פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי בסוף הוא לא ויתר ולא הסכים להנחה (איזו הפתעה!). לא נראה לי שאפנה לטיפול הציבורי והאמת שלמרות השקפת עולמי הסוצ' אני חיה כקפיטליסטית המצויה. יש לי רגשי אשמה על אורח חיי , כל פעם שאני נוהגת במכונית החדשה יחסית , הולכת לסופר או לפסיכולוג, (אולי יש לי הפרעת אישיות מתחסדת או משהו כזה). הדבר שהכי קשה לי זו ההשקעה הכספית הגדולה בעצמי, אני לא מצדיקה את הקיום שלי בזמן האחרון. רחל

"אני לא מצדיקה את הקיום שלי." גם לי ,בדיוק אותה מחשבה. גם לי לא נעים ללכת לטיפול בשל כך.

נתפס לי הגב. מה זה אומר? שבעצם אני לא מסתדרת?

איך אפשר ללמוד על עצמך דברים, ויחד עם זאת לא להבין כלום?... חוץ מזה ש"את משהו יוצא דופן. אולי יום אחד הפסיכיאטריה תצליח להגדיר את מכלול הסימפטומים שלך בצורה מדויקת יותר ממה שמתאפשר היום". אז אמרתי לה שלפי זה אני הכל ולא כלום. בהקשר הספציפי. גם היא לא יודעת מה היא מנסה להגיד. אבל היא אומרת.

אחרי לבטים ממושכים ביני לבין עצמי החלטתי שאני רוצה לפנות לטיפול פסיכולוגי. ועכשיו אני קצת אובדת עצות.. איך אני יכולה לבחור מטפל בצורה נכונה, ללא המלצות על מישהו מסוים? האם אני יכולה לעשות מעין "ראיון" למטפל הפוטנציאלי, משמע להבין את גישתו הטיפולית, להגדיר מראש שאני מעוניינת בטיפול ממוקד ולא בטיפול של שנים וכו'? השאלות הללו מציקות לי מאחר ולפני כמה חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוג מסוים שהרגשתי איתו אפס כימיה, מה שגרם לי לעזוב אחרי מספר מועט של מפגשים ולהירתע מכל העניין, עד שגייסתי עכשיו כוחות מחודשים להתעסק עם זה. תודה.

אני בחורה בת 26 שסובלת מלחץ מתמיד ואני דיי מבועסת מזה ני מרגישה הרגשה של חנק מאוד מכביד לי ומציק לי נורא ההרגשה מלווה בכך שאני לקוית למידה ןכול הזמן חוויתי כישלנות בתחומי הלימודים בגרות הוצאתי בקושי בציונים עובר והם עברו לי נורא קשה כי שהגעתי למבחנים נכנסתי למען בלאק אוט שגרם לי לכעס בזמן הבחינה ולמצב שמחשבות אחרות צצות בבחינה "מה יהיה עם עבודה טובה "ומה יהיה עם אכשל" ומה אהיה אם לא אצליח וכ"ו איך מתנתקים מהמחשבות הללו בזמן בחינה ובכלל בחיים.?? איך עושים הפרדה בחיים בין מצבים למשל בין לימודים ועבודה בית אני מכירה תרפיה ותרגלי נשימות רק שזה לא עוזר לי ממש זה משהו פנימי ואין לי כסף לפיסכולוג אני מרגישה תיסכול שאני לא מצליחה בלימודים או בעבודה טובה זה נורא קשה לי אני מרגישה תקועה ושאני לא מגיעה להשגים שרציתי להגיע זה מתסכל אותי נורא שאני רואה אחרים במקום עבודה טוב ממני בעוד שאני תקועה בעבודות מזדמנות ולא רציניותוזה גורם לי לערור נוסף בביטחון העצמי למה זה קורה לי ואני בחורה רצינית שנונה רק שבזמן האחרון הביטחון אצלי היתרסק לרציפה ואני לא מאמינה בעצמי בכלל ונורא מתוסכלת לפני מספר שנים אמרו לי שאוכל לטפל דרך שיטה הזו ביופדבק אז אולי בבקשה תעזור לי אני ממש מיואשת מזה זה פוגע בתחושת הביטחון שלי ממש גורם לי לעצבות ותיסכול שאני מורידה את הלחץ ומרירות כלפי הסובבים אותי ונאמר לי שאוכל לטפל דרך השיטה הזו אנא תן לי דגשים איך להיתמודד עם כול הלחץ לחץ אני רוצה להביא ילדים לעולם אך מפחדת שהלחץ הזה ישפיע עליהם גם אנא עזור לי ממש

שלום רב לך ליאת בהמשך לשאלתך, טיפול קוגנטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק יכול בהחלט לעזור לך להתמודד עם קשייך. אשמח גם לשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הי עדי, תלוי בהקשר ובסיטואציה. ובמטפל עצמו כמובן - בגישה שלו. יש שמחמירים מאוד ומתנגדים לכל סוג של מגע בטיפול, ולא משנה ההקשר. יכולה להעיד על עצמי, שהיתה פעם אחת לפחות (שאני זוכרת - אולי היו יותר) שהיא הציעה חיבוק, ואני סירבתי. TM.

למה אתה לא כאן ? אתה חסר . אני מרגישה נורא לבד . מחפשת משו להאחז.. מפחדת להשמט .. לגמרי. עזבתי את הטיפול שלי לפני שבוע . 4 שנים . יותר נכון ברחתי. הרגשתי אשמה נוראית. פגעתי בו המון בטיפול. המון שיחזורי עבר ובמקום להתעמת עם מי שצריך - עם מי שתקף .. במקום להיות נפרדת מהתוקפ שלי .. הפכתי להיות כמוהו? חייתי את כל האשמה והכעס והזעם.. והאלימות הזו .. יצאה בטיפול. ראיתי בו כזה שלא רק נבהל ממני , אבל לא עמדתי בתוקפנות שלי. במקום להתמודד עם האכזריות שנעשתה בי , אני זו שהפכתי לאכזרית. החלטתי לקחת ממנו פסק זמן, האמת, ידעתי אותו בסמס על כך, אבל אני כואבת את הויתור הזה שלי עד אימה ..למרות שהוא הזמין אותי לחזור.. ובלה בלה בלה.. נמאס לי אודי. בעיקר לנהל דיאלוג עם הכאב שלי , 4 שנים של יאוש , הזדקקות , ניתוקים אינסופיים ,ובעיקר איבוד שליטה .. קשה לי לנשום. המחנק נוראי. אני מרגישה שמאבדת את עצמי .

רק לספר לך שבנתיים אני ממש בסדר ב"ה.

יש לי בעיה שלא מטפלים לי בה , אני בן 14 ובאתי לשם בגלל הפרעת התנהגות ופתאום הופיע לי כזאת בעיה : נעלם לי ההומור לגמריי ואני לא מדבר פתאום אם אפחד (פתאום קשה לי לדבר) גם שאין לי הומור אני לא כל כך מדבר זה גם בגלל זה , אני סובל כבר חודשים וזה גורם לי למצב רוח רע , אני מקבל למיקטל ובקושי ריספרדל אפשר עזרה?

שלום רב לך על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח ללשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מסוחררת מרגשות סותרים מטיפול. מצד 1 אני לפעמים נהנת ויוצאת בתחושה טובה. מצד 2 כשעובר הזמן ואני חושבת יותר, אני מגלה כוונות נסתרות ובודקת כל מעשה ואמירה בזכוכית מגדלת. ודי הרבה חשדנית - לצורה, למטרה ולמניפולציה שמתחבאת או לא.... (חושבת כמו-לכמה מטופלים, כבר אמרה את זה היום?...) ואני כ"כ רוצה לחוש יותר טוב ומשוחרר בטיפול אבל מבוהלת שהיא תצליח להוציא לפועל עלי, רעיונות שבעיני הזויים ומפחידים. ואני שוב רואה את הרע בה. ויוצרת חומת ביטחון. וזה קורה בעיקר כשעובר הזמן , כשהשבוע מתקדם, ואני חושבת הרבה, והטעם הרגשי מתפוגג. ואל תומר לי לומר לה. כבר דברנו ע"ז די. והותר. ואיאפשר יותר. אני רוצה להשתחרר מהמחנק של הבלאגן הטיפולי... אבל לא לשקר את המחשבות הכפרניות שבי. אלא להאמין בזה . מבפנים. (ואני יודעת שיצירת אמון זה תהליך איטי, הבעיה שאני כבר הרבה זמן, ודי תקועה) מה עושים?

מה עושים עם הפחד הזה? פחד לחיות ופחד למות פחד לאבד ופחד להתאבד לפגוע ולהיפגע.. אין לי מנוחה. מפחדת להשתגע ואולי אני כבר..?? מתי זה כבר ייגמר?!!!!!

קראתי את שכתבת, מזדהה עם התוכן, בעיקר עם הדיבור הפנימי - לגבי השפיות/שגעון -אצלי זה:הפחד ,החשש, הספק,(ואולי באיזשהו מקום גם משיכה לשגעון???) אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. אני חושבת שאת אדם מאוד מאוד רגיש ואיכפתי.. הייתי שמחה להתקרב למישהי כמוך..

תודה.. "במבי" זה הכי אני ב"מגזר" בעה"ח=הדבר היחיד שהצלחתי לדמות לעצמי - כעצמי בדמיון מודרך.. ואני אוהבת את הכתיבה הציורית שלך שמקסימה ונוגעת.. מאחלת לך רק טוב.

לווסת את הפחד מהפחד?? איך? מתחילה לפחד שגם מפחידה אנשים.. אותך? סליחה.. ותודה

אודי ,מרגישה מותשת.. היום היא אמרה שביוני היא לוקחת שבוע חופש, באוגוסט שבועיים.. עניתי לה שזה לא מזיז לי..מצידי שנסיים כעת. אולי באמת אעשה לזה סוף ???? כל כך מתיש..רק להזכר בחופשה הקודמת שהיא לקחה, עינוי שהיא אפשר לעמוד בו.. אולי אני אעזוב ?? אודי,מה אני צריכה לעשות ??? אפילו המצבר של המכונית שלי מת היום..נראה שהמכונית בהזדהות מוחלטת איתי.. :-((

שלום אנחנו זוג בני 25, חברים 6 שנים. חבר שלי איבד את אבא שלו בגיל מוקדם ולקח את הטראומה הזו מאוד קשה. הוא הסתגר בתוך עצמו ואני הבן אדם היחידי שאיתו הוא מדבר על זה. במשך כל התקופה שלנו יחד היו ימים, פעם בכמה חודשים, שהוא היה מראה סימנים דיכאוניים..ישן מלא שעות..לדוגמא קם רק בחמש בצהריים, לא מתקשר, מתסגר בתוך עצמו ולא הולך לעבודה או ללימודים. אחרי כמה ימים זה היה עובר והכל היה חוזר כביכול לקדמותו. עם זאת, כל פעם שהיה לו קשה במשהו, אם זה בלימודים או כל דבר אחר, הוא תמיד נהג להגיד שזה בגלל שהוא גדל בלי גבר בבית ושאף אחד לא העמיד לו גבולות. אתמול שוב נראו אותם סימנים מדאיגים שעובר עליו משהו, רק זה היה הרבה יותר מוקצן מאי פעם. חשוב לי לצטט דברים שהוא אמר: "אני כישלון" "נכשלתי בחיים שלי" "אני לא אצא מזה" "איכזבתי את כולם- אותך, את אמא שלי, את החברים שלי" ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה... ניסתי לא לכעוס עליו, והזכרתי לו שוב ושוב איזה אדם מדהים הוא וכמה אני מוכנה לתמוך בו בכל מצב. אבל זה לא עזר... ביקשתי ממנו שילך לקבל עזרה, ואמרתי לו שאני אדאג לארגן לו פגישה עם פסיכולוג ושזה לא יכול להזיק...רק להועיל...הוא בשום פנים ואופן לא מוכן, בטענה שזה לא יעזור, שהוא לא יכול לדבר עם אדם זר על זה, שאין לו כסף ואין לו זמן. לבסוף הצלחתי לשכנע אותו שאם אני אמצא לו פסיכולוג הוא ילך, אבל רק אם זה בחינם...ואין פסיכולוגים בחינם לצערי...לפחות לא שאני יודעת. מה עושים? הבחור סטודנט, מבריק, אדם מדהים וחברותי...וכבר היום הוא הפסיד לימודים.. אשמח לדעת גם איך כדאי לי לנהוג איתו..מה להגיד לו? אם הוא לא ילך לקבל עזרה אני חוששת שהלימודים שלו יתדרדרו (וזו עוד תקופת מבחנים בעוד שבוע) ושהוא יאבד את החברים שלו לאט לאט...שלא יודעים מה עובר עליו.   תודה רבה

אודי צריכה עזרה, מפורקת לא מצליחה להפסיק לבכות. המטפל בחופש ואני במצב נורא. אין לי כוח יותר ללבד הזה.די

היי אודי, נושא שלא כל כך נעים לדבר עליו ובכל זאת... אני נמצאת שנתיים בטיפול. חלק מהטיפול היה בהסדר של קופ"ח יכול להיות שניצלתי את המקסימום שזה 60 פגישות שנותנת הקופ"ח שלי בשנתיים, ביתר הפגישות במשך השנתיים הוא עשה לי הנחה של 25% מסך התשלום שהוא גובה. לפני כחודש הסתיימו להן 30 פגישות מסובסדות וגם עכשיו החלטנו, ז"א הוא הציע, ולי משום מה לא היו אז השגות על הנחה של קצת יותר מ 10% (באמת איפה הייתי אז?), התשלום הזה קצת גבוה מידי בשביל המשכורת שלי , למשפחה ועוד יותר בעיניי בעלי (שהוא למעשה המממן העיקרי, יש גם איזה אלמנט של קנאה קטנה מצידו אך זה שייך לסיפור אחר).אני רוצה לבקש מהפסיכולוג את ההנחה הקודמת (גם זה רחוק מאוד מלהיות בחינם וגם אחרי ההנחה אני לא יודעת כמה זמן אוכל לעמוד בלחצים הזוגיים והעצמיים). זה מאוד לא נעים אחרי שסגרנו והוא שאל אם זה בסדר וכו' . מעבר לכך, אם הוא יסרב, גם אם זה יהיה מוצדק מבחינתו לסרב לי , זה יהיה מאוד מאוד מאוד לא נעים (איום ונורא למעשה), אם זה התסריט , עדיף לי לסיים את המפגשים ביוזמתי . מצד אחד אני לא רוצה "טובות" ומבינה את העניין העסקי וכן גם את הנחיצות של הפגישות . אך מצד שני הפסיכולוג עצמו אינו יודע לומר כמה זמן נמשיך להיפגש ואם כך, אולי בכל זאת כדאי לי להסתכן ולבקש הנחה כי בעצם כדאי לו לעשות לי הנחה? מה דעתך כמטפל? אשמח לשמוע גם מניסיונם של המטופלים משתתפי הפורום. בתודה מראש, רחל ב.

הי רחל זהו נושא בהחלט בעייתי מאוד!! מצד אחד - זו הפרנסה של המטפל ואני בהחלט מבינה את זה. אך מצד שני נפשית זו בעיה. אני מדברת מניסיון. גם אני הייתי אצל מטפלת 5 שנים, חלק מהזמן סבסוד קופת חולים. והחלק האחר, המחיר עלה אבל בהדרגה. ועכשיו, אני בתקופה מאוד קשה,מאוד זקוקה לטיפול אבל אין לי יכולת לשלם בכלל אז הטיפול נפסק. נכון להיום גם בתעריף קופת חולים אני לא מסוגלת לעמוד. דברנו על זה, היתה נכונות להפחית לגובה קופת חולים. אין לי אפשרות לעבוד במשהו צדדי ולהרויח רזרבה. זה מתסכל אותי מאוד. יש פה כמובן סדר עדיפות. טיפול אצלי זה תהליך מאוד ארוך.למרות המצוקה שאני שרויה בה אני במצב שמצליח להסתדר בלי אז אין לי ברירה. אני לא יודעת מה מצבך, אבל אם את מרגישה שהטיפול טוב ועוזר לך להתמודד עם קשיים, שווה לך לבדוק אפשרות של לעבוד משרה נוספת (ביביסיטר,ניקיון,או משהו כזה) כדי לממן את הטיפול, וכך זה יוכל גם לעזור מבחינת בעלך. גם לי מאוד לא נעים היה לשוחח על זה, אבל לא היתה ברירה. הם מבינים את זה. ההודעה יצאה לי קצת מסורבלת. אני בטוחה שזה בגלל ההקשר למציאות איתה אני מתמודדת לאחרונה,ולרצון לחזור לטפול.. בהצלחה.

היי שחף, כמו שכתבת, זה עניין של סדר עדיפויות. אם הייתי בגפי המצב היה שונה. גם לי כמוך אין אפשרות לעבודה נוספת. בתור מי שהיא סוציאליסטית בהשקפת עולמה, אני מרגישה לא בנוח להיות בכלל בטיפול, משום שבמציאות של חיינו, רק אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם טיפול נפשי (גם טיפולי שיניים הם דבר בעייתי ביותר בארצנו). אני לא חושבת שטיפול הן של הגוף והן של הנפש צריך להיות בחזקת מותרות.

שלום אודי. אני כבר שנה בטיפול... לא יודעת בדיוק מה קורה, לא ממש בא לי לבוא לשם יותר... זה כל כך הרבה כסף, זמן, אנרגיה. אני גם בסדר, בסך הכול. נשואה, ברוך ה', באושר, עובדת, אמא לילדים... הבעיות הן רק בפנים ולעיתים נדמה לי שכבר קיבלתי מספיק כלים כדי להתמודד לבד. מרגישה שאני שם בשבילה. ביקשתי למשל לשנות זמן, השעה הנוכחית לא נוחה לי. היא מאוד לא התלהבה, בלשון המעטה כי זה משאיר לה "חור בלו"ז". אני יודעת, אתה תגיד לי לדבר על זה. כבר אין לי כוח לדבר. רוצה זמן וכסף להשקיע במשפחה שלי, בזוגיות, בעצמי בדרכים אחרות. איך אדע שזה אמיתי ולא סתם התנגדות? בפגישה האחרונה הפלאפון שלה צילצל באמצע הפגישה. הרגשתי שזה סימלי, שלא רק שאני כבר לא איתה, גם היא כבר לא איתי. תגיד, אודי, בכנות, בתור מטפל, אתם יודעים לסיים טיפול כשצריך? או שאתם נקשרים אלינו יותר מידי וקשה לכם "לשחרר"? כי כשאני מעלה את זה אני מרגישה כמה היא נבהלת (למרות שיש בה צד שמבין על מה אני מדברת) ולא באמת מסוגלת לתת לי ללכת. אני גם אולי מטופלת "טובה מידי". תמיד משלמת בזמן, אף פעם לא מאחרת/מפספסת פגישות, תמיד טובה ונחמדה.. לך תוותר על מטופל כזה. אשמח לקצת הכוונה מבחוץ תודה, אודי, על הכל ושבוע נפלא

שלום יש לי בעיה שברגע שכועסים עליי אני מסתגר ונוטה להאשים את עצמי בכל מה שאומרים לי באותו רגע במקום להגיד את מה שאני חושב בחזרה. הבעיה הזו מציקה לי נורא ואין לי מושג באיזו דרך לטפל בה ומה לעשות. אשמח אם תוכל/י לכוון אותי איזה סוג של טיפול נדרש בבעיה מסוג זה או מה אפשר אפילו לעשות לבד. תודה רבה ויום טוב.

שלום רב, יצאתי עם בחור 3 שנים. לאחר כשנתיים הרגשתי שהקשר בינינו לוקה בחסר וביקשתי להפסיק. בן זוגי שכנע אותי שזה יסתדר. במהלך חברותנו הרגשתי טיפה מחנק, התנהגותו היתה ילדותית, התקשורת בינינו לא היתה טובה כי לא ידע להקשיב ולהגיע לתובנות. במהלך התקופה הצטננו היחסים בינינו עד כדי כך שלא היו יחסים אינטימיים, למרות הכל הוא העדיף לספוג יחס צונן ומעליב ממני ולא להכיר בכך שהתקשורת לא טובה. יש לציין שהבחור מצליח מאד בעבודתו והוא אהוד מאד בקרב האנשים, חברותי, נדיב. לפני כחודש ביקשתי לחתוך את חברותנו, בטענה שאינני אוהבת אותו יותר. הוא לא מצליח לקבל את זה וחי באשלייה שעדיין אפשר לתקן. האם זו אהבה אובססיבית ומה ניתן לעשות. תודה

אהלן אודי. אני בן 26 ומטופל כבר למעלה משנתיים אצל מטפלת שאני די מרוצה ממנה. אפשר להגיד שאני הומו/ביסקסואל שלא רוצה לצאת מהארון - מפחד וכו'. יש לי חברה כבר המון שנים שאני מפחד לעזוב אבל קשה לי איתה מאד, וכל היחסים שלי עם אנשים - גם כשאני בכלל לא מתכוון - מגיעים למצב שאני כאילו "שולט" או "נשלט" וכנוע לגמרי. מה עושים? רוב האנשים לדעתי יגידו שאני עדין ושקט - אז איך זה מסתדר עם שליטה בכולם? גם כשאני רוצה להיות סתם נחמד וזורם - אני כאילו תקוע ותוקע את כולם - כאילו המילים יוצאות לי עקום ואני כביכול מנסה לשלוט על אנשים או להיות נשלט. אם תוכל למשל לאפיין אותי מבחינה פסיכולוגית, כמובן רק לפי המייל ואתה לא מכיר אותי וכו'... אבל אם תיתן לי כותרת של הבעיה שלי כפי שהיא נראית לך, אני אשמח ואוכל לקרוא על זה ואולי זה יעזור לי. דבר נוסף,המטםלת שלי לא עושה היפנוזה, ואני חושב שאני יותר מדי מכחיש ומדחיק אפילו בפני עצמי. השאלה שלי היא כזו: האם יש אפשרות לבקש ממטפל בהיפנוזה לקיים פגישה או שתיים שבהן הוא ישאל את ה"תת מודע" שלי שאלות כאשר אני תחת השפעת ההיפנוזה וייתן לי את התשובות?

ברצוני לציין שהכנסתי עצמי באופן מזוכיסטי לטיפול שהמטפל מתקשה לערוך. המטפל קטע את הטיפול. ירקתי דם ואילצתי אותו לחזור בו. המסוכן מכל: עוד בפגישות האחרונות לפני ההפסקה המטפל אמר שהטיפול לא יכול לעזור נגד חרדה. אכן הוא שלח אותי לפסיכיאטר. הרופא עצמו לא המליץ על תרופות (מעבר לכדור מינורי שאני לוקחת לא נגד חרדה) .אלא דווקא על פסיכולוג. כעת המטפל התנה הפגישה הבאה בכך שאהיה מעתה במעקב פסיכיאטרי ושהוא יהיה בקשר עם הרופא. זה לא הטיפול שרציתי. 1)הרופא לא הורה לי לבוא למעקב. 2)אני רוצה לשמור על החופש לספר לרופא ולספר לפסיכולוג מה שאבחר. זו זכותי לפרטיות. התניית טיפול בוויתור על פרטיות היא עבירה. כמו גם קטיעת הטיפול שניסה לבצע המטפל. 3)הרופא אמר שידבר עם הפסיכולוג שלא ילחץ עליי.במקום זאת- הטיפול הולך לכיוון שאינו מתאים לי ובילתי מוצדק רפואית. אני חוששת שאכן לא יוכל לעזור לי .הוא לא משתנה . הייתי רוצה מטפל שיאמין בי ויקבל אותי. הדבר היה בחודשים הראשונים . המטפל נמנע למעשה לברר את הסיבה. במקום זאת: מאשים בחוסר שיתוף פעולה ,בתלונות. ושולח לטיפול תרופתי.(אולי אף ישכנע הרופא בכך). קשה לעזוב ללא פשר מקום שדמיינתי אותו כאידאלי. חבל לי על כלכך הרבה מאמצים וכוונות טובות גם שלי. תמיד אאשים את עצמי. כי כרגע איני מסוגלת לבנות שום דבר חיובי בתחומים אחרים. אני חוששת שחוסר ההחלטיות שלי +מזוכיזם ישאיר אותי בטיפול מעיק לשני הצדדים.אין ספק שהמטפל בלחץ.זו תעלומה מפני שהוא וותיק מרצה ומדריך.אמור להיות לו ניסיון גם מעשי רב. אולי זו גישתו בכל טיפול . הרגשתי בטיפול שמאלצים אותים ומנסים לשבור אותי וזה לא יעיל. האם אפשר לשנות התגובה של הפסיכולוג? בקושי אם בכלל. אשמח לדעתך אודי ,האם יש להתעקש "לדבר על כך" או לעזוב כפי שהציע קודם. בדר"כ אני עוזבת .דווקא כשאני מתאמצת לעשות הדבר הנכון-זה מסבך .סליחה על אריכות המכתבים.

לשבועיים וחצי. מפסידים 3 פגישות. מזל שהכפילו לי את הכדורים...:-( מה אני צריכה? כנראה תשומת לב חמה ודואגת... תודה.

את יכולה ללכת ל3 שיחות משמעותיות אצל מטפל אחר. אולי תהני מהשינוי.תרוויחי נק' מבט חדשה. כדאי לתאם עם הפסיכולוגית שלך. כדאי שתיידעי את פסיכותרפיסט על ההגבלה בפגישות,בפגישה הראשונה.(כלומר,לא בטלפון). כל טוב

היי אודי אני קצת הרבה ב.. סיבוך עצמי.. אחרי מה שקרה לפני שבוע אצלה שם בקליניקה.. ואחרי ה"פגישה" שלא ממש היתה שם בגלל שלא יכולתי להיכנס.. ו.. אני לא ממש יודעת מה לעשות.. כי.. מחר אמורה להיות פגישה.. ו.. אני לא מרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס. זה ממש מלחיץ אותי אולי אפילו מגיע למצב של חרדה. אם לא יהיה משהו שישבור את (הקרח) המפגש הראשוני איתה, אני יודעת שפשוט לא אצליח להיכנס, מה שיגרום שוב לחילופי דברים קשים מאוד בינינו. וזה כמובן יגרום לי להיות שוב במצב רע מאוד- אבל מאוד. אני מנסה לחשוב, אולי להבין מה יכול לעזור או לגרום לי להיות מסוגלת, אבל ככל שאני מנסה- כך החשש גובר וההרגשה הקשה מחמירה. מרגישה ממש באיבוד אפשר עזרה? בבקשה?... שיר

הי שיר יקרה מחפשת את המילים כדי לעזור לך להרגיש קצת פחות באיבוד, אבודה. הזדהתי עם מה שאמרת על שבירת הקרח הראשונית, גם לי זה כל כך עוזר.אפילו כשהתיישבתי לפני איזה שבוע והיו ג'וקים שהתפגרו להם בקליניקה ( כנראה עשו ריסוס), ואחד נח לו ממש מתחת לרגליים שלו הפוך ומעולף..אז הוא היה צריך לסלק אותו ואז קצת דיברנו על זה בצחוק, איזו דרך להתחיל את הפגישה, ובלי ששמתי לב המתח הבלתי נסבל של תחילת הפגישה ( מה להגיד, מה יהיה, איך הוא יהיה...)נשבר..זה תמיד קורה לי כשמשהו נכנס מבחוץ, מהעולם מחוץ לחדר..מקווה שתמצאי איזה ג'וק מעולף בקליניקה ((: סתם...מקווה שיהיה בסדר, ותוכלי לתת לה למצוא אותך ולאסוף פנימה. לילה טוב ונטול חרקים מכל סוג שהו אופיר

ד"ר אודי שלום.שאלתי היא האם קיימת הצלחה מוכחת בהיסטוריית הטיפול במקרים של התעללות נפשית של בן זוג כלפי בת זוגו? כוונתי היא לא רק להצלחת הטיפול עם בת הזוג בהתמודדות אלא בעיקר להצלחת הטיפול עם בן הזוג המתעלל.והאם היו טיפולים שבעקבותיהם הופסקה מסכת ההתעללות (כמובן בהנחה שבן הזוג הוא צד לטיפול)? אני אמנם אשה חזקה אך בנסיבות הענין ואחרי 14 שנת התעללות נפשית מצד בעלי ,אזלו כוחותי ,אני מרגישה שאני מתחילה להתמוטט והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נגררת אחרי מחשבות אובדניות,מצבי הנפשי הירוד משפיע מאוד על הילדים שלי וכך גם האוירה הכללית בתוך הבית,ואני לא רוצה לראות אותם נפגעים .אנא עזור לי ,האם יש תקוה לשינוי ?האם להתאמץ בחיפוש אחרי פסיכולוג כליני מומחה ?אודה עבור תשובתך בהקדם האפשרי.

שלום רב, אני פונה פה בשם אחי. הוא בן 27 ויוצא עם מישהי קצת יותר מ6 שנים. במשך 6 השנים האחרונות חייו השתנו מקצה לקצה, הוא נהיה בנ-אדם מאוד עצוב ומסוגר, לא מדבר עם אף אחד ואם הוא כבר מדבר אז זה בצעקות ותוך עצבים, לא יוצר קשרים חברתיים מסוגר בחדרו רוב היום, לא עובד. הוא היה חייל בקבע וכשהשתחרר מהקבע החל לעבוד במספר עבודות מאוד מכובדות.בכל פעם פוטר מסיבה כזאת או אחרת כשבעצם הוא אינו מרוכז בכלל בעבודה אלא במחשבות עליה. האם היא תענה לו כשהוא יתקשר, האם יפגשו ומתי וכו... חשוב לציין שבמהלך השנים שהם "יחד" הם נפרדו וחזרו המון פעמים, הוא אף הציע לה נישואין היא הסכימה ושוב נפרדה ממנו. הוא מתנהג בצורה ממש אובססיבית- מתקשר המון ואם היא לא עונה אז הוא מתקשר אפילו יותר. ההרגשה היא שהעולם שלו סובב סביבה בלבד ולא סביב שום דבר אחר. היא זו שקובעת מתי הוא צריך להתקשר ומתי בדיוק הוא צריך להגיע לקחת אותה. אני רואה כמה קשה לו בחיים כרגע, הוא מסוגר בתוך עצמו ועצבני מאוד לא מדבר עם אף אחד לא חברים ולא משפחה מתפרץ המון על ההורים שלי ויש פעמים שהוא אפילו בוכה בחדרו,

בוקר טוב , אני מאושפזת בביתי חולים (מאיר ובילינסון ) בתקופות ארוכות ולזמנים לא רחוקים כ- ( 3-4 פעמיים בחודש ) או בגלל 1. זיהומיים בכף הרגל (אחרי חבלה בה וסגירת הפצע על גוף זר בפנים - הוציאו אותו אחרי האירוע כחודש וחצי ומאז יש זיהומים במקום ) ... 2. אנימיה מחוסר ברזל שהסיבה לא ידועה ולכן מקבל דם וברזל בעירוי ... 3. זיהום בדם שגם לא יודעים את הסיבה לכך ... 4. חוף גוף גבוה (31-41) , רובם בגלל איזשהו חיידק בדם ...\ בקיצור , בסוף הם חושבים שאני שגורמת לך , ומזיקה לעצמי ... אפילו בביקור רופאים (ובמיוחד בב"ח מאיר ) אומרים במופרש את משכתבי , שלדעתם אני שמזיקה לעצמי ... את האמת , כששומעת את זה , איני מגיבה כלום על זה , כאילו מדברים על חולה אחר , , באמת כמו שמדברים בשפה זרה ולא מבינה שום מילה , אין לי מה להגיד , אפילו אימון אין לי להם אבל לצערי אני חייבת אותם בנתיים לקבלת אינטוביוטיקה דרך הווריד ... איני יודעת מה לעשות , כי כבר מה שבתוך ראשם כבר יש ואין לי כוח לדברים כאלה ... הם במקום שייתנו לי תקווה בחיים ובריפוי - הם דווקה הורסים אותי , מכניסים אותי ל דיכאון עמוק , תסכול , ייאוש , סבל וכאב פיזי ונפשי ... איני מבקשת מהם דבר , אפילו תרופה לכאבים מביאה מרופה המשפחה ולא מהם , לא מדברת אותם כמו שהייתי פעם - רק בוקר טוב טמרגישה בסדר , רק רוצה שיצאו ויעיפו מהחדר שלי ... כשנכנסים מרגישה כמו מים קרים נשפכים עלי , איני מרגישה בנוח איתם ,, מה אפשר לעשות במצב ? אל תגידו לדבר אותם , כי איני רואה אותם בחצי עין . הם רק מאכזבים ומאכזבים אותי ... ! תודה ויום טוב

הי אודי.. התחושה שהוא עוזב אותי היא בגלל שבעבר ניפשנו שלוש פעמים בשבוע..ובגלל שהוא עבר למקום אחר, ומכל מיני סיבות אחרות אנחנו ניפגשים עכשיו רק פעם בשבוע..אבל בחודשיים האחרונים קרו לפחות חמש פעמים בגלל חגים ודברים אחרים, שלא יכולנו להיפגש והוא אמר שבגלל שהוא עובר רחוק, הוא לא יוכל כמו פעם למצוא זמן אחר שניפגש במהלך השבוע, אז בפועל נפגשנו רק פעם בשבועיים, והרגשתי שהוא לאט לאט מתרחק יותר ויותר, ובסוף יעלם לגמרי בלי שאשים לב. ובלי קשר, זה כל כך קשה לעבור ממה שהיה לכמעט לא לראות אותו, וכשאני כבר כן רואה אותו זה נגמר כל כך מהר, ורק יותר מכאיב עם כל הזמן שצריך לחכות בין פגישה לפגישה. חוץ מזה - מרגישה שאני משתגעת, עצובה וחסרת כוחות. ): אופיר

הי.. אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם שבועיים חופש ( חוםש בשבילו, סיוט בשבילי) זה נראה קשה ומאיים ונוראי. אין לי כוח ): אוף, זה בסדר אם אני אכתוב פה יותר בזמן הזה? אני יודעת שאני כותבת כאן המון בזמן האחרון, אבל זה עוזר, כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה. ? אופיר

נשכחתי?

הטיפול הציל אותי מבור עמוק.לכן לא אוכל לעזוב ללא משמעות. לכן חשוב לי לשמר את משמעות הטיפול שהוא היה עבורי במשך שנה. בנוסף,הספקות העצמיים ואי ההבנה יישארו גדולים. שאלתי: כיצד אוכל לסדר כך שפסיכולוג ,צד שלישי,יעורב בטיפול? בהדרכה ,בהעדרי או בנוכחותי.כמובן בהסכמת המטפל(המטפל הוא מומחה מרצה ומדריך ואני במסגרת פרטית)

רציתי להתחשב בך ..מבינה שאתה עמוס ומתנצלת אבל.. קשה לי (כידוע) להכיל דברים... אמרה שאוהבת אבל שקשה לאהוב..(אותי), שלקח לה זמן..בגלל הפסימיות והשנאה העצמית שלי...וזה אומר ששנאתי את עצמי והיא גם..שנאה אותי.. ורק עכשיו היא מודה.. כאילו אם תגיד שעכשיו אוהבת.. אני אמורה לשמוח..חשבתי שמטפלים הם מעל כל זה.. אחרת במה הם אמורים לטפל?? אם רוצים לקבל אדם שלם,אופטימי ואוהב עצמו..זה לא קצת אבסורד?..ומה אמורה לעשות עם המידע הגלוי הזה..לשמוח עם האהבה (ולהאמין בה?) או להיפגע מהשנאה?..כל כך מבלבל ולא ברור אם זה עדיין טיפול...

הי מיקה, אומנם כתבת לאודי, אז אני מקווה שלא אכפת לך שאני גם מגיבה... קשה להודות שקשה לאהוב... אבל האם זה אומר שהיא שנאה אותך?... האם הקושי לאהוב בהכרח שווה ערך לשנאה? או שזו ראיית העולם בשחור-לבן. כלומר, אם לא אהבה אז בהכרח שנאה? אם (אולי?) היתה בך שנאה עצמית זה בהכרח גם אומר שהיתה בה שנאה כלפייך? אז אל תמהרי להיפגע מהשנאה לפני שאת באמת בטוחה ויודעת שהיא אכן היתה קיימת כפי שאת מעניקה לה נוכחות... מיקה - יש בחיים מספיק דברים הרסניים ופוגעים, אל תאפשרי גם למשהו שמוטל בספק לפגוע בך... כי - ואני לא מכירה אותה - אני לא חושבת שהיא שנאה אותך. התקשתה לאהוב? כן. גם לי המטפלת אומרת לפעמים, שקשה לה לאהוב אותי במצבים מסוימים, אבל זה לא הופך אוטומטית לשנאה. היא לא היתה ממשיכה איתי עם היתה שם שנאה. TM.

למה זה אומר שהיא שנאה.. כי מסתבר ששנתיים שהיו קשות ביותר בינינו היא פשוט לא האמינה לי.. לא האמינה שהמצב כזה גרוע.. לא האמינה למה שאני אומרת.. נכון שכשנמצאת בניתוק רגשי ואומרת דברים קשים קשה להאמין לי.. אבל היא לא אמורה להיות מקצועית?..וכאשר הייתי כל כך זקוקה לה וכמעט הטבעתי את עצמי בים..היא לא האמינה!!!!!!!!!! חשבה שאני גוזמנית/ טיזרית וכך הודתה בדיעבד.. אז עכשיו אני מבינה שלא האמינה כי שנאה אותי/תיעבה/סלדה ממני.. ואני חשבתי שאני לא בסדר..הרי רגילה ליחס כזה.. ולא חשבתי שזה לא מגיע לי..ואם היא כל כך כנה עכשיו לספר לי זאת, למה לא אמרה זאת בזמן אמת -כגילוי נאות, כדי שלא אבזבז זמן יקר/ולא אסכן את עצמי וכדי שאמצא לי טיפול הולם אצל מטפל אוהד? נכון שיש לי את הראייה של שחור/לבן ונכון שאני נתפשת לשלילי.."מעניקה לו נוכחות" -כפי שאמרת.. אבל לא יודעת אם אוכל לתת בה עוד אמון.. תודה על דברייך,

נכון שזה יפה ובאמת כנות היא תכונתה הדומיננטית.. הבעיה היא אצלי והיא כפולה - ה"כשרון" הבלתי מודע לגרום לאנשים להידחות ממני (אפילו אנשי מקצוע מתקשים "לקרוא" אותי..) והקושי להאמין שאוהבים אותי או אולי יותר מדוייק במקרה שלה..הפחד שזה זמני ושזה לא יחזיק ושמחר היא יכולה לשנוא אותי שוב.. לא יודעת מה לעשות כדי לא להשניא את עצמי או אם להיסחף..-- כדי להיות אהובה.. תודה

ביקשתי לקבוע פגישה הבאה.המטפל השיב במייל שאפנה אליו רק לאחר שאתחיל להיות במעקב פסיכיאטרי. המטפל העלה את הדרישה רק בפגישה האחרונה. כעת הוא מסרב לקבוע פגישה. כואב מאד.

הטיפול הציל אותי מבור עמוק. לכן,לעזוב ללא משמעות זה בילתי נסבל מבחינתי. אני רוצה לשמור על המשמעות שהטיפול היה בשבילי. לא אוכל לוותר על כך.הפער והספקות העצמיים ישארו גדולים. איך אוכל לסדר כך שפסיכלוג ,צד שלישי, יעורב בטיפול? בהדרכה , בנוכחותי או בהעדרי? אודה לך מאד על תגובתך.

אודי שלום רב, שלחתי תגובה להודעה המקורית מה18.5והיא לא מופיעה.אודה על עצתך/ תגובתך:בהמשך לשבר בטיפול. המטפל הסכים לפגישה. לי נראה שהוא התכוון לסיים את הטיפול באמת. הבעיה בטיפול היתה: תקיעות של כ7 חודשים. בפגישות האחרונות תארתי למטפל שאני מאבדת את היתרונות בטיפול וביקשתי גישה רכה (למרות שלמעשה לא עשה דבר יוצא דופן זמןרב).גם ציינתי שדירבון לא יעזור לי. המטפל התבצר בעמדתו.גם אמר שהטיפול לא יכול לעזור לחרדה .נגד חרדה הציע תרופות. עקב אכזבה קשה הפסקתי לבוא. חזרתי כי המטפל היה מאד מוכן להמשיך ,לפי דרכו. כמוכןבתחילת הדרך-הטיפול הציל אותי מאימה ודוקא אפשר לי להתגבר על החרדה והצלחתי בזכותו. המצב כעת: המטפל מתנה המשך הטיפול בליווי פסיכיאטר עמו יוכל להתייעץ. (מה שהשתנה הוא רק ההפסקה בטיפול).כשבאתי למטפל ,תרופות לא פתרו את בעיתי והסתובבתי בין רופאים. דוקא המטפל האמין בי ועזר לי להחלץ מאימה.לכן דרישתו מצערת.זה אומר שאינו מאמין בטיפול. אני חוששת שגישת המטפל הולכת ומחריפה. למעשה הוא אומר: זו גישתו "take it or leave it". קשה לקבל את ההיפוך ברצונו ואת מאיסת הטיפול.הם מנוגדים למה שחשבתי לאורך הטיפול. למטפל אין אינטרס להתעמת עם בירור הדברים,ואין לו אינטרס לשנות גישתו. איני יכולה לכפות רצוני על המטפל... מה לעשות? בוודאי תשיב -לדבר. בעיה נוספת: כל אמירה חדה שלי במיילים או בפגישות הניבה תגובה הפוכה או התעלמות.הטיפול עלול להתפוצץ ,ע"י הפיכתי הפיכתי למטופלת בעייתית/עקשנית . כאמור,קשה לי לאבד את הטיפול בנסיבות שסותרות את מה שחשבתי. הטיפול הציל אותי ופתר את בעיותי בתחילתו. שאלה עיקרית היא: האם טיפול לא נעים זה ,יחד עם התעקשותי לקיימו,בכלל יעזור לבעיותי .הייתי רוצה משהו מכיל וסבלני ,אולי זו בעיתי ,אבל לצערי הרב ,הטיפול איבד תכונה זו.פיתרון אפשרי הוא לפתוח טיפול חדש. מהי עצתך?

הי אודי... הכל בסדר? נעלמת קצת. מקווה שתעבור בשכונה בקרוב, מתגעגעים (נראה לי שמדברת בשם כולם, אבל אולי זה סתם יותר קל מלומר מתגעגעת, זה נשמע אולי אישי מידי לפורום באינטרנט) שבוע טוב אופיר

רציתי שתגיד גם לי שאתה תהיה פה- איתי, בשבילי.. אני מרגישה שהאילמות שלי מולך מדבקת אותך...זה שיקוף?אתה בטח יודע מה כתוב בהגדה לעשות עם מי שלא יודע לדבר/לשאול?...

זה מה שאני מנסה להגיד, לצעוק. שאני לא יודעת. אני סתומה ואטומה. לא מצליחה להגיד לבקש, להזדקק. הלוואי ויכולתי.

שלום אודי לאחר הרבה שנות עבודה בתחום מסויים ניסיתי לעשות הסבה. עזבתי עבודה ותכננתי להתחיל ללמוד. לצערי הרב התכנונים השתבשו. אני מובטלת,לא מוצאת עבודה בשכר סביר,ולא אוכל להתחיל ללמוד ,מתוסכלת ומרגישה אכזבה גדולה. לאור השינוי שרציתי לעשות עזבתי את הטיפול.לא יכלתי להמשיך לממן אותו. כעת אני במצב מורכב, מצד אחד מאוד רוצה לפגוש את המטפלת לפגישה אחת, אך במקביל תוהה עד כמה תוכל לעזור לי פגישה אחת להתמודד עם האכזבה. אני משלמת מחיר מסובסד של קופ"ח ולמרות זאת קשה לי לאור מצבי הכלכלי. מה דעתך אודי? האם יש טעם בפגישה אחת (הפסקתי לפני כחודשיים)??

www.youtube.com/watch?v=Zuj6i9glLmg&feature=related

הארצות הכי רחוקות שאני מכירה נמצאות רק בספרי הפנטזיה... אולי זו הסיבה שאני צוללת לתוכם מדי פעם. מבאס לחזור.

הי.. המטפל שלי עוזב את אזור המרכז למקום ממש רחוק. הוא טוען שהוא ימשיך להגיע לפה פעם בשבוע ונמשיך להיפגש, אבל אני לא מאמינה לו בכלל.הוא יעזוב שוב, ואני אשאר לבד שוב. רק שהפעם זה יהיה מוחלט, ולא יהיה כלום כלום כלום שיהיה אפשר לעשות, וזהו. אני כל הזמן מאבדת אותו. לא יכולה יותר!!!!! )): אופיר

אודי.. אני בבלגן רציני.. ואני לא ממש יודעת איך לצאת מזה.. הפגישה האחרונה היתה נוראית בכל המובנים.. אני לא דברתי, וכשכבר כן אמרתי משהו זה היה לצורך הדיפה.. ומתישהו גם התחלתי לפגוע בעצמי.. שם.. לידה.. והיא כעסה נורא.. ואני הלכתי.. והיה באמת נורא.. ולמחרת ניסינו לדבר קצת בטלפון, והיה עוד יותר נורא.. ופעם אחת אפילו ניתקתי לה את הטלפון.. והיא התקשרה שוב.. והיא ממש צעקה עלי.. וכעסה.. היא גם אמרה, אבל גם אם לא היתה אומרת - שמעתי בקול שלה.. ו.. אני אמורה ללכת מחר לפגישה.. ואני לא מסוגלת.. לראות אותה.. להסתכל עליה.. שהיא תסתכל עלי ותראה אותי.. ו.. אני לא יכולה לשמוע אותה אומרת שאכפת לה ממני ושאני יקרה לה ושונאת כשהיא אומרת שהיא אוהבת.. ואני שונאת שהיא מכריחה אותי להתחייב שלא אפגע בעצמי, כי אני לא באמת מצליחה לעמוד בזה.. אודי.. זה נדיר שהיא צועקת עלי ככה.. ושהיא כועסת ככה.. ואני יודעת שעשיתי משהו רע כשפגעתי ככה לידה.. אבל לא יכולתי אחרת.. היה לי בלגן בראש.. הרבה רעש.. הרבה מהכל.. ורציתי למות.. רציתי רק למות.. וזה פשוט קרה.. בלי לחשוב הרבה.. פשוט עשיתי.. ו.. אני כל כך שונאת את עצמי.. ואני אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני רק רוצה לישון ולא לקום לא רוצה להתמודד יותר עם כלום באמת רק שיגמר

שיר, כואב לי איתך מאד. שולחת לך נגיעות פרפריות רכות וחמות לכל מקום שכואב ובעיקר ללב, שיזרים את האהבה במעגל שלא נגמר כל הזמן. לילה טוב

שלום אודי. אשמח לשמוע מה דעתך. האם לדעתך טיפול פסיכולוגי חייב/אמור/יכול וכד' לשנות בני אדם? (בהתחלה יצא לי: האם שינוי פסיכולוגי יכול... (:....) אני תוהה, האם זה סוג של טיפול, כמו נניח, מסאז' טיפול שמטרתו העיקרית להקל על כאב אך אינו מתיימר לרפא, לשנות ממש את הנפש/גוף, או שזה טיפול המקביל יותר לטיפול רפואי/כושר גופני/שמירה על איכות חיים וכד'. כמובן שאשמח לשמוע גם את דעת חברות וחברי הפורום האחרים... מרים

אני חושבת, לדעתי, התשובה בגוף השאלה שלך. מטרות הטיפול הן כמספר המטופלים, כל מטופל/טיפול ומטרותיו. אין איזושהי נוסחת-על. יש טיפולים שהם תמיכתיים, ויש כאלה שגורמים לשינויים מרחיקי לכת באישיות. זו דעתי כמטופלת. אבל, מה אני יודעת? אולי בכל זאת יש איזו נוסחה שמועצת זקני הפסיכולוגים הסודית מחזיקה בסתר, ויש תשובה יותר ספציפית? (-:.

זוהי שאלת המליון דולר מבחינתי. ומי שמנסיונו חל שינוי מהותי, לפי המטרה שהציב בטיפול, שיבשר כאן! (אפשר באנונמיות) (שנדע שהשינוי הוא לא רק תאורטית.האם זה מצוי ולא רק רצוי...)

מרים... אולי השאלה היא, בעצם, בשביל מה פנה האדם מלכתחילה לטיפול?... האם בשביל להשתנות ו/או לשנות אצלו דפוסים מסוימים? אם התשובה חיובית אז כבר יש נקודת מוצא. ופה מגיע החלק הקשה - האם האדם ב-א-מ-ת רוצה/מוכן/יכול לוותר על המוכר והידוע לטובת השינויים (בלתי ידוע) הנדרשים במהלך הטיפול? נכון שזה נשמע קל. לכאורה. ושבפועל זו עבודה קשה. אבל אם המטופל לא רוצה או לא בשל עדיין לשינויים הללו, הם לא יקרו. גם ואפילו אם התובנה לגביהם קיימת. אז לא מדובר ב"חייב", אלא בהחלט ב"יכול". TM.

לדעתי, כל אדם שמשלם מכספו רוצה מאד לשנות. השאלה אם ההצע מאפשר, הגיוני, מעשי... אם היכולת היתה מובנת מאליה לא היה כ"כ הרבה תקיעויות. רק שיש המון חסימות בדרך.השאלה אם הפסיכולוגיה / המטפל... יכול לתת להם מענה. האם יש מה להציע כפתרונות למכשולים בדרך הקשה הזאת? לדעתי מטפל הוא צד עם אינטרס מסוים. ולכן רק המטופל ידווח על שינוי. ושוב, האם יש כאן מטופל שיעיד על עצמו, שבאמת רצה ויצר שינוי מיוחל מטיפול, והדרך הקשה מאחוריו?

הי מרים, אני מניחה שיש טיפולים נפשיים מסוגים שונים. גם טיפול נפשי מסוג המסאז'. ואת יודעת, לדעתי, "טיפול-מסאז'" הוא גם משהו שצריך להיות מוכן לקבל ולדעת להשתמש בו. אם, למשל, יש קושי בסיסי בקבלת סופיות וחלקיות, אזי עיסוי שכזה עשוי להחוות כריקני בסופו של דבר, ולטווח זמן ארוך לא יספק או ירגיע וייסב הנאה, ואפילו יותקף. טיפול עומק יכול, אולי, ללמד להשתמש במה שיש טוב יותר (לרבות השימוש בו עצמו). ובנוסף - לגבי טיפול מעמיק יותר- חושבני שמטפל יכול להבטיח לנסות לעזור (או להמשיך לנסות) בכליו, למי שמגיע אליו כמטופל, מתוך שיקול מקצועי שקיימים סיכויים סבירים לקדם או להקל סבל תוך שיתוף פעולה שהוא עם המטופל. ונראה לי שהעניין נבחן ביחד בשלבים שונים. וגם, נראה לי שכדאי לנסות לשאול, אולי, היכן מחפשים את השינוי. האם באזורים הנוקשים של הנפש, שלא בהכרח מנסים לפצח אותם, או בחלקים הגמישים יותר שבנפש באישיותו של אדם בוגר. ועוד בעיניי - חלק מהיופי בתהליך הטיפולי (ואולי בתהליכי גדילה ובכלל חיים) הם השינויים שלא ניתן היה לצפות מראש. אולי אפילו מצטרף לכך העניין ש - בתחילת הדרך לא ממש נתפס מהו התהליך הטיפולי, וההכרה הזאת נבנית בהדרגה עם חווית הטיפול, המסלול, ההזדמנויות, הניסיון. (סוריקטה)

הינני סובל מבעיה חברתית המתבטאת בסגירות ומופנמות בשילוב עם חרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך , מה שמוביל לקושי ביצירת קשרים עם אנשים ובחיי בדידות בלתי נסבלים לאדם בגילי. פניתי לטיפול קוגנטיבי, וכיום לאחר כ25 (פחות או יותר) פגישות אני מרגיש ששום דבר לא זז. אין אפילו שום התחלה של התקדמות , ואני מרגיש שהמטפל לא כל כך יודע לתת מענה מספק לשאלותיי. למיטב הבנתי טיפולים מהסוג הזה(קוגנטיבי) נועדו כדי להשיג תוצאות יחסית מהירות. עכשיו השאלה שלי היא איך להמשיך מכאן? להפסיק את הטיפול? לתת עוד צ'אנס בתקווה שמתישהו כן יחול איזשהו שינוי? או לחפש מטפל או סוג טיפול שונה? באמת שאני אובד עצות. אשמח לעזרה.

מבקש מאוד שתענה לכל שאלה בנפרד: 1. האם למטפל מותר מבחינה אתית לומר מילות גנאי למטופל? לא מתכוון לליכלוך, אלא למילים מורידות כמו: פחדן, תינוק וכמובן,המטרה היא ע"מ לטפל- האם המטרה מקדשת את האמצעים? 2. האם שיך בטיפול שמטפל יפגע מהמטופל (לדוגמה, כשהמטפל ידרוש מהמטופל לומר לו את תחושותיו...)? אשמח להענות מפורטת

שלום, אני בת 36. נשואה, אם לשתיים, אקדמאית, עובדת. אני סובלת מזה כחמש שנים מקנאה עזה באנשים אחרים בכל הקשור להשגים בשני תחומים: קריירה ומשפחה. הכי חמור זה קריירה ואולי בעקיפין למצב כלכלי אך בראש ובראשונה לעיסוק. הכל החל בכך שרציתי לשדרג את מצבי והלכתי ללמוד לתואר ראשון בתחום מסויים וזאת לאחר שסיימתי תואר ראשון כללי יותר. הלימודים וכל התהליך היו לי כל כך קשים ובסיום התהליך לא היתי בטוחה שהלכתי עם הלב שלי או ממניעים נכונים אז התחלתי להתחרט על התואר הנוסף ובמקביל לקנא באנשים שפחות "הסתבכו" עם עצמם. לציין כי אני זריזה, חכמה, בבית הספר היתי ספורטאית מצטיינת וגרפתי מדליות רבות בתחרויות שונות בארץ. אני מצטערת שלא פיתחתי את כישורי הטבעיים ותחת זאת הלכתי ללמוד תארים עם יוקרה אך שאינם מעניינים אותי. כן התעניינתי בלימודים ואף סיימתי בהצטיינות אך בעבודה האמיתית זה לא אני. אני אוהבת ילדים, אוהבת לזוז ממקום למקום וכיום המציאות היא שאני עובדת מול מחשב, ללא אינטרקאקציה עם אנשים. אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים וזה חסר לי בעבודה הנוכחית. יוצא שאני מקנאה באנשים. לדוגמא: שכנה סיפרה לי שהיא אחות בתינוקיה בבית חולים וכעת לאחר לידת בנה השלישי היא ירדה לחצי משרה ועובדת רק 3 פעמים בשבוע, מה שמאפשר לה לשהות במחיצת שני בניה הקטנטנים בבקרים והוסיפה כי היא אוהבת ללכת לעבודה ושזה שינוי מרענן מאשר להיות בבית עם התינוקות הפרטיים שלה כל הזמן ועם מטלות הבית. אני אמרתי לה כמובן שאני שמחה בשמחתה ואיזה יופי אך חשתי קנאה עוטפת אותי ורציתי בדיוק אותו דבר לעצמי. מאידך אני יכולה לקנא באשה שהתקדמה יפה במקום עבודתה גם אם העבודה קשה ותובענית העיקר שתהיה מעניינת. אני מקנאה בנשים שילדו בגיל צעיר יותר ממני שכן אני ילדתי את הראשונה בגיל 32 וכו' וכו' וכו', יש אינספור דוגמאות. מבחינת הרקע שלי: באתי ממשפחה מרובת ילדים ולא קיבלתי הכל בילדותי, היו חוסרים רבים ביותר וגם חוסרים של ההורים עצמם. אבל לא רלבנטי ואמא שמנסה לפרנס את כל ילדיה ( 7 ילדים). מה לעשות? בתודה מראש

נגמרו החיים או שמא החיות? משהו לא פוגע לי במטרה ואחרי כל כך הרבה זמן להפסיק את הטיפול לסוגיו בב אחת גורם לי להרגיש כמו נרקומן מגמילה שניה לפני הויתור בקרב הגדול שלי

מדוע להפסיק? כבר הפסקתי זה כבר לא שאלה רלוונטית להפסיק כי נגמר לי ה...... כוח רצון יכולת ומגיעים ההבזקים וחמורים אף יותר ממקודם והקרב הפרטי שלי מגיע לעצמות שלא הכרתי זקוקה לפתרון אחר

הי אודי, לאחר התלבטות אורכה האם לקחת תרופות או לא, החלטתי לנסות. הנסיון היה קצר, יומיים ליתר דיוק , בהם התחלתי לקחת רבע כדור. אך זה השפיע עלי בצורה קשה. הפסיכיאטר המליץ לנסות תרופה אחרת. לא רואה איך אני עוברת את הייסורים האלו שוב.החלטתי לקחת הפסקה. הלכתי לייעוץ אצל פסיכיאטר נוסף, הוא טרף לגמרי את הקלפים - המליץ לקחת תרופת הרגעה טבעית (למרות שאמרתי לו שניסיתי , וגם זה לא משפיע עלי טוב) והמעיט בערכן של התרופות הפסיכיאטריות. שיתפתי אותו שאני כרגע בטיפול דינמי. הוא שאל אם אני מרגישה שיש התקדמות, אמרתי שעדיין לא(סה"כ 4 חודשים). הוא אמר שחבל על הזמן....והציע לי מטפלת שיכולה לעזור לי להתמודד עם החרדה (גם היא מטפלת דינמית...). בקיצור, הלכתי לאיבוד....רציתי לצאת מחוזקת מהפגישה איתו, לדעת שאני על המסלול. אבל יצאתי מבולבלת. אני לא פה ואני לא שם. אני בטוחה בתמימות ליבו. אני בטוחה שהוא לא פוסל את האחר כדי לצאת מרווח. הוא פסיכיאטר מאוד מוערך. לא מצליחה להקשיב לרחשי ליבי ולקבל החלטה. מה דעתך? פראני.

ועכשיו תסריטים.. שחורים בד"כ.. כשנמצאת על הכביש, תוך כדי נהיגה "רואה" אותי נופלת לתהום או משאית שמוחצת את המכונית בה אני נוסעת ומדמיינת את פציעתי/מותי/תגובות אנשים. גם "רואה" כביכול תאונות של מכוניות בקרבתי, איך הן נמחצות ומה קורה ליושביהן.. כאילו לא מספיק המציאות סביבי ובתוכי אלימה.. אני גם "מייצרת" לי בעיות...לרגעים מתקשה להבחין מה באמת..אולי כבר מתה וחושבת/מדמיינת שאני חיה.. יודעת.. אגרסיות סמויות.. או לא כ"כ סמויות..או אולי משהו אחר?.. נמאס ומתיש לסבול את השריטות של עצמי.. מרגישה מפוצלת! im loosing it..משתגעת!!!!! ולפני שאתחרט על הטירוף שהביא אותי לכתוב את זה...

ואני חשבתי שעניין ה"תלמה ולואיז" רץ רק אצלי בראש...

היא נוסעת. לחודש. בדיוק כשאני מחליפה כדורים.

יודעת שאין שום רציונל (גם לה מגיע חופש, היא זקוקה לזה וכו') שמרגיע... הייתי במקום הזה לא מזמן, כשהיא יצאה לחופש של חודש. בחו"ל. זה בכלל היה חודש עמוס במיוחד. רוני - תהיה לכן אפשרות כלשהי לשמור על (ה)קשר במהלך החופש שלה?... לפעמים זה שווה משהו שיש קצת "יש"...

בפנים, בחוץ, הכל- עננים אפורים, כבדים כל כך. נראים כאילו נמשכים מטה מטה.. ואולי נמשכים המה בכח המשיכה.. אל מעמקי האדמה.. ואולי יפילו יחד עימם, ימשכו את השמים למטה.. אל מצולות הים ???.. והתשובה להזמנה בעץ שלמטה.. נשארה יתומה.. ואולי טוב שכך...??

יש לי דפוס מחשבה-פעולה די משתק בחיים. אתן דוגמא לו. לפני כמה זמן נסעתי באוטו עם המנהלת שלי והיא הדליקה סיגריה. אני קראתי באיטנרט מחקר שמראה שעישון סיגריות גורם נזק בלתי הפיך למוח בכך שטבק גורם למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את התאים במוח . אז עכשיו קשה לי לשכנע את עצמי ללמוד. כי אני אומר לעצמי, בכל מקרה גרמת לעצמך נזק בלתי הפיך למוח בכך שנסעה איתה באוטו, וכל מה שתלמד לא יהיה מספיק טוב יחסית למה שהיה יכול להיות אם הנזק הזה לא היה נגרם, אז מה הטעם? הדבר מוציא ממני את המוטיבציה ללמוד. אני נתקל במהלך החשיבה הזה די הרבה בויראציות כאלה או אחרות. ממה זה נובע? ואיך להתגבר עליו? לצורך העניין המחשבות שלי מבסוססות על שלוש מחקרים שקראתי: http://www.sciencedaily.com/releases/2009/06/090623090400.h http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/511/070.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3853710,00.html הדבר מכניס אותי למצב של בטלה מתמדת שבו אני פשוט בורח מהמציאות ויושב ימים שלמים פה באינטרנט. מה שקורה בנתיים כבר חמש ימים. אני רוצה לדעת איך להתמודד עם זה. תודה

רק רציתי לאחל לך ולכולן חג שמח ! (קשה לי עם 2 המילים האלה כי לי הן לא אומרות הרבה..רק שיעבור בלי שארגיש..) ובהזדמנות זו , אומר רק תודה מילה קטנה בשביל כל הסיוע הגדול.. בתשובות שאתה נותן לי תמיד בכזאת סבלנות ואמפתיה תודה (:

הפסקתי להגיע לפגישות ,ביטלתי 2 פגישות ולא קבעתי שבועיים נוספים. סה"כ 4 שבועות של הפסקה בטיפול עקב התלבטות :איך אוכל להמשיך אם למעשה אני רוצה גישה רכה יותר והמטפל סירב.. לבסוף ,הבנתי כמה דברים על תקיעותי. ביקשתי לקבוע פגישה.לאימתי המטפל מסרב לקבל אותי. למרות בקשותיי להזדמנות לדבר על התובנות ועל הדרך שמצאתי .בזמן הטיפול הרגשתי שאני מעיקה על המטפל.זמן רב הייתי תקועה.לבסוף העליתי בקשותיי לשינוי ב2 פגישות האחרונות. המטפל התבצר בעמדתו. אבל, תיאר את הדרך שלו להמשך.הרגשתי לאורך הטיפול כולו ,כמעט שנה, את כוונותיו הכנות ואת נכונותו לעזור לי. לכן רציתי לחזור. סירובו המוחלט גורם לי להתפרצויות בכי בילתי פוסק וקשיי נשימה. לא הגיוני בעיניי לסיים הטיפול בגלל סיבות כאלה. אם התהפכה דעתו בזמן שלא היו פגישות הרי זה לא על סמך מצבי,ולא לפי משיקולים של טובתי אלא פשוט כי נמאס לו.לא ציפיתי לדבר כזה כי הייתי בטוחה בנכונותו לעזור לי. לאחר כמה מיילים, המטפל הסכים לפגישה ,אבל כזו שבה הוא יסביר החלטתו. (הוא אומר שלא יכול לטפל אם מפסיקים ללא תיאום וגם אומר שאמרתי שהטיפול מזיק לי(לא אמרתי. לא האשמתי ) ושלא הבין מה רצוני( לא נכון.הוא סרב לשנות גישה לכיווני ואף הקשיח עמדתו) .מהלך הטיפול היה כזה:העליתי בקשותיי.מטפל מתנגד. אבל מוכן מאד להמשיך עימי ולפתח הטיפול. אח"כ דחה הפגישה כך שהיו3 שבועות הפסקה. אח"כ אני הפסקתי במשך 4 שבועות. הקשר עם המטפל הוא יקר מאד כי הוא אמין בעיניי ולא צבוע. כעת, הוא מוכן רק להפגש עלמנת להסביר החלטתו. החלטתו בילתי סבירה ,היא לא מתחשבת ברצוני לעבד את הדברים ובתובנה החדשה שהיתה לי ובדרך שמצאתי . הייתי רוצה לתקן המצב שנראה שיש גם לי חלק בו.(אולי התשתי המטפל וגם אולי למרות מה שחשבתי,הייתי חסרת אמונה כדי להכשיל עצמי וגרמתי לערעור בטחונו של המטפל.) הפסילה הגורפת -קשה להתמודדות. בעיקר חבל לי על כלכך הרבה כוונות טובות. מה עלי לעשות? האם עלי לבקש אכן פגישה כזו ,כשההחלטה על קטיעת הטיפול ,ללא בחינת מצבי,אינה סבירה ולא אוכל לקבלה? ביקשתי פגישה ללא פסילות מוקדמות,והערכה של הטיפול לפיה-המטפל שוב סרב.צר לי עד מאד.איך אוכל לתקן את אי ההבנה כשהמטפל פוסל אותי לחלוטין? האם יש לך עצה? חשוב לי לא להשאיר אדמה חרוכה ולא להרוס אלא לתקן. האם אוכל לבקש תיווך של פסיכולוג מדריך אחר לאפשר לי ביטוי?לתגובתך אודה.(ד.א המטפל מרצה ומדריך ומאד מנוסה)

אודי שלום רב, לאחר התכתבות ארוכה המטפל הסכים להפגש.נראה שהוא רצה באמת לסיים הטיפול. הבעיה היתה: בקשתי לשנות גישה לרכה יותר עקב תקיעות של כ7 חודשים בטיפול. המטפל התבצר בעמדתו.לכן הפסקתי. אבל חשתי היטב שהוא מוכן מאד להמשיך ,לפי השקפתו. בעיה עדיין לא הובררה:כעת ,לאחר ההפסקה,המטפל מתנה את ההמשך בליווי של פסיכיאטר עמו יוכל להתיעץ. (שאלך לרופא). באתי אליו במנוסה ובאימה הקשטרעם בענין זה ונסיוני תרופות לא פתרו עד הסוף הבעיה. מה שעזר הוא התגיסותו בתחילת הטיפול. כעת,נראה שהתשתי את המטפל. גם ייתכן שהשקפתו הכללית היא שטיפול צריך להיות קצר .(אני כמעט שנה. וב7 חודשים -תקיעות). אני חוששת שתנאיו של המטפל מעידים שגישתו הולכת ומחריפה. האם אוכל ע"י בירור לשנות זאת? נדמה שעבורו עדיף לסיים הטיפול במקום להתעמת עם הדרישות שלי . מה לעשות? לדבר.. בעיה נוספת: אני חוששת לערער ביטחונו של המטפל.או משהו כזה. בכל אופן -כל אמירה חדה בפגישות.או במייל הביאה להתבצרות או התעלמות. המטפל מציע את גישתו ואומר take it or leav it. לי חבל מאד לעזוב כי קשה עד מאד לקבל את חוסר האמפתיה . אבל לא אוכל לכפות רצוני.. מהי עצתך? תודה רבה.

בני בן 7 כיתה א' ,אובחן ברמה הקוגנטיבית עם יכולות של ילד בן 10 , אך יש בעייה ברגישות יתר לדוגמא: הילד לקראת מסיבה בכיתה א' לומד מעולה טקסט בעל פה מבצע אותו בביטחון רב מול הכיתה והמורה אך במסיבה עצמה מול קהל שונה ולא מוכר הילד החל לבכות ולא רצה לעלות להופיע כל הילדים הופיעו והוא לא , אם כי המורה העלתה אותו לבמה למרות הבכי ניגב את הדמעות ואמר את הקטע שלו, לאחר מכן לא השתתף בכלל כל המסיבה , לימי הולדת לא מוכן לעזוב את ההורים כל האירוע ,בבית הוא אוהב להיות מרוכז בפתרון תשבצים קריאת ספרים הרבה מעבר לגילו ללא ניקוד ...בכיתה מקובל מאד מאד חברתית , אבל כשצריך להופיע מול קהל הוא מאד מאד מאד רוצה אבל לא מסוגל מה ניתן לעשות?