פורום פסיכולוגיה קלינית

המטפלת שלי המליצה לי על ספר ואני רוצה להמליץ עליו בפורם. הוא נקרא "לחיות ולאהוב" של ליאו בוסקאליה...הוא מדבר על אהבת האדם, הקשר בין בני אדם, על חינוך ועל כך שצריך להתחבק ופשוט ללמוד לחיות היום ולא לחכות..מאוד מומלץ! קראו וישמו! ואודי, בכך שהמטפלת שלי המליצה לי על ספר ואני קוראת אותו זה נותן לי הרגשה של קרבה אליה ושהיא חושבת עליי..וזה כבר לא מאיים כל כך...וכך אולי אוכל לדעת להתקרב וגם להתרחק מעט מהמיילים.. האם דרך ההמלצה שלה אזכור אותה ואפנים את דמותה ונוכל להפרד? בגלל ההרגשה הטובה שפקדה אותי בזמן האחרון? ופחות פוחדת מנטישה.. התחלתי לחשוב על פרידה ומה יהיה בסוף הטיפול. האם לדעתך זה נכון לחשוב על פרידה כשמתחילים לחוש טוב ואת השינוי...איך אדע? האם לשאול את המטפלת? כי היא בקשה שלא נדון בכך לפחות חודשיים אבל המצב כיום שונה...

מעניין מיכל, קראתי את זה פעם בחנות יד שניה, מדבר על אהבה,חיבוק,לאהוב... נכון? וגם שמחה מאוד בשבילך שאת על דרך המלך, המשך הצלחה... ח.

תודה יקרה, בקרוב אצלך,זה אפשרי אם רק תאמיני בעצמך...אני קוראת את מה שאת כותבת ומקשיבה לקולך גם אם אני לא מגיבה ואני חושבת שיש בך הרבה כוחות...אז בהצלחה...

הפסיכולוגית שלי טיפלה במקביל בי ובילד שלי. היחסים בנינו התהדקו מאוד ופרצו את גבולות הטיפול. אני הפסקתי את הטיפול. הילד ממשיך... היא נמנעת מלדבר איתי על ההפסקה של הטיפול בנינו.נראה לי שהיא קצת הסתבכה עם הקשר איתי. יכול להיות שהיא לוקחת הדרכות בנושא. רציתי לדעת מה אני יכולה לעשות מבחינתי על מנת לפתור את המתח שנוצר?

אולי לעבור למטפל מקצועי...

אני הפעם רוצה לספר על משהו חיובי ולומר לכלם שהטיפול עוזר אם רק ניתן לו צ'אנס! נכון הקרבה מלחיצה,הפחד מנטישה גדול! אך יש משהו מדהים ומשחרר שעוזר לנו להרגיש שבאמת אכפת למטפלים והם לא היו בוחרים במקצוע הזה לולא היה אכפת להם מאיתנו! בזכות הטיפול מצאתי גורמי תמיכה בסביבתי הקרובה, התחלתי להאמין בעצמי ושאפשר לאהוב אותי למרות הכל...כמובן שנקשרתי מאוד למטפלת אבל רק זה מה שאפשר לי לספר על כל התחושות שלי וכל מה שעברתי בחיי האומללים..אני לא מדברת על פרידה כרגע כי היא מלחיצה כמובן אך המטפלת שלי אמרה שכך אלמד למצות ומקווה שגם אוכל להפרד באיזשהו שלב...אז תאמינו כי יש אנשים שהטיפול מאוד עוזר להם! וחשוב לי לומר לכם לא לוותר כי יש עליות ומורדות ואנחנו בוחנים ומנסים כל הזמן, אל תפסיקו לנסות, חיזקו ואימצו, מגיע לכם שיאהבו אתכם כי אתם חשובים ויש לכל אחד ואחת מכם מה לתת.ובסימן חנוכה האדם הוא כמו נר שנותן מאורו לאחר והדבר אינו גורע ממנו אלא להפך רק מוסיף עוד אור לעולם!מי יתן ונדע לתת לעזור ולתמוך ולדעת שהדבר לא גורע מאיתנו אלא רק מוסיף לנו ערך לחיים! אז אודי, תודה על התמיכה בפורם ושיכולתי לכתוב מעט ממה שעובר עליי...לא רוצה להפרד עדיין..אך היה לי צורך לשתף ולעודד אחרים. ולשאר-מוזמנים להגיב.

הי מיכ, אני שמחה מאד שאת מרגישה טוב ובטח שלא רוצה לקלקל לך את ההרגשה, אבל הרבה פעמים אני מרגישה כמוך ואז גם מעודדת אחרים להמשיך בטיפול ולא להתייאש ופתאום היא פוגעת בי כ"כ כ"כ כ"כ שכל האמונה בה מתמוטטת ואני גם (מתמוטטת), כמו אתמול ושלשום והחל מיום ראשון השבוע ששוב הפרה הבטחה ומשחקת אותה שלא הבטיחה ושהכל אי הבנה והייתי איתה בסרט הזה כ"כ הרבה פעמים שאני באמת מתחילה להרגיש מטומטמת שאני אוהבת אותה ואולי זה בכלל סוג של מזוכיזם לאהוב דוקא את מי שלא אוהב אותך ועוד לשכנע את עצמך שהוא כן אוהב למרות המעשים שלו שמדברים בעד עצמם וזה משחזר שוב ושוב ושוב את אותה הפגיעה והנטישה מהילדות. היא כל הזמן מקרבת ואז מרחיקה ומשחקת בי וברגשות שלי (למרות שטוענת שזו כלל לא כוונתה). היא אומרת משהו אישי נעים ומחמם (שגם ככה קשה לי להאמין ולקבל) ואז נעלמת, מפרה הבטחות, מתרחקת, מתעלמת ובכך רק מנציחה אצלי את תחושת הנטישה, במקום ההיפך. בתחילת הטיפול, כל פעם כשרציתי לסיים אותו ועוד לא הייתי קשורה אליה כ"כ, היא ממש לא נתנה לי! היתה מתקשרת אלי, שולחת לי הודעות שזה עוד לא הזמן ואני התחלתי "להתאהב" בה כי פעם ראשונה בחיי הרגשתי שלמישהו באמת אכפת ממני והוא לא מוותר עלי ונלחם עלי, עכשיו אחרי ש"קשרה" אותי אליה והיא בטוחה באהבתי אליה היא "קיבלה בטחון" ויודעת שלא משנה מה תעשה אני אחזור על 4 כי אני כבר לא יכולה בלעדיה. השבוע, כולל היום היא הפילה אותי ממש לקרשים וזה אחרי שהיתה בחו"ל שבועיים וכ"כ ציפיתי לחזרתה. אני לא רוצה כרגע לפרט מה קרה, אבל אני מטופלת גם בכדורים ובדיוק נגמרו לי הכדורים ולא היה לי רצפט והרגשתי שממש או טו טו אני בולעת כדורי שינה, רק בגלל שלא יכולתי יותר להתמודד עם הכאבים הפיסיים ממש שהיו לי!והתקשרתי לפסיכיאטר והוא לא יכל לשלוח לי רצפט בפקס והוא ישלח לי רק ביום ראשון ועד אז אני בלי כדורים בכלל ואני מתדרדרת יותר ויותר ובקושי ממש בקושי מחזיקה ושורדת בשביל הבת שלי ומשתדלת שלא תבחין בכלום אבל אח"כ בלילה אני מתפתלת מכאבים (אני סובלת מדכאון קליני מז'ורי ומי שלא חולה בזה לא יכול להבין את הכאבים האלה ואת הרצון העז למות רק ע"מ לא להרגיש אותם ואני לא מלודרמטית זה באמת כך!) ומה לה יש להגיד? שהיא שמעה משהו אחר לגמרי ממה שאני טוענת שאמרתי, שזו אי הבנה , בקיצור, ממש משקרת ומסתבכת בשקרים של עצמה והכל בנון שלנטיות ובשליטה מוחלטת. מה רציתי להגיד? כבר שכחתי, נסחפתי. האמת שרציתי בלי שום קשר לכתוב השבוע לאודי כי כפי שציינתי השתגעתי ממש והייתי צריכה מישהו הגיוני שיסדר לי קצת את העניינים והרגשות, אבל התביישתי מאודי ומכל האחרים בפורום שיום אחד אני מעודדת ויום אחר אני מתמוטטת. מצטערת על כל ההודעה הזאת, לא התכוונתי לפגום בתחושת האושר שלך, באמת זה נוגע רק אלי שלך ועוד משהו - לקראת סוף הפרק מתוך הספר המקסים והנוגה "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, שנקרא: "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב" כתוב: "...כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו...". עצוב נכון? אני בוכה רק מלכתוב את זה, בוכה מכמה אנשים יכולים להיות אכזריים לפעמים גם אם הם טוענים ומאמינים שלא התכוונו להיות כאלה. ממליצה לכולם לקרוא שוב את הספר כולו ובמיוחד את הפרק על השועל (שמילדות הכי אהבתי), שמדבר על קשר!!! על קשר, אותו קשר שהפסיכולוגים והפסיכותראפיסטים מדברים איתנו עליו כל הזמן ואח"כ מתברר שהם בעצמם נכים רגשית ולא יודעים מה זה קשר בכלל ואנחנו המטופלים יכולים ללמד אותם יותר טוב. סליחה, לא כולם, אסור לדבר בהכללות, אבל חלקם, או לפחות אחת ספציפית שאני מכירה וממשיכה לאהוב בטמטומי עד שאני מסוגלת אפילו לעזוב את החיים ולעשות לילדה שלי את מה שעשו לי חס חס חס וחלילה, חייבת לשרוד, חייבת!!! אבל מאיפה להביא את הכוחות, מאיפההההההההההההההההההההההההההה???????????????? סליחה אם דיכאתי, זה המוח שלי שלא נותן לי לחיות

כשקראתי את ההודעה של מיכ, חשבתי בדיוק כמוך. מצד אחד מאוד רציתי לשמוח בשמחתה, אך מן הצד השני אני יודעת שיום או יומיים אחרי השמחה והאופוריה אפשר לקבל סתירה מטלטלת. רציתי לכתוב למיכ בדיוק את הדברים שכתבת, אבל אח"כ חשבתי שחבל לייאש אותה. וכאשר את כתבת את דברייך, הרגשתי צורך להגיב. שמתי לב שהרבה מטופלות כותבות בשמחה "טוב לי, אני מרגישה שהמטפל/ת מבינים אותי" או "התבגרתי....תאמינו בטיפול", וכמה ימים לאחר מכן הן ברצפה, מקבלות זבנג מהמטפלים. אני למדתי להתייחס לכל דבר טוב ככזה שיכול מחר להסתיים. זה נשמע כמו מתכון טוב (לא לצפות יותר מידי), אבל זה גם לא מקדם של אמון. נראה שכל דרך שבוחרים בטיפול היא לא משהו, ואכן נשאלת השאלה אם טיפול זה דבר מועיל. הכרתי מעט מאוד אנשים שאמרו שטיפול הועיל להם, וגם אלה היו אנשים שהבעיות שלהם היו יחסית קטנות (או יותר נכון לומר נקודתיות- אהבה שהסתיימה, תמיכה לאחר אבל וכד'). מאוד כואב לי לראות שכותבים פה מטופלים שנמצאים בטיפול 5 או 8 שנים, ועדיין יש להם יחסים מעורערים עם המטפלים. מה שקורה זה שמטופלים מפתחים תלות, מתאהבים במטפלים שלהם (מפתחים מזוכיסטיות או "הולכים על 4", כפי שכתבת). נראה שכל בחירה לגבי הטיפול היא בעייתית: לעזוב את הטיפול זה בלתי אפשרי כי נקשרנו למטפל/ת, להישאר זה מייגע, לעיתים אף משפיל, וכך זה נותן לנו תחושה של מזוכיסטיות כי אנחנו בכל זאת נשארים בטיפול. את צודקת בכך שלפעמים נראה שהמטפלים נכים רגשית, לא מבינים באמת רגשות, שאנחנו מבינים יותר מהם. נשמע אבסורדי, אך במקרים רבים זה כך. יתרה מזאת, נדמה שפסיכולוגים וותיקים שעובדים שנים רבות, מפתחים אדישות למטופלים, הם כבר שבעים מ"רע לי", אני לא יכול יותר", הם לא יודעים להתמודד עם נזקקות, ומיד מפרשים אותה עם תוויות מספרי הלימוד. זה מאוד עצוב לי לקרוא את תגובתה של מיכ וגם את תגובתך. אני מצטערת על הסבל שאת עוברת. הראייה שלך היא נכונה. אולי מטפל יפרש אותה כבעיה אצלך, אבל את רואה נכון. אני מאחלת לך, לי ולכל מטופל או מטופלת להיות חזקים ולבטוח באינטואיציות שלנו. לפעמים צריך להקשיב לאינטואיציות. איתך בכאבך.

אני כתבתי מתוך נקודת המבט שלי...הייתי גם בסרט שלכן...מקווה כמו אופיר לדעת לסיים את הקשר בטוב...ונכון בחיים יש עליות ומורדות, אף אחד לא הבטיח לי שלא אהיה שוב בדיכאון...וכמו שתחושת הדיכאון חולפת גם האושר...הכל בחיים חולף...אך בואו נקח הכל בפרופורציות...בסדר? מה דעתך אודי?

אודי שלום. בני בן ה-13 נוטה לדכאון. לאחרונה הוא מתלונן על כאבי ראש קבועים לאורך שבועות וכאבי בטן - שמורגשים למעשה באזור בית החזה ומלווים בתחושת לחץ שמפריעה לאכילה ולביצוע פעולות פיזיות מאומצות. שללנו בעיית ראייה, נעשתה סריקה נוירולוגית ראשונית וכן בדיקות ע"י מומחית אא"ג וקרדיולוג ילדים. הוא נוטה לבכי ומתלונן על עצב וקשיים להינות מהחיים. אנינו במצוקה כספית - דבר שמקשה על פנייה לפסיכולוג. אשמח להמלצותיך.

אודי שלום. בני בן ה-13 נוטה לדכאון. לאחרונה הוא מתלונן על כאבי ראש קבועים לאורך שבועות וכאבי בטן - שמורגשים למעשה באזור בית החזה ומלווים בתחושת לחץ שמפריעה לאכילה ולביצוע פעולות פיזיות מאומצות. שללנו בעיית ראייה, נעשתה סריקה נוירולוגית ראשונית וכן בדיקות ע"י מומחית אא"ג וקרדיולוג ילדים. הוא נוטה לבכי ומתלונן על עצב וקשיים להינות מהחיים. אנינו במצוקה כספית - דבר שמקשה על פנייה לפסיכולוג. אשמח להמלצותיך.

שלום רב לך לילי על מנת לתת תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק לקבל יותר פרטים. אשמח לשוחח עימך בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ביחס לבנך אוסיף עוד שרמת האנרגיה בגופו נמוכה מהרצוי כבר למעלה מ-3 שנים וזו הסיבה לכל הדברים שציינת. נכון שאפשר לחשוב שבעיות אלה נובעות מסיבות שונות, אולם בראיית הטיפול ב"ביורגונומי" לכל התופעות מכנה משוטף אחד, רמת אנרגיה נמוכה מידי בגופו, רמת אנרגיה שמטופלת הצורה טובה בביורגונומי. אפשר להגיע לאתר המסביר את דרך הטיפול, ברישום שמי ב"גוגל" בברכה, יורם גני

שלום אנחנו סטודנטים שכותבים עבודה בנושא ביופידבק ומתקשים מאוד למצוא אינפורמציה לגבי גודלו של שוק הביופידבק בארץ ובארה"ב האים יש לך מידע בנושא והאם אפשר לראיין אותך לעבודה

שלום רב לכם בהמשך לפנייתכם אשמח לשוחח עימכם בנדון אני מציע כי תבקרו באתר שלי www.gliksman.co.il על מנת למקד את שיחה בהתאם אני זמין בנייד שלי 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

בימים אלה אנו מנסחים ראיון מסודר עם אנשי מקצוע בתחום הביופידבק בארץ ובאר"הב ברגע שהראיון יהיה מוכן נפנה אליך על מנת שנהיה יעילים ולא נבזבז את זמנך תודה מראש

שלום, אני בגיל 30 ורציתי לדעת למה כל הזמן חברים ובנות שהייתי איתם כל הזמן מפארים את עצמם שהם יותר ממני, כלומר כל הזמן מספרים לי על ההצלחות שלהם בכל תחומי החיים והעיקר שהצליחו יותר ממני. רציתי לדעת מהו הגורם לכך? למה. ושנית, אני לא מי יודע מה ממש מוצלח ברוב התחומים, אמנם יש לי תואר נחשב ,נראה טוב גבוהה ואינטילגנט, אך אני לא ממש מוצלח בעבודה,בזוגיות, ושאר דברים.

רק ציפצוף קל במשקורית, סימן לצעקה שקטה.. אין לה אויר אבל היא בסדר.. 3> שקט פה רות עבור ~נילי~

לאיזה בעל מיקצועא תה מציע ליפנות ?? אני פשוט לא מסוגלת לתפקד כל הנעורים שלי הלכו ביגלל זה האם לפי מה שתיארתי [זה כרוני] זה יכל לאפיין מחלה נפשית כל שהיא ?? היתי רוצה לדעת מראש

למרות כל המאמצים אינני יכולה לבטא,להביע את מה שמרגיש לי ואפילו אינני יודעת לכנותו בשם. בתקופה האחרונה רואה את הפלאשים לנדע עיני במשך כל הזמן מרגישה את המעשים הקשים הללו פיזית בגופי ו... לא מסוגלת!! לדבר אותם, לכתוב אותם, ולא כל שכן לצייר אותם. מרגישה שאותה יכולת שלי להתמודד ולשרוד הולכת ופוחתת כל כך מצטערת

יכול להסביר לי את המשפט האחרון? לא כ"כ הבינותי

ילד בן 15 מטופל ברספרידל 1 מל גרם ופריזמה 20 מל גרם אם אפשר לשלב את שניהם ביחד ודרוש מומכה לתיפול קוגנתיבי התנהגותי באזור מרכז אם אפשר להתפתר מהפרעה הזו ואיך ובאיזה דרך! !!!????......

שלום רב לך ג'וליה בהמשך לפנייתך לאור העובדה שבנך מטופל כבר ברספרידל ופריזמה אכן ניתן להלשים הטיפול בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית קצרת מועד. אשמח לתת יותר פרטים 0546670570 www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אתה צודק בתגובתך אליי אכן יש פחד גדול וחרדה. איך אפשר להמשיך בטיפול בידיעה שהוא יסתיים בסופו של דבר. היא אומרת שזו תהיה החלטה שלי בזמן הנכון אולם זה לא משנה את העובדה שיסתיים. האם היא רומזת שהתלות והקשר החזר שנקשרתי אליה יעבור? אני לא רוצה שיעבור אני מרגישה טוב אצלה. מה עושים? מבלבל..

אודי שלום, נפתחתי מאוד בפגישה עם המטפלת וממש סיפרתי לה ולא הסתתרתי מאחורי המייל והפגישה היתה טובה והרגשנו שתיינו קרבה גדולה...וזה היה טוב לשעה בערך...אחר כך נלחצתי מאוד!!!מבחינתי קרבה זה כאב..כשהייתי מנסה לספר לאימי משהו קשה היא או שלא יחסה לכך חשיבות או שספרה לאחרים עליי ועל שטות שעשיתי וזה היה נורא! לדעתי אבי איבד את העצמיות שלו ליד אימי..והקרבה הזו היא חשיפה שאני פוחדת שכלם ידעו...למרות החסיון...אני יודעת שלפעמים מטפל מדבר עם מדריך או משהו כזה וזה מלחיץ אותי...איך מתגברים על הפחד מהחשיפה ואיך אוכל לדעת שהקרבה לא מסוכנת ולא כואבת?

כבר היה לי טוב והייתי בסדר תקופה ועכשיו הגיעה נפילה ושוב לבד...התקשרתי אליה משהו שמזמן כבר לא נעשה רק מיילים אבל היא לא ענתה, אז כתבתי לה מייל ושוב אין תגובה..אולי עסוקה...אולי פשוט נמאס לה...כל כך בודדה..אשאר מעט פה בפורם להרגע...כנראה הקרבה הזאת פגעה ביחסים שלנו...מה דעתך?

שוב אני.. מוצפת. ואין לי שם - מקום לתחושות אחרות. איכס. אני איכס אודי. אני עולה על גדותי בזכרונות שתוקפים. בתהיות , - של איך הוא עשה לי את זה ? ולמה הוא לקח את כולי? והגוף הזה. מרגיש ככ ריק. הוא השאיר אותי ריקה בו. הגוף הזה שאמור להיות שלי - לא באמת רק שלי. הכאב והשריפה בו אינסופים.. כואב לי לנשום.לחיות. כואב לי !!! לא מצליחה לחלחל לתוכי שום משו שמקל. אפילו אקמול לא רוצה להכנס לגוף המחורבן הזה. אפילו אקמול.. אני מקיאה. מנסה . . רוצה משו שינקה אותי מעצמי .. וזה עדין שם - בתוכי . לא מרפה. אז כן, עוד פעם המקומות האלה. כן אודי , גם לך נמאס לשמוע אותם? בעצם אתה יודע, זה לא אותם מקומות. זה עוד פעם העומקים האלה.. התהומות .. עומקים. עומקים . עומקים. ותהומות . כל פעם מתגלה .. עוד ועוד ועוד . אז דיי .כמה נשאר עד התחתית אודי?.. כמה? ואולי בכלל לא גדלתי?.. נשארתי שם תקועה בילדות . כי זה מרגיש שרק השנים "גדלו להם" .. נעלמו.. אני כאילו ומתבוננת על הכל מהצד.. בכלל לא שייכת. זרה.בעיקר לי. בא לי שיעזבו אותי. ינטשו. יניחו לי להתחרפן. יוותרו עליי.כדי שגם אני יכול לוותר. רוצה לצעוק שכואב . כואב לי נורא שם בבפנים אודי.. רע לי ומסריח לי בנשמה. הריחות , הזכרונות.. עולים.. התריסים הסגורים, הדלת שנסגרת , הלבד , הידים הפוצעות, והמון שתיקות של ילדה שדחפה את הכל לתוך הבטן, וכן אני לא בת 12, אני כמעט בת 33 .. והנה .. החלון פתוח, הדלת פתוחה , יש אור , יש אויר, והוא אפילו לא כאן.. אין שום סימנ על הגוף שנשאר ואין כובד של משקל .. אז למה אודי ?.. למה זה מרגיש "כאן ועכשיו" בכז? פתאום.. שכותבת לך אני מתגעגעת.. לדרור ומלי וליאת.. שהיו כאן ועטפו.. אתה כאילו פה.. אבל לא פה. שרית

שלום רב, אני בן 22 וסובל כחצי שנה מכאבי בטן עזים, ולמרות שעברתי את כל הבדיקות עדיין אין עבורי כל פיתרון. בנוסף מאז שהתחיל כאב הבטן (שהתחיל בפתאומיות) אני סובל מדיכאון ומחוסר יכולת לצחוק למרות שקודם הייתי אדם אופטימי ושמח מאוד. מה עליי לעשות?? חיי אינם חיים עוד..

שלום רב לך שלומי תאורך מצדיק בכל זאת בדיקה והערכה רפואית מחודשת. על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק לקבל ולתת יותר פרטים. אשמח לעזור ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אנחנו הבנו לאחרונה כי בתנו עברה כנראה טראומה מינית. ההשארה היא כי היא נחשפה לחומר שהיה קשה לה - באיטרנט. נפשה טרודה במיניות - והיא מוגדרת בלימודיה - כבלתי זמינה ללמידה עקב מוטרדות רגשית. אנחנו בטיפול. ובדאגה. אשמח אם אוכל לקבל לינקים עם התמצית של התמצית של - 1: הכרת הנושא - הגדרת הבעיתיות 2: דרכי טיפול אפשריות 3: ספציפית על המחלוקת האם תראפיה במשחק יכולה להיות דווקא מזיקה לטיפול בנושא זה. 4: הבראה רגשית - אפשרית? עד כמה ? אורך התהליך ? אציין שבתי ילדה שמחה בחיי היום היום - אך אני יודעת שהיא בנתה לה כיס פנימי סגור עם הרבה תחושות מורכבות אותן היא שומרת בבטן. הגישה אל כיס הרגשות הסגורים - תהיה קשה - . לכן אני מפחדת שהיא לא תיפתח והנושא יישאר סגור פנימה. תודה.

האם היפנוזה משמשת ככלי להבנת המטופל או ככלי שמתערב טיפולית אני נמאצת בטיפול מזה שנתיים. הטיפול עורר רגרסיה עמוקה ודיכאון כבד, אני מטופלת תרופתית. כבר תקופה ארוכה הטיפול לתחושתי תקוע ואני נשארת עם התחושות הקשות. הטיפול מאוד משמעותי עבורי ואני לא חושבת לסיים אותו. רציתי לשאול לדעתך לגבי לפנות להיפנוזה באופן חד פעמי כדי לנסות להבין יותר דברים שקרו בגילאים מוקדמים כשאין זיכרון ואולי יכולים להסביר את מה שקורה עכשיו בטיפול. בכלל היפנוזה יכולה לעזור כאקט התערבותי חד פעמי לצד טיפול דינאמי ארוך טווח? תודה

דברייך:"הטיפול עורר רגרסיה עמוקה ודיכאון כבד. תקופה ארוכה הטיפול לתחושתי תקוע . אני לא חושבת לסיימו." מצבך קשה.ואינך מסוגלת לצאת מהטיפול. אם הטיפול משפיע עלייך עד כדי דיכאון,אז הוא חורג ממטרת תרפיה. הטיפול לא טוב:המטפל מאד משפיע ,אך אינך מרגישה נוח לדבר עימו. כדאי להעלות מצבך בפני המטפל.אם עד עתה המטפל לא הגיב.ואם את חולמת על עזרה מבחוץ-ייתכן שיש בעיה אצל המטפל.לכן,אפשר שהתגובה שתקבלי תהיה מבלבלת .קשה מאד להחליט מעמדת מטופל ,אם המטפל יכול לעזור או לא. אולי תוכלי לדבר בפני מטפל אחר ,בתיאום עם הטיפול הנוכחי? אולי תוכלי לתאם מעבר? את וודאי לא מאמינה,אך ייתכן שטיפול אחר, יועיל ויחזק אותך. אין ערך טיפולי לדיכאון בהשפעת טיפול.איני חושבת שמצב זה מצביע על עבודה עמוקה במיוחד,אלא על היקשרות לא בונה.טיפול לא ערני.

את לא הראשונה שאומרת לי את זה, ואני חושבת שיש הרבה בדברייך. אבל קשה לי לסיים את הטיפול באווירה של כישלון. אני מאוד מאוד קשורה אל המטפלת ואוהבת אותה. קשה לי לפנות למישהו אחר לעזרה. את אומרת דברים אלו מנסיון אישי? אם כן, אשמח אם תוכלי לפרט קצת. תודה

כל השנים אני סוחבת איתי את הבעיה הזאת ..כיום אני בת 18 אני חושבת שאני מתחילה להבין ואני זקוקה לדעה מקצועית ממך ... החיים שלי יחסית תקינים ללא שום טראומה שזכורה לי משפחתי נורמטיבית לחלוטין מעולם לא השתמשתי בסמים או באלכהל .. מחד גיסא אני טיפוס עם בטחון ועם הערכה עצמית תקינה מאידך גיסא מגיל 11 [לא זכור לי שקדם משו מסוים] אני התחלתי לפחד בצורה קיצונית ביותר מחברות שלי ללא סיבה הגיונית פחדתי שיפגעו בי לאהלכתי לבית ספר התעודות שלי מכיתה ה' עד כיתה יא מוצפות בחיסורים אני זוכרת את עצמי מסתגרת בתוך מחסנים חשוכים ומחכה שהשיעור יסתיים מכיוון שנורא פחדתי .. קראתי ספרים בנושא אימצתי חשיבה חיובית טופלתי טיפול פסיכולוגי קליני במשך כ4 שנים רצופות אך המצב שלי רק מחמיר אני ללא פסק חושבת שמסתכלים עלי כולם שבוחנים אותי בכל מקום אני לא יוצאת מהבית כשאני יוצאת לא מרפה ממני התחושה שמסתכלים עלי אני אובדת עצותת מה לעשות אני מתפקת כמו זומבי בנתיים]=

הי אודי, נורא עצובה, מרגישה בודדה, למרות שלא מזמן היו לידי אנשים. בודדה בין אנשים,ככ מוכר לי... אודי, אתה יכול שוב..לאמר לילה..טוב. אפשרי שוב.. לשבת לידך, כן??? אודי, אבא לא מזמן התקשר, וזה היה טוב,ולא טוב,ובלגן. וגם הפגישה של היום התבטלה. מתביישת,מאוד, מחכה לך, מאוד, קצת כמו ילדה קטנה. מותר לפעמים לחזור להיות ילדה? לילה טוב, אודי ומקוה שאתה לא כועס עלי. ח.

אודי, באמת שאתה לא כועס עלי? אבא תמיד תמיד היה כועס.ומעניש. אני מפחדת...... לא יודעת...... אתה חושב שיש לי כאן מקום? מפחדת, שתכעס, שתדחה. וגם למה אני בוכה? ולמה הכל מבפנים כואב? אין מי שיחבוש לילדה את הפצעים,ואפילו לא ראו שיש לה פצעים,כי הם פצעו אותה בעצמם.והשאירו אותה לדמם.וגם לא קראו לעזרה. עכשיו הם הלכו והיא לבד.לבד. שוב סליחה. ח.

אודי יקר, כל השקרים וכל השתיקות, חוזרים..... כשיש מי שאיתך, עם שיר מרגיע, זה מגיע לפחות במהדורה משופרת.... אבל אתה לא עוזב, נכון? וגם אני לא. תודה, ח.

או אטימות לעובדות שקיימות בשטח?

יש לנו ילד בן 5 והינה הבעיה שלנו: 1. קשה לו לקבל סמכות של הגננת – אם היא מתעקשת על משהו מסוים – הוא יכול להגיד מילים כמו מטומטמת, חוצפנית ואף לתת מכות. 2. גם כשהוא נמצא עם הילדים והוא לא מקבל כמבוקשו, הילד לוקח לו משהו או אומר לו משהו – גם אז הוא מרביץ. המקרים האלו החלו עוד בגן בשנה שעברה ואז הייתה רגיעה מסוימת אך בגן החדש זה התחיל שוב. אומנם זה לא קורה כל יום אך מספר פעמים בשבוע. בשנה שעברה התחלנו טיפול פסיכולוגי, בעקבות הטיפול אנחנו מנהלים איתו שיחות אחרי כל מקרה, הוא מקבל עונש ע"י לקיחת צעצועים, משחקים, מחשב, טלויזיה. אחרי כל מקרה כזה הוא אומר שהוא מצטער ולא יעשה את זה שוב, אך אחרי כמה זמן זה קורה שוב. גם הרבה פעמים הוא אומר שקשה לו לשלוט בעצמו כאשר הוא כועס. לאחרונה הוא שם בגן צמיד עם פעמונים שאמור להזכיר לו שאסור להרביץ. לעומת זאת בבית הוא מתנהג לגמרי: מקשיב לכל מילה שלנו, מכבד אותנו, לא מרביץ ולא מקלל – פשוט ילד מקסים. מה עושים?

שלום רב לך בהמשך לפנייתך להלן תגובתי ילדים בגיל בנך עדיין נמצאים במצב התפתחותי בהיבט החברתי , ישנה מלחמה על המקום בחברת הילדים והרכוש האישי. להתנהגויות כפי שאת מתארת בגן ישנן בדרך כלל השלכות בבית . העובדה שראיתם פסיכולוג ותגובותיכם להתנהגויות הילד בגן הן שיחות ומתן עונשים לא תמיד עוזרות. חשוב שתקבלו הדרכה מעצבת , שתשוחחו עם הגננת ותנסו לקבל ממנה את תמונת המצב המלאה .על מנת לגבש אסטרטגיות תגובות שלכם למצב. תודה על פנייתך אמשח להתעדכן 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן העכש למעשי וכמובן חברתי בני

אני רוצה לקבור את עצמי ולא יודעת איך.קשה לי להמשיך בעולם הזה .כבר אין לאן לפנות. כל דבר שהתחלתי נגמר לי פתאום באסון. לא מוצאת את עצממי ומה יעודי בעולם הטיפשי? כמה אני יכולה לשקר לעצמי שעוד יהיה טוב מתישהו, שעוד יש טעם במשהו? אני מאוכזבת מעצמי מאד ולא יודאת איך לקבל את העובדה שאני כזותי אפס בחיים.לא הצלחתי לבנות את עצמי ובאמת שמאד ניסיתי לעשות משו וללמוד ולא הלך לי . לא הצלחתי לעבוד ולחזור הביתה ולהרגיש כמו אחרים,שווה,מוצלחת.. לא הצלחתי למצוא אהבה בעולם המפחיד הזה. לא הצלחתי לעשות כלום בכוחות עצמי.נכשלתי. לא נשארו לי כוחות יותר להחזיק את עצמי במצב הזה ולשקר שוב ושוב שעוד הכל יםתדר לי, וזה יקרה ,ואסור להישבר"..(וכל המשפטים הפלצניים למיניהם?!,)כואבת לי הנשמה ואי אפשר להשתחרר מזה.הלב שלי דופק חזק חזק,חושב שהוא בתחרות עם השעון..או משהו.(אין לו ספק כנראה שהוא דופק לחינם, והוא "עצבני " עליי בגלל זה?) יושבת פה ומחכה שתיגמר לי "הסוללה"...רוצה שקט. כבר לא מתכוונת להחליף או לטעון מחדש. רוצה שיגמר ודי! זהו, כתבתי.בכיתי. ומהר קיפלתי את הפתק לצ'יקמוק קטן כזה ודחפתי אל תוך הקיר העבה ההוא.. ומה עכשיו? יהיה טוב?.. עדיין מחכה..

יש לי חברה מאד טובה שנמצאת בדכאון קשה. היא חיילת, ויש לה דימוי עצמי מאד נמוך ומחשבות אובססיביות לגבי המראה שלה. היא חושבת שהיא לא נראית טוב וכל הזמן מסתכלת על בחורות יפות ומשווה את עצמה אליהן.היא מצלמת את עצמה בלי סוף ובוהה שעות בתמונות שלה. הבעיה העיקרית היא שהיא משווה את עצמה אלי, היא מאד מקנאה בי מבחינת המראה שלי. המצב החמיר בשבועות האחרונים, היא בקושי אוכלת, רע לה כל הזמן היא רק מדברת על התאבדות ואיך היא תעשה את זה. היא אומרת שכל עוד היא לא יפה אין לה טעם לחיות. כמה שהסברתי לה שהיופי זה באמת לא הדבר הכי חשוב וכמה שהיא לא נראית רע, זה לא עוזר.היא שולחת לי בלי סוף הודעות שהיא רוצה להתאבד, בוכה לי בטלפון ואני ממש חוששת לחיים שלה. היא לא יכולה לדבר על זה עם המשפחה הקרובה, כי היא טוענת שהם יחשבו שהיא משוגעת ולא יבינו אותה. רק ביום ראשון יש לה קבן, ואני לא יודעת איך היא תעבור את הסוף שבוע הזה. יש משהו שאני יכולה לעשות חוץ מלהיות שם בשבילה? גם לי כל הענייןמאד קשה, ואני נכנסת לדכאון יחד איתה וקשה לי מאד לתפקד. מה עושים?

חוששת שלא הבנת את כוונתי, אבל ממש תודה על השיר - יונה וולך מדהימה בפשטותה הלא פשוטה.. מקשיבה לשיר שוב ושוב.. מעורר זכרונות מהזמן שבו אכן היה קל יותר ללכת במישור וקיבלו אותי כמו שאני.. ואם כבר במטאפורות עסקינן... קשה לי לנתק את "ההנאה מההליכה במישור"- מאנשים בסביבה כמו שאתה רואה.. כשאתה הולך במישור ונהנה וזה לא מוצא חן בעיני מישהו אחר.. (אב אלים, למשל..) אז ההנאה נפגמת.. ואתה מחפש דרכים אחרות.. ובהקשר העכשווי הכוונה הייתה שמרגישה לא מעניינת, משעממת ומעייפת את המטפלת שקשה לה כבר לשאת ולהכיל אותי, שהסיפור שלי כבר משעמם אותה ואולי אפילו איבדה את התקווה שתוכל עוד לעזור לי.. מקווה שהפעם הייתי יותר מובנת. תודה

היי אודי, רציתי להתייעץ איתך.. אני כבר שנה וקצת הולכת למאמן שעוזר ועזר לי רבות בכל מיני התלבטויות וקשיים שהיו לי בחיים. לאחרונה גיליתי שגם קרובי משפחה נוספים שלי הולכים אליו ופתאום אני נרתעת מללכת אליו.. זה כבר לא המקום האישי ופרטי שלי.. כי אני פוחדת להגיד דברים על המשפחה ודואגת מביקורת מהמאמן אם הוא (אולי) שומע את אותו אירוע בכמה זוויות. האם להמשיך ללכת אליו?הוא עזר לי כל כך לאורך הדרך (ואני עוד צריכה עזרה) אבל אני פשוט לא יודעת אם אני יכולה.. אני כרגע בנתק ממנו עד שאני אחליט מה אני רוצה לעשות...

אני נמצאת בטיפול מזה שנה אצל מטפלת שעושה בשבילי המון. אני מרגישה חיבוק ענק אצלה שקט ובטחון שלא חוויתי מעולם. כמובן שאני מעריכה את זה מאוד ומשתפת אותה בתחושותיי. בעקבות תחושות אלו, לראשונה הרפתי. הרפתי מעמידה על המשמר. ונתתי לעצמי להתמסר לחום הזה ונקשרתי אליה מאוד מאוד. מעולם לא הייתי קשורה כל כך. בעוצמות כל כך חזקות. לצערי, זה הגיע לרמה שזה מפריע לטיפול. הטיפול מציף ומעלה המון חומר שהדחקתי שנים. קשה לי להתמודד וקשה לי לקבל עזרה ממנה. הדבר היחיד שאני רוצה זה את הקשר איתה. את התמיכה שלה. כל כך נקשרתי אליה שאני לא מסוגלת לראות (בעזרתה)שיש סביבי עוד מקורות תמיכה. ואני ממש ממש לא רוצה להשתמש בהם. רק אותה. בנוסף מטריד אותי מאוד הסיום של הטיפול. הפרידה ממנה. זה משתק אותי. כמובן ששיתפתי אותה בהכל והיא אומרת (וצודקת) שאני "נתקעתי" בטיפול בגלל הפחד שיסתיים. וזה נכון. כל כך מצטערת שהרפתי ונתתי לעצמי להיקשר אליה. עלתה בי מחשבה שמאוד קשה עבורי לביצוע ואצטרך חיזוק לכך. חשבתי לעזוב אני ראשונה את הטיפול לפני שיהיה יותר גרוע לפני שאפגע יותר אני צריכה לשמור על עצמי. גם כך הטיפול לא יתקדם (בגללי) אז מה הטעם. הרי הוא ייגמר בסופו של דבר. ואשאר לבד בכל מקרה. אז עדיף כמה שיותר מוקדם. לא? אשמח לעצתך.

אודי היקר! תודה לך שהצעת לכתוב למטפלת בלי לשלוח..זה קשה כי זקוקה לתגובות שלה, אך החלטתי לדמיין שהיא ענתה וזה די עוזר.. הטיפול הפך להיות משהו מאוד מרכזי בחיי ואני כל הזמן חושבת על מה אגיד ואיך וכותבת המון....אולי זה יפחת במשך הזמן.. אני מרגישה שאני זקוקה לה כל הזמן וזה לא ראלי שהיא תהיה זמינה כל הזמן בשבילי ובכל זאת זה קשה... לגבי הקושי לספר על מה שכואב, אני רגילה לפתור דברים מיד ולא לתהליכים ופה אני נמצאת בתהליך ארוך וזאת פעם ראשונה שאני מושכת משהו שאני רוצה להגיד והוא פשוט לא יוצא...בדרך כלל אני מאוד פתוחה ופטפטנית וזה די מאכזב אותי... בכל אופן תודה על כך שנתת לי חומר למחשבה בכתיבה וכמו שהיא אומרת שהיא איתי גם כשהיא לא פיזית איתי..ממש כמו אמא שנמצאת איתך גם כשהיא לא איתך זה עוזר..ולכך אני זקוקה לביטחון שהיא איתי ולאט אני מפנימה שאכפת לה...אז תודה שעזרת לי להעז להתקרב ולהזדקק... מיכל

אודי... הגעתי למסקנה -- עדיף להחליף מטפל כשנראה שנמאס / שהתעייף / שחסר מוטיבציה / שאין בו ההתלהבות לעזור, לשנות , להפיח תקוות/ ובאמת כמה אפשר לשמוע אותם סיפורים, טראומות, דפוסים של אותו אדם ? וכשחסר אלמנט הסקרנות (ובצדק.. ), כשאין יותר דרמות או תגליות מפתיעות.. וכשממילא לא הייתה כימיה אדירה בהתחלה, (שהייתה מלווה בקשיים "על סף גירושין") וגם האמצע.. וכשהמטופל מרגיש תקוע.. אולי זה הזמן למצוא מטפל אחר, או לעשות הפסקה מכל סוג של טיפול. גם פה באלי להמציא עצמי מחדש.. בשם אחר, בסיפור אחר, לעשות delete ולעורר התייחסות ועניין ראשוניים.. ערב נעים,

איזה יופי: ללכת במישור וליהנות - זו התמצית של הכל:שלווה ורוגע וקבלה את עצמך כמו שאתה, ללא דרמות וסערות בשביל להרגיש שאתה חי..

מתי תהייה כאן? אני צריכה אותך. רוצה לשתף אותך במשו. צריכה שתהייה כאן. מסכים? שרית

אודי יקר , .. רוצה לכתוב כמה מילים. גם כדי לנסות לצאת מהשבלול הנוראי הזה בתוכי .. ולהיות פה קצת על ידך. וגם בכדי לתת קצת מסגרת למה שעובר עליי. בשבועות האחרונים עולה ומתברר לנגד עיניי באופן יותר ברור אסון ילדותי. המציאות הנוראה בה הייתי צריכה לשרוד כבר לא ניתנת יותר להזזה. הסתרה . וזה ממש נורא. הזכרונות המסויטים , הכאבים של הגוף, התקפי השנאה והסלידה העצמית, האבל הנוראי על ילדותי , שנגזלה ונשדדה ממני עי 2 נפשות מעוותות והפחד .. מהאמון וקרבה ופגיעה ככ חזקים עכשיו. עד היום , חיי היו מבוססים במידה רבה על ההתעלמות מכל זה. על הפיצול והשכחה..? ועכשיו .. כשהכל כבר ממש כאן.. זה מרגיש שזהו - אי אפשר יותר. אודי.. אני מניחה שזו ה-נקודה הכי אפלה וקשה בדרך שלי?... כי אני רואה .. כשחלק מזה , האמון שלי באיש שמטפל בי - זה שהכי קרוב אליי - מתערער.. אודי,הרי כמה באמת אפשר לעזור ולהיות איתי שם בתוך הסיוט הזה מבלי להזדהם, לההרס ולפגוע?... מה שהזוי הוא .. שבו בעת עם כל מה שכותבת ומרגישה , יש בי איזה קול פנימי , שמבקש ממני להצליח לצאת עם המטפל לאט לאט למסלול אחר. למסלול שיש בו אור. למסלול שיש בו קיום למהות שלי , המהות האמיתית, המהות ששרדה אצלי באופן בלתי יאומן אחרי כל מה שעברתי בילדות ובבגרות.. אודי.. הוא מאוד משמעותי לי , המטפל, מאוד.. והביחד הזה איתו , הפגישות העמוקות.. שנוגעות בכאב הכי הכי שלי .. ככ מפחידות, ואני זקוקה לו , זקוקה שיתמוך בי הכי הרבה שאפשר שיבין אותי , שיהיה יותר חזק מהילדה הקטנה שיוצאת אצלו, אני זקוקה , לקול ולמבט שלו שיאפשר לי למצוא את הדרך לריפוי ולחיים מחדש. זקוקה לו .. ככ אבל הביחד הזה .. משחזר את הפחד מאמון, קרבה , איך זה קורה ככ חזק?.. דווקא עכשיו שככ התקדמנו בטיפול , דווקא עכשיו יש יותר פחד, פחד עמוק.. ראשוני . מבין אותי? אודי.. אני לא יודעת איך לעבור את זה , אני לא יודעת לעשות משו אחר מלבד להחסם , לברוח, להרוס, לפגוע, להתרחק, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים על הפצעים הראשונים הפתוחים שבי ואאו'צ אודי.. זה ככ כואב. זה ככ כואב. הזכרונות נהיו ככ בהירים , ככ חדים , הם ככ כואבים. זה באמת פעם יעבור?.. אני יודעת ומרגישה - שיש לי מטפל ככ מסור, ככ דואג , ככ שמנסה להיות שם איתי. ועדין מרגישה ככ לבד במלכוד הזה . איך אפשר לעבור את זה ?... אודי.. איך?.. (תודה שאתה פה להקשיב, אל תשאיר אותי לבד..עם כל מה ששיתפתי אותך ) אני.

שלום לך ד"ר גליקסמן. קראתי על הקורס לטיפול בביופידבק ללא מטפלים. אין לי תואר אקדמי - ועסקתי בהוראה מתקנת לילדים עם ליקויי למידה. בהצלחה ובאמפתיה. רציתי לשאול האם זה ריאלי לחשוב שאוכל לעבור ולהתפרנס מעבודה בביופידבק - לאחר השלמת קורס ללא מטפלים ? בתודה - מתרעננת מבוגרת

שלום רב לך הרעיון לפתוח קורס למנהלי לחצים בשיוב הביופידבק עבור אנשים ללא הכשרה ורקע טיפולי נמצא בשלב זה בשלב תכנון והערכות .כמו בכל תחום עיסוק דומה קשה לצפות עד כמה ריווחית תהיה המציאות לאחר שתשלימי את כל חובותיך בקורס במידה ויפתח . מה גם שעלות ההשתתפות בתהליך ההכשרה וההתמחות אינה נמוכה. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים במידת הצורך. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570 www.gliksman.co.il

פניתי למרכז לביופידבק הנותן קורס ללא מטפלים - אך דורש תואר ראשון כתנאי הכרחי. באין לי תואר ראשון - לא התקבלתי לקורס הנותן תעודה המוסכמת ע"י משרד הבריאות. אשמח לדעת יותר פרטים על הקורס שבתכנון. תודה.

אני רואה שאתה בדיוק עכשיו פה. :) איזה כייף !!! רוצה לאחל לך ליל מנוחה, חלומות פז, וחיבוק אם אפשר.. במבי. :)

אודי, אנחנו מחכים לך. מחכים שתבוא,שתעבור מאחת לשניה, תכסה אותנו בשמיכה ותגיד לנו לילה טוב. אנחנו לא רגועות,ואיך נוכל ללכת לישון? (לפעמים אני מדמיינת את ההתיחסות שלך והמענה לכל אחת כמו הרגעה כזאת,כמו אמא כזאת שעוברת לראות שהכל בסדר ומכסה בשמיכה:) טוב,זה סתם דמיון שלי, אבל מחכה לך שתבוא, כי עד עכשיו ישבתי לידך, כמו שסיכמנו,והיה לי נעים, ועכשיו נהיה לי כבר קררררררררררר....... ): טוב,קצת מתביישת, אבל בכל זאת מחכה,ממש. לילה טוב לך אודי, ח.

הי אודי, ברכת הלילה טוב הכי חמה שהיתה לי. ח.

מדוע לא מעלים את תגובתי לפורום.

אמי, א., ככל שהדבר יישמע מוזר לאור הפירוט להלן, עוסקת כפסיכולוגית, ונותנת טיפולים יחידניים, זוגיים, ומשפחתיים, כפסיכולוגית, כאמור, למרות שהוכשרה במכון אדלר בלבד, וייתכן שהשתתפה בקורסים ספורדיים מעטים נוספים. ל - א. אין כל תואר אקדמאי שהוא. היא אינטיליגנטית, נראית מצויין, ומאד משכנעת. אבי, לעומת זאת, חרד מ - א. חרדת מוות, לטענתו הוא כבר בן 84 (נראה מצויין ומשחק גולף מספר פעמים בשבוע), ואין לו כח לקחת עמדה מולה, שכן היא תמרר את חייו. ולענייני האישי: הנני הורה יחידה לבן מדהים, יש לי מקצוע מצויין ואני עצמאית. את הבית עזבתי כבר בגיל 14, ובגיל 17 עזבתי את הארץ כל עוד רוחי בי, לתקופה של כעשר שנים. בשנתיים - שלוש האחרונות סבלתי מירידה כללית במצב רוחי ובתיפקודי, ומאחר ואינני טיפוס דכאוני, ערכתי בדיקות דם ומיהרתי עמם לרופאת נשים. כפי שציפיתי, הדיאגנוזה היתה ירידה הורמונלית חדה, וקיבלתי טיפול מסויים. הואיל ואני מגדלת את ילדי לבדי, ואמונה על כלכלתנו, בריאותנו, השכלתנו, וכו', הלך מצבי והדרדר עד שמצאתי עצמי במיטה, כאשר כל צלצול טלפון או דפיקה בדלת שולחים אותי להתקף חרדה נוראי. בסופו של דבר התייעצתי עם רופא נוסף, אשר איבחן את מצבי כדיכאון קליני מסיבות הורמונליות אשר לא טופל כהלכה. עם הטיפול הנכון, נעמדתי על רגליי בתוך כשלושה ארבעה חודשים, אך הבור הכלכלי היה בלתי נמנע. וחזרה ל - א.: למרות הסתירה בהגדרות, הבנתי, בגיל מאוחר אמנם, כי קיימת קנאה גדולה מצידה אלי. בזמן מחלתי, הודיעה א. לאחיי ולכל חבריי (עמם אין כל בעיה משום היכרותם עמי), שהחלטתי "לשבת רגל על רגל" ולהפסיק לעבוד. כתוצאה מאובדן כושר העבודה נאלצנו, בני ואני, לעזוב את ביתנו, ואנו מתגוררים אצל חברתי הטובה מזה שנים רבות. למרות שהכנסתם של הוריי בעיקרה מגיעה מאבי, א. אוסרת עליו לסייע לנו. לאחרונה ציין אבי כי א. מתייחסת אלי כאל "צרתה", וכי אין לה כל רגשות אמהיים אלי. למרות כל זאת, איפשרתי לבני לבקר אצל הוריי, משום שאין לו אב, או אחים ואחיות, והוא לא זה שצריך להיענש בשל המצב. היום אני בדילמה, בשל החרפת המצב: התנהגותה של א. מחמירה מיום ליום, ושני הדברים שמטרידים אותי הינם השהייה של בני עם הוריי (זה לא קורה הרבה, כי א. "אינה אוהבת אנשים בביתה"), וחשוב יותר: האשה מציגה עצמה כפסיכולוגית, ומטפלת באנשים! אני רוצה לציין כי הפירוט לעיל הינו שולי. הפירוט המלא היה בוודאי גורם לקוראים לסבור שאני הזוייה.... תודה עבור תגובותיכם.

אכן תיאור קשה, אך עם זאת מיידית הוא מעורר תחושה כי הסיפור הרבה יותר מורכב מזה. דבר ראשון הייתי מציעה לך ללכת לטיפול- אפשר בחינם בתחנה ציבורית. בלתי אפשרי להתמודד לבד עם דיכאון, קשיים כלכליים, הורות יחידה כשאין סביבה תומכת ואפילו חלק מהסביבה פוגעני כלפייך. לגבי העיסוק של אמך- האם פעם התעמתת איתה על כך? האם שאלת אותה מדוע היא עוסקת במשהו שאין לה תואר בו? על אף שאני חייבת להגיד שמבחינה חוקית החוק פרוץ לחלוטין ואכן בימינו כל אחד יכול לטפל באנשים. לגבי מקומם של הורייך בחיים של בנך- מובנת החשיבות של כך, השאלה אם בזמן הימצאותו אצלם היא לא מסיתה אותו נגדך? גם כאן אפשר לבחון את האופציה של הצבת גבולות ברורה, אם לא על ידך ה"כבשה השחור" של המשפחה, אולי תנסי לגייס לעזרתך את אחד האחים, כי במשפחה בה יש כבשה שחורה בד"כ יש גם את הפיצול השני ויש מישהו שמקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר. וגם אפשר לגייס את אחייך או חברים קבועים על מנת שיהיו דמויות קבועות ומיטיבות בחיים של בנך. אין באמת חשיבות לקשר הביולוגי. לגבי המצב הכלכלי- קשה לצאת מחובות בארץ, כמעט בלתי אפשרי... אם באמת יש מישהו במשםחה שיותר משפיע על הורייך, ואם אכן יש להם יכולת כלכלית לעזור לך אולי כדאי לנסות שהוא ידבר עם אביך שיעזור לך לתקופה הזאת. חוץ מזה שווה לברר ברווחה או אצל הפסיכיאטר כי יתכן שבשל כך שתקופה מסוימת היתה לך אבחנה פסיכיאטרית שפגעה לך בתפקוד תוכלי לקבל איזה שהיא עזרה כלכלית, אולי אחוזי נכות וסל שיקום...סיכוי קלוש אבל שווה לנסות. גם אם התאוששת אפשר לנסות לקבל רטרואקטיבית. אם לא- תמיד אפשר לשדוד בנק...:) שיהיה בהצלחה

בוקר טוב לך, הכאב, הקנאה והאין שהרגשתי כשקראתי את מה שכתבת היו בעוצמה שהיה קשה לי לקרוא.... וואוו...כמה שזה כואב...הכאב ממש בלתי אפשרי... ולמרות זאת את מצליחה !!! כפי שאודי אומר ! אמא שלי לא יכלה לתת לאף אחד..במובן מסויים זה קל הרבה יותר. אחיי ואני קיבלנו פחות או יותר במידה שווה. כיום אני מרגישה את הכאב והקנאה העזה (envy) ..וואוו כמה כאב וקנאה על שאמא צביה שלי (כך אני מכנה פה את המטפלת שלי ) מטפלת גם באחרים.. אמא צביה שלי היא פסיכואנליטיקאית מהמכון הפסיכואנליטי ומטפלת גם בילדים.. כשאני מגיעה אליה אני רואה לפעמים שאריות של מה שעשתה עם ילדים אצלה בקליניקה (לפחות ע"פי הדמיון שלי ). כל פעם מחדש אני מתחרפנת עד העצם מזה. כל כך רוצה שהיא תשחק איתי ורק איתי !! שהיא לא תטפל באף אחד נוסף ובטח לא בילדים...שבכלל לא יהיו לה בקליניקה ילדים. מרגישה שהתחרות לא הוגנת.. ליד ילדים אין סיכוי שבעולם שהיא תאהב אותי יותר..בטח אותם..את הילדים היא אוהבת פי מליון מאשר אותי.. הכאב והקנאה שאני מרגישה הם בעוצמה שקשה לתאר... כן, אני משתפת אותה בכל זה..בטח.. את מתארת את האמא שלך שבוחרת לטפל באחרים (זרים) ולא בך.. עוד יותר, לך היא בוחרת שלא לתת כלום.. עוד יותר, בגיל 14 את עוזבת את הבית, בגיל 17 את הארץ.. אמא שלך לא מחזיקה בך ...אולי התחושה היא של וויתור ? (שאמא שלך וויתרה עלייך..ייתכן שכל זה מעולמי בלבד ואין שום קשר למציאות שלך..) הכאב, הקנאה האין...וואוו כמה שזה כואב... כל כך צר לי עלייך.. ברמה העמוקה כל כך מזדהה עם דברייך וצר לי גם עלי.. תודה על השיתוף שלך כאן אלכסי. כאן אנחנו "הקבועות" נמצאות ביחד (?) (מקווה??) ואודי עובר בערב בינינו ,מכסה אותנו בעדינות, לוחש בשקט ששש.. לילה טוב, חלומות פז .. ושומר עלינו פה בפורום... :))) (את יכולה לראות בעצמך שזה מה שאודי עשה בשני בערב.) בטח אודי ישמח שתצטרפי לכאן.. :) במבי.

בעבודה שאני עובדת פעם בשבועיים יש צורך לנסוע לתל אביב להדרכה . מכל מקום, לפני שבוע היו שני הדרכות באותו יום והאחראית שלי המליצה לי לבוא להדרכה הראשונה כי לפי טענתה ההדרכה הראשונה תהיה יותר מעניינת .בסופו של יום התברר שהיא שיקרה וההדרכה הראשונה היתה זהה להדרכה השניה . מכל מקום מאד ניפגעתי כי היא שיקרה ואני חושבת שאולי היא שיקרה כי היא לא רצתה שאני אבוא להדרכה השנייה כי היא היתה שם והיא כנראה לא רצתה לראות אותי. מכל מקום, מאד ניפגעתי ושלחתי לה איימיל ואני לא יודעת אם זה בסדר ומה לעשות כי אם אדם מגיע למצב של שקר כי הוא לא רוצה לראות אותך זה מאד מאד פוגע?

די מפחיד להיות בטיפול בהסתמך על הפורום הזה ועל המקביל שלו. נטישות, תלות וכיו"ב. עושה רושם שאצל אנשים רבים (בעיקר נשים), הטיפול נהייה "הדבר". מצד אחד אמורים לטפל ברגשות, ומצד שני ככה נראה לי, הרגשות דווקא מפריעים, או עודף רגשות מפריע?

הי, אני בטיפול כבר תקופה ארוכה. מתמודדת עם אירועים קשים מהילדות שלי. בתקופה האחרונה נאלצתי להתמודד עם מה באמת קרה וזה קשה. הרבה חלומות, מתעוררת באמצע הלילה, לא נרדמת, לא יכולה לאכול. מה שרציתי להתייעץ איתך לגביו הוא הרגשות שיש כלפי המטפלת שלי. לה אני מתביישת לספר. בתקופה האחרונה רב הזמן שאני לא בפגישות אני חושבת על הפגישות. זה הדבר היחיד שיש לי, חוץ ממנה אף אחד לא יודע. אף אחד אפילו לא שם לב מה עובר עלי בזמן האחרון. אני כל הזמן בוחנת אותה, לראות אולי אני חשובה לה באמת, לא רק בתור עוד מטופלת, אולי היא תעשה בשבילי עוד קצת. בפנטזיות שלי שבהן אני ממש מתביישת אני חושבת איך היא הייתה יכולה להיות בשבילי כמו אמא שלא ממש היתה לי או איך אני הייתי יכולה להיות איתה כל הזמן.. אני יודעת שיש לה בנות קרובות לגיל שלי. וזה מענה אותי כי אני יודעת שזה מעולם לא יחרוג ממה שזה- טיפול בשעות קבועות במקום קבוע. קשה לי להמשיך ככה בלחוות את כל מה שאני חווה עכשיו. אני סומכת עליה ולא סומכת עליה, וכל פעם שהיא 'מאכזבת' אותי אני משתמשת בזה כתירוץ ללמה זה לא שווה כלום ואי אפשר להמשיך בזה. אני יודעת שזה לגמרי לא במקום ולא הוגן ולא ראוי. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה. הלוואי שהיתה לי אמא שהיא באמת שלי ואני באמת שלה. אבל זה לא המצב. השאלה שלי היא האם זה ממש מצב לא בריא, שמצריך להפסיק את הטיפול. לי מאד קשה לחוות את כל הדברים האלה לבד ולהרגיש שיש לי מישהו שיודע אבל בשעות ככה וככה בלבד וזהו. משהו במגבלות הכבדות של הטיפול פשוט לא מאפשר לי. אמרתי לה חלקים ממה שאני מרגישה אבל מאד מאד צינזרתי את עצמי. אני לא יכולה להגיד הכל, זה לא יקרה - באמת. זה נראה לי כמו מצב לא פתיר בכל מקרה. מה אתה אומר? אני מאד מאד מאד אשמח לתשובה. תודה רבה.

מקווה שאני לא נדחפת לדיון, אבל חשוב לי להגיד לך, שכל מה שתיארת עבר עלי אחד לאחד. אני לא יודעת כמה שנים את מטופלת, אבל יכולה כן לומר על סמך הנסיון שלי שכל המחשבות, הציפיות, החששות והחרדות הללו שנוגעות לטיפול ולמטפלת הינן לגיטימיות וטבעיות. אם הן לא היו מתעוררות הרי שהטיפול לא היה משמעותי עבורך. אם יש משהו שחדר אלי מאד חזק מהטיפול הוא דבריה של המטפלת שלי כי במקום להתנהג את הדברים אני צריכה לדבר אותם-עליהם, דבר שנכון כמובן בחיי האישיים ולכן הוא צץ גם בטיפול. גם אני הייתי מוצפת ברגשות ועסוקה במשך כל השבוע רק בפגישה: במה אגיד, איך אגיד, מה היא תענה וכ"ו וזו היתה מלחמה מאד קשה להיות שם בזמן אמת וגם להתנהג כפי שדימיינתי. היו שתיקות ארוכות ומייסרות, כשאני מתפוצצת מבפנים וכועסת על עצמי ועל הזמן המבוזבז של הפגישה וגם כועסת עליה: איך היא לא מנחשת מה אני רוצה להגיד??...(שזו בעצם הציפייה של התינוק חסר הישע מאמו) ובכל זאת לאט לאט התחלתי להוציא בקטנה וכשראיתי שהשד לא נורא כ"כ-ההיפך, אני מרגישה הרבה יותר טוב, השתחררתי מהעומס ותגובותיה היו רכות ומבינות גם קיבלתי יותר אומץ. עכשיו הייתי צריכה ליישם את זה גם בחוץ: בחיים האמיתיים ולא רק בחדר המוגן ולדעתי זה תחילתו של תהליך הריפוי והשינוי. בהתחלה הייתי מביאה לה דברים כתובים, אבל סירבתי לקרוא בקול רם (לא יכולתי לשמוע את הקול שלי אומר לה את הדברים) והיא זרמה איתי: בהתחלה קראה בשקט,בלב עפ"י בקשתי, אח"כ הקריאה בקול רם וכמה שזה הביך אותי לא קרה כלום!! אח"כ כבר התחלתי (בקטנה) להגיד את הדברים וההבנה שלה והחיזוק ש: הנה אמרת וכל הכבוד לך, רק נתנו לי "פוש" להמשיך עם זה. תחושת ההקלה היא עצומה ואח"כ הרבה יותר קל לך לתפקד בין פגישה לפגישה ופחות להיות עסוקה בה כי כבר אמרת לה ואת כבר יודעת מה היא אמרה ואת לא עסוקה בדמיונות ובפנטסיות שמטמטמות אותך. דרך אגב, זה גם מקרב יותר והקשר נהיה עם יותר "בשר". לגבי הרצון שלך שתהיה עבורך אמא - מי לא הרגיש ככה בטיפול?????? הרי אם היתה לנו אמא, משפחה, ילדות "נורמלית" לא היינו הולכים לטיפול לא??? גם אני רציתי שתהיה אמא שלי, שתאמץ אותי, שאהיה בשבילה כמו אחת מילדיה ,אך עם הזמן יורדים לקרקע המציאות ולפתע מבחינים בדברים הקטנים שהיא עושה למענך שאמא שלך לא עושה או עשתה. בקיצור, אני אומרת תזרמי עם התחושות והרגשות שלך ותצמחי מתוכן. תגידי לעצמך שמה שאת עושה למען עצמך וע"מ שהטיפול יעזור לך הוא להתחיל לדבר איתה על הרגשות והתחושות האלה. מבטיחה לך שאח"כ תרגישי הקלה עצומה וגם מבטיחה שהיא לא תצחק עלייך, ההיפך, רק תחזק אותך. לגבי האכזבות שלך ממנה,כמוך-כמוני וגם כאן למדתי משהו חשוב: תמיד היתה אומרת שהיא רק בן-אדם וגם היא טועה לפעמים אבל אף פעם לא בזדון ולכן תמיד שמחה כשהייתי אומרת לה ממה נפגעתי או התאכזבתי ואז גם היתה מסבירה את עצמה, דבר שכבר היה מקל עלי (כי כל מה שנשאר בראש הופך לגדול ועוצמתי יותר) וגם היא "למדה" אותי ואני "למדתי" אותה וזה טיבו של קשר! יש בו גם טוב וגם רע, גם אוהבים, גם נפגעים, גם כועסים, אבל אם הקשר אמיתי וחזק הוא לא יישבר! לי באופן אישי נראה שאסור לך להתייאש, לוותר ולהפסיק את הטיפול, ההיפך! תיכנסי בפחד ואז תוכלי לעבור שלב. כרגע את ב-"הרד-קור" של הטיפול וסביר להניח שזה יקרה לך עם כל מטפל וגם בחיים האמיתיים. כתבתי יותר מדי, מצטערת. מקווה שעזרתי לך קצת. איתך ובעדך - אני

הי, תודה על התגובה. אוקי - אני אדבר איתה, אנסה לפחות. אולי תוכל להמליץ לי על איזו דרך מחשבה שבעזרתה אני אוכל להקל על (אין מילה טובה אחרת) הסבל שגורמת לי הידיעה שהקשר הזה הוא מאד חד כיווני, שרב הזמן אני לבד? שהיא לא באמת איתי? אני ממש אשמח אם תוכל אולי בתור מישהו מה"צד השני" להעלות כמה משפטים / דרכי מחשבה שיכולות להפחית את ההרגשה הזאת - אם יש לך רעיון? אם אפשר אני אספר על דבר אחד. לפני תקופה מסויימת כשהתחילו להתעורר אצלי הקשיים ולצוף דברים - היא הציעה שנקיים 2 פגישות במקום אחת. כשהקשיים העמיקו - היא הציעה 3 פגישות. (אני הסכמתי). הפעם - הקשיים היו גדולים פי כמה וכמה, והיא לא הציעה דבר כזה, אני משערת שבגלל שהיא חשבה שכלכלית אני לא אוכל לעמוד בזה ולא רצתה להעלות את זה בידיעה מראש שזה לא אפשרי עבורי. אבל בתקופה האחרונה אני מגיעה לפגישות ומחכה לשאלה הזאת: "תרצי לבוא עוד פעם בשבוע?" בעיקר לשם תגובה, שאני אדע שהיא לא אדישה, שהיא מבינה עד כמה זה קשה לי. היא מעולם לא הציעה. זה כמו מחסום קטן - משהו שגורם לי עוד הרבה יותר סבל ועוד סיבה לא לסמוך עליה. כדאי לי לדבר איתה על זה? כמובן שכדאי לי, אני כבר יודעת את התשובה- אבל אני לא יודעת לשם מה, אני לא יכולה לצפות ממנה להוסיף לי פגישה ללא תשלום. אבל הרגשות האלה הם עצמאיים ולא נכנעים להגיון. מה לעשות?? אני מרגישה - וזה מאד חשוב, שכל ההתעסקות שלי בכמה שהיא לא באמת שלי, מרחיקה אותי מלהתעסק בכאב שלי- שאני צריכה לעבור כדי שיוכל להיות לי משהו שהוא באמת שלי. טוב, תודה רבה על התשובה אשמח מאד מאד לתשובה נוספת, במיוחד אחת אופרטיבית (עם דרכי מחשבה..) (: הרבה תודה!!

שלום, אני מנהלת צהרון בביתי. בשבוע שעבר היה מקרה של שני ילדים בגיל 7 שנשכבו על המזרון והתחבקו בחדר קצת חשוך למנוחה. לאחר שהתרעתי אותם לא לשכב חבוקים נפרדו. לאחר כשתי דקות חזרתי לבדוק מה קורה וגיליתי כי אחד הילדים נשכב על הילד השני ונוגע לו באיבר המין. הפסקתי מייד את הפעולה הזו והוראתי להם לקפל את המזרון ולגשת למשחקים אחרים עם כל הילדים. מה היתה צריכה להיות התגובה שלי ברגע נתון זה? האם הייתי צריכה לשוחח עם הילדים ביחד או בנפרד? איזה מסר אני צריכה להעביר לשאר הילדים ואם בכלל? כיצד להציג את הסיטואציה להורים המודאגים? אולי לילדים ישנה הפרעה כלשהיא? האם זה נורמטיבי? יש הרבה שאלות סביב הנושא הזה והדעות כאן מאוד חלוקות. אני לא יאפשר לילדים לנוח צהריים יותר מאחר והסיטואציה הזו מדאיגה מאוד אותי ולא הייתי רוצה להתמודד איתה. האם זה פייר כלפי הילדים? שמגיעים עייפים ? בתודה סיגלית

ומה עם הצדדים הנורמטיביים של המיניות הילדית? ברור שצריך להסביר להם את הנורמות אבל גם לא כדאי להפחיד אותם ולגרום להם לחשוב שמה שהם עשו זה דבר נוראי. בסך הכל ילדים בני 7 נוהגים לגעת זה בזה ואף לחשוף אחד בפני השני ולהשוות וזה לא פתולוגי. אני הייתי חושבת שכן חשוב לבדוק את הרקע של הילד ה"אקטיבי", אם מישהו עשה לו את זה אי פעם, אם הוא עשה את זה עם אחרים, האם מישהו נגע בו...כי הרבה פעמים מגלים שמאחורי מעשה "תמים" עומדת פגיעה מינית ל אחד הילדים...

אודי שלום, הייתי בסדר שבועיים...אתמול היתה פגישה, והשיחה היתה על דברים טובים ושיש שינוי..ורק בסוף חזרתי לכאב..ואז נזכרתי שאני "יוצרת דרמה" בסוף פגישה כדבריה..אז נורא רציתי להגיד מולה מה אני מרגישה ולא אמרתי..כי כבר היה הסוף...והיא אמרה שיש מקום לפגישות שמחות..לדברים כאלה אפשר גם עם חברות..אני לא משלמת בשביל שיחה סתם...ומצד שני לא מסוגלת לפתוח מולה אלא רק לכתוב לה במייל על מה שכואב..ועכשיו כל כך מנסה שלא לכתוב בין פגישות...היא אמרה שנמשיך לנסות להגיד מולה...אבל אני חושבת שהיא מיואשת ממני למרות שאמרה שלא...ועכשיו מרגישה שוב לבד אחרי הפגישה של אתמול....כי שוב היא לא מבינה אותי וזה מאכזב...רציתי שתגיד שהיא איתי ומבינה שקשה וכו' וכל זה לא היה, עכשיו אאלץ לחכות לפגישה הבאה...האם יש מקום לקבל פה את הנחמה?

שלום מיכל, כל מה שכתבתי לuto מכוון גם אלייך. חשבתי על שתיכן כשכתבתי ולכן לא אאריך עוד ורק אוסיף כי מאד יכול להיות שאם כן היית אומרת לה מה את מרגישה היית שומעת ממנה מה שכ"כ רצית לשמוע:שהיא איתך ומבינה כמה קשה לך. כפי שכתבתי כבר, הרבה דברים והרבה ציפיות מתרוצצות לנו בראש, אבל נדיר שמישהו (כל מישהו, לא רק מטפל) ידע מה עובר לנו בראש ויגיב בהתאם ויאמר את מה שאנחנו רוצים שיאמר. סוג כזה של קשר" של ידיד אמת או חבר נפש, לא משנה איך נקרא לזה, הוא נדיר ביותר ולכן כדאי לדבר, לתמלל את הרגשות שלנו ואז גם נתוגמל בהתאם. ממליצה בהקשר הזה גם לקרוא את ויניקוט ואת מה שכתב על "האם הטובה דיה" - לי זה עזר הרבה. שלך - אני

אודי, בוקר טוב לך, קמתי הבוקר וכל כך רציתי שכשאכנס לפורום אראה את תגובותייך... כל כך רציתי... כל כך.. :( כן, זוכרת את תגובתך לבקשה של בנות אחרות כאן.(אמרת שאתה כן נכנס לכאן ומעלה הודעות ומשאיר מקום לתגובות של האנשים ) אני גם זוכרת שבד"כ ענית ! (ולא רק העלית הודעות )בימי ראשון,שני, רביעי וחמישי.. עכשיו "קיצצת" (כך זה מרגיש לי ) ובד"כ אתה עונה בימי שני וחמישי בלבד... לי זה כל כך חסר, אין לך מושג עד כמה.. :( אתה לא תאמין מה קורה לי תוך כדי כתיבת ההודעה..פשוט הזוי.. קול פנימי צועק ומחריש לי את האוזניים :"זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך ".. אודי לא שינה שום דבר, הכל נשאר בדיוק !! אותו הדבר !!זה רק נדמה לך. אני גם מפחדת ממך פתאום שתשנא אותי על שאני מבקשת ממך שתחזור ותענה ! בתדירות שענית פעם.. מרגישה מיקסר בראש ובלב שומעת : זה רק נדמה לך..אאאוווווווווו זה רק נדמה לך אאאווווווווווו זה רק נדמה לך אאאוווווווו בווווווווווווםםםםםםםםםםםםם !!!!!!!!!!!!!!!!! אודי, אמרתי לך שאני משתגעת. אתה רואה ????????????? :(((((((

יכול להיות שאחרי שנה ומשהוא אני ירגיש שהטיפול לא עוזר יותר? איך זה יכול להיות? הבעיות לא ניפתרו וואי אני משתגעת כי עם זה לא עוזר אז מה עוזר הלוואי שאני טועה

שלום, הנני בחור בן 41 רווק. אני סובל מילדות בבעיה כאובה מאוד של ניתוק וחוסר יכולת תקשורתית, הבנת מצב, חוסר שליטה במצב. זה מתבטא בפחד מאנשים מתגובותיהם. כל מילה שנאמרת אני חושש ונפגע. אני לא מסוגל לקרוא ספר או לראות סרט משום שאיני מצליח לזכור פרטים ושמות. אני נמצא במערבולת פנימית 24 שעות 7 ימים בששבוע. אין לי יכולת שליטה והבנה של מה חשוב ומה צריך לעשות בכל רגע ורגע. מעולם לא היתה לי חברה. התמיכה היחידה והחשובה שיש לי היא מאמי שעוזרת לי בכל דרך מכינה לי אוכל כביסה כספים אבל זה לא דרך חיים. הבעיה שלי מטרידה אותי וגיליתי שאין עוד אדם עם בעיה כזו בעולם...אני לא מצליח לשמוע ולהפנים מה שנאמר וכל הזמן אני בהלם. אני מטופל בתרופות פסיכיטריות שאינן קשורות לעומק הבעיה. הייתי אצל פסיכולוגים ונבדקתי על ידי מבחנים נוריופסיכולוגיים. אני לא זוכר את עברי היכן הייתי או מה עשיתי. זה מתבטא בכל דדבר כמו איזו חולצה אני לובש או מה עליי לעשות כרגע. אני חושש מכל הנאמר או נעשה ולכן לא מתפקד בשום צורה. מעולם לא היתה לי חברה טולמעשה אני בודד מילדות. יש לך משהו שיכול לכוון אותי או לעזור לי? אשמח מאוד במידת הצורך למסור פרטים נוספים.

שלום רב לך גיל תאורך אכן מצדיק קבלת מידע נוסף לגביך. אשמח לשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי! אני כבר כ-שנה וחודשיים בטיפול אצל פסיכולוגית שהסיבה העיקרית היא שתעזור לי מבחינה תעסוקתית. סה"כ קיבלתי המון מהטיפול אבל הרבה פעמים העליתי בפניה שהטיפול לא פותר את הבעיות ושנותרתי עם הרבה סימני שאלה ושאני די מרגישה שזה בסופו של דבר המטרה העיקרית נכשלה. ובעקבות זה שאני לא כ"כ מוצאת את עצמי החלטתי לעשות פסק זמן ולנסוע לטייל היא הציעה שנעשה פרידה מסודרת וטענה כי בטיפול יש גם כשלונות, מכיוון שאינני יודעת מה יהיה כשאחזור אני לא יודעת מה לעשות. אם אפרד ממנה - כניראה שלא אחזור, השאלה שלי היא מתי שמים סוף לטיפול? מצד אחד אני מרגישה סוג של מיצוי מצד שני אני צריכה אותה. דבר שני- אני מתענינת בטיפול השאלה שלי איך אני יודעת עם אהיה טובה בזה? כי אחרי שאני מסתכלת עליה אני לא יודעת לנתח ולעשות את כל הדברים שהיא עושה. מה צריך בשביל להיות מטפל טוב?< לא בא לי לבזבז את זמני על לימודים וכאלה ואז לראות שזה לא מתאים לי ממש. סליחה על המגילה אבל נמאס לי להיות עם מיליוני סימני שאלה שירה

ערב טוב ושבוע טוב , אני בת 28 ויש לי שאלה ... אני לא רוצה להתחיל להתבכיין פה על מר גורלי השלמתי עם זה מזמן אבל בכללי אני בדיכאון למעלה מעשר שנים עם כל מה שמשתמע מכך לא מצליחה להחזיק עבודה או זוגיות או קשרי משפחה נורמליים הייתי בטיפול פסיכולוגי אבל התייאשתי אני לא בדיוק בחורה ביישנית ולדבר עם פסיכולוג על אותם דברים שאני גם ככה מדברת עם כל העולם לא עוזר לי ניסיתי נוגדי דיכאון שלושה סוגים שונים והתופעות לוואי היו קשות מדי בשבילי ולכן וויתרתי גם על זה השאלה שלי היא: יש לי הזיות של חרקים זה בא בגלים במשל כשנה אולי קצת יותר אני רואה ג'וקים או עכבישים זוחלים על הקיר ואז אני מסובבת את הראש ומסתכלת ואין שם כלום בהתחלה זה היה רק ויזואלי עכשיו זה כבר נהיה מוחשי אני מתעוררת לפעמים בתחושה שמשהו זוחל לי על הרגל אבל אין שם כלום העניין הוא שכמו עם הדיכאון הבולימיה החתכים וכל שאר השריטות שלי אני למדתי לחיות גם עם זה הבעיה שזה כבר התחיל להשפיע עליי ביום יום כמו לשבת בחוץ עם חברה ולקפוץ על הרגליים באמצע השלוק כי ראיתי נחש זוחל מתחת לשולחן לכי עכשיו תסבירי אך ראית נחש שלא נמצא שם באמצע מסעדה בדיזינגוף סנטר :-) אשמח לדעתך המלומדת.....האם אני משתגעת?? תודה רבה ושבוע נפלא

למרות שאני ממש ממש רוצה לפעמים :-) לא נוגעת ואף פעם לא נגעתי בסמים. השאלה שלי היא כזו האם הזיות זה מחלה בפני עצמה או שזה יכול להיות גם כתוצאה מלחץ נפשי מתמשך אני כמובן מבינה שלא ניתן לאבחן באתר אני רק שואלת לדעתך רופא מטפל האם יכול להיות שלטפל בדיכאון יטפל גם בזה? תודה רבה

אני סובלת מהתקפי פניקה לא מוסברים ולא הגיוניים. ראיתי שהמלצת על טיפול CBT משולב עם היפנוזה. הייתי רוצה לדעת יותר על היפנוזה בהקשר של התקפי פניקה וגם לקבל שמות של פסיכולוגיים שמטפלים בשיטה שעובדים בראשון לציון. אני מבינה שלא מפרסמים שמות באתר אז אשמח לקבל למייל. תודה

שאלה נוספת..האם ישנם מטפלים בשיטה שעובדים גם עם קופ"ח מכבי?

כן, מצטערת שמציפה כך פתאום.. אודי, אולי פשוט יותר, נכון יותר לעזוב הכל ולחזור ליער שלי ?? אודי, אין לך מושג איזו שלווה יש שם ביער .. השמיים כחולים ,פה ושם עננים לבנים שטים.. במבי פוסע בנחת, בשקט ,בין ענפי העצים העבותים, עלים בגווני צהוב, חום, ירוק, כתום, בורדו, יוצרים שטיח ענק... אוושה חרישית של הרוח הנושבת וציוץ ציפורים מזמרים שיר שקט לאזניו של במבי. תערובת ריח עמוק של שורשי העצים, גזעים,עלים שמפוזרים ,מימי הנחל,השרף שנוטף .ריח משכר ממלא את היער ... במבי מתיישב בינות לחלוקי הנחל. אוחז כמה בידיו, משחק עימן.. שפירית כחולה מתיישבת על כף ידו. לוחשת ברוך לאזנו : "במבי, אתה לא לבד, הרי אני איתך. אתה זוכר..כנפיים לי ,כנפי קסם..יכולה אני להביא לך כבמטה קסם כל שחפץ ליבך. רק תבקש ומיד תקבל ..." במבי שמח. טוב לו. הרי לא חסר הוא מאומה.. ..אודי, שתדע לך שנורא עצוב לי..אני לא יודעת למה. הסיפור של במבי ביער..זה כבר לא מה שהיה.. משהו התקלקל בקסם ??? במשהו אחר ??? אוף אודי, אני יודעת שאני מציפה אותך היום. לא יודעת מה רוצה. :(((

לא יודעת מה לעשות.כל כך מבולבלת. הכל נעשה כל כך ??? אתה הרי יודע,מתחילת אוקטובר אנחנו נפגשות ארבע פעמים בשבוע. בנוסף, היא מתקשרת באחד מימי האין פגישה בשעה קבועה. אין לי מושג למה. בשבוע שעבר הרגשתי באחד מימי האין פגישה איזה בלגן מאוד גדול בלב, הרגשתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר לעולם. סימסתי לה וביקשתי שנעשה הפסקה של חודש ,חודשיים, אולי חצי שנה. בתגובה היא קבעה איתי פגישה נוספת באותו היום. אודי, בשבוע שעבר נפגשנו חמש פעמים !! הזוי !!! נכון ??? אני מפחדת. משהו לא טוב קורה..לא יודעת לומר במילים מה..משהו מפחיד. משהו שלא צריך לקרות. אני מאבדת שליטה לחלוטין. לא יודעת איפה זה יכול להגמר..אולי אני באמת באמת משתגעת לגמרי ??? נגמרת?? אני נהיית ???? נהיית מה ???? משוגעת לגמרי ??? לא יודעת.. גם שיתפתי אותה בפנטזיה שחוזרת אצלי שוב ושוב.. בפנטזיה אני מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי, יוצאת מהמקלחת ואמא צביה עומדת עם מגבת גוף פתוחה לקלוט אותי אליה.. ופתאום התחילה פנטזיה נוספת..אמא צביה שוכבת במיטה, אני צמודה אליה והראש שלי בתוך השקע בחזה שלה..מרגישה בפנטזיה שהראש שלי מאוד שמור ומוגן כך... הכל נעשה משוגע לגמרי. וזה עוד לא הסוף. ביום של האין פגישה היא התקשרה פתאום בשעה אחרת , לא בשעה הקבועה. מרגיש לי שהכל השתבש. למה היא התקשרה פתאום בשעה אחרת ? אולי היא שכחה ? אולי היה לה פתאום מקרה חירום ? אולי איזו מטופלת אחרת ניסתה להתאבד לה ? ..אולי אפילו הצליח לה ?? כמובן שכשהיא התקשרה בשעה אחרת לא עניתי לה.. אודי, אנחנו אמורות להפגש ביום ראשון בערב. אני נקרעת לחלוטין. מצד אחד, אני כבר כל כך מתגעגעת אליה. כל כך..כל כך, וואוו.. מצד שני, אני רוצה להעניש אותה על שהתקשרה בשעה אחרת וגם על משהו שנפגעתי ממנה בפגישה האחרונה (לא זוכרת כבר מה היה אבל זוכרת שנפגעתי ממשהו ) אני גם רוצה להעניש את עצמי על שאני כל כך צריכה אותה. אני גם רוצה לנסות ולחזק את השרירים שלי בכך שלא אגיע אליה. שלא אצטרך אותה יותר. שאוכל להסתדר לבד. עם השרירים שלי שאחזק. אודי, תסביר לי בבקשה, מה קורה לי ?? מה זה כל זה ??? אודי, אני כל כך רוצה להרפות מהכל.. כל כך רוצה שתכסה אותי בשמיכה רכה,רוצה להניח את הראש עליך, שתלטף ותגיד לי בשקט שהכל בסדר, שאתה שומר עלי ששום אסון לא הולך לקרות לי.. אודי, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני כל כך, כל כך מבולבלת. :(((

סליחה שרק עכשיו כאן לידך.. (גם אני עוברת ימים לא פשוטים). בכז, באתי לאחל מזלט ליום ההולדת אבל באיחור.. (סולחת לי?) ..מאחלת לך מכל הלב -המון דברים טובים, והמון שלווה ורוגע .. אני שומעת את הקושי והבלבול שאת נמצאת בו , מבינה שאת עוברת תקופה קשה , מקווה שהסחרחורת בה את נמצאת תרגע , והדברים יתבהרו, כאן איתך , גם אם בשקט. שרית

תודה על היותך כאן לידי. תודה על הברכות. לא מרגישה שצריכה לסלוח לך שהרי עשית לי רק טוב... :) את יודעת, מרגיש לי קצת כאילו התייתמנו מאבא.. גם לך מרגיש קצת ככה ?? אני שואלת אותך בגלל שהיית זו את שגם בפעם הקודמת כשאודי לא הגיע אלינו בחרת להתיישב על ידי ותהייתי אם את מתיישבת לידי בגלל שגם את מרגישה קצת יתומה כאן ?? בבקשה,תעני לי רק אם מתאים לך... :) מסכימה שבנתיים נשב קרובות ?? שוב, רק אם מתאים לך.. במבי.

שהמשפט האחרון שלך היה נכון... לפעמים אמא לא חוזרת.

אני שומעת לא פעם על המושגים מודע ותת מודע .מושגים אלו מופיעים לא פעם בספרים ספירטואלים .ספרים העוסקים ברפואה אלטרנטיבית ובפרט ספרים יותר מדעיים שעוסקים בפסיכולוגיה אני מדי פעם הם נתפסים בעיני כאבסטרקטים יותר ואני לא מבינה בצורה חותכת מהם בידיוק מה חשיבותם ומה תפקידם בנפש האדם אשמח ליראות את פירוטך על נושא זה [אני מתרשמת מיחסך האמפתי כלפי אנשים בפורום ]

הי אורטל, יש לימודים באוניברסיטה הפתוחה שיכולים להשתלב גם בתיכון,חשבת על זה?לימודי פסיכולוגיה מעניינים. את די מזכירה לי את עצמי בגילך... הצימאון הזה... ח.