פורום פסיכולוגיה קלינית

את ההודעה הקודמת סיימתי במילים: "אני יודעת היטב מה תהיה תשובתך..." ובכן, אני חוזרת בי: אינני יודעת מה תהיה תשובתך, אם כי אני משערת מה יהיה הכיוון... אשמח אם תפתיע אותי... ;-)

מה רע להיות בקשר בו-זמנית עם שני מטפלים? הרי אם ילד מבין שיש אבא ויש אמא, ואפשר לאהוב את שניהם במקביל, והאהבה לאחד אינה באה על חשבון האהבה לאחר, אם תלמיד מסוגל לחבב שני מורים בעת ובעונה אחת, בלי שהחיבה לאחד תפגום בחיבתו לאחר, האם מטופל אינו יכול ללמוד להיעזר בשני מטפלים, ולהפיק משניהם תועלת כפולה? ואם המטפל יוצא לחופשה, או חולה פתאום, או אינו יכול לקבל את המטופל יותר מפעם אחת בשבוע, או סתם לא מצליח לסייע לו בנושא מסוים, אפשר אז לפנות למטפל האחר ולהתנחם בו, אינך חושב כך? אני יודעת היטב מה תהיה תשובתך, ומכירה את הרציונל מאחורי של העיקרון של "מטפל אחד", ובכל זאת אני שולחת את השאלה...

הפסיכולוג של בתי טוען שהטיפול הפסיכולוגי אינו מספק ולכן שלח אותה לרופא משפחה ע"מ לקבל תרופה, היא קבלה ויפאקס XR והשאלה שלי כמה זמן אחרי תחילת טיפול פסיכולוגי בדיכאון ניתן לדעת שזה אינו מספיק?

כנראה פיספסת:( אשמח לשוע את דעתך:) בברכה ושבוע טוב.

דר גליקסמן שלום, אמי סובלת מזה שנים מדכאון וחרדה. היא מטופלת בטיפול תרופתי לדכאון ולאחרונה גם התווספה התרופה ממוריט. אודה להמלצתך לטיפול בשיטה אלטרנטיבית כטיפול משולב. כמו כן, היכן ניתן לקבל טיפול זה בשרותי בריאות כללית באזור חיפה. הרבה תודה ושבוע טוב, מיקה

מיקה יקרה שלום רב לך בתשובה לשאלתך להלן תגובתי * מאחר ואת נמצאת במעקב תרופתי על ידי פסיכיאטר אני ממליץ לך בחום לשלב פעילות גופנית המיוחד שחייה עובדה שתעזור לך להתמודד בצורה יותר אפקטיבית עם הדיכאון והחרדות. * תוכלי לפנות לסניך קופ"ח כללית אליו את שייכת ולבקש הפנייה למרפאה לרפואה משלימה הקרובה למקום מגוריך.ושם לבקש טיפול בשיטת הביופידבק. מאחר ולא לכל מטפל/ת בביופידבק ישנה ההכשרה והניסיון בטיפול בחרדה ודיכאון חשוב ביותר כי שבררי לפני תחילת הטיפול את סוגייית ההכשרה המקצועית והנסיון. אשמח להתעדכן ולעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

הי אודי מקווה שהכל בסדר אצלך, לא ביקרת ביומיים האחרונים, ודואגת קצת. בטוחה שכולם מחכים לשמוע ממך סוף שבוע רגוע אופיר

הכל בסדר לא לדאוג יש בעיה טכנית. ראי הודעה למעלה. נ.ב מקווה שתראי בכל זאת הודעה זו, במשבצת הודעות חדשות (שטרם הועלו) שבת נעימה

בת 30,לאחר השתלת מח עצם מלאוקומיה,האם שיאצו יכול להרגיע אותה או שיטות אחרות?

שלום רב לך אורית בהמשך לשאלתך לעניות דעתי המקצועית רצוי שהשיטה בה תבחרי לצורך רגיעה תהיה ללא הפעלת כוח חיצוני. אני ממליץ על שיטת הביופידבק בה את למודמת טכניקות הרפייה ייחודיות עם יכולת בקרה וקבלת משוב אמין ואוביקטיבי באמצעות המכשור של השיטה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אורית יקרה שלום רב לך בהמשך לשאלתך לעניות דעתי רצוי להימנע משיטות הרפייה ורגיעה הכרוכות בהפעלת לחץ חיצוני.אני ממליץ בחום על שיטת הביופידבק באמצעותה ניתן ללמוד טכניקות רגיעה ושליטה רצונית על כאבים בצורה מבוקרת , אמינה ובזמן אמת על ידי מכשור השיטה אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הכל בסדר,אודי? יש ימים כאלו שאני מצליחה לראות קצת אחרים...

כן. גם אני- רואה ואינני נראית מקווה שהשלום עמך...

גם אני מקווה שהכל בסדר ...

לפני מספר שנים סיימתי טיפול שנמשך מספר שנים. לאחר מכן עברתי למטפל אחר אצלו שהיתי מספר שנים.כיום אני מעוניינת לנסות לחזור לטיפול הראשון. האם זה דבר נהוג? אני מרגישה שאני בשלה יותר לחזור למטפל הראשון ולהמשיך ממקום בשל יותר בו הייתי בעבר כשהייתי אצלו

לאחר תקופת שפל בה נאשם והודה טופז בפלילים, בעוד חלקים רעי-לב בציבור שמחו לאידו, התאבד הבוקר הבדרן דודו טופז. האם התאבדות דודו טופז תגרום לגל התאבדויות פוטנצאלי? בעבר כשהתאבד ידוען הדבר גרר התאבדויות רבות.

אני בשוק!!!!!!!

שלום רב. אני בת 22 נשואה באושר ואם לתינוקת בת 8 חודשים. לעיתים קרובות אני חולמת וחושבת על החבר הקודם שלי לפני הנישואין וזה מאוד מטריד אותי ואני לא יודעת איך להיפטר מהחלומות. תודה.

היי אודי , סיימתי תואר ראשון לפני 4 שנים ונכנסתי לשוק העבודה , עכשיו אני נמצאת במקום עבודה שלישי וחדש מאז סיום הלימודים , הבעיה היא שכל פעם אני מרגישה שרק אם אני אמצא עבודה חדשה יהיה לי טוב יותר ,ואז אחרי תקופה שאני עובדת ומצליחה למצוא עבודה שנראת לי טובה יותר אני מרגישה לא שייכת למקום מפתחת חוסר חשק לבוא לעבודה ומתחילה לחשוב איך מוצאים את העבודה הבאה . איך אפשר לדעת אם הבעיה היא במקומות עבודה ואולי באמת לא מצאתי את המקום הנכון עבורי או שהבעיה היא רק בי - ואז מה אפשר לעשות ?

(או ככה לפחות אומרות השמועות...) היי אודי דייג השירים, אולי שלדג??? אבל מה יהיה על ציפור הלייל??? שוב תודה רבה על הדג למרות שאני צמחונית (והרי הודעה- למרות הדעה הרווחת גם דגים הם בשר!!! חיות עם רוח ונשמה) אז בוא נקח אותו כדג סימבולי. האמת נהיה לי עצוב עם השיר. כי הוא מתאר חדוות יצירה של בניה משותפת הבית "שלנו". האנשים הבודדים שצריכים למצוא דירה לעצמם צריכים המון כוח פנימי לדמיין את כל האפשרויות להתקיים באורח כפול. גם לרחף וגם להחזיק עצמם שלא יפלו. גם להמר וגם לשאת לבד בתוצאות. ופעם היה לי הכוח הזה. אבל הגמד המוסרי ההוא (שיקח אותו האופל) לקח לי אותו. בציניות ובארסיות שלו אלי לכל אורך הטיפול וביחס הנאצי הברוטלי בסופו. לקח לי את הבית הפנימי. כרגע בית נתפס בעיני כמנוחה. כמנוחת עולמים. רוצה לכרות לי את הקבר הנכון. לא רוצה קדיש. רוצה מצבה פשוטה. כמה עצים מסוככים, ולא רוצה שתדליקו לי נר. רפאים

איזה מעניינת את

תודה רויטל, את עצמי כבר מזמן הפסקתי לעניין... רפאים

לד"ר אודי שלום: הוספתי פרטים תחת כותרת : קשה לבוא ולבצע שיחה, ולא קיבלתי תשובה. נא לדאוג לדבר ותודה מראש.

וואו מאיפה להתחיל זה קשה אני בת 26 סיימתי לימודים עכשיו. אני בתחילת דרך כעצמאית שכרגע רק עובדת ללא שכר אני בקרוב משכירה דירה מאחר ואני לא יכולה מבחינה אנרגטית להישאר בבית אני עם מטענים קשים על אבא שלי מהילדות די נגעלת ממנו אין לי חשק או עניין לדבר איתו אני בסטרס נוראי גם עם אמא של ואחי שגדול ממני בשנתיים עסוק נורא ולא ממש מדברים ושאני מדברת איתו מרגיש שהוא לא שם בשבילי ואני מבינה מצד אחד שגם לו יש לחץ יומיומי ואמא שלי מכניסה בי פחדים עם הדירה שאולי לא אסתדר עם עבודה ואך אשלם כו וזה מורד לי את האנרגיות... הבית של ההורים בשיפוצים ועכשיו אני בית מלון לשהות של שבועיים עד שאמצא דירה כי לא יוכלתי להישאר עוד בבית עם האנרגיות אני מרגישה כאילו הקרקע והמעט יציבות שהייתה בבית נעלמה שגם ככה לא היה הרבה ביטחון מצד האבה וכו אני באה ממשפחה קשת יום וזה גורם לי לא להאמין שאצליח בחיים למרות שאני מלאת תשוקה אנרגייה להכנס לעולם "הגדול" אני עצובה שזה ככה אני בסטרס נוראי רגישה נורא עם היחס עם אחי ואמא ואני מרגישה רגשי מצפון שאני מרגישה כך כלפי אבא שלי אני אוכלת יותר כי זה מהרס עצמי. חבר לשעבר שלי שבא ממעמד גבוה בכלכלה הציע לי עבודה זמנית מהבית ואני לא יודעת אם השיקולים שלי יהיו נכונים כשאני במצב כזה אף על פי כך שאני ממש זקוקה לכסף אני פשוט לא רוצה שירגיש שהוא יכול להיכנס לי לחיים מהכיוונים הלא רצויים מבחינתי אני יודעת שהוא מאו אוהב ומרגיש דעאגה כלפיי ויודע שאני יוצאת כבר עם אחרים השאלה האם לקחת את זה..?? אודי יקר תודה על ההקשבה אנא עזור לי לעשות סדר ולהסתכל על דברים בצורה נבובנה שתעזור לי להמשיך להתמודד בברכה ותודה מקרב לב נטלי.

שלום, אני בחור בגיל 38 רווק גיי ועם בן זוג. יש לי כל מיני עניינים בחיים ורציתי לעשות בהם קצת סדר: = אני היפוכונדר חסר תקנה ותמיד חושש מסרטן איידס לב ומחלות שונות = לעיתים קרובות ישנן מחשבות העולות בראשי שהן ב-99% מהמקרים לא מציאותיות אך עדין מטרידות אותי ולא נותנות לי מנוח. המחשבות יכולות להיות למשל על זה שאני מסתכל על בחורים חתיכים גם אם הם קטינים. עצם המבטים וההסתכלות עליהם ממלאת אותי ברגשות אשם ושיפוט עצמי על זה שמה פתאום אני מסתכל? מה אני פדופיל? מה אני סוטה? המחשבות יכולות להתחלף מפעם לפעם אך התוכן מציק לי פחות אך עצם התופעה מפריעה לי יותר. = כשהייתי בגיל ההתבגרות בסביבות 14 או 15 ביצעתי מעשה מגונה בילדה קטנה ששמרתי עליה כבייבי סיטר. העניין הזה מטריד אותי עד היום למרות שעבר הרבה מאד זמן מאז ואני יודע שהיא לא יודעת על כך דבר. אני אפילו לא בטוח ב-100% שהמקרה אכן קרה ואולי גם זה חלק מהמחשבות המטרידות. כאשר מדברים באמצעי התקשורת השונים על מעשים מגונים , אונס וכיו"ב - אני ישר מתמלא בחרדה ורגשות אדם. = יש לי רגשות אשם מדי פעם על זה שלא שרתתי בשירות קרבי בצה"ל ועל זה שאני לא נורמטיבי ואין לי משפחה וילדים וכיו"ב. = יש לי קלוסטרופוביה ואני לכן לא משתמש במעליות וגם קצת פחד בטיסות למרות שאני טס מפעם לפעם. שאלותיי הם: 1) האם יש קשר בין כל התופעות? 2) מה עלי לעשות בעניין? 3) האם יכול להיות שאני לא מקבל את עצמי כאדם וכגיי ולכן אני מרבה לשפוט את עצמי ולעשות לעצמי את החיים קשים? סליחה על האריכות ותודה על ההתייחסות.

אהלן אודי, סתם קפצתי להגיד שלום, כי נתקלתי בזמר חמוד במיוחד שחשבתי שיעלה חיוך... אני מאוד אוהבת את crosby, stills, nash and young ושמחתי לגלות שגם אתה.. כבר כמה ימים שהם מנגנים לי בראש ובחדר בזכותך. טאץ' יפה זה היה.. תודה-תודה.. (גם אם לא אליי כוון השיר) הנה השיר שהבטחתי.. הוא אמנם לא בליגה, אבל אולי יום אחד.. ;-) http://www.youtube.com/watch?v=wgrrQwLdME8&NR=1&feature=fvwp להתראות, לילך נ.ב., נדמה לי שדוד ג'קסון תמיד היה חותם בלהתראות.. לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום, אבל הוא (והם) מרגישים *כל-כך כל-כך* רחוקים, (ויסלחו לי אוהביהם- לא רלוונטים), שאני כבר לא לגמרי בטוחה אם הם בכלל היו. לא בטוחה מה זה אומר, אם בכלל, אבל ללא ספק מזכיר לי דברים בי ובטיפול שלי, על המהירות בה אני מתקררת ומנתקת. לא נעים, הא?... :-) (מילא) טוב, מה קורה עם הפטפוטים, הבטחתי שיר, לא? ;-)

הי אודי, שוב אני... זה קצת טפשי מצידי, אבל אני ממש מבקשת שלמרות שלא כתבתי שום דבר שמצריך תגובה, שתגיד איזה משהו. אפילו סתם שלום ומה נשמע. הלילה הזה קצת לא קל... הייתה פגישה טובה למדיי, לדעתי. עברנו באופן זמני לקליניקה חלופית ואיכשהו הייתי שם שונה- משוחררת יותר וזורמת יותר עם אסוציאציות ולא עם שתיקות וניסיון לעשות סדר. השפעת המעבר הזה היא מעניינת כשלעצמה- באמת עוררה בי המון דברים, אבל איכשהו עכשיו אני מעורערת קצת. הרגשתי טוב מאוד כשיצאתי, מלאת כוח ויכולת.. אבל עכשיו, ממרחק, זה מרגיש אחרת. נורא מבאס אותי שדברים ממש קטנים, יציאה מאיזון ברמות מינימליות (לא המעבר לקליניקה, דברים אחרים), גורמים לי לשבור את הכלים. לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה להיות בטיפול, ואולי לא צריך, ולאחרונה אני אפילו שונאת.. לא יודעת את מה, אבל אני אומרת את המילה הזאת הרבה ביני לבין עצמי. אני לא שוברת את הכלים באופן בוטה ובקול.. (בין היתר כי היא ממש מותאמת ומדויקת עד שאין לי סיבה), אבל גם השנאה הלא ברורה הזאת יוצאת לי נעימה וחייכנית. אפילו היא אמרה לי שהיא יודעת שזה מרגיז אבל אני שונאת חמוד. באמת מרגיז :-) נדמה לי שזו הזרות הרגעית שלה, הכמעט לא מורגשת, שמבריחה אותי.. ההכרה שאנחנו שתיים. ואני לא יודעת לנבא מתי ואיפה היא תגיח, הזרות. ולמה היא בדרך כלל מגיחה כשאני בבית ולא כשאני אצלה? אודי, מה אתה חושב על זה שקשה לי עם זה שהיא עושה לי חיים קלים? היא ממש טובה בלהבין אותי. היא ממש רגישה וממש עדינה וממש חכמה, והכל אצלה הוא בול במידה. והיא מדברת במידה ושותקת איתי במידה והכל אצלה בול. וגם כשהיא טועה היא יודעת בדיוק איך לתקן. היא גם משיבה לי באופן קונקרטי וגם מפנה אליי בחזרה. גם מצטערת ומבינה אם נוצרה איזו אי התאמה וגם ממשיכה הלאה. ממש אין לי על מה להתלונן! היא ממש כל מה שרציתי לפי המידה. ולמה דווקא זה מעורר בי רגשות מעורבים? (האם זה בגלל שאין על מה לריב?).. אני מוצאת את עצמי הודפת קצת, ממש בדברים הקטנים וממש בעדינות, אבל בכל זאת.. (גם כילדה הייתי הודפת..)- לא רוצה חיבוקים (מילוליים, כמובן) וגם מאוד רוצה אותם, לא רוצה שתקרא לי במילות חיבה רכות ונוגעות, כי יש בהן ניכוס ("_____ שלי".. לא נוח לי עם "שלי", למרות שעיני זו מילת החיבה האולטימטיבית). לא רוצה שתפתח לי את הדלת לפני שאדפוק- אני אוהבת מאוד לדפוק בדלת שלה ולשמוע את צעדיה המתקרבים מאחוריה.. למה ככה? למה קשה לי להתמסר למשהו רך ועוטף? הטום-בוי שהייתי מתקשח מול זה ולא מסכים לגילויים כאלה (וגם צמא להם כמו ל... אין לי איך להשלים את זה :-). לא יודעת. כתבתי רק כדי לבקש שתנפנף לי לשלום מרחוק, ותראה מה עשית... :-) עוד מעט מחר.. אולי כדאי לחמוק מהמשך היום הזה ישר למיטה.. לילה.. לילך

אודי, (אם הגיעה אותה כותרת בטעות קודם השמד והכחד) הבית הנכון... היום, במיוחד היום, הבנתי שאף פעם לא יהיה לי בית. שאני דורשת משהו שלא ניתן מהבית. שיפצה על הכל. שימלא את כל החללים. זו לא תפאורה ופרקטיקה של חיי יומיום. זה בית פנימי. אני רוצה שהקסם הזה שיתגלה בו יוכיח לי שיש חיים אחרים מאלו הקונקרטים שהשפילו אותי והפכו אותי לכ"כ קטנה ובלתי נחשבת. ושכל הזמן נדמה לי שבבית הזה שאני מחפשת אני לא מבקשת בו את החיים אלא את המוות. מקום למות בו בכבוד (אם למות כמו כלבה אז לפחות שהבית יהיה בית...). כאילו מחפשת חלקת קבר. וכל הזמן זכורה לי התמונה הזו הצורבת והבלתי אפשרית מ"השעות"- את וירג'יניה וולף שמניחה ראשה לצידה של הציפור המתה על האדמה. היא רצתה ללכת איתה. וכ"כ הבנתי את התשוקה הזו. שהמוות הוא הכי טבעי לי. שבשביל לחיות אני צריכה לעשות מאמץ עילאי. לא חייבים בכוח נכון אודי? אמרת שאפשר להרפות. וכל הזמן לא מפסיקה להדהד לי הפגישה האחרונה הזו שהרסה את חיי. מילות הסיום שלו כשאני שבורה והמומה ומפורקת ובמצב כ"כ קשה ואבוד ובמקום לאסוף אותי ולנסות לתמוך בי אמר בכעס נורא: "לא לכולם יש תקווה, לא לכולם אפשר לעזור!" והכי נורא שהאמנתי לו. נורא החשבתי את דעתו. למה הוא התנהג אלי בכזה זילזול, בכזו אכזריות, למה? אולי כי אני באמת בלתי נחשבת ולא ראויה. לא יכולה יותר לשאת את הכאב, את הזיהום, את הזפת השחורה בנשמה. רוצה גאולה. ואף פעם לא אצליח להוושע. בוכה עכשיו (אתמול שלשום ומחר) וכלום לא משתחרר. כלום. שאני כ"כ חסרת קיום ממשי בעולם הזה. רק הכאב. זה לא מה שהגיע לי מהחיים זה לא מה שהגיע. נתתי כ"כ הרבה. אני לא מתאוששת אני לא מתאוששת. רפאים

היום בטיפול התברר לי שיש לי קשר-תלות לבן שלי. זה היה ברור כל הזמן ובכל זאת לא ראיתי את זה. עכשיו שאני הכי צריכה אותו (בגלל הקמת העסק) הוא נוסע לשבוע לאילת. אני חלילה לא מוציאה לו את החשק לנסוע-חופש,מגיע לו. אבל אני מתה מפחד מהלבד.עד כדי מחשבות אובדניות. אתה רואה כמה שאני שרוטה?כמה שאני אפסית? אין לי סכות קיום.לא כאמא ולא בכלל.

השתתפתי כמפקד לוחם במלחמת לבנון השניה, מול עיני מתו לי חיילים ביניהם חיילים שלי שטיפלתי בהם והתפרקו לי מול העינים, התנהגתי כגיבור כאילו זה לא השפיע עלי כלל, לא רציתי ואיני רוצה שיכירו בי כנפגע וכדומה משום שאני רוצה להמשיך ולשרת כמפקד ולוחם במילואים, מאז עד עתה המשכתי כרגיל לשרת במילואים, אך הסיוטים מאז לא מרפים ממני, אני קם מידי לילה נסער והתמונות לא משות לי מבין העיניים, אני רואה את הזוועות כל יום מולי ובצורה חיה. איך אני יכול לטפל בעניין מבלי לפגוע בעתידי לחיים נורמליים תוך המשך שירות למדינתי כאדם נורמטיבי? אשמח למענה

עת שקיעה... עוד כמה דקות ואני פוסעת אל עבר איזכור יום ההולדת נוסף.. פתאום אני נזכרת בזמנים בהם השעה הזאת הייתה מסומנת, מהר מהר, תפילת מנחה.. לפני השקיעה.. לקראת תפילת ערבית.. היום התפילות אחרות.. מהלב.. אך עדין מתגעגעת.. לתמימות שבמורכבות.. לעולם שפעם הייתי חלק ממנו.. במיוחד לדוסיות התמימה של הקיצ.. לחופשה בין כיתה לכיתה, להיות עם המשפחה, אפילו להיות קצת משועממת, לאכול מתי שבא לי, ללכת לישון מתי שבא לי, לקום מתי שבא לי.. להיות בחופש.. לחגוג את היומולדת שלי בחופש.. כשהייתי קטנה שנאתי את העובדה שהיומולדת תמיד יוצא בחופש, שאת הצומי שאולי אוכל לקבל בחגיגה - לא אקבל.. היום אני שמחה שזה בחופש, זה מוסיף משו מיוחד לחופש, למשפחתיות.. לזה שכולם פנויים לחגוג איתי.. ושמש בחוצ ונעים.. והיום פיספסתי את כולם.. האחים החליטו בספונטניות לצאת לברביקיו, אני הייתי בעבודה כך שפספסתי אותם.. והם כולם היו ביחד בערב היום בו נולדתי.. בלעדי. אחותי הגדולה (והמערסלת) בקשה מגיסי לאסוף אותי.. (איזה מתוק היא :)) אני גרה רחוק, מחוצ לעיר (בבקתה קטנה מעץ :)) אבל היה מאוחר מידי.. יש להם לאחינים הקטנים שלי דייט יומיומי שצריכים להספיק.. עם המקלחת, מברשת השיניים, המיטה הכרית והשמיכה.. אוף. תחושת החמצה נוראית. נו, זה לא סוד שאני חווה כל רגש בצורה כזאת קיצונית.. קשה פה. מחניק. כמעט א"א להבין מדוע אני עושה מזה עסק. פתטי, נכון..? (((((((((((לא נילי זה לא פתטי...)))))))))))))) אז אל תצחקו עלי.. בבקשה.. (((((((((((מי צוחק עליך נילי..? את חייה בסרט! - פסיכוזה? המציאות שונה מהדמיונות שלך. את זאת שמעבירה ביקורת על עצמך. את זאת שצוחקת ומזלזלת במצב הזה, שלך. השלכה נילי השלכה..)))))))))))) סתם חייבת לפרוק.. מתחילה לאבד כיוון.. יש כל כך הרבה שקורה איתי.. ולמרות זאת אני די בסדר.. העיניים שלי צורבות מהמליחות של הדמעות.. חברות רוצות לחגוג לי את היום ואני כל כך מבולבלת, לא רוצה כלום. מסננת. אתמול אכלתי יותר מידי, לא הקשבתי לגופ שלי.. די כבר לא יכולה עם ההרגשה הזאת. זה מעייף אותי לצאת, דורש ממני יותר הקשבה עצמית.. אבל לא תמיד זאת בעיה... לפעמים זה בסדר.. כשפחות קשה.. ותסלחו לי אבל גם העבודה על הראש שלי.. שונאת את כל מה שעומד לי בראש מאחורי המשכורת, האמונה העצמית, השאיפות, הבלבול, החוסר כיוון, הכשרון המבוזבז (מותר לי אני מקווה). הסוד הסוד הסוד. איך אני מתגברת על כל זה? על הפחדים, על המוסכמות שאימצתי לעצמי - ההגנות, העצב, הייאוש.. ??? איך מגיעים למה שרוצים אם לא יודעים מה רוצים, או לא בטוחים במה שרוצים..??? לכל הרוחות. זהו , סתם רגע של חולשה. זה בסדר , אני יודעת.. (מנגבת את הדמעות..) מנסה להתעודד.. לא מוותרים עלי.. יומולדת שמייח חברים :) אני הולכת לחגוג :) איזה כיף שפרקתי.. אתם שותפים לעוד רגע קיצוני.. וגם זה בסדר.. (?) מדברת יותר מידי.. ברררר.. מבולבלת מהכל. תהיו איתי גם..? יומולדת שמייח :) ערב משובח, וקצת פחות עצוב אם אפשר.. (מחייכת לעצמי.. משוגעת קטנה שכמוך :)) התגעגעתי.. ~נילי~

הי נילי מזל טוב!!! ברור שנחגוג לך פה..וטוב שאת יוצאת לחגוג. תני לחברות להיות קצת כמו משפחה.. והמשפחה האמיתית, יחגגו איתך ביום אחר, הם בכל זאת, תמיד נשארים שם, שזה די מנחם. אני מסכימה שלעבד זה גם תמיד לאבד משהו..משהו הולך לאיבוד כשמבינים. אבל גם מרוויחים משהו, חדש. אז אני מקווה שתלכי לקראת זריחה חדשה, לא שקיעה. מאחלת לך המון אושר, ושמחה. בעיקר שלווה. אני יודעת כמה את מייחלת לה... נשיקות וחיבוקים שלך אופיר

נילי... סליחה שעולה ככה פתאום... מאחלת לך יומולדת- שמח זה תמיד נשמע בנאלי. יש ביום הזה תמיד יותר הרהוריות וחשבון נפש. אבל למה לא לחגוג בעצם ביום הזה אם את חשבון הנפש ממילא עושים כל השנה? מקווה שתיתני לעצמך פינה שלך ביום הזה. להיות הוגן עם עצמך ביום הזה נראה לי המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש. (ככה זה אצלי בכל אופן, אולי אני סתם עושה השלכות...) לתת לעצמך זר של כוונות טובות כלפי עצמך. את ראויה לו. ובתוכו את יכולה גם לשזור שבחים על כוחות ההתמודדות שלך כל השנים. גם לך מגיע ממתק קטן מעצמך. הרבה טוב ושנים טובות רפאים

היי.. (בלחישה חלשה) זה לא מובן לי מאליו שמתייחסים אלי. קצת עצוב נשמע אולי אפילו קצת מסכן. לא רוצה להיות מסכנה. אחד בלילה.. הרגע קמתי משינה טרופה.. עם חלומות ותחושה מוזרה.. אבל עדין, חיממתם לי את הלב.. תודה.. ~נילי~

ספרי...

הי אודי אני ברצפה. תקופה כל כך קשה, ואני כל כך מנשה להתמודד אבל כל לילה נשברת מחדש, לא ישנה כמעט, רק בוכה. העצב שאני כולאת כל היום יוצא בלילה בבדידות. אני צריכה להכין עבודה, והחלטתי לבחור נושא מקורס שכבר לקחתי פעם. בחרתי גם בספר שהיה אהוב ביותר על המטפל ההוא, זה שנטש. וכשפתחתי את הקלסר, נתקלתי במאמר של פרויד, על היזכרות, חזרה ועיבוד, שהוא צילם לי, עם הערות בצדדים. פתאום קלטתי שזה הדבר היחיד ממנו שיש לי. במקום לקרוא את המאמרים, וגם ככה לא בטוח שאספיק להכין את העבודה ( נזכרתי, כרגיל, מאוחר מדי ) אני יושבת ובוהה במאמר, ונאבקת עם הפצע בבטן הענקי בנפער שוב פעם, לא לשלוח לו מייל, לא להתקשר. מזכירה לעצמי שכבר אין למי. כואב לי

אמרתי לו דברים כל כך מגעילים בסוף, מרוב יאוש, לא פלא שהוא שונא אותי, שבהודעה האחרונה שהוא השאיר לי נבע מהקול שלו רק מיאוס וגועל ורצון להיפטר ממני. אני לא יכולה עם התחושה הזו שהרסתי הכל.

הי אודי, לא כתבתי כאן הרבה זמן כי הטיפול מאוד עוזר ולא הרגשתי צורך,אבל עכשיו המטפלת שלי יצאה לחופשה של כחודש ואין לי מושג איך להתמודד עם זה. היא אמנם נתנה לי את האופציה להתכתב במייל ,אבל זה נראה לי יותר כואב וקשה. מרגישה כ"כ לבד ,מרגישה שהיא נטשה אותי,עזבה אותי, שזה נגמר,איך אפשר לעבור מפעמיים בשבוע לכלום, עברתי כ"כ הרבה אובדנים בחיים שפרידה לחודש מרגישה לי כמו סוף. הפגישה האחרונה לא היתה טובה, האשמתי אותה שלא אכפת לה ממני ואני כ"כ מצטערת על זה. אוף איך שורדים את התקופה הזאת. הצילו!!!!!!!!!!!! אביב

תודה שאתה מאיר לי את הדרך... היא בחופש ולא זמינה בשבילי ואני נשארתי לבד עם כל ההתלבטויות והספקות והתחושה של נכות רגשית ופיזית - משותקת מלעשות משהו שיזיז אותי טיפה קדימה או לפחות יוציא אותי מהביצה. לא יודעת איך ומה לעשות והעניינים מידרדרים.. תודה - מיקה

קשה בשבילי.. בקושי מחזיקה את עצמי...גם נזרקתי מהבית ואפשר לומר שמרגישה חצי הומלסית... שמחה שפה לא מגרשים אותי... ואפילו אתה מזמין אותי אודי - יש לך אומץ או שאתה פשוט לא מכיר אותי כדי לשנוא אותי עד כדי כך.. מבטיחה לנסות.. לא יודעת אם יהיה לי מחשב זמין בקרוב.. לא יודעת מה יהיה מחר.. באיזה 4 קירות אהיה .. אם בכלל????!!!!!!! תוהה ותועה

אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר. אני לא מצליחה, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת. הכל יותר מידי. הכל סוגר עלי. הכל יותר מידי. ה"חיים" האלה יותר מידי. אני יותר מידי לעצמי. כל מה שאני אוכלת אני מקיאה. לא מצליחה להחזיק שום דבר בתוך הבטן שלי, בתוך הגוף שלי, בתוך הנפש הזאת. אני לא מצליחה להחזיק אותי יותר. לא מצליחה. וכבר לא רוצה.

שלום אני בת 25, מגיל 17 עד 22 סבלתי מהפרעות חרדה עם כל הסימפטומים (פאניקה,רעד,הקאות..) בגדול יש לי מידה של חרדה חברתית, ביישנות. הייתי על סף דיכאון בצבא והלכתי לפסיכולוגית לתקופה מסויימת שאמנם עזרה אך לא מיגרה את הבעיה שלי, אני לא הצלחתי למגרה עד הסוף. במהלך הטיפול נטלתי תרופות רסיטל והפסקתי אותן בגיל 23 בערך כשהתחלתי לטפל בבעיה שלי בכוחות עצמי בתמיכת חבר שלי. כיום אני אחרי לימודי תואר ראשון, במקום עבודה זמני ורוצה ביטחון עצמי, לימוד מיומנויות שיחה עם אנשים ללא הרגשת פחד או נחיתות, שיעלם הפחד והחרדות לאלתר, כמוכן חרדת הטיסות שלי. פניתי לטיפול בבריאות הנפש של כללית, אך ההמתנה הינה ארוכה מנשוא! דרך כללית מושלם קיבלתי כמה שמות שעובדים במחיר של 160 ש"ח לפגישה (מחיר כבד ביותר בשבילי לשלם, אבל אני רוצה לעשות הכל כדי לצאת מהשטויות שמתרוצצות לי בראש). אבקש המלצה על פסיכולוג/ית טובים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי עבורי בעיר ראשון לציון, אשמח להצעות נוספות להמשך. תודה רבה.

אודי... כל יום שעובר מתיאשת יותר. ראיתי היום שלוש דירות. שתיים בעיר אחת מחוצלה. פתאום נורא חשוב לי לגור בעיר. שונאת אותה, אוהבת טבע ומרחבים ובכל זאת. נסיבות פרקטיות. אני ופרקטיות זה לא משהו מובן מאליו. לראשונה מזה שנים כל מקומות עבודתי קובצו יחד בגבולות רדיוס הגיוני. לא בצידי קטבי כדור הארץ כמו פעם. אינטגרציה לוקלית מקרית לגמרי. ואז פתאום נהיה לי פוקוס לוקלי. פתאום מאוד ברור מה קרוב ומה רחוק. השתעשעתי אפילו ברעיון ללכת לעבודה ברגל. בלי כל האוטובוסים המזעזעים הצפופים המטורפים האלה שאיך שאתה עולה עליהם בא לך ישר להתאבד. כ"כ פסטורלי ללכת לעבודה ברגל במעין צעידה מזככת כזו. בלי כל תסריטי האימה של כל התקלות האפשריות והחרדה הזו מהמעברים הפתאומיים והמהירים. הליכה הדרגתית יותר. מעוררת מחשבות יותר. הבית נגיש, העבודה נגישה. במרחק נגיעה ולא נהיגה. שתי הדירות בעיר לא היו מתאימות. היה בהן משהו כ"כ סופני ומעליב. ודווקא השלישית מחוץ לעיר עמדה בכל הסטנדרטים כמעט. וזולה להחריד. היה בה אפילו הקסם הזה. והקשר לטבע. למה אי אפשר להזיז אותה לכיוון העיר למה? למה הכל חייב להיות כ"כ מסובך? אין לי אוטו וזה זמן רב להגעה ולחזרה. אבל היא היתה הכי קרובה לחלום. החלטות זה לא דבר רציונלי. יש את ההקסמות ואז זו פשוט ידיעה ולא החלטה. מתי זה יקרה לי. אולי לעולם לא. יודעת שהבית הנכון יצליח אולי לשקם אותי. יצליח להצמיח בי שורשים. להזין אותי בחיים. להניע אותי סוף סוף, את חיי הנפש המתים האלה. חייבת תקשורת איתו. אולי אני פשוט לא צריכה לגור יותר. לא רוצה לגור יותר. רפאים

בכתבה ששודרה במוצ"ש בערוץ שתיים - bit.ly/E4jWw - הוצגו שיטות הזויות לרפואה ואנשים שמשוכנעים ששיטות אלו עדיפות על הרפואה הקונבנציונלית

שלום רב לך מאחר ולא צפיתי בתכנית אותה ציינת איני יכול להגיב בצורה מקצועית ואחראית. במידה ואוכל לקבל יותר פרטים אשמח להתייחס לכך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

צירפתי את הלינק להודעה, העתק את הלינק בשורת הכתובת של הדפדפן וצפה בכתבה. אשמח לשמוע את תגובתך אלייה בהקדם, שכן הדבר נראה הזוי והם לא נראים משוגעים על פניו. תודה

לאודי שלום, לפי מה שקראתי, הטיפול היעיל ביותר לדיכאון הוא CBT בשילוב עם טיפול תרופתי. אני כבר 8 שנים בטיפול דינאמי (לא "חפירות", אלא התמקדות ב"כאן ועכשיו"), הקשר ביננו טוב (סוף-סוף, לאחר הרבה שנים של מאבקים...), המפגשים איתה הם "פסגת השבוע", וקשה לי לראות את עצמי נגררת משבוע לשבוע בלעדיה. מסתבר שהטיפול מועיל לי בתחומים מסוימים (אם כי עדיין קשה לי להגדיר בדיוק מהם), אבל הוא ממש לא מסייע לי למצוא טעם לחיי ולצאת מהמעגל האין סופי של דכדוך, ייאוש ובכי. תקווה היא מילה שנמחקה מזמן מהלקסיקון שלי, אבל הטיפול הנוכחי לא מצליח להשיב לי אותה. מה עושים ? נפרדים למרות הקושי ומחפשים מטפל אחר? מנסים טיפול נוסף ממוקד יותר במקביל לטיפול העכשווי (ואני יודעת שאין מטפל שלא יזדעק לשמע הרעיון...)? אולי כדאי לקחת הפסקה, לטפל בדיכאון (כאילו מדובר רק במצב זמני וחולף...) ואז לחזור למטפלת הקודמת? מה אתה מציע?

תודה על המענה. אפשרות של טיפול תרופתי עלתה מספר פעמים, ונתקלה תמיד בהתנגדות עזה שלי. אני מסרבת אפילו לשקול זאת. כשהעליתי בפניה את האפשרות לשלב טיפול נוסף היא נפגעה וטענה שזה לא מומלץ, אם כי היא תמשיך לקבל אותי גם אם אלך לטיפול נוסף במקביל. בכל אופן, אני לא מתכוונת לדווח לה על כוונתי לפנות לטיפול נוסף כי אינני רוצה לפגוע בה ולאבד אותה. מדבריך אני מבינה שאינך שולל אפשרות של שילוב CBT בטיפול הנוכחי, אך למה כוונתך ב"שילוב אסטרטגי"?

שלום ובתקווה לשבוע טוב יותר... בכל פעם שאני מבטאת ייאוש מהחיים , היא מציעה לי תרופות... האם זה מה שיש לפסיכולוג הדינמי להציע או שזה ייאוש שלה ממני?? בנוסף, גם כשאני "יורדת" על עצמי, היא אפילו לא טורחת/מתאמצת לנסות להפריך, לעודד, או להראות לי חלק אחר בהיר יותר של התמונה ורק שותקת או מציעה תרופות. חשבתי שיש כמה סיבות -אופציות שהגרועה בהן היא - ייאוש/עייפות שלה והאחרות: חוסר ניסיון מקצועי או גישה פסיבית מכוונת (יש דבר כזה?) יש עוד אפשרויות?? כששאלתי אותה שללה ייאוש אף שממשיכה להתנהג אותו הדבר. לכן אולי נשאר בי הספק.. ולגבי טיפול תרופתי - לא מציבה אותו כתנאי להמשך איתה אלא כהמלצה... בתכל'ס - אני תקועה ואף נסוגה למרות ואולי בעקבות הטיפול והייאוש רק מעמיק. קשה לי לחשוב על ניתוק ממנה כי זה יהיה ויתור על התקוה האחרונה שעוד נותרה לי. מרגישה כל כך אבודה, קשה לי לחשוב, קשה לי לראות, קשה לי לעשות, קשה לי לנווט, קשה לי קשה לי קשה לי קשה לי קשה...זהו הלכתי לאיבוד.... אודי תוכל להראות לי את הדרך או לפחות את הכיוון??????????

שלום אודי, נפרדתי מהמטפלת לפני כ3 חודשים לאחר שהגענו להסכמה שמיציתי. עברו 3 חודשים ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי. אני מנהלת איתה שיחות בראש, חושבת עליה ללא הפסקה, משחזרת מה שהיה. איך נפטרים מזה? זה משגע אותי. כל זמן שהייתי בטיפול זה היה נראה לי חלק מהטיפול ,והאמת, חיכיתי לקצת שקט בראש. אבל הוא לא מגיע. זה נורמאלי? זה עובר? או שזו מין אובססיה שאי אפשר לצאת ממנה? שבוע טוב...

אודי, תודה על תגובתך. כן, לפעמים גם בתחומים אחרים ה"טחינה " מפריעה לי. מה זה אומר? איך נפטרים מזה? לגבי המטפלת, אני ממש מרגישה באבל, אבל לעומת אבל (שחוויתי בעבר) האדם עליו אני מתאבלת חי וקיים , ואם רק ארצה אוכל לראותו. ןזה מה שלא נותן לי מנוח. אני שלמה עם החלטתי שהטיפול הסתיים, אך קשה לי להשלים עם העובדה שגם הקשר הסתיים, ושהוא לא ניתן למימוש בשום דרך. אודה על תגובתך...

שלום, יש לי חבר כבר תקופה ארוכה יחסית ושמתי לב לפני כמה זמן שיש לו קושי בהתבטאות. בהתחלה חשבתי שהוא סתם קצת ביישן ולא רוצה לשתף אותי בדברים שעוברים עליו אבל אח"כ הבנתי שפשוט קשה לו לתרגם את המחשבות שלו למילים ממשיות כששאלתי אותו לגבי זה הוא אמר לי שזה נכון ואח"כ הוא אמר שגם הזיכרון שלו לא הכי טוב רציתי לדעת אם זו בעיה רפואית, גנטית, פסיכולוגית, דיסלקציה כלשהי... והאם ניתן לטפל? כיצד ואצל איזה איש מקצוע? אודה לתשובה מהירה יום טוב :)

היי, קודם כל תודה על התגובה העניין הוא שהוא לא טוב בכל התחום ההומני ככה שזה לא ממש עוזר וחוץ מזה הייתי רוצה לדעת אם אפשר בעזרת טיפול כלשהו לטפל בבעיה ישירות ולא רקלמצוא לה פתרונות חלופיים

שלום, אחי בן ה-16 בעל IQ מעל הממוצע, מאובחן כסובל בבעיית קשב וריכוז, מאז ומתמיד היה בעל מזג מאוד חם, תוקפני ועצבני. בשנה האחרונה כאשר מתווכחים איתו הוא מאבד שליטה (הוא לא אלים כלפינו!),צועק, צורח בצורה חסרת פרופורציה, עולה לחדרו ומכה באגרופיו קירות עד שפוצע את עצמו. הוא עצמו היה רוצה להפסיק להתנהג כך(הדבר מפריע לו גם בקשרים חברתייים), אך הוא לא יודע איך, הוןא מרגיש שהוא לא שולט בעצביו. אני רוצה לציין שבעבר טופל אצל פסיכולוג כשלוש שנים אך לא ראינו התקדמות כלשהי וכאשר אובחן כסובל בבעיית קשב וריכוז נתנו לו רטאלין אך גופו הגיב בצורה לא טובה לתרופה. האם זה שהוא בגיל ההתבגרות יש השפעה ניכרת להתנהגות זו? בנוסף, אחי סיפר לי שלעיתים כאשר נזכר במריבה כלשהי שקרתה לפני כ-4 שנים , מרגיש בגופו רעד, האם זה עצבים? מקווה שתוכל לתת לי כיוון כלשהו של עזרה, תודה, עדי.

היי, אלו אפשרויות נוספות ,אתה מתכוון, שכדאי לבדוק עם הרופא?ואיזה רופא?(ילדים/פסיכאטר/פסכולוג..?) היום שוב, הייתה לו התפרצות זעם ,וכמעט שבר את דלת חדרו.. חשוב לי להבהיר, שלא מדובר בילד "עבריין", לאחר התפרצות הזעם אנחנו מדברים והוא אומר "את לעולם לא תוכלי להבין אותי, אני לא יודע למה אני מגיב ככה.... אני מנסה להרגיע את עצמי וזה מעצבן אותי יותר...", "אני הרסתי לעצמי את כל היום... כל היום יהיה חרא..." , אני מנסה לדבר איתו ולחשוב באופן חיובי, אבל ההתפרצויות שלו חוזרות על עצמן ללא שינוי.. תודה, ערב טוב עדי.

הי אודי ופורום יקרים, חסרתם לי בנכר. הרבה קורה, אבל בוחרת לשתף במשהו במשהו אחר. ראיתי עם בנותי את ההצגה "פיטר פן" - תמידזכרתי את זה כסיפור של חוסר רצון להתבגר. אני לא יודעת אם זו הפרשנות של ההצגה הספציפית הזו או שזה תמיד היה בסיפור ורק עכשיו זה בלט לי כל כך- החיפוש אחר אמא ומצד שני הבריחה מאמא. ישבתי בהצגה וראיתי את הילדים האבודים מחפשים אמא שתספר להם סיפור לפני השינה ופיטר פן מביא להם את וונדי והוא והם מבקשים ממנה להיות אמא שלהם. וונדי ואחיה חוזרים הביתה בגלל הגעגועים לאמא. אפילו שודדי הים הקשוחים מחפשים אמא. הבנות שלי דמעו (וגם אני) כשפיטר מספר לוונדי כי כשעף פעם חזרה אל ביתו החלון היה סגור וילד אחר שכב במיטתו. אמא זה אומר חיבוק וחום וטיפול וסיפור לפני השינה אבל אמא זה גם אומר משמעת וחוקים וחוסר יכולת להיות ילד עד הסוף. כי צריך לברוח מאמא כדי לחיות בארץ לעולם לא ולהיות ילד על באמת. ההצגה גרמה לי לחשוב על ויניקוט והאמא הטובה דייה שיכולה לאפשר גם לילד להיות הוא. שאולי מאמא כזו לא צריך לברוח עד ארץ לעולם לא. וחשבתי על נפרדות מאמא. וכמובן מייד יסורי המצפון - האם אני מאפשרת לילדות שלי פשוט להיות ילדות?

לד"ר אודי שלום: תשלח לי בבקשה את כל השאלות שאתה מעוניין לשמוע על מנת שיעזרו לך במתן עזרה כי קשה לי מאוד לבוא לביקור.... תודה מראש על ההבנה...

שלום: קודם כל תןדה רבה על הקשב הרב וההתענינות. פרטים נוספים: הבן שלי מאוד נורמטיבי בהתנהגותיו אינו מבקש דברים שאיני יכולה להביא לדוגמה לאחרונה הוא ביקש אופניים, ולא התעקש על זה והוא בלשונו אמר:"אמא בסדר אם לא יכולה עכשיו אז כשיהיה כסף בידך". בנוסף לזאת כשהיה בן ארבע הילדים היו מכים אותו בשכונה תגובתו לגבי זה היתה קצת איטית והיה רק בא ובוכה, לאחרונה הוא מעז גם להכות( זה לא אומר שאני מעודדת התנהגות כזו כי בסך הכל הוא ילד ואינו יודע אילו מכות מזיקות וכל מכה מזיקה לכן אני שמה לב כל הזמן כשהוא משחק עם הילדים). יתרה מזה אני מגבילה לו את השעות שהוא משחק בהם ותמיד נותנת הוראות זה מותר וזה אסור(איני יודעת אם אני מגזימה לפעמים). לפעמים הוא עצבני, אך מהר חוזר ומשחק במיוחד עם אחותו שקטנה ממנו בשנתיים. את ההתנהגות שתיארתי התחיל לפני כמה חודשים ויש להוסיף שהוא אינו עושה דבר רק יושב על הרצפה עם המכנס קצת למטה (יש לציין לא עד שהאיבריו המיניים נראות רק קצת את הטוסיק על הרצפה ויושב . חשוב לציין: שהיתה לא בעיה במערכת העיכול כי היתה לו עצירות , האם זה קשור ?. בגן התנהגותיו נורמליות והמורה אומרת שהוא מצוין ויש לו קליטה לכל דבר. שאלה נוספת גם: איך להתנהג עם ילד עצבני כיצד ניתן להוציא ממנו מה מדאיג אותו.

אני אשמח להבין את הקושי של חלק מהאנשים לשתף ולדבר. למה יש אנשים" סגורים" יותר האחרים? לי זה מרגיש כמו סוג של מוגבלות. וואו כמה כתבתי היום... רוני.

אודי שלום רב. כול נושאי המודעות, מודעות חברתית ואישית, אנטליגנציה רגשית וחברתית וכו' מאוד מעניינים אותי. אני מצליחה לאבחן ולפענח הבעות פנים, תזוזות של אנשים וממש מנתחת אחד לאחד. רציתי לדעת אילו ספרים כדאי לקרוא בנושא? מה אפשר ללמוד באוניברסיטה בקשר לזה? האם בהכרח תואר בפסיכולוגיה? במה אפשר לעסוק בעתיד עם נתונים כאלו? תודה רבה רבה מראש! דנה

אודי, האם יש לך כתובת מייל בה אוכל להחזיר לך תשובה? תודה, דנה.

מדוע מטפל נושט מטופל? האם אין מגבלה על כך?

בטיפול תרופתי נגד דיכאון אצל מבוגרים, האם נמצאה יעילות של אחד על פני השני בין ציפרלקס לויפאקס?

שכחתי להוסיף, שהתקפי חרדה אלו צצים לי משום מקום. רגע אחד אני מרגישה מצויין ורואה סרט ופתאום אני מרגישה פחד טהור (אם יש דבר כזה) משתלט עלי ואני לא יכולה לעושות כלום, אני מרגישה שאני אשתגעה או אמות אם זה לא יפסק. התקף אחרון היה לי לפני כשעתיים (לכן אולי התיישבתי לחפש עזרה דרך האינטרנט, כי אני יודעת שלא יוכל להירדם ואני פוחדת מהתקף הבא - הבילתי נמנע שמחקה לי בעוד כמה שעות).

קטי יקרה כפי שציינתי קודם ניתן לעזור לך אנא התקשרי לנייד שלי ונדבר 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מכיר ומבין את הבעיה, עזרתי לעשרות רבות של אנשים להיפטר מזה לתמיד!!! ללא כדורים! אם את מעונינת לשמוע עוד על הנושא צרי קשר. אייל 0955 884 050

שלום רב, אני לא יודעת האם אני פונה למקום הנכון, אבל החלטתי לנסות. כיום אני בת 28. הפרעות חרדה ראשונות התקיפו אותי בתחילת התואר הראשון (בגיל 23), אך הם פסקו בעצמם ללא כל התערבות רפואית. לצערי, השבוע פעם נוספת התחלתי להרגיש בסימפטומים שמאפיינים את ההתקפי החרדה שלי: 1) חוסר שינה (אני מצליחה לישון עד ל-3 שעות בלילה ולפעמים נרדמת ל-10 דקות בצהריים, אבל מייד מתעוררת). 2) לחץ בעניים (ההרגשה שהעניים יוצאים מהגולגולת בגלל איזה לחץ פנימי) ולכן אני לא יכולה לעבוד במחשב או לקרוא. 3) הרגשה של פניקה, שאני לא מצליחה להשתלט עליה. זה בא כמעין אינסטינקט של פחד מאוד חזק, אך אין לו כל סיבה רציאונלית. 4) לחץ עז בבית החזה (במיוחד בלילה או כשאני לבד). לכן, בהתחלה חשבתי שאני הולכת למות בגלל איזה מחלה בתרם התגלתה. 5) סחרחורת. בימים הרעים אני מרגישה שהברכיים שלי רועדות (אבל יש סיכוי שזה בגלל פניקה ולא סחרחורת). 6) הסימפטום הכי לא נעים (שמגביל אותי מאוד) זה התקפי שלשול שבאים כמעט כל פעם בזמן התקף חרדה חזק במיוחד (זה לא קורה כל פעם, אלא רק כשאני מרגישה פניקה מטורפת ובילתי נשלטת). *** עשיתי את כל בדיקות הלב, צילומי בית החזה, ריאות ואפילו סינוסיטיס (כי חשבתי שזה המקור ללחץ בעניים). *** עשיתי בדיקות ללחץ דם ואפילו קניתי מכשיר למדידה ביתית, כי אחד הרופאים אמר לי שנראה לו שכל הבעיות שלי מצביעות על לחץ דם גבוהה (אבל גם זה התברר כטעות). *** בעבר ניסיתי לקחת כדורים שהרופאים המליצו לי, אך מכל אחד מהם הייתה לי תופעת לוואי זהה - הקאה (אבל זו התגובה של הגוף שלי לרוב הכדורים). בבקשה תעזרו לי למצוא דרך לשלוט על התקפי חרדה אלו.

קטי יקרה שלום רב ךף לעניות דעתי אכן הגעת למקום הנכון. אשמח לעזור לך התמודד עם קשייך. השיטה בה אני עובד אינה מערבת טיפול תרופתי מדובר בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק כשהמגמה ללמדך לשלוט בצורה רצוניתעל אותן תופעות בלתי רצוניות. מדובר בטיפול קצר מועד וממוקד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים טל נייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בן 35 , ולאחרונה בחלומות צצים זיכרונות שהיו מודחקים עד היום , שגורמים לי לשער שהייתה חוויה או חוויות טראומטיות בילדות כניראה עם אבא של חבר , אני עדיין לא יודע מה בדיוק היה , אבל מאוד מנסה להבין ... כל פעם כשאני מתעורר מחלום כזה , בדיוק לפני שאני אמור להבין מה קרה , יש מעיין מחסום שכאילו זורק אותי הצידה ואני שוכח על מה חשבתי או מה היה בדיוק בחלום. אותו דבר קורה כשאני במציאות מנסה לחשוב על זה ... יש דרך במציאות שיכולה לעזור לי להגיע לזיכרונות המודחקים ? תודה , אמיר.

שלום ,תודה רבה על המידע , האם הדרך היחידה להזכר היא בעזרת איש מקצוע ? האם היפנוזה עצמית יכולה לתרום לזה משהו ? (יתכן שאני אומר שטויות) אני מפחד מההשפעה שיכולה להיות לדברים שיתגלו , כי אני גם חושש שאני לא מודע כרגע במציאות לצד נוסף שיש לי , דברים מסויימים שקרו בעבר גורמים לי לחשוב שהייתה השפעה מרחיקת לכת לדברים שקרו בילדות , ויתכן שהידיעה על הדברים - תהרוס דברים טובים (אני נשוי עם ילד) תודה על העזרה ! אמיר.

אני חושבת שהלכתי על גדול מידי. הלחץ הורג אותי.הכסף...האחריות... אני מתחילה ממש מאפס.ממש ככה. נפילה הפעם תהיה סופית. הפחד הורג אותי.אני לא ישנה בלילות,לא מתפקדת ביום. לא רוצה את כל זה...רוצה לברוח. החיים האלה גדולים עלי.

אודי, בתמימותי חשבתי שאוכל למצוא משהו טוב יותר, כאילו שהאפשרויות רק החלו להפתח בפני. ביהירות הזו שלי, בקושי להתארגן נכון מול המציאות ניצחה שוב הפנטזיה. מה חשבתי לעצמי. רצו שאודיע מהיום למחר. איך אפשר? רציתי לגלגל אותה עוד בדמיוני. להאמין שאמצא בדיוק כמוה רק טיפה יותר גדולה וזולה ועוד חלונות בצדה השני. לעשות קומבינציה של מציאות ודמיון. וזו היתה הזדמנות שלא תחזור יותר לעולם. כמה דירות כאלה יש? במקום לשמוח על זה שתמיד נותנים לי את האפשרות לבחור אני אבלה נחרדת ונלחצת. מה בס"הכ ביקשתי? לרצות ולא לרצות? להסכים ולסרב? וככה כל חיי נראים- החמצה אחת סדרתית גדולה של אפשרויות. כל אתמול ראיתי דירות איומות שגרמו לי לדכאון נורא כי כבר דמיינתי את עצמי גרה שם, וגם ידעתי שלעולם לעולם לא אמצא אחת כמותה. וכל חיי אשאר בבור העלוב הזה בלי יכולת להתרומם מעלה עם הטעם המר של ההחמצה הנוראה. הגיע הזמן לשוב וללבוש את בגדי אבלותי. אין לי כנראה כשרון למציאות. רפאים

שלום רב. היום אני חוגג יומהולדת 27. אמא שלי חזרה מהעבודה עם בלונים ביד ועוגת יומהולת. זה לא שאני מאלה שמקללים את היום שהם גדלו בשנה ואיזה דכאון כי מזדקנים.. אבל אני הרגשתי ממש רע עם זה שהיא הייתה טובה איתי והביאה לי בלונים וקנתה לי עוגה. גם שנה שעברה קנו לי עוגה ואני ממש פוצצתי את כל העסק והיה בלאגן בבית. ואני לא יודע אם זה קשור אבל..אני סטודנט כרגע,וכל פעם ההורים שלי רוצים לעזור לי בכסף וכל זה אני אף פעם לא לוקח מהם כלום ודוחה אותם. האם משהו לא בסדר בי?! זה לא קורה לי כאשר זה בא מהחברים שלי.

שלום רב. אני אובד עצות. בני בן 24 חזר בתשובה. בעבר היה תלמיד מצטיין אם כי לא משקיען. כישוריו היו בתחום המדעים המדוייקים, פילוסופיה ולשון. מן היום שחזר בתשובה, ואולי אף קודם, נעשה קודר. בתחילת החזרה בתשובה שמע קולות המדברים אליו, ומראות המאיימים עליו ועל בני משפחתו בגלל היותם חילונים. לאחר שהוחלפו המזוזות בבית, ולאחר שהוכשרו הכלים בבית, סר מעל הבית האיום ובני חזר אליו ואף לאכול בבית. הוא הלך לישיבה ושם התערער מצבו הגופני. לאחר שבועיים החזרנו אותו הביתה כשהוא, גופנית, בתת משקל. מבחינה נפשית הוא היה בסוג של דכאון. מכיוון שהוא בוגר, אי אפשר היה לקחת אותו לטיפול נפשי. רופא המשפחה נתן לו טיפול בפרוזק. טיפול שעזר לו במידה מסויימת. הוא למד במשך השנה אצל רב במקום תוך שהוא מתרחק מכל דבר של מעשה. לאחר כשמונה חודשים של למידה אצל הרב, הרגיש שהוא חזק מספיק ויודע די לחזור ללימודים. הוא חזר לישיבה אחרת ושם שהה כחודשיים. בסופו של דבר גם אותה הוא נטש ושב הביתה. הוא מנותק מכל חבריו. איננו מביט בנשים. כשמישהי פונה אליו הוא מסב את מבטו. הוא יושב שעות לבדו ובוהה בחלל. קורא בספרי ברסלב, שוטף את מוחו בדברי רבנים באינטרנט, ומתנהג באגואיזם צרוף. כשאומרים לו, אני או אמו, או אחותו, שאנו מודאגים, הוא מגיב כך: "זו בעייה שלכם ולא שלי." שאלה: האם אני מודאג לשוא? האם זה התהליך הרגיל של חוזרים בתשובה? מה אפשר לעשות מבלי להפקיע ממנו את האוטונומיה שלו?

בן 17 ובן 15. הגדול מאז ומתמיד היה קשה ,תמיד בתחושת המקופח, מאז היותם צעירים מתעלל בצעיר, רודה בו, לועג לו בלי הרף , מחקה אותו כאילו היה מפגר, ומילד חמוד ושמח וחייכני (הצעיר) הפך לילד סגור מופנם ורגיש עד מאוד עד כדי שצריך ללכת עימו על ביצים. היום המצב הוא שהגדול לא מדבר עם הצעיר מספר חודשים, לא מדבר אבל ממשיך ללעוג ולהנמיך אותו עד מצב שהצעיר כבר לחלויטין מפסיק לדבר ו/או לנהל שיחות איתנו הוריו מחשש ללעגו של אחיו. מצב הצעיר קשה ביותר. אנינני מעוניינת לגשת עימו לטיפול פסיכולוגי, קודם כל הוא כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לפסיכולוג, דבר שני, אינני מעוניינת לתת לו את התחושה שדווקא הוא זה שצריך פסיכולוג, הרי הבעיה היא אצל אחיו הגדול שפיתח עם הזמן הפרעות התנהגותיות בכל הקשור לאחיו ולא הוא. הוא המדוכא לא המדכא. איך יוצאים מהפלונטר הזה. כל דבר שאני מנסה לעשות, ניראה לי רק מחמיר את המצב. כל כך כואב לי. אני לא ראיתי בשום בית אחים שלא מדברים . אחים ששונאים אחד את השני. נכון זה קיים בהרבה משפחות אבל כשגדולים ובוגרים לא בגיל כזה צעיר. יש לי חשש כבד שהברוגז הזה יהפוך לקבעון במישפחה. מה עושים? תודה.

הי שולי, קראתי את ההודעה שלך ומאוד הזדהתי פתאום חזרתי אחורה בזמן לתקופה בה אחי הגדול ממני היה מתעמר בי לועג לי וצוחק עלי ללא הרף.הוא היה מפיק הנאה צרופה מלהשפיל אותי לפני כולם (ולא משנה מי-חברים,משפחה).ומשום היותו בחור מבריק ושנון הוא היה גורם לכולם לגחך או לצחוק וזה היה גורם לי להרגיש כל כך מושפלת דחויה ובסופו של דבר הדימוי העצמי שלי (שגם ככה נורא שברירי)נפגע אנושות.למרות שכלפי חוץ הייתי נלחמת בו ומחזירה מהלומות מילוליות בפנים הייתי מתכווצת.בשלב מסוים הפחד מפני הלעג שלו והבוז שלו כלפי גרם לי להמנע מלדבר ולהשמיע את דעותיי בפורום משפחתי בין אם הוא נמצא בסביבה ובין אם לא אך כאשר היה נוכח הייתי מעדיפה פשוט לצמצם כמה שיותר שהות במחיצתו ובמחיצת משפחתי ומסתגרת בחדרי או פשוט נעלמת.זה הגיע למצב שהפסקנו לדבר כמה שנים באותה תקופה.וכמובן היו לכך השלכות גם באינטראקציה עם אנשים שהם לא משפחה (עשיתי הכללה כלפי כולם כי באמת הצלחתי להפנים את זה שאני כל מה שאחי אומר עלי).זה נבע בעיקר מרגישות מאוד גבוהה שלי,מדימוי עצמי נמוך שגם ככה היה לי ומהצורך התמידי הזה שלי לקבל מאחי הערכה כי אני מאוד מעריכה אותו. ולמרות כל האמור פה אני עכשיו במקום קצת שונה.הדברים האלה התרחשו בעיקר בגיל ההתבגרות שלי ושלו כשהזהות רק מתעצבת ובתוך כל השינויים הגופניים והחברתיים כל אחד מפתח תסכולים אותם אח שלי העדיף להוציא עלי במקום לתעל אותם בצורה פחות הרסנית.עכשיו אני חייבת לציין שיש בינינו הערכה הדדית משום שהדימוי העצמי של אחי הוא הרבה יותר גבוה ובעיקר כי השינוי חל אצלי כי הבנתי מאיפה זה נובע ושכל מה שאמר עלי לא נכון (כי העובדות בשטח מראות אחרת)ובסופו של דבר כאשר הוא ראה שאני חזקה ודבריו לא משפיעים עלי זה כבר לא שירת אצלו את המטרה של העלאת האגו על חשבון מישהו אחר. אבל את כל זה לא עשיתי לבד זה כתוצאה של טיפול פסיכולוגי (קצת מאוחר). אילו אימא שלי הייתה שמה לב אולי הייתי מקבלת עזרה הרבה לפני כלומר בזמן שזה התרחש ולכי תדעי אולי היו נראים הדברים אחרת... אני מצטערת שזה כל כך ארוך וכל הכבוד לך שאת שמה לב ואיכפת לך כי זה לא מובן מאליו.את הצעד הראשון כבר עשית וזה המודעות והרצון לסייע. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר אבל צריך לעשות שיהיה בסדר. אני לא איש מקצוע ואני לא יודעת אם הורים צריכים להתערב וכיצד אבל אני כן יודעת שאם הייתי מקבלת את הסימפתיה הזאת מהוריי לא הייתי מרגישה כל כך לבד...

בכך שפתחת את ליבך בפניי. אני קוראת ולא מאמינה, הכל כ"כ מתאים. זה הרי ברור לי שהגדול מתנהג כך מיתוך חוסר הביטחון שלו,מיתוך קנאה אולי באחיו הצעיר, מיתוך רצון להרגיש למעלה כשהצעיר למטה. אני משתדלת ככל יכולתי להגן עליו ולהסביר לו , אך עדיין מרגישה חסרת אונים וכואבת על שאין צחוק והנאה ואהבה וכיף בחייהם של שניהם כאחים. כמוך , גם אצלי הצעיר מאוד מעריך ואוהב את אחיו ומשווע בכל ליבו שיאהב אותו ויגונן עליו ויהיהי בשבילו "אח גדול" והוא לא זוכה לכך. זה נורא נורא כואב לי. ולכן פניתי פה לפסיכולוג כדי לקבל איזושהי עצה, איזשהו כיוון שאולי לא חשבתי עליו, וזאת מבלי להכניס דרמה יותר מידי לחיינו. )(דרמה ,מבחינתי , זה להתחיל בטיפולים של פסיכולוג ). ובכל מיקרה , מודה לך על שהשקעת פה מחשבה ואנרגיה על מנת לכתוב את הדברים שלך. כי יש בהם משהו מנחם ומעורר תיקווה לגבי השנים הבאות. תודה.

היי אודי, יש לי בעיה עם הילד שלי הוא בן שמונה,ילש מקסים בוגר ואחראי,הבעיה איתו שבבית ספר הוא מתחצף,בקייטנה אמר על המדריך שהוא דפוק,הוא ילד מאוד תחרותי וכשלא הולך לא הוא מאבד אשתונות ,אציין שבבית הוא ילד מקסים ללא כל בעיה ,הוא הצעיר מבין האחים איך נוהגים איתו?כדי ששנה הבעה תעבור בשלום??

מקווה שאמצא כאן איזשהי עזרה. אני בן 32, עדיין גר אצל הורי. פוטרתי מעבודתי לאחר שנתיים. מאז שסיימתי תואר אקדמי באחד ממדעי החברה אני עובד בעבודות שלא ממצות אותי, מחליף עבודה כל שנתיים שלוש, לא מוצא שום כיוון, רב הזמן אני בבית לבדי. אני מרגיש ריקנות בפנים, הולך ברחוב כמו "מת-חי", אין לי כח וחשק לעשות כלום. אני רואה איך כולם מתקדמים ורק אני נשאר במקום, ובוכה בלב. באיבחון שנעשה לי לפני מס' שנים נאמר שיש לי הפרעת אישיות, ואין שום דבר שניתן לעשות בנידון. חייב עזרה. כלשהי.

אינני מעוניין אפילו לשקול לקחת תרופות בגלל כל תופעות הלוואי שלהן. האם אתה משוכנע שהדבר נחוץ במקרה שלי?

לפני כשבועיים הבטחתי למטפל שלי לקחת את כל החודש הקרוב באופטימיות ובקלות.הייתי אצלו אתמול והתנהגתי לפי מה שסיכמנו... אבל בלילות תוקפים אותי מחשבות שליליות ופחדים ואני נשארת איתם לבד. הוא אומר שאם אתחיל לעבוד לפי ההמלצות שלו העתיד שלי יהיה ורוד על בטוח... נורא קשה לפעול בחוץ באופטימיות כשבפנים נמצאת ילדה קטנה,פגועה ומפוחדת. לבד לי.