פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. האם תוכל בבקשה לראות את ההתכתבות שלי לתשובתך מ2/7/10. נראה לי שבגלל שעניתי לתשובך .. אז זה לא מופיע כשאלה חדשה.. תודה נורית B

אודי הי, כנראה יש לי טיפ טיפ טיפ טיפונת פחד שתשכח אותי .. עניתי לשאלתך (בעץ למטה) ולא מסוגלת לעבור עכשיו את החויה שתשכח אותי ותדלג עלי.. אמא צביה לא נמצאת והכל כל כך חשוף ופגיע.. זה מרגיש כאילו אין לי עור..

שלום, אני חושב שאני סובל מפיצול אישיות. יש לי חברה ואני נוטה לריב איתה לעיתים קרובות. כשאנחנו רבים אני אומר לה מה אני חושב ואחרי כמה שניות אני אומר בדיוק את ההפף. התופעה מתרחשת גם לא בריבים אלא ביום יום. היא טוענת שיש לי פיצול וגם אני מרגיש ככה. האם יש לי פיצול? איך אני אמור להתמודד עם זה ומה להגיד לה לעשות כי היא לא רוצה להמשיך את הקשר ככה.

יש לי אחות שבעקרון יש לה לב זהב וטוהר, אבל יש לה בעיב שנמשכת כבר שנים ואנחנו(המשפחה) לא יודעים איך לעזור, היא רווקה בת 30, אבל ללא שום קשר גם שהיתה לה מערכת יחסים פעם אחת עם גבר היא נגמרה כל כך מגעיל,אני קצת מתקשה להגדיר את הבעיה אבל היא נורא עצבנית ולחוצה ובחברה היא לא מסתדרת, בוא נגיד שלא נעים כלל להיות בחברתה יש לה עקיצות מעצבנות והיא חסרת טקט ובכל מצב חברתי שהיא נמצאת בוא קורה איזה שהוא סכסוך היא הספיקה לריב עם בעלי ועם בנות דודותי והורי מרוב שרוצים כל הזמן להיות בסדר מהפחד רק מחפשים איך לספק אותה , יש לציין שאימה לא פעם בהתאבדות , אנחנו ניסנו לשלוח אותה מלא פעמים לטיפול והצענו עזרה תמיד אך ללא הצלחה, היא פשוט ממאיסה את עצמה בכל חברה שהיא נמצאת והכי הורס זה שיש לה לב זהב היא תמיד רוצה לעזור תמיד אפילו בצורה אובססיבית אבל יכולה ברגע לשרוף את הכל אם משהו לא הולך בדרכה .בבקשה אנחנו חייבים עזרה לאן לפנות מה הכתובת הנכונה היא חייבת להישתנות בשביל העתיד בן זוג ילדים אף אחד לא יצליח לחיות בחברתה. מודה מראש על כל עזרה.

שלום.אני בונה מהר מאוד מער' יחסים אבל קשה לי למשל בחיי היום יום לא לריב על מקרה או אירוע פשוט אני עלול לאבד חבר רק משום שאני מאוד קיצוני בטענות שלי ואני מוביל לעצבים אצל הצד השני וכך אני מאבד אנשים. איך אני עלול לא לאבד אחרים בגלל טענות ודעות ועקרונות שיש לי ??

אני חושב שבערך אני יודע איך לומר זאת .בעבר הייתי אומר זאת עם עלייה בטונים הרמת קול ופצוף כועס ,כיום אני נינוח שליו ואפילו עם חיוך על פניי.אבל,לצערי זה לא עזר במצב מסוים אני לא בטוח כי זה היה קשור לצורה שאמרתי אולי לאדם ? ולעקרונותיו או שבאמת זה קשור רק לצורה שהדברים שלנו נאמרים ?

לא יכולה יותר, עומדת על הסולם ,בשלב הרביעי, הידיים רועדות מהמאמץ האדיר להחזיק בסולם, כבר סגולות מרוב מאמץ . הסולם מתנדנד.. מרגישה שזהו, לא מצליחה יותר להחזיק בסולם. זהו.. יודעת שעוד מעט ותשמע חבטה אדירה.. אודי, שתדע לך, היא באמת ניסתה, התאמצה כל כך, נאבקה, לא הצליחה.. נפלה בחבטה אדירה לאספלט הקשה ועליה אף נפל הסולם הכבד... מחץ אותה, הטביע עליה את סימניו...

אין לך מושג, כמה חודשים אני עוקבת אחר הודעותייך באדיקות. מוצאת את עצמי נכנסת לכאן רק כדי לראות מה שלומך... אני מדמיינת אותך כמו יצור קטן ושברירי ורוצה רק לחבק אותך (אם מותר) את מזכירה לי הרבה מעצמי. אני לא מרגישה מספיק בטוחה לכתוב כאן מה אני מרגישה אבל רציתי שתדעי במבי. יכולת הסימבוליקה המיוחדת שלך, הנפש הפיוטית, הכאב הכל-כך אנושי ונוגע ללב הגיעו אליי. הללואי שתחתמי יום אחד רק "במבי" בלי "פצוע" ... הרי כל במבי סופו לגדול לחיית יער יפת תואר ומראה. אצילית ועדינה. אם הייתה לי דרך לכתוב לך באופן אישי מה עוררת בי הייתי כותבת. אבל אולי גם מה שכתבתי עכשיו ידיע אלייך. את אדם מיוחד. איזה כיף לאמא צביה שיש לה במבי כמוך לגדל. אני בטוחה שהיא אוהבת אותך כל-כך! מצטערת אם נפלתי עלייך, לא התכוונתי. באמת. רק כל-כך נגעת בליבי.. את כותבת הרבה פעמים את מה שאני עצמי עברתי ועובדת.. מתארת את המאבק הסיזיפי שבו עולים במעלה ההר רק כדי לחזור וליפול... אבל במבי, אני מצאתי חבל לאחוז בו, אפשר להושיט לך יד? שלך, ליאור

..אין לי מילים..כולם עפים באויר.. אני כל כך מוצפת.וואוו.. לא יודעת מה עושים עם כזו הודעה ששלחת אלי.. וואוו...רוצה לומר..ולא יוצא כלום.. שמה לב שכפות הידיים שלי כאילו נפתחות בשאלה ?? ..כאילו רוצות לומר "בטח את מתכוונת למישהו אחר.." ..לא אגיד כלום..מוצפת לחלוטין...וואאוו.. ..המילים היקרות כל כך שכתבת לי ליאורי מקסימה חודרות כל כך עמוק לנשמה..ואאוו.. אני חוזרת לקרוא שוב את מה שכתבת..וואווו.אני מבולבלת.. אל תכעסי על ההודעה המטורפת הזו שלי ..התבלבלתי לחלוטין..

שכחת שאמא צביה נסעה ??? כל יום שעבר בלעדיה -היה נצח. התחלתי לספור ולטפס בסולם ה"חכיון".. ביום הראשון-הצליח לי.הרגשתי שאני מצליחה להחזיק בסולם והצלחתי לטפס ליום השני... וכך נצח ועוד נצח ועוד נצח..מלא חכיון. ביום הרביעי בערב הרגשתי שזהו..הסולם מתנדנד,נשארתי ללא טיפונת אחת של אנרגיה (גם הרזרבה נגמרה) נגמר לי בלב כל ה"חכיון" שקיים בעולם ואני עומדת ליפול.. ואכן נפלתי.. אודי, כותבת עכשיו אבל נגמר לי כל המרגיש בלב.. יש לי לב בלי מרגיש..(יש לך מושג על מה אני מדברת ? הרגשת פעם אין מרגיש ?) אתה יודע אודי, אם היא אכן תחזור (??) ואכן נפגש ביום רביעי ,(אם יהיה יום רביעי )לי כבר אין מרגיש בלב...

היי. שמי מזל אני בת 22 ואני ישמח לשתף אותכם במה שעובר עליי. בחצי שנה האחרונה עברה עליי התקופה הקשה ביותר בחיי, אימי עברה דום לב( והיא רק בת 41)ובנוסף יש לי אחות בת שנתיים וחצי, אני ואחותי מאבות שונים והיא אם חד הורית, אביה של אחותי הוא לא לוקח עליה אחריות ובעקבות כך אני לקחתי אחריות על אחותי ואני כרגע מגדלת אותה , אני לקחתי על כתפיי הכל טיפול באימי שניפגעה מאוד מהמוות הקליני :פגיעה קשה בזיכרון, פגיעה פיזית , פגיעות פסיכולוגיות ,התנהגות ילדותית, חוסר ביטחון, תלותיות. עולמי התהפך 360 מעלות פעם לא הייתי עושה כלום והיום הכל נפל עלייי אני עושה הכל: טיפול באמי, באחותי, בכל העניינים הרפואים של אמי, טיפול בכל המסמכים עם ביטוח לאומי ועוד ....זה קשה לי, אין לי עזרה מאף אחד כולם התנערו . בעקבות המקרה אני כל היום עם אמא בבית כי היא צריכה השגחה תמידית , הפסקתי לעבוד , הפסקתי ללמוד.. אני מרגישה שחייי נהרסו ,אין לי שום עזרה ואני מוצאת את עצמי בוכה המון וזה קשה לי .... איך אתם יכולים ליייעץ לי ... לקבל עזרה... תמיכה.... תודה רבה

מאוד מצער לשמוע מה שעובר עלייך. האם פנית לגורמי הרווחה במקום מגוריך? אם לא, כדאי שתעשי זאת כדי לקבל תמיכה ועזרה בכל מיני תחומים. כדאי לך לשתף כמה שיותר אנשים, לגייס תמיכה מהמשפחה המורחבת והקהילה מכל מי שיכול ומוכן. מאחלת החלמה מלאה ומהירה לאמך. ושחייך יחזרו למסלול.

שלום, אני סובל מהזעת יתר בכפות הידיים, שלפי ההרגשה שלי, מקורה פסיכולוגי. דוגמה: אני יודע שבעוד רגע אני אלחץ לאדם שממולי את היד; לכן היד שלי פתאום נרטבת. רציתי לדעת אם יש כזה טיפול פסיכולוגי שיעזור לי להתגבר על הרגשות הללו, או אולי טעיתי ואני צריך לשאול בהיפנוזה פסיכודרמה או איזה פסיכו אחר? תודה

שלום רב לך אכן רוב המקרים של הזעת יתר נובעים ממצבי לחץ. ניתן ללמוד כיצד להתמודד עם תופעה זו באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר מועד בשילוב שיטת הביופידבק. אשמח לשוחח עימך בנדון תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום, יש לי מספר תסמינים שאינני יודעת לאן לשייכם....אני גם לא יודעת אם זה מצביע על מחלה או לא... אני כרגע חיילת ולא מעוניינת לפנות לקב"ן על מנת לברר מה זה...אשמח אם תוכלו לתת לי עצה. יש לי את התסמינים הללו שנים רבות...זה לא הפריע לי עד לאחרונה...התסמינים הם מאז שאבי נפטר לפני כשמונה וחצי שנים.. כאשר הייתי בת עשר. התסמינים: -חוסר רצון לצאת מהבית (אין לי בעיה לצאת ואני גם נהנית עם חברות...אבל מעדיפה את הבית:השקט והנוחות של הבית...מעדיפה לצאת לבית של חברה ולא הכי אוהבת מסיבות ופאבים....כשאני יוצאת אני נהנית..אבל אין לי כוח להתארגן בשביל זה ולטרוח עם נסיעות וכאלה...) -עייפות (אני ישנה הרבה שעות...בערך תשע שעות שינה כל לילה...אני יכולה לישון שש שעות ולתפקד כמו שצריך אבל מעדיפה לישון יותר..) -מצבי רוח (כשמדברים איתי על למה את לא יוצאת הרבה עם חברות ועל הצבא אני נוטה להתעצבן....ולנסות לשנות נושא..). -פסימית:אני נוטה לראות את מה שלא בסדר...למרות שאני גם מנסה לשמור על אופטימיות ולחשוב שהכל יהיה טוב...כל פעם שאני חושבת מה לא בסדר אני מנסה "לפצות" ולחשוב על משהו טוב... נ.ב.: יש לי בעיות בצוואר....ועקב הכאבים הרבה פעמים כשאני יוצאת ההנאה נפגמת עקב כך...כי אני רק מתרכזת בכאב...וזה גם מוריד לי מהחשק לצאת... אני פונה מכיוון שהפנו את תשומת ליבי לכך שמצב זה לא בריא ולא טבעי....האם יש איזה שהיא דרך לטפל בכך?ומה כבר יכול להיות לי? תודה מראש, רעות.

אודי, נתת לי הרבה חומר למחשבה וגם השקטת חלק מהדאגות שהיו לי. אני לא בטוחה שאני אפנה לקב"ן (יש על זה סטיגמה לא טובה ואיך שהוא תמיד מגלים שהלכת....) אבל אולי בהמשך הדרך אני אלך לפסיכולוג באופן פרטי. תודה, רעות.

היי, אז ככה, אני מרגיש ממש מתוסבך יש לי המון חרדות והן רק הולכות ומתקבעות אצלי בחיים. אני כבר די יודע את השמות שלהן: הפרעה כפייתית (שאני סובל ממנה כבר שנים רבות בערך כמו 5-6 שנים), חרדת נטישה, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת. ועוד משהו אני די מפחד מרוחות וכל מיני דברים כאלה, אני חושב לפעמים שאולי אחוז בי דיבוק שגורם לי לעשות כל מיני פעולות טקסיות ודברים כאלה, או שאני תוהה הרבה דברים לגבי העולם -האם באמת יש אלהים, מה יש מחוץ לחלל, האם יש בכל אחד נשמה, ממה נוצר האדם, האם זה באמת מאלהים - ואלה תהיות שלפעמים ממש גורמות לי לצאת מדעתי ולהרגיש כאילו אני מתחרפן, בנוסף יש לי כל מיני מצבים, שפתאום אני חושש שאני עומד לחטוף התקף לב או משהו ואני רק בן 16 ובריא תודה לאל. ד"א יש לי גם כל מיני מחשבות מיניות מגעילות על אנשים קרובים וזה די דוחה אותי ואני מנסה להתעלם מהם אבל זה לא כל כך עובד. אני ממש מספר כאן את הכל עליי, כל מה שאני מרגיש וכל מה שעובר עליי מקווה שבאמת יש לכל הדברים כאן פתרון. מה לעשות עם זה? לפנות לפסיכולוג? כבר הייתי בטיפול פעם, אבל לא בנושאים האלה אם אני זוכר טוב (אם כבר מדברים על חרדות אני לא יודע אם זאת חרדה אבל על כל דבר שאני לא בטוח בו ב200 אחוז אני מרגיש צורך לומר "אם אני לא טועה" או משהו בסגנון משהו בראש מכריח אותי להגיד את זה). ולשאלה העיקרית כאן, כמו שאמרתי יש לי חרדת נטישה, כשאני מתרחק לזמן רב מהבית, נגיד נסיעה לטיול שנתי וכו' עולות בי חרדות, אני מתחיל לבכות ללא הפסקה על הריחוק מהבית, רק המחשבה על כך שאני צריך לעבור יומיים שלמים מבלי לראות את הבית משגעת אותי, היא לא נותנת לי מנוחה, ואני מרגיש שזה הורס לי את האיכות חיים, אני לא יודע בדיוק אם זה גם געגועים למשפחה, אני לא כל כך חושב, אני די מתרכז בריחוק הזה מהבית לזמן רב (כמו יומיים). עוד מעט יש לי נסיעה לאילת עם חברים, זה יוצא בערך עוד כחודש וחצי ואני תוהה אם לנסוע או לא, אני יודע שנסיעה לאילת לחמישה ימים!!! תשגע אותי ואני מפחד שוב לבכות ולרצות הביתה כל הזמן, משהו נוסף הוא שאני מכיר את החברים האלה רק מתחילת השנה, ואני לא בטוח אם אני ארגיש בנוח לסוע איתם, או שפשוט אני מנסה להפיל על זה את החרדת נטישה מבלי לשים לב, אז ככה לעניין, אני מתלבט אם לנסוע או לא, אני מקווה להתחיל טיפולים פסיכולוגיים אבל אני לא יודע אם זה באמת יפתור את הבעיה ואני אוכל לנסוע עוד חודש וחצי והכל יהיה בסדר, אני צריך להחזיר תשובה בקרוב מאוד לחברים שלי אם אני נוסע איתם או לא כי הם רוצים לסגור בית מלון באילת. אין לי כל כך מושג מה לעשות, אני מפחד לנסוע, ואת האמת שאני מעדיף להשאר בבית לפי דעתי, כי הפחד הזה של להתרחק מהבית למשך חמישה ימים!!!! זה משגע אותי. מה לעשות, בינתיים, האם להגיד כי אני נוסע, אם אני אומר שכן אני לא יכול לחזור בי ואני אהיה חייב לנסוע או לשלם את הכסף על הבית מלון מבלי לנסוע. בבקשה עזרה דחופה!!! תודה

אודי תורבה רבה על העזרה, עזרת לי מאוד, אני אפנה לטיפול פסיכולוגי, והחלטתי לא לצאת לאילת, יהיו עוד פעמים אני רוצה להתגבר על החרדות ורק אז לצאת, אני שלם עם החלטתי. ד"א ההודעה מתחתי היא הודעה ממש מוזרה ומשונה ואתה גם השבת בצורה מוזרה, סליחה שאני ממש חטטן וגס רוח שאני מתערב, אבל היא גרמה לי להרגיש כאילו אני נמצא בחלום (שזאת עוד חרדה שלי) כי היא לא הייתה נורמלית. מה פשר ההודעה, אבין אם לא תסביר לי. תודה וסליחה על ההתערבות אך היא גרמה לי להרגיש חרדה כי אני נמצא בחלום.

אודי, אתה יש ???????? מרגיש לי כל כך לבד..עצובה... גם קצת קצת מפחדת... אתה בטוב ??? קרה לך משהו ??? למה אתה לא כאן ?? אמרת שנתראה ביום רביעי,היום חמישי. ואולי היום יום רביעי ורק נדמה לי שהיום יום חמישי??? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

וואו אתה כל כך רגיש. מקסים התיאור של הרוח הנוף והמוזיקה הנעימה ברקע.. זה נותן גוון חמים לרגשות לא פשוטים שעומדים מאחורי הודעות כאן... אז תודה :) כיף כיף התיאורים הנעימים! וטוב שזהו החלל שאתה ממלא עבורינו ועבורך!

אודי שלום, אני סטודנטית לתואר שני במקצוע שמשיק לתחום הטיפולי. במסגרת לימודי אני כותבת עבודה בנושא ההשלכות של הפסקת טיפול פתאומית (כמו במקרים של נסיעה בלתי צפויה, מחלה, פטירה וכד'). האם תוכל להפנות אותי לחומר בנושא? אודה לך מאד על כל עזרה. טליה

אהלן אודי אז ככה אני סטודנט ואני בן 24 .. אני די עסוק כמעט כל שעות היממה בלימודים שלי. אני לומד לימודים עמוסים מאוד ומאוד לא פשוטים. אין לי חברה.עד לפני הלימוידם הכל היה רגיל ומאוד תוסס. עם הלימודים נכנסתי למצב של אוף ואני רק בלימודים ,אין לי זמן לשלב ,אני רוצה חברה ולא חסר לי כלום.מאוד מפריע לי שאין לי זמן ואני רק בלימודים כל הזמן. מה עושים ? האם זה באמת הלימודים? לדעתי כן כי מאוד חשוב לי הקטע המקצועי אבל מאוד גם הזוגי .תודה תמיר ..

שלום.. אני בטיפול כבר שנתיים, בסה"כ טיפול מוצלח מאד. במהלך השנתיים האחרונות עלו הרבה מאד דברים שנשכחו מהילדות שלי. עלה הרבה מאד כאב ועצב והרבה חרדה. אני אמנם בנאדם מתפקד מאד אבל יש לי הרבה "פאקים" ואזורים מתים ובעייתיים מאד בחיים. העניין הוא, שעלה אצלי כל כך הרבה רגש (שלילי) שבזמן האחרון אני מסתובבת עם הרגשה שאולי יש משהו שאני לא זוכרת, אני כל הזמן שואלת את עצמי - מה קרה שהביא אותי לכאלו רמות של חרדה וכאב? בטיפול הצלחתי להרכיב איזה "פאזל" של החיים שלי ואכן אותרו אירועים טראומטיים מסויימים, אבל עדיין. זה מוזר שאני מחפשת איזו טראומה שאני לא זוכרת? זה אפשרי, או שזה כבר היה צף על פני השטח אחרי שנתיים בטיפול? קשה לי להבין את המקור של הרגשות הכל כך חזקים האלה, קשה לי לשייך אותם לאירועים "מציאותיים" כלשהם. העליתי את זה (או יותר נכון קצה של זה) בטיפול אבל זה הביך אותי מהר מדי אז מיד סיימתי עם זה. זו רק הרגשה מוזרה, ושום דבר מעבר לזה. אשמח לתשובה. תודה

תודה על התשובה! העניין הוא שכרגע זה כמו לבהות בחור שחור קטן. לא רואים כלום. זו רק הרגשה, נסיון שלי להסביר לעצמי את כל מה שיצא ממני בשנתיים האחרונות. אין שום שום עקבות ושום "תימוכין" להרגשה הזו. אני גם חוששת שזו עלולה להיות עוד דרך שלי "להרחיק" את עצמי מעצמי (אני טובה בזה), מהדברים שאני כן זוכרת שקרו לי. במקום להתמקד במה שאני מרגישה ובמה שקרה, להתמקד במשהו שלכאורה "אני לא זוכרת". בכל מקרה שלא יהיה זה מטריד אותי מאד.. אשמח לתשובה. תודה

המטפלת הציעה לי, לדאוג לי בנושא אישי ביותר. לעזוב את משפחתי ולסמוך רק עליה. זה כמובן מעורר הערכה רבה מהמסירות, אבל- גם תמיהה: ואת זה אני פשוט לא קולטת. אם אני רואה אותה בתפקיד בתשלום, של שעה בשבוע ואין לי מושג מי היא באמת. לעומת בני משפחתי (שאני מכירה אותם על מעלותהם וחסרונם) כבר עשרות שנים. למה אני יסמוך עליה???????? הנושא משמעותי לי, בגללו הגעתי לטיפול אבל- מפחיד להיות שוטה באמונה עוורת מה לעשות? תנו לי כוון להבהרה, אני אכולה.

יקרים, מוזר לחזור ולכתוב. מכניסה בזהירות את האצבע ובודקת האם המיים לא קרים או חמים מדי. מתלבטת לגבי הפתיחה, לגבי התוכן, לגבי הכל, האם ואיך לחזור. כן חסרתם לי. כן זה היה נכון לי המרחק. כן הצלחתי להתרחק ולא להציץ אפילו, מספר חודשים ואז הצצתי ונבהלתי ממה קורה כאן ושוב מציצה לראות הקלו המיים. ונראה לי שכן המיים בסדר לא רותח כאן ולא קפוא. חסרים כאן קולות מוכרים רבים שהתגעגעתי אליהם. מקוה שהם כאן בשקט. אצלי הכל בסדר... כדברי השיר. אעצור כאן בינתיים י.

ילדה אישה יקרה ! כותבת לך אך מהססת... כל כך שמחה שאת חוזרת..אין לך מושג עד כמה... לא שוכחת לך איך היית איתי כשהיה לי כל כך קשה.. ..עדיין רואה אותך יושבת עם במבי ביער,בין העצים העבותים,המים הזורמים מלטפים את כפות הרגליים,השמש מלטפת ממעל,מקשיבות לאוושת העלים ,זמרת הצפורים ..מלטפות בידינו את חלוקי האבן המפוזרים מסביב... ..כן ילדה אשה, לא שכחתי..מודה לך בליבי על כך... ..כותבת ומהססת..מבינה שעזבת בגלל צורך שלך במרחק... לי היה קשה עם זה...קשה לי עם כל היעלמות...זה נחווה אצלי כנטישה,..גם הרצפה שלי נעלמת לי..מרגישה תלויה באויר... כל כך שמחה שאת חוזרת..כל כך חוששת מהיעלמות נוספת... :)) :(((

חסרת לי מאד. כן גם אני זוכרת את התמונה הזו. מאד התרשמתי אז ותמיד מהיכולת שלך לתאר עד העלה האחרון את שלות היער שהופרעה. הרגשתי אותך והתרגשתי איתך. משמעותים לי מאד הדברים שאת כותבת לי. אני כאן. וגם אם הולכת, הנה חוזרת. וגם כשהולכת לא נעלמת, אומרת שהולכת ונפרדת ומנסה כמה שיכולה להסביר למה הולכת. למה חייבת ללכת. שמחתי לקרוא שלמרות הנסיעה של אמא צביה את בסדר. חיבוק גדול י. נ.ב. באותה הזדמנות נשיקות לשרית ורפאים שברכו אותי וטרם השבתי וגעגועים לשאר החברות שחלקן איני רואה כאן

הי אודי, בוקר טוב, ..משונה.. אמא צביה נסעה אתמול, אמרה שתחזור,אנחנו אמורות להפגש ברביעי הבא. הכנתי את עצמי לקראת הנסיעה שלה ו..להפתעתי, נכון להרגע הכל בסדר.. הרצפה לא נעלמה, כשהרמתי העיניים לשמיים ראיתי, הם לא נפלו.. השמש מחייכת ואומרת לי בוקר טוב,אפילו הציפורים ממשיכות לזמר את זמרת הבוקר הרגילה שלהן... אודי, זה שונה מפרידות אחרות..זה נורמלי ? נכון, היא הגישה לי בסיום הפגישה פנקס בכריכה קשה ועליו עיטורים,בדף הראשון אף כתבה :ל...פנקס לקיץ מ... אך זו לא פעם ראשונה.. לפני נסיעתה הקודמת הביאה לי עט ומחברת שבו כתבה להתראות.. אודי, זה נורמלי להרגיש כך ? ואם פתאום ,כך לפתע הכל ישתנה וארגיש זוועה..אתה תהיה כאן ??? ..בבקשה אל תסע עכשיו.. תשאר איתנו...

שלום אני מחפש פסיכולוגית דתיה. אני גר כיום באזור הדרום אבל ממש אין לי בעיה לנסוע לכל מקום בארץ העיקר למצוא את האדם הנכון לטיפול/יעוץ בשבילי. אני אשמח לקבל מספרי טלפון ושמות . העניין שאני מחפש יעוץ דתי הוא: שחלק ממטרת היעוץ אליה אני מכוון היא בעיות בערכים דתיים שאני נמצא בהם כיום ומרגיש שרק כך אוכל לתקשר יותר טוב בטיפול,נכון לי ונוח לי לקבל תמיכה מאדם שזוהי דרך חייו. בנוסף אני מרגיש שיהיה לי נכון לקבל יעוץ מאישה ולא מגבר,,,תחושה פנימית חזקה. תודה. ערב טוב...

היי, "מכון שילה" הוא מכון שעוזר במציאת פסיכולוגים דתיים ברחבי הארץ. תקיש בגוגל "שילה" ותמצא שם את מספר הטלפון שלהם. מומלץ.

שלוםם!! שאלה לי. מתי נראה לך הזמן הכי טוב והכי מתאים לספר לבחור שאני יוצאת איתו(לא כרגע, בכללי) על מחלת הסכרת שיש לי?? בהתחלה או שאפשר לדחות קצת. אני פוחדת שאם אני אספר לו בהתחלה זה ירתיע אותו ואם אני אחכה אם זה אני סתם ידחה את זה... אשמח לעצה!!! תודה מראש!!! עוד משהו שמעניין אותי בלי קשר. שמת לב שרוב(או כולם אפילו) האנשים שמשתתפים בפורום הן נשים?? בעצם עכשיו שאני כותבת את זה זה לא נשמע לי ככ מפתיע. רק מחזק את הסטיגמה(או שזה כבר הוכחה) על נשים, דיבורים ורגשות.:):):)

אני כבר לא בטוח לגבי כל העניין של הפסיכולוגיה ... אולי זה לא קשור לפסיכולוגיה ואני סתם סוטה מין ודביל ?

שלום, קצת קשה לכתוב על זה אבל אני בעילום שם. אני הולך לפסיכולוגית כבר לא מעט זמן, וקיבלתי עם הזמן תובנה שאני הולך לשם כי היא נראית לי חמודה וכי אני צריך תשומת לב. עם הזמן התחלתי לפתח עוד כל מיני רגשות (לא דיברנו על זה כי זה היה מביך מאד), ומצאתי את עצמי מפנטז ואפילו חושב עליה בזמן אוננות - רק כדי להמחיש את השפל שהגעתי אליו. בגלל שהיא נשואה ומבוגרת ממני אין סיכוי שיצא משהו רומנטי , וחוץ מזה אנחנו עדין בטיפול כביכול, וגם לא נראה לי שאנחנו מתאימים באופי (היא מעצבנת רוב הזמן ולא בסגנון שלי, רק חמודה כזאת עם קול מתוק) . . אז אני מודאג - האם אני מופרע נפשית? סוטה? אולי פשוט יש לי יצרים לא ממומשים שצריך לעבד אותם אצל פסיכולוג חדש. חשבתי אולי ללכת לפסיכולוג אחר כדי שיעזור לי להתמודד עם ההפרעה - וכך אוכל לחזור אח"כ לטיפול אצל הפסיכולוגית המושכת ולהמשיך מאיפה שהתקלקל. מהרגע שהבנתי שקורה לי מה שקרה בסדרה בטיפול לנעמה וראובן כולי בסרטים רעים של פריצת גבולות ומוסר, ובלבול גדול שמאיים להחריב לי את האישיות ולהפוך אותי למן מטופל שהוא חצי מטופל וחצי סוטה, אולי אפילו יותר גרוע מזה..... איזה מן בן אדם עקום אני אוף

הי אודי רציתי לומר שתמיד היית לי אוזן קשבת בפורום, נתת מילה חמה כשהיה צריך. פשוט היית שם. תודה. אופיר

אופיר? את בסדר? משהו לא "נשמע" טוב בהודעה שלך. לא כתבת כאן מזמן. ספרי מה שלומך?

שלום. אני ובעלי נקלענו למשבר בזוגיות בגין אי הרצון שלו ליד שלישי.. זה כבר מס שנים . כיום אני בת 41 ועדיין מרגישה את הצורך,את הקנאה בחברות, את זה שהתפספס לי החלום למשפחה גדולה את הכמיהה לתינוק וכו וכו.. יש לציין ששני ילדיי מקסימים ואהובים גם על בן זוגי. העניין הוא ..שעכשיו אני נמצאת בשלב שאני רוצה לעזור לעצמי לצאת מכל תחושת הדיכאון והכאב לשפר את הזוגיות למרות הכל. לסלוח לבעלי... אבל לא יודעת איך לעשות את זה. כלפעם שאני רואה תינוק הלב שלי מתכווץ.. או בנסיון לשפר את הזוגיות אני לא מצליחה לשכוח לו את העובדה שלקח החלטה שכזו בלי להתחשב בי. מה עושים (הגענו אפילו לרבנות..והחלטתי ברגע האחרון לחזור בי) היינו אצל יועץ נישואים וזה לא עזר. מה עושים ? למעני , למען ילדיי ולזוגיות .. חייבת תפנית בנושא הזה. איך עושים? והאם אפשר לסלוח על כזה דבר? תודה רבה

תודה רבה על תשובתך , האם יש דרך לעזור לי בהרגשת הכבדות שאני מרגישה . אני כבר הרבה זמן עם תחושת גודש בגרון וכבדות.. (דכאון? ) אני מתחילה להתרחק מחברות שיש להם 3 ילדים.. ואני מרגישה פחות טובה מהם ופחות אימהית מהם. (למרות שבמודע אני מבינה שיש לי 2 ילדים נפלאים, אני עובדת בעבודה מכובדת ומאוד מעורכת ) אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה לרגע, למרות מאמציי הרבים לנסות לקיים זוגיות רגילה.. וחיים רגילים ולהבין שמה שיש לי גם צריכה להודות יום יום. אבל זה משתלט עליי..ונראה לי שאני לא מצליחה להתמודד עם זה . יש תרופות טבעיות שיכולות לעזור לי כדי להתמודד ולנסות להמשיך את חיי (שיתפתי את בעלי..והוא לא מבין מה חסר לי . חושב שיש לי הכל שני ילדים בעל משפחה עבודה טובה.. והוא לא מצליח להבין את העצב שהשתלט עליי.. ) מה עושים ? תודה

שלום, אשמח ליעוץ פסיכולוגי בדילמה שיש לי. אני הולכת לפסיכולוגית מזה חצי שנה ואיני מתחברת אליה. לפני שאני הולכת אליה אני ממש מקווה שהיא תבטל ולא תגיע. אני לא מסוגלת ממש להפתח בפניה ולבכות לידה. אחת מהסיבות שאני הולכת אליה זאת הסלידה שיש לי מאימי, והיא טוענת (ונראה לי שזה נכון) שאני משליכה את אימי עליה, ולכן קשה לי איתה. כלומר, שעלי להשאר ולהתמודד עם הבעיות שלי איתה. היא הפסיכולוגית אישה הראשונה שהייתי אצלה, והיא אכן מזכירה לי קצת את אימי. לפניה הייתי אצל פסיכולוג גבר שמאוד נקשרתי אליו ונפתחתי בפניו. אשמח מאוד לייעוץ מקצועי בעניין. תודה! מיקי

היי אודי היקר אני נורא נהנה לבקר אצלך בפורום.פורום מדהים. א. האם יש קשר בין בני אדם שאוהבים בעלי חיים ולבין אלו שלא אוהבים ? מה מאפיין אנשים אלו לפי ניתוח האישיות ,אשמח לדעת . ב. אני נוהג לפעול לפיה להתנהג בצורה יפה עם כולםולהתסתדר עם הבריות.כיצד עלי לנהוג עם חבר שאינו כבר חבר כנראה ומתקשר או יוצר קשר רק שיש בחינה באותו יום ושואל איך היה או עושה זאת מול אחרים ,עושה את הבירור הזה עם אחרים עלי ... אודה לשמוע תמיר סטודנט שבוע נפלא

הי תמיר, חד משמעית - אין שום ניתוח אישיות שמאפיין אנשים שאוהבים בעלי חיים! גם הנושא של אהבת בעלי חיים מתחלק לכמה סוגים: אהבת בעלי חיים ברמה של לגדל בבית כלב ו/או חתול. אהבת בעלי חיים ברמה של פעילות למען בעלי חיים. אהבת בעלי חיים עד כדי הימנעות מאכילתם. ועוד... ולכן אין לך שום דרך לאפיין אנשים שאוהבים בעלי חיים. אתה כן יכול לבדוק, האם אהבת בעלי החיים באה על חשבון קשרים עם בני אדם, למשל... דווקא בתחום הזה יכולתי "להרצות" לך עד אין קץ, משום שזה תחום הפעילות שלי (עבודה עם ולמען בעלי חיים), אבל לא נראה לי שזה המקום המתאים :) TM.

ביתי בת השבע וחצי, מפותחת רגשית ושכלית לגילה, סיפרה לי (בסוד) לפני כחודשיים שהיא "מאוהבת". שמחתי בשמחתה, ומאחר שהילד המדובר מחבב אותה הם חברים טובים. לפני כמה ימים היא סיפרה לי במבוכה גדולה שהם התחבקו, וקיבלתי את הרושם (לא במילים) שמבחינתה אין מניעה להתקדם גם לנשיקות וכו'. נחרדתי כ"כ שלא ממש הצבתי עמדה מגובשת, ודי גמגמתי. עכשיו הדילמה: האם לפרגן לה, או להביע את דעתי שזה מוקדם מדי, ולהסתכן בכך שלא תשתף אותי יותר. האם זהו זמן לדבר איתה על מיניות או שזה מוקדם מדי? נראה לי שהיא יודעת יותר ממה שאני חושבת. ואם כן, על מה מדברים? איך מסבירים את הסכנות מבלי להפוך את הנושא למפחיד ומאיים? תודה רבה

סליחה שכותבת כאן בעיקר כשמאוד קשה לי . כמעט ולא מגיבה . אבל עדין - אני כאן .. רק שקוראת בשקט . הרגשתי צורך עז לבוא להיות כאן עלידך. מרגישה איך נשרפת בתוך עצמי . בתוך כאב עצום וקושי כביר . זה מלווה אותי אודי בכאבים בגוף- עכשיו זה פשוט כאב חד בבטן .יש לי כמיהה מטורפת להוציא מהבפנים את כל המראות שנגלים וצפים בי.יש כמיהה.((((אבל כלום לא יוצא.))))) אולי הפכתי להיות אילמת ? אטומה רגשית ?... אני זוכרת שהכתיבה אלייך כאן במקום הזה מאפשרת לי גם סוג של נחמה - סוג של נשימה בין לבין .. (כמו בימים של פעם)וגם קצת לא רק בלבד. אודי יקר,הגוף שלי לא מצליח להכיל בי את הכל. אני מרגישה בימים האחרונים שאני "חוגגת איתו מסיבה ".. חוגגת איתו את כל הכאבים שוב מהמסע הלא פשוט שעוברת. זה כאבים שהיו בעיקר פעם-בהתחלה - וחזרו שוב!! לא יודעת כבר כמה יש לי כוח להמשיך בדרך המזורגגת הזו. הלילה של אתמול היה רצוף בבכי וכאב בל יתואר הטיפול ברביעי היה נוראי. וזה ככ צורם בי וזה ככ מטלטל נפשית בי וזה בעיקר מרעיש וחזק לי ולסובבים והסובלים אותי. אני לא מצליחה להיות מרוכזת כבר בשום דבר אחר , מלבד- .. הזכרונות .האשמה ובושה - בדבר החלקים שלי.אני מרגישה איכס אחד גדול . מרגישה שחזרתי לחיות בכח בתוך הכאב שבי. אני מצליחה לראות ב*חדות עזה* מהצד - איך הגוף שלי גומל לי בתמורה מזויעה על הרבה מאוד שנים שבהן הייתי מסורה בשקט (לאבא ) .. הגוף שלי צורח את העובדות הנוראיות הללו.הגוף שלי בוגד בי.בחזרה כי שמרתי מצידי על קשר של שתיקה ככ הרבה שנים. אודי, יש בי כמיהה עזה לסוג של רגיעה בתוכי , יש בי פנטזיה להגיע ליחסים בריאים בי . אבל - הסבלנות שהיתה בי נעלמת .. ואני מרגישה ששום דבר טוב כבר לא יכול לצמוח מתוכי. אודי .. יש בי יכולות גבוהות של הרס. כוחות הרסניים פנימים בעוצמה מטורפת ואני ..ואני מפחדת מהם!!!! אני מפחדת מהכל. מפחדת מהלבד הזה שמגיע בדיוק כשלא צריכים אותו .. לבד רע.. ששואב ושואב.. ומרחיק אותי מכולם. אני מפחדת מהרע שמצליח לחדור אליי . שמצליח אפילו לגבור עליי במלחמה היומיומית הפנימית הזו . מפחדת ככ מהגוף שלי שמלא במטענים של כאב . ברעל . בפסולת. אני מפחדת מהעולם שבחוצ - שלא מצליח להכיל אותי . אני מפחדת - מהחוסר תזוזה הזו שבתוכי . מפחדת - מהמחסומים שנמצאים בי - מחסומים אינסופים .. אני מפחדת אודי , ובעיקר מעצמי .. !!! אתה יודע למה ?.. כי כל המפגשים הטיפולים שאני עוברת מסעירים אותי מבפנים. הם מטלטלים לי את הנפש .הם גורמים לי להכיר את עצמי וההכרות הזו שלי בתוכי הופכת להיות ככ עמוקה עד שהיא מביאה אותי למקומות מפחידים ,..והכאבים האלה שמופיעים - שבאים ומבקרים אחרי כל הגילויים הרועשים שנפתחים ..פשוט ממוטטים . אני מתפרקת אודי . מכל הכאבים האלה. אודי , כמה קשה לי להודות בזה שלא חשוב שכבר 4 שנים עברו.. ואני עוד מנסה לטפל בעצמי .. וזה עצוב - כי מה שבאמת חשוב הוא שאני עדין חלשה. עדין בזכרונות . עדין ..אני עדין .. זקוקה לעזרה . עדין קשה לי .גם להגיד את זה פה ובכלל. עדין קשה לי- בעיקר להיות בתוך זה עם עצמי לבד. סליחה אם העמסתי כאן.. אני - שכבר מזמן מרגישה שוב כלפי חוצ את השתלטות הרק ילדה/מפלצת שבי .

שלום שרית, סליחה על ההתערבות, אבל ההודעה שלך צימררה אותי והעציבה מאוד. היה חשוב לי להגיד לך, למקרה שאודי לא יגיד, שהיית רק ילדה, ולא מפלצת. ובלי להכיר אותך אני בטוחה בכך.ואת עדיין ילדה (ממקום טוב), במובן שהפגיעה הותירה המון צרכים, ולא אפשרה התפתחות, ולא יכולת להתמודד עם הדברים בעבר, ועכשיו את מתמודדת. וזה מעורר את כל החלקים הפגועים, והם פגועים כי נפגעת, בהיותך ילדה, ולא כי משהו בך לא בסדר. כל הילדות במצבך היו נוהגות בדיוק באותו אופן, וחלקן הגדול מרגישות כמוך במקום שבו את נמצאת היום, בטיפול. החלק השני לא מטופל וסובל עוד יותר. אך כולן, לצערי, מרגישות אשמה ובושה, על פשע שלא הן ביצעו, ושהן היו קורבנות שלו.וכולן, מרגישות את הגוף כואב, כי מה שהמוח ניסה להדחיק או לשכוח, הגוף זוכר. והגוף עבר טראומה בלתי נתפסת. ולכן גם לצערי 4 שנים זו רק ההתחלה, התהליך ילווה אותך זמן רב, ותתני לעצמך להיות חלשה, ופגיעה, ונזקקת. לא הרשית לעצמך כל כך הרבה שנים לקבל את המגיע לך- ילדות, אז תרשי לעצמך עכשיו. תסבלי את הזיכרונות, תעבדי אותם, אך תנסי כמה שפחות לתת מקום לאשמה ולבושה, אל תתנגדי להן, תקבלי אותן כמובן מאליו כתוצר של מה שעברת, אבל תמיד דעי כי אין להן בסיס במציאות. מאחלת לך בהצלחה, ושתוכלי לאהוב את עצמך, אפרת

קודם כל קבלי חיבוק.. ארוך וגדול.. ומלא נשימה.... את בדרך את בדרך את בדרך.. כל הייסורים האלו שאת עוברת הם ניצוצות (כואבים לכדי טירוף) שמזכירים לך כי את בוחרת לטפל בך.. וזהו ניצוץ לאהבה עצמית, גם אם זה בא רק בגלל אין סוף הכאב. אני מאמינה בך ובתהליך שלך. הוא כל כך עוצמתי והכרחי כדי שתוכלי לחיות חיים מלאים ובריאים בגוף ובעיקר בנפש... אוהבת אותך מלא גם אם מרחפת הרבה.. כזאת אני :) מלא נשיקות ~נילי~

שלום אודי, אני פרודה כמעט שנתיים, וגרושה כ-8 חודשים. אני נפגשת עם מטפל מזה כשנה, בכללי הפגישות עושות לי טוב, גם אם במהלכן עדיין לעיתים קשה לי להתבטא/להיחשף ולעיתים התוכן שנדון בפגישה מעיק עלי. אבל, כשאני חושבת על הנושאים שדברתי עליהם בפגישות, נראה לי שכבר סיפרתי כמעט הכל, אלו שלא סיפרתי עליהם אני כנראה גם אתקשה לספר עליהם בעתיד. אז שאלתי היא : איך יודעים מתי טיפול מסתיים ? תודה.

שלום ד"ר בונשטיין נכדי בן השלוש וחצי גר עם אמו וחבר שלה ( לא אבי הילד אך יחסי הילד והחבר מצויינים הוא קורא לו אבא) בקירבתנו. ביום שישי האחרון, היה אמור אביו הביולוגי לבוא ולקחתו מהגן, אולם לראשונה מזה חצי שנה שההסדר קיים , הוא לא הגיע. אני, הייתי מאד אמיתית, ושידרתי לילד שאני שמחה שהוא נשאר איתנו לשבת.אמרתי לו גם שאני מאד שמחה שהוא בא הבייתה !,אביו צלצל בשעות אחה"צ ורצה לבוא לקחתו, ביתי אמרה בסדר, כי היא מאד מעודדת את הקשר בינהם, אבל הילד לא רצה ללכת, הוא בכה בכי תמרורים. האם יש בי מן האשמה שהילד לא רצה ללכת? אני מרגישה שהייתי מאד אמיתית, וגם לביתי אין טענות אלי, אולם נשמעה הארה והערה בונה מצד חברה שבמעט אני תרמתי. האמנם? למותר לציין שהיחסים בין הילד ואביו הביולוגי בנויים על מפגשי סופ"ש אחת לשבועיים. אם אמנם אני תרמתי, אז איך להימנע להבא? כי אני לא יכולה לא להיות אמיתית עם הילד. תודה סבתא רותי

שלון רב, אני אשה בת 36 נשואה עם ילדים. אקדמאית עוסקת במקצוע חופשי. מזה כמה שנים אני סובלת מהתקפי חרדה המלווים בדפיקות לב מואמות, תחושת מחנק וזיעה קרה. אני חשה כי אני מאבדת אוויר והולכת למות מחנק. הדבר קורה לי בעיקר במקומות סגורים כגון מטוס, אוטובוס קולנוע וכו.. הדבר גובר ואני נמנעת מפעולות אלה ביומיום זה מפריע לחיי באופן מגביל מאד. אני עומדת לקרת נסיעה לחו"ל שתצריך נסיעה במטוס ונסיעה אינטנסיבית באוטובוס ללא חלונות נפתחים. איך מתמודדים אני חייבת לנסוע (עבודה) ואין לי אפשרות להתחמק תודה רבה

כתבת שכלל האצבע יהיה האם המטופל חש בנוח ובהתאמה עם המטפל, ואם יש חפיפה והתאמה בהגדרת מטרות הטיפול. ואם חשים לא כ"כ נוח (אחרי 7 חודשים!) ואין חפיפה בהגדרת מטרת הטיפול ולא נעשה דבר בתחום המטרה. (כי המטפל טוען שזה יבוא בעקיפין(???) רק חבל שבנתיים ממש לא) מתברר שלפי האצבע ששמת זה לא טיפול מתאים לי. (המטפל לא אוביקטיבי ואני לא אקבל לשאול אותו, כמו לשאול סוחר אם לקנות את סחורתו) אני מרגיש סתם אדם חלש, שלא יודע לעזוב כשצריך.... הגיע הזמן?

אני פה. בהתחשב בנסיבות ובאירועים האחרונים זה לא מובן מאליו. לא החלטתי אם זה גם משמח..

שלום מקריאה בפורומים של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, ראיתי שיש משתתפים בפורום הטוענים כי הטיפול הפסיכולוגי ובעיקר מהזרם הדינמי לא עוזר לאנשים אלא גורם להם לתלות וסבל. לגבי התרופות כותבים שמעט ידוע על התרופות הפסיכיאטריות, שבעצם מדובר בסמים שגורמים לאנשים להתפרצות אלימות, חרדות ואלובדנות. הם מצרפים לינקים בנושא לכתבות שיש ביו טיוב. שלמעשה פסיכאטרים או פסיכולוגים לא מצליחים להביא להטבה משמעותית בבריאותם הנפשית של המטופלים ומביאים לכך עדויות של פסיכיאטרים. קשה לי שמוע את הדברים האלה. זה גורם לי לאבד תקווה. תודה

יש באינטרנט המון מידע, לא הכל אמין או מבוסס, גם מחקרים אקדמיים יכולים להיות מוטים, במיוחד שחברות התרופות מעורבות, ואז תלוי מה מפרסמים ומה לא. אחרי הכל הדבר החשוב הוא מה עובד בשבילך. כך גם לגבי הטיפול הדינאמי, או כל טיפול אחר. והכי הכי חשוב - לא לאבד תקווה! (קראת לעצמך אווריקה אז בטח תמצאי בסוף את הדרך שמתאימה לך :)

כתבתי לך מקודם משהו מאוד כללי, אני לא יודעת אם את נמצאת באיזשהו תהליך טיפולי והאם את עצמך משתמשת בתרופות פסיכיאטריות. מהנסיון האישי שלי אחרי שנתיים של "פגישות" כמו שקורא לזה הפס', נדמה לי מידי פעם שהגישה הדינאמית, למרבה הפלא (והקשיים המרובים- התנגדויות?) דווקא עובדת, הטיפול עצמו לעתים קשה ומכאיב ולפעמים מרגש. הקשר עם המטפל/ת, כך אומרים, הוא הדבר החשוב והמנבא הצלחה בטיפול בכל גישה שהיא, אני לא יודעת מה לומר על הקשר שלי לפס' זה נתון לתנודות ולשינויים תכופים ודי קיצוניים (אחרי הכל זה טיפול דינאמי). . עם תרופות נוגדות דכאון, היה לי ניסיון קצר, ההשפעה עלי הייתה ההיפך ממה שכתבת, הייתי מאוד מדוכאת וחרדה החלטתי לנסות כדי שהילדים שלי לא יסבלו בגללי, זה בהחלט עזר, אבל הרגשתי יותר מידי רגועה ומאוזנת ולא אהבתי את זה, זה היה לא טבעי. כמו כל דבר גם זה כנראה עניין של רווח מול הפסד אני מתארת לעצמי שלמקרים של דיכאון קשה או ממושך זה מחיר סביר. לילה טוב וסופ"ש טוב

הי אודי, אני נמצאת בטיפול של כמה שנים. שידע עליות ומורדות. כיום, אחרי תקופה ארוכה, אנחנו יציבים לגמרי. סובלת מ- cptsd. אחרי שיש כבר אמון מלא ואני מרגישה קרבה, אני מרגישה שלא יכולה לשלוט בעצמי, ובוכה ללא הרף.. כשזה קרה בעבר יצאתי החוצה וברחתי, היום אני כבר נשארת בפנים אבל לא מרימה את המבט בכלל ומסתובבת עם הגב. אני כל-כך מתביישת!! וזה קורה שוב ושוב ושוב כל פגישה... מפחדת שהמטפלת שלי בסוף תיגעל ממני . לפני כמה פגישות שרתי לה שיר והיא ניגבה כמה דמעות (שמעתי ושאלתי אותה, למרות שהייתי עם הגב. אני מרגישה כל תגובה שלה) ואז, לפתע פתאום, התפרץ מתוכי כאב לא נסבל. בכיתי מבלי יכולת לדבר עד ש.. רצתי לשירותים והקאתי. אתה חושב שיכול להיות שמטפלת תיגעל ממטופלת כי היא בוכה כל-כך הרבה? זה מגעיל כשמיהו בוכה? אני יודעת שאני ממש מגעילה כשאני בוכה אבל כל-כך הרבה שנים עצרתי את הבכי והוא יוצא מתוכי מבלי שארצה, אני נשבעת!! תענה לי אודי, בכנות, בבקשה.. אתה נגעל לפעמים ממטופלים שלך? ואם הם בוכים? בכלל, זה בסדר לבכות ככה? זה לא דוחה? כל-כך מתביישת ליאור

שלום, רציתי לשאול האם אתה ממליץ גם על טיפול בהיפנוזה למספר פגישות קצר, לצד טיפול פסיכודינמי ארוך טווח, רק על מנת לנסות להעלות אירועים מהעבר? האם ההיפנוזה היום משמשת ככלי למטרה זו, או שמאז "סיפורי" השתלת הזיכרונות לא נהודג להשתמש בהיפנוזה ככלי ש"מגלה" את אירועי הילדות הנשכחים? אני שואלת כי בטיפול שלי עולה הקושי שלי להשלים עם כך שאיני זוכרת איך היתה הילדות שלי מבחינה רגשית, הייתי בלינה משותפת, אני זוכרת אירועים שנשמעים קשים, אך אני לא זוכרת איך הרגשתי ובסך הכל אני זוכרת ילדות מאושרת. מצד שני הייתי ילדה מאוד חרדה, וגדלתי להיות די מתוסבכת...היית ממליץ על היפנוזה במקרה כזה? תודה.

מתה מבפנים.. מרגישה נאכלת... הקנאים באמת מתים... מנסה להדחיק.. להתעלות .. זה לא שלא מפרגנת אבל רוצה גם..להיות אהובה ומוערכת ומרגישה.. עלוקה בכל מקום כולל בטיפול וגם פה..אודי.. מקנאה בכל מי שאתה נותן לה יחס אישי (שלא לצאת ידי חובה) של שמחה שהיא כאן, שהיא יקרה לך ושאתה איתה... מתנצלת על שכל כך חלשה ו..עלובה ואולי לא אחזור יותר לכאן מרוב בושה ומבוכה... לבקש להיאהב.. כמה פאתטי וחסר טעם.. סליחה ממך ומכולן..

מיקה יקרה ! נדהמתי מהתחושה שאת חשה בייחס לרגשותיו של אודי כלפייך.. ואולי לא הבנתי ??? אני קוראת באופן שוטף וקבוע ,ו..כן, גם אני רגישה מאוד !!! למילים,ניואנסים בם אודי בוחר להתייחס לכל אחת כאן..מנסה "להרגיש" מי מועדפת יותר אצל אודי.. ואת מיקה, להרגשתי "נמצאת על הסולם" במקום גבוה מאוד !! מצטערת שכך את מרגישה.. כל כך עצוב לגלות שאנחנו ממשיכים לסחוב איתנו את העבר.. (בכל אופן אני ,למרות עבודה ממושכת ומאוד לא פשוטה שעושה..) אני אוהבת לקרוא את שאת כותבת..הרגישות, האיכפתיות שלך כל כך נוגעת.. תודה שאת כאן !!!!!

לא ציפיתי לתגובות כאלה אכפתיות.. ואני בהלם בחזרה מהפער שבין התחושה שלי לבין תחושותייך ותחושות האחרים שכתבו כאן.. זה עושה לי מאד עצוב שהראייה שלי כל כך מעוותת וכך מפספסת הרבה פעמים דברים ואנשים... עדיין בחקירה מה בעברי גרם לי להיות כזאת חסרת אמון בעולם ובעצמי... עוזר לי מאד לראות את תגובותיכם כדי להחזיר לעצמי קצת פרופורציה והקלה שהדברים פחות גרועים ממה שחשבתי.. תודה שבחרת להגיב, מיקה

הי מיקה יקרה אחרי שעמדתן כך מאחוריי על דבריה של עדי, נראה לך שניתן לך לצאת בתחושה כזו שאת לא מוערכת פה? טעות - את מקסימה. פה איתך, ואם צריך נגדל עצים לכולן ויהיה לנו פה היער הקסום! אופיר

היה קשה להתעלם ולהימנע מתגובה וגם קל יותר להיאבק למען מישהו אחר שהוא לא אתה... וחוץ מזה התעוררה פה בעיה עקרונית של ביקורת הורסת שעלולה לשתק פה אנשים.. והיא יכלה להיות מופנית לכל אחת מאיתנו ובמקרה זה נפל אצלך אז..טוב שמיגרנו אותה יחד תודה אני גם איתך קוראת ומלווה ומקווה שיסתדר לך..

אודי.. תודה .. קצת מתביישת.. עדיין מתלבטת אם לא כדאי לחזור לפה בזהות חדשה בדויה. שמחה שאתה שומר לי הרבה מקום אצלך. לא תמיד זה ברור לי כי נוטה להרגיש נטל לא רצוי שאפשר לוותר עליו.. את הקטע ששלחת הצלחתי רק לראות אך לא לשמוע בגלל תקלה בשמע של המחשב.. מקוה שבקרוב יתוקן.. סקרנית לגבי המסר שרצית להעביר דרכו.. תודה על הכל ומקווה שלא אעיק שוב עליך ועל כולן לעיתים קרובות מדיי .. תודה

זוכרת שהיה לנו מן דיון שכזה, על תפיסת עולם סובייקטיבית... ועל כך שעל זה קשה להתווכח; זוכרת את זה? אז אני יודעת שגם אם אנסה להפריך את דברייך, זה לא ממש יעזור עכשיו, אם כך את עדיין חושבת ומרגישה... אני יכולה לנסות בכל זאת - מה רע בלבקש להיות נאהבת (בין היתר)? יכול להיות משהו יותר טבעי מזה?... כן, בעיקר כאשר אין את זה וזה חסר כל כך. אפילו גורים של חיות מחפשים את זה, אז שבני אדם לא יזדקקו לכך??? זה מעיד על חולשה ועליבות? לא! להיפך! יש בזה המון טעם. הבושה, המבוכה, ה"עלוקה"? כל אלה הן חוויות אמיתיות שלך לגמרי, אבל אין להן בסיס במציאות הוירטואלית של הפורום - לפחות לא בסיס שאני יכולה לזהות מנקודת המבט שלי: אני לא חושבת שאת עלוקה! לא רואה במה יש לך להתבייש או על מה להיות נבוכה. (אבל זוכרת מה כתבתי בהתחלה על להתווכח בנוגע למציאות סובייקטיבית? אז אני לא מנסה :)). את מוערכת פה בזכות מי שאת. ואת נחשבת פה בזכות הדברים שאת מביאה. TM.

נכון שזה קשה לשנות זוית הסתכלות של בן אדם אבל בטווח המיידי זה עוזר ברמת ההגיון להרגיע שאין בהבעת צרכיי הרגשיים כל רע וזה שאת לא חושבת כמוני או שאת לא חושבת שרגשותיי מבוססים על משהו מוכח זה גם מעורר בי מחשבות בחזרה ואולי עושה איזו עבודה בלנסות להתמודד בדרך קצת יותר חזקה ועוצמתית. מקוה שהייתי ברורה כי קצת זומבי כרגע (תרופת הרגעה שלקחתי..) אז תסלחי לי אם לא הייתי ממש קוהורנטית.. ובאמת תודה שהבעת אכפתיות ממני, מיקה

לאודי, אני מוכרחה לאמר שהתפלאתי/התאכזבתי/כעסתי מאוד על תגובתך. אני קוראת כאן תקופה מאוד ארוכה את הדברים שלך. תמיד בתחושה שלי אתה אמפתי, מציע משהו מזווית קצת אחרת, מקשיב לעומק. והנה, כשבחרתי להביא את עצמי לכאן לראשונה אתה בוחר בתגובה כמעט שיפוטית, בהצעה כל כך קשה עד בלתי אפשרית מבחינתי. אתה מציע לי לעזוב את המטפלת אליה אני קשורה לאורך שנים רבות, למרות העובדה שאני כותבת לך שהענין של הטיפול בשנינו כבני זוג כל הזמן מדובר בטיפול. האם אינך חושב שלמטפלת שלי יש מספיק כלים כדי להציע בעצמה צעד כזה לו היתה מרגישה שזה הכרחי? אני לא יודעת למה ציפיתי ממך, אך לא לפתרון "פשוט" וכל כך לא פשוט רגשית ונפשית. לא יודעת למה , אולי כיוון שהמטפלת שלי מטפלת ע"פ שיטת לקאן (הבוחל במיוחד בשימוש המהיר שעושים מטפלים בטיפול תרופתי) זה התקשר לי אל הכעס כלפיך על כך שאתה ממהר להציע לאנשים כאן בפורום טיפול פסיכיאטרי/תרופות.אני מרגישה שיש בזה מימד פטרנליסטי שלא רואה את המטופל/פונה בגובה העיניים. הגדלת לעשות ואף הזכרת את הספרים של יורם יובל (לצערי קראתי את שני רבי המכר האלה מההתחלה ועד הסוף). הקלות הבלתי נסבלת בה יורם יובל נותן למטופליו תרופות (המטופלת הראשונה בספר הראשון רצתה להיות מאושרת וזכתה לטיפול תרופתי, והמטופלת הראשונה בספר השני סבלה מדיכאון קל וגם היא זכתה לטיפול תרופתי) נתנה לי תחושה כי הוא לא רואה את מטופליו בעיניים, או אולי לא סומך על עצמו שיצליח לתת להם פיתרון ראוי.

תמרה, סליחה שאני מתערבת... לא בנוגע לדברים שכתבת על ה"סוגיה" הטיפולית המורכבת בה את מצויה, אלא בעניין התרופות - כתבת שיש משהו במטפלים שמציעים טיפול תרופתי, בנוסף לטיפול הפסיכולוגי, משהו ששם אותם במקום שבו הם לא רואים את המטופלים בגובה העיניים. ואולי - וזו רק זווית ראיה נוספת שאני מציעה - מטפל שמציע גם טיפול תרופתי (בנוסף, לא במקום) הוא מטפל אחראי מספיק, שמודע לכך שהוא לא על-אנושי ויש לו מגבלות כמו לכל בן-אדם? אולי דווקא זה ראוי להערכה, ולא להנמכה?... יש מקרים שבהם הביולוגיה חזקה יותר מהיכולת לפתור הכל "רק" באמצעות דיבורים. שלמילים אין בכלל יכולת לחדור מבעד לאיזון שהופר במוח. שחייבים "ליישר קו" בעזרת תרופות, כדי שתהיה אפשרות להתחיל תהליך של החלמה באמצעות המילה. אני לא טוענת שהתרופות הן תרופות קסם, שמחליפות את העבודה הנדרשת במסגרת הטיפול. גם לא שהן אכן נחוצות לכל אחד. אבל לדעתי זה לא נכון לטעון, שהמטפלים מאבדים את הקשר עם המטופלים, רק משום שהם מציעים - כשצריך! - גם טיפול תרופתי. TM.

כמטופל, באילו פרמטרים אני בודקת אם המטפל מקצועי, וטוב לי? נכון שכל בעלי התעודה למדו. אבל כמו בכל ענף. יש את העילית. אנא, אני מחפשת כלים למדידה, לבדוק אם זה נקרא טיפול מקצועי ונכון, או לא

אודי שלום, בזמן התיכון היו לבן שלי באופן פתאומי פרקי זמן בני 3-4 ימים של התנהגות שנראתה לי דיכאונית. הוא נהג להסתגר בחדרו ולישון כל הזמן. הוא יצא רק כדי לאכול, לעשות את צרכיו ולהתקלח. מלבד זאת לא יצא, לא הלך לבית הספר, מיעט לדבר, לא צפה בטלוויזיה, לא שיחק במחשב, לא התייחס כמעט לסובבים אותו, לא היה מרוכז במה שנאמר לו וטען שאינו מרגיש טוב. בתום פרק זמן כזה חזר לעצמו ולתפקוד מלא. לא הצלחנו להבין ממנו מדוע זה היה קורה. גם הוא עצמו טען שלא ברור לו מדוע זה קורה ושזה לא בשליטתו. היות שזה קרה לעיתים נדירות (פעם או פעמיים בשנה) ייחסנו זאת לסוג של משברי התבגרות ולמרות שהצענו ללכת איתו לייעוץ פסיכולוגי הוא סירב. מאז חלפו מעל 6 שנים שבהן למד במכללה במסגרת עתודה טכנולוגית, שירת בצבא תחת לחץ והתופעה לא חזרה על עצמה. הוא השתחרר מהצבא, מצא מקום עבודה חביב, נרשם ללימודים,בילה המון עם חברים ונראה שהוא עושה חיים משוגעים. אלא שלפני כמה ימים לאחר שארח קבוצת חברים בבית (כפי שעשה לעיתים) חזר דפוס ההתנהגות המתואר לעיל. יום אחד ביקש לצאת מוקדם מהעבודה בטענה שאינו חש בטוב והלך לישון. על-פניו לא ברור האם זה באמת דיכאון, או שמשהו בגוף/במוח יוצא מאיזון. מה עצתך? בתודה מראש גיל

אודי, אתה גם תיקח חופשה ביולי/אוגוסט ? ..תיעלם לנו כך סתם פתאום..??? ..לא היית כאן מחמישי עד שני..כבר הרגשתי קצת שהפורום מתנדנד כמו אוניה בשעת סערה בלב ים... תודה שאתה שוב נמצא !!! (למרות שיש בי חלק שאומר.."זה בגלל העומס של סוף שנה"...) ..ואמא צביה שוב תיעלם/תיאלם לי משלישי הבא עד לרביעי שאח"כ ("ברגיל" אנחנו נפגשות 3 פעמים בשבוע) ובאוגוסט בכלל..אמרה שנוסעת לשבועיים... ..אמרתי לה שאני מבקשת שנסיים... ההיעלמויות האלו מרגישות לי שהרצפה נעלמת לי..אני לא מצליחה להכיל את זה..זה מערער אותי לחלוטין... זה כ"כ מתיש,סוחט, משאיר אותי כ"כ לבד ןמחוסרת אנרגיה לחלוטין.. ..אודי, זהו נגמרו לי כל הכוחות..רוצה לחזור ליער שלי..לעצים שלא נוטשים... עצובה ,מרוקנת ,מיואשת..

אם לא ננסה ליפול עד התהום.. ולטפס משם הכי גבוה... http://www.youtube.com/watch?v=BdE4mYWTMTA&feature=player_embedded#! מוקדש לכל מי שגם נופל.. בחמלה וברכות.. זה אפשרי.. דמעות, ~נילי~

בכנות, תודה..

הסבא מנובארדוק אומר שכדי להגיע לדרך האמצע צריך ללכת דרך הקיצוניות. זה נכון שזה לא מתאים לכולם, ומי שדרך זאת אינה נאה לו הרי שהוא זכה במשהו אחר.. מה שכן, נסיוני מראה כי לפעמים אנחנו כל כך רוצים לבדוק את הגבולות, שאנחנו מגיעים למקומות מאוד קיצוניים.. ומשם באופן כמעט טבעי, של ויתור.. אט אט מגיעים לדרך האמצע.. כך הוא נסיוני :) והיום, בלימוד האמצע, זכיתי באושר של פשטות. אז לאט לאט ובעדינות לכולנו, הרי בסופו של דבר נגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע... הכל כל כך מדויק. זה מדהים. מלא קסם. נמסטה :)) סופ"ש מקסים ! ~נילי~

הי אודי מה שלומך? לא כתבתי כאן מזמן, קיוויתי שאני מצליחה להמשיך ללכת לבד, בלי לשאול שאלות שאין לי עליהן תשובות, אבל מסתבר שזה לא פשוט. אני תוהה - לי, משום מה, חשובות מאוד ה"הגדרות". אני מרגישה צורך לדעת אם המטפל שלי חושב שאני "בדיכאון" או "בניתוק רגשי" או בכל עניין פתולוגי אחר. המטפל חושב שזה לא ממש משמעותי. ושאין עניין בהגדרת השמות והכותרות הוא גם חושב שאני מתישה את עצמי במחשבות ולא מאשפרת לעצמי להרפות. למה זה כל כך חשוב לי איך "קוראים לזה", למה שיש לי ושאני חווה? האם יש מצב שבו מטפל לא מסוגל לתת שם למה שהוא רואה? האם יכול להיות שמטפל אומר שהוא לא בטוח עד הסוף במה שהוא רואה/שומע/מבין? שהוא ל אמבין עד הסוף את הדברים שאני אומרת/חושבת? וחשוב מכל - האם יש דרך (התנהגותית או אחרת) שבעזרתה אפשר להגיע לשלב של להפסיק לחשוב? להרפות? משהו טכני כזה, כמו לחיצת כפתור שמביאה למצב הזה? מתנצלת על אורך השאלה, אבל אודה לך מאוד אם תצליח לפזר לי מעט את הערפל. תודה

נכון מודעת לכך שמבולבלת וחרדתית... בעיקר מכך שהזמן אוזל ולא נשאר לי עוד הרבה... אז זו הסיבה לרוב הפדיחות שעושה.. (-: שאלה קצת לא קשורה , אבל מעסיקה... האם מטפל הוא גם שחקן? כלומר כדי להשיג מטרות טיפוליות, מטפל יכול "להסתחבק" - למשל כדי ליצור אשליה של קרבה ולגרום למטופל להיפתח? או באותה מידה - לשחק אותה אדיש/מזדהה, או עוד דוגמא.. - לצחוק עם המטופל גם אם הוא לא ממש מצחיק אותו או להיות עצוב איתו גם אם הוא לא ממש מזדהה איתו? ברור לי שיש גם חשיבות לאישיות המטפל , אך האם מלמדים באופן פורמלי להתנהג באופן "משחקי"? זהו. מתנצלת על השאלה הארוכה.. תודה, מיקה

אודי היקר שלום. מסיבות "היסטוריות" אני ובעלי מטופלים אצל אותה מטפלת. פשוט התחלנו בטיפול זוגי שהתפצל לשני טיפולים אישיים ונפרדים. הכל כל כך מסובך. אני מרגישה שאני לא יכולה יכולה לדבר על בעלי בטיפול כי הוא מטופל שלה, וגם הוא מרגיש אותו הדבר. ככה אנחנו בעצם לא מביאים חלקים גדולים מאוד מעצמנו לטיפול. בטח תציע לדבר על זה, אז דיברנו ואנחנו מדברים על זה בלי סוף, ושום דבר לא עוזר סוג של מבוי סתום. אולי יש לך רעיון? גם עם התשלום זה מסובך נורא, הטיפול עולה לנו, כמשפחה, הון עתק, אנחנו בקושי מצליחים לעמוד בהוצאה, היא מרגישה לא בנוח עם זה אז עושה לנו הנחות, אנחנו מרגישים לא בנוח עם זה שאנחנו לא משלמים כמו שצריך וחוזר חלילה. אולי יש לך רעיון כיצד לצאת מהסבך? מרגישים שצריכים איזו נקודת מבט חיצונית למערכת המסובכת. תודה

לאודי, אני מוכרחה לאמר שהתפלאתי/התאכזבתי/כעסתי מאוד על תגובתך. אני קוראת כאן תקופה מאוד ארוכה את הדברים שלך. תמיד בתחושה שלי אתה אמפתי, מציע משהו מזווית קצת אחרת, מקשיב לעומק. והנה, כשבחרתי להביא את עצמי לכאן לראשונה אתה בוחר בתגובה כמעט שיפוטית, בהצעה כל כך קשה עד בלתי אפשרית מבחינתי. אתה מציע לי לעזוב את המטפלת אליה אני קשורה לאורך שנים רבות, למרות העובדה שאני כותבת לך שהענין של הטיפול בשנינו כבני זוג כל הזמן מדובר בטיפול. האם אינך חושב שלמטפלת שלי יש מספיק כלים כדי להציע בעצמה צעד כזה לו היתה מרגישה שזה הכרחי? אני לא יודעת למה ציפיתי ממך, אך לא לפתרון "פשוט" וכל כך לא פשוט רגשית ונפשית. לא יודעת למה , אולי כיוון שהמטפלת שלי מטפלת ע"פ שיטת לקאן (הבוחל במיוחד בשימוש המהיר שעושים מטפלים בטיפול תרופתי) זה התקשר לי אל הכעס כלפיך על כך שאתה ממהר להציע לאנשים כאן בפורום טיפול פסיכיאטרי/תרופות.אני מרגישה שיש בזה מימד פטרנליסטי שלא רואה את המטופל/פונה בגובה העיניים. הגדלת לעשות ואף הזכרת את הספרים של יורם יובל (לצערי קראתי את שני רבי המכר האלה מההתחלה ועד הסוף). הקלות הבלתי נסבלת בה יורם יובל נותן למטופליו תרופות (המטופלת הראשונה בספר הראשון רצתה להיות מאושרת וזכתה לטיפול תרופתי, והמטופלת הראשונה בספר השני סבלה מדיכאון קל וגם היא זכתה לטיפול תרופתי) נתנה לי תחושה כי הוא לא רואה את מטופליו בעיניים, או אולי לא סומך על עצמו שיצליח לתת להם פיתרון ראוי.

שלום אודי, אני בת 26 וסובלת כבר הרבה מאוד שנים(מעל 6) מדיכאון שלא עובר . אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מעל שנתיים וחצי - ואין שום הטבה במצב, הפסיכולוג שלי כבר הרבה זמן מנסה לשכנע אותי שכדאי לפנות לתרופות נגד דיכאון ואני ממש מפחדת מטיפול שכזה - בגלל המון סיבות. מה דעתך - באמת אין לי מה להפסיד?

היי שמי בר אני בת 20 האם ביופידבר עוזר לבעיית הטינטון הטורדנית???

שלום רב לך בר בעקרון לא ידועה כיום תרופה טובה לטינטון, לכן שיטת הביופידבק המבוססת על פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית מוכרת כאפקטיבית למדי לצורך רכישת טכניקות לשליטה רצונית על תיפקודים ותופעות בתי רצוניות כגון הטינטון. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי אני לא מרגישה טוב, קשה לי להחזיק מעמד עד הפגישה. מרגישה כל כך לבד, בבקשה תגיד לי משהו שיעזור..אני לא מבוגלת להכיל את הכאב הזה והדמעות לא מפסיקות ): אופיר

אופיר שלום, אני רוצה לומר לך משהו, לא בשביל לפגוע בך, אלא כדי להאיר את עינך: את לא מרגישה שאת תלותית מדי?! נכון, אני לא יודעת מה עברת / עוברת בחיים, אך לדעתי יש גבול, בשביל עצמך, אדם צריך לדעת לעזור לעצמו ולא להיות תלותי באחרים, גם החיים שלי לא היו / הם לא קלים, אבל אני משתדלת להוציא את עצמי, לעזור לעצמי.. אני קוראת את התגובות שלך וממש מרחמת עליך, עד מתי תפני לאודי?! עד מתי תרגישי לבד?! תעשי עם עצמך משהו, ממש בא לי לנער אותך. סליחה אם פגעתי בך, זאת לא היתה כוונתי. בהצלחה עדי

הי עדי, "אדם צריך לדעת לעזור לעצמו"... ללכת לטיפול זה לא נחשב ללעשות משהו כדי לעזור לעצמך? וכן, מה לעשות? תלות במטפל היא משהו שנוצר במהלך הטיפול. מן הסתם אנחנו לא עוסקים כאן בהשוואות נוסח החיים של מי יותר קשים/קלים ומי יותר מתוסבך/כת ממי. לא רלוונטי בכלל. ואני שמחה בשבילך שאת משתדלת (ומקווה עבורך שגם מצליחה) להוציא את עצמך ולעזור לעצמך... אבל יש אנשים שהכוחות שלהם שונים משלך, ואת ממהרת לחרוץ משפט ("תלותית מדי" "מרחמת עלייך") על-סמך מה שאת יכולה/מצליחה, בלי לשאול את עצמך "אולי יש אנשים שבאמת רוצים, אבל יש משהו שמונע מהם?" ועוד משהו: אני יודעת, שאם לי היו כותבים ש"ממש מרחמים עליי", הייתי משאירה את הנימוס בבית... זה באמת שייך למשפחת הדברים המרגיזים ביותר שאפשר לכתוב. לדעתי כמובן. מתוך ההיכרות שלי עם משתתפות הפורום הקבועות, אני לא זוכרת - ואפשר לתקן אותי - שמישהי פה כותבת כדי לבקש רחמים דווקא! TM.

עדי שלום האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לענות להודעה שלך כלל, אבל אני אענה יותר בשבילך מאשר בשביל עצמי. דבר ראשון, את באמת לא רואה את כל התמונה, אז תני לי להאיר את עינייך. מה שמתפרש בעינייך בתור תלות שלי באודי, היא למעשה ניסיון כפול להפחית את התלות.גם מכיוון שאני כותבת לאודי כשקשה לי במקום לפנות למטפל שלי ולעמוד במסגרת של הטיפול שקבענו, שהיא הרבה פחות מכילה מפעם, וגם להיעזר פחות בחברות כי זה לא התפקיד שלהן. דווקא פה, מכיוון שיש יותר מרחק בגלל שזה וירטואלי, יותר קל להכיל את זה. ושנית, מבחינתי לעשות עם עצמי משהו ולקחת אחריות על המצב שלי, לא אומר לא להזדקק לאף אחד, ולעשות הכל בעצמי. כשנכנעתי לדיכאון פשוט הייתי לבד כל הזמן ולא עשיתי כלום כל היום כי לא הצלחתי לתפקד. היום, בחיים האמיתיים שלי, יש רגעי משבר אבל רוב הזמן אני עושה המון דברים, ואנשים שמכירים אותי בעבודה רואים בי מודל לחיקוי. אני נלחמת כדי ללמוד ולעבוד ולהתקדם. כשאני כותבת הודעה מיואשת כזו, ויש לי איפה לפרוק את זה, זה הדבר הרבה פעמים שמאפשר לי לקום אחר כך ולהמשיך את היום,במקום לבלוע את זה פנימה ולתת לזה להשתלט.לקבל את המילה החמה מאודי בסוף היום, זה מה שמאפשר להמשיך, כי לי אין תמיכה של אבא או אמא, וזה קשה להתמודד עם החיים כשאין מי שמנחם, עוזר ותומך.אני בכלל לא אנסה להסביר לך את המקום של הדיכאון והשחור שהוא מעבר לשליטה ורצון, כי לא נראה לי שתביני. אני בניגוד אלייך רואה בזה הזדקקות ולא תלותיות, וגם אם זה תלותיות, אני מעדיפה להיות תלותית מאשר טיפוס נמנע. בלי שום קשר לזה, אני חושבת שלאודי יש פה והוא מסוגל לומר לי בעצמו, אם הוא מרגיש שזה מפריע לו. ואולי את צריכה לשאול את עצמך למה המקום הנזקק שלי כל כך מפריע לך. מכיוון שאת קוראת באדיקות כזו את הודעותיי, אני יכולה להניח שמשהו בדבריי כן מתחבר אלייך, גם אם זה מפריע לך/דוחה אותך/מעורר את רחמייך. אני יכולה לשער שאת עצמך לא נעזרת הרבה, גם מאחר שאני לא מכירה את השם שלך בפורום ואת לא כותבת פה, אלא קוראת יותר, אלא אם כן את כותבת קבועה שלא השתמשה בשמה האמיתי.אולי אם תנסי לגלות יותר הבנה כלפי מצבם של אחרים, תוכלי לאפשר לעצמך להיעזר גם בקבועות פה. יש בו בנות רבות, כולן זקוקות ברמה כזו או אחרת, ולמרות שחלקן עם לב שבור, יש להן כתף חזקה למדי, באופן מפתיע או לא.מעניין אותי אם את העדי ששאלה לא מזמן האם מטפל יכול לחבק או לא.... ההודעה שלך לא התכוונה לפגוע, אבל לטעמי היא פוגענית ומזלזלת, שיפוטית וביקורתית. אם אלה דעותייך אני מציעה שפעם הבאה לא תגיבי אליי, אני לא זקוקה לרחמייך או בישועה שתבוא מהארה כזו או אחרת. אני מודעת טוב מאוד למצבי ומטפלת בו. אופיר

הי אודי כתבת למעלה שאתה לא תעלה הודעות שהן מזלזלות או פוגעניות. ההודעה מעדי היא פוגענית באצטלה של מתן תמיכה ועזרה. אני לא חושבת שצריך להיות מקום להודעות כאלו, וזה הרבה מעבר להבעת דעה. לומר לי שאני תלותית מדי, ושאני "אעשה עם עצמי משהו", שהיא מרחמת עליי ועוד ועוד...לא במקום בכלל, ונפגעתי ממנה. אופיר

אני חושבת שמה שכתבת מעיד על שיפוטיות יתר וחוסר סובלנות "לנער"?!. את באמת חושבת שדברייך יכולים לעזור לאדם שנמצא במצוקה? תוהה מאיזה מקום זה בא? האם גם כלפי עצמך את כל כך ביקורתית? אני מרחמת יותר על מי שנעדר יכולת להיות אמפתי לזולתו ולקבל את מי שמתקשה לקבל את מי ששונה ממנו.

לפני הרבה שנים, לפני שנפגעתי, הייתי גם מארגנת תוכניות בכתב, אבל כנראה שגם הייתי פחות תלויה ברישומים כי זכרתי יותר. לפחות זה היה ככה בעיני הסביבה. הדימוי העצמי שלי ירד גם כי אבחנו אותי חלקית לא נכון, ועל סמך זה נתנו לי טיפול פסיכולוגי לא מתאים והטוו את החיים לי במסלול לא מתאים.נאלצתי להפוך עולמות ותיקנתי הרבה דברים. עכשיו אני מותשת ורוצה לזכור יותר ולהיות תלויה פחות בחומר כתוב וכך גם להעלות את הדימוי העצמי. איך ומה לעשות בשביל זה? תודה

היי אודי, רציתי המלצה לפסיכולוג/ית פרטי באזור חולון, לטיפול בחרדות, מצבי רוח משתנים, דיכאון עקב משברים כאלו ואחרים... תודה מראש

בידיעה ברורה שיתכן שפשוט לא תעלה את פנייתי... כל כך לבד שרוצה לפחות בכאילו להאמין שיש מישהו שאכפת לו. שנתיים של מחשבות אובדניות.... שלוש ניסיונות לא הכי רציניות כנראה שכשלו לא מאושפזת כי חיי באמת אומללים ורצוני למות ניתן להבנה לפעמים הכאב בלתי נסבל... אבל הוא "רק" נפשי...מזה לא מתים ילד מתבגר ואיש מבוגר בטיפולי שחייהם יושפעו לרעה אם אצליח בפעם הבא...האחריות הזאת מכבידה עלי וגורמת לי ליותר דיכאון כל פעם שמתכננת את הפעם הבא. ואל דאגה...תמיד מתכננת פעם הבא כזאת. מטפל שיצא ויוצא מגדרו לעזור לי...מעבר לכל החוקים המקובלים בקשר של מטפל-מטופלת. אבא שבילדות התעלל בי,גרם בעקיפין למותה של אמי ואני עדיין למרות גילי הלא צעיר כבר רוצה רק שאוהב- והוא פשוט לא... גרוש שאני עדיין שומרת איתו על קשר למרות הבגידות והאי אכפתיות שלו כלפיי וכלפי בננו... בעיות כלכליות שכבר באמת אין לי מושג איך לפתור... ואין... תקווה יותר כוח או רצון לקום ולצאת מזה כי עדיין צריכה כמו ילדה קטנה מישהו שיקח אותי ביד ויראה לי איך ומה לעשות... עצובה כל כך ופטאתית ובעיקר... בודדה בעלום הזה.

אור יקרה אני כל כך מבינה אותך כל כך מבינה את תחושת הלבד בעולם, ואת תחושת העייפות מזה. אבל .. את לא לבד. י לך ילד. איזה כיף גדול זה שיש לך ילד ויש לך בן זוג, שבוודאי אוהב אותך וכמו שאמרת , את גם יודעת את זה - כי ברור לך שזה שלא תהיי בסביבה (חס וחלילה) ישפיע עליהם. את יודעת שאת חשובה להם, וכולם באמת עושים הרבה כדי להראות לך שאת חשובה ושאכפת ממך. ואני יודעת, שלא משנה מה יגידו כולם מבחווץ, כי הרי ברור, שזה לא מספיק, כי מבפנים את לא מרגישה את זה, אבל.. לפעמים צריך להיאחז בדברים החיצוניים כדי לתת משמעות לחיים. לעתים, למרות התחושה הפנימית צריך להמשיך ללכת. הלאה בלי להסתכל לאחור ובלי לעצור לרגע למחשבה. מחזיקה לך אצבעות שתצליחי...

אין לי בן זוג... האיש שדיברתי עליו...אני חונכת שלו-איש מבוגר וערירי,הסובל מסכיזופרניה. הם צריכים אותי...ללא שום ספק. האחריות ענקית...גם בזה אין ספק. אבל הבדידות והחוסר אונים... הורגים אותי מבפנים-לאט לאט. תודה שלקחת לך זמן להגיב לי.זה לא מובן מעליו. אור

תודה. כמה עצוב ונכון. אור