פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! קשה לי לשלוט ברגשות של עצמי.. אני לא מדבר על רגשות כעס וכו'... אלא על רגשות מבוכה... ואני לא יודע למה ונראלי שזה קורה רק אצלי אני מרגיש מובך אפילו ממחמאות שנותנים לי או שמציגים משהו שאמרתי לפני אנשים אחרים ...מצד אחד נראלי שאני די מחפש מחמאות כי אני ממש מתבאס כשאני לא מקבל אותם.. אבל מצד שני כשמחמיאים לי אני לא יכול לשלוט בעצמי ואין ל מילים בפה... הדם עולה לראש...נהייה חם וכו'....(בעבר הייתי נפגע נפשית כמעט מכל דבר.. על זה התגברתי.. בערך) אשמח מאוד אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות במקרה כזה איך אפשר לטפל בו.., ללמוד להשתלט עליו נ.ב שמתי לב שזה מפריע לי גם בנושאים אחרים... לדוג': לפעמים אני לא מביע את דעתי בפני הרבה אנשים מחשש ממבוכה זו או שלא יהיה לי מה לענות להם!

אודי שלום,המטפלת נוסעת לשבועיים בערך,שוב...כמובן שהיא מודיעה לי לפני אבל עד שזה לא קורה אני לא חושבת על זה...לפתע נראה לי כי לא תחזור..לא יודעת למה..(אולי בגלל שקראתי בפורם השכן של ענבל שתבוא משהי אחרת כי היא עוזבת)...וזה משפיע..האם אתה כאן, לפחות?...האם אוכל להעזר בך מעט בתקופה הקרובה? לשהות מעט בפורם? לידך? לא יודעת מה הקטע שלי בכלל..למה אני כל הזמן חושבת שהמטפלת תעלם? הרי הבטיחה לחזור וגם אפשרה לשלוח מייל אם אצטרך...אבל מעדיפה שלא להפריע..מרגישה שהקשר שלי איתה עומד במבחן...אפשרי לשהות כאן? האם תקבל? תשאר לפחות בשבועיים הקרובים? מיכל(לפחות השלמתי את השם :))

יש לנו ילדה בת 16 . הבעיה שלנו היא בשעות הערב. הילדה מעוניינת לראות בטלוויזיה את כל תוכניות הריאליטי בעוד שבעלי טוען שכל התוכניות האלה הן תת רמה והוא לא מבין מה יש לראות בתוכניות אלה. כתוצאה מכך או שהילדה הולכת לחדר שלה ורואה את התוכניות לבד בחדר או שבעלי עוזב את הסלון ועובר לעיסוקים אחרים בחדר העבודה שלו. נוצר מצב שבו לא ניתן כמשפחה לשבת ביחד ולראות טלוויזיה כי אין שום דבר משותף שכולם רוצים לראות. מה עושים ??

...לא יודעת מה לומר לך.. אודי, גם אתה עוזב ??? גם אתה תעזוב אותנו ,כך,פתאום ???? תעזוב כך,בבת אחת, תודיע ארבעה ימים לפני שאתה הולך...וזהו?? ...@@*&%$############# ((((((************&&&&&################################ @@@@@+_+_+_+_+_+_*********&&&&&######################## אודי, אני לא יודעת אם אתה יודע, אני רוצה לשתף אותך... יש הרי את הפורום שלך ויש את הפורום השכן שאותו מנהלת ענבל. (כמו אצל אבא ואמא שהתגרשו..יש את הבית שלך והבית של ענבל ) אצל ענבל השתעשענו לא מעט בפנטזיה שאתה וענבל יוצרים זוגיות ביניכם ומאחדים את "הבתים" לבית אחד..שיש בו אבא ואמא.. ....בפועל זה לא קרה... משהו אחר כן קרה.ענבל הודיעה ביום שישי שהיא פורשת .וביום שלישי תגיע חדשה אחת..כך , פתאום... תבין אודי, ענבל מקסימה !!! היא באמת מאוד מאוד טובה. כל כך רגישה, אכפתית, מכווננת, נדיבה. אודי, היא באמת מאוד מאוד טובה. וכך , פתאום, נעלמת.. גם היא... ואם פתאום גם אמא צביה תיעלם לה, כך ..יכול להיות ???????????אתה רואה אודי איך זה פה בעולם ?? רגע יש משהו ואז הוא נעלם . לרגע היו את יערות הכרמל ואז נשרפו...וואוו איך הם נשרפו.. כרגע הכל עדיין עומד על מקומו, אך לא מפסיקים להפחיד אותנו כל הזמן מפצצת אטום שאירן מייצרת ומרעידת אדמה שאמורה אוטוטו להתרחש כאן .. ובכלל ממלחמה כוללת ומההקצנה שחלה במדינות האיסלם... אודי, אני באמת רוצה לברוח לטיבט. להיות קרוב לדלאי למה... אתה יודע, שמעתי שבהודו יש איזו ביג מאמא כזו שאנשים מחכים לחיבוק שלה במשך שנים.... אתה יודע אודי מה שאני צריכה ??? אני צריכה שהביג מאמא הזו תעטוף ותחבק אותי בחיבוק ההוא..המפורסם שלה.. עם המבט הזה בעיניים..כאלו שני פנסים שדולקים באור מיוחד מהמבט שלה... והדלאי למה יעמוד קרוב קרוב וישמור עלינו על ביג מאמא ועלי מכל הדברים המפחידים האלו שקיימים בעולם.. והדלאי למה, ביג מאמא ואני נהיה בחוץ, בטבע, בין העצים, זרימת המים, הריח המשכר הזה, הצלילים הקסומים האלו של הצפורים, המים, כנפי השפירית, זמזום הדבורה, אוושת העלים.. הקנגורו שקופץ ונכנס לכיס של אמא שלו .. אודי,גם אתה תעזוב כך פתאום בבת אחת ?????????? כמו בלון הליום שעוזבים את החוט והוא מתחיל להתעופף למעלה... שמישהו יתפוס את החוט...לפני שהבלון יעלם גם הוא... במבי.

הי במבי... רק רציתי להסב את תשומת ליבך שבטיבט אין קנגרו... ולהציע שאולי "איחוד הבתים" יקרה עם החדשה??? אני אישית חושבת להציע את עצמי לאימוץ כברכת שלום וברוכים הבאים... שתבין על ההתחלה לאן היא נכנסה :) גם אותי זה ערער לחלוטין...גם אני מרגישה שוב שכל אחד יכול להיעלם כל רגע, ושום דבר לא בטוח...והאמת שזה נכון...הכל ארעי בחיים האלו, אבל אנחנו צריכים להצליח להכחיש את זה (שלא נאמר לקבל את זה). ולגבי הדלאי למה והמאמא המחבקת...אולי הם האודי וענבל של המזרח הרחוק? אולי גם הם עוד כמה שנים ינהלו פורום אינטרנטי? בטיבט ובהודו... כי גם הם אנשים, גם הם כר פורה להשלכות (כמו אודי וענבל), ומתחת להשלכות...הם די כמוני וכמוך...מוזר אה? אבל לי יש תחושה שאת בכיף יכולה ליצור גירסה ישראלית למאמא הזאת ואני בטוחה שאחת שכל כך רוצה חיבוק, תיתן אחלה חיבוקים, לכל המדינה שלנו...(ואולי גם למובראק? נראה לי שהוא גם צריך חיבוק עכשיו...) מקווה שתצליחי להתאושש, ולעכל ו.... לא יודעת... A. (גם כאן, בלי שם אני משתדלת להיות מסתורית...)

בוקר טוב לך, ..את יודעת, אולי בטיבט שלך אין קנגורו... בטיבט שלי יש קנגורו , ואחרי הפגישה אתמול עם " אמא צביה" הקנגורו נמצא עמוק עמוק בכיס של אמא שלו... :) לגבי אימוץ... אני עדיין לא יודעת.. אני צריכה לראות, לבדוק קודם מי היא ?? מה היא ?? איך היא ?? ...לא רוצה להשרף... ...לכי תדעי... :) לגבי ,איחוד בתים", אולי תציעי , תבקשי מאודי ??? אודי יהיה "ראש המשפחה"..ובאותה הזדמנות הוא גם ידריך את "החדשה" בצעדיה הראשונים...??? ומה זה ה A ? וה AAA ? ולמה בלי שם ? ולשם מה המסתוריות ? ...ואולי אודי יאמץ את כולנו.. כאילו כזה קצת כמו יאנוש קורצ'אק ??? רוצה לנסות ולבקש ממנו ??? במבי.

שבת שלום ד"ר אני במיני דכאון.מבקשת עצה מאוד מאוד חשובה. אולי יותר בתור אדם מאשר רופא תוכל ליעץ. אני בת 25.בחורה מוכשרת,חרוצה,אחראית,בה"ש...מלאת שמחה וחן וחברים. לפני כשנה,קצת יותר,התאהב בי איזה בחור בן 40.קניתי אצלו מוצר בחנות,חנות לייד הבית,מוצר שדורש לשוב ולקנות מילוייםוכל מיני דברים כל כמעט חודש חודשיים,ואין חנו תאחרת קרובה באיזור(אני בלי רכב), הבחור התחיל לחזר בלי סוף,לנסות לחבק,לקרוא בשמות חיבה,ללטף,כל מיני...בקיצור...אתה בטח כבר מבין. בכל מקרה.הבחור בא ממשפחה טובה,הם גרים לא רחוק מאתנו בשכונה ומכירים אותם,משפחת טובי לב כולם.הוא מבין 3 אחים טרם נישא ומחפש בחורה בכל מאודו.נמצאתי מתאימה לו לדעתו.אני מאוד מחבבת אותו כאדם,לא אכפת לי להיות בחיקו בתור ידידה,להגיד שלום חג שמח וכל מיני אחרים,בתור נימוס.מה שכן,לא מבחינת מראה לא מבחינת גיל ואופי-מתאימים. אני הייתי סטודנטית מצטיינת.לומדת רפואה...זה הוריד אותי בלימודים.התחלתי לקבל ציונים נמוכים.התחלתי לחשוב עליו,אפילו באופן בלתי רצוני חולמת עליו לפעמים. אין לי חבר,לא היה עדיין ראשון-אני גם כן בכל מאודי מחפשת קשר,אבל היום,עם כל האנשים שיש,לא תמיד אתה שש ללכת עם כל מה שבא העיקר ללכת,אני בן אדם טוב מבית טוב,עדינה,בה"ש לא שותה לא מעשנת לא טיפוס של מועדונים פאבים בארים או השתוללויות לילה, וזה איכשהוא עשה לי משהו מבפנים.חזק....אבל...אני לא רוצהקשק איתו. מה שכן חייבת להמשיך לקנו תשם כי אין דרך אחרת,חייבת להיו תבקשרים טובים כי הם בשכונה וכל חבריי חבריהם או לקוחותיהם והם באמת אנשים זהב הוא ואביו שכבר פנסיונר. אני לא יודעת איך לצאת מזה.שנה ג רפואה...מאוד לא קל...מבחנים...מבחנים...כל פם שחשבתי עליו נכשלתי ...כל פעם שזה עשה לי משהו ירדתי בלימודים \פתאום ירד רצון ללמוד חשק ללמוד אני לא יודעת מה קרה לי,אם זה בגללו,שמצוערת שלא יכולה לצאת עם בן גילי ולא מוצאת והוא באמת העניק לי אהבה מושלמת אך הוא לא בגיל שלי ואינני רוצה בו,אבל הוא מנסה בכל עת,ומה שכן,אם רואה אותי הוא נחמד אליוומת עליי אבל אם אנשים ליידו ורואים אותנו הוא מתנהג איתי לא משהו-מעין לגלוג מאחורי הגבה,אם אני לא נענית ללצאת איתו הוא מנתק טלפונים מדבר בגסות מתנהג על הפנים ברגע שרואה אותי ברחוב ואין אנשים ליידו אני שוב עינבי וכל מה שאתה רק לא רוצה אז מה עושים ד"ר? איך יוצאים מהדכאון? אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג אני רק רוצה עיצה כיוון שאני סטודנטית וטובה ומנהלת אורח חיים טוב אבל כנסתי למשבר,כל חברות היחדות שלי נשואות עם ילדים,עברו דירה מאיפה שאנחנו גרים עזבו את הבית,לי אין כסף לעבור דירה לשותף או לשכור אז גרה בה"ש עם ההורים וטוב לי אבל אין לי כמעט חברים ואין עדיין חבר ועכשיו שזה נכנס לי לחיים אני כבר לא יודעת מה לעשות וד"ר,לומדת רפואה, רוצה להציל אנשים חולה על המקצוע שלי,אין לך מושגגג,אז איך בעצם לא להרוס,את ההצטיינויות ולא לשבור את השנה האחרונה לתואר מדעי הרפואה והבריאות ולהמשיך הלאה לקליניו תעם דבר כזה שקורה? מודה לך מאוד מאוד מבקשת התייחסות מלב אל לב בתור אדם ולווא דווקא רופא תצודה שוב עינב,

היי אודי ישנה רק בעיה 1...איך להסביר הבחור,חמוד,נשמה טובה,זה עזוב...אבלח יותר מזה,הוא גר בשכונה שלי,ההורים שלי וההורים שלו מכירים את האחים שלו גם אותו את המשפחה כולה ,אנשים מקסימים אין דברים כאלה אודי, מצד שני גם אי ןלי עדיין חבר לא היה לי ואני ילדה טובה מבית טוב אז קשה היום למצוא בחרה שכולה היום מועדונים סיגריות וכאלה...וקשה למצוא באמת...השם יעזור ונמצא במהרה.. אבל איך מצד אחד שומרים על יחסים טובי םשל היי ביי חג שמח יום טוב וכאלה,אומרים שלום יפה שמתראים בסופר במכולת בדואר וכו ומצד שני לא נותנים לו להסתלבט עלי,אלא להתנהג רגי לךכמו בן אדם נחמד,והוא באמת נשמה טובה... ?איך עושים את זה? אני באמת באמת רוצה קשרי שלום איתו,וידידות וחביבות וכו אבל רק שלא יסתלבט.. מה שהוא עושה זה-אם אני לא מסכימה לצאת איתו או שהוא מתחנן....ואז מתבאס או מזיל דמעה מאחורי הקלעים אנשים אחרים ראו אמרו וכו כשאני לא איתו...כי הוא נשמה טובה באמת ואין לו בחורה והוא רוצה...אך לא מוצא שלא נדע...מצד שני, יש מצבים שבהם אם איני רוצה לצאת איתו אפילו בלי במתכוון הוא מזיל מילה לא יפה,אבל לא אלי או כלפי אלא בצד כאילו אני לא שומעת אך למעשה כן,או שמרים את הקול או שמנתק טלפוני םואם נגיד ההורים ליידו או למשל חברים אחרים או לקוחות הוא לא רואה אותי ממטר וושכולם הולכי םאני פתאום עינבי שלו ומלטף וכו אבל אני לא נותנת לו...אני זורמת בדיבור כדי לתת לו הרגשה נעימה לא לפגוע שלא יזיל דמעות מסכן אבל לא נותנת לחבק אותי או להזמין אותי או כל מיני מה עושים דר מנסה לא להתייאש וכן לעשות חייל ולהצליח בעה"ש מה מציע?מה אומר בבקשה תגיב להכול ובהקדם.. מה אתה אומר,אצליח בלימודים?אני בבחינות גמר תואר,שלב ראשוני,ואני כלכך טובה ואוהבת את המקצוע...כל כך רוצה להצליח..מצד שני כשאין חבר וכל החברות בגרו התחתנו עברו מהעיר ויש בקושי 1 2 אז עצוב בלב והרוגיע ורוך שהוא שידר...עשו לי משהו שבועטוב אודי תודה!!

אני בן 20 עם ביטחון עצמי לא כל כך גבוה אבל דיי אופטימי בוא נומר ככה יוצא לי להכיר מלא אנשים ולא תמיד אני מזהה את אותם האנשים או שלפעמים אני פוגש מישהו ופעם שניה שאני רואה אותו אני חושש שזה לא אותו אחד שאני מכיר וזה גורם לאותו אחד לתחושה או שאני מתעלם ממנו או שלא זוכר אותו... מה עושים במצב הזה? העניין מפריע לי דיי הרבה זמן יש סיכוי שזה קשור לזיכרון לטווח הקצר? מחכה לתשובה...

שלום יגאל, במסגרת עבודת סמינריון שאני עושה באוניברסיטה על מתנדבים ברשת, הייתי שמחה אילו מצאת מספר דקות לענות על שאלון בנושא. לדעתי תרומתך תהיה חשובה מאוד למחקרי. מכיון שלא ניתן לצרף קבצים בפורום, הייתי שמחה לקבל כתובת מייל לשלוח אליה את השאלון. אודה על שיתוף הפעולה. תודה רבה. טלי.

שלום רב לך טלי לבקשתך רצ"ב כתבת המייל והאתר שלי www.gliksman.co.il [email protected] בברה ד"ר יגאל גליקסמן

אני לא בטוח אם הגעתי לכתובת הנכונה או שאתם יכולים להפנות אותי לפורום אחר?? הבעיה שלי כך אני איש עסקים צעיר מאוד שחיי היום יום שלי עם אנשים וכולי , עם חברים אני תמיד המוביל שסומכים עליו ומקשיבים לו וכל מיני .. רק בקרבת המשפחה הורים אחים כמעט ולא מדבר רק מקשיב ממה זה נובע ואיך אני מטפל בזה??

לד"ר בונשטיין שלום אני בחור בן 26 רוצה לעבוד בתור מאבטח איך יש לי פחד להחזיק נשק ברצוני לדעת איך אני יכול להתגבר על פחד זה ? והאם יש לזה קשר לחוסר ביטחון עצמי נמוך שיש לי ? בתודה נ

אודיייי לא יודעת מה לעשות. לא תכננתי את זה,תהיה בטוח... אני מאוהבת.קשות.ברמות על.ככה באמצע החיים.יותר אפילו מאשר בגיל ההתבגרות.הוא כל כך טוב אלי,מבין ומתעניין... ואני לא טיפשה.בדרך כלל עם הרגליים על הקרקע,הכי ראלית שיש. אז אתה בטח שואל מה הבעיה? הוא נשואי.אתה מבין? ואני כל כך לא הורסת משפחות מטבעי.הכי אנטי לדבר הזה... אבל קליק כזה כמו שיש בינינו הוא לגמרי לא דבר מובן מעליו... דיייייייי....אני יורדת מהפסים. לא יכולה כבר לחכות לרגע שהוא יתחבר.

משפט אחד חזק שמראה לי את המצב כפי שהו. אני חמש שנים גרושה.בכל התקופה הזאת יצא לי להכיר כמה וכמה גברים אבל יותר מסטוץ או יזיזות לא היה.זה מה שמצאתי שם בחוץ ומתוך הבדידות הקשה הסכמנתי ליחסים האלה.לפני כמה חודשים הבנתי שזה ממש לא מה שאני מחפשת...אני לא מלכת יופי,לא עשירה ועוד יש לי ילד בן 18 שדי מקשה עלי ליצור קשרים כי הוא רוצה להיות זה שנותן את האו קיי.האיש ההוא עכשיו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי זה שנים.הוא מקבל אותי איך שאני (ואני לא קלה עם המאניה דפרסיה),אוהב,דואג לא לוחץ...מי מבטיח לי שאמצא מישהו כמוהו בחוץ,עם כל התכונות שנדרשות למערכת יחסים שלמה. בחמש שנים לא הצלחתי למצוא מישהו אפילו חצי שווה ממנו. אני לא מסוגלת לחתוך את הקשר הזה.טוב לי מידי וגם הפחד מהבדידות החוזרת הורג אותי....

שלום, אני בת 21. בתקופת התיכון, במשך כשנה וחצי, הייתי חותכת את עצמי. זה נבע מסיבה מסוימת אבל לאחר זמן מה, הפגיעה העצמית הפכה להיות בעיה משלה ולא בהכרח קשורה לסיבה ההיא. עברתי טיפול של כשנה אצל פסיכולוגית, ובערך לפני שלוש שנים הפסקתי עם ההרגל לחלוטין. חשבתי שזה מאחוריי, אבל לפני כשבוע ראיתי סרט שכנראה עשה לי טריגר מסוים. זה לא היה סרט אלים או משהו בסגנון, ובהחלט לא קשור לבעיה ה"היא", אבל לאחר הסרט חתכתי את עצמי בפעם הראשונה אחרי התקופה הארוכה הזו. אני מפחדת לחזור לזה, ורציתי לשאול אם יש דרך להתמודד עם זה באופן פרטי עכשיו, בלי פסיכולוג/ית. ואם כן, איך? מודה על העזרה. דפי.

שלום אני באזור גיל השלושים מוצצת אצבע לפני השינה רציתי לשאול האם כדאי להתאמץ להגמל מההרגל הזה? או פשוט לעזוב את זה? (חשוב לציין שלא נגרם נזק לשיניים).על זה זה מעיד ? (אישיות אוראלית?) האם משהו ישתנה מבחינת מאפייני אישיות במידה ונגמלים מהתופעה? תודה:)

מרגישה שחזרתי לפה בגדול. מידי אולי. בנתיים משתעשעת לי במחשבות על הצד ההוא של הקצה...שלא חייבים בו כלום, לא מרגישים בו כלום ופשוט לא כלום בו.ומידי פעם נבהלת שזה מה שמשעשע אותי..

קצת נרגעתי,תודה..ממשיכה ללכת לטיפול (לא כל כך מהר אוותר לעצמי כנראה והקשר איתה חשוב לתחזוקה..)אודי, האם צריך להכחיד את הרצון הזה לתשומת לב שלה? איך להתמודד איתו,אם זה צורך אז איך ממלאים אותו בדרך שלא תהיה כזו בכיינית...אלא שאוכל לספר מה שקשה בלי "שתרחם" עליי, אני לא כזו מסכנה!אבל באמת רע לי..ודברים לא מסתדרים ויש הרגשה של איבוד שליטה...ואני צריכה אותה!!האם בשביל רווח?ברור שזה טוב שמישהו אכפת לו ממך...לא מבינה כבר כלום... היא אמרה שאני מתמודדת עם הרבה קשיים,ויודעת שזה לא פשוט, שאני גבורה ואמיצה ושהיא מאמינה בי..לא מרגישה כזו ואחרי שאמרה שיש לי רווח מזה אני כבר לא מאמינה לכלום...קשה לי עם האמון הזה שנבנה בנינו אך משתבש כל פעם...איך יוצאים מהלופ הזה של רווח והפסד... ובמבי, בגלל זה האמון בטיפול משתבש...והצפייה בעצים, בדשא הירוק מרגיע מאוד, תודה שאת מזכירה שיש דברים יפים...מיכ

אודי, זו היתה פגישה נוראית. התחילה בסדר. עד שהיא זרקה את רימון ההלם שלה: תכנית ההעדרויות שלה לשנה הקרובה. זה היה מלוכלך! מצד אחד היא לכאורה באה לקראתי. שאלה מתי הכי נכון לי שהיא תודיע לי מראש לקראת ה"אין" (הגדרה שלי, לא שלה); מהו פרק הזמן שלא יהיה קרוב מדי לפני כל "אין" אבל גם לא רחוק מדי... כי רחוק מדי זה גם לא טוב. לא ידעתי מה לענות ככה במיידי. בכל זאת, זו שאלה שצריך זמן לחשוב עליה. ואז היא פשוט הרסה את זה... שלפה את המועדים (+/-) בהם היא לא תהיה... הרבה זמן מראש. קבעה לי עובדה. לא מבינה בשביל מה היא שאלה בכלל. בעיקר בהתחשב בכך, שמעכשיו ואילך כל הטיפול יתנהל תחת הצל של כל ה"אין" הזה. משמע - לא יקרה כלום חוץ מהשתבללות שלי וחוסר יכולת לשתף פעולה, עם משברים של 'לא רוצה לבוא יותר בכלל'. איך זה כל פעם קורה מחדש... אני לא לומדת כלום. לא מתבגרת ולא מתגברת. זה היה רק הלב שלי ששוב התפרע.

שלום, רציתי לשאול איך אפשר להסביר התנהגות של גבר נשוי אשר משלה אישה פנויה שהוא אוהב אותה, אך בסוף מתברר שהוא רק רוצה סקס?האם יכול להיות שהוא חולה מין?

ועוד שאלה: האם מעשה של גבר נשוי שמספר סיפורים למאהבת שלו כדי שתסכים להיות אתו בקשר, אשר מטרתו מבחינתו היא השגת סקס, נחשב לניצול מיני? האם יש סיכוי שלגבר זה יש בעיה פסיכולוגית?

אודי שלום, בעקבות ההרהורים האחרונים שבמבי העלתה, חזרו אלי זכרונות שאני מדחיקה וחשבתי שאם אני אכתוב אותם הם ירפו ממני קצת, עד שיחזרו שוב לישון. לפני מספר שנים היה לי כ"כ רע בנשואין שהייתי נתונה במצב רגשי כ"כ ... שמחשבות התאבדות היו לי בתודעה כל הזמן, אפילו תכננתי איך לבצע אותה תוך שהיא תראה כתאונת דרכים, כי היה לי קשה מאוד לחשוב שהילדים שלי יצטרכו להתמודד עם המחשבה שאמא שלהם ויתרה עליהם במעשה ההתאבדות שלה, וחשבתי שיהיה להם יותר קל לחיות עם הידיעה שהם אבדו את אמא שלהם כי היא נהרגה בתאונה, אפילו בחרתי לוקיישן שמתקבל על הדעת שבמצבים מסויימים הנהג יאבד שליטה על הרכב וידרדר לתיהום. אבל, עדיין הרגשתי שאני מפקירה אותם בעולם הזה, ואיך אני יכולה להשאיר אותם כאן בלעדי, מי יהיה קשוב אליהם, מי ידאג להם, בהתחלה חשבתי אפילו להשאיר צוואה שבה אני מבקשת כי אחותי תהיה אפוטרופוסית שלהם (כי לדעתי, גם היום, היא תקדיש לילדים יותר מהאקס) ועכשיו מגיע החלק שהכי מפחיד אותי לגבי, אני הבנתי את הסיטואציה שבה היו נתונות אמהות שהתאבדו ורגע קודם רצחו את הילדים שלהן. אני חושבת שזה מה שטלטל אותי והחזיר אותי מאותם מחוזות רעים. וגם היום כשהזכרונות צפים, כ"כ מזעזע אותי לחשוב שהגעתי למצב שעל-אף שלא הסכמתי אתן יכולתי להבין אותן. ולא פחות מטרידה אותי המחשבה, שנכון שבעלי דאז ראה שמאוד רע לי (לא ניתן היה לא לראות שבלילות אני בוכה, לא שזה הטריד אותו כ"כ, הוא ראה בכך רק מניפולציה שלי להשיג את תשומת ליבו או לכפות עליו את הרצונות שלי ביחס לקשר בינינו) ואני חושבת, נכון, תפקדת כלפי חוץ באופן מלא: עבדת במשרה מלאה, תפקדת בבית באופן מלא, אבל איך אף אחד לא שם לב ולא היה מודע לאן המחשבות שלך הגיעו?

בקצה. לא החלטתי באיזה צד לבחור. הצד החי העושה היוצר או הצד הנח היושב הממתין. היא כבר לא נבהלת.גם אני לא. אני רצויה????לא יודעת. החיים שלי כרגע לא רצויים.בכללללללללללל.

שוב..לא קל ואני כועסת עדיין עליה..באתי לפגישה כמעט לא דברתי, לא רציתי להתבכיין, אז אפשר אולי אצלך לקבל קצת תשומת לב? אם אבכה בטיפול שוב היא תחשוב שאני מתבכיינת...האם היא מבינה שלא קל וזה לא בגלל רווח משני? איך אסביר לה שבכל זאת קשה לי? עכשיו כבר כאילו כל הטיפול לא שווה הרבה...האם יכול להיות קשה גם בלי רווח? האם באמת כשאמרתי שרע היה רע כל כך? כבר מבולבלת לגבי מה אני מרגישה ומה היא חושבת שסתם התבכיינתי? לא מבינה כבר כלום...האם תוכל להסביר לי מה הכוונה ברווח משני? האם זה אומר שלא באמת רע?

מה עושים שחברה שלי בדכאון כל כך עמוק שהכניס גם אותי לדכאון. אין לי כוחות לכלום יותר, מרגישה ריקנות, אני רואה הכל שחור לא רואה תקווה ולא רואה שום סיבה ומשמעות לחיים האלה. אני לא יכולה להגיד לה להפסיק לדבר איתי למרות שזה מחמיר את המצב שלי כי אז לא יהיה לה עם מי לדבר. אבל אני קורסת אני ממש מתמוטטת, לא יכולה להחזיק מעמד יותר. כל כך מיואשת. לא יודעת מה לעשות יותר.אני מרגישה כל כך לבד אין לי עם מי לדבר. אין לי כוחות להתחיל טיפול כי אני לא רואה שום טעם בחיים האלה. מה עושים? :(

וואווו..איזה משונה..כתבתי לך כבר מס' הודעות והן נמחקו..כבר כמעט וויתרתי.. אבל אני כותבת פעם נוספת היות ואני רוצה לשתף אותך. אתה זוכר את ההודעות ההן שכתבתי לך לפני שבועיים בערך ?? עברתי אז שבוע ממש הזוי..הייתי כמו בתוך בועה כזו..לא הרגשתי כלום, הייתי במעין ניתוק כזה..אפילו כשכמעט והייתי מתחת לגלגלי המשאית ההיא, לא הרגשתי כלום.. בשבוע שעבר אמא צביה ואני דיברנו במהלך כל הפגישות על מה שהתרחש. ואז היא גם שיתפה אותי ואמרה לי שבפגישה ההיא שחוויתי אותה שהיא הסטרית ולא מכווננת אלי, היא אכן היתה מאוד לחוצה ,היות והיא ידעה שהיא צריכה לעשות משהו שמאוד מאוד יכאיב לי.. בכל אופן היום אני מרגישה שוב בטוב. רואה את השמים הכחולים,שומעת שוב את ציוץ הצפורים, ואפילו כבר ראיתי ניצנים קטנים של שקדיות... אתה כבר ראית אותם אודי ? אתה יודע אודי,בשבוע שעבר שלחתי לטימי תגובה על הודעותיה... התגובה שלי איכשהו נעלמה..אולי היא מתעופפת לה אי שם במרומים ? אולי היא מתעופפת לה עם הצפורים ? ואולי גם ההודעות הקודמות שנעלמו לי, אף הן מתעופפות להן אי שם...??? אתה יודע אודי, משהו משונה כזה... קצת מצחיק.. אני חושבת שאני ממש קשורה אליך...אתה יודע אודי, זה הרי נשמע ממש הזוי.. הרי הכל פה וירטואלי.. זה הרי פשוט הזוי..אם למשל נפגש ברחוב אתה הרי בכלל לא תזהה אותי.. אתה הרי בכלל לא מכיר אותי.. אני אולי כן אזהה אותך בגלל התמונה שלך שמתנוססת למעלה ..אבל אתה ??? ובכל זאת , אתה יודע אודי, למרות שאתה למעשה לא מכיר אותי, אתה מכיר אותי בחלקים שבי ואתה כל כך מדוייק עבורי..כל כך מדוייק שזה מדהים.. איך קורה שמתרחשים כאלו דברים במדיום כזה שהוא לחלוטין וירטואלי ויחד עם זה כל כך , כל כך אמיתי.. משונה ומדהים... שלך, במבי. נ.ב אם הודעה/הודעות קודמות שניסיתי לשלוח לך היום החליטו בכל זאת לנחות אצלך , אפשר לוותר על ההודעה הזו...

הי במבי, היית חסרה לי...שמחה שאת כאן..עכשיו אני במצב לא מזהיר, הפסקתי לסמוך על המטפלת וזה בעייתי....שמחה שאצלך טוב..אסתכל יותר על הטבע בזכותך!..מיכ.

תודה על מילותיך. גם לגבי ההתבוננות בטבע... זה מדהים כשמתבוננים, נכון ? :) ומה קרה שהפסקת לסמוך על המטפלת ? במבי.

התשובה שלך ריגשה אותי. תודה ! שלך, במבי.

אני מקווה שאני שואל בפורום המתאים, אני רוצה לברר איך נקרא התחום בפסיכולוגיה לגבי אופי של בן אדם האישיות שלו למשל יותר חברותי או טיפוס כעסן וכו'. אומר יותר, איפה אני יכול לקרוא על זה. גם כי אני רוצה להשתנות ואני רוצה לעבוד על זה. תודה רבה.

שלום רב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית קלינית מאיזור פתח תקווה שעובדת עם קופת חולים כללית. תודה מראש, מרינה.

מחפשת פסיכולגית דתיה עם המלצות מאזור הדרום. יש רעיונות?

שלום אני בת 38. עקב גילי "המופלג" והעובדה שעוד לא התחתנתי, אני מתחבטת בשאלה - "ואל אישך תשוקתך...והוא ימשל בך." האמנם הפסוק הזה נכון? אני שומעת מסביב פה ושם שהעולם שייך לגברים. האם אני חייבת להתחתן ולציית למוסכמה החברתית? ואם אהיה זאבה בודדה?

אני בטיפול של תרופת זיפרקסה ובונדורמין . הבעייה היא שאני סובל מצחוק בלתי רצוי שבא בגלים. עוד לאטים קרובות אין לי חשק לעסוק בלימודים או בסדר בבית . אבקש לעזור לי ביועוץ (לא לשלות לפסיכולוג באופן פרטי או ציבורי).

כי צחוק בלתי רצוי זה לדעתך מחלה ולא הפרעה פסיכולוגית?

שלום רב, אני בן 29 ועד לפני כשנה וחצי נהגתי ברכב בצורה רגילה ללא שום הפרעה. יום אחד פשוט נהיה קשה לי לנהוג. כל פעם שאני יותא לכביש המהיר אני מרגיש שהגוף שלי לא מתפקד וזה קורה במיוחד בלילה. איך אתה מציע לפתור את הבעיה הזו? אני מאוד רוצה לשוב לנהוג רגיל. תודה

שלום רב לך נדב תרואך מתאים לסוג של חרדה , ניתן בהחלט לעזור לך באמצעות טיפול קוגניט7יבי התנהגותיוביופידבק. אשמח לעזור בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שלום רב אחותי בת 35 גרה עם הוריי , לפני 7 שנים פטרו אותה מעבודה מאז היא יושבת בבית ללא עבודה וללא רצון לחפש עבודה , אין לי ספק שמצבה לא טוב , כול הנסינות של אחי ושלי לדבר איתה נתקלים בחומה בצורה , " שאנחנו מגיעים לביקור היא קמה ומסתגרת בחדר מול הטלויזה , שעות וימים בבית ללא חברים ללא חיי חברה מול הטלויזה , נסינו לשכנע אותה ללכת לטיפול והבטחנו לה סיוע לאורך כול הדרך , אבל שום דבר לא עוזר, איך אפשר לעזור לה ? איך אפשר לגרום לה להתחיל תהליך של טיפול ? אני בטוח שהיא מודעת למצבה אבל אין לה את האומץ ..... ( היא קוראת ספרים על מודעות עצמית ) תודה מראש

באתי. כי הגעתי לקצה. לבד לי שם ומסוכן .למרות שאשת הנפש שלי תומכת, אבל אפילו היא נבהלה. וכשהיא נבהלת- זה ממש מפחיד. צריכה להרגיש רצויה ולא מבהילה.

אני סובל ממה שנקרא מעי רגיז,לאחר שעברתי את כל הבדיקות הקיימות לא נמצא אצלי משהו חריג,התופעה מלווה בכאבי בטן,התכוצויות,שילשולים וכו' ברצוני לציין כי התופעה מערימה עליי קשיים ופוגעת בחיי היומיום עד כדי חיפוש מקומות עבודה קרוב לבית בכדי להיות כמה שיותר קרוב לשירותים,שמתי לב שהתופעה מתרחשת בעיקר בבוקר או במצבי לחץ לפעמים הכי קטנים כמו עמידה בפקק תנועה ועליית הלחץ מכיוון שאין שירותים בסביבה,אני בנוסף גם לא נוסע באוטובוסים מאותה סיבה.כיצד ניתן לטפל בתופעה המעיקה הזאת

שלום רב לך העובדה שבבדיקות שבוצעו לך בגין תסמונת המעי הרגיש - רגיז מוכיחות כי מדובר בתגובות למצבי לחץ ומתחים מצטברים. טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב ביופידבק יכול לגרום לשיפור במצבך. אשמח ליעץ ולעזור בהתאם. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי, קראתי את ההודעה והרגשתי שזו אני שכתבתי אותה! אותם תחושות, אותם קשיים, אותם חרדות.. אני נוסעת רק בלילות (כדי לא להיתקע בפקקים) ובאור יום כמעט עושה תאונות מלחץ כשאני מזהה עומסים.. אין תחבורה ציבורית, אין טיולים, אין חיי חברה כמעט.. והכל בגלל איזה "תסמונת נעלמת.." מחפשת פתרון כבר הרבה (מדי) זמן... אם הלכת לביופידבק הזה.. או מצאת/שמעת על איזו דרך קסם אשמח מאוד לשמוע.. לילה טוב

יש לי ילדה בת 13 עם ADD, ליקויי למידה והתפתחות רגשית מעוכבת, בנוסף היא סובלת מהרטבה בלילה ולפעמים גם ביום. השאלה שלי האם ביופידבק יכול לעזור להתגבר על התופעה? והאם ניתן לקבל את זה דרך קופת חולים כללית, בביטוח משלים?

שלום רב לך בהמשך לשאלותיך להלן תגובתי. העובדה שלביתך ישנן הפרעות קשב וריכוז והיא גם סובלת מהרטבת לילה ולעיתים גם ביום מצדיקה ברור רפואי ופסיכולוגי כאחד. לאחר הברורים הנ"ל ניתן בהחלט לפנות למומחה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי וביופידבק . יש לברר בקופת החולים מי מטפל ומהי הכשרתו ונסיונו הקליני. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי, יש לי שאלה. ראיתי לפני כמה שנים בטלויזיה תכנית שמדברת על בנות שיש להן ראייה מעוותת לגבי המראה שלהן.למשל, בחורה נראית בסדר גמור,לא שמנה מדי ולא רזה מדי אבל רואה את עצמה כאילו היא מכוערת כשזה בכלל רחוק מהמציאות.אני לא יודעת אם זו מחלה. אם זה אומר לך משהו אני אשמח לקבל קצת מידע על זה.

יכול להיות שהכוונה שלך היא להפרעת גוף דיסמורפית (BDD), שבה יש עיוות בתפיסה/ראיה הסובייקטיבית של האדם את גופו שלו?

אני בטיפול מעל 4 שנים ואני יכולה לומר בלב שלם שאני לא באותו המקום שהייתי בתחילת הדרך, ישנם הרבה תמורות שאני יכולה להבחין בהן אך עדיין לתחושתי במקומות "הליבה" ההתקדמות שלי לא מספקת. אני יודעת שזה לא נכון לדבר על הטיפול במונחים של תוצאות אבל עדיין.. לאחרונה העלנו את מינון הפגישות לפעמיים בשבוע בהחלטה משותפת אבל אני מרגישה בהרבה מובנים שזה מסחרר אותי ומשאיר אותי באיזה מוד אשלייתי כזה של לחיות מטיפול לטיפול ובעצם לא עוזר לי להתקדם הלאה.. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי היטב, אשמח לשמוע את תגובתו של אודי ושל שאר חברי וחברות הפורום.

חשבתי שזה לא מקרי שעובר זמן בין רגע כתיבת ההועה לרגע שהיא מתפרסמת בפורום והזמן הזה אפשר לי לנסות לחדד מול עצמי מה התכוונתי להגיד. כנראה שבבסיס רציתי לשתף , אותך ואת שאר אנשי הפורום באיזה פחד או תחושה של ללכת לאיבוד, גם בתוך הטיפול ובטח גם לקבל איזה לגיטמציה לתחושות האלה. לוודא שאני יכולה לסמוך עלי ועל המטפלת שלא "התפתנו" לפעמיים בשבוע ושזה באמת משרת את התהליך. הפחד העיקרי שלי הוא שהטיפול יהפוך ( או כבר הפך ) לסוג של התמכרות.. יהיה לי נחמד לשמוע את המילים שלך ושל האחרים בנושא.

חזרתי עם הכל לטיפול...ואתה יודע למה זה גרם? שאני מחפשת תשומת לב, מתבכיינת שרע לי, וזה משרת אצלי משהו..אלוהים יודע מה...אז מה? סתם הלכתי לטיפול, סתם משלמת כסף והכל סתם כדי שיאהבו אותי על דרך השלילה? שאם אספר שרע לי ככה אני אצור קשרים? אוף........נשמע נורא!! מזכיר לי את השיר "לוליטה" ששר גידי גוב "את יודעת כמה רע עושה לך טוב" נהייתי מזוכיסטית. אז מה? שתלך לעזאזל!!!נמאס לי!!!! סתם אמרתי לה שאני מרגישה ילדה מטומטמת? לאף אחד לא אמרתי זאת!!!סתם אני נכנסת לדיכאון? כדי לקבל תשומי? הלא זה לא כזה תענוג גדול...מפגרת שכמותי!!!האמנתי לה, שהיא לטובתי? האמנם? כבר לא בוטחת בה ולא רוצה לחזור לטיפול.....ומשגעת גם אותך..

באמת, זה אנושי? זה ילדותי, תינוקי משהו...יודעת שאני מרגישה ילדה אבל...למה? למה זה קורה רק בטיפול? אומרים שהקשרים בטיפול הם כמו בחיים...ובחיים אני לא מראה שרע לי לאף אחד,להפך...עכשיו האם אתה יכול להסביר למה שאדם שערך העצמי שלו נמוך ינסה למצוא חן ע"י מסכנות? מה זה משרת? לי אין מושג אז אל תשאל אותי...וכשרע אז אני נעשית יותר ויותר תלותית..ולא מבינה כבר כלום...ואני די כועסת על זה שהלכתי לטיפול ושהיא נתנה לי להמשיך ככה להקשר....רק בשביל תשומת לב....כנראה שאפסיק בכל זאת את הטיפול...כבר לא שואלת אותה וככה גם אפתר מהתלות בה...ואני אפסיק להתבכיין גם פה...ושוב ארגיש בודדה למרות הכל....מיכ

שלום. לא מגיבה ישר נובע מחרדה, חוסר בטחון, חוסר אסרטיביות. כיצד ניתן לשנות התנהגות זו באופן ספונטני?

אחרי למעלה משבוע של אין. אחרי 6 פגישות שהתבטלו. על-פניו זה נראה שמחר תהיה סופסוף פגישה, למרות שיום שני הוא לא יום "שלנו"... אבל עד שלא אחזור מהפגישה (משמע - באמת היתה), אירועי יום חמישי טריים מדי מכדי שאוכל פשוט לקבל את זה כחזרה הדרגתית לשיגרת הטיפול. רק בחמישי בערב, אחרי הטלטלה, נוצר סופסוף קשר. תקשורת SMS-ים. לא היה קל. ואז היא הציעה שאשלח לה מיילים, כדי לשמור אותה בתמונה. והיא תענה, כמובן. כדי שאצליח לשמר אותה. ככה אני... מאבדת דברים סדרתית. דברים שאמורים להישמר בפנים... לא מצליחה לעשות את זה לפני שהם מתפוגגים לי. זה לא היה תחליף ל"דבר האמיתי". ברור שלא. אבל זה עזר לזכור שבכל זאת היא קיימת, היא שם. לא נעלמה באמת. אולי זו רק אני שנעלמתי. טוב שיש את פה. תודה. זה עוזר לזכור לפעמים.

היי אודי, עד הרגע האחרון, זה שבו ממש חציתי את הסף ועברתי בדלת, לא הייתי רגועה... גם במהלך הנסיעה הייתי עם חצי קשב מופנה לנייד - אולי בכל זאת תגיע הודעת ביטול? וזה קשה לנהוג ככה עם ADHD קשה... מוזר... בדרך הביתה הייתי עדה לתאונת דרכים, שבה היה מעורב הרכב שנסע לפניי (הנהגת לא היתה אשמה, לא היה לה סיכוי לברוח). הספקתי לבלום בזמן, משום שראיתי מראש מה הולך לקרות. לא היו נפגעים בגוף. אם זה היה קורה בדרך לפגישה, לא הייתי מספיקה לבלום. כנראה שאני האובייקט כל זמן שיש מישהו משמעותי מספיק שנמצא בסביבה. וכשאין, אז גם אני אינני. מרתק לראות פעוטות שאפילו לא מנסים להרים את הכיסוי כדי לחפש את האובייקט שהם אוהבים... עבורם ה"אין" מוחלט כל כך. היא טוענת שאני בסה"כ ילדה קטנה... :)

שלום לכם. אני לא יודע אם זאת הכתובת הנכונה לכתוב כאן על הבעיה שלי, אך הנחתי שאם זה לא, לפחות אולי תוכל להכווין אותי איפה כן אוכל לחפש ולאן לפנות. אני לומד כבר מספר שנים, ובשנה הראשונה חרדת הבחינות שלי הייתה נוראית, אחרי שנתיים כבר התחלתי ללמוד איך להשתלט עליה, אך אני מוצא פעמים רבים שאם הייתי רגוע, ולא חרד - ההספק והאיכות שלי ישתפרו פלאים. רציתי לדעת אם יש אולי ספר שאתם יכולים להמליץ לי לקרוא כדי לקבל עוד כלים איך להיפתר מהדבר הזה - "חרדת מבחנים". תודה מראש, גיא

שלום רב, החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי ואני מחפש המלצות לפסיכולוגים טובים באזור תל-אביב המקבלים מטעם קופ"ח מכבי. ברור לי שאין שחור ולבן וזה דבר מאד סובייקטיבי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לקבל מספר שמות ולהתחיל לבדוק אפשרויות. תודה רבה.

שלום, הנה כתובת המייל: [email protected] אשמח לתגובות. תודה.

שלום רב, זה די ארוך וכואב. אני היום בת 28, הוריי עוד נשואים ויש לי אחות אחת שקטנה ממני בשנה. הורים שלי באו משני מדינות שונות מאירופה מדינה ששם מקובל ללכת ערום בבית כמו איזה נודיסט... אני נולדתי פה בארץ ולא בחול והיו לי מלא בושה ובעיות כשהוריי הלכו ערומים עד שהגעתי לגיל התבגרות וביקשתי מהם להפסיק והתשובה שלהם היתה- "בבית שלנו נעשה מה שאנחנו רוצים" אני ואחותי התבגרנו והיתה לי בעיה כשאבי אמר לאחותי שהיא "שטוחה" והערות שלא במקום פוגעניות וחסרות כל טעם טוב. תמיד אהבתי את הוריי והייתי יותר הבת של הפוגע - אבא. אהבתי אליו היתה טהורה ותמיד ראיתי שהוא דוגמה להכל ושהוא איש חזק והערכתי אותו מאוד. בגיל סביבות 15 קרה משהו ששבר אותי- אני ממש הדחקתי ולא סיפרתי לאחותי לאמא או רק לחברה כי לא רציתי שזה יעש משהו למשפחה כי אני אוהבת את כולם ולכן נשאר לי כעס ומטען עליו: היינו בים חזרנו הביתה נכנסנו למקלחת עם בגדי ים להוריד את החול והוא נגע לי בחזה ואני הייתי בתוכי ממש בהלם ולא הצלחתי להבין את זה אז לא עשיתי ביג דיל יצאתי מהמקלחת - הייתי עם בגד ים, וניסיתי בכל מאודי לשכוח... והצלחתי מאז לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים בשיחות איתו אבל תמיד בכל זאת דיברנו המון כמו שהיינו מדברים אבל משהו בי ליחס איתו השתנה, אני מאוד אוהבת אותו וכועסת עליו, אני שכחתי לו הכל ולא התכוונתי להזכיר לו עד יום מותי כי זה לא חזר על עצמו והוא היה שיכור שזה קרה אבל זה העציב אותי עדיין. מאז קראו לי אסונות נפשיים אישיים- היה לי חבר ראשון גיל 17 נכנסתי תוך כדי לדיכאון בקשר ועזבתי אותו. הייתי אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר כי הדיכאון נמשך שנה עם חרדות. רציתי גם להתאבד. זה נגמר בגלי 19 לאחר טיפול והתגייסתי לצבא אבא ירד עליי- "את לא תעמדי בטירונות ואוטובוס ראשון תחזרי הביתה" המשפט הזה גמר אותי כי פחדתי שזה יהיה נכון , ערער אותי וגרם לי להתקפות חרדה בלילות וחוסר שינה בטירונות ובאמת שכמעט לא סיימתי עד שהיו צריכים לתת לי כדורי הרגעה (עד כדי כך היה משקל לדיבור שלו). יש המשך הודעה הבאה

שלום. אני אוכל קרח באופן קבוע מגיל 16 ואני פשוט לא יכולה להפסיק.זו ממש התמכרות,הכמויות גדלות כל פעם ואני כמעט לא יכולה להפסיק לחשוב על "מתי תהיה הפעם הבאה שאני אוכל קרח". ניסיתי להפסיק בכוחות עצמי,אבל בהתמכרות כמו בהתמכרות היה לי ממש קשה ונשברתי ולא הצלחתי להפסיק... רציתי לשאול מה אפשר לעשות בשביל להפסיק עם זה כי לפעמים אני אפילו עושה זאת בהחבא כי זה ממש באופן קבוע מלא פעמים ביום וזה כבר מבייש. האם זה באמת נקרא התמכרות אפילו שזה לא חומר שאמור להיות ממכר? איך להפסיק?עזרה דחוף כי למרות שאני לא רוצה להפסיק אני יודעת שאני חייבת....!

שלום רב לך,תופעת אכילת הקרח אותה את מתארת מוכרת ואינה חריגה. חשוב י לקבל יותר פרטים על לתת לך תשובה מקצועית ואחראית. במקביל אני ממליץ לך לפנות לרופא/ת המשפחה שלך על מנת לבצע הערכה רפואית ובדיקות דם שאינן כואבות ואינן מזיקות . כדאי גם שתערכי רישום של מצבים בהם את אוכלת קרח, האם את אוהבת לאכול גם ארטיקים אם כן באילו טעמים... דאגה לא תפתור את התופעה. אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

ד"ר שלום. אני עצורה מבפנים לא מגיבה ישר אח"כ אני חושבת על כך על המקרה שקרה ואומרת לעצמי למה לא הגבת ישר למה? לדוגמא משהי עמדה אחורי ונתנה לי מכה עם המרפק ואני שותקת. אח"כ אני רואה אותה מלכלת עלי וצוחקת. זה מראה כמה שהיא זבל. על מנת שמקרה זה לא יחזור על עצמו מה עלי לעשות?

אודי, רואה שעדיין אתה לא כאן...האם בכך שהמטפלת שלי תתן לי משהו זה יכול לעזור לי לא לצור קשר בין הפגישות? האם זה כמו חפץ מעבר של תינוק? מרגישה ילדותית כל כך...(היא הציעה)האם לקבל זאת ממנה? בקשתי שאני יותר לא אבקש לחבק אותה אלא שהיא תחליט כדי לשמור על גבולות...חולמת שהיא מכסה אותי ואומרת לילה טוב משהו אימהי כזה כשספרתי לה הרגשתי ילדה מטומטמת...מרגישה מטופש על בקשת האמהות הזו ממנה...האם להתחבר לילדה הזו שבתוכי או פשוט להשתיק אותה כבר? מיכ

נראה לי מאוד ילדותי...חשבתי שהגיע הזמן שאתבגר ולא מצליחה..(תמיד מרגישה ילדה), כועסת עליה...רציתי לעזוב פשוט, אבל היא מזכירה שסכמנו שלא אדבר על פרידה...שלחתי קצת יותר מדיי מיילים והיא התחילה את הפגישה בשיחה על גבולות..שאני בכלל רציתי לומר שיש לי בעיה כספית ואולי נפחית ושאני אשתדל לכתוב פחות.התכוונתי....אבל כשזה בא ממנה...היא בעצמה אמרה שזה תלוי בי..מה כבר לא?...ואז כבר לא בקשתי כלום...שונאת אותה פתאום..ואז מגיע הרגש הזה של לעזוב אותה..איך מתגברים על היצר הזה של הכעס הנוראי? רוצה לעזוב ויותר לא אעיק עליה.. איך מופיעים לפגישה בכעס? לא מסוגלת לכעוס עליה ולא רוצה לבוא אליה יותר...אשלח לה כסף בדואר מצידי........אוף..בטוח תגיד שצריך לחזור אליה....לא יודעת איך..האם לכתוב לה? יש דרך אחרת? מיכ

אודי, זה כבר פיצוץ גרעיני. אתמול בערב היא סימסה לי "מחר כרגיל?" עניתי לה "תלוי בך" (כלומר, אם היא כבר מרגישה מספיק טוב בשביל לקיים פגישה). היא ענתה "מבחינתי כן". אז עניתי "טוב". קצת אחרי-כן, ובלי קשר כמובן, התחיל עוד אחד מכאבי הגב שלי. הרבה פעמים הוא מתעורר כשבא לו ומלווה אותי עד שאני הולכת לישון. הפעם הלכתי לישון לקראת 5:00. אחרי 3 וחצי שעות התעוררתי בגלל כאבים קשים במיוחד, שהקרינו גם לרגליים. לא מצאתי לעצמי מקום. קמתי. לקחתי כדורים וקיוויתי שאצליח לחזור לישון. אחרי אינספור התפתלויות העייפות הכריעה ונרדמתי כואבת. מתישהו השעון המעורר הביע את דעתו... בכל זאת, אחרי כמעט שבוע, אנחנו נפגשות היום... וככה, עייפה ועדיין כואבת ומקללת את היום שנולדתי, הוצאתי את עצמי מהמיטה והתחלתי להתארגן. ואז... אז ראיתי את ההודעה שלה... שלא אבוא לפגישה. שבכל זאת היא לא כשירה לפגישה היום. ומאז היא לא עונה לי. או שהיא באחד מהתקפי ההתעלמות שלה (בוגר מאוד), או שבסוף היא ישנה ואני ערה וסובלת! אני לא צריכה את הקטעים האלה. לפעמים נדמה שזה רק משחק בשבילה. אז אני לא משתתפת יותר.

היי אודי, הנני במערכת יחסים שנתיים אבל כרגע אני מרגישה שהמערכת יחסים נמצאת במשבר,בן זוגי הוא אדם מאוד שטלתן ומתרגז מהר הוא חושב שאני צריכה להתנהל איך שהוא רואה לנכון,השנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה והוא כל הזמן רב איתי בגלל זה בנוסף מאוג קשה לי להתחבר למשפחה שלו והוא רוצה שאני אגיע אליהם והיה איתו בכל האירועים המשפחתיים.היו פעמיים שהתחלתי להסביר לו שאי אפשר שאני אתחבר למשפחתו בכוח ושהוא צריך לגלות רגישות ולזרום עם מה שיש אבל שיחה מהסוג הזה נגמרת בריב.הוא כל הזמן מבקר אותי ומדגיש את התכונות השליליות שלי כאשר אני מסבירה לו שאין אדם מושלם הוא טוען שאם אני אלמד ממנו בגלל שהוא מושלם אני היה גם כזאת. כרגע אני לא יודעת מה לעשות אשמח לעצה.

שלום לורן, מנסיוני האישי, כשבן הזוג מעביר עליך ביקורת כל הזמן ומשנה לשנותך ועוד בשלב כ"כ מוקדם של מערכת היחסים (שבה לפחות הוא עוד אמור לאהוב אותך על מה שאת וכמו שאת, כי הוא התאהב בך ולא במישהי אחרת!), זה מסוכן, לא בריא ואף ילך ויגבר עם הזמן. גם כשכבר על ההתחלה יש בעיות עם המשפחות, זה לא סימן מבשר טובות (במקרה שלי לא פסקו אח"כ האשמות כלפי אמי כאילו אני והיא אחד הם.. ומצאתי את עצמי כל הזמן בעמדת התגוננות ולחץ בביקורים המשפחתיים: מה אמא שלי תגיד שאח"כ אחטוף על הראש ועד זה שכבר ביקשתי ממנה לא לדבר איתו בכלל ולא לומר דבר!..). אם הוא לא מקבל אותך כמו שאת וחושב שהוא מושלם ורוצה שתלמדי ממנו ותהיי כמוהו, אני ממליצה לך לשלוח אותו לדרכו ואולי אף להתאהב בעצמו..(נרקיסיזם). תמיד תזכרי מי את ומה את ואל תתני לאף אחד לשבש אותך ולזרוע בך זרעים של ספק וחוסר בטחון בעצמך! מערכות יחסים כאלה אף פעם לא נגמרות טוב ובמקרים קיצוניים יכולות אף להוביל לאלימות פיסית או רגשית! ברור שהבעיה אצל הבחור ולא אצלך כי כשאתה אוהב מישהו אתה לא מנסה לשנות אותו כל הזמן! אתה אוהב אותו בשל מה שהוא, בשל התכונות הספציפיות שלו, בשל האופי הספציפי שלו ולא בשל כך שהוא יהיה בעצם משהו אחר, שיש לאותו אדם במוח - איזו דמות אידילית לא מציאותית. במקרה שלי זה לא הוביל למערכת יחסים טובה, למרות טיפולים ונסיונות רבים לשינוי ולהידברות, רק חבל שבאמצע היתה ילדה תמה וחסרת אונים שנולדה למציאות הלא בריאה הזו של ויכוחים רבים, האשמות ומה לא. כמובן שאסור להקיש ממקרה אחד לאחר, אבל עבורי בכל אופן ומנסיוני הרע כשבן הזוג מתחיל להעביר ביקורת, מנסה להסיט אותך ממסלול חייך ושאיפותייך (במקרה שלך הלימודים) ומתחיל למעשה בסוג של שטיפת מוח נגד עצמך, זה לא בריא, זה מסוכן ואף לא מעיד על אהבה אמיתית שלו אלייך, ההיפך, זה מעיד על שתלטנות וחוסר יכולתו לקבל אותך כמו שאת בגלל שלו יש בעיות עם עצמו! אני מציעה לך לסיים את הקשר הזה כל עוד את יכולה ולפני שתצללי אליו יותר עמוק ויהיה קשה להתנתק, להתרכז בחייך, בשאיפותייך המקצועיות, לממש את עצמך ובדרך בטוח שגם תמצאי אהבת אמת של מישהו שיאהב אותך ויקבל אותך כמו שאת ואת אותו ואז תסתכלי על הקשר הזה בלשון עבר ותודי לעצמך שלא נשארת שם לשמוע את כל שטיפות המוח הללו. מקווה שעזרתי ושנתתי לך עוד זוית להסתכלות על המצב. הכי חשוב - תמיד תאהבי את עצמך ותהיי בטוחה בעצמך ואל תתני לאף אחד לקחת לך את זה! כשהוא מתחיל עם הביקורת עלייך, תאמרי לו בקול רם וחזק שכזו את ושלא תשתני למענו ולא תפסיקי את הלימודים למענו ואולי הוא כבר ילך לדרכו לבד.. שלך, אני

שלחתי את ההודעה לפני כמה ימים והיא כניראה לא הגיעה, אז אני אשלח שוב: אני יודע שזה אולי ישמע מצחיק או מוזר אבל למרות שאני אזרח, משוחרר מהצבא כבר מעל שנתיים, אני מאוד מוטרד מהמילואים, וזה לא שקרה לי אירוע חריג או משהו יוצא דופן במהלך השירות הצבאי. בשירות הסדיר הייתי ביחידה קרבית, עכשיו במילואים אני ביחידה קרבית אחרת, במקום שאני לא רוצה להיות בו בתפקיד שאני לא רוצה לעשות אותו, ובנוסף לזה התפקיד הזה גורם לכך שאני מקבל יותר צווי מילואים מרוב האנשים ביחידה. אני מרגיש רע מאוד, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה כי אני לא בקיא בנושא הפסיכולוגיה, אבל אני במצב מאוד לא טוב, אני מרגיש שאני נמצא במצה של לחץ וחוסר אונים. למרות שזה סך הכל משהו כמו חודש בשנה, לא עובר יום אחד שאני לא חושב על מילואים, לפעמים באמצע הרצאות בלימודים אני שם לב שאני כבר רבע שעה לא בכיתה אלא במחשבות שלי על הצבא. יש לי חלומות על צבא ומילואים בתדירות של לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים אפילו יותר. אני כל יום דואג כשאני בא לבדוק אם יש דואר שאולי יש שם שוב צו מילואים (והיום היה). המצב ביחידה שלי הוא רע, מבחינת הציוד והתחזוקה והיחס של הצבא בכללי, לחשוב שבמצב כזה אנחנו אמורים לקחת חלק במלחמה הבאה מביא רק מחשבות פסימיות מאוד. המצב מפריע לי בחיים, ובלימודים בפרט. אני שוקל ברצינות רבה לעזוב את המדינה בסיום הלימודים והסיבה העיקרית היא המילואים. המצב הוא עד כדיי כך רע שבתקופה לקראת שירות מילואים אני מתחיל לפתח תופעות גופניות מוזרות שבדרך כלל דומות מאוד לסימפטומים של מחלות קשות, ואני לא רק מדמיין את זה, זה באמת קורה, אפילו הייתי בבדיקות נוירולוגיות בבית חולים. בתור חייל בסדיר יש לך את ההרגשה הזאת של חוסר וודאות שאתה לא באמת יודע מה יהיה מחר ומה ירצו ממך, אבל תמיד יש לך בראש את תאריך השחרור בתור משהו מעודד שמסיים את הכל, הכל יכול להיות רע אבל רק עד השחרור ואז הכל יהיה בסדר. המצב שאני מרגיש עכשיו מאוד דומה רק שאין בדיוק "מועד שחרור" כזה. אין יעד לסוף. במקרה הטוב היעד הזה הוא גיל 42, משהו שרחוק ממני 19 שנה, זה יותר מידיי. יש לי הרגשה של חוסר אונים וחוסר וודאות. הצבא יכול לקרוא לי מתי שבא לו לכמה זמן שבא לו לעשות מה שבא לו בלי שום התחשבות אמיתית בי, ובחיים האישיים שלי וניתן לעקוף כל חוק והגבלה ע"י אישור של סמכות גבוהה מספיק (כל הגבלה על קריאה למילואים בחוק שירות הביטחון ניתנת לביטול ע"י אישור של איזהשהוא דרג פיקודי - קראתי אותו). מה שעושה את המצב ליותר גרוע זה שאין לי גם דרך לדבר על זה עם אנשים, ברוב המקרים אני פשוט נתקל בזלזול או חוסר רצינות, דברים בסגנון "נו באמת, זה כולה כמה ימים של מילואים, תפסיק להתבכיין". מאוד קשה לי להסביר את זה לאנשים, שלמרות שזו תכלס תקופה קצרה זה משפיע עליי מאוד כל הזמן. אני במצב הזה כבר כמה זמן וניסיתי לחכות ולנסות "להירגע" אבל עם הזמן אני רק מרגיש יותר רע בקשר לכל העניין. מה כדאי לי לעשות? לפנות לטיפול? לנסות לפנות לצבא?

אבי שלום, הודעתך מאד נגעה לליבי. נשמע שאתה ממש במצב של מצוקה אמיתית וחוסר אונים ושכל העניין הזה של הצבא והמילואים ממש משתלט על חייך ומפריע לתיפקודך (בלימודים ובכלל). אני כמובן לא פסיכולוג ואין לי שום ידע מקצועי ע"מ לתת עצות, אבל נראה לי שאתה מגיב בצורה טראומתית למילואים ולצבא בכלל (ציינת כי הציוד לקוי וזה אכן דבר שמאד מלחיץ לדעת מראש שהוא לקוי ובכ"ז שישלחו אותך לקרב עם ציוד קלוקל שכזה!) ולכן נראה לי שאכן עליך לפנות לעזרה מקצועית או באזרחות או במסגרת צבאית (קב"ן) ולדבר על הכל, אולי אפילו תבקש פטור לנוכח מצבך הנפשי? נראה לי ששירתת מספיק את המולדת ויש בהחלט מקום גם לחייך ולהתפתחותך האישית! שלך, אני

מאבדת את האמון שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בכלל יכולים לעזור לי... כמו ילדה טובה לוקחת כדורים,הולכת לטיפול בשיחות... ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי במצבים של איבוד שליטה. לפני כחודשיים התאבד ידיד יקר שלי, איש האקדמיה,שהיה סמל לאפשרות של חיים תקינים לצד מחלת נפש. רק יומיים לפני התכתבנו... אם איש כמוהו,רציונאלי ביותר,משכיל ומוכשר בסוף מוצא את השקט שלו רק במוות...אז מאיפה לי החוצפה להאמין שאני כן יכולה להתמודד עם החיים האלה? קשה לי,אודי.אני מפחדת מעצמי ומהחיים.

ד"ר שלום רב, רציתי לשאול האם יש דרך לטפל בילדה בת 15 חסרת תיאבון.. מסיבה לא ברורה.. הרופאים לא נתנו סיבה. בנוסף לכך היא מתאמנת המון בריצה, בשחייה.. (זה לא אנורקסיה). היא פשוט נגעלת מאוכל. זה לא שהיא לא אוכלת היא פשוט אוכלת ממש מעט. חשבנו שרעיון טוב לקחת אותה לבית החולים למחלקת הפרעות באכילה שתראה איך הבנות שם סובלות ותיבהל אך המחלקה סגורה.. (ביה"ח לגליל מערבי)יש איזה מחלקה שאפשר לעשות בה סיור? בבקשה תנסה לעזור לי!!!! תודה רבה

שלום רב לך לחוסר תיאבוןאצל נערה בת 15 יכולות להיות סיבות שונות און יש לברר באמצעות במכרת הרפואית כולל בדיקות דם וכד. במידה וכל הבדיקות יצביעו על העדר סיבה רפואית , יש לשקול פנייה לגורם פסיכולוגי. הכולל גם הדרכה לכם כהורים .אני לא ממליץ לגרור אותה לבית חולים!!! אשמח ךהתעדכן www.gliksman.co.il בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אין משהו שאתה יכול לעזור לך בשיטה שלך? :( אגב, ציינתי כבר כי לא נמצא משהו רפואי בבדיקות הדם שלה. תודה רבה!

הי אודי אני עצובה..מרגישה לא טוב פיזית ונפשית. פיזית בקושי מתפקדת בעבודה, ונפשית בוכה כל יום כשאני חוזרת הביתה, ועייפה נורא. בא לי לחזור לתקופה של לפני כמה חודשים, שלא עשיתי כלום שויתרתי על הכל -על עבודה, חברות, על עצמי..פשוט חייתי כמו חתול -בהיתי בתקרה כל היום, וליקקתי ( את הפצעים שלי )..חתול דכאוני, אבל חתול. אין לי כוח לכל האחריות הזו..לנסות למצוא אהבה..להתאכזב, לנסות למצוא מטפל...להתאכזב..לנסות לרצות את המנהלת..להתאכזב..לנסות להסתכל במראה בלי להיבהל..מתי יהיה לי קצת שקט ושלווה בפנים? אתה יכול לכתוב לי משהו מעודד? זה תמיד מצליח.. תודה שאתה פה אופיר

היי, סיפור ארוך קצר - שנינו גרושים, במערכת יחסים כבר שנה, חצי שנה ראשונה הייתה בזמן שלה היה בן זוג ובנינו יחד סוג של חלום על חיים משותפים מושלמים עברה משבר שבעקבותיו התקף חרדה, נפרדה מהחבר עברנו לגור יחד לחודש והיה מזעזע היא לגמרי השתנתה, התנהגה בצורה מגעילה, התייחסה הזלזול, רבה עם כל החברים והקרובים שלי ורצתה להשתלט על כל תחום שבחיי. עזבתי ומאז אנחנו כל הזמן באים והולכים היום היא טוענת שמאוהבת בי מאוד ושבעקבות התקף החרדה היא פשוט לא זוכרת כמעט כלום ממה שהיה בינינו ובהלם לגבי אופן התנהגותה המגעיל טוןענת שזו לא היא ושהיא אחרת לגמרי והגיעה לתובנות לגבי חייה ורצונותייה. מבטיחה לי בן אדם אחר לגמרי ממי שחוויתי.. לי נשמע לא הגיוני השינוי הדרמטי בחודש אחד, האם להאמין האם זה הגיוני בספרי הפסיכולוגיה יש איזכור לגבי שינוי דרמטי שעובר אדם בתקופה כה קצרה?