פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום וברכה! הנני גבר בשנות ה-30 לחייו. זה שנים שהנני סובל ``מגינוקמסטיה`` (שדיים דמוי שד נשי), הדבר היה כמחסום בתחומים רבים במהלך השנים, הקשר הזוגי הראשון שלי היה מאוחר מאוד בגלל הבושה שחשתי, ויתרתי על שחייה בים ובבריכה שכה אהבתי בשנות ילדותי כתוצאה מהבושה. לאורך השנים חשתי תיסכול רב כתוצאה מהבעיה, לגשת לרופא לפתור אותה היה בעיני קריעת ים סוף, הבושה לא איפשרה לי זאת. כיום הנני אדם נשוי מזה כחמש שנים, יש לי ילד בן 4. אני הנדסאי במקצועי. לפני כחודש החלטתי לעבור ניתוח לתיקון הפגם שמציק לי. אני מלא התרגשות נוכח ההמתנה בפעם הראשונה לייעוץ עם הפלאסטיקאי כמו גם מלא בבושה בעקבות הצורך להחשף בפני הרופא. אני חש שאני חייב את השינוי הזה לעצמי, אין לי ספק כי לאחריו חיי עומדים להשתנות. הדימוי העצמי שלי כגבר יתחזק באופן משמעותי, אני יוכל לחזור לדברים שכה אהבתי כילד כמו ללכת לים ולבריכה מבלי להתבייש בגופי. הדבר שמציק לי הוא שאיני יכול לחלוק את ההתרגשות הרבה שמציפה אותי נוכח השינוי שאני עתיד לעבור בקרוב, זאת מכיוון שאני מתבייש מאוד לדבר על כך אפילו עם אישתי, בפרט עם חברים. נוצר מצב שאיני יכול לחלוק את השימחה, את הציפיה לבדיקה ולניתוח שאחריה, את החששות. אני מרגיש שזה חסר לי הפורקן הזה. מהם הכלים לשבור את הבושה? בערכה רבה ובתודה מראש, עופר

לפני זמן קצר סיימתי טיפול שארך שנה וחצי.בחצי השנה האחרונה חשתי דיכאון וכעת אני לוקח פלוטין להקלה.בחודשים האחרונים חשתי שאני נקשר מאוד למטפלת ואפילו מתאהב בה.הבנתי שזה חלק מהטיפול ואף העזתי לעלות זאת בפניה והיא אמרה שזה טבעי וזה באמת אמור להיות כך.אחרי כל פגישה ציפיתי כבר לפגישה הבאה ובנוסף לעזרה של הכדורים חשתי אופטימיות והקלה אך בכל פעם שחשתי געגועים למטפלת -חזר לי הדיכאון.עם הזמן התופעה התמתנה. הפגישה האחרונה היתה ממש טובה ויצאתי ממנה מחוזק ואופטימי אך ככל שהזמן חולף אני חש געגועים עזים למטפלת וכך הדיכאון גובר (שוב אין לי חשק לעשות כלום ואני כל הזמן חושב אם יצא לנו להפגש שוב ואם אוכל לדעת עליה פרטים נוספים-אני לא יודע עליה כלום).אני מרגיש חסר אנרגיות ולא יודע מה לעשות-כי הטיפול הסתיים מאחר והמטפלת סיימה את התמחותה. האם זה מצב נורמאלי שיעבור עם הזמן או שמא זה יוביל אותי שוב לתהומות הדיכאון? נ.ב סליחה אם הארכתי מידי.

שלום לך פסיכולוג, קצת עליי אני חיילת בת 19 שכל חייה אבל כל חייה הצליחה בלימודים במבחנים,ואף סיימה בהצטיינות יתרה בה"ס במתמטיקה ואנגלית 5 יחידות. הייתי מלאת בטחון ואמונה עצמית שאגיע רק לאן שארצה. לפני כעשרה חודשים התגייסתי לצה"ל ואז התחילה שורה של כישלונות.התגייסתי לצבא כמש"קית חינוך ותפקדתי מצויין ביחידה שהגעתי אליה ואף ממש רצו שאצא לקצונה,קיבלתי חוות דעת מהממת ,אחת הטובות,שאין הרבה כאלה (באמת!) לצערי מפקדיי לא יכלו להשיג לי הקצאה למבדקים (מבחני קצונה הבודקים את התאמתך לקצונה) וללא הצלחה במבדקים אי אפשר לצאת לקצונה. התעקשתי ממש לצאת לקצונה ללא מבדקים ומבדקים אעשה בהמשך. מפקדיי הסכימו לשלוח אותי לפחות להכנה ותוך כדי הכנה אקבל מבדקים. ההכנה ארכה 4 שבועות שבמהלכם דחו לי תאריך 3 פעמים ליום מבדקים ,עד שהגעתי ליומיים האחרונים של ההכנה ונשלחתי למבדקים מיואשת מתמיד. למה מיואשת? רוב הבנות בהכנה (58 מתוך 62 ניגשו למבדקים ועברו) וכל יום דאגו לחלחל לי..מה תעשי אם לא תעברי מבדקים? את לא לחוצה מהנושא? כל הזמן עניתי להם שלא..קטן עליי ...ואני לא פוחדת מזה.. אז כן,יומיים לפני הוועדות סוף הלכתי לתל השומר למבדקים ועד השעה 11:00 הלך לי מצויין,אולם במהלך המבדקים מול המחשב התחלתי לישאול את המאבחנת הפסיכוטכנית די הרבה שאלות טכניות:כמה זמן נשאר,האם המבחן הראשון הסתיים; בסופו של דבר שהגעתי לריאיון פסיכולוג המאבחנת הפסיכוטכנית הלכה לפסיכולוגית וסיפרה לה ששאלתי המון שאלות,בריאיון פסיכולוגית אמרתי ששאלתי שאלות טכניות בלבד.והפסיכולוגית שאלה אם אני נלחצתי.מיד אמרתי לה שלא,בכל זאת קצין לעתיד נלחץ? מה פתאום. היא המשיכה להתריס נגדי המון שאלות,ותוך כדי שהיא שואלת אותי אמרתי לעצמי,זהו היא מכשילה אותי חבל ליעל הזמן,ואחרי שתי שניות הבזיקה בי מחשבה נוספת:לא,אל תחשבי כך תעני לה כמו שצריך קיבלתי תשובות למבדקים קיבלתי 11,נמוך ביותר כאשר ציון עובר הוא בין 13 ל-25, בנוסף במהלך ההכנה התייאשתי מאיכות האנשים שנמצאים איתי (רמה נמוכה מאוד) ואני סוג האדם שלא מסתדר כל כך עם בנות,יותר עם בנים מבחינה חברתית.אחת הבנות שהייתה בצוות שלי שנאה אותי ממש עוד מתקופת הטירונות ודאגה למרר את חיי לאורך כל ההכנה ולהסית בנות רבות נגדי .ההכנה הייתה מאוד אינטנסיבית ומלאה בתכנים וכמה פעמים הבזיקה בי המחשבה:"למה את עושה את זה לעצמך? למה את מתעללת בעצמך". חשוב לי להגיד שעכשיו שנפלטתי מקצונה,כולם שואלים אותי כמה קיבלת במבדקים ואני עונה להם שנכשלתי,הם פשוט לא מאמינים והם בהלם,"את,את נכשלת?" לא יכול להיות. הם האמינו בי כל כך.הפכתי למושא אכזבתם אשמח לדעת איך להתמודד עם כישלון זה תודה ויום טוב!!

הי שירן, לא פסיכולוגית, אבל רוצה לכתוב לך מזוית של מי שמכירה וחוותה תחושות דומות. מכירה את התחושה של להיות הכי מצטיינת ואז הפעם הראשונה שהכתר הזה מוסר מהראש... ועוד יותר גרוע, לא רק לא להיות הכי טובה אלא ממש להכשל. תארת פה מאד ברור את השתלשלות העניינים שיצרה לחץ, כאילו בלי לחץ. בולט גם הרצון שלך שנדע/שאודי ידע שבמקומות אחרים הצטיינת. שאת לא תמיד נכשלת. אני חושבת שכאן גם טמון המפתח להתמודדות. כי ההתמודדות הקשה עבורך (כך נראה לי, אבל אולי זו רק תחושתי שלי) היא עם העובדה שהסביבה רואה את הכשלון, שאת הופכת "למושא אכזבה". ואם תרשי לי, עוד יותר מפחיד (שוב אולי זה רק אצלי) מה יקרה אם יום אחד כבר לא יתאכזבו אלא יראו אותך כחלשה או כלא מסוגלת. אם זה אכן כך, הפתרון צריך לעבור דרך העבודה על התפיסה העצמית שלך, עם פחות דגש על איך רואים אותך אחרים. זה לא פשוט - מניסיון. אבל אפשרי. בהצלחה לך שירן. עוד יהיו הרבה מאד הצלחות ופסגות עבורך י.

אודי :-( שוב נשכחתי... עצוב ל.

הי זו אני, האתר לא פתח את דלתותיו בפני בשמי הרגיל. אמר לי שאני טועה, שאני לא אני, ושאני לא מוזמנת. נמאס שכל דבר טריוויאלי הופך להיות קשה כל כך. בכל זאת התעקשתי לכתוב. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה. זמנים לא פשוטים. הקוטב הרע מכריע את הקוטב הטוב. אני נשארת חלשה. בתוך המלחמה ביניהם עדיין חודרים פנימה הדי קולות, של משימות קשות, קשות מדי, שהייתי רוצה להצליח לעשות. נאחזת בהד, תופסת אותו בכל כוחי, אולי כשיעוף אוכל לעוף גם אני איתו... אי שם מעבר לקשת... בינתיים מתנצלת. לילך יקרה. סוריקטה יקרה. תודה על תגובותיכן. סליחה שלא הצלחתי לענות. ילדה ואישה, מרגישה שצריכה להתנצל גם בפנייך, מרגישה שרק להשען אני רוצה ושאין לי כלום לתת (אמר העץ הנדיב, עת כרתו את גזעו מעליו).לא את. הם. דינימיקה מרגיזה גם איתה בימים אלו. אני מרגיזה אותה, והיא מתרגזת, וגורמת לי לבכות, ואז מתנצלת, ואז לא מבינה את המצב ההפוך שנוצר בינינו שהיא הנפגעת והמתנצלת. ואני חלשה. אין לי כוח שתפגע. אין לי כוח שתתנצל. גם אין לי כוח שתילחם. כל דבר שהיא עושה מזכיר לי כמה אני בלתי אפשרית. כמה סבל כרוך בלהיות איתי. מרגישה שצריכה גם להתנצל על ההתנצלות הדלה הזאת. אז שוב. סליחה. עדיין כאן. עדיין גלי.

אני כל כך כועסת עליה , יכול להיות שאני מדברת בשפה אחרת ואני לא שמה לב , אולי אני צריכה להביא איתי לפגישה איזה בועה כזאת שיהיה שם איזה איש קטן שיתרגם אותי למילים שהיא מבינה....אני לא פשוט לא מצליחה להבין את זה .

היי אודי יושבת כבר זמן מה, רוצה לכתוב ומסתייגת.. בסוף החלטתי בכל זאת.. המצב שלי ממש רע (בלשון המעטה), וזה מתבטא גם באובדנות. במין אבסורד שכזה, המטפלת טוענת שזה נובע מכך שדווקא אני מתקדמת.. שעכשיו אני יותר מחוברת לרגשות וכו'. אבל לכן אני גם הרבה יותר רגישה ופגיעה. היא טוענת שזה אחד המצבים הכי מסוכנים להיות בהם.. היא טוענת גם שחוסר השינה שלי והתזונה (הלקויים בחסר מה) מקשים עוד יותר על ההתמודדות שלי. אז.. היא רוצה.. שאני אלך לתזונאית.. ו.. גם לפסיכיאטר (או רופא משפחה) לקבלת תרופות.. כשהיא יודעת, היא יודעת כבר שנים, שאין מצב שאני אלך לפסיכיאטר ושאקח תרופות, כמו שאין מצב שאפנה לתזונאית (אני טוב לי עם העוגיות והנשנושים - זה בהחלט מספיק לי). העניין הוא ש.. ברגע שהיא אמרה לי את הדברים, נשברתי לגמרי.. נראה לי שאולי היא קצת מאבדת אותי.. בבקשות שלה (אולי דרישות - אני עדיין לא בטוחה). כשהייתי לפני שנים בטיפול אחר, הטיפול נגמר רע מאוד, בין היתר בגלל העניינים האלה - תזונה וכדורים. והיא יודעת על זה. גם איתה עברתי תקופות לא פשוטות במהלך השנים שאני אצלה בגלל הרצון/ דרישה שלה שאראה פסיכיאטר, שאקח כדורים. קשה לי להבין, אולי לקבל, שבמצב שהוא ממש רע, והיא יודעת כמה הכל רגיש אצלי עכשיו, היא מעלה את הנושאים האלה שפשוט גומרים אותי בפני עצמם. אני יודעת שלא שאלתי כלום אודי, אני פשוט לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. אין לי כח, אני נורא מיואשת. אני נורא אובדנית. והדיכאון משתלט עלי. והדבר האחרון שאני רוצה או יכולה, זה להתנגד לה עכשיו. ולא - אין שום סיכוי שאסכים לכדורים או תזונאית. אין לי כח יותר להושיט יד. ואני תוהה אם אני בכלל רוצה בכך. עייפתי מהכל אודי, עייפתי מהכל - ממש הכל. שיר

יקרה, אני כאן , להושיט לך יד .. לפעמים הכל נראה בלאגן אחד גדול.. אני חושבת שהקול של המטפלת מאוד דואג לך .. מנסה לשמור עליך, גמאני הייתי אנטי כמוך.. אבל כשהלכתי ב"כח" ..קודם בשביל המטפל .. ונלחמתי יחד איתו בקולות ההרסנים שבי היה בי הרבה יותר פשוט להתמודד.ויש עליות ויש ירידות אבל לא הכל קו ישר. מקווה שתצליחי לראות גם את.. איתך.שרית

העלת ולא ענית :( אשמח לתשובה:)

הי אודי, האם קבלת שאלת המשך מאת נירה? שלחתי פעמיים אתמול, אך לא ראיתי שהועלתה. אודה לך אם תוכל לבדוק.

אני מטופלת כבר חודשים רבים אצל מטפלת מצויינת, שעוזרת לי רבות, היא מאוד אמפתית ומקצועית, הקושי שלי במרקם היחסים בינינו , המהלך הטיפול נדמה שיש הרבה דברים שנשארים מתחת לפני השטח, אני מבינה שזה חלק מהליך הטיפול, אבל יש לי קושי גדול עם זה שנושא הקשר ביני לבינה אף פעם לא מדובר, בנוסף היא שומרת באדיקות לא להכניס אפילו לא "בטעות" פרט שהוא שלה הנוגע לחייה שלה, אני מאוד אוהבת אותה וקשורה אליה וזה מאוד מכאיב לי... האם לדבר איתה על זה..איך להעלות את הנושא... מעניין אותי מאוד איך הטיפול נתפס "מהצד השני" של המטפל מבחינה רגשית, תודה על עזרתך.

היי אודי, לא יודעת אם אתה זוכר אותי. כתבתי פה לפני כמה חודשים על הפסקה הטפול עקב נסיעה לחו"ל, ועל הבלאגן הקט שנוצר לי עם המטפלת סביב הנסיעה. בנתיים נסעתי, וחזרתי, ועוד 36 (וקצת) שעות אנחנו נפגשות אחרי 3 חודשי פרידה. תוך כדי הנסיעה, כבר חשבתי לוותר על הטיפול בכלל, ולא לחזור אליה. היה לי מכאיב שם לפני (בפגישה האחרונה שלנו בכיתי, ולא בגלל הפרידה. היא הכאיבה) וגם תוך כדי (בשיחת טלפון שלושה שבועות אחרי שטסתי) מה שגרר מבחינתי נתק טוטאלי עד כמעט הסוף. אדישות ואכזבה ומין "מה אני צריכה את זה בכלל". עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי, אני לא יודעת מה השאלה שלי. אני ברגשות מעורבים (מאוד מאוד) ולא יודעת אם אני רוצה לחזור, לא רוצה, אם אני אוכל בכלל לתמלל את כל מה שאני מרגישה ושהרגשתי. מין תחושת אדישות כזאת, והרגשה שאין טעם (מי כמוני יודעת שיש את כל הטעם שאפשר, רק שזה לא מרגיש לי). ומצד שני, לא רוצה שהיא תמיס אותי חזרה כהרגלה. לא רוצה "לוותר" לה על מה שהיא גרמה לי להרגיש, לא רוצה לבטל את כל מה שהרגשתי. ומה אם היא תוותר לי? ותסכים שאלך? אשמח למחשבותיך בנושא (וגם של אחרים..) לילה טוב, נועם

ברוכה השבה! נועם אהובה, שלום לך ילדה יפיפייה, חשבתי הרבה עלייך, יקירה. זוכרת שבזמנו כתבת מקסים וחכם כל-כך את הדברות של הטיפול? די בטוחה שאת לגמרי זוכרת. אני זוכרת שאז הרגשת מותקפת בעץ ההוא מקולות חוץ (עד שלא בא לך להישאר כאן, הבריח ממש, ואני כל-כך מבינה); והנה היום - יש חלקים בך שמדברים ומזדהים קצת עם כיוון הנגד מהבפנימה שלך. ואת כבר יודעת איך זה. גם אם את רוצה לסיים, זה נושא לדיון. ואפשר או לא לממש. הפסקת טיפול היא בכל מקרה דבר שרצוי ביותר להחליט מתוך הביחד של הטיפול. אני די משוכנעת שאת מאד יודעת שכך היא ההמלצה, ובכל זאת בחרתי להזכיר ולחזק את הקול הזה, למרות שאולי מעצבן לשמוע שוב את המילים המדוקלמות המוכרות. כן, מה לעשות, זה ככה... :-/ ראי נא חמד - בעיניי, הכי גרוע זה לעקוף פרידה, ולהשאיר קצוות פתוחים. וקצת בניסוחים הקיצוניים שלי - יש בזה משהו הרסני לטיפול ולמה שתוכלי לקחת ולהשתמש ממנו לבאות. אם כך, היות שאני באופן אישי רואה חשיבות מרובה מאד לעבודה על פרידה, עד כדי כך שהיא קובעת את גורל הטיפול כולו וההמשכים, את יכולה להניח על מה אני ממליצה בחום. כך אומר גם לעצמי - הפגישה האחרונה אצלנו לפני החופש הייתה נוראית לי. בתחושותיי יצאתי פצועה ומלאת כוויות, בכל תקופת החופש אני מסתובבת עם מחשבות מרחיקות לכת מאד, ושוב חוזרות המחשבות שמחפשות ניתוק חד. ברגעים הללו הייתי מנסה להקשיב לקול שאומר שצריך להפסיק להתבחש, ו"פשוט" לעשות. לנהוג כאילו היו אלה הוראות הפעלה - לחזור. לעשות את מירב המאמצים להגיע לפגישה. שהרגליים ישאו אותך לשם, אפילו מתוך אפיפות. מקווה שגם אני אצליח. מה שלום נמש הממוש? חייבת לשלוח לו חיבוק ופינוקים מלא. שלך בחום סוריקטה (ובעבר mp ועוד כינויים מוכרים)

סוריקיטה אהובה, כמה נעים היה לגלות אותך כאן בעץ שלי. כמה נכונות המילים שלך, וכן, לפעמים צריך את הקול החיצוני שישוב ויזכיר. זה לא שהקול הזה לא נמצא בי גם, אבל עקב השבר הנוכחי דווקא לא רציתי לתת לו מקום. רציתי לבעוט אותה רחוק, ושהיא תשבור את הראש איך להחזיר. דווקא כי תמיד אני זאת שמפשרת, שמתקרבת, שנבהלת מהאפשרות של כעס. אבל הגעתי היום. אמנם חוויתי תחושות גופניות של ממש תחילת הטיפול - כאבי בטן חזקים, דפיקות לב, סחרחורות, אבל בנשימות עמוקות הגעתי. החיוך שלה בכניסה, גדול ומאיר וחם. מפוגג חרדות. ודיברנו. אני בעיקר, אבל גם היא. הופתעתי מהזרימה היחסית של השיחה, היא העלתה את עניין הכעס והאכזבה בעצמה. אני תמיד מופתעת מחדש, ונפעמת מהערכה איך היא לא מפחדת להגיד לי מה היא מרגישה, לא מפחדת להתנצל, לקחת אחריות על מה שעשתה או אמרה... השיחה של היום עוד לא לגמרי שקעה, אבל אני כבר מרגישה שמשהו בפרידה הזאת ביגר אותי, ביגר אותנו. השיחה היום הייתה אחרת, אחרת טובה, לפי מה שאני מרגישה עכשיו. אני יודעת, שבטיפול הזה, אני לעולם לא אלך בלי לסגור קצוות כמו שצריך. וכמו שזה נראה עכשיו, אני גם עוד לא הולכת לשום מקום. תודה שהיית איתי פה, (נמש הישן לצידי שולח חיכוכי אף עדינים) שלך, נועם

היי אודי, אכן דיברנו. (הפירוט בהודעתי לסוקריטה) הייתה שיחה טובה במיוחד. החרדות נרגעו להן, לעת עתה... גם אם אני הייתי מנסה לוותר, היא לא הייתה נותנת לי. יש לי מזל. תודה... נועם (נ.ב: כמה קומות מתחתיי, לילך עוד שותקת ללא מענה ממך. תציץ?)

ברוכה השבה! בהחלט היית חסרה כאן בנוף.. זה שמצמיח עצים טובים . אני בטוחה שהמטפלת שלך טובה בלא לוותר לך , ראינו זאת עד היום. היא לא תוותר עלייך ככ מהר . אני כן חושבת שהקשר שלכן חזק ומאפשר לדבר על הדברים ולא להסתיר את הרגשות שיש בך.. לכן , אל תוותרי גם את !! שולחת לך כח ואומצ וחיוך מעבר למסך בתקווה שהענינים יסתדרו במהרה. שמרי על עצמך.שרית

הי אודי, הוספתי שאלת המשך לתשובתך. אודה לך אם תתיחס אליה בהמשך.

המקרה העצוב של הכלב בשעת לילה/מארק האדון. לא בדיוק הפרעת קשב, אבל כן קושי וסבל ב"להסתדר חברתית". וגם אם הרעיון לא בדיוק מתאים - ממליצה לקרוא. בבקשה מהמוצאת והמבורכת (וגם הישרה, נראה לי...)

הי אודי, יש ספר של גלילה רון פדר (לא קראתי אז אין לי מושג אם הוא טוב)- נקרא "קשה לי ללמוד" על ילד בן 12 עם הפרעת קשב וריכוז. נראה קצת דידקטי ועם סוף טוב מדי - אבל יכול להיות מתאים. אולי. גם לי, כמו לקודמתי ישר עלה לראש הסיפור המוזר של הכלב - אבל לדעתי הוא אספרגר. אם כי אכן ספר מצויין. בהצלחה י.

1. התפסן בשדה השיפון 2. סיפור מהגמרא מסכת עירובין דף נ"ד עמוד ב' (הפירוש בעברית אחרי הקטע המקורי): "רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר אמר ליה האידנא מאי שנא אמר ליה מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר אמר ליה הב דעתיך ואתני ליך הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני] נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי אמר להן הקדוש ברוך הוא תנו לו זו וזו" והפירוש- לרב פרידא היה תלמיד, שהיה מצליח להבין את הנלמד רק אם רבי פרידא היה חוזר על החומר ארבע מאות פעם. יום אחד, בשעה שרבי פרידא לימד את אותו התלמיד, קראו לר' פרידא לדבר מצווה (הגמרא לא מספרת לנו לאיזו מצווה קראו לו: אולי ביקור חולים, אולי ניחום אבלים). רבי פרידא לא הלך, אלא המשיך ללמד את התלמיד, וזה לא הצליח ללמוד. אמר רבי פרידא לתלמיד: מה שונה הפעם שאינך יכול לקלוט? עונה לו התלמיד: מאותה שעה שקראו למורה, הסחתי דעתי מהלימוד, וכל הזמן חשבתי שתכף המורה יקום וילך לדבר המצווה, ולכן לא יכולתי להתרכז. אמר רבי פרידא: עכשיו תתרכז ואני אלמד אותך, ואין לך מה לדאוג, לא אעזוב אותך עד שתבין את החומר. חזר ולימד אותו עוד ארבע מאות פעם. יצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא: מהו השכר שאתה בוחר? שיוסיפו לך ארבע מאות שנים, או שתזכו אתה ובני דורך לעולם הבא? אמר רבי פרידא: שנזכה אני ובני דורי לעולם הבא. אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו גם אריכות ימים וגם חיי העולם הבא.

הי אודי, לצערי, טרם קראתי את הספר, אבל שמעתי המלצות מכמה מקורות, אז כנראה שהוא טוב.. מצרפת לינק http://www.myadhd.co.il/ אם לשפוט לפי האתר, הספר נראה נחמד מאוד! מקוה שזה עוזר.. לילך

סרט על דיסלקט יכול לעזור? אם כן, "עשה שאדע" שווה צפיה. הסרט הופק ע''י סטודנט דיסלקט במגמת קולנוע באחת המכללות.

לילה טוב אודי, יש את הספר "המפוזר מכפר אזר" וגם את השיר "יוסי ילד שלי מוצלח". גם השיר "הילד הרע" (של ילן-שטקליס???) מספר על ילד כנראה עם אי די אייץ דיש לא אובחן כי בזמנים ההם לא היה מבחן TOVA ולא ריטלין. רפאים

הוי אודי, מותר לקנא? בך, על בקשה מונחית מטרה. ברורה. מוגדרת. על שניסית מזלך. בכותבים, שהרגישו חיוניים ומשמעותיים, גם אם לרגע. בכך, שבדיעבד, אפשר לראות שהיה כאן יופי של שיתוף. ותראה כמה גמדים טובים יש פה. ואיך אנשים אוהבים שמשתמשים בהם. איזה יופי של עץ. להת' סוריקטה

הי אודי, עוד משהו, נדמה לי אם כי לא הצלחתי למצוא כרגע שבאחד או בכמה מספריו של פוצ'ו - כגון "פרא אדם"/ "אריק מפוזריק"/איילת מבולבלת/איה הג'ינגית יש דמות כזו. מקווה שאני זוכרת נכון. עברו שנים אבל זה מתאים לו י.

גמאני פה.. יש ספר מתוקי שנקרא "שלי הצב ההיפראקטיבי" מאת דבורה מ' מוס - הספר מטפל בדרך מקורית ומרגשת בבעית הפרעות הקשב. שלי הוא צב היפראקטיבי, הוא מפריע בכיתה, מתקשה לשבת בשקט באוטובוס, זורק אוכל על חבריו והורס את הצעצועים שהוריו קונים לו. כולם אומרים לשלי שהוא צב רע, אף אחד לא מאמין לו שבסך הכל הוא רוצה להיות צב טוב, אבל הוא לא מצליח. הכל משתנה כאשר שלי הולך לבדיקה אצל הרופא, וזה מגלה ששלי הוא צב היפראקטיבי. יחד עם הבנה, אהבה וטיפול, מצליח שלי לפתוח דף חדש, להיות פחות קופצני ולהיות אהוב על חבריו והוריו. ועוד אחד - "ילד שלי מיוחד " -של עירית חגי . מקווה שהייתי לך לעזר . שרית :-) .. (שעדין עצובה , אבל מחייכת בשבילך).

מרגישה רע כול הקשר למשקל שלי בזמן האחרון עליתי איזה 3 קילו אציין שאני לא בחורה שמנה בכלל אבל משום מה זה מפריע לי מאוד ויש בי סוג של הרס עצמי כול הזמן אני מתעסקת עם זה יותר מידי הערך העצמי שלי נפגע אני די אבודה בכל הסיפור הזה אני נמצאית סביב חברות שמאוד רזות ואני פתאום לא איתן בקטגוריה וזה ממש מציק לי מה עושים איך מתמודדים....

היי אודי. אחשוף הפעם משהו אחר שלא קשור לפסיכולוגית שלי. הורי עושים לי את המוות. אתמול הרגשתי שבא לי כדור בראש.. שבא לי למות ממש. לא מבינה מה הם רוצים ממני.. הם דפוקים! מעליבים אותי, מקללים אותי, פוגעים בי עמוק עמוק.. ומה שהכי מעצבן שהם עוד מצליחים.. ולמה??? עד מתי הם עוד יצליחו לחדור אלי? מדוע אינני מתחזקת? ועברתי הרבה, איתם, בטיפול, עם עצמי.. ואני בת 30, לא ילדה יותר.. ועדיין הפחד מאבא קיים. אני כולי מתכווצת מפחד כשהוא צועק עלי, אני נחנקת מבכי כמו ילדה קטנה כשהוא מעליב וקורא לי בשמות. החבר החדש מנסה להרגיע.. אבל כעת, כשאינני של אבא יותר, אבא נלחץ, רוצה אותי לעצמו, קשה לו לקבל שהתאהבתי בבחור מדהים! יוצא דופן, מיוחד במינו. שוחחתי עם המטפלת שלי בטלפון, בכיתי מרה.. היא ניסתה להרגיע אותי והסבירה שהורי מנסים להרוס לי את הקשר שלא במודע. שאבא מקנא. שאינני שלו יותר כפי שהייתי.. אבל קשה לי לתפוס זאת! האם אינו חפץ באושרי? שנים חיפשתי קשר כה מוצלח ובריא כמו הקשר הנוכחי.. וכעת, הוא עושה לי את המוות. לא מדבר איתי. עובר לידי וזורק קללה. פותח את עיניו ומביט בי במבט מבעית. אני בסה"כ ילדה עדיין.. אני זקוקה לתמיכה, פירגון.. לא יודעתאיך ללהתנהג ולהתנהל מולו. הוא מסיט את כל המשפחה נגדי, אני חשה שאין אחד שבעדי. אני מרגישה ששונאים אותי. ואולי אני טועה? אולי באמת אני מתלהבת מדי ומאבדת את הראש כפי שאבא טוען? אבל מה אסור להתלהב? להתאהב? מה רוצים ממני???? בסה"כ אני רוצה שיהיה טוב. שיואהבו אותי. שיחבקו. שיתמכו. למה להרוס לי? למה לדכא לי ערבים שלמים? למה אני צריכה לבכות בכל ערב עד שראשי מתפוצץ מכאב??? וככול שאני נפגעת יותר, אני נזכרת במטפלת שלי שלא ראיתי אותה 3 חודשים. 3 חודשים קשים. בודדים. אבל הדבר הטוב אודי.. שביום שישי הקרוב אני אראה אותה- סוף כל סוף! אשמח לשמוע דעתך.. ואיך להתנהל מול הוריי?? מה עלי לעשות איתם??? האם להתעלם מהם? לצפצף עליהם? אבל הם עזרו לי המון מבחינה כלכלית. איך להתנהג??? תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה

אודי יקר , מה שלומך? אני .. אני כאן בכדי לבקש עזרה אחרונה ?... הכל צורח בתוכי ואילו השקט ששורר כלפי חוצ מעצים את הקולות האלה בי. בשבועים האחרונים אני יותר משוחחת עם ער"ן , ומרכז הסיוע .. אבל גם הרבה מהפעמים מתקשרת , בוכה מעט ומנתקת.. כרגע זה רק אני מולך והמקשים .. אבל זה מרגיש לי יותר מוכר כאן ב"קן" שבנית לי פה גם.. אודי, היאוש עוטף אותי , יש בי רצון מטורף למות . סליחה על המילים, מקווה שתעלה את ההודעה שלי למרות ולא תתן לי להרגיש ככ לבד . זה בהחלט משעשע עד כמה הנוכחות שלך פה מולי וכמה מילים שלך / או של האחרים יכולים לתת מעט אור ומזור לכאב העצום שבי. יש בי המון בלאגן, כבר כתבתי לך , המון פרידות מאנשים קרובים ..המון זכרונות, המון כאבים, שכנראה העיפו אותי אחורה .. נורא רוצה לבקש ממך יד , יד מרחוק שתאחוז ותתן לי להרגיש שאני באמת לא רק לבד .. אני מרגישה בודדה נורא , כלפי חוצ נורמלית לחלוטין .. הבפנים מת , זה מרגיש שבחוץ הכל פורח , אנשים מחייכים, ואילו אצלי , הכל מת. יש בי רצון עז למות. ברור שאין לי אומץ. יש לי ילד בן 6 מקסים ובן זוג מיוחד ועדין .. היאוש מפנה אותי אלייו , לוקח את כל הכוחות , וגורם לי לאבד את המטרה. נמאס לי שמזכירים לי כמה יש בי טוב וכאלה , אני רוצה כבר פחות סיבות לרצות למות. מרגישה שהכל סוגר עליי. התקווה מתרחקת ממני .. רחוק רחוק .. רחוק. לא בטוחה שמאמינה כבר שיהיה טוב. לא בטוחה שיש נקודת אור אלייה אוכל להתקרב. לא בא לי יותר לדבר על אופטימיות ותקווה , לא בא לי שיזכירו לי את זה , נמאס לי שחושבים שהחיים יותר טובים ממוות , הכל שורף בי , כל הגוף כואב לי , כולי מקופלת בפגיעות והרס וארס וכאב , כאב עצום שלא ניתן לתיקון. נמאס לי לשמוע על את המילים "טיפול פסיכולוגי" , זה ה- "תהליךךךך..." " ככה עובד הגופנפש אחרי שנים של הדחקה "ועוד כאלה וכאלה מילים קבועות. לא רוצה להניח את הכאב והתקווה בידם של אחרים, לא רוצה לחיות ככה , נכון שאפשר להגיד שזו ה.. בחירה שלי , אבל זו באמת .. הבחירה שלי אחרי המון יסורים , מרגישה כשלון עצום , נמאס לי להיות מנותקת מעצמי , נמאס לי לבהות במקום אחר , כמו אוטיסטית אני .. בוהה בכל דבר , ובפנים .. הכל ממשיך לכאוב. אז למה לבזבז את הזמן של המטפלים היקרים שלי ? אין לי כח להמשיך עוד צעד נוסף. הכוחות נגמרו , האופטימיות , הרצון להצליח .. פעם.. הייתי מצליחה ליפול , להתמך להשען .. ולהמשיך הלאה .. עכשיו זה מרגיש שכל היסודות שבי מתפרקים , קורסים , אני נושמת רק רגשות עצומים של אשמה ובושה. אולי .. אני תוהה.. אם היה קורה לי משהו עי "כוח עליון " היה הרבה קל לקבל את זה .. ככה אפאחד לא יאשים אותי שברחתי, שנטשתי .. אפאחד לא ידע שזו בעצם הייתה המשאלה היחידה שבי - למות בכדי להרגיש שקט ושלווה . זה לא ככ מוגזם לבקש , נכון אודי ?.. אם החיים שלי מרגישים סבל עצום , אם כל קיומי מרגיש גוש של כאב ופחד .. למה להמשיך?... בוכה עכשיו , בכי שמתעצם ומתעצם של ילדה קטנה .. דמעות זה רגש לא ?.. אז למה זה מרגיש שנגמרו הרגשות בי , שהלב שלי פועם בלי שום רגש ..??.. אודי.. תעזור לי ... מישהו .. שיהיה כאן בשבילי . זה כואב מידיי שרית

מקווה שאת כבר ישנה.. שלפחות בשעה הזאת נדנודי השינה נכנעים לך ואת אינך נכנעת להם.. אין הרבה מילים שיכולות לעמוד איתן אל מול הכאב האכזרי אותו את חווה בימים אלו.. אני מחפשת ולו דבר אחד קטן שיכול להוות ליטוף, נגיעה רכה בתוך הגהינום הזה.. שריתוש, יקרה כל כך.. אני מלטפת, אם את מרשה.. אביא לך טישויים לדמעות.. אנגב לך אותם.. אעמוד לצידך, אתרחק אם תרצי.. אתקרב אם תרשי.. מבט רך, דומע.. שלך, ~נילי~

שלום אשמח להמלצה לפסיכולוג שעובד מטעם מכבי - אני בחור בן 28 ( לא יודע אם רלבנטי או לא ) בכל מקרה אשמח להמלצות גם במייל [email protected]

אודי יקר, הרבה זמן לא כתבתי כאן..עד עכשיו ידעתי מה רציתי לשאול או להגיד אבל פתאום נעלמו לי המילים.. פשוט אין לי כוחות ,אין לי במה להיאחז,גם אין לי את עצמי וכשאין לי את עצמי אז אין לי כלום..מה הפלא שאין לי אוויר מה הפלא שאני מרגישה שאני נופלת לתהום וכל פעם הקרקרעית של התהום הזה יותר עמוקה,דווקא עכשיו הפחד הכי גדול שלי זה פחד מקרבה ,פחד לבקש עזרה, לסמוך על האחר על בן אנוש אחר על מישהו שהוא בשר ודם ...באמת באמת רוצה כבר להרגיש טוב ,ובאמת שעבדתי ועובדת על עצמי הכי חזק כדי לעזור לעצמי ,אבל לא יודעת אם יכולה לעשות את זה לבד ולא יודעת אם יכולה לעשות את זה "ביחד" לא יודעת אם יכולה לעשות את זה בכלל... חן

אודי, אני לא כל כך מדברת בימים האחרונים, מאז שניפגשתי איתה. מאוד לא נעים. כאילו ננעלתי בתוך עצמי, נכביתי קצת. חלק מהזמן אני מדברת בתוך עצמי (אבל יכולה רק לכתוב את העניין, ולא לדבר אותו החוצה) ורוב הזמן אני קצת אוטיסטית.. לא חושבת על שום דבר ויכולה להתעסק יותר מדיי זמן במשהו פצפון, כמו להסתכל על הרווחים שבין האריחים, או על נמלה מטיילת.. ממש הרבה זמן.. (ובדיוק סיפרתי לה שפעם, מזמן, הרגתי שאני קצת-קצת אוטיסטית). דמיינתי את פרצוף-החמלה שלה, שודאי היה מופיע על פניה לו הייתי איתה.. דמיינתי אותה שואלת, עם או בלי מילים, מה קורה, איפה אני, על מה אני חושבת, וזה רק הפריע לי.. הסיט אותי ממני.. בעיקר כי באמת לא חשבתי על כלום. התחלתי להרגיש שיש דברים, כמו הלך רוח פנימי, שהדיבור אותם החוצה בהכרח מוציא אותך מהם. שאי אפשר גם להיות בהלך רוח כזה וגם לספר עליו במילים שאפשר לשמוע, באותו הזמן. שכשהיא מבקשת ממני (בראש שלי) לתאר לה מה קורה, אני נאלצת לצאת מעצמי, להיות איתה בצד שלה ולתאר לה אותי מבחוץ. או במילים שאספתי רגע לפני שיצאתי ממני אליה. כדי שלא תהיה לבד, כדי שאהיה יותר מובנת. ולפעמים נורא חבל לעשות מאמץ כזה ולצאת החוצה, להסביר בעילגות ובמנותק ממך מה קורה. אבל המחיר הוא להיות לא מובן, או לחילופין מוזר מאוד ומשונה. אני בכל זאת חושבת שאולי עדיף להישאר בתוך עצמך, אם ככה אתה מרגיש.. (מה אתה חושב?) אני בקושי עונה כשמדברים אליי, וכל הזמן שוקעת לאיזו מנוחה פנימית כובשת, עמוק בתוך עצמי. קודםלכן היתי שקועה בתוך שנאה חזקה כמו קיטו?ר, שלא הרפתה, ועכשיו היא התחלפה בזה- עגמומיות שותקת. אני עייפה מאוד.. אנחנו מדברות על דברים קצת ישנים, שכבר כמה שנים טובות לא הרגשתי, ועכשיו אני מרגישה אותם שוב. מרגישה ומתנהגת כמו פעם.. זה הכרחי להחזיר אותי לשם? הכעס והשנאה הם כי זה לא הוגן... לא הוגן להרגיש טוב ומסוגלת ובעלת כוחות ולצאת ממנה כמו שהרגשתי לפני 5-6 שנים ובלי כוחות לזוז. לא שאלתי שום דבר.. אולי בכל זאת תמצא כמה מילים בשבילי.. ברכות מעומק הים, לילך

לילכונת, אני מתלבטת נורא באילו מילים לכתוב לך. קצת מרגישה שכל מה שאגיד יהיה גם הוא צעדי פיל גדולים בתוך המקום השקט והפרטי שלך, ואני לא רוצה להפריע, לחדור גבולות. אני מכירה את התחושות של, בעיקר מהקיץ האחרון, בו לא כל כך דיברתי איתה (חיצונית ופנימית) אלא בעיקר עם עצמי, מבפנים. שאלת את אודי, אבל אני קצת מרשה לעצמי להגיד (משהו שהיא פעם אמרה לי) שחשוב לעשות את מה שמרגיש לך נכון, גם אם זה אומר שעכשיו את קצת לא מובנת לה. היא הרי לא המרכז של הטיפול, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה קצת יותר מידי... לא חושבת שהצד השני של המטבע הוא להיות מוזר מאוד ומשונה, אבל אני לא מתווכחת עם התחושה שלך. ולגבי הדברים הישנים... מכעיס ומעייף ככל שזה יהיה, זה הכרחי (אני מדברת עכשיו גם קצת אל עצמי, ברשותך) הכרחי כדי להבין את מה שהיה אז, ואולי לעבור את זה הפעם במקום טוב יותר, מין תיקונונצ'יק כזה, ששם את החוויות והקושי בתוכנו בצורה קצת פחות מכאיבה, קצת פחות מציקה ממקודם. וכן, זה עובר דרך להרגיש את זה שוב. כתבת - "זה הכרחי להחזיר אותי לשם?" ואני רק תוהה, אם זו באמת היא שהחזירה...? חושבת עליך, נועם

הי נועם! חזרת! D-: ברכות! ברכות! מקוה שאת בריאה ושלמרות הצרימה עם המטפלת, חזרת מסופקת ושמחה, שהספקת קצת לטייל, כמו שרצית.. גם אם רק קצת :-) נחמד שקפצת לבקר כאן... תודה על המילים החמימות והחכמות שלך, כמו תמיד. אני מניחה שיהיה בסדר. אם כי, אני באמת שונאת לא מעט לאחרונה, בתוך עצמי. מדמיינת את עצמי כמו בקומיקס, מטיחה את עצמי גבוה בקיר.. ממש מקווצ'צ'ת את עצמי לכדור של זרועות ורגליים וזורקת גבוה ולמעלה, על ארונות וקירות בבית.. קצת כמו קומיקס.. לא נעים. לא הכי בא לי ללכת אליה השבוע, ובמקביל אי אפשר להימנע מהציפייה המרגיזה הזאת. לא מבינה איך בכלום זמן עברתי מלכתוב לה מכתבי אהבה קטנים ומביכים (אפילו קטפתי לה את הפלפל הראשון של העונה, והיא זכרה..:-), ללשנוא לעבור במקרה באזור השכונה שלה. אני צריכה אולי לכתוב לעצמי קצת יותר, כדי שאזכור מה לספר לה... לילה טוב לנועם וליטוף-גירוד מאחורי האוזן לנמש לילך

אהלן אודי, תודה שחזרת להשיב... באמת לא היה נעים באותו ערב, אבל קורה. אז תודה שחזרת (וגם תודה רבה שהתנצלת..). אני לא אוטיסטית באמת, אבל תקופה ארוכה מאוד האמנתי שאני קצת.. אני חושבת שכל מיני עניינים חברתיים הבריחו אותי עמוק פנימה, או רחוק הצידה, עד שהתגובות שלי נעשו קצת דומות לפעמים. לפעמים. אני לא ככה כל הזמן, וכבר תקופת מה שאני לא, אבל כל כמה זמן זה חוזר.. חוויה של שונות ואי התאמה היא לא חויה נחמדה כל כך, ואני אומרת לעצמי שזו הסיבה לשנאה ולדחייה שלי מטיפול לאחרונה. היא מעצבנת לא באשמתה- זו אני שמתעצבנת ולא היא שמעצבנת, אבל אני מודה שאני מחכה לראות אותה. שלושה ימים של כעס, שלושה ימים של המתנה. אז ממתינים.. אוסיף עוד מילה קטנה, לא קשורה לכלום, על השפה שהשתמשת בה. תמיד אני מתפלאת לראות איך השפה הצבאית ("לחתור למגע") מצליחה להשתרבב כך לשפה היומיומית, כאילו זה שום דבר... תמיד אני נעצרת לחשוב אילו משמעויות אפשריות נוספות הועמסו שם גם, ועוד כמה מחשבות חברתיות על הקשר בין צבא לחברה. אבל זה באמת לא קשור לכלום.. אגב שבלולים- ידעת שבימים חמים, השבלולים נאספים עמוק פנימה, לשפיץ של הקונכיה, כדי לברוח, עד כמה שאפשר, מהאדמה החמה? אני אשמח מאוד לקצת גשם... (היום כבר ראיתי חצבים!) ערב רביעי ערב לך, לילך

הי אודי, מקווה שאתה בטוב? יצאנו למנוחת השבת בלי ברכתך הקבועה - מה שגרם לי לתהות. הודעתי מיום רביעי (וגם אחרות) נשארה בלי תשובתך ומילותיך. ראיתי שעולות הודעות - כך שמניחה שאתה אי שם במרחב הוירטואלי. להתראות (מקווה שלא מציקה) י.

כמה טוב שבאת הביתה כמה טוב לראות אותך שוב ספר מה נשמע, ספר ספר איך היה בשביל שלום חנוך, שווה לחכות שתחזור

רציתי לשאול כיצד ניתן לעזור לאדם שכנראה חווה בהלה בילדותו. בעקבות האירוע הוא הפך מסוגר, תלותי ולא יכול לתפקד באופן עצמאי. יש לו קשיים בדיבור, ולמרות שכבר בילדות היו לו קשיים בדיבור ובלימודים, הוא היה ילד שמח שמח וצוחק. לאחר אותו מקרה של בהלה (אביו, שהיה אדם נוקשה וביקורתי, כנראה הרים קולו יותר מדי והוא נבהל). עיניו כאילו פתוחות מדי (כמו של אדם שנבהל) והוא ממש כבוי, שקט, לא מדבר (כשמדבר מדבר ממש ממש בשקט), ופרט לפעולות בסיסיות כמעט ולא מתפקד. כיום הוא כבן 37, ומעולם לא טופל בשום טיפול כדי להוציאו מהמצב בו הוא נתון. המשפחה לא סברה שניתן לעשות משהו בנדון. מה ניתן לעשות? למי צריך לפנות? איזה טיפולים יכולים להתאים? קראתי על טראומות ילדות מחוויות נורא קשות - איך ייתכן שבהלה יכולה לגרום נזק כזה? האם יכול להיות שזה באמת מבהלה כזו "סתמית"? לשני האחים האחרים של הנ"ל, אין כל בעיה כזו. אשמח לקבל מענה לשאלותי והכוונה. תודה מראש!

שלום, אני מעוניינת להתייעץ עם פסיכולוג מטעם מכבי באיזור תל אביב. אשמח לקבל המלצות. אשמח לקבל גם תשובות במייל: [email protected] תודה.

הי אודי, בשבוע שעבר שאלתי אותך לגבי טיפול שנקטע בפתאומיות כיוון שהמטפלת חלתה. בשיחה איתה התברר שאין מקום לדאגה, אך היא תיאלץ להעדר לתקופה בלתי ידועה. העניין הוא, שלפני אותה פגישה שהתבטלה ברגע האחרון, תכננתי להודיע לה על רצוני בהפסקה של חודש-חודשיים מהטיפול. בתקופה זו התכוונתי לנסות טיפול מסוג שונה. כרגע אני תקועה בעמדת המתנה. ללא טיפול, אך גם לא ב-time out רשמי. חשבתי לנצל את פסק הזמן בצורה מועילה, אבל, לרוע המזל, הזמן רק חולף לריק, ובאיטיות מרגיזה... יש עצה?

מישהו שאל פה בפורום וביקש הסבר על חוסר דיבור. ואני רוצה לשאול שאלה הפוכה. האם יש הסבר פסיכולוגי , התנהגותי, לגבי אדם שפשוט אינו סוגר את פיו לשניה. אדם (למעלה מ-40, אינטילגנטי, ) שמתיש אותך בדיבוריו. יכול לדבר נון סטופ . שעות רצופות . אם "נפלת" והתקשרת אליו בטלפון כדי לברר משהו קטן, אבוד לך. אין שום סיכוי לסיים את השיחה הזו אלא אם כן אתה נוקט בגסות רוח ופשוט סוגר. ככה באחת. במילה. (ואז מרגיש חרה שעשית את זה כי לא נעים) אשמח לדעת מהי הסיבה הפסיכולוגית שזה קורה לאנשים. תודה ושבוע טוב.

היי האמת, גם אני נתקלתי לא מעט בדברני היתר שאינם סותמים את פיהם לשניה - וממש שלא באשמתם, על אותו משקל אפשר לציין את אותם שתקנים שאינם פוצים את פיהם - גם כן שלא באשמתם. לדעתי, הבלתי מקצועית כמובן, אלו תכונות אנוש,ככל שאר התכונות, ולפסיכולוגיה אין יד ורגל בעסק הזה. אם מניחים לאותם בעלי התכונות הללו,לנהוג על פי מזגם וטבעם(אפשר להמשיך לחלום על כך...) לא צריכה להיות שום בעיה. ומכיון שאנו בני האדם, לא יכולים "לסבול" התנהגות קיצונית(מדברים יותר מידי, או שותקים יותר מידי- למשל)המסר הזה נקלט במודע, או שלא במודע, אצל אותם האנשים שמבינים שמשהו בהתנהגותם "חריג ומשובש" הזקוק לשינוי ולתיקון, ומכאן הדרך להתערבות פסיכולוגית קצרה ומובנת מאליה. כמובן שלאודי יהיה הסבר מקצועיומנומק יותר.

הי שולי, לא בטוחה שאני יודעת מהי הסיבה במקרה שציינת. אבל ממה שאני מכירה לפעמים הרבה מילים הן במקום מילים שלא נאמרות. לפעמים מדברים המון ולא אומרים את ה-דבר. אולי אם תשאלי את השאלה הנכונה? י.

שלום, היכן ניתן למצוא בירושלים מקום המטפל בשיטת הביופידבק והנוירופידבק בילדים עם הפרעות קשב וריכוז? תודה, הילה

שלום רב לך הילה בהמשך לפנייתך אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שבת שלום אני בשנות ה-20 לחיי,אקדמאית. לפני שנה בחרתי לטוס לארה"ב ויצא שהייתי שם חודשים ארוכים. עבדתי שם במכירות, עשיתי הרבה מאוד כסף שגם בזבזתי, והכי חשוב, הרגשתי שם מחוזרת על ידי המון גברים. הייתי בעננים. חזרתי ארצה, התחלתי לעבוד , ואני מרגישה ריקנות מוחלטת. מרגישה מכוערת ולא מחוזרת, מרגישה שאיבדתי את הטעם להכל.העבודה בה אני עובדת כעת לא מתגמלת, ולא מתקרבת לסכומים שהרווחתי בחו"ל. אני מרגישה כאן בזבוז זמן ומשתוקקת לחזור למקום שהרגשתי בו כל כך טוב עם עצמי. כולם מונעים זאת ממני בשל ההנחה שאין שם עתיד. אני לא יודעת מה לעשות. מבקשת עצתכם. אני ממש כבויה כאן.

הנה, עצתי, אינני פסיכולוגית, אפילו לא קרובה, אבל את צריכה להיות בדיוק איפה שהלב שלך נמצא. איפה שטוב לך, לא איפה שטוב לאחרים. כשאת תיהיי מאושרת, יהיו לך מחזרים, איפה שאת לא מאושרת את מקרינה את זה, ואף מחזר לא רוצה אשה לא מאושרת ולא שמחה ומיללת. לכן, אמצי לך את הדעה שכל אדם היישר בעיניו יעשה. כל אחד שידאג לאושרו האחרים לאחרים ואת - לך ! בהצלחה.

שלום אני נמצאת בטיפול מזה מסםר שנים כאשר כל פעם לפני צאת המטפלת לחופשה, אני חווה תחושות קשות ... לאחרונה אני עסוקה ברצון לחבק אותה, אך איני מסוגלת להביא זאת בפניה. כך שהיא יצאה לחופשה ואני נשארתי עם מחשבות ורצונות... איכשהו התגלגלתי לעשיית טיפול במים (מדהים( החוויה השאירה אותי מאד מבולבלת...הטיפול נעשה בתוך מים כאשר הגוף מוצף על ידי מטפלת ויש מגע פיזי ...הטיפול עורר בי רגשות עזים וגעגועים קשים אליה ובעצם הצורך שלי במגע ממנה רק עלה, מאידך באותו לילה של הטיפול במים, חלמתי שהמטפלת שלי מתה ושאני אשמה במותה. אחר כך חשבתי רבות על הקשר שלי אליה ועל כל הרצונות, אך עוצמת ההזדקקות כרגע עלתה מבעבר,דבר שמעכיר את מצב רוחי ומוחי כואב מלחשוב עליה על חופשתה ועל הקשר שלה לבני משפחתה.. מה דעתך? מה קרה בטיפול במים? האם החלפתי אותה? האם זה נכון היה לעשות דבר כזה היות ועוצמות ההזדקקות גברו? תודה ניבה

אודי... אולי תפסיק להיות כזה יצירתי ולעשות לי כל הזמן סובלימציה לתוקפנות...? לפעמים קלצ'ניקוב זה רק קלצ'ניקוב (אפילו פרויד היה מסכים איתי) ולא בהכרח תותח זיקוקין של יום העצמאות. אבל מודה לך בכל זאת שהעלאת את הודעתי ולא ראית בה תכנים 'סוטים' או 'אובדניים', וברגישות שלך שמרת ולא עלתה הודעה שאם היתה עולה בטח הייתי כבר יורדת מפה לנצח ונעלמת מרוב בהלה. כי אנשים שעברו ניצול מיני יכולים בקלות להרגיש אשמים בכל. שעצם הסיפור של החוויה והדיווח גורם להם להרגיש 'רעים' ומטונפים למרות שאת הדברים האיומים האלה עשו להם. כאילו זה בסדר לנצל אבל זה לא בסדר לדווח ולספר על זה. והדבר הכי נורא שגם אתה כקרבן כבר לא עד למה שאירע כי אתה נעלם כשזה קורה. והסיפור של החוויה כאילו לא יוצא באמת מפיך. כאילו אתה קורא כבר טקסט עממי ידוע ומוכר. זה נורא מוזר. בכל מקרה רציתי להתנצל בפני כל הזאבים האורגנים. אני כ"כ אוהבת חיות וחושבת שזאבים הם מקסימים לא פחות מכלבי זאב. אנו בני האדם מוגבלים מאוד בעולם הדימויים שלנו ובנסיונות שלנו לתאר תכונות אנושיות בלתי אנושיות ואנו עושים שימוש ציני בכם החיות כדי להצדיק ירידה לשפל מוסרי בלתי נתפס. אני חושבת שאנחנו צריכים מחדש לשקם את עולם הדימויים המצומצם שלנו ולקחת אחריות מוגברת על תכונות אנושיות מפלצתיות. מספיק עם יחסי הציבור הרעים האלה כלפיכם. סליחה. אתם מתנהלים באופן מעורר הערצה שרק ניתן ללמוד ממנו. להתראות אודי, ולכל הזאבים הידידותיים הסובבים סביב החלון תודה לך על הכל בהערכה רבה רפאים

הי רפאים, נורא בא לי לספר לך על האסוציאציות שלי לקלצ'ניקוב... קישור אחד שווה אלף מילים. אז הנה. הקליקי והריצי לדקה 12:50. משם ואילך זה זה. http://yes.walla.co.il/?w=4/9106/1480531 ""כן, אני דרור קלצ'ניקוב, אין קשר לרובה, ואני הבמאי והדירקטור של המונח המטאפיזי והחמקמק הזה, שבעוד שלושה חודשים תוכלו לקרוא לו המופע... לשבת!" ובחזרה לדברייך - מאד מדבר אליי תיאור ההתייחסות לעצמך כמן איזה כתב שרושם דיווח עיתונאי קר-כאיזמל-מנותק-מרוחק-מרגש, או היסטוריון כאילו-בלתי-מעורב המתעד אירועים. כך שלי דווקא זה לא מוזר כל העניין הזה. הייתי קושרת זאת (גם) לדיסוציאטיביות המוכרת לי מעולמי. הו, לו רק ידעת עד כמה אני אוהבת כלבי זאב. ואגב, יש לי גם קפוצ'ון אדום... ועוד דבר קט להזכיר - אם את מכירה, אז הסיפור "כיפה אדומה", בספר "פוליטיקלי קורקט", מסתיים בתיאור תחושת שותפות הגורל של כיפה אדומה-סבתא-והזאב, ובכך שהם החליטו להקים משק בית אלטרנטיבי המבוסס על הערכה הדדית ושיתוף פעולה... נו, טוף... לחיי העידון וההמסה סוריקטה

ועוד על זאבים ומושיעים. אפשר? את יודעת, אני חושבת שהצורך הזה, והחיפוש אחר המושיע האולטימטיבי היא התנהגות שמפתה מאד זאבים (שאת כאילו מאמינה להם בהבטחתם השיקרית שהם אבירים). למה כתבתי "כאילו"? כי את לא באמת מאמינה להם; כך אני מעריכה, לפחות. ז'תומרת, שאת כן מצליחה לראות מהרגע הראשון שהם זאבים, יש לך חוש ריח מאד רגיש וספציפי, ואת מריחה אותם ממרחק עצום, אבל, לפעמים, יש שם משהו במערכת שמעוור ומסית את הבחירה בצומת לזו הרעה והשגויה. הבחירה בכל זאת להתקרב ולבדוק. זאבים יימשכו למקומות הללו כמו פרפר לאש. אחרים ובריאים, שמודעים למגבלותיהם וחולשותיהם לא יבטיחו את ההבטחות שהן משאלותינו הכמוסות, כי זו אינה אמת. הם, האחרים, לכאורה יעניינו פחות, יחושו מוזמנים פחות, כך שפחות ננסה להתקרב דווקא במקום בעל הסיכויים הטובים יותר. עוד רוצה לציין, שבזמן הקשר איתם, עם הנוכלים-הבוגדים-הבלתי-אמינים (פנימיים / חיצוניים) , קשר, בו ברור, שהזאבים הם אלו רווי התוקפנות, הנצלנות, תאבי השליטה ועוד כל מיני, את יכולה בקלות לייחס להם את כל כולה של התוקפנות, וכך כאילו לבטל את התוקפנות שבך. אז את מרגישה זכה. וטמאה עד הסוף. שלך, סוריקטה

נדמה לי שכלבי הזאב קבלו את התנצלותך כמו את הערכתך הרבה...[בחתימה] נו באמת, אולי את ראויה לאהדה ולסלחנות קצת יותר מהם, אולי,

אולי... אבל את יודעת מה? יש משהו בהאשמה שתמיד גורם לאשמה. וההתנצלות שלי כנראה באה במקום ההתנצלות של מי שבאמת צריך להתנצל. לא חשבתי על זה אפילו... תודה לך רויטל. רפאים

אודי, נדמה לי ששכחת את אור שם למטה. מסכים לקפוץ לבקר אותה? לילך

אהלן לילך, ת'אמת שכתבת לך הודעה מאד מאד מפורטת שם למטה בעץ יום שלישי. מתארת לעצמי שכבר דנתן בפגישה על כל מיני דברים, ולמקום ההוא שמורה האפקטיביות המיוחדת לו. גנזתי במחשבי את דבריי ההם, אך בכל זאת רציתי ללקט ממש ממש קצת ולתת לך. בעדינות. אנצל את העץ הנוכחי, הרי את היא זו שפתחה אותו מגיע לך הכבוד, טוב? ראשית, מאד דיבר אליי הנושא של ההקשה בדלת, זו אחת המשאלות/חרדות שבאה לידי ביטוי גם בטיפול שלי. אם הדלת תיפתח ללא הקשה יש בזה משהו התמזגותי מטשטש גבולות. מחד, זה קסום וכייפי ("חיים קלים"), אך ייתכן שיש בכך גם כדי לעורר חרדות ולאיים, לכאורה, על תחושת העצמי ומשמעות הקיום. לדעתי, במקרים מסוימים, הדפיקה על הדלת ממש חיונית (עם כל הקושי שבדבר, היינו, הקושי לומר "הנני כאן"). כה פעוט. כה משמעותי. (לדעתי...) אז - כמה טוב שאת אומרת שיש בך חלק שאוהב את זה. בקיצור, נדמה לי שאת רואה משהו חשוב מאד ונכון מאד. איני יודעת עד כמה חשוב הביצוע בפועל, כך או אחרת, אך ישנה חשיבות לדיבור וההבנה של התחושות שמתעוררות. ונקודה נוספת למחשבה קטנה (אולי מתאים ואולי לא, אלו דברים מעולמי) נסי לחשוב האם את קושרת את החולשות שבך לעובדת היותך בת ולא בן? (וכאמור, לא בהכרח יש קשר בין היותך בת לבין חולשותייך). זהו בקטנה להת' סוריקטה (עוד שכנה אחת)

הי סוריקטה, טוב לשמוע שוב את קולך! כתבת מעט ואמרת הרבה... בהתחלה ניסיתי להסביר לך, בראש, שזה לא בדיוק זה (עניין הדפיקה בדלת), אבל בתוך השיחה שלי עם עצמי גיליתי שזה קרוב למדיי... את ודאי זוכרת שאני מכירה את הגברת החדשה עוד לפני שהכרתי אותה באמת.. אני חושבת שחצי שנה לפני שנפגשנו כבר דמיינתי עשרות (מאות) פעמים את הפגישה הראשונה, ותמיד "נתקעתי", בעונג מסוים, בדפיקה הזו בדלת. יש בה קצת מתח, קצת התרגשות, וגם עוד רגע קט להיות רק אני לבד. אבל את מאוד צודקת שלא הרגשתי בנוח עם דלתות שנפתחות לקראתי לפני שאני מגיעה אליהן, ומילים נקיות ומדוייקות שמוגשות לי בעדינות, לפרש את שתיקתי. עבודה קלה.. היום חשבתי קצת על מה אני מלמדת אותה/אותי באיך צריך לגדל אותי.. אלה שאלות שהיא לפעמים מעלה, במילים אלה- המילים שלה. אני נרתעת מהאפשרות שהיא מגדלת אותי.. אני כבר גדלתי ויש לי אמא "למה עוד אחת" (כמו שלמה ארצי.. "יש לנו ארץ למה עוד אחת"). נרתעת גם מלחשוב על זה.. אני מצטערת אם לא אשתף יותר מזה. אני בשיחה עם עצמי ואיתה, בראש שלי. לפעמים אני כועסת, לפעמים אני זומבי לגמרי, אז אני מעדיפה להישאר עם השיחה הזאת לבד בנתיים.. תודה שכתבת לי, סוריקטה, ואכן חשבתי עלייך, השכנה מפעם, שכל כך נגעה בליבי.. לילך

ילדה שמפחדת לצאת החוצה מזה חודשים הפסיקה לימודים יש לה מחשבות כאלה שאנשים רודפים אחריה ורוצים להזיק לה השאלה שלי היא האם יש פתרון ללא תרופה פסיכאטריה כי לקחנו אותה ונתנו לה כדור לקחה אותו שבוע והפסיקה והיא לא רוצה ללכת שוב היא אומרת שהיא בסדר מה עושים במצב כזה שבן אדם לא רוצה לקבל שום טיפול ,כשאנו יודעים שהיא כן צריכה טיפול כי היא ילדה שהפסיקה לימודים ועובר עליה משהו . אשמח לשמוע המלצות

היי, יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה והנני בוגרת קורס אימון מקיף בהתמחות ADHD. על מנת להעמיק את ידיעותי אני מתכוונת להירשם ללימודי CBT וכן לקורס הכשרת מטפלים בביופידבק. שאלתי היא באילו מקומות עבודה ניתן לעבוד בתחום הביופידבק על מנת לרכוש ניסיון מעשי?

שלום רב לך שרון בהמשך לפנייתך יהיה עליך לסיים את קורס המטפלים לביופידבק ולאחר מכן תוכלי לחפש מקומות עבודה בהתאם לכישוריך וקשריך. אשמח לתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, האם מן הראוי שמטפל המרותק למיטתו לתקופה ממושכת בעקבות שבר, שמירת הריון או מצב דומה אחר שאין בו חולי, ישוחח מידי פעם בטלפון עם המטופל במקום הפגישות שהוא נאלץ לבטל? (כמובן, לא שיחה של 50 דקות... :-) האם נראה לך מתאים / מציאותי / לגיטימי לצפות ליוזמה כזו של המטפל במצבים הנ''ל? תודה נ.ב מי שרוצה, מוזמן להגיב. אשמח לשמוע תגובות נוספות.

שלום לך אני חושבת שאם יש רצון של שני הצדדים לשוחח בטלפון אז למה לא {כמובן שזה לא שווה ערך לטיפול פנים מול פנים אבלן זה גם משהו אני יודעת על יועצים שמשוחחים בטלפון בתשלום ולגבי ציפיות השימוש היחידי שלהן הוא לכריות... אין להן יעוד אחר איך אומרים ? כגודל הציפיות כך גודל האכזבה..

לא הבנתי למה כוונתך ב"שינוי המערך" - האם לשיחות טלפון "טיפוליות", או לקיום פגישה כאשר הוא במצב שכיבה (אני מוכרחה להודות שהרעיון מעלה חיוך על שפתי - פסיכואנליזה במיטבה ;-)) והאם לדעתך כדאי לשתף אותו בציפיות כבר בשלב זה, או להמתין שיחלים ויחזור מחופשתו על שתי רגליו? תודה על התשובה!

הי אודי, הי לכולם, ערבוב גדול של רגשות ומחשבות. אין שקט. אין מנוחה (נזכרת אודי שפעם ברכת אותנו לפני השבת במנוחה נכונה) בטח שלא מנוחה למוח. אולי בגלל זה לא יכולה למצוא מילים. לספר מה עובר. מה מציף. נזכרת בפעם ההיא כשהייתי בת 6 וכמעט טבעתי בים. איך המיים נכנסים לגרון, מלוחים, מציפים, נאבקת על הנשימה. על התנועות. שרוטה מהסלעים. נחבטת. מתערבלת. נסחפת. לא מצליחה להתקדם. רק להצליח לנשום. אבל עם הנשימה באים המיים. רוצה שיהיה פשוט, שיהיה אוויר, שיהיה אפשר. לא מאמינה שאפשר יהיה לחזור לשקט. לתמימות. נותנת לעצמי שיר של לאה גולדברג (כן היום זה כבר נתתי אחד לגלי) האמנם האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן ונשמת ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם י.

היי ילדה אשה, לוקחת את עצתך אוזרת אומץ וממנה ממשיכה את העץ שלך. זה נורא מעניין איך המערבולת הרגשית שלך עוברת למערבולת של ים בו כמעט טבעת. והחוויה הזו של החוסר שליטה- יש בה משהו נורא אמביוולנטי כי מצד אחד היא יכולה להביא לסוף ומהכיוון השני לתחושה של הכלה- כאילו יש מישהו יותר חזק ששולט בך אבל גם שומר (מוטיב האביר...?). וזה הזכיר לי משהו שכתבת פה פעם שדווקא מצב של מחלה וחוסר אונים מביא אותך להרגיש חזקה בדיוק כמו שורת הסיום של לאה גולדברג "תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם". ואני נורא מזדהה עם זה גם- כאילו כשיש ליגיטימציה להרגיש פגיע ואתה סומך על זה שישמרו עליך ולא יפגעו בך- אז אתה דווקא מרגיש באופן פרדוכסלי הכי חזק בעולם. וזה אולי החלק של הילדה. ואת הזכרת פעם פה את פרנצי ב"בלבול השפות בין הילד למבוגר" ושכל כך הרבה פעמים נוצרות אי הבנות בין אנשים על הבסיס הזה. עם מי אנחנו בדיאלוג עם הסביבה ובאיזה חלק אנחנו משתמשים. וגם שאנחנו רוצים שיראו את החלק המסויים לפעמים מתבלבלים ומפרשים אותנו אחרת. זה בערך מה שקרה לי בטיפול שלי. הבאתי את הילדה שלי והוא רצה את האשה הפתיינית. הוא פלרטט עם החלק שעדיין לא היה בשל בי. לא היה מוכן להכיר בו כי רצה אינטרקציה מינית לא עם ילדה. ולכן כ"כ התבלבלתי. אני מקווה שהמערבולת תרגע אולי תסחוף אבל תביא אותך בסוף לאיזה חוף בו "ירחב בך השקט". שלך רפאים

הי רפאים, מרגישה שנגעת והבנת. בהמשך לעץ שלך-ומה שכתבתי לך שם ולעץ שלי ומה שכתבת לי כאן (מסובך אבל כן מתקשר)- על לסמוך ולתת שיצילו- כן , זה ממש קשה לשחרר ולתת שיטפלו בי. ומה אם זה זאב (כפי שכתבת)? זאב זו בעיה גדולה, מנצל, משתמש בך לצרכיו, טורף. אבל מה שגיליתי עם השנים שגם לתת לאביר לטפל בך עשוי להיות מסוכן למי שאת, למי שלפעמים את לא יודעת שאת. כי עם אביר את לפעמים חייבת להיות נסיכה - תמיד. עד שאת לא יודעת שאת גם ילדה וגם רעה וגם אישה פתיינית וגם אמא וגם תינוקת. את רק נסיכה. וחלק ממך נאבד. י.

המממ... האמנם... אולי לא פשוטים הדברים כל-כך, אבל כנראה, שאפשר, לפחות בחלק מהזמן, שיהא מורכב-סבוך פחות. בשוך המלחמה, אם רק נתיר, יגלה לעיננו עי של חורבות. ותבוא אבלות, ועימה, אולי, צוהר חדש. צנוע. עצוב-מעודד שכזה, הגם שישנם דברים שאין שום סיבה לסלוח ולמחול עליהם לעולם; הגם שהמחיר כה כבד... ולא אשמנו... איך הם, כתמיד, אותו הצמד - ייאוש ותקווה שלובים זה בזו. החזיקי מעמד ילדה, שלך, סוריקטה *(דור שני לשואה, ולכן לשיר הזה יש משמעות מיוחדת משל עצמה בעולמי)

הי יקירתי, נעים לשמוע ממך שוב... תודה על העידוד, כתמיד מילים נכונות במקום הנכון. אכן יש דברים שקשה (או לא צריך) לסלוח - כשמזכירים את השואה אז ברור שהכל מתגמד. אני "צר עולמי כעולם נמלה" - אני דווקא חשבתי על סליחה במובן של - לסלוח לעצמי. להצליח לחזור לתמימות וחיים ששמים לב לפרח שפורח וציפור שמצייצת. לפשטות. לזה, שנשימת אוויר לא מכניסה כל כך הרבה מיים מלוחים. שלא צריך לבחור בין לנשום לבין כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה וצריכה. אני מתארת לעצמי שאני לא מובנת, חלק מההצפה תודה שאת כאן י. דרך אגב סוריקטה - פעם כתבת לי והיום ללילך נצל"ש - מה זה?

אודי היקר, איזה יופי של דימוי נתת לי. גם אני אוהבת את הים - למרות הזכרון שלו כמאיים (ואולי אפילו בגלל), אוהבת להסתכל עליו גועש ושוצף, אוהבת לשחות, לתפוס גלים, לשנרקל (לצלול קצת גדול עלי פחדנית וקלסטרופובית שכמוני). אבל תמיד בודקת שיכולה לשחות חזרה, או שמישהו רואה אותי ויכול להציל אם צריך. אבל עדיין לא בשקט, עדיין לא יכולה לספר. אפילו לעצמי עוד מסובך מדי. אולי עם הזמן ואולי לא כאן י.

היי אודי מה נשמע.יש לי שאלה שאשמח לדעת מהי הסיבה לכך שבני אדם שאינם וכמעט מדברים מול האדם איתו הם בקשר וממעטים כמעט לומר את שעל ליבם למרות שיש להם דעה משלהם והרגשה של מה שהם חושבים על אותו אדם או על המצב והם בורחים כמעט ולא לדבר אלא רק לחייך או לעשות פרצופים שונים. למה זה קורה אם אפשר לדעת תודה

מה שאני יכול להוסיף הוא שהאדם הוא לא מגיע למצב שהוא לא יודע מה לומר,אלא אתה מבין שיש לו מה להגיד ורק נותן לך את רשות הדיבור והוא לא מדבר בכלל.אני מדבר על אדם אבל מתכוון על בחורה שיצאתי איתה אבל מתעניין גם על אנשים ולא רק על בחורות כי שם זה גם קורה. לא מגיבים,לא עונים,פשוט מסתכלים עם מבט מושפל ועם עיינים למטה או חיוך לא מסופק .מה זה אמור להביע ולמה זה מתרחש ?

לקוראים ולקוראות שלום... מה נשמע? חושבת הרבה על רבות מכן, אפילו מתגעגעת. כרגיל, חוששת לציין שמות כדי לא להעליב, אבל מקווה שרגשות החיבה שאני רוחשת מורגשים. גם אני מהמתקשים למצוא מילים משמעותיות שיסכמו ויגדירו את הדברים שאני רוצה להגיד. עמותה לאנשים שלא מוצאים כותרות. מעניין איזה עוד מאפיינים יש לאנשים כאלה במשותף... אבל אני סוטה... מתחמקת ממה שבאתי לספר כאן היום. עדיף להשאר בניתוחי מחקרים ובבדיחות מאשר להיות עם הבהלה הגדולה. קצת סיפרתי שהיתה פעם מטפלת מיתולוגית. הרבה שנים היו לנו ביחד ובהן היתה אהבה עצומה שלעיתים התחלפה בזעם ובשנאה. היה לי קשה מאד להיות בקשר הזה. וגם לה. כל המילים האלו שמתארות את הטיפולים המטורפים שיוצאים מכלל שליטה. תלות וטוטאליות. ומחשבות אובססיביות עליה. וגם אחרי סיום הטיפול היו ניסיונות שלי ליצירת קשר, והיא השתדלה לתת קצת, היינו נפגשות פעם בחודש, או פעם בשנה, כמה פירורים שהיתה מסכימה לנדב אני לקחתי. רציתי לחזור לטיפול אבל היא כבר לא הסכימה. ובשנים האחרונות הרגישה (כנראה) שכבר קשה לה מדי איתי ועברה למדיניות חדשה. מדיניות ההתעלמות והמחיקה. הפסקתי להתקיים. מבחינתה וכתוצאה מכך גם מבחינתי. כבר מספר שנים שאני לא מצליחה לוותר לה, ולא מצליחה להפסיק לחושב עליה וכותבת ומתקשרת והיא הפעם עומדת על שלה, אני נשארת באפילה. אולי קצת רוח רפאים (רפאים, מרגישה הרבה פעמים שותפה לרגשותייך ולמחשבותייך). אולי חפץ שכוח. ואולי חפץ טעון מעורר זכרונות אימה וגועל, שבעל החפץ מעדיף להותירו מאחור.... אני ממשיכה לכתוב לה. לפעמים בכאב, לפעמים בזעם, לפעמים בתחינה. והיא ממשיכה בשלה ולא עונה. עד היום. היא ענתה לי. היא כתבה שהיא מאד חולה. אני מבוהלת נורא. גם כשהתעלמה, גם כשרצתה למחוק אותי. ידעתי שהיא תמיד שם, שהיא תמיד תהיה שם. האמנתי שהיא גם תמיד קוראת את מכתביי. שתהיה שם ותתעלם ממני מנצח בקלות את האפשרות שהיא לא תהיה שם יותר. היא כתבה לי מכתב עייף וחלש, שפתאם כבר מוותר על להלחם בי. אפילו במלחמה של שתיקה. אני שנים נלחמת שהיא תהיה שלי ועכשיו כשהיא סוף-סוף עונה... יכול להיות... יתכן... שהיא כותבת שלא תהיה יותר... בכלל... נ.ב. אודי, נראה לי שלילך אי שם למטה עדיין מחכה למענה ממך. ולך לילך, מקווה שאימך בטוב. וגם שאת בטוב. צריכה אותה לידי עכשיו, שלא תתפוגג. שתהיה חזקה. שתהיה. נקודה. גלי

הי גלי יקרה, כל כך הרבה מילים אבל לא מצליחה לשים אותם יחד ולהביע משהו שלם... במקום, נותנת לך שיר. הוא לא בדיוק ,אבל הוא מקסים ונוגע ואולי יתאים כל זאת לאה גולדברג מחלוני וגם מחלונך אותו הגן נשקף, אותו הנוף, ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך. מול חלונך וגם מול חלוני בלילה שר אותו זמיר עצמו, ועת ירטיט ליבך בחלומו אעור ואאזין לו גם אני. האורן הזקן, שבו כל מחט את מבטך נושאת כטל טהור, (האורן הזקן, שבו כל מחט) עם בוקר יקדמני בברכה דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור (דברים רבים מאוד אהבנו יחד), עת בדידותי נגעה בבדידותך. ואולי התכוונתי להגיד שהיא שלך ואיתך לתמיד. מקווה לבשורות טובות י.

ילדה אישה יקרה הכותרת שלך והשיר שלך נגעו מאד. אני חושבת על הדברים שהיו צריכים להיות ואינם. היא היתה צריכה לאהוב אותי (לאמץ?), היא היתה צריכה להשאר גם עם התוקפנות והקושי. היא היתה צריכה להיות בריאה. אבל במקום כל הדברים שהיו צריכים להיות יש דברים אחרים, ואת יודעת , לא כולם לרעה, המטפלת המיוחדת הנוכחית. למרות שלאחרונה אני רק כועסת עליה, אבל היא אומרת שלא תוותר עלי. השיר שלך, שמחליף את מילותייך, גם הוא ישנו ועוטף בהרגשה של יחד. תמיד הרגשתי את היחד הזה שבו אני מאחורי הקלעים והיא במרכז הבמה, ואצלך כל הזמן ההקבלה הזו בין השתיים. הלוואי והיה יכול להיות כך. את יודעת, השיר שלך מזכיר לי שיר אחר ששיקף לי בעבר את יחסינו, שיר מכאיב, ועכשיו פתאם מפחיד, בגלל שחלקים ממנו יכולים להתממש. ההתפוררות הזאת, גם שלה. אנשי הגשם אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם הם כבר למדו איך להצניע את עצמם טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם טיפות גדולות זולגות על עלבונם. את מרוחקת ואינך רואה אותם הם מקבצים את חיוכייך בגניבה ומבטך עוד לא פגש במבטם עוד לא אמרת להם מילה טובה. אם אהובייך יפקירוך אם תחניק אותך בגידה אם לשלום כבר איש אותך לא יברך - אנשי הגשם יכתירוך למלכתם היחידה ויחלקו איתך את לחם צערך. עודך חוגגת ואינך זקוקה להם אנשי הגשם מביטים בך בחמלה לו רק יכלו היו נותנים את חייהם לשמור אותך מעוני או מחלה. אנשי הגשם ממתינים לך בפינה נאמנים כצל, סבלניים כזמן וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה לוקחים אותך לעבר מפתנם. כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם. והם ירימו את ראשך ויאמצו את ייאושך לחממך בפרורי אהבתם. אם לא כתבתי בהתחלה אז אכתוב עכשיו. המון תודה ילדה אישה, את עוזרת לי להרגיש "ביחד" להתראות גלי

גלי, גיליתי אותך קצת מאוחר כאן... סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. רציתי לומר לך הרבה תודה שהבחנת בי שם למטה ובאת לעזרתי וגם הרבה תודה שאת זוכרת שאני מחכה לחדשות לגבי אמא שלי.. ממש מחמם לב שאת זוכרת. אני מאוד מקוה שהמטפלת המיתולוגית תחלים ותרגיש טוב יותר... הלואי ויכולתי להבטיח שכך יהיה. אני לא יכולה להבטיח, אבל, לפחות מהניסיון שלי עם אמא שלי, את לא תאמיני כמה כוח מתגלה אצל אנשים כשצריך.. גם כשמדובר במחלות מפחידות. לפעמים, יותר קשה (במובנים מסוימים) לאנשים הקרובים שצריכים לחזות בסבלם של אהוביהם ולהחזיק חזק את כל מחשבות ופחדי המוות שמשתוללים משוללי-רסן. כשאמא שלי חלתה בסרטן, לפני שנתיים, הייתי בטוחה שזה הסוף. פחדתי פחדי מוות בטירוף, בפרט בגלל נטייה שלה לדבר על הסוף המוקדם גם כשהייתה צעירה. חברה מבוגרת שאלה אותי אם אימי חזקה ונאלצתי להודות שלא. ממש לא. (מה שרק הגביר את פחדי). אבל את יודעת מה? היא הייתה סופר חזקה! סופר גיבורה (קצת גיבורה מדיי לטעמי..). בודאי שהיא פחדה, והיו גם תקופות של סבל וכאבים ושל ללא ספק "חולה מאוד", אבל זה עבר. הכי טבעי לפחד שהשמיים יפלו, פחות או יותר. מיד לחשוב על הפרידה הסופית והבלתי נמנעת, אבל גלי- לאט לאט... גם חולים מאוד יכולים להבריא. אני בכל אופן אחזיק לה אצבעות מכאן... לילך

הי גלי נפש, אוי לא קל... אין לי מילים. לקחתי שנייה קצת הצידה, והייתי רוצה להציע כיווני מחשבה. מחפשת כיצד לעזור להבין אותן, את החרדות, מעבר לאלו הברורות. להבין את מקור החרדות שמעוררות סערות נשלטות פחות. אז הנה רעיונותיי, רעיונות למחשבה מתוך עולמי. אולי תוכלי למצוא בהם משהו שידבר אלייך - אולי במקרה את קושרת אי שם בשכבות התחתונות את מצבה וחוליה אלייך את. לפעולותייך. מעשייך. רגשותייך. מחשבותייך? - האם היא לא שרדה את כעסך, תוקפנותך, חמדנותך ודורשנותך; האם לא יכלה לרעלים שבך (כאילו הייתן בלתי נפרדות), ולכן נחלשה? - האם לא נשאר לה כי את לקחת ממנה, ועקב כך היא נשברה-נהרסה? האם כך נחקקו בליבך מערכות היחסים עם הדמויות ההן ש... נו, את יודעת... רגש vs היגיון... לפני שנים, הייתה פסיכולוגית, שקצת עזרה לי, מעט בסה"כ, אבל נתנה לי להרגיש כוח מול הצד ה'אשם'. היא נפטרה ממחלה קשה חודשיים אחר-כך, וחשבתי לי בדרכי המוזרה/"אומניפוטנטית" והמוכרת, שכל מי שאי פעם היה נחמד אליי, ניסה לעזור לי או לתת לי דבר מה טוב ומצמיח נפל למשכב, נהרס או מת... קשה כל-כך להשתמש באנשים... והערבוב הזה... היי חזקה, ילדתי. גם אני זוכרת את מילותיה המקסימות של זו שיש לך עכשיו, על באמת, אלייך. והיא - היא בריאה ושלמה. SO FAR זה הוכיח את עצמו, והקשר הולך ונרקם. הלוואי שלא נהסס להשתמש, ושנדע להחמיץ פחות (וגם לא להתמכר להחמצה...) שלך, (סוריקטה)

שלום רב, הבנתי כי קיים תהליך התפחותי מיני אשר בו ילדה עשויה לפתח רגשות מיניים לאביה ואף לחוש מעין "תחרות" עם אמה. רציתי לשאול - ילדה בת 5 אשר אוהבת מאוד את אמה וקשורה עלייה עד מאוד, מתוודה בפני אמה בימים האחרונים: "ליבי אומר לי שעליי להרוג אותך". האם זה נורמאלי ? במקביל הילדה נוגעת באיבריו המוצנעים של אביה ומביעה עניין רב באיברים פאליים, בתגובה היא ננזפת ע"י שני הוריה - האם זה מומלץ ? האם כדאי שהאם לא תעיר ורק האב יעיר ? אודה לתשובה בהקדם.

הי, עד שאודי יענה מבחינה מקצועית... אענה כאמא לבנות. ביתי הגדולה הייתה מאד קשורה אלי, כשהייתה קצת פחות מ-3 ילדתי את ביתי השנייה, כבר מבית החולים כשהתקשרתי אליה בבוקר למחרת ואמרתי שאני מתגעגעת אליה, היא ענתה "תשארי בבית החולים עם התינוקת שלך, אני תפסתי לך את המקום במיטה, עם אבא" כאילו קראה את פרויד... משם זה הדרדר עוד במהלך השנה. כשפעם היא אמרה שתתחתן עם אבא, אמרתי לה "אבל אבא כבר התחתן איתי" היא ענתה "אז תמצאי לך מישהו אחר". היא ניסתה למצוא אמא אחרת ורוצה רק את אבא וכו'.כלומר אולי לא הריגה אבל גירוש לגמרי. הבשורה הטובה שזה לגמרי עבר, בסביבות גיל 5-6. לגבי לגעת באבא, אצלנו זה לא קרה, אבל נשמע לי שהפתרון הוא פשוט שאביה לא יתפשט לידה. בלי דרמות אבל להמנע מכך. בטח לא להתקלח יחד וכו'. נשמע לי טבעי ונורמלי שהיא תתעניין/תרצה לגעת אבל תפקיד המבוגר שזה לא יקרה. תחזיקי מעמד י.

תודה על תגובתך ילדה ואישה, מעניין שאת אומרת את זה כי באמת יש אח\ות בדרך... כמוכן חשוב לי לציין שלא מתפשטים ליד הילדה - היא נוגעת מעל המכנסיים.

בזמן האחרון התחלתי לצאת עם מישהו.. הוא נורא חמוד והכל אבל יש בעיה אחת.. לא סיפרתי לו שאני חולה.(לא מחלה סופנית או משהו כזה.. סתם משהו שפוגע באיכות חיים..)מנסיון שלי אנשים נרתעים מזה.המחלה יחסית חדשה אז עוד לא יצא לי לצאת עם מישהו עם המחלה.אין לי מושג בכלל איך להתחיל לספר לו. ואולי כדאי לחכות עוד קצת????

היי, יש לי בעיה עם אחי...הוא בן 22, עשה צבא רק שנה (טען שקשה לו עם מסגרות) ומאז הוא רוב הזמן לא עובד, מדי פעם הוא עובד בעבודות זמניות אך זה קורה ממש לעיתים רחוקות. הוא גר עם אמי לבד בשכירות כאשר כל הנטל נופל עליה ומאוד קשה לה והיא נורא חסרת אונם ולא יודעת כיצד לפעול איתו. רצינו לקחת אותו להתייעצויות/ טיפולים אך הוא בשום אופן לא מוכן לשמוע על כל יעוץ מכל סוג שהוא. יש לציין שהוא בחור נורמטיבי לחלוטין ששייך למשפחה נורמטיבית בה כולם עובדים למחייתם.אף אחד לא נותן לו כסף (אין לי מושג כיצד הוא מסתדר) בעצם אולי כשלא יוצאים מהבית אין צורך בכסף. כל יום הוא קם מאוחר, יושב במחשב, צופה בטלויזיה וכך בכל יום וחוזר חלילה. אני פונה אלייך/אליכם בתקווה לקבל איזשהי הכוונה מה אפשר לעשות איתו.. אודה לתשובתך :-)

היי אודי שלדג הלייל... תודה על הפישינג. אכן בדבריי היה אזכור סמוי של להקת הקליק. נורא נהנתי שוב להזכר גם בקליפ ההזוי. איזו להקה משונה ונהדרה... ולגבי הנר על החלון...אמ... לפני כן אומר שאני מודעת למזימה המוסיקלית שמנסה להשיג אינטגרציה בין נר האשכבה לנר ההשקמה. אבל הפתרון של נר על החלון כאקט מגרש חושך ומזמין אור בעייתי לי מעט. הנר על החלון מזמין גם זאבים טורפים. כל חיי פגשו אותי זאבים אולי בגלל שאני איזו גרסה מודרנית של כיפה אדומה. כולם חפצים לאפסן בי את השדים שלהם כולל הגמד המוסרי שקיפד את חיי. מיד אחריו הגיעו רופא מדקר שנצמד אלי באופן מעורר חשד וגיניקולוג שהביט בי כמו איזה תיכוניסט מאוהב, לא היה לו שום עניין לעזור לי וטען בזמן הבדיקה בהתפעלות גמורה שיש לי **** בתולי וטהור. אחרי הבדיקה אמרתי לו תודה. והוא אמר לי : לא, לא, תודה לך!!! וזו רק רשימה חלקית וצנועה של זאבים תורנים. אז נר על החלון...? על החלון שלי אני צריכה כנראה להציב קלצ'ניקוב עתיר בתרמילים- כאלה שרשומה עליהם אפילו איזו כתובת... רפאים

הי רפאים, מקווה שזה בסדר שנדחפת לך לשיחה עם אודי (תמיד מציצה לשיחות שלכם ואפילו קצת מקנאה). מרגישים את הגועל שלך מהזאבים... אבל את יודעת, מרגישים גם את הכוח שלך. כמו שכתבתי לך כשהופעת והיה חשוב לי להגיד לך שאת מאד נוכחת וכלל לא "נראית" כמו רוח רפאים. אז גם כאן, העוצמה שלך, היכולת לראות את "הזאבות" שלהם, לגחך עליה ולכן גם להשמר ממנה. נשמע שאת עושה מהם כבשים, זאב אחרי זאב... (זה חלק משיר אהוב עלי). נשמע לי מוכר התיאור שלך, נדמה לי שפעם תיארת את עצמך כמי שנראית ילדה, גם אני כזו, והמראה התמים, האובד מעט, הרך, מזמין זאבים ומזמין גם (לפחות אצלי) אבירים עם סוס ושריון נוצץ שדוהרים להציל ולשמור. לא ברור מי מהם צופן סכנה גדולה יותר. לעצמי השלם. אז שמרי על עצמך ובלי רובים הם מסוכנים גם לילדה שיורה בהם י.

היי לך ילדה ואשה, את בטח לא נדחפת לשיחה ואת תמיד זכורה אצלי כראשונה שראתה אותי- ואני מודה לך על כך. אני גם קוראת כל הזמן את ההודעות שלך שמתאפיינות בשלווה והנחת הבהירה והסקרנית הזו שמייחדים אותך, אבל עדיין לא בטוחה בנוכחותי כדי להגיב. זה אולי עוד יבוא בהמשך. וזה מעניין שכשראיתי את שמך לראשונה מאוד הזדהתי כי זה באמת קונפליקט שאני עד היום מתמודדת איתו- מוגנת או נחשקת- זה כאילו פיצול ששומר על החלקים האלה. ונראה לי שאת באה ממקום שמחבר אותם, שלם איתם ולא נלחם בהם יותר (או לפחות מקבל אותם לפרקים...) זו באמת לא חייבת להיות סתירה זה יכול להיות דיאלוג. אבל נורא קשה לזהות מתי זה אביר ומתי זה זאב. ואולי אפשר להגיד על אותו משקל של שמך- אביר וזאב. תמיד צריך לעמוד על המשמר.יש אבירים מתחזים. יש זאבים שאפילו לא יודעים שהם זאבים. ואז איך אפשר להתמסר, להסחף...? אז לפעמים עדיף להדוף. כי זה פחד נורא גדול ליפול לידי זאב. והם אכזריים ואיומים קורעים לגזרים ומשאירים צלקות עמוקות. ואצלי אף פעם לא בא הצייד הטוב ללכוד אותו. אז אני נעלמת במקום. קופאת. מרוב תדהמה. בהערכה רבה (נורא מצא חן בעיני הרעיון שלך של הזאב שהופך לכבש- אני חושבת שלשפה יש יותר כוח ממני...) ושוב תודה לך ילדה ואשה, נתת לי הרבה כוח רפאים

היי רפאים, היי אשה וילדה, רפאים - נסיתי לכתוב לך אתמול, התברר ששכחתי את הסיסמה,(באמת מתאים לי..)נאלצתי לעבור את כל תהליך ההרשמה מחדש, ובשביל מסורבלת ואיטית שכמוני זה היה בלתי נעים( בעליל )לא חשוב.. האמת כל פעם כשאני קוראת אותך מתעורר בי החשק לכתוב לך, ובכנות גמורה לא מצליחה לגייס מילים, שיתאימו לרוח הקרב העדין של כתיבתך. מה שבטוח אני קוראת קבועה שלך. ואם אפשר להוסיף, גם נהנית מהדרך, בה את מעלה את התכנים, קשים ככל שיהיו, קצת בציניות ובלי התלהמות, משהו מעין השלמה עם גורל קבוע מראש ובלתי הפיך.(ואולי אני טועה?) ילדה ואשה כתבה לך מאוד יפה, ואין לי אלא להסכים לכל מילה שלה. אני מקווה שלא שידרתי פסימיות יתר, בכל מקרה, אוסיף גם אני בקשה צנועה - שמרי על עצמך! (עם או בלי קלאצ'ניקוב) גליה.

היי גליה, שמחה להכיר אותך ודווקא הנסיונות להתגבר על הקשיים הטכניים מוערכים מאוד על ידי (טכנופובית שכמותי- הנני גם...). הדברים שלך מאוד נגעו בי- אני תמיד מצטערת על כל שורה שאני כותבת כי חשה שאני בלתי מובנת לסביבה ולכן זה ריגש אותי שזה מצליח בכל זאת לעבור החוצה. את בטח לא שידרת פסימיות- אני בתהליך מנוגד של השלמה- מלחמה ולא יודעת כבר מה עדיף- ובכל מקרה אני חשה כאם כל התחתיות כך שקשה לדרדר אותי מטה יותר מהיכן שאני ממוקמת... בכל מקרה תודה לך על תגובתך ואני תמיד אשמח לקרוא אותך. רפאים

איך שכחתי... וזה כבר קצת שייך לעץ קודם, נו... רציתי להזכיר את ינשוף הדגים החום – הקטופה http://tinyurl.com/kleoxs גם ציפור לילה, גם ניזונה מדגים, זה אינו מתחרה עם הביטוי הייחודי "שלדג הליל", אבל פשוט כדי לומר שזה וזה אינן סותרים. לא סותרים? המממ... מעניין... ליל מנוחה סוריקטה

סוריקטה יקרה, צטטתי את קולות הקטופה מויקיפידיה. יש לו עוד משפט נוסף בארסנן "הו-הו-הו" (עם שורוק). לפעמים נדמה לי שמילותיהם של החיות הרבה יותר משמעותיות משלנו. אנחנו בעלי השפה כל הזמן מתחבאים מאחוריה. למדנו לדבר ועדיין לא למדנו לומר. בשפתם תמיד יש התכוונות. אולי אפסיק לדבר ואאמץ את שפת הקטופה? כל הזמן פרשנויות. כשהתחילה השפה נגמרה הבהירות. ציפור נדירה הקטופה, כמעט ונעלמה. אך למרות יהלומיותה אני עדיין נוטה יותר לכיוון שלדג הלייל. משהו במקור הארוך נראה לי בעל סיכויי הצלחה גדולים יותר לשליפה. כמו איזו רשת דייגים. יש בזה אולי אפילו משהו יותר אימהי, יותר מתכוון. בקטופה יש יותר אפקט של דואר שליחים. הוא אוחז את הדגים ברגליו. יש בו אלמנטים (ויסלחו לי כל הקטופות) קצת רצחניים. העיניים המרצדות התזזזיתיות האלה. מבהיל. לא ברור לי אף פעם על מי הוא מסתכל. אני לא מתקשרת טוב עם ינשופים. אולי פשוט קשה לי להתרגל לציפורים משוכללות ואני מעדיפה את המודלים המיינסטרימים המסורתיים. אולי אני בכלל מקשיבה לצליל של המילה ולא למשמעותה. 'שלדג הלייל' פשוט מתנגן לי יותר טוב. בכלל- שלדגים נראים לי תמימים יותר, ענוגים יותר ואפילו מעשה הצייד נראה כמו איזה קורס תעופה שמעניקים לדג ותו לא. אחר כך כמובן משחררים אותו במימי האוקיינוס... אבל אני שוב פעם מודה לך סוריקטה על ההשקעה והידע החדש שהענקת לי במדעי הטבע. ואת צודקת. אולי לא צריך בעצם להכריע לגבי זהותה המדויקת של ציפור הלייל...? בקרוב אעבור לעץ השני על הזאבים ואולי אפגוש אותך שם שוב... רפאים

הי אודי, פיספסת את תגובתי מה 17/8 אודה לך אם תשיב נופר

אתמול שאלתי: "ואם המטפל יוצא לחופשה, או חולה פתאום, או אינו יכול לקבל את המטופל יותר מפעם אחת בשבוע, או סתם לא מצליח לסייע לו בנושא מסוים..." והיום אני שואלת מה לעשות כאשר כל המצבים הללו מתנקזים יחדיו לטיפול אחד, באותו פרק זמן של 36 השעות האחרונות? אתמול היינו אמורות להיפגש לפני יציאתה לחופשה. ביום שישי היא השאירה לי הודעה בתא הקולי שהיא חולה ולכן הפגישה מבוטלת. אין לי שמץ של מושג כמה זמן תארך הפעם חופשתה הכפולה. אני חרדה שמא לא מדובר בחולי קל, או אולי חלילה נדבקה בשפעת. אינני יכולה לשלוח לה הודעה כתובה כי אינני יודעת מה מספר הסלולארי שלה, ואין לה כתובת מייל בביתה, אלא רק במקום העבודה (מדובר בממשק שאינו נגיש מהבית). הדרך היחידה לתקשר איתה היא בטלפון, אבל אפשרות כזו נראית לי היסטרית מידי. אני חסרת מנוחה. מאוכזבת, דואגת, חרדה, מתוסכלת, ועכשיו אפילו קצת כועסת...

מה שלומך? היית חסר לי . רק שלא אתה זה שאשם . אלא אני . מנסה להביא את עצמי לכאן .. מולך . נאלמתי בכוח. משום מה המילים קפאו בי . היכולת המילולית שבי נאלמה/נעלמה ? איש השיחות שלי בחופש.אני לבד. יותר מידיי פרידות . קשה לי להכיל בי. מרגישה כעוסה. מיואשת . הולכת לישון ככ עצבנית . בורחת מהלב שלי . מהאמת שאני . מנסה רק להסתתר.אפילו משקיעה בזהנהדר . ראית איך הצלחתי להסתתר גם מפנייך פה כמעט שבועים? שותקת. המון מחשבות רצות בי ויותר מזה כואבות בתוכי . רע לי אודי. לא סתם רע. זה רע שמכלה את כל האויר מבפנים . לא משאיר מרחב לשום דבר להכנס בי . זה נותן הרגשת ריקנות . כזו שכואאבת. מרגישה לבד. מפחדת לכתוב. אולי אפילו מפחדת שלא תגיב ? שתשכח אותי פה . תדלג אליי ..(כןן, זה נשמע הזוי .. זו הילדה הקטנה המפוחדת שבי , היא שולטת כרגע) מן תחושה כזו שאני לא נראית גם בחיי. מחפשת מילים כן להביא את עצמי מולך , כן להיות קצת מובנת . מרגישה שהכל בלאגן אחד גדול בי. איך עושים סדר בין כל החלקים המבולגנים שאני ? איך מסדרים את הפלונטר הככ מסובך של חיי? אני שומעת בתוכי איזה צחוק של יאוש .. יאוש מעצמי .. הצחוק מתגבר ומתגבר ומשאיר אותי עם עיניים פתוחות .. חסרות אונים .. ילדה קטנה שמחפשת איזה מישו חזק יותר ממנה .. חזק במובן הנפשי .. מרגישה ככ לבד, וזה עושה לי קר .. קר אמיתי כזה מבפנים. אודי אתה כאן ?, גם אם אני זו שנאלמתי יותר מידיי? כאן בשבילי ? נראה לי שאפילו השקעתי בזה ככ טוב .. עד שלא מצליחה להביא את מה שכואב בי באמת. סליחה לדנה 1 ששאלה לשלומי ולא הגבתי , הנה אני כאן ..הצלחת לגרום לי להוציא איזה קול מפוחד מתוכי שמבקש נוכחות מיטיבה .. הדמעות בעיניים , מותר לבכות , נכון ? ולנסות להמשיך מולך מכאן אחכ? שרית

שלום רב, בני בן ה-3 חודשים, תינוק נוח ורגוע בדר"כ, בוכה באופן קבוע כל ערב מיד עם סיום האמבטיה ותחילת ההלבשה (בשעה 8 לערך). אציין כי אני מניקה אותו כחצי שעה לפני האמבטיה, כך שלמעשה לאחר האמבטיה הוא אמור ללכת לישון. ואכן, לאחר כרבע שעה של בכי והרגעה על הידיים הוא ממש "נופל" לשינה, אך לא ברור לי מדוע זה מלווה בהתקף בכי כל ערב. אציין כי במהלך היום הוא לרוב הולך לישון ללא בכי, ואף נרדם לבד במיטתו (לאחר מספר דקות של החזקתו בידיים). תודה!

שמחה שחזרת... רוחות נראות רק אם הן משתמשות בחפצים מוחשיים ולכן, משתמשת בטכניקת הסדין/ריבוע האדום ומהבהבת לך בהודעתי מה- 19.8 מקווה שלא מעיקה (נכון שאני רוח חביבה ולא מזיקה...?) )))רפאים))))))) )))))))))

הי אודי, רק למקרה שאשמט (הישמטות זו מילה שלה..), רציתי לבקש שתציץ גם לעץ מנוחת יום שלישי שלך.. הצטרפתי והצמחתי ענפון. נדמה לי שהוא נשכח.. מסכים להציץ? ל.

אתה כנראה צעיר ממני אם צעיר לך הלילה.. גם מחר זה בסדר :-) (תודה) לילך

אוקי אז המצב ממש מסובך.. החברה הכי טובה שלי חושבת שאולי היא מאוהבת בי..היא מתלבטת בעניין הזה כבר בערך שנה וחצי.. אני בת 16 וחצי והיא בת 17.. אנחנו חברות ממש ממש טובות ויש לנו קשר ממש קרוב..אנחנו חברות 3 שנים,ולמרות שזה נשמע מעט יחסית לחברויות אחרות- יש לנו קשר הרבה יותר קרוב משל השאר.. אני בטוחה שאני סטרייטית, והיא מבולבלת ולא בטוחה.. מה שכן,היא נדלקת על בנים, היו לה חברים,וכרגע היא במערכת יחסים עם מישהו..(בחור) בגלל שראיתי שהיא ממש סובלת מהעניין הזה הצעתי לה שנתנשק והיא תנסה להבין דרך הנשיקה מה היא מרגישה.. עכשיו התנשקנו המון פעמים..וזה לא כלכך עזר לה להבין.. וגם אמרתי לה דברים שקשורים לנשיקה שפגעו בה מאוד וגרמו לה להתרחק ממני קצת ולהיות לא משוחררת בקטע של הנשיקות.. היא חושבת שאם הקטע עם ההתאהבות מודחק אצלה אז מה שאני אמרתי גרם לזה להיות מודחק עוד יותר.. עכשיו סופסוף השאלה- איך לדעתך היא יכולה "להוציא" את זה מהדחקה, אם זה מודחק? יש אולי משהו שהיא יכולה לעשות כדי לנסות להוציא את זה מהדחקה?.. בבקשה תעזור לנו..זה נורא נורא חשוב.. תודה..

אתה צודק אבל חברה שלי מחכה ומנסה להיבן כבר שנה וחצי..ובזמן הזה היא ממש סובלת ורע לה.. אם היא תבין את זה עכשיו זה יהיה עדיף מאשר לחכות עוד ועוד ולהרגיש רע בזמן שהיא מחכה.. זה גם יכול לקחת כמה שנים,אז לא עדיף להבין כבר עכשיו?..

רציתי לדעת דבר כזה: אם אני חשתי במהלך חיי, כי אני דחויה על ידי הוריי מבחינת המראה שלי, כלומר, אף פעם לא אמרו לי שאני יפה, או שאוהבים אותי, וזה הולך איתי עד היום, אני בת 24 אני בחורה יפה, אך לא חושבת כך, אם גבר אומר לי זאת, אני הולכת לכיוון המחשבה :"הוא רוצה לנצל אותי מינית". לאחר שביקרתי את המראה של אנשים שאנחנו מכירים, קורבי משפחה וכאלה, יצא שדעתי הייתה שלילית על הרבה אנשים. אז היא אומרת לי: תראי את עצמך, יש לך אף כזה(מגעיל), עיניים כאלה, את לא כל כך יפה, אם את נותנת ציון 2, לX וY, אז גם את 2. אני חושבת שיש משהו שמפריע לי אף פעם לא פירגנו לי מהבית. רק כשהייתי במצוקה, היא אמרה לי : את בחורה יפה וכו'.... היא לעולם לא פירגנה באמת. לא נישקה. אני אדם קר לסובבים אותי, וחברים, אין לי, בכלל. אני בודדה. כשהתחלתי לומר שאני יפה בבטחון מלא , היא ניסתה להוריד לי את ההתעלות הרוחנית "קרן, חושבת שהיא הכי יפה, הכימושלמת"- כך היא משמיעה את 'דעתה' בפני האחים שלי אני באמת חסרת אונים לגבי המצב. מה דעתכם?

אכן, למצב נפשי לא "נקלעים" אנחנו ייצורים בחיריים, ולא ניתן לפסיכולוגיה לספר לנו סיפורים. היי, מי מתנגד? טימי מה נשמע? (תעבדי על מישהו אחר שאת לא פה ... בואי יקירה , גם אם לא תעבירי פה סדנאות בפסיכולוגיה נאהב אותך כרגיל) חבר'ה יבש פה לאחרונה נא להתעורר , סוריקטה, איפה את ? מזמן לא שמענו ממך הרצאה טובה.

בתי בת ה 24 מקלפת שפתיים באופן אובססיבי מגיל קטן, כנראה מלחץ נפשי בין היתר. דיבורים וצביטות לא עוזרים לאורך זמן. אין ניתן לגרום לה להפסיק?

אודי, האם לא הגיעו שתי הודעותי תחת הכותרת "שאלת תם"?

מה מותר למטפל לעשות עם אני אומרת לו שאני הולכת להתאבד? במיוחד עם זה לא בגלל השפעת הדיכאון אלה החלטה שהגעתי אליה מתוך ברירה. אם מטופל מתאבד זה מביא למטפל בעיות כל שהם? אם כן...כמה זמן אחרי הפסקת טיפול זה כבר לא רלוונטי? סליחה על השאלות הקשות.אני מקווה שתעלה אותם ותענה לי עליהם.

סליחה.מהלב. אור