פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי זוכר אותי? אפשר לחזור? ...? אופיר

אופירי יקרה מאוד, מה שלומך?.. היית חסרה. חשבתי עלייך לא מעט. חיבוק , שרית

שרית יקרה עוד אין לי הרבה מילים. הייתה תקופה...קשה. לא ממש הייתי פה ( בעולם ) עכשיו יותר טוב..כרגיל, אוספת לאט את השברים. חיבוק בחזרה ( תודה שחשבת עליי ) אופיר

האמת שזה היה הרעיון שלי, כבר מלפני שנים אבל אף אחד לא לקח אותי ברצינות. מי שרוצה, מוזמן לכתוב לי כאן ואשאיר לו את כתובת המייל שלי.

אני בת מעל 40 פרודה אני יוצאת עם גבר בן גילי רווק, לאחרונה הוא הראה לי שהוא שומר בנייד תמונות של בנות זוגו הקודמות רציתי להבין מה משמעות הדבר ? לטענתו אין לדבר משמעות שאלה נוספת כל תמונות בנות הזוג מצולמות פלג גוף עליון בלבד מהחזה עד הראש והן תמיד בתנוחה (לא פרובקיבית לבושות ) שוכבות על המיטה או על ספה מה משמעות אופן צילום זה? האם זה צריך להדליק נורות אדומות לסטייה מסוימת? תודה רבה

לום רב יש לי בעיה רצינית שמקשה עליי וגורמת לי סבל רב... יש לי בעייה של הזעת יתר שככל הנראה המקור שלה הוא חרדה. אני בן 18 ממש לפני גיוס, וכל פעם שאני יוצא מהבית אני מתחיל להזיע בטירוף.. אני ממש נוטף טיפות ורק באזורי בית השחי. בפנים ובידיים לא, רק באזור בית השחי ורק כשאני מחוץ לבית, כשאני בבית אני מתנהג כרגיל ולא מזיע בכלל ומחוץ לבית אני מזיע לא משנה איפה, גם אם לא חם בו וגם אם הוא ממוזג... מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה מפני שהיא מפריעה לי מאוד וגורמת לי אי נוחות כשאני מסתובב עם חברים ! מה זה ? למה זה ככה ?!

תודה שענית לפני שנעלמת אל תוך יום שלישי... היה לי חשוב ולא מובן מאליו שכך תעשה. מרגישה נורא עצובה . בבקשה אל תכעס עליי אבל גם בתשובתך היה הרבה נימוס וחוסר בטחון - - ש"לא כולם" ישמחו אם תרפי...ובכלל במילותיך.. ובאמת שאין לי שום זכות ובאמת שמודה לך שאתה בכלל טורח לענות לי.. אבל רגילה לתשובות כאלה לא אישיות, לא חמות.. אני לא "יקרה" לאף אחד ואף אחד לא שולח לי חיבוק.. וכנראה שיש משהו בכתיבה שלי ש"מזמין" את זה ואני מאשימה את עצמי ובכלל.. אני הסנגור הכי גרוע של עצמי.. רוצה כל הזמן יותר ומקבלת פחות.. מעוררת סלידה גם במראי החיצוני.. יש אנשים יפים שיותר קל להם בעולם בזכות המראה החיצוני ואני צריכה כל הזמן לחייך כדי שלא יחשבו שאני כועסת , כדי שאהיה אולי פחות מכוערת.. יודעת.. הקנאה מעבירה אדם על דעתו.. וכנראה שזה איזשהו פרץ של קנאה שאתחרט עליו אחר כך.. צריכה להתרגל ולא מצליחה!!!!--- לדחיות, להתעלמויות ולקור התמידי הזה מאנשים... והלוואי שאקפא כבר למוות.. וכבר מתנצלת אודי.. יודעת שאצטרך לעשות זאת ועושה זאת כבר עכשיו... סליחה

תודה. (במיוחד על הפתיחה והסיום..) הבנת נכון. תודה שוב וסליחה אם פגעתי במישהו.. שלך, מיקה (אהבתי..(:

הי אודי, אודי תודה שאתה פה. זה מפחיד. זה מעורר חרדה חרדה חרדה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אודי אתה מסכים לעזור לי ,להיות איתי,לשבת לידי. אני אישה נשואה. כבר עברתי את גיל העשרה. לאחרונה היה לי חלום מוזר. אני נמצאת בבקטה,לא מוכרת,ומקיימת יחסים עם אישה שיש לה חזה, אבל היא בעצם גבר,כי היה לה איבר מין,והיתה חדירה. הכל מוזר. אחר כך חלמתי שאני במיטה עם אישה סתם שוכבות מחובקות. אני נמשכת לבנים. אבל יש לי נראה לי גם משיכה לבנות,במיוחד לחזה של בנות. לא יודעת ,אודי תהיה איתי כי הכל מתערער. לא יציב, מרגישה שאין רצפה. אני נשמטת. יש לך כמה מילים מרגיעות? ח.

אודי, עדיין בחרדה. למרות שזה נשמע יותר טןב. אמשיך לשבת לידך עד שירגע. אודי, נכון זה לא אשמתי שאני מרגישה כל כך רע? לא אני בחרתי להיוולד. מוכנה לתת את חיי במתנה. חבל חבל חבל. חבל ש אני קיימת. חבל- על כל הכישורים שלי הם הגיעו לאדם הלא נכון. חבל שיש אותי חבל. חבל שאני מהווה מטרד.חבל. אבל אני לא אשמה. בוכה. מתנצלת על קיומי. סליחה. ח.

הפנטזיות שלך על נשים יכולות לנבוע משתי סיבות שאני רואה: 1. יכול להיות שאת באמת דו-מינית, אבל המחשבה על משיכה לנשים כל-כך מפחידה אותך שאת מדחיקה אותה. ההדחקה הזאת באה לידי ביטוי בחלימה, שהרי שם כל הלא מודע פועל כמרקחה. יכול להיות שהחדירה בחלום מהווה את הקונפליקט שיש לך בין משיכה לנשים לבין משיכה לגברים. אולי... 2. יכול להיות שבגלל חסך כלשהו בדמות אימהית את מפנטזת על חזה נשי ורואה את עצמך שוכבת מחובקת עם אישה. יכול להיות שמבחינה רגשית את נמשכת לנשים (שהרי בחזה נשי, יניקה, קרבה פיזית עם אישה - כל אלה הן פעולות אינטימיות) ואילו מבחינה מינית את נמשכת לגברים. אני לא מומחית, אבל אלה הסיבות שחשבתי עליהן. בכל מקרה, לא משנה מהי הסיבה, את לא צריכה להיבהל מכך. מותר לך לפנטז גם על גברים וגם על נשים. אין בכך כל פסול. אל תפחדי מהרגשות שלך. וזה שאת נשואה לא אמור להפחיד אותך. אני באופן אישי הכרתי נשים נשואות שנמשכות לנשים. אפילו הכרתי מישהי שהיתה נשואה + ילד, שהחליטה להתנסות עם אישה. לבסוף היא התגרשה והיום היא בזוגיות עם אישה. כמובן שאני לא אומרת שזה יהיה במקרה שלך, אני רק מנסה להגיד לך שמקרים כאלה הם שכיחים גם בקרב נשואות. אולי כדאי לך לדבר על כך עם איש מקצוע.

יעלוש, תודה שהגבת, קשה לי כרגע לכתוב יותר, אבל מילותיך הרגיעו אותי. ח.

שלום, אני בת 19 בריאה רוב הזמן שלאחרונה תוקפת אותי בעיה שאני לא יודעת כיצד להתמודד איתה ובגלל שהבעיה מוזרה אני גם לא יודעת לאיזה נושא היא שייכת. לפני כחודש תקף אותי התקף דזה וו כאילו כבר הייתי באותה סיטואציה, עכשיו זה רגיל שאנשים יקבלו תחושה כזו לפעמים אבל מה שהפחיד אותי שמה שהתלווה לתחושת הדזה וו היה סחרחורות ותחושה שלפני עילפון, כאילו אני תחת התקף כלשהוא שמושך אותי, התחושה עוברת אחרי פחות מדקה אבל היא מלווה בדפיקות לב מהירות. אתמול נתקפתי ב5 תחושות דזה וו ( שזה מוזר נורא) שכללו תחושות עילפון כמו שכבר תיארתי ולאחר מכן לחץ דם נמוך וכאבי ראש אני לא יודעת מה הבעיה ואני מקווה שתוכל לתת לי יעוץ מכוון. תודה!

עדיין פה באותה מנהרה שהבטחתה שהאור בסופה והתהליך הן הטיפולי והן התרופתי לא הולך ונעשה קל קשה לי.. לפגוש את העבר לחבר בין שני הדברים להתעמת עם עצמי. אתמול היה לי יום קשה במיוחד, גיליתי שלא זוכרת, לצייר, שמש,ים,ציפור,בית,גוף של אדם וכל-כך אההבתי ו... הוא כל-כך לא הרשה וכל כך פגע והיכה כשגילה כשכן ציירתי ולא יכולתי לצייר והוא היה שם והתבונן קשה לי,פוחד לי מעצמי,שוב סליחה

לפני שתלך .. כתבתי הודעת המשך שאולי תעדיף לא להתייחס אליה? וכן כתבתי הודעה-תגובה לשיר שטרם עלתה. תודה ויום חופשה נעים.

אני נורא נורא מתענינת בפסיכולוגיה ובכלל בבני אדם כרגע אני בתיכון ואין באפשרותי לילמוד במסגרת שתתרום לי את מירב הידע כל השאלות שאני שואלת אני שאולת מתוך ענין ולא בהכרח כצורך אישי נחוץ לכן לא תמיד יש ביניהן קשר

מהו שינוי? אם תשאל את הנגר זה הצורה, אם תשאל את השף זה הבישול והחימום אם תשאל את החיט זה העיצוב והגזרה, אם תשאל צייר זה הצבע בתמונה אם תשאל סופר זאת העלילה אם תשאל מורה הוא ודאי יאמר שזה חינוך. אך אם תשאל פסיכולוג הוא יאמר שזה תלוי בך. מה דעתך על מה שכתבתי? מרגישה שהכל תלוי בי..ופתאום היא אומרת שהבחירה בידי אם אני רוצה לסיים טיפול אז נקבע תאריך יעד...מפחיד אותי מאוד!!! מצד אחד היא אומרת שרצוי פעמיים בשבוע ומצד שני כשאני אומרת שאני בסדר ונראה שהשבוע הסתדרתי בלי להתקשר בין פגישות כי באמת היה בסדר...והיא שואלת כמה פעמים מבחינתי רצוי להפגש ואני אומרת שעדיף להפרד היא פתאום לא מבינה שזאת בריחה מכאב? מה קרה לה? אוף...היא פתאום מדברת על תאריך יעד? כנראה שבאמת נמאס עליה המשחק הזה של להקשר אליה ולעזוב...כנראה שהיא אומרת נואש...ואז פתאום אני קוראת על מטפלים שנוטשים ואני כל כך נבהלת...אודי, מה עליי לעשות? לקבוע תאריך לסיום...הרי לא פתרנו הכל..איך אדע מה לעשות? האם היא התייאשה ממני? מיכ

טיפול ארוך.. טיפול מסועף.. טיפול מסעיר.. וקרה שם. כל כך הרבה קרה שם. למי מספרים? עם מי מדברים? מה עושים עכשיו?

שלום רציתי לשאול את הבנות שאלה אישית - האם קורה שהבעל שלהן כופה עליהן לפעמים יחסי מין והן נאלצות לעשות זאת? ואיך הן מרגישות עם זה? האם יכול להיות שלפעמים הן מרגישות שפחות של הבעל, אני שואלת כי אני עוד לא נשואה. האם המצב לפני הנישואין היה יותר טוב? פשוט קראתי כתבה על אישה שכתבה שבעלה נהג לאנוס אותה והיא נכנסה למצב נפשי גרוע. והאם 3 פעמים בשבוע זה הכי שפוי?

אודי. זה לא שלא חשבתי לעצמי שלפעמים כדאי (מילה לא הכי מוצלחת, אבל הכי טובה שיש לי כרגע) להשאיר פה איזו הודעה קצת אופטימית, או לפחות לשתף במשהו קטן וטוב... אבל זה יותר עניין של "לא רואה עכשיו את האור, מחפש אותו בנרות..." או שזה לא הכי נכון; בטיפול בסדר. יש משברונים קטנים, אבל התמונה הכוללת בסדר. ואולי זה בזכות העובדה שדווקא פיזית אני מתפרקת לגמרי, ובחודשיים האחרונים (בערך) לטיפול יש יותר מקום תומך מאשר מטפל (לא שזה רע... להיפך - זה חיובי שאפשר להשתמש בקשר גם בצורה כזו, לא?). בכל אופן, כבר חודשיים שרצף של בעיות רפואיות לא מרפה ממני. לחלק יש סיבה ידועה (ועושה רושם שאאלץ לעבור שוב התערבות כירורגית, בין אם ניתוח ובין אם "סתם" התערבות קלה - אדע רק בשבוע הבא), ואילו חלק מהדברים עדיין נותר בגדר רצף של סימני שאלה גם עבור הרופאים, מה ששולח אותי מבדיקה לבדיקה, ומרופא לרופא. אודי, רופאת המשפחה שלי התפרצה עליי. אמרה לי ש"לא צריך להגיע לרופא בגלל כל כאב..." יומיים לאחר מכן אושפזתי, כאשר בהתחלה חשבו שיש צורך בניתוח חירום; 'שטות' שנדחתה משום שזה יסתיים - כאמור - בהתערבות כירורגית בכל מקרה. היא בכלל התעקשה כמה פעמים שכל התלונות שלי הן בכלל פסיכוסומטיות, ושרצוי מאוד שאחזור לפסיכיאטר, כי שם טמונה הבעיה. בשלב מסוים נמאס לי לשמוע אותה וגם חשבתי לעצמי שאומנם אני מכירה את עצמי, ויודעת מתי משהו מציק לי על רקע נפשי, אבל אם כבר כ"כ הרבה רופאים אז שיהיה גם פסיכיאטר (בעיקר בשביל לחזור לרופאה עם תעודה שפיות, יחסית, אני מניחה... סוג של הימור). הוא לא התרשם שיש מקור נפשי לכל המצוקות, ובכך תמך הן בדעתה של המטפלת שלי שמכירה אותי כבר למעלה מעשור, והן במה שאני טענתי - ש"רקע נפשי", כדברי הרופאה, זה אולי הסבר חלקי אבל לא תירוץ לחוסר האונים שלה. בכלל... "רקע נפשי" (ביטוי נוראי!) תמיד שם אותי במקום בעייתי כל כך מול רופאים. ואי אפשר להתעלם מכך נוכח התרופות שאני מקבלת, והם תמיד שואלים. מזל שאני לא מקבלת נוירולפטיקה; זה משפר קצת את המצב מול רופאים - הם חושבים שאני לא יציבה, אבל שפויה :) אולי בחרתי לכתוב דווקא היום, משום שזה השבוע הראשון מזה זמן מה, שלא מצפים לי בו תורים לרופאים ו/או בדיקות כאלה ואחרות. מן שבוע הפוגה בין שבוע עמוס שחלף לעוד שבוע מתיש שיבוא. לפחות בינתיים זה כך, אבל מי יודע מה צפוי?... שוב תודה על ההקשבה הוירטואלית, TM.

כמה טוב לשמוע אותך. אני שמחה בשבילך שהמקום אצל המטפלת הפך לתומך יותר עבורך זו תקופה בה את הכי צריכה מישו על יד - אני זוכרת לא מעט התנגשויות שם .. מאחלת לך המונים של בריאות, והלוואי ושלא תדעי כאב וסבל , חיבוק אלייך .

שלום, אבי בן 48 לקה לפני שנה בדום לב תוך כדי שינה. צוות רפואי הצליח להציל אותו אך הוא סבל מחוסר חמצן למוח אשר גרמו לו לבעיות קוגנטיביות של זיכון לטווח קצר ובילבול. לאחר שטופל בבית לוינשטיין, כאת הוא מטופל בתא לחץ אך גם בטיפול הוא היפראקטיבי, מרבה לעמוד וחי במציאות מדומה גם בבית. רציתי לקבל דרכי התמודדות מול הביטחון של אבי בבילבול ומעשים שהוא עושה עקב כך (כמו רצון לעבוד, לנהוג וכו').. למרות שאסור לו. אנחנו חיים כרגע בבעיה גדולה ומחפשים אנשים עם עבר דומה שנרפאו ולא מוצאים. תודה רן

שלום רב לך רן אני מבין היטב את הדאגה והתסכול ממצבו של אביך.בעיות התנהגות והפרעות בזכרון הן תופעות מוכרות לאחר אירוע מוחי כזה או אחר. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בטלפון על מנת להתרשם טוב יותר ממצבו של אביך כמו כן לדעת מהם הטיפולים שקיבל? מה הוא מקבל היום? איזו הדרכה קבלתם אתם כבני משפחה מהצוות בבית לווינשטיין וכד'. תוכל לאתר אותי גם בנייד 0546670570 ולקרוא על השיטה בה אני עובד בגלישה לאתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום. היום בטיפול סיפרתי למטפל על הדמיונות והפנטזיות שיש לי עליו ואיתו. זה אישי נורא... ביקשתי ממנו ,לפני שסיפרתי,שלא יקלקל את הדמיון. כי בפנים זה מרגיש נפלא. והוא עמד בזה...וגם אני... עכשיו אני חושבת שפשוט השתמשתי בו בקשר שלנו ,בחיבור הזה,בדמות שלו,בשביל לאחות קרעים ישנים.זה יכול להיות?ומה אתה אומר על שימוש מעין זה? וגם הרגשתי שמתהפנטת.מסתכלת לאיזה נקודה ונשאבת לתוכי.זה אני מרגישה כבר הרבה פעמים. אבל היום הרגשתי מעבר לזה שאני נכנסת לשלב נוסף,עמוק,בתוכי.כאילו צוללת מבפנים.זאת היתה חוויה מיטיבה. יכול להיות שאני מתהפנטת למרות שהמטפל אינו מהפנט? ואם כן,מה המשמעות של מעבר לשלב הנוסף? ועניין נוסף מהטיפול. אני מרגישה וגם שיתפתי אותו בזה שכאשר אני מתקרבת ואנחנו ממש קרובים, אני נסוגה אחורנית ולא רוצה קרבה ןאחר כך מתקרבת שוב... מרגישה שאין לי שליטה על זה . באמת אין לי שליטה ?ומה זה יכול להיות? מקוה שלא מטריחה עם המלנטות שאלות. ח.

ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. י. ותודה לך גם סוריקטה היקרה והטובה שזכרת לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב קיימים 8 ביצועים לשיר זה : ביצוע: בחר ביצועגידי גוברונית אופיררוחמה רזצליל מכווןנתנאלהיזהר כהןהגבעטרוןשלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. ימים לבנים מילים: לאה גולדברג לחן: שלמה יידוב קיימים 8 ביצועים לשיר זה : ביצוע: בחר ביצועגידי גוברונית אופיררוחמה רזצליל מכווןנתנאלהיזהר כהןהגבעטרוןשלמה יידוב ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.

תודה ! קראתי כבר אתמול ,אבל הייתי במקום כל כך כואב ועצוב שלא הצלחתי להזיז אפילו את הזרת על המקלדת. גם אני זכרתי משנה שעברה שאת יומיים לפני.. אך מכיוון שבחרת שלא לומר מילה על כך השנה, זרמתי איתך.. אחרי שכבר ממילא הביאו את זה לכאן, תרשי לי גם כן לאחל לך שתהיי בטוב, אור ,רוך קבלה ואהבה עם עצמך ו.. מתחשק לי להציע לך , לבקש ממך שנשב ביער , נקשיב לציפורי השיר שמזמרות מעל לצמרות העצים,אוושת העלים,המים שזורמים בינותיהם, נקשיב ביחד.. במבי.

שלום אודי, אני חדשה כאן, אבל עוקבת אחרי הפורום כבר זמן מה. שמתי לב שהרבה הודעות מסתובבות סביב היחסים שבין מטפל למטופל והפגיעות הקשות במטופלים. כאחת שנמנית על הפגועים הללו, חשבתי לעצמי שיש מקום לפתוח קבוצת תמיכה לנפגעי טיפול!! לא להאמין עד כמה אנשי מקצוע שאמורים להיות מיומנים, רגישים ואמפתיים מסוגלים לפגוע, לנטוש מבלי להניד עפעף, מבלי לחשוב ולו לרגע כיצד שורדים מטופלים אלה אם בכלל.. כיצד הם ממשיכים בחייהם ובעבודתם ומשכנעים את עצמם שהם גם טובים. מדוע הם הלכו בכלל ללמוד את המקצוע הזה אם אין להם אורך רוח, סבלנות וסובלנות לכל אותם מטופלים שרוטים ופגועים נפשית????????? אני אחת מאלה: ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי, לא מצליחה לתפקד, נוספה עכשיו חרדת הנטישה על כל שאר הבעיות, המועקה בגרון, הכאב בכל הגוף, מחכה לטלפון, לאס.אמ.אס למייל שלא מגיע וגם לא יגיע ובינתיים רק שונאת את עצמי יותר ויותר: אף אחד לא יכול לאהוב אותי, אף אחד לא יכול לאהוב אותי, הנה גם המטפלת שפעם "הציגה" עצמה כמבינה ואמפתית נטשה אפילו שהבטיחה שלא תעשהזאת לעולם! - הוכחה לכל מה שאמרתי בתחילת הטיפול: שאותי אי אפשר לאהוב! לא אמא, לא "הבעל", לא חברים ולא המטפלת! אבל איך איך איך היא ממשיכה בשלה? מקבלת מטופלים אחרים ולא חושבת לשנייה עלי: על איך ואם בכלל אני שורדת (היא הרי כבר יודעת היטב אחרי 4 שנים איך אני מגיבה לפרידות). אולי דפקתי לעצמי כדור בראש ואני כבר לא כאן יותר? אבל היא בשלה, עם הבטחון שהיא מטפלת טובה, קמה בבוקר, הולכת לקליניקה, מחייכת ו"עובדת" על מטופלים אחרים (או שלא-אולי רק איתי זה כך ומטופלים אחרים היא כן אוהבת באמת), מרוויחה כסף טוב, נוסעת לחופשות, מטפלת בילדיה ובבעלה ואני כאן גוססת.. מה יהיה איתי? עד מתי??????????????????

"ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי"-בדיוק כך הרגשתי.איני יודעת מדוע המטפל קטע בפתאומיות את הטיפו. וגם אני חשתי שנעשה לי עוול. ( אני אדם לא בעייתי לסביבה.ובטוחה שגם אתה/את) אם תקימי אתר או קבוצה בפייסבוק -אצטרף. במקצוע הפסיכולוגיה יש ערפול ופסיכולוגים בדר"כ לא מבקרים קולגות שלהם בפומבי. בכל אופן-טוב שיהיה לצרכנים מקום פתוח לדירוג עם שמות,כמו אתר dargoo למרצים בכל הארץ.כי הנזק האפשרי הוא רב וההוכחה קשה. ניתן להתלונן במשרד הבריאות וגם בהסתדרות הפסיכולוגים. ניתן לתבוע בתביעות קטנות אם יש הוכחות . בטווח המיידי,מקווה שיימצא לך איש מקצוע לשיחות כדי לעבד את הפגיעה מהטיפול. מקווה שתמצא לך דרך להתקדם בבעיות המקוריות .

האם גם את "נזרקת" מסיבות כלכליות?

"ננטשתי באכזריות על לא עוול בכפי," "המטפלת שפעם "הציגה" עצמה כמבינה ואמפתית" " כיצד הם ממשיכים בחייהם ובעבודתם ומשכנעים את עצמם שהם גם טובים. מדוע הם הלכו בכלל ללמוד את המקצוע הזה אם אין להם אורך רוח, סבלנות וסובלנות לכל אותם מטופלים שרוטים ופגועים נפשית?" "היא הרי יודעת איך אני מגיבה לפרידות" --בלב כבד, חוויתי לא מזמן אותם הדברים. הפער בין ההצגה של המטפל את עצמו לבין הזריקה -קשה לתפיסה. ובכן,מסתבר שיש חוסר מקצועיות ומסתבר שנתקלת בכזו. (זה המקרה השלישי באתר ) מאחלת שתתקדמי במהרה.אין ערך לצער שלך בגלל אותה מטפלת.

למה היא סיימה את הטיפול? אני יודעת שזו שאלה חודרנית אבל בתור קוראת של כל הסיפורים הנוראיים האלו זה ממש גורם לי חרדה האי ידיעה של כל הסיפור. האם חצית את הגבולות? יצרת קשר עם מישהו שקשור אליה? מה גרם לה לנטוש? בכל מקרה אני חושבת שלא משנה מה עשית היא לא היתה צריכה לנטוש, אבל אני מנסה ליצור לעצמי איזו שהיא חוקיות בראש לגבי כל המקרים המזעזעים האלו... תודה.

ממש לא מדובר על חציית גבולות! אני מאד מקפידה לשמור עליהם והיא יודעת את זה. מדובר בחוסר יכולת כלכלית שלי כרגע לממן את הטיפול.כבר תקופה מאד ארוכה שזה כך (בערך שנה וחצי)ועל כל פגישה שמתקיימת יש הפוגה של שבועיים עד חודש.הסיטואציה הזו מטריפה אותי, כיון שהיא מניחה שעד שאסתדר כלכלית אני יכולה לשרוד לבד וללא טיפול, והרי הבעיה הכלכלית היא רק תוספת לכל שאר הבעיות! כשהיא אומרת: כשתוכלי להגיע תודיעי לי, יש בזה זלזול, התנשאות וחוסר יכולת להבין את מצבי. אמרתי לה: אם אני יכולה להסתדר ללא טיפול כשאין לי כסף, ברור שאוכל להסתדר כשיש לי כסף. הכסף זו רק בעיה פרקטית שנופלת על שאר הדברים ולמה היא מניחה שאני שורדת?? בכל אופן, לפני כמה ימים ממש התפוצצתי כבר והוצאתי הכל החוצה בפגישה ומה שיצא מזה זו מן אמירה שלה לבדוק אם אני יכולה להתחייב לפחות לפעם בשבוע בינתיים (בד"כ מדובר בשתי פגישות בשבוע, מה שלא קרה כבר הרבה זמן) ושוב הניתוק הזה שלה! היא לא יכולה להבין מה זה כשאין לבן-אדם את הכסף לפגישה, מה זה אדם שלא מרוויח הון כסף מהמקצוע שלו!! אז איך אני יכולה להתחייב לדבר כזה? זה הרי בכלל לא תלוי בי! היא אמרה שאין ערך לטיפול בצורה כזאת עם כל ההפסקות וכ"ו (מעניין, עד עכשיו לא דיברה על זה בכלל, רק כשהתחרפנתי) ואז החלטתי לקחת את זה יותר לקצה כי נמאס לי מהמשחקים והאשליות האלה ושאלתי אותה: או שמה?? או שנפסיק את הטיפול?? אז היא לא ממש ענתה (היא תמיד מתחמקת מתשובות ישירות), אבל סובבה את זה ככה שתעזור לי למצוא מטפל אחר!!! (כאילו שלמטפל אחר יש לי כסף) ואח"כ דיברה על זה שבכל מקרה לא נפרדים ככה ונקבע לפחות עוד 3 פגישות לפרידה..איזה חוסר רגישות וזה עוד אחרי שהבטיחה לי בתחילת הטיפול (היו ימים..) שלא תנטוש אותי לעולם ולא כפי שננטשתי תמיד בחיי. איזה ערך יש להבטחות אם יודעים מראש שאין להן כיסוי??? שאלתי והיא כהרגלה לא ענתה, רק אמרה בואי לפגישה ונדבר על זה. עכשיו מה אני אמורה לעשות?? ללכת לדבר על פרידה???? אני לא אעמוד בזה, עדיף לי לסיים ככה! להמשיך? כשכל האמון שלי התמוטט???רק בשביל להשלות את עצמי שיש איזו תמיכה ברקע??? אני גם מרגישה שהיא משחקת בי וברגשותיי: היא יודעת שיהיה לי מאד קשה לא להגיע, בזמן שלה זה בכלל לא משנה ולכן היא משאירה את הכדור במגרש שלי (תחשבי על זה כמה ימים..). חשוב לי עוד לציין שמעולם לא חשבתי שעליה לאפשר לי לבוא בחינם.לא חשבתי ככה ולא ציפיתי ולא ביקשתי, אבל כן ציפיתי שכמו בתחילת הטיפול, תציע שנדבר בטלפון לפחות פעם בשבוע, ביום קבוע ובשעה קבועה. אבל היא כבר לא מציעה את זה יותר ומההיכרות שלי איתה אני מבינה שלא בא לה על זה, שזה לא מתאים לה (תמיד כשהיתה מציעה לי דברים מסוימים ולא היה לי נעים, היא היתה אומרת שהיא יודעת מה הגבולות שלה ואם היא מציעה זה אומר שזה מתאים לה). עכשיו היא לא מציעה יותר=לא מתאים לה וזה מה שכ"כ כ"כ פוגע ומכאיב. זאת תחושת הנטישה שהורגת אותיומחזקת את אמונותיי שלא ניתן לאהוב אותי (והרי הטיפול לפחות היה צריך להוכיח לי את ההיפך לא? ולא לשחזר את הנטישה). ורציתי לשאול אותך, משהו, איך אני יכולה לפתוח קבוצת תמיכה בפייסבוק? הרי אני לא רוצה שידעו מי אני ובפייסבוק אני תחת שמי האמיתי. לגבי להתלונן עליה ולעשות בלגן-זו ממש לא אני. הרי אי אפשר לאנוס מישהו לאהוב אותך!.. ולגבי מטפל חדש: לעולם, לעולם, לעולם לא יותר!!!כבר עדיף להיות לבד מלחוות שוב ושוב את הכאבים האיומים האלה של הפרידה. ועוד דבר: אודי, הייתי שמחה לשמוע את תגובתך, תודה

הי בדידות, מתי כל זה קרה? אולי זה טרי דיו ואולי יש מוצא? את יודעת, ככל שקראתי את דברייך, התרשמתי שאולי מדובר בחוויה עוצמתית של נטישה, כואבת, איומה, מחרידה, שיש זעם רב, אבל אולי לא בהכרח הייתה נטישה אמיתית. אני נוטה להשאיר מקום לספק ולחזור ולבחון שוב (באמצעות הכלים שכבר כן ניתנו בטיפול. לא תמיד קל לזכור שהיו כאלה ולהשתמש בהם לבנייה). כותבת לך כמטופלת, ולהבנתי, הכרתי מקומות רגשיים בעולמי, חוויות דומות לאלה שתיארת. בטיפול הנוכחי הם חזרו לתוך הטיפול ושרדו אותו, על אף הדחף המאד חזק שצץ לפעמים לסיים בפועל. מישהו אמר פעם בהקשר של טיפולים דינמיים ואנליטיים שכסף הוא לעולם לא רק כסף. ואני נוטה מאד להסכים עם זה. חושבת שאנחנו כמטופלים יכולים להשתמש בכותרות ובארגומנטים סביב הנושא הפיננסי בשרות ההתנגדות לטיפול. התנגדות לשינוי מתוך כוח המושך חזק להנצחת המצב הקיים . לקיבעון. ייתכן מאד שהמצב האמיתי הוא של חסר גדול, ושהינך באמת דלפונית ומרושקנת מעבר לחוויה הרגשית. רוצה להזכיר שלפעמים אנחנו יכולים להביא את עצמנו באופן לא מודע למצב אמיתי כזה גם כן, או לא להצליח לצאת מתוכו. כך שלעתים העניין מורכב ומסובך. אני חושבת שלפעמים מטופלים יביעו דרך הכסף גם מצב רגשי, אולי גם סוג של פסיביות (מחכים שהצד השני יעשה ולא יוזמים), או קושי בקבלה של נפרדות וגם קנאה רבה, הקנאה הפחות יעילה מסוג צרות העין, כדוגמת: למטפל יש ולי אין; או איך הוא מרשה לעצמו לחיות את חייו כאשר אני מתבוססת בדמי וכד'. לי נראה שעל רגשות של קנאה חזקים כאלה כדוגמת מה שתיארתי טיפולי עומק עשויים ליפול ולקום. בטיפול טוב מנסים להחזיר למטופל את הרגש המאותר של אותה קנאה, למשל, וחושפים את פניה, כחלק מאיתנו. וזה בסדר. להבנתי, הטיפול מנסה בדר"כ ללמדנו לאהוב את עצמנו גם עם החלקים הפחות נעימים שלנו, מבלי לתקוף אותם ללא הרף. פגישות בתדירות נמוכה מידי, גם לדעתי והבנתי זה כבר לא כל-כך טיפול. אפילו ניתן לבחון זאת כדבר מזיק יותר ממועיל, ואולי יש כאן גם מן הזלזול בו. אם זה כבר התרחש, זו, בעיניי, כן פריצה של גבולות, וככל שזה נמשך, כך המימדים גם גדלו. אגב, מותר לגמרי לרצות להיות מטופלת בחינם ולדבר על זה. בפועל, מעבר לסיבות נוספות, זה גם ככל הנראה לא נכון טיפולית במיוחד עבור מטופלים מסוימים, אך משאלות מותר ואולי חשוב גם להביע, גם אם אינן ממומשות. גם את המשאלה שתציע לך שיחה טלפונית היית יכולה לנסות להעלות ולא להסיק באופן חד משמעי מתוך הכרות העבר. גם אם באמת היא הייתה מסרבת מתוך רציונל טיפולי, לפחות היית יודעת משהו על המציאות. זה לא היה רק בשליטת הדמיון שלך. הדבר שונה מהותית. לי נראה שבמקרים כאלה כדאי להחליט לעבוד על פרידה וסיום טיפול (כשייתכן שיושאר לך פתח, גם אם אחר או שונה, לשוב. וכן, נראה לי שיכולה להעלות בראשי את שלל החרדות המתעוררות סביב אי הודאות). כוונתי - ממש לקבוע תאריך ומשם לראות מה קורה. ואת יודעת, זה מדהים לפעמים שאם ממש נקבע מועד ממשי לסוף, פתאום את מוצאת את עצמך מצליחה איכשהו לגייס משאבים, ואת, כמטופלת, פחות מזלזלת בטיפול. להיות עמוק בבדידות הזו, זה תלותי מידי, לא, לא עדיף... ועוד דבר - מטפלת יכולה לסייע לך מאד לצמוח, גם אם אינה אוהבת אותך בכל נפשה ומאודה. אפשר להשתמש בה גם כך. אהבה גדולה, ככל הנראה, אינה תנאי הכרחי להצלחת טיפול (כשמידי זה אפילו יכול להוסיף רעש). ואגב, אילו הייתה מקריבה עצמה למענך (ומותר שתהיה בך משאלה כזו), גם בזה יש סיכון טיפולי. מורכב... אם יש לך אפשרות לגייס כוחות, וכן, לוותר, לא להתעקש, נסי לחזור ולדבר איתה בפגישה. בשבילך. עזבי מלחמות על כבוד, ו'חיכיון' לסמסים ומיילים וכיו"ב. זו נראית לי יותר דרך לנקום במישהו אחר דרך פגיעה בעצמך. אז לפחות שיהיה מסודר, גם אם יהיה סיום. שלא יהיו יותר מידי קצוות פרומים, שתהיה דרך לאיזה המשך ביום מן הימים. הכיוון שלך הוא, בעיניי, קצת דרך לעקוף פרידה. להתמזג עם הרע... המוכר וה'בטוח' ההוא... כנראה שלא כדאי... שלך ובעדך, סוריקטה

תודה לכולכם,קראתי בעיון את תגובתכם כמה וכמה פעמים ויש בהם הרבה תובנות חשובות.אולי באמת מתוך המקום הרגשי-הצר שלי קשה לי לראות בבירור את הדברים.לוקחת לתשומת לבי את כל העצות וההבהרות שלכם. אני באמת שמחה ששיתפתי ולא נשארתי עם זה לבד מנקודת הראות הצרה שלי. סוריקטה, העלית הרבה נקודות חשובות, כל הכבוד לך על הבגרות ועל היכולת להתבונן כך בדברים, בכלל לא נראה לי שאת זקוקה לטיפול..מאד יכול להיות שאת צודקת בנקודה הכספית, שזו איזו דרך שלי להתקבע על כך שכולם נוטשים, שבעצם אני מביאה למקום הזה ועושה מבחנים. יש לי עכשיו הרבה חומר למחשבה ולעשיית דין וחשבון עם עצמי. אני אמורה ללכת היום לפגישה, נראה איך זה יעלה, מקווה שלא אחריב הכל עם הטוטאליות שלי. אדווח לכם. שיהיה יום טוב לכולם

כתוב בלוח השנה שהיום ה 7.11 ..אז היום יום הולדתי. סלע מוחץ את הלב.. אודי, לא יודעת מה רוצה. כן יודעת. אולי לא .אני כן יודעת. רוצה לבקש ממך שתגיד לי משהו..לא יודעת מה . משהו.. משהו.. משהו שיעשה את היום הזה ל ??? באמת לא יודעת. אוף, שתדע לך שקשה לנשום. הסלע הזה מוחץ את הלב. אודי, בבקשה, תגיד משהו.. :(

במבי יקרה! אין לי הרבה מה לומר לך, כי ימי הולדת בשבילי ממש דומים..רק לומר לך שאני כאן, והזמן יחלוף ותרגישי יותר טוב...קוראת ומחזיקה אותך קרוב...כל כך מבינה.. מיכל

אודי, יום הולדת תמיד מתחבר אצלי למוות.. נפגשתי עם אמא צביה ביום הולדתי והיא אמרה לי שכנראה לא שמחו כשנולדתי.. כל כך רציתי ממך שתכתוב לי משהו כקונטרה .משהו כזה שאתה כאילו מרגיש רצוי ואהוב סתם על כך שהגעת לעולם.. לא יודעת למה, נורא התאכזבתי. :( אני יודעת שההרגשה שאני רצויה , אהובה, ושיש לי זכות ומותר לי לנשום אויר בעולם בלי להרגיש אשמה על כל נשימה ונשימה צריך להגיע ממני..אני עדיין לא שם... רציתי, קיויתי לקבל את זה ממך.. מרגישה עצובה. :(

הי אודי וסליחה שכותבת לך רק כשרע לי. ואולי כך היה וכך יהיה תמיד. רק שצריכה להשלים עם זה. אפילו הוא. הרופא של התרופות אמר נואש. והייאוש בשבילי - בכלל לא נוח... רוצה לעוף מכאן. מייחלת למוות שיבוא כבר

מ. יקרה! סליחה שאני מתערבת...רק רוצה לומר שאני קוראת את מה שאת כותבת ודעי שגם ההרגשה הזו תחלוף...החזיקי מעמד כי לבי איתך! מיכל

אין לי מרפא. אין תרופה שעוזרת. עמידה לכל. אפילו לשיחות.. מרגישה שכולם מיואשים ממני . שישמחו אם ארפה מהם. ארפה מהעולם..

טוב קודם כל אספר על עצמי: היי אני עינב, בחורה בת 21 וחצי, השבוע התחלתי את לימודיי כסטודנטית. עד גיל 16 הכל היה טוב ויפה, הייתי בחטיבה והיו לי חברות והתחלתי את "גיל ההתבגרות", התחלתי קצת להסתכל על בנים ולהתחיל להתעניין בזה, דיברתי עם בנים והכל היה סבבה. בתיכון, התנתקתי מכל החברות שלי, ונכנסתי לכתה שהיו בה הרבה אנשים שעשו לי רע, ובגדול בלי להכנס לפרטים, עברתי סוג של התעללות חברתית, הייתי דחויה ולא היו לי חברים בכלל בכלל. הייתי מאוד מאוד לבד כל הזמן ולא היה לי עם מי לדבר, גם הביטחון העצמי שלי מאוד ירד והיה לי רע, לא כל כך מצאתי את עצמי. באיזשהו שלב, התחלתי להנות מהלבד, וכבר לא חיפשתי כל הזמן חברה ואנשים. למדתי לחיות עם זה, ולחיות עם זה בביטחון. גם בצבא לא היו לי חברים ממש, היו שתי בנות שהתחברתי איתן, אבל לא קשר של ממש. בכל מקרה, שם בערך התחיל לי דף חדש ולמרות שבנות לא אהבו אותי (חלקן) שוב, כמו בתיכון, בנים התחילו איתי לפעמים. וזו הייתה הפעם הראשונה מאז החטיבה שבכלל יצא לי לדבר עם בנים. עכשיו, אני ממש ממש סגורה בקטע הזה. קל לי להתחיל שיחה עם בחור ולדבר סתם על דברים, אבל ברגע שזה גולש לאינטימיות או יותר משיחת חולין על דברים שמדברים עם בנות, אני נסגרת. שמתחילים איתי אני ממש דוחה אנשים. יותר קל לי שבנים באים אלי כמו חברה, סתם לדבר כזה בלי קשר ללהתחיל איתי, זה מלחיץ אותי. יחסי מין זה ממש ממש לא שם. זה גם מלחיץ אותי וגם אין מצב שאני אעשה את זה (ברור שכן, אבל מבחינת הבשלות שלי עכשיו). גם נשיקה מלחיץ אותי. מה אני אעשה אם אני אגיע לסיטואציה כזו? לכן אני דוחה את כל מי שנראה לי חושב עליי יותר מ"שיחת חולין". בעיקרון, עם בנות אין לי בעיה. אבל בנים כאילו נתפסים אצלי כאלה ש"מי בכלל מסתכל עליי" ,או שזה אנשים שלרוב, זו האוכלוסיה שירדה עליי והציקה לי עוד מימיי בבית הספר היסודי וגם בחטיבה (בחטיבה ירדו עליי בנים, אבל היו לי חברות). פתאום מגיל 16 שרק התחלתי להתעניין בבנים, הייתה לי הפסקה עד גיל 20 שניתקתי קשר לחלוטין מבכלל להתסכל עליהם, פתאום הגעתי לגיל 21 בלי שלעולם היה לי בכלל ידיד. סיפרתי את כל הסיפור כי אני חושבת שזה חשוב. יכול להיות שאם הייתי אומרת שאני מפחדת מאינטימיות וסקס, היית שולח אותי לסקסולוג\ית. לדעתי הבעיה טמונה בעבר שלי. עד עכשיו אמרתי לעצמי let it be אולי זה מה שצריך לעשות, פשוט לתת לעצמי להתרגל לזה שמסתכלים עליי, שחושבים שאני יפה, שחושבים שאני חמודה. בשבילי זה בלתי נתפס שמישהו יסתכל עליי ככה. מה אתה אומר? ללכת לפסיכולוג? אני מרגישה שאני לא צריכה כרגע זוגיות, ושום דבר לא לוחץ עליי. אבל מצד שני אני לא יודעת מה זו אהבה, אז איך אני אמורה לרצות אותה? קונפליקטים רבים. מה גם שיש לי ביטחון עצמי, במפתיע. רק לא בזה.

מה חישבותה של שפת גוף? איך אתה מסביר את תופעת האנטואיציה במובנים יותר פסיכולוגיים ?

כבר 8 חודשים בערך אני במצב של ?מוות נפשי?. הגוף עדיין כאן כנראה נושם וחי בלעדיי. הנפש מתה. מרגישה ללא יכולת מילוט מהמצב הזה וחסרת שליטה. אני לא מרגישה קיימת, לא מרגישה אני. זה לא העולם שסבב אותי לפני כאילו נכנסתי למצב אחר ואני לא יוצאת משם,אין לי את הכלים,כי גם הכל נשכח. פשוט נתקעתי על איזשהו סרט ואין משם אפילו פתח קטן שיעזור לי להיזכר ולנסות לחזור לעצמי שוב. אפילו זכרון קטן. נכון שלפני חודש בערך היה גם בנוסף לזה דכאון שלא הצלחתי לשאת עוד ועוד חרדות קשות שלא נתנו לי לצאת מהבית חודשים. ועכשיו יש הקלה גם בדכאון וגם בחרדות בעזרת כדור חדש שהתחלתי.. אבל הסרט הזה עדיין ממשיך ולא עוזב ואני לא מרגישה קיימת. שום דבר לא נראה לי ברור,אני מרגישה מפוצלת ואטומה בנוסף לזה. אני לא יודעת מתי זה יגמר. הכל אני עושה באופן אוטומטי,אנשים מבחוץ אפילו לא יבחינו במה שעובר עלי ביפנים,כי אני יכולה לדבר בהגיון כביכול ולתקשר... ואני נראית נורמלית, אבל העניין הוא שיש מרחק של שמיים וארץ בין מה שרואים עלי מבחוץ ובין מה שעובר עלי מבפנים. כאילו נמחק לי חצי מהמוח. הכל זר לי,החדר שלי זה לא אותו החדר שהיה גם לא המשפחה שלי וגם לא הרחוב. כל העולם שהיה לי קודם נשכח לא שגם הוא היה כזה טוב אבל לפחות היו בו דברים מוגדרים יותר,הייתה לו איזושהי קרקע. לא ברור מה יחזיר אותי שוב להרגיש ולחוות את החיים האלה שדלת כבדה מאד עם מנעול חוצצת ביני לבינו, שום דבר לא מרגיש לי יציב וגם זה מתוך בסיס לא יציב.אני לא מצליחה לארגן כלום,השליטה לא בידיי. לא יודעת מי אני בלי משמעות משלי לדברים, מציאות מעווטת. מתי הסיוט הזה יגמר? ממש ממש קשה לי!

כשאומרים את המושג אופי למה מתכוונים כלומר.. אילו תכונות מיחסים לאופי האם תכונות מסוימות עוברות בתורשה ? בנוסף היתי מאוד מעונינת לדעת עוד על השאלה בנאלית האם אפשר לשנות אופי של אדם? אשמח ליראות את תשובתך..

מקווה שזה יעלה ביום א' בבוקר כדי שאצליח לברך אותך בזמן. מאחלת לך שלווה ואור. אפשרות לבוא במגע עם הפנים והחוץ בלי שזה יציף ויערער. באהבה י.

תודה ! מצטערת . קוראת את מה שאת כותבת ויודעת שזה צריך / אמור לשמח אותי. הלב לא מרגיש כלום. משהו כל כך חלול. אין. הכל - לא כלום . אין. ריק ענק. שקוף.

  חושבת עלייך במבי ועל היום הזה, על מה שרשמת בשבוע שעבר... ... היום הזה בשנה, כמה יכול הוא להיות תאריך, שלפעמים יש סביבו המון ציפיות כבושות, כמוסות. כל-כך הרבה כמיהה שמרוב שיש לפעמים כבר לא מרגישים, כאילו אדישים, ורק בחלוף זמן, אחרי הפספוס אולי יודעים... ומתאכזבים... בתאריך הזה שלי נפגשתי עם המטפל והוא עודד אותי לתפוס 'על חם' את הרגע ולא למשוך. לתת לעצמי לקבל. לקחת. יצאתי עם ברכתו, והיה משהו קטן. מאד, אבל לא אפס ולא שוב החמצה גדולה ו'מוחלטת'. במבי יקרה, אם דבר דומה גם בליבך, אאחל לך שתצליחי לאתר משהו מן הרגשות והרצונות ממש היום וליישם לפחות דבר קטן אחד. אחד מרשימה גדולה. מפחיד מאד, אני יכולה לתאר לעצמי. אבל, גם אם לא, יש עוד ימים רבים אחרים, והניסיון גם הוא יכול לחזק (גם כשנדמה אחרת). וילדה ואישה מקסימה, זכרתי, זכרתי את יום שישי, ולא ידעתי אם את בסביבה. את כן :-) מזל טוב ענק גם לך, ברכה יפיפייה כל-כך כתבת את לבמבי, היא גם בשבילך ועבורך, ועוד תוספת לבבית גם ממני. ומה שלומך? ואיך עבר עלייך היום שלך? שבוע קל ונעים, סוריקטה

את צודקת, את כל כך צודקת.. היו לי המון ציפיות כבושות,כמיהה שריסקה לי את הלב לחתיכות קטנות.. התיאור שלך כל כך דייק את מה שגם אני הרגשתי.. אני חושבת שמהמקום הזה ניסיתי. אומנם בגמגום , אך ניסיתי לבקש מאודי שיגיד לי בדרך כלשהי שהוא (?) (אני חוזרת לגמגם. מפחיד מדי,מבייש מדי, משפיל..) כן, שהוא שמח שבאתי לעולם. לא קיבלתי את זה ממנו ..ומצאתי את עצמי חוזרת שוב לעולם שכל כך מוכר לי..ליער שלי,לעצים העבותים ,חלוקי נחל.. כן, לעולם הפנטזיות שלי... תודה לך סוריקטה. את כל כך טובה, את כל כך מצליחה לגעת ..

קוראת סמויה תקופה מאוד ארוכה. כשיהיה לי אומץ, אפתח את ליבי.

הי אודי בשביל מה ההודעות המסודרות על היציאה לסופ"ש וליום שלישי מנוחה? אלו באמת מאוד עקביים ומסודרים, אבל נרמז מהם שבשאר הימים הפורום כן יהיה פעיל..כל פעם ששואלים אותך על זה אתה אומר שאתה פה..אבל אתה לא - ימי ראשון לא ובדר"כ גם רביעי, רק שני וחמישי וגם זה רק מאוחר בלילה..בהתחלה לפחות העלת הודעות במהלך היום..עכשיו גם זה לא. מרגיש ארעי פה..אני יודעת שאתה עושה את זה בהתנדבות, ואתה עסוק, אבל זה סתם נראה מצחיק שאתה ממשיך עם ההודעות על היציאה לחופש כשבעצם גם בהרבה ימים אחרים אתה לא פה. פשוט תגיד שתענה כל כמה ימים מתי שיצא לך, אז אנשים לא יצפו ויחכו לראות את ההודעות שלהם מועלות ונענות. וחוץ מזה, כן, ציפיתי להתייחסות להודעה הקודמת שלי שכן היו בה מילים בכותרת - "כואב ואין מילים". בשביל כותבים אחרים שאין להם הרבה מילים, אתה כן מוצא כמה משלך לתת.רציתי גם אני. ופעם פעם בהתחלה כשביקשתי חיבוק, היה גם את זה. אבל בכל מקום זה נעלם מתישהו. ואז מגיע הניכור וההכחשה - לא, זה לא היה מעולם. ספלייס

שלום לך, לי דווקא עושה טוב לראות את ההודעות האלו, אני שואבת איזשהו בטחון מזה שיש דברים קבועים, ואני אוהבת לקרוא את הסיומת הקבועה של ההודעות "תשמרו על עצמכם", היא עושה לי טוב.

ראשית תודה סוריקטה יקרה שהבהרת לי כמה דברים לגבי התלות. אודי, בזמן האחרון יש לי חלומות על השיחות בטיפול כמו שהטיפול נמשך ארבע שנים למרות שאני קצת יותר מחצי שנה בטיפול וכאילו הטיפול נמשך בשינה..האם זאת תופעה ידועה? למה זה קורה? דבר נוסף אם התלות היא לגיטימית בכל זאת אנחנו בטיפול מנסות לשים לה גבולות כמו מספר פעמים של שיחות בין טיפולים וכו' איך מגיעים לאיזון שמותר ואפשר להתלות אבל עד גבול מסויים? אני מרגישה שאם אפסיק לתקופה מסויימת את הטיפול ואדע שאין לי אפשרות ליצור קשר בכלל עם המטפלת אולי כך אתגבר ואשכח מהטיפול לתקופה כי עייפתי מהמרוץ...האם זה נכון או שפשוט לתת לעצמי להמשיך כך למרות שזה נראה לנצח?והאם להלחם עם עצמי ולנסות לא להתקשר כשקשה ולנסות לשמור על מסגרת שהערוץ התקשורתי בנינו יהיה רק בפגישות? כי זאת המטרה כרגע?

אודי היקר, אם הטיפול הופך להיות משמעותי רגשי זה משמח אותי (למרבה הפלא) יכול להיות שאני מערבבת בין הזדקקות לתלות, אך נראה לי שעל התשובות לשאלות אצטרך לענות בעצמי ולמצוא את האיזון בעצמי כי כרגע ביטלתי פגישה...הכל הפך אינטנסיבי כל כך...ביטלתי כדי לחשוב למרות שהמטפלת חשבה שכדאי להפגש אך היא אומרת שההחלטה בידיי ואני שמחה שיש בידי את החופש לבחור ואולי השינוי מתחיל להופיע בצעדים קטנים...תודה על ההבהרה. מיכל (מרגישה יותר שלמה עם עצמי)

אתה יכול לחדד את ההבדל? איך יודעים מתי ההיזקקות היא תלותית, או הופכת לתלות? מהי בעצם ההגדרה של תלות (בהקשר הטיפולי)? תודה

אל תדאג. זה האין האחרון. והאמת היא שזאת באמת אני האמיתית. האין. מצטערת שמעיקה ומתסכלת. מצטערת עוד יותר שלא אמרת את זה עד עכשיו, עד ששאלתי. אתה יודע אודי, מי שמרגיש, חושב ויודע שהוא מפלצת, גם קונטרות של "יש" לא ממש יעזרו לו לצאת מזה, הן רק יכולות לפעמים לחמם קצת את הלב, זה הכל. בכל מקרה אני פורשת מכאן. לא רוצה להעיק ולתסכל. אף אחד לא צריך לסבול את זה. גם לא אתה. אתה צודק, אף אחד לא באמת יכול לסבול את כל האין הזה. אותי. הבנתי את זה איתה, מבינה את זה גם פה איתך. אמנם קצת באיחור, אבל טוב שבסוף אמרת, אחרת הייתי ממשיכה. תודה וסליחה על הכל

הי לשניכם, גם אני שיר, כתבתי לך איזה קונטרת "יש". באחת מהן אף חשפתי פרטים שלא חשבתי שאחשוף כאן. סיפרתי לך , שאני מכירה פ"ע על בוריה, שכבר שנה (ועכשיו שנה וחודש) אני ללא, ושאני סולקתי והוחזרתי והושעתי חליפות...אפילו סיפרתי לך שלקחתי טיפול תרופתי לתקופה. ואת יודעת מה? גם לך אני אומרת אודי- הרגשתי גם אני מפלצת , היו לי הפרעות אכילה איומות אבל לצד האין שקיבלתי בו מקום, כשהרגישו שאני עוברת את הגבול או פורצת את המסגרת או מתייאשת- היו אומרים לי שמצפים ממני אחרת. שיש לי כוחות. בהתחלה צרחתי, עשיתי יותר רעש. ועם הזמן ועם השנים.. התחלתי להאמין.. שיר סיפרה שהיא שבע שנים בטיפול, ואני התחלתי זה עתה את השנה השביעית. הסביבה אומרת שאני נראית פורחת. הפרעות האכילה קטנו למימדי קטקטים. וכשאני מרגישה אין כזה איום אני כבר לא מתעקשת להישאר בו. לפעמים כן. אבל מספיקה פגישה אחת או שניים לאזן אותי. פעם אמרו לי שאחרי כמה שנים זה מתמלא. אני חושבת שזה לא מאוד מדוייק. מה שכן, אני חושבת שחייבים לדחוף לעבר היש. לתת לנו להיות בכל-כך אין הזה , לבד עד שנקבל החלטה אמיצה: להילחם. אתה נורא רגיש אודי, ואני יודעת שבכלל לא התכוונת "לסלק" את שיר מכאן. ואני יודעת ששיר באמת ובתמים מאמינה שהיא מפלצת. אבל ממרחק הזמן, אני יודעת שהיש חודר לבסוף לליבות ה"אין". אני הייתי שם, עודני שם לעיתים. אינני מתווכחת עם המקצועיות שלך אודי, כלל לא. אני רק מספרת לך את נקודת מבטי שלי. אני חושבת שלפעמים, המקום -מקום -מקום הזה רק מוליד צמא גדול יותר. וצריך לדבר על הצימאון ועל כך שהרוויה באה רק בלגימות קטנות. זה לא פייר, נכון. אבל.. כך קרה . אז אפשר לשנות. אני חושבת ששיר מרגישה אין כי היא הייתה רוצה משהו שהמטפלת שלה לא יכולה לתת לה. ממש כשם שאני רציתי אמא ולא מטפלת. ופעם כשבכיתי וצעקתי שאם היא אוהבת אותי שתהיה אמא שלי, היא ענתה בדמעות משלה :"מתוקה, לא כולם גדלים בהנקה, חלקנו גדלים עם מטרנה. ואת יודעת מה? אין הבדל בהתפתחות..." ולאט לאט הבנתי. זה מה שיש לי. רק זה. זה כל-כך מעט. אני מבכה את זה הרבה . כמה הייתי נותנת כדי שיהיה אחרת.. אבל אין , וזה מה שיש, וזה גם טוב. שיר, אני יודעת היכן את. אני איתך. הייתי במקום משל עצמי כזה. אלה הכלים שיש בידייך. ובסופו של היום- המטפלת שלך היא אישה טובה. היא נלחמה עלייך, היא איתך 7 (!) שנים... וזה מה שחשוב. מבינה את האין, או-הו כמה מבינה. אבל שיר, לכי ותדברי על האין שלך. אל תעשי אותו. לא מזמן שרתי לה שיר. הנה, אני שרה גם לכם- אודי ושיר: "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי גרועים ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים..." היא ניגבה דמעה. ואמרה שהתחיל הטיפול. וגם אני ויתרתי. יותר מפעם אחת. אודי, מה אתה חושב? ואת שיר? לי-אורי.

אני אשמח אם תישארי. אני חושבת שכל מי שבא לכאן לא מחפש שיבדרו אותו, או שיביאו רק חוויות שמחות ומתוקות עטופות בסרט. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי אבל כל "אין" שלך לא מעיק ולא מתסכל אותי. אני רק עצובה בשבילך על האין שבך. אני לא מרגישה שאת היא "האין" ולכן לא נראה שיש מישהו שלא ירצה בך כאן (מה גם שאת מביאה גם הרבה דברים מקסימים ויפים אבל זה להודעה אחרת) . אני חושבת שתגובות מהסוג שאת מרגישה שמגרשות אותך, אולי מנסות גם אם ללא הצלחה, לעזור לך לגרש את האין שבך. זה אולי נראה לך דומה אבל בעיני זה מאד מאד שונה. אני מאד מקווה שתישארי י.

מצטערת שלא נמצאת כאן יותר בשבילך. (אני בקושי בשבילי) כמובן שקוראת הודעותייך ולעיתים לא מגיבה , כי כבר נראה לי ברור לי ולך שאת "אחות ליבי" (אגב יש ספר כזה ומומלץ) וכל תגובה שלי רק תחזור על עצמה.. אבל אולי זה לא נכון לחשוב כך ולנהוג כך.. וגם .. קצת אזלו לי הכוחות לאחרונה עם כל תקווה שמסתיימת במפח נפש (לאחרונה בעניין התרופות). וברור .. אבל אומר זאת שוב.. שאת חשובה לי כאן . שמרי על עצמך!

שלום, יום קשה...האם באמת למישהוא אכפת? אני בספק....פעם נראה שהכל בסדר ופעם שוב נפילה...האם יכול להיות שהטיפול יותר מזיק ממועיל? איך יודעים שהטיפול עוזר? כי כשדברים קורים הכל קורס...ושוב זקוקים לתמיכה וחוזר חלילה..לרגע נדמה שהכל בסדר ופתאום שוב מתרסקים..איך שומרים על איזון? איך שומרים על פרופורציה? מתי אדע שאני באמת בסדר? איך אדע שבאמת הכל ייגמר? כי לפעמים נדמה שזהו אני בסדר ואז שוב לא...מיכ

הרבה זמן לא הייתי כאן. מרגיש כמו ילדה שגדלה קצת ויכולה קצת לבד..

שלום אודי. הייתי רוצה שהמטפלת שלי תלווה אותי בלידה שלי, כשתהיה, בעזרת ה'. האם זה נשמע לך כמו רעיון טוב? האם מטפלים עושים דברים כאלה? בתודה מראש

אתה יודע? ביום ראשון הבא יהיה לי יום הולדת. תמיד זה לא קל. אתה צריך לחייך, לשמוח, הרי זה יום הולדתך. זה הרי יום כל כך משמח :( לפני שבוע המערכת החיסונית שלי נחלשה ובעקבות ההחלשות הזו וירוס רדום שנח בתוכי בשקט במשך שנים התעורר לחיים והתחיל לתקוף אותי חזק. מהגוף כבר קיבלתי מתנת יום הולדת.. :( יום ראשון הבא אמרח על עצמי חיוכים ושמחה ואחכה לערב .. אחכה לערב לרגע שאוכל לעמוד מול המראה ולקלף בשפכטל את הצבע המרוח עלי . :( ואז, מה אגלה שעומד מול המראה ? :(( ואולי יש קשר בין החלשות המערכת החיסונית של הגוף לבין תדירות הפגישות אצל אמא צביה שהשתנה מתחילת אוקטובר לארבע פגישות בשבוע +טלפון קבוע באחד מימי האין פגישה .(עד אוקטובר נפגשנו שלוש פעמים בשבוע) אודי, מאז שאנחנו נפגשות ארבע פעמים בשבוע אני מרגישה כאילו הנפש מקבלת מנה עצומה של כימותרפיה. אני מרגישה שאני מתפוררת לחלוטין. נראה לי שעוד מעט כבר לא יהיה אני. :( שתדע לך שאני מרגישה לא טוב. אני מרגישה חולה בגוף ובלב. :(

שלום לכווווווולם וואו. הרבה זמן. הבוקר ראיתי את הסרטון המדהים הזה, אני רוצה לשתף אותו פה איתכם, הוא ממלא אותי בהשראה יופי צמרמורת כאב ואמפטיה http://www.youtube.com/watch?v=Yy87CuNdESA&feature=player_embedded ברכות לשבוע מקסים, כמה שיותר רגעי הכלה עצמית.. וחיבוק ~נילי~

שאלה לכל מי שיכול לענות... לסורקיטה ולכל שאר הממליצים בתועלת התלות! האם מנסיונכם הייתם בתלות ומתוכה חזרתם לעצמאות בונה ומיטיבה יותר? אם כן, כיצד זה קרה? שתפו ועודדו!

הי גילה, אוכל לומר לך מהמוכר לי, וממה שהבנתי מתוך שאלתך - תקופות של נסיגה קיימות. הנסיגה עשויה לקרות, לדוגמא, אחרי תקופה של צמיחה, שבעקבותיה, בשל מעין 'פחד גבהים' מהמקום החדש, מתעוררות חרדות שיכולות לקחת שוב לאחור. מאבק כוחות כזה של התנגדות לשינוי. השינוי, שנדרש לו זמן (ולא רק), יכול להיות קטן וחלקי, אך משמעות רבה לו. השינוי לאו דווקא גרנדיוזי או סופר-מהפכני. הוא יחסי. כלומר, בהשוואה למה שהיית פעם - גדלת וצמחת. הצלחת לקחת יותר אחריות, למשל - זו עדיין הצלחה. ויש גם חסרונות. כמו בכל דבר. בדר"כ בוחנים בתוך הטיפול לאורך זמן 'הפסד' מול 'רווח' (להרגשתך, להרגשת המטפל/ת, ביחד). אם לפי ההערכה נראה שאת ניזוקה ושיש יותר מידי הרס למרות מאמצים מכיוונים שונים, שוקלים לסיימו, אבל מתוך מחשבה טיפולית. בכ"ז, לא תמיד רצים כל-כך מהר לשם. בטיפול הנוכחי שלי, לדוגמא, המשכנו לנסות ולהיאבק ולשמור על הטיפול גם בזמני ייאוש כבדים - כשעבדתי קשה מאד לייאש גם את המטפל, ו'פיתיתי' לכיוון הפסקה חדה בעיתוי קריטי. חושבת שאולי הויתור וקבלת התלות אף על פי כן ולמרות הכל, ברגעים הללו ממש, סייעה. כיצד? נראה לי ש... ניסוי וטעייה. מבוקרים, מחושבים, ולא מן הנמנע שתהיינה מהמורות וכאב. מנסים למצוא מסלול, בתקווה שהאכזבות והתסכולים יוכלו להיספג בצד התרומות. וגם, ככל הנראה, מאד אינדיבידואלי. גם בדרך, גם במשך. באיחולי הצלחה, סוריקטה

נערה בת 15 מקבלת 4 חודשים ציפרלקס לא מתמידה עצבנית מאוד מתפרצת לא רגועה מה לעשות.דחוף

שלום רב לך שולה, לא ברור לי מדוע היא מקבלת ציפרלקס? יתכן והעצבנות היא תגובה של תופעת לוואי לתרופה. יש לדווח על כך לרופא שרשם את הציפרלקס. אשמח להתעדכן ולעזור ככל שאוכל בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il [email protected]

שלום אודי, חשבתי שיש מקום להבהיר נקודה מסויימת בעניין הפוסט האחר שלי, אני לא כועסת על המטפל שלי על כך שהוא זמין עבורי, אני מבינה למה הוא לא יכול,באמת מבינה, אבל זה שאני מבינה עדיין לא גורם לכך שכאשר הוא משמעותי עבורי, ואני צריכה את עזרתו אבל מנועה מלבקש אותה, שאני לא אתאכזב. אז איך מתנהלים בין שני העולמות ? שיהיה משמעותי בזמן הטיפול, ושבין הפגישות אני לא אזדקק לו. בתודה

שלום, לפני כחודש פרסמתי פה את המקרה שלי ונאמר לי שאני סובל מחרדות "באופן קל". הוצע לי להפגש עם פסיכולוג ולנסות טיפול בהיפנוזה. נפגשתי עם פסיכולוג וזה אמר לי שהטיפול בהיפנוזה מיותר ושהבעיה שלי קיימת כבר הרבה שנים. הפסיכולוג לא ממש עזר לי והוא גם אמר שאני צריך לעבור סידרת פגישות איתו, הבעיה מתחילה פה מכיוון שכל פגישה 400¤ שאת הסכום הזה אין לי (הכול הולך סכ"ל). אשמח לקבל תשובה פה על דרכי התמודדות עם הבעיה. מקווה שתעזרו לי, הבעיה הזאת ממש פוגעת בי...

מי מייעץ? איפה?.. אשמח לקבל ממך פרטים! תודה! =]

האם הומוסקסואליות היא תכונה מולדת ?

א.מה את/ה כפסיכולוג/ית שעוסקים בנפשו של האדם חושבים על תרופות הומיאוטיות מבחינת השפעה האם יש מה להשוות בין תרופה פסיכיאטרית לבין תרופה הומיאופטית [אני לא מדברת על מיקרים של מחלות נפשיות אלה סתם דיכאון וכו] ב. האם IQ של בני אדם יכול להשתפר עד איזה גיל בממוצע מתפתח האי קיו ג.עשיתי מבחן וכסלר והציונים לא ברורים זאת אומרת כתוב לי שהממוצע בכללי הוא 10 אבל אני קיבלתי 12 זה אומר שאני מעל הממוצע ציון 12 זה כמו 120?? ו10 זה כמו 100??היתי רוצה קצת יותר להבין איך הציונים שם הולכים אשמח לקבל תשובה ולהעשיר את הידע הכללי[=

אודי שלום, היום הייתי בטיפול, היה כל כך טוב להיות שם,לידו,שלא רציתי לצאת. מרגישה עכשיו חסר עצום,חלל נוראי. וגם בין הפגישות , מרגישה כל יום שעובר התרוקנות נוראית. כל כך זקוקה לו. אבל לפני שהתחלתי את הטיפול לא חוויתי את כל התחושות הקשות האלו. אז מה קרה כאן? מה השתנה? וגם-מתי זה ישתנה? רוצה לסיים הכל,לברוח,לא להיות שם יותר. רגשות מנוגדים. ח.

אודי אני מרגישה באיבוד. רק לפני שבוע הבטחתי לה שאני אנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להפסיק פגיעה עצמית וכדי לנסות את המיומנויות. ובאמת התכוונתי לכך, באמת. אולי כי מאוד פחדתי לאבד אותה לחלוטין, אולי כי פחדתי להישאר לבד,אולי כי באמת רציתי לנסות ורציתי שיהיה טוב יותר. אולי. והנה, שבוע אחרי כבר נשברתי והרגשתי חלשה ואמרתי לה שאני שהנסיון הזה פשוט לא מצליח לי ושעדיף שנסיים טיפול. הפגישה היתה קשה. ולאחריה השארתי לה הודעה מאוד כואבת בנסיון להסביר לה מה מרגיש ומה אני חושבת ובין היתר אמרתי לה שנסיים את הטיפול ושאני מבקשת שהיא תעזור לי לעשות את זה בדרך הכי פחות כואבת וקשה.לא היה לי קל לבקש ממנה את זה. והיא.. היא כמו נעלמה.. לא שמעתי ממנה.. ומחר היתה אמורה להיות פגישה, אבל הרי אמרתי לה שנסיים את הטיפול. ציפיתי וקיוויתי שהיא באמת תעזור לי. ובמקום זה היא פשוט איננה. ואני יודעת שמחר כשלא אגיע פתאום היא תתקשר. או לפחות זה מה שאני מאמינה שיקרה מנסיון של שנים. ואני לא רוצה בזה, אני יודעת שזה ישבור אותי לגמרי. אין לי כח לכל זה. אין לי כח להתמודד יותר. אין לי כח לכאוב כל כך. אין לי כח.

אז מה בעצם אתה אומר וחושב? שהיא היתה צריכה להרים ידיים? לוותר עלי? כנראה שזה נכון. זה מה שהיא היתה צריכה לעשות. כבר מזמן, לא עכשיו. אני לא שווה שהיא תלחם עלי. זה בסדר, גם אני אמרתי לה כבר מזמן שאני מצדיעה לה שהיא בכלל מצליחה לסבול אותי. ומה איתך אודי? נמאס לך ממני? מהאין שבי שאני מביאה לכאן? אני מעיקה? מתסכלת? מייאשת? עדיף שתגיד פשוט.. סליחה על הכל, בעיקר על האין שבי ושאני.

כיף לך שהמטפלת שלך לא מוותרת עלייך. נראה לי שלמרות הדברים הטובים שיש במטפלת שלי, היא לוקה בחסר בכל מה שקשור בלהילחם בעבורי. אני מקנאה בך.

אל תקנאי. זה נגמר. הטיפול נגמר. אין יותר טיפול. אין יותר מטפלת. אין יותר כלום.

אודי שלום, נראה לי שהטיפול יוצר מצב בעייתי שאני לא כל-כך מצליחה להבין ולהתמודד איתו. בהשפעתו של הטיפול,המטפל הופך להיות 'משמעותי' עבור המטופל, וזה לכאורה מצב רצוי/נחוץ, אבל מה שלא ברור לי זה: איך בדיוק מגבילים אותו להיות משמעותי למשך זמן הפגישה בלבד ? יוצאים מהחדר ומפעילים מתג כיבוי ? ואם באמת ישנו מתג כיבוי כזה, מה זה אומר בעצם, עד כמה המטפל באמת משמעותי אם אפשר להפעיל ביחס אליו מצבי on & off ? בתודה.

שלום אודי, אודי,יש לי בעיה בלהשאיר את המטפל בסטטוס משמעותי מעבר לשעת הטיפול, לעיתים אני מגיעה למצב נזקקות בין הטיפולים (בעיקר אם הנושא שנדון בפגישה היה מאוד קשה לי והותיר אותי נסערת ואז אני צריכה מילות הרגעה בימים שלאחר הטיפול), ומאחר והוא לא יכול להיות זמין עבורי בכלל (גם לא למייל אחד במהלך כל התקופה בין הפגישות, גם אם לעיתים זה שבועיים) אז בכדי 'להחזיק מעמד' אני צריכה את המתג הזה, כי אחרת הקושי שלי כפול, גם קשה לי בעקבות הפגישה וגם אני לא יכולה להיעזר במי שהוא משמעותי עבורי(ואז אני חווה גם אכזבה). לכן אני חייבת לצמצם את המקום שלו עבורי בפרק הזמן שבין הפגישות. בתודה.

כנראה שבאמת אין מילים.חבל שחזרתי.

יש בי מאבק עצום. בין הקטנה שאני לביני. הגוף שלי בשבועות האחרונים צורח .. פורק את כל התנועות שהוא שמר לאורך שנים .. לאורך כל השתיקות. ניסיתי לכתוב כאן לא מעט . כל פעם כתבתי ומחקתי לא הצלחתי להביא את עצמי באמת על ידך. לא יודעת למה. אולי בעצם, הרגשתי גם ככ רחוקה ממך. לעיתים היית עונה באיחור של מספר ימים לאחרים כאן . פחדתי שההודעה שלי/ הכאב שלי ישאר לבד. שעינים זרות יתבוננו בי.אבל כשאתה לא כאן. היה חשוב לי שתהייה כאן מול הכאב , ולא שארגיש ריק עוד יותר ,זה עושה את זה פחות מפחיד. אני מקווה שעכשיו .. שתקרא את ההודעה תעלה אותה , כשתוכל להגיב , אל תשאיר את ההודעה שלי לבד. בלי תגובה . בשתיקה כואבת. בסדר? אודי , הייתי בהיריון 3 חודשים. ואיבדתי אותו . ככ רציתי משו חי וחדש בי . עברתי תאונה , משאית נכנסה לי באוטו , כ שהילד היה מאחור, נבהלתי מאוד, זה בטח לא תרם להיריון. ומאז.. מאז אודי, אני מפורקת . בעיקר מרגישה יותר ויותר את הילדה הקטנה שבי . יש המון זכרונות גוף שנשכחו שהביא איתו ההיריון. זכרונות.. וזכרונות.. ואני נמצאת בשלב עמוק מאוד בטיפול שלב מאוד מפחיד בדרך הזו . לא יודעת איך להסביר . בעצם אנסה .. ההיריון לא התפתח . הדופק הפסיק. (כלום חי לא יכול לשרוד בי ?) עברתי הפלה. חויה ככ טראומתית . הנגיעות האלה בגוף.. בבהח , בגרידה , חירפנו אותי , הרגשתי שזו לא אני , הייתי בסוג של דה זה וו - כאילו הייתי כבר בסרט הזה כילדה. אומרים שהגוף לא משקר . הראש יכול אבל הגוף לא . והגוף דיבר .. וזה הפך להיות מאז קשה.הרבה יותר. עכשיו , אני מנסה להיות פה על ידך.. לשתף.. אודי , אני רוצה כבר שקט .. רוצה שקט.. למה אני לא רואה אותו עדין?.. המאבקים הפנימים בי עצומים . ואני .. אני לא מסוגלת לשמוע אותם. אני אוטמת אוזנים. אני משקיעה בזה עוד ועוד, ויודעת גם שזה מה שמחמיר את הנוכחות של הילדה בי. היא מזכירה לי את הידיים הזרות. וקשה לי להחזיק אותה בי. הגדולה שבי מבינה שהדרך השפויה היחידה בתוך הטירוף הזה . היא לספר את האמת. האמת הנוראה . אחרי שנים של שתיקה כפויה . אבל אודי, היא פורצת, מבלי לשאול , מבלי לבקש רשות, מבלי לחשוב מה המחיר שלה עליי, היא לא מצנזרת .. שם בטיפול.. היא לוקחת את כל השליטה . היא אומרת שאם אני אתן לה לדבר , אז היא תחזיר אותי לעצמי , אבל פאק , אודי.. זה לא נכון ., היא שקרנית, כל פעם היא מספרת מה שהיא רוצה אני .. רק מתרחקת מכולם , נגעלת , יותר ויותר מעצמי, היא מכריחה אותי גם עכשיו לשבת לכתוב לך .. היא רוצה לספר דברים ואני , אני משתיקה אותה.!!!!!! כי היא מכאיבה לי עם זה בגוף.אני מבינה שאי אפשר לסלק אותה אודי. אני מנסה בחיי.. אבל היא מחמירה את הניסיון שלה בלהראות את עצמי בי. היא כועסת. כועסת נורא. בעצם כעס זה קטן עליה. היא עצובה וכואבת. פגועה . היא אומרת שהוא אילף אותה מגיל צעיר לשמור סודות. הוא הפחיד אותה . הפך את כל מה שעשה איתה לסוד הכי שמור . הוא גרם לה להרגיש אשמה . היא גורמת לי להרגיש אשמה . היא אומרת שהיא בתוך מלכודת. אני מרגישה שאני במלכודת. ואני מרגישה שאין ממנה מוצא. היא אומרת שהיא רצתה קשר עם אבא שלה אודי, אבל לא כזה , שהוא לקח את הקשר איתה למקום ככ פוגע ואסור . והזכרונות אודי.. נהיים ככ ברורים , מדויקים, כואבים .. גם אם עוד חסרים פרטים .. והכל ככ כואב ומפחיד . אני מפחדת . רועדת מפחד בעצמי. איאפשר להסביר את זה במילים . זה נורא.אתה מצליח להבין אותי ? אומרים שלהרגיש זה ה-ריפוי ?... עד מתי ?.. עד מתי אודי ?.. הסבל ? הדמעות?.. הכאב הרגשי והגופני הזה?.. שום תרופה כימית לא עוזרת לי . כלום לא מקל. אתה יודע למה .... כי הכאב המזורגג הזה הוא מהנשמה. והנשמה ככ מלוכלכת ומרגישה אשמה . ועד שהיא לא תהייה נקייה איאפשר יהיה להבריא . עד אז הגוף יכאב . הכאב ההזוי הזה מהנפש בבפנים יקרין לכל הגוף . ואני .. לא יודעת . לא יודעת איך לשאת את זה כבר. היום, יצאתי מהטיפול , ישבתי על האספלט ליד הבית שלו..של המטפל.. והראש ככ כאב לי אודי.. הראש כבר אמר דייייי ... דייי ..מספיק להרגיש.לבכות.. די להיות בתוך כל זה , אבל הרגש .. כאילו לא מוותר עליו. הוא נאסק בו , ואומר שהוא כאילו צריך עוד ועוד .. ואני מרגישה שאני עולה על גדותיי. היום הרגשתי שבא לי ככ למות.שישבתי על האספלט ליד הבית שלו .. אחרי הטיפול .. זה היה משו כזה ברור - של דיי.. חד וחלק למות. יכולתי לראות עד כמה הפגיעה / הקלקול שבי עמוקים. עד כמה ים הכאב הזה מרגיש אינסופי . עד כמה התסכול עצום. הפחדים .. הנזקקות והתלות .. מול כל התנועות האלה שבי .. עד כמה זה עצום. ואז היא באה . אודי - יכולתי לראות אותה ממש על ידי . ילדה בת 11 , בוכה .היא בקשה שאקשיב לה . היא הבטיחה שהיא תתן לי להיות אני ,אם ארשה לה לפתוח חלון מהמרתף שם בי . היא בקשה שלא אנטוש אותה . שרק אקשיב לה .. לא יכולתי .. אודי, נבהלתי - בפעם הראשונה .. ככ - מהחיות שלה - מהדרישה הנוקבת להיות לצידה.. קשה לי איתה אודי. קשה לי לשמור על איזון ויציבות עם כל הטלטלות שהיא מביאה .. כל הגילויים האלה .. ככ כואבים . אני מרגישה שאני על סקאלה של כאב מאוד מאוד חזק. שדורש ממני אנרגיות שאין לי . מה עושים ?.. איך עוברים את המורכבות ות הזו מבלי להרמס מתחת להריסות שבי?..מבלי ללכלך את המטפל בכל האיכס שלי ?.. העולם הפנימי שבי מתהפך. והבדידות יחד עם זאת הופכת להיות .. ככ איומה .ככ מרחיקה מכולם. אני לא רוצה להיות בזה לבד. אודי...

שרית קוראת אותך,את רגשותיך, בוכה איתך ביחד. אין לי הרבה מילים. רק שממש איתך, ורוצה לשבת לידך, שם על האספלט. מסכימה? ח.

יקרה, רק רציתי להגיד לך שכואב, מאוד כואב לקרוא את שכתבת, לחשוב ולהרגיש מרחוק את שאת עברת ועוברת. את לא מלוכלכת והנשמה שלך לא מלוכלכת, להיפך. הנשמה שלך נקייה ויפה, עדינה ורגישה. תקשיבי לילדה, אני בטוחה שיש לה דברים מאוד חשובים להגיד לך וגם לאחרים. והיא.. היא הרי בעדה ובעדך. תשמרי עלייך איתך שיר

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על משבר עם המטפלת, שתוצאתו היתה סיום הטיפול מיזמתה. היו דברים שגויים שאני עשיתי, אבל גם היא שגתה (ואף הודתה בכך). המשבר הזה לווה בתקשורת של הרבה סימוסים ומיילים. זה היה משבר ענק שבעקבותיו לא רציתי לחיות, זה כמעט פגע לי בתעסוקה וגם בקורס אקדמי אליו נרשמתי. לא חשבתי שאחזור לטיפול הזה כי המטפלת לא רצתה. אחרי חמישה וחצי חודשים, בסוף יולי, חזרתי לטיפול. היה בינינו משבר אמון גדול. זו מטפלת שאני מאוד מעריכה ואוהבת ולכן לקחתי את המשבר הזה באופן קשה ביותר. כבר שלושה חודשים אני איתה שוב, בפגישה של אחת לשבוע. מאז, לא היתה בינינו אפילו תקשורת אחת מחוץ למסגרת הטיפולית (לא סימוסים, מיילים או טלפונים). לאט לאט ניסינו להחזיר את האמון. בהתחלה היא אפילו לא רצתה לחבק אותי כמו בעבר, אבל אחרי כמה פגישות גם זה חזר. חיבוק איתה הוא הדבר הכי נפלא בעיני (וגם טוב ונחוץ, בניגוד למה שסוברים מטפלים מסורתיים רבים). מאז שחזרנו היא התקשרה אליי מספר פעמים לשאול אם זה אפשרי שנשנה את שעת הטיפול. הסכמתי בשמחה כי בחודשי הקיץ הייתי די פנויה ושמחתי לעזור. במקרה אחד הטיפול נדחה לי ביומיים, אבל זה היה בסדר מבחינתי. בשבוע שעבר היה לי יום הולדת. הכנתי עוגה. הגעתי לטיפול. על הכורסא חיכו לי בלונים. היא קנתה לי מתנה. הדלקנו נרות וזיקוקים. היה ממש כיף. הייתי אמורה לפגוש אותה ביום שני ב-19:00 . עשיתי מאמצים רבים כדי שאוכל לפגוש אותה ביום הזה. זה אפילו הצריך ממני לחכות בין שעה וחצי לשעתיים וחצי ברחובות העיר (כי לא ידעתי באיזו שעה בדיוק אוכל לצאת מהעבודה). אני עובדת מסביב לשעון בשבועיים האחרונים- התחלתי לעבוד בעבודה שניה ובמקביל התחלתי גם עבודה התנדבותית. בנוסף היו לי השתלמויות מטעם העבודה וההתנדבות. ואם לא די בכך אז גם חליתי בשפעת והייתי מאוד תשושה. למרות העייפות המצטברת הסכמתי לחכות כמה שעות עד הפגישה. בבוקר של יום הפגישה המטפלת התקשרה אליי והודיעה לי שהיא נאלצת לבטל את הפגישה. היא הציעה שבמקום ב-19:00 נוכל להיפגש ב-20:00 . אמרתי לה שאצטרך לחכות המון זמן בחוסר מעש עד לפגישה ושזה לא מתאים. היא הציעה להיפגש יום למחרת (אתמול) אבל הלו"ז שלי היה עמוס אז קבענו להיפגש היום ב-18:00. יש לי תחושה מאוד גדולה שהיא פשוט רצתה להשחיל מישהו אחר בין הפגישות, שהיא חשבה שלנוכח הגמישות שלי בעבר ולנוכח המפגש המאוד חיובי שהיה בשבוע שעבר (ביום הולדת), לא אביע כעס. היא תירצה את הביטול כמשהו לא צפוי, אבל קשה לי להאמין בכך. לקראת השעה 16:00 היא כתבה לי שהודיעו לה מתי האירוע יסתיים ( האירוע שבגינו ביטלה את הפגישה שלנו) ושהיא תוכל להיות ב-20:00 בקליניקה ושנוכל להיפגש. הרי בכל זאת, כששוחחנו בבוקר, היא הציעה שניפגש בשעה 20:00, אז מה בעצם חדש בהצעתה? ההצעה הזאת רק תמכה במחשבה שלי שהמשהו הלא צפוי שעליו דיברה לא היה באמת, שהיא פשוט הזיזה אותי כדי לקבל מטופל אחר. הרגשתי שלא נעים לה עם זה, שהיא הרגישה שעשתה משהו לא נכון ורצתה לתקן. רק חבל שהתחושה שלי היא שהיא סיבנה אותי, המציאה משהו שלא היה כדי להרוויח מטופל. לא רציתי להגיע היום עם כעס כזה כמו שיש לי וסימסתי לה שקשה לי להגיע היום אז אוותר. כמו בעבר, גם עכשיו כל-כך רציתי שהיא לא תוותר עליי, שתראה לי שאני חשובה לה. הרי נפגעתי מהאקט שלה. אבל במקום להראות רצון טוב היא כתבה לי "בסדר גמור, רוצה לקבוע ליום שלישי?". האמת היא שחשבתי שזה מה שהיא תגיב. הרי זה בהרבה יותר קל מאשר להראות חיבה, להתעמת. כתבתי לה שחשבתי שאנחנו כבר במקום אחר והיא כתבה לי שגם היא חשבה שיש לי אמון בה. היא שוב הציעה שניפגש בשבוע הבא ואני אמרתי לה שיש לי מבחן בשבוע הבא ולא אוכל להגיע ולכן אגיע בכל זאת היום. היא כתבה לי שהיא כבר לא יכולה, שהיא שינתה את התכניות. הרי זה בולשיט, זה ברור. זהו אקט חינוכי. למטופלים אולי יש קושי אבל הם לא טיפשים. ואני בטח לא טיפשה. שוב היו התכתבויות בינינו, אחרי כמה חודשים של שקט. היא הציעה שוב ושוב להיפגש בשבוע הבא למרות שכתבתי לה שיש לי מבחן ופגישה רק תערער אותי ולא תאפשר לי להתרכז בלימודים. מצאתי את עצמי שוב מתחננת. התקשרתי ובכיתי. היא הרימה את הקול. כתבתי לה שלא תעשה לי את זה שוב, שבמצב כזה לא אוכל ללמוד למבחן, אבל היא נשארה בשלה. היא כתבה לי שלא אסמס לה ושלא אשלח לה מייל. לא שלחתי לה אף מייל כמה חודשים וזה חורה לי שהיא הזכירה את זה בכלל. הבנתי שהיא לא סומכת עליי. היא נתנה לי להרגיש שהכל זה סתם, שכל היחס הטוב בתוך הטיפול הוא מזויף. הרי יחסים טובים נמדדים בעת צרה, ואם קורה משהו קצת מטלטל שלא בין הפגישות ואני לא יכולה לפנות אליה, להרגיש ממנה תמיכה, אז איזו אמת יש פה? המשבר הגדול איתה היה בתחילת הסמסטר הקודם. לא יכולתי להגיש עבודות בזמן, ביקשתי דחיות, קיבלתי ציונים נמוכים מהרגיל. בשבוע הבא יש לי בקורס מסוים מבחן שדחיתי אותו כבר פעמיים. זה המועד האחרון שאליו אני יכולה לגשת. אין סיכוי שבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אוכל להתרכז. אני מאוד טעונה. למרות הבקשות שלי שלא תשאיר אותי ככה לפני מבחן ושניפגש היום היא מסרבת, אומרת שזה כבר לא אפשרי. אף פעם לא אוכל לסמוך על אף אחד יותר. אני קוראת שקטה פה ואני רואה איך אנשים נקרעים לגזרים, בוכים, זועקים, הולכים באופן עיוור אחרי המטפלים כאילו הם אלוהים, מחכים לאמון, למילה טובה. זה מאוד חורה לי לראות את יחסי הכוחות האלה, כיצד בני אדם תמימים שלא זכו לאהבה בילדותם הולכים שבי אחרי מטפלים שמתיימרים לעזור להם, ללמד אותם מהי אהבה, כשבעצם הכל מזויף. ברגע שצריך כתף, ברגע של משבר אמיתי, אין באמת על מי לסמוך. אני הולכת לפספס את המבחן בקורס הזה, להפסיד את הכסף שעבדתי עבורו בעמל רב. וזה לא שאני יכולה להתאמץ ולהצליח. במצב שבו אני נמצאת עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי בשבילי ללמוד. אני עובדת קשה, משלמת שכירות, משלמת חובות קודמים על לימודים והוצאות שוטפות ומשלמת לפסיכולוגית שלי סכום לא מבוטל כל חודש (הייתי צריכה לקחת מקדמה מהעבודה כדי לשרוד החודש). כל המאמצים שלי והרצון שלי הם לשווא. אין לי אוזן קשבת באמת. בחלומות שלי אני נשענת על המטפלת, מתרפקת עליה, מדברת איתה, אוהבת אותה, אפילו מנחמת אותה לפעמים. הכל חד-צדדי, הכל. וזה מאוד עצוב.

הסיפור שלך קורע ליבי מפני שעברתי חוויה דומה. גם המטפל שלי קטע את הטיפול מיוזמתו.וגם הוא לא התחשב בתלות הרבה .הדיכאוןוהחרדה בעקבות הפסקה ואח"כ הקטיעה של הטיפול פגעו בי באופן ממשי. הסיבה היא שלא יכולתי לתפוס את המטפל כשלילי, למרות שלקראת סוף הטיפול ,היו גילויים של שליליות כלפי. אני מכירה את המצב של תחנונים והשתדלויות בפני המטפל ,בתקווה שיערוך את הטיפול כראוי.התחושה היא של התעללות. הברירה האחרת-היא לעבד את מעשיה של המטפלת ולהכיר בעובדות.(שכנראה היא לא מסוגלת לתרום לך יותר ). המחיר הוא איבוד האשלייה של העוגן והפינה שמצאת.. אני ממליצה לך -למרות שאת לא מסוגלת -לעזוב את הטיפול. אל תמשכיטיפול שמהלכו לא מקצועי:(סיום ע"י המטפלת, מחילה שלך..) דברי על הטיפול עם פסיכולוג אחר למשך כמה פגישות. אני מציעה לך בחום לסיים במהרה כי המטפלת לא חושבת על טובתך. בהצלחה ביטול פגישה ברגע האחרון- אינה מקצועית.

מה זאת אומרת שהכל זה בגלל בלבול של המסגרת, בסטינג? לאיזה בלבול התכוונת? אני לא חושבת שהתחושות שלי כלפיה הן תחושות שייחסתי לה כלפיי. לא התייחסת כלל לעיקר במה שכתבתי - לקשר הטיפולי בינינו. אשמח לשמוע.

אודי שלום, בעלי חושב שכל הטיפול הוא סתם "חרטה" לפי דבריו..וזה מקשה עליי..לא יכולה לדבר איתו בהגיון ואיך זה עוזר כי הוא לא יודע הכל. כל פעם שקשה אני מתקשרת למטפלת ויודעת שהגיע הזמן להפסיק ואולי אני מקשה עליה אבל לא מסוגלת להפסיק לצור קשר בין הטיפולים...ניסיתי שזה יהיה רק פעמיים בין לבין אבל זה קשה...האם באיזשהו שלב הצורך הזה יורד? האם יש סוף לתלות? כי כאילו מבחינתה (וגם אני חושבת שמבחינתך) זה דרוש לטיפול ואולי לא נורא אבל זה לא נכון...אדם צריך לעמוד בכוחות עצמו ולא להשאר במצב שכל פעם שקשה להשבר...זה תקופה של חצי שנה שאני במצב כזה של רחמים עצמיים כאלה ומחפשת את המטפלת שתרגיע כשקשה...לא הייתי ככה אף פעם..תמיד התמודדתי עם דברים...למה זה קורה לי מולה? ומתי כל זה יגמר? מיכ

אודי.. יש לי הרגשה של כעס מצדך..אל תכעס...שתדע שלהיות תלוי במישהו זה מעורר חרדה גדולה של איבוד "עצמי"...וכאילו שרק המטפלת יכולה לעזור וזה הרגשה רעה מאוד..אז אל תכעס רק רוצה הבנה...ולפעמים הפוך יש לי הרגשה של פגיעה במטפלת אם אכניס אותה לתוך עולמי הפנימי..צריך הרבה כוחות כדי להפתח זה לא מובן מאליו!!!וכשאתה נפתח אז ההרגשה היא של תלות...רק רוצה להבין למה זה קורה לי...ואיך תגיע העצמאות אם יש תלות? נשמע מוזר...

הי, מותר להשאיר קצת מילים? ואולי, אני חושבת לי, אולי אם פנית לטיפול, אז לא תמיד ידעת להתמודד לבד כמו שכתבת... וזה בסדר... האיש שעובד איתי על הנפש היה אומר ש - עצמאי הוא אדם שמאפשר לעצמו להשתמש/להיות-תלוי באדם עצמאי אחר. משמע, להבנתי - עצמאי הוא מי שמקבל את החלקים החלשים והנזקקים שבו, ומצליח לקבל את העובדה שיש זולתו (אנשים נפרדים אחרים, סביבה) שיש להם דבר שאין לו, ובהם, אין ברירה, הוא תלוי במידה זו או אחרת. תמיד. גם אם את מחליטה שכביכול את לעצמך, גם אז את תלויה - בבריאותך, למשל, ואולי אפילו במזג האוויר. וזו, כנראה, תלות פחות מומלצת. טיפול, בעיניי יכול להיות מן מקום מייצג כזה שמזכיר לנו שאנחנו (גם) חלשים, וכנראה שיש בו שלבים בהם היא מודגשת יותר. כאשר יש קושי לקבל את החלקים הנזקקים שבנו ומנסים להכחישם או הודפים אותם, ואפילו בזים להם, דווקא אז, כמדומני, הביטוי שלהם, המימדים, גדלים והולכים. ככל הנראה, דווקא (או כמו שאומרים בעולם הטיפולים - 'באופן פרדוקסלי') כשהקול הגאוותני ('אני-יכולה-לבד') נשמע חזק ובעוצמה, את יותר תלויה ופחות עצמאית. גם לי יש עוד רבות ללמוד... סוריקטה

איך אמורים לדעת שטיפול טוב? כמעט שנה ואני לא קולטת. אם סתם מפטפטים זה(בכסף!) בזבוז זמן אם מדברים על טראומות ילדות, זה כואב, ורק מעלה ומציף, מה משחרר ומנקה בלשחזר את זה? למה צריך לצפות? מה במהלך הטיפול גורם לטוב? הרי המטפל לא מיעץ ועוזר בחיים, רק מקשיב, מדגיש רגשות או מבקר מה שנראה לו. קשה לי להתחבר לסגנון... אפשר להאיר לי את תועלת התמונה שתארתי?

הי גילה, בטיפול שלי (טיפול עומק) למדתי להתבונן ממספר זוויות. נקודות מבט נוספות. הטיפול מלמד צניעות - לתת מקום גם לספק, למשהו רחב יותר. לאחר הפנמה, לומדים, למשל, להבין ולהכיר ששימוש במילים כדוגמת "הרי" ו"רק" מייצג בעיקר ציר אחד בתפיסה. דבר חלקי למדי. מדוע שחזור של טראומות כואבות? להבנתי, השחזור נעשה בין השאר כדי להתמקד בנקודת המבט האולי דומיננטית יותר, זו שמסיחה את תשומת הלב מן השאר, ואולי גם מחבלת בראייה הכוללת יותר. ראייה שלמה יותר, אמורה להיות יעילה יותר. סוריקטה

שלום אני בת 40.לפני מספר חודשים הרגשתי תחושה של נימול בחצי מהפנים שלי ודפיקות לב מאוד מהירות לאחר מכן תחושת צריבה בלסת התחתונה בצד אחד מהפנים. בנוסף היה לי הפראה בראייה שלי ולא ידעתי שכל הסימנים האילה מראים על איםכמיה עד שניכנסתי לאינטרנת וראיתי שכל הסימנים מראים על אירוע מוחי. פניתי לנוירולוג עשה לי כמה בדיקות ואמר שהוא לא רואה סימנים לאיסכמיה ויכול להיות שהסימנים באים ממצבי מתח נפשי.בנוסף לסימנים שהזכרתי היה לי תחושת קור ורעד בחצי גוף. ותחושה שיד או רגל שלי נרדמות ועוד ...רציתי לדעת מה דעתד על האבחנה שלו האם באמת מתח יכול לגרום לסימנים האילה?כששאלתי את הרופא תחת איזה נושה באינטרנט אני יכולה לקרוא על הבעיה שלי .הוא נתן לי את השם SOMATISTION DEPRESSION.לצער המאמרים היו באנגלית ואני לא יודעת אנגלית .אך אני יכוה למצוא מאמרים על הנושא באינטרנט כי אני בטוחה שזה יכול להוציא אותי מהדעגה על אירוע מוחי בתודה מראש