פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי - לא הייתי כאן יותר משבועיים. היום ,יום לא פשוט וממש קשה ולא יכולתי, ולמרות שהבטחתי לא להטריד עוד נכנסתי. עצוב לי שלא מסתדרת לבד וזקוקה... עצוב לי שאינני יודעת להביעה את עצמי ולהעביר את המסר לדברי בצורה הכי פשוטה הכי ישירה שיש. עצוב לי שלא מוצאת את הדרך לשיפור גדול יותר מזה שיש. ראיתי את הודעתה של הרהורית ואת תגוכתך, צר לי שאני נזקקת לאחרים כדי להעביר אצ המסר שלי ממש צר לי. וכן פעם ראשונה פניתי אליך בשמך. תחילה חשבתי למחוק . החלטתי ש.....לא. באמת שרוצה.

אז....? ו........ איך מתחברים בחזרה?

אני כבר מס' שנים בטיפול והחלטתי שאני רוצה לסיים. זה דובר המון בטיפול, אך אני מרגישה שלא לי ולא למטפלת יש יכולת לבדוק עניינית את הסוגיה, בגלל הקשר העמוק שנוצר- כאילו יש שם, בנושא הזה איזה "וואקום" חוסר יכולת לתקשר רגשית... היא בדעה שזה לא ייתכן בשום אופן, אני לא יכולה להרעיב את עצמי כך או שאומרת על עצמה שהיא חייבת לשחרר, לתת לי לגדול לבד, בחוץ... גם אני- חוויתי לאחרונה כמה אובדנים קשים, אולי זה לא הזמן להפסיק טיפול? ומצד שני- אולי הטיפול אפשר לי את ההתמודדות עם האובדן בזמנו וכעת מה שהיה ייתן לי כלים אגשיים להמשיך הלאה? ואולי האובדן גורם לי לרצות להתכנס בצער ולא להיות בקשר...אני גם אחרי תקופה לא פשוטה בטיפול, אחרי קרבה גדולה מאוד נוצר מרחק עצום, אולי בגלל זה אני רוצה לעזוב? איך אדע אם זו בריחה או דווקא התמודדות?? אודי- אשמח לעצתך

רוצה לומר משהו. מה ??? אוףףףףףףףףףףףףףף לא מצליח לי.. :(((

שלפעמים המעין ההוא יוצא החוצה וזה מרטיב ומרענן ומצליח להיות נחמד אפילו אבל לפעמים המים בוחרים בכול זאת לחלחל להם פניבה למעמקים אל החשוך והאפל ולהמשיך בכח לחפש מה יש שם ואיך אפשר לגוע בעוד נשהו שיציק ויכאב ואיפה עוד אפשר להעמיק ולחשוף ולגלות ולהתעלל... חבל שלרוב זה הכיוון שהוא בוחר. זה לא קל. בכלל.

כתבתי לך בדיוק מה הם עושים. וזהו. שום מאאר לא אכזב רק מאגר מאוד אכזב. אני חייבת שמישהו יבין אותי. בבקשה.

אודי שלום, יש שינוי בחשיבה, ישנה רגיעה, אני לא יכולה ממש לספר הכל כי הטיפול כידוע נעשה בחדר ולא כאן...אבל השינוי אמור להיות לטובה ובכל זאת קשה לי, אז רציתי לשאול למה שינוי שהוא בעצם מראה על התקדמות בטיפול מרגיש לי לא טוב? וגם חלמתי חלום שחזר על עצמו ובטיפול פרשנו אותו יחד...והוא גם מראה על שינוי וגם על חוסר רצון לוותר...אבל בכל זאת כאילו משהו לא נותן לי להשתנות לגמרי או לוותר על הרגשות הישנים.... משהו מאוד מבולבל ומפחיד אפילו...כאילו רוצה ולא רוצה להשתנות למרות שהשינוי שוב, הוא אמור להיות טוב ואני אמורה לשמוח...אבל אין שמחה...למה?????אולי אפילו קצת עצוב.... ועוד משהו אם יש שינוי זה אומר שזהו? הבנתי והטיפול יגמר? מרגישה כל כך לא מוכנה לסיום.... מיכל

נשואה מזה 25 שנה. אצל בן זוגי קיים סימפטום אובססיבי המתאפיין בקושי אובססיבי לשחרר כספים. בכל מצב בכל עיניין זה יוצר ויכוח קונפליקט מה שהורס את מרקם הזוגיות. אני רואה בכך בעייה נפשית לא פשוטה. אשמח לקבל תשובות על כמה שאלות: 1. האם זו מחלה נפשית? 2. האם זו אובססיה כפייתית? 3. האם זה סוג של חרדה שנובעת מבעיות בבית בו גדל התחנך והתפתח? 4. האם ניתן לריפוי? 5. ממה נובע סימפטום שכזה?

שלום אודי, איך אפשר לעשות איזה שינוי כשהבעיה הבסיסית היא שאני כל הזמן משתנה? האם בכלל יש טעם ל"טיפול" כזה שאני אף פעם לא יודעת איזה מן "אני" יגיע?, כל פעם ולפעמים תוך כדי הכל משתנה ואני לא יכולה (אני לא פוחדת כפי שטוען הפס' אני פשוט לא מסוגלת) להגיד להזכר ולחשוב את הדברים שמטרידים אותי שאותם רציתי להעלות ויש דברים שקשורים לעולמי הפנימי שאני לא מסוגלת לחשוף. אני לא יודעת אם אני ממש סומכת על הבנאדם הזה, אני כועסת על עצמי על זה שנהייתי כזאת תלותית (סמרטוטית) במישהו שלא בטוח אם יש לי אמון בו בכלל, הרי...(כתבתי איזה תסריט ומחקתי כי אני פוחדת שמא זה עלול...) בסיכום של כמעט שלוש שנים אני מבינה מה שאיכשהו לא ממש הייתי מודעת אליו לפני, שאני כנראה מאוד מפוזרת מפוצלת ומבולבלת ולא כל כך מכירה את עצמי (איך אפשר בכלל?) כמעט בוודאות עוד רגע אני אהיה במצב אחר וההודעה הזו תיראה לי פתטית במקרה הטוב ולא רלבנטית בכלל ( כאילו שמישהו אחר כתב,ואז מרוב בושה אני יעלם, בגלל זה אני משתדלת לא לכתוב), ובכל זאת השאלה אמיתית כי כרגע אין שום רצף בין הפגישות (לפעמים אני לא זוכרת מה בכלל היה שם). תודה.

ספרתי על חלום בטיפול, ונתחנו אותו. אבל כל הניתוחים היו ממש דברים ידועים באופיי ובראיה שלי את עצמי.ידעתי ממש ה-כ-ל קודם. האם זה תקין? משהו פה לא אמור להיות יותר? קים תועלת משיח על חלום? (איה משהו מהלא נודע...???) גם בטיפול בגדול אני מדשדשת, באה, מספרת, ולא קורה שום דבר. נחמד למדי- שיש מישו לומר לו רגשות קשים, שלא נאמר לחברים. אבל, מה בשטח הוא התמורה לתשלום? מה לעשות ששינוי מיוחל יקרה?

אני בחורה בת 34 חד הורית לילד בן 5 לפני שבוע הכרתי בחור שבישבילי הייתי בטוחה שזה הזיווג שיכלתי לעצמי כל החיים ,גבוה ,נאה מדבר יפה חכם פשוט מושלם.. ואני הכי ביקורתית ואצלו לא האמנתי שהכל בדיוק מה שרציתי. ואז פתאום הבחור מנחית עלי "פצצות" הוא אומר לי שהיה לו בעבר היפומניה ,ושעכשיו הוא בסדר גמור ,וגם גיליתי שהוא מעשן ירוק ,הוא אמר שהוא לא יעשן יותר ,ושהוא מוכן לעשות הכל בשבילי השאלה היא :האם אני לוקחת סיכון בזה שהייתי נכנסת למערכת זוגית עם בחור כזה? אני כרגע ניתקתי את הקשר ולא לקחת סיכונים.

שלום התאהב בי גבר כבן 40 ואני בת25 פעם אחת קניתי אצלו מוצר שהתקלקל בחנות ומאז בכל פעם שמגיעה כדי לתקן-וזה צורך תיקונים לא פעם,עושה כאילו מתקן או מנסה לתקן אבל מתחיל לגעת בי הוא ניסה ללטף לי את המכנס לייד המפסעה ניסה לגעת לי בשדיים עם החולצה מכירה את הרווק הזה מהשכונה הוא בחור טוב מבית טוב לא רע לא אלים חלילה איש טוב ובעל מקצוע טוב זה מפחיד אותי האים זו הטרדה? האים זה בגלל שחולה עלי ואני אומרת לו בכל פעם לא? האים יתכן שגבר בן 39וחצי שטרם נישא ומת להתחתן אז הוא רק מנסה לקבל מישגל מבנות ואם מישהיתשכב איתו אכן יהיה בחור טוב ויאהב אותה ויתמוך ויקנה לה וכו ויפנק אותה ויתחתנו אבל אם לא....פשוט מנסה לחרמן בנות? תודה רבה מודאגת

האם מותר לקחת ציפרלקס וריטלין יחד. במשך כ-3 שנים לקחתי ציפרלקס 10. לפרקים. פסקתי לחלוטין לפני כחודשיים. בחודשיים האחרונים אני לוקחת קונצרטה 36 על בסיס קבוע (מוכיח את עצמו בעבודה !) אולם אני מרגישה בלי קשר שאני זקוקה לציפרלקס. האם אפשר לשלב בין השניים?

שלום רב. מראש אתנצל על האורך אבל היום החלטתי לשבור שתיקה. אני בת 36 אמא לשני ילדים מדהימים.אשת קריירה בתחום ההיי טק,גרושה שנה וחצי.לפני שנה הכרתי אותו.כל מה שרציתי.סוף סוף גבר של מילים ורוך.גבר שמבטא אהבה,שרואה אותי,שמכיר את כל הדקויות,כזה שלידו את לא מפחדת יותר. וחלמתי.. עוד לא הגלידו פצעיי מהגירושין אחרי 15 שנים. עוד ילדיי מבכים את אובדן אביהם שעזב את העיר ונשאבתי לקשר איתו. בפעם הראשונה שהוא קרא לי זונה לא יכולתי לנשום.סלחתי. ומאז המילים הכל כך רעות.ההורגות, לא מפסיקות לזרום. שרמוטה,כלומניקית,קמצנית,שקרנית,בוגדת ועוד כל מיני פנינים. חיטוטים בנייד,במחשב,בבית,בתיק שלי. השפלות. פגיעה מכוונת ומניפולטיבית בבטחון העצמי שלי ובעצמאות שלי. ניצול כספי. סנקציות בתקשורת.לא עונה שעות וימים. ביקורת בלתי פוסקת על המשפחה שלי,המראה שלי,העבודה שלי,הקולגות שלי לעבודה ועל העולם. התקפי קנאה בלתי פוסקים. ציפייה לדו"ח על כל רגע ביום שלי. איש שמאשים אותי בכל.שטוען שבגללי הוא מגיב ככה.שאני לא ראויה. והיד עוד נטויה.. ומהאיש שלא פחדתי לידו מכלום הוא הפך לאיש שאני הכי מפחדת ממנו. שפוגע בי כל יום.שכל יום הורג חלק ממני. שבדרך שאין לי הסבר לה השתלט אפילו על המחשבות שלי.שלא עובד וכל היום מעיר על הנתינה שלי. הפכתי לצל שלי. ואני תקועה בתוך מעגל הקסמים הזה.קוראת בלי סוף ברשת.מזהה אותי בכל מקום ועדיין שם. ילדיי מאוד קשורים אליו.אני כל כך מפחדת מהכאב שהפרידה הזאת תגרום להם. פיתחתי תלות ריגשית כל כך חזקה אליו. קשר של שולט ונשלט. מתביישת. אם המעגל הקרוב שלי ישמע הם לא יאמינו. אני זאת שלוחמת תמיד למען הצדק.שעושה מעשים.שמובילה.אסרטיבית.לוחמת הם קוראים לי. אילו הם יידעו. רוצה ללכת ולא יכולה.חייבת לצאת משם.חייב להיות משהו יותר טוב מזה. מפחדת שלא אעמוד בזה.מפחדת בעיקר מהגמילה ממנו. כי ככה זה. זאת לא אהבה.זאת התמכרות. והגמילה תהיה קשה. קוראת את מה שכתבתי ומרגישה אשמה על זה שאני כותבת עליו דברים כאלה.קוראת ולא מבינה איך מישהו שטוען שהוא אוהב יכול לרסק ככה את אהבתו. תודה על שקראתם. זוהר

מאז ומתמיד הפחד גרם לי לעשות בחירות והוא נתן ללב להוביל אותי לקבל החלטות מאחר ואני מאוד חוששת לאיבוד שליטה בתחום המשפחתי כול דבר קטן של בן משפחה מקפיץ אותי על 2 הרגלים למשל אני מוותרת לעצמי על מקום מגורים בגלל שאם יקרה משהו מפחדת מדברים מלפני שקורים והכול בכדי לדאוג באובססביות למשפחה ומוותרת כאן על מקום מגורים על פרנסה ועוברת למקום פחות טוב מבחינת הפרנסה או מפחדת ללמוד כי מפחדת להכשיל ולהתאכזב כי היה לי קשיים בלימודים אני מפחדת לצאת נגד הפחדים שלי הם מנהלים אותי ממש ולא משארים לי כוח לתעוזה לא ההיתי ככה אולי שמישהו יסיע לי אני מרגישה פיספוס בכול תחום וזה מתסתכל אני לא הייתי ככה הפחד הוא טבוע אצלי חזק אני רוצה לעקור אותו להעז כבר בבקשה תנו לי את הכוח איך

שלום, אני בן 23. לפני שמונה שנים, בהיותי בן 15, עברתי תקיפה מינית קטנה וחד פעמית ע"י אימי. מאז הנושא לא נחשף כלפי חוץ וכמובן שלא דיברנו על זה. כיום, לאח שלי בן ה-20 יש חברה קבועה. בכל פעם שהוא מביא אותה לישון אצלו- הכל מתעורר אצלי מחדש. כשהם מקיימים יחסי מין החברה שלו עושה קולות מאוד חזקים, שנשמעים בכל הבית. בכל פעם שזה קורה- אני מאבד באותו הרגע את הרצון שלי לחיות. זה עושה לי הרגשה כל כך נוראית שאין לתאר. בתחילה, הסברתי את הרגשתי הרעה להוריי, אולם נתקלתי באטימות טוטאלית מצידם והוריי נותנים תמיכה וגיבוי מלא לאחי ולחברה שלו. על כן, בכל פעם שזה קורה, אני מיד מסתגר בחדרי וסותם אוזניים, או שם אוזניות. לעזוב את הבית זה לא אופציה מבחינתי מסיבות כלכליות ורבות נוספות. אולם, האם יש לכם עצות נוספות בשבילי? האם יש משהו נוסף שאני יכול לעשות ולא עושה? לעזרתך אודה!

אני מקווה שתצליח לצאת מהבית במהרה.קשה להתנתק אם נמצאים בסמיכות.אולי תבקש שיעזרו לך לצאת? אולי אתה מנסה להאריך את השהייה כדי לקבל תיקון,אולם נראה שהדבר גורם נזק נפשי ומבזבז את זמנך.אל תתעלם ממצוקה שאתה חש גם אם היא רק נפשית. הדבר מסוכן ביותר!עליך להתרחק מסביבה ולא להשאר ולהתעלם מסימנים! אני מקווה שתציב לעצמך מטרה לצאת מהבית ותמצא הכוחות לכך. בענין הקולות-במקרה שלא יפתרו-דבר עם החברה.נראה לי שזה יכול להיות אפקטיבי מאד.

היו ימים של שקט ואחריהם רעש גדול. עוד לא למדתי שיטה לאסוף כוח שיהיה לימים הקשים. הוא נמצא כשטוב וכרע הוא כבר לא. מקבלת עכשיו מליון כדורים. קשה לי עם זה. מרגישה שאני כבר לא מספיקה לי וצריכה המון עזרה מבחוץ. לא אוהבת את הצוך הזה בכל כך הרבה אחרים אבל צריכה ללמוד לחיות איתו כנראה. מה שכן איכשהו קצת נפתחו מעיינות המילים פה אני רואה. מעניין, לא? מקווה שאתה פה היופ להרגיש כמה טיפות מהמעיין החדש ולעזור לו לעלות אל פני האדמה מהמעמקים החשוכים...

השם שלי מופיע הרבה ובכל זאת חשוב לי לכתוב לך..... האם את פה? קוראת לפחות, גם אם בשקט? הכל בסדר, אודי משגיח...את מוזמנת...מה שלומך? הייתי רוצה לשמוע משהו ממך.... מיכל

.... כן, קצת קצת מפחדת פה..לא יודעת.. זה נכון ששקט פה שוב.אבל קצת מפחדת שאולי זה איזה שקט לפני צונמי נוסף ??????? לא יודעת.. טיפונת מפחיד.. עברתי גם צונאמי לא קטן בעקבות הקטע עם הנשיא קצב.. זה היה עבורי טריגר ..החזיר אותי קצת לעבר..בלבל אותי לא מעט..איבדתי את הריצפה.. וזהו... תודה לך יקרה ! אני קוראת . גם את הודעותייך.. במבי.

לגמרי מבינה את הצונמי עם קצב...איך שהנושא הזה כל פעם מחדש בכותרות יכול למוטט....תזכרי שהוא אדם חולה ואף אחד לא אשם רק הוא!!! הוא החלש!!!מקווה שהריצפה תחזור...תודה שכתבת...את חסרה לי...הלואי שהוא ירגיש רע ובודד!!!כמו שאנחנו מרגישות לעיתים....עונש מתאים..לא?

אני מטופלת אצל פסיכולוג אני לא מבינה איך אפשר שפסיכולוג התאהב במטופלת לפחות לא ניתן לראות זאת למעשה הפסיכולוג אליו אני מגיעה הוא שואל שאלות ואני עונה תשובות ובזה הטיפול מסתיים. האם כך צריך להיות?

שלום, אני בת 31, בני הבכור נולד לפני כ-4 חודשים, אני בבית איתו בתכנון עד גיל שנה. דוקא בגלל שאימי עבדה המון בילדותי חשוב לי להיות איתו, ולשמחתי גם הטיפול בו הוא מקור לאושר גדול (אולי לא כשהוא צורח בלילה, אבל בגדול). בסה"כ אני מרגישה בריאה וטוב, אף פעם לא היו לי משברים רציניים מידי, זוגיות טובה, עבודה נחמדה. אבל - היו לי יחסים מאוד בעיייתיים על אימי, ובכלל ילדות לא פשוטה (אך מעניינת ועשירה) - לא התעללות חס וחלילה, אלא המון מעברים ושינויים, יחד עם ביישנות (שנרגעה עם השנים). הסיבה שאני תוהה אם כדאי לפנות לטיפול היא בגלל שאני פתאום מבינה כמה הורות היא עניין מסובך ואני מרגישה שאולי, למרות הספרים והכוונות הוטבות, יש דברים בעברי שישפיעו על חינוך ילדיי באופן שקשה לי לראות ולהעריך בעצמי. למשל אני עדיין לא מסוגלת להשאיר את בני עם אף אחד אחר, גם לא לשעה (למעט האבא, וגם אז רק לשעתיים - אני מניקה מלא). או שאולי זו חרדה טבעית שיש לכולם - זה שאנחנו לא הורים מספיק טובים? אם לפנות לטיפול, יש דרך למצוא מטפלים עם התמחות ספציפית (למשל third culture kids)? בתודה מראש ממני

אודי תודה. האם יש מקום בו אפשר למצוא פסיכולוגים שמתמחים בתחום מסויים - למשל third culture kids? בעבר ניסיתי פעם ללכת לטיפול (בדיוק לפני שהתחתנתי - כנראה ששינויים גורמים לי לחשוב על העבר...) והגעתי (דרך המלצות) למישהי שהרגשתי שממש לא מבינה על מה אני מדברת, ולכן התייאשתי ולא חזרתי לזה שוב.

בס"ד לפני כחודש וחצי התחלנו טיפול זוגי אצל עובדת סוציאלית.היה ברור לשנינו שזה הנסיון האחרון לפני פרידה. לפניה היינו אצל שני מטפלים תקופה קצרה מאד.הבעיה העיקרית שעמדה בטיפול היא חוסר האמון שלי בבעלי, ששיקר לי לאורך כל חיי הנישואין (10 שנים ושני ילדים), אחרי 8 שנות נישואין התברר לי שהוא משתמש בסמים כמו טריפים ריטלין וכו'. בשבוע שעבר נודע לי שאבא של בעלי, פנה בעקבות בעלי לאותה מטפלת והגיע אליה לטיפול עם אשתו (הרביעית..),כמובן ללא ידיעתי, ובידיעת בעלי. המטפלת טוענת שהאב השביע אותה לא לגלות שגם הוא מטופל אצלה. ואין עם זה שום בעיה של אתיקה. אציין שהאב פנה בעבותינו גם לשני המטפלים הקודמים, וזו הייתה הסיבה שלא המשכנו לטפל אצל המטפל הקודם. ושאלתי: האם המטפלת התנהגה כראוי? אני חווה משבר אמון, האם אני סתם רגישה?

שלום רב, אני במצב נפשי לא טוב כבר תקופה ובימים אלה התחלתי לקחת כדורים נוגדי דכאון. אני רוצה לשאול אם לשתף את הילדה בעובדה שאובחנתי כסובלת מדכאון ובעצם לקיחת התרופות. היא רואה שאני לא במצב טוב אבל בסך הכל אני יכולה להסתיר ממנה במאמץ מסוים. תודה רבה

אודי, השם שלי מופיע כבר הרבה, בכל זאת אני רוצה לשתף...היום בדיוק לפני שנה הגעתי אליה לראשונה...ספרתי לה המון בפגישה הזאת, בכיתי וספרתי...ככה אני כבר שנה...מתבכיינת לה, נלחמת על הקיום העצמי שלי..מציאת "אני אמיתי", רצון להעלם,רצון להיות,להיות שייכת, אהובה ורצויה...(תמצית הטיפול...)היום הגעתי לשלב של עייפות, רצון לנוח,להרפות,להפסיק להלחם, האם גם לכך יש מקום בטיפול? כלומר הכוונה לא להפסיק ללכת לטיפול אלא להפסיק לדוש שוב ושוב, בקשר שלי איתה,ברצון העז להעלם ומלחמות פנימיות שכאלה..פשוט לנוח...לא מסוגלת להלחם יותר,מוותרת עליי...האם גם לי מותר לוותר לפעמים?לנוח?אפילו שיש ילדים, בית, עבודה, פסח וטיפול? אוף רוצה לנוח מהמרוץ האין סופי של מלחמת ההשרדות...הטיפול השנה גבה ממני מחיר של מלחמות פנימיות וזה מתיש נורא!!!אודי, מבין את הרצון הזה להניח לי כבר? אני רוצה שגם היא תרפה, תניח לי, תפסיק לשאול שאלות שלפעמים קשה לענות...האם זה אפשרי לבקש שתרפה? הרי הטיפול הוא בשביל כן אולי להלחם מבפנים אך האם יש בו מקום למנוחה? או שפיזית פשוט לדלג כמה פגישות??????????אני חושבת שיהיה לי קשה לא להגיע בכלל...לא יודעת...יש מקום למנוחה? אולי פשוט לשבת מולה להרגע...אולי אני מחפשת מקום מפלט? סליחה שכתבתי הרבה אבל רציתי לדעת אם זה בסדר לבקש ממטפל להפסיק קצת מהמרוץ? ואיך בכלל נחים ממחשבות בפגישה? אני אדם שכל הזמן חושב....

אתה כל כך צודק ומשום כך המנוחה כל כך נחוצה!, אסביר זאת בפגישה היום...פעם ניסיתי לשתוק ולהרגיש את השקט איתה בפגישה וזה היה קשה, אני אף פעם לא שותקת..אולי הגיע הזמן "לעבוד" גם על זה :) לקחתי יום מחלה ומנוחה מהעבודה וזה ממש נדיר אצלי...אודי, בערך באותה תקופה התחלתי לכתוב גם פה במקביל...אז אולי זה המקום לומר לך עד כמה הכל מתחבר ותודה לך שאתה כאן, מאוד עוזר לי להבין...ובעיקר עוזר לתחושה שתמיד ניתן לכתוב ואני לא לבד!שוב תודה...מיכל

אוף אודי! ממתי אתה יוצא מוקדם בערב למנוחת אמצע שבוע...כתבתי יש לי יום הולדת היום...ופוף..נעלמת מוקדם מדי...למרות שכתבתי לפנייך!........אוף.לבד.............

יום ההולדת....היה בסדר ונחמד, ניסיתי להנות...עכשיו נפילה ורע.......

תודה אודי...וסליחה. אני חושבת שאתה אדם מאוד מיוחד! בשבילי יום הולדת לא כל כך מיוחד, יותר מתאימה המילה טעון...

קצת באיחור (לא "עברתי" בפורום בימים האחרונים) - אבל מזל טוב ליום הולדתך שהיה. שולחת לך מפה הרבה איחולים לימים טובים יותר. ושתמצאי את השלווה הפנימית שבך. כי את זו את, ויש בך הרבה יותר דברים טובים ממה שנדמה לך, ואני מאחלת לך שיגיע היום שבו תוכלי לראות את זה. TM.

תודה יקרה, כרגע אני ברגיעה...מנסה להרפות קצת מעצמי, קצת יותר לקבל...מה שלומך? מקווה שאת בסדר ותרופתית גם...מיכל

פורי םשמח אודי שאלה לי אליך בבקשה אני בת 24וחצי.עוד אין לי חבר ועוד לא יצאתי אף פעם עם בחורים. תמיד הייתי בחורה עדינה ושקדנית בלימודים ולא יצאתי עם אף אחד כי שמרתי גם על צניעות,שיער אסוף,בגדים לא חשופים וכו,בטוב טעם בקיצור,לאחרונה התחלתי לצאת עם בחור בן גילי-היה איתי בצבא,וחידשנו קשר לאחר 3 שנים הבחור בחור חתיך,בחור משכיל,בחור חמוד-יש בו הכול,אם כי לא כלכך מקפיד על דת,ואני בחורה מסורתית. מה שכן-היות ולא יצאתי אף פעם לא יודעת מה זה סימני אהבה-מה זה חבר לעומת מה זה ידיד יצאנו כבר 9פעמים,אבל או שזה היה סתם לפארק,לקניון או לבית שלי ,או שזה היה טיו לסיבוב בעיר הלוך חזור או לטיילת, אין לי מושג אם הוא רוצה אותי,אם הוא ידיד או חבר,לא היו החזקות ידיים-לא נשיקה ולא חיבוק הבחור יש לציין הוא בחור חמוד ברמו תעל,מה שכן הוא ביישן ומתוק, אני לא ידעת אם הוא לא מחבק מנשק מלטף או קורא בכינויי חיבה כמו חמודה מתוקה יפה וכדומה,או שלמשל משלם עלי או למשל יוצא איתי לסרט או משהו-בגלל שהוא מתבייש או בגלל שעוד לא בטוח או בגלל שהוא רק רוצה להיות ידיד אודי-איך יודעי םאם בחור הוא ידיד או חבר?אחרי כמה זמן קיימת נשיקה סטוץ או חיבוק קטן-אם שנינו עדינים-ילדי בית כאלה ולשנינו אף פעם לא היה קשר רציני-אני לא יצאתי בכלל-ולו היו 2 חברות כבר אבל לא בטוח רציניות-ולא שאלתי ולא נעים לי לשאו לאם התנשקו התחבקו או מה עשו כבר וכו, מה שכן כל פעם שמגיע אלי לבקר -הוא גר בעיר הסמוכה-אז הוא מחבק לשניה את הכתפיים ומייד עוזב,היה לי קר הוא חיבק אותי אבל לשניות ואז עזב,היה לי קר הציע מעיל, ושהוא מסמס לי הוא קורא לי דבורילה או כל מיני כאלה,\ מה שכן אם לא סמסתי לא סיסמ אם לא צלצלתי לא צלצל לא שלחתי אימל לא שלח גם ואני כל הזמן מקרבת קשר עלידי יזימת אימל טלפון או סמס והוא עונה להם כשאני זו שיוזמת.. מצד נוסף הבחור עסוק-סטודנט חרוץ מאוד שקדן מאוד ואולי זה בגלל שהוא לומד יש עוד חברה מהכתה שלו שהייתה איתנו בצבא ובמקרה לומדת איתו בכתה והוא נפגש ג םאיתה אבל יודעת אני שאיתה זה ללצורך לימודים משותפים עבודות בזוגות בלבד וגם לאותה צילה יש חבר.. אז אודי ,אנא תאמר לי, איך יודעים אם זה חבר או ידיד?איך מדברים אליו ואיך מתנהגי םאליו או שפשוט לתת לזה לזרום?איך זה בקשר רגיל-אחרי כמה זמן זה נשיקה חיבוק או לחיצת יד סתמית אפילו?מה כן לשאו לאותו מה לא לשאו לאותו? איך להיו תבטוהח שזה הוא בשבילי ואני בשבילו? היה אתמו אירוע של חברה מהצבא שהיא משותפת לשתינו והוא הוזמן וגם אני אז הוא למרות שיכל לחזור באוטובו ס לעיר שלו חזר ב2 אוטובוסים וקודם הביא אותי לבית שלי אולי זה מהלב כי הוא אוהב אותי,מאידך אולי הוא פשוט מאוד עשה את זה כי אני בקשתי,אמרתי לו או שתינו באים או שתינו לא באים-אמרתי לו שאני פוחדת בחושך ושאם הוא יכול והוא אמר כן-אחזיר אותך... בקיצור אודי,מה עושים? תודה רבה דבורי

היי אודי אני מאוד אוהבת אותו ונמשכת אליו-הוא חתיך הוא חכם ויש בו הכול והוא גם ילד טוב של בית בדיוק כמוני בה",מה שכן-לא דתי,ולי זה קצת מפריע אבל את זה בטח אפשר לסדר...אני רק לא מבינה האים זו חיבה או אהבה ואני לא יודעת איך לעשו תאת זה פנים מול פנים ללא רמזים-איך לרמוז לו ואיך לאמר לו בגלוי?לא שמתביישת פשוט לא מצליחה למצוא דרך לעשו תזאת שנינו ביישנים פחו תאו יותר מופנמים יחסיתך וכו אבל ילדים טובי םשל בית ולא יודעת מה לאמר לו מה אתה מציע? אני לא מצליחה לדעת אם הוא אוהב ונמשך אלי גם?היום הוא למשל כשיצאנו ככה לסיבוב הליכה בן שעה בערך פלוס מנוס,הוא ליווה אותי עד לתחנה וחיכה איתי עד שיגיע אוטובוס ואסע,שהגיע אוטובוס הוא ממש חיבק אותי,חזק כזה,ליטף אותי בגב,אבל רק זה...וזה היה לשניות, אולי זה בגלל שהוא מופנם וסגור ובעתיד זה יהיה יותר מתקדם לענין של נשיקה אמיתית חיבוק חזק אמיתי וגם כינויי חיבה וכל מיני והלאה?פעם סרבתי לצאת עם מישהו-הרי אמרתי לך ד"ר,הוא הראשון-אבל שמישהו הציע לי,אז הוא ניסה בכל דרך-ניסה לשלם עלי ניסה להתקשר כל שניה כמה פעמים ביום ניסה לדעת עלי הכול ניסה לחבק ואפילו ניסה לנשק-לפחות בלחי,פה זה טוב שהוא לא עושה זאת מכפיה ,אולי זה יבוא אחכ והוא חמוד וטוב לי,אבל אפילו לא החזקנו ידיים-לא היו יותר מלטיפה בגב וחיבוק שניות מה עושים?מה אתה אומר?לתת לזה לזרום?כמו כן מהם סימני התאהבות ראשוניים?לחיצת יד?חיבוק?במה זה מתבטא ואיך נבדיל בין ידיד לחבר בדרך כלל תודה רבה דבורי

לא אודי, לא יהיה טוב. לעולם. אני שונאת את האנשים האכזריים האלה, את השליטה בכל מחיר, כולל השפלתי עד עפר, אני מעדיפה לעמוד מול האדם שהרס לי את החיים ולא לעמוד מול האנשים שהבטיחו לי שיעזרו לי. ואני מדברת לקירות: מאמינים שתבואי, מאמינים שיהיה טוב. בטח. זה הכל השלכות . אין לי מילים שיתארו את עוצמת העצבים הכעס , הזעם המטורף שיש בי. למה אני כותבת כאן? כי אני צריכה להתאפק ולא להחזיר עכשיו. אני אצא כשידי על העליונה. המילה האחרונה תהיה שלי בדרכי שלי. אני רק רוצה לשאול שאלה אחת: "כל המציל נפש מישראל, כאילו הציל עולם שלם" מה לעזאזל קורה למי שרצח נפש, הא?!?!? אל תענה, אני יודעת- הוא ממשיך את חייו ובהספד על הנפש הוא אומר: "זה היה לגמרי שלו. אני? אני הייתי מסור, אכפתי, הוא פשוט השליך עליי. אני מרגישה שאני הולכת להשתגע מכעס. אני כותבת ומוחקת כאן ללא הרף כי אני זוכרת שיש כללים לפורום הזה ומנסה לנסח את המילים שלי באיזשהי עדנה "רק שמור אותי מאוהביי (או מאלה שטוענים שהם כאלה) ומשונאיי, אשמר בעצמי" חושבת שלא אכתוב כאן שוב. תודה על שהייתה לי במה להוציא בה אפילו אחוז אחד מהטירוף שיש בי. אני לא סולחת, לא שוכחת ונשבעת שבכל לילה אשנן : "אדם לאדם -זאב" אני מוכנה לתת את כל מה שיש לי , ובלבד שתהיה רק חרטה אמיתית וכאב על הפגיעה שנצרבה בנשמתי. הלוואי, שאם יש אלוהים, שידע כמה טרחתי בפורים הזה להיות שמחה. החג שבשבילי הוא חגא. כמה טרחתי, נסעתי, טיילתי, צחקתי. עד שבאה ההודעה הזאת, המשפילה שוב, והורידה ממני צרור של דמעות רותחות. אני מאחלת ומקווה שהדמעות שלי הגיעו לשמיים. ועכשיו, אני לא אבכה יותר לעולם. לא אתן לאיש את התענוג הזה. אודי- בקשה אחת: חז"ל אמרו שייסורי נפש גדולים מייסורי גוף. תיזהר אודי, תישמר. אתה עוסק בדיני נפשות. וככזה, אתה אמון על הערך החשוב ביותר ביהדות:" יהיה כבוד חברך, חביב עליך כשלך" שום דבר, שום כבוד רגעי לא שווה מחיקה של נשמה אחרת, שלנצח אולי תהיה אבודה. אם בזכות מילותיי אלה תישמר קצת יותר, ארגיש שתרמתי את חלקי, אולי הצלתי נשמה אחרת. אני רוצה לסיים את התכתובת שלי בפורום הזה בשורה משיר. הבטחתי היום שלא אשיר יותר לעולם. תמיד הייתה לי אמונה שאם יש לי קול יפה- עליי לשיר ולשמח אנשים. אם אני יודעת לצייר , עליי לחלוק את כשרוני. באמת חשבתי שאם קיבלתי מתנה, הרי שהיא כדי לתת ממנה (יש לי יומן שבו מתועד כי כך, מכיתה ב') והיום, החלטתי שלא לשיר יותר. אקט של קולי שנדם והתייאש. אבל הנה שורה אחרונה, שמשחררת גם סופית את הכעס: "בין הברירות לשלם או לוותר- אני אשלם עד הסוף" אשלם כל מחיר , אבל לא אמחל על כבודי שנרמס עד חרפה. שאלוהים, שהוא יסלח, אני כבר מזמן התייאשתי. היה שלום.

אודי שלום, אשמח לעזרתך, בפירוט על פסיכולוגיה קלינית. בקרוב אתחיל ללמוד ותחום הפסיכולוגיה מאוד מושך אותי. רציתי לשאול אותך, במה כרוחה עבודתו של פסיכולוג קליני? כלומר, האם בעיקרון מה שאתה עושה בפועל זה לשבת ולהקשיב לאנשים? האם יש לזה צד יותר מעשי? ריפוי בעיסוק? משהו בסגנון הגשטאלט? האם המענה היחיד שלך לאנשים שעברו טראומות הוא ההקשבה? אין אולי התמחות בשיכום או משהו בסגנון? איך אתה מצליח להתמודד עם המעמסה הריגשית? או שיכול להיות ששיקום לא שייך לתחום הפסיכולוגיה הקלינית? בכל מקרה אודה לתשובתך.

שלום. אני בת 26. מתגוררת עם חבר שלי מזה חצי שנה. יוצאים מזה שנה וחצי. לאחרונה אנו/ אני חווה משבר בזוגיות שלנו - שגורם לי להרגיש- כמעט כל הזמן - שאני רוצה החוצה מהקשר הזה. מכל מיני סיבות. בין אם בגלל שאני מחפשת מישהו יותר גברי, או יותר מושך, או בכלל רוצה לבדוק עוד אופציות ועוד. זאת למרות שנכנסתי לקשר עם החבר הנוכחי, זה היה לאחר שכמה שנים הייתי בין חברים/ דייטים, הכרתי רבים, והבנתי שאין יותר מדי מבחר איכותי.. כשנכנסתי לקשר עם החבר הנוכחי מאסתי בדייטים, בגברברים חתיכים ללא תוכן וכיו"ב. ותוך כמה חודשים של התאהבות מהירה והתלהבות - הרגשתי שזה באמת "זה", אפילו האמנתי שכנראה איתו - אתחתן. לפני פחות משנה נסענו יחד לפריז. חופשה שהיתה אמורה להיות רומנטית... לא היתה כזו כלל. ביום השלישי/רביעי שלנו בפריז רק רציתי הביתה. היה חם נורא. לא היו מזגנים. ובעיקר - לא היה לי כיף, הרגשתי במרתון שאני מובילה כל הזמן (אני עם המפות, עם ההכוונות, אחראית על התקשורת עם הצרפתים ובקיצור - אני המדריכה של הטיול). לא היה לי כיף בכלל. ממש רציתי הביתה. הטיול נגמר ברוח קצת יותר טובה. ועדיין- לא הייתי בטוחה מה אני רוצה מהקשר. חזרנו הביתה, לגרה, וההרגשה קצת שככה. התחלנו לחפש דירה יחד. היתה התלבטות מצידי, אך היא לא קיבלה ביטוי מספק, אולי בגלל שהחבר שלי, שהוא באמת אדם מקסים, דואג, אוהב ואכפתי גרם לי לשים את ההתלבטויות בצד (לא במודע מצידו כמובן...) וכעת אנו מתגוררים יחד. אני מרגישה די בדיכאון (מבלי להתחייב על המונח הרפואי), אני מוצאת את עצמי ממורמרת (לא רק על הקשר אלא בכלל- על כולם וכל דבר), מתוסכלת מהכל, מבואסת, עצבנית, לחוצה ומעצבנת (את הסביבה). הדבר משפיע על העבודה שלי - על היחס שלי לעבודה ולעמיתיי, על היחס שלי לחיים, ללימודים ובאופן עקרוני - לאווירה בה אני חיה. אני חושבת שהדבר יותר קשור אליי ופחות אליו. הוא באמת מקסים, משתדל לעזור, "עושה כל מה שאני מבקשת" (אם זה בכלל דבר טוב), מתחשב ואוהב. וכנראה שלי זה לא מספיק. לי יש פנטזיות על מישהו יותר חתיך, יותר גברי, יותר מושך (אני מוצאת את עצמי לא ממש נמשכת לבן זוגי- ייתכן וזה בכלל בגללי - בגלל המרמור והדכאון שלי) אני מתלבטת האם הדבר הזה הוא בעיה אצלי -אני הרי נכנסתי לקשר הזה בידיעה שהחבר שלי הוא כזה, לא חתיך מהמם, אבל כן בחור מקסים ואכפתי - מתוך הבנה שזה מה שאני מחפשת אחרי שלל החתיכים הלא יעילים שיצאתי עימם.. או בכלל שהבעיה היא בעיה זוגית- משבר ביחסים - שאולי כדאי לי לקחת "פסק זמן" מהם? אשמח לדעתך. תודה.

אם את לא אוהבת אותו,ולא באמת נמשכת ,למרות שהבחור טוב מאד , את לא צריכה להאשים את עצמך. התסכול יכול לגבור .ממילא קשה להתמיד ובלי אהבה וענין אמיתיים-מצבך עשוי להיות אומלל. החישוב החכם ביותר הוא ללכת לפי ההרגשה הפנימית. אל תחפשי בעמצך פגמים, אם הקצב של החבר שונה משלך.איני יודעת אם תכונה כזו משתנה .חבר יכול למשוך למעלה או למשוך לבינוניות ביחס למה שאת רוצה.ההשפעה היא בילתי נמנעת ולא תוכלי לסחוב לבד..

שלום לך לפני שבע שנים בערך אחותי נתנה כסף לחבר ומדובד בסכום של יותר מחמישים אלף ש"ח שהיום הם הפכו להיות תשעים אלף במשך תקופה לא ארוכה הייתי לווה לה כסף והיא היתה מחזירה לי ללא ריבית כמובן שעשיתי איתה חוזה ולא בגלל שלא האמנתי שהיא תחזיר לי את הכסף אלא בגלל שרציתי שהיא תרגיש מחוייבות , אני רוצה להוסיף שהיא לא עשתה עם החבר הזה שום חוזה , מאותו היום היא הפכה להיות דיי תלותית , למעשה היא גרה ליד אמי ואבי וכל פעם היא לוקחת מהם מצרכים יומיומים , אפילו חלב היא לא קונה ואין סיכוי לבקש ממנה כסף כי תמיד אין לה היא כל הזמן בקשר טלפוני עם החבר הזה שיחזיר לה את ההלוואה , וכמובן הוא מנפנף אותה בכל מיני תירוצים { אני מדברת על שבע שנים } היא הגיעה למקום שמאוד קשה לה לצאת ממנה והיא טוענת שאין לה כח , הצעתי לה ללכת לפסיכולוג או למישהו מיקצועי שיעזור לה לצאת מהמצב הזה , והיא סירבה, לאחרונה נודע לי שהיא הלוותה כסף לעוד בחור { היא כמובן אומרת שזה לא נכון } ניסיתי לא להכנס לעניין הזה אבל אני מפחדת שהיא תידרדר, למזלי ההורים שלי דיי עוזרים לה אם זה מבחינת אוכל שהיחא אוכלת אצלם , והן מבחינת דיור שהחיא לא צריכה לשלם שכירות, אני מדברת על אישה בת 45 אשמח לדעת איך אני אוכל לעזור לה תודה מראש

שלום אודי העליתי בפני המטפל את הרצון שלי לדעת עליו מעט יותר. הוא סרב בטענה שאין בכך תועלת לטיפול. האמת נעלבתי.זה קצת משפיל שיש ציפיה שאני אחשף כולכך בטיפול, אך המטפל לא מסוגל לומר כמה מילים על עצמו. אני לא רוצה להעלות את הנושא שוב. אני לא רוצה להרגיש שאני מכריחה אותו, אבל מצד שני זה מאד מפריע לי. ובעצם אני שואלת אותך (למרות שכמובן זה תלוי בגישת המטפל ואולי גשתך שונה) למה לסרב? הרי העברה תהיה בכל מקרה.. לא שאלתי שאלות ספציפיות, אלא שאלתי באופן כללי, כך שהוא יבחר מה נכון לשתף ומה הוא מעדיף או חושב שלא מתאים לספר. ובכל זאת, הוא החליט שמלבד שמו עדיף שלא אדע עליו כלום. בסה"כ ניסיתי להתקרב אליו מעט, והוא הרחיק אותי בתירוץ שזה לא רלוונטי.

ושאר בעיות שלד/גב מותני לאדם כבן 50? אם כן, איך זה מבוצע באופן כללי וכמה עולה לערך?

שלום רב לך אלי, למרות שחסרים לי פרטים נוספים לגבי שאלתך , אנסה להשיב על פי הנתונים שנתת. רדיקולופטיה - מצב נוירולוגי (הפסד נוירולוגי שבדרך כלל אינו גורם לכאב מדובר בחולשת השרירים או ירידה בתחושה), הנגרם כתוצאה מהולכה חסומה באקסון.יש לבדוק זאת באמצעות emg כאב רדיקולארי - כאב הנגרם כתוצאה מגירוי עצבי. כאב רדיקולארי יכול להופיע עם רדיקולופטיה, ויכול שלא. שיטת הביופידבק יכולה לעזור בהעלאת סף הכאב אך יש לבצע ברור מעמיק את נוירולוג,אורטופד,ולבדוק אפשרות טיפול אוסטיאופטי, פיזיוטרפי . בהצלחה תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

הצלחתי לעמוד בהחלטה האמיצה, לצאת לדרך חדשה (ישנה) לא לפנות(לברוח) לפורום שלך, לתקופה, כי באמת נעלבתי מאוד יותר ממה שנחוץ, כנראה ששוב נפלתי טרף להשלכות שלי - שאתה בטח חושב שכך וכך ורוצה לזרוק אותי, למרות שזה רק בקטנה (ולא שאני חושבת שחושבים כ"כ הרבה זה בסה"כ פורום וירטואלי). מתוך מחשבה שכבר לא אכפת לי וסקרנות הגעתי שוב עברו עלי שניות של פחד וציפייה לרע מכל (עוד התעלמות) עד שמצאתי את התשובה המאוד מרגיעה שלך (אולי אני עושה עניין גדול מידי מכל זה?). אז תודה וסליחה שהפכתי אותך (ואת כל הפסיכולוגיה והפסיכולוגים) לזמן קצר למשהו שאתה לא.

... מרגיש לי פה קצת אולי כמו ביפן ??? יש רעידת אדמה, אולי גם צונאמי מתקרב ??? אודי, מרגיש לי פה קצת לא כל כך בטוח.. אני גם לא כל כך מצליחה להבין כל מיני רמזים שנשלחים פה פתאום וגם אתה עונה להם ברמזים.. הדיאלוג שלך עם בדידות, גם את ההודעה של הרהורית לא הבנתי בקשר לקבועות פה.. השאלה הגדולה שיושבת לי על הלב היא אני אשמה במשהו ????? הרהורית מתכוונת אלי במשהו ???? אני פוגעת פה במישהו ???? אודי, רק תגיד לי , אם אני מואשמת במשהו זה בסדר, אני אזוז הצידה, לא אפריע יותר פה לאף אחד..באמת .אני יכולה להסתדר עם עצמי. הסתדרתי עם עצמי שנים וזה היה בסדר גמור. רק תגידו לי מה קורה פה פתאום בגלל שהבלאגן הזה, הרמזים השונים שמועלים פה פתאום בקצב מסחרר גורמים לי שהרצפה שלי נגמרת לגמרי.. אני גם לא מצליחה כל כך לעקוב ולהבין בגלל המהירות שבה פתאום הכל מתרחש בסיחרור מטורף. ואם אתה חושב שאני מפריעה במשהו/ או שאני מפריעה למישהי פה רק תגידו לי ואני אלך לי .וזה באמת בסדר גמור . במבי.

במבי... את לא אשמה בשום דבר! אחת לכמה זמן הפורום מותקף ע"י טרול/ית וזה משפיע על כולם, אבל זה לא הופך אותך למואשמת במשהו. תתעלמי מהרמזים השונים... אל תסבכי את עצמך סתם במקומות כאלה... ואל תלכי מפה לשום מקום. זו הבעיה של הטרול/ית, לא שלך. והפתרון של שלו/ה הוא להרוס, כנראה כדרך חיים ולא רק פה... ואח"כ אנשים תוהים למה הם נשארים לבד, במקום לקחת אחריות על המעשים שלהם. אודי... אתה חייב להעלות את ההודעות האלה? כלומר, אם לדעתך מדובר במישהי שאינה אלא טרולית פה, בפורום, אז למה לתת לה במה ולשתף פעולה עם ההרס הזה?... מה החמצתי פה? TM.

את כל כך מרגשת אותי טימי .כל פעם . המילים שלך כל כך מדייקות... את כל כך רגישה טימי.. וואאוו.. אין לך מושג כמה פעמים קראתי שוב ושוב ושוב את המילים שכתבת לי :"ואל תלכי מפה לשום מקום".. מתוקה !! כזו סתירה ענקית לתחושה בסיסית שלי של דחיה, אשמה, מואשמת..נטישה ועוד כל מיני מטעמים.. ולגבי רעידת האדמה שמתרחשת פה קצת..נראה לי שאכנס קצת לבונקר..עד שאשמע שוב צפירת הרגעה... במבי.

אודי. היום בדיוק זה התאריך שבו התחיל הטיפול לפני 12 שנים... חתיכת תקופה עברנו ביחד... אתמול ציינו את המאורע (בת מצווה של הטיפול) ונסענו ביחד לראות סרט בקולנוע... זה היה שונה, אבל במובן החיובי. לשנות קצת את הפגישות הקבועות אצלה בחדר. לא משהו קבוע של פעם בשבוע. לא צריך להגזים. אבל מדי פעם לשבור את השגרה... אפילו לצאת סתם לטייל בחוץ - (כמו שעשינו פעם אחת, בפגישה שבה הייתי נסערת מאוד בעקבות משהו - לא בגללה - ולא יכולתי לשבת יותר... הייתי חייבת לצאת החוצה ולפרוק אנרגיה... אמרתי לה שאני לא בורחת ממנה. היא הבינה. בסוף החלטנו לצאת החוצה ולהמשיך לדבר תוך כדי טיול בחוץ). ואודי... התרופה החדשה הזו שאני מקבלת גורמת לי לתופעת לוואי קצת בעייתית. אבל במקום להחליף אותה למשהו אחר (אין ממש למה - יש לי בעיה של רגישות לתופעות לוואי לכל המשפחה התרופתית הזו), אני מקבלת עכשיו עוד תרופה, שאמורה לפעול כנגד תופעת הלוואי... אבל גם לה יש תופעות לוואי משלה :). אני בכלל לא רוצה תרופות כאלה. בינתיים אני ממשיכה לקחת הכל, כמו ילדה טובה. קשה לומר שמשעמם לי מהבחינה הזו... וחבל שכך. TM.

הי טימי, איזה כיף לך...מזל טוב לבת המצווה :)מה באמת? יציאה אמיתית? ואני חשבתי שהמסע יהיה בחדר..וואו....מקווה שיסתדר עם התרופות...מיכל

הי מיכלי, תודה... וכן - מראש דיברנו על לצאת לאנשהו באמת. ההחלטה נפלה בסוף על סרט. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעות ביחד לכל מיני מקומות, רק שהפעמיים הקודמות לא היו בשביל לחגוג משהו, אלא בנסיבות אחרות. גם אני מקווה שבסוף יסתדר משהו עם התרופות... נמאס לי להיות שפן נסיונות של רופאים. TM.

אודי, ראינו את "מבול", הסרט הישראלי החדש... לא בדיוק הסרט הכי שמח שבעולם, אבל אחד כזה ששתינו עדיין לא ראינו. ובלי פופקורן :) היא לא רצתה, ואני לא ממש חולת פופקורן, ובהחלט יכולה להעביר סרט גם בלי זה. ותודה... זו באמת היתה דרך מיוחדת לחגוג... עוד שנה - בר מצווה... TM.

היא לא פחות חשובה מאלפי הודעות אחרות פה שדשות ודשות ודשות ולועסות את אותו הנושא ומקבלות כל פעם תגובה! צריך לכבד גם את הצד השני יכ גם לו יש צורך להתבטא.

עצם זה שרק עכשיו אחרי שבועות רבים ומייגעים התפוצצתי, זה כבר כבוד רב מצידי! שאני אתחיל גם לייגע אותך יום אחר יום אחר יום אחר יום?..... אז תהיה לך יותר סבלנות ויכולת הכלה? אל תדאג, אני לא מהסוג הזה, יש לי תפיסה מאד מהירה! אני קולטת דקויות ואמירות נרמזות או ישירות בשנייה. בהצלחה עם כל הטרולים והטרוליות, נראה לי שהם כבר באמת הצליחו להוציא אותך מפוקוס.. עבורי, זו נהייתה לעיסה אחת בלתי פוסקת של אותו המסטיק.. אם אתה נהנה מזה - אשרייך לי באופן אישי נראה כי זה גורם לפורום שאתה מנהל להיות מאד רדוד ומרוקן מתוכן אמיתי ובהחלט לא מאפשר לעוד דיעות, אנשים ועניינים להישמע, אבל זו כמובן הבחירה שלך ועם פסיכולוגים אסור להתווכח, הם תמיד צודקים!.. שיהיה לך כל טוב ובהצלחה! כל טוב

שלום, אני בן 21. יש משהו שאני מנסה להגדיר ולא בטוח כיצד. נתקלתי בחרדת הנטישה ומעניין אותי לדעת אם אני אכן קשור לנושא. נקודות שאני מסוגל לציין על עצמי שאולי מסגירות את הקשר לחרדת נטישה: - לאורך כל שנות הלימודים בבית הספר, לא מעט פעמים כשהייתי הולך אליו הייתי מרגיש דאגה למשפחה או סתם געגוע וציפייה להיפגש עם האנשים הקרובים אליי. בגילאים צעירים יותר הייתה לי תמונה באחת המחברות (משהו שהיה קשור לשיעור הרלוונטי) של אמא שלי, וכל פעם שהייתי צופה בה הייתי חש רגשות עזים של געגוע. - לפני כל עבודה חדשה ומקום חדש אני חש לפני היציאה מהבית (גם ביום שלפני) געגוע עז למשפחה. - במצבים פתאומיים שלא כחלק מהשיגרה בהן אני לא נמצא עם בן המשפחה שבד"כ ביחס לשעה ביום הייתי נמצא איתו, אני מרגיש געגוע או עצב. - בצבא היה לי מאוד קשה, בעיקר בהתחלה, להתרחק מהבית לתקופות ארוכות. לא הפסיק, אבל נחלש מלית ברירה. - חרדה לבריאות של בני המשפחה הקרובים אליי, מגיל צעיר למדיי ועד היום, כולל מחשבות אובססיביות וקומפלסיביות לפעמים. אלו לא דברים שמפריעים לי רוב הזמן, אבל אני פשוט מתעניין. זה הכל. תודה רבה!

מה שענית עליה במידה מסויימת. מעניין אותי לדעת אם יכול להיות שיש חרדת נטישה, או שהדברים שתיארתי לגיטימיים לכל אדם ברמה משתנה. סקרנות, זה הכל.

אם יש פה כותבים קבועים מדוע לא להתייחס אליהם ולהודעות ההמשך שלהם? האם הודעת המשך המביעה חוסר שביעות רצון מתגובתך לא ראויה להתיחסות (למשל תגובותיה של ASMO)? יש תחושה מן הצד שכותבים מסוימים באופן קבוע נמחקים לך משדה הראיה, ואחרים שנוטים להרעיף עליך מילים חמות עם גילויי הערצה- באופן סטטיסטי תמיד יזכו להתיחסות. אתה נוטה לומר שההודעה חומקת לך מהעיין אבל ממחקר לא מדעי מהצד זה תמיד נראה נופל על איזשהי ביקורת שמופנית כלפיך, או קושי ממושך שלך לעודד פונה מסוים. האם העדר פידבק חיובי של הפונה או חוסר הצלחה לחזק אותו- הם סיבות מספיק טובות להתעלמות מהודעות אלה? האם זה אולי מסר לא מודע גם למטופלים להמנע מביטויי ביקורת ומחאה כדי להמשיך לקבל איזה סוג של החזקה? האם אתה בעצם לא תורם כאן ליסוד דור של חתלתולים רכי פרווה עקורי ציפורניים? אני מביטה מטה ורואה את כל ההודעות המיותמות ואת הכאב הגדול ותחושת הבדידות הגדולה וההשפלה שזה בטוח משאיר אצל כל אחד, וכואב לי. ואתה כמובן מבלי משים לא הבחנת.

היי, אתה יודע איך הייתי ביום ראשון כשכתבתי ההודעה הזו ואיך אני היום???? יש הבדל נוראי, ואולי שזאת הבעייה שלי, אם אני מתעצבנת אני הורסת הכל, גורמת נזק נפשי לי ולמשפחתי, שאני מתחילה להגיד דברים מאוד קשים להורים או מי שמעצבן אותי, אבל אחרי זמן קצר אני אירגע ואשכח הכל, קשה מאוד מה שאני עושה אבל לפעמים אני לא יכולה להתאפק כי אני עצבנית מאוד. אבל אחרי זמן קצר אני ארגיש באשמה ממה שאמרתי ואיך האנשים הגיבו על ההתנהגות שלי, אבל אני אומרת את זה באמת מתום לב ולא בכוונה להזיק להם. מה עושים????? אני לא יכולה להתאפק ולהשתנות????

והיום זה כך וכך, באמת לא מבינה את עצמי. כל יום אהיה שונה מהיום השני, היום חזרתי לחשוב יותר על הטיפול, וזה קשה לי נשארו עוד שני חודשים אתה יכול לתאר המצב????? יש הרבה החלטות שאני צריכה לקבל בזמן הזה, ואני לא יודעת מה לעשות??!!!! ואם אני יכולה לעמוד במה שאני הולכת לעשות ואם זה מתאים לי. אוף נמאסססססססססססס לפני כל החלאה אני צריכה לחשוב אם אעמוד בה או לא, למרות שבכל דבר שאני עושה אני מצליחה מאוד אבל למה אני מפחדת אני לא יודעת. באמת קשההההההההההההה.... האם צריך תמיד לסבול????? ולחכות ולחכות?????? למה??? למה????!!!!!!! יש תשובה????????????

בטח שאני רוצה להשתנות, כי זה חשוב לי מאוד אבל אני לא רואנ שאני משתנה. ולא יודעת איך????????. דבר שני בקשר לחיוך אמרתי שאולי אני צריכה את זה בכדי להסתיר הלחץ כאשר אנשים מדברים איתי ולהיות מרוכזת איתם לזמן ארול. אודי אני לא מקבלת ממך תשובות על מה שאני כותבת, אם אפשר באמת לפרט לי בכדי להבין יותר, ולאתמודד ולחשוב יותר על הדברים. בחיוך לא קיבלתי תשובה וכאן בקשר להשתנות גם לא קיבלתי תשובה... תפרט בבקשה, מה אני צריכה לעשות?? איך??? לא יודעת תן לי תשובות. תודה. תודה

באמת אודי, אתה חושב שאני צריכה יחסים סמביוטיים????אף אחד לא צריך יחסים שכאלה, הרי זה לא בריא!, מה, שאני לא אוכל להתקיים בלעדיה ושהיא לא תוכל להתקיים בלעדי? או שלא הבנתי? אולי הכוונה להדדיות?????לא יודעת למה הכוונה????? ואם בכלל זה נכון לשאוף למשהו שלא יתקיים לעולם??..לא מבינה כבר כלום.....האם זה צורך מהינקות???אוף.........עוד שבוע יום הולדת + שנה לטיפול והבלבול גדול (כזה בלגן @@@#@$#$#% @@@) לאן ממשיכים מכאן? והאם הטיפול הזה הועיל לי או רק בילבל אותי יותר???.ומה בכלל אני רוצה בחיים האלה???????????אוף..........

טיפול זה דבר לא פשוט, אבל יודעת מה? אם היא לא מוכנה נסי באמת כמו שאודי אומר להתעטף במילים, אני יודעת שהיא כל כך טובה בשבילך, כך אני מרגישה מהודעותייך, ואת יודעת עוד משהו, אני התחבקתי פעמיים, וזה רק בלבל אותי והיא אמרה שהיא תחליט אם זה מתאים ומאז החלטתי שאפילו לא אבקש יותר כי זה גרם לי לבלבול....וגם זה לא כל כך משנה, העיקר שאת מובנת לה.. מנסיון!! יודעת לפעמים אני מקנאה בך שיש לך שמיכה, כריות, ספה..אנליזה אמיתית...אני יושבת מולה על כיסא שאפילו לא ממש נוח...וטיפול כזה שלא מאפשר יותר מפעמיים בשבוע למרות הרצון ליותר....הבאתי פעם לטיפול שמיכה וקצת התפדחתי...ופעם אחרת הבאתי נרות, והדלקנו וישבנו לאור הנרות וככה היה מאוד נעים ועוטף...אולי תנסי להביא משהו או לעשות משהו שאת אוהבת וכך תוכלי להרגיש מחובקת גם אם החיבוק הוא במילים..מוכנה לנסות? אני חושבת שאת מקסימה ורגישה כל כך ותוכלי בודאי למצוא משהו עוטף ונעים אחר...מקווה שעזרתי בכל מקרה שולחת ממני חיבוק נעים עוטף ואוהב.... מיכל

את יודעת ? אני אכן באנליזה אצל אמא צביה. וגם אני חושבת שהיא ממש ממש טובה עבורי. בד"כ היא מאוד מדייקת,אני מרגישה שבאמת אכפת לה ממני ושהיא רוצה בטובתי .ואני גם חשבת שאודי מאוד צודק כשהוא אומר שהיא מתכוונת לטוב ורוצה לשמור עלי..אני גם חושבת שאת צודקת במלים אלו שלך.. אני באמת מאמינה לה ומאמינה בה . לגבי ה"תמונה" שאת מציירת על האנליזה הזו ,צר לי לאכזב אותך ולומר לך שמעולם לא שכבתי עדיין על הספה שלה... בתחילת האנליזה היא אמרה לי שכיוון שמאוד קל לי "להעלם" לעולם הפנימי שלי ולהתנתק מהחוץ וגם בגלל התחושה הכמעט תמידית שלי של "אין רצפה", נכון יהיה עבורי לראות אותה ,לראות שהיא קיימת וכך יהיה לי קשה יותר "לבנות" איזו דמות ...??? לא כ"כ יודעת.. בקיצור מיכל, האופן שאני נמצאת זה בישיבה מקופלת על הרצפה והגב נשען על הספה (הישיבה על הרצפה זה מבחירה שלי,כך נוח לי יותר ). ואני אכן מתכסה באופן קבוע בשמיכה שלה ומניחה את הראש על הכרית שלה שנמצאת על הספה. היום כשהייתי אצלה החזקתי כל הזמן את העט הירוק והמרקר שלה אותם היא נתנה לי לפני נסיעותיה... זה באמת הקל עלי.. קצת כזה כאילו אני מחזיקה ביד שלה.. והיום ניסיתי שוב לשמוע ממנה אם הלא שלה הוא ממש ממש לא,והיא הבהירה לי שהלא הוא לא !!!!! אבל הצלילים של כל המילים שהיא דיברה היום היה בם רוך כזה..משהו מעוגל , רך ונעים.. הרגשתי אצלה היום מאוד עגול.. :))) יש לך מושג על מה אני מדברת ??? את מבינה ??? ולמה התפדחת עם השמיכה ? ומה בחיבוק שלכן בלבל אותך ??? ותודה על מילותייך בהודעתך למטה..קצת הביך אותי, וגם היה לי מאוד מאוד נעים לקרוא ..קראתי שוב ושוב.. תודה לך יקרה !! במבי.

כל כך שמחה לשמוע :) ממש מבינה!! גם אני יושבת הרבה על הריצפה וזה יותר טוב מבחינתי מאשר על הכיסא...התפדחתי עם השמיכה כי הבאתי אחת גם לה...והיא סרבה בנימוס...חחחחח והחיבוק בלבל כי היה לי קשה להבין אם הוא אמיתי...ונכנסתי לסחרור כזה....אז מוטב לשמור על עטיפה של מילים...כל כך שמחה שהרגשת רוך ונעים....מיכל

תודה על התגובה שלך. הרגשתי כמו משהו שבים הטירוף רואה אותי. את כל הזעם הזה שהוא ביטוי לכאב נפשי איום ונורא. קשה מנשוא. אני מרגישה כל-כך מושפלת!!! קיבלתי מייל המזמין אותי לחזור. טענו שם שלא נזרקתי, אלא שהשעואותי. אתה יודע למה? כי שמעתי שיחה של המשטפלת שלי עם קולגה שבה היא גיחכה עליי, אח"כ היא טענה שזה לא לעג, חלילה. זה סתם, גם על הילדים שלנו צוחקים. כן, אבל אני לא הילדה שלך, רציתי לצעוק !! אינני בטוחה באהבה שלך כמוה!! מי שמך, לצחוק על רגשותי??? באיזו זכות?!?!?! אז עזבתי בכעס אימים , צרחתי ולא הגעתי הרבה זמן. גם התקשרתי פעמיים להשאיר הודעה. אז השעו אותי, כי כמובן, שאני לא בסדר. שוב השלכתי, העברתי, התבלבלתי. ולעזאזל, אודי, אם רק היו מביטים בי בפשטות ומבקשים סליחה, אם רק היו מושיטים יד, הייתי סולחת. לא מייד, אבל הייתי נשארת ומוכנה לדבר. והזמן הוא רופא גדול ולבטח היה עושה את שלו. חוסר הצדק הזה משגע אותי (אה, גם לזה יש הסבר, כמובן. זה בגלל שאני מחוננת אז חוסר צדק אצל מחוננים הוא בלתי נסבל, הם נדבקים לערכי מוסר עצמיים ואינם מרפים) תגיד, מאחרי כל התיאוריות יש בני אדם? הלוווו?? מישהו נרדם במשירה על כללי האנוש? קיבלתי מייל עם רשימת כללים . והזמנה לחזור. אני מרגישה שאני לא מסוגלת. והכי חמור- שכל הסבר שלי יתפרש כמניפוטיבי, השלכתי וכיו"ב. אז עייפתי. ומצד שני, לא רוצה לסיים ככה... כועסת עד כלות,

היי ברוב הזמן כאשר אנשים מדברים איתי, עם קשר עין תמיד אני מחייכת, ספציפי כאשר אנשים מתייעצים איתי או אנשים בעלי סטטוס, או שהם חשובים לי וכאשר אני מדברת על נושאים חשובים. למשל כאשר מדברת עם מרצה אני תמיד מחייכת. באמת בעייה שלפעמים אני שואלת שאלה ולא יוצרת קשר עין בכדי שלא אחייך. לפי דעתך למה זה קשור????ומה אפשר לעשות??? תודה

היי, בעייה בגלל שיש הרבה אנשים שמסבירים את זה אחרת, כאילו אני מזלזלת בהם, כי לפעמים אני לא יכולה להתאפק. לכן זה הפך באמת לדבר לא כל כך יפה ונעים, והם תמיד שואלים אותי למה את מחייכת\ צוחקת? לפעמים אני מסבירה את זה כאשר אני נלחצת בכדי להסתיר הדברים אני מחייכת, יכול להיות???? אפילו המטפלת שלי הרגישה את זה. מה אפשר לעשות???? אל תגיד להתאפק כי קשה לי. רוצה פתרון אחר, והאם באמת יש לזה טיפול או מה???? תודה

צר לי שאני צריכה להכאיב לך עכשיו, אבל אני צריכה עזרה. השבוע אחרי שנה שהצלחתי לשמור על עצמי, חתכתי שוב.. הבוקר גיליתי שהפצע מתחיל להיות דלקתי. נבהלתי, אני לא יודעת אם אני צריכה לקבל טטנוס. ואיך מקבלים אותו אם לא מעיזים ללכת לראות רופא. שמתי משחה אנטיביוטית בנתיים, מחר אני אראה איך זה נראה.. זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע. ~אני~

כתבתי הודעה שנעלמה לה אי שם....אולי זה מראה את הרצון שלי להעלם.....אוף...........לא מבינה כבר כלום.....היא אומרת שאני כמהה ליחסים סמביוטיים איתה....אז????מה זה אומר??? היא אומרת שכשזה לא מתקיים אז קשה לי...לא מבינה...לא יכולה להתקיים בלעדיה (מה שנכון) אבל היא יכולה לחיות בלעדיי מצויין! כל הזמן יש לי רצון שממש תרגיש את מה שאני מרגישה אולי שתכאב יחד איתי???? אולי לא בסדר מצידי שאני רוצה שתכאב איתי???נשמע לך הגיוני?????????

אוףףףףףףףףףףףףף.........למה אני כל כך רוצה יחסים סמביוטיים????? למה??????????? בחיים החסך לא יתמלא........מי צריך את המטפלים שרק יוצרים מצבים חדשים של יאוש?????????????הרי אף פעם לא נמלא את החסר.......תמיד ארצה ממנה עוד ועוד ועוד.................צריך לחיות עם האין.........עם החסר.........הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!כל כך לבד!!!!!!!!!!!להעלם.............

אודי קשה קשה לי מאודדדדדדדדדדדדדדדדדדד, אני לא יכולה יותר, התעייפתיייייייייי מספיק מספיק, נמאס לי, אני לא יכולה עודדדדדדדד. מה לעשות????? רוצה לנוח, רוצה לשנות, אני לא יכולה לא יכולההההההההההההההההההההההההההה. דיייייייייייייי דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.

הי אודי, פעמים לא רבות אבל חשובות כתבתי כאן, לרוב מתוך מקום חזק יותר. הועזבתי ועזבתי את ה"טיפול" שבסיומו של דבר לאחר שבנה אותי הוא גם מוטט אותי סופית. אינני מאמינה יותר לאף איש מקצוע. חודשיים אחרי הסיום הטראגי, המשפיל עד עפר, שבו הבנתי רק דבר אחד: אני מטומטמת אמיתית. איך האמנתי, איך נפלתי בפח... לעזאזל. אינני מאמינה שהמטפלים הם אנשים רעים. לא אוייבים, אבל כן פצעו את הנפש שלי ברמה שלא אוכל לעולם לסלוח. ואסור אסור אסור אסור להאמין לאף אדם!!!!!!! למה אני כותבת? בא לי לצרוח!! שונאת אתכם!! הלוואי הלוואי שיכאב לכם , שיום יבוא ותהיו תלויים אתם , תבקשו עזרה, וישפילו אתכם ככה. כמו חיות. אין לי למי להגיד, כבר מזמן לא הקשיבו לי. תמיד הכל זה העברות השלכות, וקשקושים נוספים. אבל להגיד שאני מחוננת , שיש לי אבחנות מבריקות -זה בסדר. רק לגביי הטיפול. חלילה. כשכולם מתפעלים מהתפקוד שלי, שתופס תאוצה מהירה ומתפתח -אז ב"טיפול" לא מהססים לשכנע אותי בכל מחיר שכולם יחשבו שאניXXX לא רוצה לכתוב אפילו. כשאני מנסה להתגונן מביאים לי סימוכין: אפילו המזכירה, אפילו השכנים, אפילו אמא , אפילו אבא,אחים ,אחיות וכו'. "מזל" שיש לי במה להאחז. החיזוקים הם רק כלפי כל מה שלא קשור. מבפנים אני כנראה זבל. רציתי לומר שאני שונאת בכל נשמתי, לא סולחת ובטח לא שוכחת. שכל לילה אני משננת לעצמי שאסור להאמין יותר. "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם שלם" תגיד אודי, מה קורה למי שרצח נפש? בטח גם אתה לא תאמין, תחשוב שאני השלכתי, פגעתי, יצרתי, הרי אני רק מטופלת... לו היית יודע את זהותי האמיתית, שיש לה "קבלות", של מעמד לא היית מעלה בדעתך לחשוב עליי כך. לא אכפת לי, מצידי אל תעלה את ההודעה. הרי ממילא אינני נראית. לא אכפת לי יותר. שחררתי את השנאה ואני מפנה את מקומי לאדישות. אבל אם יש אלוהים, ואני מקווה שכן, אני לא רוצה שיהיה להם רע, אלא רק דבר אחד: בושה וחרטה. בושה כמו שחוויתי כל חיי. בושה על מה שעשו לי. והרי שאלה, בבחינת גיהנום. שלום אודי, שלום לכולכם. היו זהירים ושמרו אל עצמכם. אחת, שאין לה לא אור ולא חושך. היא לא לי-אורי ולא לי-אורה. היא בחושך. וטוב לה שם. לפחות שם, לא מבטיחים שיהיה ומשקרים.

התלבטתי אם לכתוב לך כי אני מאוד רוצה לנחם אותך, אך בגלל שאני חושבת כמוך, קצת קשה לי לנחם. אני אנסה בכל זאת (וכך אולי אצליח לנחם גם את עצמי). מאות מטופלים נזרקים על-ידי מטפלים שלא יודעים איך להתמודד איתם. גם אחרי 7 שנות לימוד, מבחנים קשים, ריאיונות פולשניים, 4 שנות התמחות וניסיון בעבודה, הרבה פסיכולוגים לא יודעים להתמודד עם מקרים של חסכים עמוקים, עם מקרים שמצריכים רגישות, תבונה ויצירתיות. הרבה פסיכולוגים מקובעים לתיאוריות ולא יכולים לראות באמת את האדם שעומד מולם. גם אני נזרקתי באופן ברוטאלי מטיפול בשנה שעברה. עוד בטרם זה קרה, כתבתי פה (בשם אחר) על השתלשלות האירועים שהביאו לכך. כל-כך כמהתי לתחושת אכפתיות מהמטפלת, לא אשכח את זה מעולם. אודי היה מאוד אמפתי וקשוב, אך כאשר התקשרתי אליו כדי לקבל ייעוץ, הוא הסביר לי שהתור הכי קרוב שלו זה בעוד שלושה חודשים. גם בשיחה הזאת הוא היה אמפתי. ביום שנזרקתי מהטיפול, התקשרתי אליו שבורה לגמרי, הרגשתי שעולמי חרב עליי. הוא הודיע לי שזה לא לעניין להתקשר אליו וביקש שלא אתקשר אליו שוב. כתבתי הודעה שנמאס לי מהחיים (הייתי במשבר עצום שאני לא יכולה לתאר במילים), אך אודי לא פירסם את ההודעה. לאחר זמן מה כתבתי פה שוב,הפעם תגובה למגיבה אחרת. אודי הגיב בקרירות, כאילו שעשיתי דבר נוראי. אחרי מאבקים עיקשים (לאחר שיחה עם פרופסור גבי שפלר, התייעצות עם אנשי מקצוע, ניסיונות הידברות עם המטפלת שזרקה אותי ופגישה עימה), חזרתי לטיפול. אני מתארת לעצמי שאת יכולה להבין אותי, להבין מה זה להיקשר למטופל, להיות ברגרסיה, ואז להיזרק באכזריות על-ידי המטפל שהינך אוהבת. את צודקת שאת שונאת את המטפלים. אני רוצה להגיד לך שלמרות שאני בטיפול, אני חוששת שהיום הזה של נטישה יגיע שוב. לפני שבועיים המטפלת שלי אמרה לי "כל מי ששומע שהחזרתי אותך לטיפול אומר שאני מטורפת". שבוע לפני כן עברתי לחדר סמוך לחדר הטיפולים כשאני ממררת בבכי. המטפלת אפילו לא ניגשה אליי. לא זאת בלבד, היא אף יצאה מהחדר פעמיים בזמן שאני כואבת ויושבת לבדי. כעת המטפלת נסעה לחופש ואפילו לא ניסתה להציע פיתרון כדי לא להשאיר אותי במצב שבו אני נמצאת (לפני שלושה שבועות עברתי טראומה נוראית עם אמא שלי - טראומה שהחזירה אותי לילדות. האירוע עם אמא שלי היה צפוי ודיברתי עליו עם המטפלת המון, והיא אפילו לא התקשרה אליי לשאול מה עובר עליי אחרי האירוע). יש מטפלים שכשהם יוצאים לחופש, הם מציעים פתרונות למטופלים כדי שלא ירגישו לבד: קובעים יום ותאריך לשיחה, מאפשרים תקשורת במייל/בסימוס, משאירים מכתב או חפץ למטופל וכד'. אבל המטפלת שלי רק אמרה לי "נתראה בעוד שבועיים", סתם ככה, בקלילות. אמרתי לה כמה שקשה לי עם זה, שמכעיס אותי שהיא יודעת כמה קשה לי, ובכל זאת היא לא ניסתה לחשוב על פיתרון כדי להקל עליי. רק אחרי שהוצאתי את הנשמה בהסברים, היא הציעה שאפגש עם קולגה שלה בשבוע שהיא לא תהיה. וכי איך אוכל להיפגש עם קולגה שלה אחרי שהיא אמרה לי שכל מי ששומע שהיא החזירה אותי לטיפול חושב שהיא מטורפת? ואולי אותה קולגה היא מאלה שחושבים שאינני ראויה לחזרה לטיפול? המטפלת שלי יודעת כמה שאני כמהה ליחס של אכפתיות, לחוויה מתקנת. אני עוברת ימים נוראים, נושאת עימי את כל התחושות האלה. לצד כל התחושות האלה, אני נזכרת גם בחיבוקים שלה, בחיוך שלה, בכמה מחוות טובות, ואני לא מפסיקה להתלבט אם יש בטיפול הזה משהו לא נכון, האם עליי לתת צ'אנס, האם אני לא בסדר. והתלות וההיקשרות הם נוראיים. אני מרגישה שאני אוהבת ונקשרת לשווא, שהמטפלת אולי לא באמת מחבבת אותי. אני עושה מאמצי על כדי שהטיפול יצליח וכדי שהיחסים בינינו יהיו טובים ועם ביטחון. היחסים היו טובים ואף חשתי חיבה מהמטפלת, אבל מלפני כחודש, מאז שצץ קושי (בעקבות חוסר האכפתיות שהיא הפגינה לאחר האירוע עם אמא שלי), היחסים בינינו התערערו, ואני מרגישה שהיא על סף פירוק וייאוש ממני. כמובן שאני מעלה הכל בטיפול, אני מאלה שמדברים ולא משאירים בבטן. אבל ככל שאני מעלה את זה, אני מרגישה שהיא לוקחת את דבריי באופן קשה והיא על סף לסיים את הטיפול. לפני שבועיים היא אמרה לי שהיא חשבה על הדברים שאני מפנה כלפיה ושהיא חושבת שאני צודקת ושהיא באמת לוקחת אותי באופן אישי ושזה לא אמור להיות ככה, היא אמרה שהיא עובדת על זה. הערכתי את הכנות שלה, אבל שבועיים עברו מאז ואני מרגישה שהיא לא מסוגלת להכיל אותי יותר, שהיא הולכת לזרוק אותי שוב. לפני ארבעה מים שלחתי לה מייל שהייתי מצפה ממנה למצוא פתרונות כדי לא להשאיר אותי עם התחושות הקשות בעת היעדרותה. היא אפילו לא הגיבה לי. אני מרגישה נורא. את צודקת לגבי מה שאת אומרת שהמטפלים מייחסים השלכה או הדחקה (בעיקר השלכה) לכל מה שהמטופל אומר. כך זה מוציא אותם תמיד "נקיים", ואילו אנחנו, המטופלים, כאילו אין בדברנו גרעין של אמת ושל מציאות נכונה. אני מבינה את התחושות שלך וליבי איתך. נראה לי, שבסופו של דבר, האנשים השפויים, האמיתיים והאנושיים הם המטופלים, אלה אנחנו- האנשים הרגישים שיודעים להבחין ולהרגיש באופן מדויק. כואב לי עלייך, כואב לי עליי ועל עוד הרבה מטופלים שחווים את הסבל הזה. זו תחושה איומה להרגיש שהשקעת, שרצית, שנתת (נפשית וכלכלית), שאהבת, שנקשרת, ולבסוף אתה נזרק כמו כלב. זה קורה להמון מטופלים שאין מי שיקשיב להם. הפסיכולוגים מגינים אחד על השני, ומה שנותר לנו זה רק להשתפך באיזה פורום ולקוות שאולי יש איזשהו איש מקצוע שבכל זאת יכול להבין אותנו, אבל באמת להבין. מאחלת לנו רק טוב.

וואאווו... נורא..ממש נורא..מילותיך כל כך כואבות, גם מפחידות.. מאוד. מאוד.. וואאו.. המילים שכתבת ממש פורצות דרך המסך..כל כך הרבה כאב, חוסר אונים.. איזה פחד..וואוו.. זה ממש מרגיש ונראה כמו ביצה כזו של בוץ עם דם.. כל כך מצטערת..גם מפחדת. מאוד .מאוד... וואוו.. זהו ,נשארתי בלי מילים.. וואוו

... זוכרת אותי ??? מרשה לי סתם לשבת קרוב אליך ? זוכרת את החבל ההוא ? רוצה להחזיק בו קצת ? ואולי ניתן יד ביד ??.. במבי.

תודה במבי. את יכולה להיות לידי, אבל אני לא רוצה לדבר. גם לא לשיר. רוצה רק לשתוק לנצח.

יעלוש כתבה תגובה על היחס הפוגע מפסיכולוגים, בין השאר גם על יחס פוגע ממך. ענית לכולם, אך התעלמת מהעלבון שלה. בהתעלמות שלך אתה בעצם מנציח את מה שהיא כתבה. יש בכך התנשאות. לא הייתי מצפה ממך ליחס כזה.

אני מתפעלת מהיכולת שלך להביע אמפתיה ולהקשיב בלי להתערבב ולקחת אישית זו אומנות! לומדים את זה או שה בא טבעי?

הגיע הרגע (אני חושב) לסלוח, לכל אותם אנשים שפגעו, הזיקו, הרסו והם לא רחוקים. זה משפחה קרובה, הכי קרובה ובראשם אבא שלי, אבל אני לא יודע מזה לסלוח, אני היום בן 27 ועשיתי תהליך מאוד יסודי לתקן את העבר והנזקים שהותיר בי עד היום, וגם בטיפולים פסיכולוגיים, אבל הגיע הרגע שאני מחויב לו בשבילי ואך ורק בשבילי, כי אני יודע ששמירת כעסים וטינה תוקעת אותי ולא מאפשרת להתקדם ולהבריא באמת. אבל איך?? כל הילדות הכי מוקדמת שלי כגיל 3 ו-4 ויותר, היוו עבורי טרגדיה אחת גדולה, המיטה שלי היתה בחדר של ההורים אולי עד גיל 11 ובמיוחד בגיל 4 הכל זה היה פוגרומים, צעקות, צרחות באמצע הלילה, שבירות, מריבות, קללות, שכנים באים, משטרה באה, פחד, בעתה, בהלה, בכי, ספגתי הכל בגיל הקריטי ביותר שיכול להיות, שני האחים האחרים היו גדולים ממני בשש ועשר שנים ובחדרים אחרים, כך שהנזק אצלי הוא הרחב והטראומטי ביותר. אני יודע שהוא אחראי לזה שיש לי הפרעת קשב וריכוז (באבחון שעשיתי אין ADHD אלא זה על רקע רגשי) לזה שיש בי משיכה לבנים לזה שהתפתחו בי חרדות שכתוצאה מהן גם השפעה כפייתית. בעיות בתקשורת, ביטחון עצמי והערכה עצמית הרוסים, בעיות חברתיות, דחיינות, חוסר שקט נפשי, טראומות ופוביות. איך אני אמור לסלוח לו על כל זה? הרי זה לא היה ומת, חלק רחב מזה זה נזק עד עצם היום הזה, איך? אני בנתק איתו 7 שנים ואני מתכוון להגיד לו את כל מה שאני חושב עליו ועל כמה נזק הוא עולל בפוגרומים התכופים שייצר, מבלי שהוא הבין זאת עד היום. הייתי בטיפול תרופתי ואני לא רוצה לחזור לזה כי העבודה העצמית שעשיתי תרמה עשרת מונים מכך וגם מהטיפול הפסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי, אז אלא במקומם. כאמור אני רוצה בסליחה ובשחרור הכעס כלפיו בכל מאודי, השאלה שלי היא מזה לסלוח לו? איך לסלוח אחרי כל אלה? תודה רבה.

ערב טוב לך, רוצה לשתף אותך ,טוב ? ..... :) שתדע לך..עשיתי את זה !!!!!!!!!! :) &#@*)(^% ...זוכר ששיתפתי אותך בצורך המטורף הזה שעלה פתאום בעוצמת צונאמי ?? זוכר שענית לי שאתה לא מאמין שהיא תמעך או תזרוק אותי..שהיא תברר איתי מה אני מרגישה...זוכר אודי ?? אני "שמעתי" אותך אומר לי :"יאללה במבי,לכי על זה. אל תפחדי, לא יקרה לך שום דבר רע, אל תפחדי..ואני גם איתך." ביום חמישי נפגשנו ומתישהו במהלך הפגישה נכנסתי לטראנס כזה.. משהו באמת מוטרף לחלוטין..תוך כדי כאילו שמעתי בראש את מה שאמרת לי:" לכי על זה, היא לא תמעך ולא תזרוק אותך" והמשפטים האלו שלך חזרו לי שוב ושוב בראש ואז ,תוך כדי,פשוט כך, התקרבתי אליה צמוד צמוד,הנחתי את הראש על הברכיים שלה וחיבקתי אותה חזק חזק חזק...וואאווו... אתה יודע, היא לא זזה מילימטר. נשארה לשבת ולא זזה.אפילו לא טיפה. נשארה לשבת בלי לזוז מילימטר..אולי היא קפאה ? נבהלה ? לא יודעת. אין לי מושג. אבל אני הרגשתי כאילו אני מחבקת גזע עץ חזק, יציב, איתן ... אחרי זה גם הייתי מאוד מבולבלת..גם התביישתי בהתחלה.אבל הבושה נגמרה מהר מאוד.. אחרי זה גם קראתי לה קרח !! והיא הקשיבה.. אבל חוויתי שהיא מכילה באמת בגבורה את כל הקטע ההזוי הזה. ואני מרגישה מאז ממש טוב !! היא לא חיבקה אותי בחזרה, היא גם לא נגעה בי. אבל היא לא דחתה אותי!!! היא לא גירשה אותי ולא מעכה אותי כמו שמועכים ג'וק !!! צדקת !!! ואתה יודע אודי, ייתכן שבאמת עדיף שהיא לא חיבקה אותי ולא נגעה בי בכלל..ייתכן וזה היה נורא מבלבל אותי...בכלל כשאני חושבת על זה ,אמא צביה אמרה לי שהיא לא מחבקת ולא נוגעת ,אבל היא לא אמרה לי מעולם שלי אסור לעשות את זה לה.. אני מרגישה עכשיו ממש טוב ואני אעשה את זה כל פגישה 5 פעמים פורטה ! :) ואולי היא גם תתרגל ? ואולי היא אפילו תלמד לחבק ?? ואולי גם אני לאט לאט אפחד פחות וארצה ממש שהיא תחבק אותי ???? ואולי אפילו אני אהיה המורה שלה לחיבוקים ???? :) אודי, מה אתה אומר על כל ההתרחשויות האלו ?? איך אתה רואה ומבין מה שקורה כאן ??? תאיר לי בבקשה קצת (הרבה,הרבה) עם פנס , מה קורה פה פתאום . טוב ? שלך,במבי.

ואוווווווווו מאוד מרגש, אני גם רוצה את זה אבל אני לא יכולה לעשות את זה, אין לי אומץ הלב שיש לך, אני מאוד רוצה ורוצה ורוצה את זההההההההההההההההההההה...... כואב לי מאודדדדדדדדדדדדד...

יקרה, אל תקנאי כ"כ, בד"כ הסיפורים האלה לא נגמרים טוב ואח"כ יש התרסקות קשה.. בהתחלה רוצים משהו ואח"כ זה לא מספיק ורוצים עוד משהו אחד קטן ועוד משהו ועוד משהו ואין לזה סוף. צריך להכניס טוב טוב לראש גם אם המוח מסרב שמטפל/ת לעולם לעולם לעולם לא יהיה הורה שלנו!ועדיף להכניס אותו לא משנה מה הוא מקרין לפרופורציות הנכונות! צריך להשתמש בו ככלי לחיים האמיתיים בחוץ ולהתמודדות איתם! זוהי ההתפתחות האמיתית בטיפול, ההתבגרות וההתפכחות ממשאלות הילדות שלנו שלא מומשו עם ההורה האמיתי - הביולוגי. מטפל שלא מחבק אותך, שומר עלייך! ולדעתי האישית מפגין איכפתיות אמיתית כלפי המטופל! להיכנע לרצונותיו, למשאלותיו ולכמיהותיו של המטופל זו שגיאה וכשל בטיפול! לחיות, לנשום ולחשוב על המטפל 24/7 זה כמו תינוק שאך נולד וזקוק לאמו כל דקה ע"מ שתשרת את צרכיו - מי שהיה לו את זה בחייו לא זקוק לכזו סימביוזה עם המטפל או עם כל אחד אחר! מי שלא היה לו את זה ילך כל חייו עם תחושת חסר בסיסית ומעין ריקנות והאדם הראשון שיתן לו את תשומת הלב הזאת והאמפתיה שהוא זקוק לה כ"כ הוא "יידבק" אליו עד אובדן עצמו וזהותו וייטמע לחלוטין באותו אדם. לדעת לצאת מהמקום הזה זו ההתפתחות האמיתית - לדעת שמה שלא היה לא יהיה,אך עדיין לבנות זוגיות טובה ולהקים משפחה זה הדבר הקרוב ביותר לכך - להעניק לתינוק-לילד שלך את מה שלא היה לך! תאמיני לי שאני כותבת ממקום אישי, של מי שהיתה שם וכ"כ מאושרת להיות אחרי התלות וההיזדקקות הנוראית והמכלה הזו ואפשר לצאת מהמקום הזה, בהחלט אפשר עם הרבה כוחות ואמונה בעצמך!!!! שאתה טוב וראוי ומישהו יכול להיזדקק לך ולא רק אתה לאחר! כיום יש לי עדיין מלא בעיות כמובן בחיים האמיתיים אבל אני חופשייה ומאושרת! כשם סרטו המצוין של מייק לי.. אני מחייכת! לא יאומן! והמטפלת ההיא יצאה לי לחלוטין מהראש! אפילו מהחלומות!!!! רק להיזכר כמה הייתי במקום המרסק ההוא מכאיב לי ולקרוא כאן את כל ההודעות המייסרות על אכזבה מטיפול ותלות כ"כ מוחלטת במטפלים כואבת גם היא. ואני לא כותבת לך מתוך התנשאות, אלא רק ממקום כנה של לנסות להקל עלייך במכאובייך. וגם - הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.. שלך, אני

.. אולי אני אעזוב את האנליזה אצלה ? הם לא מבינים שם במגדל השן של המכון הפסיכואנליטי שום דבר !!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אתה יודע ? הקראתי לה את ההודעה ששלחתי לך ללא תגובתך זו כיוון שנפגשנו לפני שענית.. היא הבהירה לי באופן חד משמעי שאין שום מגע פיזי יותר.. :((( היא גם לא הבינה בדיוק איך "שמעתי" אותך מעודד אותי ללכת על זה.. היא גם אמרה לי שמעניין מה תגיב להודעה ששלחתי לך.. והנה..צדקתי ..שמעתי אותך נכון למרות שזה באופן וירטואלי..זה עבר נכון ומדוייק !! אני צודקת אודי ?????? אולי זה רק נדמה לי ???????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לא ייתכן, הרי ההודעה הזו שלך מספרת לי ששמעתי אותך נכון !!!!! אני טועה אודי ???????? זה רק נדמה לי ??????????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף נמאס לי מכל חירטוטי הנפש האלו.... מה יוצא מזה ???????? :((((((((((((((((((((((((( שלך,במבי. יכול להיות שהם שם מרוב לימוד ופרשנויות מאבדים את הרגישות הפשוטה שקיימת לבני"א "רגילים" ??

ערב טוב. מבקש המלצה על פסיכולוג קליני טוב לעניין טיפול בפחדים, בעיות תקשורת. בתודה