פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי הודעת תגובה לגלי בעץ למטה, ואני רואה כעת משפרסמת את ההודעה שבשם המחבר מופיעה כתובת המייל שלי! ולא שם המחבר כפי שמופיע בדף ההרשמה! אנא אם ביכולתך להסיר או לשנות את זה? שם המחבר שבחרתי הוא "נטע", וכעת בדף הוספת ההודעה בפורום אני רואה זאת מופיע, אך משום מה כאשר ה עלת את ההודעה זה העלה את כתובת המייל שלי. אודה לך אם תטפל בזאת, אם אין אפשרות אחרת אשמח אם תסיר את ההודעה כולה. תודה.

שלום רב לך. ברצוני לדעת האם שיטת הביופידבק מתאימה לביתי בת 22 שכנרה סובלת מחוסר ביטחון להתחיל דברים חדשים בחייה,ובנוסף סובלת מחרדת מבחינים דוגמת מבחן פסיכומטרי שבו אינה מצליחה להוציא מעצמה את המיטב עקב חרדה שלא תצליח, אשמח מאוד לקבל את תשובתך.

שלום רב לך טובה, תשובתי לשאלתך חיובית . אין כל הצדקה להנצחת המצב בו נמצאת ביתך ובכך למנוע ממנה ללמוד את שחפצה נפשה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לצורך הרחבת ההסברים. תודה על פנייתך חג שמח בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן תודה על תשובתך המהירה, שאלה נוספת לי אליך,טיפול ביופידבק דרך מרפאות בריאות כללית הינו מקצועי מספיק? והאם כדאי לשלב עם טיפול זה גם שיחות אצל פסיכולוג בכדי לעבד את הקושי הכללי של חרדת מבחנים ושל התחלת דברים חדשים כמו:עבודה,קושי בבחירת מקצוע לימוד?או שברגע שטיפול הביופידבק יעזור אז תבוא רגיעה ובעקבותיה פתיחות המחשבה?מה דעתך? תודה מראש טובה.

האם זה נכון שהמטפל,פסיכולוג קליני יושב ומתנהג בצורה מרוחקת,קרירה מהמטופל, ? ככה נוהגים מאד פרויד וזה מסביר למה הפסיכולוגית שלי,קרירה,שקטה, לא מחיכת .... לפעמים אני שונא אותה שנאת מוות,כשהיא קרה.... וכשהיא מחיכת וזה נדיר מאד....אני חושב שהיא הבן אדם הכי מתוק בעולם ... אולי תסביר לי מה קורה ....אני במקום לחשוב על הטיפול, וההתקדמות,חושב על למה היא קרה ולא חייכה אליי ...שבוע שלם שרוליק

אודי.. למה לא הלכתי עדיין לישון??? למרות שאני יודעת שיש לי יום ארוך במיוחד מחר (היום..) :( זה כל כך מעציב אותי.. שאני ככה פוגעת בעצמי. עד מתי...? ומאידך אני מתנהגת כאילו זה לא מזיז לי. אוף (וקצת {קצת הרבה} ואולי לא מספיק.. } יותר מאוף.. ) חיממתי מים לבקבוק חם, אין לי כח להתקלח עכשיו.. נו, שיהיה. :,( נילי

אבקר (ביקור) אותך במחשבתי :) אוי צפון שלי :) ארץ ישראל שלי.. ~נילי~ (וגם הלילה אני לא אשן כמו שצריך... כואבבבב לי הבטן. סכינים!!!) אתה חמוד אודי :)

כתבתי עכשיו איזה רבע שעה הודעה ואז מחקתי. המפלצת הזו שעוטפת עכשיו, לא מאפשרת.. אפילו לא כאן.. חנוקה. נלחמת. שוקעת. מנסה להרים את הראש. לקחת אויר. נשימה אחת. לא נכנס כלום. נחנקת.

הי... ימים מאד קשים. אני כואבת מאד ומבולבלת מאד. ולא בטוחה בכלל מה אני עושה שאני כותבת כאן, כי נראה לי שכל כך קשה לי, שלהצליח להפוך את מה שאני מרגישה למילים, ואפילו למילים שאהיה גאה בהן... נהיה בלתי אפשרי. ובכל זאת אני כאן. זקוקה כל כך לקולות שיכוונו אותי בתוך הטירוף הזה. והקולות שמקיפים אותי, לעיתים נדמה לי שהם יותר מטורפים ממני. אז אני רוצה קולות אחרים, אבל חשוב לי לציין שמתקשה עם ההקבלה החד חד ערכית הזאת שאומרת שקולות מטורפים הם נגד טיפול וקולות בריאים הם בעד טיפול...לזה הייתי רגילה עד עכשיו, ובעצם אני מנסה לבקש שיצליחו לשמוע אותי, להבין את המורכבות של הדברים ולא "לקפוץ" לתשובה שתמיד נראית נכונה... שכל המכחישים יאמרו "הכל מצויין, מה פתאם לבנות לה עוד קומה בוילה?", וכל אנשי המעמקים יאמרו, "וודאי, חשוב לחזור לשם, זה *המקום*, רק שם דברים יחולים לנוע מהקיפאון הצורבני". אולי אני אנסה לסכם, להסביר, גם לכם אבל גם לי, מה קרה בתקופה האחרונה. חלקכם בטח זוכרים (ואני מוקירה תודות עמוקות על כך!). לפני חודשיים המטפלת סיימה את הטיפול שלנו. באופן חד צדדי, בטלפון, בגלל מעשה שעשיתי, שנועד להרגיז, שנבע מכאב, ששיערתי שירגיז, אבל לא חשבתי שיוביל לאסקלציה כזו איומה. הסיום הגיע במפתיע אחרי שנה בטיפול. נראה לי שאם הייתי נשאלת לפני המאורע הייתי יכולה לספר על טיפול טוב. טיפול מחזיק, מכיל. ויותר מכל מקום בטוח. היא חזרה והדגישה שוב ושוב, שהיא כאן, שהיא לא הולכת... אני בחשש מהדחפים שלי כל הזמן העלתי את השאלות... מה אם אעשה לך כך וכך, מה יקרה לנו, מה יקרה לטיפול. והיא השיבה את התשובה המרגיעה, שהיא איתי, שמכל דבר שיקרה נוכל לקחת צעד אחורה, שאני יכולה לתת למפלצת לתת ולסמוך עליה שהיא תהיה המבוגר האחראי ותתקן. עכשיו המילים האלו כל כך צורמות. אבל אז. אז האמנתי להן. בטחתי בה שהיא איתי. שאני איתה. ושהיא מחזיקה חזק. השם ישמור אפילו נשענתי, בעינים עצומות על גופה, כי היא אמרה שהיא שם ושהיא מחזיקה. ובפגישה האחרונה שנפגשנו, הזו שכעסתי בה... הזו שבעקבותיה עשיתי מה שעשיתי שהוביל למה שקרה... היא ניסתה לעזור לי להתמודד עם הפיצולים הפנימיים שלי ואמרה שאני צריכה לראות, איך גם כשאני כועסת עליה היא אותו אדם, היא לא משתנה. זו היא שיושבת מולי. ואז לא יכולתי לראות את זה. ולפני שהיתה לי הזדמנות לראות את זה משהו קרה. לא אומרת שלי אין חלק. אבל פתאם *היא באמת השתנתה* כשכעסה עלי, היא באמת הפכה למפלצת האופל. ולא היה זה דימיוני או פחדי שהטעוני. היא באמת התקשרה רותחת, בקול קר נוקשה וקפוא. הודיעה על הסוף. איימה כל מיני איומים מזוויעים על פנייה למקום העבודה שלי וחשיפתי (מאיפה זה בא?), על פניה למשטרה (ואני לא מפרטת כאן. אבל מי ששמע טען שבאמת לא עשיתי מה כל כך נורא שהצריך את האיומים האלו...). ומאותו הרגע היא נהפכה למפלצת. וגם אני. מפלצת איומה ודחויה. מכווצת ופוחדת לירוק אש כי כבר אבדו כוחותי. כי כבר ניסיתי למשך תקופה להרגיש שאני לא מפלצת... ועכשיו לא שם ולא כאן... אין אפשרות להשאר במקום שהתחיל להתפתח ואין כוחות לחזור להיות מפלצת לוחמנית. באותה שיחה אחרונה התחננתי שתתן לי לחזור, והיא קבעה בקול קר תאריך בו אוכל לבדוק אם שינתה את דעתה אך הודיעה כי סבירות גבוהה שאינה מתכוונת לשנות את דעתה. ומאז. ומאז. מחול השדים. חודשיים של סיוטים, ושל פגיעה עצמית עד כדי ניסיונות התאבדות. חודשיים של בכי ושל שנאה. וכן, כמו שאמרת סוריקטה, חודשיים של חוסר הבנה, מה קרה שם? איך זה קרה? האם יתכן הסבר אחר מלבד ההסבר שהיא פשוט התהפכה. אני נגעתי בכפתור הסודי, זה שמוציא ממנה את השדה המכוערת. והשדה הזאת רצתה שאני אסיים את חיי. ורפאים, המראות לא עזרו לי, לא הצלחתי להדביק את הפירורים ולא חושבת שאי פעם אצליח. והנה אני מגיעה לאקדח שציינתי במערכה הראשונה. "החזרה". תאריך היעד של קביעת גורלי הגיע. והיא. כאילו מישהו הצליח לעשות undo ללחיצת הכפתור שלי, אבל לא רק. מלבד זאת, כאילו מישהו העביר על פניה את הסטיק שיש ב"גברים בשחור", כאילו היא שכחה הכול. דיברה איתי בנחמדות רבה. כאילו הפרידה ביננו היתה תוצאה של כורח נסיבות והנה דרכינו נפגשות שוב. כאילו לא היו דברים מעולם. הפעם אני הייתי קפואה. המומה. מצד אחד חלק ממני משתוקק לחזור לזרועותיה, לקול המוכר והאהוב והבטוח (?), ומצד שני האימה אפילו גברה, כי לא הצלחתי להבין מה זה הפיצול הזה בה, איך היא פתאם כל כך נחמדה כאילו דבר לא היה. זה היה עוד יותר מבהיל. איך היא יכולה להשתנות ככה. ואיך אני יכולה לחזור אחרי השינויים שראיתי בה. אחרי שיכלה רגע לאהוב ולהבטיח שתהיה שם, חזקה ובטוחה, ורגע אחרי זה לאיים ולפגוע, ואחרי עוד שבריר שנייה לחזור להיות אמא חמה וטובה. איך אפשר לחזור לכזו אמא חמה וטובה? וגם הפיצולים שלי, השנאה אצלי עכשיו מבעבעת ולוהטת ואנלאיודעת אם בכלל אפשר להחליש אותה. אני לא יודעת אם אני יכולה לסלוח. בשיחה האיומה ההיא שאלתי אם היא כבר לא אוהבת אותי והיא ענתה שזה בכלל לא משנה... אם זה לא משנה אז הכל יכול לקרות. אם זה לא משנה אז איך אני יכולה להיות בטוחה שכשאוהבים, הכעס לא מפרק, ואפשר לחזור להיות ביחד. מרגישה זעם עצום... שבעיני גם אם אקשיב ל"קולות ההיגיון", ואחזור אליה, מהר מאד אתרתח מחדש. כל פיספוס קטן מצידה שבעבר היה מתקבל בהבנה ובחיבה היום יהיה סיבה לחזור ולשרוף אותה. כאילו שגם אם אני אחזור זה לא יהיה ממש לחזור, זה יהיה לחזור בשביל לומר שהנה אני, מקשיבה לקולות הנכונים... ופשוט אי אפשר היה.... מישהו? יש אולי איזו מילה בשבילי? גם מאז השיחה איתה שבה היא הציעה שאחזור והיתה נחמדה, אני במצב יותר איום ממה שהיה. היו שלום ותודה על הדגים גלי

גלי יקרה קראתי אותך ו.. הוצפתי.. אני לא יודעת ולא מתיימרת להגיד לך מה נכון לעשות או מה כדאי יותר, והאמת היא שאני גם חושבת שאין רק פתרון אחד נכון וטוב. אני יודעת כמה זה יכול להיות קשה לחזור, אני גם יודעת כמה זה יכול להיות קשה לבחור שלא לחזור. אני יודעת שאני עברתי לא מעט משברים עם המטפלת שלי, ובכל זאת נשארתי, ואיכשהו תמיד בסופו של דבר הדברים הסתדרו.. אולי שווה לנסות לחשוב על הדברים- לחשוב על מה שהיה ביניכן, על התחושות והרגשות שהיו שם במשך כל הזמן, על מה שקבלת ממנה, לחשוב גם על הפגיעה הכל כך קשה שעברת עכשיו.. ומתוך הסתכלות על מכלול הדברים, לנסות לראות לאן הבפנוכו לוקח אותך, לאיזה כיוון הוא מושך אותך יותר. את יודעת גלי, גם לא חייבים להחליט ברגע זה.. אפשר לקחת לעצמך קצת זמן, אפשר גם לחזור ולהיפגש איתה ובמהלך הפגישות הבאות לראות איך מרגיש לך, ומה טוב ונכון יותר עבורך. אני יודעת שלא ממש עזרתי.. רק שרציתי לומר לך שמאוד איתך.. אני חושבת שזה אחד הפחדים הכי גדולים (של הרבה מטופלים) שמטפל פתאום יחליט, מסיבה כזו או אחרת, שהוא מפסיק את הטיפול, שהוא יעלם, שכל הנכונות שהיתה לו והרצון, האכפתיות והאהבה שלו.. פשוט יעלמו ברגע.. רגע של משבר שלרוב מגיע ממקום מאוד כואב בבפנוכו.. מקווה שדברים יסתדרו לך על הצד הטוב ביותר שיר

אהלן גלי, (מה שלומך?) קראתי אותך אתמול ואני חושבת שנטבע בי הסיפור שלך, בלי ששמתי לב.. בלילה חלמתי על המטפלת שלי, ועכשיו- כשאני קוראת את התגובות של שיר ונטע- אני מרגישה כמה הן נכונות גם לי, וכמה משהו מכל זה ליווה אותי לאורך היום היום. כמה גם אני פוחדת, בדיוק מזה. מלהתקרב ולהתקרב, בניגוד לההרגלים הקבועים, ואז לחטוף סטירה לפנים, כמו דלי מים קרים. איך זה יכול להיות שאנחנו תמיד פוזלים לחומה? לא חשוב כמה נתקרב- מוכנים בכל רגע נתון לרוץ אליה ולטפס בחזרה, אם יהיה צורך, אם יהיה סיכוי או רמז קל לדחייה.. מוזר כל כך... אני מניחה שזה הפחד של כולנו.. שכמו שרוני כתבה- ינתקו מגע ברגע, באופן לא צפוי, ירחיקו אותנו בקרירות/אדישות (בהודעת SMS?!..אלוהים! איזה לב קטן יש לבחור שלך..). מצד אחד, זה יכול להיות משהו שאפשר נורא ללמוד ממנו, הקלקול הזה ביניכן. מצד שני- אפשר ללמוד רק כשמרגישים בטוחים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, שאוהבים אותנו. (לפחות אני). עם המטפלת הקודמת שלי הרגשתי שהייתה פגיעה רצינית באמון, ביכולת שלי לסמוך עליה, ושכמו שכתבת- דברים קטנים לכאורה (אפילו זה שהתנהגה יפה בסיטואציה אחרת), עוררו בתוכי זעם על המקרה ההוא- שלא הסתדר בכלל. לא סתם כעס- ממש זעם ותסכול של ילדה שננטשה. (ואני לא ילדה שננטשה, אני חושבת..). יכול להיות שהיינו מתגברים על זה, היא ואני, אבל זה היה לוקח הרבה הרבה זמן. זה לא בלתי אפשרי בעיניי, ואם היא דיברה אלייך בעבר והערכת ואהבת אותה והייתה לכן שפה משותפת- אני מציעה שתתני לזה צ'אנס. יחד עם זאת, אני חושבת שאת לא צריכה לנסות חזק מדיי. לא להשתדל בכל הכוח שזה יצליח, על חשבון להתעלם לזמן מה מהמקומות שכועסים בך ופגועים. אם את מרגישה חשדנית- תהיי חשדנית.תביעי את עצמך ותביאי את עצמך באופן שהכי נאמן לך. כך תוכלי להרגיש אם תוכלו לגשר ולתקן את מה שקרה ביניכן או שזה לא בר תיקון מבחינתך. אני חושבת, כמו שיר, שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, אבל אני חושבת גם שקשר בונים ביחד. שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, ביחד. מהניסיון שהיה לי עם המטפלת הקודמת אני יכולה לומר לך שניסיתי לבנות קשר לבד (כמו שאני הרבה פעמים עושה, אולי).כל כך רציתי שזה יצליח, כל כך רציתי שתעשה בדיוק את מה שצריך כדי שאוכל לסלוח לה סוף סוף ולהמשיך הלאה, שלפעמים עשיתי את העבודה בשבילה. "המצאתי" בשבילה את הכוונות שלה, שלא נאמרו, ואת ההסברים שלא נתנה לי.. עבדתי נורא קשה וזה לא הצליח, כי עבדתי לבד. טיפול לבד את יכולה לעשות גם בלעדיה... נסי טיפול ביחד. את לא צריכה ליפול לזרועותיה, ומובן שיש הרבה דברים לגשר עליהם ולדבר אותם. אז זה מה שתעשי. אל תשארי עם החרדה והצרימה והחשדנות לבד. מאוד יכול להיות שגם היא מרגישה לא בנוח ולא יודעת איך להתחיל מחדש ולכן הנחמדות העודפת הזו. אבל (והנה שוב אני עושה את זה), אל תנסי לחפש את הכוונות שלה במקומה. שימי דברים על השולחן, היי גלויה בפשטות ורגישות כמו שאת יודעת, ותני לדברים להתגלגל בקצב שלהם.. לפעמים הדייט הראשון הוא לא הכי מוצלח, ואחר כך מצליחים לפתח שוב את השפה המשותפת. ואם זה לא מצליח, אל תרגישי תסכול.. לפעמים יש קלקולים וזה לא אומר משהו רק עלייך, אלא גם על הדינמיקה ועליה. קשר זה שתיים, אמרה לי בשבוע שעבר המטפלת שלי, וקלקולים או אי הבנות, שייכים לדינמיקה של שתיים. מחזיקה אצבעות מרחוק, וסומכת עלייך לילך

הי שיר, שיר יקרה מה שלומך? צריכה להתנצל... על המכאובים שלי שיוצרים הצפות וכאבים גם במקומות בהם לא נראה שהמים הולכים לעלות על גדותם. את יודעת, אולי זה הפחד האולטימטיבי בגלל שהוא כל כך קיצוני, מסמן את הקץ בפתאומיות, בלי הכנה מוקדמת. ואולי הקיצוניות שלו היא גם נחמה... שזה לא משהו שקורה הרבה, נמצא רק בקצוות ובשוליים, ולרוב הוא ישאר כמין אידיאה רחוקה, החשש הגדול שאף פעם לא באמת מתקרב למציאות. אני מרגישה לא כל כך ברורה. בסה"כ מנסה להרגיע... תמיד רציתי להיות מיוחדת, ותמיד הדרך היחידה בה הצלחתי להיות מיוחדת זה להיות הכי נוראית-איומה-בלתי אפשרית... ולא בקלות מגיעים למקומות שאני מגיעה אליהם (שוב ושוב, אציין בכאב רב)... ונשמע שהגברת שאיתך חזקה ונשארת... הדברים שאת כותבת מאד חכמים. מאד נכונים. להתבונן ולהבין יחד. לנסות ולהחליט לפי הדרך שאליה נושבות הרוחות. ועדיין קשה לי מאד. חוששת שפרידה ממנה, דבר כל כך קשה וטראומתי , לא אוכל לעשות פעמיים. אם אחזור לא אוכל לעזוב שוב. ואם אצטרך לעזוב שוב לא אשרוד את זה. מרגישה שצריכה לקבל מראש החלטה... ואני מנסה להיות בוגרת והיא כל כך מקשה (למה היא עושה את זה?), אני לא יודעת באיזה תקופה בחיים פתאם "נפלתי עליה", אבל היא לגמרי לא פנויה אלי (זו התקופה בחיים או אני שמעיקה?). ביקשתי שנקבע פגישה ולצורך כך התקשרתי אליה וניסיתי להשיג אותה רבות, והיא לא חזרה אלי... כל המאמץ על כתפי. והחזקתי במאמץ הזה. לא וויתרתי... וכשהשגתי אותה לבסוף היא קבעה לי פגישה לעוד שבועיים!! אחרי שהיינו בטיפול של ארבע פגישות בשבוע. כאילו לא קולטת עד כמה גדול הקושי, כאילו אדישה למקום בו אני נמצאת. שבורה חזרתי ל"אקטינג אאוט" (אבל מה נשאר לי, כי פגישה אמיתית נקבעה רק לעוד עידן ועידנים), כתבתי שטעיתי שקבעתי איתה. שלא אגיע. ועכשיו מחכה שהיא לא תקבל את דברי, שהיא גם תלחם (קצת), שתבין שזה לא הגיוני... שתתאמץ. אני כבר רועדת מפחד, שהיא לא תעשה דבר, שתדמם (מלשון דממה), ותדומם אותי. הגאווה שלי לא תאפשר לי לשוב ולפנות אליה.... סוף לסיפור? גלי

וואו. קראתי את מה שאת כותבת פעם אחרי פעם והרגשתי שבקלות זה יכול להיות הטיפול שלי. אמנם לא עברתי את מה שעברת, אבל הטיפול שלי מלא בפיצולים ובפחדים שנובעים מהפחד שמא...אולי...ייצר המקום מלהכיל, שמא ההבטחות להיות כאן ולתמוך ולא ללכת לשום מקום הן הבטחות סרק, והאם כאשר אולי לא אוכל להן, למפלצות, האם אז הוא יילך, האם אז יהפוך מהדמת המיטיבה לדמות "ההורגת". קראתי את דברייך ופחד מילא אותי.את כאילו נמצאת במקום שאליו אני מפחדת להגיע. ואני מאמינה שלא עשית משהו נורא כל כך. אין לי בינתיים מילים חכמות, אולי ייתפתחו בהמשך, רק רציתי להגיד לך שקראתי ואני מחזקת אותך.ואם אפשר שאלה, לפני כמה שנים, בפורום אחר, השתתפה משהי שנהגה לחתום בהיו שלום ותודה על הדגים, כינתה עצמה פרוזק, האם זו את? תודה על הכנות שבה כתבת. ירדן

הסיוט של כולם התממש אצלי. הוא עזביום אחד. בהודעת sms ...

הי נטע קודם כל תודה. תודה על האמון שלא עשיתי משהו נורא כל כך (מה בכלל גורם לך לחשוב כך?). מתנצלת שעוררתי שדים ממרבצם. מקווה שאפשר יהיה לדבר על השדים האלה בטיפול ושלא תרגישי שהדיבורים עליהם הם דיבורי סרק. מקווה גם שהמטפל ישאר דמות מיטיבה ולא הורגת. ובעיקר שישאר שם. (כמה פשוט זה נשמע מה שאנו זקוקים לו מהם, שישארו... ועם זאת, כל כך לא פשוט...). לשאלתך, אינני פרוזק מהפורום האחר. במקרה חתמתי כך. חתימה של עזיבת כדור הארץ ובריחה למקום רחוק מאד. אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא ציטוט קצת יותר מרגיע? בי בינתיים גלי

גלי יקרה ומלאת טוב ותוכן מה שלומך...? זמן רב עבר מאז שיחת המראות האחרונה שלנו. אני כ"כ מזדהה אתך ועם מה שעברת ועם הבלבול הזה- מה המהות הזו של האדם שלפניך. איך אפשר להכיל את הקלף הזה שהוא שונה משני צדדיו. ואני נורא נזהרת לא להעביר את החוויה שלי כדי לא להשמע מוטה- כי אצלי האמון התערער לחלוטין. אני חושבת שמשהו בחזרה שלה נראה כמו מחווה של דגל לבן ואולי כדאי לבדוק את זה לפני שמכריזים מלחמה. אבל אני בטח נשמעת לך כזו צפויה ולא מקורית במיוחד. אולי יש בזה דווקא 'תרגיל' טוב בשבילך איזשהי אינטגרציה כזו של להתגבר על אכזבה ולנסות רגשית להתמודד עם מורכבות ביחסים. וזה נשמע נורא קשה אחרי מה שעברת. כשקוברים רגשית מישהו נורא קשה להחזיר אותו בחזרה לחיים. רוצה להמשיך לכתוב לך אבל ההכרה שלי הולכת ומתערפלת אני כמעט נרדמת בטח כתבתי המון שטויות עד עכשיו. רק רציתי להגיד שבכל מקרה אני אתך ועומדת מאחוריך ואנסה לשלוח לך דברים אחרים חוץ ממראות חסרות טעם ויעילות... להתראות בינתיים ומקווה בשבילך לטוב רפאים

רפאים! שלום לך! קודם כל, לא היו לי הכוחות לכתוב אז... (ניסיתי, יש לי התחלות של טיוטות אלייך שמורות על המחשב...) אז אכתוב כאן כמה אני גאה בך על ההחלטה להגיש תלונה. לחפש סוג של סגירה. להאמין בקיומו של צדק. ולהאמין בכוחות שלך להשיג את הצדק הזה. הלוואי וגם אני הייתי יכולה... בדיוק קניתי את הגרסה האחרונה של אליס בארץ הפלאות... חשבתי לנסות להתבונן קצת בעולם המראות שלה... המראות שלך בכלל לא חסרות טעם ויעילות, אני פשוט עוד לא למדתי איך להתמש בהן נכונה. תמשיכי לשלוח! אני עייפה כל כך. מנסה להגיד לעצמי שלא פלא, כי עכשיו כבר כמעט שחר, אבל גם ביום, ובכל שעה משעות היום אני עייפה כל כך. מעייף להלחם, מעייף לקבור, מעייף להוציא מן הקבר ולהנשים חזרה לחיים, מעייף להנשים חזרה לחיים ולגלות שהנשמתי מפלצת ולא מטפלת אהובה, מעייף לנסות לחשוב איך לקבור אותה בחזרה. לא פלא שאני עייפה. בינתיים אנוח, ונקווה שהמפלצת שניעורה לחיים תזכר שיש בה גם צדדים אחרים. מתפללת שהאינטגרציה תקום לתחייה. תודה גלי

נשמע פשוט, הלהתחבר מחדש שלך... חיזקת את ידי ביכולת להלחם על יצירת הקשר וקביעת הפגישה איתה. עכשיו כבר רפו ידי בשנית... לא תמיד פשוט להתחבר מחדש.

הי גלי יקרה, חשבתי עליך המון, כתבתי גם המוני טיוטות... עוד מאז... ורואה את המילים שאת נותנת לעצמך, כמה מתאימות מכפי שאוכל לתת. המסר של הבלבול עובר אליי. מאד. העוצמות גם. ההיקרעות הפנימית. הצרחה. את יודעת, גלי, כאן את מצליחה לצרוח באופן מאד מסודר, ובעיניי, זה אומר שהטיפול נתן דבר מה, דבר מה שנשאר, גם אם לפעמים. והוא שם וראוי להערכה. כן, הישג להיות גאה בו. המשהו הזה נרכש, ואני מניחה שהוא שילוב בין מילים שבטיפול עם מה שכבר קיים ונמצא בך מתמיד, ולמרות זעם רב (ואפילו אם יש בו צדק רב, בזעם), מגיעות תודות למי שלימד מעט-יותר משהיה. אפילו מעת לעת. מאמינה שכן היה בו, בטיפול, משהו שלימד בהקשר זה. ונראה לי שאני די יודעת שבתוך מערכת כוחות כזאת בקלות של הינף יד אפשר לשבור את הכלים... וגם - חושבני, שמן הראוי לתת תוקף מלא לחוויה רבת הנפח, ואת בוודאי יודעת טוב ממני - שלמרות הויתור האימתני הכרוך בכך, חשוב לנסות לבדוק הם פני המציאות שונים. אפילו קצת. לנסות ככל שניתן לא להוריד למציאות (שעדיין אינה כזו, בכל אופן, אינה כזאת לחלוטין) את החוייה הפנימית. לא לאכוף מציאות. לתת מקום להזדמנות. פחות כדאי לך להוכיח בכוח שאת צודקת, וככל הנראה עדיף ניסיון מאכזב. כך את יודעת משהו על המציאות, אבל אינך כופה אותה מראש מתוך חרדות. גם אם התוצאה זהה, פנימית זה שונה מהותית. נראה לי שבעיקר לצרכי ההפרדות שבנפש. איזה כאב, הא... וכבר יש כלים מן הטיפול, כן, אלו שנראה כאילו הושחתו, אבל אולי ניתן להגיע אליהם וקצת, קצת להשתמש. לנסות ללכת פחות עם התפיסה הישנה הטבועה מפעם. שייגעצ כתבו יפה כל-כך, ילדי שכזה - "כל המילים הכי יפות שאמרתי לך מזמן אני לא מוצא אותן, כל השעות המתוקות היא לקחה אותן איתה" אבל, מניחה שכן תוכלי למצוא, שכן נותרו בך המילים ונשמרו בכספת מוגנת רעלים, שהן בנות גישה. הייתי רוצה להאמין שהמרחק, הפרידה הייתה נחוצה לשתיכן. שהיה לכן יותר מידי. אולי הדרכה כצד שלישי מחזק מעגן נדרשה. נראה לי שלפעמים קולות בריאים, הגיוניים ושפויים גם יכולים לומר "פסק זמן טיפול". למה לא? מי אמר שהשגעון הכתיב? אח, אילו מראש היה לנו קל לתפוס שטיפול הוא דבר זמני, שיש לו סוף, שיש לנו אפשרות וחופש לעזוב, גם לשוב, היה קל יותר... יותר לאהוב, פחות לשנוא... ושמחתי לקרוא על כך שסיפרת לאנשים בעולמך, ששיתפת, שהייתה תגובה מהם. זה איכשהו לא להיות לגמרי לבד. כתבת גם כאן. מאמינה שאפשר לקחת את זה כהכנה פנימית להלאה. הלוואי שתוכלי כך, בלהיעזר בעצם היותן של תגובות (שמובילות למחשבות מכיוונים שונים, הן של בעד, הן של נגד) למצוא את המפתח שבתוכך. בנייה והרס. הרס ובנייה... אוף, לא קל העסק הזה... לא קל... שלך, סוריקטה

הי אודי, רוצה לומר משהו..לא יודעת מה..מרגישה ..לא מצליחה לתמלל.. רוצה למחוק את ההודעה..רוצה להשאיר ולשלוח..למחוק..לשלוח..למחוק...לשלוח... די!!!!!!!!!!!!!!!!

באתי כדי להיות.אולי ללמוד איך ומתי. לא רוצה לשמוע-מתי שיתאים מתי שתרצי/תוכלי. אני רוצה. עכשיו. אבל איך?????????????????

אז הגעתי לאן שרציתי, בתנאים שרציתי. הודות לפסיכיאטר החדש. ויטמין P תמיד מועיל. אבל... מה עכשיו? מצאו לי היום גוש בלתי מזוהה (בשלב זה) ברחם. בלתי מזוהה, אבל מספיק רציני כדי להכניס את הרופאה שלי ללחץ. ולא, היא לא מהנלחצים בדרך כלל. ויש עכשיו בטלוויזיה "רוקדים עם כוכבים". ואצלי כל מחול, הוא מחול שדים. אין לי כוח לעוד בדיקות.

למה רשעים? כי קצת קשה לי עם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לא טוב לי ואני לא צדיקה... איכשהו, בחודשים האחרונים, כל דבר שאני נוגעת בו - מת/נהרס/לא מצליח וכו'... אפילו ה-ECT הזה. נכון לעכשיו המצב הוא 4:0... המוח העיקש והמוטרף שלי מביס את המכונה כבר בפעם הרביעית. לא מצליחים למצוא את הסף ולהשיג תגובה (בסשן אחד, הם מנסים פעמיים-שלוש, כל זמן שהמטופל רדום). אני מתארת לעצמי שכבר קראת בתשובות שלי, שהחשד התברר כמוצדק. אני מגדלת תפלץ קטן-גדול ברחם. לא ידוע עדיין בוודאות האם הוא ממאיר או לא, והאם הוא על תקן חייל בודד, או שמא יש לו שם קבוצת תמיכה. הוא עושה מספיק צרות בזכות עצמו. תהיה בטוח, שלא אבקש לקחת אותו הביתה למזכרת אחרי שיוציאו אותו. היה לנו (עוד יש) מספיק זמן איכות ביחד. תודה, TM.

איך רשעים? בכלל לא. רחוק מזה. לגמרי. להיפך. אני חושבת שמלחיץ זה קצת קצת טוב, כי אז מתייחסים ובודקים כמו שצריך.. מקווה שהכל יהיה בסדר, מחזיקה לך אצבעות.. שיר

אני בשלב של ההתייחסות והבדיקות כמו שצריך. חטפתי מספיק על הראש בימים האחרונים (ובצדק). זה פשוט שנמאס לי ממרתונים של בדיקות, תרופות וטיפולים. ובסדר זה כבר לא... מעכשיו, כל בסדר הוא יחסי. לא-ממאיר זה יהיה יותר בסדר. שהמפלץ הקטן הוא בן יחיד, זה יהיה יותר בסדר. והכי בסדר? אחרי שיוציאו אותו ממני. TM.

לפי הכותרת נראה שאת חשה משהו כמו אשמה??? מה פתאום רשעות? כאילו מקבלת מכה שאין לך שליטה עליה ואז גם מכה את עצמך וזה ממש לא מגיע לך.. ולעניין עצמו, מניסיון (מר) בעבר - קורה ולא מעט שבדיקות מטעות מסיבות טכניות או טעויות בפענוח של רופאים.. מקווה שזה המקרה אצלך. ובכל מקרה - חזקי ואמצי. איתך, מיקה

היי מיקה, אשמה? לא יודעת. לאו דווקא בקשר לזה. בהחלט לוקחת אחריות מלאה. הגעתי לסוף כבר בהתחלה. הרופאה לא טעתה, למרות שהבדיקה היתה בדיקה חיצונית בלבד. הייתי, הלילה, במיון גניקולוגי. הבדיקה של הרופאה לא ממש תרמה למצב הכללי. אבל מכיוון שאנחנו לא בפורום רפואת נשים, נדלג על כל הפרטים. גידלתי וטיפחתי במסירות רבה גידול שהגיע כבר למימדים של 7X8 ס"מ, וחרג כבר אל מחוץ לתחומי הרחם. ואני לוקחת אחריות מלאה, משום שידעתי שמשהו לא בסדר כבר הרבה זמן, אבל דחיתי את הנושא והזנחתי את המצב, כי היו לי דברים אחרים להתמודד איתם, שדרשו תשומת לב. ויש לי היום יומולדת... התחלתי אותו במיון... קיבלתי גידול במתנה. וגם כדורי שוקולד.

שלום רב, אני פונה אלייך דר בונשטיין ולשאר חברי הפורום בבקשה להמלצה למטפל/פסיכולוג קליני אשר יכול לטפל באחותי. אנחנו מאזור המרכז ולאחותי יש בעיות דימוי עצמי, שלדעתנו יכולות להיות דיסמורפופביה, היא ביצעה כמה ניתוחים פלסטים בגילה שסה"כ 21, יכולה להיסגר בבית כתוצאה ממראה לא טוב בעיניה וכו. בקשוי הסכימה לגשת לטיפול ועתה עלינו לעזור לה למצוא מטפל, האם ידוע לך על מטפל/ת מומחים בתחום ו/או קבוצות תמיכה? מודה לך מראש, בברכה. אחות מודאגת

תודה מראש על התשובה, אני מצרפת כאן את כתובת האי-מייל ואודה לך מאוד אם תוכל אכן לשלוח לי המלצות.. המון תודה.. [email protected]

אני מטופל אצל פסיכולוגית קלינית הפרעת אישיות גבולית ,קשב וריכוז,ויסות רגשות,דימוי עצמי נמוך המטפלת הייתה קרה בהתחלה,רציתי לעזוב,היא שינתה כיוון ונהייתה נחמדה מאד ,3 פגישות ואחר כך שוב קרה מאד דיברתי איתה על זה....אבל היא בדיפלומטיות שינתה נושא האם יש כאן דרך טיפולית,חם קר,חם קר ...וכדאי לשתוק אין לי כוח וזמן לבזבז על זה שאני אבקש מימנה ,בבקשה חמודל'ה תני לי חיוך בבקשה .... בנוסף רציתי לדעת כמה זמן לוקח טיפול בבעיות שציינתי ,כשאני בתחנה לבריאות הנפש ....שנה שנתיים מה הזמן לדעתך שהם מקציבים לטיפול פסיכודינאמי ארוך .... תודה וחג שמח

שלום... אני עם חברה שלי כבר שנתיים,הכל בסדר גמור בינינו עד שהתחלתי לשים לב שלפעמים בשיחות שלנו היא שותקת והדבר קורה בתדירות נמוכה אבל כשזה קורה זה קןרה היא "שותקת" ניסיתי לשאול אותה מה הסיבות לכך ואחרי ששיגעתי אותה בשאלות והחקירות היא הסכימה לדבר איתי. היא הסבירה לי שמה שגורם לה לשתוק זה כי הוא רואה סרטון שעובר לה מול העיניים בפתאומיות ז"א פתאום הדבר הזה עולה לה למוח והיא רואה סרטון שרץ לה מול העיניים וכל פעם צץ לה אותו סרטון מחדש והיא רואה אותם אנשים כל פעם,היא אמרה שהיא ראתה את האנשים האלה בגלגול קודם או משהו כזה קיצר כל פעם מין דז'-וו כזה. הדבר הזה היא הסבירה לי גורם לה לסיוטים בלילה לפעמים או בכי,ואת האמת אני לא יודע מה לעשות !!הבחורה היא קצת רגשית ואלי מקצינה עד כדי כך שהרגשות השתלטו לה על המוח!! מה קרה לה שם?האם זה בגלל טראומה?או שזה נכון?אני הצעתי לה שתיגש לטיפול פסיכולוגי אבל היא נפגעה וטענה שהיא לא פסיכית!!! מה עושים עם זה?אני לא יכול להשאיר אותה לבד ככה,אבל מצד שני אני רוצה להתחתן עם פסיכית,מה עלינו לעשות בנידון?

עניתה לי במילים שאינני מכירה. לא מכירה חיבוק,אפשר,מותר ,מגן ,בטוח , לא מכירה בלומר ולא כל שכן להרגיש.זה אסור. עכשיו להתחיל ללמוד ולהבין את משמעות המילים הללו ? יודעת פחות או יותר מה אין לי ובי איך ממלאים את החלל הזת? איך ממשיכים ללמוד את העבר שממנו אינני זוכרת הרבה? איך יודעים אם בכלל רוצים לעבור את המסע הכל כך קשה הזה איך לא בורחים באמצע התהליך ? אני רוצה שיגמר כבר תודה

למרות שהפורום ביום מנוחה, את ההודעה שלך כבר קראתי... אימצתי את הרעיון שנעלה למעלה. ברור שאי אפשר להפריד בין גוף לנפש. אולי אחרי שמתים, אבל את הנושא הזה אשאיר למי שממש מעוניין לעסוק בכך. כתבנו, פחות או יותר, את אותם דברים... ומה שהתרופות עושות, בקצב כזה או אחר, זה לאזן את השיבוש שחל במהלך התקופה ה"מופרעת" (לא במובן של הפרעה נפשית, אלא במובן של הפרעה באיזון במוח). ולכן - ככל שדוחים יותר את הטיפול, כך לפעמים לוקח לתרופות יותר זמן ליצור מחדש את האיזון הדרוש. האם התנגדות מנטלית לטיפול, במהלכו, משפיעה על התוצאות? אולי אם לא מקפידים על ההוראות ומחפפים פה ושם. אולי אם מצפים לשיפור מיידי. אולי אם מצפים לשיפור של 100%. וזה נכון שהבעיה הכי גדולה של מרבית התרופות הללו היא, שכאשר כבר סוף-סוף מוכנים לקחת אותן, הדחיפות היא גדולה. ולחבר'ה האלה לוקח - במקרה הטוב - חודש לפני שמתחילים לראות ניצוצות של שינוי. וזה אם מוצאים די מהר את המינון הנכון ואת התרופה המתאימה. אז כן, קל לאבד את הסבלנות, להרים ידיים ולוותר על זה מהר מאוד (יחסית). ואת לא היחידה, בהקשר הזה. הרבה אנשים לא ערים לשיפור שחל אצלם, והסביבה היא זו שמודעת לכך לפניהם. דווקא בדברים קטנים, ולכאורה(!) חסרי חשיבות. אני שומעת את זה במיוחד עכשיו, מקרובי משפחה של מטופלים אחרים במחלקת ECT, ומהצוות. את לא צריכה להתנצל, אגב. לא הכנסת אותי לשום תסבוכת. ואני ממש לא חושבת שהשתגעת. דווקא בלהשתגע אני מבינה דבר או שניים :). ECT במקביל לטיפול תרופתי. כלומר - לפני הטיפול עצמו יש תרופות שאסור לקחת. מי שמקבל בנזודיאזפינים (ואליום ודומיו), צריך לדלג על הכדור של הלילה שלפני הטיפול. מי שמקבל מייצבי מצב רוח (ליתיום, דפלפט וכו'), צריך לדלג על יום שלם לפני הטיפול; הגיוני - כל מייצבי מצב הרוח הם, במקור, תרופות לטיפול באפילפסיה. טיפול ECT הוא בעצם התקף אפילפטי יזום, והתרופה סותרת את הפעילות החשמלית הרצויה. חוץ מזה, אפשר להמשיך עם כל התרופות כרגיל - מי שמקבל כאלה בכלל. שאלת המניעה. שאלת מיליון הדולר. סיכום מקיף של מחקרים (בנוגע לדכאון בלבד) מצא, ש-70% מהמטופלים נדרשים לטיפולי תחזוקה שוטפים. יש כאלה שחוזרים כבר אחרי חצי שנה, ואחרים מצליחים "לשרוד" בלי גם שנה-שנתיים. אני לא מכירה מחקרים בנוגע למאניה ופסיכוזה. אני מניחה שיש, אבל הגעתי למסקנה, שזה ממש לא משנה לי בכל מקרה. לא בא לי לייאש את עצמי עוד יותר. ריפוי מלא...? רק אם אחרי שמצליחים להגיע לאיזון, מוצאים גם את הטיפול/איזון תרופתי הנכון, בלי תופעות לוואי, ומצליחים לשמר בעזרתו את המצב. תודה. יום טוב לך, TM.

את מאד מעניינת.

:)

ובכלל תודה על זה שאתה תמיד פה מקשיב ,מבין ותומך..ונותן לי עוד ועוד כוח. ואם כבר בכוחות עסקינן אז באמת יישר -כוחך!!!

אני בת 40+ נשואה +2 מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי.מכיון שהקשיים שאני חשה הם אישיים ומשפחתיים. .שאלותיי הן: האם יש מטפלים שעוסקים בטיפול אישי זוגי ומשפחתי? התוכל להמליץ על מטפל ספציפי באיזור רמת גן גבעתיים שעובד עם מכבי (דרך האימייל)?.מה דעתך על טיפול דרך הקליניקה הפסיכולוגית של אוניברסיטת בר אילן? תודה.

לך ד"ר גליקסמן תודה מקרב לב על הטיפול שנתת לי לגבי יתר לחץ הדם שהופיע אצלי בפתאומיות. תוך שלשה חודשים הצלחתי לשלוט בעזרתך ביתר לחץ הדם שלי . אני פשוט לא מבין מדוע רופאים אחרים לא מודעים מספיק לאפשרות ללמוד כיצד לאזן ולווסת את לחץ הדם במקרים כמו שלי ללא תרופות , מה גם שאני רגיש לתרופות מסויימות. יישר כוח איציק

שלום רב לך איציק תודה לך על תגובתך, אני תקווה שאכן אתה ממשיך לתרגל וליישם את מה שלמדת וכי נושא יתר לחץ הדם הוא בשליטתך המלאה. לעונג היה לי ללמדך , אלמלא שיתוף הפעולה שלך לא היינו מצליחים כפי שהצלחנו. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי, מבינה שסגרת כבר את "הבאסטה".. - הרי גם אתה צריך מנוחה מאיתנו.. אז לכשתענה... - אולי יש לך עצה לבעית קושי בהחלטה??? (ובבקשה אל תצחק עליי)- לא יודעת להחליט אם לסיים את הטיפול הפסיכותרפויטי? אם לסיים רק את הטיפול התרופתי? אם לסיים את שניהם?.. אם לעבור מקום עבודה? אם להחליף מקצוע? אם להחליף מקום מגורים? פשוט לא יודעת!!!!!!!! וזה מטריף ומטמטם ואולי הכותרת כאן למעלה- נכונה לחיי!!!!!!!!!!?

הי מיקה וכולם גם, אפשר להצטרף? יש לי כמה וכמה מחשבות ורעיונות, ואולי תמצאי בהם דבר מה. קודם כל, רציתי להגיד, שיצא לי להקשיב לך בכמה וכמה הודעות. קוראת אותך גם כעת, ומתארת לעצמי את העומס שאת מרגישה על כתפייך. את יודעת, אומרים שיש מקרים שעדיף פרה פרה ולא כל השק ביחד, במיוחד כשהשק כולל החלטות שכל אחת מהן בנפרד אינה פשוטה עבורך. ברוב המצבים גם לא כל כך אפשר הכל בבת אחת... וחשבתי גם על העצה שביקשת. הו, משאלות... איך לפרקים אפשר לראות אותנו, באופן כה נוגע ללב, מביעים משאלה לקבל איזה טיפ-טריק קטן במקומות בהם לעתים נדרש תהליך מורכב שאורך זמן. כמה מתעתע זה יכול להיות. איך זה שדברים מורכבים נראים פשוטים, ופשוטים - מורכבים. ותראי, אני מנסה להיות זהירה משום שאיני מכירה מספיק, כי ייתכן שישנן תוכניות או פטנטים שמתאימים ודוחפים מהר יותר או מניעים מתוך מצב נטוע. אבל האם הם מחזיקים מים? תלוי למי. תלוי מתי. כל כך אינדיבידואלי. בכל אופן, ככל שאני מבינה, החלטה היא קטע מורכב לכולם. לאנשים מסוימים, במצבים מסוימים ובתקופות מסוימות - מורכב עד כדי "שיתוק", או שתמיד מכאיב יותר ביחס לאחרים. מאמינה שבין השאר, הבנה עמוקה שאינה דקלום בלבד, עשויה לעזור ולמתן. בהנחה שמשתמשים בכלים באופן בונה. את יודעת, נראה לי שאפשר להתייחס ל אי-החלטה כאל סוג של החלטה (הייתי קושרת לכך חרדות של איבוד שליטה/אחיזה). אי-החלטה משמע כוח שמושך לשהות בקיבעון ולא לשנות. המקום לא חביב, די ריק, אבל, לפחות, מוכר. רק מה, (ואיני מחדשת) יש דברים שמשתנים, מוגבלים או חולפים ולא בשליטתנו. זמן. והרבה פעמים עקב כך נוצרת תחושת הפספוס. לדעתי, כדאי לבדוק עם עצמנו אם לפעמים יש נטייה לקפוץ לקצה, ולראות בהחמצה קטנה ואפילו בת תיקון תמונה של פספוס עצום ומייצג של הכל-הכל מבלי למנות בכלל כל הישג. מן אובדן כללי. אולי אפשר גם לנסות להבחין אם חלקם של הניסיונות שבכל זאת מתבצעים נופלים בנישה שבה מראש סיכויי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד. ורציתי להציע רעיון נוסף - אולי יש סוג מסוים של ריגוש בהססנות הזו, ב'ישיבה על הגדר', על הגבול. משום שבאופן זה אפשר לדמיין כאילו כל המצבים יכולים להתקיים בה בעת. אפילו מצבים מנוגדים וסותרים או מרחיקי לכת לכאן ולכאן. מן 'להחזיק בחבל משני קצותיו'. ככה נמנעים מהתמודדות עם חלקיות ופשרה, לא נפרדים, ונמנעים מקבלת טוב ורע יחדיו. טוב עם המשקל שלו ורע עם המשקל שלו. באחד מהעצים של לא מזמן, שוחחת עם אודי על ראייה קטסטרופלית. רציתי להתייחס אליו ולהוסיף, שכפי שאני מבינה, לראיית שחור-משחור יש משלים אידיאלי הפוך. בן צמד. כלומר, אם את מדברת על אסון קיצוני, או ייאוש מובנה במערכת, כנראה שיש שם גם פנטזיה על דיוק פלאי, תקווה או נס גדול של שלמות והבראה (גם אם כמעט ולא ניתן לשמוע את הקול הזה והוא נקטל במהירות הבזק). הם באים ביחד. לגבי הטיפול - מקווה שהוא יכול לעזור במיתון גל הפספוסים. ואם, נגיד, את מצליחה ללמוד להתמקד פחות בכעסים וההאשמות על מה שהלך כבר (כעסים כאלה גוזלים המון אנרגיות) - גם מתפנים משאבים ויש סיכוי גדול יותר שתצליחי לראות יותר הזדמנויות ולנצל אותן. אם אינך משתמשת (גם) בטיפול רק כדי להוכיח לעצמך ש'הנה עוד דבר שלא סייע ואפשר לבטל', ובכל זאת ניתן לראות לאורך זמן שיש בו גם תרומה ולא מעטה - נראה לי שאז שווה להמשיך. טוב, זה דבר לבחון בתוך הטיפול. אולי כדאי לנסות גם לחשוב מה את מפנטזת שיהיה בעבודה החדשה, או במקום המגורים החדש. האם באמת מעבר אמור לפתור איזו בעיה? כי יכול להיות, שמדובר בחלקים פנימיים בך, שאין מה לעשות, לא ניתן להתחמק מהם ותמיד תפגשי ותאלצי להתמודד איתם בכל מיני אופנים ובכל מקום. ממה שמוכר וידוע לי, הטיפול יכול לסייע לך בהדרגה לקבל חלקים בך, ופחות להשקיע בהתקפה שלהם. מניחה שאז, בהיות הציפיות מכוילות יחסית, צנועות יותר, תוכל להיות הקלה ובהירות לגבי החלטות בצמתים. כפי שכבר הזכרתי קודם, כנראה שיהיו נושאים שתמיד יהיו קשים יותר להתמודדות ביחס לאחרים. תמיד. כן, זה עצוב קצת, ואולי גם לא הכי פייר... זה מה יש... לדעתי, גם לעיתוי של קבלת ההחלטה יכול להיות משקל משמעותי. למיטב הבנתי, אותה בחירה ממש יכולה להיות בונה אם באה ממקום אחד, או לעבוד בשירות ההרס אם באה ממקום אחר. ובכל אופן, בסופו של דבר גם על רמת הדיוק שבעיתוי צריך להתפשר. בהתאם למגבלות המציאות... וד"א, גם כשיודעים את כ-ל זה אנחנו לא חפים מהתנגדות. זו יכולה להיות חתיכת עבודה של פיצוח, שדורשת התמדה בטיפול (אם בחרת בטיפול עומק). וכנראה שגם אומץ. ממני, סוריקטה

עשיתי סקס מרחמים עם ידיד שלי, שהוא גם אקס שלי, ונמצא בדיכאון קשה. זה היה הסקס הכי גרוע שעשיתי בחיי. משעמם, תפל, ולא מסעיר בכלל. אפילו זייפתי וגם חשבתי על מישהו אחר שאני דלוקה עליו. וזה לא שהוא לא עשה את כל מה שצריך לעשות. זה פשוט בגלל שאני לא מאוהבת בו, לא מעוניינת בו, ולא בקטע שלו בכלל. אולי רק קצת בשביל הנוסטלגיה ובשביל ביצוע העניין עצמו. הבעיה היא, ששכבתי שם מתחתיו, ואיפשרתי לו לעשות מה שהוא רוצה, מתוך איזה תחושת רחמים. שאם הוא יקבל קצת, אז לא יתאבד כמו שהבטיח. ואני לא מבינה למה לא ריחמתי על עצמי. למען האמת, לא הרגשתי כלום. שום דבר. לא אהבה, לא שמחה, לא שנאה, לא כעס. כלום. פשוט כלום. ריק. וואקום. גם לא אחרי. כאילו פשוט לחלוטין לא אכפת לי. למרות שבאיזה שהוא שלב נמאס לי. אבל גם אחרי כל זה, לא היה אכפת לי. אפילו ביום שאחרי, כשהוא כמובן לא התקשר אלי או משהו בסגנון - זה לא מזיז לי. כי אני הרי יודעת שהוא כזה. אנחנו מכירים כבר שנים. אני פשוט לא מבינה למה עשיתי את זה. ובעיקר למה לא הרגשתי כלום. לחלוטין כלום. איך אפשר לכבות ככה את כל הרגשות ? ומה זה אומר עלי ?

הי עננית, את מתארת משהו שמאפיין יחסים עם נשים מוכות או מי שעברו ניצול מיני. אנא זכרי ש את לא אשמה בסבל שלו, ולא צריכה (או יכולה) לקחת אחריות על החיים שלו. בעיניי, גם אלים מבחינתו לאיים בהתאבדות אם ... אם הוא בדיכאון קשה הוא צריך לשתף פעולה ולהיות מטופל אצל איש מקצוע. בבקשה שמרי על עצמך. אותי זה מפחיד והייתי מציעה לך לא להתפתות ולשמור מרחק. סוריקטה

בני משפחתי הם אנשים שליליים ורעים. מאוד. אז ברור שבמהלך חיי נאלצתי לצמצם רגשות. גם הבחור ששכבתי איתו זה מישהו שפעם מאוד מאוד אהבתי. אבל הוא לא היה מעוניין להיות איתי. אז באמת גם אליו צמצמתי רגשות. אבל עדיין אכפת לי ממנו. העניין הוא שמדובר פה בסיטואציה אינטימית שאמורה לגרום לי להרגיש טוב. וזה לא קרה אפילו מבחינה פיזית. ואם מלכתחילה ידעתי שאני לא אתן לעצמי להיסחף אחרי הרגשות עם אדם שלא מעוניין בי, אז למה שכבתי איתו בכלל ?? ומה אם זה יקרה בעתיד עם מישהו אחר שאני כן אהיה אמורה להרגיש איתו משהו ? אותו עניין רלוונטי גם לגבי אבא שלי שנמצא במצב קשה אחרי תאונת דרכים. אמנם בהתחלה בכיתי איזה חודש וחצי, אבל זה לגמרי נעלם. עכשיו יש רק קמצוץ של רחמים עצמיים שאני נאלצת לטפל בו. וגם זה לא יותר מדי. אני כן מקדישה זמן לנסות לעזור לו, אבל אין בי את רמת הרחמים כמו שהייתי מצפה. משך חודשיים בעיקר חשבתי על כל הרע שהוא עשה. איך אפשר להרגיש יותר ?

שלום אודי, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה קצת "מקצועית" הפעם... אם למישהו מבוגר יש בעיה בהבנה חברתית, הבנה של סיטואציות חברתיות ושל היבטים פרגמטיים של השפה (למשל, בהקצנה, אם אשאל אם יש לו שעון הוא עשוי להראות לי שיש לו).. קצת כמו אספרגר אולי.. מה יכול לעזור לו מבחינה פסיכולוגית? על איזה סוג טיפול היית ממליץ? תודה (ודרישת שלום) לילך

אהלן אודי, חזרתי כדי לומר תודה! :-) התלבטתי מאוד, ביני לביני, כמה אפשר להסביר למישהו שהוא לא מבין משהו בדקויות של השפה והאינטראקציה. כמה אפשר באמת לתפוש את מה שאנחנו לא תופשים.. איך נחווית בדידות על ידי אנשים שהתפיסה וההבנה החברתית שלהם קצת לקויות? ה"מישהו" שדיברתי עליו יודע לספר רק את מה ששמע שאומרים עליו. הוא יודע שהוא נפגע וכועס, אבל לא יודע לומר למה ואם מרגיש דחייה או בדידות או משהו אחר. הנחתי שטיפול פסיכודינמי הוא לא בדיוק הכיוון, אבל הרגשתי שקשה לי לדמיין איך מתנהל טיפול שיש בו יותר צדדים קוגניטיביים, בהקשר הזה.. נורא קשה.. בכל אופן, תודה על המחשבות שלך, וגם על הקישור ל-TOM. (פגשתי אותך במאמר בנושא, שפירסמת איפשהו ברשת.. :-) ) שיהיה ערב נעים, לילך

לא יודעת לאיפו לפנות יותר,אודי.. הכל כבר רקוב אצלי במשך שנים ארוכות. נהייה לי קשה יותר ויותר ואני יושבת כאן אל מול המקלדת ומנסה להרכיב אותיות יחד שיצרו מילים שיבינו אותי..ושוב יוצא לי רק בלגן מקושקש כזה..ואני בבית לבד יושבת פה ובוכה פתאום ממש חזק, ושוב יש לי מחשבות ליגמור היום ודי ואני בוכה ובוכה לא יודעת איך לתקן את החיים שלי. איך להיסתדר בעולם הזה? כיצד לבנות את עצמיבכלל ממקום של אפסיות ענקית שכזו? וניסיתי כבר כל כך מלא פעמים, אודי..באמת שניסיתי מאד ורציתי לשפר ולבנות לאט לאט ,לבנה אחרי לבנה ופשוט שלא הצלחתי לבנות כלום בחיי! הקיר הקטן שבניתי לי להגנה קרס ברגע אחד כאילו לא השקעתי בו מאמץ, כאילו לא ניסיתי והתאמצתי הכוחותיי הדלים להרים עוד ועוד לבנה..ופתאןם זה נפל וחרב.. ואין יותר שום תחושת הגנה ,או תחושת שייכות לעולם, רק ייאוש מר וצורב שמשתלט לי על הנשמה . והם לא יודעים שכל פעם שהם הולכים מהבית אני במירדף כואב ומסוכן אחרי עצמי,במירדף בו אני בוכה הרבה ומגיעה לעוצמות של חרדה שרוצה להיתממש בפגיעה עצמית קשה(סליחה!! אודי,אין לי אף אחד שאפשר לשתף מה עובר עליי) ואז אני נלחמת להירגע ולא פוגעת בעצמי.. אבל מאד פוחדת כל פעם מחדש שאולי בפעם הבאה אני לא אוכל עוד להיתאפק ומה יהיה איתי? ..אני נשארת בבית ,המחשבות מציפות אותי והראש מתפוץץ מזה .קשה לי אחדי השנים האלה של טיפולים פסכולגיים ותרופות ובסוף אני כמו גוש של בעיות! אין לי איך להחזיק את עצמי. סליחה שיצא ארוך ומעיק.כמוני, ..לא יודעת איך להסביר לך עד כמה המצב בלתי נסבל ..אין לי כוח לפרט למה.. תודה על ההקשבה..

אודי היקר, מקוה שלא מעיקה בכתיבה. מרגישה שהקשר איתך מחזיק את לוליטה בחיים (את החלק הלוליטי שלי כמובן). לאחר שנה וחצי סוערות של קשר ונסיונות להפסיק את הקשר וחזרות וכל פעם היא הפעם האחרונה. האהבה הכי עוצמתית שאי פעם הרגשתי או קיבלתי. וכל פרדה היא לתמיד. בעקבות אירוע קשה בחיי(מחלה של מישהו מאד קרוב) נדרתי נדר שאם הקרוב שאני אוהבת יחלים ממחלתו לעולם לא אשוב לראות את אהובי. אודי, אולי זה יראה לך מוזר או ילדותי (אותה אמונה ילדותית בכוח המאגי שלי לסגור דילים עם אלוהים) אולי אפילו תחשוב שתפיסת המציאות שלי השתבשה - כמו אותם חולים פסיכוטיים שהכרתי במחלקות פסיכיאטריות שהיו להם מערכות יחסים קרובות, משפחתיות ואישיות עם אלוהים . אבל, אודי זה נראה לי שהפעם זה יצליח לי. נראה לי שגם הוא הבין את זה. הוא התקשר וסיפרתי לו על הנדר שלי והשיחה הפעם הייתה לגמרי עם ריח של סוף. הוא שאל אותי אם אני צריכה שיגיד שהוא כבר לא אוהב. שנגמר. שיהיה הוא המבוגר האחראי (עכשיו פתאום הוא יהיה מבוגר אחראי?) אמרתי לו שהפוך, אני רוצה שיגיד שלעולם יהיה שם. שלעולם יאהב אותי. שישקר לי. רק ככה אני אוכל להתרחק. זה נשמע לך שפוי? אודי כתבת בעץ אחר על החושך שיכול להיות גם חבר ללוחם ולא תמיד הטוב הוא מה שניתן לחשוב.זה מאד דיבר אלי. החושך יכול להיות חבר עבורי אבל המחיר בלבחור בחושך הוא להפוך לגמרי לאישה של לילה. לוותר על חיי היום שלי. שהלילה הופך חבר היום הופך שונא. שלך לוליטה

שלום , הגעתי קצת אולי באיחור אבל אומרים שאף פעם לא מאוחר... הגעתי למסקנה שיש בי כמה דברים שהייתי רוצה לשנות דברים שמונעים ממני להתקדם.ואף הורסים לי המון דברים שחשובים לי בחיים. ראיתי שיש המון מטפלים בכל הגילאים ... וגם יש פסיכולוגים קליניים רגילים ובכירים ופסיכוטראפיסט מה ההבדלים בניהם ? איך אני יודע במי לבחור ? כיוון שאף פעם לא הייתי בטיפול שכזה שאלה נוספת איך דבר כזה עובד ? כי במקרה שלי אני יודע מה הבעיות אני יודע מה אני לא עושה בסדר אני יודע את זה ובכל זאת עושה ההפך אני יודע לאן אני רוצה להגיע לא יודע איך אבל יודע מה הכיוון ויודע מה הבעיה איך הוא/היא יוכלו לעזור לי ? כמה זמן דבר כזה אמור לקחת ? תודה

אני מרגישה שהתמודדות עם כל הדברים בחיי כבר בלתי אפשרי... לא במישור התפקודי אלא הכאב הזה שאני נושאת עימי כל הזמן הדבר היחיד שגורם לי לתפקד זאת העובדה שיש לי ילד מדהים אני מרגישה שלא מגיע לי ילד כזה נפלא ואני שוקעת עוד! אני בזבוז של החיים האלה, פשוט בזבוז איך אני יכולה להמשיך? יש לי כדורים נגד דיכאון ואני לא מפסיקה להסתכל עליהם ולחשוב לעצמי לבלוע את כל הבקבוק. חשבתי לאשפז את עצמי אבל מה שזה אומר לגבי משפחתי בעייתי מבחינתי, מה גם שאני בארץ אחרת, לא בישראל. אלוהים, אני חייבת עזרה!!!!

תודה על ההתייחסות. אני כותבת מילים ראשונות אלה בטון ציני - אם הייתי מצליחה בניסיון התמודדות שלי עם כאב זה, לא הייתי כאן היום דנה בו :-). לפני שעברתי לחול רופאת משפחה רשמה לי ציפלקס ובמקביל טופלתי על ידי פסיכולוג קליני. אני עדיין לוקחת כדורים שרופא המשפחה שלי כאן רשם לי, הכדור אמור להיות מקבילה של ציפלקס אך משום מה לא נראה לי שהוא משפיע עליי יותר מדי, למרות שהוא העלה לי את המינון. האפשרויות שעומדות בפניי לא נראה לי שאיש היה רואה אותן כאופציה ובגלל זה מהתחלה כתבתי באתר זה. כתבתי באתר זה בעבר לפני שאתה נכנסת לניהולו, אך כתבתי יותר שירים אשר לא פורסמו כנראה בגלל שלא היו ראויים אך עדיין הם מה שסימלו אותי. אני מוצאת את עצמי לאחרונה שוקלת ברצינות התאבדות, והקטע שיש לי הכל, איש, ילד, בית, כסף אפילו כלב והכאב הזה לא עוזב אותי. לאדם כמוני לא מגיע פשוט כלום!!! זה גורם לי לשנוא את עצמי אפילו יותר. שלא תטעה, זה לא שאני לא מעריכה את החיים שיש לי, אני פשוט לא מעריכה את עצמי, לא מגיע לי.. פשוט! עוד יום לעבור...איך מפסיקים להרגיש ככה.

הי אודי שלחתי לך לפני שבועיים בערך מייל, אני מאד אשמח לקבל תשובה... תודה. אפרת

מסכימה עם הגישה, אך זה לא היה שייך לפורום.. אנסה לשלוח שוב.

באתי לבקר. כיאה למורות בחופש אני חולה. לפחות אני אצל אמא...

פעם ראשונה קיימתי יחסי מין בגיל 23 עם אותה בחורה שהתחתנתי מאוחר יותר איתה.אני בו אדם רגיל,בריא,אך יש לי בעייה רצינית שממנה אנו סובלים ביחד אם אישתיץאני מאוד אוהב אותה,אך אנו לא מצליחים במיטהתאני לא מצליח לגמור,היא מושכת אותי,אך אחרי זמן קצר אצלי הבולבול נופל,אני נכנס לפאניקה ומתחיל לחשוב בראש שרק לגמוור ולהצליח. אחרי דבר כזה אצלי מתחילים כאבים קטנים בפין בצד שמאל.אני עשיתי בגלל זה(ככה חשבנו לפחות) ברית מילה בבית החולים.גם יחסי מין הראשונים לא הצלחתי לגמור. אולאי פשוט יש לי בעייה בראש,אז איך מטפלים בזה?הזוגיות שלנו בגגל זה קורסים... תעזרו לי בבקשה

אני בחורה רווקה בת-39 שסובלת מהפרעת אישיות גבולית ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות במשך 10 שנים באופן קבוע. האם לדעתך אני יכולה להיות אימא לילד בלי שאגרום לו נזקים בעתיד והאם אני יוכלה לגדל ילד בריא? תודה

קצת הכעיסה אותי התשובה השטחית הזו שנתת בקשר לאימהות והפרעת אישיות גבולית. הנושא הוא כל כך מורכב כך שהתשובה שלך החטיאה את המורכבות. והייתי אומרת שגם חטאה בפטרונות ושוביניזם -כאילו יש ליישר קו עם האמהו?ת האחת והיחידה שמלבדה אין אחרות. ואני מבקשת, אנא אל תענה בתוקפנות או בהתגוננות, אלא כאדם אל אדם. אני לא מנסה להעליב או לבקר, רק להאיר נקודה מסוימת. תודה.

ראשית תודה על תשובתך שלמרות שלא ענתה לי על שאלותיי אחת לאחת הביאה לי מעט רוגע. ואולי דווקא משום כך... אולי שיקפת לי את אופן החשיבה ה"היסטרי" שלי ואולי חוש ההומור הסמוי שלך... התכוונת ל"חולה" בכפל משמעות נכון? זה לא היה במקרה?.. אהבתי.. תודה ו..רק בריאות.. וחנוכה שמח, מיקה

הי אודי, הוספתי שאלת המשך. אשמח אם תבחין. תודה!

ניסיתי. שם למטה. תקפוץ לראות?

הי אודי, משהו מעניין קרה לי אחרי הפגישה השבוע: יצאתי בתחושה קשה של תקיעות, חוסר הבנה (שלה), היעדר אמפטיה (שוב שלה...) ותרעומת (הפעם שלי...) לאחרונה אני מקליטה להנאתי את הפגישות (אע''פ שלא ביקשתי את רשותה), ולהפתעתי, לאחר שהאזנתי להקלטה, הגעתי למסקנה שהדברים דווקא לא נשמעים גרועים כל-כך. וכאן אני תוהה: מהו, אם-כן, הרושם הנכון / הרצוי / המועדף - זה שבמציאות או זה שבדמיוני? ואיך בדיוק הוא נוצר? בשעת מעשה או לאחר מעשה? האם האזנה מחודשת מיטיבה עם הדברים, או אולי להפך? ברור לי, שלולא ההקלטה היה מתפתח לו בטעות תסכול גדול מאד עד לפגישה הבאה, אבל אולי דווקא "הטעות" הייתה מהווה פתח ל... אין לי אפילו מושג למה... בקיצור - התבלבלתי... (ובבקשה, אל תאמר לי לשתף אותה בעניין ההקלטות, כי אין סיכוי שאעשה זאת...)

אודי שלום. הבנתי שאתה לא אוהב את הרעיון של הכותבת לגבי ההקלטה ללא ידיעה. מה שמעניין אותי הוא מה דעתך בקשר לראית הדברים אצל המטופל בשנית, כאשר הוא בתנאים אחרים ושומע מה שהלך בפגישה. אני מצטטת מדברי הכותבת.. "ולהפתעתי, לאחר שהאזנתי להקלטה, הגעתי למסקנה שהדברים דווקא לא נשמעים גרועים כל-כך. וכאן אני תוהה: מהו, אם-כן, הרושם הנכון / הרצוי / המועדף - זה שבמציאות או זה שבדמיוני? ואיך בדיוק הוא נוצר? בשעת מעשה או לאחר מעשה? האם האזנה מחודשת מיטיבה עם הדברים, או אולי להפך?"

הי, לא בטוחה שאני גונבת משהו שעשוי להינתן לי חופשי, אבל זו בכלל לא הנקודה. אני שאלתי על התחושות השונות לפני ההאזנה ואחריה, ואתה התייחסת רק לנושא ההקלטה. אשמח לשמוע את תגובתך (גם) לשאלה המרכזית שהעליתי. תודה, one

אולי זה קשור לתלות בקשר, לנסיונות להכחיש אותה, במקום להתעמת עם החרדה שהיא מעוררת. אולי כשאת איתה בחדר, התלות בלתי נסבלת לך ואת מתרעמת על כך, ואז אולי קצת יותר בעייתי לחוות אותה קרובה ומבינה. אולי את גם איכשהו ככה משליכה עליה מתחושותייך שלך. מחוץ לחדר את כביכול לבד. היא היא לא שם. למרות שהיא כן איתך, כחלק ממך. ואולי כשאת "לבד" עם ההקלטה, תחושת הבלתי נסבלות של התלות לכאורה פוחתת. נראה לי שכדאי גם לחשוב האם גם כשאת שואלת כאן את השאלה, זה אולי קצת כאילו תחמנת את המערכת במעין גניבה כזו והצלחת לבד, בלעדיה? (וזו ככל הנראה, אשליה בלבד). נראה לי שגם אם תמצאי תשובה כאן או במקום אחד מחוץ לטיפול, אוכל לשער שתוכלי לעכל אותה גם הודות לדברים שהיא נתנה לך. נראה לי קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי... מה דעתך?

one הי שוב, בחרתי להוסיף ציטוט מדבריה של מלי (ד"ר עמליה מרקיביץ'), מהצוות הקודם של הנהלת הפורום - "... ויניקוט, שהיה תיאורטיקן מופלא (לעניות דעתי כמובן), אמר שילדים גונבים את מה שהיה מגיע להם לקבל בזכות, ולא ניתן. אני חושבת שלחמוד זה בעצם לרצות למלא משהו שכ"כ הרבה זמן וכ"כ הרבה פעמים נחסך ונחסם ממך" אולי משהו במילים הנוגעות הללו ידבר גם אלייך. סוריקטה

הי סוריקטה, אני מאד מעריכה את התובנות שלך. יתכן שיש בדברייך משהו מן האמת, אבל לא כ''כ הבנתי למה התכוונת כשכתבת:" האם גם כשאת שואלת כאן את השאלה, זה אולי קצת כאילו תחמנת את המערכת במעין גניבה כזו והצלחת לבד, בלעדיה? (וזו ככל הנראה, אשליה בלבד)." האם תוכלי להסביר? ובקשר לתוספת - משתמע ממנה כאילו ה"גניבה" היא, אחרי הכל, לא ממש פשע בל יסולח, האם הבנתי נכון? ושוב תודה על ההתייחסות, one

אוי.. הזכרת לי נשכחות... מאז שקראתי אז את דבריה של מלי, במיוחד בנושא זה, הידיעה הזאת, שילד גונב מה שהיה אמור לקבל בזכות.. עוטפת אותי ומכילה מקומות קשים.. גם כשאני לבד.. בלי אף אחד בעולם.. ומקסים לדעת שזה מלווה לא רק אותי.. לילה טוב ומקסים.. תודה על הרגע והרגש שהעברת בדברייך לone (ועל הדרך גם אלי :) ) ~~נילי~~

לא בטוחה אם התפספסתי אמש או שלא הבנת שאני מצפה לתשובה.. אז - כן מקווה שתענה ושלא אצטרך לחכות עד ליל שני.. ויש גם הודעה מצחי שטרם קיבלה מענה.. מקווה שלא מעצבנת מדיי..? תודה וסליחה

אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ,בהפרעת אישיות גבולית , המטפלת קרה מאד מחד ואיכפתית מאידך ... אני אומר בדיחה ...היא שקטה ולא מגיבה האם היא משתמשת במניפולצית אימא טובה ורעה עלי? כי כשאמרתי לה את זה,היא העבירה נושא .... אבל אני מבולבל מהיחס -חם קר ,קר חם ....מה זוהי השיטה שלכם כיום .. לי פשוט נגמר הכוח להבין...אני עונה לה לשאלות ...ובדיוק בזמן עף מהחדר ...וואלה אתם עם משונה המטפלים ...לפעמים בא לי לזרוק אתכם לים

גם לי בא מאד לזרוק אותכם המטפלים לים רק שחבל לי על הדגים ...שיהפכו למטורללים? ולחסרי אונים ממכם? ומאיפה הם ישלמו לכם,הא? מאיפו שמשתין הדג?

קודם כול אני מתנצל אם נפגעת מדברי...דברי נאמרו בסערת רגשות לדבריך שזה לא מניפולציה ,זה סותר מה שנכתב שפסיכולוג קליני בעצם משמש אימא טובה אימא רעה ,היינו פעם רע פעם טוב ...אולי תאיר את עיני כי לפעמים הפסיכולוגית ממש נחמדה ולפעמים צינית וסרקסטית איתי אשמח לשמוע מימך הארות בנושא

הי אליס, מקווה שאת עדיין כאן. ראיתי רק עכשיו את הודעתך מלפני שבועיים-זו האומרת שלום (היו אז ימים מהחשוכים בחיי ולא הייתי כאן) ומקווה שלא עזבת. תחסרי לי אם כן. שם יפה בחרת. לי הוא מזכיר את עליסה בארץ הפלאות (בשפת המקור זה אליס). קצת כמוה נשמע לי קולך כאן, קצת מתפלא ומנסה להבין מה קורה בארץ המשונה הזו. קצת כמוה, הקול שלך מתריס לעיתים ומתנצל לעיתים אחרות. קצת כמוה את משתנה כל הזמן - גדלה וקטנה. כשקראתי את הודעתך הראשונה לבמבי, היא חרתה לי, כך גם הודעתו של אודי לבמבי שבאה בעקבותיה. נראה היה לי חוסר רגישות. אבל הכוח והיכולת להתנצל ולהסביר ולא להתחפר היא נהדרת בעיני. אני הרגשתי בעקבותיה שאני רואה אותך יותר שלמה. יכולה לראות אשה שהיא גם ילדה פגועה. בעיני הקול שלך חשוב ומשמעותי כאן. אל תלכי י.

ילדה אישה יקרה, אני מקווה שיצאת בסדר מהימים החשוכים, לא הייתי פה עד עכשיו, מתוך הדכאון הקל ותחושת חוסר משמעות קשה הצצתי ולא יכולתי להתעלם, נראה לי שאת אישה וילדה מאוד מאוד רגישה וטובה . אני לא הולכת אבל כמו שכתבתי הצורך להיות בפורום מתנגש עם כל מיני בעיות אחרות ולכן החלטתי לוותר ולא לכתוב ולכן אני גם לא חוזרת. זה מאוד יפה בעיני הדרך החיובית שבה את רואה את הדברים (אותי), זו יכולת מופלאה. תודה

ילדה אישה יקרה, אני מקווה שאני לא מנג'זת לך יותר מידי (אם בכלל יפרסמו את ההודעות בגלל עניין הזמן שחלף), אני לא זוכרת מילה במילה מה שכתבתי אבל נראה לי ששוב כתבתי בלי לחשוב (מה שנוגע אלי, מה שכתבתי עליך התכוונתי לכל מילה). (חשבתי לבקש מאודי למחוק את ההודעה הקודמת, כתבתי בקשה ולא שלחתי ) הבקשה שלך נוגעת לליבי, אבל לא נכנסתי אל הפורום בערך חודש, ואני אשתדל לא לתת לריקנות /להצפות ולבאסה החולפת לגרום לי להיכנס איליו . עדיף ככה:אני אף פעם לא שלמה עם מה שאני כותבת, בעיקר על עצמי, משום שאני לא סגורה על עצמי ולא בטוחה שיש בכלל איזה "עצמי" (יש כמה יאמרו ודאי הציניים שבינינו) . ולכן למעשה זו פרידה אישית ממך , אני אנסה "להעתיק" ממך את הגישה החיובית בבחינת: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" שוב תודה.

הראש שלי מרוקן כעת, כמעט לגמרי. היד מדממת, ואני מתעקשת להתמקד ולא להתמקד בכאב. הערב הזה הזוי, הזוי לחלוטין. אבל אני על בקשת ההמלצה שלך לא פוסחת. כי יש לי מה לאמר. בעיקר יש לי מה לספר. כי בעיני את נפש עשירה. לא כבויה כי אם נסערת כמה קומות מתחת למינוס כבר קופאים, ואת בפעולה.. גם אם היא וירטואלית. מי כמוך יודעת, ועם הבינותי את דברייך, למקום זה, פורום זה, משמעות רחבה הרבה יותר מן המציאות. פקדונות ציפורנן של נפשות גדולות ומשמעותיות (סליחה אודי על השפה הנשית אני כרגע בהכחשה מוחלטת של גברים. לא אוהבת זין(נכון, אבל לא בכוונה גסה.. תן לי להיות באינטימיות של המילה). זה מגעיל. סליחה.) ואם לא לאף אחד. לפחות כאן. ואת, קוראת לעצמך רפאים, מדמה גם אולי את הוירטואליות כאן - בשמך. אך כאמור, הוירטואליות הזאת תופסת מקום של אמת ללא אחיזה. חבל, ללא אחיזה, אבל מקום של אמת. את באמת סוג של רוח. רוח טובה. נושבת בעורף. יש כאלו שיפחדו, יש כאלו שיבקשו עוד. אני מבקשת עוד.. אל לך ילדה.. אל נא תלכי.. כי אם תלכי, הראיני לאן.. אם לבד, לא עדיף יחדיו? ואז, עדין יש לחוד. לא אקח ממך את רוחך. למרות שאולי זה יהיה רצונך (?) רפאים, איזו עוצה יש לך. בך. בדמיוני את מרחפת לידי, קצת מעלי.. לבנה.. מתמזגת עם האוויר, נמרחת, נעה מצד אחד של החדר לצידו, אך הרוח לא נעלמת, שובל נמשך בזנבך, את לא יכולה להעלם מהר. איתך, ~נילי~

ע ו צ מ ה לא עוצה.. (מילה חשובה בדברי.. רפאים)

שלום לך נילי יקרה... מצטערת שאני חוזרת רק עכשיו, עברו עלי ימים קשים פיזית, עייפות והרדמויות בטרם עת, בטרם תם היום. מרגישה כאילו תמתי אולי אני. אולי תמה תמימותי- בעצם תמה כבר מזמן אבל עכשיו אולי באופן רשמי. חוות דעת כזאת אני מדפיסה בשלושה עותקים לפחות ואפילו מדפיסה על החולצה! רעיון לא רע- ללכת ככה עם חוות הדעת ברחוב מודפסת על החולצה- שיהיה ברור לכולם (ובעיקר לי) מי אני ומה אני ומאיפה באתי לכל הרוחות. אני רפאים, אני רפאים, אני רפאים!!! את יודעת באחרונה יש לי איזה משבר זהות אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי כל מיני מחשבות והשם המקורי שלי פחות ופחות נאמר ביני לביני בשיחות העמוקות שאני מנהלת עם אותה עצמי. במקום זה אני שומעת את עצמי אומרת הרבה 'רפאים' ומתייחסת יותר לשם הזה בהתבוננות שלי על עצמי במכלול הזהות. מקוווה שזו לא התחלה של איזה סימפטום חדש שאני מאמצת, כי יש לי מספיק אחרים לתחזק. את אמרת בהקשר לכך משהו מאוד משמעותי- שהמרחב הזה הוא מעין מקום של "אמת ללא אחיזה"- וזה באמת נורא מורכב ובלתי נתפס. איך יתכן מין פרדוכס שכזה- אמת ושקר- גרעין וכיסוי, חשיפה ומוגנות? אבל את יודעת משהו? זו בדיוק הדיאלקטיקה שניטשה מדבר עליה- על אותנטיות במסווה (כשמדבר על האדם העליון). כי לפי ההנחה הזו אתה כאדם לא באמת יכול להתגלם בגולמיותך משום שאתה מראש באת פגיע לעולם. ולכן לא ניתן לממש את 'האני' הטהור הזה ללא מסיכה. אבל שהמידע על העצמי ה'אמיתי' יהיה בעיקר נגיש לך. ופה אני חושבת שהתאוריה שלו נופלת כי הוא לא לקח בחשבון את ההשפעה של הסביבה על הבניית הזהות. כי השיקוף האישור או השלילה של חלקים באישיות- משפיעים על ההפנמה שלהם ולכן גם על תפיסת הזהות העצמית. ויכול להיות שבהקשר של הפורום 'האמת' ה'גולמית' יכולה לצאת לאור- רק כשיש תחושה בטוחה שלא תהיה לזה השפעה על החיים ה'מציאותיים' שבחוץ, רק כשיש תחושה של הגנה ואתה יכול להיות לא ממש עצמך- אתה יכול להיות הכי עצמך. זה מוזר באמת. מאוד מזכיר גילום של דמות בתוך משחק. כי המרחב הזה הוא בעצם אזור של משחק- שיש בו דמיון ומציאות- יש בו משהו מתעתע אבל בגלל זה- גם מגן. מול הסביבה בעולם המציאותי אנחנו שמים הגנות אחרות. מעניין מה אודי חושב על זה... פניה ישירה- אודי מה אתה חושב על זה? פניה כללית- מה אתם חושבים על זה? ובהקשר לזה שוב התמודדות עם איזו הנחה- אני בעלת עוצמה. איפה? פה? במרחב 'האמיתי' או 'ללא האחיזה'? ואז מאוד קשה לדעת זה יוצר בלבול. איפה ה'אני האמיתי' שלי מסתתר. האם התפקוד שלי בעולם החיצון הוא כוזב ומתעתע ובעל 'עוצמה'- אבל וירטואלית כי אני בעצם מתה מהלכת? האם העוצמה שלי מתבטאת דווקא איפה שאני חווה את החלק הפגיע שלי ומביאה אותו בלי סייגים? זה עולם של מילים- וזה של מעשים. מה יותר וירטואלי ממה אני כבר לא יודעת. מה זה ממשי, מה זה לחיות? לעשות או להרהר על העשיה? שניהם? למי יש יותר משקל? הבהירות הולכת ונעלמת לי ככל שאני מתקדמת ברכבת המילים הזו. מה שאני יודעת בוודאות זה שהמילים שלך נילי גרמו לי להרגיש פחות לבד. וזה אמיתי עם אחיזה ממשית. תודה לך נילי על ההארות המאירות ולהתראות בינתיים, רפאים

הי, יש כל מיני דברים שאני יכולה לכתוב, אבל אין לי כוח להתחיל לפרוש אותם לאט ומסודר כדי שיהיה ברור. אז אתחיל מהאמצע ומה שיהיה יהיה. אוף, גם זה קשה... אני לא יודעת מה אני רוצה לומר.. רק לומר שאני מרוגזת עליה ועל הטיפול בכלל. שזה מעצבן אותי שזה ככה. היא אמרה לי, כשרק התחלנו, שקשה לטפל בי. לא כל כך הבנתי וזה היה קצת מביך לשמוע דבר כזה, אבל אולי אני מבינה. כי איכשהו, יש פגישות שגם כשיש בהן קירבה קצת, מספיק משהו אחד קטן ואני מתרחקת. (יש גם פגישות שאני אוהבת אותה לא משנה מה, אבל זה לא המקרה הפעם). היא דיברה והבעת הפנים שלה נראתה לי מעושה (עושה מאמץ להביע משהו, או עושה את עצמה).. היא חייכה יותר מדיי והייתה לה הבעה שאי אפשר להתחבר אליה, רק להחליק אותה ולא לתת לה לגעת בך, והתרחקתי. כל מה שאני זוכרת מהפגישה הזאת זה זה. מסתכלת על הפנים שלה בדמיון ולא מזהה אותה. לא מכירה בה את מי שאני מכירה. היא כמעט מגעילה אותי. איך זה יכול להיות? ואני מרגישה שאם אומר משהו כזה היא תיפגע, ואני אכעס בתוכי שהיא נפגעת, כי זה תמיד נראה לי לא מתאים ולא קשור שמטפל יכעס. ומצד שני מיד אתכנס ואקטן כדי שתסלח לי, כדי שלא תראה שאני בכלל כועסת ולא מפחדת שפגעתי.. ואגב כך- אתחיל באמת לפחד שפגעתי. אני מודה שזה קשור גם למיילים שאני שולחת מפעם לפעם (אחת לשבועיים, לפעמים אחת לשבוע) שתמיד נענו ולאחרונה כבר לא. היא אומרת שהיא רואה אותם רק לילה לפני הפגישה, אבל האמת היא שאני לא מאמינה. וגם אם זה כך, זה לא מקרב אותה אליי. אז כשאין לי ערוץ פתוח לכתוב בו אליה, הערוץ סגור. גם בתוכי הוא סגור. וזה מדהים- כי ברגע שאני מתחילה לכתוב לה מייל, הערוץ בתוכי נפתח שוב קצת, והבלבול-תסכול כמו נרפאים.. אבל אז אני מחליטה לא לשלוח, סוגרת את המייל וגם בי משהו נסגר. אני ממש מרגישה את זה. אני יותר ויותר שואלת את עצמי בשבוע האחרון בשביל מה אני צריכה אותה. באופן הכי קר ופונקציונלי- מה הפונקציה שלה בחיי ובשביל מה אני צריכה אותה. אני יכולה לדמיין כמה ארחיק אותה אם אשאל "מה הפונקציה שלך?".. בפרט כשהפונקציה שלה היא חום ורוך וחיבה, ממש כמו שזו הייתה הפונקציה בעבר של ליאת ואורנה כאן. ואם אשאל ארחיק, וחיבה ורוך יהיו הדבר האחרון שאקבל.. ושוב נראה שאני עושה דברים שיביאו עליי את מה שאני לא רוצה שיקרה. אבל מה יש לי לספר לה? ובשביל מה?.. מה כבר יכול לקרות עם 50 דק' בשבוע? באמת... לפעמים, למרות שאין לי מושג מה הייתי עושה אם היה יותר זמן, הזמן נורא מתסכל אותי. מאמץ כל כך גדול להכניס מישהו לחיים שלך, כשיש כל כך מעט זמן לשתף בהם.. זה כמעט מרדף חסר תוחלת.. מאמץ גדול שלא יכול שלא לתסכל אותך. טוב, אני סתם היום... פשוט דוחפת מהר את כל זה לשק, מעמיסה על הגב, באה אליכם בצעדים מהירים ונמרצים, פותחת את הדלת וזורקת את השק פנימה. קחו את כל זה. אותי זה לא מעניין. ועדיין, בכל רגע שיש לי אני מציצה ובודקת אם קיבלתי מייל. מילא. אסיים בלילה טוב, כי אני לא יודעת איך לחתום את הדיבור המרגיז הזה.. לילך בא לי לשלב ידיים כמו ילד כעוס, להוריד את הראש בעקשות ולהגיד "לא באה אליה". ואז להרים סנטר למעלה ולשאול בעיניים מתריסות "מה תעשי לי?"

לילכונת אהובה, רשמת כאן פעם שהיא אמרה לך ש"את שונאת חמוד". וגם בהודעה הזו את שונאת חמוד. את יפה, בקלות אוהבים אותך. אבל נראה לי שבאמת בא לך לכעוס מגעיל, אבל אולי לא להיות לילך באותו זמן (?). אולי לכעוס כזה שעושה רושם אמיתי ומזיז. לכעוס שאי אפשר להישאר אדיש לזעם. ולצרוח - חסר לי, מעט לי, את מאכזבת, רוצה עוד. גם כשיש לך טיפול מדהים מותר להרגיש אכזבה. מותר לבוא בטענות ולהתלונן, לתת תוקף למה שאת מרגישה. ואם ישנה שם חרדה לאבד אותו, את הדבר היקר שלך במקביל (כי אולי היא תיעלב ותנטוש), גם את זה מביעים... את "קשה לטפל בך" אפשר גם לקחת כמחמאה, את יודעת. אם את מאתגרת עם צרכים מסוימים לך, או זקוקה לכיוונון עדין - זה מייחד אותך. וחשבתי על הקושי הספציפי שלך כמטופלת עם תלות והתמסרות. מצד אחד את יודעת היטב להתמסר (בפורום, לפחות בעיניי, אפשר לראות שאת יודעת להפיל את כובד המשקל ולהתערסל מדהים וככה גם קצת לוותר על שליטה), אבל יש קול אחר שלא סובל את זה וחוזר ל"אני יכולה לבד" המוכר (נניח בגלל אכזבה או חרדה מפניה). במקרה כזה אפשר להגיד "קשה לטפל בך" כי לך קשה לאפשר לעצמך להיות במקום, האולי משפיל ובזוי מבחינתך, של המטופלת (על אף שאת מאד מאד רוצה). קשה לך לתת לטפל בך. אבל אצלה ואצלך התשובות המדויקות יותר... טיפול יודע לשרוד כאשר מדברים על ה'מפלצות' במערומיהן. לא חייבים להתנהג כפי שהן מכתיבות, אבל אפשר להגיד לאן הן דוחפות חזק. מאד חזק אפילו. ויש לך מילים כל כך ציוריות שמתארות בבהירות את הסרט הפנימי. טיפול גם בנוי לשמוע איך המטפל נראה בעינייך, על כיעורו. מטפלים יודעים שיש סיכוי גדול שהם משמשים כאן כמראה. הצורה שבה את מתרשמת ממנה מעידה פעמים רבות על חוויה פנימית שלך שאולי את משליכה עליה, וזו אינה בהכרח היא היא, אלא יותר היא כפי שהיא נתפסת אצלך, ובמיוחד ברגעים הרגישים (מספיק שאת אומרת את ה"מילא" הזה בשביל לדעת כמה כואב לך, ממי). מה דעתך, כרעיון, על, למשל, הגדלה של תדירות הפגישות (גם אם לא ניתן ליישם)? איתך, מרשה לי? סוריקטה

אהלן סוריקטה :-) את יודעת..? "לילכונת" זה איך שהיא קוראת לי... (נכון נחמד?) זה נורא מרגש שכך היא קוראת לי, ובמקביל.. אני כל כך לא לילכונת שזה גם עושה תחושה קצת לא נוחה. שמישהו רואה בך לילכונת, כשאתה לא רואה בך אותה. המילים שלך, כתמיד, חכמות בעיני מאוד.. (התגעגעתי..) אני אכן רוצה לפעמים לכעוס מכל הלב- אבל לא לכעוס שאני רוצה עוד אלא להיפך. לצעוק שאני לא צריכה אותה, שלטפל בי זה מגוחך ואבסורד כי אני מטפלת בי מצוין, שתמחק את החמלה מהעיניים כדי שהזעם שלי לא יטרוף אותה. בא לי להתרומם נגדה ולתת בה עיניים מזרות אימה. ובמקביל.. אני רק חושבת על זה ואני יכולה ממש לרעוד, ובא לי ש.. לא את הכל אני יכולה לרשום :-) יש בי כעס על נטישה שלא התקיימה. וכעס על המילים הפסיכולוגיות החוזרות ונשנות, כאילו שאני איזה "מטופלת".. שצריך "להעביר אותה תהליך". חוצפה. אצלה אני שותקת יותר ויותר, ויודעת שבמקביל אני גם אומרת לא מעט באופן הכי פשוט וכנה שאני מכירה. יש מעט מאוד דימויים ומטאפורות בדיבור שלי איתה. יש, פה ושם, אבל מעט מאוד ביחס לפה. אולי בגלל שהיא מכירה אותי, היא קוראת לדיבור שלנו "דיבור פשוט".. אני אוהבת את הביטוי הזה. בשבילי הוא אומר משהו על העדר ציניות, העדר התחכמויות, העדר משחקי מילים שמנסים להסוות, לגלות ולמצוא חן. פשוט דיבור פשוט. שעונה לעניין בלי הרבה קישוטי מילים. היא חזקה מאוד במשחקי מילים ובהמצאות מילים, יש לה הומור קצת דומה לשלי (נדמה לי.. אולי היא רגילה להתאים את עצמה), ונחמד לי כשאנחנו מצליחות לדבר פשוט בלי לגלוש לחידודים. לא חשבתי על האפשרות שמה שהיא מעוררת בי, אני מעוררת בי. שזה לא קשור אליה. שלא כמו עם הגברת שלי (הקודמת), במקרה של א' אני מרגישה חזק מאוד שאין לה חלק ממשי בתסכול ובכעס שלי. שהיא מאוד מאוד מכווננת אליי, מאוד איתי, אם ארצה ואתן לה. ולא תמיד זה מצליח בול, אבל בגדול- אף אחת לא הייתה יכולה להיות מתאימה ממנה לתפקיד שהטלתי עליה :-) ואין לי מושג מהו בדיוק אותו תפקיד.. אני בכל זאת מעוצבנת קצת. ולא יודעת על מה. מחר אפגש איתה... נראה אם אומר משהו מזה. כנראה שכן, אבל יש עוד הרבה על מה לדבר.. תמיד קשה לי להחליט על מה לדבר (או על מה לוותר). לפני כמה פגישות היא "עשתה לי תרגיל", די חכם, וביקשה שאדבר על מה שכנראה לא נספיק לדבר עליו היום :-) שינתה לי בשנייה את סדר הדברים.. היה מוזר לדבר על משהו אחר לגמרי ממה שחשבתי שנדבר עליו. (אם זה מתאים למישהו מכם, כדאי פעם אחת לנסות..). סוריקטה יקרה.. אני ממש עייפה.. חושבת שאסיים כאן להיום. תודה רבה שהקדשת לי כל כך הרבה זמן ונתת לי תגובה כל כך מושקעת.. נתראה, לילך

לילכי אני מצטרפת למה שרשמה סוריקטה. מתחשק לי לשאול האם ביררת איתה למה אמרה שקשה לטפל בך. עולה לי מחשבה שאולי לשאול "מה תעשי לי" זה לשאול בדרך אחרת האם היא יכולה להמשיך ולהכיל אותך. זכור לי שהקשר איתה נחווה כטוב, ולכן כדאי לנסות לברר איתה מה השפיע. אני יכולה להגיד מניסיוני שפגישה ארוכה יותר היא קשה. גם אני מתוסתכלת מהזמן הקצוב והקצר, אבל במקרה הייתי שעה וחצי וזה הרגיש לי ארוך שכבר חיכיתי שיגמר (לא בטיפול אצלה אלא בייעוץ אחר). הזכרת לי קצת "תירוצים" שהיו לי במהלך הטיפול. הכסא לא נוח לי,והיא מכוערת,והחדר ועוד. היום אני חושבת שלמרות הכל היא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי בשנים האחרונות. אולי אני מגזימה. "ושוב נראה שאני עושה דברים שיביאו עליי את מה שאני לא רוצה שיקרה" נשמע לי שאת חוששת להרחיק אותה, אבל אני לא בטוחה שמה שתעשי ירחיק אותה. פסיכולוגים מקבלים דברים שונה מאחרים, הם מנסים להבין דרך ההתנהגות, אני מרגישה שזה המקום שלי להגיד כמעט כל העולה בדעתי.אני מודה שאני נזהרת, אבל מרגישה ממנה שאפשר להגיד גם אם זה לא יהיה לה נעים לשמוע. אני הייתי מסתכנת קצת (למרות שאני ממש לא מהטיפוסים המסתכנים) מנסה להגיד משהו קטן...רק כדי לראות את התגובה ולבדוק אם באמת יקרה מה שאת חושבת שיקרה.. אני לוקחת בשבילך את השק, עד יעבור הזעם. חושבת שכדאי לך לקבל אותו ממני חזרה רק כדי לבדוק מה הוא מכיל ולמה.. אבל אם את לא רוצה זה בסדר . לילה טוב דפנה

תיקון טעות - בהודעה ששלחתי למטה הכוונה הייתה כמובן ל- הפיכה (ולא "בלתי" )- עד כמה שידוע לי זה אכן הפיך ולכן נראה גם משתלם אבל את זה את צריכה להגיד..

הפגיעה בזכרון אכן הפיכה, וחולפת פרק זמן כלשהו (שבועות) בסוף סדרת הטיפולים. זה הרעיון הכללי. יש הרבה משתנים נוספים במשוואה - כמה קילומטרז' של טיפולים צוברים במהלך החיים, למשל. או... אם מדובר בטיפול אונולטרלי או בילטרלי (כלומר, צד אחד של הראש או שניהם). והרגישות הטבעית לתופעות לוואי שונות ומשונות. כל אחד מגיב אחרת. אחת הטענות, אגב, היא שהפגיעה בריכוז אינה הפיכה. אבל מה זה משנה לי? גם ככה אני מאובחנת (בנוסף לכל) כ-ADHD. ולא יכולה לקבל ריטלין ודומיו. אז אהיה יותר לא-מרוכזת?... לא ביג-דיל.

לפני כמה חודשים ביתי קיבלה ספר תורה. קראתי בו קצת אחרי שנים של נתק ביננו. בפרק א' - ביום הראשון של בריאת העולם כתוב "וירא אלוהים את האור כי טוב. ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך. ויקרא אלוהים לאור - יום, ולחושך קרא - לילה" וחשבתי לי אז כמה חשובה ההבדלה הזו בין אור לחושך - בין טוב לרע. ושיש שם לכל דבר ויש מה שהוא חשוך ורע ויש מה שהוא טוב ומואר. כמה זה חשוב - אם זוהי התחלת הבריאה.המעשה הראשון. חנוכה, במובן העמוק יותר (מעבר למכבים ויוונים ואפילו מעבר לסופגניות)- הוא חג של מלחמת האור בחושך או של הטוב ברע. חשבתי לעצמי עד כמה במקרה שלי הטוב והרע ברורים ונראים (?) ובכל זאת בחרתי ברע(?). אני עסוקה בימים אלו במלחמה משל עצמי. מאחלת לכולנו חנוכה של אור. בהזדמנות זו רציתי להודות לרפאים על ברכת יום ההולדת ועל השראה י.

מזמן לא התראינו.. אני מנסה לחשוב, איזה רע כבר עשית בחייך, כשמה שמשתקף כאן, זה המון רצון טוב ועשיית הטוב, וחוץ מזה, עד כמה שאני מבינה, מלאכים מסתובבים הרחק מאיתנו,ומה שנשאר לנו, זו ערבוביה של טוב ורע, וכל עוד נדע לעשות את ההבחנה בניהם, נמצא במסלול הנכון. אגב, כתוב באותו חומש עצמו, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", הנה לך צידוק נוסף לעשית הרע..אז בלי תחושות אשמה,נקיפות מצפון, מלחמות וכאלה.. וזה בסדר, אם משתרבבים לחייך, כמו אצל כולנו, קצת גם מהמעשים ההם.. והלואי וידעתי לומר זאת גם לעצמי.. ריח סופגניות עולה באפי.. חג אורים שמח לך, שלך, גליה.

הי גליה יקרה וכל מי שקורא, כן אכן אני מאד בשר ודם ולא מלאך (וגם לא מנסה להיות). איך משתקף ממילותייך אמון בטוב שבי, בטוב שבכלל. מקסים בעיני האמון הזה. אז לא, לא רצחתי אף אחד (במובן שאין גופה ואקדח מעשן) אבל... ואני לא בטוחה, למרות שאני לא מכירה אותך אבל ממה שמשתקף כאן, שהיית מתייחסת אלי בחיבה כזו אילו הבאתי את עצמי במלואי. ואת יודעת גליה, מלחמה כזו היא לא רק רעה,יש בה משהו נכון ומטהר. אז אחלי לי בבקשה שהאור ינצח ולא החושך. תודה וחג שמח גם לך י.

הי ילדה-אישה, הממ... אני יכולה גם לראות, כרגע, את האור והחושך בעיקר כ אין מול יש נזכרתי בחידה שכל מטרתה "לבלבל ת'אויב": הרי לך חדר סגור ואטום מכל כיוון. יש בו נורה וחיבורים מתאימים. המתג שמדליק אותה נמצא מחוץ לחדר. יש לך גישה אליו ואת מדליקה את האור. לאן ברח החושך? גם יכולתי לראות אור מול חושך שעוקבים להם שלבי ההמשך של הבריאה גם כ - קיום במציאות, בחוץ מול מחשבות ודמיון, בפנים. מושלם (הכל ולא כלום בה בעת) מול שלם אך חלקי. וגם שינה מול ערות. ותהליך של יצירה עד לידה. וגם זיהוי של רגשות ומציאה של מילים (למשל) שמגדירות אותן ונותנות להן צורה. ועוד הפרדות בסיסיות של החיים. כמו הבדלים שבין הוא והיא. ה "כי טוב" בעיניי הוא "וואלה, סבבה, יופי, יש כבר משהו מוגדר בעל משמעות שהיא, זה מספיק בסדר, בוודאי שמספיק טוב כשלב, וכבוד לי, אני מחזיק מעצמי. יום אחד..." גם המעבר ביניהם, בין האור לחושך שלנו אינו חד בדר"כ. אפשר לראות אותו הדרגתי. יש אזורי דמדומים, בין ערביים, בין השמשות... ... הפרשנות שלי, לפי שעה... נתפסתי על הנתק ההוא שכתבת עליו ותהיתי אם אולי שווה לחשוב - נתק בין מי למי. בין מה למה. הבחירה ב"רע" יכולה להביא עימה ריגושים של קצוות ושל כאן ועכשיו. אך לטווח של זמן היא אולי יותר מזעזעת, ובתחושה הפנימית הופכת אותך לאבק ואפר. המרכאות - כי רע אינו מושלם, כמו שטוב אינו מושלם. הדקלום הרגיל, you know. אבל סביר שיש סיבה שהבחירה חוזרת ושבה על עצמה. שהפיתוי חזק. כי משהו זה נותן לכאורה. משערת שאת הרעיונות ניסית והעלית בפנייך ואת יודעת טוב ממני מונים רבים. איכשהו יש בבחירה כזו גם משהו עוצמתי. מסעיר. תמציתי. גם על הסבל, ההתייסרות והכאב אפשר להתענג. ואז מצטרפים כל החברה האלה: אידיאליזציה. דמוניזציה. הקרבה. אולי הרצה של פנטזיות אומניפוטנטיות. חשבתי גם, למשל, על התמכרות, על האשליה. שאולי המשהו שההתמכרות בשלביה המתקדמים נותנת - הוא האין. אין שמאפשר פנטזיה של יש אינסופי ללא גבולות או הפרדות. והתמכרויות מסוימות עפי"ר הרסניות. מוליכות לאבדון. את יודעת, חנוכה מזכיר לי את גיבורי החושך, והם, הם מזכירים לי את המשליכים בעולם האינטרנט. נטולי זהות ואב. נטולי עין/זרוע שלישית פנימית, התוחמת גבולות, היוצרת הפרדה. והאינטרנט כל-כך מפתה ומזמין לזה. וחבל, חבל שלפעמים דברים נורא חשובים נאמרים באופן של השלכה נטו וככה לא באמת מנסים להקשיב להם. מורכב. וגם גדול עליי קצת. נראה לי. מילים מעולמי. אולי לא יתאימו, אולי קצת כן. תוכלי לקחת מה שמתאים ולשזור לך. גם אם דיברתי שטויות שדורשות תיקון מהותי... לפחות בסיס לשינויים. טוב וגם רע. שילוב. הפרדה. גמילה. סוריקטה

סוריקטה, עושר גדול באמתחתך. כמעט עם כל משפט יש לי דיאלוג... לפני, רציתי לבדוק אם בעץ שלך לא הגזמתי? התכוונתי רק לומר שמילותייך והכאב שאת מביאה לכאן נשמעים ונכאבים ורק שלעיתים התגובה שלי להם היא (מכל מיני סיבות) לא הנכונה עבורך. אם בגלל שלא הבנתי, אם בגלל שלא מצאתי את המילים הנכונות, אם בגלל שעד שעלה לאוויר זה כבר התפספס. כדי לא להעיק יותר מדי אומר שבשבילי חושך הוא לא העדרו של האור (כמו בחידה שלך) אלא הוא יש עם מהות משל עצמו. "רוע" הוא לא רק העדרו של טוב אלא כמו שכתבת הוא מורכב ועשיר יותר. מתחברת למה שאת כותבת על קצוות ועוצמה (כבר שוחחנו על זה פעם). אני לא מרגישה שאני רעה, או לא רק רעה, אבל כן שעשיתי גם רע. ושיש מאבק כוחות לא פשוט בתוכי. הרע כאמור הוא מורכב. הבחירות שאנחנו עושים מורכבות ובדרך כלל אין שלט שאומר - זה טוב. זה רע. אבל כיום בחיי אני כן יודעת מהי הבחירה "בטוב", ב"נכון" ב"ראוי" גם עבורי וגם עבור אחרים המשמעותיים ביותר עבורי. וגם יודעת שהמלחמה לא תמה. כן יש גם דמיון להתמכרות ולכן תהליך גמילה. י.

אודי לכולם מותר אבל לי....לא. זה ידוע אנו מתנהגים כפי שחונכנו כפי שהותוותה דרכנו. ואני הייתי צריכה וחייבת לשתוק מידי לילה כשהיה מכאיב ,מידי יום כל היום כי היה אסור לספר,כל הזמן כשהיה מכה בי על כשלון לימודי או התנהגותי בבית ספר בחוג או סתם כשלא הבנתי למה. ואסור לספר. הכי אסור לבכות כי זה נרגיז אותו ואז נענשת...בלילה ואסור ואסור ואסור...........להרגיש. וכואב וצורב אחנני מוצאת את עצמי ומאבדת שליטה ואינני נותנת שיגעו בי וכל כך רוצה שכן. רוצה לבכות שיחבקו אותי עד שיגמרו הדמעות אפשר לבקש? מריכה.......שיצילו אותי..........מעצמי תודה

לד"ר היקר שלום אני בן 29, בגיל 21 בערך נכנסתי לתקופה דכאונית\מבולבלת בחיי. התקופה הקשה יותר נמשכה כשנתיים - שלוש, ולאחריה עם הזמן חזרתי לזרם אך עדיין אינני מצליח להחלץ מהעקה הנפשית ולחוש שלווה. מה שמאפיין את הבעיה כיום אתאר כך: בא נקח לדוגמא אדם החש דאגה מסוימת בנושא מסוים אך תוך כדי עיסוק בדאגה הוא נדרש להכנס לפגישה חשובה - אין לו ברירה והוא "זורם" בפגישה מקשיב ועונה, אך תוך כדי הוא איננו כולו בפגישה אלא חש את מוחו עסוק בדאגה. הוא לא ממש חושב על הדאגה בצורה מוחשית כי הוא עסוק בפגישה, אבל הוא מרגיש אותה כל הזמן בצורת נקודה ברקע. העניין הוא שמיד לאחר הפגישה הוא יחזור לדאגה, יידע בדיוק מה מדאיג אותו וככל הנראה ישוב לחשוב עליה באופן מפורט ולא ברקע. אני חש את אותה תחושה של האדם בדאגה, אך להבדיל ממנו אין לי מושג מה מטריד את מנוחתי. אני פשוט חש טרדה בלתי מודעה במוחי אשר איננה נותנת לי מנוח במשך כל שעות היום, במשך כמה שנים, אם בעצמה נמוכה או גבוהה יותר. הייתי אצל מספר מטפלים, בעיקר במישור הפסיכיאטרי + נסיון טיפול תרופתי נוגד דיכאון\חרדה אך זה לא הועיל, ועדיין תחושת העקה רודפת אותי מרגע היקיצה ואני משער שגם בשנתי בצורה אחרת. אינני מסוגל לחוות אף חוויה בשלמות,אינני מסוגל לחוות אושר מושלם ורוגע המאפשר מרץ והתקדמות בחיים. ובעיקר אינני יכול להתרכז בצורה עמוקה כפי שתמיד יכלתי - אני פשוט תקוע\טרוד בעוד דברים עמומים בלתי נודעים! אני ממש מופתע שתופעה כזו יכולה לשרוד כ"כ הרבה זמן במוח ואיננה חולפת מעצמה כשכחה של דברים מהעבר. אשמח לשמוע ממך תשובות ל-2 שאלות: 1. האם אתה יכול לשער את האבחנה למצב כמו זה שאני מתאר? כי שמתי לב שאנשי מקצוע אליהם פניתי לא כ"כ ידעו להחליט\להגדיר את המצב ולהבין אותי באמת 2. האם אתה מאמין באמת שבטיפול פסיכולוגי ניתן בסבירות גבוהה להגיע למקור העקה ולפתור אותה מן השורש? כמה זמן עשוי לארוך טיפול כזה? סליחה על אורך הכתיבה ותודה על ההקשבה אשמח לשמוע חוות דעתך המקצועית

יש לי שאלה שנוגעת יותר לדעה האישית ולניסיון האישי שלך ...האם אתה מאמין שדכאון מז'ורי (קשה) יכול לעבור ללא עזרת תרופות? או שבד"כ עלול להחמיר יותר? מה אתה חושב?.. תודה ולילה שלוו, מיקה

היה לי קשה לראות את האבחנה בכותרת... אולי קשור לחלק אצלי שעסוק ב denial ..נכון שכתבתי זאת בעצמי וזו כבר התקדמות אבל קשה לי לומר: "יש לי ...ואפילו נזהרת בדיבור מלהודות ב"דיכי" ובכל מיני הטיות שמקובלות גם בקרב ה"בריאים שבחבורה" אז איפה זה שם אותי?? אני חולה??!? מי שנוטל תרופות הוא בהכרח "חולה" לא? בטח תאמר שההגדרות האלה לא חשובות אבל זה כל כך משמעותי בחברה שבה אנו חיים שרק מהסטיגמות ומהלחץ החברתי אפשר לרצות למות... ונכון שתרופות זה כל מה שנותר לי (במיוחד שמעט האנשים שבסביבתי מתרחקים כולל "האישה המקצועית" שאמורה להיות אמפטית ותומכת..) אבל מה אעשה אם התרופות לא יעזרו?? כבר כמה קוקטיילים אפשר לנסות? האם גם בזה אני חריגה?? לא אנושית=חסרת תגובה לטיפול שאמור לעזור לרוב האנושי שסובל מאותה הבעיה?

להגיד. שאני שונאת את המילה הזו-דיכאון

מגעיל, מגביל, מתיש,מתסכל,מטופש,וכנראה עצוב.

יכולה, אולי, להבין ללבך. בדרכי... ואם מותר להצטרף לרגע, אז - גם אני, לפעמים, לא אוהבת (בלשון המעטה) את המילה הזו "דיכאון". אולי לא בהכרח משום היא עשויה לייצג, למשל, חולי, פגם או חולשה או עלבון, אלא גם משום שהיא מאד כללית (כמו גם הגדרות אחרות) ונורא לא מייחדת את המטופל, שיש לו היסטוריה ואישיות משל עצמו, חלקים ושלם, הרבה מעבר לסתם כותרת כזו או אחרת שמכניסה עוד כמה וכמה לאותו סל. וחושבני שאולי גם יש נטייה להפריז בשימוש בה. סוריקטה

בוקר טוב לך, יש לי בעיה רצינית עם בני בן ה-8 ,זה מקרה לא יחיד שהוא מקבל מכתבים מהמורה על התנהגות לא טובה ופשוט הוא מחזיר לה אותם עם זיוף חתימה שלי,אתמול קיבלתי טלפון מאמא של ילד מהכיתה,שבני סחט אותו ואיים עליו שאם לא יקנה לו קלפים(של כדורגל),יקרא למשטרה או לא יהיה חבר שלו,הילד הנסחט נאלץ לקנות לו בלית ברירה מהפחד (הוא תלמיד חדש בכיתה),אין לי מושג איך להתמודד עם מצבים כאלה ,יש לי עוד שני ילדים בוגרים בבית ואף פעם לא נתקלתי בתופעה כזאת . לבני לא חסר כלום בבית ובדרך כלל כל מה שמבקש מקבל בגדר הגבולות הנורמליים ,אנא תשובה דחופה

שלום לכולם, עבר זמן מה... נראה כמו שנים על גבי שנים. כל כך הרבה קרה ולא קרה. אבל... הגעתי היום אל ה-יום. ואני אחרי ה - ECT הראשון שלי. בבית. נלחמתי על כך, שאני צריכה את הטיפול הזה אבל רק כטיפול אמבולטורי. זה היה סיפור ארוך ומעייף כל כך. ומיותר. ד"ר הודיני היה אשם בכל. החלפתי אותו. אזרתי כוחות כדי ללכת שוב, מחדש, לפסיכיאטר אחר. והכל השתנה. והגעתי למקום שרציתי, בתנאים שהייתי צריכה. אז אחרי ה-ECT הראשון. על כל החששות שלפני, ולא מהטיפול עצמו. ידעתי שאני הולכת לישון טוב בזמן הטיגון. לא יודעת מה יהיה בהמשך, למה לצפות מהתוצאות. רק שזו תהיה דרך ארוכה. שבוע טוב, TM.

נחמד שאתה פה. אתמול היה ה-After party; שכחו לספר לי, שהפרכוס גורם להתכווצות שרירים כללית לפעמים... לא יכולתי לקום אחרי שהתעוררתי. אני חושבת, שהתנגשות חזיתית עם רכבת פחות כואבת. רק במקום אחד בארץ עושים ECT אמבולטורי - שלוותה. המלחמה שלי היתה להגיע לשם... ד"ר הודיני טען בתוקף, שאין סיכוי שיקבלו אותי כי: א. אני לא שייכת למחוז/איזור שלהם. ב. אני גם לא חברה בקופ"ח כללית. ולמרות זאת. שם אני עוברת את הסדרה. אולי זה הודות לפסיכיאטר החדש. שחוץ מזה שגם אכפת לו, והוא היה מוכן לעזור ולכתוב הפניה (דבר בסיסי ביותר), כנראה שיש לו גם say כלשהו במערכת... אין לי מושג ואני לא שואלת. מה שכן, במקום מנוי לחדר כושר, יהיה לי מנוי ליחידת ה-ECT בשלוותה. ברגע שמתחילים - חוזרים אחרי כן לתחזוקה שוטפת. תרופתית אני מקרה אבוד. הנזקים האחרונים מסתכמים בפגיעה בלב, לצמיתות.

ברוכה השבה! שמחה מאד שחזרת. שקבלת החלטה על שינוי ומאמינה שזה לטובתך. מקווה שתאפשרי לנו ללוות אותך בדרך (ארוכה או קצרה..) המון הצלחה! מיקה

תודה. אם רק (כמה מרגיז להתחיל כך משפט) העניינים היו מתנהלים אחרת, הייתי נמצאת במקום הזה כבר לפני שנה. כבר אז, בעקרון, זה היה הכיוון הטיפולי. חבל שמה שנדפק, בשלב מסוים, זה הזכרון לטווח קצר. מה איתך?

אין לי הרבה מילים. רק להגיד לך ששמחה מאוד לראות אותך ולשמוע ממך. קולקבוד על הכוחות, הרצון, העשיה ועל שהגעת למקום שרצית בתנאים שהיית צריכה. אומרים שהדרכים הארוכות הן הכי בטוחות וטובות.. איתך.. שיר

היי. אני לא יודעת... מצד אחד, קשה לומר שעשיתי הרבה. ומצד שני - הגעתי עד הלום, ואני אפילו לא יודעת איך. ברור שהרוב זה בזכותה... העובדה שהיא זמינה לי, שהיא עושה כל כך הרבה, מעבר למה שהיא "אמורה" מבחינה מקצועית. מה קורה אצלך? ומה שלום הביחד שלכן?

הי TM ההודעה שהותרת כאן ממש לפני ההפוגה הייתה מדאיגה מאד. כזכור לי, היא גם ככה נכתבה מאחור, כמעט מבוישת ועצומת ייאוש, ציפתה, אולי, לכמה וכמה תגובות ונותרה, בעיניי, כמעט מיותמת מידי... וגם האינטרנט הוא די מוגבל, עשוי להעצים תחושת חוסר אונים. של הכותב. של הקורא. של המגיב. אבל את יודעת, אני נרגעת באופן מסוים כאשר אני יודעת שמי שפונה לכאן מקבל גם סיוע מציאותי משמעותי. תמיכה אמיתית. מקווה שלא הייתה זו שתיקה רבתי בלבד. מן שתיקה כזו של אולי זעם ונקמה המאכלים כל חלקה טובה מבפנים. ולפחות אם כן היה ממנה, בכל מידה שהיא, טוב שחזרה תקשורת. אף אם בחשש, וגם אם נדרש לשם כך טיגון מוחי כלשהו, אולי גם במשולב עם תהליכים אחרים. מקווה שאחלה שידעת והצלחת למצוא לעצמך את התנאים המתאימים לך והתעקשת עליהם. וואחד סוג של טיפול במגע, הא... ... סוריקטה

היי סוריקטה, בהתחשב בעובדה, שאני מאוד לא אוהבת מגע, לפחות כל טיפול נעשה בהרדמה כללית. אבל הרבה מגע היה בדרך - המון בדיקות רפואיות של טרום טיגון. לא, לא היתה שתיקה רבתי בכלל... לא של זעם ובטח לא של נקמה. רק שתיקה של אובדן עצמי מוחלט. של הרבה ייאוש. כי אז לא ידעתי אם אכן אגיע ליום הזה. לאנשהו בכלל. תודה שזכרת.

היי טימי, מה שלומך? ככה בין לבין הצצתי בגוגל, לקרא על הטיפול שעברת, אני קוראת שהטיפול יעיל ביותר ומניב תוצאות טובות, וכל הכבוד לך טימי, שאזרת אומץ, והלכת על טיפול שכזה, שאני מבינה שלא היה קל. מאחלת לך מכל הלב המון בריאות, וחזרה לשגרה, ולתפקוד מלא ככל שניתן. ובהזדמנות זו, חג שמח והמון תקוה ואור. גליה.

מה העניינים? אמת. אנשים שדיברתי איתם ביום ראשון, מרוצים מאוד מה-ECT. מצד שני... כולם חוזרים אחרי זמן מה לתחזוקה שוטפת. נו, גם מכוניות צריך להכניס למוסך לטיפול 10 או 15 אחת לזמן מה, לא? או להחליף מצבר... לא היה קל להגיע לשם פיזית. והיו חששות מכל מיני דברים ברקע. אבל לא מהטיפול עצמו... כלומר, ידעתי מראש שזה נעשה בהרדמה כללית. תודה. השנה היומולדת שלי יוצא בחנוכה. אם בסוף החודש יתברר, שיש שיפור, אז לקבל את החיים במתנה, זה הכי בסדר שיכול להיות. חנוכה שמח גם לך. TM.

שמחה שעברת פה .. לעדכן.. לא מעט חשבתי עליך כאן.. (איך את מסתדרת ולמה נעלמת ..) אני שמחה לשמוע שאת מוחזקת אצל מטפלת טובה , ושהתחלת טיפול יעיל יותר .. גם אני עמידה לתרופות .. ממני אלייך המונים של הצלחה בטיפול החדש.. ובכלל .. שיהיו כמה שפחות תופעות לוואי , שמרי על עצמך.. והמשיכי לעדכן.. כולנו כאן איתך. שלך שרית

איכשהו היה נראה לי הכי נכון, לספר ולעדכן פה... האמת היא, שלא הסתדרתי ולכן נעלמתי. היא באמת... פשוט היא. ברור שגם רבנו באמצע (אלא מה?). רק שזה היה בגלל ד"ר הודיני הפעם. לפחות היום היא מודעת לכך. רק בגלל כללי הנימוס של הפורום, לא אצטט את מה שהיא אומרת עליו. הייתי מוכנה להתפשר על החלק של עמידות לתרופות בלבד... הבעיה היא החלק של תופעות הלוואי בנוסף. תודה על הדברים שכתבת. מה שלומך? TM.

אין לי כוח.. אולי יש לך מושג מה נכון לעשות?!

שלום רב בתי ,בת שנה ו-10. הולכת לגן פרטי מתחילת השנה. הפרידה כל בוקר קשה לה מאוד ולצערי אני עוזבת אותה כשהיא בוכה(לפעמים יותר לפעמים פחות). עכשיו אנחנו עושים את הפרידה קצרה ומהירה(נותנת לגננת והולכת) ניסינו גם משפט כמו "אמא הולכת לעבודה ואחר כך אבוא.." איך שאנחנו מגיעות לאזור הגן היא מתחילה לחשוש, נדבקת אליי, לא מוכנה שאוריד אותה מהידיים, לא מוכנה להכנס(לא עושה סצינות גדולות אך עדיין בברור ניתן לראות שלא רוצה להכנס) אם חלילה מדברים על הגן בבית או כל דבר שקשור אליו (תמונות, שיר ששרים בגן, שמות הילדים בגן) היא ישר אומרת "לא, לא". הגננות טוענות שהיא מקסימה במשך כל היום ,היא כוכבת "המפגש" וזה רק הבוקר שקשה לה. האם יכול להיות שאלו תגובות אך ורק בגלל שהפרידה בבוקר קשה לה? אני יכולה להוסיף שהקטע של הפרידה מאתנו(ההורים) תמיד קשה לה. היא לא ממש רוצה ללכת מאתנו לאף אחד חוץ מלסבא שלה ולגיסתי. מדי פעם לקרובים אחרים ,אבלאך ורק אם אני או אבא שלה בסביבה. מה עושים? איך אדע שהיא בטוחה בגן, שמרגישה מוגנת האם להסתפק בזה שזה רק הבוקר קשה? אודה לעזרה

אין לי ילדים , ואני לא מבין בזה לגמרי. אבל נשמע לי שאם תשארי איתה זמן מסויים בגן עצמו זה ימתיק את הגלולה, הילדה כנראה רגילה לסכמה המהירה של מסירה ועזיבה שלך למקום העבודה. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן שמסרב ללכת לגן, אם יש בי זכרונות לצערי הם גם אלו לפי דעתי זה גם השפיע עלי לרעה במהלך השנים. יש לי כמובן הורים אוהבים שרוצים בטובתי אבל לפעמים אנחנו לא שמים לב לדברים החשובים באמת אז תתמקדי בעניין הזה ותנסי לקבל כל עזרה אפשרית למניעת הבכי, והרגשה יותר טובה של הילדה שיהיה רק טוב !!! לקטנה ולך שבוע טוב

שלום לך, לא אודי, אבל מנסיון שיש לי כאם לילדים קטנים, אני יכולה לומר לך שגם אני הייתי מוטרדת, אם בתי, לאחר שלושה חודשים של ביקור בגן, היתה עדיין נצמדת אלי ומסרבת להכנס לגן. למען השקט הנפשי, הייתי ממציעה לך, (ואולי גם את חשבת על כך.)להגיע פעם או פעמיים מוקדם מהרגיל, (אם זה אפשרי כמובן,) בתיאום עם הגננות,ומבלי שבתך תדע על נוכחותך. כך תוכלי לצפות בה מהצד,ולדעת פחות או יותר איך עוברות עליה שעותיה בגן, האם היא נראית לך מרוצה או מאושרת. על פי תגובותיה הספונטניות,ועל פי הכרותך איתה, רק את תוכלי לדעת איך היא מרגישה באמת. תוכלי לצפות גם בפרמטרים אחרים, כמו יחסיה עם ילדים אחרים, יחסיה עם הגננות, המשחקים המועדפים עליה וכו' מי יודע, אולי תופתעי דוקא לטובה..

הי, החלטתי לנעוץ כאן יתד. אולי ייפתח, אולי יתפתח, ואולי לאו... כולם מוזמנים. בוקר, סוריקטה

חברה יקרה, מפציעה לרגע כדי לאחל גם לך, שבוע טוב. חושבת עליך, נועם

נועם אהובה שלי... רגע קטן אחד יכול להיות אדיר משמעות... Take Care שלך, סוריקטה

סוריקטה באתי להגיד לך שלום עץ מלבלב שכמותך.

רפאים יקרה, את, אין עליך... :-) ו... כמה מילים ממני גם שם קצת למטה. גשם... סוריקטה

:-) כן, אולי אארגן לעצמי איזו חנוכיה סוף סוף ואדליק לי נרות. לעשות משהו ולא רק לדבר... כן, דיברו פה על מוטיבציה, הנעה עצמית... נראה מה יהיה, סוריקטה (כמעט חתמתי בשמי...)

סוריקטה יקרה,אודי ושאר החברים.. באתי לשבת כאן על ידכם מתחת לעצ .. בתקווה לנשום רוח קרה של עלים מלבלבים .. כזו שנותנת עוד קצת אויר לנשימה. :-) שבוע נפלא לכולם .. ותודה אישית סוריקטה.. על מה שכתבת לי כמה "קומות מתחת ".. מעריכה! שרית

אכן, אוויר חדש לנשימה זה כבר בגדר הכרח... ולנפש תעצומות, הנה, הגענו עד הלום, ונקווה שהגשם ניקה את האוויר ועלי העצים, טיהר ומהל, גם הרווה את השורשים. התחדשות שתהיה, סוריקטה

אתם יודעים, נשאלתי כאן שאלות לשלומי ועל היעלמויות, על היצור שלי, על היום שנולדתי, ועל עוד. איכשהו זה יוצא בעצים שמתמקדים באחרים ולא מוצאת לעצמי מקום לענות שם. בעצם, גם לא כאן, אולי. גם לא תמיד יודעת אם באמת זו שאלה במטרה לקבל תשובה או מחשבה של מישהו בינו לבין עצמו. מעבר לזה, גם חשיפה מפחידה אותי ועוד במקום לא אינטימי ופתוח לקהל הרחב כמו פורום... מצד שני, למדתי שכאן אפשר לכתוב את הדברים הכי קשים שלך, ולמרבית הצער, להרגשתי לפחות, הם עוברים הרבה יותר מידי חלק, ואולי אפילו לא שמים לב לקיומם בכלל. כמו חוויה כזו של ניצול שואה שהמסר פשוט לא עובר. אבל בכלל לא עובר. נו, זו בכלל חוויה מעצבנת שאיתי בכל מקום. בכל זאת, ניסיתי לפתוח עץ לעצמי, אולי משהו יילך. "מה שלומך" זו שאלה שרוב הזמן איני יכולה לענות עליה. מן משפט כזה שברגע שהוא נשאל - מיידית חל פירוק וקושי עצום למצוא מילים ולחבר. בלבול. הניסיון שלי עכשיו כרוך במאמצים רבים כמו בעצם כתיבת כמעט כל ההודעות שלי כאן. לפעמים חבל לי שבדר"כ לא הולך לי לכתוב משהו בשליפה ספונטנית. מצד אחד, אני פוחדת שכך אפגע במישהו, אבל אולי כך זה גם יקרב. לא יודעת. לא יודעת אם מישהו הבין, אבל, שנים רבות מאד שאני מתמודדת עם רמת חרדות מאד גבוהה ונאבקת על השפיות. בשנים של הטיפול יש שינוי מבחינת הנפח והעוצמות, וכעת, עם המוות של הייצור היקר לי, יש נסיגה עצומה. פחד מוות. גם הרגעים האחרונים איתו חוזרים אליי כאילו כאן ועכשיו ובכאב אדיר. כל יום. עד היום. כמו בהלם קרב. האסוציאציות קופצות אליו המון. עדיין טרי מידי, ומשהו בכל זאת לא עובר שלבים. מאד לבד. מאד מאד לבד. בתכלס, לא נמצאת במעגל קירבה ראשון של שום נפש שהיא. זו לא סתם אמירה. זה ככה באמת. חוצמזה, שגם באופן קיצוני לא נותנת לעצמי להיעזר. זו בדידות של אין ביחד. באמת שאלתי בלבי אם מרגישים משהו מזה כאן. בהרחקה, בהפחדה, באדישות והבוז כלפי הכאב והמצוקה של עצמי. כמה נמוך אפשר להיות וכאילו לא מגיע שידאגו לך בכלל... מה עוד... קצת מביש לומר שהטיפול היקר והטוב שלי שגם כך מתקדם בקצב איטי ביותר (כי ככה זה איתי) די לא נע וכבר לא מעט זמן. אין פיצוח. גם אין הבטחה שיצליח. האיש שעוזר לי גם אוכל ממני רעלים וזבלים. זה עצוב. מן האנשים שנמצאים בסביבתי עד היום התאכזבתי מאד. זקוקה לאנשים, ממשית, אבל פוחדת מקשרים חדשים שאולי אפשר יהיה לקבל מהם משהו ולהיות מאוכזבת פחות. אנשים שלא מתאימים לתפקיד מאיישים בראש שלי את המשרה ולא עוזבים. לעניין ה"היעלמויות", אז, קודם כל מותר לי, אני מקווה. וישנן כל מיני סיבות. הנה אחדות: יש תקופות שאני ממש פוחדת מהמחשב. גם פוחדת להיכנס ולקרוא הודעות כאן, משום שברמת חרדות גבוהה הכל נורא טריגרי בשבילי. נורא. לפעמים מרגישה גם אוברדוז מדיבורי נפש, לפעמים מרגישה שמיציתי, לפעמים לא מצליחה לחבר (ככה זה בכלל רוב הזמן), ולפעמים, נורא מקווה שיחול השינוי הזה שיחזיר אותי כמו פעם אולי לבקר ולכתוב אבל במינון של פעם בכמה חודשים. הודעות ארוכות אני כותבת, ומצחיק שכמעט תמיד גם מילים ספורות נראות לי כגיבוב של צורות חסרות משמעות וכאילו אין קליטה. ובכל זאת יש משהו ויש זיכרון מסוים. גם אותי זה מדהים איך אני בכלל זוכרת... וזהו. לגדול לא אוכל הרבה, אולי רק מעט. ככל הנראה, לא אוכל להגיע למקומות שרבים מהאנשים (גם מהנוכחים כאן - לעזאזל אתם לא מבינים כמה יש לכם) נמצאים בהם כמעט כמובן מאליו. ההישגים שבעולמי הם כאילו כלום ולא נחשבים, ובכל זאת, אלו הם הישגיי. די חזרתי על עצמי... זה מה שיצא בסוף... סוריקטה

הי סוריקטה יקירה, מילותייך מטלטלות משהו בפנים אצלי. מאחלת לך ולעצמי שבוע אמיתי. כמה מעט אפשר באמת לחלוק עם אחרים. כמה רואים אותי כמו שאני באמת. כמה אני רוצה שיראו. כמה אני אומרת ולא אומרת.כמה אני נותנת לגעת. יש בי רצון להתנצל. אני לא בטוחה על מה. אולי על זה שלא הצלחתי לשאול את השאלה הנכונה, או להגיב נכון שתרגישי שהמילים שהבאת לכאן נשמעו, הובנו באמת. שלך י

יקרה וחביבה, את יודעת, אני לא אשה של מילים, אף פעם לא הייתי, וכשמדובר בלכתוב לך הודעה, אי אפשר לכתוב לך כך סתם, צריך לנסח קודם כל בראש, להעביר לדף טיוטא, ורק אחר כך לרשום כהודעה, וכן, עדיין בדחילו ורחימו. אז לרוב, קוראת אותך בשקט, נדהמת מאוסף המילים שאת מצליחה לגייס כדי להביא את עצמך, באופן הכי כנה ואמיתי,ולא שוכחת כמובן את החברים ומשתתפים אחרים פה בפורום. ומכל הלה סוריקטה, רוצה לאחל לך את קרבתם של כל הבריות הראויות לך באמת. ואל תשכחי, יש לך כאן חברות כנה ואמיתית שעוטפת אותך בחום, בכל הודעה שיוצאת ממך, אני באמת לא חושבת שזה דבר המובן מאליו. לפעמים בא לי לומר לך שאני מקנא בך, ויש על מה, אבל בטח לא חאהבי את הרעיון שאחרים מקנאים בך.. הנה העזתי לכתוב לך,. גליה.

סוריקיטה אהובה, מילים מילים מילים, והנה הן לא כאן. אבל הן נכתבו! במייל שלי הן מופיעות, כותבות אותך עמוק וכואב. אני מתלבטת... כי קראתי, ורוצה לכתוב שרואה,ומבינה (ויש עוד הרבה דברים שהייתי כותבת לך) לבין החשש שאולי את ביקשת מאודי שיסיר את המילים האלה, שלא רצית שייראו. אז בין לבין, לא רוצה לדרוך איפה שאסור לי. אז רק להגיד שאת נראית, ונשמעת, גם אם לא תמיד מובנת לי עד הסוף (אם כי אני יכולה לספר לך שאת מובנת לי פי עשרות מונים מהימים בהם התחלתי לכתוב פה...). בכל מקרה, אני מסתבכת. רק אוסיף ואומר שחושבת עליך, ושנמש שולח התכרבלות של פרווה בחורף. מי ייתן והכאב יישכך, ולו במעט. את יקרה לי, נועם

נועם :-) כבר זמן מה אני חושבת לנצל את הקסמים הללו של האינטרנט... :-) את תמיד מוזמנת לכתוב ככל העולה על מחשבותייך. אוי, כן, פעם כתבתי עוד יותר לא ברור כמעט הכל בחידות, הא... כדור הארץ, מאדים, התפרצויות פירוקלסטיות... את יודעת, חיות נתנו לי המון במקום בו לא היו אנשים, ובכל זאת, זה לא מספיק. היום כבר לא. מגע אנושי מאד חסר לי (אל-תיגע-בי שכמותי...). נמש המקסים והאהוב מוזמן להתכרבל בפוך הכי נעים, ואני שולחת לו ליטופים ונשיקות המונים. שלך, סוריקטה * ואוסיף שיר, ככה כמו שהוא בלי פרשנות נוספת שלי... טוב, לא ממש. בעצם, הייתי משנה בעיקר את אחת השורות ל "אחת לאיזה זמן לא מוגבל...", וגם, במקום שנתיים, הייתי רושמת קצת יותר מזה... http://www.youtube.com/watch?v=q8nIQvwiO7I אופטימי...

אולי לפני סגירה, הנה אעז לומר כך יותר במרוכז, כבר הרבה זמן שלא טוב לי. שכמעט רק לא טוב לי. מאד לא טוב. כלומר, אין כמעט זיכרון של חוויה טובה עם נפח רציני שמחזיק מעמד. זו גם ככה ברירת המחדל שבבפנים. והכמה שעות האיומות הללו מידי יום, והצמיחה שלא רואים לאחרונה. לא נחמד. נמאס לי מהפקה פקה, נמאס לנו. יותר מידי מכל המילים הלעוסות הללו. מעורר בחילה. ובאמת יש לי בחילה וסחרחורות. פיכס. יאללה שיהיה תכלס כבר. בדרך כלל כשמגיעים לרמת הבנה אמיתית שכזו, זה כבר אמור להניע יותר. לא'דעת. ולא שבהכרח מובטח שכך. ובכל זאת, לעזאזל נראה לי, אולי, שמשהו חסר לדחיפה קדימה ושהיא כן אפשרית. קצת. כמה אפשר עכבות. מאמינה שיש קשר גם לאהבה. הייתי רוצה להרגיש כבר איזו אהבה בחדר ההוא, של האיש שמנסה כל כך לעזור לי, שמקדיש המון, האיש שאני מנסה גם לעזור לו, לפחות לא לשבור לו כמו שהרסתי לי. וואלה אליפות עולם בהרס, להתבייש בה ולהתמכר לבושה. הלוואי שתהיה אהבה, שלי, אבל רכה כזו שממנה תבוא הצמיחה והגיחה החוצה. ואולי טועה הנני... הנכון הוא עבורי, המוגזם הוא, האם תנאי הכרחי, או שמא? http://www.youtube.com/watch?v=qrFwtlMd0H8 קשר. ממני, סוריקטה

סוריקטה אהובה, עצוב לי לשמוע. הקשבתי גם לשיר. לא מכירה במדוייק את המילים. אבל החוויה שעלתה אצלי מאד חזק היא של בדידות. של אף אחד שם בחוץ שמצליח להגיע פנימה. לגבי האהבה בחדר הטיפול... (סערה והתלבטות גדולה) מהחוויה שלי זה בהחלט מניע ומטלטל. לא יודעת אם מחוייב המציאות כדי שיזוז משהו, אבל חושבת שרגשות כלשהם צריכים להתקיים כדי שמשהו יזוז לא רק ברמה של הבנה קוגנטיבית. אבל לפחות מהנסיון שלי רגשות חזקים מדי בחדר הטיפול הם מסוכנים. חומר נפץ. כמו שכתבה כאן גליה, גם אני מרגישה שלעיתים ההדהוד בליבי של דברייך הוא חזק אבל היכולת שלי לענות מוגבלת. י.

אני בן 30 כיום, בעל עבר של עבודות אשר שכרן בד"כ מינימום יש לי ידע רב במחשבים (למדתי בטכניון קורס QA) ועבדתי בחברות שונות כמו נטוויז'ן הוט וכו'.. ושירתתי בצנחנים 3 שנים מלאות בנוסף לעבודות שציינתי עבדתי בפרוייקטים יוקרתיים בעלי שכר גבוה , אך הם אלו פרוייקטים אשר תם זמנם בד"כ אחרי 9 חודשים (בית המשפט / תפעול ציוד הנדסי ומאוד יחודי במשרד מהנדסים שעובד עם חוזים של מע"צ) לאחרונה במבט לאחור הבנתי שאני דורך במקום, האמת שתמיד ניסיתי לשפר אך תמיד כשלתי אני מאוד אימפולסיבי, ומאוד כנה. יש בי המון כעסים, חלקם על תפקוד המדינה , וכמובן תושביה בעלי לב הזאב <--- לא התכוונתי ללב זהב, זוהי אינה טעות כתיב לפי חברי ומשפחתי אני אדם מאוד כישרוני, וזה עוד יותר מדכא אותי שאין אני מנצל את נתוני לפני כחצי שנה עברתי משבר דיי רציני כאשר קץ בי החשק לחיות, מיד הופנתי למיון ע"י משפחתי ובדק אותי רופא נפש/פסיכולוג סימפטי ונחמד אשר שאל אותי אם איי פעם עלתה בי מחשבה אובדנית, עניתי שלא. וכי הייני חפץ חיים, אך אין אלו חיים לפי הגדרותי כיוון שאני רווק ואין ביכולתי להתכלכל מסכום של 3500 עד 4500 כמובן שניסיתי אך נסיון זה כשל כאשר שכרתי דירה ונעזרתי במשפחתי (אשר לה בעיות אחרות) לאחר כחודש מאותה חצי שנה מצאתי עבודה של מוקדן ושכרי היה בין 3000 ל 3500 כאשר כל הזמן פגעו לי בשעות העבודה בטענה שאין הסעות בלילה לביתי ונאלצתי לעבוד כ 4 שעות במשמרת. לאחר תקופה של 3 חודשים, בהם היו כל מיני סיפורים אשר הוציאו אותי משלוותי במקום העבודה. (שקרים של אחמ"ש, הפרעה !פיזית! על ידי נציגים אחרים ואפילו מנהלים !!!!!!!) וברצוני להדגיש אני בחור בעל חזות מרשימה , 1.95 בגובהי, ולא סתם כך נגשים אלי ומפריעים לי פיזית (קשה לי לפרט את המיקרים הנ"ל) ראוי לציין כי הצטיינתי בתפקידי השונים יתר על המידה, קיבלתי מכתבי תודה ועברתי סקרים חסויים בהצלחה רבה. כיום לאחר שלא יכלתי להשאר בעבודת כבשים שהצגתי קודם איני מוצא תפקיד אשר אוכל להתקיים ממנו בנוסף ביטוח לאומי , שיש להם שירות זוווווווועות עולם !!! מקשים עלי את חיי בטענה שאין לי מספיק חודשי עבודה. אני מרגיש את הריקבון פושט עלי, שאני שוב באותו מסלול אובדני. לצערי אני שיתפתי את אימי בתחושותי וזה שבר אותה, היא בוכה המון, והבנתי כי עשיתי טעות כי אין ברצוני לפגוע ביקר לי מכל כרגע אני כותב ודמעות בעיני, חיי הם הרס מוחלט ואין לי שום אופק לכוון אליו ניסיתי להעזר בכל שיכולתי (ויש כבר דברים שאיני יכול - כמו לשבת במוקד עם אוזניה) ואין שום עבודה בשוק אני אובד עצות , כמובן שאין לי כסף לטיפול פסיכיאטרי. ובוודאות אין לי רצון ליטול תרופות אשר יתקנו את רוחי . לא שיש לי בעיה פיסית לבלוע כדור אלא אני נמנע מכל תרופה אלא אם כן היא לשיכוח כאבים חזקים בלבד. אני זועק לעזרה, כי נפשי כבר שבורה איך לצאת מהמצב הזה, אני לא מוצא את התשובה כבר כמה שנים טובות כמובן שסיפורי אינו שחור ולבן ויש בו הרבה גוונים של צדק ואי צדק (גם אם אני אשם) אבל בשורה התחתונה.... זה המצב

שלום ד"ר, אני צריך טיפול של איש מקצוע.אני סובל באופן כללי מחרדות ודיכאון ופאניקה שמשתקים אותי.יש לי הרבה מחשבות לא טובות.אני צריך הכוונה איזה סוג טיפול מתאים לי, כי אני יודע שיש הרבה סוגי טיפול ומטפלים.אבקש דרך קופ"ח מכבי באיזור השרון.אני גר בהוד השרון.אבקש שיהיה גבר ולא אישה כיוון שאני דתי.רוב תודות.