פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר בונשטיין, אני אם ל2 ילדים מקסימים ומתוקים, אני עובדת משרה מלאה בתחום המחשבים. לפי כחצי שנה עברתי משבר והיו לי חרדות ונדודי שינה, הלכתי לטיפול בעת הוריי וקיבלתי מרשם ללוריוון ופרפנאן וכעת לפי ההמלצות אני לוקחת רק פרפנאן לפני השינה. החרדות ונדודי השינה עברו ועכשיו אני מתפקדת כרגיל. העניין שבזמן האחרון נחשפתי לכתבות בעניין ייעוד והגשמה עצמית וזה גורם לי להרגיש פספוס ורצון עז לעבוד במה שאני באמת אוהבת. כרגע אני עובדת במקום שאני לא אוהבת, לא תמיד יש לי עבודה ואני מרגישה מבוזבזת...זה גורם לי לתסכול ותחושת מחנק.ניסיתי לחפש עבודה ללא הועיל. אני לא יודעת אם אני מתפנקת או שבאמת מגיע לי להרגיש טוב במקום העבודה ולא להיות ממורמרת כל הזמן בגלל זה. תודה מראש ושתהיה שנה טובה לכולנו!

את קיימת ולכן מגיע לך לחיות את החיים במלואם!!! אני אומרת את המשפט הזה ... עכשיו גם לעצמי.. זה לא פשוט, צריך להיות חזקים.. לפעמים גם לנוח.. אבל לא לוותר. אין סיבה בעולם שתצדיק מצב בו את לא מקבלת את צרכייך האמיתיים. שנה טובה.. ~נילי~

שלום רב... אני כמעט בת 20.. הוריי התגרשו בגיל 4 ואין לי אחים. מגיל קטן (13-14) התחלתי להראות סימנים של אי יציבות במסגרת. יותר מאוחר התחלתי להסתובב בחברה עבריינית, התחלתי להפגין אלימות אומנם לא רבה אבל בהתקפי זעם שדי לא מאפיינים את גיל 15. התקשיתי לעמוד בכל מסגרת שהצבתי לעצמי ונטיתי לדיכאונות. כשהתגייסתי לצבא הדיכאון ומצבי הרוח הקיצוניים התגברו. בסופו של דבר אחרי כמה חודשים שוחררתי על סעיף נפשי. אחד הדברים שתמיד איפיינו אותי זה אדישות קיצונית, שאפילו ההורים שלי טוענים שהם מפחדים מהאדישות הזאת. אתמול החלטתי להסתכל בדף שצילמתי לעצמי שקיבלתי מהצבא ואז בעצם נזכרתי במה שכתבו עליי, נכנסתי וקראתי הכל ודיי הייתי בהלם כי הכל התאים לי. מה שנכתב זה - "בעלת אישיות אקסטרוורטית עם קווים דיסוציאליים עמוקים (קריטי)" כל הלילה קראתי על ההפרעות האלה וראיתי שאין ממש מה לעשות. איפה אני יכולה לדבר עם אנשים שהם כמוני ? שיסבירו לי... איך משתלטים על הזעם והמצבי רוח הבלתי מוסברים.. סליחה שכתבתי המון, אני פשוט בהלם בזה.

היי אודי.. קודם כל תודה... מה זאת אומרת לדבר פה עם חברי הפורום? הכוונה איפה אני יכולה למצוא אנשים עם ההפרעה הזאת שייתנו לי עצות....הבנתי שזה נדיר.... האמת שאני יודעת שעצות לא יעזרו.... אני בהלם.. זה בדיוק מה שהיה לבן דוד שלי (שאגב נפטר בטרם עת מטיפול לא נכון)... מה שיש לי, זה נדיר אצל בנות ? הבנתי שכן..... המשך לילה נעים...

אודי שלום, לאחרונה סיימתי את לימודי בתחום טיפולי כלשהו. אני נמצאת בטיפול יותר משנה. הטיפול הזה מעיק וקשה ובמהלכו נודע לי שיש לי הפרעה דיסוציאטיבית (אני שונאת את ההגדרה הזו). בזמן האחרון המועקה גברה עם ההתחזקות של תלות במטפל, המועקה כל כך גדולה שאני חושבת לעזוב את הטיפול ולעזזאל עם הצורך המקצועי והאישי שיש בטיפול למי שכבר עובדת כמטפלת בעצמה, וגם בתור אמא די בעייתית . אני מרגישה עלובה ופתטית ומאוד מושפלת (התגובה שלי נראית לי לא מתאימה ומוגזמת). אני לא רוצה (וגם די פוחדת ) להטריד את המטפל ולהתקשר אליו למרות שאני נמצאת במצב נפשי/רגשי קשה ביותר כרגע. מה אני יכולה לעשות עם זה?

שלום אודי, (נאלצתי לשנות קצת את השם כי שכחתי את הסיסמה והייתי צריכה להתחבר מחדש השתמשתי בכתובת המייל של בעלי אז אל תשלח לו כלום) תודה לך, בסוף לא התקשרתי, כמובן שאתה צודק בקשר לנזקקות.לצערי נושא התלות בטיפול מייסר אותי מאוד למרות המודעות.

ללא מילים, ללא אויר !!! פה וכל כך שם !!!

הי אודי, עבר חודש מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. למעט שיחת טלפון קצרצרה של חצי דקה לפני כשבועיים וחצי, לא היה לי כל קשר איתה. כל יום שחולף הופך את האפשרות שנשוב וניפגש אי פעם, למציאותית פחות ופחות. למרות הכאב, אני מנסה להתרגל לרעיון כבר עכשיו, ולא ליפול קרבן לידיה של תקווה בוגדנית וארורה... אני משתדלת בכל כוחי לא לכעוס עליה, אבל טיפות מרירות ממשיכות להצטבר למשקע עכור של כעס. עכשיו אני שואלת את עצמי מי משתינו אמורה להרים את הכפפה (או, מדויק יותר, את הטלפון) ולאחל שנה טובה? נכון, שמי שרוצה להביע איחולים עושה זאת כי הוא רוצה ולא כי הוא צריך, ונכון שמי שרוצה עושה, ולא מחכה ליוזמת האחר, אבל אני חוששת מאד שה"שנה טובה" שלי תהיה מתובלת בהרבה עוקץ, במקום בדבש... :-( אז איך, בכל זאת, ממשיכים מכאן?

שמי בני, אני בן 37 רווק, מרגיש לבד בעולם הזה. מבחוץ הכל נראה בסדר גמור, אני קם בבוקר לעבודה והכל בסדר, אבל כשאני חוזר הביתה ובעיקר בסופי שבוע הבדידות קשה, אני וארבע הקירות. אני רואה את החגים בפתח ויודע שהתקופה שאני הכי שונא הולכת ומתקרבת, הייתי שמח להעלם בתקופה זו. התרופה הכי טובה לבדידות היא אנשים. הייתי שמח להכיר באמצעות הפורום אנשים עם בעיה דומה. מי שמרגיש בדידות ורוצה לפנות אלי אשמח לשוחח איתו [email protected]

היי אני רוצה לשתף כאן שאני מאוכזבת מהפסיכולוגית שלי. בזמן האחרון אני מקבלת ממנה את התחושה שהיא מזלזלת ומחפפת אותי. היא לא חוזרת אליי בזמן הראוי כשהיא מבטיחה לחזור, לדוגמא. היא שוכחת לעדכן אותי בדברים מסויימים שקבענו שתעדכן. אני מרגישה עם זה עלבון וזה משהו שחוזר על עצמו הרבה פעמים- חוסר הארגון הזה. בסך הכל במפגשים עצמם היא מדהימה, ומכילה, ועוזרת לי הרבה, ואני מרגישה שתרמה לי המון בתקופה שאני מטופלת אצלה. אבל כל החוסר ארגון שלה והאכזבה מכך משפיעה עליי ממש לא טוב. אני כבר מרגישה שבא לי לסיים את הטיפול והקשר הזה וזה דיי מעציב אותי שזו תהיה הסיבה, כי לא סיימנו מבחינתי לדבר על דברים מסויימים. אגב, היא יודעת על האכזבה שלי וכשהיא שוכחת לעדכן היא תמיד מתנצלת, אבל זה כבר מאוס עליי. אני רוצה מטפלת אחראית יותר, זה דבר שנותן לי בטחון ושקט. אבל אני לא בטוחה שיהיה לי קל עכשיו למצוא מטפלת אחרת, ולהתחיל מחדש, ואת כל הסיפורים מחדש, ולהפתח מחדש- מה שמאוד קשה לי. גם העניין הכספי כאן רלוונטי, כי התשלום שהיא גובה הוא טוב בשבילי ולא גבוה. אני יודעת שיכול להיות שבמפגשים אחרים אצטרך לשלם יותר. מה דעתך?

בני בן 4 . החל את שנת הלימודים בגן טרום חובה (עירוני) , זו השנה השנייה באותו גן . עובר עליו משהו ואני מתקשה לשים את האצבע על העניין המדויק . הוא לא שמח לחזור לגן , בלשון המעטה. (הוא ניסה כואבת לי הבטן , הראש , הרגל , הגרון ) , הסברתי לו שאין ברירה והוא לא בוכה כשאני הולכת בבוקר ומשאירה אותו בגן אבל אני רואה שהוא מאוד עצוב (העיניים שלו עצובות , השפה התחתונה שלו רועדת , הוא שקט מאוד). לאחר שיחה עם הגננת היא אמרה לי שהוא אכן מאוד מאוד עצוב בגן ןשהוא פשוט כרוך אחריה , עד כדי שכשהיא הולכת לשירותים הוא מחכה לה מחוץ לדלת , הוא לא משחק עם אף אחד, הוא מאוד מתבודד ושקט . היא חושבת שרצוי שניתן לו עוד זמן אבל לי כבר נדלקות כמה נקודות אדומות ואני ממש לא רגועה . מטבעו הוא ילד מאוד סגור ומופנם שמעדיף לשחק עם עצמו (מלבד פגישות עם הילדים של אחותי הוא יעדיף שלא נצא בכלל מהבית) , הוא יכול לשחק שעות עם עצמו (ואני מתכוונת לשעות - 4 א חמש שעות) , כשאני מורידה אותו לגינה או לחברים הוא כמעט תמיד יבוא עם פרצוף ואז יגיד שהוא עייף ויעדיף לשבת לידי או לשחק עם עצמו . אני מבינה שיש כאן סיפור של אופי (גם אני הייתי ילדה מאוד ביישנית) אבל זה כבר נראה לי מוגזם כי מעבר לביישנות יש כאן עצב . קראתי גם שילדים עם דיכאון ירבו לומר "אני משועמם" וזה משפט שאני שומעת יותר מדי בימים האחרונים . מה לעשות ? למי פונים ? האם באמת להמתין כמו שאמרה הגננת ? האם לפנות לפסיכולוג ? פרטי ? דרך קופת חולים ? אנא עזרו לי כי אני כבר ממש חרדה לו .

איך אפשר לגרום לחולה סכיזופרניה להתמיד בטיפול התרופתי ולמנוע נשירה מהטיפול?

אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה שלום לך אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה

אשמח אם תביט

רפאים יקרה, חשבת על האפשרות של טיפול באומנויות. אני מזהה בך עושר יצירתי ודמיון שאולי יעזרו למצוא מזור דוקא במקומות פחותי מילים. תנקי את הכאב עם דרמה או אמנות פלסטית, בתנועה או בכתיבה. כדאי לך לחשוב על האופציה הזו. שלך טל

תודה טל, בהחלט אפשרות נרשם...

בין רגעים של תקווה ושעות של ייאוש. החנות שפתחתי לא מצליחה בינתיים להמריא ואני לחוצה בזמן ובכסף. המון רגשות אשם,המון הרגשה של חוסר תועלת בכלום,בכי ועייפות. בכל זאת משתדלת ומשקיעה שעות וכוחות שתאמין לי שאין לי... קבעתי לעצמי דדליין בבוא מובן המילה אבל אני לגמרי לא בטוחה שאני באמת רוצה למות...אבל אני גם לא יכולה לסבול יותר ולחיות בפחד יוםיומי שלא אצליח לשלם את ההוצעות. בחיים לא הייתי מ בולבלת כל כך.

בסוף השבוע איבדתי את החבר הכי אהוב ונאמן שלי. כל-כך טיפלתי בו בהתמדה ובמסירות ביצור שלי. שנים ארוכות. והוא, הוא ידע כל-כך הרבה. לא נתפס שהוא לא יקום עוד. תם עידן.

צר לי על האובדן שחווית .. שולחת את תנחומיי , מחבקת אותך. שרית

היי סוריקטה, אחד מיצורי היער? אני אתך מצטערת בתנחומייך תם עידן אבל תמיד יוכל לקום חדש תחתיו כשתגיעה העת. ויש הסטוריה ועבר משותף שלא ישכחו רפאים

סוריקטה היקרה והטובה, אתך בצערך על אובדנך היקר, מכאן שולחת לך כוחות של עידוד, לעידן חדש ללא החבר האהוב.(והנאמן) בחיבה, גליה.

סוריקטה יקרה מצער לשמוע על האובדן... איתך רויטל

סוריקטה יקרה, הצצתי במקרה לכאן וקראתי את ההודעה הקצרה והעצובה שלך.. איבדת חבר. חבר אהוב ונאמן. עצוב נורא.. אהבתי לדמיין אותך איתו. איך קראו לו? איך הוא נראה? תמיד דמיינתי אותו גדול, לפעמים בהיר ולפעמים כהה, עם פרווה קצת מדובללת והליכה קצת כבדה. עיניים חכמות ויפות וחיבה מיוחדת להשעין את הראש על הירך שלך ולעצום אותן. זו פרידה עצובה מאוד. התנגן לי בראש שיר, אבל לא הצלחתי למצוא אותו ברשת בשבילך.. אקדיש לך אותו בכל זאת, בתקוה שתוכלי להאזין לקול המרטיט של מתי כספי.. סוף היום הוא נקרא. צער.. ליל נחמה, לילך

אני מנחשת שאבדת בעל חיים קרוב. ידיד נאמן. משתתפת בצערך בכל ליבי. אני מקוה שהאובדן היה בשיבה טובה, זו נחמה פורתא. איתך ושלך טל

היי סוריקטה. עצוב לשמוע. אין הרבה מה לומר ואת הקצת שיש כבר אמרו,אבל אני מקווה שלפחות כל הודעות התמיכה של חברי(בעיקר חברות) הפורום נותנות לך כוח. תהיי חזקה.

סוריקטה יקרה תנחומי, מצטערת בשבילך. נשמע שזו חברות עמוקה - את טיפלת בהתמדה, הוא הבין וידע. סליחה שלקח לי זמן, רק שבתי והתחברתי לעולם. שלך י.

אובדן רציני. פרידה קורעת... זו הייתה רמת קשר עוצמתית, משמעותית וייחודית מאד. שבור לי בפנים שכמעט אפשר לחשוב שהגוף לא יעמוד בזה. לחץ שהראש כמעט ולא יכול להכיל או להחזיק. ולבד, וצער כבד, והוא חסר לי באופן שאין לתאר במילים. שותף שלי. המון חלק ממני. ואכן מיצורי היער, אסופי משוקם ומושקע, דרש טיפול מיוחד, נלחמתי עליו, נאבקתי גם בשבילו. היה זקן אבל לא מופלג, יצור גדול, כהה עם פרווה חלקה והליכה קלילה יפיפייה. ידידותי להפליא. הוא עבר איתי את השנים הקשות של השינוי בטיפול שלי. הוא הראה לי שהזדקקות ותלות מותר. הטיפול בו, כנראה, עזר לי להתיר לטפל גם בי. לא טוב לי, פוחדת מאד וקשה לי להתנחם. אפילו איני מאפשרת לעצמי באמת לבכות. אין לי כל כך מושג מה אני עושה עכשיו... יצור שלי... תודה לכל מי שבאו ונגשו והתקרבו. ואני זוכרת. אתכם וכל אחד/ת עם מילותיו/ה המיוחדות שלו/ה. כאב. סוריקטה

שלום סוריקטה יקרה מושיטה לך יד מלטפת ומנחמת. משתתפת בצערך. האבל גדול כיוון שמה שהיה היה יקר, חשוב וטוב. אני מקווה שאולי זה ינחם מעט, הזכרונות של מה שהיה. איתך מכל הלב גלי

ככה:אני פשוט משתגעעת מזה אני כול הזמן מחליטה החלטות ואז לא שלמה איתם הרבה פעמים זה בגלל שאיכפת לי מה אנשים אומרים או חושבים עליי וזה מכעיס אותי שאני כזאת כי אני יודעת שזה לבזבז אנרגיות מיותרות ושלאף אחד לא באמת איכפת לא מרגישה שבאמת יש לי חברים אמיתים לצערי הרב הרב הרב... ובעצם זו אני שחייה את חיי אבל משום מה זה לא מצליח לי בלי להרגיש את החוסר שקט הזה לגבי החיים שלי יש פיתרון לצאת מזה או שכול החיים אהיה לא שלמה עם עצמי ממה נובע בברכה ותודה רבה על הנכונות לעזור בברכה,סוף שבוע נעים,חג שמח!!!

שלום, מישהו מכיר מטפל בנוירפידבק באיזור חיפה והסביבה? תודה רוסלן

שלום רב לך ראז, אשמח לקבל ממך יותר פרטים לגבי הבעייה על מנת להמליץ לך על מטפל מתאים בברכה חמה ד"ר יגל גליקסמן 0546670570

אני מטופל בריסטל בעיקבות לחץ נפשי וחרדות,האם ריסטל זה מספיק או שאני חייב פסיכולוג קליני להורדת הלחצים והחרדות?

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת

אפשר לעזור לך.אני עושה זאת כבר 9 שנים. הכדורים לא יעזרו ויש להם המון תופעות לוואי. ליותר מידע אייל 0955 884 050

אייל שלום! אני לא דואגת בשל הכדורים כי הם עניין משני עבורי, דאגתי נובעת מרצוני להיות בקשר עם אחי שאותו אני אוהבת ומחוסר רצון מצידו להיות בקשר איתי ומהזיותיו. האם דרכך טיפולך אקבל פיתרון מיידי איך להגיע אל אחי???

שלום, אני סטודנטית לרכיבה טיפולית באמצעות סוסים ובהדרכת רכיבה מערבית, צריכה להתחיל בקרוב את השנה השנייה בתחום. סוסים בשבילי הם אוויר לנשימה, וסיבה לחיות..כשאני בקרבת סוסים (לאו דווקא ברכיבה) אני שוכחת מהכל-בעיות, מחשבות פשוט הכל. כבר באמצע שנת הלימודים הראשונה התחילו לעלות לי מחשבות ותהיות שכנראה אני לא מתעניינת בהדרכה, בלימוד הרכיבה אלא נהנית יותר לשפר את הרכיבה שלי ואפילו להגיע לרמה תחרותית. לפני כל שיעור שאני צריכה להעביר בהדרכה או שיעור רכיבה רגיל במסגרת הלימודים אני נתקפת חרדות ,דאגות וכאבי בטן(מה שגורם לי לא נהנות מהרכיבה ולא לרצות בכלל להיות נוכחת בשיעורים) וחושבת שאולי טעיתי בבחירת המקצוע וזה לא זה. עם כל האהבה לבעל חיים עצמו ולרכיבה. ברגע שאני לוקחת שיעורים פרטיים אני מרגישה אחרת לגמרי, אלופה. אבל בלימודים עצמם אני מרגישה כאילו כל פעם אני מתחילה מאפס. ההתלבטות היא האם להמשיך את היתרה שנותרה לי לסיום הלימודים(כמעט שנתיים) רק בכדי שלפחות תיהיה לי התעודה או להפסיק ולשפר את הרכיבה שלי כתחביב. אשמח אם תעזור, תודה רבה.

[***ההודעה נערכה***] נרדמתי. ובחלום, אני מרחפת.. אני מרחפת מעל כולם.. כיף לי לרחף.. הבית בו אני מרחפת חשוך ואפל אך כל בני המשפחה נמצאים בו.. הם די במצוקה ואני מרחפת.. מעל כולם. לי טוב יחסית. אני מרחפת והם לא. אני מעל כולם. לי קל ולהם כבד. היו מלא מלא עכברים על הרצפה.. הוא התקרבו לאוכל או משהו כזה.. התנפלו, הפחידו, היו יותר מידי. כמו מחנק עולה. לא יכולתי לשלוט בהם. והמשפחה.. שם איתי אבל אני זאת שממש מפחדת. איכשהוא אני מגיעה לאיזושהיא אוניברסיטה ומקנאה בכל הסטודנטים שם. גמני רוצה. הם מרשים לי להכנס לשיעורים אבל אני יודעת שאני לא רשומה. יש כסאות שכל סטודנט צריל לבוא איתו.. בכל אודיטוריום היה סטודנט בעמדת המרצה, על כיסא לבן עם גלגלים.. וכשחזר לעמדת התלמיד, הכסא יתגלגל חזרה איתו. בין מעבר מהרצאה להרצאה יש מסלול של כסאות שמזכיר רכבת הרים, כשהמסלול עובר האודיטוריום אחד לשני צריך להחזיק חזק כדי לא ליפול, הוא עובד דרך יציבה חדישה אך פתלתלה ועקומה למדי. בלי כל קשר היה רגע בחלום עם אלמנט של מיניות. (לא מבינה את ההקשר) ופתאום אני חוזרת לרחף, אני חוזרת לבית שלי, והוא כולו הרוס וארוז ע"י זרים. הם השליכו לי דברים לפח, הטביעו במים, הרסו. ואני מרחפת מעל הכל.. פתאום אני רואה דמויות של שד ציורי נשפכות בגודל ענק על הרצפה.. משהוא שופך אותך ורומז לי משהוא ואני לא מבינה מי זה.. הדמויות על הרצפה שלי עשויות שעווה בצבע סגול.. ואז אני רואה אותו. הוא בגובה שלי, אני עם גוף נורמאלי- מרחפת, והוא איש ענק מימדים. בצבע שחור וסגול. קצת מראה של כושי. יש לו שיער קצת ותלתלים. הוא אומר לי משהו. אני לא בטוחה שאני זוכרת.. מממ.. אולי הוא אומר לי שלקחתי לו את המקום שלו.. אני לא זוכרת. תוך כדי אני קולטת כי אני לא בדיוק מרחפת עכשיו. עכשיו אני צועדת בעזרת מוטות עץ צרים המוחזקרים ע"י איש נמוך שנראה בדיוק כמו האיש הענק. הוא לא רוצה להחזיק אותי, הוא רוצה להטעות אותי ולהפיל אותי. רוצה שאני אפספס קורה. והענק כועס עליו ואומר לי שיחזיק את המוטות חזק. שלא ישחק משחקים. ואני מאוד מאוד כועסת שכל הדברים שלי ארוזים והרוסים.. ומה שלא הרוס נלקח ונעלם ממני. אני ממש כועסת ואובדת עיצות. חסרת אונים. בעיקר עצובה. לקחו לי. אני לא מבינה מה עשיתי ומדוע זה מגיע לי. ואז אני מתעוררת. [***נערך***] לא צריל לחשוב יותר מידי. עכשיו אני מרגישה אחרת. אולי בכל זאת היה טוב שישנתי צהרים. ישנתי במקום לעשות דברים אחרים. גם זה מזל. החיים האלו מוזרים. לגמרי. גם קצת טובים. ~נילי~ נ.ב. נגרה'לה.. קראתי. טוב לשמוע שאת. מאוד.

אני לא מבין בחלומות אבל סתם רציתי לומר שכיף לך שאת זוכרת את החלומות שלך.אני זוכר חלומות בערך 10 שניות אחרי שאני מתעורר ומנסה לחשוב עליהם וישר שוכח...זה משגע אותי אני מנסה לתפוס את המחשבה(עדיין עם עיניים עצומות) והיא חומקת ממני... יש למישהו טיפ שעוזר לזכור חלומות?

היי נילי... מה שלומך? חלמת חלום כ"כ משמעותי צבעוני ויפה ולא יכולתי שלא להתייחס. חלום כזה שמשאיר אותך מהוהרת כאילו עברת איזו חוויה מכוננת שממנה התעוררת אחרת- בטוח מנסה לומר לך משהו. ואלה ממש רק אסוציאציות פרטיות שלי ולא מתוך איזה קורס שעשיתי אצל יוסף פותר החולומות... ואולי קצת ממה שכתבת פה בעבר, ובטוח גם הרבה השלכות שלי... הדבר המעניין בחלום הוא שאת מכירה שני מצבים: של ריחוף או ירידה לקרקע- אבל גם כן לא לגמרי מחוברת אליה. קצת מזכיר את השיר של דליה רביקוביץ "רחיפה בגובה נמוך"- אם את מכירה. מתחיל ב"אני לא כאן..." יש בחלום הזה מצד אחד אבמיוולנטיות בין רצון להשתייך (להיות סטודנטית מן המניין) ובין להיות מרחפת ומנותקת. הרבה פעמים הבחירה בלרחף ולהתנתק קשורה במצבים קשים שאת חווה (העכברים בבית והתכנים המיניים). נראה לי שהחלום הזה גם בודק קשר עם סמכות ושליטה שמצד אחד רוצים לקבל אותה בעצמנו (הסטודנטים מתחלפים עם המרצים במקומות, האיש השחור מחזיק אותך במוטות) אבל גם תחושה שמצד שני זקוקים להכוונה חיצונית ותלויים בה כי קשה 'ללכת' לבד (הסטודנטים עם כסאות גלגלים, ואת צריכה שיחזיקו לך את המוטות). אבל גם השליטה והעזרה החיצונית נראות לפעמים כמתעתות (האיש הנמוך רוצה להפיל, האיש הענק רוצה לשמור). נראה לי שהחלום הזה רוצה להציע לך פתרון: לקחת את המקום של האיש הענק השומר (הוא אומר שתפסת לו את המקום). שאת יכולה ורוצה גם לשמור על עצמך. כי בנחיתה יש תמיד הימור- אפשר ליפול אבל אפשר גם להחזיק חזק ולהשאר יציבה. גם קשור ללדעת לסמוך. אולי בעצם האיש הקטן והענק הם שני קולות שקיימים בתוכך?- זה שרוצה לשמור וזה שרוצה להרוס כשקשה. את מתבוננת על ההרס מרחוק ועצובה שלקחו לך משהו של עצמך. אבל גם רואה שהמעברים וההתפתחות כרוכים בהרבה טלטלות כמו "רכבת הרים". ואולי החלום הזה מנסה לעודד אותך שגם בכל הנפילות האלה והדרך המורכבת יש בך חלק שמאוד רוצה להמשיך וללכת. בהתחלה אולי עם מוטות ועזרה (טיפול...?) אבל אולי אח"כ עצמאית ועל פני האדמה. ולכן לדעתי זה לא מקרי שהתעוררת ממנו ככה 'אחרת' כי הבנת שההרס הוא לא מה שבאמת רצית גם אם חשבת עליו לפני מאוד ברצינות. אני גם זוכרת חלום נורא מוזר ומשונה שחלמתי פעם ומאוד השפיע עלי. כאילו מישהו מתוכך מדבר אליך ורוצה להגיד לך משהו. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך משהו שקודם לא הספקתי בקשר ליומולדת שלך. איזה שיר ניגנת על הפסנתר אז בית המלון...? רק חלומות טובים ותשמרי על עצמך באמת, רפאים

לאחר קריאה במספר פורומים הבנתי שפחד מכלבים הוא דבר די נפוץ, אך רובם מדברים על ילדים. יש לי דודה שיש לה פחד לא ברור מכלבים!!!! כנראה משהו מהילדות (איזה גדי שרדף אחריה) היא רואה כלב ועוברת רחוב במידה ואני לידה, ואם היא לבד היא נכנסת להסטריה עד כדי קוצר נשימה! הבנתי שיש מרפאה בשניידר להפרעות חרדה אך זוהי מרפאה לילדים, הם משהו יודע על מרפאה למבוגרים? הגברת בת 42.

היי אודי זו עומדת להיות הודעה קודרת ובכלל לא חיננית- היה מוכן (מתוך התחשבות עשיתי לך כבר הכנה בכותרת הקודרת). אני זקוקה נואשות להכוונה מה עושים כי כל הזמן יש לי מחשבות קונקרטיות על סיום חיי. אני במצב קשה עם התחלה של חוסר תפקוד. לא הצלחתי לקום לעבודה במשך ארבעה ימים. העבודה היתה תמיד החלק החזק והרציף בחיי. לא ישנה בלילה. בחרדה אינסופית. כל הזמן הדמעות שלא מפסיקות. חזרתי לשגרה אבל השגרה לא חזרה אלי. אני נמצאת בדיוק באותה נקודת הזמן של סיום הטיפול ההוא ועכשיו עם ההבנות החדשות של כל הטיפול. הייתי אתמול אצל פסיכולוגית שכבר התעדכנה מפסיכולוגית אחרת בפרטי הארוע. זה היה לי נורא. אני רק מתחילה את המילה הראשונה וכל הדמעות האלה והצער והכאב התהומיים האלה לא נגמרים. לא יכולה להזכר בזה כל הזמן ולספר את זה שוב ושוב כאילו אני שוב שם. והזמן רק עושה את קשה יותר. היא וקודמתה הזדעזעו. לא רציתי שיזדעזעו רציתי שאיך שהוא ימצאו את האשמה בי. שתיהן ראו בו בן- אדם מופרע, מטפל מתעלל, עבריין שצריך להפסיק לטפל. הסגנון המאוד חריג שלו הזכיר לשתיהן מטפל מסויים שפגע מינית בכמה מטופלות. אפילו הטוב שציינתי בפניהן פורש כצורך שלו בשליטה עלי כשהוא מביא התנהגות לא אחידה הוא הופך כך לבלתי צפוי. הוא הפך אותי בעצם לכמהה לטוב שלו שהיה מאוד מיקרוסקופי. שפוטה שלו. כמו מנהיג של כת. הוא ניצל אותי רגשית ולפי דבריהם עמד כנראה לנצל אותי מינית ולכן הגיב בכעס וזעם לא פרופורציונלי כלפי רצון עזיבתי. הרסתי לו תכנית. אני פשוט מסרבת להאמין. אודי עברתי התעללות בטיפול ולא ידעתי את זה אפילו. היה לי רע ולא הייתי מודעת. הטיפול הזה היה כמו קרינה רדיואטקיבית שפגעה בכל התאים הפיסיולוגים והרגשיים שלי בגוף. בתוך הגרעין של הנשמה. נגרם לי נזק בלתי הפיך ולא מצליחה להשתקם. אני לא יודעת איזו נחמה אני יכולה כבר לקבל. אני מרגישה שהתיקון צריך להיות מולו ולא בעיבוד של החוויה בחדר. אני לא עומדת בזה. הפסיכולוגית טוענת שיש עילה רצינית לתביעה אתית ואולי אפילו פלילית על רשלנות. אבל טוענת שאני חייבת להתחזק לפני. היא נבהלה ממצבי הקשה והאובדני. אבל אני לא אוכל להתחזק לפני שאני אפתור את זה מולו. מרגישה שהצדק חייב להעשות. לא יכולה לחכות כ"כ הרבה זמן. מרגישה כ"כ חלשה לבד ובלתי מוגנת. שרימו אותי. איך הייתי כ"כ תמימה ולא ערנית. איך הפקרתי את עצמי. המטפלת טענה ש- cbt לא יהיה אפקטיבי. אבל למה? חשבתי שזו השיטה המועדפת לטראומה. היא דוקא יותר נוטה לכיוון הדינמי. חשבתי אול על emdr . אני חייבת החלשה של האפקט הטראומטי איזו הקלה זמנית לפני שאני חופרת עמוק. אני לא אוכל לעמוד בתהליך דינמי. אני לא מתפקדת. כל הפיצול הזה ששמר עלי כל השנים עומד להתפרק. בסוף לא תהיה לי עבודה. לא אוכל להתקיים. מה שהכי קשה לי שאני עומדת בלי יכולת להגיב מולו. הוא טרק לי אז בזמנו את הטלפון. אמרתי לו שאני לא אוכלת לא ישנה רועדת עם דופק 150 ושיפנה אותי לטיפול אחר והוא צרח עלי שהיינו כבר בסיפור הזה וטרק לי את הטלפון. אני חייבת תכנית פעולה חכמה. לאיזה טיפול לפנות. האם לעשות נסיונות לדיבור מולו בינתיים. אני חייבת כיוון איך להציל את חיי. לא מסוגלת לחשוב בהגיון יותר. כי אני לא עומדת בסבל הזה יותר ורוצה לחדול. במחשבות לא פוסקות על מה שהיה 24 שעות ביממה. למה זה קרה לי למה זה הגיע לי. רפאים

זה רק לאודי? אז רק נחבק אותך.

תודה רויטל ודאי שזה מופנה גם אליכם נשמות טובות...

קודם כל חיבוק ענק-מגיע לך. את התשובה המקצועית בקשר לטיפול המומלץ אודי בטח יתן אבל לדעתי חשוב שתפנימי שזה לא הגיע לך ושאין פירור של אשמה בך.רק הוא אשם וכשיגיע הזמן ותתחזקי ותוכלי לתבוע אותו אני מקוה שהוא גם ישלם על כך.. תהיי חזקה

רוצה לחבק אותך. (((((((((((((((((( )))))))))))))))))))))) אולי הסימן למעלה מסמל את כל חברי הפורום שמקיפים אותך זרוע על גבי זרוע על גבי זרוע בחיבוק אחד ענקי (כמעט) חובק עולם. חיבוק כזה שבו עומדים קרובים בלי לזוז במשך הרבה זמן, עד שמשהו בגוף משתחרר. כמה מכעיס שהוא לא עשה את זה (במילים), כמה קשה שהמקום שהיה אמור להושיע הפך למקום שפגע. זה לא בסדר. ואת. את כן בסדר. את קוראת למה שעבר עליך טראומה, וכמדומני אומרים על תגובה טראומתית שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני מרגישה שזה נכון לומר לך את זה. וקשה להחזור לתפקוד שהיה קודם. ברור שקשה. אם רק היית יכולה להרשות לעצמך. להגיד שעכשיו קשה לתפקד וזה בסדר. אולי אח"כ יהיה יותר קל. עכשיו הדמעות והמחשבות שמשחזרות לא עוזבות. אבל הן יעזבו. זה יעבור. הנזק הוא לא בלתי הפיך. הנה גם כאן ובזמן קצר אני יכולה לספר לך שראיתי כאן הרבה צדדים שלך, ולא רק את הצד הפגוע הכואב והמתייסר. הצד הזה הוא הדומיננטי כרגע. והוא חי ובועט וצורח ולפעמים משכיח שיש גם עוד צדדים, אבל אני חושבת שאחרי שהוא ישחרר את הכעס ואת העצב ואת העלבון ואולי גם את הפחד (מה היה קורה אם הייתי נשארת שם עוד), אז יהיה מקום לעוד חלקים. אולי לכן הפסיכולוגית המליצה על טיפול דינאמי. אולי זה יקח זמן. אבל אולי זה בסדר. בינתיים ממשיכה לחבק גלי

אני מודה לכן על החיבוק הגדול שהצליח להגיע אלי במילים. ממש הרגשתי אותו. מרגישה הרבה פחות לבד. רציתי לכתוב לכל אחת אבל לא מצליחה מאתמול בלילה לנשום. כאילו אני עומדת לפני איזה התקף לב. כי הטיפול הזה היה בדידות גדולה. הוא בודד אותי משאר העולם כי לא נתן לו מקום בתוך החדר. לא הסכים שאדבר על שום דבר מלבד הקשר איתו. לא על אנשים ועיסוקים משמעותיים בחיי. רצה שאהיה תלויה רק בו. כאילו כלא אותי באיזה מרתף אפל- ולא יכולתי לשתף אף אחד. קצת הזכיר לי את המסיבה שערכה רוזמרי לחברותיה ב"תינוקה של רוזמרי"- פתאום היא פוגשת אנשים מהעבר שמודאגים ממצבה (היא רזתה ונראתה חולה) שהרגישו שהחוויה שהיא עוברת היא לא תקינה ולא היה לה עם מי לחלוק בה. כאילו פתאום נכנס משב רוח רענן מהעולם החיצון.זה הזכיר לי חברה שפגשתי בתקופת הטיפול שנבהלה מכמה רזיתי, שאני לא ממש אוכלת וכמה אני בעצם לא ממש בפוקוס. שזיהתה שקורה שם משהו לא תקין. כמובן שבשעתו חלקתי עליה מכל וכל. הוא היה כך חשבתי-הרי הכי אופטימלי עבורי. ואם היייתי מספיק חכמה הייתי מתבוננת בטיפול מהצד דרך עזרת הפורום עוצרת את זה בזמן ולא מגיעה להיכן שהגעתי. אתן נשמות טובות ואהובות ומזכירות לי את חברותיה של רוזמרי. חלון הצצה לשפיות. שוב, מודה לכן מאוד שאתן כאן תומכות מחזקות וכ"כ רגישות רפאים

אודי יקר, אני לא נושמת מאתמול בלילה כאילו איזו יד נמצאת בפנים ומחזיקה את קנה הנשימה שלי כמו צרור פרחים. פרחים בטח אין שם אבל זפת כן. אולי פרחי פח. כבד לי שם כמו עננה של זפת. זה כואב ושוב פעם העננים האלה בעיניים מפריעים לי לכתוב. ודווקא משום שאני מתחילה להבין את כל העיוות הזה דרך הזעזוע של הסביבה. כל כך קשה לי. כי מרגישה שנתתם לי הרבה כוח. שמשהו בך ברגישות שלך והנדיבות גרמו לי להפתח פה ולהתחיל לסמוך. שאתה הבאת נשמה אורגנית ואני הורגלתי לנשמה מסיליקון. שראית אותי והפכתי לבת- אנוש (מאמצת את שפת סוריקטה) . שנתת לי מקום והרגשתי שאני יכולה להפליג בשטחי. שהאמנת לי ולכן התחלתי קצת להאמין לעצמי. ולכן זה כ"כ קשה ודוקר ההבנה הזו- להאמין שמישהו רצה ברעתי. שמישהו רצה להזיק לי. שיש רוע. שאני צריכה לוותר על מה שחשבתי אותו לטוב. שיצרת פה בזכות התמיכה היצירתיות האמפטיה וההבנה הכ"כ חדה שלך קהילה תומכת של אנשים מדהימים שנעזרו בך ולכן יכולים גם לעזור לאחרים. שדווקא באזור הכי לא ממשי הרגשתי הכי ממשית. וזה גרם לי להתחיל להאמין שאולי טיפול הוא אפשרי. שיש עדיין מטפלים שרוצים לעזור. שיש תקווה. לא התחלתי עדיין טיפול. הייתי בפגישת יעוץ. היעוץ הרביעי במספר. אולי רציתי לשמוע משהו אחר, חדש. אבל במדגם הקטן הזה היתה אחידות דעין. מתקשה להכיר בכשל שלו. יותר נוח לי להאשים את עצמי. יותר הגיוני. לכן מתלבטת כי רוצה להתייצב. אולי טיפול קוגניטיבי התנהגותי יסיר את המחשבות הבלתי פוסקות. אולי תנועות עיניים יעבירו את זה לזכרון טכני נטול אפקט רגשי. מטפל גבר או אשה? אולי חייזר? אולי טיפול בגינון? בצינון? אולי כישוף קטן? אני לא מסוגלת לדבר יותר, לעסוק בעבר. אני מתפרקת. לא רוצה להתפרק. חיבת הקלה. לנשום. תודה לך אודי על הכל ומצטערת על הכובד הזה שלי ואריכות המילים תודה על קריאת הסיפור ו...אופנוע? (דווקא מסתדר לי מאוד הקשר שלו אליך) ... הגיע העת להוציאו מהארון ולבקר את סינדרלה- שמעתי שהבטטות העונה הן לא מהעולם הזה (אגב למה התכוונת ב"מניואל של הדלעת" לבסיס שלה, או להוראות ההפעלה?). והדלעת? הדלעת כמוני תקועה עדיין במקומה... הזמן פסק מלכת. בהערכה רבה עד אין קץ רפאים

רפאים יקרה, מצטרפת אל שאר המחבקים, לא קל היה לקרא אותך, לאחר שהפגנת יכולת התמודדות מרשימה,בעזרת חוש הומור וכשרון כתיבה, כנראה שגם ל"עזרים" מהסוג ההוא, יש תאריך תפוגה משלהם, שלאחריו מגיעה המפולת אל היאוש והתהום. אני מכירה מאוד את השאלה של, למה זה קרה לי, או למה זה הגיע לי,וגם יודעת שלשאלה הזו, בעצם, אין שום תשובה. זו שאלה שנועדה לרפות את ידינו, וזה בדיוק מה שלא הייתי מציעה לך לעשות, את נפגעת מהטיפול ומהמטפל, ויש סביבך אנשים שמוכנים לעזור, נצלי כל דרך אפשרית לטפל בזה בדרכים המקובלות, אני יכולה גם להבין את הצורך שלך בלהתחזק על מנת לעמוד מולו ונגדו, ובתקווה לימים קלים יותר!! אתך, גליה.

הי יקירה, אהבתי מאד את מה שאודי רשם לך, ומצטרפת ביותר להצעה לשמור מרחק מהרעיון של יוזמה ויצירת איזשהו סוג של אינטראקציה ממשית עם האיש עצמו, בוודאי שלא במצב התלישות והחרדות עתירות המימדים של עכשיו, בוודאי שלא לבד ללא משענת ועוגן מציאותיים יציבים. כמו-כן, אצטרף גם לכך, שההחלטה האם להתעמת וליישם דורשות תעצומות נכבדות, ורצוי מאד שיעשו לא מתוך דחף, אלא מתוך שיקול דעת והבנה, ולאחר עבודה טיפולית מבססת. את יודעת למה בעיניי הרעיון של התיקון ממש מולו יכול להיות רעיון חמקמק? משום שהוא יכול לבטא את המשאלה הכמוסה לתקן את המטפל ההוא (או דמות שכמותו), מתוך האמונה שיש בך את היכולת הזו, מתוך שאת מרגישה אשמה ואחראית ביתר... ולא ניתן להחזיר למצב אפס, וגם כל זה גדול על ילדה-בת-אנוש-קטנה אחת. הוא לא היה משהו טוב שאת קלקלת, ויש דברים שהם רעים ואי אפשר להפוך אותם לטובים. לכן, אם מדובר ברע - אזי מושך ככל שיהיה לתיקון/שיקום - לא לגעת. מפני שאז, עם הניסיון, שוב, את עלולה להיתקל (ובעיקר משום שישנה הזדהות פנימית חזקה) באותה דמות מתנשאת, הדמות שאינה מוכנה לקבל חולשות וטעויות שלה, זו שמציבה חומה ופוצחת עליך בזעם נרקיסיסטי, זו שמבלי להתבלבל ובאופן לא-יאומן-עד-כדי-העתקת-נשימה מאשימה אותך שפיתית. זה יכול להיות הרסני ומפרק עבורך. אם כך, בלשון המעטה, לא מומלץ לעלות על המסילה הזו בכלל. המממ.... :-( כמה טראגי כשאנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על פשעם של אחרים. כמה קשה להאמין שאין האשמה בנו... רפאים חביבה, יכולתי לראות גם בהודעתך הקודרת הזו הרבה חלקים בריאים ויפים, הם איתך. תמיד איתך. ויש בך גם נכונות נהדרת להיעזר ולדעת לקחת מילים טובות. דברים טובים. מקווה שיהיה מספיק משקל על כף המאזניים לצד כל החלקים הטובים האלה, והם ירחיבו מקום. Take Care לאט ובטוח, סוריקטה

רפאים יקרה, קודם כל, שולחת לך חיבוק וכתף (אם מתאים). יכול להיות שהמילים שאני כותבת הם לגמרי שלי ולא נוגעות, תבחרי אם ומה מתאים. חשוב מאד להגיד (בטח כל הזמן אומרים) את לא אשמה. אין לך במה להתבייש. זה לא כוחות. גם כשאת אשה מדהימה, חריפה ובעל אינטואיציות כפי שאת לא תמיד אפשר לזהות ובטח לא בסיטואציה של טיפול. או של מבוגר וילד. מכל מה שאני קוראת בדברים שכתבת היום ובעבר, אני מתרשמת שאחד הדברים הכי קשים עבורך בחווית הניצול היא תחושת האשמה. כאן אפילו זה מתחדד בכך שאת מעדיפה שהפסיכולוגיות יאשימו אותך במקום לראות אותו כשחור משחור. את כותבת על אשמה על כך שהיית תמימה ולא עירנית. זה מאד קשה לכל אחת ובמיוחד למי שלומדת עם השנים לסמוך רק על חוכמתה וחושיה שלה כדי לשרוד. למי שצריכה כל חייה לברוח מהזאבים. להגיד לך שוב שאת לא אשמה? אני מתארת לעצמי שאת יודעת את זה ובכל זאת חשה אשמה. אני מאד מזדהה ממקומות שלי. את פעם כתבת כאן שכאילו(!) לעשות מעשים נוראים מותר אבל לספר על זה זו הבושה. כמובן שאת יודעת שלא כך. אני נורא מבינה את "העסק הלא סגור" שיש לך מולו - שמשאיר אותך רוח רפאים רדופה. ואולי התחושה שאם תוכלי לרדוף אז תפסיקי להיות רדופה. את אכן חייבת להתחזק בשביל כל דרך לרדוף אותו. אם תחליטי לעשות זאת. ואני בפירוש חושבת שאת יכולה לבחור לא לעשות זאת. תחליטי כשתוכלי להחליט. שלך עם כל הלב י.

יקרות שלי, כמעט בלי נשימה ומאוד רוצה להגיב אליכן. לכל אחת בנפרד ולכולכן ביחד. התמיכה שלכן והמילים כולן עברו אלי כאילו יצאו ממש מתוך המסך. אנרגיות טובות מצליחות תמיד לפלס את דרכן. שזה כל פעם מחדש מפתיע אותי ההתגייסות שלכן והאחיזה הזו שאני מסרבת להאמין. כי התרגלתי ליחס כ"כ רע פוגעני ומזלזל אצל הגמד המוסרי שאני לא בטוחה שאני אפילו קיימת. שאני ראויה. שקיומי מוטל בספק. ואתן מזכירות לי שלא ולא מוותרות. ואני נדהמת. ויחד עם זאת מודה ומתרגשת. מהרגישות, הנדיבות וההבנה העמוקות האלה. ואני מסכימה אתך גליה שלפעמים ה'עזרים' האלה כבר לא עובדים. שהבריחה לפנטסיה לא מצליחה למלא אלא רק לרגע. ואתך סוריקטה שצריך לשמור מרחק. לוותר על התקווה הזו כי מה שדפוק ישאר כנראה דפוק. וזה מאוד קשה להכיר בזה מול דמות מטפלת. וזה מתקשר למה שאמרת ילדה אשה על הדמות הרודפת- כי כל עוד הוא רודף הוא רע- אבל אם אני רודפת (תובעת) אז אני הופכת בהרגשה לרעה ואשמה. ואולי אני מעדיפה את זה לא מתוך תאוות צדק אלא מתוך הרגל להרגיש אשמה ומתוך רצון לשמור עליו כ'טוב'. ככה זה תמיד- חוזרים בסוף הביתה... נשמות יקרות תודה תודה תודה קיבלתי מכן המון, לא משנה מה יקרה בסוף, פילסתן דרך לליבי רפאים

באתי להצטופף פה יחד איתך בעץ הנפלא הזה שפתחת .. תראי כמה חום ואהבה קבלת כאן.. כמה נעימות את משרה .. את אדם נפלא ..מההכרות שלי מולך אמנם רק בקריאה .. יש בך משו שמגייס כוחות טובים לעברך.. עברתי פה לומר לך - ש.. את לא אשמה במה שקרה לך עם המטפל .. את לא אשמה !!! הוא היחידי שאשם.. מקווה שתצליחי לקחת את הקולות האוהבים שאספת סביבך ואיתם להתקדם הלאה .. מגיע לך להרגיש טוב!!! - ואני מקווה כי תצליחי למצוא את המטפל/ת דינמי לא דינמי אבל -כאלה שיביאו אותך למקום טוב יותר.. מניסיון אישי, לא חושבת שעיבוד מולו יהווה עבורך את ההקלה .. אני אפילו חושבת שזה יהיה רע עבורך... אני מניחה שמטפל/ת טובים שיכילו עבורך את מה שקרה ויעבדו איתך את זה יחד ..יביאו עבורך את ההקלה . המון הצלחה . שרית

שרית... שמחה נורא לפגוש בך קראתי אותך כל הזמן אך רק לאחרונה התחלתי להרגיש בנוח להגיב. אני מין רוח שקטה כזו שלוקח לה זמן להפתח. נפלאים אתם בעצמכם שהבאתם בנשמתכם המלאה טוב כזה שהצליח ממש לחדור והגיע אלי דרך כל המחסומים הרבים. אני מודה לך על המילים הנדיבות התמיכה, זה מרגש וממלא אפילו אדם ציני כמוני... והאשמה, כן- האשמה הבלתי נגמרת... אולי אפשר להכיל אותה יותר כשיש מקום מופלא כמו מרחב הפורום הזה על כל אנשיו הפלאיים. תודות לך ממרחבי הלב על ההקשבה, ומקווה להפגש בנסיבות ובעצים משמחים יותר... רפאים

שלום, אני גרה בבית ויש לי אמא מאוד שתלטנית וביקורתית, חבר שלי עבר מרחובות לקרית ביאליק בכוונה שאעבור לגור איתו, אמא שלי לא בידיוק אוהבת את החבר שלי, ובכל הזדמנות מעבירה ביקורת על ההתנהלות שלי וההתנהגות שלי איתו, כשהוא מספר לה על העבודה היא חושבת שהוא שחצן, כשהוא מספר על הלימודים היא אפילו לא אומרת לו שהוא יצליח ואומרת שהוא לא חיי את המציאות, כל זה מאז אותה תקופה שרצינו לעבור לגור ביחד והיה סוג של משבר והייתה שיחה בין ההורים שלי לבינו כשלא הייתי בבית והיה וויכוח מסויים, ומאז אמא שלי לא נותת צאנס לתיקונים, שזה בעצם רק הורס את הקשר, אני נותה להקשיב תמיד להורים שלי כי אני מכבדת אותם, אבל בעיניין פרידה ממנו- לא, אני אוהבת אותו, אני לא יודעת איך להתנהל בבית ואיך שלא יעבירו עלי ביקורת מתמידה, זה שובר אותי, איך לגרום להורים לכבד את הרצונות שלך, איך בת בכורה עוזבת את הבית לפני חתונה? אני כבר בת 22 ואני לא מצליחה להתמודד עם ההורים שלי(אמא שלי מבקשת ממני כל הזמן דברי, קניות, סידורים, מתי אני הולכת, מתי אני חוזרת), אמא שלי נכנסת לי לחיים ולדעות שלי.. שזה פוגע בי, בקשר שלי עם החבר שלי ובדימוי העצמי שלי, האם יש לך תשובה בשבילי? ספר שיכול לתת לי תשובות? בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חסרת שליטה עצמית, אני כועסת ומוציאה את הכעס שלי ואומרת מה מפריע לי בדרך לא טובה, רגשנות יתר(זה קורה עם חבר שלי), קשה לי, עצוב לי, אני לא יודעת איך להתמודד עם הבעיה שלי,אחרי שאני מתפרצת אני כועסת על עצמי ועל הדרך שאני אומרת את הדברים זה משפיע עלי המון ומייסר, כמה שאני משתדלת שהכל יהיה בסדר ברגע אחד של רגשנות אני יכולה להרוס את הכל.. מקווה שתוכל לעזור, תודה רבה.

שלום לך. את מתארת כי יש לך אמא שתלטנית וביקורתית, המרשה לעצמה להביע את דעתה בכל זמן. את לעומת זאת, נוטה להקשיב, מכבדת ומשתדלת שהכל יהיה בסדר. ובסופו של דבר - מתפרצת, ואז כועסת על עצמך. נראה גם שיש כלפיך (או כלפי עצמך) המון ציפיות לגבי איך את אמורה להתנהג (בת בכורה וכו'). אני לא מכיר את מורכבות הקשר בינך לבין אמך, אבל מאמין שאם פחות תשמרי את מה שאת מרגישה לעצמך עד לרגע שאת לא יכולה לשאת עוד, גם תוכלי להעביר את המסר שלך בצורה יותר מתקבלת ומסודרת וגם לא תגיעי להתפרצות שגורמת לך לאשמה. נסי לפנות אל אמך ולספר לה איך את מרגישה (אל תחכי לרגע של כעס). חשבי מראש על מה שאת רוצה להגיד לה (אפילו רשמי לעצמך). לא בטוח שזה יעבוד, בטח שלא ייתן השפעה מיידית, אבל זו תחילתו של תהליך. ואולי הדבר גם יעזור לך להבין קצת יותר טוב איך את מרגישה. בהצלחה, יונדב

אני שוקלת את המגורים בנפרד אך לא יודעת איך עוברים, אחרי תקופה שאמרתי שכשחבר שלי עובר גם אני עוברת, הוא גר קרוב כבר חודשיים ואני עדיין בבית, אני לא יודעת איך לבצע את התהליך הזה ואמא שלי כאילו לא מבינה שזה הולך להיות, היא מכחישה את זה, קנינו עכשיו לדירה שולחן וכיסא בשבילי וכשאני מספרת לה את זה היא שואלת אם אני הולכת ללמוד שם בצורה ברורה והחלטית שזה לא יקרה, אני מתחילה ללמוד עוד חודש, וחשבתי שהדברים יקרו מעצמם, כי הלימודים בטכניון והוא בקרית ביאליק וההורים שלי בנהריה כך שזה באמצע הדרך, קשה לי לעמוד מול אמא שלי, אני לא רוצה לפגוע בה ועדיין אני לא רואה פיתרון לעשות את זה בדרך יפה, מה אפשר לעשות? תודה על העזרה

ביתי בת השנה נוהגת למשוך בשערות לבת דודתה שבאותו הגיל. היא עושה זאת בחוזקה עד שזו בוכה. ברגע שזה קורה אנו מיד לוקחים אותה ואף אומרים בקול רם ואסרטיבי שזה אסור. למשמע זה ביתי צוחקת וממשיכה בשלה... אנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות. תכונה נוספת שיש לביתי היא לקחת לאחר את מה שיש לו ביד. זה לא משנה אם גם לה יש משחק אחר, באופן קבוע היא חוטפת לילדים אחרים את מה שיש להם ביד. אני לא יודעת אם להתערב או לתת להם להתמודד לבד. אני קצת מרגישה לא נעים מההורים האחרים מן הסתם... מחכה הציפיה תשובה.. תודה, יעל

שלום יעל, בדקתי שוב ושוב, אם קראתי נכון- מדובר בילדה בת שנה!! כשבתך בת השנה מושכת בשיער, או כל דבר אחר, את צריכה פיזית למנוע ממנה את אותו מעשה מכאיב, (גם אם היא תגיב בצחוק או בבכי) ובטח לא להיות מוטרדת מידי בשאלה מה יחשבו הורים אחרים.הם יחשבו שמדובר בסך הכל בפעוטה בת שנה, שנוהגת למשוך בשיער ועוד כמה דברים לא נעימים בכלל...

הי אודי, הודעות התשובה שלי לרפאים ולרויטל בעץ שלי "טיפול טוב" לא מופיעות. מאד רציתי להשיב להן על ההודעות המשתתפות והתורמות. יש סיכוי שתוכל לאתרן? י.

שלום בילדותי עברתי כל מני מצבים של דחיה חברתית ובכללותי אני אדם מאוד ביקורתי כלפי עצמי, הייתה תקופה שהחרדה שלי מאנשים הייתה כה נוראית שהייתי מגיעה לבית ספר נתקפת בתחושות כאילו הולכים לצחוק עלי ולגלות מי אני באמת ופשוט בחרתי משם, יש לציין שגם תמיד שהייתי חרדה זה באמת היה קורה, כאילו שגרמתי לכך לקרות. היום מידיי פעם שאני נפגשת עם אנשים אני פתאום נתקפת חרדות כשלא מראים לי חיבה או אהבה, מרגישה ששונאים אותי, אני לא מסוגלת להוציא מילה ואז אני בורחת. אני כל הזמן מרגישה את העיניים בוחנות אותי, מסתכלות עלי וצוחקות עד שזה משתק אותי לחלוטין. ואינני יודעת אם זה קשור אבל גם בלילות יש לי בעיה של להירדם כשאני חושבת יותר מידי על העפעפיים שלי ואני לא מסוגלת לא לחשוב עליהם כל הלילה, ואני לא נותנת לעצמי לפהק, פשוט עוצרת כל מהלך שלי שימנע מימני שינה, וזה מאוד מטריד. מה עלי לעשות? אני ממש מרגישה רע.

היי רוני. אולי כדאי לך ללכת לטיפול באמת אבל בלי קשר יש טכניקה מעניינת שנקראת "התכוונות פרדוקסלית" שקראתי עליה בספר של ויקטור פרנקל.לי אישית היא עזרה בנדודי שינה. זה הולך ככה:בגלל שפוחדים ממשהו אז זה רק מחזק את הפחד כל הזמן.כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה צריך להתכוון ולחשוב על הדבר שמפחיד אותך בהקצנה ובהגזמה(עדיף עד כדי גיחוך,הומור כמעט תמיד עוזר). לא הבנתי בדיוק מה קורה עם העפעפיים שלך אבל לדוגמא אם את ממצמצת בהם הרבה אז תנסי למצמץ יותר חזק ויותר מהר,ואז תראי שאת לא מצליחה לעשות זאת ונרדמת מהר.או שכאילו תנסי לא להירדם בכוח ואז תראי שאת נרדמת. כמובן שזו שיטה שמטפלת בסימפטומים ולא במקור לבעיה(שבשבילו כאמור מומלץ ללכת לטיפול) אבל היא עזרה לי ולעוד אנשים אז כדאי לנסות. מקווה שעזרתי

שלום יש לי מספר שאלות שאשמח לקבל עליהן תשובה: ראשית, מה עושים עם התפרצויות זעם ? אני חוטפת קריזה מהר, וכשזה קורה אני יכולה "לפרק את העולם". לגורמים. כמובן שאחר כך לפעמים זה יוצר בעיות. שנית, יש לי נטיה לפעול אוטומטית. וזה לפעמים ממש מרגיז. למשל - אני לא זוכרת אם הסתבנתי או לא כי אני עושה את זה אוטומטית, ופשוט לא זוכרת אם זה קרה. מה שגורם לי כמובן להסתבן שוב. יש איזה דרך לפתור את זה ? שלישית, יש לי ידיד עם הפרעות חרדה. הוא לא בעניין של ללכת לפסיכולוג. האם יש אתר שעוסק בנושא זה, ובדרכים לפיתרון החרדות ? בתודה.

שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה

בן 24,מסיבות כאלה ואחרות לא יצא לי לדבר עם החברים שלי כמעט שנה ,פשוט נעלמתי להם,לא טלפון לא פגישות כלום,עכשיו הסתדר לי ואני רוצה לצור איתם קשר,השאלה שלי איך אני מתחיל? מה אני אומר להם? האמת קצת מלחיץ,אני מודאג שזה לא ימשך,והפחד רק יגבר עם הזמן הנוסף ואני ימשיך בכך מה היתה ממליץ לי לעשות,אני גם לא רוצה להגיע למצב שאני ישמע צתחסד או "בבקשה תבינו אותי". בתודה ,חיים

איך הבית שלי נראה. בלגן אימים. איזה דיכאון.

אהלן רויטל, צודקת, חתיכת אוף... משימה קשה לנפש - סידור של בלאגן. לשמור על הסדר שהושג זה אפילו מסובך עוד יותר. באופן מוזר, נראה לי שלפעמים אפשר למצוא איזה ריגוש בתחזוק מצב של אי-סדר-משווע. אבל, בסה"כ הוא גם גורם לסבל, גם לבושה, אז אני מניחה שיש איכשהו רצון לעשות קצת סדר. אין לי מה לחדש במיוחד, אבל הפטנט המוכר שלפעמים יכול לעבוד הוא ההדרגתיות. לבחור פינה קטנטנה שאת מאמינה שאת מסוגלת לעמוד בכאב של הסידור שלה. להתחיל במשהו ממש פיצי (ולזכור שגם לזערור הזה יש משמעות), לראות אם את עומדת בכך. אם היה זעזוע - לתת לעצמך זמן להירגע, עד שתוכלי שוב ועוד קצת. כן, גם להתחלה הקטנה הזו צריך תעצומות. לא תמיד פשוט כשאת מרגישה שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים. ועוד משהו, ותלוי במצב, אבל כשאורחים מוזמנים או בכלל אדם כלשהו עומד לבוא, לדעתי, בחלק מהמקרים, גם זה יכול, לעורר סוג של מוטיבציית סידור. יודעת שלפעמים מנסים למנוע את האפשרות הזאת גם. מחניקים ולא חושפים את הבלגן לעיניים אחרות. בכל מקרה, מקווה שאפשר אולי קצת לעשות דבר מה. עד לעונג הבא P-: ועכשיו בקליל - יאללה, בואי תראי את הבחורצ'יק הזה שצריך "לעזור לו לסדר ת'חדר" ;-) http://dagobah.biz/flash/incriminate.swf בחיוך ובסליחה ששוב המלל די רב, סוריקטה וחוק האנטרופיה

הי רויטל, הי סוריקטה, אויש, איזה משחק מעצבן, פשוט בגלל הסיזיפיות שבו, נדמה שהגעתי לזוועה האחרונה והצלחתי להעלים אותה, ואופס, הנה נוספו עוד 4 חדשות... מתאר יפה גם את המציאות הנפשית... רויטל, אני מומחית בהחבאות, שזו גם שיטה (שאני לא בטוחה אם אני ממליצה עליה בחום), אבל בכל זאת... יש משהו מסחרר בהרגשה של "סידרתי את כולם" והם חושבים שהכל נורא יפה, כשלמעשה... אבל למה אני מכניסה לך רעיונות רעים... כדאי שתקשיבי לסוריקטה (-: אה, הצלחתי לחשוב בשבילך על טיפ שיכול להועיל: לבקש עזרה! כשהייתי קטנה לימדו אותי בגן כל מיני משפטים כמו טובים השניים מן האחד, ואמירות חוכמה לגבי חשיבות שיתוף הפעולה. זה בטח יכול להפוך את המשימה ליותר חביבה. גלי

כל מילה דבש, תודה מתוקה, רויטל

היי רויטל, אני מקווה שהספקת בינתיים לסדר את הבית, והדיכאון פחת.. אני מודה שגם אצלי בלאגן מייצר דיכי, אז כפעולת מנע, אני מסדרת ומארגנת כל היום... אוף... זה מעייף נורא...!! ביי, גליה.

גליה כן סידרתי, ככה,מהר,לגמור, בואי נודה שגם כשיש סדר אין מי יודע מה רגיעה ,יש לחץ שיישאר מסודר, יהיה בסדר, תודה לך .

הי רויטל, כמה אני מבינה את הרגשתך. אחד הדברים הכי מעיקים עלי זה שאני בלאגניסטית נוראית. ועוד חיה עם איש מסודר מאד. את יכולה לדמיין את ההשלכות. שמת לב שכשאומרים על משהו שהוא "בסדר" למעשה אומרים שהדברים במקום שלהם? לעומת זאת אנחם אותך שקראתי איפשהוא שאנשים מבולגנים הם יותר יצירתיים י. י.

תודה יקירה וואו,זה נעים היחס הזה, בעלי גם הוא התייאש מזמן,זה מה יש, מה לעשות.

http://www.slidex.co.il/watch/6152/דירה%20או%20מזבלה היי רויטל, לפעמים מבט על בתים מבולגנים יותר יכול אולי לעודד במעט (רמז- הלינק למעלה) אם לא לפתור את הבעיה. אני הרבה פעמים מדמיינת גמדים טובים וקטנים שעושים מלאכתם נאמנה. הפטנט הוא כזה: את הולכת לישון וקמה בבוקר לבית מסודר. אנסה להגיע איתם לאיזשהו הסדר ואולי תצליחי גם את להתעורר בבוקר למציאות חדשה... רפאים

הי רפאים {איך השם הזה קשור אלייך תזכירי לי} אז עכשיו אני רק מחכה לגמדים... תודה יקרה

זה קרה לפני שבועיים - ההודעה הפתאומית על ביטול הפגישה שהושארה בתא הקולי, ושבשרה לי על היותה מרותקת למיטה - וזה יימשך כנראה זמן בלתי מוגבל... עברו ארבעה ימים מורטי עצבים עד שאזרתי אומץ והתקשרתי אליה. היא אמרה שתיצור קשר ברגע שתדע מתי תחזור. עכשיו אני פשוט ממתינה בכאב, עם גוש חונק בגרון, וכותבת מילים מטושטשות מדמעות. דווקא עכשיו, בתקופה קשה לי כל-כך, היא לא שם... עכשיו אני יודעת להעריך את העובדה הפשוטה, שלכל חופשה יש בדרך כלל תאריך סיום, גם אם הוא נראה רחוק... כמה הייתי נותנת עכשיו כדי לדעת מתי תסתיים חופשתה, או לפחות לשמוע שגם לה, אולי, קשה ההמתנה. אבל אני לא מעזה להתקשר שוב. היא הרי אמרה שתחזור אלי כשתתבהר התמונה. בינתיים אסתפק במילים של מי שקורא ומזדהה.

הי אחת, קוראת ובאמת מזדהה. כשהטיפול עוצמתי קשה ההמתנה. אם איני טועה התייעצת כאן האם לגיטימי לצפות שתציע שיחות טלפוניות במקום. לדעתי, בגבולות הסביר בהחלט את יכולה לשאול לשלומה וגם להגיד שקשה לך המרחק והציפיה. לא להציף אבל כן להגיד. אולי אפילו תשאלי האם יש דרך שתכתבי לה מדי פעם: במייל או במכתב. ואולי אפילו, מכיוון שגם פסיכולוגים הם בני אדם, תיתני לה משהו בכך שתתענייני בה ובשלומה. י.

הי, תודה על ההזדהות. אולי באמת אכתוב לה. מכתב רגיל עם מעטפה ובול, כי אין לי את כתובת המייל שלה. אבל את זה אוכל לעשות רק כשאמגר סופית את שרידי הכעס שמתעקש לא להרפות בינתיים. one

הי אודי, מה שלומך? אתה יודע, פעם, בטיפול הקודם שהייתי בו, הייתי כותבת כאן הכל. אני חושבת שכל הטיפול הקודם שלי פרוש כאן, כולל המחשבות שבין הפגישות. היום אני מנסה להימנע מזה- זה נראה לי מאוד לא מתאים.. אני לא צריכה לעשות מאמץ ולהתאפק- פשוט אין לי צורך לפרוש פה הכל- זה נראה לי אישי. היום, אולי לראשונה, אני קצת מרגישה צורך כזה שוב.. אני לא אעשה את זה, כי .. לא יודעת, נראה לי שקצת השתניתי ובעיקר אין לי סבלנות לשבת כאן שעות עכשיו ולהנות באמת מהכתיבה, לנסח מחדש, לחשוב על מילים, להיבלע ברגשות. אין לי סבלנות. אבל אני בכל זאת מרגישה צורך קטן "לפדר" פה את הטיפול שלי (מהמילה פודרה).. לא יודעת למה דווקא זה הדימוי שקפץ לי לראש.. לא בגלל הקישוט והייפוי, אני חושבת, אלא בגלל הנגיעות הקלות, רכות וענוגות, על הלחי, בגלל פתיתי האבקה שמרחפים קצת באויר אחרי.. אני לא מתאפרת, אבל כרגע זה מרגיש לי מגע נורא אישי ואוהב, רך וענוג.. "ענוג" זו מילה שלה :-) אני לא בטוחה שאני יודעת ממש להרגיש מילים כאלה.. זו מילה שקצת מביכה אותי.. אבל אני לומדת להתרגל :-) היה לנו "שיעור" טוב השבוע.. אני לא בטוחה אם גם היא הרגישה בזה.. באתי כעוסה, באיזה ריב פנימי, ויצאתי אחרת לגמרי.. אני לא חושבת שיש עוד מישהו כמוה, שיכול לדייק אותי ככה. היא אומרת שהיא מתאמצת, וכנראה שאחרת זה לא היה מצליח, אבל היא גורמת לזה להרגיש נורא טבעי.. גם המילים שלה, וגם מינון הקירבה שלה, כל כך טובים לי.. כשאני הודפת, היא קצת מתרחקת, אבל לא עד הסוף.. הכל ממש בדקויות.. כאילו יש לה דרך להרגיש באופן תת-סיפי, תת-עורי אולי, את מה שאני רק מתחילה להרגיש, לקרוא אותי בעדינות.. היא עדינה. עדינה ורגישה וחכמה מאוד. לא רק במילים שלה היא חכמה. גם בהבעות הפנים, בשינויים הקטנטנים בטון הדיבור, בעצירות הזעירות בשטף הדיבור, בדיוק במקום הנכון.. במבטים שלה. הם באמת חכמים. בחיוכים שלה :-) ואני לא יודעת להגיד אם אני אוהבת אותה או לא.. אהבה זו מילה כל כך גדולה ולי קשה קצת להתחייב להיות שייכת ל.., אבל היא כל כך טובה לי. לא בקלות אני מתקרבת, ולא לאורך זמן, אבל אם אצליח, היא באמת האדם הנכון לי.. אם אצליח לתת לה ללמד אותי, אלמד לא מעט.. אם רק אצליח להתקרב באמת.. היא חמודה לילך ועדיין לא יצא לי רך כמו שמרגיש בפנים.. כי גם בפנים זה עם סייגים וגבולות ואמצעי זהירות.. כך אני מרגישה. "כמה קירבה זה דבר קשה".. כך היא תמיד אומרת לי, בהבעה רצינית וכנה. ואני מבינה את המילים שלה רק בדיעבד. הלוואי שהדמות הקטנה שבי, הליבה הרצינית שלי, שמנווטת וקוראת את המציאות נכון ומדוייק, הנווט, שנותן לי לפעמים להשתולל בתוכי ממש, לפחד מאוד או להרביץ חזק, כי הוא יודע שזה בסדר, שהכל בסדר. הלוואי שהליבה הזו הייתה יכולה לפגוש את הליבה שלה, שלה באמת-פנימה, וללחוץ לה את היד בהערכה וחיבה גדולה. הלואי שהיינו יכולות להיפגש גם כך. הנווט שלי עם הנווטת שלה.. להתראות בנתיים..

אני מוצאת את עצמי נחשפת שוב מהקלעים. כתבת כל כך יפה לילך. ואפשר לשמוע את הרגש הכל כך אחר שיש לך עבורה. אני גם כל כך מבינה את הצורך הזה שלך לכתוב, לעבד ולשתף את הסביבה, דוקא כאן בפורמט הציבורי כל כך. זה , מבלי ממש להכיר אותך, נראה לי אחר לחלוטין מלילך המציאותית, שמצטיירת בעיני הרבה יותר מופנמת. ושוב: כתבת כל כך יפה. לו הייתי את הייתי רצה להראות את הכתוב לה. היא כל כך תבין ותתרגש, אני ממש יכולה לדמיין את זה. הייתי רצה גם כדי להיות מוחמאת על ידה. מוחמאת על הרגישות והמידה והדמיון. הנה קבלת את המחמאות ממני אבל הטעם אינו מתקרב אפילו. שלך טל

תודה טל-טל :-) נחמד הניק שלך.. אני נזהרת.. הרבה פעמים התרגשות כזו, אולי שלה ממני ושלי כמובן ממנה, גורמת לי להרים את האף :-) ואז הכל צונח, ופתאום אין לי צורך בזה ו"אולי בשביל זה מלכתחילה כתבתי- כדי לסחוט ממנה...", ואז זה מתגלגל לי למשהו אחר, פחות רך ומוגן.. אני כל הזמן הלוך ושוב.. אז כרגע אני מאוד נחה ומתרפקת בחיבוק שלה (וגם אזרתי אומץ וכתבתי לה), אבל אני זהירה וגם היא זהירה, ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותה. מחממות את הלב, המילים הטובות שלך.. ממש תודה ;-) (זה סמיילי סמוק-לחיים) שיהיה ערב נעים, (אצלי כבר קצת קריר בערבים..) לילך ועל הדרך... בגלל הכותרת שבחרתי מתנגן לי השיר הזה כבר יומיים בראש :-) לא בטוחה שכל המילים ממש מתאימות, אבל חלק אולי קצת http://www.youtube.com/watch?v=-hguUpdfPZ0

הי לילך, פרח ענוג אני חושבת על השיר SHE כל היום מאז שקראתי את ההודעה שלך, לא יודעת אם כותרת ההודעה קשורה למילות השיר, קצת נראה לי מתאים. קצת שיר על התאהבות. מקווה שזו לא מילה מפחידה מדי. אני גם אחרי פגישה עם ההיא שלי, ל'יודעת איך לקרוא לה כאן... ופתאם נראה לי שהייתי יכולה לתת גם לה את השיר הזה. גם קצת התאהבות. מעניין שאני חושבת על כך בפגישה שדיברתי על ההתאהבות הנוכחית בדמות הראשונית הלא זמינה, אז, עכשיו. מקדישה לכן את השיר מקווה שיתאים She May be the face I can't forget The trace of pleasure or regret May be my treasure or the price I have to pay She May be the song that summer sings May be the chill that autumn brings May be a hundred different things Within the measure of a day She May be the beauty or the beast May be the famine or the feast May turn each day into a heaven or a hell She may be the mirror of my dreams The smile reflected in a stream She may not be what she may seem Inside her shell She Who always seems so happy in a crowd Whose eyes can be so private and so proud No one's allowed to see them when they cry She May be the love that cannot hope to last May come to me from shadows of the past That I'll remember till the day I die She May be the reason I survive The why and wherefore I'm alive The one I'll care for through the rough in ready years Me I'll take her laughter and her tears And make them all my souvenirs For where she goes I've got to be The meaning of my life is She She, oh she שיהיה עירסול רך וענוג בין הצלילים ובין השתיקות שלך גלי

גלי :-) נראה שקראנו מחשבות... אני שמחה שגם אליך זה מדבר קצת.. וגם אני לא יודעת איך לקרוא לה פה, לההיא שלי :-)) אז עכשיו אפשר להקשיב לשיר בלי רק למלמל את המילים בשקט (ולטעות), עכשיו אפשר ממש לשיר :) (הטוטליות של הבחור קצת מפחידה, אבל אם אני מתעלמת ממני- זה ממש שיר מקסים). תודה שבאת! :-) לילך

שלום אודי יש לי בעיה ואשמח לדעת אם זאת בעיה שידועה לכם הפסיכולוגים כי היא קצת לא ברורה לי. ילדתי לפני חודש לאחר הרין מסובך שכלל מעקב של מס. פעמים בשבוע במרפאה להריון בסיכון ע"י רופא המומחה לכך.מכאן שנפגשתי עם הרופא הנ"ל מס. פעמים בשבוע והוא היה מאוד מעורב במה שקורה לי בחיים (בדברים הרלוונטים להריון כמובן). הוא בן אדם מקסים ומאוד מיוחד. כל ההריוןחיכיתיללידה ורק התפללתי שיעבור בשלם ושאני כבר לא אצטרך את כל המעקב הרפואי הזה. ועכשיו....אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הרופא הזה. ממש לא במובן רומנטי או מיני אלא במין געגוע כזה. אי פשוט מתגעגעת אליו וזה מוזר לי ואפילו מביך.... אנ חייבת להדגיש שזה לא משפיע לי על החיים (אני לא ממציאה בעיות כדי ללכת אליו או משהו כזה)או על התפקוד אבלכן גורם לי דכדוך קל מידי פעם. זה פשוט מוזר לי כי כל כך חיכיתי שכל זה יגמר אז מה פתאום אני מתגעגעת ? הפירוש שלי הוא שהרבה זמן טיפלו בי ופתאום אניזאת שמטפלת ואולי לזה אני מתגעגעת?אשמח לקבל את חוות דעתך...

בוקר טוב אודי. ביום שישי נפגשנו. היא נתנה לי נשיקה כשראתה אותי בדלת ואמרה "עכשיו אפשר.." חייכתי במבוכה וקפאתי במקום. אח"כ נכנסנו לחדר וכאילו לא הייתי שם. ריחפתי קצת, דיברתי ברצף על אוטומט, הזמן נגמר. לא בכי, לא צחוק, לא עומק, כלום. רק סיפרתי עובדות. והלכתי. ירדתי במדרגות שלה ומיהרתי לברוח משם. ישר התקשרתי לחבר כדי להסיח דעתי, כבר הכנתי את השיר הבא באוטו שיתנגן מיד איך שאדליק את האוטו. ונסעתי. מוזר לי. תחושה מוזרה. לא התחברתי אליה פתאום, אולי אין לי צורך בה כבעבר? ז"א פחות תחושת תלות. אני מרגישה שעזבתי את הקן. אני עדיין אמשיך ללכת אליה, כי אני צריכה להתייעץ. אבל כעת עם החבר המדהים החדש שלי שתפס כל פינה בליבי ובנשמתי עוזר לי להתגבר .. הוא רגיש וחכם בצורה יוצאת דופן. פשוט מ-ד-ה-י-ם ! השאלה היא האם זוהי סוג של הדחקה? מעין מנגנון הגנה שכזה? ואני אוהבת אותה, כן.. אבל משהו באימון ביננו השתבש לי. אני מרגישה כאילו וזה לא יחזור להיות אותו הדבר לעולם.. ואולי רק בגלל שהיתה זו פגישה ראשונה??? מהי דעתך לכל דבריי??? תודה!!! ויום נעים..

הי רונה, לפעמים במהלכם של חופשים/פרידות קורה שנתפסים לאשליה של ההרגשה שמסתדרים כמעט בלעדי המטפל/ת, כמעט מבטלים את הצורך והזדקקות אליו/ה. בעיניי, זה מתעצם על אחת כמה וכמה כשהחופשים ארוכים כל-כך, ובתוך קשר שהורגשה בו תלות גדולה, קשר בו הפרידה הזמנית הייתה רווית כעסים. ככל שאני מבינה, עפי"ר, זה לא סתם, אז נראה לי שצריך לשים לב ולבדוק. ואת יודעת, נדמה לי שאפשר לראות גם אצל משתתפים שונים בפורום, שהרבה מחשבות בסגנון של 'הפסקת טיפול' צצות לאחר חידוש פגישות (אפילו אם הייתה בדרך הפוגה זמנית קצרה בלבד). חוצמזה, שבדר"כ, ככל שאני יודעת, משתדלים מאד לא להפסיק טיפולים בסמוך או מייד אחרי חופש, גם אם זו החלטה שתתקבל בסופו של דבר. טוב, אבל לא מפסיקים בכלל... אני שמחה שאת יודעת שאת עוד צריכה אותה. להשתמש בה. ועוד משהו - נראה לי חשוב שתעבדו ביחד על החזקה של שני קשרים משמעותיים במקביל. גם עם הבחור המקסים וגם עם המטפלת הטובה. ושוב תודה חמה מקרב לב על המילים המושקעות והעדינות שבעץ למטה, סוריקטה

שלום דוקטור, קיימת אצלי בעיה, אני חושבת כבר הרבה שנים אבל רק עכשיו אני מתחילה לקבל ולהבין אותה .. צ ו מ י ! אני פשוט דורשת את זה .. ואני מנסה להשיג את זה בכל דרך גם אם היא פוגעת בי . הבנתי שלהרבה בנות בגילי [16] קיימת הבעיה הזו שאלתי היא האם היא עוברת לאחר גיל ההתבגרות ? היא שכיחה ? והאם יש צורך לטפל בה ?

כל שרצית לספר שהנה מחר אנחנו נפגשות. כואבת לי הבטן. אפילו הקאתי קודם. אולי אני בלחץ.. אולי וירוס. אין לי מושג איך אני אגיע אליה, פתאום מתחשק לי להתקשר אליה ולבטל את הפגישה. ממש כמעט ועשיתי זאת. אבל החשש מהכעס שלי מבהיל אותי. אין לי חשק לנסוע אליה. אין לי רצון. אני מפחדת מהפגישה. אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת לא להרגיש כלום. ומפחדת להתרגש יותר מדי. מעין תסבוכת שכזאת.. בלבול.. מבוכה. אולי אדחה את הפגישה לשבוע הבאה??? אני אמציא לה משהו שצץ לי.. מה דעתך? אני חוששת שוב להיות זקוקה לה כ"כ. אחרי שעברתי תקופה קשה בקשות.. מרגיש לי שאני קצת חוזרת לאחור. למרות שאני יודעת שאני זקוקה לה כמו אויר.. שיש לי מיליון דברים לשאול ולספר. ואולי זה לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה??? ואם אשמע את בכי התינוקת שלה מעבר לדלת? שתינו נלחץ נורא. איך יוכל שוב החדר להיות המקום הבטוח שלי? פתאום אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן. אולי בעוד שבוע יהיה לי קל יותר ואולי אני סתם דוחה את הקץ? מה לעשות? שכן, למה לי לעבור (בעוד שנה, שנתיים ואולי יותר) עוד פרידה? אולי זו הזדמנות לסיים את הטיפול? אני חושבת שאני צריכה רק עוד קצת זמן כדי לחזור. מה דעתך??? האם זה הגיוני/ טבעי את אשר אני חשה? רונה.

לאודי ולכל הנשמות הטובות המשוטטות כאן בפורום, כבר זמן רב מנסה לפתור את עניין המגורים. אך עניין התעבורה מסבך את העסק עוד יותר. מצמצם אפשרויות. צריך גישה נוחה. ואז חשבתי לעצמי מדוע לא לשלב את שני האלמנטים יחדיו- בית ומכונית? קראוון- איך לא חשבתי על זה קודם! כל השנים לקחתי את העבודה הביתה ואילו עתה אני יכולה לקחת את ההביתה לעבודה. בחצרי האפורה ניצבת מזה כמה שבועות דלעת. דלעת שאין לה הופכין. מדוע זה לא להפכה לכלי תחבורה אורגני? לקראוון אורגני? אבל הדלעת עודנה עומדת במקומה. איננה זזה. מכיוון שאני נטולת מושגים טכנולוגים בסיסיים הלכתי לשאול בעצתו של הירקן. הנ"ל טען שיש לה את כל הפוטנציאל לנוע, לא מבין גדול במכונאות רכב, טען שאולי שנת הבצורת נתנה בה את אותותיה, אבל יעץ לי על כל מקרה להחליף את הקרבורטור ולפנות למשרד התחבורה שם ודאי ידעו להפנות אותי לאגף הנכון. ואני שואלת מה זה קרבורטור, ואיפה לעזאזל אני אמצא אותו אצל הדלעת הזו...? החלטתי בכל מקרה לשלוח מכתב למשרד התחבורה שענה לי בזו הלשון: "רפאים יקרה, בתקופה זו שוקד רבות משרד התחבורה על השקת ירקות ככלי תחבורה אורגנים כהתפתחות חשובה במילניום הנוכחי ובשיתוף מלא עם המשרד לאיכות הסביבה. אף אל פי כן נראה שהמודל המצוי ברשותך איננו נכלל עדיין בסל האפשרויות של הטכנולוגיות המתקדמות ועל כן לא נוכל לסייע לך בשלב זה. אנו ממליצים לך בכל מקרה לראות פסיכיאטר". כמובן שיצאתי מיואשת מכל הסיפור. אך גם הרהרתי שוב בדבריהם. עכשיו אני שואלת למה הכוונה ב"לראות פסיכיאטר"? האם מספיק להתבונן בתמונתו כאיקונה כפי שמתבוננים בדמותו של ישו הצלוב או לחילופין הרב אבו חצירה? האם בעצם הפרקטיקה הזו מושג המזור המתבקש? פתחתי ספר טלפונים ויצרתי קשר עם פסיכיאטר שנראה רציני מתוך הכתוב. התרשמתי מהריבוע הכתוב ומהיכולות הרבות המיוחסות לו. כבר בשיחת הטלפון שאלתי אותו אם יוכל לשלוח לי תמונה שלו במייל. הוא צחק בגלים ואמר "תמונה???, במייל??? אני לא נוהג לשלוח תמונות במייל. את רוצה, נקבע פגישה." "כמה עולה פגישה?" שאלתי. " 500 שקל" . "500 שקל לתמונה?" תמהתי, "תמונת פפרצי עולה פחות!" תמהתי. הוא המשיך: "רק שבר רפאלי לא סיימה בי"ס לרפואה ואני כן". החלטתי לבלוע את הצפרדע הזו- בכל זאת הדלעת שלי עדיין לא נעה. לפגישה באתי מצויידת במצלמה. קיבל אותי בכניסה אדם מוזר שראשו מזכיר מאוד את ראש הדלעת שלי. נראה היה שכמעט קרא אותי כי מייד אמר בעונג מסויים: "רק הראש אורגני, אבל הנשמה, הנשמה, הנשמה (בעודו טופח בחוזקה על חזהו)- הנשמה מסיליקון. אבל תודי שזה נראה אמיתי לגמרי!" עניתי שלרגע באמת השתכנעתי. לא ידעתי מה הפרוצדורה ומתי יתרחש אקט הצילום. נראה היה שהתסריט קבוע מראש. "שבי!" הוא פקד עלי. ישבתי. הוא ישב עם גליונות מרפרפים וכתב בקצב קלדנית ממושמעת ומיומנת. הרבה מילים נכתבו שם הרבה מעבר למה שאמרתי. "שם!" פנה אלי. "רפאים". "למה רפאים?" "כי אין בי רוח". "אכן מקרה קשה של ניהליזם כרוני..." הרהר בינו לבין עצמו "טראגי, באמת טראגי..." אחרי שלקח ממני קורות חיים מלידתי ועד למותי שאל במתיקות: "אז איך אוכל לעזור לך?" "הדלעת, הדלעת שלי לא נוסעת". הוא הציץ בי בחשדנות והחל להפטיר כאילו חצי מדבר לעצמו וחצי אלי: "את לא המקרה הראשון שמגיע אלי שמדמה דלעת לכלי רכב. סינדרלה, שמעת את השם? אז אותה ידוענית סבלה למעשה ממה שנקרא פסיכוזה דלוזיונאלית המאפיינת נשים בעידן הפרה- פמיניסטי הנכנעות לקולוניאליזם של הפטריה הפטריארכלית. (אבל בינינו... מה היינו בלעדיכן הא...?) מה שהצעתי לאותה סינדרלה זה להתיק את השיעבוד מאתנו הגברים לתרופה אנטי- פסיכוטית. ואת יודעת איפה היא היום אותה סינדרלה?" "איפה?" שאלתי. "חקלאית אורגנית בצפון הגליל" "ומה היא מגדלת לדעתך?" "דלעות??, שאלתי" "גם, אבל לא רק. גם בטטה, גזר... פיתחה בעצם אובססיה לכל מה שכתום". הגיע רגע הצילום. עשה לי פוזות שונות, רגל על רגל, פרצוף מהוהר, פרצוף קשוב, פרצוף משתתף בצערך, טען שפה האור נופל טוב יותר על פניו, וזה הצד הפחות טוב שלו וכו', תוך כדי אמר שגם מטפלים הם סוג של סלב. לשאלתי בפני מי הם מופיעים אמר "בהרצאות, בקליניקה בפניכן, מטופלות שבריריות והיסטריות המחפשות את דמות האב הארכאי. להיות אלוהים ל-45 דקות ביום. אה?? תארי לך מה זה. אפילו אלהים בטוח היה מקנא בי..." "אז מי בעצם מטפל במי...?" התבלבלתי. "מי שמשלם את המחיר מטפל במי שהיה צריך לטפל בו. ברור לא...?" לא היה ברור לי שום דבר. לפני סיום שאלתי שוב מה יהיה על הדלעת שלי והוא רשם לי ריטלין להגברת התאוצה ורמוטיב למניעת כאב ראש הנוצר עקב רעש חיכוך הגלגלים באדמה. וכמובן גם את האנטי פסיכוסומטי. "כאלו מודלים כבר לא מייצרים היום..!" צחקק בקול קטן. יצאתי עוד יותר מבולבלת. עם תמונה של פסיכיאטר, מרשם לתרופות, ודלעת שעומדת בחצר ובמקום מרכבה הולכת ומרקיבה. מה לעשות אודי וכל הקוראים...? וכדי שיהיה ברור שאני לא שוגה בחלומות הנה לינק שיוכיח את הקשר בין הפנטזיה למציאות: http://www.motortopia.com/files/14904/journal/48e1d07266e53/DSCF3201.jpg רפאים

את גדולה יקירתי. כתבת סיפור מצויין. אהבתי כל מילה. מושחז. אין כמוך. ממני - טל גם סוג של רפאים: קוראת אך אינה נראית.

לטלטל הקוראת ואינה נראית... תודה רבה על הקריאה והמילים לפעמים חוויות קשות מייצרות רעיונות. הלוואי ויכולתי לומר שכל הסיפור הזה יציר דמיוני. את יכולה תמיד גם להראות (ואפילו רצוי) שלך, רפאים

הי רפאים, דווקא נורא הזדהתי עם הקטע של הפסכיאטר.(עם מקרה שקרה לי.) לא מזמן פניתי לאחד המומחים שיעוץ לי עצה, בתחום של אחד מאברי גופי, לא אציין את אותו תחום,כדי למנוע זיהוי..(מי יודע, אולי אותו מומחה מסתובב גם הוא בפורום לפסיבולוגיה קלינית). נדרשתי לשלם סכום המתקרב לאלף שקלים, כשחלק מהזמן ה"יקר" בוזבז על פרוצידורה של שאלות ותשובות,(חלקן מיותרות) ועם אותה תחושה של אלוהות, המלווה בחרדת קודש מסביב,ובתחושה נוספת ששלמתי בסופו של דבר יותר עבור ה"אווירה",ופחות בשבילי.למעשה מדובר בי, ולא בדלעת שלי...(שמצידי יכולה להרקב במקרר,) ובסופה של אותה פגישה נשארתי אני בלתי ממונעת.(אל דאגה -זה לא רציני!) אין לי ספק, כשאזדקק פעם נוספת לעצת מומחה, בתחום אחר של אחד מאיברי גופי,אתפתה שוב לפנות לעזרת המומחה, לא קל לוותר לאותו אלוהים, שיקליד שוב את הסטוריית חיי, ומידי פעם יגניב חיוך אוהד ומבין לתוך פני מלאות המבוכה, מה הם אלף שקלים תמורת כל זה...?? שיהיה לך בוקר מקסים רפאים. את מצליחה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותך,(וגם זה משהו) גליה.

היי גליה, מודה לך שוב על המילים ועל המחמאות- הצלחת להעלות חיוך על פני (וגם זה משהו). לצערי יש בסיפור הנ"ל חלק מציאותי כואב וטראומטי ונראה לי שעלית על הנקודה. כן, יש בבות וקדושים למיניהם שמנסים ליצור אפקט הילה ע"י כל מיני טקסים ומחירים מופקעים (אלף שקל???)ללא הצדקה. ודעת 'המומחה' נקנית לפעמים ביוקר ע"י הסובל חסר האונים שתלוי בו. והסיטואציה שתארת נורא שואבת כוחות ומייאשת כי אתה מצפה לאיזו רגישות, ואמפטיה שיחזקו אותך בגלל האימה וחוסר הוודאות שאתה שרוי בה ומקבל דווקא בדיוק את ההפך ולכן נשאר מרוקן ובלתי ממונע... אני מקווה שגופך הבריא בינתיים והפך שלם ואולי זה לו היית צריכה לשלם מסתובב פה בפורומים וקיבל אפילו ממך בלי משים עצת חינם. אכן מוזרות הן דרכי העולם... רק טוב בגוף ובנשמה, תמיד כיף לקרוא אותך רפאים

חה.... את גדולה...

היי רויטל יקירתי, תודה לך שוב על המילים ועל החיזוקים הם נורא שימחו אותי. לפעמים צרות ואסונות נותנים חומר לכתיבה... מקווה בשבילך שהגמדים הגיעו בזמן ועשו מלאכתם נאמנה, רפאים

  אם כך, סינדרלה בעצם אשמה, כי היא גידלה גם את הגזר ההוא שהאישה מהסיפור של האבטיח נאלצה לעבור אליו עם סיום העונה. או שמא שלגיה אשמה - כי היא מגדלת שורשי פטרוזיליה לבנים. עזבי, אני מדברת שטויות במיץ עגבניות שגדלו בחממה של כיפה אדומה... ראה ראיתי את מילותייך הטובות שם למטה - ועל כך תודותיי מעומק. שלך, חתול האגמים

היי סוריקטה חתול האגמים, מה שסינדרלה צריכה זה כנראה מתכון טוב למרק דלעת. חקלאית אורגנית אמנם אבל יודעת נאמנה שמה שלא זז צריך לבשל. את התנועה והניידות ברוח הפמיניזם תעשה כנראה מן התנור לכיור במטבח... אני סתם קודרת עכשיו באופן מיוחד ולא מאמינה במהפכות. רפאים

וואו.אין עלייך רפאים. סיפור מקסים.

עם כאלה חיזוקים מצידי שהדלעת תעמוד בחניה ולא תנוע... תודה, בשמחה ואולי יבוא המשך מי יודע..? רפאים

הי אודי, כתבת לי אתמול בעץ "היא חזרה" שאין "צריך" - כל טיפול יכול להיות טוב אחרת. מסכימה. אבל כן שואלת, האם טיפול שבו יש לי תחושה שהמון מדובר אבל לא באמת נוגע בפנים - האם זה לא אומר שאולי זה לא זה? ואני יודעת שאני יכולה להרגיש. אולי אם זה היה הטיפול היחיד הייתי חושבת שאני לא יכולה אחרת. הרגשות היחידים שיש לי הן חיבה כלפיה ואי רצון לפגוע בה.אני לא מרגישה כמעט כלום לעצמי בפגישות. גם אם הנושאים מאד טעונים אני בעיקר מרגישה שזה תיאוריטי. וגם זה שאני מחליטה מה היא רואה, גורם לכך שיש לי תחושה שהדברים יותר מודעים, יותר בשליטה, אני שמורה ושומרת. פחות נוגע בתכנים הלא מודעים העמוקים.לפעמים אני אפילו חווה את זה כאילו שתינו יושבות ומנתחות מישהי אחרת ומביאות תובנות (לפעמים חכמות). בעייתי לא? מכיוון אחר, זה כמו במערכת יחסים, כשיוצאים עם מישהו והוא כליל המעלות (חכם, נאה, מצליח וכו') אבל משהו חסר. להמשיך לצאת איתו? י.

הי ילדה ואישה יקרה, גמני מצטרפת... ראי, לדעתי, כדאי לך להעלות את הרגשתך שחסר לך האקשן, הקצוות, העוצמות, וגם לדבר על הגעגוע. אליו. אולי גם לתקופות מסוימות אחרות בחייך. אז לומר, ובמקביל להזכיר שאת חוששת שאמירה שכזו עשויה לפגוע בה (אם זה כך), אבל, בכל מקרה, לא להיות מונעת מכוחן של החששות, ובעקבותן גם לשתוק את הדברים. כלומר, לנסות, למרות שלא קל או נוח... איני מכירה פרטים, כמובן, אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר? בכל אופן, כפי שאני מכירה בטיפול שלי וגם מקריאה בפורום, חומר מסוג זה הוא חומר טיפולי שמטפלים כבר ראו ויראו ויודעים טוב מאד להתמודד איתו מקצועית. אז בעיניי חשוב לומר שאת חווה את הקשר איתה כמשהו רדוד-שטוח יותר ותוהה "האם הטיפול עובד" וכו'. בקיצור, אומר לך משהו לא חדשני או מקורי במיוחד - שווה לא להתחמק, לאזור אומץ ולספר לה בגילוי לב בעצם כל מה שהזכרת בהודעותייך האחרונות. בי, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, כתמיד בכל תגובה שלך מוצאת לי משהו חדש לחשוב עליו... הפעם זה המשפט:"אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר?" לא חשבתי על זה ככה.מדבר אלי. לגבי לדבר איתה, כן דיברנו רבות על כך (היא הגדירה זאת שהליבידו שלי לא בטיפול) ועל "בעיות" נוספות בקשר שלנו. הייתה בעבר תקופה שכמעט עזבתי את הטיפול כי היא ניסתה להציל אותי ממשהו ואחר כך היה קשה לי לסלוח לה למרות התנצלויותיה. אבל משהו אחד שמחזיק אותי אצלה כבר שנה, הוא שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. זה מרגיש לגמרי ככה. האכפתיות שלה. הרצון שלה שיהיה לי טוב. כנראה שלא מוצאים כזה כל יום. י.

היי ילדה אשה... האמת שרציתי להגיב אליך קודם אבל נושא הטיפול כ"כ טעון עבורי שאני פוחדת שוב להשאב מטה. קודם כל רציתי להודות לך על תגובותייך התמיד מעוררות מחשבה שם למטה בעץ. מנסה ליישם את רעיונך של מוטיב הפיכת הזאב לכבש אולי יום אחד אצליח... אני חשה שיש כמה דברים משותפים אולי בהתנסות שלנו שאולי כדאי שאומר. אני גם מאוד מכירה את תחושה של טיפול 'פרווה' שכביכול נוגע לא נוגע ומנגד טיפול שיש בו כ"כ הרבה טלטלות רגשיות שמשפיעות ממש על החיים והופכות אותו לעיקר. מן הסתם גם אצלי זה היה קשור במטפל אשה או גבר בהתאמה. כנראה (לפחות אצלי) שהחיפוש של דמות האב במטפל מאפשרת את ההעברה החזקה הזו. אצל מטפלות נשים השתדלתי להביא את החלק הנורמלי שלי יותר, יותר התרחש שוויון בחדר כמו קשר של עמיתים אותו את מתארת. אצל מטפלים גברים יכולתי להרגיש יותר את הילדה, להביא את החלק ה'מופרע' יותר הפחות מתפקד והבשל ולכן אולי גם להרגיש יותר. היה את הריגוש הזה שכלל בתוכו לפחות אצלי גם תחושת פחד וחרדה. גם העיסוק רוב הזמן היה בקשר הבין אישי בתוך החדר. אני מודה שעם אשה היה לי פחות מעניין לדבר 'עלינו' והעדפתי יותר לדבר על עצמי. אולי יש לך רצון להביא משהו אותנטי מתוכך ואת מתקשה להאמין שהמטפלת הנוכחית תוכל להכיל את זה, תתפרק אולי. אבל מסכימה עם כל מה שנאמר לך שיש מקום לבדוק את זה איתה. לפעמים טיפול יכול לבוא ממקום רגוע ולא בהכרח מטלטל ובכל זאת להשאר אפקטיבי. יש משהו אפילו 'נכון' ושפוי ביציבות לפעמים... מקווה בשבילך לטיפול 'טוב', רפאים

היי, מה שלומך ? תרשי לי , אם היית נשאלת בפשוט "האם את באמת רוצה להמשיך ללכת אליה, מה היית עונה?

הי רויטל, תודה רויטל על השאלות הטובות. האמת שקשה לי להגיד,כי אני כן רוצה ללכת אליה, אבל לא בטוחה שזה מספיק. י.

שלום אני בן 38 עברתי איבחון של הפרעת קשב וריכוז,שהראה שיפור משמעותי לאחר ריטאלין,הופנתי עם התוצאה של האבחון לנאורולוג ולאחר בדיקות דם שעברתי הוא נתן לי ציפרלקס,10 מ"ג 1 בלילה,קצת הופתעתי מהתרופה. 1. מדוע הוא נתן לי את הציפרלקס ולא ריטאלין? 2.האים יש קשר בין ריטאלין לציפרלקס בתגובה התרופתית? לתשובתכם הודה

אודי שלום,ביתי בת 16 הידרדרה בלימודים אין לה הסבר לכך,כל מה שמעניין אותה זה החברים,יציאות ,ומצב חברתי,בבית אין לי שום עזרא ממנה ונוצר מצב שאני כל היום כועסת עליה.בסך הכל היא ילדה טובה אבל קשה לי לקבל את החוסר אחריות שלה לגבי הלימודים,זה גיל שקשה לעקוב אחרי הלימודים ודי צריך לסמוך עליהם. הייתי רוצה לדעת איך להתנהג והאם עליי לדרוש דברים כגון עזרא בבית ,אחים וכ'ו.

שלום אם אני לפני ניתוח כיס מרה ואני יכול לדחות אותו הוא לא דחוף ומרגיש חרדות בכי מהניתוח האם מכוח הנשפי כדאי לדחות זאת עד שאהיה מוכן? תודה

שלום רב לך אור על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך טלפונית 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי... מתבוננת במגדל הקלפים הזה- כל הקלפים שממתינים לך ופוחדת כבר כמה ימים להניח את שלי. כ"כ זקוקה אבל פוחדת שזה יקרוס. שתקרוס. איך אתה מצליח להכיל את הכל. איך אתה עומד בזה. איך. מרגישה כזו לא מתחשבת שכותבת. כל הזמן דואגת ומלאת אשמה. המילים המכבידות שלי. יש להן משקל. מילה אחת, הברה אחת, מיליגרם אחד יותר מדי והכל יפול. בגללי. סליחה על המילים. על המשקל. על השטח. רציתי מילה יצאה לי רכבת. רפאים

מצטרפת -במובן מסוים .

הי רפאים מותר להתפרץ? רציתי לספר שכבר זמן מה אני שואלת את עצמי מה עולה בגורל ביתך החיצוני והמופנם, האם מצאת לך כבר פינה חמה לנוח בה או שאת עדיין נעה ונדה. וגם רציתי להוסיף שלפעמים קלף נוסף יכול להדהד לעוד קלפים נחבאים ולתת להם תעוזה להסתכל במראה, או שקלף לפעמים יכול לעזור ליצור סידרה, חבורת קלפים (שמחה ומאושרת...) שגדולה (ויוצרת סימביוזה), יותר מכל קלף בפני עצמו. או אומר זאת אחר, בעיני הקלפים שלך בונים ולא ממוטטים נוגעים, מקרבים, מצחיקים, מהרהרים אבל ממש לא ממוטטים... להתראות (-: גלי

היי רפאים, אם קיים דבר כזה משקל עודף חיובי, אז כן, למילותייך עודף משקל חיובי וחינני, הם לא מכבידות, ואין בהם סכנת קריסה. ואל תשכחי - אודי לא לבד, יש לך גם אותנו, המוכנים לשאת בנטל, כך שהעומס מתחלק שווה בשוה, (כמעט..) וחוץ מזה, די נעים להצטופף בתוך רכבת המילים שלך.. שלך, גליה.

לאודי,רויטל, גלי (עדיין) וגליה... אני מודה לכם על המילים ועל המקום שנתתם לי פה (ולשאלתך גלי- עדיין נעה ונדה אנוכי) זה לא מובן מאליו עבורי... וגם לדעת שאני לא הקלף האחרון. ושיש פה אתכם ואתם רואים אותי. שאני לא חייבת להתכווץ. נורא התרגשתי ועיני דמעו ממש ולכן לא יכולתי לכתוב. שוב להאמין קצת בעולם. הכנות הזאת. להיות עצובה לרגע ולא מדוכאת. זה הרבה בשבילי. וגם מאוד מבלבל. תודה לכם שאתם פה מכל הלב, קיבלתי מתנה נדיבה ממכם. רפאים

אחרי חודש של חופשות (שלי ושלה לא הסתנכרנו) - היא חזרה. האמת, היא הייתה חסרה לי. לא באותן עוצמות כמו שהוא בעבר היה חסר. אפילו הפסקות קצרות היו גורמות לי לחוסר שקט ולכמיהה. פעם, כשנסעתי לשלושה שבועות התגעגעתי כל כך שהרגשתי את זה פיזית. ממש כמו חולי. איתה זה חוסר כזה שאפשר להמשיך כמעט כרגיל בחיים. איתו גם היו לי שיחות בלתי פוסקות בראש.שעות של טיפול מאד מוצלח כשהכל אצלי בתוך הראש. איתה זה אחרת. שנה אנחנו יחד - אין ספק שנוצר קשר. הרגשתי בפגישה שחסרתי לה. זה היה נעים. איתו בסך הכל הטיפול היה קצת יותר משנה וכמה עוצמה והתרגשות כמעט מהתחלה. תמיד לפני חופש (בעיקר החופשים היו שלי) הייתי מנסה לעזוב את הטיפול, הרגשתי שקשה לי להכיל הפסקה. שסוף יהיה יותר קל. תמיד אחרי חופש, הייתה פגישה נסערת. הייתי מלהגת איזה חצי פגישה בקלילות ועליזות ואז הוא היה מסתכל בי במבט מבין, מחייך מן חיוך קטן שיודע הכל והכל היה נשפך ממני. כמה דמעות נשפכו. איתה אין דמעות. חיכיתי לפגישה, היה לי הרבה מה לספר לה, רציתי לשתף. הגעתי, שיתפתי, היא דיברה והכל היה בסדר. אבל, איכשהוא משהו חסר. ואני מאד מחבבת אותה ויודעת שאכפת לה ממני בצורה יוצאת דופן. היא פסיכולוגית מוערכת ומנוסה והיא באמת רוצה לעזור. לקח לנו זמן אבל בנינו משהו. אבל ההשוואה והמשהו הזה שחסר. איתו הרגשתי שהכל בי גלוי לפניו, גם ללא מילים, הוא הכיר בי גם חלקים שאני לא הכרתי קודם. והיא? היא רואה בעיקר מה שאני מחליטה שתראה. אודי יש עצות בשבילי? האם טיפול צריך להיות עוצמתי ומטלטל כדי להיות טוב? אשמח לשמוע מכולכם. י.

שלום, אני ספורטאי המתאמן באופן קבוע 7 פעמים בשבוע. מטבעי אם פעם לא הייתי "איש הנשים", ואף לעם לא הייתה לי הצלחה איתן. אחרי שהגעתי לענף הספורט שבו אני עוסק (בגיל 15 וחצי), בכלל לא הקדשתי זמן לנושא מערכות היחסים. כיום אני בן 18 ושלושה חודשים, והנושא מתחיל להעיק עליי מאוד. אני חושש שמא חוסר ההתנסות שלי (לא נשיקות, לא חברה ולא שום מערכת יחסים) עם נשים היא בעיה או עיכוב פסיכולוגי. האם זה כך? בתודה.

חבר טוב שלי סובל מסוג של דיכאון כבר הרבה שנים. הוא לא אובחן מעולם, ואני לא יודעת אם זה "באמת" דיכאון. בכל מקרה התחושה שלו היא שהוא מדוכא מאוד. במהלך שירותו הצבאי הזכיר פעמים רבות את כוונתו להתאבד. מאז הוא כבר השתחרר והתחיל ללמוד באוניברסיטה, הכיר בחורה, ונראה היה שמצבו הנפשי השתפר, אבל אז הם נפרדו, ועכשיו הוא שוב אומר שוב ושוב שהוא רוצה להתאבד, ואפילו אמר כמה פעמים שבסוף הוא באמת יתאבד, ושאז אני, בתור ידידה שלו, ארגיש אשמה שלא מנעתי את זה. כששאלתי אותו אם הוא רציני, או שזו סוג של בדיחה (לא מוצלחת) הוא סירב לענות. אמרתי לו שהוא לא יכול להפיל את האחריות לזה עליי, ושאם הוא מרגיש שהוא במצב עד כדי כך קשה עליו לפנות לטיפול. בתגובה הוא אמר שהוא לא מוכן ללכת לטיפול, גם כי מאוחר מדי בשבילו (לדבריו אין טעם שאנשים שכבר רוצים להתאבד ילכו לטיפול, כי אז הם כבר בשלב מתקדם מדי), וחוץ מזה הוא אמר שאם הוא ילך לטיפול זה יהיה רק אצל אישה, ואז הוא בטח יתאהב בה והיא לא תסכים לטפל בו יותר בגלל זה. בקיצור - מה אפשר לעשות?

אנו דואגים לקרובת משפחתנו בת 25 גרושה עם ילדה בת 4, אשר יצרה קשר עם גבר לא יציב ובעייתי, היא השאירה את ביתה בת ה 4 אצל הוריה בתואנה שאין לה ענין בילדה. לאחרונה החל הגבר, לדרוש שתביא את הילדה אליהם הביתה באמרו שהיא אם הילדה ולא יתכן שתזניח אותה.היא שומעת לו בעיניים עצומות.מסתבר כי לפני המקלחת הוא מפשיט את הילדה בכח,ושאר דברים שלא ייתכנו. קרובתנו עוצמת עיניה למתרחש ודורשת מהוריה לתת את הילדה לסופי שבוע, והם פוחדים, מה ניתן לעשות??? אם ניתן??? תודה וסליחה על אורך הסיפור

תודה רבה לך אנחנו אכן נפנה לפקידת סעד.

שלום יש לי ילדה שמגיל 17 היא נמשכת לגברים המבוגרים ממנה ב-30 35 שנים. כעת היא בת 22 וגם קושרת קשרים רומנטים רק עם גברים בגיל שלנו, ההורים שלה.תופעה זו מטריפה את דעתינו. בחורה יפה חכמה ,הלכה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה כדי להבין את התופעה שלה. אני מנסה להבין אך לא מצליחה. ילדות רגילה בת זקונים זוג הורים רגיל יש לה עוד 3 אחים ,סובלת מבעית קשב וריכוז וטופלה בריטלין .סיימה את לימודיה בהצטיינות.הקשרים שהיא מפתחת עם "זקנים" לא מובילים לשום מקום, והדאגה שהיא תרגיש מנוצלת מינית. אני לא יודעת אם זה קשור אך מגיל 15 שהתחילה עם ריטלין היא התחילה להסתכל מינית על גברים מבוגרים. אני אבקשת אם יש ביכולתכם להאיר את עיננינו . למה זה קורה לה ? מה הסיבות שיכולות להוביל להתנהגות כזו. כל דבר שיכול להאיר את עינינו. בתודה מראש דליה

באה להיות איתך בעץ שלך נשב יחד בלי מילים? י.

ינשוף הנחלים... שיפרח ויצמח העץ ויזמין את כל חיות היער להשתופף בצילו. רפאים.

כואב לראות את העץ שלך מרגיש נטוש .. והנה .. ראית כמה אוהבים אספת לצידך.. גמאני באתי , להיות לידך בשקט ..עד שהמילם יחזרו מותר גם בלי מילים. שלך.שרית

סוריקטה הטובה, גם ללא מילים, את זוכה לביקורים, סוג של מפגש - ללא אומר ודברים.. בהערכה, גליה.

כל אחד והעץ שלו. כל אחד מדמיין עץ בצורה קצת שונה... יש עץ שופע עלים ירוקים ופורחים... יש עץ עבה בעל עלים יבשים... יש עץ קירח ואדיש... יש עץ זקן ובודד.. ישנם עצים שמחבקים חיבוק, שמרגיעים אותנו בזכות צלם העשיר.. לשבת תחת עץ מבלי לומר מילה.. אך בתחושות רבות פנימה. עץ. איזו מילה. איזו משמעות. גם מצל. גם דואג. גם נותן פרי. והעץ מחובר הוא לאדמה.. מחבר אתנו לאדמת נפשנו. עץ. תודה סוריקטה שהזכרת משמעו של עץ... ואותי אישית, אסוציאטיבית זה לקח רחוק בדימיון למקום טוב ונעים.. ובתוך כל המולת החיים, העבודה והרעשים מסביב תחושת העץ חסרה לי מאד. ואסיים מתוך קטע מן הספר "העץ הנדיב": פ??ע?ם א?ח?ת ה?י?ה ע?ץ... ו?הו?א א?ה?ב י?ל?ד ק?ט?ן א?ח?ד. ו?כ?ל יו?ם ה?י??ל?ד ה?י?ה ב??א ו?או?ס?ף א?ת ה?ע?ל?ים ש??ל ה?ע?ץ ו?עו?ש??ה מ?ה?ם כ??ת?ר?ים ו?מ?ש??ח?ק ב??מ?ל?ך? ה?י??ע?ר. הו?א ה?י?ה מ?ט?פ??ס ע?ל ה?ג??ז?ע ו?מ?ת?נ?ד?נ?ד לו? ע?ל ה?ע?נ?פ?ים ו?או?כ?ל ת??פ?ו?ח?י-ע?ץ. ו?ה?ם ה?יו? מ?ש??ח?ק?ים ב??מ?ח?בו?א?ים. ו?כ?ש??ה?י??ל?ד ה?י?ה מ?ת?ע?י??יף, הו?א ה?י?ה נ?ר?ד??ם ב??צ?ל?ו? ש??ל ה?ע?ץ. ו?ה?י?ל?ד א?ה?ב א?ת ה?ע?ץ מ?א?ד מ?א?ד. ו?ה?ע?ץ ה?י?ה מ?א?ש??ר. א?ך? ה?ז??מ?ן ח?ל?ף לו?, ו?ה?י??ל?ד ה?ל?ך? ו?ג?ד?ל. ו?ל?ע?ת??ים ק?רו?בו?ת ה?ע?ץ נ?ש??א?ר ל?ב?ד?ו?. שלכם, רונה

הי כולם, במקור, כנראה, היו בו מילים לא כתובות, לא מחוברות, לא ברורות, בעץ פרא הזה. לא אלו. אחרות. לגמרי אחרות. העץ שלי דווקא צמח על קו ביוב של רמת חובב. אחלה הזנה. היו עלים. היו התפצלויות. כנראה שהרבה יותר מידי מהם. לא זו בלבד, אלא, שהענפים צמחו במן זוויות מוזרות ועקומות. חלקם קשורים רק לכאורה ללב העץ. בעצם מן מנותקים כאלה. תלושים. ואפשר היה להבחין, אולי, שענף נשען על ענף. זו הייתה לכל אחד מענפים התמיכה היחידה. רובם תלויים על בלימה. תוצאה לזוויות, למבנה ולעומס, הענפים והגזע כרעו תחת כובד המשקל. העץ התפרק, גם הרס וניתק כל מיני חוטי חשמל במסלול נפילתו, קני הציפורים בסבכיו, גם הם איבדו אחיזה. גוזלים אבדו. מי ששהה בקרבתו נמעך-נכבש. לבסוף, הוא נותר כרות-קרוע-שורשים, נוטה- שכוב על צידו, אפילו לא דואגים לפנות את מה שהוא היה משם. עץ הומוריסטי משהו. ומבויש. ומיובש. "ועכשיו... אני פשוט, שמח. פשוט, שמח. אין לי מילים לתאר את האושר הזה..." המממ... טוב... ייתכן שלעץ יש נטייה קצת להבריח עכשיו, להכביד מאד משקל, אז, מאחר שבעיניי נורא לא פייר לבעוט-להבריח כך, או, נגיד, להיעלם-להדאיג כך, בוודאי לא כלפיכם וברגישויותיכם העדינות, ובתקווה שאפשר יהיה יותר למהול כאב מתומצת, אשלח את אהבתי לכל מילותיכם (קראתי את כו-לם), שיהיה ליל מנוחה

שלום וברכה! הנני גבר בשנות ה-30 לחייו. זה שנים שהנני סובל ``מגינוקמסטיה`` (שדיים דמוי שד נשי), הדבר היה כמחסום בתחומים רבים במהלך השנים, הקשר הזוגי הראשון שלי היה מאוחר מאוד בגלל הבושה שחשתי, ויתרתי על שחייה בים ובבריכה שכה אהבתי בשנות ילדותי כתוצאה מהבושה. לאורך השנים חשתי תיסכול רב כתוצאה מהבעיה, לגשת לרופא לפתור אותה היה בעיני קריעת ים סוף, הבושה לא איפשרה לי זאת. כיום הנני אדם נשוי מזה כחמש שנים, יש לי ילד בן 4. אני הנדסאי במקצועי. לפני כחודש החלטתי לעבור ניתוח לתיקון הפגם שמציק לי. אני מלא התרגשות נוכח ההמתנה בפעם הראשונה לייעוץ עם הפלאסטיקאי כמו גם מלא בבושה בעקבות הצורך להחשף בפני הרופא. אני חש שאני חייב את השינוי הזה לעצמי, אין לי ספק כי לאחריו חיי עומדים להשתנות. הדימוי העצמי שלי כגבר יתחזק באופן משמעותי, אני יוכל לחזור לדברים שכה אהבתי כילד כמו ללכת לים ולבריכה מבלי להתבייש בגופי. הדבר שמציק לי הוא שאיני יכול לחלוק את ההתרגשות הרבה שמציפה אותי נוכח השינוי שאני עתיד לעבור בקרוב, זאת מכיוון שאני מתבייש מאוד לדבר על כך אפילו עם אישתי, בפרט עם חברים. נוצר מצב שאיני יכול לחלוק את השימחה, את הציפיה לבדיקה ולניתוח שאחריה, את החששות. אני מרגיש שזה חסר לי הפורקן הזה. מהם הכלים לשבור את הבושה? בערכה רבה ובתודה מראש, עופר

לפני זמן קצר סיימתי טיפול שארך שנה וחצי.בחצי השנה האחרונה חשתי דיכאון וכעת אני לוקח פלוטין להקלה.בחודשים האחרונים חשתי שאני נקשר מאוד למטפלת ואפילו מתאהב בה.הבנתי שזה חלק מהטיפול ואף העזתי לעלות זאת בפניה והיא אמרה שזה טבעי וזה באמת אמור להיות כך.אחרי כל פגישה ציפיתי כבר לפגישה הבאה ובנוסף לעזרה של הכדורים חשתי אופטימיות והקלה אך בכל פעם שחשתי געגועים למטפלת -חזר לי הדיכאון.עם הזמן התופעה התמתנה. הפגישה האחרונה היתה ממש טובה ויצאתי ממנה מחוזק ואופטימי אך ככל שהזמן חולף אני חש געגועים עזים למטפלת וכך הדיכאון גובר (שוב אין לי חשק לעשות כלום ואני כל הזמן חושב אם יצא לנו להפגש שוב ואם אוכל לדעת עליה פרטים נוספים-אני לא יודע עליה כלום).אני מרגיש חסר אנרגיות ולא יודע מה לעשות-כי הטיפול הסתיים מאחר והמטפלת סיימה את התמחותה. האם זה מצב נורמאלי שיעבור עם הזמן או שמא זה יוביל אותי שוב לתהומות הדיכאון? נ.ב סליחה אם הארכתי מידי.