פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי, לפני כחודשיים אחרי שנה וחצי של התלבטויות נפגשתי עם בחור בגילי. היה בינינו מגע אינטימי ללא יחסים מלאים. את המשמעויות העמוקות של הדבר הבנתי רק אחר כך. מאז אני חש תחושות של חרדה. הבחור היה נחמד אבל היתה אלימות מילולית. לא חששתי מפגיעה פיזית, הוא לא רודף אחרי בטלפון או בכל אמצעי אחר, אבל האלימות המילולית עושה לו את זה כנראה. לא חשתי תקיפה או ניצול מיני, אפילו היה לי נחמד. פניתי לקו סיוע והם הפנו אותי לעו"ס קליני שמתמחה בתקיפה מינית. אותו עו"ס היה בגילי פחות או יותר וחשתי התנגדות, וחשש מחשיפה. מיד הוא ביקש לדעת מה שם המשפחה שלי. סירבתי והסברתי לו למה הוא לא מתאים לי. ההתנגדות נבעה כנראה בין השאר מטיפול פסיכולוגי שנפגעתי ממנו בעבר. תססתי, תקפתי ואכלתי אותו בלי מלח. כעת אני חש במצוקה: אני לא יודע למי לפנות: נראה לי שאם אפנה לפסיכולוג שמתמחה בתקיפה מינית שוב אחוש חשש מחשיפה ובושה בגלל הזהות המינית, ארגיש כאילו אני יושב על ספסל הנאשמים, במיוחד שאני הבאתי על עצמי את הסיפור הזה. התלבטתי האם לפנות לפסיכולוג רגיל, לספר על המצוקות שלי בכלל ואם באמת ארגיש בטוח לפתוח גם את הסיפור הזה ולקוות שהוא לא יזרוק אותי מהקליניקה. ואולי זו תהיה הכנה לאיש מקצוע מומחה בתחום. מה דעתך? תודה!!!!

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך. אני לא מרגיש שהייתה תקיפה מינית. אותו בחור שאל אותי בטלפון אם אני חושב שהייתה כאן תקיפה מינית ואז העניין הזה נכנס לי לראש. נראה לי שכל קיום של יחסים בפעם הראשונה גורם למחשבות ובחינה מחודשת של הדברים, ואני חש חרדה מסוימת- זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו נגע בי בצורה אינטימית... לא היו לי יחסים לפני כן בכלל. אני מרגיש שאם הייתי מקבל חום ואהבה ממקורות אחרים, לא הייתי נזקק להיפגש עם אותו בחור. אני בחור דתי רווק, לא היו לי מפגשים אינטימיים עם נשים מעולם, ומפגש עם בחור היה מבחינתי אפשרות לקבל התייחסות חמה ואוהבת. אכן קיבלתי התייחסות ופידבק. עשיתי לו אידיאליזציה (לפני שנפגשנו יותר) ועל הרבה דברים אני ממשיך לשאול את עצמי מה הוא היה חושב, אני מרגיש שאני מדבר איתו, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים. העצה שקיבלתי בטיפול הקודם בנושאים אחרים הייתה להתנתק מהמחשבות, לחשוב על דברים אחרים.אני מנסה ליישם את זה כאן, אבל הוא עולה לי שוב ואני מרגיש מוטרד כל הזמן. ושוב אני מרגיש את החשש מחשיפה. אפשר להיות בטיפול בלי שם משפחה? חשבתי שאני צריך לתת לעצמי שבוע לנסות להירגע ואולי אז לנסות שוב לגשת לטיפול. איך אוכל לדעת עם מי אחוש בנוח ולא אהיה מלא בהתנגדות? ואולי באמת לחשוף את העניין רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול כשאני מרגיש בטוח? ואולי בכלל אני לא בשל עכשיו להיחשף? אז להישאר רק עם המתנדבים מקו הסיוע? אחד מהם, די מיומן הציע לי להיפגש איתו, אבל אחרי המפגש עם אותו עו"ס אמרתי שאני לא מסוגל. אני מרגיש שסיבכתי ואני ממשיך לסבך את עצמי כל הזמן.... אני חושב על זה הרבה... ואולי אם הייתי חושב ומחכה הייתי איך שהוא מצליח להרגיע את עצמי... אז לגשת לטיפול או לא? ובינתיים אני מתפוצץ מבפנים ולא מסוגל להרגיע את עצמי!!!

אני בן 22 ולפני פחות מחודש התחלתי ללמוד במכללה לתואר, חשוב לי לציין שלא היו לי חששות ושלא הייתי בלחץ בקשר לזה. תקופה קצרה לפני זה (משהו כמו שבועיים עד חודש) התחלתי להרגיש תופעות של עייפות וחולשה, וגם כמה תופעות נוירולוגיות (זה לא פורום נוירולוגיה אז אני לא חושב שיש טעם לפרט), ובשבועיים האחרונים גם כאבים. התופעות לא קבועות ולפעמים אני מרגיש אותם יותר, לפעמים פחות, ולפעמים בכלל לא. הלכתי לכמה סוגים של רופאים ועשיתי כמה בדיקות דם והכל יצא תקין. היה חשד למחסור בויטמינים אבל הבדיקות כניראה שללו את זה, והנוירולוג טען שזה כניראה הכל נגרם משילוב של לחץ נפשי בגלל הלימודים הקרבים עם לחץ פיזי בגלל שהתחלתי להתאמן בחדר כושר באופן רציני תקופה קצרה לפני זה. לי אישית זה נשמע קצת מוזר כי הייתי במצבים הרבה יותר מלחיצים גם פיזית וגם נפשית וגם שניהם ביחד ולא נגרמו מזה שום תופעות פיזיות. בקשר לזה יש לי כמה שאלות: 1. קודם כל האם בכלל לחץ נפשי יכול לגרום או להגביר תופעות מהסוג הזה? 2. האם יכול להיות מצב שבו לחץ נפשי קיים אבל הוא לא מורגש או מודחק?

לא .אני לא מצליחה לראות משהו חיובי שקרה לי בשלוש שנים האלה , רק כאב לב ענקי ויאוש - מה עושים?

למה הוא היה אלי כ"כ אכזרי למה היחס הפוגעני הזה בסה"כ רציתי לעזוב למה פגשתי אותו היה לי אז סיכוי יכולתי לפרוח למה הוא ניצל אותי לא עשיתי שום דבר רע כל הזמן הפלשבקים האלה וזה לא מרפה זה לא מרפה. לא יודעת מה לעשות יותר אודי לא יכולה לסחוב יותר עוד שבוע רוצה לגמור עם הכל עברתי למימד אחר אין לי את היכולת הזו לחיים אין לי אני נובלת אני בנאדם מת

רציתי רק לאחל סופ"ש מקסים.. לכווווווווווווווווווולם! (כמו בהלוואות :)) אני יוצאת לצפון! חיכיתי לסופש הזה כמה חודשים טובים ! איזה כיף :) שיהיה לנו טוב... ~נילי~

שלום יש לי קרוב משפחה בן 55 עם בעיות מוסר ויושר. כל כמה שנים הוא מסתבך / נופל בבור אחר שהוא כורה לעצמו. ההורים שלו ממהרים לכסות את הנזקים (עשרות ואף מאות אלפי שקלים) בתקווה שזו הפעם האחרונה. לפני כשנתיים כתוצאה מהסתבכות פיננסית עבר גירושים קשים ונשאר ללא כלום. לפני מס' חודשים ככל הנראה פוטר מהעבודה. ההורים מעבירים לו אלפי שקלים כל חודש אך לא מסוגלים להמשיך במימון. סכומי העתק ששילמו אף פעם לא הצליחו לעלות אותו על דרך הנורמטיבית. איך שוברים את מעגל ההרס הזה? איך גורמים להורים להבין שהם לא חייבים להמשיך לממן ילד בן 55? (האם זה נכון?) האם ניתן לטפל בו? תודה רבה

ישבתי שלשום מול המחשב והחלטתי להשתמש במילים. כתבתי וכתבתי פעמיים וההודעות שנשלחו התפוגגו אי שם... אולי פשוט השתיקה חזקה ממני............

יש לי ילד נורמטיבי בן 17. מזה שנה הוא בא אלי עם תאורים של ארועים שבהם הוא קיבל מין תחושת נבואה ואשר כולם התגשמו.כגון חבר שבא לומר לו משהו והוא ידע מראש כל מילה שתאמר וכן ידיעה על מורה שלא יגיע לשיעור ועוד...ה'נבואה' מלווה בתחושות בטן וראש מוזרות ומהווה מיטרד ודאגה לילד שלא נהנה מזה כלל.האם זה שייך לתחום הפסיכולוגיה ? אשמח לשמוע חוות דעת והמלצה למי לפנות.תודה

אודי הי, אמא צביה מהמכון.. ממכון הצביות, אימצה את במבי של אף אחד... א..כן..במבי של האל של העולם.. אמא צביה אימצה אותו והחלה לטפל בו ברוך..בשקט.. בעדינות.. וכך,לאט לאט טיפטפה לה טיפונת מהמורסה המצטברת ב"שבר הבסיסי " בליבו של במבי הקטן.. "במבי, לחשה לו הצביה ברוך : אפשר לדבר, לשחק ולשיר עם העלים השונים..גם עם גזעי העצים..ואפילו אל האבנים אפשר לדבר.. ..ואפשר גם לגלות סודות לאמא צביה מחליפה... אמא צביה מחליפה הלכה..איננה ..אולי לא היתה מעולם ובמבי רק מדמה זאת ???? ואולי אמא צביה מחליפה ,שותה עכשיו חלב של וויניקוט, קוהוט, באלינט, רוזנפלד וקרנברג במכון לצביות אחרות ??? ואולי לא תחזור לעולם ????? אמא צביה הלכה לאיבוד בשבוע שעבר..., אמרה שתחזור לבמבי בשלישי הבא.. במבי לא מבין במילים של צביות גדולות.. במבי לא מבין במילים של שבועות..במבי משוטט כך הלוך ושוב.. לא מבין .. במבי אפילו לא יודע להגיד מה לא מבין.. במבי רוצה לחזור לעלים שלו..לגזעי העצים ולאבנים שלו.. אבל הם קצת רחוקים ממנו... אמא צביה מחליפה אמרה לבמבי "אפשר לגלות סודות גם לאמא צביה,וגם לאבא צבי.." ...אמא צביה מחליפה לא יודעת שהצבאים הופכים להיות בלילה לציידים... אודי, אמרת לי שלדבר קצת יותר מקרוב זה למשל לדבר בגוף ראשון במבי לא יודע טוב עברית.. בבקשה ממך,במבי כל כך מבקש שתלמד אותו לדבר בעברית עם גוף ראשון...אולי בבמבית ??? אודי, במבי פצוע כל כך מודה לך...

שלום לך, אין חיה כזו "במבי" משום שבמבי הוא דמות מצויירת, ולכן שטוחה/דו מימדית, (גם אין דג "נמו" למשל) יכול להיות שבמבי זה קיצור של במביני ילד קטן באיטלקית. אני קצת תוהה על בחירת השם והדיבור על עצמך למעשה בגוף שלישי, אני מניחה שאת מרגישה כמו חיה קטנה חמודה ואהובה אך חסרת אונים ולכן בחרת בדימוי או בכינוי מעורר חמלה. אני במקומך הייתי משכתבת את ההודעה ומחליפה את "במבי פצוע" בכינויים של גוף ראשון, אני אותי וכד'. מקווה שתתגברי, ובמבי ייצא מהסרט (הרע) יקבל עומק ויגדל להיות אילה או צביה יפה ואצילית. זה קצת ביקורתי ולא אמפאתי מצידי, אבל אני חושבת שמגיע לך קצת כנות.

1. ההודעה שכתבתי נראית לי מתנשאת, ובהחלט ביקורתית ולא אמפטית.אני מקווה שלא נפגעת ממני. 2.למען ההגינות (וגם כי התבקשתי )- כתבתי לפורום בעבר בכינוי אחר - xxyz 3.(במביני זה ילדים ברבים, במבינו זה ילד ביחיד).

במבי קטנה, תודה שהזמנת אותי לשחק יחד עם העלים והאבנים. אני אוהבת לשחק.שמחה שלא הפחדתי ושזיהית את הרוך שכוון אליך. לא יודעת במבית אבל בי הצלחת לגעת ועזרת לי להרגיש, באמת להרגיש את הצבעים והתחושות שאת חווה. אני גם ילדה אבל גם אמא, ואם תרצי כאן בשקט נוכל לדבר. וכשירגיש לך מספיק בטוח, אפשר גם בגוף ראשון. י.

שלום, אנסה לתאר בקצרה את בעייתי, אני בת 20 ויש לי אחות מקסימה בת 10 חכמה ומוכשרת, ואני אוהבת אותה מאד -אך יש לה בעיה קשה שמטרידה אותי מאד. יש לה כנראה, אסטמה של העור בצורה חמורה ביותר, ז"א שכל גופה מכוסה פצעים ענקיים ומכוערים, ממש כמו מצורעת. כל הבגדים שלה מלאים דם, והיא לא מפסיקה לגרד, מה שמוריד מאד את איכות חייה, ניסינו בכל הדרכים לעזור לה גם ברפואה הקובנציונלית, הטבעית וההומאופתית ללא שיפור, והיא צריכה לקחת פעמים רבות מדי אנטיביוטיקה וקורטיזון מה שכמובן לא בריא. אני מספרת את זה , כי לאחרונה עלה בדעתי שאולי זה יושב על משהו ריגשי(כי חיפשנו גם סימנים לאלרגיה בבדיקה ולא נמצא אלרגן שאליו היא רגישה) אני עצמי, סובלת מהפרעות אכילה קשות ואישפוזים חוזרים. יש בעיות לא פשוטות אצלינו בבית. מן חוסר תפקוד אמהי ומתח וכו, אך אני עושה ככל יכותי לעזור לה ולמנוע ממנה כמה שיותר סבל, אני משתדלת תמיד להיות בשבילה ומקדישה לה זמן רב. (שלא תעבור את מה שאני עברתי. שאלותי, האם לדעתך ייתכן שהפצעים הנוראיים שלה הם בגלל קשיים רגשיים, או שמחמירים בגלל תנאי חייה? והאם אני יכולה לעשות משהו למענה? היא יקרה וחשובה לי מאד, ואני כ"כ רוצה שיהיה לה אך טוב!!!! בדמעות כנות ואמיתיות נועה

נועה יקרה, הבת שלי סבלה מאסתמה של העור כשהייתה קטנה, צריך לברר קודם כל אם אכן מדובר באסתמה של העור, אם כן צריך לדאוג שהעור יהיה נקי ולא יבש,אמבטיות עם שמן בלינאום יכולות לעזור ולאחר האמבטיה למרוח קרם שמכיל ציטומקרוגול. יש משחה טיפולית שמורחים יום כן יום לא אני לא זוכרת את שמה. חשוב לדעת שלצערנו אין קשר בין איכות הטיפול למצב של העור הטיפול רק מקל, הנחמה היחידה שזה עובר כשמתבגרים. בתקווה שעזרתי,אביב.

אולי למישהוא יש איזושהי המלצה למתנה למטפלת ליומולדת?.. משהו לא אישי מידי, אבל די קרוב.. (בכל זאת אנחנו כבר שנים ביחד..) אודי.. אולי בתור מטפל תוכל להמליץ על משהו שנראה לך מתאים?.. אודה על כל רעיון.. שיר

אהלן שיר, הייתי נותנת לה בזרועות פתוחות את המילים בהודעה הנוכחית שפתחת, הודעה עם כותרת-נושא השונה מזו שאת פותחת ורושמת בדר"כ; הודעה, שאולי מובעת בה באופן גלוי וחשוף יותר כמיהה לקרבה, לחיבה, לאהבה, בד בבד עם גבול תחום והגדרה. נראה לי שכשאת מרגישה שאת רוצה להעניק מלב דבר מה, זה עשוי להיות סימן לכך שאת מרגישה שיש לך. יש. נסי לא להסתיר את היופי והיש והבריא. מעצמך. ממנה. תני לך, אפשרי לעצמך לקבל. נראה לי שזו מתנה נהדרת גם עבורה. הפתעה נעימה. מתנה לך, גם לה. ספרי לה בחום, שאת חושבת ורוצה לתת לה מתנת יומולדת, ומה היית רוצה שהמתנה תביע. זה בפני עצמו הוא המון, לדעתי. הבי לך שיר, ברכ?ו?ת, סוריקטה

היי סוריקטה קראתי כמה פעמים את שכתבת.. הרגשתי המון חיזוקים, אבל אני מודה שגם קצת נבהלתי.. הלוואי ויכולתי פשוט לתת לה את שכתבתי, כמו שהצעת.. אבל.. מרגיש לי שהמילים שלי אינן חשובות, אינן נותנות שום דבר לאף אחד (גם לא לה), שאין בהן בעצם שום דבר באמת.. נראה לי שאם לא אתן לה משהו מוחשי, זה ירגיש לי כאילו לא נתתי לה כלום.. מי שיקרא את הדברים האלה, יחשוב שאני ממש דפוקה.. אני יודעת.. אני גם יודעת שמילים יכולות להיות מאוד עצמתיות, חשובות, יקרות.. אבל.. לא כשהן באות ממני.. במיוחד בלי משהו נוסף.. תודה על כל שכתבת לי.. קשה לי לראות את הדברים האלה, את ה"יש".. שיר נ.ב. חייבת להגיד לך, ש.. תמיד מפחדת כל כך להגיב לך, כי את כל כך חכמה, והדברים שאת כותבת מדהימים.. ו.. מרגישה כל כך טיפשית בתגובות שלי.. שהן גם נורא רדודות..

הי שיר, פעם הבאתי למטפלת שלי מתנה כתודה על שהיתה לצידי מעל ומעבר בשעת משבר גדול והיא אמרה לי שלא צריך להביא מתנה קונקרטית. שאת מה שאני רוצה להביע בהבאת המתנה אני הביא לטיפול במילים. מקווה שעזרתי,אביב.

היי אביב.. כמו שכתבתי לסוריקטה.. הלוואי ויכולתי לתת לה משהו מיוחד במילים.. אבל.. אני לא טובה במילים.. למעשה, אני ממש גרועה בזה.. אני אשתדל לכתוב לה משהו קצת מעבר ל"מזל טוב", אבל אני באמת רוצה לתת לה משהו נוסף.. תודה שיר

אודי.. כל כך ניסיתי לחשוב על משהו כזה.. שיבטא את הרגשות שלי.. את מה שאני חושבת ומרגישה כלפיה.. משהו שיתן לה קצת מושג כמה אני מודה ומעריכה ואוהבת.. אבל אני לא מוצאת.. אני רק הולכת שם לאיבוד.. אני לא מרוצה מכלום.. איך זה יתכן שאני אף פעם לא יודעת מה מרגיש לי נכון ומתאים?... זה נורא קשה לקנות מתנות לאחרים.. במיוחד למטפלת.. תודה שיר

אני מרגישה שכל דבר איכשהו שקשור בי נהרס, וזה מפחיד .. אני יסביר לך למה אני מתכוונת (מצטערת שזה מפחיד..זה לא בשליטתי, זו המציאות) .מה שקורה שאני מרגישה כאילו גרמתי לאנשים לחלות קשה בגללי..לא יודעת למה התחושה הזו נדבקה אליי.. הרי מעולם לא רציתי חלילה שהם יחלו במחלה הקשה הזו..,ובכל זאת אני מוצאת את עצמי עם רגשות אשם שמא הם חולים בגללי..בגלל שפגשו אותי.. בגלל שהייתי חלק מחייהם היפים לתקפה מסויימת?? אני יודעת שזה ודאי נשמע מוזר, ואכן ברור לי שברמה ההגיונית בעצם זה שהם חולים במחלה הקשה הזו -לא קשור אליי ולא קרה בגללי.. אבל בכל זאת יש לי מן מועקה שמלווה אותי, מועקה של פחד מעצמי: אולי הם חולים בזה רק בגללי, כי הבאתי להם מזל דפוק לחיים שלהם מתי שפגשו אותי".. אני לא יודעת איך לעכל את העובדה שכל כך הררבה אנשים שאני מכירה (חברים)חלו בסרטן קשה וחלקם נפטרו וחלקם עדיין מתמודדים עימו .. וזה קשה לי לראות אותם סובלים ככה את המחלה האיומה והמושחתת הזו, מבלי שיש לי איך לעזור להם.. כיצד לתמוך בהם?? איך להציל אותם שלא ימותו לי חלילה אף הם?? אני מזועזעת מאד בכל פעם שאחרי תקופה כלשהי אני שומעת שעוד אדם טוב ומיוחד, אדם שיקר לי מכל, נהייה לפתע חולה בסרטן ..ומספר לי את זה בעדינות..ואני כבר כאילו כמעט יודעת בודאות שזה מה שהוא הולך לומר ליואני נחרדת שוב..ושוב. ולא יודעת איך להתמוד . כועסת על עצמי .על העולם. על חוסר הצדק.שאנשים נהיים ח ולים פתאום וכל עולמם מתהפך ברגע אחד.. ואז הם באים ומספרים לי ..וגם אני כל עולמי מתהפך ונקרע לי מבפנים. אני מרגישה אשמה משום מה. אני כאילו רוצה לקחת מהם את המחלה הזו ושהם יהיו בריאים לתמיד ולא איכפת לי שאלוהים יקח אותי במקומם. מה לעשות עם זה אודי ? זה ממש כואב לי מאד. אני מאשימה את עצמי(למרות שלא ברור גם לי למה?)ומפחדת מעצמי. למה זה קורה לי אודי? למה זה ממשיך לקרות עוד ועוד??

היי אודי, שאלת אותי במה באמת אני מרגישה אשמה ומהו הרע שאני "אחראית "עליו? ובכן שזה קשה לי לדעת איך לענות על זה בכלל. בגדול נסיתי לנתח את זה עם עצמי ויתכן כי אני מרגישה אשמה כי בכל פעם שמכר אחר שלי חלה בסרטן נוצר אצלי הקישור כלפיי : פעם שכעסתי מאד על מישהו שפגע בי אחלתי לו בלב שגם הוא יפגע בדבר שהכי אהב כמו שפגע לי בדבר שהכי אהבתי... אומנם איחלתי את זה רק בלב ורק פעם אחת ומייד אחר י זה כעסתי על עצמי וחזרתי בי ממחשבתי הרעה.. אבל כעבור גמן גילתי שהאדם חולה מאד בסרטן.. הרגשתי חרה עם עצמי והאשמתי את עצמי והתפללתי שיבריא ..אך ובהמשך הוא נפטר וחטפתי שוק כואב מזה. ואז אדם ממשפחתי חלה בזה והרגשתי כאילו הגלגל מתהפך עליי בחזרה (כאילו אולי מן נקמה כזו? ) ,ושמגיע לי וכו.. וגם שואתו אדם ממשפחתי שחלה, תמיד היה אומר לי במשך השנים " את תעשי אותי חולה, ורק שתראי אותי חולה מאד ועומדת למות-אז את תיזכרי להשתנות." ואז כשחלה -בכיתי מאד וניסיתי להישתנות לטובה וביקש ממני שאני ישגיח על כל המשפחה וידאג לכולם וכד.. בסוף הוא נירפא מזה למזלי.. ואני חזרתי להיות שוב "הרעה" בבית ,קצת אחכ גם עזרתי בחונכות לילד מתקשה ובאותה תקופה הילד היה חולה לעיתים קרובות ולכן גם שמרתי עליו בייבסיטר לעיתים קרובות.. ואז התחילו לי מחשבות כאלה , מן הרגשה חזקה כזו לא מוסברת שיש לו סרטן", לא יודעת למה. כי הוא חלה לעיתים קרובות והיה עצבני ברמות לא נשלטות והיו לו פצעים מדממים ושמתי לב שהם לא נקרש מהר אצלו..וכיוון שלמדתי אז ברפואה זה הטריד אותי ולא פעם חשבתי לומר להוריו שיקחו אותו לבדיקה אך חשתי להבהילם סתם ובסוף החלתי לשתוק .. ומעט לאחר מכן סיימתי לחנוך אותו.והפרידה היתה קשה ממנו. כעבור 3 שנים בערך שמעתי שהוא חולה בסרטן .הוא נאבק על חייו במשך חצי שנה ןנפטר ,לצערי. שוב הרגשה של אשמה, שכאילו יכולתי למנוע אם הייתי מנסה לומר להורים משו על תחושתי אז..(אבל הם בטח היו חושבים שהשתגעתי,ומה פתאום ? ) היה לי קשה להתמודד עם מותו. ומאז חלפו כמה שנים(בהם דוד שלי חלה קשה בסרטן-והבריא לאחר מאבק ארוך וניתוחים של שנים.. נ.ב.: גם עליו היתה לי תמיד תחושה בטן ממש לא מוסברת מגיל ילדות ,שהוא יחלה בזה..ולצערי זה קרה !??) ועשיו רק בשנה האחרונה הכרתי עוד 2 אנשים ,חברים טובים, שלפתע התגלה אצלם הסרטן.והם אישית באו וסיפרו לי.(לפחות במקרה שלהם לא היתה לי שום תחושה שזה עומד לקרות)! אני מרגישה אשמה ,חוסר אונים כזה איך לעזור להם.. כועסת על עצמי למה הם חולים ?מרגישה שוב "הרעה" בכל הסיפור המזעזע.. תוהה עם להתחיל להיפרד מהם כבר עכשיו בהדרגה או להישאר ולתמוך בהם -בהגזמה? (אני גם לא יודעת איך לתמוך בהם. אם הם ידעו כמה אני בוכה עליהם ומרחמת -הם עלולים להלחץ ולהתרחק..) כי אני לא יעמוד בזה אם גם הם ילכו לי (.. סליחה!! אבל אני עדיין מרגישה,לצערי, מסוכנת? ? ? ? . ?!

בכל פעם שמנסה לקום חוטפת מכה אין לי כוחות יותר. חושבת שיש הפוגה ודברים משתפרים ואז מתבדה אין לי כוח לחיות, לא כשרון ולא מוטיבציה לחיים עלובים כאלה בבדידות איומה ובחוסר כשרון לכלום ואפילו לא לבעיות היומיומיות ובטח לא לתביעות משפטיות (פגע בי רכב ובתגובה הוא תובע אותי!!!!!!?) ולא לועדות משמעת בעבודה כלום לא הולך לי ואודי זה לא רק רגע חולף. באמת רוצה למות גם לזה לא מוכשרת ופחדנית. אולי בזה אלוהים יעזור לי ויעשה איזה נס שאמות כבר. די!

שלום רציתי לשאול לגבי הבאת ילדים לעולם ממניעים אגואיסטים - כדי שלא אשאר לבד בעולם בגיל מבוגר. אין לי עוד ילדים ולכן רציתי לשאול. מישהו אמר לי שבגיל מבוגר במילא נמצאים בבית אבות והילדים כמעט לא רואים אותם. מה דעתכם? האם בכל זאת כדאי להביא ילדים לעולם כדי לא להישאר לגמרי ערירי? חברים באים וחברים הולכים...

הי, בשעתו הופנתה שאלה די דומה לפורום, ואהבתי מאד את תשובתה של ליאת היקרה (מצוות הניהול). היה נעים להיזכר בתגובה היפיפיה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-724777,xFP-724839,m-Doctors,a-Forums.html הנה ציטוט הנאמר בעץ: שאלה מאת: עדינה; תאריך: 27/03/2008 היי אני מתחבטת בשאלה האם כדאי לי להביא ילדים לעולם או לא. אני פוחדת להישאר לבד בעולם בגיל הפנסיה, ללא ילדים, ומצד שני לא מצאתי בן זוג שאני אעריך ושהוא יעריך אותי. אני בת 35. לגדל ילדים לבד זה קשה, במיוחד לבחורה כמוני, ללא דירה משלי וללא תמיכה של חברים מסביב. תגובה מאת: ליאת מנדלבאום; "ילדים זה שמחה" אומרת האמרה העממית, ובכל זאת - מדובר באחריות כבדה ביותר. ילד, לפחות לאמונתי, הגם שהוא מוסיף משמעות ואושר לחיינו, אינו בא לעולם כדי לגאול אותנו מבדידות (לא בהווה ולא בגיל הפנסיה). ההחלטה להעניק חיים כרוכה בהבנה שמדובר באדם שלם, נפרד מאיתנו, שיש לנו זכות עצומה לגדלו ולטפחו לקראת חיים מלאים יצרניים ומספקים, מתוך עצמאות מלאה ונפרדות פסיכולוגית - לכשיגדל. כדי שנוכל לעמוד במשימה כזו, עלינו להיות בשלים ובוגרים בעצמנו, ולהבטיח סביבת גידול נאותה לצאצאינו. יש אמהות חד-הוריות שמגדלות את ילדיהן בהצלחה רבה גם ללא בן זוג, ומתמודדות עם הקשיים הרגילים (והלא-רגילים) של הקיום בכוחות עצמן. ברוב המקרים אמהות מצליחות אלה יודעות לנצל ביעילות מעגלי תמיכה זמינים. לכן, שאלתך (כדאי או לא כדאי) צריכה להישקל בכובד ראש, תוך לקיחה בחשבון של כל הקשיים וכל ההיבטים הרלוונטיים בחייך. אני ממליצה מאד לעשות את החשיבה הזו ביחד עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולא לבדך. בהצלחה ליאת

יש ענף שמחכה לך בהודעת המשך שלי מה-12.11 עשיתי פו שיזוז כדי שתבחין בו... רפאים

הי אודי החכם, חידה חדשה לי... ואולי מן פאזל הפוך. עכשיו צריך לפרק ואולי להרכיב מחדש. אחרת. מה רואים כשמסתכלים עלי? היא, הפסיכולוגית, ראתה עד עכשיו ילדה שזקוקה להצלה. היא זינקה מהכורסא וניסתה. לא הרשיתי. לא רציתי. אבל לפחות ידעתי שהיא אוהבת ואכפת לה. גם אם לא סמכתי עליה שהיא מבינה משהו. עכשיו היא מתחילה לראות תמונה אחרת, היא רואה אשה מפתה, היא כבר לא אוהבת כל כך. אפילו היה נדמה לי שהנה היא מנסה להציל אותו ממני. היא אמרה לי שטיפול זה אפשרות לפנטזיה, שאני לא חייבת שהכל יהיה קונקרטי. שמותר שיהיה בחדר מרחב מוגן. אבל אסור לי כל כך הרבה אצלה אם אני רוצה שהיא תאהב או לפחות תחבב. או לפחות תשאר שלמה. היא מתפרקת לי בידיים. או שאני מתפרקת לשתינו. או ששוב יש ספליט נורא כזה. אודי זה כואב. אני לא רוצה להרגיש. למה היא לא יכולה לקבל את כולי? למה היא מכרה לי את השקר הזה? שאני לא חייבת יותר להתכחש לכולי ואז המבט שלה. בעיניים שלו ראיתי משהו אחר. וידעתי שהוא יכול לראות ויכול לי. אודי, אני כותבת כאילו אתה מבין הכול. ראיתי שמישהו שאל אותי כאן מה הסיפור? אני מתנצלת בפניך ובפני חברי הפורום שאני כותבת בלי לפרש, בלי להסביר. אני לא יכולה. לוליטה (הרעה?)

תודה! (: עזרת לי מאד. אמנם תשובה קצרה אך עזר לי לחשוב-להרגיש שזה רק רגע ושזה יחלוף.. מה שלא נראה לי קודם.. זהו עדיף שאפסיק פה ושלא אקלקל ב"אבל" "ועדיין קשה"... אז שוב - תודה מיקה

אוי רפאים... אני לא מתאוששת... לאיודעת מה לכתוב. מגיע לי למות. כולם חושבים ככה וגם אני גלי

גלי יקרה, קודם כל את לא יכולה לקחת לי בהבזקיות שכזו את המונופול על המוות...!!! אם יש לי איזשהי ישות בקוסמוס הזה שהיא מחויבת כל כולה אלי זה הוא- המוות עצמו. כפי שאומר הפתגם: לכל צנצנת יש מכסה- ולכל חתול יש מחסה. עכשיו אני אפילו מתחילה קצת לקנא... ועכשיו ברצינות. לא מגיע לך בשום פנים למות. וההתנסות הכואבת שעברת לא מגדירה בשום צורה את הערך שלך. ואני יודעת כמה נטישה יכולה להיות אכזרית ואולי דווקא בגלל זה חשוב שתהי חומלת כלפי עצמך והוגנת ולא ממשיכה את החבלה. ואני בטח לא מחדשת לך הרבה. אבל אני מאוד מבינה את הצורך הזה להיות חיילת טובה בשרות ההענשה העצמית כשקשה לראות את דמותך 'האמיתית'משתקפת- כי מי שעזר לך לראות אותה כבר לא נמצא בתמונה. אז יש לך פה אנשים מיטיבים שרואים משהו ממך ותני גם לזה מקום. שלך ומקווה רפאים

הי רפאים חייבת לך התנצלות. אני יודעת שהוא שלך, ואיך יכולתי ככה בריש גלי לדבר עליו בלי לחשוב שאת קוראת ונפגעת. בגידה ממש מתחת לאף. אולי זה בגלל שאני מצוננת (וגם קצת מצונצנת ומלווה במכסה, ולפעמים גם סוג של צנונית) שלא שמתי לב למעשי. אבל את יודעת... אחרי שענית לי עזרתי אומץ ודיברתי איתו... ואני חושבת שאין לנו על מה לריב, יש מספיק ממנו בשביל שתינו! ואמנם לכל צנצנת יש מכסה ולכל חתול דרוס יש סימני דריסה על הכביש אבל הוא, אליו, מוכן לקבל באהבה את כווולם. כמו מחלה אחת גדולה שמקבלת אליה באהבה את כל הסימפטומים בעולם, וכולם נדבקים אליה, כמו זבובים לאור (הממסך ואח"כ הורג)... או סתם כמו שאנחנו נוטים להדבק לאנשים האלו שאמורים להביא סוג של אור ובסוף גורמים הרבה הרבה נזק. טוב אבל מספיק רצינות להיום, עכשיו לחלק המבודח: האם האדם הוא לא סך כל ההתנסויות שלו. האם יתכן שילד שחווה רק התעללויות יאמין שמגיע לו משהו אחר, על סמך מה? כי עוד הגיע לי למות הרבה הרבה לפני הנטישה שלה, וקיוויתי דרכה ללמוד אולי משהו אחר, שאולי מגיע לי למות (כי על זה אי אפשר לוותר), אבל אולי גם מגיע לי עוד משהו... ואם תוקפנות יכולה להיות מופנמת או מוחצנת, אולי עדיף שאכעס על עצמי מאשר עליה, כשכעס עליה יגרום לה לכעוס עלי עוד יותר ולפורר אותי לשברירי פירורים קטנים ובלתי נראים. אני כבר בדרך לשם. מזל שהגיע החורף. אפשר לנסות לתת לבגדים החמים להדביק את הגוף המתפורר, לעשות משהו מהעבודה שהיא היתה צריכה לעשות. מישהו מכיר חנויות לרכישת דבק גוף? אה, ומקווה שהצלחת לשים מעצור לדלת הברזל, היא רק נראית כבדה, אבל ברגע שמנסים לשים לה מעצור היא נעמדת על מקומה, נשארת פתוחה ואפשר לעבור בה ללא בעיה (קראת פעם את הסיפור "שער החוק" של קפקא? הוא מדבר על זה) . תגידי, מה לגבי מסיבת חנוכת בית. וירטואלית כאן (עשינו רק הכנות, עוד לא היתה ממשית) או אמיתית, עם חיות ואנשים ומוביילים ושירים שיאכלסו את הבית המתעצב? ועד שתביאי מעצור, אני בינתיים מחזיקה את הדלת. מחכה לשמוע ממך. להתראות גלי

..."הבטחתי לו, .." "אסור לספר..." שששששש...דייי חייבת לשתוק את זה בתוכי . זה קשה.היום. זה כואב יותר. אבל גם לא מצליח לצאת החוצה. וזה נשאר רק איתי. ואני לא יכולה אודי. מיום חמישי במיטה, הברזתי למטפל בלי להודיע ..(שלוש שנים ויותר .. שמעולם לא עשיתי זאת - גם כשהייתי ככ חלשה) והפעם.. זה עמוק מידיי. הוא חיפש אותי מספר פעמים, אני לא מסוגלת לדבר איתו .. לא מצליחה לעזור לי , ואז נשארת עם זה ככ לבד. אודי.. שרית

קוראת אותך וכואבת איתך.. נדמה שיש ימים שאת מרגישה את זה כואב יותר. את יודעת שבעצם השתיקה מבודדת, מחמירה ואת כותבת את זה.. קשה לצאת ממנה לעיתים (מניסיון).. נדמה שיותר קל לשתוק אך היא מתעתעת כי רק "היא" איתך ואת איתה עם השתיקה - 'ואז נשארת עם זה ככ לבד'... מאמינה שתצליחי לאזור כוחות ואנרגיות טובות כדי לדבר או לפחות לכתוב כמו שאת פה...אולי לכתוב למטפל ולאפשר לו להגיע אלייך? שולחת חיבוק (אם אפשר?) מיקה אגב אם בא לך לקרוא.. יש לך הודעה ממני מה 28.10 (לפני שהתאשפזת)

שרית מקסימה.. הכאב שלך ניתז דרך מסך המחשב וממלא אותו לחלוטיו... את כל כך מיוחדת.. כל כך רגישה לעצמך ולאחרים.. כמו צייר שמצליח לגעת בנשמותיהם של האחרים בעזרת הצבעים...נוגעת בעצמך, מצליחה לגעת עמוק גם באחרים.. אני מחזיקה את ידך ברוך..מחבקת אותך בעדינות, בעדינות .. (כבר נתת את הסכמתך..ותודה על כך.) ואם את מסכימה אני גם אוסיף נעימה רכה לילדה מתוקה.. במבי פצוע.

הי אודי .. אני בטיפול שלוש וחצי שנים וממש ממש רע לי. המטפלת שלי מקסימה , אבל אני לא מרגישה שום התקדמות או שיפור , או איזה אור קטן בקצה(להפך הכל רק קשה יותר) . הכול נראה לי מיותר ואין לי כוח להתמודד עם כלום (למרות שאני עובדת "וחיה" כאילו באופן רגיל אבל ממש סובלת ), באמת שאין לי כבר כוח ואני לא מצליחה לראות איך הטיפול יוכל להוציא אותי מהמצב הזה , אני גם לא מסוגלת להפסיק את הטיפול כי אני תלויה בה באופן טוטלי וכמה שאני מדברת על כול זה- זה לא עוזר.

על העץ ומזיזה קצת את הענף למטה. ראית איך הוא זז...? בין העלים המסוככים חבויה הודעה לך. רפאים

הי אודי, (מה שלומך?) רציתי לשאול אותך מה ההבדל בין הסתדרות הפסיכולוגים בישראל למועצת הפסיכולוגים. יש לי תואר שני בתחום אחד ואני מעוניינת בתואר שני בפסיכולוגיה, בלי לעשות תיזה (כי כבר עשיתי אחת, בתחום מחקרי קרוב). אני מתלבטת למי משני הגופים הנכבדים האלה לפנות בשאלה :-) (אם בכלל.. אולי מספיק לפנות לאוניברסיטאות?) אם יש לך עצה, אני אשמח מאוד. מקווה ששלומך טוב, (ודרישת שלום ממני) לילך

תודה רבה, אודי! השיבו לי מהסתדרות הפסיכולוגים דווקא, שזו החלטה אינדיבידואלית של כל אוניברסיטה. כלומר- אם אוני' X תחליט שהיא מסכימה לתת לי תואר שני גם בלי תיזה נוספת, אז אין מניעה להמשיך להתמחות כרגיל. מבלבל, לא? (וגם מפתיע... ציפיתי ל"לא" גורף וחד). אם הייתי צריכה לפנות למועצת הפסיכולוגים דווקא, אז מה תוקפה של תשובת ההסתדרות?.. סליחה על כל השאלות הלא קשורות כאן... פשוט לא ידעתי את מי לשאול ואתה נשמע לי מעורה איכשהו.. שמחה לקרוא ששלומך טוב :-) נפנוף שלום ממני, לילך

הי אודי, ולי יש היום יום הולדת. כך כולם אומרים.. מרגיש לי שקוף בגוף, שקוף בלב ושקוף בנשמה..גם האחרים נראים לי שקופים.. כל העולם שקוף.. אודי, כך מרגישים אנשים מתים ??? אודי,ב 10.11 ענית לבמבי תשובה. במבי לא מבין ..על איזה אובדן אתה מדבר ??במבי אומר לי שהוא גם לא מבין למה אתה מתכוון "לספר מקצת יותר קרוב" ?? אודי,בבקשה,אולי אתה יכול להסביר לבמבי בבמבית ??? תודה אודי גם ממני וגם מבמבי.

במבי עדין, מקווה שבסדר שמגיעה לעץ שלך. יושבת בשקט, בעדינות, מקווה שלא מבהילה והבמבי לא יפרוץ בריצה מבוהלת וליבו הקטן יפעם במהירות. רוצה לברך ליום ההולדת שמשהו מהתחושות שהיו לבמבי הקטן לפני בוא הציידים ליער שלו יוכל לחזור. הצבעים, התחושות, החברות, השלווה. ילדה

הי ילדה, לא את לא מבהילה אותי,הרי את ילדה.. וילדים קטנים לא פוגעים.. את יכולה לשבת ליד העץ, אולי נקשיב ביחד למי המעיין הזורמים להם בינות לעצים..ואולי גם את רוצה לשחק עם העלים והאבנים הם לעולם לא פוגעים ..

להיות לבד. 30 שנה. ללא חבר. ללא בן זוג. אופפ. מתי זה יגמר? מתי זה יפתר? זה יפתר? לעיתים נדמה לי שאני מאבדת את התקווה. שאני לא רואה שום אור בקצה המנהרה. שזהו הגורל שלי. להיות לבד. בודדה. ללא אהבה. אני יודעת שבלעדיה לא אהיה מאושרת. אבל איפה היא? ולמה זה ככה? למין י תושבה. למהה דוקא אני? אני שואלת ויודעת שאין לי תשובה. אני יכולה להניח ספקולציות. לומר לי ולכם שלא ראיתי אהבה בין הורי מעולם. שאותו חוסר שלא ראיתי כאילו ולא יכול להתממש אצלי. כי לא ראיתי? אבל הרי אני יודעת שקיימת אהבה. אני יודעת גם שיש בי אהבה. אבל איכשוהו נדמה לי שנחרץ גורלי. שלא יאהבו אותי. שלא יאהב אותי גבר. אני יכולה לומר שמבנה גופי העגלגל גם הוא יוכל לספק לי תשובה לשאלתי. בגלל שאני ככה לא יאהב אותי גבר. הייאוש לא מרפה. העצב גדל מיום ליום. הבדידות ניכרת. אני הולכת לישון עם ומתעוררת עם זה. אני לבד. בת 30. לבד. מעולם לא הייתי בזוגיות. פתטי? עצוב? מעורר רחמים? אני חולמת עם זה.

שמי עידו ויש לי תסמונת טורט. הפסיכולוג שנהגתי לפקוד אותו המליץ לי על טיפול תרופתי מכיוון שהוא אינו בקי בתסמונת. אשמח לדעת האם ישנם פסיכיאטרים העובדים עם הקופה,אשר בקיאים בתופעות הלוואי של התסמונת. תודה מראש

שלום, אני מעוניינת לדעת האם לבחור מטפל או מטפלת.

שלום, אודה אם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית טובה אשר עובדת עם קופת חולים כללית.

אודי יקר, וכולן... מחפשת פינה קטנה להניח את הפחד ואת אי השקט. דווקא בשבוע האחרון סוף סוף דברים התחילו להשתנות לטובה, אחרי תקופה אינסופית של קיפאון ותסכול. אז לא הכל מסתדר (טרם מצאתי עבודה, וזה אולי התסכול הכי גדול כרגע) אבל הייתי בחופש נפלא אצל חברה יקרה שלא ראיתי המון זמן, והיום התחלתי ללמוד שוב, בתוכנית שמאוד מרגשת, משמחת ומאתגרת אותי. ובגלל החופש שלי, לא נפגשנו כמעט שבועיים. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מחשבת את השעות שיש עד הפגישה (משהו שלא עשיתי כבר ה מ ו ן זמן) ומדברת איתה, ומספרת לה את כל החוויות. אבל אין פגישה מחר. היא מאוד מאוד חולה, ושלחה סמס לבטל. וכל ההתרגשות התנקזה למעמקי האכזבה. והפחד. לפני שנה בערך, היא חלתה. והייתה גם מאושפזת, ופגישות התבטלו על ימין ועל שמאל ואני חייתי במצב תמידי של חרדה משתקת. מבועתת מחוסר האונים, מחוסר הקשר, מאי הידיעה על מצבה היה קשה מנשוא. והיה לי קשה לחזור, הפחד מלאבד אותה תקע אותי בחששות זמן לא מבוטל. גם לאחר שהיא חזרה והרגיעה ש"לא מתים מזה", לא הצלחתי להירגע למשך תקופה מאוד מאוד ממושכת. ועכשיו, כל התחושות הקשות ההן חוזרות אלי. 40 מעלות חום, שפעת קשה (לא יודעת בכלל אם זו הרגילה, או ההיא של החזירים שמתים ממנה). ואני מבועתת. נורא קשה לי לא לדעת, ולא להיות מסוגלת לעשות כלום בשביל לשפר לה את ההרגשה (לא שכשהיא בריאה יש לי יכולת...), ואני גם מרגישה שאין לי את הזכות להתאכזב מהביטול, שזו כפיות טובה לחשוב ככה כשהיא חולה. לא יודעת איך ולאן לתעל את הפחד הנוראי. זה גורם לי לרצות לפרוק את הלחץ בדרכים שאני מאוד משתדלת לדכא. כבר הפסקתי (טפו טפו טפו) עם התנהגויות של פגיעה עצמית, אבל זה בעיקר כי היא מאוד עוזרת לי לפרוק את הלחץ והפחד והכאב בדיבורים. ועכשיו אין לי אותה, ובעצם שם נעוץ כל הפחד... תציע לי איזו חלופה או שתיים? יש לי תחושה שהלילה הזה ייגמר בבכי לתוך הפרווה של החתול... :-( נועם

תודה אודי :-) בנתיים היא כבר הבריאה, ונפגשנו. ודיברנו, כמובן על הכל. עוד כל מיני תובנות לחשוב עליהן. תודה על המילים שלך, נועם

האם זה רעיון טוב להיות כ"כ תלויה במטפלת? לדעתי ומנסיוני - ממש לא.

שלום אניק, כשאני כותבת הודעה בפורום אינטרנטי, אני לוקחת בחשבון שאנשים ייקראו אותה דרך המסננים האישיים שלהם. ולמרות זאת, הנחרצות שלך צרמה לי. תלויה - כן. תלויה כל כך - לא נראה לי. אני מאמינה שתלות היא הכרחית בשביל טיפול עומק טוב. לא באתי להתגונן, באמת שלא. נו מילא. גם את ההודעה הזו אפשר לקרוא בכל מיני צורות. נועם

שאהיה "ככה".. אדם שבור חלש ודכאוני, התלוי כל הזמן בחסדי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בגחמות שלהם כל אחד ואישיותו, עם סבלנותם המוגבלת לחרדותיי ולעמידות שיש לי משום מה לטיפולים הניתנים לי. שום דבר לא עוזר באמת ומידת האופטימיות שלהם עומדת למבחן שוב ושוב. ואני נופלת ובכל פעם נאחזת באיזה זיז בסלע שמהווה בשבילי באותו זמן, אותו פסיכולוג של אותה תקופה - ואז נשמטת שוב ועכשיו בפעם האחרונה וצוללת ועכשיו לא רואה כלום פרט לתהום הפעורה שם למטה שאולי נשאבת ממוגנטת אל תוכה ואולי היא היחידה שתקבל אותי אליה כי היא סופגת לתוכה את כל פסולת היקום. זהו אני לא רוצה יותר "ככה". מקווה שתפילתי תיענה ושלא אקום מחר בבוקר. סליחה

תגיד לי איך לעצור את הדמעות... בוכה , מחוסר אונים ..? מיאוש ?.. עצום.. מעייפות ענקית.. הגוף כואב. זה לא אנושי לא אנוי. לא אנושי..לחוות הכל מחדש. אני מאבדת את עצמי.. שום מילה לא תצליח לבטא את מה שכואב ככ , אז איך תצליח לעזור לי ? סליחה.. אודי איך?.. אני לא מחפשת תשומי , באמת .. אודי כואב . אני זוכרת דברים שלא רוצה לזכור . אני מבעבעת מבפנים. אני בטח נשמעת מגוחכת, ואולי ...אפלו זה מעורר בחילה כבר .. להקשיב לי. אבל דיי.. צורחת .. בבקשה דיי. תהייה פה.תגיד משו. שיהיה גם אחרת. שרית

שרית יקרה ! אני קוראת את המילים שמצטרפות להן למשפטים ...והם שותתים דם.. כאב.. יאוש..והמילים הללו שלך מצליחות לקרוע ולצאת מהמסך.. אני קוראת את מילותיך שלך ואולי דרכך אני מצליחה אף לקרוא אותי ??? רוצה לבקש ,אם אפשר,להיות על ידך..אולי לתת לך יד..ואולי אפילו חיבוק קטן..אם אפשר..??? .במבי פצוע..

תודה במבי יקרה, אפשר.. בהחלט.. גם מחזירה. ולך , יום הולדת שמח - כזה שמלא בדברים טובים.. מצטערת שלא מגיבה , כואבת ככ. אבל - איתך. שרית

אין לי מושג איך להגדיר את מה שאני מרגישה צעקה אילמת אולי כי בעצם הפעם זה כזה פשוט אבל כל כך לא. בא לי לצעוק אך זה רצון זה אמביוולנטי. איכסה אפור זה קשה. כמו החיים? בנות, אני קוראת את כולכן וכל כך רוצה להגיב אבל פה ולא פה עכשיו וקשה לי יש פה איגוד של איכות לפחות את זה אני יודעת לאמר.. שיהיה לנו טוב.. מבט.. שלי סופש רגוע וכייף לכולנו.. הלוואי. ~נילי~

שלום, לאחר שיטוטים רבים באינטרנט, הצלחתי למצוא את הבעיה שמטרידה אותי בתקופה אחרונה - חוסר בטחון קיומי (שמגיע לעיתים בצורה של מחשבות טורדניות). זאת לאחר שקראתי מאמר על התופעה שהתאימה כמעט אחד לאחד למה שאני מרגיש. עצם היותי מודע לבעיה הצליחה לשפר את מצבי, אך עדין אותו חוסר בטחון קיומי, שלעיתים הופך למחשבות טורדניות כלפי זה, לא עבר לגמרי. חשוב לי להגיד שאין לי התקפי חרדה למיניהן. אני יודע שאותו חוסר בטחון קיומי ואותם מחשבות "קיומיות" כשהן מתבטאות מתוך הפחד, הן שליליות ולא "נותנות" כלום מלבד תחושת חוסר בטחון חזקה, חיזוק תחושת הפחד והחוסר וודאות וירידה כללית בתפקוד, ב"אחיזה" בחיים ובהתמודדות עם הבעיות והחיים עצמם. הענין המרכזי שמטריד אותי הוא שזה לא דמיוני ולא מופרך "לערער" על הקיום והמהות של הדברים מסביב (מחשבות, תאוריות, מצבים אנושיים, תיאורים וכו) הרי לא בכל תופעה, התרחשות, מחשבה, הרהור או בכל דבר אחר שעובר לך בראש יש לך בטחון שהן אכן "קיימים". לעומת זאת, כל דבר שהצלחת "לערער" עליו ועל הקיום שלו - קיים בצורה מסוימת, לכל הפחות עבר לך אפילו לשניה אחת בתודעה. בעצם אני מנסה להניח את היד על הסבר קצר והגיוני, שאני מרגיש שהוא כן קיים וזה למה אני לא מרפה מלחקור את העניין, שיבטל את אותו חוסר בטחון קיומי בטענה הגיונית, חד משמעית ומוצקה. אני יודע שזה לא תהליך של רגע אחד. אשמח לכל פיסת אינפורמציה לגבי הבעיה ואיך מתמודדים איתה בדרך הכי טובה.

שלום, אני רוצה להתחיל טיפול אצל פסיכולוג קליני דרך מכבי. אך איני יודעת במי לבחור. האם יש לך המצלמה על פסיכולוג כלשהו מאיזור המרכז שעובד עם מכבי?

[email protected] תודה רבה ושבת שלום

בשנים האחרונות הייתי קצת חולה, לא חולה מאוד. אבל מספיק כדי לא להתרכז בלימודים בשנתיים באוניברסיטה. הציונים שלי הם די בינוניים מטה, ואני לא לגמרי בטוח אם זה רק בגלל המחלה, וגם הספק הזה די סוחט אותי. אני לא יודע אם אני אצליח לשפר את הציונים בזמן שנשאר לי, אבל אני יודע שעדיף שאתחיל להתרכז ולא להרגיש חרדה כל היום. וכשאני אומר חרדה כל היום, אני מתכוון לזה. למוח שלי יש פונקציית התמדה שסוחטת אותי מכל האנרגיות שלי (לפני כמה שנים הזיכרון שלי חזר והתמיד עם זיכרון שאני כלל לא בטוח שאי פעם קרה, אבל זה נושא אחר). אני לא ידוע מה לעשות, ואיך להפסיק להרגיש כל כך רע. אני חושב שאני חולה מכל כיוון אפשרי, יש לי גם מצבי רוח שאין לי שליטה בהם שהתחילו בתיכון. בלי שום התרעה, זה היה מאוד מוזר. גם אז הציונים שלי התחילו לצנוח. אני מתכוון למצבי רוח קיצוניים. עוד לא אמרתי להורים שלי ולחברים שלי, כלום על מצבי או מצב הציונים שלי. הם רגילים שאני מצטיין, ואני לא רוצה שהם יתאכזבו ממני. אני פשוט רוצה להשתפר בלימודי האקדמיים כדי שאצליח להביא כסף , והמשפחה שלנו די צריכה את זה. אני מנסה, ואף מצליח לעתים די נדירות, לאזור כוח ואומץ ולתת את הכל בלימודים. אבל משום מה תמיד יש לי נסיגה. אני חושב שאני פשוט צריך שמישהו יעניש אותי. שמישהו ידע עד כמה שאני דפוק בשכל. באמת, אני לא יודע מה לעשות .

כיצד ניתן לעזור לילדה בת 12+ שסובלת מבעיות שינה לעיתים? מהי הטכניקה הנלמדת? האם ביופידבק או מדיטציה? תודה

שלום רב לך הגר, לבעיות השינה של ביתך יכולות להיות סיבות שונות הן רפואיות והן פסיכולוגיות. חשוב מאד לבצע הערכה רפואית כולל בדיקות דם b12 tsh t3 t4 folic acid על מנת לשלול בעיות רפואיות ולאחר מכן ניתן בהחלט לטפל בה באמצעות שיטת הביופידבק. מדיטציה לעניות דעתי לא כל כך מתאימה במקרה כזה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן ולעזור במידת הצורך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, לא יודעת מה קורה לי כבר לא מכירה את עצמי זה הפך למצב קבוע החרדות התחושה של שחור ומוות עמידה לטיפולים ומותשת מפחדת להיות לבד וכל כך ל ב ד

קודם כל מודה לכם אודי, ילדה אשה גליה גלי וסוריקטה מקרב לב על דבריכם אני כ"כ מוצפת שאצליח לדבר עם כל אחת בנפרד מאוחר יותר שמשהו בי יחזור לשפיות אם בכלל. הוא מדבר אלי כנראה בשפה שאני לא מצליחה לפענח שולח לי רמזים כבר שנים ואני לא מבינה לא מבינה מה הוא רוצה לומר לי והכל כ"כ סימבולי- חיי בערות הזויים בדיוק כמו חלום. אבל חלום בלהות. לפני שעה עמדתי במעבר חציה היה חושך, פתאום איזה נהג של איזו מכונית חדשה ודי לא שכיחה שעמדה הפנה את הראש שמאלה אלי ולא הפסיק לתקוע בי מבטים חודרים ובוחנים. היה קצת מביך ידעתי שמסתכל אבל הפנתי בכל זאת את הראש ישר אליו ולא האמנתי למראה עיני. דרך חלון המכונית יכולתי לזהות אותו לא במדוייק אבל משהו היה מוכר כ"כ אלהים. נחרדתי והלב שלי דפק ודפק וקפאתי והרגשתי איך הגוף שלי הולך ונעלם כשחציתי את הכביש ואני נהיית דקה יותר ויותר וראיתי אותי דרך עיניו ילדה עלובה מיותמת ומתפוררת, אבל פתאום חזרה לי המציאות פתאום הפכתי להיות גוף ממשי נע בחלל אחרי שחודש אין לי כבר נקודת מבט, אין יותר עולם דרך העיניים שלי. מרוב בלבול חזרתי הביתה בטעות בדרך שמובילה לבית הקודם שלי. שבוע לפני שפגשתי אותו לראשונה לפני שנה בדיוק באותו היום שדיברתי איתו בבוקר לקבוע פגישה- עליתי בלילה לאוטובוס הומה אדם. פתאום הבחנתי באדם מסקרן עם עיניים משוטטות שקרא ספר וישב רחוק אמנם- אך ממולי. שאלתי את עצמי שאלות ניחושיות בנוסח מי הוא יכול להיות. עלה בדעתי עורך דין, רופא או מטפל כלשהו. פתאום עלתה בי מחשבה מטורפת- אולי זה המטפל שדיברתי איתו בבוקר. מייד פסלתי את זה- משהו בקול לא התאים לחזות. אבל הוא נורא הזכיר לי מישהו. שלחתי אס אם אס לאיזה מישהו- שיושב כרגע מולי אדם שדומה למישהו שאנחנו מכירים (מסובך קצת...). בד"כ אני לא מתבוננת באנשים לא רוצה להביך אותם כי ישר אני מקבלת המון מידע עליהם וזה לא הוגן, אבל איכשהו החלטתי אפילו לצלם אותו מרחוק. מעולם לא צילמתי אדם אקראי לפני. זה היה רעיון שקיבלתי מעוברי אורח אלמונים שהיו מצלמים אותי מתוך המכוניות שלהם במצלמות הפלאפון שלהם. נשארה תמונה ושכחתי מכל הפרשה. שבוע אח"כ נפגשתי איתו לראשונה. הוא היה מוזר עד מאוד, מלא טיקים, רעד ונראה מבוהל עד אימה מולי. לא הבנתי איך קיבלתי המלצה על תופעה שכזו. אבל בגלל ההיבט המכיל והחומל שבי החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף- בכל זאת, רושם ראשוני. אבל גם קצת ריחמתי עליו. אין צורך לומר שמהפגישה השניה חל בו מהפך קיצוני והוא הפך להיות בולדוזר חסר עכבות. אני התחלתי לרעוד במקומו. אבל מה שקרה כשיצאתי ממנו לראשונה שהיתה לי תחושה מאוד משונה לא רק דה ז'ה וו. הרגשתי כאילו פגשתי את הבן אדם ולא זכרתי מהיכן. ואז הצצתי בתמונה בפלאפון ולא היה שום ספק. התחלתי לרעוד. זה הוא איך יתכן. איך יתכן. אבל היה ברור לי שהמסר הקוסמי אומר- מצאת את המטפל שלך אולי יכול להתרחש סוף סוף שינוי. לא לקחתי בחשבון אפשרות ששינוי יכול להיות גם רע. הוא כמובן סתר הכל. טען שזה לא היה הוא. אבל היה משהו מוזר בהכחשה הזו, לא משכנע. היה משהו מאוד פטרוני בקשר הזה שנתן לי תחושת הגנה. משהו מאוד טוטאלי אבל לא בטוח ופולשני. כל הזמן ניסה לפלרטט איתי דיבר איתי בשפה עם רמזים מיניים בוטים ללא הרף למרות שידע טוב מאוד שנוצלתי בעבר. אבל הוא הכיר את נפשי בצורה כ"כ מדויקת כאילו פגש אותי כבר בעבר. וזה היה מאוד משמעותי לי. חשבתי שכוונתו לעזור לי. אבל הוא הכיר אותי כפי שהצייד מכיר את טרפו. פסיכופתיה ואמפתיה לפעמים נראות זהות. המתקשרת שהגעתי אליה אחרי פגישת הסיום הטראגית ההיא שקיפדה והפכה את חיי- פרשה אחרת את ארועי האוטובוס. היא ידעה שנפגשנו לפני הטיפול לפני שסיפרתי לה אבל טענה כמובן שהיה מפגש קודם אפילו יותר, בגלגול הקודם. אני הייתי בת 12 והוא אחי הגדול בן 17 במזרח אירופה באיזו מאה קדומה. הוא ניצל אותי מינית 10 שנים ונולד לי ממנו ילד. זו הסיבה שנפגשנו בגלגול הנוכחי. אולי לצורך תיקון. של מי...? שלו? שלי? אבל אישיות פסיכופטית מלאת תאוות כוח ושליטה לא מצליחה כנראה להשתקם גם אחרי כמה וכמה גלגולים. הגרעין המעוות הזה עובר בתורשת הגלגולים ולא יכול באמת להשתנות. היתה לו הזדמנות לתקן והוא לא ניצל אותה. במקום זה ניצל אותי. אבל הוא היה המטפל הוא היה המטפל לעזאזל. בגלגול הבא אני רוצה להיות קצינת המיון שתחליט לאיזה גלגול הולך כל אחד. ובגלל שאהיה קרובה לצלחת ומתוך ניצול של קשרי קרבה עם עצמי אדאג שלא יהיו אצלי יותר גלגולים. די, מספיק. רוצה לנוח אלפיים שנה לפחות. עייפתי. רוצה שקט. רוצה כבר לחדול סבלתי מספיק בגלגול הזה ובגלגולים הקודמים. ההסטוריה רודפת אותי. לא הצלחתי לתקן שום דבר. מקווה שבמוות יהיה אולי שקט. מגיע לי. רפאים

רפאים יקרה יכול להיות לך שקט *בחיים*. מגיע לך השקט הזה אבל לא מגיע לך לחדול. והחיבוק מכאן עדיין ממשיך לעטוף אותך ((((((((((())))))))))))))))) את מצליחה להרגיש אותו? בינתיים אולי יש דברים קטנים ש*את* יכולה לעשות כדי להוציא את הבלהות מהחלום הזו, סרט מצחיק ומשכיח, אוכל מתוק ומנחם, או משהו סימלי חדש לתלות בביתך החדש, משהו שיחזיק את התקווה להתחלה חדשה, רגועה יותר. איתך, מחבקת, כואבת את כל מה שנאלצת לעבור, נותנת לך יד למשוך אותך מהבור השחור... לילה טוב מלא חלומות מקסימים (או לפחות סבירים (-: ) גלי

גלי יקרה (((((((((((((((((((((((((( ))))))))))))))))))))))) תודה על שהנך והסימן תמיד נראה מפתיע כל פעם מחדש ובטח שאני מרגישה אותו. הבית עדיין זר לי למרות שתליתי כמה תמונות מוכרות כך גם הגן הפראי שרציתי כ"כ. כאילו אני תיירת בבית שלי אבל בלי כל תחושה של נופש. כאילו אני רוח רפאים שלא מצליחה להתביית כאילו אני חיה בזמן אחר מזה שלכם אני במצב הקפאה עמוקה אבל רק החרדה והדכאון לא נכנסו למקפיא, כאילו אני מתבוננת על עצמי והחיים מהצד כאילו אין יותר ממשות. זה מפחיד נורא אולי אני יוצאת מדעתי. אבל מה אתך גלי? איך את מתאוששת? הכל טרי כ"כ עדיין... רפאים

אודי ציפור הלייל ואחר-הצהריים תודה על השקט ששלחת לי ושהחזקת אותי פה כמה חודשים ושאם ארצה להזכר באיזה טוב רציף שיכולתי להאמין לו אחרי השואה שעברתי זה יהיה המקום הזה והעקביות הזו להמשיך להשקות כמו שאמרתי צמח עם ענפים יבשים ושורשים יבשים שצריך בעצם לעקור- שאני מרגישה שקשה לי להאמין שמשאבים מושקעים בי כשאני צריכה לפנות מקום לצמחים חדשים ורעננים אחרים כי כמו שהוא אמר לי בסוף- לא לכולם יש תקווה לא לכולם אפשר לעזור. אאני רוצה אודי להפסיק לחדול לעזוב אין לי תקנה יותר אני כבר מתה בכל מקרה. רצחו את נשמתי מהמקום הכי לא צפוי. אין עוד תקווה וטעם. חיי נגמרו. אני רק דוחה את הקץ. הפכתי לפרור אבק. תודה על היותך אודי אתה חנוכיה על החלון נס גדול היה פה רפאים

שרית עייפה. דייי אי אפשר אודי . שרית לא יכולה יותר . מתי נודה פניה שאי אפשר יהיה לתקן בה את העבר ? שההווה מתקבע רק עליו , שהעתיד כבר לא נראה באופק? דייי.. כבר , מתי יקום האדם האמיתי שיגיד - זהו אין תקווה? לא רוצה יותר כלום. מבטלת טיפולים. מתנגדת לכל דבר. מיואשת . שרית עייפה. אין לה כח להתמודד עם החיים שלה . שרית לא רוצה לעזור לעצמה יותר אודי!!!! שרית חיה רק עבר , שרית לא נותנת לאף אחד להתקרב אליה , שרית מרחיקה ומרחיקה.. לכו מפה.. תעזבו אותה .. שרית לא יכולה להבין את עצמה יותר. כל המילים שאומרים לה " את חזקה, זו בחירה שלך, קחי את עצמך בידיים" רק גורמות לה להבין עד כמה זה לא בשליטה שלה. שרית לא יכולה לעזור לעצמה. אי אפשר לעזור לשרית. שרית רוצה חיים חדשים, זהות אחרת , אבאואמא חדשים ... אבל לא יהיו לה כאלה אף פעם. גם המטפלים שלה לא יהיו כאלה עבורה. שרית לא מבינה את זה. שרית נאחזת ונאחזת .. והיד נשמטת. שרית רוצה לבחור במוות ולא בחיים. שרית מיואשת. אודי . שרית מיואשת. לא יכולה להתמודד יותר. שרית

אני יודע שיש לי בעיה שאלתי לא נכון ד"ר נכבד אולי יסביר לי מהו אבחון נוירופסיכולוגי? מה זה ? ואיך זה מתבצע ובמה זה יכול לעזור לי ? ת ו ד ה

אני לא יכולה להתמודד יותר אני רוצה לקבור את הכל חזרה

היי אני בשנות השלושים לחיי וגרה עם ההורים ללא עבודה מסודרת.. את האמת התחלתי גם להתייאש מלמצוא בחור לזוגיות בקיצור לא מוצאת עצמי... פשוט נמאס לי

היי אודי היתה לי פגישה נורא לא טובה. ועכשיו אני מרגישה עוד יותר גרוע. בפגישה הייתי במצב נוראי, במצוקה. כל הפגישה רק בכיתי. והיא ניסתה, היא ממש ניסתה, אבל.. לא הצלחתי לדבר איתה. לא יכולתי להגיד מה קורה לי. לא ידעתי מה קורה לי. גם עכשיו אני לא יודעת להסביר. הדבר היחיד שהצלחתי להגיד לה זה "אין לי מה להגיד". ישבתי שם על הריצפה, מקופלת, מחביאה את הפנים בכפות הידיים, בוכה. כל שרציתי באותו זמן היה לפגוע בעצמי. כשיצאתי משם, איך שהיא סגרה את הדלת, פשוט התיישבתי על המדרגות ובכיתי. כל כך בכיתי. עד שהצלחתי בסוף לאסוף את עצמי וללכת משם. כשהגעתי לבית נכנסתי למיטה. והיה לילה קשה. נורא קשה. מה שהכי גרוע בזה, אודי, זה שאני לא יודעת למה אני ככה. אני לא יודעת מה הטריגר שהפיל אותי ככה. ואם אני לא יודעת, איך אני יכולה לדבר איתה? איך היא יכולה לעזור לי? אז זהו.. אני יודעת שהיא לא.. היא אמרה שאני מתקשרת עם עצמי דרך הפגיעה העצמית. היא אמרה שאני מתקשרת גם איתה דרך הפגיעה העצמית. ואני.. אני לא יודעת אחרת. אין לי כח לאחרת. עייפתי מהכל. בעיקר מעצמי. עייפתי מהכאב הזה. אבל הוא לא מרפה. פשוט לא מרפה. אני צריכה אותה, אבל אני לא יודעת מה להגיד לה. אני לא יכולה להגיד לה. ואני נשארת לגמרי לבד. וזה עוד יותר כואב. שיר

במקום להגיד לה שאני צריכה אותה, אמרתי לה שאני לא צריכה אותה ולא רוצה. אני יודעת שנפלתי שוב לבור השחור העמוק הצר והכי חשוך שיש. זה הבית של המפלצת. נעה בין נסיון לפגוע לנסיון לא לפגוע בעצמי וזה גורם לתחושות ורגשות עוד יותר קשים. לא מוצאת את ההקלה שבאה אחרי הפגיעה.את היכולת לחזור לנשום. את הרגיעה. במקום זה הכל גועש בתוכי, מסתחרר, נערם, מציף. המפלצת כאן. במלוא עצמתה, גודלה. יודעת בראש ויודעת בנפש שהמוות הוא הפתרון הכי טוב ונכון לי. יודעת שאני צריכה למות. ידיעה פשוטה. אמיתית. כנה. אני צריכה למות. שונאת את אותי. מתעבת. מפלצת.

(סובלת מהפרעת אכילה) כ"כ חסרת אונים...כ"כ אובדת עיצות.... יש לי סיכוי בכלל?? ניזונה רק ממחשבות שמאיימות לפוצץ לי את המח... לו מחשבות באמת יכלו להזין את הגוף, הרי שהיה לי צורך בניתוח לקיצור קיבה או משהו כזה בדחיפות!!! לא יודעת מה לעשות!!!! בדיוק להיום הוזמנתי לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה-ואני סירבתי!! לא הייתי צריכה להמתין כמעט, למרות שהייתי לפני שנה מאושפזת, ואני מבינה היטב את מה שמנסים לומר לי בצורה ברורה ושקופה- שמצבי לא טוב!! אף אחד לא מוכן לטפל בי-ללא אישפוז, אבל גם אף אחד לא מבין שאינני יכולה להתאשפז!!! לא יכולה!!!! הייתי היום אצל הרופאה שלי ואיך שראתה אותי - שלחה אותי בדחיפות למיון, ופתאום נהייתי ה"ילדה " הרעה, הלא ממושמעת והלכתי הביתה!! לא שמעתי בקולה, הגעתי למצב שנמאס לי , נמאס לי לשמוע את האלו שלא מבינים אותי ואת המחלה, ויאמרו לי בקול חמור סבר (כמו בכל פעם...)את הורגת את עצמך!, את מתאבדת!! או תקפצי מהחלון זה אותו דבר וכו' כבר שמעתי הכל!!! ובל מקום יש "נשמות טובות" שכאלו!! אני יודעת הכל!!! אבל גם לא יכולה לעמוד מול האויב הכי אכזרי שלי,אני בעצמי!!! אני יודעת גם שאני משחקת של חיים ומוות,(הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה פלירטוט עם המוות) והמוות הוא זה שקרוב לנצח!! בעצם, בקרב הזה אין מנצחים! אבל זו לא באמת אני שמשחקת, זו האויב שהבאתי על עצמי,המחלה המשקרת הזו!! ואני כ"כ רוצה לבכות!!! אבל אפילו לזה אין לי כח!!! אבל הלב שלי בוכה,צורח מכאבים, והדמעות שזולגות הישר מתוכו, תמצית ליבי ונשמתי המה, טיפת דמי האחרונה!!! כ"כ רוצה להביע את מה שכבד שם כ"כ, מה שיושב שם ומותיר אותי בלי טיפת חמצן, בלי אוויר לנשימה!!! אבל לא יכולה!!! רק הלב שדופק בחוזקה מנסה לומר את דברו....ומותיר אותי קורסת מעולפת... ואני לא רוצה לכתוב כאלו דברים... רוצה לכתוב דברים טובים, דברים שמחים!!! יש גם דברים כאלו, אבל מבעד לחלון הצר של הפרעת אכילה לא רואים כלום!!!! רק שחור ,שחור ועוד פעם שחור הלוואי ונראה כולנו ימים טובים יותר !!! כי לא אוכל לחיות עם הכאב ההורג הזה (תרתי משמע) עוד ימים רבים!!! מחבקת אתכן אחיותיי ושותפותי, כל אחת וכאבה היא, איילת,

אני לא יכולה!!!

האיש הרע הזה לא מפסיק לרדוף אחרי מצא את כתובתי גם בבית החדש, כל הזמן בראשי אני לא מסוגלת יותר להרגיש כמה נורא אפשר להרגיש כמה נורא לא יכולה להתרכז יותר לא ללמוד ואין לזה גבול ואני כבר לא יודעת מה לעשות רוצה למות כל כך, לא יכולה לסחוב עוד שנה ארורה פשוט לא יכולה למשוך את זה יותר. אני גמורה בגוף ובנפש מושפלת ואין לי יותר סיכוי בעולם הזה אין לי יותר סיכוי מי שהיה צריך לעזור פגע בי מה נשאר. אני מבקשת רחמים מהקוסמוס רחמים בבקשה בבקשה בבקשה תשחרר אותי מהסבל הנורא הזה תשחרר אותי כבר לא רוצה יותר לא רוצה יותר לא נועדתי לחיים רוצה לנוח, לא חייבים בכוח לא חייבים בכוח פגעו לי בגרעין של הנשמה כיבו אותי צריך לשים לזה סוף אין לי יותר מרווח נשימה היתה לי נפש טהורה ותמימה לא עשיתי רע לאף אחד זיהמו לי את הנשמה השמידו אותי. תגידו לי שגם בגיהינום יש רחמים. ותודה לכן גלי וסוריקטה ויומולת שמח ילדה אשה ואני מצטערת שאני ככה.

רפאים, נפש טהורה. הרעים לא הצליחו לזהם ולהשמיד. אל תיכנעי. אני יודעת שלפעמים בא להשתחרר מהכל ולא להיות. פשוט לא להיות. הנורא נמצא וזה גומר ומשפיל. אבל יש שם עוד. יש הרבה. יש בך המון. טוב, וחוכמה וחיים. אל תיכנעי. י.

היי ילדה אשה יקרה ומלאת טוב קודם כל הרשי לי לברך אותך שוב ביומולדת שמח מכל הלב. חשבתי להכין לך זר מפרחי הגן שלי, אבל לא שתלתי עדיין פרחים בו. הוא נראה חורשי פראי עם שני עצים גבוהים מסוככים- אבל בגלל שגם המרחב הזה וירטואלי וגם את מיומנת ביותר במשחקי 'נדמה לי' כפי שהתרשמתי (נפגשנו על איזה ענף כזה לא מזמן...) אשלח לך זר וירטואלי מפרחים שעוד יקומו ויהיו. לא החלטתי איזה סוג אבל הם כאלה שמתאימים עצמם לראש של העונד אותם, למצברוח וללבוש, ובקיצור- בעלי איכות משתנה. וחוץ מזה ילדה אשה תמיד נשארת ילדה אשה גם בגיל 40+ ושוב תודה לך שאת פה רגישה וחומלת וכה מבינה ונמצאת גם כשאת לא נמצאת שלך רפאים

הי רפאים יקרה, רוצה לספר לך דבר מה. את יודעת, לפני די הרבה זמן ולמשך תקופה ארוכה היה איש אחד, שבואי נקרא לו בריון ועבריין. הוא קלט את מי שהייתי - אבודה, תלושה עם צרכי התמזגות חזקים. באותם ימים בדיוק גם נחתך עוד טיפול נפשי שניסיתי. השיחות כשלו ולא בדיוק נחלו הצלחה, וכמו-כן, הטיפול לא עבר תהליך מסודר של פרידה. כהמשך ישיר ל"טיפול", כביכול הזמנתי את הדמות המאד בלתי אמינה הזאת לחיים שלי. ולא שלא היו לי תחושות חזקות שמדובר כאן בדבר רע. ובכל זאת, נשאבתי לבחירה השגויה בצומת. האיש, שידע על מצוקותיי, הבטיח הבטחות קוסמיות, אך למעשה ניצל באופנים שונים, גוף ונפש, רושש, איים, סחט, ועקב בדרכים מדרכים שונות. הוא פלש ממש, והרס נגרם לכל תחום - ללימודים, לעבודה, לחברות, לבחור שאהבתי. לכל קשר טוב שהיה. זה אחר זה הם נסגרו. נותר רק צינור צר וחד מימדי של "קשר" מעוות וסוטה. "איתו". שניים שהם אחד. באופן לא מודע, כלל הנראה השתמשתי בו, בדמות שייצגה את הרע הזה בהתגלמותו. לכאורה זה מה שיצר בי תחושה אשלייתית של טיהור שלי, כאשר הרע כולו הושלך עליו. ואז התהפך והתערבב. אחזתי בתחושה של מישהי ישרה וללא רבב שהפכה ל (אפילו לא יכולה לומר...). והתערבבו טוב-רע, שחור-לבן, מציאות-דמיון, פנים-חוץ. גם האמנתי שעלק יש בי יכולת ואוכל להפוך את הרע לטוב, כשבתכלס אין מצב. ברבות הימים למדתי שזו מערכת יחסים שהיא כמעין שחזור שכזה למשהו מאד קדמון. לא היו פה שניים נפרדים ממש ורב הדמיון על המציאות. בנוסף, על פניו הייתה לי תחושה שהוצגתי כפרנואידית וממציאנית, כך שדיווחים עליו (למשטרה, למשל, שכבר פתחה לו תיקים ממקורות אחרים) כביכול היו מציגים אותי כחולה והוזה. גם פחדתי מהאיומים. מפגיעה בי, בקרוביי, מאיומי ההתאבדות הכפולה שלו, האלימים. מהתאונות היזומות. מערכת המשפט הפנימית שלי הוציאה אותי כפושעת ראויה לעונש וכבילה ואותו שחררה וחננה כחופשי וזכאי. מניחה שמשהו דומה מוכר לך, לפחות מבחינת הסצנריו הפנימי... ההזדהות עם הצד האחד, וגם, עם הצד השני... מעבר לכך, לאור ההיסטוריה שלי, גם מאד קל לבלבל ולהפוך בין קורבן ומקרבן, בין פסיכוטי לשפוי וכד'. כמו שהיום אני יודעת אלה דברים שבין השאר מאד אופייניים לקשר הרסני מסוג זה. והיום, קצת מבינה, וגם, מקווה שבחלק מהזמן אני נמצאת במקום אחר. אז... נראה לי שאיכשהו אני מכירה אימה נוראית ומפרקת בדומה לזו שאת שרויה בה. ואכן נורא שמי שאמור להגן הוא בעצם הפוגע מכל. מוכרת גם את תחושת הכתם הענק של הזיהום, כאילו רותך אלייך באופן בלתי ניתן להפרדה והסרה, להתבייש בו באופן ממכר או לחוש אשמה, וכמה קשה לקבל את קיומו, וכמה לא קל להבחין שזה לא הכל, ויש מה שחלף כבר ועבר. מה שקרה לא היה תלוי ובשליטה (יש בני ז**** בעולם...), אבל על מה שממשיך וקורה מבפנים אפשר לנסות לקחת אחריות. רפאים יקרה, דבריי אולי נאמרים מתוך חרדותיי הקיצוניות - אך אני מאד מקווה שתוכלי להיות מודעת יותר למתרחש עוד בטרם תמשיכי לאבד, ולא תיסחפי בכדור שלג של חולשה. מקווה שתוכלי לעצור לפני שתעשי שטויות כמו שעשיתי. אנא, גייסי כל מה שאת יכולה, כל עזרה שאת יכולה לקבל ונסי להמשיך בשגרה, בלימודים, בעבודה, בקשרים סוציאליים, במגורים בבית, אוכל, שינה, ניקיון וכו'. הכי נורא זה להישאב למקום של רק הוא ואת בעולם ולהקדיש לכך את חייך. את מאד חכמה ויודעת. ואת יודעת שזה ריק. ויש בך כוח. פליז, למענך השקיעי. ואני חושבת שאת יכולה להבחין שיש אנשים שיש בהם טוב ורוך, או לפחות לא עם רמת תוקפנות חיצונית בלתי מרוסנת-מווסתת כזאת (כי הרי בכל אחד יש במידה זו או אחרת אזורים תוקפניים. גם בי, גם בך. השאלה היא איך הם באים לידי ביטוי, והאם מקבלים בהשלמה שהם חלק מאיתנו). אז ככל הנראה יש אנשים טובים ויפים ולא מעט. לגבי עצמי אוכל לומר שעדיין אין מסה קריטית שתוכל לעזור לי להגיח ראש ממש. כלומר, להיחשף ליותר מציאות ולגלות שבחוץ אין מלחמה כמו בבפנים. ממש ואפילו רחוק ולא דומה. ותראי, אחרי כל השנים, עוד מאמינה, גם סקרנית למצוא. מאמינה שאחרי הכנות פנימיות תהיה קפיצה. מקווה גם שההבנות והצרכים המשתנים (שהטיפול המאומץ הביאני אליהם) שמים אותי במקום שמושך את הזאבים הללו פחות. אז אני מאמינה גם בשבילך. שבאמת אפשר. ועוד דבר מה שלימדוני, ואני מקווה שכך - לנפש יש נטייה כזאת, כאשר לא דואגים למלא אותה בטוב (דבר שדורש מאמץ תמידי ומשאבים מכל בן אנוש באשר הוא), הרע משתחל לו ויש לו נטייה להשתלט על כל חלקה טובה. הוא גם הרבה יותר מרגש ואינסופי. הרע. והשנאה. וכל החבר'ה. כאשר יש מקום לאהבה, הדיבוק האובססיבי הזה נדחק הרחק לצדדים. איך מוצאים את הדרך? אכן שאלה טובה. הלוואי שתוכלי, ובכלל, הלוואי שנוכל למצוא מרחב מוגן יחסית. פנימית בעיקר. ולא כזה שיש לו קירות עבים כשל מקלט אטומי שמגביל את צעדנו, אלא משהו חופשי יותר. ושיהיה מקום לאהבה (הסופית ומתסכלת, אמנם, אך מצליחה בחלקיותה למלא באופן מספק יחסית. מקווה...). האמנם עוד יבואו ימים... אל לו, לייאוש, סוריקטה

היי סוריקטה חתול האגמים האינטואיטיבי והעתיר בינה קודם כל תהיתי רבות מה שלומך ואיך את בימים אלה והאם את שוקלת כבר לקחת חיה שעירה כלשהי או שעדיין זקוקה לזמן...? ושנית הנסיון שתארת נשמע מאוד קשה שהותיר בטח משקעים ואיך שוב אפשר להאמין...? אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מכירה בנורות האזהרה. אני מרגישה את ההתדרדרות כמו שאף פעם לא חשתי ולא מתוך הנאת המדרון והתחתית והקורבנות אלא מתוך תחושה של סוף. וגם לא מתוך איזו פנטזיה שמישהו יציל אותי כי אני כבר לא רוצה שיצילו אותי יותר. אני רוצה את הסוף והאדמה ומכוונת אליו וזה מזעזע אותי לראות את זה מהצד אבל הנפש שלי ברמה הגרעינית הפנימית הכי עמוקה כבר החליטה שאין יותר כוחות. שעייפתי. שחייתי בגלגול הזה לפחות חמישה גלגולים שונים ותשו כוחותיי. שאבד לי המרווח הזה שלי בתור יצור סובייקטיבי שיכול להביא את הפרשנות שלו על העולם את העיבוד שלו. תם הכל כי נגמרה היצירתיות הקריצה, הספק, הכל עכשיו מציאות של חומות ברזל וזו כבר לא תקופה, זו מהות שלמה. זה כבר לא פלרטוט עם המוות. החיים הם המוות עצמם והגוף החי שלי רק משתף פעולה בתוך השקר הזה. רוצה להשתחרר סוף סוף. אני רוצה קיום אותנטי וישר ולא משחק שלי של היות אדם חי. אני רוצה במוות אני כבר לא יכולה לשחק. ואיבדתי תוך זמן קצר יותר מדי דברים בסיסים שנתנו לי עוגן ואת הטעם ולא נשאר דבר. לא נשאר דבר. אין שום סיבה שבעולם להחזיק אותי בחיים כי זה לא טבעי לי החיים האלה. אני צעירה אבל הנפש שלי כבר סדוקה ומתפוררת. לא כולם נועדו לחיים. תודה לך סוריקטה על טוב לבך והמצאותך הוספת לי כמה צבעים וגוונים שנתנו טעם, ואת תמיד מדהימה אותי איך בכל הקושי את תמיד שועטת לעזור ונותנת בנדיבות כוחות חיים. סוריקטה את חתול מיוחד במינו. מיאו. מודה לך על שהנך רפאים והרבה טיפות של גשם'''''''''''''

רפאים יקרה, בטעות נשלחה הודעה ללא תוכן, אין לי מושג אפילו איך זה קרה..,ודוקא ההודעה עם התוכן חמקה לה.. טוב אנסה לשחזר, קראתי בכאב את מה שכתבת, באמת מצער לדעת שהקוסמוס הזה מייצר אנשים רעי לב שכל מטרתם זו פגיעה , ודוקא באותם חלשים וחסרי הגנה. אני רואה שהיסורים, הכאב וחוסר האונים, הם מה שתופסים אותך כרגע, והתקוה היא ממך והלאה , ואולי גם אין כרגע מילים מנחמות מספיק,ובכל זאת אני רוצה לקוות בשבילך, שמדובר בימים רעים, או תקופה קשה במיוחד, שמטבע הדברים, גם תקופות קשות המלוות ביאוש תהומי יכולות להתחלף לימים של רגיעה ומנוחה. לא קל.. אתך מכל הלב, גליה.

אודייייי יקר - התגעגעתי לנוכחות שלך למילים המנחמות .. תודה שהיית איתי גם מרחוק .. אתה והחברים המיוחדים בית הזה. (מיקה יקרה , נילי שלי , ילדה/אישה רכה ועדינה , גלי הדואגת רפאים ושיר המיוחדות .... וסליחה אם שכחתי מישו .. ילדה / אישה - מזל טוב ..המון המון מזל טוב ליום הולדתך.) - תודה לכולכן!!! השתחררתי מבהח.. זה היה נוראאאא ו..לחשוב שיש בי כל הזמן פנטזיה להתאשפז .. להרפות .. להתמסר ליאוש ולכאב ולהזרק באיזשהו מקום בלי תכלית בלי כלום .. זה אבסורד . שכבתי במחלקה בביהח .. (לא על רקע נפשי) והרגשתי רצון עז רק להיות בבית , מנוחמת ליד הסביבה הקרובה .. איפו זה ואיפו הפנטזיה להרים ידיים ...? אודי אודי אודי .. הכל כואב לי , זה לא מרפה .. 6 ימים בביהח וזה היה הדבר הכי נוראא שחוויתי (כן יש עוד דברים נוראים).. עשו לי גם בדיקת LP שזה שאיבת נוזל מהגב כדי לבדוק דלקת קרום המוח , הכאב הזה חירפן אותי , זעק מתוכי את כל האמת שדחפתי עמוק לבפנים .. הכל צעק ממני , קיבלתי וואבן במחלקה .. הרגשתי תלושה לחלוטין מהמציאות.. כל הדקירות האלה בידים , הזריקות , האינפוזיה .. זה כאב בטירוף.. אודי.. כל הפלישה החודרנית הזו לגוף זה היה נוראאאאאאאא. אני מרגישה ממש ילדה קטנה , שעדין ככ מפחדת, ואתה יודע, אני אפילו מצליחה להסתיר מעצמי בכח את מה שכולם חושבים עליי - שאני חזקה?! התאמצתי לשמור על שפיות לנוכח כל הכאבים הבלתי נתפסים אבל הבכי של הילדה הקטנה בתוכי לא מפסיק .. אודי מה יהיה איתי? הכל נחווה אינסופי ? עד מתי?.. אני מרגישה איך נחשפת לעוצמות הכאב הכי ראשוני שהיה לי .. זה מתסכל .. לחוות את הכל מחדש. איפו כל חומות ההגנה ששמרו עליי פעם? למה כל דבר נחווה בי ב"זום אאוט" כזה עצבני? אז בביהח - התפרקתי .. כאילו שם .. צללתי עד הסוף של הסוף.. קרסתי , אחרי 3 וחצי שנים של חזות חזקה.. ?! הפער התפרק בין החוצ לבפנים. המשפחה היתה לידי . אבא היה בחוצ , לא העז להכנס, אבל היה - אמא פעם ראשונה שרק ישבה וספגה וספגה את הקללות והכאב והטירוף שלי.. הכל זעק החוצה אודי , לא היה אכפת לי מה יחשבו עליי, מה יאמרו , רציתי רק לא לסבול.אודי רציתי רק לא לסבול. יש בי כאבים ויש בי גם ריקנות אינסופית איך זה הולך ביחד? המבט הדואג של הצוות הרפואי שם.. גרם לי להפסיק לנשום ניסיתי לא לבכות , קיללתי את עצמי .. , יש בי משו דפוק שתמיד מנסה לעשות הכל לבד .. תמיד מרגישה שלא צריכה שיהיה שם מישו שיחזיק את היד .. כמו מטומטמת רציתי להצליח תמיד בשקט - בהכל לבד .. שמרתי על כולם מלבד על עצמי . אין לי כח לנתח את הדברים ,ומשתפת אותך כדי לא להיות בתוך כל הברדק שבי לבד. מנסה להאט מחדש את הקצב. אבל הגוף שלי ואני חיים שנים שללל חיים נפרדים. הגוף פיתח לעצמו חיים אחרים לבד, וזה מרגיש שאין לו שום קשר או יחסים איתי בכלל. מתי אצליח להתחבר לגוף שלי מחדש ? מתי כבר ארגיש אחד?... וארצה את הגוף שלי מחדש ? ... אני מרגישה בשבוע האחרון שאני נודדת לעולמות רחוקים מידיי כאלה שככ היו רחוקים ממני שנים , והיום פתאום מתגלים.. עולמות לא טובים אודי.ובתוכי יש קושי מטורף לקבל אותם.הגוף שלי לא מוכן לקבל את האמיתות שלהן. בטיפולים , הגוף מדבר , אני לא מצליחה לדבר .. מילים נתקעות. רק תחושות ורגשות של צער ועצב ויאוש מטורף אוחזים בי. איך זה יעבור אודי ? אוף . פאק. מה אני בכלל רוצה ממך? כותבת וכותבת, עוברת מדבר לדבר , הכל מבולבל.. פתאום אני מגלה איך הקשר הקרוב שהיה לי עם אבא היה ככ אסור .. התמימות שלי .. הוא לקח לי אותם . כל הזכרונות של המבטים חודרים בי כמו סכין.. הלב שלי מרגיש מדמם כל לחישה שנאמרה אז היום מורגשת בתוכי כמו מכה חזקה. היתי נותנת מתוכי הכ-כל.. - רק להפסיק לחשוב עליו, רק להפסיק לחשוב על מה שעשה, רק להפסיק לחשוב שאני הייתי גם שותפה. רוצה שקט אודי.. הפסקה בין האינטנסיביות הזו בתוכי .. אבל זה לא מגיע. הכל מדמם בי אודי. הלב פועם בחוזקה .. אין אויר . מחנקקקקקקק עצום. לא רוצה להיות לבד בכל זה. זה מרגיש ככ חשוך ומאיים ... צריכה נוכחות אודי. הטיפולים קשים .הבלאגן עצום . ואני צריכה שמישו יעשה לי קצת סדר . מאיפו מתחילים? בא לי לצרוח אודי. כלום לא יוצא. כותבת בלי הפסקה , שרק יצא ממני הכאב המטורף הזה . אני לא מפסיקה לחשוב איך נתתי לו לגעת . עוד ועוד ורק קפאתי. טיפשה.. חיכיתי רק שהוא יצא מהחדר, שאוכל לשבת שעות על הרצפםה בצד.. ואחכה עד שהכל יעלם. ולמה ?.. למה היום זה לא נעלם ?.. למה זה מרגיש כאן ועכשיו? שונאת את התמימות שהיתה בי. את הפאקינג ילדות שהלכה לי . שונאת את מי שהייתי . שונאת. על מי שאני בזכרון של עצמי . הצילו- אודי אתה שומע אותי? מרגיש שאני למטה למטה .. למטה.. שוב . תושיט לי יד? צריכה גם אותך. :-( שרית

שריתי, עצוב לי מאד לשמוע. מחפשת את המילים המתאימות. כל כך רוצה שאפשר יהיה שיכאב לך פחות. שאפשר יהיה להושיט יד ולגעת בידך ולמשוך אותך משם. שאפשר יהיה שהשנאה לא תהיה אל עצמך הראויה רק לאהבה וקבלה. שלך י.

תודה שאת כאן, אוספת אליי את מילותיך.. ושומרת אותן חזק. מחבקת שרית

שרית יקרה טוב לראות אותך כאן, טוב לראות שיצאת מביה"ח.. מכירה את התקופות האלה בהן הכל מציף, וה"אז" מרגיש לגמרי "עכשיו".. יודעת כמה הן קשות, מתישות, מייאשות.. אבל אני יודעת גם שהן עוברות.. ואז אפשר גם קצת לנשום.. נכון שיותר קל להגיד את זה מבחוץ.. אבל אולי עצם הידיעה, קצת קצת קצת יכולה לעזור?.. הרי גם את בתוכך יודעת שיש גם ימים פחות מציפים.. שרית.. את לא היית שותפה שלו.. ואת לא יכולת לעשות שום דבר באמת.. את לא אחראית למה שקרה.. וזה בטח לא באשמתך.. אני יודעת שקשה להתמודד עם זה.. כואב נורא לשמוע את שעובר עלייך ואת שאת מרגישה.. מקווה שיוקל לך בקרוב.. תשמרי עלייך שיר

מחבקת אותך בעדינות. שלך שרית

ד"רנכבד איך אממש זכויותי אצל הגופים הגדולים אולי אדוני יודע להסביר לי אני כבן 58 נהג אוטובוס בשנים האחרונות בספטמבר 2008 נפלתי בעלייתי לאוטובוס נהייתה אמטומה בשוק רגל שמאל האמטומה התנפחה ,נשאבה נותחה בקופ"ח כתוצאה מהתאונה הייתי חייב לקבל תרופות לכאבים בכל הגוף התרופות כנראה גרמו לי לפריחה חום פצעים בכל הגוף גירודים עזים עד היום הזה, טופלתי ע"י אורטופד ששלח אותי לרופא עור ששלח אותי לפסיכיאטר ומשם נשלחתי לאישפוז בבית חולים תל השומר מחלקת עור ואחרי כן טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים עד עצם היום הזה, אני סובל מPTSD?OCD לוקח תרופות ציפרלקס 20מ"ג פרפנאן4 וואבן ,בןנדרומין,וויאפקס 150 הטיפול נמשך אך את ההטבה אני עדיין לא רואה , אני חי מקצבת ביטוח לאומי לא עובד ולא מקבל שכר ממעבידי שכשחלפו 3חודש מהתאונה הפסיק לשלם עבורי אפילו לביטוח מיבטחים!!וועדות הביטוח הלאומי נתנו לי 40 אחוז נכות זמנית ואני נשלח מידי חודש לרופא אחר אם זה רופא עור או פסיכיאטר וקבלתי עכשיו זימון לנוירופסיכולוג לאבחן אותי האם כבודו יכול להסביר לי אם בכתב או בע"פ מהם זכויותי במדינה שאני משלם לביטוח הלאומי יותר מ40 שנה , בתודה מראש חן חן על תשומת הלב MANOSSS

שלום. אני בת 32 נשואה ואם לפעוט בן 2.5. לאחרונה אני מרגישה מאוד רע. לא משהו ספציפי אלא כללי. מעין חשבון נפש שתמיד נגמר בחוסר שביעות רצון מחיים, לאן הגעתי לעומת לאן הייתי רוצה להגיע בכל תחומי החיים - בית, עבודה, בעל, ילדים. בשבוע האחרון נקלעתי בדימיון לפנטזיה על חיים אחרים שהייתי רוצה, משהו לא כ"כ מציאותי עבורי אבל סוחף אותי במחשבות. הבעיה שזה גורם לי להרגיש עצובה כל הזמן. אני אדם מציאותי וברור לי שמדובר בפנטזיה ובסה"כ אין לי בכלל מה להרגיש רע, אני במקום טוב בחיים, יש לי בעל אוהב, ילד בריא, רכשנו את בית חלומותנו לאחרונה, יש לי עבודה טובה וגב כלכלי יציב. אבל עדיין משום מה אני מרגישה רע ולא מצליחה להשתחרר מזה. בעיה נוספת היא שאנו מנסים להביא עוד ילד ולא מצליחים - נראה לי שזה חלק מההרגשה הרעה ותגובת הגוף למצב הנפשי שלי. האם יש איזשהו כדור שאני יכולה לבקש מרופא משפחה שיכול לשפר לי את מצב הרוח? לא משהו שמצריך טיפול פסיכולוגי ארוך אלא פתרון נקודתי יותר. מצב הרוח שלי מתחיל להשפיע על הזוגיות, הטיפול בילד וגם בעבודה מרגישים שמשהו לא תקין ואני רוצה למנוע את כל אלה. תודה מראש

היי אודי, יפות מאוד בעיניי התשובות/תגובות שלך לפונים השונים ולעתים משונים , וגם השמירה שלך על הגבולות של הזמנים והתכנים מרשימה בעיניי, מה שהופך את הפורום "טיפולי" וקצת יותר מציאותי . יש לי בעיה קצת מוזרה – זה נמשך כבר זמן מה: אני כאילו נמצאת בפגישות טיפוליות בדמיון . עם דמות המטפל בדמיון הרבה יותר קל לתקשר וקל לספר לו כל מיני דברים . אחר כך לאותה דמות במציאות אין לי מה להגיד ואני תקועה. אם אני חוזרת על עצמי זה מרגיש משונה וטיפשי , כל המצב הזה הוא טיפשי ביותר (אני על תקן הפונים המשונים כמובן) לפעמים אפילו אם אני רוצה אני לא יכולה לחזור על עצמי כי אני שוכחת בזמן הפגישה על מה דיברתי איתו הדמיוני (אני קצת פוחדת מהפסיכולוג המציאותי, אז יכול להיות שבגלל זה סידרתי לעצמי תחליף כדי שלא אהיה תלויה ? מצד שני אני מרגישה שזה הופך אותי ליותר תלותית) . זה די מטריד לחשוב כל הזמן על הטיפול, אין בזה את הכיף או ההיי שיש במצבי הניתוק "הרגילים". בזמן האחרון אני לא יודעת מה אני עושה בכלל בטיפול, נמאס לי מהטיפול האין סופי הזה ומעצמי - ומזה שכל מה שאני אומרת או חושבת בקשר לעצמי נהיה תוך זמן קצר לא רלוונטי, אני חיה עם סתירות פנימיות עמוקות. לפעמים יש לי הרגשה שכולנו לכודים במטריקס, וחיים רק בכאילו. אני מנצלת את הפורום שלך "לנוח" ולהיות קצת פסיכית, זה די מתיש להיות נורמלית כל הזמן. מתנצלת על האורך ועל הכינוי הטפשי שאותו אחליף אם עוד פעם אכתוב לפורום.

מאוד מבלבל לחיות או לא לחיות, אני בן24 לפני 12 שנים הופיע אצלי דיכאון קל בהיותי נער למשך מספר שעות, ואחר כך מאוחר יותר בכיתה ט' לזמן קצר גם, אחרי הלימודים התיכונים זה התפרץ לגמרי ובאופן סוחף, וליווה אותי במשך 6 השנים האחרונות , דאגתי לקחת טיפולים תרופתיים שמעלים סרוטונין וגם ויטמין 12B וחומצה פולית שהיו חסרים לי והשפיעו גם, בזמן הזה לא תפקדתי הכי טוב ובכול זאת ניסיתי והמשכתי בחיי אם כי בכלל לא בשיא היכולת שלי, עבדתי ולמדתי. לאחר תקופה ארוכה של שימוש בתרופות והשתפרות מצבי, בחרתי להוריד את מינון התרופות בהדרגה עד הפסקת השימוש בהם, ולאחר כחצי שנה כמעט מהפסקת השימוש הדיכאון שב להופיע בהדרגה כולל אותם מחשבות אובדניות יום יומיות. חזרתי ליטול תרופות וגם הפעם ויטמינים, והינה שבתי למסלול מלא כוחות. במשך חיי התמודדתי, בבית דל הכנסות ומרובה ילדים, לקויות למידה,חרדה חברתית, נטייה להשמנה,בחילות בנסיעות ונטייה מינית לבנים-אני הומו. חשוב לי לציין שאבי סובל מסכיזופרניה (שסעת)וממניה דפרסיה והוא מטופל היטב בהוסטל. למרות כל הקשיים, הצלחתי לסיים את לימודי בהצטיינות ועוד כמה וכמה דברים יפים. אחרי שהדיכאון הכה בי התקשתי לסיים כל מסגרת שהתחלתי, ובאמת נטשתי את הרישיון שהתחלתי(לא הייתי מטופל באותו זמן). קיום המצב הרבה יותר טוב אפילו הייתי מגדיר סביר ויותר וחזרתי לאיתני,אין לי בחילות,אני מתאמן הרבה,ומתפקד כרגיל. אני פונה אליך כי יש דבר שמציק לי שנים- הרגשות שלי שונים מאוד כאשר אני בדיכאון או לא, ומתגלים לי שני עולמות מנוגדים שלא יכולים לחיות אחד במקום השני, ואני לא יודע במי לבחור. כאשר אינני בדיכאון ורמת הסרוטונין שלי גבוהה כמו כולם אני מחפש להגשים מטרות,יעדים ולגדול . וכאשר אני בדיכאון, הכול הופך למיותר- כלומר שום דבר לא מעניין, הרצון היחידי הוא לשקט, רוגע, שלווה- אין כבר למה לצפות והחיים נתפסים כאל –מרמה- שהם מביאים רק סבל וקושי (גם אם זה לצד כמה רגעים סבירים), הרי ברגע שמתים חוש הטעם,הריח,המגע,הראיה,השמיע יורד מהפרק- ואין יותר צורך בחיפושים אחר כל סוג של מחסור, אינך תלוי בשום דבר –לא כסף לא מקום ולא אהבה, הכל כבר מלא, ואין יותר הרגשה של החמצה ומיצוי עצמי, או קינאה או חרמנות, או חולי ,בושה,כעס, דאגות וכ"ו. ובכלל שמתי לב בזכות הדיכאונות שהיו לי, שאין טוב אלה רק סבל, וטוב לנו כשהסבל נגמר וככה זה בכול סוג של דבר והנאה בחיים שלנו- הקודם להרגשה טובה הוא תמיד סוג מסוים של סבל. אז לא רק שאני סבלתי כל חיי, אלה בגיל מסוים על אף היותי הומו ובעצם כל דבר שאני חפץ בו מבחינה מינית כבר נמצא עלי, מופיע "שעון ביולוגי" שפתאום מנחה אותי לרצות קשר מיני וזוגי, ויום אחר הוא (השעון הביולוגי) לא יניח לי עד שאביא ילד לעולם- והינה חוזר כל הגלגל שוב של החיים והסבל- כאילו לא דיי שלי היו חיים בזבל. ואני לא מדבר על זה שאחל מגיל 28 נדמה לי הגוף מתחיל להרוס את עצמו אט אט והמוח מאבד 1000 תאים ביום. אז, אני לא יודע מה לעשות לאיזה רגש להקשיב כי לצאת אל החיים ולהצליח אני מסוגל , אבל אולי הכל לשווא, שלא לדבר על זה שיש אנשים שתמיד עם מצב רוח טוב אפילו שלא היה להם שום דבר באמת חיובי באותו היום? כמו המשפט שהיה באחד העם אחד "אנחנו כל החיים עובדים כמו חמורים, ובסוף מה הפרס שלנו תולעים ".

אני גם חושב, הוא (חמור) לא נותן לבעלים שלו לעשות בו כל העולה על רוחם להבדיל מסוס- אפשר לראות את זה בספר חוות החיות. רציתי לשאול אותך עוד שאלה, האם דיכאון זה דבר תמיד רע? האם הוא לא תורם לדבר כלשהו לעולם ולאדם?