פורום פסיכולוגיה קלינית

בת 48 נוטלת טיפול תרופתי פסיכאטרי, חולת צליאק, אין לי חשק לעבוד, אני רוצה להתפטר, נמאס לי, מטפלת בהורי הקשישים 85, כל הזמןלרוץ לבית חולים, מרגישה מחנק, דוקא אוהבת ללמוד ויש לי בחינה רק שכל הזמן עסוקה עם ההורים. אבקש עצה,

הי, חייבת להתוודות שאני כועסת עליך קצת.

כועסת, כי הרגשתי שאתה עונה לי כל-כך קצר, ולאחרים אתה נורא משקיע, והיה נדמה לי שאתה חושב שאני כותבת לא לעניין, לא חכם ועונה רק מתוך חובה. כעסתי כי חשבתי שאתה מזלזל בי, חושב שאני דבילית כזאת... פעם כשכתבתי כאן ברוב ייאושי, ביקשת ממני לשתף, ואמרתי לך שאינני מאמינה לך, כמו גם לכל העולם. אז כתבת שאני צודקת, למה שאאמין לך. והשארת אותי קצת.. ללא מילים. חשבתי שכדאי שתדע, שזה צבט יותר את הלב שלי, שממילא מרגיש צביטה... אני

מחפש סרט הנמכר בDVD על טיפול פסיכולוגי או אנאליזה. (פרט לעונה ה2 של "בטיפול",(יש לי) ואגב, האם מוכרים ואפשר להשיג גם את העונה ה1?) וכמובן איפה ניתן להשיג... תודה מראש

הי, לפני כמה זמן, כתבתי כאן, כל-כך כועסת, מיואשת עד כלות ומלאת זעם על כל העולם. בצעת לי לאחוז בחבל ההוא.. וסרבתי. אפילו כאן, ברשת כעסתי. אבל קראתי עכשיו קצת עלייך, שיש דברים טובים, וזה נגע לליבי. מקסים במבי, באמת. גם אני מפחדת לחשוף את זהותי, יש לא מעט אנשים שמכירים אותי ודי לחכימה ברמיזא... (אל דאגה, אנחנו איננו מכירות למיטב הבנתי ) ובכל זאת, שמחה בשמחתך, חושבת שמגיע לך, ומחכה ליום שבו תספרי עוד דברים טובים. אצלי עדיין עצוב, אבל כבר ללא כעס גדול. אני כועסת עדיין, בהחלט כן, אבל יותר כאוב לי. הלוואי שהייתי יכולה לבכות כבר, את בוכה אצל אמא צביה? אני מתביישת.. בורחת החוצה, מתמלאת זעם אם היא באה ואם היא לא אז יותר... בא לי לבכות עד כלות, עד שכל הכאב כבר ייצא ממני. חזרתי לטיפול, עם חוזה טיפולי חדש, כזה שיכולתי לספוג מבלי שישפיל אותי. אולי היא צודקת, אולי באמת אני מלאת תחושות קדומות... איך את מתגברת על הבושה מאמא צביה ?

תודה על מילותייך. ועל מה הכעס ? והכאב ? והעצב ? אני כמעט ולא בוכה .לא אצל אמא צביה ולא במקומות אחרים. זה לא כל כך מצליח לי לבכות ומאוד צר לי על כך. אני ממש מייחלת שאוכל כבר לבכות חופשי..לא מרגישה שזו בושה לבכות. בכלל לא. בפעמים הספורות שבכיתי אצל אמא צביה הרגיש לי כזה שחרור,נקיון פנימי כזה. כמו לנסוע במכונית אחרי שטיפת השמשה הקדמית והפעלת הוישרים... ..למה את מתביישת לבכות ? מה זה בשבילך לבכות ? ולמה חוזה טיפולי חדש ? ומה השפיל אותך בחוזה הקודם ? ועל איזה תחושות קדומות את מדברת ? איך אני מתגברת על הבושה מאמא צביה ? ..שאלה טובה.. ...אני ממש משתפת אותה ב ה-כ-ל.. מחשבות,רגשות,פנטזיות.. וכשפתאום קשה לי לומר משהו וזה נעצר על הלשון, אני משתפת אותה בקושי לומר לה. אתן לך דוגמא איומה : ביום שלישי כשנפגשנו, הייתי באיזה מצב מיוחד כזה שאין לי מילים לתאר . הנחתי את הראש על הכרית שלה והתכסיתי כמעט לגמרי בשמיכה. לאט לאט כזה ממש הרגשתי ..ממש הרגשתי שאני כאילו... וואוו גם כאן קשה לי לכתוב את זה.. איזו בושה..וואוו.. אמרתי לה שאני מרגישה.. והיא שאלה מה אני מרגישה. ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לומר לה..ואח"כ אמרתי לה שאני רוצה שהיא תבין לבד בלי שאצטרך לומר והתפתלתי והתפתלתי אבל בסוף שיתפתי אותה לגמרי ב ה-כ-ל. ואת יודעת ליאורי, הרגשתי אחרי זה שיחרור מאוד גדול וגם קירבה עוד יותר גדולה לאמא צביה. ושתדעי לך, ככל שאני משתפת אותה בדברים הכי הכי עמוקים ואינטימיים שלי, כך מרגיש לי משוחרר איתה יותר, אני פחות ופחות מתביישת ממנה בגלל שהיא כבר ממילא מכירה אותי לגמרי ואני יודעת שכבר אין לי מה להסתיר ממנה, ואני מרגישה יותר ויותר קרובה אליה.. במבי.

תודה על התשובה הארוכה. הקדשת הרבה זמן.. תודה. מה השפיל אותי בחוזה הקודם? לצערי, אינני יכולה לכתוב לך כאן, כי אינני מוצאת דרך להסוות את הפרטים. אני רק יכולה לומר שאחרי סירובי הנחרץ- הוא שונה והסעיף המשפיל עד כלות הורד לאחר הבנה מלאה של כל המעורבים. בכי.. בכי הוא חשיפה מלאה שלי. לא בכיתי בנוכחות ההורים שלי, למעלה מעשרים שנים... (ואני עדיין בגילאי 20 +) בכי, הוא דבר שהתקבל בזעם איום. אסור היה לבכות לעולם. בכי גרר אחריו מעשה מאוד לא נעים, שאינני יכולה לפרט אותו כאן. בכל זאת, בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי, זה פרץ ממני בכל הכח. לאיכולתי להתאפק. אחרי חודשים של ניתוק הקשר מצידי והתמודוות מול מציאות מורכבת ועבודה תובענית זה פרץ. ברחתי לשירותים והיא באה, ישבה בצד השני של הדלת ולחשה מילים מרגיעות.. לאט לאט פתחתי את הדלת, רק חריץ, והרחתי אותה. בכינו שתינו , בגעוע , בכאב , בקרבה מחודשת שזה עתה החלה... אני רוצה לספר, רוצה מאוד. אבל הבושה, אוי לה, לאותה בושה שחונקת אותי... הכאב קורע אותי, אני מרגישה ריק איום ונורא אחרי הפגישות. יש שינויים טובים בחיי, נכון, אבל המחיר שאני משלמת... גבוה מאוד. לא יכולה לכתוב יותר, כואב לי. ליאור

...אז אתה יכול להתייחס רק מחר. רציתילספר לך שהייתי אצלה למרות כל ההכרזות והיה נעים וטוב אבל אני כן חושבת לעשות הפוגה ללכת קצת לטיפול באומנות ולחזוראחר כך למילים בידיעתה בהסכמתה ובליווי שלה... מה דעתך?

שלום , לפני שנכנסתי לטיפול הייתי בייעוץ עם בחורה באמת מקסימה, כשהתחלתי בטיפול בהתחלה הייתי מתייעצת עם היועצת במה שקורה בטיפול ומשתפת אותה לעומת שהיא סירבה לשמוע ממני כי רצתה שאתחיל בתהליך ולהצליח כמה שיותר, אבל היה לי צורך רב להגיד לה על מה אנחנו עובדים ואם אנחנו בכיוון הנכון, איך שהבנתי ממנה שלא עדיין לא הגענו למקום הנכון אז זה הלחיץ אותי ורציתי לדעת יותר אבל סירבה, בהפסקה שעשינו בטיפול חזרתי לדבר עם היועצת ויצאו השאלות עוד פעם והייתי משתפת אותה הרבה במה שקורה איתי. אמרתי למטפלת שבהפסקה דיברתי עם היועצת אבל היא לא אהבה את זה כי זה פוגע בטיפול אמרתי לה אני לא מדברת איתה אבל היה לי צורך לדבר עם מישהו והיא הייתב זמינה. אמרה לי בסדר זאת הבחירה שלך. עכשיו נכון מה שעשו היועצת והמטפלת??? נכון שזה פוגע בטיפול??? דבר שני התחלתי להרגיש באשמה שאני משתפת היועצת כי זה מעיד על אי אימון במטפלת שזה מדאיג אותי ועד עכשיו אני אומרת לה שאנחנו לא בכיוון הנכון אבל היא בטוחה שאנחנו בכיוון הנכון אולי היא צודקת אבל אני לא רוצה לקבל את זה??? מה אתה אומר?? אני רוצה לשתף אותה שהייתי משתפת היועצת כי לא הייתי מאמינה כל כך במה שהיינו עושות, אפשר לדבר איתה על זה??? אני שלחתי לה מייל ואמרתי לה שיש נושא צריך לדבר עליו, האם כדאי לדבר??? אני התחלטי להרגיש באשמה שאני כותבת גם כאן. שאלה אחרונה רוצה ללמוד מאמנת אישית, אבל אחד החובות בלימודים צריך לקבל אימון אישי למשך 10 מפגשים, האם זה יכול להשפיע על הטיפול???? מה דעתך?? תודה רבה

איזה אימון אתה מדבר, אני אפילו לא מאמינה בכלל במטפלת שלי, בא לי להפסיק הטיפול לא רוצה אותה יותר, אני עדיין סובלת ועדיין לא חזרנו לטיפול, אני מרגישה שאני שונאת אותה מאודדדדדדדדדדד למרות שאני צריכה אותה, אני בתקופה שאני צריכה לקבל הרבה החלטות חשובים מאוד שהם יהיו לעתיד שלי ואני מפסיקה הכל כי לא יכולה, אני מרגישה שאני הולכת להפסיד החלום שלי בגללה אני באמת שונאת אותה ולא רוצה לחזור לטיפול, לא איתה ולא עם מישהו אחר, אני לא מאמינה באנשים יותר כאשר החלטתי להאמין במישהו איכזב אותי אז מספיר לי לא רוצה להמשיך עוד. אודי יש לי עוד שאלה שנראה שלא הבנתה אותי, אני רוצה ללמוד אימון אישי ואחד החובות לבצע אימון על מישהו ואקבל אימון מהמדריך ומזה אני מאוד מפחדת, אני מפחדת שהדברים אני בוסלת מהם יצאו באימון שאני לא רוצה לדבר עליהם בנוסף אם אני מחליטה להפסיק הטיפול מאוד מפחדת שהמצב יתדרדר באימון, ואם לא הפסקתי הטיפול והמשכתי אז אני בו זמנית אהיה בטיפול ובאימון שמצב לא כל כך נוח ומפחדת שאחד ישפיע על השני. מה דעתך ???? תודה

אודי שלום, האם יכול להיות ששכחתי משהו שקרה מזמן והוא עלה בסיטואציות שונות, יכול להיות שהזיכרון שלי משנה דברים? או זוכר מה שהוא רוצה לזכור? כי מדובר במישהו אהוב? אוף....לא רוצה לספר במה מדובר..ואז קשה לי אפילו לשאול.......אולי אחכה עוד כמה ימים עד שהאומץ יופיע אם בכלל..........

שיתפתי ממש מעט בטיפול ואמרתי לה שזה לא ממש נורא וכל כך מיזערתי את העניין וזה באמת היה לא כל כך נורא..לא יודעת לא ממש זוכרת לא זוכרת איך הרגשתי אפילו...יודעת שזה לא בסדר....אבל לא רוצה להאשים...ואמרתי לה שפתאום נזכרתי בזה...אולי כי אני פוחדת?????..אולי כי מדובר במישהו קרוב ואנחנו קרובים גם היום.........ואז הגיעו חלומות...לא פלאשבקים...איך עוצרים חלומות? לפעמים רוצה להפסיק לחלום.........

יש לי שאלה שמציקה לי בנוגע לאופי שלי . יש לי אופי מסוים שהוא לפעמיים קצת איטי וכבד ....אני כן חברותית דווקא מאוד. אבל אני תמיד מרגישה שונה שאני רואה בחורות (לצורך העניין)-מגניבות וקלילות אני לאט לאט מנסה להפוך את האופי שלי לא דווקא לרעה אבל משתנה או מנסה להיות כמותם וזה לא ממש אני. האם אתה חושב שאדם אכן צריך לשנות את האופי שלו כדי להשתלב בחברה מסוימת? או לקבל את עצמו? זה אני וזהו. כי אין לי את הקבלה העצמית שלי לגבי עצמי אין לי משהו ספיצפי שלילי באופי. אלא אני לא אוהבת את ההתנהלות שלי-ודי אני רוצה לאהוב את עצמי כמו שאני. אני גם מרגישה צורך שכולם יאהבו אותי וזה קצת ילדותי ,וזה הקטע שאני מרגישה שאיכשהו אני ילדה ----ממש ילדה.(בת 20 כבר) מאיפה זה בא? כי אני כביכול בהתנהגות מחשבתית של ילדה קטנה ,אני יחסית בוגרת אבל יש ליקטעים כאלו . מתסכל אותי מאוד. ואם הצלחת להבין אותי -ואם תוכל לענות לי אני מאוד אשמח

שלום לך דר גליקסמן. אני לוקה בתסמונת טוראט ,שמתבטאת בטיקים,מתח נפשי,קשיון בשרירי העורף. בעבר ניסיתי תרופות שונות ,עם תופעות לוואי רבות. לאחר מכן שמעתי על הנוירופידבק,ניסיתי את השיטה והיא עזרה לי. הבעיה היתה העלות הכספית הגבוהה שלא יכולתי לעמוד בה. הייתי רוצה לדעת אם קיים בארץ מכון לנוירופידבק שם אוכל לקבל עזרה בעלות סבירה.??. האם הנוירופידבק הוכנס לסל הבריאות ? האם יש מרפאות בהסדר עם קופות החולים.? בברכת חג שמח.

שלום רב לך לירוי מניסיוני המקצועי נוכחתי לדעת כי במקרים רבים של תסמונת טורט הטיפול בנוירופידבק הוכח באפקטיבי. איני יודע היכן קבלת את הטיפול בנוירופידבק , ומה היתה הכשרתו וניסיונו של המטפל /ת לצערי הרב קופות החולים לכל הידוע לי לא ניתן לקבל הטיפול במרפאות הקופות. כמן כן אין הרבה אנשי מקצוע מיומנים בתחום. אשמח לייעץ ולעזור לך בהתאם ניתן ליצור קשר עימי באמצעות האתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכת חג שמח ד"ר יגאל גליקסמן

שלום לדוקטור היקר, שאלתי מורכבת,אך אנסה לתאר אותה הכי טוב שאפשר כך שתוכל לעזור הכרתי בחור,חבר חדש לחיים, אני בת24 ועוד לא יצאתי אף פעם עם בחורים, הכרתי אותו מהצבא...היינו בנתק איזה 4 שנים וחזרנו להיו תבקשר,כל אותה תקופת נתק היינו רק ידידים ונפגשים רק אחת לשנה באיזה טיול חברים או מסיבת יומולדת של מישהו/י בקיצור,אני יוצאת עם הבן אדם חודש,-הוא עוד לא קרה לי אף פעם בשם חיבה,לא אמר אני אוהב אותך,לא התנשקנו,לאחרונה החזקנו ידיים או חיבק זרועותיו בי אך רק ללא יותר ממספר שניות וזהו... אני מאוד חמה ואוהבת,אתן הכול,ונראה לי משומה שהוא קר...אבל....הוא כן עשה לי מסאז,ונישק לי את הצוואר אך מאחור, נראה כי הוא ביישן וגם חסר בטחון ומופנם,על כל פנים-אני אוהבת אותו,ומאוד...יש בו הכול-יופי ואופי וחוכמה,אם כי אני באה מבית מסורתי והוא לא שם על הדת-אך את זה אפשר לתקן מה שאני מנסה להבין זה הדבר הבא...אם כל זה שאני אוהבת אותו והוא אותי,ורואים את זה...הבן אדם קר ברגשות,כלומר רוצה ולא מביע אותם,מה זאת אומרת? לא רק זה שלעולם לא שילם עלי או קנה לי משהו,לא קרה לי בשמות חיבה לא אמר אני אוהב אותך,אם אני עצובה או בוכה הוא אומר אומנם שהוא לא יכול לראות אותי כך אך לא עושה כלום,אם אני קונה לו מתנות הוא לא אומר כלום חוץ מתודה וזהו...הוא נראה מעין אדיש וקר,אך מבפנים יש אהבה גדולה למה אני מספרת את זה פה ?כי פתאום לאחר חודש שיוצאים-ואני בחורה פתוחה מספרת הכול אוהבת חברה ובה"ש מפתחת המון ומהר קשרי חברה תודה לאל לא חסר...אלא שהבן אדם פתאום מספר לי אתמול שהוא חושב שיש לו חרדה חברתית,שהוא חושב שהוא לקה בתסמונת אספרגר, אם תוכל להסביר לי בבקשה למה הכוונה,האים מה שאני מתארת לך כחוסר רגש,חוסר הבנת רגשות-זה שלא אומר ואמר אני אוהב אותך זה שאנחנו יוצאי םכמו 2 חברות ולא חבר וחברה ובקושי נוגע בי ואף פעם לא מחייך,אך חמוד ומושך ונחמד,זה שאף פעם לא הזמין אותי אליו אלא אם הזמנתי עצמי ואמר כן,זה שאף פעם לא התקשר אך כשאני צלצלתי דיבר יפה ובנימוס היה קשוב והעמיק בשיחה? מה זה התסמונת הזו-האים אופינית לגיל כזה?איך מטפלים.האים אצליח לשנות אותו?האים להמשיך בקשר איתו? בינתיים אין לי בחור אחר ואני גם מאוד אוהבת אותו,אבל...במצב כזה הוא גם יכול לא לרצות ילדים,או להנשא למישהי וכל החיים לא להעניק לה חום ואהבה או כל מיני כאלה דברים ואני ממ ש פוחדת, הוא התלוצץ ואמר אפילו בצחוק-רוצה לבוא לגור איתי פה,כשהצביע על איזה בי תשטרם נבנה סופית בשכונה ואמר זאת פעמיים הבן אדם רואי םשרוצה קשר אך קשה לו ליצור,והוא בגלל שמכיר אותי מהצבא ונוח לו איתי,הוא איתי,אבל אנינני יודעת אם זה ידיד מאוד מאוד אבל מאוד קרוב,או חבר? הוא נישק אותי בצוואר,אבל בבישנות-מאחורה,הוא לא מסתכל לי בעיניים,הוא אצלי בבית היה עם ההורים שלי ואיתי המון פעמים והרגיש חופשי אך בכל זאת יותר מאוכל ומים לא עשינו כלום-לא נגע בי לא דיבר בקושי,מה עושים? מפחיד אותי התסמונת הזו ומפחיד אותי החרדה חברתית,האים זה זה לדעתך דוקטור ועד מתי עשוי להמשך ואיך פותרים -מה עושה איתו מה עושה עם עצמי? אני לא אחת שצריכה פסיכולוגים יש לי חברים ואוהבת קשרים תודה לאל אין בעיה-אבל אני מתה עליו והוא אוהב אותי ואי אפשר שהקשר יהיה ככה קר כלכך המון זמן ואין ליאומץ להגיד לו כלום-ניסיתי לרמוז ו-חייך לפעמם,להצטלם לא אוהב אז לפחות חייך,רציתי לרמוז לו שיזמי ןאותי להכיר את הוריו או שיזמין לאליו,ניסיתי לרמוז שיפסיק להיו תקר,משמע,שלא יהיה רציני כלכך,שיאמר מילות פירגון,כינויי חיבה-אפילו כל מייל אני קוראת לו רועיקי אבל הוא לא קורא לי דפנהלה אלא דפנה... מה אני עושה? תודהר בה וכל טוב חג שמח וכשר דפנה

שלום אודי ראשית תודה על המענה כיצד אוכל לו לגרום לי להרגיש נאהבת?כיצד אוכל להסביר לו בלי לפגוע בו?מה עלי להגיד לו ואיך? הוא טוען שהוא מודה שהוא חסר רגש ושיכול לצחוק מבדיחות של תינוקות מתים פדופילים או שואה אך מצד שני לא יכול לשמוח שאנשים מתים או שקורה משהו רע פשוט לא יודע להביע רגש יש לציין שהוא בן יחיד ל2 הורים ואולי זה בגלל זה? מה ההבדל בין אספגרגר לחרדה חברתית?איך מטפלים בכל 1 מהשנים? הבחור סטודנט מכונן נאה מראה ונעים הליכות,אין לו קשיי דיבור ותקשורת,היו לו 2 חברות אחת שש שנים אחת שלוש שנים ואני דיי חושבת שזה בעצם דכאון מפרידה מחברה שלו הקודמת לפני חודש אך הוא מכחיש, הוא טוען שהוא מרגיש בודד ושחוץ ממני אין ל ואף אחד ושהוא כל יום מחדש פוחד שאם יפגצ או יהיה בצרה גדולה שאני לא שם איש לא יצילו יש לו חברים בכתה הוא לא איש חסר תקשורת,הוא גם מסתדר מאוד טוב עם המשפחה שלי ובקושי הכיר שבא פעם ראשונה יש לציין שאף פעם לא אומר לי אני אוהב אותך אף פעם לא מנשק אותי בפה אף פעם לא היה כלום יותר מלחיצת יד והליכה יחד ככה ברחוב 5 דקות לא יותר,אולי חיבוק חזק אבל רק בסוף והתחלת כל מפגש עשה לי צמה פעם אחת,הוא נורא ביישן סגור מופנם וחסר בטחון אך ילד טוב ירושלים הוא בן 26 מה ניתן לעשותאני כחברה והוא כחבר-איך להשפיע לשנו תאו לא לשנות בעצם ומהם חומרות התסמונת והחרדה כל אחד מהם-כיצד מטפלים ותוך כמה זמן יוצאים מזה אם יוצאים מזה-לבינתיים איך יכולה לשמח? ראע לי שנגיד הוא לא אומר לי מילה טוב או כינויי חיבה רע לי שהבן אדם לא ממש מתקשר אלי או חוץ מיזימות שלי למפגש לא יוזם-אבל שהוא איתי טוב לי וטוב לי מאוד-לא יודעת אם זה לחץ לימודי או טיפולים שהוא עושה ולא אומר לי או שזה משהו אחר הוא בן אדם ישר מניחה שב"ה לא מסתיר ממני כלום איך תוכל לייעץ ולעזור לי תודהר בה מקרב לב אני

שלום רב ותודה מראש הבעיה שלי קצת מוזרה אני יתחיל מהתחלה אני כבן 22 הכל התחיל לפני שנה וחצי זה היה בערב הייתי רגיל לעשות ספורט (ריצות) אחרי ריצה רגילה חזרתי הביתה ואיך שנכנסתי לבית אמא שלי ישר באה אלי בפחד ואמרה לי בוא אתה רואה בן של השכנה עשה ריצה ומת באותו הרגע אני הרגשי פחד שלא חוותי מעולם הרגשתי שזה הולך לקרות גם לי ישר יצאתי מהבית והלכתי לחבר והוא ראה אותי מפוחד אמר לי מה קרה אמרתי לו שום דבר הוא נתן לי כוס מים ועוגיה הכלתי וזהו חזרתי לשגרה לפני כשנה נרשמתי לחדר כושר עשיתי אימונים 8 חודשי הכל היה יחסית בסדר ואז נפצעתי בעזור החזה עשיתי בדיקות כול הרופאים אומרים לי שזה שריר אין לי בעיה בלב מאותו רגע שנפצעתי אני מרגיש שזהו זה מהלב אני גם הולך למות עכשיו חזרתי לאימונים לפני כחודש אחרי שישבתי עם עצמי ואני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בראש לפני כול אימון אני פוחד אומר זהו זה האימון האחרון שלי אני הולך למות אני פשוט מפחד לאיתאמן טיפה עולה לי הדופק ואני מתחיל להיבהל בנוסף אני לא אוכל ג'אנק פוד כי אני מפחד שזה יסתום לי עורקים בלב אני אפילו שוקולד אני מפחד לאכול אני לא יודע מה עובר עלי הייתי ילד מלא שמחת חיים שאוהב את הזולת אוהב לעזור ואני כבר לא חיי אני לא מפסיק לחשוב על זה ואני מרגיש כאב תמידי ותחושה מוזה באזור חזה שמאל יכול להיות שהמוח משדר, גורם ,לכאב הזה ולא באמת כואב בבקשה ממך אני צריך את עזרתך תודה תודה תודה חג אביב שמח..

שלום לך, איך אדע שאני במקום הנכון? כבר שנה וחצי בטיפול, ולא מרגישה בשינוי. דיברתי עם הפסיכולוג על כך, והוא אמר שזה יגיע... אבל עדיין כלום.

שלום אני בת 30 מרגישה כל כך מתוסכלת בשל היכולות שלי מרגישה שאני לא כמו כולם,שהכל כל כך קשה לי בעולם קשה לי ללמוד , אמנם סיימתי שני תארים אבל ירקתי דם בשביל לסיים אותם ממש לא היה לי פשוט וכל משימה שהייתי צריכה לבצע לקח לי פי 4 זמן לבצע. וגם לא תמיד הגעתי להישגים אני מרגישה כל כך נמוכה יחסית לכולם, אם בגלל לקויות למידה או אולי אינטליגנציה נמוכה, לא יודעת אף פעם לא עשיתי מבחן אינטליגנציה אבל אני מרגישה שכל כך קשה לי בעולם לעומת כולם קשה לי לבטא את עצמי בע"פ קשה לי לארגן את מה שאני רוצה להגיד באופן קוהרנטי כנראה בגלל הפרעת קשב וריכוז קשה קשה לי לתכנן מראש מה אני רוצה להגיד לארגן את הדברים ולהחזיק בראש את הרעיון עד שהדברים מתארגנים בעיה ככה להתנהל בעולם ממש בעיה, בכל סיטואציה שה לי להתבטא באופן רהוט ובגלל הלקויות האלה אני נלחצת ונתקפת חרדה ולרוב מעדיפה לשתוק למרות שיש לי מה להגיד. מרגישה שאין לי סיכוי בעולםהזה ואני ממש מתוסכלת. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בגלל הייאוש , אבל הפסיכולוגית נמנעת מלנתח אותי אני כל הזמן מבקשת שתעזור לי להבין את עצמי ולהבין למה כל כך קשה לי ולמה הכל קשה לי לעומת אחרים? האם זה עקב קשיים רגשיים? האם בגלל אינטליגנציה נמוכה? האם בגלל בעיה במבנה אישיות? האם בגלל הפרעת אישיות? והיא לא מסכימה לנתח ולהגיד לי כלום אז אני לא מבינה מה התועלת של טיפול פסיכולוגי אם המטפלת לא ישירה אותי ומפחדת לנתח אותי??? מה לדעתך יכול לעזור לי ?? מתוסכלת בעולם.

שלום רב, אני סטונדט בן 25 סובל לעיתים מסוגים שונים של חרדות, ואולי גם קשיי קשב וריכוז. לא אחת, אני חש שהאינטיליגנציה והיכולות השכליות שלי אינם זהות כל הזמן, והם משתנות בין תקופה לתקופה, והשינוי לרעה הוא בעיקר כשאני בתקופות של מתח וחרדה. זה מתבטא בכך שיתכן פעם אחת שבה אני לומד וקולט דברים במהירות, מבין לעומק דברים עמוקים, עונה על שאלות מסובכות במהירות עד כדי יצירת רושם של מבריק על הסובבים, ואילו בפעם הבאה (בעיקר אם אני מוטרד וחרד אפילו קצת מענינים אישיים כאלו ואחרים) - אני יכול ללמוד דברים אפילו יותר פשוטים, לא ממש להיות מרוכז, גם אם אני מרוכז אז לא להבין כמעט כלום ולא לקלוט דברים טריוואלים ופשוטים, אולי אפילו בצורה קיצונית. האם זה יכול להיות תסמין של חרדה? אם יהיה צורך אתן גם דוגמאות למצבים שבהם זה יכול לקרות

שלום רב, אני בחור סביב שנות ה-30,בשנתיים האחרונות התמכרתי לקניות,אני כל הזמן מחפש באינטרנט מה לקנות,מחפש מציאות,מה שאנימוצא במחיר זול מהמחיר שוק אני ישר חייב לקנות,גם בחנויות אני ככה,אני מרגיש שלאחרונה זה יוצא מכלל שליטה ואני מבזבז הרבה יותר ממה שאני מרוויח ללא שליטה בהוצאות,רק מרגיש צורך לספק את הריגוש של הקניה,ואז ישר שקניתי אני מחפש את הדבר הבא שאני אקנה,אני נכנסתי להלוואות ואני מבזבז ומבזבז בלי יכולת לשלוט בזה,אני חייב לשים לזה קץ ולא יודע איך לשלוט בדחפים שמניעים אותי לקנות כל הזמן...מה עלי לעשות?

הם עוזרים ל"שילדה". ומשתיקים את הנפש אבל איפשהו זה מסתתר ואני יודעת. זה מושתק, מוחבא, מוסתר- עד ש????????????? שונאת את השקט השיקרי הזה. את ה"דיכאון המטופל".

אבל השקט הזה מטשטש קצת ומכהה. הנפש עטופה בבלוןכימיוכאילו מוגנת מפני עצמה.ורק שנרגיש שהכל כאילו בסדר ואני יכולה לבד ואפשר פחות כדורים רק אז הכל יחזור באמת.נראה לי,לא?אז מה באמת קורה בשיחות בזמן הזה? הבפנוכו מוגן בנשק כימי.

שלום, אני מטופלת אצל מטפל כבר שנה (לא ברציפות). לאחרונה עולים בי ספקות משמעותיים לגבי הצלחת הטיפול, ויכולת המטפל לעזור לי. אני אמנם חשה התקדמות מסוימת, אבל לא משמעותית כפי שהייתי רוצה. בנוסף, לאחרונה אני מרגישה שהמטפל אינו אובייקטיבי, ואף מביע עמדה בנושא חשוב לי מאוד שעולה במהלך הטיפול. חשוב לציין שהתחושה שלי נובעת מהבעות פנים או אופן התייחסותו לנושא, ולא אמירה החלטית וברורה בעד או נגד. מסיבה זו אני חשה לא בנוח לדבר על הנושא, מהמחשבה כי הוא יכוון אותי לכיוון מסוים. האם לדעתכם כדאי לחפש מטפל אחר? תודה.

הי אודי רציתי לשאול אם יש זמן מוגבל להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, או שאפשר להתמחות זמן בלתי מוגבל? דבר שני..אני אצל מטפלת חדשה, שהגעתי אליה לפגישה באופן פרטי, אבל היא הפנתה אותי למרפאה ברמת חן, ובסוף הגעתי אליה לטיפול במרפאה. ביררתי עליה ואין לה מומחיות קלינית למרות שבאתר מסוים היא כתבה שכן יש לה..כנראה שהיא מתמחה, אבל היא כותבת שהיא מטפלת כבר 13 שנה...לא יודעת מה לעשות..קשה לי לבטוח בה כי אני מרגישה שהיא לא הייתה כנה לחלוטין איתי, וגם לא ככ נוח לי שם אצלה בטיפול...לא יודעת אם לעזוב או לא ובכלל לא יודעת איך לפתוח את זה מולה..בכלל מתגעגעת למטפל הקודם שעזב, לא מצליחה להתגבר, לא מצליחה להפסיק להתגעגע,זה כואב נורא): אוף..רע לי.. אופיר

שלום , אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה התפתחותית, האם יש ביקוש למקצוע הנ"ל , מהו טווח השכר ?

שתדע לך שממש נמאס לי לחלוטין מהאנליזה הזו.היא פתאום נחוית לי כמשהו כל כך טפשי. חסרת תוחלת כזו. אתה יודע אודי. בשבוע שעבר ראיתי שהיא נלחמת בפיהוק שכמעט ויוצא לה .וזה קרה פעמיים ! ראיתי גם שהיא נלחמת לא "לנקר" לי.. בטח שאמרתי לה. אמרתי לה :"את לא צריכה להלחם בפיהוק ,תני לו לצאת.." גם הוספתי ואמרתי לה שזה בטח עינוי אמיתי בשבילה להלחם כנגד ה"ניקור" ..ושתנקר כמה שהיא רוצה.. הרגשתי שלא נעים לה.. אני מרגישה פתאום שהכל כל כך סתם ובזבוז אנרגיה,וכסף. הכל כל כך סתם.. מחר אני אמורה לפגוש אותה.נראה לי שאבקש ממנה חופש בפסח ואבדוק. אם אני מסתדרת לבד ,נעשה סיום וזהו. במבי. מה אתה אומר על הכל ?

על מה שהתרחש.והיא שיתפה אותי ואמרה שהיא עייפה באופן בלתי רגיל, והיות שרגוע ,העייפות שלה קצת יוצאת החוצה. עניתי לה שהיא מעודדת אותי ליצור דרמות בכדי שהיא תשאר על המשמר ולא תפהק.(ההתרחשות הזו היתה בחמישי) . ואכן בראשון "עשיתי לה קצת את המוות" והיא היתה ערנית לחלוטין במשך כל הפגישה, ואמרתי לה בציניות. בהרבה כאב .שאני "תלמידה טובה".. :( ..לא יודעת להסביר לך אודי, אני מרגישה לא טוב, מאוד עצובה. מרגישה מאוד מאוד מאוד לבד.. כזה שאין סיכוי בעולם שמישהו יבין אותך.. אתה מבין אודי על מה אני מדברת בכלל ???? :(((((((((

ושכחתי לספר לך. בשבוע שעבר קיבלתי פרס מאוד יוקרתי..נתנו לי כבוד .כבוד רב..(הרגשתי כמו סינדרלה שהולכת לנשף..ויודעת ומרגישה שכדאי לה לחזור "הביתה" בחצות..) וכבר שבועיים לפני קבלת הפרס הזה דיברנו ודשנו בנושא מכל הצדדים..ולאחר קבלת הפרס כששיתפתי אותה בכל האירוע והראתי לה את הפרס,תמונות וכו' בתחילה הרגשתי שהיא אכן משתתפת איתי בשמחה ואז ראיתי גם את הפיהוקים ואת הרצון שלה "לנקר" שאלתי אותה בראשון כשנפגשנו שמא בלא מודע שלה קשה לה לפרגן ? אולי היא מקנאה קצת ? אודי, אני מרגישה מאוד לבד.. אמא שלי לא הגיעה לאירוע ,גם לא אבא שלי..(הביולוגיים) איכשהו אני מרגישה שכשאני מביאה את המצוקות יש הרבה אמפטיה (מאמא צביה) ואני מוצאת את עצמי שלא כל כך לבד.. אבל כשיש לפתע איזו הצלחה...קשה לאנשים עם זה.. :((( שתדע לך אודי שאני מאוד מאוד מאוד עצובה..כל כך מתחשק לי לחזור "ליער שלי", בין העצים,עם חברי העלים וחלוקי הנחל.. בני"א נולדים לבד..חיים לבד..מתים לבד.. במבי. :(((

שלום 1) רציתי לספר את הסיפור שלי. אני בחורה בת 38, רווקה, אף פעם לא היה לי קשר רציני ממשי לטווח ארוך, אני עדיין גרה אצל אימי. אחותי הצעירה יותר עזבה מזמן את הבית. לא היה לי אבא מגיל 9 בגלל דבר שלפי דעתי אני אשמה בו, אבל לא נתווכח על זה. כי הוא רצה להמשיך את הקשר ואני לא. פשוט עשיתי ממנו צחוק. בגיל 19, בשירות הצבאי, גם כן עשיתי שטויות, והעיפו אותי ממקום מצוין בחיל האויר למקום הכי לא טוב מבחינת האיכות של המקום. כלומר אני לא ספגתי את העוצמה של הדברים. לא ספגתי את העוצמה של האבא, לא ידעתי מה זה, ולא היה לי דמות אב. גם את העוצמה של השירות הצבאי לא ספגתי. כתוצאה מכך הפכתי לאישיות חלשה שמסתמכת רק על ההופעה החיצונית שלה. אני חושבת על ניתוחים פלסטיים ועל בגדים ונעליים וכו'. לא רק בגלל שכמעט כל אחת מתעניינת בזה, אלא מפני שחסרה לי עוצמה נפשית להמתמודדות עם אנשים, ודווקא החזקים שבהם , בכל מיני מקומות, כמו חדרי הרצאות לקורסים מעניינים ועוד. בקשר זוגי, לפי מה שקרה לי עד כה, אני מרגישה שאני נבלעת בקשר, כלומר לא מצליחה להוציא מעצמי את המיטב, לא מצליחה להתמודד עם עוצמות של אנשים. אני מטופלת בנתיים במוסד לביטוח לאומי. שכחתי לציין שיש לי תעודת בגרות ועבדתי במשרות קטנות וחלקיות בתור קלדנית. אני לא מרגישה שאני מעיינת במיוחד מישהו ואם אכיר מישהו שקצת דומה לי, אז לטווח ארוך, הקשר לא יחזיק מעמד. 2) חשבתי לנסוע ולגור בארץ מערבית אחרת, ששם אף אזרח לא עושה צבא, אבל אמנם זה יחזיק מעמד? גם אם אני יודעת אנגלית? אני אצליח לעניין מישהו בעזרת הופעה חיצונית? האנשים שם יותר תמימים וחלשים? הנוצרים? הכוונה לארץ כמו אנגליה, פולין, ארצות הברית. וחשבתי שאם זה לא יצליח, אולי כדאי לי פשוט לצאת מהבית, ולנסות לשקם את חיי, לספוג עוצמות במקומות אחרים. ומה לגבי הקשר עם האבא? עלי לציין שהאבא בעצמו קצת לוקה בנפשו, ואם אפגש עימו , אצטרך בלהסתכן בלוותר על משהו תמורת קבלה של משהו אחר. האבא בן 67. יש סיכוי שייצא מזה משהו? מה יש לומר על כל מה שכתבתי?

שלום אודי, הצצתי קצת למטה וראיתי אפילו הלכתי לקישור... מזל טוב על הספר נשמע מעניין, מעניין איך ואם ה תאו"מ עובד באינטרנט בפורום כמו זה, שבו יש רק מילים שמסמלות/מבטאות מחשבות ורגשות של ישות עלומה חסרת קול ומראה, ויש ואת מה שבין המילים כמובן. חוץ מזה אני רוצה לספר משהו שקרה לי בפגישה האחרונה, איכשהו השיחה הגיעה למקום שלא כל כך נוח לי לדבר עליו, זה התחיל מזה שאמרתי שאולי הגיע הזמן לסיים , שלוש שנים זה לא מעט ויש לי תמיד רגשי אשמה על הכספים שאני מוציאה על עצמי, כסף שמרוויח בעלי (המשכורת שלי פשוט זניחה), וזה נגמר, באמת לא ברור לי איך תמיד בסוף אנחנו מגיעים לזה לשיחה על הקשר בינינו, זה נושא שמביך אותי, אני מרגישה טיפשה ועלובה ומושפלת מאוד ולמען האמת לא אומרת לו אף פעם את האמת על האובססיביות החרדה והנואשות מצד אחד, ומצד שני ישנה אמביוולנטיות גדולה, ואני בכלל לא בטוחה שהוא פסיכולוג טוב ושאוכל אי פעם לאהוב אותו ולסמוך עליו באמת. איך שלא יהיה זה נושא שמאוד לא נוח לי לדבר עליו. בשלב מסוים הוא שאל מה את מצפה שיקרה פה? הייתי מבולבלת ולא הייתה לי תשובה מלבד זה שבאמת אני לא מאמינה לכל הכאילו דאגה שלו הקשר הוא קודם כל כלכלי מקצועי, הוא לא עושה לי טובה וגם אני לא עושה טובה, ואז הוא אמר שהוא שומע שאני לא מאמינה שהוא יכול להיות הורה טוב בשבילי, ואני להפתעתי לא אמרתי כלום אולי אפילו הנהנתי בהסכמה, אחרי שהלכתי הביתה חשבתי לעצמי שאולי שוב זה יצא שאני קצת שקרנית, וגם הוא קצת שקרן משום לי היה מספיק רע ואולי אפילו מיותר להיות ילדה פעם אחת מזמן, אני לא צריכה "אמאבא" אולי אף פעם לא הייתי צריכה, והוא לא באמת יהיה/יאהב אותי כמו הורה, נזכרתי בחלום שאני בהחלט מתביישת שחלמתי אותו ולכן לא אספר לו, חלום שבו אני ממש גרה בבית שלו, אתו ועם אשתו.

ואולי מה שעוד כואב זו הידיעה הוודאית של מה שכבר לא יקרה.

לך ד"ר יגאל, בגלל שאני רק בן 6 ואני עוד לא יודע לכתוב טוב בקשתי מאמא שלי לכתוב לך את הברכה שלי . לקראת סיום הטיפול אני כבר מתגעגע אליך, אתה בן אדם נדיר, הרגשתי שאתה מלמד וגם אוהב אותי. אני מבטיח כי אמשיך להשתמש במה שלמדת אותי ויהיה לי יותר קל לשלוט על התפרצויות הכעס שהיו לי. אני אזכור אותך תמיד תמיד . מקווה שאהבת את המתנה שעשיתי לך בעצמי. תודה באמת דודי

דודי יקר אכן הצלחת לרגש אותי במכתבך.לא תמיד זוכה המטפל לקבל מחמאה מרגשת מילד כל כך צעיר. מאד נהנתי לטפל בך, אתה ילד חכם ונבון , מאחל לך בריאות, שמחה והצלחה בלימודים. ד"ש חמה להוריך ולאחיך הצעיר. ברגש חם ד"ר יגאל

האם מבחינה אתית יש סיגים "להעיף" מטופל מטיפול? (לא מדברת אם עבר גבולות או מציק) ואולי אתמקד- האם המטפל רשאי "לשכנע"= לגרום לי להבין,שכדאי שאעבור (=שאני לא רצויה),כי שאלתי ונתן לי פרטים, על קולגה שלו (כדי שאולי אחליף מטפל), כי קשה לי בטיפול שלו, ואני בספקות אם הטיפול כדאי? ז"א, אני בעצמי לא החלטתי סופית שאני עושה את הצעד. האם המטפל רשאי לגרום לי לצאת ע"פ רצונו?

כמו שרופא לא רשאי להפסיק טיפול. לפי הקוד האתי פסיכולוג חייב להמשיך בטיפול כל עוד זה האינטרס של המטופל. לאמר שהאינטרס של המטופל לעזוב מטפל שלא רוצה לטפל בו -אכן נכון.אך הפסיכולוג מפר את החוזה ואת תפקידו. כל בעיות אישיות ומכשולים-צריכים להיות מעומתים בטיפול,באופן המיטיב עם המטופל. בהנחה שהפסיכולוג אדם ללא בעיות נפשיות המונעות ממנו לעמוד בהסכם- כל בעייה נפשית קשה ככל שתהיה עם לטפל בטיפול האיום שלך-צריך לפתור אפילו בעזרת הדרכה. סיר להניח שהמניעים Aל הפסיכולוג הם לא קושי נפשי בילתי נשלט עקב הטיפול שלך, אלא פשוט אינטרס שלו.הקלות בהפרת חוזה לפי גחמתו - היא הגורם.(אני מניחה שלא מדובר במסגרת ציבורית,אלא בטיפול פרטי) עצתי- אמרי למטפל שזה לא אתי.(אי אפשר להתחיל בתהליך נפשי ולחשוב שייפסק לפי מצב רוחו של המטפל) הודיעי ישירות שתתלונני בועדת האתיקה. אני מציעה שתכתבי אליו ושיהיו ביידיך תשובות כתובות. פרשי במכתבים את מצוקתך ואת השתלשלות הטיפול. בסופו של דבר-כדאי לך לעזוב את המטפל(למרות שאינך רוצה) מפני שהוא לא מקצועי. על הפרת החוזה-בקשי מהמטפל החזר . במידה והטיפול ייפסק -את יכולה להתלונן בועדת האתיקה. של הסתדרות הפסיכולוגים.

נטע, בעיניי דווקא יותר אתי לבוא ולהגיד למטופל "עשיתי ככל שביכולתי עבורך. אין לי מה להציע לך יותר מבחינת הכישורים שלי ו/או היכולת המקצועית שלי..." וכד'. זה ראוי יותר ומכבד יותר את שני הצדדים, מאשר משיכת זמן וכסף (אם כבר התייחסת לסוגיה של טיפול פרטי לעומת ציבורי). והייתי שם, במקום הזה. ממש לא כיף לעבור את זה... לפחות בפעם השניה זו היתה מישהי שאמרה לי מיד לאחר פגישת הרחרוח הראשונה, שהיא לא תקבל אותי, משום שאני "יותר מדי" בשבילה. מטפל טוב הוא אחד כזה שמכיר במגבלות של עצמו ולא חושב עצמו לסופרמן. וכאשר הוא מבין שהוא לא יכול לתרום - בשביל מה להמשיך? ויש גם רופאים כאלה, ששולחים להתייעצות עם מומחים או קולגות, משום שהם נתקלים בסימן שאלה, ואין להם תשובה. וכל הכבוד להם! רק מה, פסיכולוג לא יעשה את זה למטופל שלו, אלא יילך להתייעץ בעצמו עם מדריך/קולגה; ושם עלולה לעלות המסקנה, שנגמרו לו הכלים המקצועיים מול מטופל כזה או אחר. וזה רק נכון מצידו להיות ישר והוגן ולהמליץ על סיום הטיפול. ואני מרשה לעצמי לכתוב את כל זה דווקא ולמרות שהייתי במקום של אחת שנשלחה לחפש לעצמה טיפול אחר, אחרי כמעט שנה של טיפול.

אודי שלום, האם תלונה על מישהו שפגע בך זה חלק מההתמודדות או שזה נפרד? מה עושים אם אי אפשר להתלונן כי זה שטח אפור...לא ברור, או בטוח או שההוא בכלל לא התכוון והיתה איזו הסכמה נניח? אז כדאי להתמודד בטיפול לפחות, לא? ועוד שאלה האם זה גם קשור לפחד נטישה או שרק לנושא האמון באנשים? ומשהו נחמד...קניתי את ספרך מקווה שזה תורם גם לך...כבר משתוקקת להתחיל לקרוא (תגובות בקרוב...)מיכ

השאלה היא האם מקרה כזה גורם לחוסר אמון באנשים שרוצים בטובתך? כמו טיפול נניח? והאם יש קשר לתלות והקשרות למטפל? או שזה נובע ממשהו אחר?

שלום, הייתי מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוג לבני בן ה-12- הומלץ לי ע"י יועצת בי"ס לטפל למספר פגישות. רצוי באזור ר"ג-גבעתיים-ת"א. תודה

הי אודי, פעם בכמה זמן מציצה לראות מה שלום החברים הותיקים. מאד שמחה לראות ומאחלת המון מזל טוב. עשר שנים. וואו. אקרא בודאי זה נושא שמאד מעניין אותי וכבר הכרתי את כתיבתך הנוגעת ויודעת. רק שאלה אחת מתעוררת אצלי אודי, הפסיכולוג, המטפל, המלמד, המכשיר, המדריך, המנהל פורום מתמשך, החוקר ועכשיו גם הסופר. מתי אתה ישן? ברגשות של הערכה וחיבה י.

בתקופה האחרונה גיליתי שאני בן אדם מאוד חרד. היום בבוקר הלכתי ברגל לבצפר, עברתי מעבר חצייה, ומישהו עמד ליד המעבר בצד השני. חציתי והמשכתי ללכת ברחוב, ואז ראיתי שאותו אדם הולך גם הוא, כאילו אחריי. אז התחלתי ללכת מהר כאילו משהו בוער לי, והתחילו לעלות לי מחשבות שאולי הוא עוקב אחריי. עכשיו מישהו התקשר הביתה מטלפון חסוי וניתק מיד אחרי שעניתי ואמרתי "הלו", והלב שלי עדיין דופק. אני מפחדת שמישהו ניסה לבדוק אם אני בבית או אם הבית ריק וזה לא מוצא חן בעיניי. אחרת למה התקשר מחסוי? ולמה ניתק מיד? קרה לי בעבר שהתקשרו וניתקו, ואני שונאת את זה, אבל לפעמים זה מפחיד אותי. בנוסף אני לא נוסעת באוטובוסים לבד. כשאני עולה על אוטובוס לבד אני מרגישה חוסר שליטה והלב שלי מתחיל לדפוק מהר, חם לי ורע לי מאוד, אני נורא לחוצה ולא יכולה להפסיק לזוז ולחשוב שאולי עליתי על האוטובוס הלא נכון או שאולי אפספס את התחנה שלי. ומצד שני, כשאני עם מישהו, אין כלום - אני סומכת על אותו מישהו לגמרי, ואני רגועה, גם אם אותו מישהו הוא סתם מישהי מהכיתה שלי ולא מישהו מבוגר. בכלל, אני לא יוצאת הרבה מהבית כי אני לא אוהבת להיות בחוץ. חברה שלי הפנתה אותי ל"אגורפוביה", פחד ממקומות פתוחים ומלצאת החוצה מהמרחב הבטוח, ועוד כמה דברים, ואמרה שאולי זאת הבעיה שלי. לפעמים אני חוזרת הביתה וכשאני במעבר של הבית שלי, אני רצה מהר כי אני חושבת שמישהו עלול לעקוב אחריי. אלו מחשבות טיפשיות ואני יודעת את זה, אבל זה כל הזמן עולה לי לראש. האם אני אמורה לחכות עד שאתגבר על זה בטבעיות, או שאני צריכה לפנות לפסיכיאטר/פסיכולוג או משהו כזה? מה זה בכלל? מה עושים עם זה? אולי זה קשור לאמא שלי שתמיד הכניסה לי מחשבות פראנואידיות לראש? [בת 15] אשמח לעזרה, ותודה רבה. אתה עושה חסד של ממש.

שלום , שמי קרן נשואה באושר +2 ילדים קטנים, בת 30. רציתי להתייעץ לגבי הוריי שהם הורים טובים ומקסימים שתמיד עוזרים לי שאני צריכה אותם וכו... יש משהו שמפריע לי ולבעלי- הוריי תמיד באים אלי מתי שנוח להם בייחוד בשעות הערב אומנם פעם פעמיים בשבוע אך לא שמתאים לי . לדוגמה אתמול הם היו באיזור מגוריי וב 21:40 הם אמרו שקופצים לביקור בזמן שבעלי בדיוק היה צריך להגיע מהעבודה וילדיי כבר ישנים והתיישבתי בדיוק בספה לנוח. הם לא שואלים האם אני עייפה(שוב לרוב זה אבי) ומגיעים. אני אוהבת אותם מאוד ולא רוצה לפגוע אבל לפעמים זה לא מתאים לי השעות הללו. בייחוד שאני צריכה לקום ולארח ...אבי בכלל יש לו סוג שכבר לפעמים מציק לי שאם אני לא עונה לו לטלפון כי אני עסוקה הוא לא מרפה עד שמשיג אותי גם אם זה כרוך להתקשר לבעלי וכל זה סתם כי משעמם לו ואין לו חיי חברה מה שמעניין אותו זה רק הילדים שלו ואשתו. היה גם מקרה שהמשפחה של בעלי הגיעו אלינו מרחוק לבקר , ואבי היה נחוש לבוא אלי באותו היום ולא הרפה עד שבא אלי ואחריו גם אחים שלי .(הוא פשוט התקשר כמה פעמים עד שאמר אני פה קרוב אני תכף מגיע.) אף אחד לא שואל אם מתאים לי אם נוח לנו פשוט מגיעים. לפעמים אבי / אחיי פשוט דופקים לי בדלת כאשר נמצאים באיזור מגוריי (יש להם דירה שמשכירים אותה באיזור שאני גרה.) האם זה נורמאלי? האם אני צריכה להעיר להם ? זה מפריע בייחוד לבעלי שרוצה את השקט שלו אחרי שמגיע בשעות מאוחרות מהעבודה.ואני מבינה אותו מאוד. הכי מצחיק שבמשך שנים בבית הוריי היה פשוט טיילת של ההורים שלהם בעצמם.(ז"א סבא וסתבא שלי שהיו באים לבית הורי כל יום) והוריי היו שונאים את כל ההפתעות הללו. (אך אני חוזרת ואומרת יותר מדובר באבי בהמון מיקרים , עם אימי זה ממש נדיר.) אבי תלוי רק בנו וזה כבר משגע אותי (אף אחד משבני המשפחה האחרים - דודים , סבים לא מדבר איתו בגלל סיפור משפחתי.)ומה שקורה שמהשעמום שלו והחוסר חיים שלו בא רק אליונתלה עלי ואני כבר מרגישה חנוקה עצבנית ומרגישה שהם לא רואים אותי פשוט....

אתה יודע ? אני לא יודעת מה אני בדיוק רוצה לומר לך. מרגיש לי שאין לי מרגיש.כזה כלום כזה. אתה מכיר מצב כזה ?? ..ואולי אני גם רוצה לוודא שהכל אצלך בסדר ?? ..ואולי אני גם מתגעגעת אליך טיפונת ??? אתה יודע אודי, משונה קצת..גם נעים...מאוד.. קראתי את הודעתה של כחול וזה הרגיש לי הכי זוועה שבעולם. וחשבתי לעצמי שבחיים .בחיים לא הלכתי לטיפול אצל מטפל גבר. גם לא דיברתי עם גבר/ים כך .לא שיתפתי ברגשות כך לעומק.. ההתנסות היחידה שלי בדיבור כזה הוא איתך אודי.ושתדע לך שזה מאוד מאוד נעים. יש בך משהו שנוסך בטחון. מתחשק לי לבקש ממך שתעזור לכחול..שתתן לה יד וביחד תלכו ותתלוננו במשטרה ובכל הועדות האלו של משרד הבריאות.. הודעה קצת הזויה... שלך במבי.

גם עם אמא צביה אני מרגישה איזה משהו אחר.. אני מרגישה אותה כזה בפנים עמוק ..איזה משהו אחר כזה..כל כך נעים אודי.. וגם אותה אני משתפת בחוויה הזו.. קראתי עכשיו את ההודעה שלך וזה נשמע משונה כזה..כאילו שאתה מגיב גם על ההרגשה שלי כלפיך וגם כלפיה.. משונה .. וזה כל כך נעים.. :) שלך במבי.

יש לי כמה שאלות אשמח אם תוכל לענות עליהם ולא ישר להפנות אותי לטיפול פסיכולגי-כי הייתי שם יש לי בעיה כזו שיכול להיות שאני לא נותנת לעצמי מספיק זמן ואני כן מחמירה עם עצמי-. כל כישלון שקורה אני יורדת למטה וקשה לי לקום ממנו . היום למשל היה לי ראיון היו עוד שניים איתי שקיבלו חיובי ואני כנראה לא התקבלתי לעבודה.ומחר יש לי עוד ראיון וממש לא בא לי ללכת כי זה הרס לי אני יודעת שצריך לנסות ולקחת את זה בתור משהו שיעזור לי להתגבר ולהמשיך הלאה.... מאיפה זה נובע??החוסר ביטחון הזה??ומאיפה בכלל חוסר ביטחון מגיע? ויש לי הרגשה שתמיד מסתכלים עליי מוזר שאני שונה ....שכולם צוחקים עליי מה אתה ממליץ לי לעשות? או שיש ספרים בנושא? כל עזרה ואם אפשר לומר מאיפה כל הבעיות האלו מגיעות-תודה

עברו עליי יומיים לא קלים בכלל, שלחתי לה הודעות היא התייחסה וענתה לי וניסתה להרגיע אותי עד שביקשתי ממנה שעכשיו אין לי כוח ואני אסתדר, אחרי יום עבר גם עליי יום לא קל שלחתי לה הודעה וגם ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שהיא תבדוק אם היא תוכל לשוחח אותי, ומאתמול ואני מחכה ולא התקשרה, למה היא מבטיחה לי והיא לא יכולה??????? נמאס לי לחכות ולחכות מספיקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק אין לי שום דבר אחר אלא לחשוב ולחכות מעייף, מה אחשה תגיד ליייייי?????????? קשה לחכות ואל תגיד לחכות אין מה לעשות, מה אני צריכה להתחנןן אליה בכדי לדבר???? אוףףףףףףף יש דברים אחרים שאני רוצה לעשות ואני צריכה להתייעץ איתה רוצה לסיים מה אני אשאר כל החיים שלי כך????? מעצבןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן נמאס ליייייייייייייי.

שלום השבוע העלתי את המינון של הטגרטול ב200 ל1200 לאחר הרבה התקפים קטנים (לא נפילות אלא הפרעות בדיבור, מעין התקף ממוקד מורכב...) מסתבר שהטריגר המרכזי אצלי בנוסף לחוסר שינה הוא לחץ מתח והתרגשות (לדוגמא היה לי התקף קטן אצל המזכירה של הנוירולוג) הרופא המליץ בנוסף להעלאת המינון לנסות ללכת לטיפול של הרפיה, ופה מגיעה שאלתי אצל מי אתה ממליץ לי ללכת לטיפול, איזה רפואה משלימה מתאימה לי האם הרפיה למתחים נוירולוגים(כמו שלי) זה אותו טיפול כמו לסתם אנשים אשר רוצים להרגע האם ביופידבק יכולה לעזור? האם יש משהו יותר ממוקד מאשר טיפול להרפיה

שלום רב לך צחי בהמשך לשאלתך התחום עליו אני ממליץ לך הוא טיפול בשיטת הביופידבק המבוסס על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. מדובר בתהליך של למידת טכניקות הרפייה מבוקרות על ידי מכשור ממוחשב. אשמח לתת יותר פרטים במידת הצורך , ממליץ לך לבקר באתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני לא רוצה ללכת אליה. לא לראות אותה לא לשמוע. מין פחד כזה. קצת מתכתבות המייל. אני לא מבינה מה קרה. מרגישה שמשתעת. בזכות כל הכדורים החדשים אולי... צריכה עזרה- להבין למה זה קורה פתאום ואם זה בסדר שאני באמת יפסיק בנתיים. נמאס לי לחפור במעיים. זה נורא כואב.

רוני, ממש מתחשק לי לכתוב לך...בסדר? אם את לא רוצה תכתבי שלא מתאים...אני קוראת את מה שאת כותבת מדי פעם וזאת הפעם הראשונה (אני חושבת) שאת כותבת בצורה ישירה ולא במטאפורות...או שאת כותבת ממש קצר...ואני חושבת שיש בזה משהו יותר נוגע ולכן אולי גם הכאב בלפתוח ולדבר ישירות...מבינה שהחפירות כואבות וזה בסדר לעשות גם רגע חושבים..אבל אל תברחי מכאב, נסי לדבר עליו זה יכול להקל...מיכל

זה היה נעים...

כבר הפסקתי. למה לא כדאי? מרגישה שאני חייבת מנוחה. השארתי אופציה לחזור מתישהו... ממש לא יכולה לראות אותה.

שלום האם יש כזה מונח "פסיכולוגיה מודרנית" (התייחסותית, פסיכולוגיה חיובית, גשטלט)? פסיכולוגיה מתקדמת יותר שעיקרה מתעסק ביחסים הטיפוליים ולא בהכרח באנליזות של המטופל (פרויד...)?

אודי, תודה רבה על התשובה! אם אפשר עוד שאלה קטנה.... מי נכלל בתוך הפסיכולוגיה המודרנית? (מיטשל,יאלום,פרום? וויניקוט אינו נחשב מודרני?) תודה!

אודי, גם טאלוש מחכה לתשובה שם למטה...תודה

תודה לך, כן אני מחכה לו... תודה

אני פשוט לא יכולה יותר לחיות בבית!החיים שלי הולכים כך:מגיל קטן עברתי אלימות פיזית(מכות) ונפשית ע"י אבי,הייתי ילדה ביישנית לא שמעו אותי בחברה.גדלתי עליתי לתיכון התחלתי לקבל קצת ביטחון עצמי,לדבר.ואז הגיעה אחותי גדולה ממני בשנה והייתה מתעללת בי מילולית בצורה זוועתית,הייתי הולכת לתיכון בוכה.אח"כ אימי קבלה ביטחון והחלה בהליכי גירושין,אחותי התחתנה.אימי לא תפקדה כל זמן הגירושין,אני גידלתי תילדים כמעט לבד כולל בישולים,יחס,כביסות,ניקיון,תמיכה באימי ובין לבין לימודים.אח"כ אימי התחתנה(חצי שנה אחרי הגירושין)עם אדם שבקושי הכירה.עברנו לקצה השני של הארץ.שבוע אחרי החתונה החלו המריבות- זלזולים מצד בעלה,השפלות..אני נוסעת כל יום עד המקום שהייתי גרה כדי לסיים לימודים, כשחוזרת אני עובדת ולומדת לבגרויות ועם כל זה אימי כל הזמן בוכה, איימה להתאבד כמה פעמימ(עם טענה שזה כדי לקבל צומי מבעלה ולא תכנון אמיתי לעשות זאת) לאחרונה אחותי החלה לבכות שלא טוב לה,רוצה להתגרש יש לה ילד בן 8 חודשים ורק בגלל זה לא עושה אתזה.אני דתיה,לא הולכת לצבא,נמצאת בבית מרגישה אשה בוגרת,מחכה לרגע שאתחתן ואדע מעולה איך לא לעשות את הטעיות של משפחתי..אחיי עם בעיות רגשיות חמורות. אין לי כח כבר אני רק בת 18!!בא לי לחיות בבית משלי,בית שמח!מה עושים במצב כזה?תודה מראש.

אודי, אתה יודע, עובדים כל כך קשה על נתינת אמון בטיפול, ובסוף אנחנו שומעים מקרים כמו של כחול, כל כך קשה, כואב, לא פייר!!! ידעתי בוודאות מה אני עושה כשבחרתי במטפלת אישה, כל כך לא רציתי מטפל וצדקתי!!!לא שכלם כאלה, אבל זה מעמיד קושי נוסף...אוף אודי, העולם כל פעם הופך לי להיות לא בטוח מחדש...וזה גורם לי לחשוב..איך שומרים על עצמינו? על הילדים שלנו? עולם אכזר..."רק שמור אותי מ"אוהביי"? ומשונאיי אשמר בעצמי!" אני באמת חושבת שכחול אמיצה..הלוואי והיה לי אומץ כזה.....אני כזאת תמימה מצד אחד ונותנת אמון (אפשר לסדר אותי בקלות!) אבל מצד שני גם מאוד חשדנית...מבין את האבסורד????????? והבעיה שאיך אפשר לבוא ולהתלונן ולספר???? או לנסות להלחם בבתי משפט???? אי אפשר, זה דורש אומץ רב, תושיה ולדעת שזה כרוך בלחוות שוב הרבה מאוד כאב....לא מתאים לכל אחד...האם קודם מטפלים בעצמך ואחר כך מנסים להתלונן או פשוט לשכוח? להדחיק...פשוט נורא!!!!אוף כואבת את כאבם של אחרים.........תוהה האם חזרתי בכך גם להכיל את עצמי? האם אתה חש איזו התקדמות גם כאן???? מיכ (שוב משהו לא שלם...)

שכחתה אותי שוב, למה? זה בסדר אשתדל שלא לחזור!! סליחה שהפרעתי.

מרגישה כאילו לקחו את הלב שלי,חסמו אותו מכל הצדדים בחומות גבוהות וכל הרגשות,ההרגשות,האויר, הנשימה מתערבבים בפנים כמו במיקסר.אין לי כח ללמוד יש לי התפרצויות עצבים אני כל הזמן לחוצה וזה גורם לי לכאבי בטן תמידיים.לפעמים אני מנסה להזכיר לעצמי שרק עברתי קצת ילדות קשה ורק הורי התגרשו ורק לא טוב לי בבית ורק אני צכה תדבר שאף פעם לא קיבלתי..אהבה.זו בעיה נפשית שאני מרגישה כך או שזה טבעי ואנשים במצב שלי גם מתמודדים עם הרגשה כזו?תודה מראש על ההתייחסות..

הגעתי אליו בסערת רגשות. נשואה. ילדים. באמצע החיים. מבולבלת. פתח לי את הדלת. ספה. כורסאות. טישו. אם רק הייתי יודעת למה ישמש הטישו הזה בעוד שנתיים..... הרגשתי שמי שפתח לי הדלת הוא אבא. חבר. מלאך. גואל. פגישה. ועוד אחת. ועוד ועוד ועוד. יום קבוע. שעה קבוע. כמו שעון. נפתחת בפניו. חיה מפגישה לפגישה. הולכת שבי. בולעת בשקיקה כל מילה. שנתיים תמימות. עד.. שהתום אבד. אנחנו כה קרובים, אמרתי לו. אך טבעי הוא ש....... והוא הנהן בהסכמה. ועל הספה כבר לא מדברים. ועם הטישו כבר לא מנגבים את הדמעות. ועוד שנתיים חולפות. היום אותו יום. השעה אותה שעה. אך הדיבורים והשיחות הפכו לנגיעות ומעשים. שבוע אחר שבוע. בהתחלה - לא הייתה מאושרת ממני. השגתי אותו. אני שוכבת עם שליח האלוהים. הבלבול היה עצום. איבדתי צלם אנוש. חדלתי מלתפקד. פוטרתי מעבודתי. הזנחתי את ילדי. העלתי 20 קילו במשקלי. אני קוראת בפורום הזה תקופה מאוד ארוכה. כרגע, אין שום קשר. מיוזמתי. קטעתי הכל. לא פגישות. לא הודעות. לא מיילים. לא פייסבוק. לא טלפונים. כלום. נותרתי אני. עם פצע פעור. עם אובדן אמון. עם בלבול עצום. ועם חוסר יכולת לעשות עם זה כלום. רק, לנסות לשכוח ולהמשיך הלאה בחיי. ולקוות שאף אחת לא תעבור את מה שעברתי. גם, אם זו הייתה אני שביקשתי. כל מה שהיה עליו לעשות הוא.... לסרב לי בחכמה. אך הוא הסכים. ופצע את נשמתי. תודה לכם על ההקשבה. כחול.

אני קוראת את מילותייך וכל הגוף רועד לי והתחילו לי בחילות כאלו וגם הראש כואב לי פתאום. וואווווו.. איזה פחד..לא להאמין מה שעברת..הגוף הופך ממש למשותק. וואוו.. מצטערת .רוצה כל כך לומר לך מילים מנחמות. מילים שאולי יש בהן קצת להקהות את הכאב, הפגיעה האיומה שחוית ,אובדן האמון,אולי גם השפלה איומה כזו ומה בעצם לא.. מצטערת. אין בכוחי .. באמת צר לי.. וואווו במבי.

תודה רבה על התגובה. אני מאמינה שבהמשך עוד אשתף.... יש כל כך הרבה מה לומר.... תביני, הכל היה בהסכמה.. ואפילו בבקשה - שלי. אבל.. איפה המבוגר האחראי? איפה הגבול? איפה ההיגיון הבריא? הכל נעשה בהסכמה, בחיוך, בכייף גדול, סוג של מערכת יחסית... אין מעורערת ממני. עוד אכתוב כל כך בהמשך. שבת שלום.

בנוסף כדאי שתתלונני במשרד הבריאות ביחידה לדין משמעכתי. מלבד זאת, תוכלי לתבוע בבית משפט לפחות פיצוי כספי.(בטח אם הפגישות היו בתשלום). רצוי שתודיעי שם ה"מטפל" באינטרנט-באמצעות בלוג .מצווה כדי למנוע נזק לאחרים.

מדהים איזה אומץ ותבונה להפסיק הכל!!! עוצמת הכאב בודאי גדולה, חשה את הרעידות בכל מילה....אך עשית בחכמה!!!מקווה בשבילך שתוכלי להאמין ולבטוח שוב ולנסות ולו במעט להקהות את הכאב...תודה ששיתפת גם לכך דרוש אומץ!! מיכל

כתבתי לך הודעה ביום חמישי כנראה שלא הועלתה ואני אנסה לכתוב שוב...כואב לשמוע, אני חושבת שאת מאוד אמיצה שניתקת קשר,פעלת בחכמה!!! וגם תודה ששיתפת גם לכך דרוש אומץ!! מקווה שתוכלי לאחות את השברים ושתוכלי לבטוח במי שראוי לכך באמת...מיכל

איזה שם בחרת לך... נוראי מה שעברת, אין מילים... אני יודעת שזה קשה ומרגיש כבלתי אפשרי אבל בבקשה בבקשה תתלונני עליו. אנשים כאלו צריכים לשבת בכלא ולא לטפל ביותר אנשים.

קודם כל, תודה רבה. בימים אלו אני בסערת רגשות גדולה מאוד. מתחילה לעכל את כל מה שעבר עלי בשנתיים האחרונות. הבינו, אין ביכולתי לעשות עם זה דבר, כיוון שאני אישה נשואה, יש לי ילדים, ואם אפתח את העניין, התוצאות וההשלכות יהיו הרות אסון. כואב לי מאוד. רוצה לומר לעצמי שאני לא אשמה בכלום, גם אם הייתה זו אני שבקשה את המגע הפיזי. שנתיים של יחסים מיניים עם המטפל.... תארו לעצמכם!!!!!!!!!!!!!!!!! שנתיים שלמות... והמחשבות... והאובססיות... והקנאה במטופלות אחרות שלו... והמחשבות בראש כל העת.... והפחד שהבעל יגלה.... וכל אותה עת אני שואלת את עצמי, איך זה יתכן?? כיצד קורא דבר כזה? באתי לטיפול נפשי... שני אנשים בוגרים, שפה משותפת, משיכה פיזית עצומה.... ולפתע זה קורה. כל כך קשה לי. הוא גר בקרבתי. הקליניקה קרובה אף היא. המחשבות אינן פסקות...... מנסה לקבור זאת בתוכי..... מקווה שהזמן ירפא. אשמח מאוד לתגובות. כחול.

להתייחס אלי, שם למטה...

קראתי את התקציר של הספר, היות ואני מחוברת לילדים,סקרנת אותי ...חיפשתי בשתי חנויות ועדיין לא הגיע הספר, אבל מחכה לו בקוצר רוח...ומשהו על הפגישה שלי עם המטפלת, היא שוב נסעה היום וקבלה אותי אתמול במקום היום ותקבל שוב מיד כשתחזור למרות שאלו ימים אחרים וזה רק לשבוע הפעם...יותר קל לי עם הנסיעה הזאת מאשר בפעם הקודמת...שוב התקדמות...אז תודה גם לך על האוזן הקשבת...ולגבי פרידה ממנה היא אמרה שלא אדאג ואני אקבע מתי לסיים ואנחנו ממשיכות כרגיל והבטיחה שזה לא יבוא ממנה...אז שוב הוקל לי...

אודי, בשבוע שעבר היה לנו משברון. משב של רוח רעה. היא אמרה דברים שלא היתה צריכה להגיד, שביקשתי ממנה לא להגיד בשלב זה. זה הכעיס אותי, משום שהיא לא מכבדת אותי ואת מה שאני מבקשת (לא בקשה ענקית). וזה נושא שכבר 'רבנו' עליו בעבר. כשהגענו לשלב הבירור - דבר שאני דחיתי קצת - היא אמרה, שוב, שהיא לוקחת אחריות על האימפולסיביות שלה, על כך שהיא ממהרת להגיד דברים מתוך חרדה לי. וזה כבד לי. מחד אני מבינה שהיא חרדה לי (מתוך כלל או רוב המטופלים שלה), ומאידך יש לי על הכתפיים מספיק צרות בכדי להתמודד גם עם החרדה הלא-תמיד-נשלטת-הזו שלה ביחס אליי: אני צריכה לשאת בתוצאות. ואני לא תמיד יכולה. היא צריכה לדעת לשלוט בזה, לא אני. TM. נ.ב. אודי - ראית את "ברבור שחור"?

אודי - אל תתמהמה... זה סרט, שלפחות בפעם הראשונה חייבים לראות בקולנוע (משום שלסאונד וגודל המסך יש חשיבות). לא בכדי נטלי פורטמן קיבלה אוסקר על המשחק שלה. ובמעבר למשהו אחר: היום התחלנו לעבוד ביחד על הטפסים של סל השיקום. היא "הכריחה" אותי להביא אותם לפגישה (הורדתי מהאינטרנט). איך שהיא מאושרת מזה, למרות שמרבית העבודה נופלת עליה... ואני? אני סקפטית. לא מאמינה ביכולת שלי להשתקם בכלל. כבר תקופה ארוכה מאוד שהיא מנסה לשכנע אותי לעשות את הצעד הזה, ואני מנסה להסביר לה ש"אין מה לשקם בכלל". העיקר שהיא מאושרת :)

אני נבוך מאד לשאול, אבל אני חייב להתייעץ. אני בן30 עדיין רווק, למעשה הסיבה שאני תקוע היא לא פשוטה, אני מאד רוצה שאת הקשר עם האשה יהיה בריא ובניית בית יציב.אבל מה לעשות, יש לי את הצורך בסקס פרוע, שזה בשביל ההנאה, ואני לא כך באופי שלי, אבל אני צריך את זה בשביל הפורקן, אבל אני לא רוצה אשה זולה וגסה כך שכל חיינו והבית יהפכו למשהו כבר אחר. השאלה, איך אני מסוגל להתחתן? האם אומרים דבר כזה לאשה? האם זה שייך ככה? אודה לך מאד כי אני סובל מאד.

מה עושים אנשים עם נטיות כאלו? איך הם "משלבים" את זה, כדבריך? ועוד שאלה, מה התכוונת בחוה ולילית? תודה

היי אחרי שהפסקנו הטיפול והתקופה הקשה שעברתי, שלחתי מייל למטפלת בכדי להגיד לה מה שאני עוברת, שלחה לי הודעה שהיא מבינה כמה קשה והמליצה לחזור לקשר טלפוני בינתיים, בהתחלה סירבתי נלחצתי הרגשתי קצת בחרדה והיא אמרה לי תקחי הזמן שלך ותחשבי, אחרי כמה כשעה התקשרתי ודיברנו כ 7 דק' ששמעה ממני קצת כי היה הזמן מאוחר והציעה שיהיה שיחה טלפונית שבועית אמרה לי תחשבי ותחזירי לי תשובה, אחרי יום הסכמתי וקבענו שעה ויום. התקשרתי היא לא ענתה אבל שלחה לי הודעה שהיא תחזור אליי כשתוכל, אחרי כמה שעות שלחה לי עוד הודעה שהיא לא יכולה לדבר איתי ושהיא מקווה שנמצא עוד יום לדבר. אחרי ארבע ימים היא לא התקשרה לא שלחה לי מייל אפילו הודעה לא שלחה לי. אני לא יודעת מה צריך לעשות, האם אני אחכה לה שזה מעייף אותי מאוד לחכות ולחכות, התחלתי לכעוס שאני לא מעניינת אותה למרות שהיא יודעת שאני צריכה אותה מאוד, האם לשלוח לה מייל מלא כעסים ולדבר מה אי מרגישה??? שהיא עזבה אותי שהנפש שלי לא משחק בידיה, זה רק מקשה עליי אי מפחדת שאתרחק ממנה ויהיה חוסר אימון בינינו אז איך אני אחזור לטיפול???? איך אני אספר לה תקופה כל כך ארוכה שקרו בה הרבה דברים בפגישות הבאות??? כי אני שוכחת מה עובר עליי אבל מה שעבר חשוב וגם אין לי חשק לספר לה הכל למרות שהדברים מאוד חשובים. אלף שאלות יש בראש שלי ולא יודעת מה יהיה איך יהיה??? איך אמשיך הטיפול???? האם היא תחזור ותתקשר??? אם כן מתי???? או היא מחכה לי לשלוח לה מייל להגיד לה שאני רוצה לדבר איתך????כי כאשר שלחה לי שתי הודעות אחרונות שהיא תחזור אליי, ושהיא לא יכולה לדבר איתי לא עניתי לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני לא עונה לה, האם זאת סיבה??? אני רוצה הסבר מה לעשות???????????????????? רוצה לדבר איתה אבל לא רוצה להגיד לה את זה אני מחכה שהיא תחזור ולא אני, אתה מבין????? תעזור לי בבקשהההההההההה תודה

הברזה (של מישהו -ביחסים מחוץ לטיפול או של מטפל!) היא יחס שלילי.המטפלת לא הסבירה את הנפקדות -לפני או אחרי המועד.בדר"כ מחוץ לטיפול זה מעיד על זלזול. הייתי אצל מטפל לא מהימן. מניסיוני-ככל שההפרה והזלזול גדולים יותר- המצוקה הנפשית גדלה . אם תחליפי טיפול- תראי שכשתוכלי לקבל פגישות נורמליות -התלות תרגע. -לגבי ההסדר "המיוחד"- למרות החשיבות העצומה של המטפלת בעינייך-מסתבר מהנתוניפ שאת מקבל יחס לא טוב.ולא מיוחד. התנודתיות המוזרה של המטפלת:מצד אחד - מציעה לדבר מחוץ לפגישות על חשבון זמנה-מצד שני מבריזה.-תנודתיות מבלבלת ביחס היא סימן גרוע . מלבד זאת- לא ידועה תוכנית טיפול של הקשבה בטלפון לכמה דק'. כתבת שאת רוצה בפגישות . מעבר למטפל אחר יתיר את המצוקה הגדולה והמובנת שלך.(מניסיון)

היי ראשית המטפלת שלי בחופשת לידה, ומהדאגה שלה היא רצתה לשמוע ממני מה עובר עליי. בנוסף היום שלחתי לה הודעה וידעתי שהיא חולה ולא יכולה לדבר, אבל אנחנו נדבר בקרוב, ממש לא זלזול, היא מאוד חושבת עליי ודואגת לי הרבה, אבל לפעמים יש את הגורל שאי אפשר לעשות כלום. והגורל הזה והרע בא איתי אז מה לעשות????? אני שותקת וסובלת ומחכה, קשה אבל אין מה לעשות, הייתי רוצה להתעצבן עליה ןלכעוס אבל בדקה האחרונה חשבתי ורציתי לברר לפני שאכעס ועשיתי טוב, בנוסף שאני באמתדואגת עליה מאוד. אודי אני דואגת עליה מאוד האם אפשר שמחר אשלח לה הודעה לדעת מה מצבה??? אבל אני מפחדת שתחשוב שאני שואלת בגלל שאני צריכה אותה, אבל זה לא כך בכלל. עוד שאלה אודי לנוקשות יש מקום בטיפול???? הכוונה שאני מאוד נוקשה רוצה הכל עכשיו, אין לי סבלנות, לכל דבר אני רוצה הסבר, מאוד דייקנית. איך אפשר לעבוד על זה בטיפול??? רוצה כמה שאפשר הסבר על הנושא וכמה זמן זה לוקח. יש לי עוד בקשה אפ אפשר, מהתגובות שאני כותבת ומהמצב שלי מה אתה יכול להסיק על האישיות שלי???? אני יודעת שקשה מאוד לענות על שאלה זו אבל אני מבקשת מהידע שיש לך ועד כמה אתה יכול תספר לי. תודה רבה

אודי יקר, אני שמחה לכתוב שאני בטוב, באמת! אפילו אני לא מאמינה!!!מה שקרה זה שעברתי צונאמי קטן..בעיות עם בני שוב...בעיות עם הבן הגדול גם פתאום..(יש שלושה זוכר?)ובעבודה שוב באו לבקר מהפיקוח והפעם קבלתי מחמאות עם מעט הערות ובכל זאת כל כך נלחצתי (בעיה עם דמויות סמכותיות..עדיין רועדת)אבל מה שטוב ורציתי לומר שלא נשברתי, הצלחתי לבד בפעם הראשונה מזה שנה להכיל הכל!!!! ופה מגיעה ההצלחה!!!!לא התקשרתי לבקש עזרה ממנה למרות שרציתי...מחכה כל כך לפגישה, לשתף בהכל...העניין הוא שהיא הפכה להיות מעין החברה הכי טובה שלי...איך מוצאים משהוא אחר??? האם אוכל למצוא משהוא מחוץ לחדר? אחר? האם אוכל לשתף אחרים? פה קצת בעייתי...אבל בכל זאת האווירה טובה...ותודה שאפשר לשתף גם אותך!!! אופס כמעט וחתמתי בשמי האמיתי...מיכל

מיכלי... שרדת צונאמי קטן ואפילו התגברת עליו. את יכולה... את באמת יכולה. זה שלך, ואי-אפשר לקחת את זה ממך. סביר להניח שבעיות עם הילדים היו, יש ותהיינה; ילדים הם גם בני אדם, עם עולמות מורכבים משלהם, וגם להם יש צרות משלהם. והצלחת להתמודד עם ביקורת בעבודה; חוויה לא נעימה, אבל גם לא ממוטטת (שוב)... התמודדת לבד. זה מרשים. באמת. אבל רגע, רגע... קצת סבלנות :) את תמצאי גם אנשים שאפשר לשתף בחוץ, שהם לא רק המטפלת ולא רק פה... לאט לאט לך, לכל דבר הקצב שלו. ואם בדרך יש נסיגות, זה גם בסדר. תהיי סבלנית כלפי עצמך. תני לדברים להתנהל בקצב שלהם, ואת רואה שפתאום דברים זזים. בלי לשים לב, יש שינוי קטן פה, תנועה קלה קדימה שם... וזה... קורה. שימשיך לך בטוב, TM.

וואו...תודה, המילים שלך כמנגינה נעימה! איזה מקסימה שאת!!! צודקת הצלחתי לראשונה מזה שנה לבד!!! ובאמת יש חשק לרוץ קדימה ואז אני נזכרת בספר של ליאו בוסקאליה שאודי פעם אמר לי להרשות לעצמי..אז החלטתי שאהנה לי קצת בתוך הטיפול...הרי אני משלמת עבורו..חחח...הגיע הזמן שלא אחשוב על פרידה...לא? ומה איתך? מקווה שאת בסדר...מיכל

אודי יקר, יישר כח, למרות שעוד לא קראתי...אבל אשתדל לקרוא בקרוב...

מזל טוב וברכות חמות ללידת היצירה - הרך הנולד.. מודה על המתנה הזו שניחנת בה - "העין הפנימית" המופלאה שלך.. מאחלת שתמשיך להמצא ולהיות בחזית של פורצי הדרך בתחום הפסיכולוגיה ובכל תחום ש"העין הפנימית" שלך תבחר להוביל... שלך ,במבי. :)

אודי! איזה יופי. מזל טוב על הולדת הבן-ספר. לראות ספר משלך על המדפים/חנויות וירטואליות זה באמת מרגש, בעיקר אחרי העבודה הקשה שביצירתו. קראתי את התקציר באתר של ידיעות ספרים, ונראה לי שאמצא את הזמן כדי להשיג ולקרוא אותו... ואל תדאג, אני מתייחסת יפה ובכבוד לספרים :) TM.

היי אודי יקר, מה שלומך? וואו.. ככ מרגש !!! גמאני באתי לאחל מזלטוב ..להולדת היצירה המופלאה . התקציר נשמע מפתה לקריאה ! בטוחה גם כי אחפש אותו ואקרא . המונים של הצלחה . שרית

הי אודי, אכן נשמע מרגש עד מאד - חיבור שהוא עבודת חיים מושקעת, מכובדת, עמוקה. נושא חשוב כל-כך. מפעים לב. תמונת הכריכה ממיסה, בעיניי, התקציר כל-כך מזמין מעורר סקרנות ונוגע; מתארת לעצמי שמאחורי כמעט כל החלטונת בבריאתו - עולם ומלואו. סיפור שלם. מזל טוב, אודי, נולד לך בן :-) ברכותיי ובהצלחה רבה, Take Care סוריקטה (ד"ש חם)

הי,אני מאלה שרואים ואינם נראים, אך הפעם בחרתי להיראות לכבוד ההודעה המיוחדת הזו כדי לברך מכל הלב ולומר "על הדרך" כל הכבוד, ותודה על הדבר המדהים הזה שאתה עושה כאן. הרגישות שלך ממש יוצאת מן המסך. אז שוב מזל טוב, וכן - אין ספק שאקרא... :-)

עוד נקרא ונתענג...

הי אודי, אני סקרנית לדעת האם החסיון הרפואי נשמר גם במקרה שהמטופל נפטר?