פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, ראשית,תודה על תגובותיך בעץ למטה. כתבתי בו הודעה נוספת שכותרתה נ.ב (במוצ"ש 7.5 ) אם ההודעה מאושרת על ידך,תעלה גם אותה בבקשה. תודה. במבי.

שלום, יש לי שאלה ויודעת שבסוף אני אצטרך להחליט אבל מבקשת לשמוע את דעתך המקצועית ואולי גם האישית(?) אובחנתי כסובלת מדכאון מגורי לפני כ3 שנים. למרות ניסיון לשלב טיפול תרופתי ופסיכ' לא ממש "התקדמתי" הלאה. השפעת התרופות פסחה עליי(הפסקתי) והפסיכולוגיה עובדת עלי חלקית ותקופתית (ממשיכה). הייתי מוותרת על שתיהן, אבל הבעיה שסובלת ביותר מחרדות ורגישות יתר וזה מאד מביך אפילו לספר את זה. ממש אובדת עצות ואשמח אם תוכל לתת לי עצה או כיוון או דעה איך היית נוהג במטופל עם בעיה דומה? בברכה ובתודה, הדסי

"רציתי שאמא תחבק ותגיד אני כאן זה בסדר מותר גם לבכות זה מחזק אז בכיתי בסתר..." לא היה מי שיחבק, ואין מי שיחבק עכשיו. והנשמה שלי צורחת מכאב נפשי בלתי נסבל. הצילו, אני באמת לא יודעת מה לעשות הכאב הנפשי הזה בלתי נסבל

שלום שמי אינגה אני אמא ל4 ילדים , יש לי בן בגיל 18 ויש לו בעיה רצינית הוא לפעמים עצבני שיכול לארוג בן אדם למשל אתמול הוא ירביץ לאחותו שבת 16 בגלל פלפון שהיא לקחה ולא בקשה ממנו , יש לו את זה פעם או פעמיים בחודש , לפמים יש לו דיכאון חזק שאני מדברת איתו בטלפון שהוא נימצא בצבה הוא מדוכאה מאוד אומר לי נימס לי מהחיים האלה בא לי לאיתבד ןiii

אהלן, אני צורך כ 4 כדורי פריזמה ביום(80 מ"ג סך הכל,2 בבוקר ו-2 אחרי הצהריים), המצב שלי טוב והשתפר,אני כחצי שנה מטופל, אבל יש לי כמה שאלות,אני מתכוון להפסיק את הטיפול , ובא לי קצת לשתות אלכוהול(אני יודע שזה מזיק לטיפול) אך השאלה שלי האם השילוב של הכדור עם אלכוהול מרובה יכול לפגוע בי בריאותית ,האם הוא יכול לפגוע בכבד(ידוע שאלכוהול פוגע בכבד אבל עד כמה תוספת של הכדור מגביר את רמת הפגיעה בכבד) תודה ושבוע טוב

האם יש מקום בעולם הזה לאנשים שמטבעם לא מסתדרים עם בני אדם אחרים ולא מצליחים לתפקד ב100% בשל הסיבה הזאת?

השמיים יורדים אל חלוני חורף בחוץ וקיץ בי האם אתה זוכר? כשהשתיקות ארוכות, זוכר והמילים רחוקות, איך הייתי בך ורציתי לבכות... הימים נאספו לביתי השנים נחרטו בגופי האם אתה זוכר? נגיעות חטופות, זוכר האם היית שלי כשעטפתי אותך ורציתי לבכות... ידעתי תמיד שזה יגמר ידעתי תמיד שאני אשאר. לבכות... הימים הם רק נוף, נוף הרחוב השנים הן רק אופק, אופק הסוף האם אתה זוכר... אז בכיתי ובכיתי ובכיתי -אבל בחדר ההמתנה. וזה לא נגמר כבר כמה ימים, ממלא את כולי, את כל יישותי... וזרקו לי מילה בעבודה והעיניים שטרם יבשו פרצו מחדש, וכל טלפון שהתקבל ונשאלתי לשלומי -שוב ירדו הדמעות כמו מעיין , אוקיינוס... ובא לי לבכות את כל הבכי שנשאר שם שנים, לאפשר לכל הדמעות שנחקנו נגד רצוני ונבלעו בפחד... ואולי, אולי זה לא רצון אלא צו השעה. אינני יכולה לעצור יורת, זה חזק ממני, חזק מכולי. כל-כך כואב, עצוב... על מה שהיה ואיננו, מה שלא יהיה עוד לעולם... האם זהו כאב של לוחמים? מרגישה כמו לוחמת על הזכות לחיות חיים מלאים ומספקים. ואתה יודע, מוכנה לשלם את המחיר. לא שואלת מתי יעבור, לא דואגת שזה לא יעבור. רק רוצה לבכות... האם אתה זוכר?

זה מוזר.. אני לא חלק פעיל מהפורום, אבל מרגישה בחסרונך. מקווה שאת בטוב, שוםשם

..איזה עיתוי משונה.. בדיוק אחרי שלאחר התחבטויות פנימיות כתבתי .. ממש משונה..מעניין ,ואולי יש תדרים מסויימים באויר ?? איכשהו "נפגשנו " בדרך ?? איזה קטע הזוי אני כותבת. אבל כשקראתי עכשיו את הודעתך שמופיעה בדיוק אחרי הודעתי זה היה לי מאוד משונה כזה.. ואם מותר לשאול אותך : למה בחרת בניק "שום שם " ? ומה מונע ממך להיות חלק פעיל בפורום ? ואני מוכרחה לומר לך , מתה לשאול אותך גם מה/איך /למה /על מה את מרגישה בחסרוני ??? אבל זה מביך קצת .. (למרות שמעניין אותי מאוד מאוד) תודה לך, במבי.

הי במבי, שאלות לא קלות את שואלת.. אנסה לענות אני מתחברת לניק, כי הצורך האנושי להגדיר את עצמינו בכל רגע נתון מעייף אותי. מאותה הסיבה אני גם לא כ"כ פעילה בפורום. אני אוהבת לקרוא אותך, מרגישה הזדהות. את מצליחה בדרכך היצרתית לגעת בי. כך שנפגשנו הרבה לפני שההודעות שלנו נפגשו. את אמנם לא ההית מודעת לכך, אבל התדר שלך נשמע אצלי במלוא עוצמתו (אני מאמינה שלא רק אצלי). שום שם

... אממ...זה בסדר שאני חוזרת ?? כן, היה לי קשה משהו בתגובתך לריק ,אולי קצת דכאון כזה שהרגשתי ושיתפתי אותך..הרגשתי כמו כזה "דכאון אחרי לידה" והתגובה שלך לקחה אותי ל"נדמה לי" ..הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני. היה לי קשה עם תגובתך ההיא. הקראתי לאמא צביה כמובן את כל העץ כולל תגובתך ההיא.. קצת ,טיפונת עדיין כואב..גם קצת חוששת. מפחדת לחטוף מתחת לחגורה כשאני ללא שריון מגן.. אוףף.. אני גם מתגעגעת אליך טיפונת. לכן אני כותבת .. מקווה שזה בסדר .ומקווה גם שמשהו ממה שכתבתי מובן למרות כל ההתפתלות . במבי.

חשוב לי שתדע מה ערער אותי בתגובתך אלי. הריק הענקי הזה , קצת ה"דכאון אחרי לידה" שהרגשתי היה בעקבות האירוע בו קיבלתי את הפרס היוקרתי .הרגשתי שעם קבלת הפרס נגמר איזה משהו כזה ...נוצר איזה ריק ענקי, איזה דכאון כזה.. בתגובתך "הסיפור שאינו נגמר". על ארץ פנטזיה ההולכת ונאכלת ע"י הריק המאכל .תגובתך זו לקחה אותי ל"נדמה לי" ששמעתי מאבא שלי לאורך כל ילדותי לגבי התרחשויות שקרו, וכן מחשבות ורגשות שהיו לי.כל אירוע שקרה : כשהעליבו אותי , כשמורה למשל העניש אותי על לא עוול בכפי ושיתפתי הוא ענה : "זה לא יכול להיות, בטח עשית משהו רע. כשאמרתי שבאמת באמת לא עשיתי דבר רע הוא אמר:נדמה לך..גם כשפגעו בי מינית הוא אמר:נדמה לך.. בתגובתך אלי "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי, את לא קיבלת שום פרס יוקרתי, בכלל לא היה אירוע כזה, הכל נדמה לך".. הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני לחלוטין ! הגעתי לאמא צביה עם תגובתך זו ושוב הבאתי את הפרס , התמונות והכל והרגשתי שאני חייבת שאמא צביה תראה שוב הכל וגם אני אראה ביחד איתה ושהיא תאמר לי שאכן זה באמת. שעכשיו אני יושבת על ידה על השטיח, שאני מחזיקה את הפרס, התמונות וכו' וזה נכון ולא נדמה לי. כן אודי, היה לי מאוד מאוד קשה עם זה. יחד עם זאת אודי חשוב לי להגיד לך שאני יודעת שחוויית הפגיעה שלי היא לא ממך ! היא ישנה מאוד ! אני יודעת שכאן רק השתחזר משהו שוב.. אודי, אני גם רוצה לומר לך שאני מכירה לך תודה גדולה מאוד על כל מה שאתה עושה כאן. על האיכפתיות שלך, הרגישות הגבוהה שלך .התמיכה העצומה שאני מקבלת ממך. גם על ההארות והתובנות. רוצה גם לבקש ממך אודי, בבקשה , תמשיך כפי שהיית עד עכשיו. אל תתחיל להיות איתי זהיר יותר או פחות. בבקשה ממך אודי, בדיוק כפי שהיה עד עכשיו. בסדר ? וחוצמזה קניתי את הספר "העין הפנימית"..הבייבי החדש שלך.. התחלתי לקרוא ואני עדיין די בהתחלה. אני קוראת מס' שורות ומוצאת עצמי "בספירות אחרות" .. הספר נשמע מרתק !! יחד עם זאת לא נראה לי קל בכלל.. מצריך מאמץ , אבל נראה שהמאמץ ממש כדאי.. :) ואם מותר לשאול אותך אודי, למה הילדה יושבת והילד עומד ? למה ידי הילדה מוסתרים ? כן, אם מתאמצים ממש ,רואים טיפ טיפונת מידה של הילדה.. ולמה אודי הילדה בעמדה פאסיבית והילד עומד אקטיבי ועוד עם "המכשיר הארוך הזה " ... כן, אני יודעת שמדובר במצלמה ובכלל מדובר בתמונה נאיבית של שני ילדים במשחק תמים.. ובכל זאת רציתי לשתף אותך לאן לקחה אותי תמונת הספר.. מקווה שזה בסדר ששיתפתי אותך. במבי.

ובתמונה גם נראה הילד כששתי כפות רגליו על הרצפה ביציבות ואילו אצל הילדה רק אצבעות רגליה מונחות על הרצפה. כל היתר באויר..ואולי הכל נדמה לי ????? אבל אתה יודע אודי, זה מדהים. אני מסתכלת שוב בתמונה ורואה שמאחורי הילדה ישנם עצים.. ואולי יער שלם ..? ואתה נכנס ליער, מסתכל על ענפי העצים המשתרגים אלו באלו ונדמים לך כעץ ענק אחד שאין לו התחלה וסיום..ואתה ממשיך ללכת ומקשיב לאוושת העלים,לציוץ הצפורים אתה ממשיך ללכת ושומע זרימת מים ההולכת ומתחזקת ..ונהר קסום נגלה לנגד עיניך.. ואתה יודע שמימי הנהר הללו מיוחדים, לא רגילים. הם קרים כקרח,לא קל להכנס ולטבול במימיהם.רבים וטובים ניסו ולא הצליחו..אך אתה גם יודע שמים אלו ניחנו בכוחות מיוחדים.. אתה יודע שאם תצליח להכנס ולטבול במים אלו אזי ,בעזרתם של כוחות מופלאים אלו שקיימים במימי הנהר תצליח להגשים את משאלת לבך העמוקה ביותר.. וואוו..אודי,נסחפתי עם הספור אבל לא מתחשק לי למחוק אותו. אז אני שולחת את ההודעה ההזויה הזו כפי שהיא... במבי.

בוקר טוב לך, מקווה שהאופן בו נתתי לאסוציאציות שלי לזרום חופשי זה בסדר מבחינתך. מסוקרנת מאוד ,מה משמעות התמונה בעטיפת ספרך ? "למה התכוון המשורר" ? ומה הוביל אותך לתמונה זו ? שיהיה לך יום מלטף.. במבי.

אודי, יודעת שמה שנכתב כאילו נאמר ואתה לא מוחק הודעות...אך כעסתי וסליחה ואין צורך לפרסם...ראיתי שכתבת שהיתה טעות....רק שהכל נראה שלא הולך לפי המצופה...גם בטיפול...וקשה למצוא פרטים על קרובים...כמו מחט בערימת שחת... וגם לגלות דברים לא קל....אבל חשוב לי...ורוצה להתגבר גם על הפחד לנסוע למחנות בפולין....עובדת על הכל בטיפול...כנראה שלמדתי משהו השנה....

היי אודי, ראיתי שהיום (שלישי) זהו יום מנוחה, אך אני דוחה את זה שנים (קבלת איזשהו טיפול) שבכל זאת רציתי לשלוח לך הודעה היום. אני סטודנטית בת 25 שמאוד רוצה להתחיל איזשהו טיפול פסיכולגי אצל מטפלת ולא מוצאת אחת כזאת לאחר ששנים אני רוצה ללכת ולא היה לי אומץ. רציתי לדעת אם אתה כן יכול לתת לי מספר שמות וטלפונים של מטפלות באיזור הקריות לא בגדר המלצה סתם אם אתה מכיר מטפלות שעובדות עם מכבי. שיהיה יום טובב

אני יודעת שכתבתי הודעה...אבל נמחקה...אולי היו בה יותר מדיי פרטים? אולי התבלבלתי וכתבתי את שמי האמיתי?? כבר לא זוכרת פתאום מה כתבתי...אולי מזל שלא פרסמת...אז רק רציתי להגיד שאני גיליתי פרטים על משפחתם של סבי וסבתי שנספו בשואה ואצלנו לא דיברו בכלל...ולכן היה קשה ומבלבל...העיבוד יעשה בפגישות עם המטפלת...הוספתי עוד פגישות.....

איפה ההודעה בדיוק??? האם מחקת אותה?? היתה בעיה איתי???????? האם ענית?????..חוץ מזה שאמרתי שקשה..כתבתי מה היה קשה...התשובות שלך משום מה מופיעות פעמיים ואז ראה זה פלא נמחקה הודעת ההמשך שלי עם התשובה הכפולה שלך...כבר לא משנה כלום..עזוב....גם נקלעתי למבוי סתום בטיפול, גם שם אי הבנה...לא מבינה כלום....כנראה שזה מגיע לי........והיום כבר ענית.....זהו אבוד להערב.....הכל מבולבל לי וקשה מדיי.........

הייתי שם.... וחזרתי, ולבד ורוצה חיבוק ולא יכולה וחסר

הייתי באותו מקום שמעבר לקצה.....באותו מקום שבו בעצם לא רוצים להיות.... בכלל. שבדרך כלל מגיע אליו אדם שלא רוצה להיות. חשבתי שרוצה. פגעתי בעצמי!!! רוצה ללמוד וזה לא מצליח לי את כל הדברים הטובים להרגיש, לעת להגיב וזה כל כך לא מצליח לי יש דרך אחרת?

אתה לא פה וחבל...ניסיתי בפגישה היום וקשה........אולי רק חלק עבר החלק השני עדיין נסגר.....

אודי יקר! לא אוכל לספר כאן הכל..רק אומר שלפני שבוע גיליתי פרטים על המשפחה שלי בשואה, אצלנו לא דברו כלל על הנושא....אמרו שחשוב לזכור, הראו סרטים הכל ויותר מדיי ללא תיווך...רק לא על המשפחה, ואני לא שאלתי..ואז משהיא במשפחה עשתה עבודת שורשים ואני התחלתי לברר באתר של "יד ושם"...מצאתי דפי עד שמלאו סבא וסבתא שלי ז"ל מזמן.. התקשרתי למשהיא שמלאה דף עד אבל לא רצו לדבר איתי...וזהו. דברתי על כך אתמול בפגישה והוספתי עוד פגישה...עד שארגע קצת....ואני לא רציתי לספר בפגישה יותר מדיי, כי אני יודעת שזה נושא שקשור גם אליה... לבסוף דברתי, לא הכל..וזה הקל...אז תודה גם לך....המסע בחיפוש מידע נמשך....

שלום, אני בת 30 אמא לילד מקסים בן 3.5 שנים. יש לי בעל מקסים שבכל דבר תומך, עוזר ובאמת תמיד נמצא שם בשבילי בכל מצב. הבעיה שלי היא כזאת, לצערי חווית ההריון עם בני היתה נוראית, עד חודש 5 רק בחילות והקאות, מחודש 7 שמירת הריון בגלל צירים מוקדמים, לידה נוראית וטראומטית, התעלמות הצוות הרפואי בבי"ח, אפידורל וטשטוש שלא השפיעו, נוצרה פריצת דיסק כתוצאה מהלידה (סיבוך של בעיה קודמת), לבסוף באפיסת כוחות הלידה הסתיימה בוואקום עקב מצוקה שלי ושל העובר. תודה לאל הכל בסדר, אך אני חוששת שמבחינה נפשית אני לא מסוגלת להתמודד ולחוות זאתת שוב. גם התינוק היה קשה ביותר, סבל מריפלוקס וגזים ברמות שבלתי ניתן לתאר. קשה לי מאוד לחשוב על ילד נוסף (בעלי מעלה את הנושא הזה שוב ושוב), מצד אחד אני רוצה ומצד שני לא מסוגלת להתמוודד שוב עם הריון, בחילות, שמירת הריון, לידה קשה, תינוק קשה..... וכל "התיק" הזה. אני יודעת שיש נשים שחולמות להיות בהריון ולחוות את כל זה, אך אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה ממש רע עם עצמי ולא יודעת מה לעשות, נכון שכל לידה שונה מהשנייה, אבל אם לא? ואם יותר גרוע? בבקשה מתחננת לעזרה.

שלום רב, לפני בערך שנה חוויתי פרידה ועוד לא התגברתי עליה. בתחילה עברתי שלב של עצב רב ודיכאון, ואי השלמה. דמיינתי אותנו ביחד רבות וסירבתי להפנים (בתת מודע) שלא נהיה יחד לעולם. לאחר תקופה קשה, הבנתי שאני לא מאוהבת בבחור יותר, אך עדיין הזיכרון שלו משפיע עליי. כעת אני נמצאת בשלב אחר, קשה גם כן - שלב הכעס. אני כועסת עליו, רותחת, ומפנטזת שאני חונקת ומרביצה לו ועדיין מרגישה רע מאוד על כמה שהוא פגע בי. קשה לי, ואני רוצה לדעת אם לפי השלבים אני בדר"כ הנכונה לקבלה והשלמה? האם בקרוב אני אחוש שלווה בקשר לנושא הזה? תודה, דנה 26.

הי, האם עובד סוציאלי קליני, יכול לעשות אבחון פסיכודיאגנוסטי? אסביר לך: אני עובדת סוציאלית, צעירה אך חולמת... שנים רציתי להיות פסיכולוגית, ו..הפסיכומטרי לא היה משו... האמת היא שעשיתי אבחון, בו יצא שאני מחונננת אבל לא עזא לי ממש. הצלחתי אחרי מאמצים עצומים להתקבל לעבודה סוציאלית (למדתי תואר ראשון אחר- במיוחד!! רק אחרי שסיימתי אותו בהצטינות עברתי ...) היום אני עו"ס, אבל רוצה כ"כ להיות מאבחנת!! אני מאוד מאוד טובה בזה... הצלחתי למנוע יותר מפעם אחת דברים חמורים ביותר. א. האם ישנן הקלות למבחן מתא"ם? אני יודעת בוודאות שלא אעבור אותו.. ויש לי ציוני תואר ממש טובים... ב. האם אפשר ללמוד אבחון דרך עו"ס קלינית? ג. האם לימודי פרופילאות יכולים לתת לי כלים דומים? תוכל קצת לכוון? אני ממש עצובה מזה ...

גם פפסיכולוג חינוכי וגם פסיכולוג שיקומי יכול לערוך אבחון פסיכודיאגנוסטי! וגם פסיכו דידקטי!!!

לפני כמה ימים כתבתי לך ומאז עשיתי חושבים עם עצמי...... הגעתי למסקנה שאני מגיעה אליה הרבה פעמים...אני בפרנויה לאחרונה מהרבה דברים אני חש צורך אדיר לנתח כל התנהגות ותזוזה קלה של כל אדם סביבי,אני נותן לכל מילה אלף משמעויות ומנסה כל הזמן לקרוא מחשבות של אנשים.מן הסתם זה לא אפשרי ואני מגיע למצב של שיגעון ופרנויה מכך,והגעתי למסקנה שאני פשוט חש צורך לשלוט בהכל,כמו להיות מן אלוהים שכזה.כמובן שזה בלתי אפשרי ובגלל שזה מוציא אותי מאיזון אני יודע שזה עלול להוביל אותי לשיבוש הסדר היומיומי שלי ואני רוצה למנוע זאת.לפי דעתך אני צודק?ואיך ניתן לטפל בזה?

אני אישה בת 36 ויש לי ילדים.. אתמול בלילה הלכתי לישון רגיל אם כי מאוחר ו..בבוקר קלטתי שברח לי פיפי במיטה! יש לציין שזה לא קורה לעיתים קרובות ו..המבוכה מבעלי, כמובן שישן לצידי. הוא לא לקח את זה קשה רק היה המום.. אין לי מושג איך זה קרה פחדתי שהלילה זה יתרחש שוב אך לא. אציין כי לפני שהלכתי לישון קראתי חומר קצת קשה באחד הבלוגים, בלילה העוסק בפגיעה מינית. אבל אין מצב שזה שהיה משפיע עליי עד כדי כך או שיש קשר?

שלום רב, האם ניתן לקבל המצלה על מטפל\ת באזור המרכז? תודה, שרית

שלום רב לך שרית אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת להמליץ על מטפל בהתאם לבעייה בה את מעוניינת לטפל. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רציתי לשתף בסיפור קטן מקווה שתוכלו לעזור יש לי חבר חדש מזה כחודשיים וחצי אנחנו לא שוכבים או מקיימים יחסי מין,כיוון שאני בחורה "שמורה" ועד החתונה לא מתכוונת לעשות זאת, מה שכן,ישנים ביחד כאשר הוא בא אלי אחת לאיזה חודש לישון, בכל פעם שהבחור בא לחבק אותי,או לשכב איתי(עם בגדים כמובן), אני שומעת נשימות עמוקות וארוכות וקצב לב מואץ, האים הדבר הזה טבעי?או שחלילה יש בעיה? אמרו לי שקצב לב מואץ ונשימות מואצות מעידים על חרדה חברתית, האים זה נכון? ודבר אחרון,מתביישת ומרגישה מובכת אך בכל זאת לא אהסס פה בפורום, כששכב עלי פעם אחת ומייד ירד,הרגשתי שנוסף לקצב מואץ ודופק מואץ ונשימות עמוקות,גם האיבר שלו מעין זז, אין קשר לאימפוטנציה נכון? יחסי מין אפילו אם עם בגדים בתור התחלה לפני חתונה,מלווים ב3 הדברים האלה שאמרתי? לא מן הנורמל? תודהר בה לדר וסליחה על ההבכה, אולךי זה לא מתאים לפורום-לא ידעתי את מי לשאול בתודה מראש יסמין

לרגעים נדמה לי שהעצב פועם לי מתוך החזה ורק קרום דק מונע ממנו להתמזג בכל גופי. הקרום שלי מנוקב תמיד והעצב זורם בקצב קבוע ואיטי ומתפשט בכולי. לפעמים משהו חורץ אותו, עושה בו קרע. נדמה לי שבגלל זה אנשים אומרים שהם נקרעים מבפנים. ברגעים כאלו אני טובעת בו, בעצב. מה זה אומר להבריא ולגדול? לאנשים בריאים, אין את הגוש הכבד הזה? אולי איזה מום מולד ניקב לי את הקרום הזה ואי אפשר לאטום אותו, אולי חלק מהאישיות שלי זה להיות עצובה תמיד, במידה. אני מאמינה שאפשר למזער את הרגעים שבו הוא נבקע, גם הטיפול משנה שם דברים. אבל, האם אני אמורה להסתפק בזה ולהמשיך להסתובב תמיד עם הזרימה האיטית של העצב? קשה לי לדמיין איך חיים יכולים להיות מספקים ככה.

מה עושים להקאות מדברים מסריחים שקורה מתי שרואים אותם ?

שלום רב לך חוש הריח הוא למעשה אחד החושים הראשונים והמפותחים ביותר אצל האדם, רגישות לריחות מסויימים יכולה בהחלט לגרום לבחילות והקאות . קשה אך ניתן ללמוד כיצד לשלוט על התגובה לריחות באמצעות טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באתי הייתי רציתי לא הצלחתי אז קראתי נחתי שתקתי והלכתי. אולי פעם אחרת?

שלום, הפעם משהו באמת שונה לגמרי. בשבוע הבא אחזור לטיפול אחר חופשת הלידה של המטפלת, קרו הרבה הרבה דברים שכמובן צריך לדבר עליהם בטיפול. יש לי התלבטות, אחרי ההפסקה צריך לדבר על הדברים שקרו נכון???? אבל אני רואה שיש לי צורךךךך רב לספר על משהו אחר, פעם במסלך הטיפול חשבתי לשתף אותה במשהו אבל שניתי את דעתי ואמרתי שלא אספר את זה לה. משבוע ואני חושבת על הנושא, מטרת הטיפול שלי היא להגיע לעצמאות מהקשר שלי עם ההורים בכדי להיפטר מהחרדות, כי אמא מאוד חרדנית ודואגת הרבה, זה מה שהמטפלת יודעת על אמא שזה גורם תמיד לעימותים ביני לביניה. הנושא שאני רוצה לספר לה הוא שאמא לוקחת תרופות נגד חרדות ודיכאון, וברור שישנו דברים שהרגשתי וחייתי בהם מהבעייה הזו. יש לי כמה שאלות בכדי לדעת מה לעשות ומה עדיף. האם כדאי לספר לה את זה?? שזה יכול לשנות את הכלים ואיך אתמודד עם אמא??? שאם לא סיפרתי האם תתן לי את אום כלים??? האם כדאי לספר לה במפגש הראשון אחרי ההפסקה או לחכות עד שנדבר על מה שקרה בהפסקה???? או אפשר לספר ואחר כך לדבר על מה שקרה??? האם בכלל כדאי לספר לה או לא משנה??? אני משערת כמה זה יכול להיות קשה לי ולא יודעת אם ארגיש בנוח להמשיך בטיפול אחרי הדברים האלו. יש לי חשש שאגיע למפגש ואשתוק, היא בהחלט תתחיל לדבר ואם התחילה אני אשתוק ולא אספר, אפשר לבקש שלא תגיד כלום שאני רוצה להתחיל במשהו?????? יש לי חשש גם שעד שבוע הבא יתעוררו אצלי רגשות השנאה וחוסר האימון בה בגלל שהפסקנו הטיפול וזה היה קשה לי. מה אתה מציע כל דבר יכול לעזור לי. תודה רבה

הייי, אודי עדיין לא החלטתי אם לספר, אבל רוצה להגיד כמה דברים עוד. שאמא הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר מזמן שהייתי עדיין ילדה, בהתחלה לא הייתי מבינה כלום אבל לאט לאט ידעתי שיש בעייה ואמא לוקחת תרופה אחד, וההורים שלי התחילו לדבר על זה בקול רם, הייתי רואה שכמה קשה לה להתמודד עם מצבים שונים והייתי תמיד פוחדת עליה ועל התגובות שלה ואיך היא תהיה, החרדה שלה בדרך עקיפה השפיעה עליי. היא לא עברה טיפול פסיכולוגי, היום היא לא מטופלת היא רק לוקחת תרופות. בכל התקופה הזו נכון שעברה אבל לפעמים הייתי רואה אותה עד כמה היא פוחדת ושהיא לא יכולה להתמודד לא הייתי מבינה נכון אבל הייתי מרגישה שיש משהו לא נכון, בנוסף שהסביבה והמשפחה המורחבת הם יודעים שאמא חרדנית אבל לא יודעים שהיא לוקחת תרופות אז לפעמים היו מזלזלים וזה היה הורג אותייייייייי. אז כל זה צריך לספר???? הפסיכולוגית שלי מכירה שאמא חרדנית מאוד וזה משפיע עליי מאוד, אבל האם שהיא מקבלת תרופות זה יכול לשנות את המצב???? כי הדברים הם אותו דברים שהאם אני יכולה להגיד לה הכל חוץ משהיא לוקחתתרופות והייתה אצת פסיכיאטר או באמת שזה משהו משמעותי ויכול לשנות את הטיפול שלי??? תודה

בחודשים האחרונים עברתי המון אירועים שדי זעזעו אותי אבל התגברתי עליהם.במקביל אליהם התחלתי לפתח פרנויה כלפי כל דבר,כלפי עצמי כלפי הסביבה.אני מרגיש שבכל מקום שאני נמצא אני חייב להתחבא ושעוקבים אחריי,וכשאני מנתח דברים או אירועים מסויימים אני חוקר את עצמי אולי אני מדמיין או מכחיש כדי לא להתמודד עם המציאות.זה מכניס אותי לסטרס ברמות מטורפות שמשפיע עליי ביום יום,אני נהיה מתוסכל הרבה פעמים,אני בוכה.....אני מרגיש שאני צריך לשאול מה לשנות בתמונה כדי לחזור לעצמי

שלום אביב בן כמה אתה? מה הרקע לאירועים? אולי מסוגלת לעזור יש לי חברה טובה שמבינה בענינים שכאלה אכתוב לך עצתי, אבל...תעזור אם אפשר בהרחבת יותר פרטים בברכה, יסמין

שלום רב! בת 41 בעלי בן 44 ולנו 2 ילדים. בן - 8 בת -6 וחצי. בעלי נחשב גאון חכם בצורה קיצונית, אך לצערי ברבות השנים גיליתי כי אין לו אינטליגנציה רגשית כלל וכלל. אנו נשואים 9 שנים שבמהלכן אף פעם לא ישב והסביר מה הבעיה אלא נהג לברוח לבית אמו להיות שם לילה או שניים ואז לחזור. היום כאשר הילדים גדלו הוא מערב אותם בכל הקשור לגידולן את המחשבות שלי לגביהן הוא אומר להם בפנים, צועק כל הזמן, הילדים חוששיםממנו מאוד ממש פצצה מתקתקת. בחג האחרון הדבר עבר כל גבול הוא התערב בריב בין הילדים ואף הרים יד והיכה אותם. אנו לא מסכימה לכך מאותו רגע הסתגר בחדרו לקח לילדים את המחשב כאשר פנו אליו במילה אבא אמר אני מכיר אותך מאיזה מקום?פשוט התנהגות בלתי נסבלת. הוא אינו מוכן ללכת ליעוץ זוגי טוען שאצלו הכל בסדר. אני לעומתו חברותית אוהבת חברים אוהבת לצחוק הוא סגור מופנם בקושי מחליף מילה. שוחחתי עם אמו אך גם עליה כעס וצעק. מה עושים איך ממשיכים הילדים גובים מחיר שייתכן שזהו נזק בלתי הפיך? האם כדאי להתגרש ולהיות שלווה ושקטה ולא לחיות בפחדים. אנא עזרתך וסליחה על ההודעה הארוכה שרית

מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי את מוות מתקרב גם כמה שנים אחרי זה לא הבנתי איך הוא לא מגיע ובכיתה ז' ניכנסתי לדיכאון, כל היום הייתי במיטה לא שווה לי לקום בבוקר בשביל מה? בשביל עוד יום שהילדים יציקו לי וישפילו אותי? גם כשהיה לי יתוש מעל המיטה חשבתי פעמיים אם לקום ולהרוג אותו כי רוב הסיכויים שהוא ייברח ואז יחזור שוב להציק לי באוזן.. לא הרגשתי בשביל מה לחיות לא היה לי צורך בזה היו פעמים והמון מאוד שהתפללתי למות רק שייקח אותי כבר לאט לאט יצאתי מיזה ובתיכון ביום הראשון הרגשתי הכי טוב שיש וזה הלך והשתפר המחשבות על המוות התרחקו ירדתי קצת במשקל אכלתי טוב יותר מתמיד ואז... שוב צניחה עם האכילה הגזמתי יותר נכון לא הגזמתי בקושי אכלתי כי רציתי לזרז את תהליך ההרזיה והגעתי ל900 קלוריות ביום המחזור הפסיק לי למשך 3 חודשים בערך ועכשיו אני שוב מעלה את הקלוריות ויוצאת מיזה לאט לאט את ההמשך אני יודעת כבר יום שישי אני אלך לרופאת ילדים אני אעשה בדיקות דם היא תיתן את התוצאות ותגיד לי לאכול כמובן במאזן קלורי יותר גבוה ואז הופ אני אעלה במשקל והמצב רוח? נו .. תנחשי.. למטה ירד .. פה הדגשתי את המקרים הקיצוניים שלי.. אבל בכלליות ביום יום.. שבוע שבוע עליות וירידות במצב רוח שלי .. גיל ההתבגרות?? לא בטוח בכלל!! כשהמצב רוח עולה זה יכול להיות מכלום או מהצלחה אפילו קטנה מסויימת ואז? אני אומרת דברים שאם הייתי בdown לא הייתי אומרת (דברים טובים לא בהכרח רעים, מלאי ביטחון כאלה) ללבוש משהו (למשל מכנסיים קצרצרים ולפזז בהם כשאני לבד בבית כאילו אני הכי מושלמת שיש)(זה מוזר כי תמיד חשבתי שמכנסיים קצרצרים זה למופקרות) ואז יום אחרי אני יכולה לקום בבוקר כרגיל ... ולהרגיש שקמתי כאילו אני שוקלת 100 קילו (אני נותנת דוגמא למשקל בגלל ההרגשה) כאילו שלא משנה מה אני הולכת לאכול אני אעלה מיליון קילו באותו היום הזה.. ואז פתאום יום למחרת אני יכולה להרגיש מלאת ביטחון וקורנת ואומרת לעצמי לאהוב את עצמי תמיד לא משנה מה... אני בטוחה שאצליח בכול דבר ולוקחת על עצמי אתגרים לחיים במצבים של down? אני בוכה בוכה בוכה בלי שאף אחד ייראה (כמעט כל יום בלילה) הרי אם מישהו ייראה יחשוב שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת איזה בכי כאילו נתנו לי 10 שניות לחיות יש פעמים כמו עכשיו שזה יימשך שבועיים אפילו חודש (אנשים מסביבי לא בהכרח יבחינו כי אני אקרין שיגרה) ויש ימים שטוב לי ואני מציבה לעצמי אתגרים לחיים שאני אמצא עבודה מדהימה בעתיד ושאני תמיד אגרום להורים להיות גאים ומאושרים בי ואז בום נפילה אני מרגישה שאין סיכוי שאני אגרום להם להיות גאים בי אני מרגישה בודדה עזובה ושאין למי לפנות ואני אוכלת כי זה מנחם קשה לישון נישארת במיטה לא יוצאת מהבית הרבה (אם בכלל) ולא משנה כמה אני אעשה ואנסה אני לא אצליח ובגלל שזה קורה וקרה כל החיים שלי איך אני אמצא את עצמי? איך אני באמת אמצא לעצמי עבודה טובה שאהיה גדולה וארוויח טוב ואגרום למשפחה רק לטוב.. מה יש לי ? תמיד ידעתי שיש לי משהו.. משהו לא בסדר מגיל הגן אבל מה? אני קובעת פגישה עם פסיכולוג אני חייבת לדעת מה יש לי זה חייב להיות משהו זאת לא התנהגות נורמלית.. הדבר הכי קרוב שמצאתי לדברים שאני מתארת זה מאניה דיפרסיה.. האם זה נכון? אני מעדיפה שיגידו לי כן לפחות אני אדע שמצאתי את זה וסוף סוף אני יודעת מה זה היה כל השנים האלה ב-down אני מרגישה עצב ממושך ובכי לא הכי מוסבר, שינויים בשינה, חרדה, דאגה, אדישות,פסימית,חוסר אנרגיה,תחושת אשם,חוסר הערכה,חוסר תקווה,חוסר החלטיות,לא נהנית מדברים שאמורים להנות(לצאת לטייל עם אנשים אהובים), מחשבות נונסטופ על המוות (מגיל קטן מאוד) שאני ב-high - אנרגיה פיסית ואפילו מנטלית, הרגשה טובה מצב רוח טוב, אופטימית ביטחון עצמי,קפיצה מרעיון לרעיון במהירות (בגלל זה קשה להבין אותי), פעולה שאני מבצעת ע"י דחף פתאומי(משהו שבdown לא אעשה), חשיבה על לקנות מלא דברים כדי שיהיה לי הכול ולא יחסר לי כלום,קבלת החלטות מהירה, חוסר אימון במשפחה אפילו, מחשבות שווא שמתאימות למצב רוח והזיות(שיש סיכוי שאולי אני יכולה להחזיר את גלעד שליט הביתה) שאולי אני אביא את השלום לעולם.

אודי, במבי כתבה למטה שפספסת..תבדוק בבקשה...ובמבי מקווה שההרגשה השתפרה והחג עבר בסדר, בכל אופן אני חושבת עלייך :)

היה לי את החג הכי נוראי. בא לי לבכות

אני רוצה לספר, אבל חשיפת הפרטים משמעותה שאנשים שאני אוהבת ייפגעו... ההסתרה לא רק מכבידה, אלא גם גורמת לי לאשמה גדולה, לתחושת זיוף... ומצד שני- -- איך אפגע באופן חמור מאוד במי שאני אוהבת?? עוד שנה וחצי בערך, כן אוכל לספר... אתה חושב שאם אציג את הדברים ככה, כפי שאני אומרת כאן, יש סיכוי שהמטפלת שלי תסכים לשמור על זה בסוד? אני רוצה לבכות, אבל למדתי במרוצת השנים שאסור לי. לפעמים, זה מתפרץ ממני חוצה, אבל אח"כ אני מרגישה שפלה ומגעילה נורא. ביטלתי את פגישת אמצע השבוע כי לא נותרו בי כוחות... כל החג הזה, גם כן חג, רק התייסרתי . וחזרתי לשגרה, המבורכת , עייפה ורצוצה. אני זקוקה לחופש, שאין לי אפשרות לקחת כרגע. איזו עייפות אודי...

רציתי לספר לך שגמרתי לקרוא את ספרך ומאוד נהנתי מהקריאה, במיוחד חיזקה אותי העובדה שאני עושה נכון לגבי בני (עם הקשב וריכוז) הוא מטופל נכון!! אומנויות לחימה, תרופתית ופסיכולוגית אז תודה...ופעם טיפלתי בילד אוטיסט כ-5 שנים וזה פשוט מרתק כל העניין הזה של קשיי תאו"ם(מסתבר שהספר מובן גם למי שאינו עוסק בפסיכולוגיה...)מיכל.

קודם, תודה טימי שהגבת להודעתי על מתנות...ואודי ניסיתי להתנתק גם מהטיפול..עדיין לא דיברתי איתה...יכולתי לקבוע להיום פגישה אך לא קבעתי...אראה אותה ביום חמישי הקבוע,ועכשיו אני פתאום כל כך מדוכאת ואפילו לא יודעת למה ורוצה לדבר איתה ולא יכולה...כאילו למשוך עוד קצת את ההתנתקות למרות הרצון לחזור לטיפול, לשגרה....ופתאום נראה לי שלא אכפת לה ממני כי היא לא שואלת בכלל אם אני רוצה לקבוע להיום...היה בסדר, החג, אבל פתאום נהיה לי קשה, למה????

כנראה שהרגשתי צורך להסתדר לבד עם כל מה שעברתי בחג...העזתי פתאום להגיד דברים לאימי ועוד...הרגשתי ממש בסדר! וגם כל כך רציתי להראות לה שאני יכולה בלעדיה ועכשיו מרגישה מאוכזבת שזה עדיין לא כזה פשוט... ופתאום הייתה נפילה...בסופו של דבר כתבתי לה במייל..עכשיו טיפה פחות מעונן ואחכה לחמישי(לפעמים אני מנתחת דברים יותר מדיי כנראה שזה מדכא אותי)..........תודה אודי שאתה כמו אב כזה..דואג ונותן לי לחשוב על התשובות...ועל הספר שוב יישר כוח, נתן לי הרבה חומר למחשבה!! ומדי פעם אני מגלה שאני לא כזו טפשה כמו שאני חושבת על עצמי :) דרך אגב מקווה שנהנית בחג...

אודי, מקווה שנהנית בחופשה.. מבינה שהתכוונת לחזרתך ביום ג - מחר? או שהתנתקתי לחלוטין ממה שקורה כאן? (קראתי רק את הודעתך האחרונה). בכל אופן שמירת קשרים אף פעם לא היתה תכונה חזקה שלי, בלשון המעטה.. ומתנצלת שפונה אליך רק כשצריכה את עזרתך.אתה יכול לדלג אם מסורבל לך מדי, אבל מצפה לתשובה/ עצה כלשהי שלך. לא יודעת איך עברתי את החג. איכשהו בתחושת רדימות עם 2 הורים קשישים מבודדת מהעולם החיצון והרבה בשינה.. הצלחתי לא להתקשר אליה בכלל - למטפלת המהוללת.. וסליחה שצינית אבל בכל פעם שנשברתי ורציתי להתקשר אליה, כבר צפיתי את תגובתה האדישה או חסרת הסבלנות ואפילו דימיינתי את הפרצופים שעושה לבני משפחתה של "אויש עוד פעם הנודניקית החרדתית הזו" וכמובן שזה גרם לי להתחפר בתוך השמיכה עם הדמעות והמחשבות ולא להיתקל בדחיה ממנה. "להתנהג יפה" שלא יימאס לה ממני לגמרי. נכון שאולי הכל בדמיון שלי אבל זה לא תלוש לחלוטין מהמציאות.. כבר ידעתי תגובות של אי מענה מוחלט ממנה בזמני משבר או הבטחה שהיא תתקשר מאוחר יותר שלא מתממשת. ובאמת מרגישה פתטית שכל תנועה-תגובה שלה כל כך משמעותית בחיי. גם לדוקטור התרופות לא התקשרתי, כי הרגשתי ממנו ייאוש בפעם האחרונה לגבי תרופה אחרונה שהציע וחששתי לשמוע ממנו שגם לו אין איך לעזור. סליחה אודי מאדמאד. מצטערת שבסוף זה נופל עליך ומקווה שגם אתה לא תנפנף אותי בריחוק ובחוסר אכפתיות.. לא יודעת מה קורה לי דווקא עכשיו כשהחג נגמר, נתקפת חרדה מלחזור לשגרה הארורה הזאת של חיי. אודי, מקווה שתענה לי מחר כי נאחזת בתשובה שלך כמו בקרש הצלה .. מרגישה טובעת ונחנקת ה צ י ל ו

שלום, אני עייפה, קשה לי לא יכולה יותר, לא רוצה שתגיד שאתה מבין ושומע כמה זה קשה אף אחד לא מבין ומרגיש הקושי רק אני לבד מרגישה את זה, אם אכתוב מעכשיו עד מחר אף אחד לא יכול להבין את זה. כל הקושי שאני עוברת אני משליכה אותו על אמא, אני מדברת איתה בחוצפה, מילים כל כך קשות שאף אחד לא יכול לשמוע אותם ואני ממשיכה וממשיכה לדבר איתה כך. אני לא יכולה עוד לא יודעת מה אני עושה??? איך אדבר את אמא?????? איך להפסיק התוקפנות הזו????? מה לעשות איך????? תעזור לי בבקשההההההההההה מה אעשההההההההההההההההההה מה?????????????? מה נכון????

היי אודי, למה אתה עושה את זה???? נכון שאמרתי שאל תגיד שאתה מבין כי באמת קשה מאוד והמטפלת שלי אומרת לי תמיד שהיא מבינה בגלל כך התעצבנתי. רוצה לשאול אותך שאלה. באמת היה קשה לך להגיב מהמילים שלי??? נכון שקשה להכיל מה אני אומרת בזמן כעס???? אשמח מאוד לשמוע תשובתך. המטפלת שלי תמיד אומרתליאת זה, אבל אני לא יכולה להתאפק לא יודעת מה לעשות!!!! איך עושים את זה אודי?????מצטערת אם פגעתי בך ואתה מוזמן ואני מבקשת ממך להתייחס לתגובה הזו ולתגובה הקודמת. תודה וסליחה.

השאלה שלי אם יש איזה שהוא כלי פסיכולוגי ללא תרופות-להתפתר ממחשבות חוזרות שבאות כש אני לבד?

העניין שהם גורמות לכעס. ולא יכול לישון. רציתי בבקשה לדעת אם אתה יכול-מה הם הדרכים (חוץ מלרשום את המחשבות על הנייר ולשרוף אותו).

שלום רב, האם תוכלו להמליץ לי עם פסיכולוגים טובים באיזור ירושלים, עדיף דרך הקופה?? תודה מראש

שלום רב, לאחרונה אובחנה אחיינית של בן זוגי כסובלת מדיכאון קליני. אמה של הילדה נפטרה מזה כ-3 שנים ולאחרונה החלה משתמשת בסמים גם כן. היא אושפזה בעקבות כך בבית חולים (לא בארץ אנחנו לא גרים בארץ) על מנת לעקוב אחר מצבה ולשמור עליה. בן זוגי סיפר לי לאחר שערך אצלה ביקור לפני כמה ימים שהיא פשוט יושבת בוהה, ומדברת המון על דת. בבקשה עזור לי להבין מדוע היא מדברת על דת? מה זה אומר? האם צריך להדאיג? בבקשה עזור לנו להבין. תודה וחג שמח .

סליחה על התערבות. אני סופר דתי. (חרדי!) אז לפי התורה- מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד! ויש אנשים כשהם במצב של דכדוך, בלבול. הם מחפשים. ובתורה יש "תשובה". אין שום קשר בין דת למצב נפשי.כלם בני אדם וגם דתיים יש בכל המצבים.

אודי, מרגיש לי ריק ענקי. ריק---- אפילו אין מילים שיתארו את הריק הענקי הזה שאין לו גבול, מסגרת,צבע,ריח,צליל,צורה, אין לו טקסטורה. אין.. כ-ל-ו-ם כזה :( אודי, אתה מבין על מה אנ מדברת ?? הרגשת פעם ריק כזה של כזה כלום כזה ??? אודי, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ??? אוףףףףףףףף :(

אודי, פיספסת. חבל. במבי.

חג שמח. קצת לבד בתוך כל נחגיגות... מתי אתה פה, עד מתי וכו'...?

שלום. אני בת 26 כבר חודשיים ומאוד קשה לי להתמודד עם הגיל, מרגישה שעבר זמני, אמנם זה רק 26 אבל אני מרגישה בת 17, יש לי תואר יש לי זוגיות, אמנם מובטלת כרגע אבל לא ממש מודאגת. העניין הוא שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל לא מצליחה להחליט אם אני רוצה ללכת לטיפול כי יש לי בעיה או שהבעיה היא שאני רוצה ללכת לטיפול, כל הזמן מריצה מונולוגים בראש, אני חושבת שאם אני אלך אני רק אנציח את התלותיות שבי ולא אפתור אותה, כי אני חייבת תשומת לב תמיד. ואני יודעת למה, כבר שנים עם הפרעות אכילה ואף אחד לא שם לב ולא יודע כי אצלנו אין מסורת לטפח אהבה או דאגה עצמית אצלנו הכול אינטלקטואלי וציני, אצלנו זה או דוסטוייבסקי או כלום, אין אמצע. ואני לא יודעת אם אני לא אוכלת או אוכלת חמקיאה כי אני רוצה או כי אני רוצה שישימו לב וזה מגוחך כי אני בת 26! לא יודעת אם יש לי בעיה או רוצה שתהיה לי בעיה, לא בוטחת בעצמי כי הכול דואלי, אני פוחדת ללכת לטיפול כי אני פוחדת שאני רק אשקר למטפל בשביל תשומת לב (בראש שלי הוא תמיד גבר, וגם זה כל כך צפוי כי מעולפ לא היה לי אבא). אז ללכת או לא? אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק להיתקע על עצמי..

כל כך אוהבת את מילותיך אלו... כל כך נוגעים.. מרגיש לי נשיקה עמוק בלב.. תודה ! שיהיה לך חג מלא באור פנימי רך ועוטף.. שלך, במבי. :)

האביב הגיע וזה באמת משמח ומשחרר קצת... מכניס קצת אוויר טוב לנשמה. שיהיה חג אביבי, נעים ועם הרבה חופש. תודה על הכל, TM.

שיהיה לכלם חג שמח, מבחינתי אשוב לטיפול רק אחרי החג כמעט עוד שבועיים...מקווה להחזיק מעמד עד אז.... רציתי לשאול לגבי מדיניות של מתנות למטפל, אני נוהגת לתת בכל חג משהו אבל לפעמים קרה שהבאתי סתם כך מאפים שאפיתי מדי פעם ומתנות קטנות שקשורות לטיפול...ואז היא אמרה שאני מרגישה חייבת...וזה נכון..אז מה אתם נוהגים? ואודי מה דעתך לגבי נתינת מתנות למטפל? (בנתיים אני מרגישה שקבלתי ממך את הספר החדש שלך :)) מיכל

אצלי אין חופש מהטיפול... קצת שינויים מהלו"ז הרגיל, אבל חוץ מזה - אותו מספר פגישות בשבוע. היא לא עובדת כעקרון, אבל איתי היא כן שומרת על רצף של פגישות. מתנות... אני לא נוהגת לתת לה מתנות דווקא בהקשר של חגים, אבל כן מביאה לה לפעמים דברים. ולא בגלל שאני מרגישה חייבת, אלא משום שאני רוצה. אז את יכולה להבין שדעתי חיובית בעניין :)

אין לי הרבה חידושים. פשוט נעים לבוא לכאן, לשמוע כמה מילים חמות,מחזקות... לנוח ולצאת בחזרה לעולם הזה של החיים.

בת 48 נוטלת טיפול תרופתי פסיכאטרי, חולת צליאק, אין לי חשק לעבוד, אני רוצה להתפטר, נמאס לי, מטפלת בהורי הקשישים 85, כל הזמןלרוץ לבית חולים, מרגישה מחנק, דוקא אוהבת ללמוד ויש לי בחינה רק שכל הזמן עסוקה עם ההורים. אבקש עצה,

הי, חייבת להתוודות שאני כועסת עליך קצת.

כועסת, כי הרגשתי שאתה עונה לי כל-כך קצר, ולאחרים אתה נורא משקיע, והיה נדמה לי שאתה חושב שאני כותבת לא לעניין, לא חכם ועונה רק מתוך חובה. כעסתי כי חשבתי שאתה מזלזל בי, חושב שאני דבילית כזאת... פעם כשכתבתי כאן ברוב ייאושי, ביקשת ממני לשתף, ואמרתי לך שאינני מאמינה לך, כמו גם לכל העולם. אז כתבת שאני צודקת, למה שאאמין לך. והשארת אותי קצת.. ללא מילים. חשבתי שכדאי שתדע, שזה צבט יותר את הלב שלי, שממילא מרגיש צביטה... אני

מחפש סרט הנמכר בDVD על טיפול פסיכולוגי או אנאליזה. (פרט לעונה ה2 של "בטיפול",(יש לי) ואגב, האם מוכרים ואפשר להשיג גם את העונה ה1?) וכמובן איפה ניתן להשיג... תודה מראש

הי, לפני כמה זמן, כתבתי כאן, כל-כך כועסת, מיואשת עד כלות ומלאת זעם על כל העולם. בצעת לי לאחוז בחבל ההוא.. וסרבתי. אפילו כאן, ברשת כעסתי. אבל קראתי עכשיו קצת עלייך, שיש דברים טובים, וזה נגע לליבי. מקסים במבי, באמת. גם אני מפחדת לחשוף את זהותי, יש לא מעט אנשים שמכירים אותי ודי לחכימה ברמיזא... (אל דאגה, אנחנו איננו מכירות למיטב הבנתי ) ובכל זאת, שמחה בשמחתך, חושבת שמגיע לך, ומחכה ליום שבו תספרי עוד דברים טובים. אצלי עדיין עצוב, אבל כבר ללא כעס גדול. אני כועסת עדיין, בהחלט כן, אבל יותר כאוב לי. הלוואי שהייתי יכולה לבכות כבר, את בוכה אצל אמא צביה? אני מתביישת.. בורחת החוצה, מתמלאת זעם אם היא באה ואם היא לא אז יותר... בא לי לבכות עד כלות, עד שכל הכאב כבר ייצא ממני. חזרתי לטיפול, עם חוזה טיפולי חדש, כזה שיכולתי לספוג מבלי שישפיל אותי. אולי היא צודקת, אולי באמת אני מלאת תחושות קדומות... איך את מתגברת על הבושה מאמא צביה ?

תודה על מילותייך. ועל מה הכעס ? והכאב ? והעצב ? אני כמעט ולא בוכה .לא אצל אמא צביה ולא במקומות אחרים. זה לא כל כך מצליח לי לבכות ומאוד צר לי על כך. אני ממש מייחלת שאוכל כבר לבכות חופשי..לא מרגישה שזו בושה לבכות. בכלל לא. בפעמים הספורות שבכיתי אצל אמא צביה הרגיש לי כזה שחרור,נקיון פנימי כזה. כמו לנסוע במכונית אחרי שטיפת השמשה הקדמית והפעלת הוישרים... ..למה את מתביישת לבכות ? מה זה בשבילך לבכות ? ולמה חוזה טיפולי חדש ? ומה השפיל אותך בחוזה הקודם ? ועל איזה תחושות קדומות את מדברת ? איך אני מתגברת על הבושה מאמא צביה ? ..שאלה טובה.. ...אני ממש משתפת אותה ב ה-כ-ל.. מחשבות,רגשות,פנטזיות.. וכשפתאום קשה לי לומר משהו וזה נעצר על הלשון, אני משתפת אותה בקושי לומר לה. אתן לך דוגמא איומה : ביום שלישי כשנפגשנו, הייתי באיזה מצב מיוחד כזה שאין לי מילים לתאר . הנחתי את הראש על הכרית שלה והתכסיתי כמעט לגמרי בשמיכה. לאט לאט כזה ממש הרגשתי ..ממש הרגשתי שאני כאילו... וואוו גם כאן קשה לי לכתוב את זה.. איזו בושה..וואוו.. אמרתי לה שאני מרגישה.. והיא שאלה מה אני מרגישה. ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לומר לה..ואח"כ אמרתי לה שאני רוצה שהיא תבין לבד בלי שאצטרך לומר והתפתלתי והתפתלתי אבל בסוף שיתפתי אותה לגמרי ב ה-כ-ל. ואת יודעת ליאורי, הרגשתי אחרי זה שיחרור מאוד גדול וגם קירבה עוד יותר גדולה לאמא צביה. ושתדעי לך, ככל שאני משתפת אותה בדברים הכי הכי עמוקים ואינטימיים שלי, כך מרגיש לי משוחרר איתה יותר, אני פחות ופחות מתביישת ממנה בגלל שהיא כבר ממילא מכירה אותי לגמרי ואני יודעת שכבר אין לי מה להסתיר ממנה, ואני מרגישה יותר ויותר קרובה אליה.. במבי.

תודה על התשובה הארוכה. הקדשת הרבה זמן.. תודה. מה השפיל אותי בחוזה הקודם? לצערי, אינני יכולה לכתוב לך כאן, כי אינני מוצאת דרך להסוות את הפרטים. אני רק יכולה לומר שאחרי סירובי הנחרץ- הוא שונה והסעיף המשפיל עד כלות הורד לאחר הבנה מלאה של כל המעורבים. בכי.. בכי הוא חשיפה מלאה שלי. לא בכיתי בנוכחות ההורים שלי, למעלה מעשרים שנים... (ואני עדיין בגילאי 20 +) בכי, הוא דבר שהתקבל בזעם איום. אסור היה לבכות לעולם. בכי גרר אחריו מעשה מאוד לא נעים, שאינני יכולה לפרט אותו כאן. בכל זאת, בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי, זה פרץ ממני בכל הכח. לאיכולתי להתאפק. אחרי חודשים של ניתוק הקשר מצידי והתמודוות מול מציאות מורכבת ועבודה תובענית זה פרץ. ברחתי לשירותים והיא באה, ישבה בצד השני של הדלת ולחשה מילים מרגיעות.. לאט לאט פתחתי את הדלת, רק חריץ, והרחתי אותה. בכינו שתינו , בגעוע , בכאב , בקרבה מחודשת שזה עתה החלה... אני רוצה לספר, רוצה מאוד. אבל הבושה, אוי לה, לאותה בושה שחונקת אותי... הכאב קורע אותי, אני מרגישה ריק איום ונורא אחרי הפגישות. יש שינויים טובים בחיי, נכון, אבל המחיר שאני משלמת... גבוה מאוד. לא יכולה לכתוב יותר, כואב לי. ליאור

...אז אתה יכול להתייחס רק מחר. רציתילספר לך שהייתי אצלה למרות כל ההכרזות והיה נעים וטוב אבל אני כן חושבת לעשות הפוגה ללכת קצת לטיפול באומנות ולחזוראחר כך למילים בידיעתה בהסכמתה ובליווי שלה... מה דעתך?

שלום , לפני שנכנסתי לטיפול הייתי בייעוץ עם בחורה באמת מקסימה, כשהתחלתי בטיפול בהתחלה הייתי מתייעצת עם היועצת במה שקורה בטיפול ומשתפת אותה לעומת שהיא סירבה לשמוע ממני כי רצתה שאתחיל בתהליך ולהצליח כמה שיותר, אבל היה לי צורך רב להגיד לה על מה אנחנו עובדים ואם אנחנו בכיוון הנכון, איך שהבנתי ממנה שלא עדיין לא הגענו למקום הנכון אז זה הלחיץ אותי ורציתי לדעת יותר אבל סירבה, בהפסקה שעשינו בטיפול חזרתי לדבר עם היועצת ויצאו השאלות עוד פעם והייתי משתפת אותה הרבה במה שקורה איתי. אמרתי למטפלת שבהפסקה דיברתי עם היועצת אבל היא לא אהבה את זה כי זה פוגע בטיפול אמרתי לה אני לא מדברת איתה אבל היה לי צורך לדבר עם מישהו והיא הייתב זמינה. אמרה לי בסדר זאת הבחירה שלך. עכשיו נכון מה שעשו היועצת והמטפלת??? נכון שזה פוגע בטיפול??? דבר שני התחלתי להרגיש באשמה שאני משתפת היועצת כי זה מעיד על אי אימון במטפלת שזה מדאיג אותי ועד עכשיו אני אומרת לה שאנחנו לא בכיוון הנכון אבל היא בטוחה שאנחנו בכיוון הנכון אולי היא צודקת אבל אני לא רוצה לקבל את זה??? מה אתה אומר?? אני רוצה לשתף אותה שהייתי משתפת היועצת כי לא הייתי מאמינה כל כך במה שהיינו עושות, אפשר לדבר איתה על זה??? אני שלחתי לה מייל ואמרתי לה שיש נושא צריך לדבר עליו, האם כדאי לדבר??? אני התחלטי להרגיש באשמה שאני כותבת גם כאן. שאלה אחרונה רוצה ללמוד מאמנת אישית, אבל אחד החובות בלימודים צריך לקבל אימון אישי למשך 10 מפגשים, האם זה יכול להשפיע על הטיפול???? מה דעתך?? תודה רבה

איזה אימון אתה מדבר, אני אפילו לא מאמינה בכלל במטפלת שלי, בא לי להפסיק הטיפול לא רוצה אותה יותר, אני עדיין סובלת ועדיין לא חזרנו לטיפול, אני מרגישה שאני שונאת אותה מאודדדדדדדדדדד למרות שאני צריכה אותה, אני בתקופה שאני צריכה לקבל הרבה החלטות חשובים מאוד שהם יהיו לעתיד שלי ואני מפסיקה הכל כי לא יכולה, אני מרגישה שאני הולכת להפסיד החלום שלי בגללה אני באמת שונאת אותה ולא רוצה לחזור לטיפול, לא איתה ולא עם מישהו אחר, אני לא מאמינה באנשים יותר כאשר החלטתי להאמין במישהו איכזב אותי אז מספיר לי לא רוצה להמשיך עוד. אודי יש לי עוד שאלה שנראה שלא הבנתה אותי, אני רוצה ללמוד אימון אישי ואחד החובות לבצע אימון על מישהו ואקבל אימון מהמדריך ומזה אני מאוד מפחדת, אני מפחדת שהדברים אני בוסלת מהם יצאו באימון שאני לא רוצה לדבר עליהם בנוסף אם אני מחליטה להפסיק הטיפול מאוד מפחדת שהמצב יתדרדר באימון, ואם לא הפסקתי הטיפול והמשכתי אז אני בו זמנית אהיה בטיפול ובאימון שמצב לא כל כך נוח ומפחדת שאחד ישפיע על השני. מה דעתך ???? תודה

אודי שלום, האם יכול להיות ששכחתי משהו שקרה מזמן והוא עלה בסיטואציות שונות, יכול להיות שהזיכרון שלי משנה דברים? או זוכר מה שהוא רוצה לזכור? כי מדובר במישהו אהוב? אוף....לא רוצה לספר במה מדובר..ואז קשה לי אפילו לשאול.......אולי אחכה עוד כמה ימים עד שהאומץ יופיע אם בכלל..........

שיתפתי ממש מעט בטיפול ואמרתי לה שזה לא ממש נורא וכל כך מיזערתי את העניין וזה באמת היה לא כל כך נורא..לא יודעת לא ממש זוכרת לא זוכרת איך הרגשתי אפילו...יודעת שזה לא בסדר....אבל לא רוצה להאשים...ואמרתי לה שפתאום נזכרתי בזה...אולי כי אני פוחדת?????..אולי כי מדובר במישהו קרוב ואנחנו קרובים גם היום.........ואז הגיעו חלומות...לא פלאשבקים...איך עוצרים חלומות? לפעמים רוצה להפסיק לחלום.........