פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעית עצבים קשה במצבים מסוימים כאשר אני מול המחשב ולא מתחלף לי סרגל השפה...אחרי 4 פעמים אני נתקף זעם קשה ונותן אגרופים לשולחן ,ומעיף את המחשב וככה אם אני צריך להכניס חוט במחט,שלא מצליח להכיניס בחור...אני משתולל מזעם וזורק את הכול ....וככה אם מישהו מאחורי יושב ודופק בנעליו על כיסאי...ואני מבקש פעם פעמיים להפסיק ,ואם לא הועיל...אני קם ומכניס לו אגרוף לעומת אלו אם אתחלק על בננה,או מישהו יכה אותי.....יהיה לי כעס פנימי ,אבל לא בעוצמת הזעם שבמקרים שלמעלה (מחט וחוט,מחשב ,תיקתוק בכיסא) אני לוקח ליתיום,ואני עם הפרעת אישיות גבולית,וקשב וריכוז מה זה הזעם הזה, מאיפה זה בא,ולמה הליתיום לא עוזר כאן

הי אודי, אני נתלית כאן כי לא בא לי לפתוח הודעה חדשה. רציתי לכתוב לך שבעץ הישן שלי למטה פספסת הודעה. היא לא קריטית- שלחתי לך שיר. רציתי גם אני. מעבר לזה, אני עייפה היום באופן נוראי. יש המון המון עבודה ואני עייפה מכדי לעבוד. אולי כדאי שאלך לישון מוקדם הערב. בא לי לומר משהו... אני סתם הולכת מסביב ומדברת דיבורי קצוות כי אני לא מצליחה להגיד את זה. אני לא בטוחה שאני רוצה תגובות. למרות שאני יודעת שלא אוכל להשאר פה לבד בלעדיהן. אולי לכן נתליתי בברכת אמצע השבוע שלך. הייתי בטיפול שינים היום.. (הנה עוד סיפור). לפני כמה שבועות הרגו לי את השן והוציאו את השורש, כך שלא ארגיש דבר. היום שייפו אותה עד שנעשתה קטנטנה, כמעט לא מורגשת, והלבישו עליה מבנה מלאכותי. לא מבינה מה כתר בזה.. כואב לי הלב על השן המסכנה. מנוונת, מרוטשת, מעוותת, ואפילו להרגיש כמו שצריך היא לא יכולה. החניכיים סביבה בוכות את כאבה, גובות ממני את עלבונה. זו אשמתי... לו הייתי מרגישה בזמן את הסתימה הנשחקת, היא לא הייתה נשברת. הייתי מצילה אותה בזמן. אבל פספסתי כאב, כנראה. לא הרגשתי. מרגישה שהושחטתי, כשהושחטה השן שלי. שמשהו בי פגום. תמיד השיניים שלי היו תפארתי. לבנות וישרות, ופתאום אחת חסרה. קטנה ומוחבאת. מכוערת ומשפילה מכדי שיראו אותה בגלוי. כמו דוריאן גריי. ואני חשבתי שאם אשב ליד הצמח החולה במשרד ואלחש לו שלא ימות,(הנה סיפור נוסף) אציל כך גם אותה. במשרד שלי עומד עציץ גדול וחולה. קמחון אני חושבת. פטרייה אכזרית; כל עלה חדש, כל פרח תינוק- מיד נעטף בנבגיה ונאכל על ידם. לא מצליח להתפתח או להתרומם. עצוב ומייאש... הייתי מנקה את העלים אחת לכמה ימים בסמרטוט יבש, כדי לא לספק לפטרייה מים, משקה רק מלמטה, כדי לא לחלחל פטריה לשורשים.. זה לא עבד.. הפטריה התפשטה כמו סרטן.. ישבתי ליד הצמח באחד הערבים והייתי מיואשת. הסתכלתי עליו מקרוב, על העלים המכוסים בנבגיה הקמחיים. הרגשתי שאת המחלה הזו לא אצליח להביס. ושאם את הצמח לא אצליח להבריא, זה בטח סימן גם לאמא שלי. בזכות עצה של מנהל פורום אחר, ניקיתי את העלים בסבון כלים. שבועיים אחרי- הפטריה נחלשה וכמעט ולא קיימת.. הצמח מצמיח עלים חדשים וירקרקים, עדינים ושבריריים, מצליח לפתוח אותם ולהתפתח.. הוא עוד חלש ולא יפה במיוחד עדיין, אבל הוא מבריא. אמא שלי היום קיבלה בשורות לא טובות. הסרטן חזר לריאות.

היי לילך, מאחלת לאמא רפואה שלמה. ולך - המונים של כח ואמונה , מחזיקה אצבעות . שרית

אם כך אני מרגישה כשהשן בוגדת (או כשאני בוגדת בה), מה יקרה כשגם אני אחלה..? איך לא ארים ידיים מיד כשלי זה יקרה? כשזו לא תהיה רק שן. אני יודעת ש"לאט-לאט".. אני יודעת. לא בלחץ לא בחרדת מוות כמו הפעם שעברה. לא יודעת מה אני מרגישה. אנשים סביבי שואלים פה ושם אם אני מרגישה בסדר, אומרים שאני נראית חיוורת או חולה, ואני מנסה לטשטש את הפנייה האישית הזו ולחייך אז אני אומרת שאני מרגישה בסדר, שככה אני תמיד נראית- חולה וחיוורת. הם מחייכים והולכים, והחיוך (שלי) נופל למטה. כן.. לעבוד כבר לא יצא לי היום.. מוטב שאלך לישון.. ליל מנוחה לילך

אני אתך. מקווה בשבילכם רק לטוב. רפאים

לילך יקרה, אין לי מילים רבות. נושאים כה אינטימיים. אשלח לך, לכן, משאלה של תקווה. לחיים ולאיכות חיים. ובאשר לחרדותייך ('מה יהיה כשאחלה') - חשבתי על כך שמה שאולי יכול לעזור במצבים מסוימים להחזיק תקווה ולא ליפול לייאוש מוחלט היא היכולת להיעזר. לאפשר לעצמך להיות חלשה, להשתמש במעגלי תמיכה, לוותר קצת על שליטה, לתת לטפל בך ולא לקחת את כל האחריות על כתפייך לבד. אנשים נרתמים לעזרה, גם להם זה טוב, להרגיש משמעותיים. וככה אומרים - להיות תלויה, במידה, זה סוג של חוזק. ועצמאות וצניעות. ואולי אם, דווקא וגם למרות הפחד להתאכזב, תודי בפני אנשים בעולם האמיתי שקשה לך עכשיו, תגלי שזה דווקא מחזק ומבריא אותך. את הנפש שלך. הכוונה לאנשים מחוץ לעולם הטיפול או הפורום, ולאלו שאין להם כבר רקורד היסטורי של מאכזבים סדרתיים. כנראה ש ל-לשמוע את עצמך באוזנייך שלך אומרת זאת בגלוי, עוד לפני התגובות החיצוניות, יש אפקט משמעותי. לניסיון עצמו. שלך, סוריקטה

אודי, רפאים, סוריקטה ושרית הרבה תודה על שהתקרבתן קצת ובאתן לשבת איתי.. הייתי זקוקה לחברה נעימה כמו שלכן (סלח לי, אודי, על ה-ן הסופית..צירפתי אותך למעגל הבנות) אומר את ה"יהיה בסדר" המוכר והלפעמים טוב.. בנתיים בסדר.. ליל מנוחה, לילך

כתבתי עכשיו הודעה שלמה שנמחקה לפתע פתאום אז אנסה לשכתב אותה שוב::: אקדים בהתנצלות שקצת נעלמתי לאחרונה - לא בדיוק כאן.. ממעטת לכתוב וכמעט ולא מצליחה להתרכז כדי לקרוא... אז נעלמתי אבל לא נעלמת ממחשבותיי.. להיפך חושבת עלייך די הרבה וגם.. דואגת.. אם כי קשה "לדאוג לך" גם כי את מצטיירת (לפחות בעיניי) כמעין wonderwoman כזאת עוצמתית ו"לא זקוקה לאף אחד" -כמו שכתבת לאודי בתשובה שכותרתה: "לא צריכה אבל".. אז אולי את מעדיפה להתעסק באינטלקטואליזציה וזה מצויין אם זה מה שעוזר לך (מנגנון הגנה לא רע.. מוכר לי מקרוב..) ואכן שמתי לב שלא הזכרת איזשהו רגש כמו פחד/עצב/ אולי רק באופן מאד סמוי ..כעס??? כלפי המטפלת? איך היא תדע איך לעזור לך ולהיות איתך כמו שאת צריכה אם את לא משתפת אותה בדבר כל כך משמעותי כמו הניתוח.. ("והיא אפילו לא יודעת"...- למה??) הרי זה תפקידה להיות שם בשבילך במיוחד בתקופה כל כך עמוסה. האם זה נובע מכך שאת מרגישה צורך לגונן עליה?? את חוששת שהיא לא תעמוד בזה ? זו לא פעם ראשונה שנדמה מדברייך שיש אצלכן היפוך תפקידים.. טימי, אז זכאית לקבל את כל העזרה והתמיכה האפשריות ובטח מהאנשים הקרובים לך ואפשרי להם לתת לך אותה. בבקשה? וגם כאן... מאודי ומכולנו.. כמובן שזו החלטה שלך ורצונך - כבודך. המון הצלחה, שיעבור בקלות. מכל הלב, מיקה

מזדהה לחלוטין עם חוסר הריכוז שלך, שמקשה על הקריאה... אני לא יודעת מה תפקידה של המטפלת, אבל היא לא תהיה. חודש. או אם לדייק כמו שהיא רוצה, אז "רק" 4 שבועות. ממש הבדל משמעותי, לא? אז למה היא צריכה לדעת מה צפוי להתרחש בזמן הזה?! היא כבר טרחה להמיר את הזמן הזה, לפגישות שלא תתקיימנה - 16 פגישות (אנחנו נפגשות 4 פעמים בשבוע). אז כן, בכוונה אני מנסה לארגן את הניתוח כך, שהוא ייצא במועד שבו היא לא תהיה בארץ... יהיה לי הרבה זמן פנוי להקדיש לזה. בלעדיה. לחלוטין. וזה ממש לא נובע ממקום של לנסות לגונן עליה הפעם - אני בטוחה שהיא תסתדר היטב בחו"ל בחודש הזה (סליחה, 4 שבועות!), גם בלי ניסיון שלי לגונן עליה. אני רק לא רואה שהיא מטרידה את עצמה בשאלה אם אני אעמוד בזה... היא טוענת שכן, ושהיא רוצה לדבר על זה. אז מה?! אני לא רוצה לשתף איתה פעולה; נראה לי מיותר בעליל לטחון מים. כבר כתבתי פה בעבר... אני בעד הרעיון שמטפלים חייבים - לעצמם, למשפחתם ולמטופלים שלהם - לצאת לחופשות מדי פעם, אבל לפרקי זמן שפויים. חודש זה לא ממש פרק זמן שפוי. ונראה לי, שאני לא היחידה שחושבת כך בקרב המטופלים... ונראה לי גם, שבתור אלה שמכלכלים את החופשות האלה, אף פעם לא שואלים לדעתנו :)

אודי יקר , יקר מאוד .. תודה שאתה פה בשבילי. ולא מעט זמן.. תמיד בסבלנות , תמיד באכפתיות , מביא איתך אליי קול שנותן כח .. תקווה ואמונה מחדש.. מרגישה מאוד כואבת. בבפנים זה מרגיש עזובה . נטושה . שוב לא בטוחה . קראתי אותך כבר באותו יום שענית לי .. קראתי את ההזמנה לבוא לשתף, אני רוצה , רציתי , אבל זה עוד קשה .. לאט לאט... ? אתה מסכים להיות פה בקצב שלי ? רוצה להצליח .. הכל עוד תקוע , חנוק , למילים אין עוד קול ,המילים מלכלכות , צריכה שתהייה פה על יד , שתגיד לי שאפשר לשמוע אותן ? אותי ? אני מפחדת מהן, אני מפחדת מעצמי , אני מרגישה שהפגיעה של אבא בי היא כמו ככ ארסנית .. כל הארס שלו מתפשט היום על כולי שעולים בתוכי הזכרונות. היום אחרי 4 שנים של טיפול אני מרגישה שאני הכי הכי קרובה לפצעים הפתוחים שלי , הכי קרובה לכאב האמיתי שלי , והארס שהזה שהוא החדיר אליי כשנגע בי .. ונבלע בי הוא הארס שבולע אותי היום לתוכו מחדש. כשעולים הזכרונות. בשבועות האחרונים אני טובעת עמוק בשיחזורים בחדר הטיפול, בזכרונות, בלילות לא פשוטים , וזה לא קל.. הייתי רוצה לדבר על הדברים גם שם.. אבל זה ככ מאיים בי. זה הפרדוקס הכי אכזרי בפגיעה ? שדווקא מקום שמרגיש בטוח ומוגן להביא את הדברים, דווקא הידיעה שיש מישו מיטיב על יד שרוצה ללות ולהיות , דווקא אז המקום הזה הופך להכי מאיים ? מי ששמר הוא מי שפגע .. וקשה לי ככ לצאת מהסיבוב המעגלי הזה. אני מרגישה בימים האחרונים שכשזכרונות מציפים אותי אני פשוט מתעייפת ככ , כאילו מנסה להרדים אותם שוב בתוכי .. זה קשה .. כמעט ולא מצליח , אני במקום רק להרדם עם זה בי , אני שוב שוקעת בבולימיה מחדש.. לא באמת טועמת את מה שמכניסה לפה , זה מעין טקס בימים האחרונים בו אני מוציאה אותו= את האוכל מתוכי . בשנה האחרונה נרגעו ההקאות . והנה זה שוב חזר . העוצמות האלה משתלטות . אני נשמעת חולנית נכון? אני הולכת לאיבוד אודי, היער נראה ככ אפל .. ככ מפחיד .. עד שזה מרגיש שלעולם לא אוכל לצאת משם.. שלעולם לא תמצא הדרך ואהיה בטוחה עוד. תהייה איתי פה . עד שהגל הזה ישכוך מעט. תעזור לי ? בכז , תודה. לך ולחברים שתומכים. תודה סוריקטה, ילדה , אליס ..על המילים החמות . שרית

רציתי לדעת עד כמה יעל הטיפול בנורופידבק לקשב וריכוז וטיקים

שלום רב לך שימחה ראי תשובתי הקודמת בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

לד"ר גליקסמן שלום ביתי בת 8 עם בעית קשב וריכוז וטיקים, הנורולוג שלח אותה לביופידבק, אך הבנתי שבטיקים ניתן לרפא רק בנורופידבק,לילדה ישadd, אני מקרית גת באיזור הדרום אין טיפול בנורופידבק רציתי לדעת היכן יש בדרום מקום מוסמך.תודה שמחה

שלום רב לך שימחה, ניתן לטפל באמצעות שיטת הביופידבק בבעיות קשב ורכוז כולל טיקים. השימוש בנוירופידבק במידת הצורך יכול להיות בשלב מאורח יותר. לצערי איני מכיר איש טיפול מוסמך עם הכשרה ונסיון מתאימים באיזור הדרום. אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אפשר לחזור?

אני לא כל כך מבינה מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין מה שבתקופה האחרונה ממליצים על "פסיכולוג התנהגותי קוגניטיבי"וייתכן שאפילו ערבבתי מושגים. אני עוברת תקופה די קשה ובעבר נטלתי כדורים כגון רסיטל ומיניהם והפסקתי על דעת עצמי שכן אני מאמינה ששיחה עם פסיכולוג יותר תעזור לי. אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג באזור המרכז

בתי בת ה-18 נתגלה קרוהן שכרגע בשליטה לאחר תקופת שלשולים וכאבי בטן, בנוסף יש לה קושי להתמודד עם מבחנים, משימות וסובלת לפעמים מעצבנות ודכאון קל. האם תומלץ על טיפול בביו פידבק? אן אולי דימיון מודרך?

שלום רב לך, אכן ניתן לעזור לביתך באמצעות הטיפול בביופידבק . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים . תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שרית יקרה, טוב שאת כותבת ושכולם יכולים לראות ולשמוע גם את הילדה הקטנה אחרי ששנים כה רבות היא הייתה לבד בחושך , מגיע לה שיראו אותה וישמעו אותה, מגיע לה שיבכו איתה . אסור להתעלם ממה שקרה, לכולנו, לכל אחד ואחת באופן אישי אסור להתעלם (כי כולנו, כמאמר השיר, "כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה"). זה דבר נורא ואיום שקרה בחדרי חדרים בחושך, וחייבים להוציא את זה לאור השמש, החום שורף אבל גם מטהר. את מאוד אמיצה, אני מעריצה אותך על אומץ הלב. הלב הקרוע והשורף עכשיו. אני כואבת איתך, ואוהבת אותך. אני מעריכה אותך מאוד מאוד. וחושבת שבזכות אנשים כמוך שנלחמים ולא מוותרים, למרות הכאב הנורא, עולה ערכם של החיים. מבעד למילים ולכאב, אני מרגישה אותך נשמה טהורה, למרות שלפי מה שאת כותבת את לא מרגישה כך, חשוב לי שתדעי שאת כן. את צועדת בדרך הנכונה והקשה לניצחון, אני מאחלת לך שתצמחי מהכאב, ושיהיו לך ימים טובים ושמחים.

אליס יקרה מאוד, וואו , מה אומר ?! מילותיך מרגשות עד דמעות !!! עד כי באתי היום לכאן מספר פעמים כדי לקרוא אותך. תודה - על כל מה שכתבת , תודה - על הרצון להיות פה בשבילי . לראות אותי . להקשיב . לא להשתיק איתי ביחד את הכאב הנורא . אני מעריכה מאוד מאוד .. גרמת לי לחייך אליך מבעד למסך , תודה... שרית

שלום, בני בן 11 וסובל כחודשיים מטיקים קוליים. האם טיפול בביופידבק יכול לסייע? אגב, עברנו בירור נוירולוגי ולא מדובר בטורט. תודה.

שלום רב לך, לוצרך מתן תשובה אחראית ומקצועית אשמח לקבל יותר פרטים , למרות שלא אובחן טורט. מספר הנייד שלי הוא 0546670570 ודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי. המטפלת שלי עברה משבר משפחתי קשה לפני מספר חודשים, אח שלה התאבד:( היא לא מוכנה לשתף אותי במה שעובר עליה, ואני ממש במצוקה מזה. אני לאחרונה גם מרגישה שהטיפול תקוע. אולי זה בגלל זה? האם לדעתך מטפל צריך לשתף את מטופליו, כאשר הוא עובר משבר משמעותי מאוד בזמן הטיפול? האם אני צריכה, עם כל הכאב שבדבר, למצוא לי מטפל אחר? כל כך קשה לי שקשה לה, לא מצליחה למצוא את עצמי שם, מחפשת דרך... אודה לכל עזרה.

שלום, טיפול נמשך כ7חודשים. בתחילה נתן הרגשה טובה. בחודשיים האחרונים מטפל החל להיות אקטיבי.. ערך הצגות שונות:הציע שאפנה לעמותה אוקבוצת תמיכה/ נתן הערה מפקפקת ביכולתי/ניסה לעורר תגובה. אין ספק שהדבר הביא לתובנות. אבל למעשה כל מה שחשוב לי היה לפענח שזו הצגה .(אני רק רוצה שקט). התוצאה: טרטור נפשי הולך וגובר ,חרדה .לא שאבתי כח מהטיפול.(ההיפך). ברור שהמטפל כשל, מכיון ששתקתי קודם. ההתלבטות היא: מצד 1: המטפל מאד איכפתי. מצד 2: לא רוצה לנהל משא ומתן על גישה רכה . אם כבר אני אצל פסיכולוג. צר לי מאד לעזוב כי המטפל היה מאד אכפתי ואנושי.לא נראה לי שאמצא יותר אכפתיים ממנו. סימן ? נוסף:האם אוכל להתפתח על אמת בגישה אגריסיבית כזו? אף פעם לא רציתי שיחנכו אותי. אודה מאד מאד אם תתן כלים להחלטה.

היי אודי, בחוץ הכל כל כך פורח,אביבי..המוני שקדיות שלבשו את שמלת השבת שלהם ויצאו בריקוד של חג..ריקוד מסוחרר של ורוד ולבן..כן .. העולם נראה פורח..פריחה מושלגת... אני באיבוד..כאוס מוחלט..אבדון..חוסר אונים .. הפסיכואנליטיקאית שלי נסעה שוב..לשבועיים וחצי ! אין לי מושג איך מצליחים לשרוד..??? סוריקטה מקסימה שכמותך!!!!!!!! הצלחת לדייק עבורי את שאני מרגישה באופן שאפילו הביך אותי מעט.."ג'ונגל פראי..אימתני ..ושוב אכזבה..כאוס טוטלי..אבדון..חוסר אונים.."כל כך מדוייק! אודי,איך מצליחים לשרוד ??????????????????????????????????? אודי,המשימה הזו בכלל אפשרית ??????????

הבת שלי סובלת מטריכוטילומניה היא התחילה טיפול פסיכולוגי בנושא תלישת ריסים בנובמבר. וחוצמזה אני נותנת לה מאז תוסף מזון שניתן כניסוי לסובלים מטריכוטילומניה בניסוי ראשוני שקראתי עליו באינטרנט. התוסף הוא NAC (N acetyl L- cysteim התוצאה שאכן הריסים גדלים והיא כמעט שלא תולשת אותם.. אבל מאוד לא רוצה ללכת לפסיכולוגית ... זה ממש סוג של קרב.. מה לדעתך עלי לעשות בנושא? כבר אמרתי לפסיכולוגית שהיא לא רוצה להגיע.... תודה על העיצה להת' טלי

שלום רב, בננו בן ה-30 מגיב למקרים/ארועים לעתים בקיצוניות כגון: שתיית אלכוהול, עיסוק בספורט שגרם לו נכות (והוא ממשיך לעיתם לעסוק בו), קמצנות/חסכנות, המנעות מקשר זוגי קבוע (כאשר הקשר מתהדק וחיובי הוא מסיים אותו בטענה שהוא בחור "רע" ומגיע לה טוב יותר), אמש היה אירוע אחרון שהיה ארי ארוחה משפחתית ביחד עימו וחברתו בסיומו הוא ביקש להיפרד. לדעתנו הוא מזיק לעצמו גם בבריאותו הנפשית והגופנית - נודה להכוונה כיצד לפעול/לטפל במקרה כזה

כן בערך הכל כסף והרבה (עסקים באירופה) אהבה חברים חום הלך הכסף ואיתו הכל ביחד אני בחור צעיר 27 יודע להתגבר קטן עלי (באמת) רק שלא מוצא את הדרך אולי לא באמת מחפש בשביל מה לחפש? מרגיש כמו זקן שחי את הכל ומציאים לו לחזור מהתחלה האפשרות היחידה שאני קם זה כדי להגיע לנקודה יותר גבוהה מנקודת השיא שלי אני כותב עכשיו מהראש למחשב בלי סינון אז סלח לי מראש בכל אופן חשבתי על טיפול פיסכולגי אתה יודע כדי להבין איפה הבעיות שלי מתחילות ולנסות לתקן משם מלחיץ אותי מאוד לשבת מול פסיכולוג מהרבה סיבות להיפתח לבן אדם שאני לא מכיר (עדיף מימשהו שאני מכיר) לא יודע איך הוא יוכל לעזור לי אחרי הכל הוא רק מקשיב ולעצמי אני יודע להקשיב גם לבד וטיפול לא יודע לא נראה לי שיש טיפול לנפש (אי אפשר להגדיר נפש אז לטפל פה?) ד"ר אני מצטער שחפרתי לך (ותאמין לי שהתחשבתי בך:) אבל כנראה שעומס הדברים ובאמת עברתי בכל 27 שנות חיי דברים לא קלים אבל בשנה אחרונה זוהי שרשראת מקרים שגדולה עלי אף פעם לא נכנע שתהיה שבת מקסימה

אודי שלום,שאלתי האם אתה עושה פסיכואליזה?והיפנוזה? קצת רקע מהיר 2001 אנוריזמה בצרפת ניצלתי חודש וחצי של קומה .התעורתי באיכלוב לאחר שהושתל בי שאנט דברתי באופן כפייתי.נשלחתי ל"שיקום" ללוינשטיין עם כאבי תופת בשכמה הימנית "לא באת הנה להתפנק" צרחו עלי.לאיכותילשבת רק לשכב.באופן פרטי הזמנתי את דר אייזנברג ממרב"ם שמיד הורה להחזיר ותילאיכלוב לתקן את הלחץ בשאנט הניתוח ללא הרדמה. חזרתיהלכתי בסוף השבוע נפטרה אמי=תאומת נפשי.שבוע לאחר מכן נשלחתי הביתה עם כדור או 2 קומדין במקום זריקות קלסקן. כבר בדרך לבית לווינשטיין שמעתי את קולי מהדהד ויתר אנילא זוכרת שוב מרחפת מוצאת את עצמי ברעות אפזית מחוקה לאמדברת לאהולכת לא כותבת לא קוראת תינוקת מרטיבה הייתי אדריכלית עצמאית 4 עובדים תכננתי ל-2 קצוות ה.IQ .לאגף המפגר בנים ופנים,ומשרדי הייטק בקרית עתידים.כיום אני מחוקה לא עובדת לא מפרנסת תלויהבאנשים אטומים.מתפללת כל יום שלאאקום בבקר למרות שישליילדה בגיל 15 שרק מזלזלתבי ורואה בי כספומט מהלך.לאמפחדת מהמוותשקט שם פטנט עולמי ליישור קמטים.המקרה נאה בעייניך? השכנים טובים?על רכב ואופניים אני ל יכולה הלוואי ואוכל לרכב על סוס .אלבטרוסהייתי רוצה להיות קרלי. ,

המקרה גדול עליך?אני כבר לא במבי,שור פצוע ובודד ,נוסף,בתלניצולי שואה =שרוטה.כל חיי נתתי ונתתי מבלי ורצות לקבל תמורה וכאר הייתי בתחתיתהבור כל הסכיניםנשלפו וחשבות ע"ג ניירתוגשו.דם=מים.חברים=פלסיק.היתי צמאית רוחנית וכלכלית ועכשיואני תוייה מחכה ליוםשייתלו אותי.לא רוצה לקום בבקר . מבקשת תשובה כנה המקרה גדול עליך?אי מאוד רוצה לעשות פסיכואנליזה בתל-אביב! מבחינהתרבובית תענה כן/או ואמשיךלחפש קרלי.

שלום רב, אני עוסק בתחום השחייה התחרותית ומתאמן כל יום. במדידות באימונים תמיד לפני התרגילים החשובים אני נלחץ, מתרגש יותר מידי, וגם כמעט תמיד צריך ללכת לשירותים בגלל זה. לרוב בזמן האחרון אני משער שבעקבות בעיות אלו אני נוחל כשלונות רבים ולא ממצה את עצמי ואת יכולתי. אני מרגיש שאני יכול הרבה יותר אבל פשוט לא מרשה לעצמי. לדוגמא: לפני התרגיל המרכזי באימון אני עושה תוצאות בסדר, ובתרגיל המרכזי אני בקושי מצליח לחזור על תוצאות אלו, וגם זה במאמץ קשה. אני מרגיש שההתרגשות מפריעה לי. בנוסף לזאת אני לוקח מאוד קשה את הכישלון, דבר שרק מעכיר את המצב רוח. מה לעשות? בתודה, אורן.

אני אכתוב כאן, אני לא אכתוב כאן... אולי לכתוב כאן זה לתת עוד הזדמנות אחרונה לטיפול? לנסות לשמוע קולות אחרים? אבל שוב ושוב כל כך מרגיז שהקולות שישאירו אותי בטיפול יבואו מכאן ולא מעצמי או ממנה. אני עדיין שבורה, אני לא מבינה איך כל כך הרבה זמן אני יכולה להרגיש כל כך שבורה ולהמשיך להתהלך שם בחוץ, מה זה אומר, שאני מגזימה בתיאור המציאות שלי? אבל אני באמת מרגישה את זה, באמת הגוף מתפורר ונשרף ומתאדה בכל רגע ורגע. וכל העולם שם בחוץ שאני מנסה לשתף לא מצליח להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מגזימה, למה הכל כל כך מסובך אצלי. האמת שגם אני לא יודעת איך לענות על זה. ההורים שלי עסוקים בלהאשים אחד את השני שהם עשו משהו לא בסדר, החברים מנסים לעזור לבדוק אם הייתי הולכת בדרכים אחרות שם בחוץ, אם אולי היה יכול להיות יותר קל והשם ישמור, אולי גם יותר נעים, אבל כאילו כל הדיבורים האלו לא נוגעים להתפוררות ולשריפה ולהתאדות בכל רגע ורגע. אפילו היא לא אשמה כנראה, גם כשהכל מתנהל על מי מנוחות איתה, אצלי אין שינוי. אבל עכשיו רע ומר איתה. כבר חודש וחצי שאני עושה מאמצים עילאיים לגרור את עצמי בכוח לשם. אני שונאת אותה, כל כך שונאת אותה על מה שהיא עשתה לי. והיא לא תגיד שהיא שונאת אותי, כי הרי מטפלים לא שונאים, אצלה הכל מווסת, אבל היא מאד מאד כועסת עלי, וכל דבר שאני אומרת בחודש וחצי האלו מרגיז אותה. חודש וחצי שדיס-הרמוניה יהיה אנדרסטיימנט כדי לתאר אותם , היא לא נותנת לי לסיים משפט ואני מחזירה לה באותה מטבע. אני אומרת לה שכואב לי שכל דבר שאני אומרת שאני מרגישה היא עונה ב"אם כך אז הטיפול לא יוכל להמשך", והיא עונה שזו בעייתי, שאתמודד עם זה. כאילו... אני גם מרגישה שהיא לא מתאמצת, לא מתאמצת להבין מה שלומי בתקופה הזאת, לא מתאמצת לעזור לי/לנו לצאת מהבוץ. כאילו הסכימה בחסדיה להיות שם ומשאירה לי להאבק לבד. ואם אצלח את הנהר הגועש, אז כן, אולי היא תחכה לי שם, בעבר השני, כמו פעם, חמה ואוהבת. אבל בינתיים אני יושבת מולה מבלי לדבר כי הכל כבר נאמר. והיא, אדישה, קרה, לא אומרת מילה מנחמת, רואה אותי נאבקת ויושבת ומחכה לי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מטביעה אותי קצת יותר עם עוד ירידה ועוד התקפה. זה לא לגמרי נכון, אני מנסה להגיד, היה שם זיק-זיקון של יחס אמפתי, היתה פעם בחודש הזה אמירה על זה שהיא מניחה שלא קל לי לבוא. וכששתקתי ובכיתי וגם היא ישבה ושתקה, בוודאי הבינה כמה זקוקה אני ליחס החם. אבל היא כל כך אמיתית ואת זה אי אפשר לשנות, זועמת עלי ולא מסוגלת להפגין יחס אוהד כלפי. עכשיו אחרי חודש וחצי, ואחרי פגישה אחרונה ממש ממש איומה, סיוט מר, נדמה לי שלמשוך את עצמי לגדה השנייה, זו הריקה, זו שאף אחד לא מחכה בה, אבל אף אחד גם לא יכול להטביע אותי בה, נראה הרבה יותר נכון. נראה שיכול להיות שם שקט. נראה שאם אמצא לי קצת שקט, גם אם זו הקלה מדומה, יהיה הרבה יותר נכון מלהמשיך להתחפר יותר ויותר עמוק, כי המאבקים האלו מביאים, שאני יותר ויותר תקועה שם בבוץ המימי. ומהיכן תמצא לה האמונה הזאת, שתמיד זה טוב להמשיך בביחד, כשהביחד מר, מר וגם אכזר. היא כל כך אכזרית אלי (להרגשתי). למדתי משהו בטיפול, להוסיף על כל משפט להרגשתי. כמה טיפולים כבר עברתי, כמה פעמים הייתי במקום הזה, להתייאש או לא להתייאש, לתת עוד צ'אנס או לוותר עכשיו. אני לא מהמוותרים בקלות. להפך, אני פייטרית רצינית, כל כך הרבה זמן כבר צועקת לכל עבר הצילו, מנסה להאחז בכל מה שניתן בסביבתי, נלחמת בכל כך הרבה כוחות מבפנים ומבחוץ. אבל חייב להיות מקום לקול שאומר די. זה לא עוזר. כמה אפשר לעשות more of the same, עוד טיפול ועוד טיפול, ועוד מאבק לשמר את הקשר ועוד פרידה כואבת ועוד ספק התאוששות ספק הדחקה. ואחרי כל הדרך הזאת וכל המאבקים נראה לי שאני לוחצת פול גז בניוטרל. אוף תמיד הדמעות המציפות והחונקות האלו. מהכל יש לי יותר מדי. יותר מדי רגש. רק רוצה לכבות את הכל. גם אני כבר התחלתי לשתות לא רק כדי להרדם אלא גם בעבודה כדי לצלוח את היום. ויש כל כך הרבה קשיים שם בחוץ, אז איך זה שאני הולכת לטיפול שלא עוסק בהם. שרק מערים עוד ועוד. טיפול שאני צריכה לעבוד בו לבד. לגרום לה לסלוח לי. לגרום לי לסלוח לה. שתי אלו הן המטלות שהוטלו עלי. אין פרטנר לשלום? לילה טוב לכם אוהבת, חושבת עליכן, ילדה אישה, נילי, שרית, רפאים, לילך, סוריקטה, TM, שיר, רוני, גליה, נועם, אופיר... להתראות גלי

גלי יקרה, נראה לי שהקולות שיובילו אותך לאן שיובילו הם בסופו של דבר שלך. משהו בך פנימה צריך להזדהות עם איזה קול בחוץ - הקול שיוביל; ויש כל מיני קולות, כל-כך הרבה שלפעמים זה עוד יותר ממבלבל... מתיש... וכבד כל-כך בתחושת הלבד... ולא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על "נגיעה אחת רכה" של עלי מוהר... איתך, סוריקטה

נשמע לא פשוט מה שאת עוברת איתה . עם עצמך. המון מאבקים פנימים . מלחמות. טוב שאין הרוגים.. קראתי אותך , יש בך המון בלבול ויחד עם זאת גם המון כח .. המשיכי להאבק .. לטוב ביותר עבורך, אני שומעת שיש לך מול מי לעשות את זה , זה לא מובן מאליו . אני מניחה שזה מה שמאפשר לתהליך הקשה גם להיות עבורך לבונה .. איתך, שרית

אודי יקר ... אודי, אודי... אודי.. הלב נקרע לי מבפנים. יש בי המון בושה . המון כאב . המון יאוש. המון זכרונות כואבים. תחושה של חוסר ערך לעצמי , לחיים .. אודי... אהההההההה.. בלי ככ לצרוח .. אבל כלום לא יוצא , חוצ מהכתיבה המגיעלה הזו , רוצה לשתף אותך במשו - אבל עוד לא מסוגלת.זה כלוא בתוכי , זה שורף ומכאיב לי בגוף.. מרגישה בתוכי את עצמי ילדה קטנה בת 12 . שמתנתקת. שבורחת .. מלהרגיש . ועכשיו, רוצה שוב לצעוק. רוצה להגיד לך ש..אני העונש של עצמי. רוצה לצעוק.שכואב לי . שכואב. שאני נהיית מטורפת מהכאב הזה מבפנים. תהייה איתי פה. תהייה . תהייה . תהייה . אני קרועה מבפנים. תהייה איתי פה אודי. אפשר בכלל להיות איתי? שרית נורא נורא בוכה עכשיו.. שרית לא יכולה עוד לספר בדיוק למה . שרית מבקשת שתהייה פה בשבילה. שתגיד משו . שירגיע . רק על תשתוק איתה עם הכאב הזה. שרית מפחדת להיות בתוך זה לבד. אני שונאת את שרית. אני שונאת אותה. אני.

באתי להיות איתך כאן. ילדה

וואו, ריגשת אותי , בימים שהכל בי מרגיש ככ לא בטוח , לבוא לפה לקרוא את התמיכה , זה נותן לא להרגיש רק לבד .. זה בהחלט מאפשר להתרומם מעט מ"הרצפה" ולרצות להסתכל קצת קדימה. תודה שאת כאן. מחבקת. שרית

אודי שלחתי היום את המכתב אבל זה מאוחר מדי וכבר לא משנה כי חיי נגמרו.

אודי אני כל כך רוצה למות עכשיו ולא יכולה להמתין עד הקיץ. בקיץ אני עומדת למות. אני כבר לא רוצה להציל את עצמי ולא מנסה יותר לחפש פתרונות. אני רוצה את הפתרון הסופי. חלון ההזדמנויות של השיקום סמוך לטראומה אבד כי לא פעלתי נכון. להיות מחויבת לעצמי אמר לדרוש את הצדק ובזמן. עכשיו זה כבר איבד את האפקט אני לא רוצה יותר כלום. אולי רק לשמור על אחרים מפניו. שלחתי את מכתב התלונה. ומה שכואב לי הכי הרבה בכל הסיפור זה שאני בחרתי את התליין שלי. במקום לחפש גאולה חיפשתי כנראה מישהו שיחריב אותי זיהיתי את הפוטנציאל ההרסני שלו ישר מההתחלה. כי לא רציתי שיקום רציתי מישהו שיהרוג אותי. והקוסמוס היה קשוב אלי כל השנים האלה ושלח לי אותו מתוך התחשבות עמוקה בצרכי וזה עצוב לי שגם הקוסמוס חשב ככה שתם זמני. הרי הבאתי לעולם הזה הרבה טוב. והאיש חיפש מישהו להחריב ואני נתתי לו את המרחב הזה לכן זו באמת לא אשמתו. הוא היה רק שליח של משאלת מוות אובססיבית. כל מי שפגע בי כנראה ידיו נקיות. משום שפועל אצלי כבר שנים מנגנון להשמדה עצמית. אני המתעלל הכי נורא שקיים עלי אדמות. איך הרסתי את עצמי כל השנים וכבר לא נשאר ממני דבר. עשיתי כל השנים נסיונות נואשים להחזיק אותי בחיים וזה לא עבד כי נולדתי מתה וצריך לממש אותי סוף סוף. לממש אותי מתה. ולא מתוך אקט הרואי של מחאה נגד החיים המקפחים האלה. מתוך רצון לעשות לי סוף סוף טוב. אני בדיסוציאציה ממושכת משום שאני דורשת מעצמי נאמנות מוחלטת לצרכים שלי. והאותנטיות שלי היא לא לחיות. זה לא טבעי לי לחיות אז למה להתעקש על זה. זה נכפה עלי החיים האלה אני לא רוצה בהם. אף פעם לא רציתי בהם. אנשים בפוסטראומה יכולים להתאושש אם יש להם לאן לחזור. ולי אין ולכן זה היה בשבילי גזר דין מוות. הוא השחית את יופיי- רואה עצמי במראה ולא מזהה כבר. הזדקנתי בעשר שנים לפחות. קשה לי לקבל את זה. נראית אדם חולה. נגרם לי נזק גופני בלתי הפיך. הוא הרס אותי כי סרבתי לו. אני רוצה אודי שירדימו אותי כמו כלב משוטט. לא מרגישה יותר כלום. הוא הרעיל אותי במשך כמעט שנה, צימצם את כוחי וניסה להפוך אותי לתלויה בו. איבדתי את הזהות שלי . אבל זה הרי מה שרציתי- למות. אז אין לי מה להתלונן יותר. הוא בסה"כ ביצע את תפקידו. אודי אתה כועס עליו? ותודה לסוריקטה על ההשראה.

שלום רב, לפני כחודש התחילו אצלי כאבי ראש נורא חזקים בצד ימין, לאחר מס' ימים התחלתי להרגיש גם תחושת נימול ברגל וביד שמאל מלווה לפעמים בחוסר תחושה/דקירות לסירוגין בנוסף, לחץ דם ודופק מאוד לא יציבים (דופק עד 120 כשהרגיל אצלי הוא בסביבות ה65 ולחץ דם הגיע עד 150/90 כשהרגיל אצלי הוא 117/70) וכמובן חולשות כלליות. הייתי מאושפז במשך שבוע במחלקה נוירולוגית, ושוחררתי ללא אבחנה עם המלצה לבצע מס' בדיקות במהלך האשפוז שלי נאמר כי ישנה אפשרות שמדובר במשהו שהוא יותר נפשי, איזשהו סטרס שנכנסתי אליו וכו' לכן ביקשו ממני כל הזמן להרגע וכו' וכו' אני כרגע לפני סבב נוסף של בדיקות, בכדי למצות את כל הסיבות הפיזיות שיכולות לגרום לתופעות האלה (שאני עדיין סובל מהן, ללא שיפור ניכר) יש לציין כי מאז האשפוז אני נמצא בבית, במשמר מנוחה, אני רגוע באופן כללי ובגדול אני לא חושב על איזשהו אירוע מלחיץ בסדר גודל משמעותי שיכל ל"הפיל" אותי בצורה כזו. שאלתי אליכם היא כזו - האם תסמינים אלה הם אכן תסמינים שיכולים להצביע על לחץ נפשי? האם יכול להיות שהלחץ הנפשי כלל אינו מודע? במידה וכל הבדיקות הבאות גם יצאו תקינות וההנחה תהיה כי מדובר בבעיה נפשית, מהן דרכי הטיפול? תודה מראש :-)

הי אודי, אני לא בטוחה אם זה ממש הכרחי, לא יודעת אם אני מחכה או לא.. לא בטוחה כל כך מה איתי. קיבלתי תגובה יפה ורגישה מסוריקטה ואולי זה בסדר גם כך, אבל רק ליתר בטחון, שלא אפגע בשלב מאוחר יותר... אולי תוכל להציץ למטה ולומר שלום. פוספסתי כבר פעמיים. לא נורא.. סתם, זה לא הכרחי.. אם בא לך.. לילה טוב, לילך

אודי, השארתי תשובה לילדה ואישה... אני רואה שכבר העלית הודעות חדשות, של אחרי מנוחת אמצ"ש, והתשובה שלי איננה. כבר שבועיים בערך שהודעות שלי אינן. אני מניחה שזה היה קשור גם לתקלה שהיתה בפורום, אבל נראה לי, שעכשיו הפורום תקין, לא? אז התקלה היא שלי?

שהבעיות הן בשלב מוקדם יותר? ואז צריך לשרוד איכשהו עם התוצאות... האמת היא, שאין לי מושג מה שלומי. תקציר האירועים הוא כזה: הייתי שבוע על אנטיביוטיקה מאסיבית, כי היו לי חילוקי דעות עם אחד החתולים שלי (טעות שלי, אני מודה!) - הוא סיים את העניין בנשיכה אגרסיבית. ולא, דווקא הוא לא מחוסן (חולה). תוך פחות מ-24 שעות כף היד שלי איבדה צלם של כף יד בגלל זיהום קשה. עוד לי מושג מתי בדיוק, אבל בקרוב - ניתוח. כריתת רחם. עוד שבועיים שוב בי"ח; הפעם מחלקת טרום-ניתוח. מקווה שאז כבר אוכל לסגור על מועד לניתוח. ECT. אומנם הפסדתי פעמיים בגלל הנשיכה, אבל עוד לפני כן כבר עברו לבילטרלי. המוח שלי לא נכנע. לעומת זאת, הם אומרים שהתגובות בפעמיים האחרונות (כבר אחרי הנשיכה) היו טובות. אז מי יודע? כל מה שאני יודעת זה, שההתאוששות אחרי ההרדמה קשה יותר. וכן, הזכרון בהחלט נדפק מזה ביחד עם הריכוז. והכי חשוב? אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם העובדה, שהיא לא תהיה פה חודש. אני לא מוכנה לדבר איתה על החופשה הזו שלה. שום מילה! ואם היא מתעקשת לדבר, אני הרי מצטיינת בלא-להקשיב-ולא-לשמוע. ואז היא אומרת מה שהיא רוצה, ואני אפילו לא שמה לב אם היא מחליפה נושא באמצע. יצאה הודעה קצת עמוסה... מן תקציר של כל ההודעות, שנעלמו פה בתקופה האחרונה. TM.

הי טימי, השק שלך כבד ועמוס. נשמע שאין זמן לנשום בין כאב לכאב. נורא רוצה בשבילך שיאספו להן לשק גם חויות נעימות שירפדו וירככו ויתנו אויר. מחזיקה את ידך (אם זה בסדר) על מיטת בית החולים י.

הי לך, נכון לעכשיו, מיטת ביה"ח היחידה שאני מבקרת פעמיים בשבוע, היא זו של שלוותה... ECT... עדיין לא יודעת מתי בדיוק יהיה הניתוח; רק בעוד שבוע וחצי חוזרת לבי"ח, למרפאת טרום-ניתוח. יש לי כמה בדיקות להשלים עד אז. ואז השאיפה שלי היא לתאם את הניתוח למועד שבו היא יוצאת לחופשה, להיות עסוקה ומוטרדת בדבר הזה ולא בהיעדרות שלה. כמובן שעם כל הכבוד לשאיפה שלי, אני עדיין תלויה גם במה שיש לביה"ח להציע מנגד... גם ככה אני מרחיקה אותה מכל מה שקורה בחיים שלי. כלומר, אם היא חושבת שזה בסדר להתנתק לחודש תמים, אז מי אני שאפריע לה?... היא אפילו לא יודעת שאני צפויה להיכנס לניתוח. TM.

טוב, בוב לא עונה לי לטלפון, היא מנמנמת.. ד. לא בבית.. אמא לא עונה.. אין לי למי לבכות. העולם הזה כזה כיאוטי, מבלבל. מדוע עורי כל כך דק, מדוע אני מחפשת אמת, מדוע אני כל כך רגישה ושברירית.. מדוע מדוע מדוע.. ידעתי. אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את הרגש שלי עכשיו. לא בעוצמות אותו אני חווה. אני מרגישה בתוך מערבולת, אני עין הסערה.. יש שם שקט, והכל סוער סביבי.. אודי.. שוב כואב לי הגרון.. היום נהגתי שיכורה, בצהרים.. כבר לא יכולה להרגיש את הכאב הזה.. ואין לי דרך אחרת לטשטש.. (((((((עצוב לי)))))))) בימים האחרונים המחשבות על המטפלת שלי מתגברות.. נו, היא הייתה מבינה אותי.. :( (לא להעלב אודי :) ) אבל עזבתי אותה. ועכשיו אני לא חוזרת. עדין לא.. רק אני חושבת שהעולם הזה גם מלא בריקנות? ( {גם} {מלא} {ריקנות} {!!!} ) למי עוד זה כל כך כואב, כל כך צורב??? מי עוד מרגיש את זה בגרון כמוני??? לאן אלך, אנא אפנה.... הגרון, אוי אודי.. הגרון.. :( ביטוי ליצירתיות.. ואני כל כך תקועה. אוף. מילים מילים מילים מה עושים עכשיו? רוצה שמשהוא יכיל אותי.. כמה כבר אפשר לבד?! לאחרונה משתדלת להתרחק מהפייסבוק, מי ששם יותר מידי - רק מספר לכולם כמה הוא בודד.. זה לא מתאים לי, ההתמכרות הזאת. מה שאומר שיש יותר זמן לחשוב... לא קל. קצת הרבה קשה.. טוב, לפחות פה יכולתי לכתוב , סתם שטויים (שטויות בגירסה החמודית :) ) .. קצת לשחרר... אודילה וכולן.. תודה שאתן כאן... מצב רך.. חיוך.. מבויש כמעה, גוש בגרון... דמעה ושוב חיוך.. ~נילי~

עייפתי!! מלנסות,לגמגם,לשתוק- לסבול.

רציתי לדעת מה זה , other specific personality dissorders

שנית כך זה כתוב , קראתי שוב ומה בדיוק זה אומר שאני משוגעת היכן אני יכולה לקבל חומר כדי לקרוא על כך?

אודי , מקווה שתוכל לעזור לי. אני מטופלת אצל מטפלת שאני אוהבת, קשורה אליה תלויה בה... אבל יש בעיה בה אינני מסוגלת לשתף אותה. אני מרגישה שטיפול פעם בשבוע לא מספיק לי. רוצה לעבור לפעמיים בשבוע. היא הציעה לי זאת בעבר, ואף אמרה לי שתתחשב בי מבחינת מחיר. קשה לי מאוד לממן את זה, אך קשה לי עוד יותר שתוריד לי את המחיר, גם ככה אני מרגישה שאני מטריחה אותה יותר מידי. זה מסבך אותי כל כך שאינני מצליחה לעבור לפעמיים בשבוע, מרגישה שהטיפול תקוע, למה אני לא יודעת לקבל כלום... אודה לך על עזרה והכוונה

שלום זה שוב טל מההודעה על הפרעת הדיסוציאציה. לשאלתך הייתי מטופל כשנה וחצי מגיל 17 , טיפול שלא עזר בחלק גדול מהשיחות הייתי פשוט מנותק,הרגשתי כאילו החדר מסתובב ותחושת טשטוש וצבעים חזקים ולא הצלחתי להפיק שום דבר לצערי. אני כרגע נותן עוד צאנס לטיפול כדורי , ועוד צאנס לטיפול שיחתי, ככל שהזמן עובר אני די מאבד תקווה וחש קצת כי שפיותי נפגעת.אילו בעיות ראיה מכל סוג שהן ידועות אצל אנשים הסובלים מהדיסוציאצה והדראליזציה. תשובה מפורטת תעזור לי מאוד , ממש בפאן הפיסי ולא רק העובדה שרואים כמו מתוך בועה או צופים בסרט.

בכללי אני לא מרגישה טוב עם החיים ,אני בשנות ה20 לחיי נשואה לבן אדם מדהים אבל יש לי כל מיני הרגשת פספוס לגבי דברים בחיים שלא הספקתי לעשות.עוברת עליי תקופה מאוד לא טובה עכשיו אני מובטלת זה זמן מה מצאתי עבודה אך עדיין לא התחלתי. בנוסף יש לי מעין קשר וירטואלי עם מישהו שאני נמשכת אליו והוא מצליח לבלבל אותי .אני מרגישה עם זה כל כך רע פשוט בא לי להקיא מעצמי.מצד שני יש לי חסך רציני בקשרים עם גברים והנה אני חוזרת לתחושת הפספוס בחיים לא חוויתי עוד אהבה ומידי פעם מקננת בי המחשבה הזו שבא לי פשוט להיות חופשייה . והבחור הוירטואלי לא יוצא לי מהראש לא פסיקה לחשוב עליו פשוט משתגעת,לא מצליחה להתנתק ממנו כי הוא יוצר בי ריגוש שחסר לי .בנוסף לא טוב לי עם חיי אני מרגישה שהדברים שהגעתי אליהם לא מספקים אותי אני ממש תקועה בא לי לבכות ולפרוק ואני לא מצליחה לעשות את זה עם חברות או עם בן זוגי.זה בא לי כל הזמן בתקופות אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג תמיד אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה ואיכשהו אני לא עושה(שיקול כלכלי בין היתר)אני עצובה בפנים ולא נותנת לעצמי מנוח ושקט נפשי...

תודה רבה על ההתייחסות והתגובה.איך אני מגיעה למרפאות בריאות הנפש?והאם תוכל להמליץ לי על מטפל בעלויות שיוכלו להתאים לי? תודה מראש ושבוע טוב :)

היי אני גיליתי לפני חודש שאני בהריון לא רצוי כל כך מכיוון שילדתי לפני 4 חודשים את ילדי השלישי.... אני בהתלבטויות קשות לא יודעת מה כדאי להחליט להשאיר את ההריון או לא אני חושבת שאני בשבוע 8 ניתן לעשות הפסקת הריון ? איך עושים? באמצעות כדורים אפשר? האם צריך לעבור וועדות??? מאוד עצובה, בוכה המון מפחדת מהבאות חושבת על לידה נוספת בעןד 9 חודשים, אמי מפחדת שיהיה לי קשה רציתי להתחיל לעשות בשביל עצמי ועכשיו הכל משתנה אני לא יודעת מה לעשות ממש והזמן אוזל אני גם מפחדת מאוד ממהליך הכרוגי להפסקת ההריון....מה אתן מציעות לי לעשות? תודה רבה

שלום הילי יקרה מאד. החששות שלך נכנסו אלי עמוק פנימה ואני רוצה קודם כל לשלוח לך חיבוק עוטף ואוהב והרבה הרבה כוח. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך אבל אני רוצה להמליץ לך בחום לפנות לאגודת אפרת שתומכת ועוזרת מאד במצבים כאלה, יש שם אנשים מקסימים שיקשיבו לך. שולחת לך את כל הטוב שאפשר.

אגודת אפרת- [email protected] ,02-6536212

שלום, אני נמצא במצב לא נסבל, הסיפור הוא כזה: בתחילת ינואר נפרדתי מחברתי לאחר כ-6 שנים של קשר מדהים. הסיבה הכללית היא שאני לא הייתי יכול לתת לה הבטחה כי אקדם את הקשר לכיוון משפחה וילדים ולכן החלטנו שנינו שעדיף שנגמור כי אין לנו שום דרך להתפשר עלהעניין הנ"ל. בלב ליבי הרגשתי כי לא אוכל באמת להתמודד עם הפרידה וארצה לחזור אליה במוקדם או במאוחר. כנראה לא כל כך שידרתי את ההרגשה שלי כלפי חוץ ולטענתה היא הבינה ממני, כתוצאה מחוסר סימנים ורמזים, שאין שום מצב או התעניינות מצידי לחזרה לזוגיות. לפני כשבועיים היא הכירה בחור במועדון והתחילה לצאת איתו. היא נמנע מלספר לי על כך מחשש שאעלב. לאחר שבוע של קשר היא שכבה עם הבחור הזה. כמובן שהיא הסתירה זאת ממני. אני גיליתי זאת ובאותו הרגע חרב עולמי ! כל מה שהתחיל לעבור בראש שלי זה האקט המיני עצמו שבו אני מדמיין איך, סליחה על הביטוי, "עושים אותה". מאותו הרגע לא פסק הבכי שלי, רעידות בלתי פוסקות לאורך כל היום, כעס, בחילות, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לישון וכ"ו. כשהצלחתי להירגע ולדבר איתה, רציתי לדעת למה היא עשתה זאת, למה היא עשתה זאת כל כך מהר: תוך שבוע לשכב עם בן אדם זר (אפילו כשהיא הכירה אותי לקח לנו כמה חודשים עד ששכבנו). התשובה שלה היא תמיד אותה תשובה : "לא היינו בני זוג ואני יכולה לעשות מה שבא לי". תמיד התשובה הזאת נאמרה בשיא הקרירות וחוסר הרגישות האפשרית. היום לאחר 5 ימים שהיא שכבה איתו, חזרתי אליה. עד אתמול היא לא הייתה בכלל מוכנה להודות שהיא שכבה איתו, עד ש"שלפתי ארנב מהכובע" ואמרתי לה איך אני יודע על כך. היא נכנסה להלם אך המשיכה בשיא הקור להגיד לי שמותר היה לה הכל. אני חזרתי אליה משתי סיבות: הראשונה כי באמת אני אוהב אותה למרות שלא תיארתי בחיים שהיא תוכל ככה להתגבר עלי ותוך שבוע לשכב עם זר. והסיבה השניה היא, אני באמת שוקל לנסות למצוא דרך שאולי תגשר בין החוסר הסכמה שלנו לגבי העתיד. אמרתי לה שאולי אלך ליעוץ או טיפול על מנת לנסות ולראות האם כן ניתן לגשר בין הדעות שלנו ובינתיים לשמור עליה שלא תצא אם אחרים. אבל למרות כל זאת, אני לא מצליח להתעלם ממה שהיא עשתה למרות שמבחינה הגיונית זה חוקי - אין זוגיות אין מחוייבות, וזכותה להתחיל קשרים. אני מבין שהיא ניסתה למצוא דרכים פרקטיות לצאת מהמשבר הנפשי שלה. בניגוד אליה אני לא הייתי מסוגל לשכב עם בחורות לאורך הרבה זמן ומה שבטוח לאחר שבוע היכרות. למרות שאנחנו התחלנו כביכול דף חדש, איני מצליח להתעשת, אני די נגעל לגעת בה או להתקרב אליה - צצות אצלי מחשבות בראש על איך היא הייתה איתו, אני לא מסוגל להפסיק לרעוד, לא מסוגל לדבר איתה בטונים חמודים, לא מסוגל לא לשעול אותה על למה היא עשתה זאת. אני עדיין ללא תיאבון במהלך היום, לא מצליח להירדם. כרגע אנחנו לא ישנים ביחד מכיוון שאני סטודנט בדרום והיא במרכז. ההרגשה הנוראית שלי משתלטת לי על כל חיי הלימודיים: הפסקתי ללמוד, אני לא ניגש למבחנים, אני לא יכול לדבר עם החברים שלי ולא מצליח לעכל את זה שאהבת חיי שכבה עם זר מלפני 5 ימים. מה עושים ? איך מתמודדים עם זה ? אני לא יכול להמשיך לחיות ככה!

אני שונאת אותו. שונאת שבטחתי בו. שנשענתי עליו. שסמכתי עליו. שונאת אותו. הוא פגע בי ופגע ופגע. והנה דווקא עכשיו, בשלב הכי תלותי שלו בו ובטיפול .. בשלב הזה אני חווה את הנטישה. ונכון שאני רגישה באופן קיצוני. ונכון שכל מילה שלו שנאמרת נבדקת מיליון פעם בי ואם יש בה אפילו שגיאה קטנה .. היא מקבלת את המקום הכי כואב שבי. ונכון שזה מבייש להיות שוב הילדה בת 9 , 11 , 12.. להזכר עד כמה אני תלותית .. ונזקקת.. לזכור איזה משפחה חולנית גדלתי , ועד כמה אני משוגעעעתתתתת. לחשוב שרק עכשיו שבאמת התחלתי לדבר , עכשיו זה מרתיע, מביא את ההרס, השתיקות הפנימיות נפרצו על ידי מולו , זה מה שהפך אותי לחשופה ופגועה כזו, ועכשיו .. לא מסוגלת להתמודד עם הבלגנים שהוא משאיר בי לבד, עכשיו אני בהתרסקות פנימית עצומה , הכל ככ שורף.. ככ כואב.. אז שרדתי הודות ליכולות הקוסמיות שהיו בלי לא להרגיש , והיום החיבורים עם הקצוות הפרומים זה מה שממוטט אותי לחלוטין. לעזאזל איתו . לעזאזל איתי. עם התלות וההזדקקות המטורפת שבי לדמות ה- נוכחת שלו. לעזאזל איתו שהזממין אותי להתקרב אליו, להפתח .. גודל הציפיות גודל האכזבות. זה משבר עצום בי אודי. הבור העמוק הזה של ההזדקקות הרס לנו את הכל. והוא.. הוא חזר להיות בתוכי האבאמא הפוגעים שלי. הוא היה מעביר מסרים סותרים . מבלבלים. כן .. אני בטוחה. חשבתי שהקשר שלנו יציב ובטוח. לחשוב שהתאמצתי ככ .. לתקשר איתו בכל ערוץ תקשורת שרק היה אפשרי.ניסיתי להרגיש מחוברת לנוכחות שלו מרחוק , היא זו שחיברה אותי לחיים. אבל הוא.. רק הראה לי עד כמה אני בתוך בועת אויר , וזו אתמול התנפצה. להקיא מעצמי. בחיי אודי, שהתאמצתי ולקחתי סיכונים מטורפים להיות שוב בעבר שלי. בכאב. התאמצתי ככ לא להתנתק. להתחבר . להרגיש . חשבתי שהוא שונה. שהנוכחות האנושית שלו באמת אמיתית. טעיתי. בגדול. ואין בי מקום יותר לפגיעות. נשברתי. פוווווווו אחד ו... כל מה שחשבתי שיש לי נעלם. שרית

הי שרית, כן... זו ככל הנראה ברירת המחדל שבך פנימה לראות אותו כך, שהוא "כמו כולם" מפעם. ואוף, גם כשיודעים שזה טרנספרנס האוטומט נוחת שוב ושוב באותו מקום... רציתי עוד לומר, ואולי כדאי לחשוב אם יש בכך דבר מה - שיכול להיות שיש נטייה יותר חזקה לראות את המטפל באופן מוקצן יותר שכזה ברגע שהוא מנסה להעביר אלייך קצת יותר אחריות, לרבות האחריות להיות קצת יותר מיכל קיבול וספיגה לעצמך. ובעצם, כך המטפל מנסה ללמדך בהדרגה, לאט לאט להגדיל עצמאות נפרדת ולהקטין תלות יתרה. מקווה שבמרחק זמן ובראייה שהיא קצת פחות נקודתית ואולי קצת יותר ממעוף לווייני כזה, מלמעלה, תוכלי לראות שיש שם משהו. אחר. טוב ובונה וקיים ואמפתי. סוריקטה

סוריקטה יקרה .. המילים שלך נמצאות איתי כבר כמה ימים , מילים שנופלות בי ובהחלט מאפשרות עוד קול מבחוצ / התבוננות אחרת , אני עוברת ימים לא פשוטים .. אבל כולי תקווה שבאמת אצליח לראות את המשבר אמון ביננו כמשו מצמח.. בונה ואכפתי לי ולתהליך שאנחנו עוברים . אעדכן בהמשך. תודה שהיית כאן לידי . זה בהחלט לא מובן מאליו. שרית

שלום, אני בן 30 נשוי ואב ל 3,ולאחרונה ניתקלתי בתופעה ממש מוזרה שאיני יודע למה היא קשורה ואני מנסה את מזלי פה כי לכאן זה הכי נראה לי קשור. לפני 4 ימים שכבתי במיטה ולידי שכבה אישתי.שוחחנו ולאט נעצמו עיני.לפתע שמעתי רעש ממש חזק וצורם.התעוררתי לגמרי...אבל לא יכולתי לפקוח את עיני ולא יכולתי לזוז.הייתי ער לגמרי.לקח לי כמה שניות להישתחחר מזה והייתי קצת לחוץ.אישתי אמרה שלא חלפו יותר מ 2 דקות מהרגע שעצמתי עיניים עד שפתחתי אותן מבוהל. זה היה אמיתי מידי מכדי להיות חלום רע. היום בבוקר התופעה חזרה על עצמה בצורה קצת שונה אבל עם תסמין דומה.רעש צורם תוך כדי שינה קלה במיוחד(בנסיעה) בלי יכולת לזוז או להגיב.שוב זה נמשך מספר שניות קצר ונעלם. שוחחתי עם חבר שהוא רופא כללי שסיפר לי על LOCK IN SINDROM. האם יתכן שזה קשור? זהו,אני קצת מודאג מהעיניין ותוהה מה לעשות. תודה.

אני מוכרח לציין שאתה ראוי להערכה ענקית על הפורום הזה!!! תודה!!!

לילה: מזה יומיים יורד גשם. מן השמים יורד גשם כלשהו, אפור וקר, בצבע הנשמה, בצבע הטורד את הנשמה. מזה יומיים. אני עצוב מרוב תחושה, ואני מהרהר בכך מול החלון ולקול המים המטפטפים והגשם היורד. מועקה בליבי וזכרונותי הפכו למדאובים.ללא עייפות, וללא סיבה לחוש בה, יש לי רצון גדול לישון.... הייתי מאושר אילו יכולתי לישון. זו דעה של הרגע הזה, כי אינני ישן. הלילה הוא משקל עצום מאחורי מחנק השמיכה האילמת של חלומי. יש לי קשיי עיכול בנשמה. ראשים גדולים של מפלצות בלי הויה צצים מבולבלים ממעמקי מי שאני. .. (ספר האי נחת) בוקר: הגשם ממשיך לזעוף בחוץ. עוד יום בו מול המראה בחדר האמבטיה אשטוף את עיני מחוסר שינה וממבט הזוי. אהדק את כולי אל עצמי - אם אצליח למצוא. אחפש את הילדה הקטנה במי שמשתקפת במראה, שתבעט, שתצרח. אם אצליח למצוא אותה איזה פעמון קטן יצטלצל באזני, רעש רחוק. אמרח ליפ גלאס של חיוך אשה נחמדה. מבט אחרון במראה לבחון אם אין מפלצת מבולבלת שמציצה מתחת למסיכה של האשה היפה.

היי אודי, אני מסתכלת החוצה דרך החלון ורואה שהעולם ממש ממרר בבכי..גם אתה רואה את זה ?? כולם בוכים..העלים מזילים דמעות שקופות שזורמות להן וסוללות נתיבים על גבי נתיבים לאורך הגזע.. אתה מסתכל ורואה אותן מתערבבות עם זרם מים מלמעלה... וואוו..איזה דמעות ענקיות.. נראה כאילו יד נעלמה קדחה שם חור ..מי קדח חור בשמיים ??? מי הצליח לזעזע ולהרעיד כך ???איזה פלאש..את מי השמיים מצלמים ?? וואוו איזה רעש..ואולי השמיים מצלמים את העולם כדי שישאר למזכרת בטרם יחזירו את המצב של תוהו ובוהו...??? וואוו איזה בלגן...העולם ממש הפך למערבולת אחת גדולה...אולי העולם הולך לטבוע ??? אודי ,אתה חושב שהעולם יטבע?? העולם כך ימחק פתאום ??? אודי, אני מפחדת...סתכל..גם אתה רואה איך שמיכה ענקית מכסה לפתע את כל העולם ???? ..אני נחנקת.. אין אוויר.. העולם השתגע ??? אודי..תקשיב..מתחילים להזרק לפתע מלמעלה המוני אבנים קפואות..איזה רעש.. איזה פחד..למה השמיים כועסים ??? אודי ,אני מפחדת...העולם נגמר ????

מצטרפת בפה מלא לבהלה שלך במבי גמני חושבת שהעולם עומד להגמר, זה מפחיד נורא!!! אני חושבת לעצמי מידי פעם ש.. מענין מה יכול לקרות אז, כשהעולם יחרב? כמו בתקופה ההיא.. שיותר רציתי למות מאשר לחיות.. אז בחרתי להיות סקרנית לגבי המוות.. (טוב, זה היה אקט די מסוכן) בהרהורים שלי על עולם חרב אני מוצאת כי אני מחפשת לדעת מה יהיה אז.. זוהי הדרך היחידה בה אני מוצאת בסקרנות פתרון רגעי להרגעה.. אודי..? יש לך גם מחשבות על הסוף?

במבי יקרה, ראשית, קראתי את מילותייך אליי למטה ואמרתי בלבי: ב-ד-י-ו-ק. ראי איך זה שבמצבים מסוימים אפשר להזדהות כל-כך עם אקלים ומזג אויר... ואיך האדם הקדמון חשב שכל רעם הוא התגלמות זעמו שלו. כל רעידת אדמה וליקוי חמה וליקוי לבנה, ורוח ושמש ובצורת ושיטפון. והיה מזדהה וקושר אליו את תופעות טבע. חרד עד מאד מהרס ומוות עשה לעצמו אלילים, ניסה להשיג שליטה. הא, ואז, אז בא מישהו ועשה אינטגרציה - אלוהים אחד :-) לא שהמוח שלנו ממש שונה, אבל אנחנו יודעים ומבינים יותר. לפעמים זה יכול לעזור. והנה, בשבילך, קישור לסרטון מוכר וחמוד: http://www.youtube.com/watch?v=y0gbvAmkqC4 שלך, סוריקטה

היי סוריקטה, כשכתבתי על מזג האויר עין ואוזן ימין שלי היו קשובים למתרחש בחוץ אך עין ואוזן שמאל שלי היו קשובים לחלוטין לכאוס הפנימי שאני מתחילה להרגיש... מחר בערב הפסיכואנליטיקאית שלי נוסעת לשבועיים וחצי ואני מרגישה ש"אין סוף העולם שמאלה "העולם עומד להגמר... הרגשה מעין זו מוכרת גם לך ??? ההרגשה של קץ העולם ??

לפעמים נדמה שכל מה שאני צריכה זה שמישהו יכריח אותי לקבל טיפול (פסיכולוגי תרופתי) , שיאשפזו אותי בכפיה.. שייאלצו אותי לא לעשות, כדי שאפשר יהיה לעשות..שישתקו אותי שיכבלו אותי ואולי שימיתו אותי??... כדי להחיות אותי מחדש.. שאי אפשר לתקן, צריך להרכיב מחדש.. ואולי אין טעם גם בכל זה כי ממילא צריך ליצור מישהו אחר לגמרי... אז אוותר - אתן את חיי לבעל/ת פוטנציאל חיים גדול יותר.. באמת הייתי מוותרת..לו רק ניתן...

השנה חויתי טראומה קשה שגורמת לי להתקפי חרדה שבמהלכם אני משהזרת את הארוע במלל ורבלי וגם הוא רץ לי כמו בסרט בראש . רוב שעות היום בעבודה ובבית ובצפיה בםלויזיה הארוע הקשה שעברתי לפני 10 חודשים לא מרפה ממני זה פגע לי באיכות החיים . רופא פסיכיאטרי נתן לי כדור ציפראמיל 20 מיליגרם האים הטיפול טוב רק התחלתי אותו השבוע . תודה מצפה לתשובה דינה לוי

שלום רב לך דינה נראה לי כי הטיפול התרופתי שקבלת אינו מספיק, רצוי חשוב וכדאי לשלב גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt בשילוב שיטת הביופידבק ושיטת הemdrאשמח לקבל ולתת יותר פרטים.במקרים דחופים ניתן לטלפן אלי לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בעלי סובל ממחשבות טורדניות שמובילות אותו למצבי דיכאון עקב טראומה שחווה לאחרונה אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון קליני וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום רב לך שולה, בהמשך לפנייתך ועל פי תאורך הטיפול עליו אני ממליץ הוא קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. מדובר בטיפול ממוקד מטרה וקצר מועד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך גם בנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אבל לא?!

שלום, הופנתי דרך רופא מומחה באיכילוב לטיפול פיובידבק בפי הטבעת. היכן אני יכולה למצוא מטפל טוב באיזור המרכז? האם ניתן לעשות דרך הקופ"ח? היה לי קשה למצוא תשובה דרך האינטרנט... תודה מראש.

שלום רב לך שני המלצתי היא לפנות למרפאת האורוגניקולוגית בבתי החולים איכילוב או תל השומר לצורך טיפול באמצעות ביופידבק מתאים. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

יש בי גם וסוג של שתיקה... צלילי החליל מתנגנים להם בערגה, מעשנים את סלוני החמים והנעים.. אני מתנדנדת .. מניעה את גופי קדימה ואחורה.. בעדינות.. באיטיות מעוררת השראה... כולי מטושטשת.. נפשית. הגוש בגרון גדל... עפעפי נחות להן כמעה, כולי רפויה.. בתנועה פנימית.. מתנגנת.. יש בי כל כך הרבה.. עמוס בי. קונפליקטים מרקדים בתוכי. אני נסערת ורגועה בו זמנית.. מעורסלת בתוך עצמי ועצובה.. וגם מאוד שמחה.. יש לי בית.. וכרית.. טוב לי, גם כשרע לי, אני זוכרת שטוב. אין בי הרבה מילים להביע את השבת שהייתה.. יש בי הרבה שתיקה. וגם זה בסדר.. וגם קצת לא... אני רוצה לשבת לידה, לתת לדמעות לזלוג.. ופשו לבכות. אולי קצת ללטף את היד.. והנה עולה לו הבכי שניסיתי לדחות קצת, מקודם... והחליל ממשיך לנגן, מעין קול בכיה.. (((איזו מוסיקה יפה..))) זה גם קשה לרצות לחיות, לתת לצורך להיות נאהב - לחיות בנו.. גם טוב :) כואב לי לרצות אותה. קצת מאוד... אודי, מסכים להביט בי, אולי לנגב לי כמה דמעות..? שבוע טוב לכולנו אנשים עדיני נפש.. נמסטה ~נילי~

זה בנוסף ובהמשך למה שכתבתי. אודי!!! אני לא יכולה כבר. אוף. לא יכולה! נמאס לי שאני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי. פתאום אני מסתכלת על עצמי וכל מיני דברים רעים מתחילים לעלות בי!!!! וזה ממש חבל.. כי באמת אני מקסימה. למה אוהבים אותי ע גבול מסוים?? כואב לי מידי פה. אני מנסה למצוא פתרון איך להרגע, אולי בקבוק חם (של מבוגרים ;) ) .. אבל זה די רגעי.. אודי? מה יהיה? מי יהנה ממני??? :( (ועוד פרצוף עצבני) ~נילי~

בת 26, ויש לי בעיה שמציקה.. הייתי רוצה למצוא טיפול מתישהו אבל לא מגיעה לזה. אני לא יכולה להיות לבד. הורי התגרשו כשהייתי בת 12, אבי פשוט קם ועזב, עד היום איני בקשר טוב כלל איתו. יש לי חרדת נטישה ופחד נוראי להיות לבד שגורם לי לוותר על עצמי. יש לי גם חרדה חברתית לא קלה, מה שגורם לי לא להצליח לרכוש חברים טובים וכל זה גורם לתחושת בדידות נוראית שאין אף אחד בכלל. ככה יוצא שכשאני במערכת יחסים, למרות שאיני אוהבת את האדם שאיתי, קשה לי לעזוב, קשה לי להיות לבד. אין לי את מי לשתף ועם מי לדבר ויוצא שבן הזוג ממלא לי את החללים האלה. בשמונה-תשע השנים האחרונות מעולם לא הייתי יום אחד שלא בקשר. כל הזמן אני יוצאת ונכנסת מקשרים ארוכים בממוצע 2 וחצי-3 לקשר. הקשרים אצלי כמובן מתחילים בחפיפה בין אדם אחד לשני, כשיש לי מישהו חדש שנותן תחושת רצינות והתחייבות- עד שאני מבינה מהר מאוד שוב שזה לא זה ולא יכולה לצאת מהקשר.. אני כבר עייפה מהמצב הזה, רק מרצה אחרים ולא את עצמי, ואם אעזוב אותם אשתגע עם הבדידות שלי. אין לי חברה אחת קרובה בכלל, הקשר עם משפחתי ממש לא טוב, אפילו התקשורת עם אימי לא טובה ממש ואין הרגשת חום וקירבה. אם אהיה רק עם עצמי כל היום לא סביר שאחזיק כך הרבה זמן. בדידות זה לא מצב טוב לנפש. קשה לי לצאת מהלופ הזה, וקשה לי עוד יותר לבקש עזרה שזה נגזרת של החרדה חברתית בין היתר, לא יכולה להרים אפילו את הטלפון לבקש עזרה ולקבוע תור לפסיכולוג/פסיכיאטר. ייעוץ? הכוונה?.. תרופות? :) המון תודה מראש על היחס..

שלום , אני בחור בן 20 עם בעיות של חרדה ותחושת עצבות מוכרת מילדות.התלוננתי בפני רופאי על בעיות של ראייה, כלומר תחושה שהתמונה עם צבעים חזקים , כמו לדוגמא שמישו מקבל מכה חזקה בסרט ומתעורר ככה עמום בלי יכולת ריכוז והרבה צבעים נזרקים לו לעין מה שמקשה , ואפילו בעיני הצופה באותם רגעים בסרט את על תחושת ההתמצאות,ונותן תחושה מוזרה של ראייה לא נוחה ואף מוזרה, זהו חלק מהחיים שלי, זה מקשה עליי בקריאת ספרים שאני נרתע לחלוטין כמו גם צפייה בסרטים.שאלתי היא מצד אחד התופעה תמידית ומלווה אותי ולכן יותר קשה לחברה לאותם תסמינים של דיסוציאציה שכתבתי , אך אין דבר דומה בשאר התחומים , עשיתי סיטי ראש שנמצא ללא משו חריג בנוסף עשיתי בדיקת מיקוד ראייה ובדיקת עיניים מקיפה.אילו דברים הקשורים לתלונות על ראייה קשורות לדיסוציאציה, אם תוכלו לזרוק לי כל דבר אפשרי שאנשים אומרים או שידועים לכם זה יעזור לי למצוא את הדומה והשונה, האם דיסוציאציה יכולה להפוך לדרך חיים ?ולא רק במקומות מאיימים וספציפיים?תודה רבה, אמח אם תענו לי בפירוט על בעיות ראייה ואובדן תחושת המרחב ובעיקר ההתמצאות הלקויה הנובעת מהקושי החזותי , אשמח .טל, אני ממש הופך לאובד עיצות מיום ליום, ומאבד תקווה.

ד"ר גליקסמן הנכבד, אני רואה חובה נעימה לעצמי להודות לך ולהביא בכך גם לידיעת ציבור הגולשים כי איבחונך המדוייק של בעייתי וטיפולך הממוקד פשוט איפשרו לי להמשיך במקצועי ותפקידי כטייס קרב. המילה שיכולה להביע את הערכתי אמנם קצרה ( בת 4 אותיות) אך יש בה הכל. ת-ו-ד-ה !!! צחי

תודה על תודתך צחי. בתקווה שאתה ממשיך ליישם את שלמדת בהצלחה. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

hi udi my laptop is english so thats the reson i write in english. i am 44 and from the ege off 28 i am living in this hell called depretion and angzaiety actually its ruined my life could not build anything or to function normally for so long.....the problem is that i am inteligent and nicelooking and couse off this thing i just dont functionning well in life i am taking antidepresant drugges on a daily bassis ,just the strengh to live is not there stongly like others....and been there for so long also made me so tird....dont know why got it and why cant bee normal or what ever u may callit......its the feeling off been frozen in time so......dont even know what to ask u just wanted to start a dialog thankes for lissening gali

ערב טוב. לצערי, אין לי אינטרנט, ולכן אני אני לא יכולה לצפות בקישורית שהצעת לי. אך אעשה את זה בשלב מסוים. לשאלתך, על מה ולמה אני מתענגת, ומה באמת הייתי רוצה? אתן לעצמי רגעי חסד אחדים, ואחשוב מעט על השאלות המפתיעות שלך. בדר"כ, אין לי בעיה לשלוף... כל תשובה/תגובה מיידית. והפעם, משום מה.. אני מאפשרת לעצמי זמן להרהר... ..ואולי מאחר שהתשובות לא באמתחתי... ...או אולי הן קשות מדי... ..כי כשהן נכתבות כאן באתר, הן משמשות כמראה שקשה יותר להתעלם מהן. אך דבר אחד בטוח, ומטריד: אני באמת הולכת בדרך של פגיעה בעצמי, - במקום צמיחה או אפילו עמידה במקום. וזה בהחלט לא מלבב. לא כן? תודה לך.ושבת שלום. (אגב, אתה שומר שבת?... כי פניתי ביום שישי בערב...) איריס.

הי אודי, ניסיתי כבר כמה פעמים היום להניח כאן כמה מילים, אבל כל פעם מחקתי הכל. נעשיתי מאוד פרטית לאחרונה, ואולי זה גם חלק מהקושי שבגללו ניסיתי לכתוב.. זו תקופה קצת לא קלה, ונדמה לי שהיא רק תלך ותעשה קשה יותר.. מסכים רק לקרוא את המילים ולחשוב על זרה כמוני לרגע..? היום היה משבר גדול.. מבט טוב יהיה הרבה מאוד.. סוף שבוע נעים, עם המלצות לטיולים בתחילת השבוע הבא.. לילך

יש בצבוצים של דכדוך ויאוש. לא בא לי להיות בשום מקום... זה קשה. אני רוצה להרים טלפון למישהו, לדבר קצת, להיות קצת עם מישהו ולא לבד, אבל אני לא במצב רוח שיודע לדבר או להיות ביחד. לא בא לי. מן לבד שהולך ומתגבר, הולך ומתבצר. לא תמיד זה נראה כך, כלפי חוץ אני .... לא, גם כלפי חוץ אני לא במיטבי. הסתכלתי על עצמי במראה ביומיים האחרונים ולא לגמרי זיהיתי. נראיתי מבוגרת יותר- לבנה מדיי עם עיגולים שחורים מטורפים מסביב לעיניים. אני נראית חולה ועצובה. היא הזמינה אותי לבוא אליה ביום נוסף השבוע ולא רק ביום הקבוע שלנו. ראתה שאני מדוכאת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ושאלה אם ארצה ואוכל להגיע ולדבר שוב. זה קצת מפחיד לבוא שוב.. היא קצת מצילה אותי, אני חושבת.. ובמקביל זה מפחיד זה פינוק להגיע פעמיים בשבוע, בפרט כשאני יודעת שזה מחוץ לשעות העבודה המקובלות שלה, שהיא עושה את זה בשבילי. אולי בגלל זה אני באה, כי זה עוזר לי וכי זה כמו התכרבלות בחיקה, זה שהיא עושה את זה בשבילי. היא רוצה שאבוא אליה שוב... אתה יודע כמה מעט אנשים רוצים בזה לאחרונה..? אני לא רוצה לדבר יותר. אמרתי די.. מחר יום ארוך ומפחיד, ואני טובעת בעבודה ומקימה חומות מול ההעדר. עצוב לי בפנים, עצוב לי בחוץ.. לא מוצאת לי בית. ביי בנתיים.. ל.

... כחתולון שהתרפק חלושות על דלת, ובכפותיו הרכות חרש נגע קלות. ביקש להיות קשובים כל-כך. וחשש. לילך יקירתי, קשה לי לראות אותך כך נשמטת, תלושה, מיותמת. החוייה אל מול דלתות אטומות או נטרקות - מעליבה, מפלחת לבבות. אשתדל לא להכביר במילים. סומכת עליך. עליה. על הקשר. על השיתוף ביניכן. המגע העדין. המדויק. תקוותי שיהיה מקום לעצב. העצב בסה"כ טוב יחסית. מרגיש. והעצב מזמין קרבה הרבה יותר מן הכעס ההודף. מאמינה שגם האור והניצוץ הילדי הזה שבזויות העיניים ישוב. הוא ישוב. כמה זמן שייקח לו. הוא שם. והלוואי שהבהלה תשכך. שיימצאו מרווחים נכונים. ובבוא העת - ימים רגועים יותר. מגיע לך. מגיע גם יותר מקצת... הידעת שלסוריקטות יש עיגולים שחורים מסביב לעיניים (גם לי :-) ) ובעצם רציתי לומר, ומקווה שמותר, שזוכרת וגם זכרתי, שאז, באותו יום, שבע ואחת הן שלושים ואחת. ונזכרתי, שוב, במשפט הפלאי של א היקרה שלך "בואי נתחיל במה שאולי לא נספיק היום"... נראה לי שזה נורא חשוב. תמיד. ועכשיו, אולי, במיוחד. איך עושים בית מבפנים... החזיקי מעמד, סוריקטה

סוריקטה יקרה מאוד, מרגישה כמו חתלתול תשוש... כמה רוך יש בדימויים שלך תמיד.. (תודה). כמה קשה היה לי, בפגישה הנוספת שלי עם א... המילים שלה פלאיות, נוגעת ומבינה אותי בדרך מאוד אישית ושקטה, אבל השבוע לא היו לי מילים לומר לה. שתקתי כמעט בלי הפסקה,.. נכנסתי לאיזה טראנס של התנשמויות כבדות. עצמתי עיניים חזק-חזק, דמעות נלחצו בכוח החוצה, וצללתי עמוק-עמוק פנימה, מרגישה את בית החזה עולה ויורד מהר מהר. לא היו לי מילים כבושות שמלמלתי לעצמי בראש ולא הצלחתי לומר, וגם לא חשבתי על שום דבר... פרט למילה הזאת, זאת שכתבת בכותרת.. (איך ידעת?) היא רכנה קדימה והתרכזה בי חזק.. זה קצת מוזר להיות עם מישהו כמו שאתה כשאתה עם עצמך. אמרה שזה יקר לה.. והאמת, גם לי זה היה קצת. אבל גם מאוד קשה. אמרה, כשהכל נרגע בי ושבתי להיות מוטלת תשושה על הספה, שהיא מרגישה כאילו יצאתי ממסע היפנוטי. שאלה איך אני מרגישה. לא הרגשתי הרבה, מן התרוקנות כללית- של מילים ומחשבות- וגם את ידי הימנית הרגשתי קצת פחות מבדרך כלל. הגוף דגדג קצת, כמו כשיש חום גבוה.. היה לי קשה.. לא יודעת איך אפגש איתה שוב בסוף השבוע בלי להרגיש מובכת מדיי. מנסה לדמיין איך נראיתי אז.. כמה מרחיק זה אולי היה, כמה מוזר או לא קשור פתאום, כמה התכערתי אולי בעיניה ונעשיתי שונה... והקישור ליום ההוא, (שמונה ואחת.., איך ידעת?? סוריקטה, איך ידעת??).. הקישור ליום ההוא נכון ומדויק. הבדידות בימים כאלה מתעצמת, ואני מתרוקנת ממשמעות.. אני לא מרגישה שייכת, לא מוצאת לי בית, ולא מבינה למה אנשים הולכים לעבודה כל יום.. זה לא משהו ששוה לחיות בשבילו, וכשאין שום דבר אחר, זה מרוקן את הכל. מילים כלליות.. לא חשוב.. אני מרגישה שאת מבינה. כל כך הרבה דברים את יודעת להבין. או אולי יודעת להרגיש. תסכימי לקבל חיבוק? תודה רבה שבאת לשבת לידי קצת.. זה מאוד יקר לי.. לילך

היי אודי, לפני מספר שבועות התקבלתי לעבודה חדשה. על פניו, עבודה נפלאה בשבילי. גם המיקום, גם האוכלוסיות, גם הסביבה המקצועית. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את העבודה בכלל, קצת נדחפתי אל הראיון ע"י כוחות חיצוניים. רצה הגורל, והם קיבלו אותי... ואז הגיע שלב הבירוקרטיה. הם רצו טפסים, המון טפסים. ודחיתי את זה. כל פעם קצת. כבר ידעתי לזהות שמשהו בי מתנגד, ואפילו אמרתי למטפלת שאני לא רוצה להתחיל לעבוד, אבל איכשהו השיחה לא התפתחה ליותר מזה. לפני כמה ימים הם התקשרו, וצעקו עלי. איך עוד לא הסדרתי את ענייני הבירוקרטיה. ולא נתנו לי לדבר בכלל, וניסיתי להסביר גם שחלק מהטפסים התעכבו שלא בשליטתי (מה שנכון, אגב). ושאלו אותי בכעס אם אני בכלל רוצה את העבודה הזאת, ועניתי שכן. כן נחרץ. ובפנים היה לי ריק ועצוב. מאז אני רק רוצה להעלם. כולם כל כך שמחים בשבילי על העבודה הזאת, ואני לא מבינה למה אני לא. היא הרי בדיוק מה שרציתי... מפחדת שקילקלתי משהו, בלי לדעת בדיוק מה. מפחדת שהם מתחרטים על הבחירה שלהם בי. מפחדת... איך מיישבים את הפערים האלה בין החוץ לפנים? איך אני אמורה לדעת מה אני רוצה? (למרות שיש לי תחושה שלא משנה מה אני רוצה אני הולכת להתחיל לעבוד שבוע הבא). ומה שלומך אתה? נועם

ובנתיים הכל הפך גרוע יותר, ואז גם טוב יותר. כאילו אי אפשר היה להגיע לשום מקום לפני שאעבור בתחתית. סוף שבוע קשה עבר על כוחותנו, אבל אפשר בזהירות להגיד שהסערה חלפה. עכשיו נותרו גשמים מקומיים, ואיתם, כבר קל בהרבה להתמודד. בכיתי ובכיתי היום אצלה. כמה חום אפשר להעביר במבט. לעולם לא אבין איך היא עושה את זה. הולכת לישון עם תודה פשוטה על עצם קיומה, על שיש מי שמותר לי להרגיש הכל איתו. כל כך לא מובן מאליו... (סיימתי עם החלק הבירוקרטי. מתחילה לעבוד שבוע הבא...) תודה גם לך, אודי. נועם