פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול פעם בשבוע.יכולה להתקשר במצבי חרום (לא חג או שבת).מקבלת את התרופות המתאימות ביותר... וכל זה לא מספיק. לא מספיק כי בחיי היום יום אין לי אף אחד להשען עליו או שיעזור לי לקום שנופלת... קשה מידי.

שלום אני בחורה נשואה מזה 6 חודשים. בעלי עצבני מאוד,דברים פשוטים ולא צפויים יכולים להרגיז אותו ובמיוחד כאשר מישהו מנסה להתווכח איתו אפילו בנימוס או בצורה מכובדת, הבעיה לא רק שהוא מתעצבן ולא נותן לי לשאול אותו על העבודה ודברים שקשורים לחיים שלנו אלא גם שהעצבנות שלו גורמת לו לצעוק כאילו שהוא נכנס להיסטריה והוא מתחיל לחבוט את פניו ואת כל מה שנמצא מסביב בבית, לא משנה אם זה היה ביום או בלילה ולא מזיז לו אם זה היה אחרי חצות וכולם שומעים את הצעקות שלו , אני בחודש חמישי להריוני ומפחדת להזיק להריון שלי ולעובר, והתופעה הזו לא קשורה לזוגיות שלנו אלא בכל מקום וזמן ועם כל אחד הוא יכול להתעצבן בצורה כזאת. אני מרגישה סכנה על חיי. הסבל שלי גדול מאוד, העצבנות שלו קטלנית ובלתי מתוארת, כל פעם אני מתמוטטת ובוכה ומרגישה כאב בכל גופי וחנק גדול, פשוט הרבה פעמים חשבתי שהחיים שלי צריכים להיפסק. אחרי כל מה שהוא עושה הוא חוזר ומבקש סליחה.מלטף ומנשק ורוצה שאני אחייך לו כל הזמן ולשכוח ממה שהוא עושה אבל אני מבפנים הרוסה לגמרי, מדוכאת בוכה כל הזמן, אין לי תקווה. הוא גורם לי הרס ןפחד ומשפיע עליי מכל הבחינות,ואחרי שהוא רואה שאני לא מחייכת ומדוכאת הוא חוזר לכעוס ולהתעצבן ולקלל. היום היחסים שלי עם האחרים הם לא נורמליים. מרגישה פחד, אי ביטחון, רגישות יתר, מרגישה שכל העולם שונא אותי, מרגישה אשמה כל הזמן, לא יכולה להתמודד בפני קששיים ובעיות , לא יכולה להתווכח ולגונן על עצמי בפני אנשים. נא לענות לי אני רוצה עזרה דחופה , איני יודעת מה לעשות במיוחד שאני ממגזר הערבי שלא נותן חשיבות לבריאות הנפש ושלום המשפחה ולכן לא יודעת אל מי לפנות לאיזה רופא, ורוצה איתור והבהרה למה שקורה אתי ועם בעלי. תודה לכם

לילאן יקרה בהמשך לפנייתך להלן תגובתי.ראשית מחמאותי על היוזמה והאומץ שהפגנת בכתיבת מכתבך. חשוב ביותר כי יווצר מצב בו יגיע בעלך להערכה רפואית כללית ובמידת הצורך פסיכיאטרית למרות שכפי שכתבת במגזר הערבי לא מתיחסים נכון לתחום בריאות הנפש. מאחר וישנם לי הרבה מטופלים מהמגזר הערבי התופעה מוכרת, חשוב רק לגרום לאדם להגיע ולנסות ואז להבין עד כמה זה עוזר. הבדיקה הראושנה שהייתי מציע לך להמליץ לבעלך היא בדיקת דם שיגרתית + b12 folic acid tsh t3 t4 באמצעות רופא המשפחה לאחר שהתרשם מאי השקט והתקפי הזעם שלו.לבעלך תוכלי להסביר כי לעיתים קרובות חסך באחד מהמרכיבים אותם ציינתי יכול בהחלט לגרום לחוסר איזון ביוכימי בגוף הגורם בין השאר לשינויים במצבי הרוח . מעבר לכך הינך מוזמנת להתקשר אלי טלפונית ואשמח לענות ולייעץ לך בהתאם מספר הנייד שלי הוא 0546670570

שלום אני נשואה, בת 37. בתי הבכורה בת 5, ויש לי תינוקת בת 10 ח'. מלחץ הגיל רציתי מייד להיכנס להריון כדי שאספיק ללדת לא בגיל מבוגר מדי. נכנסתי להריון כמתוכנן, כעת אני בסוף חודש שני. תמיד סבלתי בשליש הראשון להריון אך הפעם כיוון שיש תינוקת לטפל בה ואולי כי ההריונות רצופים ולאחר 7 חודשי הנקה, גופי נחלש מאוד. כעקרון יש תקוה שבעוד כחודש או פחות מצבי ישתפר פלאים אך כעת אין לי כח והבעיה היא העובדה שאני עובדת במשרה מלאה, ובנוסף בעלי אינו יכול לפזר את הילדות בבוקר או לאסוף אותן מהגן כך שאני עושה את כל אלה. בעלי כן עוזר לי בבית בתקופה זו. הבעיה היחידה היא שאין לי חשק לעבוד, כל השאיפות המקצועיות שלי התאדו ממש. אני אקדמאית בעלת שני תארים ולפתע אינני רוצה לעבוד. הדבר מדאיג אותי שכן משכורתי נחוצה לנו מאוד. העבודה אינה מראש מעיני ואינה מעניינת אותי כל כך על אף שהמשכורת טובה וכן שאר התנאים. אין לי עניין, אני גוררת את עצמי לעבודה, סובלת שם גם מנטלית וגם פיזית,. אין לי בעיה גופנית, עברתי בדיקות דם, הכל בסדר ואני נוטלת ויטמינים להריון. המשאלה היחידה שלי כרגע היא להישאר בבית. מה אני יכולה לעשות בעניין? תודה מראש וחג שמח.

אני סובלת מדיכאון כמה שנים מטופלת למיקטל 1 ווולבוטרין . בזמן האחרון אני מרגישה מיום ליום יותר גרוע מבכינה קוגנקטיבית . דיבור לא שוטף דיבוור לא ברור כתיבה לא מובנת כאשר אני לבקש משהו . לעיתים מתבלבלת במילים אחרות . בנוסף לזה מברו לי שאני מתנהגתו שאני גורמת לסביבה מסביבי שלא יאהבו אותי. גורמת להם שלא יתיחסו אליי גורמת דחיה כי מדברת בטון חזק ואגריסיבי תוקפני או מפקדת . והזיכרון שלי שישו ושימחו הטווח הקצר .דרך אגב יש מצב להחזיר את הזיכרון הטווח הקצרפתח בחלון חדש הדפסת ההודעה הוספת תגובה

שלום אודי, יש לי מספר שאלות שאשמח עם תוכל להביע את דעתך. אני אתן קצת רקע. אני בת 25 , אחרי תואר, אני בטיפול כבר יותר משנה. ניראה שהטיפול עוזר לי- אני מחכה לבוא כל שבוע אבל אני לא מצליחה להגדיר במה הוא עוזר לי. דבר 2 טיפול הוא לא לנצח וכרגע אני מרגישה וגם האמת לכל האורך שתמיד אתה צריך את זה כי תמיד קורים דברים ותמיד יש מה להעלות. זה לגבי הטיפול. לגבי המקצוע וזוגיות ו\בכלל לקחית החלטות. אני בשנה של חיפוש אחר משהוא מקצועי שיעשה לי טוב ויגרום לי להרגיש טוב עם עצמי , השאלה מה עושים כשהמציאות לא מאפשרת זאת, אני מבחינה מקצועית מרגישה שאני לא טובה בכלום ושאני לא שווה וזה די מתסכל להסתובב עם הרגשה כזאת וגם זה משפיע על הזוגיות כי אני פוגשת אנשים וצריכה להוכיח שאני "שווה" כשאני בעצמי לא חושבת כך. ומרגישה גם שמודדים אותי לפי - מה שאני עושה/עובדת. תודה על ההקשבה הווירטואלית שירה

אודי שלום, נזכרתי במטרה להשנה "חופשיה להזדקק" וזה בדיוק מה שעשיתי גם בטיפול וגם בפורם...אבל אולי לא בדיוק חופשיה כי אני נזקקת יותר מדיי...נמאס וקשה להרגיש בכאוס..והיא איננה..מזל שנגמרים החגים...לא מסוגלת יותר לבד..צריכה שתחזור...היא אמרה לי שאוכל לכתוב לה במייל אבל החלטתי לתת לה חופש ממני..ואז אני כותבת לך..כאילו מצאתי תחליף לתלות...מקווה שלא אזדקק ואם כן שארגיש חופשיה לכתוב כאן..כי מצאתי איזושהי נחמה בפורם...אז תודה...וגם למי שענה לי...כל כך מחכה שתחזור..וטוב לדעת שאני לא לבד...נמצאת בחיפוש תמידי אחר עצמי..מקווה שאמצא את הדרך הנכונה עבורי...ושאדע סוף סוף מי היא "אני האמיתית"...ולא להרגיש תחושות שהן לא שלי... מיכ (מרגישה שמשהו קטוע אצלי...אבל לא רוצה למסור יותר מדיי פרטים)

האם אתה עוד כאן? כלם נעלמים בסופו של דבר,הבטחת לחזור וכבר שישי...שוב לבד...חבל..אכאב לבד...והיא לא כאן...ואולי באמת הגיע הזמן להפסיק... מיכ

הי מיכל נורא רציתי לכתוב. ולא נמצאו לי המילים. וגם עכשיו לא. רק רוצה להושיט לך יד שלא תהיי כל כך לבד... ח.

שלום אני מתביישת שאני ככ ה ואין לי מושג למה אני ככה אבל אני אובססיבית למטפלת כל הזמן חושבת עליה מחפשת כל הזמן מידע עליה באינטרנט ולצערי עם עידן האינטרנט אני מגיעה למידע יותר מידי אישי שרק הורס לי לגלות עליה דברים אני החלטתי להפסיק את הטיפול כי הבנתי שזה לא נורמאלי להיו ת אובססיבית ככה למשהו אני מרגישה שאני מחקה אותה וכל פיסת מידע שאני מגלה, אני מאמצת לעצמי אותן התנהגויות סוג מוסיקה שהיא שומעת לדוגמא ומה שהכי מוזר שממש רע לי אני חופרת בפייס בוק שלה וזה מרגיע אותי למה זה קורה לי??? על איזה חסך זה עונה ?? למה זה מרגיע אותי? למה אני אובססיבית?? אני רוצה להשתחרר ולשכוח אותה, יש לך רעיון מה יכול לעזור לי? הפסקתי את הטיפול כי הבנתי שבמקום לעזור לעצמי אני עסוקה בניסיון להרשים אותה ולא מספרת לה שהפכתי לאובסיסיבית כלפיה. כמו התאהבות כזו ואני רק הופכת ליותר אובסיסיבית ולכן אני מעדיפה להפסיק וזה גם קשה כי אני נקשרתי אליה כבר כמעט חודש אני לא בטיפול אבל אני חושבת עליה כל שנייה למה אני כזאת דפוקה?.? איזה צורך ההתנהגות המפגרת שלי משרתת?? חייבת דחוף עזרה להיגמל מהטיפול ולנסות להסתדר לבד

שלום, כתבתי לך בנוגע למערכת יחסים, ההורים שלי עדיין משפיעים עלי ועל חיי הזוגיות שלי, הייתה לי שיחה עם אמא שלי בנוגע למעבר למקום מרוחק ממנה יותר ממה שעכשיו, שיהיה קרוב ללימודים. לשיחה הצטרף אבא שלי וחבר שלי, משיחה שלי ושל אמא זה הפך לשיחה של אמא שלי ושל חבר שלי, השיחה הגיעה למקומות לא טובים, נאמרו דברים שממש לא היו במקום..אמא שלי אמרה דברים מאוד לא יפים וחבר שלי הזדעזע מכך והרים את הקול ואמר דברים גם לא מקובלים. ההתמודדות שלי מאוד קשה, אני לא יודעת מה אני רוצה, יצא לי לדבר עם ההורים שלי לבד, ובשיחה היו דברים נוקשים, אמא בעיקר לא מקבלת,לא אהבה את זה שחבר שלי מדבר ככה אליה אבל מצד שני היא גם עברה את כל הגבולות, היא חושבת שאם אני לא לידה- היא אומרת שאני נובלת, ושאני כבר לא אותה אחת, הם לא היו רוצים שאני והחבר נשאר ביחד. או שבכלל נחשוב על חתונה, וזה מאוד קשה לי אני והחבר מתכננים את החיים קדימה, וכואב לי שההורים שלי ככה, אני רבה עם אמא שלי המון וכבר אין לי חיוך על הפנים. כל הריבים האלה פשוט נכנסו בי שאני קמה בבוקר עם חבר שלי ואני כל כך מבואסת כאילו אין לי כח כבר לכלום, אני נזכרת בדברים שהם אמרו, שכל כך קשים לי ומשפיעים עליי מאוד. אני וחבר שלי כבר 3 שנים ביחד, גרים ביחד שנה וקצת, המעבר לגור איתו גם לא היה פשוט, השאלה שלי מה אני יכולה לעשות? אני רוצה להיות קרובה להורים שלי ומצב שאני הם משתלטים עלי, על החלטות שלי ועל כל חיי, ומצב שאני חבר שלי שהוריו גרים מאוד רחוק מעוניין שנגור באמצע הדרך, אני מקבלת את זה, אבל עדיין קשה לי, איך אוכל להתמודד עם אמא שלי בנוגע לדברים? היא אומרת שאם אגור רחוק ממנה היא לא תתמוך בי ואפילו לא תבוא, אני מכירה אותה.. יתכן שהיא באמת לא תבוא וחבל לי שהדברים ככה ואני מרגישה שאני מוותרת על הרבה בשביל הקשר הזה, ומצב שאני גם חבר שלי מוותר.. איך אוכל להרגע ולדעת שהקשר שאני בו היום הוא הנכון לי, לראות את מה שאני רוצה לשם שינוי מבלי לחשוב על אף אחד מהמשפחות.. מצטערת על כל המלל, מקווה לשמוע ממך. תודה רבה

שלום דר' בונשטיין, רציתי להתייעץ איתך בקשר לידיד טוב מאוד שלי. הוא בארה"ב כבר 5 שנים ויש לו מערכת יחסים עם בחורה גויה ושחורה כבר חצי שנה אנחנו בקשר יום יומי במיילים והוא כל הזמן עדכן אותי להתהדקות הקשר ועד כמה הוא מאושר אך תמיד הוא אומר לי ששניהם "חיים את הרגע" כאשר נשאלת השאלה האם יהיה עתיד משותף לקשר הזה בתחילת החודש הוריו גילו על הקשר ואימו התקשרה אליי בבכי (מכיוון שאני חברה טובה שלו כבר 15 שנה ואנו בקשר תמידי) וביקשה ממני להניע אותו מהקשר הזה, הם (הבן וההורים) רבו בטלפון ובן כבר לא רוצה לדבר עם הוריו מאז. שאלתי אותו אם אתם "חיים את הרגע" אז למה להתנתק מההורים? אימו דואגת להתקשר אליי פעם-פעמיים בשבוע לוודא שאני לוקחת את הצד שלהם ומניע אותו מהקשר הזה. לדבריה היא הייתה מקבלת את הבחורה אם היא הייתה לבנה וגויה אך לא שחורה וזה די נוגד את הדעות שלי לגבי הצבע עור כי אני מבינה את הלאום אך צבע? אם היא הייתה בחורה מהעדה האתיופית, יהודיה כשרה? ושוב חוזרים הטלפונים מלאי הבכי שאני צריכה לשכנע את בנה לעזוב את הבחורה. אך ידידי הטוב הוא מאושר, הוא אומר לי שלראשונה בחייו הוא מאושר בזכותה. כל השנים האלה שהוא היה בארץ הייתי בת בית בבית הוריו עד שהוא עבר לשכור דירה עם חברה לשעבר ואני גם מאז התחתנתי וכך נפרדו דרכיי עם הוריו אך לא עם הידיד. אני לא רוצה להסתכסך איתם כי מצד אחד כאמא אני יכולה בהחלט להבין את הכאב שלה שבנה מעבר לים והיא לא יכולה לעשות דבר. האם להתאמת עם אימו ולעמוד לצידו? אינני יכולה כאשר היא מתקשרת אליי ובוכה כל הזמן!!!!! מצד שני אני לא יכולה לסנן את השיחות שלה כי לדבריה אני האדם הכי קרוב אליו והייתי בת בית אצלם ולכן נוח לה לדבר איתי על הנושא. מהרגע שהוריו גילו על המערכת היחסים הזו (מכר משותף בארה"ב סיפר להם) הם התקשרו אליי מיוזמתם והכניסו אותי לנושא בכוח ודרשו ממני לקחת את הצד שלהם בטענה כי אביו לקח נורא קשה והוא חולה. כולי תיקווה כי תוכל לעזור לי בזה כי אני ממש מבולבלת. תודה וחג שמח

אודי, בבקשה, אל תלך עכשיו גם אתה לאיבוד, מספיק שכל הימים מתבלבלים,מתחילים באמצע השבוע, מסתיימים בתחילה,סוף,???..הכל בלגן.... ואולי גם לך בלגן עם הימים ???? סוף סוף אתמול היה יום שנפגשנו , הרגשתי פתאום שהחוטים שבאויר פחות באויר,הרגיש לי פתאום איזה ניצוץ של תקווה. ..אודי, בבקשה, אל תיעלם לך כך ,סתם ,פתאום.. ..הפורום צריך אותך ,מאוד. :((

מותר להיות כאן על ידך ? לחכות איתך בשקט עד שאודי יבוא ? (אודי, הכל בסדר?).. מחבקת אותך.

תודה לך, בכלל משמח לראות אותך שוב. גם שיר ומיקה שוב פה.. תודה.חיבוק גם לך.

אתה עונה לי בציניות ? משהו הכאיס אותך בהודעתי ? הרגשת שאני מנדנדת לך על שלא היית ? לכן ענית לי בלעג/ציניות "לא הולך.כאן כל הזמן"..??? לא מבינה כבר כלום.. :((

זהו.. זה נגמר.. אני חושבת שאפשר לאמר.. חודשים שכלום לא הולך בינינו.. שיטת עבודה אחת דפוקה שהרסה את כל מה שהיה בינינו.. שנים של קשר שנגמר.. שונאת את המיומנויות, שונאת את מה שזה עשה לה, לי, לטיפול. לא יודעת איך אחזיק מעמד. הכאב גדול מאוד. שונאת את עצמי על שנתתי לה להתקרב אלי, להיכנס לגעת בי ובבפנוכו שלי. שונאת את עצמי שאפשרתי לה להיות איתי ובשבילי במשך שנים. שונאת אותי כל כך שלא הצלחתי להכניע את עצמי ולקבל את מיומנויות האלה. שונאת אותי כל כך. מפלצת הייתי ומפלצת נשארתי. כל כך כואב בבפנוכו. אם היתה תקופה שהצלחתי להפסיק עם פ"ע, הרי שכאילו כלום לא היה ולא השתנה, להיפך, הפ"ע עכשיו הרבה יותר קיימת, עוצמתית, שלי ואיתי. כשאמרתי לה שאף אחד לא יכול לעזור להפרעת אישיות גבולית כמוני, הייתי צריכה לזכור בתוכי שלמרות שהיא רוצה, זה בלתי אפשרי. אז אולי הכאב היה קצת פחות. קצת פחות. קצת. פחות. אולי. כל מה שאני רוצה זה לגמור את עצמי. רוצה למות. צריכה למות. צריכה להיעלם מהעולם הזה וכל מה שיש ואין בו. אני כל כך צריכה למות. הגוף אומר את זה, הלב אומר את זה, הנפש אומרת ומרגישה את זה. אני צריכה למות.

קוראת את מה שאת כותבת ושמה לב שמנגבת דמעות שכל כך הרבה זמן נשארו בפנים. לא יודעת במה כל כך מזדהה איתך , אולי זו השנאה העצמית ? הרצון לפגיעה עצמית שתמיד נמצא .לפעמים מלחש, לפעמים צווח בקול אדיר שמחריש את האוזניים ומעוור את הראיה, ןלפעמים אף... היאוש השחור ,הענק הזה, העמוק כל כך, שאתה מסתכל רואה ומבין שאין סיכוי, ואולי מלכתחילה לא היה סיכוי,שמה שהיה הוא שיהיה. שיר, מרגישה כאילו נתת ביטוי למה שאני מרגישה. אני יודעת שזה לא מנחם...מצטערת, אין לי דברי ניחומים.. רק רוצה לומר לך שמאוד מזדהה עם מילותיך.

הייאוש.. לפעמים נדמה שהכל מתחיל ונגמר בו.. שהכל מסתכם בו עצמו.. הוא זה שיכול לעמוד מול כל דבר.. ולגמור.. אומרים שהדבר הכי קשה והכי נורא זה יאוש, כי כל עוד הוא איננו- ניתן עוד לעשות, לקוות.. כשהוא מגיע- כבר לא נותר כלום מלבדו. איתך בכאב..

היי שיר. קוראת אותך לאחרונה (אחרי פרק זמן שלא היית כאן והרגשתי בחסרונך..) בכל אופן כואבת איתך ורוצה להציע משהו שזוכרת שיש לך התנגדות אליו ומאד מזדהה איתה כי גם לי הייתה ועדיין.. אבל התחלתי לאחרונה טיפול תרופתי שקצת עוזר להרגיש פחות את הכאב הנורא הזה.. עדיין עם התנגדויות וגם לא תמיד קל עד שמוצאים את התרופה הנכונה לך אבל תמיד אפשר לחזור לנקודת ההתחלה אבל אפשר גם לקחת את הסיכון ואולי להרויח .. קצת פחות סבל?? זו רק הצעה ואם לא הייתי מנסה בעצמי לא הייתי מציעה אבל באמת חושבת עלייך ורוצה לעזור לך כי כל כך יודעת על מה את מדברת. למות תמיד אפשר וזה גם ממילא יקרה וחבל להיות חיה-מתה = כמו שאני הרגשתי הרבה זמן עד שהשתכנעתי לנסות. ולא מתחרטת. כי לא היו לי חיים קודם. בבקשה שיר!? את ממש לא צריכה למות. תקלי על עצמך. את אדם יקר , רגיש ואיכותי. ויחד עם הפסיכולוגית זה יכול להיות שילוב מנצח. שולחת לך חיבוק ובליבי אני איתך.(מיקה)

מיקה יקרה קודם כל הכי חשוב לי להגיד, מאוד מאוד מעריכה אותך על שניסית והתחלת משהו חדש, משהו שאני יודעת שהיה קשה להחליט לעשות את הצעד לקראתו. זוכרת שהנושא עלה לא פעם, שדברנו עליו.. איך עשית את זה מיקה? איך הצלחת לשים בצד את כל ההתנגדויות ולהתחיל במשהו שהוא באמת הרגיש בכלל לא פשוט? ו.. את יודעת מיקה, לא חשבתי בכלל שמישהו שם לב שלא ממש הייתי כאן תקופה.. זה לא מובן בשבילי ש.. אז תודה.. באמת..

היא התקשרה עכשיו. זה עשה לי בלגאן יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אומר שמבחינתה היא רוצה להמשיך ושהיא תחכה לי מחר בפגישה שהיתה אמורה להיות. היא חושבת שזה זמן כן להיות בטיפול ולא לעזוב. ואני שומעת אותה ולא מבינה ולא מצליחה ממש להגיב. כאילו אכפת לה ממני, אבל אם אכפת לה למה היא מתעקשת על משהו שעושה לנו רע כבר חודשים. היא אמרה שאני כבר חודשים במקום מאוד רע. אז היא כן יודעת וכן מרגישה. אמרתי לה שנתתי לה שקט ממני, לא לשמוע ולא לראות אותי. נתתי לה את המרחק ממני. בשביל מה היא התקשרה. רק נהיה לי בלגאן בתוכי. לא מצליחה לעשות סדר במחשבות. הכל היה מתוכנן בתוכי. יום שלם אני רק חושבת איך אני מתמודדת ואיך אני הולכת מכאן. הולכת. הכל היה כל כך מתוכנן. והיא עשתה לי בלגאן. לא יודעת מה לעשות מחר. אם אלך ארגיש הכי פתטית בעולם. אם לא אלך ברור לי שזה היה סוף אמיתי. שלי. אני באיבוד אודי. מניחה שבכלל לא מובנת, לא מצליחה הסביר. סליחה על הכל. סליחה

זה העניין אודי, שאני באמת נחושה ומבוצרת בעמדה שלי.. אבל גם היא. אני לא אומרת שסוג הטיפול הזה לא טוב, אני גם לא אומרת שהוא לא עובד.. אני מודעת לכך שהוא יכול לעזור להפרע אישיות גכולית.. אבל אודי.. אני לא רוצה אותו, אני ממש מתנגדת לו.. אני מרגישה שהוא לקח ממני אותה ואת הטיפול שהיה לי.. אני מרגישה שהוא הרס לי את כל מה שהיה לי.. (והיא יודעת הכל כי דברנו על זה) ועם התנגדות כזאת, כמו שיש בתוכי, איך היא חושבת שהוא בכלל יוכל לעזור לי? כי במצב כזה אין סיכוי שמשהו יעזור לי. הכל רק הולך ונהיה גרוע יותר. חוץ מזה, שצריך להודות באמת.. שיש הפרעות כמוני, דפוקות, שאף אחד, אבל אף אחד לא יכול לעזור לה. וכל החיים אני אשאר גבולית כזאת. אני מרגישה שאין יותר מה לעשות מלבד זה שארים ידיים ואתן לה להעביר את השעה הזאת איך שהיא רוצה. שתדבר. שתסביר. שתלמד. שתעשה מה שהיא רוצה. אני גם ככה לא מצליחה לקלוט שום דבר. שתדבר לעצמה. לפחות יהיה לנו שקט בפגישה במקום מריבות וכעסים. גם ככה אף פעם אף אחד לא עושה מה שאני רוצה, וגם לאף אחד בכלל לא אכפת מה אני רוצה. ומה אני מרגישה. היא מדברת על זה שאנשים לא תיקפו בילדות שלי, היא עושה בדיוק את מה שהם עושים, רק יותר גרוע.. כי הם לא ידעו מה הם עושים, והיא יודעת שהיא בוחרת לא לתקף (לפחות היא יכלה להגיד לי את זה באופן ישיר). שהכל יימשך ככה עד שהכל ייגמר. וכשאין כח ורצון ויכולת ומסוגלות, בסוף הכל נגמר. אני תמיד אהיה בעד הסוף, ככה יהיה הרבה יותר שקט. לכולם. :(

שלום לכולם, במסגרת לימודי אני כותבת עבודה בנושא החשיפה העצמית של המטפל בטיפול. הנושא מעניין אותי מאד מתוך ניסיוני האישי כמטופלת, אבל אני חוששת שזהו נושא שחוק מידי. אשמח לקבל כיווני חשיבה אפשריים בנושא זה, גם מתוך הניסיון של המטופלים בפורום. ייתכן שמתוך השיתוף האישי אוכל להגיע לכיוון ייחודי שלא חשבתי עליו. תודה!

שלום רב אני בן 34,נשוי ועומד להיות אבא טרי עוד כמה חודשים.מזה 7 שנים אני סובל מהתקפי חרדה ברמות משתנות,יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות.בשנים האחרונות אני לוקח ציפרלקס ולאחרונה בשל הרצון להתאזן לקראת הלידה הקרובה,העליתי את המינון ל 20 מ"ג- בינתיים אין שינוי ואף יש הרגשת נסיגה .בעבר הייתי בטפול CBT שלא כ"כ עזר לי,זה התחיל כ CBT אך גלש להיות טיפול דינמי רגיל. היום אני מרגיש שאין לי מספיק כלים להתמודד עם החרדה ושרק בכוח המחשבה קשה לי למנוע התקפים.האם אתה ממליץ על טיפול ביו-פידבק? כמה זמן בד"כ נמשך טיפול כזה? האם תוכל להמליץ לי על מטפלים באיזור חיפה? תודה וחג שמח

שלום רב לך ניב בהמשך לשאלתך להלן תגובתי שנשלחת בפעם השניה ( כנראה פספוס שלי בפעם הראשונה) ראשית התרופה שאתה מקבל ידוע כאחת התרופות המתאימות לבעייתך, העניין הוא שבמידה והיא אכן תשפיע זה יהיה לאחר 3-4 שבועות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אל רציונלים אולם שילוב של שיטת הביופידבק עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוכח כאפקטיבי ביותר בתהליך הטיפולי ותוצאותיו. מדובר בסוג של רפואה אקטיבית ללא תלות בתרופות, יהיה עליך לתרגל את מה שתלמד באופן עצמאי. שיטת הביופידבק צתאפשר לך לראות כיצד אתה לומד לשלוט בצורה רצונית באותן תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות בעת התקפי החרדה. אשמח לעזור וליעץ לך בהמשך גם באמצעות הנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על תשובתך,תיקון קטן-כפי שציינתי את התרופות אני נוטל כבר כמה שנים,לאחרונה(כבר עבר חודש) רק העליתי את המינון מ 10 מ"ג ל 20 מ"ג, וכפי שציינתי ללא הטבה ולכן כעת אני חושב לשלב גם את טיפול הביו-פידבק.

שלום רב לך בהמשך לבקשתך אשמח לתת יותר פרטים גם באמצעות הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לא יכולה יותר זהו מצטערת לא אשמה

מה יעזור לך ? רק תגידי... ליאורי

ליאורי מותק. אני באמת מרגישה את הרצון והאיכפתיות שלך. קראתי גם את תגובתך החמה בעץ למטה.גם את תגובתה של דבורה. לא הגבתי בגלל שהפכתי קצת לזומבי. לא הצלחתי לכתוב מילה. אולי קוראים לזה דכאון קל /כבד ? ואולי זו רק תגובה נורמלית למציאות בלתי נורמלית שאני חווה כעת ? הימים שהפסקתי להבין בהם ?(יום ראשון,שני, שבת,רביעי,שבת שלישי,שבת ) אין סדר, הכל כאוס אחד גדול ,. גם ימי הפגישה איתה התבלבלו לחלוטין,היא גם יצאה לחופש, וגם כבר חזרה-נפגשנו היום והיא נראתה לי אשה זרה מהתור בסופר... גם החדר שלה נראה לי פתאום זר ומוזר, לא הבנתי בכלל מה אני עושה אצלה..ואז היא ביקשה שאספר לה על מה שעברתי בימים הללו (מי בכלל זוכר משהו בכאוס הזה, במסה שהצטברה.) הסתכלתי דרך החלון וראיתי את עלי הגפן שצומחים בחוץ,שנובלים והתחלתי לבחוק... בחקתי ובחקתי ולא הצלחתי לעצור...לבסוף הצלחתי לומר לה שהבחוק הוא כנראה תערובת של קצת כאב ואכזבה וגם שמחה על כך שלמרות שאני מרגישה שהיא לא קולטת בכלל מה עברתי,העלים ואני כל כך מחוברים והם מצליחים לשקף בחוץ דרך הנבילה שלהם את מה שאני מרגישה בפנים... לא יודעת אם אני מובנת לך/ לעצמי /למישהו????? מה שרוצה לומר לך זה תודה גדולה על האיכפתיות והרגישות שלך זה נוגע עמוק גם אם לא מצליחה תמיד להגיב.. ..אולי אני מתחילה להרגיש טוב יותר ? מחבקת אותך חיבוק רך ועוטף..... אודי, בעץ שפתחתי למטה הגבתי להודעתך "אחרי החגים"(נדמה לי שזו היתה הכותרת שבחרת) אם אתה רוצה ,אשמח לתגובה לתגובה.

חיבוק יכול להועיל? אם כן אני שולחת לך עכשיו שניים. לתת לך כתף לניח עליה את הראש? משהו אחר? ברור שאת יכולה. את יכולה, ואת חכאן, ואת לא לבד. רק תגידי איך לעזור, ונעזור.

כשאמא שלי מתה חשבתי לי שהמוות הוא מאד לא הירואי: הוא כל כך פשוט, יום יומי, קורה בתוך החיים, במיטה, עד שגם אני עצמי רציתי להצטרף לאמא וללכת אליו - לפחות כך אדע מה היא מרגישה... ארבעה וחצי חדשים אחרי, הארוחות המשפחתיות נגועות בכאב, בחלל; תחושת החוסר שלה מגרדת את תחתית הלב. אנחנו אמנם בייחד, אבל ההתפוררות שלטת בכל. סבא שלי (אבא שלה) דועך ודועך מזה מספר שנים; הוא יושב לצדי כשאני מסיעה אותו לבית ההורים (עכשיו, בית אבא) וכל תנועותיו אומרות רפיון וחוסר כח. הוא לא זוכר שאמא מתה. הוא בדרך לקפוא- להיעלם בבועה של עצמו- ואני מגניבה מבט לעברו מדי כמה רגעים רק בשביל לבדוק שהוא לא מת כבר. העליבות הזו... עם סבתא דווקא אפשר לקשור שיחה באוטו - לפני הטררם של המשפוחה והאחיינים וארוחת החג. היא תמיד נראתה כל כך חזקה ובטוחה בעצמה - תמיד היתה בצד הנכון של הקרוסלה, בצד של אלה שיש להם; בשפה שלה זה: יש לי יופי, יש לי כסף, יש לי נסיעות לחו"ל, יש לי פרוות, וכן- יש לי גם את סבא. למרות השפה שלה, ולמרות שהשפה שלה (של הקריטריונים החיצוניים) העמידה אותי תמיד במקום של מי שאין לה, אני אוהבת אותה. אני שואלת אותה: "סבתא, למי את קשורה? מי משמעותי בחייך?". שלא כדרכה היא נענית: "אני חושבת שסבא - היא אומרת - סה"כ התחתנתי אתו בגיל 18, וההורים שלי - נו טוב, ההורים שלי זה מזמן, והם היו כל הזמן עם אחותי שהיתה חולה ואל אחי הם התייחסו כמו למלך, ואילו אליי...". אני כבר יודעת את זה, ובכל זאת נחמץ בי הלב לנוכח מילותיה, בעיקר בגלל שהדברים מסופרים, כתמיד, בקור רוח. "וסבתא - אני שואלת - מה עם הילדים?". הו, הילדים. "למי מהם את קשורה במיוחד? מי מהם עורר בך רגשות? עם מי הזדהית כשהוא בכה או נעלב או צחק?". סבתא לא יודעת לענות לי. היא אומרת שלא הזדהתה ולא נקשרה באופן מיוחד. כן, היא אוהבת אותם, הם הרי הילדים שלה, אבל לא- אני מבינה מדבריה - זה לא זה. סבתא לא אהבה את אמא. לא מספיק לפחות. אני יודעת זאת משחר ילדותי. אני נשמתי את זה וכאבתי את זה, אף שזה לא דובר. היא לא יכלה להרשות לעצמה לגעת ברגישות המופלגת של אמא שלי. עכשיו, כשאני שואלת אותה על הילדים, היא מוכנה לחשוב קצת, להתבונן על הדברים ולנסח. דמעות עולות בעיניה כשהיא אומרת: "אני לא יודעת למה זה ככה, אולי הייתי אגואיסטית...". אני נשנקת: לא חושבת שהיא היתה אגואיסטית, אבל יש לי ביד את ההכרה שלה בכך שלא אהבה, ויש לי ביד את הכאב ואת החרטה. רק עכשיו זה הגיע, ועם זה היא תלך לעולמה, מבלי שתוכל לתקן. העליבות הזו... אמא - שהמוות פשוט בא וחבט בה יום אחד - לא מתה מתוך עליבות. היא עשתה כברת דרך בחייה, ולמדה - למרות הכל - להיות אהובה (על ידינו) ולחיות עם עצמה בשלום. אוהבת היא תמיד היתה. היא לא היתה צריכה ללמוד. ואהבתה נפלאתה לי. המוות שלה לא היה הירואי - בכלל לא. אבל אני חושבת שהחיים קצת כן...

העליבות הזו פשוט מקסימה, היכולת שלך לדבר עם סבתא ולגרום לסבתא להביט אחורה ולהביט על עצמה ולהודות שזה לא זה, להעלות דמעות בעיניה...ואחרי הכל את מקבלת את סבתא כמו שהיא. ואמא שלך האוהבת למרות שלא קבלה אהבה, אני חושבת כמוך שזה מאוד הירואי, היא בוודאי הייתה אדם בעל כוחות נפלאים ולכן יכלה להפוך את ההעברה הבין דורית השלילית לחיובית. זה מאוד מרגש יפה ואופטימי למרות העצב ו"העליבות". תודה לך.

ליבי, מצטערת על התערבותי, במה שהפנית אולי רק לאודי. קראתי את ההודעה שלך, ודמעות עמדו בעיניי. המילים שכתבת נגעו כל-כך לליבי (אולי משם מקור השם שלך? ) אני סבורה שאמך, עליה השלום, הלכה בהיותה גאה על האהבה העצומה שהיא נטעה בתוכך, על היכולת הכנה והאמיתית להתבונן במעמקי הנפש, להבין, לאהוב וגם.. גם למחול. נדמה לי שגם אם אמך, הלכה מן העולם הזה ללא אפשרולת לתיקון מצד אמה, הרי שהיא תיקנה בעצמה לעצמה. וזוהי המורשת שהיא השאירה לך, בתה המיוחדת, ליבי. היא מצאה בעצמה תעצומות נפש לאהוב אותך באמת אנושית ונוגעת, ללא עליבות אלא באומץ וכנות ופשטות של אמא . יש לי כל-כך הרבה לומר, אבל אנחנו לא מכירות ואני מרגישה קצת חצופה להתערב כך בדברייך. רק רציתי להגיד שאת נוגעת ללב, שאין בך שמץ עליבות אלא פריחה עוצרת נשימה. אשרי האם, שילדה ליבי כזאת. הלוואי שתמצאי את הכוחות שהיו לה, לאמך לתקן לעצמך את תחושתייך. אמך הלכה כשהייתה מסוגלת לאהוב. תאהבי אותה גם את על מה שהיה לה ועל מה שלא. ואת תקני עבורה. ליבי איתך, ליבי. ליאור

שלום, רציתי בבקשה לדעת אילו הפרעות פסיכיאטריות עלולות לגרום לאדם שלא יהיה מסוגל בכלל לחוש אמפתיה (אלא רק להעמיד פנים) , חוץ מהפרעת אישיות נרקיסיסטית או אנטיסוציאלית. תודה וחג שמח.

שלום רב..... התחלתי טיפול אצל פסיכולוג במרפאה ציבורית, לפני גיל 18, ההורים דחפו אותי לשם. אני נמצא אצלו קרוב ל-5 שנים פחות או יותר=בערך. אני חושב שהוא לא יודע את החוקים והאתיקה, ואני פוחד מזה, ולא מרגיש בטוח אצלו, או שהוא לא פועל לפיהם.שאלתי בפורמים, אבל אין תשובה חד משמעית, וכל מי שעונה לי אומר אחרת...חוץ מזה, קראתי והקדשתי המון זמן לקריאה ולקרוא את האתיקה, אבל אין תשובות לשאלותיי ובעיותיי, פניתי ללשכת הפסיכולוגים(משרד הבריאות) וועדת האתיקה, אך כבר המון זמן אין תשובה ממהם. אני כרגע בן 19,לפני צבא, עדיין מטופל אצלו.....עוד מעט מתגייס. הוא לא הביא לי טפסים(דפים=אישורים) ודפים לחתום לו....זאת רק בעיה אחת, אני אמור לחתום לו.... בנוסף העליתי בטיפול הרבה שאלות לגבי השלכות הטיפול..... לגבי הצבא, נהיגה, רישיון נהיגה, לימודים, עבודה וכול העתיד והקריירה..... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו מיוזמתו, יש לו מחוייבות(חובה לתת דיווח) חוות דעת כזאת.... אני לא מהווה סכנה לאף אחד, לא חתמתי על כלום, זה בניגוד לרצוני. הוא חגג לי יום הולדת לא מזמן, בהפתעה, ובנוסף הביא לי מתנה. שאלתי היא, האם מותר לו להביא לי מתנה? מה התשובות לכול מה שכתבתי?ומה מבחינת אתיקה וחוק? תודה רבה וחג שמח לך.......

עכשיו אני רואה שכבר כתבת ופספסתי...שוב לבד..אבל מה חדש?

אודי שלום, הקשר של הורי הוא במריבות תמיד, חצי שנה שאני מדברת רק על אמא שטלתנית וכך שהיא לא יכלה להכיל אותי ואם הייתי עצובה אז היא לא התייחסה לזה בדאגה, הקשר שלי עם אבי היה כזה שלא פניתי אליו בצרה כי רציתי להגן עליו לא רציתי להכביד עוד...ורק עכשיו אמרתי זאת בטיפול, מדוע חיכיתי?לא יודעת אבל פתאום המטפלת שלי אמרה שהיתה לי "הזדהות השלכתית" למה הכוונה? אני דומה לאבי בתכונות אז מה אין לי זהות עצמית?הבדידות שלי היא בעצם שלו?הדיכאון שלי הוא שלו?מה פתאום? וחוץ מזה אבא שלי הוא זה שתמיד טיפל בי ורחץ אותי עד גיל 8-9 והמטפלת אמרה לי שזה גיל מאוחר אז מה זה אומר? חוץ מזה אני לא מבינה מה הקשר שלי מפחד נטישה או פחד מקרבה האם יש קשר?פוחדת תמיד שאם אתקרב יותר מדיי אני עלולה להזיק או לפגוע, ואני לא מבינה איך כל זה קשור לקשר שלי עם אבא? פתאום היא רוצה שאספר על הקשר שלי איתו והיא כבר לא פה ואין עם מי לדבר..וכל הזמן רע לי,,נשארתי ללא מענה לשאלות רבות וקשה לי לענות בעצמי...כל הזמן אני מחפשת הגדרות לבעיה שלי והיא החליטה שאין צורך בהגדרה ולא מוכנה לתת לי אבחנה..למה פסיכולוג לא מוכן לתת אבחנה? אולי ככה אני אדע למה אני כזאת דפוקה אולי תהיה סיבה..רע לי כל כך....והיא נסעה....

מיכ/מיכל לא יודעת איך לומר את זה, גם אני (הייתי) קצת כמוך בתחילת "המסע", וזה וואחד מסע ומשא, מאוד קשה, ומאוד מציף, קשה להכיל, וקשה להכיל את עצמי בין היתר כי האדם הקרוב לנו ביותר, אנחנו בעצמנו, או אני לעצמי הוא חידה לא ברורה סתומה כאוטית. אפילו הזכרונות מקוטעים, מחוקים, קיימים ולא קיימים. אני לא יודעת מה קרה אצלכם, זה כמו שטולסטוי כתב "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושת שלך מוכרות לזרא ממש

היי מיכ/מיכל כתבתי והכל נמחק ואני כותבת לך שוב, קצת קשה לי לנסח את זה מחדש. גם אני (הייתי) כמוך בתחילת "ה" "מסע", וזה וואחד מסע וגם משא כבד, קשה להכיל , מציף (כל כך הרבה שאלות), בין היתר משום שהאדם הקרוב אלינו ביותר, הוא חידה סתומה, בלתי מוכר לחלוטין, האדם הזה הוא אנחנו לעצמנו, אפילו הזכרונות לא ממש מוכרים, קטועים, מעורפלים קיימים ולא קיימים. (מהבחינה הזו, אבחנה או כותרת באמת לא יעזרו לך להכיר טוב יותר את עצמך, אולי להפך, אם כי הרצון הזה להאחז במשהו ברור או שתהיה איזו משמעות בתוך הבלגן מובן, גם אני רציתי והתעקשתי) המפגש הטיפולי קשה מאוד ומהמם במובן של overwhelming . אני לא יודעת מה קרה אצלכם זה כמו שכתב טולסטוי "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושות שלך מוכרות. אין לי עצות או הבטחות, מלבד השתתפות בתחושות ורצון לחזק את ידיך ורוחך. אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך "במסע". מועדים לשמחה (אמרו לי שכך צריך לברך, שאם כבר תמעדי זה יהיה בשמחה וששון) רחל

קצת פדיחה, חשבתי שהראשונה נמחק... טוב לפחות אני רואה שיש לי זיכרון לא רע, זכרתי כמעט מילה במילה. נראה לי שקצת נסחפתי לדרמטיות. וחוץמזה נכון שלדעת את האבחנה זה מצמצם את הבן אדם להפרעה או מחלה, אבל מצד שני נדמה לי שלפי חוקי האתיקה זו זכות בסיסית של המטופל, אם כי אני לא בטוחה שזה תקף גם לגבי פסיכותרפיה. היה אפשר לוותר על הודעה אחת, אבל לא נורא

יותר משנה אני בטיפול יותר משנה ואינני רואה כל שינוי בהרגשה שלי הכללית ואני חשבתי שאם אשתף פעולה - שבפועל קורה ןבקושי ארפה מהשליטה (המולחלטת) שלי בכל המתרחש ועוד שאז יהיה שינוי שאז יהיו פחות פלאשבאקיפ פחות תמונות הרבה פחות כאב פיזי והרבה הרבה פחות כאב של הרגש בפועל הדבר לא קורה מתעמתת לעיתים מידי יופ פחות עם הפלאשים אבל עם הרבה כאב והרגשות אחרות, שיודעת את שמותהים אבל לא יודעת לומר שמרגישה אותם כמו למשל כעס. נכנת להתקפי חרדה שממש לא יודעת מהיכן ולמה הם מגיעים בקיצור הרגשה של הדרדרות והכי גרועה הרגשה של אובדן שליטה מוחלט. אני ...מותשת לחלוטין להיות משתתפת בדו שיח האילמים הזה

יכול לומר לי..... איך מגיעים לשם? ועם מי?

היי,אשמח לדעה והעזרה שלכם.. אני נער בן 17 שכל החיים שלי הם מאבק אני לפעמיים כל היום בבית ומשעמם לי, ולפעמיים אני רק רוצה לצאת ולהנאות, אני חווה מצבי רח משתנים בדרך כלל והרוב אני מרגיש מין דיכאן אין לי כח ללכת לבית ספר, אין לי חשק להתקלח, וכל החיים שלי זה מחלחמה הן עם עצמי הן עם הסביבה וכול'... אני מתחנן לחיים נורמליים אני לא רוצה להיותץ עשיר או להיות שמח כל הזמן אני רוצה פשוט שיהיה לי חייים נורמליים שאני ירגיש מאוזן נפשית כל פעולה אפילו הכי קטנה שנדרש ממני לעשות אני מוצף בהרגשות ומחשבות, ומאבקים פשוט נמאס לי.. האם גם אתם הרגשתם ככה?, מה עלי לעשות?

שלום רב, רציתי לשאול אם למטפל מותר לתת מתנה למטופל, אם זה בפרידה?יום הולדת?חג? מה האתיקה אומרת על זה?

שלום, רציתי לשתף מישהו בדאגות שלי. אני נערה בת 17, לאחרונה התחילו אצלי כל מיני מחשבות מטרידות על מין. הגעתי למצב שהתחלתי לפחד שבגלל שפעם אחת פינטזתי על יחסי מין של אישה לאישה אז אני לסבית. לאחר זמן זה עזב אותי, מה שהמשיך ממש להטריד אותי זה שבתקופה הקצרה הזאת פחדתי לגעת באמי, נרתעתי ממגע עם נשים. וזה התחיל ממש ממש לייסר אותי, ובגלל שניסתי להדחיק את הפחד הזה עלו לי תמונות בראש שלי ושל אמא שלי ביחסים אינטימיים וזה פשוט זעזע אותי! והמצב הזה הביא אותי לכך שאני מאשימה את עצמי ופשוט בין רגע יצא לי בשניה בראש להאשים את אמא שלי בזה. ואמרתי לעצמי מה אני אמורה לעשות עם זה ? היה לי חשק פשווט להתאבד,ושלא תבין לא נכון אני ואמא שלי בקשר מקסים ! ועבר לי רגע בראש אולי חס וחלילה בשביל שאני ירגע היא צריכה למות ? ואחרי שניה פשוט התחלתי לבכות איך אני מסוגלת לחשוב דבר כזה על הבן אדם הכי חשוב לי ? האם יש לי סיבה לדאגות ? האם "השתגעתי" ? יש לי כ"כ הרבה יסורי מצפון אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איך עברו לי בראש דברים כאלה?!!!!

בהיותי אדם הלוקח צרות לבטן ולא ללב,אני סובל מהתקפות חריפות( פעם בכמה שנים) של מעי רגיז המתבטאות בשילשולים בלתי נפסקים המכילים גם ריר ונוזלים עכורים. הללו מופיעים מיד לאחר כל אכילה. עברתי כבר בדיקות מקיפות ששללו כל מחלת גסטרו וידוע לי היטב כי ההתקפים שלי קשורים ללחץ נפשי ובעיקר חרדה ( זו מתעוררת מעת לעת בעקבות אירועים חיצוניים שאין לי שליטה עליהם). שאלתי היא - האם פתרון מתחום התרופות הפסיכיאטריות הרגילות והנפוצות להתמודדות עם חרדה אשר יורידו או יעלימו את תופעות החרדה הגורמות לשלשולים - יפתרו גם את בעיית המעי?

שלום רב לך דני מנסיוני המקצועי לא שוכנעתי כי תרופות כאלו ואחרות אכן עוזרות לתיסמונת המעי הרגיז. לעומת זאת בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי במיוחד בשילוב שיטת הביופידבק ניתן ללמוד כיצד להתמודד עם התסמונת בצורה אפקטיבית למדי. יש צורך בטיפול עם ראיה כוללנית מערכתית. אשמח לקבל ולתת יולתר פרטים .ניתן לקרוא אודותי גם באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי ראשית, חג שמח, אינ מניחה שאתה כבר קורא את ההודעה הזו לקראת ערב סוכות (או אחרי). שני, תראה, מה שמוזר לי מאוד הוא שאבאמת המטפל כל הזמן הפנה לזה שצריך לטפל.ה וא גם יודע כל מיני עניינים רפואיים עליי, שבאופן מכריע לא מומלץ בגללם להתחיל טיפול תרופתי. אגב, בפעמים הבודדות שבהן הייתי חייבת להרגיע את הטירוף, כי נאלצתי לשחזר את הטראומה לכל מיני צרכים- לקחתי כל מיני תרופות נוגדות חרדה וכאלה, לימים בודדים, אבל - זה לא ממש עשה אפקט כלשהו, ולכן אני עוד יותר מתלבטת אם זה בכלל רעיון טוב.... ובלכ מקרה, אני ממש מודאגת כי לא נעים לי להעלות אתז ה שוב. לא יודעת למה אני כל כך זהירה ודואגת שהוא לא ייפגע במקום לדאוג שאני לא אפגע.... אוף המנגנון הזה של ההתנהגות שלי- לדאוג לכולם ולא לעצמי. מנגנון מתיש וטיפשי. האם זה בסדר ללכת במקביל למטפל אחר, בלי לומר? כלומר - למטפל האחר לומר על המטפל הנוכחי, כי זה הכרחי, אבללמטפל הנוכחי לא לומר על החדש? אודי, אולי תציל אותי עם הבלבול הזה? תודה מאד... בקושי הולכת...

שלום אני בחורה יפה, בת 33, אין לי בן זוג. יותר מהמשפחה הגרעינית שלי, יותר מהשכנים שלי, יותר מהאנשים בעבודה. יותר מהרבה בחורות ברחוב. מציקים לי כל הזמן, בעיקר מהצד של הבחורות. מצד שני אני לא יודעת איך זה להיות מכוערת. האם בחורה כזו עלולה להיקלע לדיכאון או לחיים קשים, או לא למצוא בן זוג. או שמה החיים הם קשים ולכל הבחורות , גם היפות, יש צרות כאלה. או שזה שאלה של אופי. אני לא אוהבת שרודפים אחרי ברחוב. חוץ מזה ישנן עבודות מסוימות שנדחתי על ידי המעסיקים מפני שאני יפה יותר מהם. יש סטיגמה של יפה וטיפשה, ויש בזה משהו, מפני שגם אני נתקלת בקנאה כאשר אני רוצה להתקבל לעבודות יותר מענינות. אולי צריך למצוא את שביל הזהב ולמצוא גם עבודה מעניינת וגם עבודה שיש בה אנשים יפים. אולי זה שאלה של זמן. אני לא אכחיש שלא השתמשתי ביופי שלי כדי להתגאות בעצמי, ולהאפיל על אחרים, אבל אנחנו נמצאים במזרח התיכון ולא באירופה. ואולי בכלל, עדיף לעשות ניתוח פלסטי באף , כדי לשנות את המראה החיצוני למראה יותר סטנדרטי, יותר ממוצע, שלא מושך תשומת לב. מה דעתכם??

אודי, אני יודעת ששאלו אותך לא פעם אבל.. אם אני בטיפול כבר שנים, ויש דברים מסוימים לגבי העבר שלי שאני רוצה לדעת, האם ניתן לעשות טיפול בהיפנוזה "חד פעמי"? (כמובן בידיעת המטפלת ובהשתתפותה) והאם ניתן דרך ההיפנוזה לענות על שאלות למשל כמו באיזה גיל קרה דבר מסוים (שאותו אגב, אני כן זוכרת)? האם היפנוזה יכולה לתת מענה לשאלות של שמות, מקומות, גיל וכו'? סליחה על הבורות שיר

החל מהשנים הראשונות לחיי אני שוחקת שיניים חזק ומהדקת את הלסתות עד שזה הפך לטבע אצלי. נגרם לי כתוצאה מכך נזק למפרקי הלסת. האם ביופידבק יכול להחליף את כדורי ההרגעה (קלונקס) שבהם אני נאלצת להשתמש על מנת להצליח להגיע לפתיחת פה טובה יותר ובכלל לתפקוד מקל יותר ללא כאבים עזים?

שלום רב לך גבי, שחיקת שיניים אינה מחלה אלא ביטוי לאי שקט ומתחים מצטברים. באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק ניתן ללמוד טכניקות להפחתת המתחים ולאיזון אי השקט. ישנם ערוצים ייחודיים במכשור הביופידבק לתופעת שחיקת השיניים .אפשר כמובן להוריד את התלות בתרופות הרגעה ולזכור כי תרופה אינה מלמדת כיצד להתמודד עם המצב.. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים ניתן לקרוא אודותי באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני כבר שנה וחצי אצל הפסיכולוג.. כמה שאני והוא קרובים אני עדיין מרגישה אורחת, מרגישה בהצגה... ואני מבינה את הבעיה...למה יש אצלי פחד מקרבה בטיפול הזה? ...מה עושים כדי להתקרב?

סליחה שאני מתערבת, מקווה שלא תכעסי... אך לדעתי, זה מובן שאת אורחת, תמיד תהיי אורחת בקליניקה שלו, (גם בעולם הזה אנחנו "אורחים") השאלה היא האם בתור אורחת את מרגישה בנוח אם נוצרת קרבה. מצד אחד כתבת שאתם קרובים ז"א שיש קרבה, ומצד שני כתבת על פחד מקרבה אז יכול להיות שעדין לא הגעת לקרבה שמתאימה לך. לגבי השאלה מה עושים? נראה לי שפשוט ממשיכים לבוא.

תודה על התגובה ואני ממש לא כועסת..להפך...תודה אני תקועה בין שני דברים - מצד אחד , חשוב לי שאני אראה בעיניו "אטירקטיבית" במובן של מטופלת מעניינת, מצחיקה וכד'..לכן אני מרגישה בהצגה אצלו..מצד שני, הוא אמר לי לפני כמה זמן שהוא מרגיש שאני רחוקה ולא שם. וזה נכון,מה צריך כדי להיות שם? אני מספרת כל פגישה מה שעבר עליי ומדברים...דיי כרגיל..., מה חסר לו????

אודי... 1. הלוואי וידעתי ממה אני מפחדת...איך יודעים בכלל... 2. אז אתה אומרת להעלות את זה בטיפול? אני לא מסוגלת להגיד - "אני מרגישה מרוחקת ממך..." לא מסוגלת לאמר לו את זה...למה? כי אני רוצה שהוא יהיה מרוצה, רוצה שיחשוב שאני והוא זה טיפול מנצח (לא נעים לאמר אבל אם אני כבר כנה איתך, אז יאללה עד הסוף) 3. ברגע שאני אגיד את זה...אני אצטרך להסביר את עצמי... "ממה את מפחדת בקרבה?" וכו' וכו'...ואין לי על זה תשובה על זה...אז עולה השאלה בשביל מה להכנס לזה מלחתחילה 4. אני לא מחמיצה פגישות ולא נמנעת מלדבר, להפך, נפתחתי בטירוף.. אבל עדיין - אני לא כולי שם, אני מרגישה שאני בהצגה...לפני חודש הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני מתנהגת כמו אורחת אצלו - ובדיוק המשפט הזה שלו לא יוצא לי מהראש! למה? תודה .... וחג שמח לכוווולם שירה

היי אודי ראשית, גמר חתימה טובה ושנה טובה. לא השתתפתי בשרשור האיחולים לשנה החדשה, כי ממש לא ידעתי (וגם עכשיואני לא בטוחה שאני יודעת) מה אני מאחלת לעצמי. ובכל זאת, אולי הכי הייתי רוצה לאחל לעצמי- לבין מה קורה לי , ואיך אני מתארגנת על זה. אני רוצה לשאול אותך בכל זאת שאלה אחת, ומבקשת שלא תאמר ש"צריך להעלות את זה בפגישה" או "לשוחח על זה"" וכו... תראה, לאחרונה אינ מבינה יותר ויותר שאני צריכה לטפל בעניין הPTSD... המטפל שלי אמר לי את זה לא אחת, ואמר שהרבה מהדברים שאני מתארת שעוברים עליי מתאימים לתסמונת . מצד שני הוא אמר לא אחת - שהוא לא יכול לטפל בזה, ולמעשה עליי לפנות למי שהוא מומחה בתחום של PTSD. הוא אף הציע לפנות לפסיכיאטר. אני ממש לא מרגישה שאני בשלה לפנייה כזו, אבל מצד שני, יודעת שאני צריכה לפנות לטיפול. מצאתי שיטה לטיפול בPTSD, שהיא שיטת CBT שכזאת. היא נשמעת לי משהו שיש לו סיכוי או לפחות יש לו יכולות. ניסיתי להעלות עם המטפל את האופציה לטפל באמצעות משהו אחר, תוך שהזכרתי את זה שהוא אמר שהוא לא מטפל בזה, אבל הוא משום מה, לא אמר בשיחה הזו את שאמר בעבר, שצריך לפנות למומחה וכו', אלא שוב העלה את האופציה של פסיכיאטר. כשניסיתי להעלות את זה שוב שמצאתי או אינ מחפשת שיטה טיפולית ולא תרפופתית, הוא שב ואמר שצריך מעורבות תרופתית, כדי להפחיתאת החרדות. אני לא מצליחה "לפרוץ" את הדרך ולהיפרד או להשהות את ה"טיפול" איתו, שאינו מועיל לדברים הבוערים כרגע בחיי, ואלה התסמינים האלה, שמשתלטים לי על כל מיני שטחים ותחומים בחיים, ולצאתלעבר שטיפול עם מטפל אחר, שאולי מתמחה בתחום. אני אל רוצה לעזוב בלי לומר ימילה, ואינ גם רוצה שבכל זאת תהיה איזו העברת אינפורמציה בין המטפלים. מה דעתך? האם זה בסדר להיות זו שאומרת שאני רוצה משהו אחר? שאינ רוצה משהו מועיל יותר? אין לי אומץ לומר את זה, כי כל הזמן חוששת שמא הוא ייפגע. אבל.. זה לא טוב לי... מה דעתך? איך אפשר לעשות אתז ה ? או בקיצור - איך אתה חושב שנכון להתמודד עם הבעיה הזו? (סליחה על אורך השאלה, אבל אני כבר באמת כבר מרגישה שאני עוד רגע לא אוכל כבר ללכת...)

סליחה על ההתערבות, אבל מהצד זה נראה די ברור שאו שהוא לא רוצה שתעזבי את הטיפול, או שהוא לא רוצה שתחושי דחוייה על ידו. אבל שניכם יודעים שחייבים לטפל במשהו קודם לפני שממשיכים את עבודת העומק שבטח לא מתאפשרת בגלל עוצמת החרדות. אני ממליצה בחום על טיפול תרופתי- זה להיט... CBT היא שיטה מוכחת ויעילה לטיפול בPTSD והיא גם טיפול שהוא קצר מועד. לדעתי את צריכה להודיע לו (בלי לחשוש מפגיעה שלו, כי לזה הוא צריך לדאוג ולעבוד על זה) ולחזור אליו לאחר סיום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. אולי גם אפשר במקביל- את זה אני לא יודעת, והשאלה אם את יכולה להרשות לעצמך את זה... אני לא יודעת אם את גרה בעיר גדולה, אבל אם כן, יש מרכזים מסובסדים שעוזרים לטפל בטראומה לפי מקורה. אם המקור הוא פגיעה מינית יש את מרכזי הסיוע, אם המקור הוא טרור יש את נט"ל, יש גם לתאונות דרכים איזה מרכז... בהצלחה

המטפל אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות(חובה לדווח)... אני חושב עוד שהוא לא יודע את החוקים וזה ממש נשמע מצחיק..... מה את אומר?מה התשובה?למה הוא אומר לי ככה?אני חושב שהוא טועה, והוא נורא מפחיד אותי......... הוא מפחיד אותי, זה נשמע שהוא איזה סתום מטומטם שלא מבין כלום,.

חשוב לציין שזה במרפאה ציבורית של בריאות הנפש....

אודי תודה על התשובה, תוכל לפרט. אני מטופל אצלו במרפאה ציבורית לביאות הנפש.... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות לתת דיווח(חוות דעת), מה האתיקה והחוק?מה אתה אומר?

הי אני אחרי צבא. בתקופה האחרונה אני עובדת בבר, וזה בסדר. חשבתי על להחליף עבודות למשהו יותר יציב עם משכורת קבועה. ניסיתי לעבוד גן ילדים, הראיון הלך טוב מאד – אבל אח"כ הייתי יומיים בגן והמנהלת אמרה לי ש"זה לא מתאים" וכששאלתי למה היא אמרה ש"משהו בקצב שלי ובאיך שאני מביאה את עצמי למקום" לא מתאים להם. חוץ מזה הייתי גם ביום מיונים של חברה גדולה – הייתי די לחוצה, ובסוף לא התקבלתי. בבר שאני עובדת בו בסדר לי בסה"כ, אבל עדיין קשה – בהתחלה היו לי הרבה טעויות, ואני בכללי מרגישה לחוצה. קרה פעם שלקוח ממש התלונן עלי, ויצא לי גם לשמוע אנשים שאני עובדת איתם מתלוננים עלי. זה קרה רק כמה פעמים אבל בכללי אני פשוט מאד לחוצה ונמצאת עם ההרגשה הזאת רב הזמן – שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך. חוץ מזה השארתי את הטלפון שלי בכמה מקומות ולא חזרו אלי. אמנם אין לי ניסיון (עכשיו עם הבר יש לי) אבל בכל זאת, זה פוגע. אני מאד חסרת בטחון, ואני יודעת את זה... תמיד היו לי ציונים טובים, יש לי פסיכומטרי מאד גבוה, בצבא הייתי במקום "איכותי" ובכללי יש לי רקע ו"קורות חיים" כאילו מוצלחים וטובים. בגן וביום מיונים מאד הרגשתי את הפער העצום הזה בין מה שאני אמורה להיות לבין המציאות שאני מרגישה בה מגומגמת ומבולבלת ולא מספיק טובה. הפער הזה הורג אותי, אני ממש מרגישה איך אני מכאיבה לעצמי עם זה – כאילו 'איפה את ואיפה מה שאת אמורה להיות ואיך שאת אמורה להרשים את כולם'... לא משנה אם בכל אזור הלימודים וה'שכל' יותר קל לי, זה לא משנה ב"חיים האמיתיים". אני לא בנאדם לא חברותי, יש לי חברים – אני לא 'דוחה' חברתית או משהו. אבל ברור לי שיש איזה משהו שאני משדרת שפשוט לא מסתדר, איזשהי בעיית גישה, אני לא נראית מספיק נחמדה/בולטת/טובה. אני יודעת שיש בי משהו אדיש ומרוחק, פלוס זה שאני נראית חסרת בטחון... בתכלס, אין לי שום ניסיון חיובי, אף פעם לא הרגשתי פרודוקטיבית וטובה במה שאני עושה. אפילו בצבא, שהיה לי מאד טוב בו, לא הרגשתי פרודוקטיבית. יש לי חברות שגם להן ממש קשה בעבודות שלהן, ולא מסתדר להן, ויש לי חברות שפיטרו ואמרו להן שהן גרועות וכו' – הייתי מאד רוצה להצליח לשים את זה בפרופורציות הנכונות, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לתת לזה את המשמעויות הקטסטרופליות שקל לי להדביק לזה. שיש לי בעיית גישה, שאני משדרת דברים איומים כלפי חוץ שאין לי שליטה עליהם ואף פעם לא תהיה לי ובגללם גם אני מאד אתקשה למצוא עבודה – שאני אף פעם לא אצליח למצוא עבודה, וגם אחרי שאני אלמד מה שאני אלמד אני לעולם לא אצליח בתחום התעסוקה, פשוט כי אני לא מוצלחת. מאד קשה לי עם זה ואני לא יודעת איך להשתלט על החוסר בטחון העצום הזה, שבינתיים המציאות רק מצדיקה אותו. העבודה הנוכחית שלי היא בסדר, אבל אני לא מקבלת מספיק משמרות והייתי רוצה להתחיל במקום אחר. העניין הוא שכל עניין המסעדה/בר, זו עבודה מלחיצה, אני 'שכנעתי' את עצמי שבעבודה אחרת אני אהיה פחות לחוצה, אבל כנראה שאני טועה. עם הזמן אני נהיית פחות לחוצה, אבל עדיין. אני יכולה לנסות לחפש מקום אחר שאני אקבל בו יותר משמרות, אבל אני לא יודעת אם מישהו ירצה אותי ואם אני אעמוד בזה (המקום שאני נמצאת בו עכשיו נחשב 'רגוע' יחסית..) אני אשמח לכל עזרה.. תודה

אני בטוחה שמה שאודי יכתוב לך יהיה משהו מרגיע, שפחות מאשר את התפיסות שלך לגבי עצמך, אז אני רוצה להגיד שגם אם כל מה שכתבת נכון באופן "אובייקטיבי" זה לא אומר כלום על המשך החיים שלך. יש מגוון רחב של עבודות שאינן כוללות ואינן מבוססות על אינטראקציה בין אנשים, ואם את אינטיליגנטית עם ציונים טובים, תוכלי לפנות לאחד מהתחומים האלו (שמרוויחים בהם הרבה יותר מכל העבודות שציינת). אפשר להתחיל במשהו קטן כמו עיבוד נתונים, הזנת נתונים, כל עבודה שהיא מול מחשב ולא דווקא תכנות או הייטק, ואחרי שתלמדי תוכלי להתקדם. ואני חושבת שברגע שתהיה לך חווית הצלחה, שתדעי שאת מוצלחת במשהו, שאת מסתדרת בעולם כמו שאת, זה יעלה לך מאוד את הביטחון העצמי ובתגובה זה ישפר גם תחומים אחרים בחייך... וגם את זה בטח אודי יציע- ללכת לטיפול שמתמקד בדיוק הנושא הזה- קשרים בין אישיים... בהצלחה

זאת תשובה קצת מאכזבת.. אני בטיפול כבר די הרבה זמן, הוא מאד יסודי אבל לא נראה שהוא משנה הרבה את המציאות שלי. לאידעת מה ציפיתי לשמוע.. אולי באמת אין שום דבר שאפשר להגיד לי

שלום רב, בני , עדיין לא בן 6 , וכבר כשנה אנו חווים התנהגות אלימה , לא אחראית ומסוכנת (לגזור שיער של ילדים , עבודות שלהם , להרוס יצירות , לקפוץ מחלונות , לזרוק קוביות על ילדים וכו..) הנויורולוגית של התפתחות הילד , שם היינו בעקבות בעיות בויסות החושי ממנו סובל, אמרה שכנראה זה ODD הפסיכאטרית של מכבי חושבת גם היא שזה המקרה , ושיכול להיות בשילוב עם ADHD . מבחן TOVA העלה כי " . ממצאי בדיקת TOVA הראשונה מצביעים על מאפייני הפרעת קשב וריכוז, על סמך: א. ציון ADHD נמוך מטווח הנורמה. ב. שונות גבולית. ג. מס' השמטות מחוץ לטווח הנורמה." וכי הציון הממוצע לפני הכדור היה 1.83 (1.8 זה הגבול) ואחרי 1.58 אנו בתור הורים מרגישים את התזיזתיות ואת אימפולסיביות וחוסר דחיית הסיפוקים . במקביל אנו פונים גם לטיפול כדי ליישם את "תוכנית התגמולים" וטיפול רגשי לילד . בהנחה שנבחן כל דבר לגופו , האם הילד חייב לקבל כדורים ? הוא ילד מאוד נבון , ואני לא צופה לו בעיות בב"ס (כרגע) אבל בתחום ההתנהגותי , אני ממש חוששת לו ולחבריו. האם הרטלין וסוגיו ימתן אותו קצת ? לפי הפסיכאטרית , הוא בוודאות יצטרך כדורים - השאלה העומדת בפניה כרגע הוא - איזה סוג : האם הרגעה או רטלין . ואני תוהה - האם בוודאות חייבים כדור? האם הרטלין יכול לעזור? האם יש אבחון נוסף שאפשר לעשות ? מעבר לשאלונים ,ראיונות וTOVA ? האם יש מומחה בתחום של ODD שאפשר לפנות לייעוץ? תודה מראש.

שלום רב לך שרית אני מבין היטב את מצבכם תאורך מאשר כי אכן קיימת בעייה התנהגותית היכולה לנבוע מסיבות שונות אותן יש לברר על ידי פנייה להערכה רפואית נוירולוגית או פסיכיאטרית לצורך אבחון והכנת תכנית טיפולית . חשוב ביותר כי התכנית תכלול גם הדרכה לכם כהורים. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים , ניתן לקרוא אודותי גם באתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

כתבתי לך משהו, לא הגבת... בבקשה אל תתעלם, אמרתי לך מילים טובות... ליאורי

אני כבן 60 ,נשוי עם ילדים מבוגרים. גודלתי אצל אמא בעלת הפרעת אישיות סיכזופרנית. טופלתי כל השנים, כנגד חרדות. כיום, אני מתפקד ברמה די נאותה, למעט פרט 1 חשוב ,המעיב על תפקודי: הילד הקטן שבי,חי תוסס ומלא כעס ורוגז על העוולות שנעשו לו. הדבר בא לידי ביטוי, כלפי הסביבה הבוגרת בכלל,וכלפי הבוגר שבי בעיקר. (במילים שלי :2 אישיויות ,האחת בועטת ,השניה מחבקת) לטענת המטפלת אני בשלב של פוסט-טראומה, מהנזקים של אימי בילדותי הבעייה מטופלת בשלב זה ע"י שיטת דמיון מודרך (המון עבודה יחידנית שלי). .השיטה אמנם נותנת תוצאות, אך לצערי בקצב הרבה הרבה יותר איטי ממה שאני יכול להרשות לעצמי (למשל: 7 שנים לפנסיה,שרחוקה מלהיות מסודרת) חשבתי כי יש לשקול שיטות טיפול מוחשיות יותר, כמו למשל: היפנוזה, בכדי לקצר את משך הטיפול. יש בי המון רצון להתמודד עם המצב. אשמח לקבל את דעתכם.

שלום ד"ר, אשתדל להיות תמציתי ומדויק. אני בן 32 ועוסק בדיבור בפני קהל כבר מספר שנים. בגיל 13 התבלבלתי בהיגוי של מילה בעת שיחה עם אבי שצרח עלי "אוי ואבוי התחלת לגמגם לי" ומתחושת הבהלה הכרזתי על עצמי כ"מגמגם". עם השנים פיתחתי פחד מלדבר בפומבי כדי שלא תתקע לי חלילה מילה. (אני משער ש"ההיתקעות" היתה שיבוש הגיה כפי שקיים אצל כל אחד מאיתנו לעיתים רק שאבי לקח את הדברים בצורה קשה מדיי. מאז תק' הצבא עברתי תהליך מאוד משמעותי והחלטתי לשנות גישה. כיום אני עוסק בדיבור בפני קהל,כן זה המקצוע שלי. היו לי "נפילות" במהלך השנים האחרונות אבל קטנות, ובשיחה עם פסיכולוג שהבהיר לי שאינני מגמגם ושדיבורי שוטף וככל הנראה ההיתקעויות הן תוצאה של לחץ נפשי מוגבר. לאחרונה אני בתק' לחוצה- חיפוש אחר מעבר דירה וכו' ואני מרגיש מיזה כחודש שהלחץ המוגבר ממש גורם לי להיתקעויות בדיבור. האם הנושא מוכר לך ומה היית ממליץ לי על מנת לגבור על כך? תודה רבה ויום נעים.

אודי שלום, המטפלת נוסעת לחו"ל ואני טובעת...אחרי שהתקרבנו היא עוזבת, אומנם תחזור...אבל מי מבטיח שתקבל אותי למרות הבטחותיה? איך אוכל בלעדיה אחרי שהתרגלתי?..האם הגיע הזמן לנסות לשחרר, כי היה בנינו קשר בין הפגישות ועכשיו הוא לא יהיה..היא תחזור רק אחרי סוכות..מלא זמן!!!אולי אני כבר לא אחכה לה..אולי אנסה לשכוח את הכל...רציתי לומר לה שהשבוע זאת תהיה הפגישה האחרונה וכשהיא תחזור אני לא..אבל לא העזתי..אוף מצב קשה..מי יכיל אותי כשהיא לא פה?זהו נקשרתי בה סופית..עכשיו אני יודעת בודאות שיש תלות בה..ולה בכלל לא אכפת מה אעשה כשתיסע...היא מזכירה לי כל הזמן מתי היא נוסעת ומתי היא חוזרת לשם מה? להכאיב לי יותר?אוף מצב עגום...השאלה שלי היא כיצד מתירים את התלות?האם אוכל אי פעם להתירה? לא רוצה להיות תלויה בה לנצח!יודעת שהתלות היתה הכרחית כדי להפתח..השאלה עד כמה? האם כדאי שתהיה כזאת תלות רצינית והרגשה שאי אפשר בלעדיה?

אודי שלום ושבוע טוב, הנני בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20, נמצאת בטיפול פסיכולוגי בערך חצי שנה, 16-17 מפגשים. ניגשתי לטיפול משום שבכוונתי לתת "דחיפה" לשני תחומים עיקריים בחיי.עליי לציין כי המטפלת שלי חביבה מאוד וסה"כ החיבור בינינו לא רע בכלל. ב2 המפגשים האחרונים אני חשה איזשהי בעייתיות, למשל יש די הרבה שתיקות (מה שדי מביך אותי), אני מרגישה שאין לי כל כך מה להגיד "שאמרתי כמעט הכל" ומה שנשאר זה לטחון ולטחון את הדברים. מה גם שפגישה האחרונה המטפלת הציעה שנעבוד על כל מיני תרגילים להרפייה והרגעה שיסייעו לי לטענתה בעתות חרדה ולחץ למשל, וגם שנתחיל לעבוד על הנושא של "דמיון מודרך". שני אלו גם הכניסו אותי לנישה של לחץ, הרגשתי שזה יכול להביך אותי, שזה יוכל להיראות מגוחך.לטענתה זה עלול לסייע לי, דווקא לי. האם מקובל לעשות איזשהו פסק זמן אחרי תקופה כזאת? האם מקובל לומר לה שאני זקוקה לקצת זמן הפסקה? (לאור הסיבות שציינתי ללא קשר לתרגילי ההרגעה והדמיון המודרך).ובכלל, כיצד נמדד מטפל טוב? אשמח לחוות דעתך המקצועית. בשורות טובות,

לא ענית לי על השאלה האחרונה: כיצד נמדד מטפל טוב?

שלום, אני בן 21 חייל שמשתחרר בעוד חודש. לצערי אני אפילו לא יודע ממש מאיפה להתחיל, אני מרגיש כאילו משהו כבד נפל עליי ואני לא יודע מאיפה זה בא. הבעיה היא שאני בדיכאון, ואני לא יודע למה. אם פעם הייתי בדיכאון והרגשתי עצוב או מצוברח אני לפחות הייתי יודע למה אני מרגיש ככה. ואלו היו דברים רגילים שהיו עוברים אחרי שבוע או משהו לעולם לא היה משהו כריג הכל היה נורמלי. עכשיו אני במצב נורא, אני פשוט מרגיש שהכל הפך להיות שחור בחיים שלי. אם פעם הייתי בנאדם שמח היום אני עצוב. אם פעם הייתי בנאדם מצחיק היום אני ממש לא מצחיק. אם פעם הייתי בנאדם חברותי היום אני לא חברותי. אם פעם הייתי מרגיש שאני חכם ויודע להתמודד עם מצבים היום אני מרגיש חלש ואידיוט. אם פעם הייתי מדבר יפה רגוע ומתוחכם היום אני בולע מילים לא בטוח בעצמי ומגמגם. אם פעם הייתי רואה סרט ונהנה ממנו היום אני חושב על דברים אחרים. אם פעם הייתי מגנט לאנשים כולם רצו להתקרב אליי ולהתחבר אליי היום אני מרגיש בדיוק להפך. מדי פעם חולם חלומות רעים. החלום האחרון חלמתי כאילו אני נחנק. אני לא יודע מה נסגר איתי, אני יכול לומר שהייתה תקופה של חצי שנה שהייתי מעשן גראס עם חברים באופן קבוע. אבל אני הפסקתי לפני חודשיים. ומאז לא נגעתי בזה כי זה התחיל להשפיע עליי לא טוב. אני לא יודע אם זה מה שהביא אותי למצב הזה אולי זה רק מה שהחמיר את המצב אני לא יודע מה. לאחרונה התחלתי לעשות ספורט פעם ביומיים ריצה וכאלה, זה טיפה משפר את המצב רוח אבל עדיין אני מרגיש ביטחון עצמי מאוד נמוך. הכל בחיים שלי כשורה, המצב הבריאותי שלי. משפחה. מצב כלכלי. נראה טוב, חברים הכל בסדר. אבל בגלל המצב שאני נמצא בו עכשיו ממש לא בא לי על חברים אני מרגיש שזאת מטלה בשבילי לצאת לבלות איתם כשהם מתקשרים. אם הם לא יתקשרו אין סיכוי שאני אתקשר לצאת לעשות משהו כי פשוט לא בא לי. אני מדבר עם אנשים לפעמים אני מרגיש כאילו אפשר לראות עליי את העצבות ואת הדיכאון דרך העיניים וזה פשוט גומר אותי. זה מוריד לי את הביטחון לגמרי כשאני שם לב שאני משדר עצב דיכאון וחולשה. אני לא יודע מה נסגר איתי... פשוט הפכתי להיות ההפך ממה שאני הייתי. אני ממש לא יודע מה לעשות... לאחרונה כבר התחלתי לחשוב שכדאי לחכות שאני אשתחרר בעוד חודש ואני אלך לפסיכולוג לברר מה הולך איתי. אני פשוט לא מבין מאיפה הדיכאון הזה נפל עליי משום מקום. אין אצלי במשפחה היסטוריה של מחלות נפשיות ולי לעולם לא היו התקפי חרדה או דברים כלשהם. אני פשוט עצוב... מוטרד... וחלש. משהו לא בסדר.

שלום אני בחורה בת 22, רווקה. הקשר שלי עם אבא שלי תמיד היה חלש ביותר ותמיד אנחנו מתווכחים ומגיעים למצב של צעקות וירידות אחד על השני. אני לא זוכרת פעם אחת שיצא לי לנהל איתו שיחה פתוחה באמת ולצאת ממנה בשלוות נפש. תמיד יש לי הרגשה שאני מאכזבת אותו ואני הבת הפחות מוערכת אצלו (יש לי עוד 3 אחים, והם תמיד מקבלים יחס יותר חם ממנו). אני מנסה לברר איך מצב כזה יכול להשפיע עליי? שמעתי שיש דבר כזה תסביך אב, אבל באינטרנט כל מה שאני מוצאת זה תסביך אדיפוס, שזה בכלל אצל גברים... מה זה תסביך אב אצל בנות?

שלום אודי, האם הפרעת אישיות מועברת בתורשה? זה עניין גנטי\מולד? מה הסבירות שבני משפחה- אחים, אב וצאצאיו יסבלו מהפרעות אישיות זהות או שונות? תודה, וחתימה טובה :)

אודי שלום, ברצוני לשתף בבעיה. אני עו"ד צעיר במקצועי ועובד במשרד מוערך. נראה לי כי אני סובל מדחיינות - אני דוחה ביצוע של משימות, ומעדיף לעשות דברים אחרים. אני מאוד מודע לעצמי, ויודע שהבעיה נובעת מסוג של פרפקציוניזם או מן העבר השני חוסר בטחון להתמודד עם המשימות, למרות שכשאני ניגש אליהן אני מבצען בד"כ בהצלחה רבה. קשה לי עם זה, כי אני יודע שיש לי את היכולות, ואני מודע לכך שתכונה זו עלולה להוביל אותי למחוזות לא טובים... אני אומנם לא הכי חרוץ בעולם, אבל אני לא חושב שאני עצלן - כלומר אני מסוגל לכתוב מאמר על נושא שמעניין אותי ולהשקיע בו המון, אבל מאידך לא לגשת לכתיבת כתב טענות ללקוח מהחשש שמא זה לא יצא טוב או מהרתיעה לגשת לזה... כמו כן, אני לא חושב שתכונה זו מגיעה מתוך רצון לעשות דברים מעניינים יותר, כי סה"כ העבודה שלי די מעניינת. פרט שאולי חשוב לציין (מן הפן הפסיכולוגי-פרוידיאני-מה שתרצה...:), אני חושב שאת הדחיינות או החשש מהתמודדות עם אתגרים רכשתי עוד מילדות ב"ירושה" מאבי (שיחיה עד 120). אבי תמיד היה דוחה דברים, וכשהייתי מציע איזו יוזמה הוא היה פוטר אותי מיד, כאילו אומר מן: "עזוב, למה אתה צריך את זה..." או משהו בסגנון. הוא היה ועודנו אב מצויין, אבל אולי לא דחף אותי מספיק לשאפתנות, או שגונן עלי מפני אתגרים. כיום כאשר אחי הקטנים באים ביוזמות והוא מנסה להוריד אותם מזה, אני כועס עליו ואומר לו שזה לא בסדר. בכל אופן חשוב להבין שמסלול חיי לא הושפע באופן הרסני ואני לא פוחד פחד מוות מאתגרים - הייתי קצין ביחידה מובחרת ולמדתי באונ' - כך שאני נחשב די "מוצלח" תודה לאל ביחס לממוצע. אולם עם זאת, אני מודע לעצמי ולבעיה הזו שלי ורוצה לטפל בה, בגלל שיש לי שאיפות גבוהות לעתיד. מקווה שלא קדחתי יותר מדי, והצלחתי לתאר את מצב הדברים בצורה מספקת. איך אוכל לטפל בבעיה (במידה וישנו טיפול...). המון תודה.

אתה יכול להמליץ לי על מטפלים מוערכים באיזוור הצפון (אני תושב הצפון...)?

אני סובלת מדלקת קרום הערווה כבר למעלה משנה ומתקשה לקיים יחסי מין עם חדירה - הדבר כואב מאוד עד בלתי אפשרי. האם טיפול בביופידבק יוכל לעזור?

שלום רב לך יעל מאחר ואיני מומחה בתחום הגניקולוגיה , לדעתי עליך לפנות לגניקולוג/גית לצורך מציאת פתרון לבעייתך. טיפול בשיטת הביופידבק מתאים לאינדיקציות טיפוליות שונות ומגוונות אך מניסיוני הקליני לא מתאים לבעייתך במצב העכשווי. בהצלחה אשמח להתעדכן גמר חתימה טובה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, אני רוצה למות.רק למות.זו בקשה גדולה ? כן, רק למות. לא יכולה יותר באמת,אודי, מאמין לי ?נגמר לי כל הכח שבעולם. מוצאת את עצמי מרימה עיניים למעלה וכל כך, כל כך מבקשת מהעננים שיאספו אותי בכנפיהם. אודי, אני באמת לא מסוגלת יותר להתמודד.עם כלום.כל הרזרבה נגמרה לחלוטין. כל הקטיעות של החגים שגורמות לך להרגיש שאתה באויר ומסביבך מפוזרים חלקי פאזל שנראה שאין ביניהם שום קשר. ואם זה לא מספיק אז אתמול פגשתי את ההוא שכל כך פגע בי, שהפך אותי לבובת..בילדותי אתה מרגיש כמו אצל רופא שיניים כשהכל רדום אצלך אחרי הזריקה ואתה עייף ומרגיש שרוצה רק לישון ולישון ולישון אתה לא תאמין אודי, הייתי אליו מנומסת ונחמדה ולפני שהוא הלך אפילו הכנתי לו כום קפה.מהבוקר שוב יש לי כאבי ראש איומים. ביקשתי ממנה בסמס שניפגש היום,היא לא יכולה. כתבתי לה שאני בסדר ואסתדר.נראה לי שלא אגיע אליה יותר. אודי,יש בי רצון אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!! לפגוע בעצמי. לא להשאיר מהגוף הזה אפילו פירור אחד שלם כל כך רוצה לחזור לאמא אדמה שכל כך יציבה, קבועה, לעולם לא עוזבת, לעולם לא פוגעת,ועכשיו גם מריחה כל כך, כל כך חזק את הריח המוכר שלה, הריח שלה שלפני טיפות הגשם הראשונות שהיא סופגת אליה אחרי היובש של הקייץ. אתה כל כך מרגיש את הסתיו בכל נקבובית שבעור. והעננים האפורים שבבוקר,והעלים ששוב משנים את צבעם לחום/אפרפר/כתום/בורדו. אודי, נראה לי שנגמרתי.שאני אין

במבי יקרה, אני מרבה לקרוא את מה שאת כותבת, ואת תמיד נוגעת בנימי הנשמה שלי, ומעוררת בי רצון עז לחבק אותך, לנוכח עוצמת הסבל שלך אני מרגישה אובדת עצות, איך לעודד אותך, איך להזרים בך כח. ליבי איתך, אני מקווה שהסבל שאת נתונה בו יתפוגג ויוקל לך. שתהיה לך שנה טובה באמת.

תודה על הרצון והאיכפתיות שנגעה בלב. יותר מזה כנראה לא מצליחה לכתוב עכשיו. מרגיש לי שקוף בנשמה..מצטערת.

אודי, הרגשתי שאולי אתה רוצה לומר לי דברים מנחמים/מחזקים (?) אולי לא מצליחה להבין מה אתה אומר ??? מרגיש לי שאני אין. לא יודעת, לא מבינה על מה לא לוותר ? "על מה שיש לך"??? לא מבינה מה אתה רוצה לומר לי.. כתוב ביומן שמחר פגישה. אם אכן יהיה מחר אם היא אכן תהיה ואכן תהיה פגישה, אני מרגישה שרוצה להגיע ולא רוצה להגיע,רוצה/ לא רוצה/ רוצה בגלל שאני מאוד מאוד מאוד מתגעגעת אליה. לא רוצה בגלל שאני כועסת/נעלבת ממנה.מרגישה גם שאין בינינו בעצם כלום. שהכל היתה אשליה. מרגיש כאילו מתנדנדים באויר המוני חוטים דקים אין שום קשר ביניהם,גם שום דבר לא תופס אותם. כל חוט באויר .סתם כך.פשוט סתם. אודי מרגיש שהכל בעולם סתם. ללא מטרה, ללא משמעות, סתם. הכל ללא צבע, שקוף כזה, לא משנה בכלל אם יהיה או יחדל.

זה בטח היה נורא לפגוש את האדם הזה (הצייד שהרג את אמא?) תני לי שם וכתובת ואני מוכנה לחסל לו את הצורה לחרא הזה! זה כל כך מכעיס שדברים כאלו קורים, זה כל כך מכעיס לראות את עוצמות הכאב והפגיעה שלך בגלל דברים שלא היו אמורים לקרות. בא לי להרוג אותו ואת שכמותו, "כך יעשה למי שהמלך אינו חפץ בעיקרו"...

לא במבי, אלה רק חלקים מנפשך שרוצים למות. לא להיות. לחדוש מאין והיש ומהבלבול.. בא לי לאסוף אותך אליי ונגב את דמעותייך, אלא שאולי עצורות בתוכך, ולשיר לך שיר שירגיע את שיהוקי הכאב שבך.. כמה כאב יש בך, במבי... זו קורע את כולי לקרוא את זה. אני קוראת רק על ילדה קטנה, אבודה, תמימה שמחשפת יד גדולה לאחוז בה. ואפילו ארבע פעמים, ואפילו ואפילו, לעולם היא לא תמצא את היד שחיפשה בזמן עצמו. אבל במבי, יש גם ילדים שלא יכולים לינוק ויש להם מטרנה. הם חיים איתה והיא תחליף טוב... זה התחליף שלך... לי נשמע שהמטפלת שלך ממש אוהבת אותך, היא אכפתית מאוד.. את תראי במבי, תראי שיום יבוא ומשהו בתוכך יתמלא. כשאמרו לי את זה לפני 4 שנים לא האמנתי. כל-כך הרבה בלאגן היה לי. והיום, משהו קטן, התמלא. זה לא אומר שלא כואב.. כואב עד טירוף אבל כבר מצליחה לתפקד "חלק" .... במבי, אני כאן, איתך. אם תזדקקי לכל דבר, אשמח להיות עבורך. זה כולל גם את המייל הפרטי שלי. תוכלי לקבל אותו אם תבקשי. אינני יודעת מה יש בך שכובש את ליבי כל-כך, אבל אני רוצה נורא להיות בשבילך... בבקשה, אל תמותי בשום אופן. לא בגוף ולא בנפש. יש עולם שלם לפנייך במבינו קטן.. הי, את עוד תרוצי במרחבים.. מבטיחה!! ליאורי

5 חודשים נמנעתי מלבקר פה...זה לא אתם...זה אני :) גם עכשיו אין בי את הכוח לשתף בהתחבטויות אולי בהמשך. אבל שאלה, קצת טיפשית, במפגש האחרון יצאתי פגועה ו'איימתי' שלא אגיע למפגש הבא.(מעולם לא חשבתי שאתנהג כך..מודעת לכך שזה קצת פתאטי) לאחר כמה ימים התקשרתי והשארתי הודעה שלא אגיע למפגש. לא קיבלתי שום התיחסות ממנו. האם עלי לוודא שקיבל את ההודעה או שאני פטורה? תודה, פראני

פטורה מלהגיע לפגישה, פטורה מהצורך לוודא שקיבל את ההודעה. א. לא הגדרנו דבר לגבי העדרויות. במשך כל תקופת הטיפול (9 חודשים) מעולם לא ביטלתי או נעדרתי. ב. כוונתי ב 'איום' הוא הצורך שלי לקחת הפסקה. לא אהבתי את מה שהתרחש במפגש האחרון. וזו הדרך שלי לתפוס מרחק, להרגע. זו גם דרך מעוותת להוכיח אותו , אני יודעת, אבל זה יותר בא מהצורך לתפוס מרחק. אודה כי העובדה שהוא לא חזר אלי לאחר שקיבל את ההודעה גרם לי להרהר האם אכפת לו ממני. מה שגרם לי להבין שאני נכנסת למצב תלותי שלא הייתי רוצה, ולא נעים לי,להיות בו - ועל כן מחזק את הצורך שלי בתפיסת מרחק. אני פשוט לא רוצה שיימתין לי בשעת המפגש הקבוע שלנו ו/או שאצטרך לשלם על המפגש, שהרי הודעתי מראש שלא אגיע. תודה,פראני

אודי שלום, בקשתי חיבוק מהמטפלת והיא הסכימה ואמרה שנתחבק כשנקום בסוף הטיפול וכך היה, אמרתי לה שאני מאוד נבוכה...הרגשתי לא בנוח לבקש אבל החיבוק היה מחזק מצד אחד מצד שני נבהלתי מהקרבה האמהית הזאת...ועכשיו אני נבוכה ולא יודעת איך לשבת מולה שוב. חושבת שהיא עשתה זאת מאיזושהי מחוייבות כלפי ולא באמת מקרבה אמיתית...לפעמים אני חושבת שהיא שונאת אותי או מתעלמת ממני בגלל הדרישות שלי ממנה ואני לא רוצה לפגוע בה או ברגשות שלה ויש לי צורך להגן עליה...וכן זקוקה לאהבה שלה..הגיוני? האם אי פעם היא תוכל לקבל אותי למרות הכל? האם מטפל באמת יכול להרגיש אמפתיה אמיתית ולא מתוך מחוייבות..איך אוכל לדעת זאת? מיכל

מיכל (אפשר מיכלוש?) היית אמיצה וביקשת חיבוק וגם קיבלת חיבוק אמיתי כזה.ראשוני .מוחשי. מותר לאמר שאני מקנאה? למרות שאני רואה שהוא קצת בלבל-קרוב מידי? אולי זה קצת מתקשר לברכת השנה טובה שכתבת ושאודי ניסח- היית חופשיה להזדקק לחום לאהבה מגיע לך ,את ראויה לזה. ונראה לי שכל השאלות האלו שלך נובעות מהמקום הזה ששוב מפחד להזדקק. להיות תלויה.ואולי אני טועה. יכול להיות? ח.

ח. המקסימה, אני חושבת שאת צודקת..יש לי פחד מקרבה כזו מתלבטת מה זה עורר בי החיבוק הזה...קצת כמו ילדה עם רגישות יתר שקשה לה שמחבקים אותה זאת ההרגשה...גם עם חברות אני אף פעם לא מתחבקת או מנשקת. תודה על התגובה שלך...יש לי הרגשה שאת ממש מדברת על דברים שאני חשה בטיפול זה פשוט מדהים. ואת יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה...בכיף.

שלום אודי, אני חושבת שלאורך הדרך מקנן בי הספק האם זה אמיתי, אולי מפני שעבורי קשרים הם מאוד מהותיים והם מהדהדים בי הרבה זמן אחרי שהקשר מסתיים וקשה לי מאוד עם הסיום שלהם, וכנראה שאני משליכה מעצמי על המטפל, ותוהה: אם הקשר אכן אמיתי, איך הוא (המטפל) יכול לשרוד כל-כך הרבה קשרים שלו שמסתיימים (עם כל המטופלים לשעבר). מאחלת שנה טובה לך ולחברי הפורום.

אודי, החיבוק שקבלתי היה מאוד קצר ודי מהר הפסקתי אותו...ועכשיו פתאום רוצה עוד ממנו...פוחדת להגיד לה...קבעתי פגישה נוספת כי מתקשה לבד והיא הסכימה..מדוע יש תחושת סכנה מתקרבת ובכל זאת רוצה חיבוק נוסף? שאלתי אותה אם היא שונאת אותי או אם היא כועסת עליי שאני זקוקה לה או פוגעת בה אז היא ענתה שיש לה "הרבה אהבה וקבלה אליי שלא בסכנה"...האם אפשרי להאמין?למה הכוונה? הרי היא לא תגיד שהיא מקבלת אותי כמו שאני או אוהבת אותי כי אף פעם היא לא תוכל להיות אמא שלי... ולגבי סכנה יש תחושה חזקה של סכנה "אל תתקרבי כי תפגעי בסוף"...למה? לא עברתי שום התעללות הדבר היחיד שיש לי זה חוסר קבלה של אימי זה הכל אז למה התחושות קשות? למה כל כך רוצה אותה קרובה אבל גם רחוקה ולעיתים רוצה לברוח מהטיפול למרות שזה לא רצוי לפי דבריה...האם בכלל יש מקום למגע נוסף כמו נתינת יד או שוב חיבוק בפגישות? האם זה רצוי כי אולי זה יפגע בשיחות שלנו במקום לקרב? כל כך זקוקה לה מצד אחד ומצד שני רוצה לברוח...למה?

הי במבי! הרבה זמן לא הייתי כאן, ועברתי על ההודעות. לא מזמן כתבת שהקול שלי חסר לך, וזה היה כל-כך נעים לקרוא... האמת היא, שקצת נעלבתי ממך אודי. כתבתי כאן בכאב רב על חוסר אמון שנותר לי ואתה ביקשת שארחיב. כשעשיתי זאת, הבעתי גם פחד ממך. ואתה כתבת שאני צודקת, שכנראה אני רק צריכה לשרוד ובכך פתרת אותי. הרגשתי דחויה. הרי אם כתבתי וצעקתי- סימן שהיה בי עוד משהו שרצה להאמין, לא? היה נדמה לי שלא קראת את הכאב שלי, ואפילו כעסת על שלא האמנתי בך. אז החלטתי לא להיות כאן יותר. בנתיים מאז, ובאמת במזל, שהמטפלת שלי לא ויתרה עליי. היא נלחמה. אינני מרגישה אמון עדיין, אבל אני נלחמת ובדרך לשם. ואת במבי- קראתי את הודעותייך. עברת לארבע פעמים, נכון? זה קשה. גם איתי "מתווכחים" על פעמיים... ואני רוצה רק אחת, כי כואב וקשה... ובכל זאת, לא מרשים לי. אל תפחדי, זה קירב אותי, וגם מילא. דווקא מתוך כך הימים שבין לבין היו פחות קשים. מצאתי את עצמי אפילו ממש עסוקה בפעילויות כיף כאלה, עם חברים. הרגשתי רגועה יותר. ולא, זה דווקא נתן כח לעבודה ולימודים. אל תפחדי במבי. אל תפחדי. בגעגוע מתוק וכוחות קצת חדשים את יודעת, אני שרה שנים. ואני רוצה לשיר לך משהו: "מהמרחקים, שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים, הם הגבולות- אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות..." ומהמצולות שלנו, שלי ושלך- שולחת לך את חבל ההצלה. באהבה, ליאורי

אני לא יודעת אם באמת אני לא הבהרתי את עצמי או שאולי, אולי גם אתה טעית אודי. זה בסדר. זה דווקא נוגע ללב בעיני ואנושי יותר. למדתי ממך דבר מקסים- סיפרת שבימים אחרים כשהיית חובש, דווקא מצבם של אלה שלא צעקו בשטח, היה פחות טוב. זוכר? וחשבתי על זה- שאם מישהו כאן, הוא צועק, זימן שעוד יש לו כוחות. אבל אם מישהו נעלם, או מביע צוך כזה סימן, שבאמת הם נגמרו, הוא משתמש במיכל הדלק הרזרבי שלו, ודווקא לו צריך לתת כח. ואתה עצמך גרמת לי לחשוב כך. אפילו סיפרתי על זה בטיפול. קלעת באופן מדוייק כשרשמת שאני נזהרת. נכון אודי. נפגעתי כל-כך חזק שאני מעדיפה להיזהר עשר פעמים מלהיות פזיזה פעם אחת. בכל פעם שרע לי ואני על סף בכי- אני בורחת. ובכל זאת, יש משהו בתוכי שמתרחש. תודה שעכשיו הבנת. מעריכה את זה. ליאור

כותבת לך למרות שכל אצבע שוקלת מליון טונות. טוב שחזרת, אני שמחה על כך, חסרת לי,מאוד. את "תופסת"אותי במקום מאוד לא קל.החגים הורגים אותי.אני לא מצליחה להתאושש.מרגישה שאין לי גרגר אחד של אנרגיה. לא עברנו עדיין למסגרת של ארבע בשבוע.זה יתרחש אחרי כל החגים (בתחילת אוקטובר)(אם עדיין ישאר עולם ואם אני אצליח לשרוד בו) נכון לעכשיו אני קצת בכאוס.גם איתה ,בגלל החגים הפגישות קצת מתבלבלות-בשבוע של ראש השנה נפגשנו רק פעמיים וכך יהיה גם בסוכות. אולי אני בייאוש ? תודה על השיר הוא נגע בתוך הלב-מתוקה! אגב, מי כתב והלחין אותו ? לא מכירה.. תודה גדולה גדולה על חבל ההצלה !!! ..הוא כבר מוכר לי מההתכתבות הקודמת שלנו וזה גם מרגיש לי אולי קצת רצפה...מתוקה ! תודה לך. שלך, במבי.

עצוב לי שעצוב לך.. אני לא חושבת שאת בייאוש, ואולי מקווה שלא... אני חושבת שאת אבודה בבליל החגים... ומה שהם מעלים. אצלינו נקבעו יותר פגישות. לו"ז צפוף, אבל היא די התעקשה שאגיע . תחזיקי מעמד, רק עוד קצת. נשאר רק סוכות. וכיפור ממילא יוצא על שבת כך שזה לא ממש "תופס" מקום... ואולי, אולי במבי תנסי לעשות עוד דברים כיפיים ולנצל את הזמן? גמני התקשתי בזה מאוד אבל דווקא כשהכרחתי את עצמי לצאת להליכה , סרט עם חברה ואפילו סתם לשבת על שפת הים הרגשתי פחות רע. חושבת שיש משהו שיכול לעזור לך? השיר הוא של גלי עטרי וסגיב כהן. תקישי בגוגל "מהמרחקים גלי עטרי" ותשמעי אותו. אני קשורה אליו באופן עקיף שאינני יכולה לפרט עליו... אבל תדמייני ששרתי לך אותו. רק לך. יש עוד משפט אחד בו, שאני רוצה לשיר לך שוב: "ושמרי את נפשך לעולם..." שמרי אותה , טוב? היא כל-כך יפה הנפש שלך... חיבוק (אם את מסכימה) ליאורי

הימים הנוראים, שלא לומר נוראיים, כבר כמה לילות אני לא ישנה, מגייסת את כל כוחותיי כדי לצאת לעבודה, ולא ממש מתפקדת בבית (אני מקווה לטובת ילדיי שאני לא הופכת להיות כמו אמא שלי בפאזה הלא אלימה שלה). לא חשבתי שאכתוב יותר , זה לא שאני מתנשאת אבל אני פשוט לא מרגישה שייכת. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מה אתה חושב. בגדול, נראה לי שהטיפול הזה הורס לי את החיים, זה כל הזמן קשה ואני כמו עש שנמשך אל להבת הנר. אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא רוצה רק לעזור, העניין הוא שנראה לי שאיתו קורה מה שתמיד קורה לי בקשר עם אנשים , בגלל זה אני לא אוהבת להיות קשורה וגם לא צריכה את זה, אף פעם לא הרגשתי בודדה גם כשהייתי לבד. אני חשה בזלזול כלפי מצידו, אלו לא דברים שהוא עושה במודע, מדובר בניואנסים דקים, מעשים קטנים וג'סטות שנעשים בהיסח הדעת ודווקא משום כך כמו פליטות פה מתגלה בהם ביתר שאת הלא מודע, אפשר לא לייחס להם משמעות אך מצד שני הרי כל מה שקורה בחדר משמעותי, זה מכאיב מאוד ומשפיל, אני מרגישה כל הזמן שאני לא בסדר, ומשתדלת לרצות אותו דבר שרק מחמיר את מצבי והופך אותי לשנואה יותר בעיניי עצמי. לא נראה לי שיש לזה תקנה ,שהוא יכול להשתנות (אולי אני לא יכולה?), כשאני מדברת על זה הוא לא אומר דברים מפורשים וחוזר על המנטרה שאני מתייחסת איליו כאילו שהוא אמא שלי, שזו העברה וכד', אבל מה איתו? מה עם ההעברה הנגדית? ומה המשמעות של כל אותם דברים שציינתי שגורמים לי להרגיש מבוזה, את זה הוא לא מוכן לחשוף . אני מתנצלת על האורך. גמר חתימה טובה לך ולכולם, ושנה טובה רחל

אודי ממש לא טוב מרגישה שנהיה מסוכן שם שכבר יודע עלי יותר מידי די אין לי כבר כח . לחשיפה לכאב בעקבותיה. ארוכה הדרך וקשה עלי. נגמרו שם הטישויים וגם בי אזל משהו. יצאתי משם בוכה.מרגישה עזובה. ח.

איך פותרים את המשוואה הזאת? בטיפול האחרון המטפל העיר משהו (לראשונה) לגבי תנוחות הגוף שלי. הרגשתי כ"כ חשופה.כאילו אין לי עור. מתקרבת .מרגישה טוב.נבהלת.מתרחקת.המטפל מתקרב .מרגיש מסוכן. איך ?איך יוצאים ממעגל הקסמים? הרגשתי נעזבת כי הייתי בסוף הטיפול בסערת רגשות .בכיתי נורא. הוא לא ניסה לנחם,להרגיע,רק ביקש שאצא כי... אזל לי הכח לעצמי.אליו.לתהליך. חוץ מזה שיש משהו שנורא מפריע לי.אני מרגישה שלמטפל מותר הכל. ואם אני נפגעת \כועסת\לא מרוצה אני הבעיה .לא הוא. התגובות שלי מנותחות.גם אם לא באותו רגע לאחר זמן. כאילו הוא לא קיים. כאילו הוא עציץ. אתה חושב שזה פייר?יחסי הכוחות האלו? ח. ח.