פורום פסיכולוגיה קלינית

אודיייי לא יודעת מה לעשות. לא תכננתי את זה,תהיה בטוח... אני מאוהבת.קשות.ברמות על.ככה באמצע החיים.יותר אפילו מאשר בגיל ההתבגרות.הוא כל כך טוב אלי,מבין ומתעניין... ואני לא טיפשה.בדרך כלל עם הרגליים על הקרקע,הכי ראלית שיש. אז אתה בטח שואל מה הבעיה? הוא נשואי.אתה מבין? ואני כל כך לא הורסת משפחות מטבעי.הכי אנטי לדבר הזה... אבל קליק כזה כמו שיש בינינו הוא לגמרי לא דבר מובן מעליו... דיייייייי....אני יורדת מהפסים. לא יכולה כבר לחכות לרגע שהוא יתחבר.

משפט אחד חזק שמראה לי את המצב כפי שהו. אני חמש שנים גרושה.בכל התקופה הזאת יצא לי להכיר כמה וכמה גברים אבל יותר מסטוץ או יזיזות לא היה.זה מה שמצאתי שם בחוץ ומתוך הבדידות הקשה הסכמנתי ליחסים האלה.לפני כמה חודשים הבנתי שזה ממש לא מה שאני מחפשת...אני לא מלכת יופי,לא עשירה ועוד יש לי ילד בן 18 שדי מקשה עלי ליצור קשרים כי הוא רוצה להיות זה שנותן את האו קיי.האיש ההוא עכשיו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי זה שנים.הוא מקבל אותי איך שאני (ואני לא קלה עם המאניה דפרסיה),אוהב,דואג לא לוחץ...מי מבטיח לי שאמצא מישהו כמוהו בחוץ,עם כל התכונות שנדרשות למערכת יחסים שלמה. בחמש שנים לא הצלחתי למצוא מישהו אפילו חצי שווה ממנו. אני לא מסוגלת לחתוך את הקשר הזה.טוב לי מידי וגם הפחד מהבדידות החוזרת הורג אותי....

שלום, אני בת 21. בתקופת התיכון, במשך כשנה וחצי, הייתי חותכת את עצמי. זה נבע מסיבה מסוימת אבל לאחר זמן מה, הפגיעה העצמית הפכה להיות בעיה משלה ולא בהכרח קשורה לסיבה ההיא. עברתי טיפול של כשנה אצל פסיכולוגית, ובערך לפני שלוש שנים הפסקתי עם ההרגל לחלוטין. חשבתי שזה מאחוריי, אבל לפני כשבוע ראיתי סרט שכנראה עשה לי טריגר מסוים. זה לא היה סרט אלים או משהו בסגנון, ובהחלט לא קשור לבעיה ה"היא", אבל לאחר הסרט חתכתי את עצמי בפעם הראשונה אחרי התקופה הארוכה הזו. אני מפחדת לחזור לזה, ורציתי לשאול אם יש דרך להתמודד עם זה באופן פרטי עכשיו, בלי פסיכולוג/ית. ואם כן, איך? מודה על העזרה. דפי.

שלום אני באזור גיל השלושים מוצצת אצבע לפני השינה רציתי לשאול האם כדאי להתאמץ להגמל מההרגל הזה? או פשוט לעזוב את זה? (חשוב לציין שלא נגרם נזק לשיניים).על זה זה מעיד ? (אישיות אוראלית?) האם משהו ישתנה מבחינת מאפייני אישיות במידה ונגמלים מהתופעה? תודה:)

מרגישה שחזרתי לפה בגדול. מידי אולי. בנתיים משתעשעת לי במחשבות על הצד ההוא של הקצה...שלא חייבים בו כלום, לא מרגישים בו כלום ופשוט לא כלום בו.ומידי פעם נבהלת שזה מה שמשעשע אותי..

קצת נרגעתי,תודה..ממשיכה ללכת לטיפול (לא כל כך מהר אוותר לעצמי כנראה והקשר איתה חשוב לתחזוקה..)אודי, האם צריך להכחיד את הרצון הזה לתשומת לב שלה? איך להתמודד איתו,אם זה צורך אז איך ממלאים אותו בדרך שלא תהיה כזו בכיינית...אלא שאוכל לספר מה שקשה בלי "שתרחם" עליי, אני לא כזו מסכנה!אבל באמת רע לי..ודברים לא מסתדרים ויש הרגשה של איבוד שליטה...ואני צריכה אותה!!האם בשביל רווח?ברור שזה טוב שמישהו אכפת לו ממך...לא מבינה כבר כלום... היא אמרה שאני מתמודדת עם הרבה קשיים,ויודעת שזה לא פשוט, שאני גבורה ואמיצה ושהיא מאמינה בי..לא מרגישה כזו ואחרי שאמרה שיש לי רווח מזה אני כבר לא מאמינה לכלום...קשה לי עם האמון הזה שנבנה בנינו אך משתבש כל פעם...איך יוצאים מהלופ הזה של רווח והפסד... ובמבי, בגלל זה האמון בטיפול משתבש...והצפייה בעצים, בדשא הירוק מרגיע מאוד, תודה שאת מזכירה שיש דברים יפים...מיכ

אודי, זו היתה פגישה נוראית. התחילה בסדר. עד שהיא זרקה את רימון ההלם שלה: תכנית ההעדרויות שלה לשנה הקרובה. זה היה מלוכלך! מצד אחד היא לכאורה באה לקראתי. שאלה מתי הכי נכון לי שהיא תודיע לי מראש לקראת ה"אין" (הגדרה שלי, לא שלה); מהו פרק הזמן שלא יהיה קרוב מדי לפני כל "אין" אבל גם לא רחוק מדי... כי רחוק מדי זה גם לא טוב. לא ידעתי מה לענות ככה במיידי. בכל זאת, זו שאלה שצריך זמן לחשוב עליה. ואז היא פשוט הרסה את זה... שלפה את המועדים (+/-) בהם היא לא תהיה... הרבה זמן מראש. קבעה לי עובדה. לא מבינה בשביל מה היא שאלה בכלל. בעיקר בהתחשב בכך, שמעכשיו ואילך כל הטיפול יתנהל תחת הצל של כל ה"אין" הזה. משמע - לא יקרה כלום חוץ מהשתבללות שלי וחוסר יכולת לשתף פעולה, עם משברים של 'לא רוצה לבוא יותר בכלל'. איך זה כל פעם קורה מחדש... אני לא לומדת כלום. לא מתבגרת ולא מתגברת. זה היה רק הלב שלי ששוב התפרע.

שלום, רציתי לשאול איך אפשר להסביר התנהגות של גבר נשוי אשר משלה אישה פנויה שהוא אוהב אותה, אך בסוף מתברר שהוא רק רוצה סקס?האם יכול להיות שהוא חולה מין?

ועוד שאלה: האם מעשה של גבר נשוי שמספר סיפורים למאהבת שלו כדי שתסכים להיות אתו בקשר, אשר מטרתו מבחינתו היא השגת סקס, נחשב לניצול מיני? האם יש סיכוי שלגבר זה יש בעיה פסיכולוגית?

אודי שלום, בעקבות ההרהורים האחרונים שבמבי העלתה, חזרו אלי זכרונות שאני מדחיקה וחשבתי שאם אני אכתוב אותם הם ירפו ממני קצת, עד שיחזרו שוב לישון. לפני מספר שנים היה לי כ"כ רע בנשואין שהייתי נתונה במצב רגשי כ"כ ... שמחשבות התאבדות היו לי בתודעה כל הזמן, אפילו תכננתי איך לבצע אותה תוך שהיא תראה כתאונת דרכים, כי היה לי קשה מאוד לחשוב שהילדים שלי יצטרכו להתמודד עם המחשבה שאמא שלהם ויתרה עליהם במעשה ההתאבדות שלה, וחשבתי שיהיה להם יותר קל לחיות עם הידיעה שהם אבדו את אמא שלהם כי היא נהרגה בתאונה, אפילו בחרתי לוקיישן שמתקבל על הדעת שבמצבים מסויימים הנהג יאבד שליטה על הרכב וידרדר לתיהום. אבל, עדיין הרגשתי שאני מפקירה אותם בעולם הזה, ואיך אני יכולה להשאיר אותם כאן בלעדי, מי יהיה קשוב אליהם, מי ידאג להם, בהתחלה חשבתי אפילו להשאיר צוואה שבה אני מבקשת כי אחותי תהיה אפוטרופוסית שלהם (כי לדעתי, גם היום, היא תקדיש לילדים יותר מהאקס) ועכשיו מגיע החלק שהכי מפחיד אותי לגבי, אני הבנתי את הסיטואציה שבה היו נתונות אמהות שהתאבדו ורגע קודם רצחו את הילדים שלהן. אני חושבת שזה מה שטלטל אותי והחזיר אותי מאותם מחוזות רעים. וגם היום כשהזכרונות צפים, כ"כ מזעזע אותי לחשוב שהגעתי למצב שעל-אף שלא הסכמתי אתן יכולתי להבין אותן. ולא פחות מטרידה אותי המחשבה, שנכון שבעלי דאז ראה שמאוד רע לי (לא ניתן היה לא לראות שבלילות אני בוכה, לא שזה הטריד אותו כ"כ, הוא ראה בכך רק מניפולציה שלי להשיג את תשומת ליבו או לכפות עליו את הרצונות שלי ביחס לקשר בינינו) ואני חושבת, נכון, תפקדת כלפי חוץ באופן מלא: עבדת במשרה מלאה, תפקדת בבית באופן מלא, אבל איך אף אחד לא שם לב ולא היה מודע לאן המחשבות שלך הגיעו?

בקצה. לא החלטתי באיזה צד לבחור. הצד החי העושה היוצר או הצד הנח היושב הממתין. היא כבר לא נבהלת.גם אני לא. אני רצויה????לא יודעת. החיים שלי כרגע לא רצויים.בכללללללללללל.

שוב..לא קל ואני כועסת עדיין עליה..באתי לפגישה כמעט לא דברתי, לא רציתי להתבכיין, אז אפשר אולי אצלך לקבל קצת תשומת לב? אם אבכה בטיפול שוב היא תחשוב שאני מתבכיינת...האם היא מבינה שלא קל וזה לא בגלל רווח משני? איך אסביר לה שבכל זאת קשה לי? עכשיו כבר כאילו כל הטיפול לא שווה הרבה...האם יכול להיות קשה גם בלי רווח? האם באמת כשאמרתי שרע היה רע כל כך? כבר מבולבלת לגבי מה אני מרגישה ומה היא חושבת שסתם התבכיינתי? לא מבינה כבר כלום...האם תוכל להסביר לי מה הכוונה ברווח משני? האם זה אומר שלא באמת רע?

מה עושים שחברה שלי בדכאון כל כך עמוק שהכניס גם אותי לדכאון. אין לי כוחות לכלום יותר, מרגישה ריקנות, אני רואה הכל שחור לא רואה תקווה ולא רואה שום סיבה ומשמעות לחיים האלה. אני לא יכולה להגיד לה להפסיק לדבר איתי למרות שזה מחמיר את המצב שלי כי אז לא יהיה לה עם מי לדבר. אבל אני קורסת אני ממש מתמוטטת, לא יכולה להחזיק מעמד יותר. כל כך מיואשת. לא יודעת מה לעשות יותר.אני מרגישה כל כך לבד אין לי עם מי לדבר. אין לי כוחות להתחיל טיפול כי אני לא רואה שום טעם בחיים האלה. מה עושים? :(

וואווו..איזה משונה..כתבתי לך כבר מס' הודעות והן נמחקו..כבר כמעט וויתרתי.. אבל אני כותבת פעם נוספת היות ואני רוצה לשתף אותך. אתה זוכר את ההודעות ההן שכתבתי לך לפני שבועיים בערך ?? עברתי אז שבוע ממש הזוי..הייתי כמו בתוך בועה כזו..לא הרגשתי כלום, הייתי במעין ניתוק כזה..אפילו כשכמעט והייתי מתחת לגלגלי המשאית ההיא, לא הרגשתי כלום.. בשבוע שעבר אמא צביה ואני דיברנו במהלך כל הפגישות על מה שהתרחש. ואז היא גם שיתפה אותי ואמרה לי שבפגישה ההיא שחוויתי אותה שהיא הסטרית ולא מכווננת אלי, היא אכן היתה מאוד לחוצה ,היות והיא ידעה שהיא צריכה לעשות משהו שמאוד מאוד יכאיב לי.. בכל אופן היום אני מרגישה שוב בטוב. רואה את השמים הכחולים,שומעת שוב את ציוץ הצפורים, ואפילו כבר ראיתי ניצנים קטנים של שקדיות... אתה כבר ראית אותם אודי ? אתה יודע אודי,בשבוע שעבר שלחתי לטימי תגובה על הודעותיה... התגובה שלי איכשהו נעלמה..אולי היא מתעופפת לה אי שם במרומים ? אולי היא מתעופפת לה עם הצפורים ? ואולי גם ההודעות הקודמות שנעלמו לי, אף הן מתעופפות להן אי שם...??? אתה יודע אודי, משהו משונה כזה... קצת מצחיק.. אני חושבת שאני ממש קשורה אליך...אתה יודע אודי, זה הרי נשמע ממש הזוי.. הרי הכל פה וירטואלי.. זה הרי פשוט הזוי..אם למשל נפגש ברחוב אתה הרי בכלל לא תזהה אותי.. אתה הרי בכלל לא מכיר אותי.. אני אולי כן אזהה אותך בגלל התמונה שלך שמתנוססת למעלה ..אבל אתה ??? ובכל זאת , אתה יודע אודי, למרות שאתה למעשה לא מכיר אותי, אתה מכיר אותי בחלקים שבי ואתה כל כך מדוייק עבורי..כל כך מדוייק שזה מדהים.. איך קורה שמתרחשים כאלו דברים במדיום כזה שהוא לחלוטין וירטואלי ויחד עם זה כל כך , כל כך אמיתי.. משונה ומדהים... שלך, במבי. נ.ב אם הודעה/הודעות קודמות שניסיתי לשלוח לך היום החליטו בכל זאת לנחות אצלך , אפשר לוותר על ההודעה הזו...

הי במבי, היית חסרה לי...שמחה שאת כאן..עכשיו אני במצב לא מזהיר, הפסקתי לסמוך על המטפלת וזה בעייתי....שמחה שאצלך טוב..אסתכל יותר על הטבע בזכותך!..מיכ.

תודה על מילותיך. גם לגבי ההתבוננות בטבע... זה מדהים כשמתבוננים, נכון ? :) ומה קרה שהפסקת לסמוך על המטפלת ? במבי.

התשובה שלך ריגשה אותי. תודה ! שלך, במבי.

אני מקווה שאני שואל בפורום המתאים, אני רוצה לברר איך נקרא התחום בפסיכולוגיה לגבי אופי של בן אדם האישיות שלו למשל יותר חברותי או טיפוס כעסן וכו'. אומר יותר, איפה אני יכול לקרוא על זה. גם כי אני רוצה להשתנות ואני רוצה לעבוד על זה. תודה רבה.

שלום רב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית קלינית מאיזור פתח תקווה שעובדת עם קופת חולים כללית. תודה מראש, מרינה.

מחפשת פסיכולגית דתיה עם המלצות מאזור הדרום. יש רעיונות?

שלום אני בת 38. עקב גילי "המופלג" והעובדה שעוד לא התחתנתי, אני מתחבטת בשאלה - "ואל אישך תשוקתך...והוא ימשל בך." האמנם הפסוק הזה נכון? אני שומעת מסביב פה ושם שהעולם שייך לגברים. האם אני חייבת להתחתן ולציית למוסכמה החברתית? ואם אהיה זאבה בודדה?

אני בטיפול של תרופת זיפרקסה ובונדורמין . הבעייה היא שאני סובל מצחוק בלתי רצוי שבא בגלים. עוד לאטים קרובות אין לי חשק לעסוק בלימודים או בסדר בבית . אבקש לעזור לי ביועוץ (לא לשלות לפסיכולוג באופן פרטי או ציבורי).

כי צחוק בלתי רצוי זה לדעתך מחלה ולא הפרעה פסיכולוגית?

שלום רב, אני בן 29 ועד לפני כשנה וחצי נהגתי ברכב בצורה רגילה ללא שום הפרעה. יום אחד פשוט נהיה קשה לי לנהוג. כל פעם שאני יותא לכביש המהיר אני מרגיש שהגוף שלי לא מתפקד וזה קורה במיוחד בלילה. איך אתה מציע לפתור את הבעיה הזו? אני מאוד רוצה לשוב לנהוג רגיל. תודה

שלום רב לך נדב תרואך מתאים לסוג של חרדה , ניתן בהחלט לעזור לך באמצעות טיפול קוגניט7יבי התנהגותיוביופידבק. אשמח לעזור בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שלום רב אחותי בת 35 גרה עם הוריי , לפני 7 שנים פטרו אותה מעבודה מאז היא יושבת בבית ללא עבודה וללא רצון לחפש עבודה , אין לי ספק שמצבה לא טוב , כול הנסינות של אחי ושלי לדבר איתה נתקלים בחומה בצורה , " שאנחנו מגיעים לביקור היא קמה ומסתגרת בחדר מול הטלויזה , שעות וימים בבית ללא חברים ללא חיי חברה מול הטלויזה , נסינו לשכנע אותה ללכת לטיפול והבטחנו לה סיוע לאורך כול הדרך , אבל שום דבר לא עוזר, איך אפשר לעזור לה ? איך אפשר לגרום לה להתחיל תהליך של טיפול ? אני בטוח שהיא מודעת למצבה אבל אין לה את האומץ ..... ( היא קוראת ספרים על מודעות עצמית ) תודה מראש

באתי. כי הגעתי לקצה. לבד לי שם ומסוכן .למרות שאשת הנפש שלי תומכת, אבל אפילו היא נבהלה. וכשהיא נבהלת- זה ממש מפחיד. צריכה להרגיש רצויה ולא מבהילה.

אני סובל ממה שנקרא מעי רגיז,לאחר שעברתי את כל הבדיקות הקיימות לא נמצא אצלי משהו חריג,התופעה מלווה בכאבי בטן,התכוצויות,שילשולים וכו' ברצוני לציין כי התופעה מערימה עליי קשיים ופוגעת בחיי היומיום עד כדי חיפוש מקומות עבודה קרוב לבית בכדי להיות כמה שיותר קרוב לשירותים,שמתי לב שהתופעה מתרחשת בעיקר בבוקר או במצבי לחץ לפעמים הכי קטנים כמו עמידה בפקק תנועה ועליית הלחץ מכיוון שאין שירותים בסביבה,אני בנוסף גם לא נוסע באוטובוסים מאותה סיבה.כיצד ניתן לטפל בתופעה המעיקה הזאת

שלום רב לך העובדה שבבדיקות שבוצעו לך בגין תסמונת המעי הרגיש - רגיז מוכיחות כי מדובר בתגובות למצבי לחץ ומתחים מצטברים. טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב ביופידבק יכול לגרום לשיפור במצבך. אשמח ליעץ ולעזור בהתאם. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי, קראתי את ההודעה והרגשתי שזו אני שכתבתי אותה! אותם תחושות, אותם קשיים, אותם חרדות.. אני נוסעת רק בלילות (כדי לא להיתקע בפקקים) ובאור יום כמעט עושה תאונות מלחץ כשאני מזהה עומסים.. אין תחבורה ציבורית, אין טיולים, אין חיי חברה כמעט.. והכל בגלל איזה "תסמונת נעלמת.." מחפשת פתרון כבר הרבה (מדי) זמן... אם הלכת לביופידבק הזה.. או מצאת/שמעת על איזו דרך קסם אשמח מאוד לשמוע.. לילה טוב

יש לי ילדה בת 13 עם ADD, ליקויי למידה והתפתחות רגשית מעוכבת, בנוסף היא סובלת מהרטבה בלילה ולפעמים גם ביום. השאלה שלי האם ביופידבק יכול לעזור להתגבר על התופעה? והאם ניתן לקבל את זה דרך קופת חולים כללית, בביטוח משלים?

שלום רב לך בהמשך לשאלותיך להלן תגובתי. העובדה שלביתך ישנן הפרעות קשב וריכוז והיא גם סובלת מהרטבת לילה ולעיתים גם ביום מצדיקה ברור רפואי ופסיכולוגי כאחד. לאחר הברורים הנ"ל ניתן בהחלט לפנות למומחה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי וביופידבק . יש לברר בקופת החולים מי מטפל ומהי הכשרתו ונסיונו הקליני. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי, יש לי שאלה. ראיתי לפני כמה שנים בטלויזיה תכנית שמדברת על בנות שיש להן ראייה מעוותת לגבי המראה שלהן.למשל, בחורה נראית בסדר גמור,לא שמנה מדי ולא רזה מדי אבל רואה את עצמה כאילו היא מכוערת כשזה בכלל רחוק מהמציאות.אני לא יודעת אם זו מחלה. אם זה אומר לך משהו אני אשמח לקבל קצת מידע על זה.

יכול להיות שהכוונה שלך היא להפרעת גוף דיסמורפית (BDD), שבה יש עיוות בתפיסה/ראיה הסובייקטיבית של האדם את גופו שלו?

אני בטיפול מעל 4 שנים ואני יכולה לומר בלב שלם שאני לא באותו המקום שהייתי בתחילת הדרך, ישנם הרבה תמורות שאני יכולה להבחין בהן אך עדיין לתחושתי במקומות "הליבה" ההתקדמות שלי לא מספקת. אני יודעת שזה לא נכון לדבר על הטיפול במונחים של תוצאות אבל עדיין.. לאחרונה העלנו את מינון הפגישות לפעמיים בשבוע בהחלטה משותפת אבל אני מרגישה בהרבה מובנים שזה מסחרר אותי ומשאיר אותי באיזה מוד אשלייתי כזה של לחיות מטיפול לטיפול ובעצם לא עוזר לי להתקדם הלאה.. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי היטב, אשמח לשמוע את תגובתו של אודי ושל שאר חברי וחברות הפורום.

חשבתי שזה לא מקרי שעובר זמן בין רגע כתיבת ההועה לרגע שהיא מתפרסמת בפורום והזמן הזה אפשר לי לנסות לחדד מול עצמי מה התכוונתי להגיד. כנראה שבבסיס רציתי לשתף , אותך ואת שאר אנשי הפורום באיזה פחד או תחושה של ללכת לאיבוד, גם בתוך הטיפול ובטח גם לקבל איזה לגיטמציה לתחושות האלה. לוודא שאני יכולה לסמוך עלי ועל המטפלת שלא "התפתנו" לפעמיים בשבוע ושזה באמת משרת את התהליך. הפחד העיקרי שלי הוא שהטיפול יהפוך ( או כבר הפך ) לסוג של התמכרות.. יהיה לי נחמד לשמוע את המילים שלך ושל האחרים בנושא.

חזרתי עם הכל לטיפול...ואתה יודע למה זה גרם? שאני מחפשת תשומת לב, מתבכיינת שרע לי, וזה משרת אצלי משהו..אלוהים יודע מה...אז מה? סתם הלכתי לטיפול, סתם משלמת כסף והכל סתם כדי שיאהבו אותי על דרך השלילה? שאם אספר שרע לי ככה אני אצור קשרים? אוף........נשמע נורא!! מזכיר לי את השיר "לוליטה" ששר גידי גוב "את יודעת כמה רע עושה לך טוב" נהייתי מזוכיסטית. אז מה? שתלך לעזאזל!!!נמאס לי!!!! סתם אמרתי לה שאני מרגישה ילדה מטומטמת? לאף אחד לא אמרתי זאת!!!סתם אני נכנסת לדיכאון? כדי לקבל תשומי? הלא זה לא כזה תענוג גדול...מפגרת שכמותי!!!האמנתי לה, שהיא לטובתי? האמנם? כבר לא בוטחת בה ולא רוצה לחזור לטיפול.....ומשגעת גם אותך..

באמת, זה אנושי? זה ילדותי, תינוקי משהו...יודעת שאני מרגישה ילדה אבל...למה? למה זה קורה רק בטיפול? אומרים שהקשרים בטיפול הם כמו בחיים...ובחיים אני לא מראה שרע לי לאף אחד,להפך...עכשיו האם אתה יכול להסביר למה שאדם שערך העצמי שלו נמוך ינסה למצוא חן ע"י מסכנות? מה זה משרת? לי אין מושג אז אל תשאל אותי...וכשרע אז אני נעשית יותר ויותר תלותית..ולא מבינה כבר כלום...ואני די כועסת על זה שהלכתי לטיפול ושהיא נתנה לי להמשיך ככה להקשר....רק בשביל תשומת לב....כנראה שאפסיק בכל זאת את הטיפול...כבר לא שואלת אותה וככה גם אפתר מהתלות בה...ואני אפסיק להתבכיין גם פה...ושוב ארגיש בודדה למרות הכל....מיכ

שלום. לא מגיבה ישר נובע מחרדה, חוסר בטחון, חוסר אסרטיביות. כיצד ניתן לשנות התנהגות זו באופן ספונטני?

אחרי למעלה משבוע של אין. אחרי 6 פגישות שהתבטלו. על-פניו זה נראה שמחר תהיה סופסוף פגישה, למרות שיום שני הוא לא יום "שלנו"... אבל עד שלא אחזור מהפגישה (משמע - באמת היתה), אירועי יום חמישי טריים מדי מכדי שאוכל פשוט לקבל את זה כחזרה הדרגתית לשיגרת הטיפול. רק בחמישי בערב, אחרי הטלטלה, נוצר סופסוף קשר. תקשורת SMS-ים. לא היה קל. ואז היא הציעה שאשלח לה מיילים, כדי לשמור אותה בתמונה. והיא תענה, כמובן. כדי שאצליח לשמר אותה. ככה אני... מאבדת דברים סדרתית. דברים שאמורים להישמר בפנים... לא מצליחה לעשות את זה לפני שהם מתפוגגים לי. זה לא היה תחליף ל"דבר האמיתי". ברור שלא. אבל זה עזר לזכור שבכל זאת היא קיימת, היא שם. לא נעלמה באמת. אולי זו רק אני שנעלמתי. טוב שיש את פה. תודה. זה עוזר לזכור לפעמים.

היי אודי, עד הרגע האחרון, זה שבו ממש חציתי את הסף ועברתי בדלת, לא הייתי רגועה... גם במהלך הנסיעה הייתי עם חצי קשב מופנה לנייד - אולי בכל זאת תגיע הודעת ביטול? וזה קשה לנהוג ככה עם ADHD קשה... מוזר... בדרך הביתה הייתי עדה לתאונת דרכים, שבה היה מעורב הרכב שנסע לפניי (הנהגת לא היתה אשמה, לא היה לה סיכוי לברוח). הספקתי לבלום בזמן, משום שראיתי מראש מה הולך לקרות. לא היו נפגעים בגוף. אם זה היה קורה בדרך לפגישה, לא הייתי מספיקה לבלום. כנראה שאני האובייקט כל זמן שיש מישהו משמעותי מספיק שנמצא בסביבה. וכשאין, אז גם אני אינני. מרתק לראות פעוטות שאפילו לא מנסים להרים את הכיסוי כדי לחפש את האובייקט שהם אוהבים... עבורם ה"אין" מוחלט כל כך. היא טוענת שאני בסה"כ ילדה קטנה... :)

שלום לכם. אני לא יודע אם זאת הכתובת הנכונה לכתוב כאן על הבעיה שלי, אך הנחתי שאם זה לא, לפחות אולי תוכל להכווין אותי איפה כן אוכל לחפש ולאן לפנות. אני לומד כבר מספר שנים, ובשנה הראשונה חרדת הבחינות שלי הייתה נוראית, אחרי שנתיים כבר התחלתי ללמוד איך להשתלט עליה, אך אני מוצא פעמים רבים שאם הייתי רגוע, ולא חרד - ההספק והאיכות שלי ישתפרו פלאים. רציתי לדעת אם יש אולי ספר שאתם יכולים להמליץ לי לקרוא כדי לקבל עוד כלים איך להיפתר מהדבר הזה - "חרדת מבחנים". תודה מראש, גיא

שלום רב, החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי ואני מחפש המלצות לפסיכולוגים טובים באזור תל-אביב המקבלים מטעם קופ"ח מכבי. ברור לי שאין שחור ולבן וזה דבר מאד סובייקטיבי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לקבל מספר שמות ולהתחיל לבדוק אפשרויות. תודה רבה.

שלום, הנה כתובת המייל: [email protected] אשמח לתגובות. תודה.

שלום רב, זה די ארוך וכואב. אני היום בת 28, הוריי עוד נשואים ויש לי אחות אחת שקטנה ממני בשנה. הורים שלי באו משני מדינות שונות מאירופה מדינה ששם מקובל ללכת ערום בבית כמו איזה נודיסט... אני נולדתי פה בארץ ולא בחול והיו לי מלא בושה ובעיות כשהוריי הלכו ערומים עד שהגעתי לגיל התבגרות וביקשתי מהם להפסיק והתשובה שלהם היתה- "בבית שלנו נעשה מה שאנחנו רוצים" אני ואחותי התבגרנו והיתה לי בעיה כשאבי אמר לאחותי שהיא "שטוחה" והערות שלא במקום פוגעניות וחסרות כל טעם טוב. תמיד אהבתי את הוריי והייתי יותר הבת של הפוגע - אבא. אהבתי אליו היתה טהורה ותמיד ראיתי שהוא דוגמה להכל ושהוא איש חזק והערכתי אותו מאוד. בגיל סביבות 15 קרה משהו ששבר אותי- אני ממש הדחקתי ולא סיפרתי לאחותי לאמא או רק לחברה כי לא רציתי שזה יעש משהו למשפחה כי אני אוהבת את כולם ולכן נשאר לי כעס ומטען עליו: היינו בים חזרנו הביתה נכנסנו למקלחת עם בגדי ים להוריד את החול והוא נגע לי בחזה ואני הייתי בתוכי ממש בהלם ולא הצלחתי להבין את זה אז לא עשיתי ביג דיל יצאתי מהמקלחת - הייתי עם בגד ים, וניסיתי בכל מאודי לשכוח... והצלחתי מאז לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים בשיחות איתו אבל תמיד בכל זאת דיברנו המון כמו שהיינו מדברים אבל משהו בי ליחס איתו השתנה, אני מאוד אוהבת אותו וכועסת עליו, אני שכחתי לו הכל ולא התכוונתי להזכיר לו עד יום מותי כי זה לא חזר על עצמו והוא היה שיכור שזה קרה אבל זה העציב אותי עדיין. מאז קראו לי אסונות נפשיים אישיים- היה לי חבר ראשון גיל 17 נכנסתי תוך כדי לדיכאון בקשר ועזבתי אותו. הייתי אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר כי הדיכאון נמשך שנה עם חרדות. רציתי גם להתאבד. זה נגמר בגלי 19 לאחר טיפול והתגייסתי לצבא אבא ירד עליי- "את לא תעמדי בטירונות ואוטובוס ראשון תחזרי הביתה" המשפט הזה גמר אותי כי פחדתי שזה יהיה נכון , ערער אותי וגרם לי להתקפות חרדה בלילות וחוסר שינה בטירונות ובאמת שכמעט לא סיימתי עד שהיו צריכים לתת לי כדורי הרגעה (עד כדי כך היה משקל לדיבור שלו). יש המשך הודעה הבאה

שלום. אני אוכל קרח באופן קבוע מגיל 16 ואני פשוט לא יכולה להפסיק.זו ממש התמכרות,הכמויות גדלות כל פעם ואני כמעט לא יכולה להפסיק לחשוב על "מתי תהיה הפעם הבאה שאני אוכל קרח". ניסיתי להפסיק בכוחות עצמי,אבל בהתמכרות כמו בהתמכרות היה לי ממש קשה ונשברתי ולא הצלחתי להפסיק... רציתי לשאול מה אפשר לעשות בשביל להפסיק עם זה כי לפעמים אני אפילו עושה זאת בהחבא כי זה ממש באופן קבוע מלא פעמים ביום וזה כבר מבייש. האם זה באמת נקרא התמכרות אפילו שזה לא חומר שאמור להיות ממכר? איך להפסיק?עזרה דחוף כי למרות שאני לא רוצה להפסיק אני יודעת שאני חייבת....!

שלום רב לך,תופעת אכילת הקרח אותה את מתארת מוכרת ואינה חריגה. חשוב י לקבל יותר פרטים על לתת לך תשובה מקצועית ואחראית. במקביל אני ממליץ לך לפנות לרופא/ת המשפחה שלך על מנת לבצע הערכה רפואית ובדיקות דם שאינן כואבות ואינן מזיקות . כדאי גם שתערכי רישום של מצבים בהם את אוכלת קרח, האם את אוהבת לאכול גם ארטיקים אם כן באילו טעמים... דאגה לא תפתור את התופעה. אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

ד"ר שלום. אני עצורה מבפנים לא מגיבה ישר אח"כ אני חושבת על כך על המקרה שקרה ואומרת לעצמי למה לא הגבת ישר למה? לדוגמא משהי עמדה אחורי ונתנה לי מכה עם המרפק ואני שותקת. אח"כ אני רואה אותה מלכלת עלי וצוחקת. זה מראה כמה שהיא זבל. על מנת שמקרה זה לא יחזור על עצמו מה עלי לעשות?

אודי, רואה שעדיין אתה לא כאן...האם בכך שהמטפלת שלי תתן לי משהו זה יכול לעזור לי לא לצור קשר בין הפגישות? האם זה כמו חפץ מעבר של תינוק? מרגישה ילדותית כל כך...(היא הציעה)האם לקבל זאת ממנה? בקשתי שאני יותר לא אבקש לחבק אותה אלא שהיא תחליט כדי לשמור על גבולות...חולמת שהיא מכסה אותי ואומרת לילה טוב משהו אימהי כזה כשספרתי לה הרגשתי ילדה מטומטמת...מרגישה מטופש על בקשת האמהות הזו ממנה...האם להתחבר לילדה הזו שבתוכי או פשוט להשתיק אותה כבר? מיכ

נראה לי מאוד ילדותי...חשבתי שהגיע הזמן שאתבגר ולא מצליחה..(תמיד מרגישה ילדה), כועסת עליה...רציתי לעזוב פשוט, אבל היא מזכירה שסכמנו שלא אדבר על פרידה...שלחתי קצת יותר מדיי מיילים והיא התחילה את הפגישה בשיחה על גבולות..שאני בכלל רציתי לומר שיש לי בעיה כספית ואולי נפחית ושאני אשתדל לכתוב פחות.התכוונתי....אבל כשזה בא ממנה...היא בעצמה אמרה שזה תלוי בי..מה כבר לא?...ואז כבר לא בקשתי כלום...שונאת אותה פתאום..ואז מגיע הרגש הזה של לעזוב אותה..איך מתגברים על היצר הזה של הכעס הנוראי? רוצה לעזוב ויותר לא אעיק עליה.. איך מופיעים לפגישה בכעס? לא מסוגלת לכעוס עליה ולא רוצה לבוא אליה יותר...אשלח לה כסף בדואר מצידי........אוף..בטוח תגיד שצריך לחזור אליה....לא יודעת איך..האם לכתוב לה? יש דרך אחרת? מיכ

אודי, זה כבר פיצוץ גרעיני. אתמול בערב היא סימסה לי "מחר כרגיל?" עניתי לה "תלוי בך" (כלומר, אם היא כבר מרגישה מספיק טוב בשביל לקיים פגישה). היא ענתה "מבחינתי כן". אז עניתי "טוב". קצת אחרי-כן, ובלי קשר כמובן, התחיל עוד אחד מכאבי הגב שלי. הרבה פעמים הוא מתעורר כשבא לו ומלווה אותי עד שאני הולכת לישון. הפעם הלכתי לישון לקראת 5:00. אחרי 3 וחצי שעות התעוררתי בגלל כאבים קשים במיוחד, שהקרינו גם לרגליים. לא מצאתי לעצמי מקום. קמתי. לקחתי כדורים וקיוויתי שאצליח לחזור לישון. אחרי אינספור התפתלויות העייפות הכריעה ונרדמתי כואבת. מתישהו השעון המעורר הביע את דעתו... בכל זאת, אחרי כמעט שבוע, אנחנו נפגשות היום... וככה, עייפה ועדיין כואבת ומקללת את היום שנולדתי, הוצאתי את עצמי מהמיטה והתחלתי להתארגן. ואז... אז ראיתי את ההודעה שלה... שלא אבוא לפגישה. שבכל זאת היא לא כשירה לפגישה היום. ומאז היא לא עונה לי. או שהיא באחד מהתקפי ההתעלמות שלה (בוגר מאוד), או שבסוף היא ישנה ואני ערה וסובלת! אני לא צריכה את הקטעים האלה. לפעמים נדמה שזה רק משחק בשבילה. אז אני לא משתתפת יותר.

היי אודי, הנני במערכת יחסים שנתיים אבל כרגע אני מרגישה שהמערכת יחסים נמצאת במשבר,בן זוגי הוא אדם מאוד שטלתן ומתרגז מהר הוא חושב שאני צריכה להתנהל איך שהוא רואה לנכון,השנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה והוא כל הזמן רב איתי בגלל זה בנוסף מאוג קשה לי להתחבר למשפחה שלו והוא רוצה שאני אגיע אליהם והיה איתו בכל האירועים המשפחתיים.היו פעמיים שהתחלתי להסביר לו שאי אפשר שאני אתחבר למשפחתו בכוח ושהוא צריך לגלות רגישות ולזרום עם מה שיש אבל שיחה מהסוג הזה נגמרת בריב.הוא כל הזמן מבקר אותי ומדגיש את התכונות השליליות שלי כאשר אני מסבירה לו שאין אדם מושלם הוא טוען שאם אני אלמד ממנו בגלל שהוא מושלם אני היה גם כזאת. כרגע אני לא יודעת מה לעשות אשמח לעצה.

שלום לורן, מנסיוני האישי, כשבן הזוג מעביר עליך ביקורת כל הזמן ומשנה לשנותך ועוד בשלב כ"כ מוקדם של מערכת היחסים (שבה לפחות הוא עוד אמור לאהוב אותך על מה שאת וכמו שאת, כי הוא התאהב בך ולא במישהי אחרת!), זה מסוכן, לא בריא ואף ילך ויגבר עם הזמן. גם כשכבר על ההתחלה יש בעיות עם המשפחות, זה לא סימן מבשר טובות (במקרה שלי לא פסקו אח"כ האשמות כלפי אמי כאילו אני והיא אחד הם.. ומצאתי את עצמי כל הזמן בעמדת התגוננות ולחץ בביקורים המשפחתיים: מה אמא שלי תגיד שאח"כ אחטוף על הראש ועד זה שכבר ביקשתי ממנה לא לדבר איתו בכלל ולא לומר דבר!..). אם הוא לא מקבל אותך כמו שאת וחושב שהוא מושלם ורוצה שתלמדי ממנו ותהיי כמוהו, אני ממליצה לך לשלוח אותו לדרכו ואולי אף להתאהב בעצמו..(נרקיסיזם). תמיד תזכרי מי את ומה את ואל תתני לאף אחד לשבש אותך ולזרוע בך זרעים של ספק וחוסר בטחון בעצמך! מערכות יחסים כאלה אף פעם לא נגמרות טוב ובמקרים קיצוניים יכולות אף להוביל לאלימות פיסית או רגשית! ברור שהבעיה אצל הבחור ולא אצלך כי כשאתה אוהב מישהו אתה לא מנסה לשנות אותו כל הזמן! אתה אוהב אותו בשל מה שהוא, בשל התכונות הספציפיות שלו, בשל האופי הספציפי שלו ולא בשל כך שהוא יהיה בעצם משהו אחר, שיש לאותו אדם במוח - איזו דמות אידילית לא מציאותית. במקרה שלי זה לא הוביל למערכת יחסים טובה, למרות טיפולים ונסיונות רבים לשינוי ולהידברות, רק חבל שבאמצע היתה ילדה תמה וחסרת אונים שנולדה למציאות הלא בריאה הזו של ויכוחים רבים, האשמות ומה לא. כמובן שאסור להקיש ממקרה אחד לאחר, אבל עבורי בכל אופן ומנסיוני הרע כשבן הזוג מתחיל להעביר ביקורת, מנסה להסיט אותך ממסלול חייך ושאיפותייך (במקרה שלך הלימודים) ומתחיל למעשה בסוג של שטיפת מוח נגד עצמך, זה לא בריא, זה מסוכן ואף לא מעיד על אהבה אמיתית שלו אלייך, ההיפך, זה מעיד על שתלטנות וחוסר יכולתו לקבל אותך כמו שאת בגלל שלו יש בעיות עם עצמו! אני מציעה לך לסיים את הקשר הזה כל עוד את יכולה ולפני שתצללי אליו יותר עמוק ויהיה קשה להתנתק, להתרכז בחייך, בשאיפותייך המקצועיות, לממש את עצמך ובדרך בטוח שגם תמצאי אהבת אמת של מישהו שיאהב אותך ויקבל אותך כמו שאת ואת אותו ואז תסתכלי על הקשר הזה בלשון עבר ותודי לעצמך שלא נשארת שם לשמוע את כל שטיפות המוח הללו. מקווה שעזרתי ושנתתי לך עוד זוית להסתכלות על המצב. הכי חשוב - תמיד תאהבי את עצמך ותהיי בטוחה בעצמך ואל תתני לאף אחד לקחת לך את זה! כשהוא מתחיל עם הביקורת עלייך, תאמרי לו בקול רם וחזק שכזו את ושלא תשתני למענו ולא תפסיקי את הלימודים למענו ואולי הוא כבר ילך לדרכו לבד.. שלך, אני

שלחתי את ההודעה לפני כמה ימים והיא כניראה לא הגיעה, אז אני אשלח שוב: אני יודע שזה אולי ישמע מצחיק או מוזר אבל למרות שאני אזרח, משוחרר מהצבא כבר מעל שנתיים, אני מאוד מוטרד מהמילואים, וזה לא שקרה לי אירוע חריג או משהו יוצא דופן במהלך השירות הצבאי. בשירות הסדיר הייתי ביחידה קרבית, עכשיו במילואים אני ביחידה קרבית אחרת, במקום שאני לא רוצה להיות בו בתפקיד שאני לא רוצה לעשות אותו, ובנוסף לזה התפקיד הזה גורם לכך שאני מקבל יותר צווי מילואים מרוב האנשים ביחידה. אני מרגיש רע מאוד, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה כי אני לא בקיא בנושא הפסיכולוגיה, אבל אני במצב מאוד לא טוב, אני מרגיש שאני נמצא במצה של לחץ וחוסר אונים. למרות שזה סך הכל משהו כמו חודש בשנה, לא עובר יום אחד שאני לא חושב על מילואים, לפעמים באמצע הרצאות בלימודים אני שם לב שאני כבר רבע שעה לא בכיתה אלא במחשבות שלי על הצבא. יש לי חלומות על צבא ומילואים בתדירות של לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים אפילו יותר. אני כל יום דואג כשאני בא לבדוק אם יש דואר שאולי יש שם שוב צו מילואים (והיום היה). המצב ביחידה שלי הוא רע, מבחינת הציוד והתחזוקה והיחס של הצבא בכללי, לחשוב שבמצב כזה אנחנו אמורים לקחת חלק במלחמה הבאה מביא רק מחשבות פסימיות מאוד. המצב מפריע לי בחיים, ובלימודים בפרט. אני שוקל ברצינות רבה לעזוב את המדינה בסיום הלימודים והסיבה העיקרית היא המילואים. המצב הוא עד כדיי כך רע שבתקופה לקראת שירות מילואים אני מתחיל לפתח תופעות גופניות מוזרות שבדרך כלל דומות מאוד לסימפטומים של מחלות קשות, ואני לא רק מדמיין את זה, זה באמת קורה, אפילו הייתי בבדיקות נוירולוגיות בבית חולים. בתור חייל בסדיר יש לך את ההרגשה הזאת של חוסר וודאות שאתה לא באמת יודע מה יהיה מחר ומה ירצו ממך, אבל תמיד יש לך בראש את תאריך השחרור בתור משהו מעודד שמסיים את הכל, הכל יכול להיות רע אבל רק עד השחרור ואז הכל יהיה בסדר. המצב שאני מרגיש עכשיו מאוד דומה רק שאין בדיוק "מועד שחרור" כזה. אין יעד לסוף. במקרה הטוב היעד הזה הוא גיל 42, משהו שרחוק ממני 19 שנה, זה יותר מידיי. יש לי הרגשה של חוסר אונים וחוסר וודאות. הצבא יכול לקרוא לי מתי שבא לו לכמה זמן שבא לו לעשות מה שבא לו בלי שום התחשבות אמיתית בי, ובחיים האישיים שלי וניתן לעקוף כל חוק והגבלה ע"י אישור של סמכות גבוהה מספיק (כל הגבלה על קריאה למילואים בחוק שירות הביטחון ניתנת לביטול ע"י אישור של איזהשהוא דרג פיקודי - קראתי אותו). מה שעושה את המצב ליותר גרוע זה שאין לי גם דרך לדבר על זה עם אנשים, ברוב המקרים אני פשוט נתקל בזלזול או חוסר רצינות, דברים בסגנון "נו באמת, זה כולה כמה ימים של מילואים, תפסיק להתבכיין". מאוד קשה לי להסביר את זה לאנשים, שלמרות שזו תכלס תקופה קצרה זה משפיע עליי מאוד כל הזמן. אני במצב הזה כבר כמה זמן וניסיתי לחכות ולנסות "להירגע" אבל עם הזמן אני רק מרגיש יותר רע בקשר לכל העניין. מה כדאי לי לעשות? לפנות לטיפול? לנסות לפנות לצבא?

אבי שלום, הודעתך מאד נגעה לליבי. נשמע שאתה ממש במצב של מצוקה אמיתית וחוסר אונים ושכל העניין הזה של הצבא והמילואים ממש משתלט על חייך ומפריע לתיפקודך (בלימודים ובכלל). אני כמובן לא פסיכולוג ואין לי שום ידע מקצועי ע"מ לתת עצות, אבל נראה לי שאתה מגיב בצורה טראומתית למילואים ולצבא בכלל (ציינת כי הציוד לקוי וזה אכן דבר שמאד מלחיץ לדעת מראש שהוא לקוי ובכ"ז שישלחו אותך לקרב עם ציוד קלוקל שכזה!) ולכן נראה לי שאכן עליך לפנות לעזרה מקצועית או באזרחות או במסגרת צבאית (קב"ן) ולדבר על הכל, אולי אפילו תבקש פטור לנוכח מצבך הנפשי? נראה לי ששירתת מספיק את המולדת ויש בהחלט מקום גם לחייך ולהתפתחותך האישית! שלך, אני

מאבדת את האמון שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בכלל יכולים לעזור לי... כמו ילדה טובה לוקחת כדורים,הולכת לטיפול בשיחות... ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי במצבים של איבוד שליטה. לפני כחודשיים התאבד ידיד יקר שלי, איש האקדמיה,שהיה סמל לאפשרות של חיים תקינים לצד מחלת נפש. רק יומיים לפני התכתבנו... אם איש כמוהו,רציונאלי ביותר,משכיל ומוכשר בסוף מוצא את השקט שלו רק במוות...אז מאיפה לי החוצפה להאמין שאני כן יכולה להתמודד עם החיים האלה? קשה לי,אודי.אני מפחדת מעצמי ומהחיים.

ד"ר שלום רב, רציתי לשאול האם יש דרך לטפל בילדה בת 15 חסרת תיאבון.. מסיבה לא ברורה.. הרופאים לא נתנו סיבה. בנוסף לכך היא מתאמנת המון בריצה, בשחייה.. (זה לא אנורקסיה). היא פשוט נגעלת מאוכל. זה לא שהיא לא אוכלת היא פשוט אוכלת ממש מעט. חשבנו שרעיון טוב לקחת אותה לבית החולים למחלקת הפרעות באכילה שתראה איך הבנות שם סובלות ותיבהל אך המחלקה סגורה.. (ביה"ח לגליל מערבי)יש איזה מחלקה שאפשר לעשות בה סיור? בבקשה תנסה לעזור לי!!!! תודה רבה

שלום רב לך לחוסר תיאבוןאצל נערה בת 15 יכולות להיות סיבות שונות און יש לברר באמצעות במכרת הרפואית כולל בדיקות דם וכד. במידה וכל הבדיקות יצביעו על העדר סיבה רפואית , יש לשקול פנייה לגורם פסיכולוגי. הכולל גם הדרכה לכם כהורים .אני לא ממליץ לגרור אותה לבית חולים!!! אשמח ךהתעדכן www.gliksman.co.il בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אין משהו שאתה יכול לעזור לך בשיטה שלך? :( אגב, ציינתי כבר כי לא נמצא משהו רפואי בבדיקות הדם שלה. תודה רבה!

הי אודי אני עצובה..מרגישה לא טוב פיזית ונפשית. פיזית בקושי מתפקדת בעבודה, ונפשית בוכה כל יום כשאני חוזרת הביתה, ועייפה נורא. בא לי לחזור לתקופה של לפני כמה חודשים, שלא עשיתי כלום שויתרתי על הכל -על עבודה, חברות, על עצמי..פשוט חייתי כמו חתול -בהיתי בתקרה כל היום, וליקקתי ( את הפצעים שלי )..חתול דכאוני, אבל חתול. אין לי כוח לכל האחריות הזו..לנסות למצוא אהבה..להתאכזב, לנסות למצוא מטפל...להתאכזב..לנסות לרצות את המנהלת..להתאכזב..לנסות להסתכל במראה בלי להיבהל..מתי יהיה לי קצת שקט ושלווה בפנים? אתה יכול לכתוב לי משהו מעודד? זה תמיד מצליח.. תודה שאתה פה אופיר

היי, סיפור ארוך קצר - שנינו גרושים, במערכת יחסים כבר שנה, חצי שנה ראשונה הייתה בזמן שלה היה בן זוג ובנינו יחד סוג של חלום על חיים משותפים מושלמים עברה משבר שבעקבותיו התקף חרדה, נפרדה מהחבר עברנו לגור יחד לחודש והיה מזעזע היא לגמרי השתנתה, התנהגה בצורה מגעילה, התייחסה הזלזול, רבה עם כל החברים והקרובים שלי ורצתה להשתלט על כל תחום שבחיי. עזבתי ומאז אנחנו כל הזמן באים והולכים היום היא טוענת שמאוהבת בי מאוד ושבעקבות התקף החרדה היא פשוט לא זוכרת כמעט כלום ממה שהיה בינינו ובהלם לגבי אופן התנהגותה המגעיל טוןענת שזו לא היא ושהיא אחרת לגמרי והגיעה לתובנות לגבי חייה ורצונותייה. מבטיחה לי בן אדם אחר לגמרי ממי שחוויתי.. לי נשמע לא הגיוני השינוי הדרמטי בחודש אחד, האם להאמין האם זה הגיוני בספרי הפסיכולוגיה יש איזכור לגבי שינוי דרמטי שעובר אדם בתקופה כה קצרה?

שלום. אני בת 40 פלוס וגרה בישוב קטן שבו עברתי ניצול מיני ממושך בתוך יחסים לא בריאים ארוכי שנים. בן זוגי לשעבר כבר איננו בסביבתי, אך כיום אני חווה ביטויים של פוסט-טראומה הבאים לידי ביטוי בדיכאון, חרדה ברמות שונות וכעס גדול לא הגיוני על אנשי הישוב (כאילו יכלו לעזור ולמנוע, אך בפועל איש לא ידע על כך) ומרבה להסתגר בבית. לפני מספר ימים קיבלתי ע"י פסיכיאטר "רסיטל" 20מ"ג לקחת פעם ביום, וזה מאוד מטריד אותי, מכיוון שכאשר אני יוצאת את תחומי הישוב אין לי לא דיכאון ולא חרדה ולא כעסים! אני אדם "אחר". מלבד זה יש לי שיחות עם מטפלת שאינה פסיכולוגית קלינית שעוזרות לי להבין את מקורות הטראומה אך אינן נוגעות לשיקום חיי בישוב. שאלתי: האם אכן נכון לטפל במצב ע"י תרופות? האם לא כדאי פשוט לעזוב ולעבור לגור במקום אחר? האם טיפול ממוקד יותר כ- CBT יכול להועיל במקרה זה? תודה על ההתייחסות

נראה לי שההודעה שאך כתבתי לא הגיעה, אז אנסה לשחזר אותה - חשוב לי לקבל תשובה לפני ההפסקה של מחר בפורום אם אפשר. שאלתי היא: מתי או איך יודעים שהטיפול הסתיים. האם זה כשמשיגים מטרות קונקרטיות שאיתן הגעת לטיפול (כמו גירושים, מימוש מקצועי וכ"ו) או כשמרגישים שהפצע הפנימי לא מציק יותר, כלומר כשהכאב, הטראומות, החוסרים, החסכים מתפוגגים ולא משגעים אותך יותר. אני אחרי חודשיים מאד קשים בטיפול כתוצאה ממשבר אמון מאד עמוק עם המטפלת, החלטתי להפסיק את הטיפול, אך המטפלת שלי כל הזמן אומרת שאם להפסיק טיפול זה צריך להיות ממקום של בחירה ולא ממקום של בריחה. אני מרגישה שלא רק שלא השגתי אף אחת מהמטרות הקונקרטיות שבגינן התחלתי בכלל את הטיפול איתה, אלא שלגבי הפצע הפנימי לא רק שהוא לא נחלש, אלא שהוא רק הולך ומתגבר ומכלה אותי ממש ולכל זה נוספה בעיה חדשה ומרגיזה וזו היא והתלות שלי בה שאני ממש רוצה להכחיד! להפסיק טיפול זה הכי קל, השאלה היא מה הלאה? כשמתמוטטים מתחילים שוב טיפול חדש עם מטפל חדש וככה זה לכל אורך החיים?? כי בחישוב גס אני כבר מטופלת כ- 22 שנה!! עם כמה מטפלים שונים ולא נראה שמשהו עוזר או שמצבי משתנה בכלל. ההיפך, אני רק הולכת מדחי לדחי ולא יכולה לשים את האצבע על שום הישג מלבד הולדת בתי היקרה. חשוב לי לשמוע את דעתך כמטפל וכאדם אובייקטיבי ולא ממישהו שמכיר אותי ולכן אולי דעתו אינה מקצועית/אובייקטיבית. ועוד שאלה: אם אני מרגישה שלא השגתי כלום בטיפול של 4 שנים עם המטפלת, האם זה אומר שהיא לא טובה לי או שעם כל מטפל הייתי מגיעה למצב הזה? כלומר האם יש בכלל מקום לתקווה?? תודה

כבר דיברתי מספיק, טחנתי את הנושא וכל מה שקיבלתי זה התפלספויות. אני לא רוצה כרגע לחזור לטיפול כי נפגעתי מספיק. אולי בכ"ז יש לך תשובה יותר מדויקת? אין איזה קו גדול, מנחה למטפלים? למתי הטיפול הסתיים?

אודי... היא חולה. כבר 3 פגישות התבטלו. אני מניחה שיש חסרון בהרבה פגישות בשבוע - מפסידים הרבה בכל פעם שהמטפל נעדר מכל מיני סיבות. בכל אופן, אני לא כועסת בגלל שהיא חולה ולכן מבטלת... זה יכול לקרות לכולם. העניין הוא (והיא יודעת את זה), שבעצם לא התגברתי על אותה חופשה-בת-חודש שלה. למרות שחלפו מאז 8-9 חודשים. ומאז לא היה רצף כזה ארוך של ביטולים... לא קרה שלא נפגשנו כל כך הרבה זמן (הכל יחסי, אני יודעת). ואיכשהו זה יצא עכשיו בתקופה רגישה-קשה כזו בתוך הטיפול. במובן מסוים, אני אמורה לחוש סוג של הקלה וזה באמת כך - לפחות לא צריך לדבר על הדברים האלה! אבל האין-פגישות הזה, שכרגע הסוף שלו לא נראה באופק, הופך למעיק יותר ויותר. כמה אפשר לרמות את עצמי ש"זה לא נורא בכלל", כשכל הרעל הרדיואקטיבי מבעבע בפנים במשך כל 8-9 החודשים האחרונים???

שלום. אני בת 21, דתיה. יש בחור אחד שמעוניין בי- ויצאנו פעם אחת, אחרי הפגישה, אמרתי לו שהיה נחמד אך ביקשתי שעוד לא ניהיה חברים רשמית- משום מה זה הלחיץ אותי. מדובר בבחור שלומד איתי בקורס מסויים- ואנחנו נפגשים לפחות פעמיים בשבוע. לאחרונה דברנו המון בטלפון והוא לא מפסיק לשלוח לי אס אם אס. מצד אחד נעים לי מאוד לשוחח איתו- (והוא יודע את זה..), מצד שני אני לא אוהבת את המראה שלו, וקצת מציק לי כמויות ההודעות שהוא שולח לי(אני מרגישה שהוא מעט אובססיבי..). רגע אחד אני מעוניינת בו- רגע אחר המראה שלו מרתיע אותי. כרגע אני משדרת לו שאני בקטע שלו- אבל אני לא יודעת אם זה נכון. יש לבחור לב זהב, ומספרים עליו(וככה התרשמתי) שהוא נשמה טובה, אבל עניין המשיכה בעייתי!!! מה לעשות. אני חוששת להיות חברתו(דבר שמבחינתו שלב קצר לפני חתונה..), מצד שני- אני חושבת לעצמי שהוא בעל אופי נדיר ויש בו דברים טובים. אוףףףףףףףףףף! רגע אחד בא לי עליו, ושניה אח"כ ממש לא! מה נדפק איתי???!!!! האם כדאי לנסות? האם לאור כל הנ"ל- כדאי לוותר?(כי אני חוששת להשלות אותו אם בסוף אחליט שלא) אני מבולבלת מאוד!

מה קורה כאשר מטופל מעלה בטיפול חוויות ותחושות שהמטפל מתקשה להתמודד איתן, למשל מטופלת שעוברת התמודדות עם סרטן שד, כל ההתמודדות הכרוכה עם הפגיעה בנשיות וכו', והמטפלת עברה בעבר |(או עוברת בהווה) אותו הדבר וזה גורם לה להתקשות בטיפול, הזיכרון מכאיב למטפלת/ היא עדיין לא התמודדה כראוי עם החוויה/אובדן שלה וכו'. האם לדעתך על המטפל/ת לשתף את המטופל/ת בחוויה שעבר/ה? האם כל המטפלים עוברים בעצמם טיפול תוך כדי שהם מטפלים באחרים? (מלבד ההדרכה). אני חווה קושי גדול בעניין הזה המעמיד את הטיפול כולו בסכנה.

אני מבינה ששאלת שיתוף מטופל בתהליך אותו עובר המטפל מולו היא שאלה פתוחה. בכל זאת, אשמח לשמוע את עמדתך. אני מרגישה שאני נמצאת בסוג של כאוס בטיפול ומחפשת כיוון. תודה

אני מבקשת ממך עזרה.. זה לא פשוט....לא סיפרתי לך מעולם (עד כמה שזכור לי..) ..כבר שנים יש לי ברקע רצון למות. אבל באמת באמת למות.. לא מקום כזה של בקשת עזרה. פשוט למות..(פעמיים עברתי תאונה עם הרכב, באחת מהן הגרר לא האמין שמישהו יצא חי מהרכב המחוץ שנותר..) בד"כ הרצון הזה נמצא ברקע.. הוא לא נמצא בצורה קונקרטית.. בתקופה האחרונה הוא יודע בדיוק ! איך הוא רוצה להתבצע, מתי ואיפה..אני מפחדת.. סיפרתי לאמא צביה. הבוקר ,כשנסעתי ברכב, לפתע הרגשתי שהרצון הזה הוא ממש חלק נפרד ממני. איזו יישות עצמאית ..לא נשמעת לי. הוא כ"כ אימפולסיבי. אני כ"כ מפחדת... אודי, אני לא רוצה למות ! באמת באמת שלא..אבל החלק הזה כאילו עצמאי והחליט שזהו ! שהגיע הזמן ללכת עכשיו ! אודי, אני יודעת שאני נשמעת הזויה.. כך אני גם מרגישה.. אני רוצה להמשיך ולכתוב לך. אני באמת שלא רוצה שזו תהיה ההודעה האחרונה.. אודי תודה לך. שתדע שנעזרתי בך המון מאז שהגעתי לפורום שלך.. (הגעתי באופן מאוד אקראי בספטמבר 2009 . הייתי קוראת פאסיבית עד נובמבר 2009 שאז כתבתי לך לראשונה..

בוקר טוב לך אודי, מאתמול אח"צ התחלתי להרגיש לאט לאט שמשהו מתחיל אולי להרגע.. משהו במאבק הזה קצת נרגע.. אני מקווה.. אתמול בבוקר אמא צביה ואני נפגשנו. נפגש גם היום. נתתי לה לקרוא את התכתובת האחרונה שלנו (שלך ושלי) גם סיפרתי לה את מה שהתרחש על הכביש ביום שני.. מזל שזה הסתיים בטוב. אני שמחה ומודה על כך ! לא מובן מאליו.. אני מקווה שהבחילה הנוראית הזו שעברתי , שהתגברה מרגע לרגע. הרצון הזה להקיא כבר.לגמור מהכל.הבחילה הזו שהיתה כל כך חזקה. חזקה יותר מהיכולת שלי לשמור, לעצור, להחזיק שלא יקרה שום אסון. כל כך מקוה שהיא נרגעה ... אני כל כך רוצה להיות שוב ברגיעה.. לשמוע את ציוץ הציפורים, את אוושת העלים, להריח את הריח הצלול של העולם אחרי שהגשם שטף וניקה את האויר מהאבק.. להרגיש את הרוח על הלחי.. לשמוע אותה לוחשת באוזן נעימה מרגיעה ..לוחשת : "במבי יקרה, במבי מתוקה..כל האופק פתוח לפנייך..נשמי מלוא ראותייך"... אודי יקר , תודה לך ,תודה על שאתה קיים פה בעולם !! לא מובן מאליו.. במבי.

ההודעה ששלחתי לך בבוקר כבר בכלל לא רלוונטית . נפגשנו היום בצהריים והיה נורא !!!! ראשית, היא איחרה !! כך, פשוט.. הגעתי, צלצלתי בפעמון ו..דממה.. צלצלתי שוב, והדממה לא הופרה. התחלתי לצאת, ללכת..תוך כדי שאלתי את עצמי אם היום אכן יום רביעי.. ואז לפתע היא הגיעה ובידה החזיקה כוס קפה שקנתה כנראה ברחוב. כשהתיישבנו היא התנשמה והתנשפה באופן שרציתי להציע לה מסיכת חמצן..לאחר שהיא התנצלה ודיברנו על זה טיפונת , היא העלתה את הנושא המאוס הזה שדיברנו עליו אתמול.. הקטע של הרכב, ומה שקרה ביום שני וההודעה ששלחתי לך. היא לא חיכתה שאני אדבר כפי שהיא עושה תמיד. היא היתה נשמעת לי בהסטריה. היא גם דיברה מאוד מהר ובקול.. אמרתי לה שאם היא רוצה שאני אקשיב לה שתדבר לאט ובשקט. היא המשיכה לדבר מהר ובקול. הצעתי לה שתפנה לפסיכיאטר לקבל ממנו זריקת הרגעה.. כן, אני יודעת שדיברתי אליה מגעיל.אבל אני גם יודעת שהיא לא רצתה להפגש איתי..שאחרת לא היתה מאחרת..(כן, אני מניחה שזה באופן בלתי מודע.אבל לי זה לא משנה.) אני מניחה שגם עכשיו לא ממש מתחשק לה לראות אותי.. ואתה יודע אודי, גם אני פיתחתי נוגדנים אליה. אני חושבת על כך שמחר אנחנו אמורות להפגש שוב והגוף שלי מתמלא בפריחה.. אודי , אני זועמת עליה...אני מרגישה שאני רוצה לשבור לה את כל החדר. לשבור ולהרוס עד היסוד.שלא ישאר כלום . אפילולא פירור מהחדר הזה. נראה לי שאני לא אגיע אליה מחר .אני אתן לה להתייבש !!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףף אודי, אתה מצליח להבין ???? היא גם מאוד טובה. היא מאוד מאוד איכפתית, רגישה, מקצועית, אודי, אני כל כך מבולבלת... היא ביקשה ממני להמנע מנסיעה ברכב בתקופה הקרובה.. אודי, אתה מבין מה קורה פה ?????? אתה יכול לעשות לי קצת סדר בכאוס הזה ????? אודי...בבקשה... :(((((((

ספרתי כבר הכל בטיפול..עכשיו היא יודעת ובכל זאת אומרת שאפשר לאהוב אותי..ואפשר לאהוב אהבה ללא תנאי כמו שאני אוהבת את ילדי...ועדיין מתקשה להאמין..איך מעלים את הערך העצמי? כי מה שנאמר מבחוץ לא משפיע והיא אומרת שזה צריך לבוא מתוכי..איך? איך מקבלים את מה שאני לא אוהבת בעצמי ולא יכולה לשנות? בעיקר לא מקבלת את המקומות של הנפילות, של החוסר אונים של המקומות שאני נותנת לעצמי להיות בדיכאון...והרשתי לעצמי אולי לא לכסות יותר ולהודות שרע לי וגיליתי דברים שלא ידעתי שאני מכסה עליהם...ואז נהיה לי יותר רע...כי הרשתי לעצמי לחשוב יותר מדיי על עצמי ולשקוע...אולי עכשיו מפה תהיה הקלה ואוכל לעלות? אבל איך אקבל את עצמי יותר? איך לומדים לאהוב את עצמך?לשחרר...להרפות מהבקורתיות העצמית הזאת? ואני כל כך מבקשת דמות אם ממנה...ואין גבול לבקשת הקרבה שלה..ונראה לי שאני מבקשת ממנה אהבה כזאת ללא גבול...נראה שלעולם לא אסתפק באהבה תמיד מבקשת עוד..למה זה קורה?.....והיא אמרה שאת עניין הגבול אשאיר לה....

שלום רב, יש לי FETISH לדגדוגים שקיבל ביטוי בערך מתחילת נעוריי כיום זה רק הולך ומתחזק והולך ועולה לי החשק לממש זאת עם בחורה לדגדג אותה, אך אני לא מוצא. רציתי אולי לנסות להרגיע את היצר ע"י התעניינות האם זה בכלל נורמלי? האם יש דרך לרפא זאת?

בשפה הכי "דוגרית": כי בעיניי זה כבר מוגזם ומעסיק אותי במשך היום די הרבה... ואני כבר אדם בוגר ונשוי ולא מתאים לי העניין כבר

שלום, אני בת 28, ויש לי חבר מזה כ-3 שנים (גרים יחד). בסה"כ הזוגיות ביננו טובה, אנחנו מאוד דומים ומבינים אחד את השניה. הוא גבר מאוד תומך, אכפתי, רגיש , עוזר בבית וכו'...באמת אפשר לומר "אידיאלי". אבל ישנם דברים שקשה לי להשלים איתם- הוא אדם סגור ואינו מרבה לדבר כשאנחנו נמצאים עם עוד אנשים (כולל משפחתי), הוא סובל מדיסלקציה והפרעת קשב- מה שגורם לו בזמן שיושבים עם אנשים אחרים להיות בעולם משלו. בנוסף, חוסר בטחון שלו ןחוסר היכולת לעמוד על שלו או להתעמת עם אנשים על דברים שמגיעים לו (גם בסימולציה בינינו הוא אפילו לא מסוגל לצעוק- גם אם הוא ממש רוצה, יש לו ממש קושי פיזי לעשות זאת). אני אוהבת אותו, אבל לא מסוגלת להתמסר אליו בלב שלם בעקבות החששות מהעתיד שלנו יחד ופחד משעמום בחיינו המשותפים. אני מפחדת שהילדים שלנו לא יראו בו מודל חזק, והוא לא יוכל להקנות להם ביטחון. אני מאוד מבולבלת ולא יודעת מה לעשות... אני יודעת ש"אין מושלם"...אבל מצד שני, אני רוצה להרגיש בטוחה כשאני מתחתנת עם מישהו ב100% אני צריכה עצה :) מה אני יכולה לעשות על מנת לקבל את ההחלטה הקשה הזאת? תודה רבה רבה