פורום פסיכולוגיה קלינית

זוג מחפש פסיכולוג קליני מומחה בעל 5 שנות ניסיון באבחון המכיר את החוק לאישור הסכמים לנשיאת עוברים 1996 לצירת קשר [email protected]

מה עושים, כשהדבר היחיד שקיים וחי ונוכח ולא נותן מנוחה בכל שעות היממה, הוא הרצון למות ))))))':

מצטער על האורך... שלום רב, אני בן 34 מתקרב ל- 35. אני אספר בקצרה את סיפור חיי. אבי נפטר מסרטן כאשר אני הייתי בן 6. אימי גידלה אותי ואת אחי ואחותי הגדולים ממני בדרך שאין לתאר אותה. אמא משיכמה ומעלה. היו לה שני תפקידים הן את תפקיד האם ואת תפקיד האב. ניתן לומר שגדלנו לתפארת מדינת ישראל ויצאנו מוצלחים ואנשים טובים מאוד. עליי לציין שהרגשתי אצלי בכל אופן שאימי עוטפת אותי ב"צמר גפן". בתור ילד, נער ובוגר הייתי מאוד ביישן ושקט ניתן לומר שמצב זה נימשך עד היום אם כי אני חייב לציין שישנו שיפור בנושא. במהלך שירותי הצבאי חליתי בסרטן שבעקבותיו עברתי השתלת מח עצם. לאחר ההשתלה הייתי בתקופת החלמה מאוד ארוכה. לא הייתי עובר את התקופה הזו ללא תמיכת ודאגת המשפחה שלי ובמיוחד שלי אימי. כיום תודה לעיל אני בריא. במהלך התקופה למדתי מחשבים –מנהל רשתות, ועשיתי הסבה מקצועית לראיית חשבון ונותרה לי שנה לסיום. לאורך כל חיי לא הייתה לי זוגיות, לא יצאתי עם בחורות לא הייתה לי חברה אפילו לתקופות קצרות. אני מניח שזה נובע מהבעיה שלי הביישנות. אך כפי שציינתי חל שיפור בנושא בשנתיים שלוש האחרונות התחלתי לצאת עם בחורות, ההיכרות הייתה דרך אתרי היכרויות. תמיד זה היה לפגישה אחת או שתיים אך לא מעבר לזה עד לאחרונה בה הכרתי מישהי מקסימה – זה החזיק כחודשיים... פשוט נמאס לי מתי אני אהיה בזוגיות אני מנסה מנסה וזה פשוט לא עובד. גם מספר הדייטים שיש לי אינו רב אני לא דוגמן צמרת אך אני גם לא מכוער. אני עדיין גר עם אימי עקב בעיה תקציבית – לימודים. מספר הבחורות שמבינות את זה אם בכלל הוא פעוט. אני עדיין גר עם אימי ונהיה לי יותר קשה לחיות עם איתה בבית. לאחרונה היא אובחנה באלצהיימר, אני מתעצבן עליה שלא לצדק, הרי הבעיה אינה באשמתה. אני מנסה לשתף את אחי ואחותי במה שאני מתמודד בבית מאחר והם לא גרים בבית, התשובות שאני מקבל זה אין מה לעשות. אני חווה את זה יום יום. פשוט קשה לי במצב הזה. אני חייב לציין שנמאס לי אין זוגיות, אומרים לי שאני לפעמים עצבני יתר על המידה תוקפני (לא אלים!!!) לא רק עם אימא שלי, קשה לי לגור עם אימי. אינני יודע מה לעשות. קשה לי , קשה לי. (יש נקודות נוספות שלא העליתי על הכתב, לצערי אין לי כסף לפנות לטיפול) תודה רבה על התייחסותך.

אודי אודי (((((((((אודיייי..))))))))) אתה שומע אותי ?.. תצליח מעבר למסך? :-((((( כן שוב אני , שוב אני עם האיכסה הזו שבי .. רק שרע בי אני שוב מגיעה , מציפה? סליחה . לא תקופה מלבלבת ככ..שלי. :-( אני נזכרת במשו, מוציאה טישיו מהקופסא שעל-ידי ..ומחכה .. לבכי הגדול שיגיע.. אבל הוא לא שם אודי - הוא אפילו לא מצליח לפררץ מתוכי. אני גוררת את עצמי לסלון , ואחרי כוס קפה חזק .. הגוש בגרון מתחיל להתפוגג.. ? אולי תגיע הקלה ? יושבת וכותבת אליך.. אתה כאן בשבילי?.. בדרך .. אני לא יכולה להתעלם מכאב.. לא בעצם מפחד כזה עמום .. שמטפס לי מעמוד השדרה..לרגליים, לכל הגוף.. "תרגעי שרית , משוגעת!!! - אני מגחכת לעצמי - ובתוך הראש הדפוק שלי מהדהדת מקהלת קולות ..ויחד איתן איזו צעקה אחת גדולה - קומי כבר משוגעת.. תדחפי אותו מעלייך , תגידי לו שדייי" וקר לי אודי. ממש קר לי עכשיו. מרגישה ככ לבד בזכרון עצוב ומבלבל שעולה. אודי, יש לי חור ענקי באמצע הנשמה ריקנות כזו לא מוסברת, ויש לחור הזה רצון משלו. שאיפות .. הוא כל הזמן מחפש איך להתמלא בי. אתה יודע , אני חושבת על זה שהחור שבי בכלל לא "בררן", כשאין לו מה "לאכול" , הוא בדכ אוכל אותי - מבפנים.. אני בדכ גם מסתדרת עם הכאבים האלה - אבל עכשיו זה מרגיש גדול עלי. כותבת לך כדי שהכאב יעלם. אפילו מנסה לעצום עיניים לרגע- הכי חזק שרק אפשר אבל הכאב הזה - עדין שם. עדין דורש - תשומת לב.. מבקש שיקשיבו לו .. אתה מקשיב לי ? אודי? אתה יודע, עד לא מזמן האמנתי שאפשר למלא את החור הזה מבפנים ..עכשיו אני מרגישה , בעצם יודעת, שהחור בי רוצה ((((((((קורבןןןןןןן))))))))). והנה.. אודי !!!!- אני מקריבה אותי בשבילי. מי ומה ישביע / ימלא את הרעב הזה? החור הזה - הוא בכלל - א - נ - י . כלפי חוצ אני נראית נורמלית לחלוטין , בחיי.. אבל אני ממש לא מחוברת למציאות שלי, אני לא באמת חיה בה. כאילו מישו שתל אותי בחיים שלי . באמת.. אני מתנתקת לרגע מעצמי - סוג של יכולת מיוחדת?! דיסוציאציה.. ורואה את עצמי מהצד.. אני רואה בי זרות מאיימת , מפחידה .. יאוש ועייפות אחת גדולה . יש שם עוד משו.. אבל אני לא יודעת איך להגדיר אותו , מה שכן- אני מכירה אותו מצוין, את התחושה שהוא מעביר, תחושה לא נעימה. אני מביטה בעצמי בריכוז , מרגישה איך מטיילת לי בבפנים בחופשיות שכזו..מתרשמת מ"הנופים" ובעיקר אודי, בעיקר מחזיקה את עצמי מלא להשפיל מבט ולהקיא - על מה שרק אני יודעת. אני בעצם מרגישה זרה בתוך עולם מאוד מוכר שלי.. ואפילו מצליחה להשאר מנותקת בתוך הרעש שאני בעצמי מארגנת בתוכי. נזכרת שלמקום הזה כאן , ולך - יש יכולת מדהימה לתת לי להרגיש לא רק לבד ואתה כזה שקרוב אליי .. גם אם עובר פה מסך.. מבלי שארגיש את האיכס והדביקות יתר בקרבה , דבר שבעצם מאפשר לי סוג של שליטה . מאפשר לעבור את הכאב הזה , את הגל הסוחף הזה. אז רק תהייה פה בשבילי .. תקשיב .. אולי אפילו תגיד משו .. מנחם, לא חשוב מה כזה שירגיע/יקל/יאפשר / יעשה את זה לקל יותר..נסבל. אוף . לא יודעת מה . עצם הנוכחות אולי תאפשר שוב לבדידות העצומה שבי להעשות יותר נסבלת. במקום לריב עם עצמי, לשנוא אותי ..לרצות לפגוע .. אני רוצה רק מקום להניח את הראש, להרגע .. לשתף. אודי. תהייה פה. לא רוצה להרגיש ככ לבד. שרית. נ.ב.. סליחה שלא הגבתי בהודעה הקודמת לתמיכה המדהימה של כולם - למרות הכאב - אני מעריכה מאוד. תודה למי שהיה בשבילי.

אודי יקר, תודה . מילה קטנה אבל עם משמעות ועומק ענקים. באתי שוב .. לכאן , להיות קצת - על ידך.. נשאבתי .. למילים המזמינות שלך.. לא ישנתי כל הלילה . ואני עייפה ככ. יש בי מאתמול סוג של ריח מוזר, לא נעים.. כזה שבא ממש ממרחקים.. שנמצא על כולי. עוטף. בכל מקום. בסלון. בחדרים . בארונות. אוף דייי. אודי.. אני משתגעת? מן תחושה ככ מוזרה, ריח של עבר שנדבק אליי, אני לא באמת מצליחה להגדיר לך אותו רק שהוא - עושה לי לא טוב. יש בי סחרחורות. מרגישה ככ חזק בתוכי את הילדה הקטנה הפצועה המסוכנת והשואגת בתוכי . אם איש מקצוע היה צריך בכלל לאבחן אותי ממש עכשיו אני חושבת שהייתי מוגדרת אובדנית/ משוגעת? יש לי כמיהה עזה לחפש את הגבול הדק הזה.. המסוכן.. שלא כדאי להגיע עד אליו. וזה לא בגלל שאני רוצה (רק) למות.. אולי בעצם קצת .. זה בעיקר בגלל שאני רוצה להרגיש. גם נורמלית. אמרתי לך כבר שכלפי חוצ אני ממש נראית נורמלית אבל הבפנים שלי.. כן הבפנים.. צורח, שורט, מיילל, ובעיקר בוכה. אתמול , לא ענית לי ,, חיכיתי ככ.. שתשמע אותי , שהמילים שלי לא יזרקו לאויר בלי מענה .באיזהשהו שלב .. הרגשתי ככ מפוחדת מעצמי שאפילו יצרתי קשר עם מסל"ן אבל גם שם ביקשו להשאיר הודעה במענה בכדי שיחזרו .כנראה היה עומס. וחוצמזה..?.. להשאיר את הכאב בהקלטה?... לא ממש לא...אני . איש השיחות יצר איתי קשר, סמס לי על נוכחות שלו מרחוק, זה היה מנחם במעט.. בינתיים, הלבד הזה עוד התעצם והשתלט, לא יודעת אם זה בדיוק לבד , זה יותר בדידות פנימית. אתה יודע אודי, היום .. הסתכלתי על עצמי היום במראה , החזקתי בצידי הקיר עם הידיים חזק חזק כדי לא ליפול, לא האמנתי עד כמה המראה הזו יכולה להיות אמיתית , עד כמה היא יכולה להיות גדולה, לא האמנתי עד כמה שיאוש / עייפות וכאב יכולים לעטוף ולהשתקף רק מזוג עיניים אחד. שטפתי את הפנים, אבל הבפנים הרגיש ככ מרוסק.. זה כאבים שאי אפשר להמשיג אותן למילים, זה כאב אינסופי .. שמרגיש סוף העולם. אז יש בי ילדה, סוג של איזו חיית טרף?.. שמייללת ובוכה , שאומרת שכואב לה . שמבקשת שידעו- שהוא עשה לה דברים ככ נוראים בלי שאף אחד יראה . ואיך?.. איך יכול להיות דבר כזה ? כן, נמאס לי לבוא לכאן ולשפוך את כל הכאב הזה,הכאב המגעיל הזה, נמאס להרגיש איך הגוף מתאבן ואיך הימים האלה מרגישים ככ ארוכים , והאפשרות היחידה של לא לטבוע היא להמשיך לכתוב להמשיך להלחם בלשתף. עכשיו , הבכי בקצה העין , הדמעה זולגת, אז מה זה אומר שאני מרגישה? חייבת להפסיק קצת. תגיד שאתה פה. מחבקת בחזרה.שרית נ.ב.. זה בסדר לשאול בשקט.. מיקה את פה?

אודי שלום, אתמול שלחתי הודעה ארוכה ועכשיו אני רואה שעדיין לא אישרת את ההודעה שלי והיא לא פורסמה. אשמח אם תפרסם את ההודעה, זה מאוד חשוב לי. תודה מראש, נטע

אוקיי, סליחה, קודם לא ראיתי את ההודעה, עכשיו אני רואה אותה. תודה

הי אודי, מנחמת התשובה שלך ובו בזמן מאיימת. (שוב הפיצול הזה לוליטה, מה יהיה איתך) מנחמת ואכפתית - אני בסדר. מאיימת - כי הוא יוצא ממנה מתעלל, פרורטי, מנצל ועוד שלל דברים. מבלבל את השפה של הילדה הקטנה שרוצה חיבוק ושל האשה המפתה. למען האמת רוב הזמן מרגישה שהוא לא בלבל הוא פשוט אהב את שתיהן ונתן לכל אחת מהן חיבוק אחר. לה, למטפלת שלי אני לא יכולה להגיד את המשפט שאמרתי לך שאני מרגישה לאחרונה כלפיו גם "תראה מה עשית לי". היא יצאה נגדו ונגד הקשר מתחילתו ואני לא מרשה לה. אני מבינה (שוב החלקים הבוגרים והמאבחנים) ששמתי אותה במקום שהיא לא יכולה להגיד לי יותר משהו רע עליו או על הקשר שלנו. רק כאן אני יכולה להביא אולי גם משהו כועס (ששש... את לא באמת כועסת עליו זה רק על עצמך את כועסת לוליטה) או פגוע קצת. תראה אודי, הבאתי לכאן כמה פיסות מהפאזל המאד מורכב הזה. שתבין שהוא נתן לי כל כך הרבה. כתבתי כאן על האפשרות לעצמי שלם שהייתה רק איתו. על אהבה מורכבת ולא פשוטה אבל בעוצמה אדירה. על כל מה שהתאפשר לי איתו (לוליטה את לא שמה גם לאודי עכשיו אזיקים ופלסתר על הפה). ואני מתגעגעת כל כך אליו ואל עצמי איתו. ואני אוהבת אותו כל כך. לו לי טה

הי אודי, וואו... שבויים שמתעללים בהם. חשבתי שההשוואה ללוליטה (שאני עשיתי) הייתה קשה לי לעיכול... אני לא יכולה לראות באיש שאוהב אותי את זה. ואודי, היה לי רושם שאתה כועס עלי(?) לא התכוונתי למשהו רע, הפלסתר על הפה היה חשש שלי שאני מפריעה גם לביטוי מלא של מה שאתה חושב בכך שאני מפרטת גם את הטוב וגם את הכאב והכעס (?). לוליטה (העצובה)

זה היום החופשי שלי, במקום לעשות משהו מועיל, אני לא עושה שום דבר. גם לא מרגישה שום דבר או שלחילופין אני חיה את החיים של כל מיני דמויות, שזה איפנטילי לגמרי ולגמרי לא אני בהדגשה. . הרבה יותר קל להעמיד פנים או להתחזות למישהו כשיש עוד אנשים, ואז אני "בתפקיד".למרות שגם אז אני קצת כמו טפילה או כמו זיקית, מקבלת מהסביבה את "הצבע" הנכון. הבעיה שבטיפול אני אמורה להפגש עם עצמי או לפחות להיות "עצמי" שזו משימה די קשה למי שאין לו עצמי משלו. אני מקווה שאני לא מטרידה, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים ובאמת זקוקים לפורום הזה, אני סתם מתעלקת קצת. (מי שקורא את זה בטח חושב לעצמו: "יללה שתתחיל לעבוד גם ביום א' ותפסיק לחפור") נ.ב. האם אפשר לשנות את הכינוי שלי? (הוא נהיה קצת מאוס בעיני)

אודי.. שבוע שעבר היה אחד הקשים שעברו עלי. ובימים האלה היא באמת היתה איתי, החזיקה אותי ועזרה לי להחזיק את עצמי.. עד כמה שאפשר היה.. לפחות ניסינו.. ואני מצטערת על זה אודי, אני כל כך מצטערת שנתתי לה להיות איתי ולהחזיק אותי. אני מצטערת כי.. מסתבר שזה התיש אותה.. כנראה לגמרי.. ולא, היא לא אמרה לי בפירוש.. אבל היא אמרה שהשבוע הזה היה בטח מתיש גם לי.. מה שאומר שזה היה מתיש בשבילה.. מטריף אותי שהיא לא אמרה לי שקשה לה מידי איתי. שאני מתישה אותה. מטריף אותי יותר, שהיא כל הזמן חזרה ואמרה שהיא פה.. ושזה בסדר שאתקשר ושנדבר. אם היה לה קשה ומתיש ורע, למה היא לא אמרה לי בזמן אמת?.. למה היא אפשרה לי להמשיך להתיש אותה? חיכיתי לפגישה, רציתי ללכת לפגישה. עשיתי מאמצים אדירים כדי ללכת, הוצאתי את כל האנרגיות שגם ככה לא היו לי, כדי להגיע לפגישה איתה. וזה נשמע אולי מפגר ודפוק, אבל כשנמצאים במצב רגשי כל כך דפוק, אז כל פעולה דורשת המון מאמצים והמון אנרגיות. והיא ראתה, היא ראתה לפי איך שנכנסתי.. והיא גם שאלה.. אם המצב הפיזי שלי כל כך רע, אם אני כל כך חלשה כמו שאני נראית.. והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע זה כמה חבל שכל כך התאמצתי והלכתי. מצטערת שלא נשארתי בבית במיטה. הייתי שם אולי רבע שעה, בפגישה.. ואז הלכתי.. כי הבנתי כמה בעצם התשתי אותה ועשיתי לה רע במהלך השבוע. וגם בגלל שהיא דורשת ממני משהו שאני לא יכולה ולא רוצה. היא דובקת בשיטת ה- DBT והיא רוצה שאתחייב להתכוון לא לפגוע בעצמי. ואני מתנגדת, כל כולי מתנגד. הגוף שלי מתנגד יחד עם הנפש. לא רוצה את השיטה הזו, לא רוצה את הטיפול הזה. היא יודעת שאני לא רוצה כי אמרתי לה. רוצה שתחזיר לי את מה שהיה לפני זה. שתחזיר לי את הטיפול המוכר והרגיל שלי. אבל היא מתעקשת. היא אומרת שהיא לא מוכנה לטפל בגוויה או במתה. או מה שזה לא יהיה. אני מרגישה נורא. ואני אפילו לא מצליחה לבכות. לא יודעת איזה שריר יש לי שם שמחזיק את הדמעות חזק חזק ולא נותן להן לצאת, לרדת, לשטוף. אני מייסרת את עצמי במחשבות על כמה אני מפלצתית ורעה על מה שהעברתי אותה איתי ובגללי. על שהתשתי אותה. על שלקחתי ולקחתי ולקחתי ממנה. ואז מתחילים כל הרגשות והתחושות של המפלצת לעלות ולהציף. אני חושבת שהיא מתעקשת על שיטת הטיפול הזו כי היא יודעת שאני מתנגדת וכנראה זאת הדרך שלה לגרום לי ללכת ממנה ומהטיפול. והיא אפילו לא התקשרה. לא התקשרה למרות שיצאתי מהפגישה אחרי זמן קצר, למרות שהיא יודעת שאני אובדנית במיוחד, למרות שהיא יודעת שאלה ימים שאני מוצפת יותר מהרגיל, למרות שהיא יודעת שבמשך השבוע לא הצלחתי לצאת מהבית בכלל, מלבד הפגישה איתה.. שמסתבר שזו היתה טעות רצינית. היא לא התקשרה במקום שבד"כ היא כן מתקשרת בו.. אז הגענו למקום של "או או" או הטיפול שהיא רוצה, או בכלל לא. וכשהחלטתי שאני לא רוצה את הטיפול שהיא מציעה, כנראה "בחרתי" ב- לא. :(

שיר יקרה, את לא מכירה אותי אבל אני קוראת אותך כאן כבר ה-מ-ו-ן זמן. היום לא יכולתי לראות את ההודעה שלך לבד שם בראש הדף כלכך הרבה שעות. אני רוצה לשלוח לך כמה מילים. אני מאוד שמחה שנתת לה להיות איתך. אני יודעת שקשה לראות את זה עכשיו כשאת מרגישה כלכך אשמה אבל בדיוק בשביל זה היא שם. בשביל להחזיק כשאת לא יכולה להחזיק בעצמך. ואני חושבת כמוה שזה מאוד בסדר... שזה חשוב שאת נשענת עליה. מהנסיון האישי שלי אני יודעת שבונים אותן מאוד חזקות, את המטפלות שלנו. לא כלכך מהר הן נהייות מותשות. ולראייה - היא אמרה לך בעצמה. שתמשיכי להתקשר. שזה בסדר. אל תשכחי את זה. היא מוכיחה לך שוב ושוב שהיא באמת שם בשבילך. ושאכפת לך מאוד. רק תראי כמה היא מתעקשת עלייך. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. אני מאוד מזדהה עם תחושת ה-שחור/לבן הזו, המחשבה הזו שאו שאני מסכימה למה שהיא רוצה - או שהיא עוזבת אותי. ובכל זאת, אולי תנסי לקחת צעד אחורה ולשאול את עצמך אם זה באמת המצב? אם היא באמת מציבה לך אולטימטום כזה? ההרגשה שלי היא שהיא ממש לא תוותר עלייך בכזו קלות. יש סיכוי שאת יכולה לרכך את החוצץ הזה בין שתי האפשרויות? יכול להיות שהיא רק מציעה לך הצעה? שיר יקרה מאוד, אני מקווה בכל ליבי שתחושי הקלה בקרוב. ואני רוצה להגיד לך שמגיע לך שמישהו יהיה שם בשבילך. מגיע לך ואת שווה את זה ואני מקווה שיום אחד את תדעי את זה בעצמך. שיהיה לך לילה טוב ושקט, סיון

סיון.. קודם כל, תודה רבה על התגובה.. ריגשת אותי מאוד.. מרגיש לי שאני מעיקה יותר מידי עם ההודעות שלי.. שנמאס לקרוא אותי.. ש.. הרבה דברים.. וההודעה שלך נתנה לי קצת אוויר.. והקלה.. (לא יודעת אם זו בדיוק המילה הנכונה, אבל היא הכי קרובה למה שחיפשתי..). מודה שהיה לי קצת קשה לקרוא ואולי לקבל את המילים האכפתיות והחמות שלך אלי, כי מרגישה שלא מגיע לי באמת.. אני חושבת- אני יודעת, שאת צודקת.. שבונים אותן (וכנראה גם אותם – נכון אודי?) מאוד חזקות.. אני יודעת שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיק אותי, אני יודעת שהיא תתן את כל הכוחות שלה כדי לעזור לי.. ואולי גם תגיד לי שזה בסדר להתקשר למרות שזה מתיש אותה?.. אבל.. קשה לי מאוד מאוד המחשבה שהתשתי אותה.. כי להתיש אותה זה כמו לפגוע בה.. לא?.. אני יודעת שהיא עושה את זה מתוך רצון ואכפתיות, אני אפילו יודעת ומרגישה שהיא באמת אוהבת אותי (אני לחלוטין לא מצליחה להבין למה ואיך, אבל..) ולכן היא תעשה בשבילי המון.. אולי יותר מידי.. יותר ממה שבאמת נכון לה?.. אני מפחדת שיימאס לה ממני בסוף.. שכל כך קשה לה איתי, שבסוף היא פשוט תוותר.. תרים ידיים.. תגיד שהיא לא יכולה איתי יותר.. אני מפחדת שפתאום היא תבין שהתשתי אותה בצורה כזו שהיא לא מוכנה להמשיך איתי ככה.. את צודקת סיון, היא כנראה לא מוותרת עלי או תוותר עלי בקלות.. היא אמרה שהיא לא הציבה לי אולטימטום.. האמת היא שאני מוכנה להישבע שאני עדיין שומעת שם אולטימטום, אבל היא טוענת שאין שם.. ואני יודעת שיתכן ומשהו בי מפרש אותה לא נכון.. כי אני באמת מאמינה בה ומאמינה לה.. אבל זה בהחלט לא מצב שהיא רק מציעה לי.. זה הרבה יותר מרק הצעה.. והמצב הזה קשה לי.. כי יש בלבול נוראי בתוכי.. לגבי מה שקורה או לא קורה עכשיו בטיפול.. וזה חוסר שליטה איום ונורא, ואני.. בין כל הבעיות והשריטות שיש לי, נמצא גם עניין השליטה.. החיים ב"שחור/לבן" לפעמים מאוד פשוטים, אבל לפעמים הם נורא מכאיבים, מסבכים, מקשים... ושוב, תודה לך ששלחת אלי את המילים שלך.. הכל כך משמעותיות.. היה לי חשוב לקרוא אותך.. זה נתן לי המון.. מקווה שיהיה לך המשך שבוע טוב, שיר

אודי, קודם כל והכי חשוב - תודה לך.. באמת תודה... איך שקלעת.. ותודה שאמרת.. טוב שאמרת.. זה הניס אותי, זה שיבלל אותי.. אלה היו ימים שלא משנה מה הרגשתי, חשבתי או רציתי, לא יצרתי איתה קשר בכלל.. גם לא הלכתי לפגישה שהיתה.. זאת אומרת, בהתחלה לא הלכתי.. אבל אז היא התקשרה, כשהיא ראתה שאני לא מגיעה, ובסוף הגעתי לשם.. באיחור.. אבל.. נפגשנו.. כשמטפל אומר שזה בסדר לתת להיות איתי ובשבילי.. שגם אם עשיתי לה חיים קשים והתשתי אותה – זה בסדר.. זה באמת באמת באמת עוזר.. זה מרגיש כמו מין "קבלת אישור" שלא עשיתי משהו כל כך נורא ואיום שהוא בלתי נסלח... לפעמים אני צריכה שמישהו מבחוץ קצת יזכיר לי, שהיא תהיה שם בשבילי גם כשאני מפלצת.. אני מאוד מבולבלת אודי, אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין אותה, את הכוונה שלה, את הרצון שלה.. מצד אחד היא אומרת שאני צריכה להתחייב להתכוון להפחית פגיעה בעצמי. שבלי ההתחייבות שלי להתכווננות, אי אפשר להמשיך בטיפול, אי אפשר לטפל בי. מצד שני היא אומרת שהיא לא מתנה את הטיפול בהתחייבות הזו. אני גם ממש לא מבינה מה זה אומר להתכוון לא לפגוע בעצמי.. מה זה אומר ת'כלס? איך זה אמור לבוא לידי ביטוי?.. כי כשאמרתי לה שאני לא יכולה להתחייב למשהו שאני לא יכולה לעמוד בו, היא אמרה שזה ממש לא אומר שאני מתחייבת להפסיק את הפגיעה, שזה לא אומר שמעכשיו אני לא אפגע בעצמי יותר.. אז אודי, מה זה כן אומר?.. אני גם ככה מרגישה כל כך טיפשה, והמצב הזה גורם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת. והבלבול ממש גדול. זה כאילו ש.. "הכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר.." אני אגלה לך סוד אודי, אני רוצה להפחית את הפגיעה העצמית.. אני באמת רוצה.. אבל זה משהו שהוא.. הוא הרבה פעמים מעבר לרצון.. ולא פעם התחייבתי ביני לבין עצמי שאני אנסה הכי שאני יכולה יותר לא לפגוע בעצמי.. אבל.. מילים והבטחות זה דבר אחד.. ומעשים זה דבר אחר לגמרי.. אני חושבת אודי.. ש.. מי שלא נמצא שם, לא באמת מבין איך הדברים עובדים בתוך הנפש כשמגיעים למצב של רצון או צורך בפגיעה עצמית.. ואני חושבת ש.. הכאב מהכישלון לא להצליח לא לפגוע, והייאוש, והתסכול.. הם התמודדות בכלל לא פשוטה בפני עצמה.. שיר

קוראת, ורק מחבקת בשקט. שרית

לא יודעת מה קורה, אבל זה מעיף אותי כל הזמן... שרית, כתבתי לך הודעה.. ולקראת הסוף שוב העיף אותי.. מנסה שוב.. שרית, אני קוראת אותך כל הזמן.. והלב נשבר מהכאב.. זה פשוט כואב מידי.. לפעמים אני עומדת מול המילים שלך, לא יודעת איך ומה להגיד.. אז.. מנצלת את התגובה כאן כדי להגיד לך, שתדעי.. שאני איתך.. תמיד.. קוראת, עוקבת, כואבת, מחבקת.. מקווה שיבואו ימים קלים יותר.. שהאוויר יוכל להיכנס ולצאת מבלי לשרוט את הבפנוכו כל כך חזק.. יודעת כמה זה כואב, יודעת כמה קשה.. בחיי שמבינה... תשמרי עלייך, טוב?.. אני יודעת שבסוף יהיה בסדר, באמת.. שיר

שלום דוקטור, אני כבר לא יודעת מי יכול לעזור לי ולכן אני כאן, מצפה לתשובה שתוכל לעזור לי לעזור לעצמי ולפנות לגורם המתאים.. אני בת 28 ויש לי בעיה. אני מתקשה לנהל מערכת זוגית יציבה. אני לא יכולה להיות לבד. כשאני לבד אני אומללה מאוד ומייחלת למצוא מישהו אבל כשיש לי מישהו אני פתאום יותר אומללה ועושה אותו אומלל כמוני. אני יכולה בהתחלה להתלהב ממנו אבל מהר מאוד ואני מדברת על כשבוע שבועיים אני רואה בו את כל הרע שאפשר לראות בבנאדם, את כל השלילי, פתאום הוא נראה לי מכוער, וטיפש וכל דבר שהוא עושה או אומר נראה לי מגעיל. קורה לי תופעה שאני פתאום לא נמשכת אליו או לא מרגישה אליו כלום...וזה עושה לי רע, אני לא מצליחה להתגבר על זה ומה שקורה זה שאני מתחילה להעיר לו על כל דבר ולנסות לשנות אותו כדי שיתאים לתבנית שלי ולפעמים אני לא יכולה להסתכל עליו כי הוא מגעיל אותי, כך קורה עם כל בחור שאני מתחילה איתו קשר, אני מרגישה שאני פתאום נהיית רעה אליו ומזלזלת למרות שהם ככ טובים אליי ואוהבים אותי, אני שונאת את עצמי שאני מתנהגת כך אבל לא יכולה לעצור את זה לפעמים זה מגיע למריבות קשות כי הבנזוג לא יכול לסבול את ההתנהגות שלי ואני מתחילה לבכות ולצעוק ואפילו להתפרע ולדחוף אותו כדי לפרוק את כל הזעם שלי עליו בגלל שהביא אותי למצב כזה כשבעצם לא הוא אשם אלא מה שעובר לי בראש...למה זה קורה לי? אני חושבת שזה מאוד קשור לילדות שלי, אבא שלי היה מתנהג אותו דבר לאמא שלי..אני מגיעה למצב שאני חושבת שאני בנאדם רע שרק רוצה לזלזל ולפגוע ולהכאיב לאלו שאוהבים אותי ושאני לא מסוגלת לאהוב אף אחד באמת... אני לא יודעת מה כבר לעשות או לפמי לפנות, חשבתי ללכת לקואצר אבל למאמן אין את הידע הפסיכולוגי לעזור לי ופסיכולוג זה תהליך שלוקח המון זמן וניסיתי פעם, כל מה שעניין את הפסיכוג זה רק להסתכל על השעון ולקחת כסף, הוא לא היה שם בשבילי באמת...אני צריכה מישהו שבאמת יהיה לו איכפת להציל אותי ולא שאהיה עוד אחת...אני הורסת לעצמי את החיים במו ידיי והזמן לא משחק לטובתי כבר... אנא התייחס להודעה הזו ברצינות, אני יודעת שיש כאן מלא שצריכים את עזרתך, אבל אנא, נסה להגיד לי מה קורה לי ואם אתה חשוב שיש לזה פיתרון ולאיזה איש מקצוע אני צריכה ללכת בגלל הבעייה הזו, נסה לפרט בבקשה,אני כבר מאבדת תקווה לגבי עצמי... המון תודה, לילך

תודה על המענה אבל נותרו בי עוד ספקות ודברים שלא ברורים לי דיים. ראשית שאלת הלמה? מלבד הלמה אני ולמה אני הנענשת אף על פי שלא עשיתי לו רע. למה עכשיו זה פרץ אחרי כל כך הרבה שנים? למה זה לא מסתדר לי אחרי 5 חודשים רצופים של טיפול? מסתדר זה אומר למה המראות האלה אינם חדלים מלהופיע וכל הזמן המראות הם אחרים שונים וכואבים פיזית ונפשית. מסתדר זה אומר שבחודשים אלה אני במעין"כוננות ספיגה" כל הזמן זה אומר לחכות כל הזמן למשהו שיגיע להיבהלות התורנית. כל ההתרחשויות מהעבר מנוגדות לחלוטין לעיסוקיי בבגרותי,שחלק מהם היה טיפול ראשוני בנפגעות ונפגעי תקיפות מיניות. מסתדר זה אומר שקשה לי לחבק את בנותי מסתר זה אומר שקשה לי להיות אשתו של בעלי. מסתדר זה אומר שקשה לי להתמיד בטיפולים למחלתי האחרת אני רוצה להיות בסדר אני צריכה להתחרט שזה יצא לי וממני החוצה? תודה

היי אני בת 27 ויש לי שאלה במשך תקופה מאד ארוכה יש לי רגישות מאד גבוהה לחרקים אני יכולה לשמוע כנפיים של ג'וק מאחורי דלת סגורה (לא דמיוני) וזה אף פעם לא הפחיד אותי יותר מדי ההפך תמיד ידעתי שאני אשמע אותם והדע להיזהר הבעיה היא שלאחרונה יש לי הזיות אני שוכבת לישון ומדיימנת שיש לי משהו חי מתחת למיטה או שומעת קולות של משהו זוחל מחוץ לחלון לפעמים אני יושבת רואה סרט ופתאום רואה צל של עכביש גדול זוחל על הקיר אני מסתכלת על הקיר אבל אין שם כלום הרבה פעמים אני מרגישה שמשהו זוחל עליי אבל כשאני מסתכלת אין שם כלום לפעמים זו מחשבה שפשוט לא עוזבת אותי גם אחרי שאני קמה ובודקת את המקום ממנו אני כביכול שומעת קולות זה לא זה לא עוזב אותי אני לא ישנה שעות. קראתי פעם שבן אדם שעובר טראומה נפשית מתחיל להזות דברים שונים או פחדים שפעם היו "נורמלים" מקבלים צורה וגודל מטורף נראה לך שזה המצב? האם אני מאבדת את שפיות דעתי? תודה רבה

היי ערב טוב, קודם כל זו בכלל לא שאלה מוזרה ציפיתי לזה.... לא אני לא נגעתי אף פעם בסמים אפילו לאלכוהול אני לא מתקרבת :-) בקשר לטראומה.... אני לא יודעת אם זה עדיין נחשב אבל אמא שלי נפטרה לפני 11 שנים ובינינו החיים שלי ממש ממש לא משהו כרגע או בכלל. פעם לפני הרבה שנים כשהיתי בכיתה ט' כבר עברתי תקופה כזו ואני לא זוכרת למה או מתי זה התחיל ואך זה נעלם רק עכשיו זה די מפחיד... העניין הוא שאני כבר המון המון שנים במצב של דיכאון עמוק אז כנראה שכשאמרתי טראומה התכוונתי לזה תודה רבה

שלום אודי אני בת 36, תמיד אהבתי את תחום החינוך וההוראה. למדתי בפתוחה 10 קורסים,הציונים היו יחסית טובים אך היה לי קשה לשלב עם עבודה במשרה מלאה והפסקתי. מטבעי אני בחורה קצת לחוצה, אני ממלאת תפקיד לחוץ ומצליחה להסתדר בעבודה , אך לאורך זמן זה מקשה עלי. כעת אני מנהלת צוות, ומעוניינת ללמוד חינוך והוראה בסמינר/מכללה. אומנם זה תחום שאני אוהבת ונהניתי מהלימודים בתחום, אך כיצד אוכל לדעת אם אני מתאימה באופן מעשי לעסוק בתחום? כמו כן, אני חוששת שלא אצליח לעמוד בלחץ (אני מתכוונת להתפטר ולהשתמש בכספי הפיצויים ובמקביל לחפש עבודה סטודנטלית) האם אני צריכה להסיק שאם לא הצלחתי להמשיך ללמוד לתואר בפתוחה, לא אהיה מסוגלת להמשיך לתואר בשום מקום אחר (בעיקר מכללה או סמינר)? איך אפשר לדעת אם אתה מסוגל ללמוד לתואר ראשון ? תודה

אני בת 34, לאחרונה נמצאת בטיפול פסיכולוגי, כאשר הסיבה שבגללה פניתי לטיפול היא בעיקר קשיים שלי בנושא של יחסים עם אנשים, תקשורת בינאישית. קשה לי לפתח קשרים חברתיים עם אנשים, זוגיות מעולם לא הייתה לי וכמו כן יש לי איזה פחד בלתי מוסבר מאנשים, פוחדת מפגיעות בכל מיני צורות, רגישה באופן קיצוני (כלומר מאוד קל לפגוע בי אפילו בסתם מילה שאומרים לי לא במקום), מוצאת את עצמי תמיד מנסה לרצות אחרים ו"להיות בסדר" תוך כדי ביטול של עצמי ושל הרצונות והצרכים שלי. הטיפול שאני נמצאת בו היה עד עכשיו טיפול התנהגותי, קיבלתי בו כל מיני משימות שאמורות לעזור לי וזה לא שלא עשיתי שום דבר עם המשימות האלה, עשיתי אבל כנראה לא מספיק. הרגשתי שהמטפלת לוחצת עליי יותר מדי בנושא הזה של מילוי המשימות, הרגשתי גם שהיא לא מבינה אותי בכל מיני דברים שניסיתי להסביר לה. בקיצור הרגשתי שהטיפול "גדול" עליי בהרבה מובנים עד כדי כך שאפילו חשבתי להפסיק אותו, בעיקר כי כעסתי על עצמי ואמרתי לעצמי שאם אני לא עושה מספיק אולי אין טעם שאהיה בטיפול בכלל? אז בפגישה האחרונה העליתי בפניה את ההתלבטוית שלי ואז היא הציעה מה שנקרא "לטרוף את הקלפים" ולקחת את הטיפול לכיוון אחר ובמקום שזה יהיה טיפול התנהגותי, להתמקד יותר על העבר שלי ומה שעברתי בבית. אציין שאני באה מבית אלים, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ואני מודעת לכך שהבעיות שמהן אני סובלת היום הן כתוצאה מההתעללות שעברתי. אני בהחלט מוכנה לנסות לשנות את שיטת הטיפול ובאמת לאור ההתנסות שלי בטיפול בחודשים האחרונים גם אני חושבת שאולי אני באמת צריכה תהליך יותר איטי וממושך? השאלה היא אם בסופו של דבר זה יכול גם לעזור? כלומר לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אם אני צריכה תהליך איטי אז זה מה שאעשה, השאלה היא אם בסופו של דבר זה יכול לעזור? כי כרגע המצוקה האמיתית שלי היא כאמור בכל הנושא החברתי, ותחושת הבדידות שאני חשה. אני נמצאת בכל מיני מסגרות חברתיות ודי פעילה אבל גם שם אני לא ממש יוצרת קשרים. למשל אתמול הייתי במפגש פורום, מדובר בפורום פעיל בעל המון משתתפים, רק במפגש אתמול היו בסביבות ה-100 איש אם לא יותר וכשאני נמצאת באירוע כזה שיש המון אנשים אבל בעצם רוב הזמן נמצאת לבד ולא מתקשרת עם אף אחד, זה רק מגביר את תחושת הבדידות והזרות. המקרים הבודדים שבהם כן דיברתי עם אנשים היו כאשר אנשים פנו אליי מיוזמתם. פעם חשבתי שיש לי חרדה חברתית אבל כבר יצא לי לדבר עם לא מעט אנשי מקצוע וכמעט כולם אמרו לי שהם לא מתרשמים שיש לי חרדה חברתית. אז אולי, אם חרדה חברתית זאת לא הבעיה שלי אולי באמת CBT זה לא הטיפול שמתאים לי. השאלה היא מה כן מתאים ואם בכלל יש שם לבעיה שלי? אשמח לתגובה והתייחסות, נטע

היי לכם אני רוצה לספר לכם את סיפור חיי כי כנראה יש הפרעה אישיותית. אחי לקח אותי לפסיכאטר . אז ככה הייתי ילד דחוי הילדים הציקו לי לא היו לי חברים של ממש מה שנקרא. לא הייתי חברותי אהוב הילדים וכו . בתיכון הציקו לי גם ולא הלך לי עם הבנות. אני בן 33 רווק גר עם ההורים אן לי אוטו או רכוש . עזרתי המון בבית ולא קיבלתי בעצם חום ואהבה כמו שמצופה . אבי ז"ל לא הסתדרנו ממש תמיד ויכוחים כעסים. נדחתי המון על ידי בחורות לא קיבלתי את הלא המשכתי לרדוף וכו עד שהתפכחתי בעזרת מאמן אישי וגם בגלל שיש את חוק הטרדה ולא רוצה להסתבך. היום אני מבין מי שרוצה רוצה לא רוצה נקסט. המצב בבית בין האחים אן תקשורת טובה כל אחד בעולם שלו מה שנקרא גם לי כואב על כך. אן לי ממש חברים כרגע בעיקר חברים וירטואלים . אני מבין שאני לא בנורמה החבריתית ושלא הצלחתי עדיין ללא זוגיות ללא בסיס כלכלי וכו. רק עכשיו אוסף את השברים. כשאמרו לי תשפר הופעה הלכתי שפרתי וכו עשיתי השתדלות בנושא הזוגי תמיד אומרים בחור טוב מתוק ואן המשך. יוצא שאני האח הגדול הבכור ולא דומיננטי לא מחזיק את המשפחה מעדיף שיעזבו אותי בשקט ושיתנו לי את הפינה שלי. עזבתי מקום עבודה אחרון רציתי להכנס לארגון קופ חולים נסתי 60 קמ כל יום בכדי להשקיע וכו והפסדתי כסף ואפילו לא טרחו לומר לי שאן תקנים קמתי ועזבתי . ואמרתי אם רוצים אני אבוא למלאות טפסים להיכנס פנימה . מתלבט מה ללמוד הנחיית קבוצות וזוגות לבין עבודה עם ילדים לא יודע עדיין מה בדיוק מתאים לי לפרופיל האישיות שלי . איזו בת זוג מתאימה לי בדיוק ? אני יודע ועושה רק מה שטוב לי ומזמן לי אנשים חיובים וכו לחיי . דוגמא קראתי המון ספרים הייתי תופר נושא נושא כמו זוגיות אז הייתי קורא תקופה את הספרות בנושא זה .גם ספרי שואה היסטוריה ביוגרפיות מיסאיקה ניו אייג התפתחות אישית. אני מאוד אוהב מוזיקה שומע שנות ה80 שירי אהבה שירים שקטים והאוס אני דתי לאומי כיפה סרוגה אב אני אדם פתוח וחם מתלבש יפה מותגים . דוגמא אתמול תפרתי הכוונה התחשק לי ללמוד לקרוא את התחנת הרדיו קול השלום ישבתי למדתי דרך האינטרנט שדרים פורומים תוכניות וכו למרות שלא הייתי ממעריצי אייבי נתן אבל אוהב את המוזיקה פתאום את השדרנים באנגלית. עכשיו תורכם לשאול על עצמי ואשמח לכל עזרה בנושא

שלום אני מדברת יותר מדי. פוגשת אנשים זרים גמורים, ומתחילה לטחון להם בשכל. יש כאלה שזה בסדר מבחינתם. יש כאלה שלא. זה סוג של סמול טוק, אבל לפעמים הוא מתפשט. מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה ?

העניין הוא שמעבר לסתם לדבר יותר מדי, אני גם מספרת דברים שנחשבים אישיים, ואחר כך מצטערת. חצי מהעולם יודע עלי יותר מדי. הרבה יותר ממה שהוא אמור לדעת. זה כמעט בלתי נשלט. אני חושבת שאני בסחבקייה, ומתחילה "לשפוך". אז לפעמים מוצאים ידידים מהר, ולפעמים זה פשוט לא לעניין.

הי אודי, תודה על התשובה. אנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי. רציתי לשתף במשהו, מתלבטת אם לכתוב... בסרט לוליטה, יש סצנה שבה היא אומרת לו "תראה מה עשית לי" ואני זוכרת שהסצנה הזו עוררה בי הרבה רגשות סותרים...מורכבים. ברור שהיא ילדה והוא מבוגר ועוד בתפקיד סוג של אבא חורג. (אני מתביישת לכתוב) אבל גם עלה בי סוג של רגש שאומר, אבל איזה עוצמה של יחסים וכמה היה לה חלק שווה בהם. ואני יודעת שהיא ילדה. ואני יודעת שזה לא בסדר אבל זה מה שהרגשתי. לאחרונה התחלתי לחשוב על הסצינה הזו ויש בי איזה חלק שרוצה להגיד לו "תראה מה עשית לי". ואני לא ילדה בת 14 (רחוק משם). ואני הובלתי ובחרתי ופיתיתי ועשיתי ובכל זאת יש חלק כזה. (לוליטה הנבוכה)

שלום ד"ר, אני נער בן 16 מבית טוב, אבא שלי עובד ומביא מאוד הרבה כסף, אך אימי לא עובדת. הבעיה היא כזאת, כבר המון הזמן שהיא מדברת לכלבים אבל בלי חשיבות, כמו כל בן אדם אחר, בזמן האחרון אני שומע אותה בלילה מדברת עם החיות, אבל, כשאני אומר מדברת, אני מתכוון שהיא מנהל איתם שיחות, היא שואלתם אותם שאלה, כאילו הם בני אדם, וממשכיה לענות כאילו שהם ענו לה. אבא שלי ישן בשעות האלה, אז לא אמרתי לו, אני פשוט עומד לייד החדר שלה ושומע אותה מקיימת שיחות עם הכלבים, אני נכנס מהר לחדר לשאול עם מי היא מדברת, והיא אומרת לי "עם הכלבים", כששאלתי אותה "ואת מצפה שהם יענו לך?" אז היא אמרה לי "כן, הם מדברים איתי.", וזאת אמא שלי כשהיא אמרה את זה אני לא האמנתי למה שראיתי, זה היה פשוט מטורף, אני אתן לך דוגמה למה ששמעתי: אימי אל הכלבה שלנו: ".. בהחלט..... בהחלט.. את רעבה עכשיו? באמצע הלילה? ..... בסדר אבל אל לא יכולה לאכול עכשיו את צריכה לאכול בבוקר..." והיא מספרת לכלבים סיפורים שלמים של החיים שלה, זה מטורף, וזאת אמא שלי! מה אני יכול לעשות כדיי לעזור לה?? היא חושבת שהיא מקיימת איתם שיחות, היא אומרת לי שהם כן מדברים אליה ושהיא שומעת אותם, מה אני יכול לעשות? ולמה המצב הזה יכול לקראת? זה מפחיד.

אתה יודע משהו...? יש משהו בדיבור אל חיות שקשה להסביר אותו במילים. המבט הזה שלהן, הרוך, ההקשבה והתבונה הזו בעיניים שמשודרת- שלפעמים באמת נדמה שהן מבינות הכל. ביייחוד כלבים וחתולים. יש משהו בחיות שכמעט אף פעם לא מאכזב, וגם אם אין להן מילים הן מצליחות לדבר בשפתן המיוחדת. ורק אם מקשיבים להן באמת הן יכולות אפילו לענות. הטבע כל הזמן מדבר. גם העצים. צריך רק להקשיב. לחיות יש אפילו דרך לקבל המון אינפורמציה על אנשים ולא דרך מילים. הן מזהות מייד כמו ילדים מי אתה ולכן לא צריך לשים מסכות. יש משהו מאוד משחרר בקשר אתן. ולכן אני מאוד מבינה את אמך ולא רואה בזה משהו 'מטורף' אלא רגישות מיוחדת ואמפטיה לחי. ואלה אולי באמת תכונות לא שכיחות. האם ניסית לשוחח עם אמך כדי להבין מה זה בשבילה לדבר עם חיות? אולי מתוך השיחה יהיה קל יותר להבין את ה'תופעה'. כן, כן ניחשת נכון, גם אני מהמדברים אל החיות... דיבור אל חיות נשמע אפילו טוב יותר מלדבר אל עצמך. לא מזמן נפתח פה עץ של אנשים שמדברים אל עצמם. אתה מוזמן להציץ אי שם למטה, לשפוט ו/ או להצטרף... רפאים

שלום ד"ר, אני נער בן 16 מבית טוב, אבא שלי עובד ומביא מאוד הרבה כסף, אך אימי לא עובדת. הבעיה היא כזאת, כבר המון הזמן שהיא מדברת לכלבים אבל בלי חשיבות, כמו כל בן אדם אחר, בזמן האחרון אני שומע אותה בלילה מדברת עם החיות, אבל, כשאני אומר מדברת, אני מתכוון שהיא מנהל איתם שיחות, היא שואלתם אותם שאלה, כאילו הם בני אדם, וממשכיה לענות כאילו שהם ענו לה. אבא שלי ישן בשעות האלה, אז לא אמרתי לו, אני פשוט עומד לייד החדר שלה ושומע אותה מקיימת שיחות עם הכלבים, אני נכנס מהר לחדר לשאול עם מי היא מדברת, והיא אומרת לי "עם הכלבים", כששאלתי אותה "ואת מצפה שהם יענו לך?" אז היא אמרה לי "כן, הם מדברים איתי.", וזאת אמא שלי כשהיא אמרה את זה אני לא האמנתי למה שראיתי, זה היה פשוט מטורף, אני אתן לך דוגמה למה ששמעתי: אימי אל הכלבה שלנו: ".. בהחלט..... בהחלט.. את רעבה עכשיו? באמצע הלילה? ..... בסדר אבל אל לא יכולה לאכול עכשיו את צריכה לאכול בבוקר..." והיא מספרת לכלבים סיפורים שלמים של החיים שלה, זה מטורף, וזאת אמא שלי! מה אני יכול לעשות כדיי לעזור לה?? היא חושבת שהיא מקיימת איתם שיחות, היא אומרת לי שהם כן מדברים אליה ושהיא שומעת אותם, מה אני יכול לעשות? ולמה המצב הזה יכול לקראת? זה מפחיד.

שלום רב לך, אני מבין היטב את דאגתך אך על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים כמו: גילה של אימך, כמה זמן התופעה קיימת וכד'. אשמח לתגובתך אפילו בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי אודי , רציתי לשאול איך מפסיקים כל כך לשנוא את עצמך , אני פשוט לא מסתדרת עם עצמי ורע לי , וכל דבר שאני עושה אני יותר לא אוהבת את עצמי (עם הסביבה אני בד"כ מסתדרת), אני שנתיים בטיפול וזה רק מחמיר . מה אפשר לעשות?

אודי שלום אני עוברת מזה כשנה וחצי טיפול פסיכולוגי עם יצירה של אמון רב ביני לבין המטפל ודרגת חשיפה גבוהה בטיפול. לפני זמן מה ,בשיחה עם חבר שהוא פסיכולוג קליני, הוא ציין בפני כי הוא מקיים פגישות קבועות עם קבוצת מטפלים שבהן הם דנים ומתייעצים על מקרים שבהם הם מטפלים.שאלתי אותו האם הדבר נעשה בידיעת המטופלים ומתשובתו הבנתי כי הוא רואה בכך חלק לגטימי וחיוני בעבודתו שאינו דורש הסכמה. אני מודעת לכך כי מטפלים עוברים הדרכה ובה בודאי מדברים על מקרים שבהם הם מטפלים וזו נראית לי דרך לגיטימית וחיונית לעזור לעצמם ולמטופלים.הדיון בקבוצה לעומת זאת נראה לי שונה במהותו . מאז השיחה אני חשה אי נוחות למחשבה שיתכן ומחשבותי האינטימיות ביותר מושמעות באזניים זרות.החשש שלי אינו מפגיעה בסודיות שברור לי שכל מטפל טוב מקפיד עליה .לטעמי הטיפול מבוסס על אינטימיות ייחודית שנוצרת בין שני אנשים ספציפיים מתוך בחירה ואי אפשר להרחיב את מעגל המשתתפים ללא הסכמה. שאלתי היא-האם קבוצות כאלו הן דבר מקובל אצל מטפלים והאם לא דרושה ידיעת והסכמת המטופל? האם לגיטימי מצידי לשאול ישירות את המטפל אם הוא משתתף בקבוצה כזו ולהביע את רצוני שימנע מהעלאת התכנים של מפגשינו?

היי אודי אני מנסה לכתוב, כי לא מצליחה לעשות עכשיו שום דבר אחר מלבד לחשוב איך לפגוע בעצמי. ביום שני היתה תוכנית של אמנון לוי שהפילה אותי לגמרי (לא יודעת אם ראית, אבל אני מדברת על החלק שעסק בבחור שעבר בילדותו פגיעה). היו שם, בכתבה, יותר מידי דברים, אפשר להגיד דומים?, שזרקו אותי לשם. לשם- למקלט שלי, לדלת הברזל הענקית והכבדה שלי, למזרון שהיה זרוק בפינה מטונף, מסריח, קרוע. מאותה תוכנית אני שם. שם וכאן, ואולי כאן ושם. הכל מתערבב. הכל מגעיל הכל מסריח הכל צועק הכל שותק הכל כואב. כואב הלב. כאב שקשה לי להכיל. מתנדנדת בין הנסיון להחזיק לבין הנסיון למות. המטפלת אומרת שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם פלשבקים, איך להתמודד עם הזכרנות שישנם ואלה שאינם. ככה היא אומרת. היא יודעת ששעות קשות לי. היא לא יודעת שבלילה ניסיתי ללכת מפה. כואב לי הלב. כואב הגוף. כואב בנפש. כואב לי.

אודי.. אין לי הרבה מילים.. אבל כן רציתי להגיד לך תודה.. מכל הלב.. יודעת שקשה לאנשים עם הנושא הזה, עם הדברים האלה.. וזה בסדר.. לפעמים מפחדת לפגוע באחרים אפילו בעצם הכתיבה על זה.. תודה לך ש.. אמרת דברים שכנראה הייתי צריכה לשמוע.. תודה על המקום.. שיר

הי אודי, כנראה בשרשור נשכחה שאלתי, אז אשאל שוב האם אתה מטפל בשיטה שתיארת לי - "טיפול במצבי אגו"? האם יש מקום לדעתך עבורי לעשות טיפול כזה כאשר אני היום בטיפול אצל פסיכואנליטיקאית? איני סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית. אני מניחה שקשה לך לענות על שאלה כללית אז מהם הפרמטרים שכדאי לי לשקול? תודה לוליטה

שלום אודי יוצא לי לחוות לפעמים בלילה תחושת נוכחות שמגיעה ממש לחוויה שבה אני חווה קיום של ישות או יותר בחדר אבל לא רק מרגיש את הנוכחות שלה אלא גם רואה ושומע אותה לפרטים באותו רגע ולא בדיעבד. ובנוסף לזה אני לא משותק כשזה קורה אבל אני מפוחד מאוד אז אני מתיישב בד"כ כשזה קורה.. מה זה? ד"א אני לא משתמש בסמים

לפני כשללושה חודשים בעקבות רצף אירועים במשפחתי החלו לצוץ תופעות שונות ומראות לא קלים בעברי. התחלתי לפתע ללא כל סיבה ניראית לעין לרעוד בכל גופי הדופק הפך למהיר מאוד וההרגשה היתה של אני חייבת לברוח הבנתי שיתכן ומדובר בלחץ ופניתי לטיפול ואז ללא כל אזהרה החלו להופיע מראות איומים ונוראים שנמשכו מס' שנים בילדותי. לדבריה של הפסיכולוגית מדובר בפוסט-טראומה. וזה לא עובר. זה רק הולך ומתגבר והמראות....כואבות פיזית ונפשית מחדש. אמש היה השיא באמצע טיפול ללא כל הכנה ואינני יודעת מאיזה סיבה היה פלאשבק מהמם בעוצמתו ואני נבהלתי ובקושי רב נרגעתי ואז כשיצאתי ממנה הסתובבתי ברחובות במשך שעות ולא ידעתי את נפשי. מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת ואינני יודעת על מה כי לא יכול להיות שנפגעתי מינית לאורך כל כך הרבה זמן ולא עשיתי משהו למישהו. יש בי התנהגויות כל כך מוזרות ןמנוגדות האחת אני כל כך רוצה שיחבקו אותי בלי תנאי בלי הגבלה שאוכל להרגיש בטוחה. השניה אינני נותנת לאיש להתקרב אלי חייבת להיות תמיד בשליטה,קשוחה ובעלת בטחון עצמי רב זאת בעיני הסובבים אותי בעקבות חסר רב בשינה קיבלתי תרופה שבהתוויה שלה כתוב לבעלי הפרעה נפשית אם כך פוסט טראומה = הפרעה נפשית? כבר חשבתי על הכל תודה

הכי הייתי רוצה שזה לא יהיה. יודעת מבינה כל כך טוב שהכאב גם אם הוא היום וכאן ומשתק לעיתים התרחש באותן שנים בילדות ולא קיים כאן ועכשיו םיזית. הייתי רוצה להפסיק לפחד אולם ככל שנותנת לעצמי להיחשף מגלה את הדברים הנוראים שהתרחשו והפחד חוזר והנסיגה בתיפקוד הולכת וגוברת. נמאס לי לפחד כל הזמן מדברים שאינני יודעת מהם ולהיות כל הזמן ב"סטנד-ביי" למקרה שיגיעו אין איזה תהליך שייסייע .....בבקשה

אודי היקר... האם עברה תגובתי לגליה מה-19.10 בעץ שלי (סימנתי עיגול)? וחוץ מזה תודה על הרעיונות לגבי רשימת צרכים-מתנות לבית החדש. התחלתי כבר רשימה. זה זר לי לרצות ולבקש. כל פעם צץ משהו חדש. זה מתקרב. אין דרך חזרה. רפאים

היי חמודה,ואודי גם, הודעתך הגיעה בשלום,(ובכיף). ואם לא תתעצלי רדי למטה, השארתי לך משהו.. אולי מתנה לחנוכת הבית?? ביי.

שלום לאודי היקר..ולכולם!! אני כותבת פה רק לעיתים רחוקות אבל קוראת סמויה פה באופן די קבועה ..ונהנת לראות והרגיש שיש פה תמיכה כנה ואמיתית בין חברי הפורום ..וכן מאודי שלנו המקסים!! זאת גם הזדמנות בשבילי להגיד יישר כוח רב לאודי על עבודתו המסורה עם כולנו פה!! ועכשיו לשאלה שרציתי : האם מישהו יודע מנסיונו, או נתקל בזה איכשהו ויודע מהן ההשלכות שיש בחתימה על -טופס וויתור סודיות רפואית?? אני לא מבינה בזה ורוצים שאני יחתום להם,וזה נשמע לי בסדר עד שקראתי על זה באנטרנט וקצת נכנסתי לי לפחדים מהעניין הנ"ל. האם זה משהו שאכן לא כדאי לעשות? מה הסכנות שקיימות ?? אשמח לשמוע דעתכם ממי שמבין בזה מנסיון !! ולאודי- אשמח גם לתגובתך, שוב -תודה לכולם.. צופי

שלום. בעלי נהג משאית בן 35 (נוהג מאז הצבא). לפני כמה שנים קרתה תאונה לבן דוד שלי שבעקבותה הוא הפך לנכה 100% בגוף ובנפש. ביום התאונה הביאו אתי ואת בעלי לזהות את בן דוד שלי שהיה ללא הקרה לאחר שהיתהפך במכוניתו (לא היו לו מסמכים רק פלפון) באותו יום בעלי לא הראה סימנים ללחץ. אבל לאחר שבוע הוא הובהל לבית חולים ממשאית שלו (באמצע כביש עצר והזאיק עזרא) עם חשש להתקף לב. לא נמצאו שום בעיות פיזיות למצבו. פנינו לרפואה משלימה והוא טופל בפרחי בך שונים. לפני חודשיים שוב קרה התקף (ללא סיבה) ושוב הובהל לברזילי הופננו למעקב פסיכולוגי. טופל אצל רופא בשיטת ביופיטבק (8טיפולים) לפני יומיים המצב החמיר (לא נוהג במשאית כבר חודשדיים) הוא גם ךא יכול לשבת עליד הנהג מרגיש לחץ חוסר איזון הזעה יתר. הפסיכולוג המליץ על לוסטרל. האם יש משהו שניתן לעשות לפני נטילת תרופות חזקות או שעדיף לא למשוך יותר זמן? לוקח רמוטיב ונרווהיל כבר חודשים.מה עוד ניתן לעשות למי לפנות (זה המקצוע היחיד שלו-נהג וכבר לא רוצים לתת לו זמן לרפואה אם מצב לא ישתפר בזמן הקרוב-יפוטר.

שלום רב לך, התופעה אותה את מתארת מוכרת וקרוייה ptsd למרות שהחשיפה של בעלך למצבו של בן דודך היתה לפני כמה שנים. לכל חוויה טראומטית יש נטייה להנעל במערכת המוחית המוח זוכר אותה. על מנת לעזור לו כדאי שיעבור הערכה פסיכיאטרית מחודשת , יתכן ובמשך תקופה מסויימת יומלץ לו לקחת תרופות ובמקביל ניתן בהחלט לעזור לו באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית + emdrואפילו ביופידבק אצל מטפל עם הכשרה ונסיון בטיפול ב ptsd אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי, אני ממש בדאון..מנסה להירגע..מנסה לנשום ..ולמעשה זה כבר תקופה שהמצב הוא כזה..ואם הצלחתי כבר לקום ,לצלוח ימים יותר קשים ויותר גרועים אז אין סיבה שגם הפעם אני לא אצליח..איכשהוא ומתי שהוא אני אקום..אבל עכשיו אני למטה ,וזה למטה מדאיג וזה למטה מפחיד וזה למטה שאני לא יודעת איך עולים משם..כבר כמה שבועות שזה ,ההרגשות האלו,המועקות האלו..כמו עופרת בחזה..ממש עופרת..ואוף הדמעות מתחילות לרדת מן העיניים ועל המקלדת..בתקווה שקצת יצליחו להקל.. יוצא לי לבכות כל הזמן בשבועיים האחרונים מכל דבר קטן וחסר משמעות אני לא יודעת אפילו למה..ואני לא רגישה כ"כ בדר"כ(אולי מסתבר שכן) אני לא יודעת מה יצליח להקל על התחושות..אני שונאת את עצמי..כ"כ שונאת.. ותודה על ההקשבה,מצפה לתגובה ממך..זה יכול לעזור עכשיו.. סליחה שאני ככה מבקשת זה גורם לי עוד יותר לשנוא את עצמי..

היא הסבירה לי. יש לי קלט ועיבוד. אבל בעיה קשה בפלט. הכל תקוע בפנים וזה נורא מרעיש!!!

אני בת 19,מטופלת אצל פסיכולוגית.בשנה האחרונה מצבי הנפשי חצה את כל הגבולות. חליתי בנפשי,אני על כדורים.ובעיות חברתיות מעיקות עליי יותר מתמיד.אני שקטה,סגורה,לא מצליחה ליצור קשר עם אף אדם והבדידות מתגברת לאיטה.כל יום שעובר קשה יותר להכנס לכיתה לשבת בפרצוף אבל ולראות איך כולן תוססות ושמחות כשאני כבויה וכואבת.אין לי ולא חברה אחת!!!יש לי טיול ואין לי מושג מה לעשות במצב כזה.. בנוסף אני נתקלת לאחרונה במצב קשה גם בבית מריבות אלימות-כשמדובר במכות של ממש עם האחים שלי כשמי שאשמה זו כמובן אני-שחטפתי את השלט או התערבתי לרעת אחי והרגזתי אותו.ואז אני מרגישה אשמה ובורחת מהבית לסבתי כשהטענה לכך היא למנע נזק מהם ושקיומי בעולם מצר לאנשים,אני אפסית,רק הפרעה וכו לאחרונה עולות לא מעט מחשבות אובדניות מהמיצר בו אני מצויה אך הפחד מונע התרחשות כלשהיא. בינתיים אני רק דוקרת את עצמי שורטת ומתפללת למותי.עם אימי היחסים מאז ומתמיד לא היו כלל.וכשהייתי קטנה הייתי מסתגרת בחדרי שעות ללא התענינות מצידה. ואם זה לא מספיק רוצה להיות עו"ד או אדריכלית או רוקחת אך נמנעת מלקבל החלטה כי כלום לא מתאים לאישיות ביישנית וקודרת שכמותי. מה עושים?

הפסיכולוגית שלי בעלת תעודה של פסיכולוגיה חברתית,קלינית וחינוכית.היא לא ממש עובדת עם מטרות מוגדרות או הכנה בבית וכו יש לי מכרה שיש לה פסיכולוגית קלינית גם כן,שאפילו בקרתי אצלה פעם אחת והתרשמתי שהיא יסודית ומועילה אבל בזמנו לא התאפשר לי עקב המחיר,היום זה הסתדר. אצל הפסיכולוגית הנוכחית אני כבר 3 חודשים ללא שנויים נכרים על פני השטח. אציין שהפסיכולוגית השניה עובדת עם מטרת ושלי לא. להחליף? ואיך יודעים מי תועיל יותר?

אני לא יכולה יותר. ~נילי~

אבל מקווה שאוכל להעניק לך חיבוק ענקי, כזה שלא מרפה עד שהגוף נאסף, ומבט עמוק בעיניים, כזה שמביט בחום ואולי ממיס, ואולי גם תקווה, קטנה ככל שתהיה (בסיפור שאינו נגמר כל העולם בסוף, אחרי ההרס הגדול, נבנה מגרגר אחד קטן), תקווה שדברים ירגישו אחרת. שתרגישי אחרת. אני מקווה שזה בסדר... איתך גלי

תודה

שלום רב. מזה כמה חודשים ישנן מחשבות ,הקשרורות בדת, שמטרידות אותי בכל רגע ביום. המחשבות מטרידות אותי כל יום כל היום. מאז שהן התחילו שמתי לב שאני קם בבוקר עייף, גם אם ישנתי בלילה כמו שצריך. כשיש לי מחשבות במהלך היום אני מוצא את עצמי חסר אנרגיה. לאחרונה התחיל לי סבוריאה באיזור הפנים והקרקפת, כמו כן נהייתה לי נפיחות באיזור הלחיים ומתחת לעיניים. מה עליי לעשות על מנת להוריד את הנפיחות באיזור הפנים ולרפא את הסבוריאה, במקביל לטיפול במחשבות הטורדניות?

שלום רב לך, התופעה אותה אתה מתאר מוכרת כ ocd = הפרעות של מחשבות טורדניות. אין פלא שאתה קם עייף בבקרים . בגין הופעת הסבוריאה בקרקפת ובפנים אני ממליץ לך לפנות ראשית לרופא עור ובגין המחשבות הטורדניות רצוי להיבדק אצל רופא פסיכיאטר. תודה על פנייתך בברכה חמה ובהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי , הי לכולם בעבר היה כאן שירשור שעסק בנושא של הגבולות של המטפלים והרצון של מטופלים לדעת עליהם יותר (אודי, אני חושבת שאמרת שתתיחס אליו ואני לא זוכרת אם בסוף כתבת עליו). הנה קישור לשירשור: http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-800113,xFP-800771,m-Doctors,a-Forums.html#800771_800113 יש הרבה חיכוכים ביני לבין הפסיכולוגית סביב נושא זה, ואשמח לשמוע את דעתך אודי וגם את דעתם של חברי הפורום. המטפלת שלי מאד אנונימית, ואינה מוכנה לספר לי אפילו מה גילה או מצבה המשפחתי (האם זה לא מוגזם?), והיתה תקרית שבה חיפשתי את השם של הפסיכולוגית בגוגל ומצאתי כל מיני פריטי מידע שקשורים אליה ואל משפחתה באינטרנט, סיפרתי לה על זה בדרך אגב (לא חשבתי שזה אישיו כל כך רציני כיוון שזה הופיע באינטרנט), והיא מאד כעסה עלי ודרשה שלא אעקוב אחר המידע שמופיע שם כיוון שהיא לא מכניסה את המידע לשם אלא בני משפחה שלה ולכן אין לה שליטה על כך. קשה לי הדרישה שלה. וקשה לי הכעס שלה. והייתי רוצה לשמוע את דעתכם, האם היא מגזימה או שאני עוברת את הגבול. האם בעידן של המידע שקיים ברשת, כשתמונות של כולנו נמצאות בכל אתר בפייסבוק בכלל בלי ידיעתנו, בקשה כזאת היא לגיטימית, כאילו מבקשת ממני לעצום את עיני אל מול שלט חוצות שעומד לפני. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה דליה

הי, אני באמת זוכרת את הדיון בנושא ההוא, אני אומנם לא מטופלת, אבל כמי שמתבוננת מהצד אני די מסכימה אתך שהיום הכל גלוי וידוע ופרוץ,והאנפורמציה על מטפלים זמינה לכל דכפין, לא כל כך ברורים לי המניעים שלה לרצות ולהשאר באנונימיותה, כשהיא מודעת לעובדה שפרטים אישיים שלה מוצגים ברשת, וזה לא משנה אם זה נעשה ביוזמתה, או ביוזמתם של אחרים.ומן הסתם היא גם מניחה שהמטופלים שלה לא יוותרו על הדחף הסקרני לדלות עליה פרטים, כך שאני גם לא מצליחה להבין על מה הכעס.והאמת - נשמע לי די קטנוני. אני גם לא כ"כ מבינה למה היית צריכה לספר לה שבדקת עליה פרטים,מבחינה טיפולית זה בטח לא מעלה או מוריד. (ואולי דוקא כן?) לא יודעת, גליה.

הי גליה, הי אודי תודה על התשובות סיפרתי לה כיוון שהחיפוש בשבילי התלווה בתחושת אשמה, שאני רוצה לדעת עליה והיא לא רוצה לספר לי וגיליתי בדרך האחורית, קצת במרמה. ואני חושבת שלקשר ביני לבינה זה היה חשוב שאני לא אסתיר את זה, זה היה עושה רק רע לטיפול. אבל אני מודה לך על הדברים שלך, לפעמים בתוך המציאות הזאת עם החוקים הלפעמים מאד משונים האלו של הטיפול אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר, "הם" אומרים שאני לא מקבלת גבולות, ואני מרגישה שאני הולכת על קצות האצבעות, כל כך נזהרת, לא עושה שום דבר שיכול להחשב כפוגע וכל רחש שלי על קצות האצבעות נתפס על ידה כמעט כאילו פתחתי דיסקוטק מתחת לבית שלה. אני לא מתכוון לחדור לפרטיות ולהפריע ובעיניה המעשים שלי כל כך נוראיים, שאני כבר לא יודעת אם אני באמת כל כך נוראית. (עוד דוגמא,למשל, היא גם לא רצתה שאדע היכן היא גרה וכעסה שפעם אחת חלפתי על פני הבית שלה, בלי לעצור בלי לרדת מהרכב, רק כדי לקבל איזשהו רושם מבחוץ, גם את הכתובת מצאתי באינטרנט, וזה לא שהסתובבתי שעה מתחת לבית שלה או שדפקתי בדלת או שעצרתי שכנים לשאול עליה, רק חלפתי, וזה הכעיס אותה מאד). אז תודה גליה, שאת עוזרת לי קצת להסתכל על הדברים מבחוץ, ואולי קצת להרגיש שאני לא כזו חודרנית פוגענית מטרידה כמו שהיא מרגישה שאני... עצוב לי שנדמה לי שאני אעזוב אותה (אם היא לא כבר עזבה אותי...) דליה

היי דליה, חזרתי וקראתי את השרשור שצירפת להודעה, וגם את מה שאודי ענה לך כאן. אני חושבת שחשוב שתפתחי מולה את הקושי שלך עם התגובה שלה. חשוב שתדברי איתה על התחושה שלך שהיא כועסת, ותסבירי לה את הרצון שלך במידע (שלדעתי הוא כל כך טבעי ונכון והגיוני). אני חושבת שבאופן די אוניברסלי, הרבה יותר קל לנו להרגיש בנוח ולהיפתח לאנשים כשאנחנו יודעים גם קצת עליהם, ולא כשהקשר לחלוטין חד צדדי מבחינת זרימת הידע. לפני זמן מה התוודתי גם אני בפני המטפלת על הרבה מאוד דברים שאני יודעת, וזה עשה רק טוב לטיפול. גם השתחררתי מתחושת האשמה והסוד שנכח איתנו בחדר, וגם הצלחתי קצת ללמוד על ההתנהלות שלי בתוך קשר, ועל היכולת לטעות ושיסלחו לי. אף אחד חוץ ממך לא יכול להחליט מה לעשות עם הסיטואציה. המטפלת שלי גם מספרת לי מידי פעם על עצמה, ואני באמת לא יודעת אם הייתי מסתדרת עם מטפל שלא היה מוכן לספר לי כלום. אני כן חושבת שהדרישה שלה כלפייך שלא תסתכלי באינטרנט היא לא מציאותית ולא הוגנת. המידע שם, והיא צריכה עכשיו למצוא דרך להתמודד עם זה. אני באמת מקווה שתצליחו ליצור שיחה מעמיקה סביב הנושא הזה, ובאמת לדבר על הצורך, הרצון, והמימוש (או אי המימוש) בלי שתרגישי מותקפת. אשמח לשמוע איך הולך... נועם

הי נועם את יודעת, כשאני קוראת אותך (לא רק עכשיו, גם בהרבה הודעות ישנות) הדברים שלך נשמעים לי כל כך חכמים, מאוזנים, בריאים ומדוייקים. ותמיד חשבתי שהמקרה שלי הוא מקרה של "she can talk the talk but she can’t walk the walk ", כלומר, שתמיד חשבתי שאני יודעת מה נכון אבל לא מצליחה ליישם. אבל את יודעת, שלא נדמה לי שהפעם זה המקרה. אני קוראת את הדברים שלך ונדמה לי שעוד לפני שכתבת אותם כבר יישמתי אותם שוב ושוב ושוב. כל כך הרבה כבר פתחתי מולה את התסכול, את חוסר היכולת שלי להסתדר בתוך המרחב הכל כך מצומצם שהיא משאירה לי, וכל כך הרבה ניסיתי לקבל את הצורך שלה לשמור לעצמה את כל האינפורמציה שנחשבת אישית בעיניה. אני גם , כמותך, מספרת לה מה שאני יודעת וגם מה שאני מנסה לברר ואיך שאני מנסה לברר, אני חושבת שזה חשוב שאני מספרת לה, כי לא הייתי יכולה להיות איתה בלי לספר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה שסיפרתי כנראה יגרום שלא אוכל להמשיך להיות איתה. ויש את הקול הפנימי שאומר שצריך להמשיך להשאר ולהמשיך להתעקש... כי אני בד"כ מהבורחים, אבל אולי כמו בזוגיות שיכול להיות שלב שבודקים אם אפשר לחיות ולהסתדר גם עם החלקים שלא כל כך מתאימים לנו באחר, ויש שלב שבו מבינים שהתהום גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליה, אולי זה אותו דבר גם כאן. אולי למרות כל מה שכבר עברנו ביחד, מטופלת כמוני שצריכה לדעת בלי סוף, לא יכולה להיות עם מטפלת שרוצה שהלא ידוע ישאר אינסופי. אולי כמה שאני אדבר על הקושי שלי עם זה, אני אף פעם לא אצליח לחיות בשלום עם הגבולות שלה. שלא לדבר על הכעס שלה עלי, שהוא בכלל חוויה נוראית ): מה שלא יהיה, זו תקופה די קשה, אז תודה שאת כאן (-: דליה

שלום! אני יוצא עם בחורה חיננית ונחמדה, אני מאד נהנה בחברתה, עד כאן הכל טוב ויפה. אולם יש משהו שמרתיע אותי, הבחורה איננה מפחדת משום דבר, היא האמיצה שבחבורה, היא לא מפחדת למות, (על אמת! זה מתבטא בחיים בכל מיני סיטואציות) כמו"כ היא אינה בוכה בשום מקרה. החשש שלי הוא מכמה סיבות, א. זה משהו שאני לא מכיר ולא שמעתי כדוגמתו, ואינני יודע היכן בחיים זה אמור להיות בעייתי ב. אני אמור להיות ה"פחדן" בבית, זה נראה לי פוגע בגבריות, למרות שאינני פחדן גדול או רגשן גדול, אבל לידה אני יהיה הפחדן והבכיין... נ.ב. יש לציין שהבחורה עברה ילדות בעייתית במקצת עקב גירושי הוריה אשמח מאד לקבל חוות דעתכם בהקדם, תודה רבה

היי דני, אני מניחה שלא אכפת לך לקבל חוות דעת גם מסתם מגיבים, בעיני לאומץ ונועזות יש יתרונות שהם עדיפים על הסוג ההפוך של פחדנות והססנות, תחשוב על מקרים,או סיטואציות,(אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות) שדוקא אומץ יכול להיות המענה האולטימטיבי והיעיל ביותר, ובענין הפחד מהמוות - לדעתי, גם ההרפתקנים הגדולים ביותר פוחדים למות, אלא שהם מסגלים לעצמם כללי בטיחות המותאמים למידת הנועזות שלהם, שלא כל אחד כנראה יכול להבחין בהם. ומה שנראה לעין, זה העדר של הפחד מהמוות. וטוב שאתה אומר שהבחורה עברה ילדות קשה "במקצת", כי גם כשעוברים חויות ילדות קשות,(שלא במקצת)אפשר לגדול לתפארת ולנהל חיים עתידיים סבירים בהחלט. מקוה שעזרתי קצת.

בת 12. נעדרת לחלוטין מאמפטיה.קשוחה מאד. הייתה בעבר טום בוי רצינית. אפשרי? אפשר קישור? תודה

שלום. שמי ערן, אני בשנות השלושים לחיי. אני סובל מאוד מפחד מעיוורון, מזה קרוב ל- 13 שנה. הבעיה התחילה כשהייתי חייל בצבא. קיבלתי טיפות עיניים שאסור היה לי להשתמש בהן בגלל רגישות שיש לי לאחד מהרכיבים- סולפאציד, המצוי בתרופה . הפחד מעיוורון מגביל אותי מאוד בחיי והופך את חיי לבלתי נסבלים. כיצד הפחד בא לידי ביטוי? כידוע, הטכנולוגיה התפתחה מאוד, במיוחד בשנים האחרונות, וטכנולוגיית הלייזר נכנסה לשימוש נרחב בחיינו. כידוע, ניתן למצוא את הלייזרים כמעט בכל מקום (סורקי לייזר בחנויות, מדפסות לייזר, סמני לייזר, עכבר לייזר, מד מהירות לייזר משטרתי ועוד....) ידוע לי שלייזרים עלולים לגרום לכוייות ברשתית האחראית על יכולת הראיה. כאשר אני נתקל במוצר שמכיל לייזר אני נתקף בבהלה היסטרית. הפחד שלי החריף גם מכיוון שרוב המוצרים משתמשים בלייזרים באורך גל בלתי נראה שהעין האנושית אינה מסוגלת להבחין בה. ככל שהשימוש במוצרי לייזר הלך והתרחב מצאתי את עולמי נהיה "צר יותר". ישנם שני מוצרים שהם פסגת הפחד שלי: 1. סורקי ברקוד לייזר, ידניים ושולחניים, שנמצאים בשימושים נרחבים בחנויות. 2. מכשיר שנקרא טוטל סטיישן (מכשיר המשמש מודדים על ידי שליחת קרן לייזר בלתי נראית לעבר מטרה וחישוב המרחק אליה). כתוצאה מפחדיי אני נמנע מלהיכנס לחנויות ומשתדל לצאת מהבית רק בשעות הערב המאוחרות בהן המודדים אינם עובדים. הפחד הזה הורס את כל חיי והשתלט עליי לחלוטין. אני אובד עצות ולא יודע מה לעשות? האם יש תקווה? האם ניתן למצוא עזרה? מה עושים? אשמח לתשובה, אני בבעיה גדולה מאוד. ערן.

שלום רב, אני בת 31 לקראת לידה ראשונה-חודש שני.ויש לי חרדות,פחדים,לחצים,מחשבות חזקות על הלידה עצמה הפחד מהלא נודע ומהכאבים,ולעיתים מחשבות של פחד מלהיות אמא.האם ביופידבק יכול לעזור מאוד במצב של פחד כזה???כיצד הטיפול נעשה?ומה זה בעצם ביופידבק.? תודה רבה רבה

שלום רב לך אני מבין היטב את מצבך ומאד ממליץ לך לבדוק את האפשרות של קבלת מספר טיפולים מתאימים למצבך ולבעייתך בביופידבק. העובדה שלא מדובר כאן בטיפול תרופתי או פולשני אחר היא מאד משמעותית ואין כל סיכון להריון. אשמח לתת לך יותר פרטים בברכה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום האם נפגעי נפש המתחתנים, נוטים יורתר להרביץ לנשותיהם, לפי הסטטיסטיקות, או שזה אינדיבידואלי? נתקלתי באחד כזה שאמר שהוא מרביץ. מעניין.

אודי יקר.. לאיודעת למה כאן. בעצם זה מרגיש ככ לבד. ככ כואב. לא מצליחה לעבור את הגלים הסוחפים בימים האחרונים. מרגיש ככ לבד. מרגישה בתוכי ככ מלוכלכת.מזוהמת.נגועעעה. בטיפול יוצאים ממני ככ הרבה דברים. ככ הרבה זכרונות.בכי.כאב.ואין לי כח להתמודד עם זה. אין לי כח. לא חשוב כמה מקלחות אעשה לעצמי היום עדין ארגיש ככ לא נקייה. ככ נגועה . הכל רק כלפי חוצ - ההקלה היא ממש רגעית .. והתחושות הלא נעימות חוזרות ככ מהר. נמאס לי אודי. נמאס לי להרגיש לא נורמלית . מרגישה בתוכי קרועה . נכון ש.. כלפי החוץ- אני נראית אחת .. שלמה אבל אילו בבפנים- הכל שבור, מרוסק, פזור לרסיסים. והגוף שלי ככ זוכר. הוא בוגד בי . מדבר במקומי. מגלה דברים שלא באמת צריכים לצאת החוצה. הגוף זוכר את מה שהיה .. והבפנים שלי - הלב - נשבר לרסיסים. הכל מרגיש כואב אודי. הכל ככ כואב. לא קמתי מהמיטה מיום רביעי. מהטיפול האחרון שהיה זוועתי.. זה לא אפשרי להרגיש ככה. זה לא יתכן שכל הניתוקים שהיו אז .. משתחזרים עכשיו . זה לא אפשרי לעיכול אודי. זה לא אפשרי לעבור את זה . אין לי כח. היום עולים לי המון זכרונות,וקשה לי איתם.. ואני זוכרת חולצה פסים אדומה. ואני זוכרת צעדים במסדרון ואני זוכרת את הרוח שנושבת בחדר ועושה לי קר ואני זוכרת את ההרגשה הקפואה ואני זוכרת את עצמי מתבוננת על עצמי מבחוצ. אודי . מה קורה לי ? למה זה עולה שוב? למה מה שנשכח עולה מחדש? ואני זוכרת חיוך ונגיעה שמכאיבה ואני לא יודעת כבר אם מה שאני זוכרת נכון או שהכל סיוט אחד גדול ושעוד לא התעוררתי ממנו. ויש עוד ככ הרבה דברים שזוכרת , שאי אפשר לדבר אותם במילים.. והשתיקה כואבת יותר כי זה כמו להחזיק את האוכל בפה עד שכבר נחנקים כי אי אפשר לבלוע את זה אי אפשר אודי. תקתקוק השעון שהיה בחדר לא מפסיק לתקתק לי בראש. ובטיפול השקט מאדיר את התקתוק של השעון על הקיר ואני .. רק מתנתקת וחוזרת למקומות ככ לא נעימים... וזה מפחיד . מפחיד מפחיד . ואני מרגישה שמתקלפת מהר מידיי .. מול איש השיחות שלי .. וזה קשה . וזה חשוף מידיי. והקרבה שם בחדר מאיימת . וההתנהגויות האינפנטליות שלי לא מפסיקות- מעיפה את השטח .. מזיזה את הכורסאות .. בועטת עם הרגלים .. רק לא להרגיש שוב את הכלללללל.. רק לא להגיד את מה שיש בי. רק לא להרגיש את החלק שלי .. בכל הסיפור ההזוי הזה. והנה עכשיו אחרי המון זמן של שתיקה, יושבת וכותבת לך מה מרגישה הדמעות זולגות הלב מדמם ולו היתה פה איזו "אמא" טובה ומכילה שתחבק אותי שתרגיע .. אולי היה אפשר לעבור את זה .. כרגע זה מרגיש ככ לבד.. והבפנים עומד לזלוג החוצה .. ואני מפחדת שיכתים פה הכלללללל. אודי , סליחה . תהייה פה איתי. שרית

שרית רק רציתי להגיד, שכל מה שרציתי בשבילך כשקראתי את ההודעה זה שכל התחושות הקשות האלה,הגועל וכו' פשוט יצאו בבת אחת ותגיע השלווה והרוגע שכל כך מגיעים לך. חשבתי שהטיפול משמש כמנקה את כל התחושות האלה, שהדברים צפים בהדרגה,ואיש השיחות שלך נשמע שעוזר לך להוציא ולנקות.. את מתמודדת עם כל כך הרבה כאב.אל תנזפי בעצמך על הדרך. אם את צריכה לנוח במיטה יום שלם או להזיז כורסאות ,נשמע לי בסדר.לכל אחד יש את הדרך שלו ועם הזמן אני מקווה שהדרך להתמודדות תהיה טיול בטבע או משהו נעים אחר. הזדהתי עם הרצון לאמא טובה ומכילה שתחבק,שתרגיע(סובלת מאותו חוסר..). גם אני חושבת שזה היה קצת יותר קל. אני רק יכולה להציע לך "להשתמש" באמהות מלאכותיות. כלומר,לא לפחד מההכלה ו"החיבוק" שמעניק לך איש השיחות. וכמובן לקבל את החיבוק מאחרים.מחברים וחברות,בן זוג,פורום אינטרנט או כל מי שקיים. החוסר הזה תמיד יהיה אבל אני חושבת שכשמישהו אחר קצת ממלא אותו זה מרגיש קצת אחרת. מקוה שזה בסדר שהתפרצתי קצת... שולחת לך חיבוק גדול וחם והרבה כוח .

מה שלומך? את יודעת, לא יכולתי שלא להגיב להודעתך למרות שאני תמיד חוששת להעביר את הזפת השחורה שלי לאחרים, הפסימיזם האינסופי הזה... אז את בהחלט יכולה לסמן איקס על המקומות שלא יתאימו לך. אין צורך לומר שאני מאוד מזדהה עם דבריך גם כלפי רוחות עכשויות וגם כאלה הסטוריות בעבר הרחוק שיש בהן משהו כ"כ מציף ובלי נסבל שיש הרגשה לפעמים שצריך רק להתרחק ולא להביט להן שוב בעיניים- כי כשזה קורה את ממש שם- נוסעת אחורה בזמן. הכאב שלך מאוד עלה מתוך דברייך אבל גם הרגשה שיש לך מכונת דיאליזה טובה שעוזרת לך לסחוט את השדים אחד אחד. אני לא יודעת מהי הדרך להתמודד עם הזכרון הקשה. אבל לפעמים לקחת מקום אקטיבי מול הזכרון יכול אולי לשנות את יחסי הכוחות. מאוד קשה להיות בתפקיד הקורבן. אני זוכרת שעד לפני שבע שנים היה לי סיוט כזה חוזר כל לילה ממש לפני חלום שאני שוכבת במיטה ופתאום מתהפכת באויר שוב ושוב כנגד כוח המשיכה. הייתי מתעוררת בבהלה ופחדתי לישון. היה לי ברור מאיפה זה בא ומיהו אותו כוח שמהתל. החלטתי במשך הזמן שאם זה יקרה לי שוב בחלום אני הולכת להפוך את ההתהפכות ממשהו מפחיד ומאיים למשהו שיש בו כיף. הייתי ממשיכה את ההתהפכות בחלל עושה אפילו סלטות נוספות מרגישה את הריחוף כאילו אני מנווטת אותו ומחזירה לעצמי את השליטה. מאותו לילה החלום הפסיק להופיע. ואולי הטיפול הזה שלך בעצם מנסה להחזיר לך את השליטה בזכרון. במקום שהוא יטריד אותך את תוכלי קצת לשלוט בו. ואולי בבוא העת העוצמה תתמתן והוא יתרחק ממך כמו עננה רחוקה. אני מאוד מאמינה ומקווה בשבילך. נשמע שהטיפול קשה לך אבל גם משמעותי ובונה. רק טוב ורגעי מנוחה בתוך כל הכאב. וזוכרת את מילותיך המחזקות והמפרות בעץ אחר... ליבי אתך רפאים

שרית יקרה, אין לי מילים לאחרונה. אפשר להציע חיבוק אימהי? בעדינות שלא יפחיד. שלך י.

ערב טוב , - איך אפשר להעיז ולהגיד שאני סובלת ?!!! - איך אוכל לגלות שאני שקרנית וכזובה ?!!! - איך יסלחו לי ?!!! - בקיצור , מה לעשות ?!!! אוקי , התחלתי בשאולות האלה כי כבר נמאס לי , "הגוף והנפש" לי ולמשפחתי לא יוכלים לסבול עוד ! כנראה שהגיע הזמן להפסיק ... לא יכולה עוד , אין לי כוח , נמאס לי מהאישפוזים , מבה"ח , ומהרופאים , כל גופי ונפשי מלאים בצלקות ... לא נשאר לי עוד תירוצים , ... תודה , בת 25

בהתחלה תודה לך , מי אמר שהמשפחה לא דואגת לי, לא אוהבת אותי , לא מתייחסת אילי בכלל ?! נו באמת ,אני עדיין לא יודעת למה אני עושה כך ? אבל משאני בטוחה שזה לא בגלל משפחתי !!! למה חשבת כך ?!!! דווקה יש לי משפחה נפלאה , אהובה , תומכת , "מספיק שסובלת אותי" ... אולי קשה להאמין שלמרות ממשעבר עליי שאני בחורה אקדימית , אליגנטית , חייכנית ושמיחה מול כולם (למרות הכל) , ... אם אני לא בבה"ח אז רוב הזמן מסתובבת או מטיילת עם המשפחה או חבירות , כמו שאומרו "אין כמוהה , למרות הכל הנה זורקת את הכל מאחוריה , איזה בחורה גיבורה שלא שמה את המחלה מולה ..."

שוב פעם הלב הלא יציב הזה שלא יכול להתמתן אף פעם יוצא לריצות משוגעות ושוכח לחזור למצב מנוחה. אין בי מנוחה אף פעם, אולי רק חלקיקים של שלווה מיקרוסקופית. ומי זוכר אותם בכלל. לא ידעתי מה לעשות מרוב הזוועה והרעד הפנימי הזה. ואז חשבתי לכתוב. מצאתי בית (!!!!!!!). לא יאמן. לא האמנתי בעצמי. זה קרה יום לפני ערב חג סוכות. הכל עובד אצלי פרדוכסלית. דווקא חג שנותן כביכול ליגיטימציה להומלסיות ולתחושת ארעיות. מתכונת האף על פי כן הידועה. דווקא כשהרפתי וחשבתי שלעולם לא הוא הופיע. מפתיע בהתגלמותו. הוקסמתי. נפלתי שדודה לרגליו. בית ישן אך מלא השראה ומסתורין עם תקרה גבוהה. בית שמדבר לפני שאני אומרת את דברי. בית עם נשמה. עם גינה, מרפסת וחצר לא קטנה. מיד חשבתי על כלב אסופי וחתול. אח"כ על צמחי מרפא וירקות אורגניים שבטח אגדל בגינה. אני מגדלת משהו. אני יכולה בכלל לגדל משהו? מותר לי? יכולה להעניק חיים למשהו? אבל בית שכאילו חיכה לי. חיכה רק לי (ותודה לך אודי שהרשית לי לא להתפשר). איך יתכן? ועוד מציאה. חזרתי לפני שעה קלה מענינים פרוצדורלים וחוזיים עם הדירה. הכל כ"כ מפחיד. התחייבות. שינוי. התחלתי לרעוד. משנה מקום משנה מזל? איזו תמימות. לתוך הדירה הזו אצוק את כל האתמול את כל העבר, את כל המבנה חסר השלד המעורער שלי. את כל הזפת השחורה. מה חשבתי לעצמי. לא יכולה לעזוב באמת את דירתי. משלמת על שתיהן בינתיים. איך עוזבים סבל נורא כל כך, איך מקימים, מארגנים מחדש מציאות אחרת. כ"כ לבד עם כל זה. ילדה בעולם של גדולים. יכולתי לדמיין קודם מציאות חדשה. עכשיו הכל חרב ואין דרך חזרה. מפחידה אותי המציאות המקבילה הזו- להיות במקום אחר עם אותו סיוט. למה לא יכולה לשמוח כמו ששמחתי כשמצאתי אותה אז לראשונה. למה הפחד הזה. היאוש. איך יתכן שמשהו בעולם הזה התאים לי בכל המובנים. שהיה לי כזה מזל. אני רוצה שחיי ישתנו. כ"כ כואבת ולא רוצה בחיים האלה שלי. העולם הולך ומתרחק ממני. האם בית יתן לי את התשובה. כשאעבור באמת אני מזמינה את כולכם לחנוכת בית וירטואלית. אתם כולכם נטועים עמוק בליבי. קשה להכנס אליו. נתתם לי מקום. תודה. שולחת לכם גרסה של משחק איקס עיגול.יש בה אפילו משהו רך יותר (סובלימציה...אודי...?), פחות מחייב (באופן אישי מעדיפה את הדביבון הפרוע על פני סנופי המיושב יותר בדעתו). http://www.snopi.com/TicTacToe/TicTacToe.asp שלכם רפאים

היי רפאים חשבתי לכתוב "ברכת הבית" שכזו שיש לי באמתחתי אבל זה נראה לי נדוש מדי אז רק אאחל לך מזל טוב על הבית החדש. מקווה שתגדלי הרבה ירקות אורגניים ושלא תזדקקי לצמחי מרפא. רק טוב אליסף

הייי אליסף... תודה על ברכת הבית שנאמרה בשפתך וזה בסדר ואפילו יותר מזה- יש לי תמיד בעיות עם ברכות שנראה כאילו יצאו מתוך פס היצור- תמיד אני חושדת בהן... דוגמאות...? "כל טוב", "בברכה" ואפילו "שנה טובה"- שדנתי בה כבר די והותר. יש בהן משהו נורא מקומם כי הן לא תמיד באמת בעלות כוונה ומשמעות אישית- כמו איזה שבלונה. כמו איזה שיח מכור מראש. לפעמים אני מעדיפה שיקללו אותי במקום. חנוכת הבית הפורמלית הוירטואלית תתרחש בקרוב- כך אני מקווה, ואתה כמובן מוזמן... בברכה (סתם בצחוק...) רפאים (בעלת הגן הקסום לעתיד)

היי יקרה, הנה, שוב אני מזדנבת לך להודעה, (קרציה הא..) אבל באמת..ליבי ליבי אתך, כל כך מצחיק לקרא אותך, וכל כך עצוב גם כן. ובאשר לגידולים:את כן מצליחה להצמיח, בכל אופן, כאן. תראי כמה חיבה את מצמיחה סביבך. כל עץ שלך זוכה לגידולים שכאלה, (אפילו ללא השקייה,) ועם תכולה רבה של חום טבעי ואנושי. וזה בזכותך, בזכות כל הטוב שאת מצליחה להביא לכאן, המון חכמה, נעימות ונדיבות הלב. ואני בטוחה (כמעט) שגם בחיי הימיום שלך, יש בך לא מעט מכל החביבות והנתינה שמצליחים להסתנן לכאן- לפורום ואולי...רק אולי...את לא כל כך מצליחה להבחין בזה, מ..אלף ואחת סיבות..?? ואגב רימונים, אני לא כל כך אוהבת אותם, בגלל ה"גרעינים הקשים" שבהם - לא ממש "מסתדרת" אתם.. לא אוהבת תקלות, אני צריכה שהכל יזרום אצלי חלק... שבת מנוחה עם כל השלווה שתזדקקי לה - הלואי!! שלך בחיבה ומכל הלב, גליה.

היי גליה יקרה, מה שלומך...? ואם נתחיל דווקא בכיוון הזאולוגי- קרציה- את ממש לא, ולא יכולה גם להיות- כי במקום למצוץ דם את מוסיפה עוד כמה וכמה כדוריות אדומות, ולבנות לחיזוק מערכת החיסון. כן, יש את הפער המטריד הזה בין הדרך המחמירה והלא הוגנת בה אני רואה עצמי להתרשמות הסביבתית. ואני יודעת שיש בזה משהו מעוות אבל בכל זאת עדיין מתקשה להאמין ליכולות שלי עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקום בבוקר לעבודה ומקווה באופן אינפנטילי שתהיה רעידת אדמה, צונמי או משהו דומה- כי בתודעה שלי אני הרי לא מסוגלת להצמיח באמת כלום. והאמת היא שכל סיום יום אני מופתעת מעצמי איך יתכן שעבר היום בשלום ושהבאתי כ"כ הרבה תועלת ותפוקה ושכל הזמן מרוצים נורא ממני ופונים אלי כאילו אני איזו סמכות מבינה גדולה בתחומי עד שנדמה לי ממש שמדברים על מישהי אחרת. זה בסופו של דבר אפילו מבהיל כי אין שום גשר שמחבר בין שתי התפיסות ההפוכות. ואגב, מהכיוון הקולינרי- אפשר להוסיף רימונים לכל מיני תבשילים ואז הגרעינים מתרככים בבישול ואפשר לאכול אותם בלי תקלות... שוב תודה לך גליה על המילים ונוכחותך בכלל ואת כמובן מוזמנת לחנוכת הבית שלי שתהיה בקרוב... רפאים

רפאים יקרה, ימים לא פשוטים לי ולכן אין לי מילים. אבל לא יכולה בזמן מרגש כזה עבורך להתעלם. אז חשבתי ויש לי מתנה עבורך, לא בריאותית, לא רפואית ולא רוחנית אבל בשבילי תמיד עובדת - כוסות חיבוק כאלה שאפשר לשתות בהם שוקו חם עם קוביות שוקולד מומסות בפנים. והכי טוב להמיס גם מקופלת פנימה ולהוסיף קצפת. (בהתחלה חשבתי על מרק עוף שהוא התרופה הפולנית לכל דבר החל משפעת ועד שברון לב ואין כמוהו להרגשת ביתיות - אבל נזכרתי שאת צמחונית) שיהיה לך טוב בבית החדש י.

קודם כל מה שלומך יקרה? האמת שתהיתי לגבייך היכן את ומה מעשיך בימים אלה חוץ מלדבר אל עצמך בבלוטוס בנסיעה במכונית. אכן פתחנו מועדון שכזה וטוב שנפתח... לפעמים המכונית היא סוג של בית כי היא מעין מפלט כזה מכל הפינות הצפופות. אולי המקום היחיד שעוד אפשר להיות בו לבד. פנינה של שפיות- ואח"כ עוד מאשימים אותנו בחוסר שפיות. אם היתה לי נחמה בעולם הזה זה היה שוקולד אבל בגלל שחליתי עקב המאורעות ההם אני כבר לא יכולה יותר לאכול אותו וגם קצפת לא... אבל אולי בבית החדש אוכל לאט לאט להבריא ואז לחזור שוב למתוק המתוק הזה. אבל אני כן מקבלת את השוקולד הסימבולי שלך בתוך כוס. והוא אפילו מתוק ובריא. אז שוב תודה לך על היותך ומתנתך בטרום חנוכת הבית, מקווה בשבילך שימייך יעשו קלים יותר (ולא תמיד חייבים מילים) רפאים

חם לי בכוך הגוף. חום של בערה םנימית שלא מתוך כעס. קמתי אחרי 17 שעות שינה. 17 שעות של שינה טרופה, מלאי חדש של חלומות סוערים ומבלבלים.. תחושה קשה של שקיעה קשה.. הכרית שואבת אותי פנימה בריקוד אכזרי אל תוך עולם סוער מיוחד ומפחיד יותר.. השמיכה שעלי עוטפת, מכילה, חוסמת.. שומרת שלא אברח. המוח שלי חש רגש נוון אך זה לא מפריע לשפע התכנים לעלות מעלה, בדמות חלומות. להציף. חם לי אין לי אויר אני לא מצליחה לקום אני מרגישה שאני נחנקת אין לי יכולת להזיז איבר. 17 שעות. הכנעות לסבל הנפשי התרסקות רק לאותן שעות.. ואז אני יכולה לקום.. ועדין חם לי.. והכיליים בכיור.. ואת המצעים אני עכשיו ומיד אשטוף ברתיחה לא אשן עליהם שוב, אחרי הלילה הזה... אני נכנסת למקלחת, נסערת, עצובה, מבולבלת, מלוכלכת. עירומה, רק קצת יותר נקיה.. אני יוצאת מחדר השירותים לכיוון הסדינים.. בסערה.. שלא ישארו על המיטה.. לא עוד רגע. לא יכולה להרגיש ככה יותר. יופי, סידרתי את הטמפרטורה הגבוהה של המכונה, הכנסתי כמות נכבדה של אבקת כביסה, אני מסתובבת.. ואוף. איכסה. הכילייפ בכיור.. אומנם מסודרים בערימה יפה.. אשליה.. הם עדין מלוכלכים.. ולא אכפת לי שאני עירומה.. להפך, זה עושה לי טוב. לא יכולה עכשיו להיות עם עוד שכבה אחת עלי. לא יכולה להרגיש עוד כובד, עוד משקל. עוד דבר להתמודד איתו. עדין נסערת, והחום רק עולה, והעצב רק מתגבר.. אני מדליקה את הרדיו ולא מצליחה למקד אותה על תחנה אחת.. לא פלא.. מגבירה את הווליום.. רק כדי לא לשמוע את נקיפות הלב שלי.. וזה רק מגביר את הבלבול.. שתי התחנות מנסות כל אחת להשמיע את קולה.. וכך זה בדיוק נשמע, הביפנוכו שלי.. ואני שוב מגבירה את הווליום.. ומתחילה לשוף כיליים.. עירומה נסערת ועכשיו אני בוכה.. עוצמות עולות בי הראש שלי הולך להתפוצף אני מצוננת וזה לא נעים קשה לי.. כואב לי.. אבל בעיקר קשה.. מאוד. תהיו איתי... פליז.. :'( ~נילי~ (אודי, אתה כועס על ההודעה הקודמת שלי..? :'( )

היי נילי אני פה קורא אותך.כואב את כאבך. מחבק חיבוק גדול בתקווה שיהיה פחות קשה(טובים השניים...).אפילו קצת. עם הצינון אני יכול להזדהות איתך לגמרי וזה אכן לא נעים.מנסה לעשות אפצ'י כבר איזה שעה ולא מצליח... תחזיקי מעמד אליסף

נילי החמודה, זה יעבור, עכשיו זה קשה אין מה לעשות, צריך לעבור את זה. "החיים זה דבר גדול, הרבה יותר מהטראומות".כל הכבוד לך שאת לא מוותרת ואחרי השינה/לא שינה הארוכה קמת והיית מאוד אקטיבית. אני מזדהה איתך, אני איתך (קשה לי קצת עם המרחב הווירטואלי כי אני לפעמים מאוד קונקרטית, וזה נשמע לי קצת לא אמין ובכל זאת...) מאחלת לך ימים טובים ושלווים

אל תפרסם בבקשה את ההודעה האחרונה שלי.

עכשיו גם אני לא מבינה. כשביקשתי שלא תעלה את ההודעה זה היה איכשהו קריטי עבורי.קורה לי לא פעם שדברים שאמרתי על עצמי נהיים לא רלבנטים (ואז חוזרים ונהיים רלבנטים כנראה). זה הסבר קצת עילג אבל..., בכל אופן תודה. בטח אני אתחרט גם על ההודעה הזו, וארגיש כמו איזה מטרד. ואולי אם כך, עדיף שפשוט אחדל, אני לא כל כך טובה בלשתף.

שלום רב, אני מחפש מטפל/ת ביופידבק בירושלים כדי לטפל במצבי מתח וחרדה אצל מבוגרים. האם מישהו מכיר מטפל טוב באיזור? תודה ויום נעים, אילן

שלום רב לך אילן על מנת להמליץ בפניך על מטפל טוב בירושלים אני זקוק ליותר פרטים לגבי האדם והבעיה. אשמח לשוחח עימך גם בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

הי לילך זה בסדר לשאול מה שלומך. ממש ממש בזהירות שאף אחד לא ישמע... :-) אני זוכרת שאת לא ממש אוהבת את שמך מתנוסס, אבל אין לי דרך אחרת... קראתי את הודעתך ותהיתי מה שלומך. מקווה שיש שינויים לטובה. דפנה

הי דפנה, במקרה עברתי כאן, והופ! הנה השם שלי שם למטה... אני באמת קצת חרדה לראות את השם שלי לפעמים מתנוסס כאן, אבל היום לא :-) דווקא נחמד שאת עוד זוכרת אותי, אני מרגישה שאני כבר לא כאן הרבה כמו פעם. האמת, ששלומי טוב מאוד! אולי ניסחתי משהו באופן מעורר דאגה..? אני מצטערת. שלומי באמת טוב, אין צורך בזהירות. אבל תודה על הדאגה ;-) מקוה שגם אצלך טוב, (שוב תודה) לילך

שלום אודי, הסיפור שלי הוא כזה..המון שנים בטיפול מה לא עברתי כבר בחיים והיא תמיד נמצאת שם גם עכשיו. בשנה וחצי האחרונות אני עוברת טיפולים ivf והפעם סוף סוף הצליח לי...אני בהריון אוטוטו מתחילה שבוע 12 לפני שבוע התבשרתי שלאחד העוברים הפסיק הדופק(היו לי תאומים),למרות שהכינו אותי שזה יכול לקרות כואב לי מאוד...מאז אני בחרדה לשלומו של השני,בשבוע האחרון עברתי המון בדיקות כדי לוודא המשך תקינות ההריון בקיצר לא פשוט לי עכשיו. המטפלת שלי מעורבת בכל ותומכת ..רק מה היום היתה צריכה להיות לי פגישה איתה ואתמול שלחתי לה הסמס שאני לא הגיע כי אני צריכה לזוז קצת מהטיפול ...מכאן התפתח שייח דרך הסמסים ותגובות שלה הפתעו אותי...הרגשתי שהיא לא מבינה את המצוקה שלי שלא בא לי לבוא כי לא בא לי להתמודד בטיפול וידעתי שזה יכאב אצלה בחדר ...עטפתי את עצמי בשמיכה ולא דברתי על זה חוץ מהורים...ורציתי קצת חופש מכל המחשבות .זהו יומי החופשי ופשוט הרגשתי שזה כבד לי להגיע ...לא רציתי להתרחק ממנה,נכון שיש לי קטע עם הקרבה וכל פעם שאני רואה מטופלת אחרת זה מרחיק אותי וגורם לי להתעצבן וכך קרה גם בפגישה הקודמת...אבל הביטול שלי היום היה ממקום אחר ונסיתי להסביר לה ואפילו כתבתי לה במייל שזו לא המטפלת שלי שאני מכירה ...פשוט הרגשתי שהיא כועסת עלי...ואמת אין לי כוח גם למעמסה הזו כי יש לי מספיק וזה מעצבן אותי מאוד כי כואב לי גם ממנה...ועכשיו באמת שאין כוח לבוא בפעם הבאה...אני צריכה להיות רגועה ואת השקט שלי ועכשיו הפיצוץ איתה מכביד עלי... מה עושים? ובלי קשר..אני קוראת סמויה פה ומנצלת את הזדמנות לומר לך תודה ענקית... אתה פשוט מקסים ואנושי עם התגובות שלך וזה עוזר גם למי שרק קורא פה..אז שוב תודה אודי...אני