשנות, משווע לתת משקל ונוכחות רבים יותר לדמות הטובה. הווה אומר, למשל, שהרגשת הנזקקות לטיפול היא בריאה. ויש ממנה. יש. האומנם עוד יבואו ימים ותהא אינטגרציה? בין השאר, נתפסתי גם למשפט הבא במאמר: "לרשת האינטרנט מאפיינים ייחודיים המספקים בקלות את מערכות ביקוש-תאווה. האינטרנט יוצר סיפוק רב אצל הגולשים". סיפוק... אז חשבתי לי על תחושת הסיפוק. ועל כך שהיא תלויה במשתמש. אם קל להכיר בחלקיות ובסופיות של המציאות, אני מניחה שסיפוק מורגש וטוב. תופס נפח. ואם פחות [ואולי זה קשור גם לחלקו ומשקלו הרב יחסית של נרקיסיזם-המוות (?) ] אזי נראה לי שבהתחלה משתמש "מכור" יחוש בריגוש שיא של כאן ועכשיו, אך התחושה חומקת ומצליחה להחזיק על פני השטח לטווח קצר מידי יחסית. לדעתי, אם בחלוף הזמן המצב מחמיר, וגם אין גיוון, הנפח של תחושת הסיפוק מתאפס כמעט, או שבכלל לא מגיע לרמת החוויה (המודעת). התסכול תמידי כמעט. האוטומט עובד. התמכרות. הייתי אומרת במילותיי, שגם סוגי הקשרים שהוזכרו, וגם אינטראקציה בעלת אופי דומה עם הרשת לא מביאים לפורקן אמיתי, וככל שנוקף הזמן יש חיפוש אחר ריגוש הולך וגדל בד בבד עם סבל רב. חשבתי להזכיר גם, שיש מערכות יחסים כדוגמת "סאדו-מאזו" על גיווניו, שעל אף העיוות, לצדדים בהם בסדר עם זה בסה"כ. בנוסף, איכשהו, יש לי קצת בעיה עם המילה "קשרים" פה, בגלל המקום הרב מידי לפנטזיה, והטשטוש בין פנים-חוץ/מציאות-דמיון, ואז, אלה לא בדיוק יש שניים שונים... המאמר דיבר על סיפוק נרציסטי, סיפוק לצרכי שיקוף, אידיאליזציה(*), ועל צרכי תאומות. כל אלו מאד מדברים אליי. (*)הייתי מוסיפה גם דמוניזציה (...) שזה בעצם די היינו הך , כלומר, אידיאליזציה שלילית. זאת, מתוך מחשבה, שלפעמים, אפילו קל יותר להפוך לשטני, כי כך במקביל מתפנה מקום לפנטזיה על האידיאלי-הטוב-המושלם מאידך. הם כרוכים זה בזה, חושבני... עוד מנסה להבין... מחשבות של בינתיים... סוריקטה

אני בחורה בת 27 סטודנטית כבר שנה רביעית שמתי לב שבשנתיים האחרונות הזכרון שלי קצת נחלש יתרה מכך אני סובלת מחוסר ריכוז. הדבר שהכי מפריע לי שיוצא לי לפעמים בשיחה לשאול את אותה השאלה פעמיים למרות שכבר קיבלתי תשובה או לחזור על משהו שכבר אמרתי לפני זמן מה. אני מיד אחכ מבינה שאני כבר אמרתי את הדברים אך רק בדיעבד ץזה מאוד מביך אותי ומפחיד אותי לדעת למה זה נגרם תודה

שלום רב לך נועה, מבלי לקבל יותר פרטים לגבי בעייתך לעניות דעתי תופעת חוסר הריכוז נובעת ממתח מצטבר הגורם לעומס יתר . קיימות סיבות אפשריות נוספות כגון חוסר איזון בויטמין B12 או חומצה פולית או בלוטות t3 t4 כדאי לבצע בדיקת דם על מנת לאשר או לשלול אפשרות כזו. כל זאת ניתן לבצע באמצעות רופא/ת המשפחה שלך. ניתן גם ללמוד טכניקות להתמודדות עם מצבי לחץ ומתחים . אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

נועה שלום, הפתרון הוא מנטלי בלבד, הסיבה לאיבוד ריכוזת זיכרוןת יכולות ועוד המון דברים אחרים קשורה אך ורק לדברים שאדם עבר בעברו, ושורשי הבעיה הם תמיד חבויים, לא ידועים לאדם ועמוקים יותר ממה שהוא חושב. אני לא פסיכולוג!!! אני עוזר לאנשים להיפטר ממצבים כאלו ואחרים כבר 9 שנים. אם את מעונינת ביותר מידע צרי קשר. אייל 0955 884 050

אודי, חשבתי אפילו לא לכתוב היום, קצת לצאת לחופש בגלל כל המבחנים. אבל אז חשבתי גם שאם אני מתנתקת אז אולי לא אחזור עוד. כאילו אם משהו נקטע ברצף אז נורא מסובך לחפש מחדש את הקצוות. ואיכשהו הרגשתי שיש משהו שמצליח להחזיק אותי פה. שמשדר לי תקווה. שלמרות הכל לא מתרשם מהכאוס הזה. לא זוכרת שאף אחד אמר לי אי פעם "את בסדר מתוקה" כשמשהו לא עבד אצלי כשהייתי ילדה. לא הצליחו לראות את ההישג והקושי סימולטנית. אז יצרתי גרסה מחודשת של המסרים-יש את הגרסה הגנרית ויש את גרסת הכיסוי. משהו חייב תמיד לשמר את הפער. אולי אני פשוט מכורה לדיאלקטיקה. אולי רק חובבת תהומות. כל אחד והסטיות שלו. זה נורא נגע לליבי השורות שלך שתיארת את בתך אומר לה את המילים הנכונות בזמן הנכון ומרגיע. הכיונון המדויק הזה. אני כבר פיספסתי את ההזדמנות הזו להיות מוכלת, אני כבר לא ילדה יותר ואף מטפל לא באמת הצליח 'לגדל' אותי. ובאיזשהו מקום זה עשה את הכל עצוב יותר, טראגי יותר כי זה שיקף את הטעות הגדולה סביב הגידול שלי- קושי לעשות לי אינטגרציה וקושי להרגיע (קוהוט לא חילק אז עלונים). אפילו קצת קינאתי בה... לא אני לא אבכה עכשיו... אני עצובה כרונית ולא רואה את המחר אבל מאמינה לך ומודה לך שאתה שם רואה אותי. בהערכה רבה, רפאים

זה מזעזע מה שקרה אתמול בלילה!!! אני כולי כועסת ומפוחדת!!!

ולא לתפוש הרבה מקום הפעם... (:

מדוע אישה שאוהבת את בעלה אהבה גדולה מתכתבת עם אדם אחר במיילים על הפנטזיות המיניות שלה ושלו??? האם זו בגידה??? ומדוע זה בכלל קורה???

אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות CLUSTER B ואני בחורה בת 20 שסובלת בנוסף ע"כ מהפרעת אכילה קשה ברצוני לדעת מה זה בדיוק? ממה שהבנתי זה לא בדיוק מחמיא לי..... וזה גורם לי לדמוי עצמי נמוך מאד וחוסר רצון לשפר את מצבי (באנורקסיה) האם אנשים עם הפרעת אישיות יכולים להתקדם? יש לי עתיד בכלל? אוכל להתחתן ולחיות חיים מלאים? אוכל להתקדם בלימודים, עבודה וכו'? אפשר לצאת מהפרעת אישיות כזו? בסה"כ אני בחורה מוכשרת עם יכולות גבוהות וIQ 127 אני ממש נואשת וממש קשה לי עם האבחנה הזו

הי אילת חן שם יפה (: אספר לך סיפור פעם באחד מהתקופות היותר חשוכות שלי הלכתי לפסיכיאטר, שאבחן אותי לאחר שיחה של כשעה כהפרעת אישיות גבולית. נכון, חתכתי את עצמי, והייתי בדיכאון והייתה לי תפיסה מאוד מפורקת של הזהות שלי. לא חשוב שלא הייתי כך כל חיי, ושכל זה התעורר בעקבות הטיפול, ושהיחסים שלי קיצוניים רק עם ההורים שלי ובכל שאר המקומות אנשים תופסים ממני בן אדם הכי מכיל ובין. הוא החליט. יופי. אז אני כמו סטודנטית נבונה שרואה ראשי תיבות bpd ולא מבינה מזה, הלכתי לבדוק. ובהתחלה בדיוק כמוך חשכו עיניי,והתחלתי לבכות, וגם לא הבנתי איך הוא לא הסביר לי מה זה, ואמר כל השיחה שהוא בכלל לא בטוח שאני צריכה תרופות ושזה החלטה שלי ושאני במצב טוב לדעתו (ניסה לעשות לי הפוך על הפוך ). בקיצור חשבתי, זהו יש לי סטיקר של bpd מוצמד לי לנצח..ואז, בעוד אני מחפשת בגוגל עוד חומר על זה, קפצו לי עוד כל מיני תוצאות בחיפוש בגוגל לראשי התיבות האלה, כמו: boston police departmant או business process design ובשלב מסוים התחלתי לצחוק, ואמרתי לעצמי, טוב, זה לא כזה נורא להיות מאובחנת כמחלקה המשטרתית של בוסטון - אחלה תפקיד! משל לא שנון במיוחד: אף אחד לא יכול להגיד לך מי את חוץ ממך. אל תתייאשי, יש הרבה אנשים טובים בדרך. גם פה... שלך אופיר

בוקר טוב ושבוע טוב, אני אישה בת 45 , שעברתי הרבה מאוד בחיים כולל טראומות לא קלות מחלה קשה שיש סיכון שתחזור, גירושין (אני נשואה שוב + ילד ממש לא באושר...)למרות כל אלה אני טיפוס אופטימי, מעמיק, מכיל והבעיה העיקרית היא רגישות היתר שלי לסביבה. הייתי כבר שנים רבות בטיפול פסיכולוגי, שהסתיים לפני כמה חודשים, כרגע אני מטפלח בפרחי באך גם בעצמי ובבני וגם התחלתי באחרים (למדתי קורס) , משהו שעושה לי מאוד טוב ותורם רבות, אך כמובן גם לא פשוט, כי מעלה מהמודעות דברים לא פשוטים, התמודדות מול המראה וגם לראות את האחרים כמו שהם. תמיד היתה לי רגישות רבה וכל דבר פוגע בי. למרות הדברים שעברתי, תמיד הייתי ותמיד אהיה עבור חברי וכל דבר קטן שקורה פוגע בי מאוד ואני לוקחת אותו מיד ללב. אני מרגישה ישר באנרגיות אצל אדם ובמקום שאני נמצאת. לכאורה, רגישות יתר זאת תכונה מבורכת, שעוזרת גם לטפל באנשים, אך אצלי היא פשוט קשה להכלה. אני מכירה תיאורטית את כל השיטות, וגם הפרשנות שלי לכל דבר של אחרים וכל דבר שיכול להסביר את זה או לעזור ועדיין אני ממשיכה להפגע ולא משנה אם אנשים יאהבו אותי , ברגע שמשהו בדרך שלהם יפגע בי שוב אני מרגישה לא טוב עם עצמי. גם שאני בודקת מולם את העניין ומתקבלת תמונה שונה ממה שאני חושבת, לעיתים אני מקבלת באנרגיות שלי שזה לא ממש נכון. אין ספק שזה יושב על רבדים עמוקים יותר של בדידות וחוסר אהבה עצמית מילדות , אבל בכל זאת זה ממשיך, לא משנה מה אני עושה... כרגע אני גם בתהליך גמילה מהציפרלקס שלקחתי כ-5 שנים וכנראה הכל ביחד נעשה קשה עוד יותר. אני מרגישה ורגישה לאנרגיות אפילו מכתיבה של אדם וברגע ששוטטתי ומצאתי את הפורום, הרגשתי אנרגיה חיובית מצידך והתחלתי לכתוב... יש לציין שראיתי הרבה פורומים בנושאים אלה ולא הרגשתי צורך לכתוב. המורה שלי והמטפלת בשיטות אנרגטיות גם היא הגיעה אלי לא במקרה למייל שלי כאשר הבעתי מצוקה בקשר לבני בפורום פרחי באך. והיום אנו פשוט כמו מכשפה ראשית (היא...) ואני הזוטרית...התהליכים הם מדהימים, אבל המצוקה גדולה ברגישות הזאת. אודי, כיוון שאתה עוסק גם בתחומים מגוונים, האם יש לך משהו להציע לי שיכול לעזור לי לנתב את הרגישות הזאת, למרות שהיא כבר ממש מנותבת תמיד לסביבתי, ולהתחיל ליישם ולפעול ולא רק לדעת תיאורטית מהיכן זה נובע, את ההסברים והדרכים שאפשר לשנות, ועדיין לא לעשות כלום? ואם בלבלתי אותך קצת, אני מתכוונת לדרך שתוכל להתגבר על הקבעון הזה בדפוס הנפגעת הסדרתית, שיודעת היטב מאין ומה צריך לעשות כדי לשנות את זה ואת הצורך להחזיק עדיין בתואר זה כל הזמן, זה פשוט ממש מעיק , חוסם את הזרימה וממש גורם לי לכאבי לב עצומים , סתם. אשמח לשמוע דרך שונה שאולי תוכל להשתלב בחיי ותסייע לי ואולי יש קבוצה כזאת של אנשים בוגרים , משכילים ומודעים שאפשר להפגש, לדבר ולהבין אחד את השני אך גם להתגבר וללכת קדימה על התכונה הזאת המבורכת לכאורה, אך כל כך מפריעה בחיי יום יום, או אולי אפשר לקיים קבוצה כזאת, של אנשים בעלי רגישות יתר לסביבה וקולטים אנרגיות. אשמח לכל עיצה, רעיון . המון המון תודה על ההקשבה, שיהיה לך המשך שבוע נעים, מרב.

היי אני בת 21, אני חושבת שאני בדיכאון ואני שונאת להגיד את זה, אפילו כאן באנונימיות מוחלטת זה עושה לי בחילה, יש לי חיים טובים, יש לי המון דברים טובים בחיים שאני מודה עליהם ומעריכה אותם, אבל משום מה זה לא גורם לי להרגיש טוב אלא להרגיש רע, אני לא מסוגלת להנות ממה שיש לי, אני עברתי תהליך מאוד לא מומלץ שבו הפכתי ל"רובוט" wanna be, החלטתי שאני אהיה הבן אדם שאני רוצה להיות הקדשתי את כל האנרגיות ואת כל כולי ללעשות את הדבר ה"נכון" הכל מחושב רגשות זה לא אופציה כי רגשות זה לא דבר הגיוני ואני פועלת על פי הגיון כי לא משנה מה אני מרגישה מה שמשנה זה המעשים שלי, לנסות לעולם לא לשקר לעצמי לפוצץ כל בועה הכל למען ה"אמת" המולחטת כי להיות אנושית זה לא תירוץ לטעויות, כי להיות אנושיים זה לא בהכרח דבר טוב, כי האנושות זה חרא של מין, אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על טעויות אז אני מנסה בכל כוחי ומצילחה לא רע לא לעשות אותם (תגדירו טעויות כי מסתבר שכל זה טעות אחת גדולה). אני חייה כדי לרצות את כולם כשהם אף פעם לא ביקשו את זה, חס וחליליה שמישהו יעשה בשבילי משהו, והמון אנשים מוכנים לעשות בשבילי המון, אבל זה גורם לי להרגיש רע. ואני יודעת שזה לא טוב ואני יודעת שאני צריכה להשתנות, אני יודעת שהצורת מחשבה שלי היא לא טובה כי היא לא עושה לי טוב אבל אני עדיין מאמינה בחלק גדול מהדברים האלה, ואני לא יודעת מה לעשות. יש בי חלק שרוצה שלא יהיה לי אכפת מכלום לא מעצמי ולא מהחיים שלי ולא מאף אחד אחר ואז אני אוכל ליפול, ליפול בכל צורה שהיא, אבל זה לא יקרה אני רציונלית מידיי כדי לעשות משהו שיפגע בעתיד שלי בי ובאנשים שאני אוהבת אז אני "בסדר" תמיד "בסדר" כי אני עושה מה שצריך אז אין לי לאן לברוח ואני במבוי סתום ואני לא יודעת מה לעשות. נפרדתי מחבר שלי בגלל זה אחרי חמש שנים שהיינו יחד כי אני לא יכולה לתפקד בקשר בצורה בריאה אם אני לא יכולה לתפקד בצורה בריאה, מעדיפה שיהיה לי לא טוב לבד מאשר עם בן אדם שאני אוהבת. זה ככה מגיל 15 בערך שהחלטתי את כל ההחלטות לעיל, הוקצן עם הזמן.. נ.ב: אין לי אמצעים ללכת לטיפול תודה וואו יצא ארוך... סורי..

הי נערה, קראתי את הודעתך, ונראה לי שכמה מן הקשיים שהצגת איכשהו די מוכרים לי. בדרך שלי, כמובן (אני מטופלת וגם מבוגרת). ראי, יש לי איזו הצעה קונקרטית עבורך. הצעה לא פשוטה אמנם, אבל, לדעתי, יש בה עתיד ותקווה. סיפרת שהסביבה שלך מאד מעוניינת לסייע (כלל לא מובן מאליו), וזו את, שמוכנה לתרום המון ממך לאחרים, אך מסרבת בעיקשות להיעזר בהם. לצערי, הנקודה הזו מוכרת גם לי, ויש בכך משהו הרסני, בגאווה הזאת, בקושי לוותר עליה. כמה רעיונות לכיווני מחשבה לי (רק לבינתיים) - נסי לחשוב האם יש לסירוב הזה קשר עם קושי מסוים שלך לקבל תלות; חשבי על הקושי לקבל את עצמך מוגבלת וחלשה (ולכן את לא סובלת את המילה הזו "דיכאון"?); ואולי אפשר למצוא קשר לחרדות מאיבוד שליטה. אלו מספר רעיונות שניסיתי להעלות. מילים מעולם הטיפול. אם בא לך, נסי לחשוב אם יש בכך דבר מה. אני כן שומעת שאת זקוקה לטיפול, או, במילים אחרות, מאמינה שטיפול יוכל מאד לעזור לך, ונדמה לי שגם את (לפי הערת האגב בסוף). את צעירה וחבל לבזבז זמן. באותה הערת האגב שבסוף (ה-נ.ב. האלה תמיד עוקרי עיניים...) רשמת שאין לך משאבים. אני יוצאת מנקודת הנחה שאת מעוניינת בטיפול פרטי בלבד, ואז, הייתי חושבת לברר שני דברים: האחד - האם לסביבה שמביעה נכונות גדולה לעזור לך יש אמצעים. כלומר, האם יש לך אפשרות להשתמש בהם למימון הטיפול. להערכתי זוהי השקעה משתלמת גם לך וגם להם. והשני - אולי, במקרה, גם לך יש אי אלו הכנסות ו/או חסכונות קטנים, שבשלב זה היית רוצה לשמור למטרות שונות מטיפול, אבל משהו יש, כדי להתחיל איתו טיפול. באופן אישי, אני גם חושבת שהעובדה שישנה השקעה כספית בטיפול, והיא כואבת - יש בה כדי לתרום לתהליך ואפילו תרומה משמעותית (במקרים מסוימים, לפחות). קל לומר מלבצע, ואני יכולה לנחש שהצעה כזו, אם אפשרית בכלל, עשויה להידחות ולהיפסל על-ידך, בגלל הסיבה שהזכרת... אבל, אם תהיי בטיפול, בנקודה הזו בדיוק תוכלו לגעת. נקודה חשובה מאד, שתוכל לעזור לך לצמוח ולהקטין את מידת הסבל. לא כדאי שכדור השלג של ההרס יגדל עם השנים הלא מטופלות, ונסי, אנא נסי לא להתקמצן על עצמך. וכן, גם אני לפעמים חושבת שלא קל להשתייך למין האנושי, אבל, היי, פנית אלינו, בני האנוש שכאן לעזרה. ואנחנו כאן. וגם קרובייך ואוהבייך. להשתמש. תרגישי טוב, נערה, סוריקטה

קודם כל המון המון תודה ובהצלחה, את ממש ממש צודקת אגב בכל מה שאמרת אני מודעת לזה, קושי לקבל תלות וחולשה, הפחד התהומי מלאבד שליטה, כל זה מאוד מאוד נכון אני מואוד מודעת לזה פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. כשאמרתי שאין לי אמצעים זה כי את כל החסכונות שלי הולכים ללימודים אקדמיים, והבעיה היא שטיפול זאת השקעה מאוד מאוד גדולה גם מקופת חולים זה עדיין המון כסף אם לזה התכוונת בטיפול לא פרטי, אם התכוונת למשהו אחר אני אשמח לשמוע כי אני לא מבינה בזה. שוב תודה