פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, רציתי המלצה לפסיכולוג/ית פרטי באזור חולון, לטיפול בחרדות, מצבי רוח משתנים, דיכאון עקב משברים כאלו ואחרים... תודה מראש

בידיעה ברורה שיתכן שפשוט לא תעלה את פנייתי... כל כך לבד שרוצה לפחות בכאילו להאמין שיש מישהו שאכפת לו. שנתיים של מחשבות אובדניות.... שלוש ניסיונות לא הכי רציניות כנראה שכשלו לא מאושפזת כי חיי באמת אומללים ורצוני למות ניתן להבנה לפעמים הכאב בלתי נסבל... אבל הוא "רק" נפשי...מזה לא מתים ילד מתבגר ואיש מבוגר בטיפולי שחייהם יושפעו לרעה אם אצליח בפעם הבא...האחריות הזאת מכבידה עלי וגורמת לי ליותר דיכאון כל פעם שמתכננת את הפעם הבא. ואל דאגה...תמיד מתכננת פעם הבא כזאת. מטפל שיצא ויוצא מגדרו לעזור לי...מעבר לכל החוקים המקובלים בקשר של מטפל-מטופלת. אבא שבילדות התעלל בי,גרם בעקיפין למותה של אמי ואני עדיין למרות גילי הלא צעיר כבר רוצה רק שאוהב- והוא פשוט לא... גרוש שאני עדיין שומרת איתו על קשר למרות הבגידות והאי אכפתיות שלו כלפיי וכלפי בננו... בעיות כלכליות שכבר באמת אין לי מושג איך לפתור... ואין... תקווה יותר כוח או רצון לקום ולצאת מזה כי עדיין צריכה כמו ילדה קטנה מישהו שיקח אותי ביד ויראה לי איך ומה לעשות... עצובה כל כך ופטאתית ובעיקר... בודדה בעלום הזה.

אור יקרה אני כל כך מבינה אותך כל כך מבינה את תחושת הלבד בעולם, ואת תחושת העייפות מזה. אבל .. את לא לבד. י לך ילד. איזה כיף גדול זה שיש לך ילד ויש לך בן זוג, שבוודאי אוהב אותך וכמו שאמרת , את גם יודעת את זה - כי ברור לך שזה שלא תהיי בסביבה (חס וחלילה) ישפיע עליהם. את יודעת שאת חשובה להם, וכולם באמת עושים הרבה כדי להראות לך שאת חשובה ושאכפת ממך. ואני יודעת, שלא משנה מה יגידו כולם מבחווץ, כי הרי ברור, שזה לא מספיק, כי מבפנים את לא מרגישה את זה, אבל.. לפעמים צריך להיאחז בדברים החיצוניים כדי לתת משמעות לחיים. לעתים, למרות התחושה הפנימית צריך להמשיך ללכת. הלאה בלי להסתכל לאחור ובלי לעצור לרגע למחשבה. מחזיקה לך אצבעות שתצליחי...

אין לי בן זוג... האיש שדיברתי עליו...אני חונכת שלו-איש מבוגר וערירי,הסובל מסכיזופרניה. הם צריכים אותי...ללא שום ספק. האחריות ענקית...גם בזה אין ספק. אבל הבדידות והחוסר אונים... הורגים אותי מבפנים-לאט לאט. תודה שלקחת לך זמן להגיב לי.זה לא מובן מעליו. אור

תודה. כמה עצוב ונכון. אור

לאחרונה שמתי לב שבשנה האחרונה נתקתי והתרחקתי מקשרים מהותיים. הבעיה שכשאני כועסת, אני מרגישה שזה נורא. שנעשה לי עוול. והרגשתי מוצדקת וחובתי להביע זאת. אחר כך אני עומדת מול הקריעה שערכתי מבולבלת וקצת מצטערת. אבל לא בטוחה שעלי לשתוק אם מכעיסים גם בקשרים חשובים. אך נורא לשאת בתוצאות.וזו הדילמה. מה דעתך? איך אפשר לשמור על זכויותי וכבודי בצורה איתנה, ולהשאר עם...?

אודי, שוב אני... מקווה שלא מציקה לך... אודי, למה היא מתחמקת מלעזור לי להבין מה קורה?... אני יודעת שאני צריכה להחליט מה עכשיו; אם אני ממשיכה עם הטיפול או לא. היא לא יכולה להחליט בשבילי, במקומי. אבל למה, למרות שהתחלנו לדבר על זה ביוזמתי (והיא אמרה שגם לה יש ספקות משלה באשר להמשכיות), היא מסיטה את הנושא שוב ושוב למקומות אחרים?... ואני משתדלת לגלות סבלנות ואורך רוח, מתוך ציפיה שהסטיות הללו מן הנושא בעצם קשורות לעניין בצורה כזו או אחרת. עד שאני מגלה שהנה כמעט וחלפה לה פגישה שלמה כאילו שאני לא נטרפת מבפנים בסוגיה בוערת כל כך, ו"עניינים כרגיל". אמור להיות איזשהו היגיון או תהליך טיפולי כלשהו מאחורי אי-הרצון הזה להתעמת עם הנושא? הרי זה לא שלי קל עם זה. היפך הוא הנכון. ובכל זאת, אחרי כמה חודשים מייגעים, החלטתי לפתוח את הקלפים ולהביא את העניין למקומו הנכון. והמשפט שבכותרת? שייך לפה: "בטח חסרות לי מילים אני לא מובן לא מוגן היא לא יכולה לראות זה לבן על לבן אז אי אפשר עד כאן" תודה אודי וסופ"ש נעים, TM.

הי אודי מטופלים שואלים אותך לפעמים אם אתה אוהב אותם? אני רוצה לשאול את המטפל שלי אם הוא אוהב אותי, אבל אני מפחדת שהוא יתחמק מתשובה או פשוט יאמר לא. בעבר אמרתי לו מס' פעמים שאני אוהבת אותו, והוא אמר שהוא יודע..לא היה צריך הסבר..זה היה לפני השנה של השבר וההפסקה. בזמנו גם לא שאלתי אותו כי ידעתי בלב את התשובה - כן. אבל עכשיו אני באמת לא יודעת, ורוצה..ומפחדת. נראה לך שהוא לא אוהב אותי? את מי שאני? שבת שלום אופיר

שלום, אני בחורה בת 31 נשואה באושר, ואמא באושר לתינוקת בת שנה וחודש. אני עוסקת בהעצמת אנשים, במקצוע שמאפשר לי יום יום ללוות אנשים בדרך להגשמת החיים המיטבים שלהם. אני גאה להגיד שלמקום הזה הגעתי לאחר התגברות ארוכה ומאתגרת על ילדות והתגברות טראומטיות, בצל אירועים קשים ביותר. במהלך השנים נגמלתי בכוחות עצמי מהתמכרות לסיגריות (למעלה משתי חפיסות ליום במשך 15 שנים) והייתי על סף התמכרות לאלכוהול שהיווה מעין תרופה עבורי (למעלה מבקבוק יין ליום במשך כשנתיים). עשיתי זאת בין השאר בעזרת ספורט. מעט לפני החתונה התחלתי לעלות במשקל ולחוות בולמוסים של אכילה. במהלך ההריון- שהיה לא מתוכנן והגיע בהפתעה גדולה שטמנה בחובה התמודדות מאוד לא פשוטה- עליתי מאוד במשקל. דוקא לאחר ההסתגלות לאמהות ואהבה כנה וענקית לבתי, דוקא לאחר שבזוגיות נוצר ססטוס קוו מחודש, יציב ואוהב לאחר המעבר להורות, עליתי במשקל בצורה נוראית. מבחורה רזה וספורטיבית, העליתי קרוב לשלושים ק"ג במהלך שלוש השנים האחרונות. אני מרגישה כאילו החלפתי התמכרות בהתמכרות. הדפוסים זהים- מניפולציות כדי להשיג את "הסם", אני מסתירה מבעלי שאני אוכלת ממתקים ומזוןללא שליטה במהלך היום ועוד ועוד. מעבר לעובדה שלא זה המודלינג שאני רוצה להוות עבור ילדתי, הדבר שהכי כואב לי הוא שאנחנו מנסים להרות בשנית במשך שבעה חודשים ללא הצלחה. מסיבות רפואיות הופנתי לרופא המתמחה בטיפולי פוריות והוא אמר לי שכצעד ראשון עלי לרזות. למרות הכמיהה הגדולה מלתאר לילד נוסף, אני לא מצליחה לעשות את הצעד, להתחייב ולרזות. אני מתרצת בתירוצים שונים ומשונים. אני ממש מרגישה שבפן הספציפי הזה של חיי התייאשתי ואיבדתי אמונה שאוכל אי פעם לשוב ולהיות רזה. יתר על כן, קשה לי מאוד עם חוסר הכנות מול בעלי, ואולי גם באיזשהו מקום מרגישה מאוד בודדה, כי אני לא רוצה לשתף. אני מתביישת בעצמי מאוד ואני יודעת שבתווך הארוך יהיה להתנהגות הזו מחיר כבד מבחינת היחסים. בעלי לא מעיר לי על משקלי. הוא רק תומך וחושב איתי יחד איך אוכל לעשות זאת בגאון כשאני מעלה זאת ומזכיר לי על אילו דברים הצלחתי להתגבר במהלך חיי... אני מיחסת את ההתנהגות הזו לאיזושהי חבלה עצמית או שנאה עצמית לא פתורה וקשה לי מאוד עם אובדן השליטה. כרגע יהיה לי קשה מאוד מאוד מבחינה כלכלית ללכת לטיפול מסודר. אשמח מאוד לשמוע רעיונות נוספים או מחשבות לגבי המצב שתיארתי וכיצד אוכל לצאת ממנו. למרות הדברים הגדולים שתיארתי שעומדים לנגד עיני, אני לא מצליחה לעשות את השינוי לטובה. כל כך רוצה עוד ילד.. תודה על זמנכם..

היי אודי, שבוע הבא זו הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת שלי, לאחר שנה וחצי. אני מטופלת בתחנת בריאות הנפש, ועל פי הנהלים יש זמן מוגדר לטיפול. אמנם אני אעבור לטיפול אצל מישהו אחר, עקב זאת, לא באותה מרפאה, אלא לפי בחירתי, אבל המטפלת היוותה ומהווה דמות משמעותית בחיי. הרבה פעמים היא נלחמה עליי, שאשאר, למרות אי ההגעות שלי לפעמים. וכל זאת, אף שהטיפול אינו בתשלום. והרבה דברים אחרים שעשתה עבורי. גם חשבתי שהתאהבתי בה, והבנתי שאני מייחסת לה תכונות שבעצם אולי הן לא נכונות, כיוון שהטיפול התרכז בי ולא בה (מן הסתם?) ובעצם אני לא מכירה אותה בתור הבן אדם שהיא. אנחנו מדברות על כל נושא הפרידה (שפרידות גם ככה קשות עבורי) ואני מאוד חוששת שלא אביע מספיק את מה שאני רוצה להביע בפגישה האחרונה שלנו בטיפול. בנוסף, יש לי מספר שאלות: 1) האם זה ראוי להביא לה מספר מתנות קטנות או סמליות? (אני גם רוצה שהיא תזכור אותי, עד כמה שזה מביך להודות. וגם כי היא כל כך חשובה לי וקשה לי להביע את הערכתי רק במכתב או פנים אל פנים, אני רוצה לתת לה משהו בנוסף). 2) האם זה מקובל לבקש ממנה חיבוק בסוף הפגישה? כיוון שאז כבר אני לא אהיה מוגדרת כמטופלת שלה? אציין שהרבה פעמים כשהיה לי מאוד קשה - היא לחצה לי את היד ברוך, בסוף הפגישה. או שאני ראיתי זאת כך, וגם אמרתי לה שהלחיצת יד הייתה מאוד משמעותית עבורי. אני גם קצת חוששת שהיא תסרב להעניק לי חיבוק, במידה וחיבוק בסיום טיפול הוא בסדר גמור מבחינה אתית או לא יוצא דופן. מאוד קשה לי המחשבה שלא אראה אותה יותר, פיזית, למרות שהיא תמיד תהיה חלק ממני, אם בזכרונותיי וכדומה.. ועוד עכשיו להתחיל לחפש מטפל אחר... תודה על ההקשבה, ואשמח למענה. מקווה שלא העמסתי...

עזרת לי מאוד, והקלת עליי בתשובתך. לא ידוע לי אם ניתן לענות על שאלה כזו, אבל איך אני יכולה להתחיל לחפש מטפלת אחרת (מעדיפה אישה)? הכוונה, איך מחפשים ויודעים לאן לפנות? מאגרים וכדומה שקיימים באינטרנט? אני לא ממש מעוניינת דרך קופת החולים שלי, כיוון ששמעתי דברים על כך שגורמים לי להסתייגות. ובעיה נוספת היא תקציב כספי מעט מוגבל. אני גם מוגדרת כנכה מביטוח לאומי ומקבלת קצבה (ויחד עם זאת עובדת, וגם לומדת ומממנת את הלימודים). אני זקוקה למעט המלצות.. האם אתה אולי, גם יכול להמליץ לי על מישהי? (ואם כן, רק לא בפומבי - איך אני יכולה לפנות אליך אישית?)

מצטערת על עומס ההודעות מצידי, אבל בשביל כיוון לחיפוש מטפלת, אציין שיש לי מעט OCD וחרדות, אולי גם חברתיות (אני כבר רואה את המציאות בצורה מפוכחת יותר, ועובדת הרבה עם עצמי על הפגת הקשרים בין מחשבות לפעולות, על הפנמה שהמחשבות שלי הן שלי, עבודה על הפרדה ביני לבין אחרים (בעבר האמנתי שכל הזמן מדברים וצוחקים עליי, כיום יש המון ספקות ואני מצליחה לזהות הרבה מה שלי ומה של האחר, וגם שאני מבקרת את עצמי) - יצירת גבול פנימי וספרציה מההורים , הרבה רגשות אשמה, קשיי שינה. זה בגדול :-) אני פחות בעד הטיפול ההתנהגותי-קוגנטיבי, למרות שאני משתמשת הרבה ממה שלמדתי על כך, וחלק מהעבודה העצמית משלבת זאת, ואני לא מזלזלת בגישה טיפולית זו. אולי הכיוון הוא מטפלת אינטגרטיבית, שמשלבת בין גישות טיפוליות שונות..או..לא יודעת, משהו שיוכל להתאים למה שעובר עליי.. בטח קצת קשה לקלוע לכך. גם חשוב לי שיהיה חיבור עם המטפלת, שאוכל לסמוך עליה (למרות שאלו תהליכים) וצריך לבחון זאת וזה כמובן סובייקטיבי ואישי. מעט קשה לי להסביר במדוייק, כיוון שכל מטפל הוא שונה.. אולי אני פשוט רוצה מישהי שתהיה כמו המטפלת שאני מסיימת עמה את הטיפול, אבל זה לא מציאותי. אשמח לתשובה, ושוב, מתנצלת על ההודעות הרבות. יכול להיות שאני רואה בך כמישהו שיכול לתת לי את התשובות...:-)

שלום אודי, אני כותבת מתוך מועקה בגלל "הפגישה" האחרונה (טיפול זו מילה שאני לא אוהבת), בקושי הגעתי במצב די כאוטי, הכל היה מאוד מפוזר ומעורפל בעצם לא היה לי מה לומר ולא יכולתי להגיד שום דבר באמת, גם לא על מצבי. בשביל לא לשתוק אולי כדי לא להכביד עליו, דיברתי סתם כל מיני שטויות בלי קשר ובלי הגיון,בלי לדעת על מה ולמה ובלי להרגיש כלום , בקושי זוכרת מה אמרתי . מידי פעם הוא התייחס וייחס משמעויות לדברים שאמרתי,זה היה כבד משעמם ומיותר. אני לא יודעת מה הוא אמר הסכמתי בלית ברירה לכל הפרשנויות שלו. כנראה שהוא רק חיכה שאלך כבר, אולי בצדק מבחינתו אבל זה בכל זאת משפיל, הוא כל הזמן הביט בשעון שעל הקיר ממול, וחלק מהזמן הייתה לו הבעה מיוסרת של קדוש מעונה. בדרך הביתה הרגשתי שאני בלתי נסבלת חסרת ערך ואפסית בקשר הזה, ובכלל שכל העניין הזה הפך להיות מכביד וקשה. לאחרונה זה קשה וגם מכאיב, בגלל הצורך או התלות או איך שלא יקראו לזה, ותחושת האפסות וחוסר הערך והאונים שלי במשוואה הלא שוויונית הזו. הגישה הדינמית לא פיירית בעניין הזה. בא לי פשוט להפסיק ושתפסק גם המועקה. מלבד זה אני קצת מתביישת לחזור עכשיו אחרי כל השטויות שבטח אמרתי, האמת שזה כבר קרה בעבר, אולי זה קורה גם עכשיו? לילה טוב ותודה לך. רחל

לא סגורה על מה שרוצה לכתוב..אבל מרוב החשש לפספס אותך שוב החלטתי לזרום עם מה שיוצא אז סליחה מראש אם יישמע לא מגובש... ואפרופו "חשש" - מנסה להקטין אותו בעיני אחרים(בגלל הבושה..) ובעיני עצמי (כדי להרגיע) אבל הפחד שולט בי והוא רק מתעצם ומתרחב לכל תחום בחיי.. כל הזמן וכל הזמן! מ פ ח ד ת. מאיחורים, מתאונות, מביטולי פגישות, משוטרים,מכך שאיראה טיפשה ומגוחכת, מדחייה, מביקורת, מכשלונות ומטעויות בעבודה ובכלל ועוד ועוד פשוט אינסוף... עייפה מלחיות ועייפה מבריחות.. ובתקווה שאתה עדיין כאן..סופשבוע נעים, (מיקה)

או קי אני אישה בת47 ואני רוצה לשאול את דעתכם על עניין שכל אחד שסיפרתי לו עליו היה בשוק. אני גרושה וגרה אם ההורים ויש ליע שני ילדים. אחד נשוי בן 27 ויש לו משפחה,ואחת בת 18. הבת גרה איתי. כל החיים אבל כל החיים,ההורים שלי מציקים לי,הם מחליטים הכל עליי עד עכשיו,אמא שלי,לא יכולה שלא לדחוף את האף שלה לכל מקום. היא נכנסת אליי לחדר בלי לדפוק,היא מחליטה החלטות בשמי,אם הבן מבקש משהו היא לא נותנת שאני יעשה את זה,אלא היא עושה את זה. היא לא מרשה לי לבשל,כלומר לא שלא מרשה,פשוט אם אני מבשלת היא לא אוכלת,וגם אבא שלי,כלומר אני מכינה רק לי ולבת שלי! כל פעם שאני מבשלת היא עומדת לידי ומסבירה לי כיצד צריך לבשל,כאילו שאני ילדה!!! היא כל הזמן אומרת עד כמה אני לא מוצלחת ושאני לא מספיק טובה,ושאני לא עובדת מספיק קשה(אני עובדת מטפלת ) וזה עבודה מאוד קשה. היא לא נותנת לי לשטוף תרצפה,היא טוענת שאני עושה הכל מלוכלך! בקיצור היא הבוסית של הבית. לפני שנה וחצי ניהייתי סבתא ברוך ה', ואני כסבתא אמורה ליהיות עם הילד,נכון? אז היא לא נותנת לי! היא מטפלת בו כל יום,ולי צלא נותנת אפילו להאכיל אותו! היא אומרת וגם אבא שאני רוצה בו רק כמשחק. אין לי כוחות להיתמודד עם זה וכשיש מצב כזה אני פשוט הולכת לצד,ולא מתווכחת! אתמול למשל,הילד רצה לשתות,אז נתתי לו,והיא טענה שאסור לתת לו לשתות כ''כ הרבה כי אז הוא לא יאכל,ותתי לו אולי בקושי 1/10 מכוס קטנה. כל מה שהיא מרשה לי זה ללכת לשחק איתו מתחת לבית אולי חצי שעה אחר שהם חוזרים מהגינה. אבל היא לא מבינה שאני הסבתא? ממתי סבתא רבא מטפלת בתינוק ולא הסבתא? ממתי?! היא לא קולטת שאני בת 50 עוד מעט? אני כבר לא ילדה היא טוענת שאני לא שווה כלום,ואפילו כשהיתגרשתי היא טענה כי לא נורא וכולם עוברים את זה! היא תמכה בי אף פעם כאמא. היא טוענתת שאני אמא רעה,ולא מחנכת טוב. איך אפשר לסבול כ''כ הרבה? ואבא שלי,פשוט בלי שום הסברים מפסיק לדבר איתי,הוא אפילו לא יודע איך מחתילים ילד,אבל כשאמא שלי צועקת אליי בגלל מה שהיה אתמול,אז הוא החליט גם להיתערב ולהפסיק לדבר. זה שלא כתבתי עליו זה לא כי הוא טוב אלא כי פשוט כל מה שהוא עושה זה להקשיב לאמא שלי ולהפיק לדבר איתי. כמו כן,הוא שתה בעבר. הוא טוען בדיוק כמוה שאני לא שווה כלום,הם לא נותנים לי לעשות כלום בבית. עם למשל אני מבשלת על טמפרטורה כלשהי אז הם יבואו וישנו אותה כי הם חושבים שככה זה נכון. כמו כן,הבת שלי לא סובלת אותם! היא לא מסדרת איתם מרגע לידתה. הסבתא מתנהגת ב-ד-י-ו-ק אותו דבר כלפיה,והיא ככבר בת 18 והם כל הזמן רבות. הם לא סובלות אחת את השניה. כמו כן-עם למשל לא עושים משהו כמו שהאמא והאבא רוצים אז האמא הולכת ומקללת בכל הבית ככה שאף אחד לא יישמע,היא לוחשת קללות. זהו זה הסיפור שלי! אני רוצה פשוט לשמוע מה אתם חושבים,מה דעתכם על כל העניין הזה?

לפי הסיפור שספרת,ההורים שלך מעבירים לך מסר שהם לא סומכים עליך, לא רואים בך אדם בוגר ואחראי ואף מחלישים אותך וגורמים לך להרגיש חסרת ערך,זה לא דבר חדש, ככה זה היה ונשאר. מצד שני בזה שאת נשארת בביתם, לא נפרדת מהם ולא בונה לך ולבתך מקום משלך, את מחזקת ומזינה את החשיבה וההתנהגות של הורייך. זה קשה לפעול וליזום מתוך תחושה של חוסר ערך וחוסר אונים, אבל כנראה "הגיעו מים עד גועל נפש" אולי מתוך זה, תעשי מעשה, בתך בודאי תתמוך בך ועם כל הקשיים תעשי מעשה ותפרדי סופסוף ממהורים. וד"א אולי גם להם מגיע קצת שקט לעת זקנה?.

הבנתי שמומלץ ורצוי שיווצר קשר חזק בטיפול. ולי יש נוגדנים לרעיונות המטפל. ואני דוקא באופי כן יכול להיות תלותי... אבל למטפל זה לא זה.... אתן דוגמה: המטפל הציע לי להתקשר אליו, ואני סרבתי בכל תוקף. ואני חושש.אולי הטיפול שלי לא נכון? אם לא נוצר קשר משמעותי מומלץ לעזוב? מה דעתכם? (אגב,כבר דברנו על כך בטיפול)

ושוב שכחתני.......? זה כבר כמעט בסדר כמו הפלאשים החדשים התוקפים בלי הכר ומותירים אותי....... בלי יום שלישי ובלי מנוחה

אודי , בתקופה האחרונה הייתי במצב כזה של מרגיש אך בלי מילים... לא היו לי את המילים לומר ,אז לא אמרתי..(אך נכנסתי לכאן כהרגלי מידי יום וקראתי את ההתכתבות). היום, כשנכנסתי לפורום וקראתי את הודעתה של נגרה(?)ותגובתה של נילי, הרגשתי שהרצפה נעלמת לי..פחדתי והתחלתי לשאול את עצמי האם אני נורמלית ?? האם הבוקר זה באמת בוקר ?? האם אכן היום יום שני ?? הרגשתי שהכל מתערער לי...שאין רצפה.. לפי מיטב זכרוני אני "פוגשת" את נגרה פעם ראשונה, לפי תגובתה של נילי זה נשמע שנגרה קבועה כאן..?? ושאלתי את עצמי אולי היא אכן קבועה ומשהו השתבש אצלי ??? ובכלל, נילי נעלמה לפני מליון זמן מהפורום ...בערך מתי שהרבה מהבנות כאן נעלמו לי כך לפתע ללא הודעה מראש וללא סיבה ומעולם לא הבנתי לאן כולם כך נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה ...??? שובה הפתאומי של נילי, כך, ללא הכנה (אחרי שהיתה כל כך אקטיבית כאן ) ועוד כזו הודעה לנגרה (?)הצליחה לבלבל אותי באופן שאי אפשר לתאר.. אודי, מה קורה כאן ??????????????????????? אני מפחדת !!!!!!!! אודי, תסביר לי מה קורה כאן, בבקשה... אודי, בבקשה ממך תשמור עלי...אני מפחדת :((((((((((

לא יודעת למה יש לי הרגשה תמיד שלא תראה אותי...מין פחד כזה שלעיתים מתממש... פספוס של דקה שגורר המתנה של ימים.. מתאים לי ו"סמלי לי"..כך פספסתי חיים שלמים.

שאחרי שבועיים הפסקה הוא חוזר. הדיכאון... שונאת אותו!!!

שלום רב ד"ר יש לי בעייה, אך קודם אשמח לשתף אותך בכמה "עובדות" על עצמי אני בן 23, חזרתי לארץ לפני שלושה שבועות מטיול של חמישה חודשים באוסטרליה וניו זילנד. מאז שאני זוכר את עצמי אני בנאדם עם ראש על כתפיים, מאוד אחראי עם משמעת עצמית גבוהה מאוד (ולפעמים מיותרת) בחודש האחרון, יש לי מחשבות נוראות בראש מחשבות שיש לי מחלה נפשית כלשהי! חשוב לציין שכבר שלושה שבועות מאז שחזרתי מחו"ל אני ישן 10-12 שעות ביממה ולא עוסק בשום דבר מיוחד, לכן רוב שעות היום הראש שלי מוצף ב"שטויות". אני כל היום נובר באינטרנט על מחלות נפשיות, על סכיזופרניה, על מחשבות טורדניות – OCD , פסיכוזה , היפוכונדריה וכו' מרוב שאני כל היום עסוק בלקרוא באינטנרט על מחלות נפשיות,התת-מודע שלי מעכל שיש לי מחלה נפשית כלשהי וכל פעם אני ממש מחפש על עצמי תסמינים של אחת המחלות, למרות שאין לי תסמין ברור של אף אחת מהן יש לי פחד גדול שאכן יאבחנו לי מחלה נפשית וכנראה שמכאן נובעות המחשבות. כמו כן אני חושב תמיד על הגרוע מכל וחושש מנטילת כדורים כנגד זה. יש לי חיי חברה עשירים ומצבי רוח משתנים מרגע לרגע (תמיד היה קיים בי) אני חושב שהגיע זמן שאשמע עצה ממישהו מקצועי ובמידת הצורך לפי תגובתך אצטרך לקבוע פגישה עם פסיכולוג . אף אחד במשפחתי אינו סובל ממחלה נפשית ואף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג מה גם, שלא שיתפתי אף אחד ב"בעייה" שלי אך לאחרונה זה מתחיל להיות בלתי נסבל איני בדיכאון, אני חי חיי שגרה כרגיל, מתפקד ועושה כל מה שהייתי עושה בעבר ללא בעייה – אך המחשבות לא מרפות ממני לשניה במשך היום! (אלא אם כן אני במצב רוח מרומם) אני מרגיש שזה הוריד לי את הבטחון העצמי שהיה לי, כל דבר שאני עושה אני בודק פעמיים אם עשיתי בסדר או לא ואני פשוט מפקפק בעצמי .. יש לי תחושה שמשהו לא בסדר איתי אבל אני כן בסדר! זה מן פחד להשתגע, פחד לאבד שפיות - אין לי מילים אחרות לתאר את זה. אשמח לעצה טובה תודה מראש

מודה לך על תגובתך, עזרת לי. קבעתי תור לפסיכולוגית. מסיבות ספיצפיות ואישיות אודה לך אם תמחק לאלתר את ההודעה שלי מהפורום הנ"ל תודה ויום טוב

ממממ.. שלום אודידי... :))) חיוך עייף מבכי.. מנוחמת משהו.. מוצאת בי רגשות הכלה.. טוב לי. ברכותי אליך ואל כולן כאן, בתקווה שלכולם (טוב, :) לכל העולם.. :) ) יש ערסל נעים בלב, לכל הזמנים.. והוא בשימוש, תמידי. (זה כל כך בריא.. :) !!! ) בכיתי היום בקול, תוך כדי עבודה.. כולי כאב על הכאב שיש בעולם.. על הסבל שכל כך הרבה נשמות צריכות לחוות.. קורה לי בימים אלו משהו מאוד לא פשוט, שמעלה בי הרבה רגשות של פחד ואפילו אימה. אני מסוגלת לעבד את זה, אך אני גם נעזרת מבחוצ כדי לחצות את החוויה הזאת בבטחה. אני מרגישה שאני לא יכולה לספר את כל הסיפור המדויק, שמא, אולי, בפוקס; היא אחת מן המבקרות הקבועת כאן.. לכן אשתף יותר בתחושותי בהקשר ולא ארבה בפרטים 'טכניים'. בימים אלו אני חווה מקרוב אישה החולה בנפשה, שעוסקת בתורת הנסתר שלא במקצועיות, מפוצלת בהתנהגות, לא צפויה בכלל, תוקפנית וקרה מאוד. מאוד! אין לי ברירה או דרך להמנע מלראות אותה, מכורח הנסיבות. כואב לי. כל כך כואב לי עליה!!! אני מסתכלת עליה, מתבוננת, פעמים מבוהלת ותמיד מרחמת.. היא מתפרצת עלי ועל הסובבים אותה בגסות, מקללת, אישית, התחושה שלי היא כמעט פיזית כשהיא פונה אלי, כאילו היא יורה אל ליביונשמתי חיצים של ממש, מלאים ברעל מסוכן. כל המהות שלה מראה לי כמה כאב היא חוותה בעברה, וחווה היום. זהו שיקוף מוחלט וברור. כואב לה, לכן היא מקללת ומעליבה, משום שכדי להרגיש קצת יותר טוב היא חייבת להשפיל משהו אחר.. היא צועקת לעזרה דרך הקללות שלה את אחרים, היא צועקת ומספרת לי ככה עד כמה היא מרוסקת ומפורקת, עד כמה חיללו אותה, עד כמה לא לא ראו אותה.. !!! וכנראה שהיא מרגישה שגם לא רואים.. כי כך היא מרחיקה את כולם מאיתה.. :'( כואב לי עליה, אבל אני גם מפוחדת, ובעיקר כועסת. למרות שאני יודעת שהקללות שלה הם שלה ולא שלי, וזה לא סותר את האמפטיה שלי אליה, זה לא צריך לפגוע בי!!! היא מאלצת אותי להתמודדות יומיומית, לפעמים שעה שעתית, עם הפחדים שלי, עם המקומות השחורים מעברי, עם ההזכרות שלי באיכויות שבי ובחיי, עם העובדה שאני כ-ן חייה חיים מלאים, בבריאות הנפש ובשפיות דעים... שאני כ-ן מרגישה טוב בלב.. באמת. והכל באמת בסדר, ושוב, זה שלה כל הבלאגן הזה, זה לא שלי... אני במקום אחר... הצלחתי להתקדם למקום אחר... הסכמתי לטפל בי.. רציתי.. אני רוצה.. מחשבה עוברת בי עכשיו... הסיטואציה הזאת היא גם מתנה עבורי, הזדמנות ללמוד איך להכיל ולהתמודד עם מצבים כאלו לא פשוטים, עם רגשות עוצמתים כאלו.. אני בוחרת להשאר חזקה, להידברות רכה עם עצמי.. להבנה שלי אותי, תחושותי ורגשותי.. בחמלה, בחיבוק.. נצחי! לא. לא קל לי בכלל. אבל זה נסיון, נהר שוצף ומכה בי באימה.. אני אחצה אותו בבטחה! (טוב, יש מצב לכמה התנהלויות מבוהלות כמעה בדרך :) , בהתחשב במה שעולה בי, זה מובן לי לגמרי..) בסופו של דבר, האמת היא כי אנחנו מפחדים יותר מכמות ועומק האור שיכולה לצאת מאיתנו, להיות אנו, מאשר כמות ועומק החושך שיכול לשכון בנו... לפעמים אנחנו גם בוחרים את חווית החושך מפני הפחד לחוות את האור.. אבל משם אפשא רק לעלות... מי יתן ושבמקומות הכי נמוכים, נצליח למאוס כל כך בחושך, שנבחר מתוך נסיון לאהוב את עצמינו באמת - כפי שאף אחד אחר לא ידע לאהוב אותנו.. ונפרח מעלה מעלה... לאט לאט ובעדינות... ולא רק שנראה אור.. נהיה ה-אור. תאמינו לי - זה כל כך אפשרי!!!!!! חיבוק נצח ייקום שלי, אוי כמה שזה לא מזיק.. ;0) ברכות עד בלי די.. נשימה ^_^ ~נילי~ נ.ב. אחח, תודה על המקום הזה, התחזקתי מעט הרבה, לרגע נוכח זה :) ואוכל לקרוא שוב באם אצטרך להתחזק עוד.. (אצטרך :)) באהבה... 3>

אני בת 25 וכל חיי גרתי עם ההורים ומאוד קרובה לאמא, כיום החלטנו אני ובן זוגי לעבור לגור יחד והייתי בסדר גמור עד רגע האמת שהחלטנו להתחיל להעביר דברים, ניתקפתי חרדה קשה עם כל התסמינים, שלשולים הקאות זיעה קרה ובמיוחד מחשבות לא טובות , באותו יום תפסתי רגליים קרות וכמעט רציתי לבטל הכל, יש איזה כדור או משהו שיכול להקל עלי לפחות בתקופה הזו?

אני בת 25 (בקרוב) ולפני כשמונה חודשים אני והחבר שלי מזה כשלוש שנים נפרדנו. היחסים בינינו אף פעם לא היו קלים בגלל כל מיני סיבות, אבל בעיקר כי הוא שם תמיד את העבודה במקום הראשון ולא מסוגל לראות כלום מעבר לזה. הבעיה היא שאנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ולא באמת מסוגלים להתנתק, בגלל זה כבר ארבעה חודשים אנחנו בקשר מוזר, ביחד אבל לא ביחד. מדברים כל יום, נפגשים פעם בשבוע-שבועיים, לפעמים אפילו נוסעים לסופי שבוע ביחד. בסופ"ש האחרון הוא אף החל לדבר על כמה שהוא אוהב אותי וכמה שהוא רוצה להיות תמיד איתי ואיך אני רוצה שהוא יציע לי נישואין... בדרך הביתה הוא אמר לי שזה היה בצחוק ושהוא לא מוכן לזה עדיין, כשאמרתי לו שאני רוצה לפחות לחזור להיות בעלת סטטוס ולא בקשר לא קשרי, הוא אמר שהוא לא מסוגל לפגוע בי שוב ולכן לא רוצה שנחזור. הוא לא נמצא עם אף אחת אחרת ואני גם אם אני רוצה לא מסוגלת להיות, אני אוהבת אותו יותר מדי. השאלה היא מה עושים עם זה? הרציונל אומר לי להעיף אותו לכל הרוחות אבל אני לא מסוגלת, אני אוהבת אותו הרבה יותר מדי, רק המחשבה על לוותר עליו גורמת לי לבכות... איך אפשר לצאת מזה?

בתי בת 9 מאד מפוזרת , חדרה נראה באופן קבוע כמו אחרי מהפכה, גם אם סידרנו אותו 5 דקות קודם , פסולת במקום לפח אצלה תמיד על הריצפה , פרטי לבוש אחרי המיטה ומתחת לספריה ושום דבר לא נמצא במקום . כל הערותינו וכעסנו לא עוזרים . האם יש מקום לדאגה ?

בוקר טוב , אני בת 27 שנה , אבל נראית גדולה מזה בהרבה .. את האמת, לא יודעת מאיפה להתחיל , זה ממש קשה , לא יוכלה לסבול אותו , כאב עצום , ייאוש נורה ,תסכול עצום ... כמעט בחצי השנה האחרונה לא מסוגלת להתמודד עם מצבי הנפשיי , לא מוכנה לקבל הערות מאף אחד , כועסת מכל דבר , צועקת , אפילו אם הפלפון מצלצל זורקת אותו לרצפה .... תיאבון על הפנים - בתקופה האחרונה ירדתי יותר מחמש עשרה קילו (לא עושה הדייט אלא בקיצור לא בא לי לאכול |) - אני עכשיו נמצאת בתת משקל חמור (כ-35ק"ג) ... *-*איני מרוכזת בקריאה - למרות שלפני זה הייתי קוראת את הספר שמעל 500 דפים ביומיים -שלושה אבל היום דף אחד איני יוכלה לקרוא אותו בכלל (חוזרת על השורה כמה פעמים וזה לא עוזר ... ) ... *-* דוגמה אחרת , הייתי רוב הזמן מבלת את הזמן עם חברות , טיולים , יציאות מחוץ הבית , שיחות , ציחוקים והכל היה בכיף ובשמחה ... אבל היום אנירגיה נמוכה בקיצור אין מוטיבטציה לשום דבר , אפילו יושנת יום ולילה על הספה מול הטליוויזיה (ודקות בדודות בכל כמה ימים מפעילה את הנייד) ,כמו משותקת לא קמה אלא לשירותים , כוס מים לא מביאה לעצמי , אוכל לא מעניין אותי (אפילו אם מביאים ואוכלים איתי) ... חבירות נתקתי ממהן , בקושי מדברת אפילו עם המשפחה "רק המילים ההכרחים" , ייציאות מהבית כבר נעלמו... *-* והנה עוד דוגמה , הייתי "סופר הניקיון בבית" והיום אם כוס המים נשפך ממני זה לא מעניין אותי ויש מישהו שינקה את זה , בגדים בקושי מחליפה ומקלחת יותר גרוע כמו שאומרים פעם ב-... *-* ואם רוצים עוד דוגמה , אז כך.... *-* סובלת מכאבי ראש עזים , גב , בטן ושרירים , תמיד חלשה ולפעמיים מתעלפת , לקחו אותי לכמה רופאים ואפילו אישפזו אותי אבל לא מצאו סיבה פיזיולוגית לך חוץ מאנימיה קשה( ההימוגלובין שלי ממש נמוך 4-7 למרות שהיה לפני כך מעל 14 (כמובן בב"ח נתנו לי מנות דם ואינפוזיה - אבל אח"כ המצב חוזר כמו שהיה...) ...כי בקיצור איני מטפלת בעצמי - זונחת אותה כמו זבל ... *-* יש ימים , כן ימים שלימים שלא יושנת בכלל (אפילו כדורי שינה לא עוזרים) ואם יושנת אז שעה או שעתיים ולא רצופים - וזה בקושי רב ... ויש עוד ועוד דוגמאות ודוגמאות ... אבל אין כוח לכתוב הכל ... +*+*+*+* אני מודה שסובלת מדיכאון כרוני קשה , כמובן שאני מתכוונת חוץ מהתקופה הזאת , אבל התקופה הזאת נמצאת זמן רב וגרועה יותר , איני יכולה להתמודד איתה בכלל , בא לי למות ולסיים הכל , לא יוכלה לסבול עוד , אין לי יותר כוח , נמאס לי מהכל , זאת לא החיים שציפיתי אותה , זה קשה עלי , איני מסוגלת עוד להרים את הכל על כתפי ... כבר מספיק לי !!!! באמת מספיק לי !!! */*/*/*/*/*-.-.-.-. הערה קטנה , אני עברתי טרוומה קשה (כוויה דרגה 3 ) ב- 50% מגופי - אבל לזה אני התרגלתי ועברתי את זה בשלום , והנה למדתי בב"ס וגם 2.5 שנים באונ' ,למדתי נהיגה (ויש לי אוטו חדש2009) הייתי ילדה חייכנית לגמרי , רוב הזמן מחץ הבית מסתובבת עם החברות או לימיודים או טיולים או עם המשפחה ... אבל היום הכל הפך , כן הפך ...

יש בי מחשבות על סוף ומוות מהבוקר קשה לי נורא ואני חושבת בשביל מה אני טורחת כל כך להיות אני חושבת שהחזרתי מאבק ונלחמתי לא מעט אך התעייפתי הגיע הזמן להרפות ולהיכנע אני פשוט עייפה מדי

my sister!!! my dear dear sister!!!!! אחותי את. רק את תצילי את עצמך. אבל טוב שאת מבקשת עזרה, כאן ועכשיו. כך בזכות האמפטיה תוכלי לעזור לעצמך יותר.. דעי ניגרה אהובה, יש בי אהבה עצומה אליך. התגעגעתי כל כך. כל שנותר לי הוא לבקש ללטף אותך עד שהרכות תתחיל לחלחל משו.. וגם אם לא תסכימי למגע, קבלי את הליטוף במילים מלטפות.. רגעים קשים נועדו לנקות חסימות אנרגטיות.. נשמי אישה, נשמי.. את הבכי, את האין סוף, את עיוותי הכאב.. היי. שלך באהבה ובדאגה, ~נילי~

במך הצליח להעלות בי דמעות, השם שלך מזכיר לי ימים בהם היינו פה לא מעט, בוכות ומתרפקות.נורא קשה לי לחשוב שאני חוזרת לשם או שבעצם מעולם לא באמת זזתי. מחבקת אותך חיבוק קרוב, כמו שאמרו פה פעם - בחמימות אין קץ. אני יודעת שמחכים לי ימים לא קלים ויש לא מעט סיבות. עזבתי את הטיפול לפני שנה - החלטתי שהלבד מאפשר לי להיות הכי קרובה לעצמי הרגשתי שלפעמים צריך לכאוב וללכת. אולי אחזור אליו מתי שהוא. למרות שלא הייתי כאן כמעט שנה -תמיד קראתי אותך. ואודי הגנן היקר הוא נהדר. אדם טוב. להתראות בינתיים אחות יקרה

אודי, עד שההודעה תעלה לפורום, זה כבר יהיה בדיוק שבוע מאז הלוויה של סבא שלי, שנפטר בשבת שעברה. לא במפתיע. ידענו כולנו שזה עניין של זמן. ובינתיים אני מתאפסת על עצמי מחדש... הימים מסתדרים לי שוב נכונה. הלוויה והשבעה בלבלו לי לחלוטין את סדר הימים. ובין לבין, ולא בגלל, עולים הספקות באשר לנחיצות בהמשך הטיפול. לא יודעת האם זה נחוץ ונכון להמשיך. בחודשים האחרונים אני מסתובבת בתחושה, שהולכת ומעמיקה, שהפסאודו-קשר הזה (קשר במסגרת טיפולית הוא במהותו חלקי ומוגבל) רק מזיק לי במקום להיטיב. אם יותר ויותר רע לי בגלל הטיפול הזה - ולא רע שאפשר לדבר עליו כדי להבין אותו - אלא רע לי במובן קיומי ועמוק יותר מצד אחד, ומשהו באמון הבסיסי החיוני כל כך נשבר אצלי מצד שני... אז בשביל מה להמשיך? אני בכלל לא יודעת אם אני ממשיכה, רק בגלל שאחרי כל כך הרבה שנים "פשוט" קשה מאוד לנתק ולהתנתק... זה יכאיב. אבל לפעמים ניתוח והחלמה, כואבים ככל שיהיו, פותרים בעיה שעשויה להיות כואבת ומזיקה הרבה יותר לטווח הארוך (לצמיתות?). אודי, אני יודעת שאתם - המטפלים - 'מחלקים' את האכפתיות והאמפתיה שלכם בין כל המטופלים שלכם. זה בסדר, וכך צריך להיות. אבל האם זה אומר שהטיפול צריך להיות חשוב יותר למטופל מאשר למטפל? חשוב ברמה של להיות נוכח (מבחינת נוכחות מנטלית) בפגישות. חשוב ברמה של לקיים את הפגישות ולא לבטל לעתים קרובות. חשוב ברמה של להתחשב בצרכים של צד X או Y. חשוב... פשוט חשוב. למי הטיפול אמור להיות חשוב יותר, אם בכלל? לא יודעת למה אני ממשיכה, מלבד כוחו של הרגל. אבל יש הרגלים מזיקים. היא פחות אמפתית מבעבר. כל שבועיים ממציאה מחדש חוקים, רק בשביל לשנות אותם שוב. מצהירה הצהרות, רק בשביל לבטל אותן כלאחר יד. ואני מוצאת את עצמי נענית לציפיות שלה ומגיבה בהתאם למה שהיא מצפה, בלי שזה יהיה אותנטי בכלל - היא מצפה לתגובות של כעס ממני (מתחילה משפט ב"אני יודעת שתתרגזי אבל") ואני נותנת לה את זה. אבל בתוך-תוכי אני יודעת, שבעצם כבר לא אכפת לי ממנה ומהמשחקים שלה. וזה לא משום שהשלמתי עם זה והתגברתי, זה בגלל שבמובנים מסוימים הנתק כבר התחיל. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להגיע אליה. כנראה שאני צריכה להתחיל טיפול גמילה במקביל, לפני שיהיה מאוחר מדי וגם הנזק שנגרם פה יהיה בלתי ניתן לתיקון. בכל מקרה... שיהיה שבוע טוב. TM.

הי טימי אני מצטערת לשמוע על סבא שלך, ומקווה שלא תדעי עוד צער. אני גם מזדהה עם מה שאת כותבת על המטפלת שלך. עם המטפל שלי זה מרגיש לח גם - נתק - איטי ומכאיב, נפשי בעיקר, שנועד להגן מפני השחיקה שלו (בתחושה שלי) - גם חוקים שמשתנים כל הזמן, הצהרות מהפה אל החוץ, ובעיקר - כלום כבר לא אותנטי, שזה הכי הכי מכאיב. כי זה לא היה כך פעם....לא יודעת אפילו מה ניסיתי לומר, פשוט הכאב שלך נגע לי בנקודות הכי פגועות, ובכלל גם אני..כבר אין כוחות וויתרתי..אבל את המעט מעט שיש - הם בשבילך. שולחת לך אותם עם חיבוק אופיר

הי. תודה. אתמול, בפגישה, דיברנו על הדברים האלה בגלוי בפעם הראשונה, אחרי ששלחתי לה מייל בשבת (אני עדיין משתדלת להשאיר את הדברים גם בתוך הטיפול). מסתבר שגם לה יש כל מיני ספקות כאלה ואחרים... היא שאלה "את כבר לא רוצה לבוא יותר?" עניתי לה, שלפעמים אפשר לרצות גם דברים מזיקים... שזו בדיוק הבעיה עם הרגלים שכאלה. מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך ביחס לטיפול... נראה לי שנצטרך לפתוח קבוצת תמיכה בנושא. יתאים לה השם "מלכוד 22". איתך, TM.

כתבתי לך עכשיו מכתב די ארוך שנמחק... כנראה לטובה, נחסך ממך...(: ראשית רציתי להביע את השתתפותי בצערך על מות סבך . (גם כשזה צפוי , תחושת האובדן לא פחות קשה). וכאן את יכולה לדלג אם אינך רוצה... כתבתי את הרגשות והמחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך.. אמנם כתבת : "ובין לבין ולא בגלל .." - אך להרגשתי (ולהרגשתי בלבד) נראה שיש קשר מתבקש בין מאורעות משמעותיים כאלה לעלית תהיות וספקות בנוגע לדברים אחרים בחיים .. ולאחרונה עברת תקופה לא קלה ולי נראה שדווקא בעיתות משבר את בוחרת שלא להיעזר בפסיכולוגית?.. או שדווקא אז את מרגישה את התרחקותה?? - נראה לי שכדאי לך לברר זאת בכל זאת איתה, עם כל הקושי ואני אומרת זאת דווקא ממקום של הזדהות עם משבר האמון שלך בה ועם תחושת הזרות שמאד מוכרים לי מהקשר שלי עם הפסיכולוגית... איכשהו נראה לי שאין לך מה להפסיד , להיפך. ואם עדיין תרגישי נתק בינך לבינה, תמיד אפשר לסיים או לפחות לקחת איזשהו פסק זמן. אך תמיד נשאר הסיכוי לשפר וליצור את הקרבה מחדש ואולי לשקם את האמון? סליחה..בסוף יצא לי בכל זאת ארוך ואם הגעת עד לכאן מקווה שאולי טיפה עזרתי(?) או לפחות שלא קלקלתי/עצבנתי/פגעתי.. בהצלחה, (מיקה)

תודה (על מה שכתבת על סבא שלי, לא על המשפט הראשון :)). כן. סביר להניח יש קשר בתזמון שבין הפטירה של סבא שלי לבין העובדה שדווקא עכשיו העניין הזה עם הטיפול עלה על פני השטח. הנתק הזה שעליו כתבתי החל כבר לפני כמה חודשים, אותו תהליך של התרחקות הדרגתית ממנה. כל הזמן בחנתי את התהליך הזה ביני לביני, אבל לא ממש שיתפתי אותה; לא במישרין ולא בצורה שמאפשרת דיבור על זה. אולי משום שאני יודעת, שגם היא כבר לא ממש אובייקטיבית ביחס לשאלה האם נכון/צריך לסיים את הטיפול... אבל, כפי שכתבת, אני מבררת את זה איתה. התחלנו אתמול. ומניסיון אני כבר יודעת, שפסק זמן גרוע לי יותר (זה אינדבידואלי, ברור לי שלאחרים זה יכול להועיל). לא קלקלת/פגעת/עצבנת בכלל! ושוב תודה, TM.

הי אודי. תודה. כמו שכתבתי למיקה, אני מניחה שיש קשר לעיתוי... סבא שלי נפטר אחרי בערך 10 שנים שהוא היה חולה בדמנציה וסקולרית (אם כי לא זו היתה סיבת המוות). טכנית, נפרדנו ממנו בלוויה... אבל בעצם נפרדנו ממנו הרבה לפני-כן. אני יכולה להעיד על עצמי, שנפרדתי ממנו בהדרגה כבר לפני 3-4 שנים. כאשר הפרידה הסופית היתה בתקופה שהוא כבר לא זיהה אותי יותר בכלל. רוב האנשים שהגיעו לשבעה אמרו, בצורה כזו או אחרת, שטוב שזה נגמר... שאלה לא היו חיים, אלא סבל מתמשך. לכולם. ואולי, רק אולי, זה החיבור שנוצר אצלי בין שני הדברים... אותו תהליך הדרגתי של פרידה וניתוק, לפני שזה מסתיים בפועל. התחלנו, סופסוף - אחרי שהבאתי את הדברים למרחב המשותף שעוד נשאר, לברר במה בדיוק מדובר. פתאום מסתבר, שכבר יש דברים (קונקרטיים) שהיא יכול לעשות אחרת, ושגם לה יש כל מיני ספקות. אוף! זה כמו להתנתק מחברת סלולר או כבלים/לווין. שבעה מדורי גיהנום, והסוף לא ידוע בכל מקרה. TM.

אחותי החליפה כבר 2 מטפלות, ועכשיו היא אצל השלישית וגם שם היא לא מרוצה,ולא מאמינה שיצא מזה תועלת. ולכן, היא שוקלת אם לעזוב. כאחות דואגת, רציתי לשאול- 1. עד איזה מספר, זה לגיטימי להחליף מטפלת ולא לדאוג שהבעיה בכך קשורה באדם עצמו? או שזה לא בהכרח מראה משהו??? 2. אחרי כמה זמן בטיפול,אפשר וצריך לבחון אם יש כאן תהליך עם התקדמות?

אני לוקח רסיטל כבר 4 שנים עקב דיכאון תמידי שקיים אצלי. אחת ל (בערך) חודשיים תוקפת אותי הרגשת דיכאון נוראית שמלווה בכאב חזק בחזה ורצון לבכות כל הזמן (יש את הרצון אבל אין את הבכי).כששואלים אותי לסיבת התופעה. איני יודע להסביר מה הסיבה שגרמה להרגשה רעה זו. שלשום פיטרו אותי מהעבודה אחרי צעקות (לא מוצדקות לטעמי) . ומשום מה יצאתי מהעבודה ללא שום הרגשה רעה . לא התבאסתי הרגשתי ממש בסדר. כאילו כלום לא קרה. ואז קרתה לי התובנה לגבי החיים שלי וסגנון האישיות שלי : כשקורים לי מקרים רעים במהלך היום-יום ואיני יודע איך להתמודד עימם , (אולי מחוסר אסרטיביות) אני פשוט לא מתמודד עימם . ואז ההרגשה הרעה כנראה עוברת לחלקים פנימיים במוח-לתת מודע- (אולי זה נקרא הדחקה?) ואז אחת לזמן מה היא כנראה תוקפת אותי, ואז אני לא מודע מנין באה ההרגשה הרעה והדיכאון הזה? איך נקרא המנגנון (ההגנה?) הזה? במידה וזה הדחקה - אז לפי הבנתי , לא אמורים להיות מודעים לזה. ואני כרגע (רק שלשום) מתחיל להיות מודע לזה... מה זה אומר? כל הדבר הזה קורה באופן אוטומטי לחלוטין (שאלתי את עצמי אחרי הפיטורים - למה אתה לא מבואס שצעקו עליך ופיטרו אותך? ועניתי לעצמי- שאיני יודע- אבל פשוט כך אני מרגיש - הרגשה של כלום, של ריק של אפאתיות- לא שמחה ולא עצבות) . איך אני יכול לשלוט על העיניין אם זה קורה ממילא באופן אוטומטי ? תודה רבה

בתי בקרוב בת חמש. בינקותה חברות המליצו לשים במיטתה כמה מוצצים כדי שאם תתעורר תושיט יד ותמצא אחד בקלות. אולם במהרה הילדה התמכרה למצב קבוע של שלושה מוצצים, בעיקר לצורך הרגעה או הירדמות: אחד בפה, אחד ביד שמאל ואחד ביד ימין שאיתו היא מחככת את האף בפטמת המוצץ. כשהיתה בת שלוש וחצי גמלנו אותה ממוצץ אחד כך שנשארו שניים. כמה חודשים אחר כך גמלנו גם מהמוצץ השני, זה שאיתו היא מחככת את האף (גמילה לא קלה, עד היום היא מתחננת במצבי עייפות קיצוניים למוצץ נוסף ביד, איתו היא רוצה לעשות נעים - אבל נענית בסירוב). לפני כחודשיים גמלנו מהמוצץ היחיד במשך היום - וכרגע היא ישנה עם המוצץ רק בלילה. התכנון הוא לגמול אותה גם בלילה בעוד כחודש (עם תום הגן). אבל אני ממש בדילמה. מצד אחד רופאת השיניים אמרה שהיא חייבת דחוף להיפטר מהמוצץ. מצד שני במשך היום פעמים רבות היא מוצצת את השיער או החולצה או סתם משחקת עם הלשון, ואני רואה שממש קשה לה. היא עצמה מאוד קשורה למוצץ ואומרת לי שוב ושוב שיהיה לה מאוד קשה בלילה בלי מוצץ. אני מבטיחה שאנשק ואחבק אותה ברגעים הקשים, אבל למעשה אני חוששת שאני מפילה עליה תיק כבד מדי... אשמח לקבל עצה. תודה רבה

לא יודעת כיצד לנסח.. מרגישה דמעות פנימיות.. מרגישה סופנית..= לא 'בת-טיפול'.. היא בעצמה מודה שהיא נלחצת והמומה ממני.. נכון שאימפולסיבית.. לא יודעת איך היום יתחיל ובעיקר - איך הוא ייגמר.. מרוב פחד עושה שטויות.. אבל רציניות.. לא יודעת כבר מה רוצה לשאול, איך לבטא , למה?... איך..?

היי כשנגמרות המילים,הצעקות החזקות שאף אחד ממש לא שומע,ואפילו הדמעות מסרבות לצאת. מה עושים? מלבד האנירות הבנליות של כולן רע לי,לבד ועצוב. תודה

ו..................

שלחתי הודעה בלי מילים... אז ההמשך שלה היה- הכל בסדר!!!

שלום רב, מאז משבר קשה ופגיעה בגב שעברתי לפני מספר שנים אני סובל מהרטבת לילה עקב חולשה של שלפוחית השתן ומקשיים חברתיים - האם ביופידבק יכול לעזור?

שלום רב לך אייל, קשה לי לדעת בדיוק מה גודל הנזק שנגרם לך בגב,לדעתי חשוב לקבל אבחנה נוירולוגית ואורטופדית במקביל ניתן להעזר בשלב השיקום במכשור semg במגמה ללמדך לשלוט יותר טוב על שרירי הסוגרים הקדמיים . טיפול כזה ניתן לקבל בבתי חולים בהם קיים שיקום מעיין זה במסגרת מכון הפיזיותרפיה. בנושא הקשיים החברתיים אני ממליץ על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד וקצר מועד. תודה על פנייתך אשמח לעזור במידת הצורך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן.

שלום חברה שלי לחיים עברה טראומה בילדותה (פגיעה מינית בתוך המשפחה) מאז היא לא מפסיקה כמעט כל יום לבכות והיחיד שיודע על זה הוא אני. היא לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי והדבר רק מחמיר מיום ליום. מה ביכולתי לעשות? תודה

אני אמא לבת 23 יפה חכמה מוצלחת בהרבה תחומים אבל ישלה בעיה עיקרית היא מקנאה באחותה בת ה16 בטרוף היא מרגישה לידה מאוימת היא תמיד מתקיפה אותה סתם ללא סיבה מילולית משתדלת לא להיות איתה גם שאנחנו כמשפחה יחד{יש לי עוד בת גת 28 נשואה}היא משתדלת כמה שפחות להיות איתנו ואני יודעת שהיא כן רוצה להיות איתנו אני משתדלת להיות לפחות פעם בשבוע איתה לבד ולהקדיש את כולי אבל זה לא תמיד מוצלח מאוד תלוי במצב הרוח שלה מה עושים?

שלום רב, יש לי רישיון מעל 10 שנים ואני פוחדת לנהוג. בהתחלה נהגתי בסביבה הקרובה והמוכרת לי, ואח"כ הפסקתי לגמרי. לפני כ - 3 שנים לקחתי שוב כמה שיעורי נהיגה וזה לא עזר למנוע את החרדה. חשוב להזכיר, שאני מטופלת תרופתית נגד חרדות מאז מלחמת לבנון השנייה. אשמח אם תגרמו לי להפסיק לפחד... תודה, סיגלית

שלום רב לך סיגל, הפתרון המוצלח ביותר לחרדת הנהיגה שלך הוא טיפול קצר מועד ממוקד בגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק . טיפול כזה יכול גם לעזור לך בהפחתת התלות בתרופות אותן את לוקחת. במידת הצורך תוכלי לפנות אלי גם באופן ישיר לנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני אוגרת המון ביקורת על ביתי בת ה-10. היא בכורה ויש לה אח בן 6. היא ילדה חכמה ובדרך כלל חברותית, אך אני לא אוהבת איך שהיא מתנהלת באופן כללי. היא נוטה לדרמטיזציות יתר, עושה הר מכל עכבר, מתלוננת כמעט על כל דבר היא מניפולטיבית, מנסה להסתיר מאיתנו דברים. לא פעם משקרת. לא ממושמעת ומתעלמת מבקשות שלנו כמו מטלותיה בבית. אם לא מבקשים 8 פעמים היא לא זזה. עצלנית ולא מוכנה להתאמץ. יש לה נטיה להשמנה והיא אוכלת מאוד לא מאוזן, בעיקר פחמימות ושומנים ולא מוכנה להקשיב לכלום. רמת ההגיינה שלה נמוכה, כל יום יש ויכוח סביב זה שהיא לא רוצה להתקלח ולא לצחצח שיניים. בכל יום יש מאבק מולה ואני מרגישה שאני הולכת ומתרחקת ממנה, מאבדת את האהבה שלי אליה, שמרוב ביקורת עליה אני רואה רק מה לא בסדר איתה וכמה היא קשה. בעלי מרגיש דומה וגם הוא מתרחק ממנה. אני לא יודעת מה לעשות, בעיקר עם ההרגשה שלי. הרי אני מנסה לשנות אותה כל הזמן והיא לא משתפת פעולה. אני לא אוהבת מה שיוצא ממנה וקשה לי לאהוב אותה ככה. לא מקבלת אותה כמו שהיא וחושבת עליה דברים קשים. וזו הבת שלי! אני זקוקה לעצה. תודה

לא צריך לשנות ילדה בת 10. צריך לכבד את רצונה לא לעזור לכם ההורים. האם היו לכם אותם הדרישות מילד בן,בן 10? (יש סיכוי שהיא תשתף פעולה אם תשנו את יחסכם) לא צוין מעשה שעשתה הילדה שיצדיק את ההתרחקות של בעלך. אולי אתם משליכים על בתכם דעות ותחושות שאתם חשים כלפי אחרים או עצמכם. הפכתם אותה לכבשה שחורה:"ילדה בועטת". ככלל: "בועטת" זו תכונה חיובית.בגיל זה מפתחים אישיות. טוב שאת ,לפחות , מודעת לבעיה.הפיתרון: לכו לטיפול או לייעוץ .

1. מהי ההשלכה הפסיכולוגית (תופעות וסיכונים) לגבי ילדות בצל אב משפיל ומכה, כולל בגיל הנערות והבגרות (הכאת בת 30!)? 2. ומבחינה משפטית מה הדין לגבי האב?

גורם סיכון ממדרגה ראשונה במישורים רבים- אפשר לפרט בקצרה?

בתקופה האחרונה אני מרגישה מאוד מיואשת מהחיים. סיפור המקרה שלי קצת ארוך אז אני מבקשת סלחה מראש על החפרנות. היום אני בת 26, מגיל 17 עד 23 היתי בקשר זוגי עם בחור מבוגר ממני ב 5 שנים שכלל מגורים יחד לפחות חלק מהזמן. הקשר ידע ימים טובים יותר וטובים פחות ולבסוף נפרדנו כי היו לנו הרבה מאוד מריבות שלא נפתרו. (הפרידה היתה ביוזמתו). בזמן הפרידה התחלתי ללמוד מקצוע נחשב וקשה באוניברסיטה והיה לי פחות זמן וכנראה גם רצון לפתח קשרים. כל פעם שניסיתי להתחיל קשר, זה לא עבד ונגמר אחרי כמה חודשים במקרה הטוב, כל פעם מסיבה אחרת. כך העברתי כמה שנים לא כל כך מוצלחות מחיי. לפני כשנה התחלתי לצאת עם בחור שלמד איתי, והקשר הלך ממש טוב, היה בו את כל מה שיכולתי לבקש כמעט. לא היו שום מריבות והיה חום, מכתבי אהבה, וכו..דיברנו על אפשרות של לעבור לגור ביחד, עד שיום אחד הבחור החליט שאני "לא זה" בשבילו ושהוא לא רואה עתיד משותף יותר, ועזב. אני כמובן הייתי בהלם, ניסיתי לברר מה גרם לשינוי הקיצוני הזה, אבל לא קיבלתי שום תשובה למה בדיוק לא היה זה. בתקופת הקשר הרגשתי שממש טוב לי וכשזה נגמר הייתה לי תקופת אבל די ארוכה שנמשכת אולי עד היום כבר יותר מחצי שנה. כעת אני מרגישה מספיק בוגרת ונכונה לקשר מחייב שיוביל בסופו של דבר לחתונה ובניית משפחה. גם חלק מהחברים שלי התחלו להתחתן, ואלה שלא, יש להם בני זוג קבועים והם גרים יחד. לאחרונה (כמה חודשים) יצאתי עם בחור שהיה צעיר ממני בשנתיים, וכל שיחה איתו על סוג כלשהו של מחוייבות או לפחות מגורים משותפים העלו בו חלחלה, והאשמות נגדי בסגנון "אני לא נורמאלית" כי אני רוצה לבנות חיים משותפים אחרי כמה חודשים. מאוד נפגעתי מזה ועזבתי אותו. אני מרגישה ממש מתוסכלת מכל המצב הזה, אני לא מסוגלת יותר להיות שנים בקשר שלא יוביל לכלום, ואני לא רוצה להרגיש לא נורמאלית , אבל גם סתם לצאת עם מישהו פעמיים בשבוע במשך שנה נראה לי לא יספק אותי. שאלות: האם הרצון שלי להתחתן ולהקים משפחה הוא כל כך לא נורמאלי לגילי? איך אני אוכל לדעת שאדם זה או אחר באמת מעוניין במה שאני מעוניינת ולא מתכוון לצאת איתי במשך שנים לראות אם אנחנו מתאימים? אני ממש סובלת, אשמח אם תעזרו לי. תודה

שלום. יש לי אחות בת 8 וכמה חודשיים. מאז שהיא עלה לכתה א' יש לה התקפי זעם. לפעמים היא מתנהגת יפה ולפעמיים לא. אני אחותה הגדולה, אני בת 10 וכמה חודשים. אנני יכולה לסבול עוד את התקפי הזעם שלה. היא הורסת דברים היא מרביצה, וכששואלים אותה למה? היא עונה שאני מציקה לה. תמיד היא מתחילה איתי. אסור לי לקרוא לה בשמות חיבה, רק בשמה הפרטי ועם לא? הלך עלי. היא מרביצה לי משתוללת מקללת. בבית אנחנו לא מקללים ואין לי מושג מאיפהו היא לומדת קללות שכאלה. בבית זה בטוח לא בגלל שבבית לא מקללים, זה אסור, בטלויזיה אין לנו כבלים ומביאים לנו סרטים וסדרות צרובות, ובטח שלטא יבאו לנו משהו על קללות שכאלה. אני חושבת שזה אולי מביה"ס. בגלל שיש הרבה ילדים שמקללים אך אנני יודעת. בבקשה תענו לי.

שלום רב לך לילוש ראשית ברצוני להחמיא לך על יוזמתך הברוכה לפנות לאתר ולבקש עזרה. אני מבין היטב את תחושת התיסכול אותה את חווה לגבי התקפי הזעם של אחותך. בעקורן חשוב לי להסביר לך כי כל התנהגות של כל אדם אינה סתמית ומוזנת מהתגבות אותן הוא מקבל מהסביבה. חסרים לי פרטים נוספים לגבי התנהגויות אחותך ותגובות שאר בני המשפחה להן . אני מציע לך בשלב זה כהתחלה לכבד את רצונה ולא לקרוא לה בשם חיבה כזה או אחר. דבר נוסף הוא להשתדל לא להגיב להתנהגויות לא מקובלות שלה לחלוטין ולהגיב בצורה מוקצנת להתנהגויות חיובית שודאי קיימתו אצלה. דברי על כך עם הוריך תודה על פנייתך אשמח לקבל ממך דיווח על ההתקדמות . בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה. אבל כשהיא מתנהגת יפה אמי משבחת אותה ואומרת: "כל הכבוד לך! התנהגת מאוד יפה!. בקשר למה שאמרת בקשר לסביבה, יש בעיה קטנה בבית הספר. יש ילדה אחת שמסיטה ילדות אחרות נגד אחותי. היא גם תמיד משתלטת על הכל. ומפקדת על כולם. זה מאוד מפריע לאחותי, היא אומרת שאת אותה הילדה היא שונאת. גם עכשיו אני מתכננת לה את יום ההולדת שלה (למרות שזה יקרה רק בעוד 11-8 חודשים), היא אמרה שהיא אינה רוצה להזמין אותה בגלל שהיא תהרוס לה הכל ותפקד על כולם. אני אמרתי לה: "אל תדאגי אני גם דומיננתית, ויקשבו לי ולא לה, ובכל זאת נזמין את כל הבנות (אפשר או רק את הבנים או רק את הבנות או את כולם). הוסיף לך עוד פרטים. (מה המייל שלך?) בברכה, לילוש

שלום אודי הבן שלי (בן 5) מסיים השנה גן טרום חובה. ברישום לגן חובה היו לי שתי אפשרויות: 1. לרשום לגן חובה רגיל 2. לרשום לגן חובה במסגרת חטיבה צעירה. רשמתי לגן חובה רגיל, מתוך אמונה שמסגרת זו תהווה עבור הילד תמיכה ודאגה לצרכיו האישיים. אני היחידה שהעירייה אישרה לה את הגן הרגיל, 90% מהילדים נרשמו לחטיבה הצעירה. כך יוצא שהבן שלי עובר לגן חדש ללא חברים מוכרים. ברצוני לציין שמדובר בילד מופנם ובישן מאוד. בנוסף, כל מי שילמד בגן חובה במסגרת חטיבה צעירה ימשיך אח"כ כקבוצה לכיתה א' שבחטיבה. שאלתי היא: 1. האם זה נכון להעביר את הילד לבד לגן חובה ולא ללכת עם השאר לחטיבה הצעירה? 2. האם זה נכון ליצור מעבר כפול - פעם לגן חובה ופעם שניה לתוך כיתה א' שבחטיבה (שרב הילדים בכיתה זו כבר מגיעים לכיתה א' כקבוצה מהגן שבחטיבה?) שוב, מדובר בילד רגיש עד מאוד האם עדיף להעניק לו חום ואהבה של גן רגיל או למנוע מבעדו שני מעברים ולרשום לחטיבה ששם היחס פחות אישי (70 ילדים במתחם של כיתה א' וגן ). תודה!

איזה רופא לפנות לטיפול בדה-פרסונליזציה? תודה

תודה על תשובתך המהירה,והאם יש כדורים כנגד מחלה זו,חוץ מאשר טיפול פסיכולוג/פיסכיאטר,תודה

מרגישה צורך לצעוק. אודי, אני לא יודעת מה לעשות. אני בטיפול דינמי כבר 5 חודשים עקב חרדה , לאחר תאונת דרכים. לא רואה התקדמות. אבל לא יודעת מה לעשות. אני אמורה להרגיש בהתקדמות כלשהיא? אני חושבת שאני לא מצליחה לחשוף את עצמי בטיפול. גם אחרי 5 חודשים. לאחר כל מפגש, עוד לפני שאני מספיקה להגיע לרכב, אני מוצאת את עצמי בוכה. לעולם לא בכיתי במהלך מפגש, האם זה מעיד על משהו? השיחות הן סתמיות, אני לא מצליחה להביע את עצמי, או שאולי אני לא רוצה... היום לדוגמה, לקראת הסוף, ציינתי בפניו שאין לי כח ושאני מיואשת(עבורי זו התקדמות) , כמעט והייתי על סף דמעות ולפתע הוא אמר, 'טוב, נפגש בפעם הבאה'. מה זה החוסר טאקט הזה?! די, אין לי כח יותר למה אני

שלום וערב טוב לד"ר אודי , אשמח אם תוכל לעזור לי , כי אני בדילמה קשה שאולי תיראה לך ילדותית משהו אבל לי היא מאד משמעותית: יש לי חברה מילדות שמאד השתנתה, נהייתה נורא קיצונית בדעותיה, גזענית כלפי עדות מסויימות שנראות לה נחותות, מתנשאת באופן כללי וגם אישי - כלפיי, עוקצנית ומשתמשת בהזדמנויות שונות, [בד"כ בעיתות כעס אך גם לשם השעשוע] בדברים אשר אני מספרת לה - נגדי, מבקרת אותי על סגנון הדיבור, על תוכן הדיבור! - אפשר לומר שבשנתיים האחרונות חלה החמרה בנושא. לאחרונה יוצאת מהמפגשים איתה בתחושות מאד לא נעימות, ממש על סף דמעות ומאד מאד מתלבטת אם לוותר על החברות הזאת שהיא כמעט הבלעדית בחיי. אציין שקשה לי למצוא חברות בגילי - [מעל 30] שהן פנויות מבחינת מצבן המשפחתי (כמוני). עם כל חברותיי שהתחתנו, הקשר התרופף מעצמו (בגלל שינוי במיקום הגיאוגרפי ו/או קושי לקיים קשר כשיש בעל ברקע וחוסר זמן מובן מצידן לבילוי משותף). אני לא יודעת אם לוותר על החברות הבעייתית הזו, כי גם כך די מבודדת בעולם ומתקשה למצוא קשרים חלופיים. מצד שני לא בטוחה שבריא להמשיך בקשר כזה שהוא על סף פיצוץ כל הזמן. אודה לך מאד אם תוכל (על סמך דבריי) להביע את דעתך - מחשבתך -עצתך. בתודה מראש ! דידי

אודי עצוב לי. הודעתי לו במייל שאני מפסיקה את הטיפול..הוא גם ככה אף פעם לא שם. אף פעם לא עונה לי, ולא אכפת לו. נכשלתי שוב, בכל מה שרציתי לעשות, שוב השיתוק הזה. למה אני כזו כישלון? למה איבדתי אותו? למה לא אכפת לו כבר כמו פעם? מה עשיתי ששינה את הכל? אני רוצה שהכל יהיה כמו פעם ): אין לי כוחות יותר. פשוט אין. אופיר

הוא כבר עזב וויתר ולא נאבק - זו תחזית שכבר התגשמה מזמן. אני תמיד לבד - גם זו תחזית שהתגשמה מזמן. אני לא יכולה יותר

יקרה אני חושבת ש.. זה אחד הדברים הכי כואבים שיש.. ההרגשה הזאת.. שהוא לא שם כשאת צריכה או רוצה.. כמו גם הידיעה שפעם היה אחרת.. אחרת- כנראה טוב יותר בשבילך.. יודעת שזה בטח לא ממש יעזור, אבל תדעי לך שזה לא כשלון שלך ואת עצמך רחוקה מלהיות כשלון. משהו בין שניכם כנראה פוספס. אבל זה ממש לא כשלון שלך. יודעת שזה לא ממש מנחם כרגע.. רק להגיד לך ש.. איתך.. מאוד..(אם את מרשה..) ומקווה שאיכשהו כן תקבלי את שאת צריכה ורוצה.. ואם לא ממנו- ממישהו אחר (אם וכש- יתאים לך). הכי מגיע לך בעולם. שיר

אני חושב שיש לי הפרעת זהות דיסוציאטיבית עם צד אחד שהוא אני נורמאלי וצד שני שיש לו הפרעת אישיות אנטיסוציאלית אפשרי? על ההפרעת אישיות אנטיסוציאלית אני דיי בטוח, אני לא בטוח על הפיצול :S

אני לא יודעת אם ההודעה נשלחה, או שאולי נשלחה מס' פעמים? יכול להיות שעובדים על האתר ובגלל זה הבלאגן. בכל מקרה, התכוונתי לשלוח פעם אחת כמובן.

תודה לך אודי על התגובה מעוררת המחשבות. אני כותבת למרות שהפורום במנוחה, יותר לעצמי נראה לי כדי שלא אשכח. האסוציאציה הראשונה שחלפה בראשי כשקראתי את המילים "מתנת התרפיה" היה – נותנים מתנה וא"כ לוקחים או שזה הולך לאיבוד, עדיף לא לקבל לא לאבד, אולי לא להיוולד כלל (נולדתי וגם הולדתי , פעמים רבות הצטערתי על כל העניין כאילו שזה הפיך, יכול להיות שאקרא את הספר ,קראתי את תליין האהבה), חשבתי וחשבתי על המתנה האובדת/נלקחת באכזריות , על פחד שלי מתלות או קרבה, או הפחד התמידי לאבד את האהדה (אולי האהבה אם הוא אוהב אותי בכלל) של המטפל . היו לי מחשבות רבות על העניין, נראה לי שהתקדמתי קצת והאסוציאציה הזו הייתה תזכורת למקום שבו הייתי לפני זמן לא רב . אחרי שנתיים של טיפול מתוך החוויה של להיות ביחד עם נפש אחרת, חוויה שונה מכל מה שחוויתי עד כה, אני מרגישה שאני כבר לא לבד, יש עוד מישהו בתוך המרחב הנפשי, מישהו ממשי (לא דמיוני או מומצא) שרואה שראה אותי לא רק כמעטפת חיצונית, אלא כמשהו יותר שלם, איכשהו ההכרה וההרגשה הזו עברה ממנו אלי, זו תחושה של מלאות אולי אפילו רוגע מסוים, יכול להיות שדרך המטפל בפעם הראשונה מצאתי הכרה או הוכחה לזה שיש בעולם בן אדם כזה שהוא "אני", קשה לי להסביר את זה או להעביר את התחושה למילים. הגעתי לטיפול שטוחה ריקה ומפוצלת מאוד, חלק גדול מהזמן למען האמת לא הייתי, ועדין לא תמיד אני בנוכחות, לפעמים אני "מרגישה", זה אולי השינוי הדרמטי ביותר. לפעמים יש לי הרהורי "כפירה" זמנים של אין רגש/ות ובעיקר חרדות בין היתר מפני האובדן של הקשר עם דמות שהפכה משמעותית ( בזמן כזה נראה לי כתבתי את ההודעות ) העניין של העלייה בתעריף עורר את כל החרדות את ההכרה שהקשר הזה הוא תלוי תשלום וסופי . באחת השיחות לא מזמן, הוא אמר שאני נמצאת בתוכו, לא שהוא מכיל אותי, הוא השתמש במילים האלו ממש – "את נמצאת בתוכי", וזה עוד היה אחרי שאמרתי לו קצת בצחוק וקצת בסרקסטיות שהוא בעצם לא עושה שום דבר בטיפול (הוא אמר שלנוכח העבר שלי זה הישג מבחינתו). באותו זמן חשבתי לעצמי שהוא בטח אומר את זה לכל המטופלים שלו שהם נמצאים בתוכו, אבל המילים האלו משום מה לא עזבו אותי (הרבה פעמים אני לא זוכרת שום דבר מהפגישות), אחרי איזה זמן זה אפילו ריגש אותי קצת, ועכשיו בעקבות "המתנה" של יאלום ובעצם שלך (עוד לפני שקראתי את הספר) זה עבר עוד עיבוד וקיבלתי תובנה נוספת, גם הוא נמצא בתוכי כמו שאני בתוכו, ולכן לא צריך לפחד כל כך, נכון שיש ערך לקשר הקונקרטי המציאותי אבל כנראה יש גם משהו מעבר לזה שלא יאבד. בזמן האחרון במצבים נפשיים מסוימים אני רואה אותו בדמיון שם רגל ולא נותן לדלת להסגר לגמרי לא מניח לי להיעלם או שוב להפוך לאין-אני. זה יצא ארוך , ואני מקווה שלא ייגעתי אותך יותר מידי. תודה על ההקשבה ועל המקום ושיהיה לך שבוע טוב. רחל ב. נ.ב. זה מוזר שאני כותבת את זה לך או לפורום, הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר ככה בקול רם, "דיבורים רגשיים" בטיפול.

שלום יש לי חברה ילדות טובה נשואה כבר 7 שנים במשך כל השנים תמיד סיפרה לי שבעלה לא נותן לה כסף ולכן היא מסתירה ממנו כל דבר שהיא קונה היא אוהבת קניות וקונה המון ותמיד שהיינו יוצאות לקניות היא היתה קונה ומספרת לי שההורים שלה נתנו לה כסף או שיש לה זיכויים ממתנות שקיבלה ואני קיבלתי את זה. לפני כחודש התחלתי לשים לב להתנהגות מוזרה אצלה : התפרצויות זעם ושקרים (מספרת לי סיפור 4 פעמים כל פעם בגרסה שונה באותו יום ) היא גם ביקשה להלוות ממני כסף בתרוצים מוזרים , לפני שבועיים גילינו שבמשך השנתיים האחרונות היא מלווה כספים ממקורות מפוקפקים , מפזרת שקים ללא הכרה והיא חייבת כמה מאות אלפי שקלים וכל זה בלי שבעלה יודע כי היא ממש למדה להיות שקרנית , יש לציין שמצבה הכלכלי היה טוב, אחרי שהדבר התגלה היא שכנעה את כולם שהיא מעדה והיא למדה את הלקח וזה לא יקרה שוב , אני לא מאמינה כי מאז שהסיפור התגלה אני מרגישה כאילו יש לה פיצול אישיות פעם היא מדברת איתי ונשמעת הגיונית וצלולה כמו חברתי מפעם ואחרי שעה היא יכולה לדבר איתי ולהיות אדם שונה לגמרי מדברת בתוקפנות ואומרת דברים שלא אופינים לה להגיד ,אחרי שזה התגלה היא נפגשה עם פסיכולוג פעם אחת ואמרה לכולם שהוא אמר שהכל תקין , אבל עלי היא לא יכולה לעבוד כי אני מכירה אותה ורואה שהיא "הפוכה לגמרי ", אני בטוחה שהיא צריכה עזרה אני לא יכולה להכריח אותה לקבל טיפול אבל לדעתי היא ממש לא מתנהגת בשפיות , עם בעלה אי אפשר לדבר כי הוא טרוד רק בכיסוי החובות וכועס עליה מאוד וההורים שלה מאוד זקנים כך שאי אפשר לערב אותם אני מפחדת שהיא תדרדר יותר אני מרגישה שהיא במצוקה נפשית למרות שהיא מכחישה אני דואגת לשני הבנים הקטנים שלה מה לעשות ???? לדעתי מרוב שהיא למדה לשקר טוב היא גם עבדה על הפסיכולוג (אני חייבת לציין שאני גם יודעת שהיא עברה בילדות שלה איזה סוג של התעללות) אשמח אם תתן לי עצה

היי , יש לי שאלה שמעסיקה אותי. בעברי טיפולים אצל מספר מטפלים. אני בחורה עם מודעות עצמית גבוהה ועדיין יש דברים לעבוד עליהם. בטיפולים הקודמים התקשתי לקבל מספיק מהטיפול , מהמטפל.בגללי ובגלל המטפלים עצמם.הייתי אומרת אפילו שלעיתים הרגשתי הורית בחדר. כיום אני נמצאת בטיפול במקום שנראה שמתאים לי ואני לא מתוסכלת כמו בעבר.הטיפול הנוכחי החל לפני מספר חודשים ובפגישות האחרונות התחלנו לגעת בדברים מעט יותר לעומק.יחד עם זאת,אני שמה לב לדפוס שחוזר על עצמו:אני מרגישה שהמטפלת מגיבה אליי בצורה טכנית,ייעוצית ללא רגש . כלומר , מה שהיא אומרת מדויק ומתאים מבחינת התוכן הרבה פעמים אבל אני לא מרגישה אותה רגשית. אני מרגישה שהסגנון שהיא מעבירה את הדברים אליי הוא לא חם , לא רך.אולי אפילו נוקשה קצת. חשוב לציין שלי בעצמי למרות היותי אשה חמה מאד קשה לקבל עזרה וכשאני מביאה דברים רגשיים אני לעיתים מביאה אותם בצורה קצת רציונלית ולא נשפכת מתוך חשש שלא יכילו וחשש מאיבוד שליטה רגשי בחדר.חשוב לי לציין שהורי אנשים מאד חמים .. זה נורא מתסכל אותי כי אני מרגישה שבכל השנים האלה בטיפול אני לא מצליח להנות מהחלקים הרכים והעוטפים שאני יכולה לקבל בטיפול.מהכייף של זה. למה זה ככה? מה דעתך? איך משנים?

אני מחפש פסיכולוג באזור הקריות. אני בשנות ה30 הראשונות שלי ואובחנתי עם הפרעת אישיות. (כרגע ללא סווג מוגדר). אני סובל מאד, ובקשי מתפקד. אנא אם אפשר לעזור לי בעניין /או להפנות אותי לכתובת אינטרנטית אחרת ששם אוכל לקבל המלצה. רצוי איש מקתוע (פסיכולוג( שמומחה בהפרעות אישיות וקשיי תפקוד.אני מנצל את האינטרנט כדי לשאול כי ידוע לי שכאן יש אפשרות אמיתית לקבל סיוע בגלל התפוצה הנרחבת של הדברים. תודה

[email protected] בתודה

מרגישה אובססיבית.. אבל לפני שתיעלם עם הסופשבוע, תזכור אותי בהודעת ההמשך? תודה!

אודי היקר - זה היה מאד חשוב לי ותודה שלא השארת אותי לבד עם זה..ותודה שאתה לא פוחד ממני..