פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, המטפל בחופשה וכל כך קשה לי פשוט מתיש מתיש הדבר הזה אין לי כח לעשות כלום כמו הבטריה של הפלאפון בהתחלה זה בסדר מחזיק מעמד גם בלי חשמל לאט לאט זה מתרוקן בסוף זה מצפצף עד שזה נכבה. בשבת - זה צפצף עד שלא שמעתי כלום אבל היום זה פשוט כבה. זה פשוט לא פייר מה שהטיפול הז עשה לי אני מרגישה נאיבית וטיפשה למה למה נתתי לעצמי ככה להיקשר למה נתתי את עצמי לקשר הזה ואולי המטפל לא באמת אוהב אותי אולי אחרי שאני יושבת בטיפול ובוכה הוא צוחק על התמימות שלי מאחורי הגב? די הכל הכל מתפרק לי בתוכי לא רוצה יותר את הטיפול הזה זה פשוט בלתי נסבל. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. ח.

אודי כ"כ קצר וכ"כ נוגע. ח.

שלום ד"ר אודי התחלתי לצאת עם בחור מקסים לפני כחודש והכול בסדר ביננו אתמול הוא ביקש לספר לי שהוא סובל מדיכאון והוא מטופל בכדור שנקרא ציפרלקס הפעם האחרונה שהוא סבל מזה היה לפני שנתיים והוא ביקש לספר לי על מנת שלא יהיו סודות ביננו אני לא יודעת מה לעשות? אני בגיל של נישואים משפחה וילדים ולא יודעת מה לעשות לא יודעת מה זה כרוך בלהיות עם מישהו שסובל מהתקפי דיכאון האם כל טריגר שיהיה בחיים שלנו יוביל לדיכאון אצלו? כולכך הרבה שאלות יש לי ולא יודעת מה התשובה? תודה על עזרתך

היי אתחיל ב: כל מקרה לגופו... אכתוב מנסיון שלי:אני אובחנתי כסובלת מדיכאון וחרדה לפני כ-8 שנים. זמן קצר אחרי האבחנה הכרתי את בעלי. סיפרתי לו, הוא היה מאוד תומך. כיום יש לנו ילד. החיים שלנו יודעים עליות ומורדות ובזמן האחרון בעיקר מורדות. זה לא פשוט. אבל שוב, כל אחד והסיפור שלו. אני הייתי מציעה לך לצאת איתו תקופה ולראות כיצד הוא מתפקד ואח"כ אפשר גם לגור ביחד ולראות איך זה. מקווה שתצליחו למרות הכל. בהצלחה

כפי הנראה נולדתי עם איזה שהיא בעיה אולי מום, משהו לא בסדר איתי בראש,לא עלו על זה שהייתי ילד. אני מתנהג כמו ילד מפגר אני יכול דבר על כל מיני דברים ולהישמע רציני, אבל באופן אמיתי זה סתם דיבורים,מה עוד שאני מדבר לא מבינים לפעמים מה אני אומר וגם אני קופץ מנושא לנושא, מתחיל משפט ולא מסיים. שזה מגיע למעשים אני לא שם. יש לי פחד להתמודד עם החיים, יש לי עולם מקבילי שהוא ריקני לחלוטין. אני מרגיש שאני לא מבין מהחיים שלי בכלום, אני פשוט מרגיש אפס.אני מתקרב לגיל 60 ושהתנהגתי בחיים בחוסר אחריות גובל בטרוף.חיתיי כמו"פול גז בנוטראל" אני נמצא במצב נואש, חיתי כל השנים כ"אילו" בצורה נורמלית עברתי בין הטיפות,הכנסתי את עצמי למצבים שאדם נורמלי לא מכניס את עצמו.מבחינה אישית וכספית וגרמתי לנזקים.אני בבעיה חמורה מאוד.לאחרונה חשבו שזה בעיה נפשית, שזה דיכאון ואפילו אושפזטי.אני בבית לא מסוגל לצאת, מזניח דברים דוחה כל דבר.אם אני צריך להוציא כסף אני מתחיל לרעוד, אם אני נמצא מחוץ לבית ונלחץ אני מתחיל לעשות כל מיניי הוויות פסיכוטיות.אני שוכב כל הזמן במיטה מסתכל על התיקרה או מנורה ובוהה העניים מתהפכות, אני לא מתפקד.אני תלותי ולא מסוגל להתנהל באופן עצמאי.

אני מרגישה שנופלת. שומעת את הבוםםםםם של הנפילה כבר מרחוק . והיא כואבת. אויי ככ כואבת. אודי , יותר מידי גילויים , ידיעות , אמיתות - על הפגיעה ההזויה הזו בבית. יותר ויותר חלקים שנגלים לי מול הפרצוף .. בגלל הילדה הזו , בת 9 , 11 , 13 .. שמופיעה לה מולי אחרי שנים של.. שתיקה . שיוצאת בעיקר בטיפול. ואולי היא משקרת? ואולי .. גם הגוף מצטרף אלייה יחד ומשקר ?.. ואולי זה רק הטירוף שהיא הביאה אליי , זה שנמצא בראש ?.. זה שממציא הכל על חשבוני ?? לאלאלאאאאאא..אודי , אני לא משתגעת . אני זוכרת. פרטים ועוד .. ועוד .. ועוד .. אתה מאמין לי ? שנתים מתוך 4 שנים של הטיפול שמלקטת עם האיש השיחות והגוף.. זה שמלווה אותי - עוד ועוד פיסות מהחיים - שחשבתי שהיו לי. ואני לא מסוגלת כבר. וזה קשה מידיי. וזה מפרק . שבא לי לצרוחחחחח... אהההההה!!! אבל הצרחה לא נשמעת! היא תקועה . בקושי יוצאת. איך אפשר להעביר בטיפול / או כאן את הצרחות השותקות האלה שמקפלות בתוכן כאב נוראי למילים? איך אפשר להעביר דמעות ששורפות וזולגות להן על פני בשקט ..? איך אפשר לכתוב / להגיד דברים איומים שקרו ? ועל פניו .. נראית לא רע בכלל .. לא ככ מיוחדת , סתם אחת - פשוטה .. אבל- עם ראש , כתפיים , ידיים , רגלים .. גוף ?! חלקים שמחוברים אחד עם השני .. חלקים שנראים ככ מחוברים אחד לשני .. !!!! שנראים וכאילו מבצעים יחד תנועה אחת שלמה ואחידה.. אבל , לא אודי ! איך אפשר להסביר אודי שהכל חארטה? שהבחוץ והבפנים ככ לא שייכים .. שכלום לא מחובר אחד לשני .. שהכל תלוי .. באויר.. שרק חלקיקי הרסיסים האלה , אלה שפוצעים אותי עכשיו - הם ה- עדות ה- שקטה למה שקרה שם בגוף המחורבן והבוגד הזה? (קיבינימאט עם הילדה הזו שבי ). איך אפשר להסביר .. כשעוד חלק.. ועוד חלק.. יוצא לו בשקט בטיפול .. ומסגיר את הילדה שהייתי ?.. חלקים ועוד חלקים שמתחברים לגוש אחד של - כאב , כאב שככ שקוף בי. אודי יקר.. :-( תהייה פה.איתי . ואל תשתוק איתי את הכאב הזה . אתה יודע, לקח לי המון זמן להביא את עצמי לפה עם הכאב הזה.. רציתי להיות על ידך . לנשום נוכחות מיטיבה . ואני רגישה מידי . חשופה מידיי . כל תגובה של מישו כאן לא במקום יכולה רק לדמם את הפצע הפתוח הזה שבי. אז תשמור עלי אודי ?.. מרחוק? ותגיד משו.לא חשוב מה . בבקשה . שרית

רע לי לא יודעת מה לעשות עם עצמי חוששת...... לפגוע

המילה הכי מתאימה היא : חוסר ,של הכל שליטה,אונים,יכולת לתפקד הכל

תודה על התשובה שלך (כתבת משהו על דיאלקטיקה ואינטגרציה) אלא שאני לא מצליחה לשלב בין הניגודים, בינתיים אין אינטגרציה, ובגלל זה אני מרגישה קצת דפוקה עם כל מיני רציות תינוקיות, לא הגיוניות. וצער עמוק לא יודעת על מה בדיוק, שאיננו במקומו. נמאס לי מהמחשבות האובססיביות וטלטלת הרגשות. הטיפול הרי אמור להועיל ולגרום לי להרגיש יותר טוב ולא להפך. לכן אני חושבת ברצינות רבה על הפסקה או סיום לתמיד בסיום החופשה. רחל ב.

אני מניחה שיש תפקיד/פונקציה כלשהי לתלות בטיפול. (במבט לאחור נראה לי שהפס' די "עודד" מצב של תלות, אני אנסה לדבר איתו על העניין הזה בסיום החופשה). לשם מה זה נחוץ? מה זה משרת בעצם? והחשוב מכל איך נפטרים מזה? תודה (וסליחה על הניגו'ס) רחל ב.

שלום. אני בעל תואר אקדמי בתחום האמנות. לפני כשנה נסעתי ללימודים באיטליה. תמיד היה לי חלום לנסוע ללמוד בחו"ל, למרות שכחלק מלימודיי האקדמיים השתתפתי בחילופי סטודנטים בניו-יורק. לאחר מספר שנים בארץ שהייתי עם מצבים נפשיים קשים, תסכולים, דכאונות וחרדות, החלטתי לנצל את שעת הכושר שנזדמנה לי ו"לברוח" לאיטליה. ההחלטה לנסוע ללימודים באיטליה לא נבעה ממקום רציונלי, או מתוך שיקול וידיעה. למעשה לא ידעתי כמעט דבר על המקום אליו אני נוסע ומאומה על בית-הספר והלימודים. יתרה מכך, לא ידעתי מילה באיטלקית, ניסיתי ללמוד מעט בארץ אך זה היה מעט מידי. כשהגעתי לאיטליה לקחו לי מספר חודשים רק כדי להבין מה אפשר או לא אפשר ללמוד בבית-הספר. הלימודים באיטלקית. רק בתחילת הסמסטר השני הבנתי פחות או יותר כיצד להרכיב מערכת. כל אותה תקופה נלחמתי בעצמי כדי להשאר ולתת סיכוי לדבר הזה. חוויתי דכאונות וחרדות. כל אותו זמן הרגשתי שאני צריך לעבוד, כי בכל פעם שעשיתי משהו (אם זה ציור או פיסול) זה הרגיע אותי. אך העיניין מורכב יותר, שכן, בגלל קושי השפה, והמחוייבות ללמוד שיעורים עיוניים ואחרים, שלא יכולתי להתרכז בהם כלל (הייתי מתחיל להרדם אחרי חמש דקות), ובגלל הקושי לתקשר עם הסביבה (יש לי קושי להתרכז גם בשיחה ובמיוחד כאשר אני לא מבין או שזה לא מעניין אותי), ובגלל המערכת עצמה שהיא מבולגנת (אולי זה רק בראשי), לא יכולתי לעבוד מתי שהרגשתי צורך, וזה היה לי עוד יותר קשה, כי מסתבר שהמח שלי לא מתפקד אם אני לא מזיז את עצמי או עושה פעולה, או חושב על משהו שמעניין אותי. התופעות הללו עשו לי מצבי רוח קשים, והייתי נכנס לחרדות ולפרנויות (שזה התחיל עוד מלפני שהגעתי לאיטליה בכלל), ואני לא מדבר על הבדידות שזה משהו שהעיק עליי. אבל רוב הזמן הרגשתי לא טוב. לקראת סוף שנת הלימודים הכרתי בחורה אחת שבאה מפריז לחילופי סטודנטים, והפכנו לחברים טובים (ללא מגע מיני). כשהיא הייתה בסביבה הרגשתי יותר בטוח, למרות שעדיין חלו בי אותן תופעות שהזכרתי קודם. עדיין היה לי קושי לתקשר עם הסביבה, איתה תקשרתי באנגלית, והייתי בלחץ ובילבול נוראיים. כל הזמן חשבתי אם לסיים את השנה ולחזור לארץ, או להמשיך את הלימודים. בינתיים חזרתי לארץ לחופשה, אך גם כדי להבין מה קורה איתי. מצד אחד, האגו והפנטזיות מושכים אותי להמשיך בלימודים. אבל גם בגלל שזה נעשה מעט קל יותר, ואני מבין מעט יותר את השפה ואת המנגנון. אך עדיין, כשאני חושב על לחזור לשם, אני נזכר בכל הרע שהיה לי, והדילמה שלי כעת היא, להבין מדוע זה קרה לי, ואם ניתן בזמן הקצר שיש לי (חודש וחצי בערך) לעשות משהו בכדי שאוכל לנסוע לשנה השנייה של הלימודים בראש שקט, בלי חרדות, ועם יכולת להתרכז, אחרת זה סבל גדול בשבילי וביזבוז זמן. כשאני חושב על הכל יש לי "סלט" במח. אך מידי פעם, כשאני עושה משהו (אני עובד פה ושם) אני נרגע וחושב לעצמי שזה מה שאני צריך עכשיו, רק לעבוד ולחסוך כסף, מבלי לחשוב על דברים שמכבידים עליי. אך מכיוון שעוד לא מצאתי עבודה יום-יומית, עדיין יש לי הרבה זמן לחשוב, ואני מתחרפן. אני אוהב ללמוד ומעוניין ללמוד, אך אני לא בטוח כרגע מה הצעד הנכון בשבילי (אני מבין שאין פתרון מושלם), כלומר, מה אני צריך לעשות כדי להרגיש טוב עם עצמי.

אני נפגש עם פסיכולוג כבר 3 פגישות. משהו לא מסתדר לי עם החשיבה הרציונלית מצד אחד והרגשות מצד שני. אני לא בטוח שהבילבול הוא הסיבה לכל התופעות שאני מרגיש, אולי כן. אבל הפסיכולוג שלי אומר שאני צריך להתחיל בלקבל החלטות מודעות ולעמוד בהן, מה שמאוד קשה לי כי העבר שלי מלא בקשיים ולכן אני נזכר כל הזמן באותם קשיים וזה מפחיד אותי. אני גם לא רגיל לקבל החלטות רציונליות, אני כנראה יותר טיפוס שמרגיש והולך על אינטואיציות. אבל כל החוסר בטחון הזה הנובע מכשלונות ומרגשות שליליים, כעת זה מאיים עליי. מה עושה היפנוזה ואיך היא יכולה לתרום למצב?

שלום רב, לא יודעת אם זה המקום ואם מישהו יכול לעזור לי. זה נשמע ממש מטורף. אני סובלת כבר מס' שנים מחרדות מלחץ דם. אם אני הולכת לרופא ומודד לי לחץ דם, הוא "קופץ" לשמיים. אם אני בודקת בבית, אחרי מנוחה וכמה מדידות עצמיות הכל פתאום "בסדר" והערכים נורמליים לחלוטין. גם בבית אני בהתחלה נתקפת בחרדה והדופק שלי יכול לעבור את ה- 100 לדקה, אבל אחרי איזה חצי שעה בדרך-כלל זה מסתדר. כבר אמרו לי רופאים בעבר שזו תופעה מוכרת ושלחץ הדם שלי תקין.  בשנים האחרונות נוצר מצב שאני משתדלת לא לפנות לרופא גם אם אני צריכה, כי אני מפחדת שימדדו לי לחץ דם. אני מתביישת לומר את זה לרופא. האם יש לזה פתרון? יש דרך להתמודד עם זה? אשמח לתשובה. תודה.

שלום רב לך איני יודע עם העובדה שאציין כעת תנחמך או תרגיע אותך אך מבלי ששלמת דמי מינוי הינך שיייכת למועדון חובק עולם של אנשים הסובלים מתיסמונת החלוק הלבן . בכל פעם שהם אמורים לבצע בדיקת דם שיגרתית לחץ הדם שלהם עולה בצורה מהירה ולעיתים גם מפחידה. הטיפול בתופעה קל ופשוט , מבוסס על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק באמצעות השיטות הללו את לומדת לשלוט בצורה רצונית וללא תרופות באותם התקפי חרדה . כמובן במקביל אני ממליץ לך לבצע הערכה רפואית באמצעות רופא המשפחה שלך על מנת לשלול אפשרות שאכן קיימת תופעת יתר לחץ דם היכולה לנבוע מסיבות שונות. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לד"ר גליקסמן, מודה לך מאוד על התשובה. באמת הייתי אתמול אצל רופא המשפחה וסיפרתי לו על כך וגם הבאתי לו "שיעורי-בית": תוצאות של מדידות שעשיתי בבית במשך 5 ימים רצוף. ביקשתי ממנו גם למדוד לי אצלו במשרד וכצפוי, הדופק ולחץ הדם עלו לרמות מטורפות. לדבריו אני המקרה הקלאסי, "כמו שכתוב בספרים" ושלחץ הדם ה"אמיתי" שלי הוא זה הנמדד בבית, והוא דווקא קצת נמוך יחסית לדבריו. וכמובן, שאני אמשיך לעקוב ואם יהיו תוצאות חריגות, שאחזור אליו ואדווח לו. אז זהו, תודה על התשובה ואשמח ליצור איתך קשר בהמשך לגבי טיפול. זה בכל זאת מאוד מציק לי. יום טוב וישר כח

שלום לעיתים בזמן ויכוח או ריב עם אשתי אני סובל מהתפרצות כעס. אני לפעמים צועק, מקלל, ולעיתים שובר חפצים. אני מעוניין לקבל טיפול והדרכה כיצד לעצור התפרצויות אלו. למי אני יכול לפנות? היכן? איזה סוג טיפול? אצל פסיכולוג או גורם רפואי / מקצועי אחר? תודה

לפני למעלה משלוש שנים הכרתי תייר שבא לבקר בארץ. הוא סיפר לי על כל מערכת חייו המסובכת, קשריו הרבים עם נשים, שקרים לאשתו וכו' אני הייתי בטוחה שכל זה נבע בגלל נישואים מוקדמים ואשה לא מתאימה. הקשר בינינו הפך להיות מאד מיוחד והעמיק מיום ליום. אפילו שאנחנו לא מתראים הרבה פיזית, יש לנו קשר יומיומי לאורך כל השנים. ובנתיים הוא ממשיך להתרועע עם נשים לא מתאימות, קשרים זמניים לעומת הקשר שלנו,"לנצח"...כיון שהקשר חשוב לי, אני מקבלת את כל "הטעויות" שלו. אני רואה אובססיביות בקשר העכשוי שלו. הוא היה אצלי לאחרונה במשך חודש ימים ויכולתי לראות את ההתנהגות שלו. לפעמים אני חושבת שגם אני אובססיבית ואולי כדאי פשוט לשכוח מכל הענין. לא קל לי.יחד עם זה אני מנהלת חיים מלאי ענין, עובדת, כותבת ומבלה. אולי תצחקו עלינו. הוא בן 70 ואני בת 68...האם זו תופעה מוכרת?

בוקר טוב לך אודי, אני מחפשת קצת יותר הבנה בתופעת "יותר מאישה אחת" ובקשר אובססיבי. האם תוכל להפנות אותי למאמר בנושא. מנסיוני רב השנים ראיתי שלגברים קל יותר לנהל מערכות כפולות. האם זה באמת נכון? האם זה באמת נכון שהמבנה הריגשי שלהם שונה משלנו? מה שיש בינינו כעת זה אושר ועושר...מה אני מצפה? לא הכל בידי. אני שוקלת כל הזמן את כמות הכאב לעומת כמות העונג והעומק. תודה על תגובתך, Shira

לילדה יש קושי בויסות חושי ובנוסף בעיות בקשב וריכוז ואימפולסיביות, בעיקר מתבטא בקשיים רגשיים ובחרדות רבות. האם אתה יכול להמליץ לי על מכשיר שיכול להתאים לגיל הילדה?

שלום רב לך אם מודאגת בהמשך לשאלתך התמונה אותה את מתארת לגבי ביתך דורשת הערכה רפואית התפתחותית מקיפה נוספת על מנת לקבל תמונת מצב יותר ברורה. יתכן וימליצו על סידרה של טיפולים כמו ריפוי בעיסוק, פסיותרפיה, וכד'. מנסיוני הקליני הרב והמגוון איני ממלית על מכשיר נוירופידבק לבחתך בת ה 6 . המכשיר לא מתאים לבעיה ולגיל ביתך. אשמח להתעדכן 0546670570 תודה על פהייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

איפה אתה ומה שלומך.

אני חוששת שהמטפל חושב שהוא לא יכול לעזור לי עוד. למעשה ,הטיפול בסדר,אני צריכה להסתגל.אבל אני התלוננתי שאני לא מתקדמת.וידוע שהוא רגיש לכך אני לא יודעת אם להתעקש ולהתחנן .יש לי הרגשה שהמטפל נחוש. אני זקוקה למסגרת טיפול. מדמיינת שאפתח ואתפתח עם מטפל אחר. אבל, הייתי רוצה לא לפצל את השלבים. לנסות להשתנות באותו הטיפול. גם חבל לי שהמטען שקיבלתי מהמטפל הנוכחי יניב תזוזה במסגרת אחרת. מצד שני,אני עייפה מכדי להתחנן ופשוט רוצה בדחיפות לפעול בגלל מצבי. בנוסף איני רוצה להכאיב למטפל בהצגת תחינות ובעיות. כאילו שהטיפול לא השפיע. הטיפול השפיע מאד אבל עקב סגירותי ,לא הצלחתי להפיק את המירב. ברמה המעשית-לא השתפרתי. האם לכתוב למטפל שאני לוקחת הפסקה ומנסה להסתדר עם עצמי,ושאם אצטרך אבקש ממנו שוב לחזור.בעוד שבועיים נניח? להתחנן על פגישה קרובה ? לוותר על המטפל בכלל? הטיפול הצליח לעורר אצלי רגשות חזקים. בלי זה לא הייתי מרגישה דבר.בזמן האחרון, הטיפול היה קשור לכאב.(יותר נכון העלה כאב שכנראה קיים סתם כך, כך שיש לי לאן לקשור את הכאב ועם מה להתעסק. וזה מעייף ) תודה על תגובה. סליחה על הפלישה של מכתבים מפוזרים.

שלום בפגישות האחרונות איימתי שאעזוב. הרגשתי שאני צריכה תגובה אחרת (גישה רכה יותר ) מהמטפל. הדבר נראה לי כתנאי הכרחי להתקדמותי.(הטיפול =שנה.אבל למרות ערכים יקרים מפז ,באופן מעשי לא התקדמתי) בפגישה האחרונה ובזו שקדמה לה הבעתי כעסי. כל הזמן האחרון אמרתי שאייני יכולה להמשיך בטיפול בתנאים שלו. ב3 הפגישות האחרונות כל פעם נאלצתי לבקש במיוחד עוד פגישה בגלל הדרישה שלי. אחרי הפגישה הקודמת-התקשרתי מייד כי הייתי תקועה עם טענותיי בסוף הפגישה. חרדתי שיסרב. אבל לבסוף הסכים. בפגישה האחרונה-שאלתי בין השאר את המטפל: האם אתה חושב שהשתפרתי בשנה האחרונה? כל מה שחיפשתי אצלו הוא היענות וגישה רכה. ואילו הוא חושב שמאסתי בטיפול .טען שאני רק רוצה להוכיח כמה הוא גרוע. למעשה-לא יכולתי להקשיב להסביריו על התנהגותו באירועים קודמים-דווקא מפני שאיני מאשימה.טען שלא נותנת לו להסביר.אבל אני רק רציתי לשמוע היענות. בסוף הפגישה קפץ ממקומו. אני סירבתי לקום.ביקשתי שיגיב.אמרתי:"אחרי כל מה שהשקעתי אני רוצה להבין.." למעשה אני רוצה היענות.אבל בגלל מתח רב יצא ההיפך. המטפל ניצל את הענין וסיים את הטיפול. כשביקשתי בסמס פגישה-ענה שהטיפול הסתיים עקב התנהגותי האלימה.(נתקעתי על הספה פחות מדקה..היתה לי הרגשה נוראית) נדמה לי שהוא חושב שאני חזקה יותר ממה שאני כרגע. למעשה, אין לי דבר להיאחז בו.כואב מאד להרוס כך.איני רוצה להיות כפויית טובה והטריד במכתבים ולהרוס בכך את הטוב שנתן לי. הייתי רוצה לאמר שאני יכולה להפסיק ולקחת את הטוב שנתן לי אבל אני יודעת שזקוקה למסגרת זו כרגע. אלא שרציתי לשנות אותה. ולא הצלחתי להתקדם בעינייני.. רציתי לכתוב למטפל שאקח הפסקה ואולי יקבל אותי בעוד שבועיים. אבל אני חושבת שהפסקה כזו תזיק . הוא לא עונה ל2 אימיילים . אציין שהוא מדריך ומנוסה מאד. מה לעשות?

1- מה הקשר בין פסיכופט להתעללות מינית בבני זוג ? האם פסיכופטים מסוכנים גם לילדיהם?האם אבא פסיכופט יכול להתעלל מינית בילדיו? מהן גבולותיו ? 2- האם פסיכופט מסוגל להרגיש אהבה כלפי בן זוג? ילדים?

שלום אודי, האם מקובל להתכתב עם המטפל לגבי נושאים שמועלים בטיפול?, אני פשוט מרגישה שפגישה שבועית היא "קצת מידי", גם כי בד"כ לוקח לי הרבה זמן "להתחמם" ולהתחיל לדבר, וגם מכיוון שהדיון שמתחיל בפגישה לא מסתיים עם תום זמן הפגישה, ועד לפגישה הבאה כבר "קורים דברים" ואז מדברים עליהם, ואז בעצם יש הרבה דיונים שהתחילו ולא מוצו. אולי אם נעשה זאת יהיה בכך ייעול של תהליך הטיפול, אולי אני ארגיש שאני מתקדמת, כי על אף שאני כבר שנה בטיפול, אני לא מרגישה שהתקדמתי, אמנם אני לא "באותו מקום " שהייתי בו, אבל לא מן הנמנע שלזמן שחלף יש חלק נכבד בשינוי. מנגד, אני חוששת "להגדיל" את זמן הנוכחות שלו בחיים שלי, גם כך אני מוצאית את עצמי חושבת עליו לא מעט (הוא מודע לכך). תודה.

אודי, שלחתי הודעה ולדעתי היא פרחה ומתעופפת לה אי שם בחלל..שולחת שוב פעם.. מאמין ?? אמא צביה נוסעת שוב פעם...אמרה שנוסעת משלישי הבא עד רביעי שלאחר מכן.. עד עכשיו לא כל כך זכרתי שאמרה שנוסעת,לא חשבתי על כך ולא הרגשתי כלום. גם עכשיו אני מרגישה קצת אדישות...רוצה לבקש ממך...אודי, בבקשה...תאמץ אותי..מסכים ???? אל תלעג לי על זה,בבקשה...

אודי, כן, אמא צביה נוסעת שוב, מאמין ?? נשמע הזוי..??? אתה יודע אודי, היא אמרה לי כבר די מזמן שהיא נוסעת שוב בשלישי הבא בצהריים ונפגש שוב רק בחמישי שלאחר מכן לא כל כך זכרתי את מילותיה אלו ופתאום נזכרתי בהן עכשיו...רוצה לבקש ממך....אתה מסכים לאמץ אותי ???? ..אל תלעג לי ..בבקשה..

.

רגע רואה שחור ורוצה לוותר על הכל ורגע שוכחת נרגעת ומצליחה להחזיק מבלבלת ומבהילה את המטפלים. (מה? המצאתי אבחנה חדשה?) לא מוצאים מה הטיפול הנכון היה כבר עדיף משהו קבוע מכריע לכאן או לשם מ ו ת שת

אני מרגישה נורא לבד. היה לי טיפול נוראי . אני לא מסוגלת להיות עם עצמי . אודי ..

שלום אודי, אבא שלי כבר 5 שנים אינו עובד, יש לו פריצות דיסק ובעקבות כאב בלתי נסבל הוא יצא לחופש מחלה (לפני 5 שנים) ובזמן הזה הוא פוטר מהעבודה. אני יודעת שבאותה תקופה היו לו בעיות בעבודה ואי הסכמות עם האחראים ועצבים בבית כפי שהוא הגדיר. מאז הוא כבר לא עובד, כל היום רק רואה טלויזיה ועסוק בביקורים אינסופיים אצל רופאים בחיפוש אחר טיפול מתאים. ומספר רופאים אמרו לו שהכאבים שהוא מתלונן עליהם ותוצאות הבדיקות וההדמיות לא תואמות, כלומר לפי הבדיקות זה לא אמור להיות כאב כה חזק כמו שהוא מעיד ויכול להיות שמדובר בבעיה נפשית. לאחרונה ביקרנו אצל רופאה שיקומית שאמרה שאכן מדובר בכאבים אבל זה ביטוי של הנפש. כמו כן אבא שלי כשיוצא מהבית הוא משתמש בקביים שלא הומלצו ע"י אף רופא אלא היה מיוזמתו ובבית הוא הולך ומתפקד בלעדיהם וזה עובדה לכך שהוא לא באמת צריך אותם. הרופאה השיקומית העירה גם על הקביים ואמרה שהוא לא צריך אותם וזה רק על מנת להציג תמונה של מסכן ולהסביר לציבור בחוץ למה גבר בריא לא עובד כבר כ"כ הרבה זמן. בבית האוירה מאוד קשה, אני לא גרה בבית ומגיעה פעם בשבועיים וגם כשאנחנו נפגשים יש תחושה שאין על מה לדבר, ואבא תמיד אומר שהקשר שלנו לא כמו שהיה פעם. לאמא מאוד קשה כי היא עובדת המון והיא מתוסכלת מזה שאבא לא עובד ולא עושה כלום עם עצמו. מצד שני אבא נהיה מאוד שלילי, כל פעם שמבקשים לקבוע איתו משהו אז הוא אומר שהוא לא יודע איך הוא ירגיש זה תלוי. וכל דבר שמנסים לגרום לו לעשות, לשנות אז הוא אומר שהוא יעשה את זה בקצב שלו וכשזה יהיה מתאים והבעיה שזה אף פעם לא מתאים. אני לא יודעת איך לעזור לו ולשקם את היחסים. בקרוב תהיה לו פגישה עם פסיכולוגית וסוף סוף הוא נפתח לכיוונים אחרים אבל קשה לו להכיר בעובדה והוא עדיין לא בטוח שהוא באמת צריך את זה אף על פי שאני דוחפת אותו לעשות את זה ומנסה לשכנע אותו שינסה. המצב הזה מאוד מתסכל אותי, במיוחד אחרי השיחה עם הרופאה השיקומית וזה שהוא לא מוכן לוותר על הקביים ואני לא יודעת האם אני צריכה לתמוך בו ולתת לו לעשות את זה בקצב שלו (אני לא יודעת אם זה תירוצים שלו או ייעשו מתישהו) או שאני צריכה להתעקש ולהיות קשה יותר?? אני לא יודעת איך להתנהג איתו, איך לעזור לדברים להסתדר ולאבא לצאת מהמעגל שלו. תודה רבה.

יש לי שאלה קצת מוזרה: האם קיימת סיבה כלשהי שבגללה מטופל יהיה רשום במעין "רשימה שחורה" המזהירה אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש אודותיו? לדוגמה, אם הוא מרבה להחליף מטפלים, נתפס כלא רציני ולא מתאמץ, אינו מסוגל לראות את המציאות או נתפס כסתם מבזבז זמן? או אולי אם הוא היה פעם מאושפז? אני שואלת מכיוון שבעבר הייתי אצל מטפלים פרטיים שונים ואיכשהו הם ידעו זה על זה ואף יצרו קשר ביניהם. תופעה זו חוזרת על עצמה כל הזמן וחשוב לי מאד להבין באיזה מצבים מקובל לנהוג כך וכיצד עובר מידע כזה בין המטפלים. תודה מראש.

היי אודי, אני לא יודעת אם יש איזו שאלה או בקשה, שוב אני מנהלת דיאלוג ביני לבין עצמי לעיניך אך לא ממש אתך, כל פעם שאני כותבת אני מתחרטת ולא "באה" לכאן לאיזו תקופה, אין אפילו אומץ לראות מה כתבת לי בחזרה רק אחרי איזה זמן... בהזדמנות זו אני מודה לך מאוד על כל הדברים שכתבת לי. העניין העכשווי הוא כזה - הייתי רוצה להפסיק לחשוב על הפסיכולוג ולדמיין אותו בצורה האובססיבית למדי כמו שאני עושה עכשיו. המחשבות/דמיונות האלו מצד אחד גורמים לי לאיזו תחושה קטנה של סיפוק שיש סופסוף מישהו שמטפל בי, רואה אותי, שכנראה עונה על איזה חוסר משמעותי אולי אפילו ראשוני בדבר הלא ברור הזה שנקרא "עצמי" וכנראה דרך זה אני יכולה להרגיש קצת יותר בטוחה, קיימת או אנושית . מצד שני , כל המחשבות האלו על הפס' , זה גורם לי לדחייה מעצמי מהחולשה המטופשת והתלות הזו במי שבסה"כ בשבילו אני עוד מטופלת ושום דבר מעבר לזה. החד צדדיות הזו יש בה משהו לא הוגן משום שהוא בוודאי לא חושב עלי, גם לא צריך לחשוב עלי , בטח לא עכשיו כשהוא בחופשה. אלא שמשום מה הניתוק המדומה ממנו מכאיב לי, וכאב זה משהו שאני לא רגילה אליו קשה לי לשאת אותו. זה כואב, אני מרגישה נטושה או דחויה בעוד שבאופן רציונאלי לא קרה שום דבר, ואני דווקא בעד זה שאנשים עובדים יצאו לחופשה. זה מפריע לי לחיי היום יום, זה נראה לי מטופש ומשפיל לספור את הימים (באופן שגרתי אני סופרת את השעות), הכמיהה הזו מוגזמת לחלוטין ואני לא יודעת איך להפטר מזה, וחושבת שאולי אני בכלל לא צריכה את הקשר המיותר (והמסובך) הזה אני מדמיינת שבפגישה שאחרי החופשה אנחנו נפרדים סופית ביוזמתי, זה מרגיע אותי לכמה דקות. לפני כמה שנים (כאילו בגלגול אחר) לא היו לי למעשה קשרים ממשיים או רגשיים עם אף אדם במציאות, זה קצת מוזר לאור העובדה שאני נשואה לא מעט שנים ושאני אמא, גם היום אין לי למעשה "חברים" פשוט לא קיים אצלי הצורך הזה, טוב לי לבד, ובכל זאת זה לא כמו שהיה, אחרת כנראה לא הייתי כותבת אליך. בברכה רחל

שלום דר' אני בן 35 ועולמי חרב עליי.לפני שנתיים קיבלתי דום לב ומאז אני מטופל בתרופות מצבי הפיזיולוגי תקין למעט פגיעה בינונית בחדר שמאל.אני מזה שלושה חודשים פרוד מאישתי וחמשת ילדיי .איבדתי את מקום העבודה שלי .ועלתי 20ק"ג במשקל .אני מרגיש שכל עולמי חרב עליי אני כל הזמן במיטה אין לי כח לעשות כלום ולאחרונה אני חושב על התאבדות אך אני מפחד בגלל שאני אדם מאמין ויודע מה המשמעות של התאבדות מבחינת הדת .אני לא אדם פסיכוטי או בהתקף פסיכוטי אני מודע היטב למעשיי אבל אני פשוט מרגיש שאין בשביל מה לחיות יותר.איבדתי את מישפחתי את עבודתי ואת הביטחון העצמי שלי והכי חשוב את שמחת החיים שלי .אני פשוט מדמיין כל הזמן מה יקרה אם אני אבלע 10 כדורים של קרבידלול 6.25 אבל אז עולה לי תמונת ילדיי וזה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. דר' מה עושים?איך מתמודדים עם גירושים.איך מתחילים חיים חדשים בגיל 35?.מה לעזאזל עושים עם הכאב ?הכאב כל כך עצום שנראה שהמוות מתגמד לעומתו.ממתין לתשובה דחוףףףףףף.תודה

שלום רב, מאז שאני מכירה את עצמי יש לי פחד ממקומות סגורים בחודשיים האחרונים החלו חרדות מוזרות ביותר שמפריעות לי בחיי השיגרה חרדות ממקומות פתוחים אוטובוסים בניין לא מוכר או מוכר להיות בבית לבד זה מתבטא בחוסר נשימה לחץ ופניקה יש לציין שהכלסטרופוביה לא הפריעה לי כל כך אך התופעה החדשה הנ"ל ממש משתקת אותי למרות שאני לא נותנת לה להשתלט עלי הכוונה אני כן עושה דברים שקשה לי איתם אני לא מוותרת לעצמי אך עדין זה קשה ואני לא מוכנה לחיות בצורה כזאת מה עלי לעשות בנידון יש לציין שאני אדם עם ראש על הכתפיים אמא לילדים עצמאית חברתית שאלה נוספת אני בהריון האם יש קשר לשינוי שהגוף עובר למה שאני מרגישה? תודה.

בוקר טוב, שבוע קסם.. קמתי הבוקר חולה, מחלה בריאה, ניקוז אנרגטי, שחרור. מזה לא כיף לי! איכס. אבל מה? מה זה יעזור, לשפוט.. רוצה להיות ברכות עם עצמי.. גררר.. כל כך הרבה תכנים בחודש האחרון, לא פלא שתקף אותי החום הפנימי הזה. אודי! הרגשות שלנו הם המיינדפאק של המיינד. קובעת עובדה אך מערערת עליה לחלוטין. האגו שלנו יוצר המון חומר רק בכדי לדמות לעצמו זהות. חזקה, חלשה, עוצמתית, נחותה, וכו' אין ספק שהגוף והנפש אחד הם. ישנו רגש אותו אנו חווים, והגוף מקביל אליו. ירכיים - ילדות ובסיס. שדיים - אמהות והזנה. עיינים - היכולת להביט במראה. אצבעות רגליים ובכלל, כל אחת מהן מספרת משהו אחר. הזרת קשורה למיניות. רגל ימין קשורה לצד הגברי שבנו, הצד המעשי. רגל שמאל קשורה לצד הנשי שבנו, הצד הרגשי, הרוח, התנועה. וכו' וכו' חטפתי מכה חזקה ביום חמישי האחרון - בזרת הימנית. מספר לי בדיוק איפה אני... ואני יודעת. כואב לי שם. כואב לי מול הצד המעשי והגברי שבי. כואב לי הזין - ברחם. וכואב לי שמשהו פנימי לא שם לב למשקוף ההוא, והתנגש בה כל עוד נפשו בו.. כאילו קצת פגעתי בעצמי מתוך כעס לא מודע.. התנועה שלי הייתה חדה ולא רכה.. לא הייתי מספיק רכה עם עצמי.. אבל איך אשפוט אותי וכיצד? הרי שאין בזה תועלת. לא. לא עכשיו. כשאני מתבוננת היום שוב בתהליך שאני עוברת בחודש האחרון, אני מתמלאת גם רכות.. בסה"כ הרגשתי את הגלים תחתי, בחרתי להסעיר קצת את הים שבתוכי... לבדוק אולי. וזה בסדר. אבל היום אני רוצה קצת תשומה לב. ערה לזה שכשאני מבקשת תשומה לב מבחוץ, אני מבקשת תשומת לב פנימית, גם ממני עצמי.. ערה לזה שכרגע כואב לי משהו גופני, כי כואב לי משהו רוחני. ותוהה, האם הכאב הרוחני הוא מיינד פאק? לא חושבת. אולי יש בזה ענין של גילגולים.. ואולי ענין של תיקון. בטוח. מה שכן, לא מוצא חן בעיני התרגילים של האגו. אבל להתנגד אליו לצמיתות, נראה לי קצת ביזבוז אנרגטי. רוצה להתידד איתו, להיות בשלום איתו - איתי - עם הזהות שנאי חושבת רוצה או לא יודעת שאני - אם אני בכלל. גוף גשמי בצלם אלוהי... !!! אבל קודם, נותנת ומתנגדת בו זמנית - להתנגדות ולכעס אל האגו שלי. כי הוא בונה מגדלים באויר, מה יש מתחתיות? הכנות הזאת, הטוטאלית, מעבר לכל המניפולציות הרגשיות שלנו, מה יש שם? אולי פשוט יש. ולא צריך לשאול. אבל עדין לא שם. זה הכל ענין של קבלה. כל רגש הוא לגיטימי כי אנחנו חווי אותו. נקודה. וההתנגדויות שלנו, הם על שום מה? פחד מפני האור האין סופי שלנו? פחד ממקום ללא שאלות? פחד.. הרי שהוא המרחיק הלאומי מהאלוהי. קצת גם מבולבלת בתוך עצמי. ויש לי חום, אז בכלל. זה בסדר. אני בסדר. ואני גם קצת לא.. וגם זה בסדר.. אני חושבת. שבוע קסם, בא לי חיבוק. יש??? יש :))) (ושוב כמעט חתמתי בשמי האמיתי :))) ) ~נילי~

שלום, אשמח לקבל המלצה על מטפלים המשלבים טיפול קוגניטיבי עם ביופידבק, באזור השפלה. (ראשון לציון - אשדוד). הקשיים העיקריים ממוקדים בהתקפי זעם ועצבנות. בברכה ותודה

שלום רב לך אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לגבי בעייתך לצורך התאמת המטפל/ת באישור השפלה. האישור לא כל כך משמעותי חשוב להתאים את המטפל- הטיפול למטופל!!!! מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני בחורה בת 23 ומאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו לי בעיות פסיכולוגיות וקשיים שונים בחיים. ביניהם: בדידות חברתית, מופנמות והסתגרות מהחברה, דימוי עצמי נמוך, בכל שלבי בית הספר סבלתי מהיחס של בני כיתתי כלפי ולאחרונה פיתחתי גם הפרעות אכילה שונות וביניהן תסמונת הזללנות ובולימיה. המצב בבית גם מאוד קשה, אני חייה עם אמא ואחות בת 18 שרודה בי ובאמי וממררת לנו את החיים (אבא שלי עזב אותנו לטובת משפחה אחרת לפני שלוש שנים ולא עוזר כלכלית ואין איתו שום קשר) לא מספיק שמצבינו הכלכלי לא טוב היא גם גונבת ומושכת מאיתנו כסף. מתייחסת אלינו כמו לזבל. לוקחת ומשתמשת בדברים המעטים ששייכים לי, אפילו את התחתונים שלי היא לוקחת ולובשת! הבית עצמו במצב מזוויע ומבחיל, בעיקר בגלל אחותי שמבלגנת ומחרבת כל מה שהיא נוגעת בו ובנוסף לזה יש לנו כלב שאף אחד לא מוציא החוצה והוא עושה את צרכיו בבית, בכל מקום אפשרי! אם עד לא מזמן ניקיתי לפחות פעמיים בשבוע באופן יסודי, ראיתי שלמחרת הכל חוזר לקדמותו והפסקתי לנקות. אין לי יותר כוח לכלום! אני לא רוצה לחזור הביתה אחרי יום עבודה בגלל המצב! בגלל הפרעת האכילה שלי גם הפסקתי עם התחביבים המעטים שהיו לי, כמו קריאת ספרים למשל, כל המחשבות סובבות סביב אוכל. אני מוצאת את עצמי בהתקפי בכי היסטריים מדי פעם, כמו שקרה לי לפני כחצי שעה. אמי ואחותי כבר יודעות על הפרעת האכילה, אתמול אפילו ניגשתי לאחותי בבכי, חיבקתי אותה ואמרתי לה "בבקשה תעזרי לי". אמא שלי ישבה בסלון, לא יודעת אם היא שמעה את זה... הן יודעות על הזלילות ועל ההקאות... לפני חצי שעה, אחרי ששוב זללתי והקאתי, שלחתי הודעה לאמא שלי וסיפרתי לה, היא לא ענתה ולא התקשרה. היא בבילוי בים עם חברה. כשעזבה, ראתה אותי יושבת על הספה ובוכה, אמרה "הנה זה מתחיל שוב"...וזהו. אני מאוד מבולבלת. אתמול חיפשתי מידע על טיפול בהפרעות אכילה, רשמתי מספרי טלפון, תכננתי להתקשר. אחרי שעה מצאתי את עצמי באתרי פרו-אנה, מחפשת טיפים להרזייה מהירה. מחר אני מתכננת להתחיל סוג של דיאטת הרעבה, כדי לרזות וזאת אחרי שלפני חודשיים הייתי על סף תת משקל. יש לי דודה וסבתא שגרות בארץ אחרת, נסעתי לשם לפני כשלוש שנים לשלושה חודשים, נהיניתי מאוד ועד היום אני תמיד נזכרת בתקופה הנחמדה הזאת. הכל שם היה שונה, האווירה בבית, היחס שלהם ביניהם וכלפי. שם התייחסו אלי, שם אהבו אותי. אני בהתכתבות עם דודה שלי אבל לא סיפרתי לה על הפרעת האכילה, למרות שאני מאוד רוצה. אני רוצה לעבור לגור איתן לתמיד, לעזוב את הארץ. הבעיה היא שאני לא יודעת את השפה, לא אוכל לעבוד או ללמוד שם. זו ארץ מברית המועצות לשעבר, המנהגים והמוסכמות החברתיות שם שונים לגמרי. הברירה שלי היא להתחתן שם ולהקים משפחה והאמת לא אכפת לי, עדיף מאשר להירקב כאן. חשבתי גם לעבור לגור לבד, אבל אני יודעת שיהיה לי נורא קשה עם משכורת 3500 ש"ח בחודש. וכשאני אומרת את זה לאמא שלי היא מתחילה להגיד "ומה אני אעשה לבד עם המשכנתה?". וכשאני אומרת לה שתסלק את אחותי מהבית, שתעבור לגור לבד, היא עובדת ואת כל הכסף שורפת על שטויות עם החבר שלה, היא אומרת "אבל היא הילדה שלי!" ואני חושבת באותו רגע "ואני לא הילדה שלך?! אז זה אומר שהיא יותר חשובה ממני?! זה בסדר שאני מרגישה חרא כל יום בחיי בגללה וגם את?!". בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. אני רק יודעת שאני לא יכולה כבר להישאר בבית הזה. זה או לעבור לגור לבד או לעבור לחיות עם דודה וסבתא בארץ אחרת. מה לעשות? האם זה יציל אותי?

אודי שלום! אתה מציין כי אילנה צריכה לפנות לטיפול. איך בחורה כמוה יכולה לממן זאת. ואם במרפאות ציבוריות התור ארוך.........

הי ליאנה, מקווה שלא מפריע לך שאני מתערבת... צר לי שאת חווה קושי שכזה. סתם רעיון,חומר למחשבה: את יכולה אולי ליסוע לדודה והסבתא בארץ הזרה לתקופה קצובה, כדי להתאושש, לקבל חום ואמפטיה, ובעיקר לחשוב מה הדרך הנכונה עבורך. אולי תוכלי לחזור לכאן עם כיוון יותר מגובש ומוטיבציה לטפל בעצמך ולפתוח דף חדש. אהבה וקבלה יתנו לך כח. שמרי על עצמך.

מאוד קשה לי בימים האחרונים.יודעת לזהות את הסימנים המקדימים להתקף החרדה. ללעיתים מצליחה להתגבר במרבית הפעמים ,לא!! כמו בימים האחרונים שאף פגעתי בעצמי. במצב של חרדה כל נה שאני מכקשת זה חיבוק ש....אינני יכולה לקבל אינני יכולה שיגעו בי צריכה עזרה אני במצוקה הכל רועד וכואב לי

ד"ר גיקסמןשלום ברצוני לבדוק האם יש לך מרפאה בתל אביב או בסביבה לפי הביקורות נראה לי שיהיה באפשרותך לעזור לי. אודה לתשובתך.

שלום רב לך חן אכן מרפאתי קרובה מאד לתל אביב - מרחק של 15-20 דקות נסיעה כשאין פקקים. נמצאת בהור השרון אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, בני סובל ממצבי רוח קיצוניים (כנראה דיכאון)הוא בן 23 , היה ביעוץ והמליצו על טיפול פסיכולוגי אולם הוא לא מוכן לגשת לטיפול על אף שיחות רבות שלנו ושל המשפחה וגם של אחד הפסיכולוגים.הצלחנו לקחם אותו יחד איתנו פעם אחת בטענה שצריך טיפול משפחתי אולם הוא לא מוכן לגשת לטיפול בראבע עיניים. נוצר מצב בו כולם סובלים, גם הוא וגם סביבתו. כיצד גורמים לו להגיע לטיפול? תודה

ואני חיכיתי לתשובתך..

היכן ניתן לרכוש אותה בדיסק DVD לצפיה במחשב? (אין לי אפשרות להוריד מהאינטרנט)

בחנות:סטימצקי אני רכשתי 250 שח לכל הסדרה ח

מה אפשר לעשות כשמוצפים רגשית וצריכים ללמוד? אני כבר הרבה זמן (חודש) בוהה במסך יום יום, ולא מצליחה להתרכז, לגייס כוחות ולהתחיל. אני נורא מתוסכלת, כי אני מונעת מעצמי דברים אחרים בשמן הזה בתוענה שאני צריכה ללמוד, ובפועל אני לא מבלה ולא לומדת. ולא משנה כמה אני מוציאה את המוצפות, מדברת, כותבת עליה, היא לא נגמרת, אין "פירוק" של האנרגיה הזאת. מה אפשר לעשות?? יש הצעות? צריכה להגיש עבודה ביום ראשון ועוד לא התחלתי... תודה

הנה, עדיין כאן, ולא מתקדמת...כל השעות האלו רק עמוד נכתב...

הי, אני במצב די דומה, אני צריכה להגיש עבודה ממש אבל ממש גדולה, ומאחר ובמהלך השבוע אני כמעט ולא פנויה (עבודה במשרה מלאה וניהול הבית שזו משרה בפני עצמה)אני מוצאית את עצמי מתכננת איך אלמד בסוף השבוע ובמה אתמקד, אבל.. מגיע סופה"ש וכל מה שאני רוצה זה לאגור כח לשבוע החדש, וזה לא שאני חסרת נסיון ולמידה במקביל לכל, עד לפני שנה הצלחתי ללמוד במשך תקופה ארוכה במקביל להכל, באופן שכל מי שיודע מה כרוך בלימודים שעשיתי, בכלל לא מבין איך זה היה אפשרי, אבל העובדה היא שבמשך השבוע הייתי מתעוררת ב-4 לפנות בקר ולומדת עד 5:30 שאז הייתי מתחילה במשימות הביתיות ואח"כ עבודה בחוץ, אבל עכשיו עושה רושם שנגמרו לי הכוחות, ודווקא בישורת האחרונה אין לי יותר כח להמשיך, כי ההיבטים הנפשיים במצב שבו אני נתונה פשוט משתקים אותי.

המטפלת שלי היתה שבוע בחופשה. עד היום. לפני החופשה, אמרה שנוכל להזיז את הטיפול של יום ראשון למחר בבוקר. שאם זה מתאים לי שאשלח לה SMS או אודיע הערב. התקשרתי- ולא היה לה מושג על מה אני מדברת. אמרה לי שהיא עקרונית "לא יכולה מחר", ואולי אולי תוכל לעשות מאמץ ולפגוש אותי בכל זאת ב13:00 בצהריים. היא לא ליד היומן ותסמס לי אם זה בסדר בעוד שעה. מרגישה שאיבדתי את האמון. עצובה, מתוסכלת ולא רוצה לראות אותה.

מחפש שמות ספרים מומלצים המבהירים את אופן הטיפול הפסיכולוגי, ע"י ספורי מקרה, או ספרות מקצועית, אך, הכתובה בשפה קריאה ובהירה, גם למי שאינו בתחום במקצועו. כלם מוזמנים להגיב ולתרום מנסיונם... תודה לכם!

סערת נפש, מה זאת אהבה- שניהם של יורם יובל, האיש עם הקול היפה- של ליליאן רובין, להוצאת "פסיכה" יש ספרים רבים העוסקים בטיפול על גווניו השונים בצורה קריאה ומעניינת- אני קראתי את: בשפה אחרת, בנות ללא אם, לכל אדם יש שביל והם תרמו לי מאד (בנות ללא אם לא עוסק בטיפול עצמו, אלא מבוסס על ראיונות עם נשים שאיבדו את אימותיהן בגיל צעיר ועל ההתמודדות שלהן עם האובדן) החיים כמדרש- ספר שחלקו עיוני אבל משובצים בו סיפורים של מטופלים ותהליך הטיפול שעברו. בהצלחה

וואו. דוקו מענין. 20 דקות בתוך הסרט מתקיים ניסוי מאוד מענין.. http://yes.walla.co.il/?w=2/9716/1703889

שלום, אני פונה לגבי בן משפחה – בחור בן 26 שאני חוששת שהוא דכאוני. ידוע לי שהילדות שלו לא הייתה מאושרת ודמות האב מאוד חסרה לו, אביו כמעט ולא התייחס אליו כל השנים ואימו - אמנם מאוד אוהבת אותו, אך היא אישה חלשה שלא הייתה דומיננטית בבית וסבלה בעצמה מיחסיה עם אביו. לאחרונה הוריו התגרשו בתהליך ארוך ולא נעים. במהלך הגירושים של הוריו הוא עזב את ביתם והתרחק מהם מאוד, כיום האם כבר איבדה איתו קשר כמעט לגמרי מפני שהוא לא מעונין, היא היחידה שיוצרת איתו קשר והוא לרוב מתחמק ממנה ושהם כבר מדברים הוא חסר סבלנות כלפיה ומדבר אליה בגסות, כמו כן הוא מתנכר גם לאביו ולכל משפחת האם שמאוד רוצה לעזור לו, אך הוא שומר על ריחוק ונמנע ממפגשים משפחתיים, וגם שהוא כבר נוכח הוא אומר שאצלו הכל בסדר ומרחיק אותם ממנו. הבחור עובד בעבודות מזדמנות עם הרבה תסכול ואין לו מטרות ללמוד או להתקדם על מנת למצוא עבודות מספקות יותר. נראה שהוא מתבוסס בבוץ ולא מצליח לצאת ממנו. בדברים שכתב בפייסבוק הוא תיאר את עצמו כמת, רקוב מבפנים וגוויה רקובה, בדרך כלל ההודעות שלו מתארות מצב נפשי לא קל, היו גם הודעות עם הרבה זעם כלפי המעסיקים והלקוחות שלו. המשפחה של האם ערה למצבו כבר שנים ומאוד רוצה להגיש לו עזרה אך הם לא יודעים כיצד משום שהוא לא מאפשר להם. אשמח מאוד לקבל עיצות / הדרכה כיצד ואיך ניתן להגיע אליו ולעזור לו. תודה רבה

אודי, אתמול בערב כשקראתי את הודעתה הכואבת של ליאורי הגבתי לה... לא רואה את הודעתי זו ששלחתי לה....??? משהו בהודעה ששלחתי היה לא ראוי ? ההודעה הלכה לאיבוד בחלל ומחפשת את עצמה ?? ואולי מחפשת פתח לצנוח לקרקע בטוחה ??? ..ואולי בכלל לא שלחתי לליאורי שום הודעה ??? אולי רק נדמה לי שישבתי אתמול בערב אל מול המקלדת והקלדתי תגובה ??? ..ואולי בכלל לא היה אתמול ערב ???? ואולי בכלל אתמול לא היה אתמול ???? אוףףףףףףףףףףףףףףףף אודי , אתה רואה איך כל דבר לוקח לי את הרצפה ??? אודי,בבקשה תגיד לי אם כתבתי לה תגובה..אוףףףףףףףף אני משתגעת... :((((((( אפילו הענן האפור שמסתכל עלי עכשיו מהשמיים פותח את פיו ןממלמל :"זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך,זרק נדמה לך..... דייייייייייייייייייייייייייי

שלום אודי, מה שלומך? מזמן א כתבתי. אני קוראת פה כמעט כל יום, אבל משתדלת לא לכתוב. לא יודעת אפילו למה. אולי כי אנירוצה להאמין שאינ חזקה מספיק ויכולה גם לבד. אבל.. מה קורה אם אפילו אני - שיא האופטימיות, שכולם אומרים תמיד שכשקשה להם - הם תמיד חושבים מה אני היתי אומרת, ואיך אני הייתי מוצאת את קרן האור - מאבדת את התקווה? מה קורה שממש ממש רוצים למות. כי הצרות רק הולכות ומציפות? ועוד אסון רודף אסון, ועוד צרה באה אחריו, ועוד קושי, ועוד מהמור,ה והמהמורות עולות ועולות על גדותיהן והופכות להר, והר לתל, וכבר לא רואיםאת השכבה המקורית ואת מה שעורר את המהומה הראשונית. ומה אם כל מה שאני רוצה עכשיוזה למצוא איזו מערה להתחבא בה לחודש-חודשיים? ומה אם אני כל כך כל כך לבד? מי מחבק את מי שהוא כל כך לבד? (וזה לא שאין לי חברים, ישלי הרב,ה ויש לי גם משפחה שאני מניחה שאם אצטרך - תהיה שם, אבל.. עדיין, עם הבעיות האמתיות - אני כל כך לבד...) והמטפלת - ובכן, היא בסדר, עקרונית, אבל אינ ל א בטוחה שהיא יודעת להגיש לי עזרה. אפילו אני לא יודעת להגיש לי אותה. ואולי זה בכלל מיותר כל העניין הזהשל טיפול? ואולי אני סתם מבזבזת כסף שאין לי? ואולי אני כל כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא? אודי, עייפתי. כל כך עייפתי. מסתכלת על בנות הגיל שלי- וכולן עסוקות בלגדל ילדים ולהקים משפחה, ואני.. במה אני עסוקה? עוד תאונה, עוד פציעה, עוד בירוקרטיה מיותרת עם ביטוח לאומי, משרדי ממשלה כל מיני דברים אחרים מיותרים... ממש כמו זקנה. ומתי אני אקים את הקן שלי? ומי בכלל ירצה להקים איתי קן?

חיבוק מהלב יקירה. כבר לא בגילך אבל כל כך מבינה אותך.

שלום רב, רציתי לדעת האם טיפול בביופידבק מתאים לטיפול בהפרעות אכילה (אנורקסיה)? תודה

שלום רב לך בהמשך לפנייתך להלן תגובתי 1 . יש לבצע הערכה רפואית - פסיכיאטרית מדוייקת לגבי האנורקסיה. 2 .בהתאם לחומרת הבעייה שילוב של טיפול תרופתי , טיפול קוגניטיבי התנהגותי והדרכת המשפחה יכולים בהחלט לשפר את המצב. אשמח להתעדכן 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני סובלת מהתקפי חרדה ורציתי ללכת לטיפול CBT המשלב ביופידבק . בגלל קשיים כלכליים האפשרות היחידה היא ללכת דרך קופ"ח כללית. ההאם יש שם שילוב של טיפול פסיכולוגי CBT וביופידבק? למי אני פונה? ראיתי שיש ביופידבק דרך "רפואה משלימה" אך לגבי פסיכולג רק מצוין אם הוא קליני או אם הוא עו"ס ולא מעבר. תודה מראש!

האם עלות טיפול CBT גבוהה יותא כאשר המטפל משלב ביופידבק?

אני נפרדת מכם היום, לאחר תקופה ארוכה שהייתי משתתפת שקטה כאן בפורום. לאחר דרך ארוכה שבה חשבתי שיש תקווה , שאפשר לתת אמון, התבדתי. ולא זו בלבד, אלא שבאתי במיוחד לשם כך. מילא שנפגעים בפעם הראשונה- הפוגע הוא פוגע ודי. אבל המטפלים שלנו, הרי באנו אליהם כדי שיעזרו לנו. וכשהם , בשם ה"אמון" פוגעים כך, עד זוב דם, עד הרצון למות מכאב, אז אין תכלית יותר, אין משמעות. יש רק את אותו הריק המוכר הזה, הצמא המצמית לרגש, ההבנה הפעורה שלעולם לא אהיה ככל האדם. שלנצח יישארו כפות ידי התינוקת שהייתי מושטות ומשוועות למגע ויצנחו אחרי שעות ארוכות של בכי כשאיש לא מלטף אותן. שוב תירדם התינוקת שבי בייאוש ושיהוקים של בכי, וכשהיא תתעורר בחיוך תינוקי ימלאו דמעות את עיניה. היא לבד שם, בלול הריק מצעצועים. איש לא מחבק אותה, מחזיק אותה או שולח חיוך חם. היא כל-כך לבד שבא לה למות. הפסקתי להאמין לבני אדם. ליקום. אני לא רוצה יותר. עשיתי כמיטב יכולתי להיות בסדר, לשנות ולהאמין. למדתי שבקשת עזרה פירושה דחייה. אין לי מילים לתאר את הכאב שאני חשה. רק ריק, ייאוש, רצון להיעלם, לא להיות יותר. היה לי נחמד להיות כאן בימים שבהם האמנתי. נגעת לליבי במבי. ענית לי בחן אמיתי אודי. ואתם אנשים אחרים- קראתי בכאב רב את הודעותיכם. אני מקווה שיהיה לכם טוב. אולי אתם אינכם כמוני. דפוקים סוג א'. אני נפרדת מכולכם בכאב שיש בו הקלה . לא רוצה לקוות יותר, לא רוצה להילחם. אני אחיה את חיי "כפי שצריך" כאילו שהכל בסדר. עבודה -בית. לא רוצה לחלום או לקוות יותר. אני אחיה בגוף, אבל הנפש שלי מתה. היו שלום, אני חייתי בינכם כמו צמח בר. ליאור

יקרה, הנפש שלך לא מתה. היא פגועה, פגועה מאוד!!! ואם הייתה היא מתה, לא היית באה הנה, לא היית אפילו מסוגלת לכתוב את ההודעה הזאת.. מילותייך אלו נראות לי כזעקה עמוקה לכאבך, הרצון לתקן את הכאב העמוק צריך לבוא ממך.. התקווה יכולה להיות מוחזקת בנתיים בשבילך.. כאן מחזיקה בתקווה, למרות ואפילו שאת לא מאמינה. אוהו את קיימת. בועטת.. מגיבה לכאב העמוק שבך. חיבוק נצח, כשתסכימי.. ~נילי~

מקווה שהרגשתך תשתפר אבל מפח הנפש שאת חשה מהטיפול הוא לדעתי תוצאה נפוצה של טיפול דינמי שמעודד מדי תלות במטפל במקום חיזוק הכוחות, או נסיון לרדת לשורשים לפני נתינת כלים ממשיים לוויסות עצמי. במצב כזה כל משבר אמון נחווה כקטסטרופלי משום שהמטפל העמיד את עצמו (באופן לא מוצדק- עם המון הצדקות תאורטיות מלומדות של 'העברה, השלכה', 'שחזור' וכו') במרכז ההוויה של המטופל. למעשה כל אדם שנכנס לחייו של אדם אחר במצוקה בתפקיד של מעניק עזרה אינטנסיבי יכול לקבל משמעות כזו אדירה וכל העלמות מחייו הופכת לכן לטראומטית. יש לדעתי לפעמים משהו לא אחראי בשימוש בגישה כזו כי היישום שלה מאולתר וקשור בעיקר לאישיות המסוימת של המטפל- למרות כל הרזומה המכובד והשליטה שלה בשדה הטיפולי- שהיא תוצאה של העדפת המסורת המוכרת על פני החדשנות וכל מיני מאבקים פוליטיים שונים ואחרים. צריך להגיד את זה למרות שזה לא נשמע טוב ואולי לבדוק גישות אחרות 'הוגנות' (בהן אין 'הקטנה' של המטופל ו'הגדלה' של המטפל) יותר עם תימוכין מחקרי מוצלח הרבה יותר. אני מניחה שיציעו לך לבדוק את עצמך ואת הקשר לעבר וכו'(תראי איך מטופלים בשיטה עושים את זה במיומנות מקצועית)- אבל אני דווקא חושבת שתחושתך מאוד טבעית והיא תוצאה של היות נתונה במערכת מובנית מראש של חוסר שויון ביחסים (חוסר שויון אמור להתקיים בכל מצב של מקבל/נותן שרות- אבל לא כשהוא הופך למנטרה וכביכול מעודד צמיחה והתפתחות) אני לא חושבת שהטלטלות העזות האלה בטיפולים רגשיים בונים תמיד משהו- למרות שזה מה שהיצרן מנסה למכור לנו לפעמים. שיהיה בטוב, וסליחה מראש בפני כל אוהדי הגישה, זו דעתי.

הייתי בטיפול במשך שנה. נוצר קשר חזק עם המטפל. אבל קפאתי במקום. למרות שנקשרתי חזק והאמנתי, הטיפול לא היה סביבה מצמיחה,או מחזקת ביטחון.

ואו הגדרת את זה כל כך נכון, בתור אחת שחיה את זה כבר תקופה ארוכה. אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת...

וואאווו...כמה כאב...וואוו... קוראת את ההודעה שלך ומרגישה את הבטן שלי מכווצת לחלוטין... וואוו..מתוקה שלי כמה כאב..יכולה ממש לראות את השפתיים שלך לבנות/אפורות סדוקות מצמא.. כל כך מבקשת לאסוף אותך אלי בחום, ברוך ,להרגיע את הבכי, השיהוקים..מסכימה ??? הנה... מערסלת אותך חרש חרש...מתוקה.. ש..ש...ש..תינוקת מתוקה..תינוקת חמודה.. התינוקת הכי יפה בעולם... רוצה לספר לך סיפור קטן קטן על נסיכה מתוקה ..מסכימה ? היה היתה נסיכה יפה,עדינה..קצת שברירית..וכל כך רגישה.. פגשה הנסיכה יום אחד בבמבי קטן שפחד,רעד .. ראתה אותו ונקשרה אליו.. השקתה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו במגבת רכה... כן...הרגיעה אותו הנסיכה ...ואז סיפרה לו סיפורי גבורה על צוללנים בים, שצוללים לעומקים..עד שמיכלי החמצן שלהם נגמרים.. ואז..כן , יוצאים הם החוצה נושמים נשימות עמוקות..ממלאים הריאות..ושוב ,נושמים נשימות עמוקות..ושוב צוללים לעומקים.. כן, סיפרה אז הנסיכה לבמבי...הצוללנים הללו גיבורים גדולים.. לא מוותרים !!!צוללים לעומקים ובכל פעם מגבירים את מיומנות הנשימה וריאותיהם מתרחבים ... ..הנסיכה העדינה, סיפרה סיפורי פלאות לבמבי..הרגיעה אותו.. ואז, כשליטפה את ראשו..אמרה : "..יש מאבק סיזיפי שבו עולים במעלה ההר רק כדי לחזור וליפול אני (אמרה הנסיכה לבמבי) מצאתי חבל לאחוז בו ,אפשר להושיט לך (במבי)?" במבי אחז בחבל..עדיין אוחז בו.. נסיכה עדינה, רגישה כל כך, ליאורי -אפשר להושיט לך את החבל לאחוז בו ? שלך, במבי.

שלום אודי, אני קוראת פה ועוקבת... האם תוכל להתייחס לדבריה של תגובונת למעלה כאן בעץ? אני אישית כן מאמינה בטיפול פסיכודינאמי, אולם היא העלתה כמה נקודות למחשבה... אשמח לשמוע את דעתך, תודה :)

לא אודי, אני לא מסוגלת. ולמה שאאמין גם לך? האמנתי כל-כך הרבה שנים למישהי והכל התפוצץ לי בפרצוף. אני מעריכה את התגובות שכתבו לי כאן. זה קצת מחמם את הלב. צר לי אודי. אני לא מאמינה גם לך או לכל אחד אחר. התחושה של חוסר אמון עזרה לי לשרוד בחיי (במלוא מובן המילה ) וכשרציתי לתת אמון, היה זה תהליך שנשמך שנים. והוא שוב התפוצץ והשאיר אותי מיותמת. למעשה כתבתי באופן הכי אמיתי על ידי התינוקת שביקשו שמישהו יאחוז בהן, יוציא אותה מהלול הריק מצעצועים. על אף שאולי נשמעתי כבסימבוליקה דבריי הם אמת אמיתית שלא תשתנה לעולם. דפוקה מסוג א'. מהסוג הכי דפוק שיש. כל אחד טוב במשהו, אני טובה בלהיות דפוקה. לנסות ללא הרף וליפול. כמו סיזיפוס המגלגל את האבן שלו במעלה ההר רק כדי שהיא תיפול שוב. אני לא רואה טעם לפרט, לא מאמינה ולא רוצה להאמין. כבר ההיתי בסרט הזה. עדיף לחיות ברגיל. נילי החמודה ניסתה לעשות החייאה לנפש שלי.. את בטח רופאה מצויינת נילי היקרה, אבל היה אבוד כבר. הנפש שלי מתה כמה ימים לפני שכתבתי. ימים שבהם ייחלתי כמו אז לנפש מבינה, צעקתי שתעזור לי והיא התעלמה. שוב. "מי שיידע למחול , ימחל לי על אהבתי..." אין שום חטא בלאהוב ולרצות להיות נאהבים. אבל אם את דפוקה סוג א' זה לעולם לא יצליח. לעולם. סליחה לכולכם על האווירה האיומה שיצרתי. אשתדל לא לכתוב שוב. לי(אין)אור

שלום ליאורי, כמו שכתב אודי, לא כל כך פירטת בקשר למהות הפגיעה, ובכל זאת... אני חושבת שתשומת הלב העכשווית שלך הראייה וההכרה ב"תינוקת" הנטושה שנמצאת בך והחיבור לכאב שלך ושל אחרים, זהו הישג התפתחותי בפני עצמו. מלבד זאת כולם/נו דפוקים במידה זו או אחרת, אף אחד לא מושלם. וצמחי בר הם חזקים ביותר והרבה יותר מעניינים ומחוברים לאמא הגדולה של כולנו- אמא אדמה. מאחלת לך הצלחה, וחיבוק אם את מרשה לתינוקת.

שלום, שמי שירלי. בני בן 34 ואני מודאגת ממנו. הוא עדיין גר איתנו ההורים, וזה מילא אך מלבד עבודה הוא לא עושה שום דבר אחר, לא יוצא עם אנשים, לא יוצא מהחדר.. לא עושה כלום, לא יוצא ולא מבלה רק בחדר. אני דואגת לו ורוצה שיהיה חיים מאושרים בעזרת השם. ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים, שיצא ויבלה ויכיר אבל הוא לא מוכן לשמוע כלום, הוא אומר אין לי כח לדבר וזהו. אין לי מושג מה לעשות, הוא בני ואני אוהבת אותו ואני רוצה לראות אותו מתקדם. הוא כבר שנים לא יוצא מהחדר.. אני רוצה שהוא יצא מהחדר ויתחיל לעשות דברים.. להתקדם! אני לא יודעת איך להגיע אליו כדי לדבר איתו. עזרו לי מה לעשות? תודה, שירלי.

שאני מנסה לדבר איתו, הוא אומר אין לי כח לדבר ופה זה מפסיק. אין לי מושג מה לעשות.

תמיד שמעתי ושרתי שירים של אמא אמא יש רק אחת תמיד כולם אומרים כן אני מבינה את זה בראש אבל ממש לא מרגישה לא הרגשתי ולא חוויתי אמא אמא לא כיסתה אותי לפני השינה לא נתנה לי נשיקה וחיבוק לא היתה לידי כשהייתי צריכה לא שאלה איך היה בביה"ס לא יודעת מה זה אמא מה המשמעות איך מרגישים .... אמא גם לא הגנה עלי כשאבא פגע בי. אני חווה אותה כמו ריק אחד גדול - כלום---חלל שלא יתמלא לעולם. אפילו אם היא תמות אני לא יודעת אם אני אצטער אמא שלי אישה צעירה ואני יודעת שאני נשמעת בוטה אבל זה מה שאני מרגישה . פעם בשנה ביום הולדתי אמא היתה מתקשרת להגיד מזל טוב והשנה אפילו את זה היא לא טרחה לעשות. זה נראה שהיא בכלל מתחרטת שהיא ילדה אותי. אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי ושאני לא מעניינת אותה בגרוש. האם יש גרך לבנות ,לשקם , למלא את החלל הנורא הזה ,את הריק, את האין הזה? האם טיפול טוב עם קשר טוב עם מטפל יכול במשהו להשלים? זה נורא עצוב מה שאני חווה אבל אפילו לבכות אני לא מצליחה כאילו משהו בי מת ולא יחזור עוד. ח

ארוכה-בסדר ,מה שחשוב שהיא אפשרית. תודה אודי תשובתך ריגשה אותי ח

מה שלומך?? די הרבה זמן לא הרגשתי מסוגלת לחזור ולכתוב כאן.. וגם עכשיו רציתי לבוא בניק אחר אבל לא הצלחתי.. איכשהו רציתי להיות טבולה ראסה ולקבל כמה שאפשר תגובה ניטרלית ולא "שבויה" בדימוי שיש לי כאן.. מרגישה גם קצת תקועה באותו המקום, למרות שעבר זמן והרבה זמן. וכבר מגיעה לעיקר.. - רוצה לשאול איך אפשר לדעת, מתי אדם ממציא לך תירוצים והתחמקויות כי הוא לא ממש רוצה.. ומתי באמת להאמין שהוא לא יכל= היה חולה/ נרדם ולכן לא היה איתי בדיוק כשהייתי בצרה? אז אם תוכל - בבקשה תנסה לתת לי תשובה כזו כמה שאפשר "נייטרלית" ואולי משהו מניסיונך האישי? אולי יש לי בעיה בהפעלת האינטואיציות? או בלהאמין שאדם יכול להיות באמת כזה אנוכי/שקוע בעצמו/עצל? בכל מקרה אודי, כמובן שאודה לך על כל תשובה ו..מהירה אם אפשר? זה חשוב לי כדי להחליט משהו לגבי מחר.. תודה

תודה על התשובה ו..טוב שאתה כאן. זה קצת מורכב כי לעיתים הייתה שם ולעיתים לא (וכש"לא" - בתירוצים שונים ובשורה התחתונה - התירוץ הדיפלומטי של "חוסר הבנה") ן..מדובר ב"גברת מטפלת".. מנוחה נעימה (:

אמרתי לה.אחרי שביקשתי שתשאל אבל גם זה הישג בשבילי. אולי עוד יש לי איזושהי תקווה. זה אפילו עזר ונרגעתי...

http://www.youtube.com/humaniversity#p/u/2/PIUyp2XgdhE באהבה עצומה וטהורה !

איזה כייף זה.. ככה סתם על הבוקר..ללא סיבה מיוחדת.. לפקוח העיניים, להרים המבט לשמיים , ים כחול עמוק שם במרומים.. להקשיב לציפורים המזמרות חרש חרש.. ואז נילי מתוקה..לפתוח המתנה אותו את מעניקה.. איזה ליטוף רך..נוגע ,לא-נוגע.. על הקרקע -מרחף... איזה חיוך על הבוקר.. כך, סתם, ללא סיבה מיוחדת.. תודה לך מתוקה... :)

כתבת למטה שיש לדבר על הקשיים בגלוי עם המטפל ולחשוב יחד. אבל אני לא חושב שזה דבר ראוי לומר (גם אם זה מטפל): מראה החדר שלך לא נוח לי.(הוא לא ישנה ממילא בשבילי) או-צורת השאלות שלך מביכה ומעצבנת. אתה מלחיץ אותי.(זה סגנון של אדם), ולא טוב לי איתך... אני בטוח שהמטפל ימעיט ולא יקבל, ויתנער מביקורת. 1. כי בעבר שאמרתי לו, ולא שינה דבר. 2. כל אדם שונא ביקורת, וצריך לחשוב מה הכרחי. איך אתה מציע לי לומר הכל למטפל, בשביל מה? לפי ההגיון, הוא רק יחוש שאני דוחה אותו, ויכעס. מה לדעתך, אמור להשתנות בהרגשה שלי, ובשטח, אחרי שאומר למטפל?