פורום פסיכולוגיה קלינית

האם חרדה קבועה אצל אדם היא תוצר מובנה של ילדות בית הספר שלו? כלומר ילד מגיל 6-18 ניצב יום יום מול רשימת נוכחות שמוקראת מול כל הכיתה,הוא אינו יכול לברוח/להבריז מבלי שישימו לב לכך ויאשימו אותו. גם הוא נדרש להכין שיעורים, ואם אינו הכין יופעל עליו אשמה גדולה ע"י המורה בפני הכיתה- כמו סוג של הלבנת פנים. גם הוא ניצב כל שנה מול מבחנים ותעודה, והמתח לפני קבלת הציון, וההשפלה בפני יתר החברים,או ההורים,או המורה. כל הדברים האלו שמתרוצצים בראש וודאי יש להם השפעה. עוד נוסיף שבגיל הזה ילדים לא כל כך בוגרים ומאוזנים, וישנה תוקפנות ושינאה ומעט "ואהבת לרעך כמוך". אשמח לשמוע את דעתך בנושא תודה רבה מראש (:

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ורציתי לבקש שאלון הבודק דימוי גוף. האם תוכלו להפנות אותי? תודה

היום זה היום של הפגישה, אני לא כל כך רוצה ללכת. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לשאת את הפלישה הזו של אדם אחר לתוך נפשי ואני לא יכולה לסבול את התלות שלי בו , כל העניין הזה נהיה קשה מערער ומציף . ככל שהזמן עובר זה נהיה קשה יותר. התקשרתי ואמרתי לו שאולי נעשה הפסקה של כמה חודשים וא"כ נראה, הוא התעקש שנפגש בכל זאת . אמרתי שאגיע אבל עכשיו אני לא בטוחה שאבוא. אני שולחת לו ולכל מי שמדבר אל הרוח לפעמים את השיר הזה כמתנת פרידה, למרות שהוא לא ישמע, ולמרות שאני יודעת שאתה מעדיף שירים ונופים ישראלים, כדאי להקשיב למילים של השיר הזה. http://www.youtube.com/watch?v=QbkdZFhYIOQ

למה בלי הזדקקות ותלות לא יכולה להיות עצמאות? הרי עצמאות זה ההיפך של תלות, לא?

כל הבוקר במקום לעשות משהו מועיל חשבתי על העניין לא ממש גבשתי תשובה לסוגיה: "בלי הזדקקות ותלות לא תתכן עצמאות, אז חבל".זה ציטוט שלך, אני יודעת שהתכוונת לחבל בקמץ או פתח אבל אותי זה לקח ללהיות תלוי במובן הכי קונקרטי, תלוי בין שמים וארץ, תלוי על חבל, לא מוצא להורג או מתאבד (בינתיים), נניח כמו בטיפוס הרים, אתה מתחיל כשאתה קטן וחסר אונים, אתה לא יכול לעשות הרבה, יש מישהו שם למעלה או למטה, שיכול למשוך אותך או לעזור לך להגיע אל ראש ההר. שם אפשר להלך חופשיים על אדמה מוצקה ולהביט אל הנוף, לראות את העולם, להיות מלך העולם. אבל המישהו הזה שאמור להחזיק אותך ולמשוך אותך "המאבטח", ללא כל התרעה בבת אחת חותך את החבל, ואתה נופל לתהום חבוט ושרוט מתחיל לחשוב שאולי אתה כבד מידי? אולי נדנדת את החבל יותר מידי? בושה וחרפה, כל הניסיונות לשפר ולהתאים את עצמך רק מחמירים את המצב, ומרוב ניסיונות להתאמה ושינויים אתה שוכח מי אתה. ואתה מבין שאתה חסר תקנה והמצב חסר תקנה. זה קורה שוב ושוב פעם עם התרעה ופעם בלי,לפי מצבי הרוח ושרירות הלב של "המאבטח" זה מאוד מבלבל, אתה מחליט להיות יותר זהיר ולסמוך יותר על עצמך ועל המזל, וחוץ מזה אין לך ברירה, צריך איכשהו לטפס הלילה עוד מעט יורד. אולי ההר קצת גדול עליך, אולי לא נותנים לך לטפס, שוברים לך קצת את העצמות מידי פעם וגם אתה מתוך הרגל למדת לשבור לעצמך את העצמות והראש מידי פעם. ואז אתה נהיה עוד יותר זהיר, נדמה שלמדה להסתדר עם מה שיש ויכול להיות שפשוט וויתרת, אוחז לא אוחז בחבל פיתחת רגישות גבוהה ביותר לסימנים הזעירים ביותר שמשדר לך החבל, משתדל שלא ירגישו בך, ובאמת אף אחד לא באמת מסתכל עליך ולא ממש אכפת ממך. מרוב פחד להשמט, אתה לא ממש מעיז לטפס, לא מעיז לחשוב וגם לא להרגיש, אתה עוצר את נשימך ותועה בשבילים המתפצלים וחולם, בינתיים אתה כבר גדול וחזק , לפעמים אתה מתעורר לרגע ולבושתך הרבה מבחין שאתה עדין אוחז בחתיכת חבל בלוי וקרוע ולא מבין למה אתה בכלל צריך את החבל הזה? אפשר הרי לזרוק אותו ולטפס לבד, אולי ההר הזה בלתי ניתן לטיפוס ללא מדריך? אולי אם לא היית חולם כל הזמן לא היית הולך לאיבוד בכל הפיצולים האלו ומוצא לבד את השביל הנכון? בין כך ובין כך החיים ממשיכים. גם בתחתית או בשוליים יש חיים. אולי לא הכי טובים, לא כמו שיכלו להיות, אולי כמו צמחים שצומחים בצל ההר בלי הרבה שמש חשופים לרוח ולגשם משקיעים את כל הכוחות בלשרוד.

הי אודי, יודעת שמשהו בי פגום,שרוט, מוזר גם לעצמי.. נורא כואבת את יום הזכרון ובוכה עם הסיפורים, אבל יותר מזדהה עם השואה ונוראותיה, כאילו הייתי בה בגלגול הקודם ...(גם כילדה נשאבתי לסיפורי קצטניק ובכלל לספרות שואה) האם זה יכול להיות מוסבר באיזשהו אופן?? זכרון יותר רחוק אבל יותר כואב? ועוד משהו, אתה חושב אודי שאדם שמרבה לבכות בימים האלה בעקבות שמיעת הסיפורים, זה מהכאב הפנימי שלו או באמת מאמפתיה וקשב לאחר? בכל מקרה-- תודה

הי מיקה והי גם אודי וכולם, אם אפשר להצטרף לרגע ולומר - אני דור שני לשואה ההיא. אמא שלי עברה את המלחמה, אבל לא בצורה הפרברטית ביותר שלה. יש גם לא מעט סיפורים כאלה. ומעניין, שאליי החוויה של הסטייה עברה באופן מאד עוצמתי, כאילו הייתי שם שם במובנים רבים. מוזר, אולי, אך בחוויה הפנימית, נוראיים משעברה היא. יש לי את השואה שלי, והעניין הופך להיות מורכב יותר כאשר הפוגע הוא אמא עצמה. אמא שלרגעים אתה היטלר עבורה, והיא (ובהמשך הייצוג הפנימי שלה) מחזירה לך בדרכים עקיפות או סמויות, אך בעלות קווי דמיון למוטיבים ההם. בדומה למה שניתן למצוא אצל חלק מהניצולים, חושבת שאפשר לראות את ההשפעה - למשל באופי החרדות, בתחומי חיים מצומצמים וחוסר גיוון, בניסיון להעביר במסרים את חווית החיים הנוראית, או ההיפך - החנקה, בחווית המעמד מול מכחישי שואה, בהתעקשות לא-להיפרד-ולחיות-את-זה ועוד... לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על הקירבה בין התאריכים של יום השואה ויום הזיכרון העצוב-עצוב כל-כך. נדמה לרגע שכאילו אין מספיק מקום לשואה, כאילו היא משהו רחוק. מנותק. נשכח. ואפשר גם לקשור כל-כך בין שני התאריכים. על כל פנים, אני חושבת שהשואה עמנו, מאד, נותנת אותותיה אם נרצה ואם לאו, עוברת מדור לדור כנראה שבעיקר באופן לא מודע. ובכלל, היו במהלך ההיסטוריה פרברסיות שונות ומשונות, גלויות-מתועדות או סמויות-מוחנקות, בקנה מידה כזה או אחר. בתרבויות שונות. המין האנושי... והתקשורת... ולענייני הפורומים - מתחשק לי ככה להוציא את זה - בגלל עידני ההתנהגויות המגעילות, בלשון המעטה. נראה לי שלפעמים אפשר לומר עליהן, בין השאר, שיש בהן התפרצויות זעם נרקיסיסטי או ENVY או ווטאבר. אני כל-כך רגישה גם לזה, ליהירות, לבוז ולהקטנה, כך שעבורי מילים כאלו, לרבות הנסיונות לשיבושי זהויות, יכולים לעתים להתפרש, גם אם באופן מרחיק לכת, כסאדיזם שכזה, ואז קשה לי להבין מדוע לא מאתרים את מי שמקיא על המקלדת ומתמוגג מכך באופן מעוות. מילא מקיא, אבל הוא לא שם לבד עם עצמו, אלא יש מולו זולת. אז למה לא מזמינים משטרה... לי, בכל אופן, כרגע, לא בא יותר להבין את מקור הכאב או הצורך של מי שמתנהג אליי כך, גם לא להקדיש משאבים לגילויי אמפתיה או נקמה, או לסלוח. כך, המחיר כבד לי מידי. למרות שלכאורה במחשב זה קל, ניתן ללחוץ OFF, לפתוח ת'דלת ולצאת החוצה. בקיצור, רוצה לנשום חמצן ולא לחוש אשמה בזה. קצת גלשתי. דרישת שלום, סוריקטה

שלום ד"ר שמי מורן אני בת 22 ואני סובלת מסחרחורות בעוצמות שונות (לא סיבוביות-אלא אני מרגישה כאב מוזר וחוסר יציבות בתוך הראש ושהוא כבד ולא יציב) לאחר שעברתי בדיקות רבות ומגוונות כמו:סיטי, צילום גולגולת וצוואר, צילום כליות, בדיקת לב, בדיקות דם שונות ושתן,eng, עיניים (+התייעצות אצל מומחה), ובדיקת מומחה של אף אוזן גרון שנמצאו תקינות. רופא שהייתי אצלו בייעוץ אמר לי שאם כל בדיקותי הפיזיות תקינות עלי לבדוק כיוון פסיכולוגי שמשפיע על תחושותי. וכאן שאלתי, אמנם אני מכירה את עצמי כבחורה חרדתית (יש לי פחד ממקומות גבוהים, סגורים, נטייה לחרדות בכל מיני מצבים) אבל ייתכן שאסבול 5 חודשים מסחרחורות לפעמים בצורה שאני ממש לא יכולה לתפקד בגלל לחצים וחרדות? יחד עם זה בהמלך 5 החודשים היו ימים שהייתי 'רגועה' ועדיין היו לי תחושות החוסר יציבות והסחרור.. האם ייתכן שהכל כתוצאה ממצב נפשי? האם מוכרת לך אפשרות כזו? תודה רבה מראש

הי, ראשית,תודה על תגובותיך בעץ למטה. כתבתי בו הודעה נוספת שכותרתה נ.ב (במוצ"ש 7.5 ) אם ההודעה מאושרת על ידך,תעלה גם אותה בבקשה. תודה. במבי.

שלום, יש לי שאלה ויודעת שבסוף אני אצטרך להחליט אבל מבקשת לשמוע את דעתך המקצועית ואולי גם האישית(?) אובחנתי כסובלת מדכאון מגורי לפני כ3 שנים. למרות ניסיון לשלב טיפול תרופתי ופסיכ' לא ממש "התקדמתי" הלאה. השפעת התרופות פסחה עליי(הפסקתי) והפסיכולוגיה עובדת עלי חלקית ותקופתית (ממשיכה). הייתי מוותרת על שתיהן, אבל הבעיה שסובלת ביותר מחרדות ורגישות יתר וזה מאד מביך אפילו לספר את זה. ממש אובדת עצות ואשמח אם תוכל לתת לי עצה או כיוון או דעה איך היית נוהג במטופל עם בעיה דומה? בברכה ובתודה, הדסי

"רציתי שאמא תחבק ותגיד אני כאן זה בסדר מותר גם לבכות זה מחזק אז בכיתי בסתר..." לא היה מי שיחבק, ואין מי שיחבק עכשיו. והנשמה שלי צורחת מכאב נפשי בלתי נסבל. הצילו, אני באמת לא יודעת מה לעשות הכאב הנפשי הזה בלתי נסבל

שלום שמי אינגה אני אמא ל4 ילדים , יש לי בן בגיל 18 ויש לו בעיה רצינית הוא לפעמים עצבני שיכול לארוג בן אדם למשל אתמול הוא ירביץ לאחותו שבת 16 בגלל פלפון שהיא לקחה ולא בקשה ממנו , יש לו את זה פעם או פעמיים בחודש , לפמים יש לו דיכאון חזק שאני מדברת איתו בטלפון שהוא נימצא בצבה הוא מדוכאה מאוד אומר לי נימס לי מהחיים האלה בא לי לאיתבד ןiii

אהלן, אני צורך כ 4 כדורי פריזמה ביום(80 מ"ג סך הכל,2 בבוקר ו-2 אחרי הצהריים), המצב שלי טוב והשתפר,אני כחצי שנה מטופל, אבל יש לי כמה שאלות,אני מתכוון להפסיק את הטיפול , ובא לי קצת לשתות אלכוהול(אני יודע שזה מזיק לטיפול) אך השאלה שלי האם השילוב של הכדור עם אלכוהול מרובה יכול לפגוע בי בריאותית ,האם הוא יכול לפגוע בכבד(ידוע שאלכוהול פוגע בכבד אבל עד כמה תוספת של הכדור מגביר את רמת הפגיעה בכבד) תודה ושבוע טוב

האם יש מקום בעולם הזה לאנשים שמטבעם לא מסתדרים עם בני אדם אחרים ולא מצליחים לתפקד ב100% בשל הסיבה הזאת?

השמיים יורדים אל חלוני חורף בחוץ וקיץ בי האם אתה זוכר? כשהשתיקות ארוכות, זוכר והמילים רחוקות, איך הייתי בך ורציתי לבכות... הימים נאספו לביתי השנים נחרטו בגופי האם אתה זוכר? נגיעות חטופות, זוכר האם היית שלי כשעטפתי אותך ורציתי לבכות... ידעתי תמיד שזה יגמר ידעתי תמיד שאני אשאר. לבכות... הימים הם רק נוף, נוף הרחוב השנים הן רק אופק, אופק הסוף האם אתה זוכר... אז בכיתי ובכיתי ובכיתי -אבל בחדר ההמתנה. וזה לא נגמר כבר כמה ימים, ממלא את כולי, את כל יישותי... וזרקו לי מילה בעבודה והעיניים שטרם יבשו פרצו מחדש, וכל טלפון שהתקבל ונשאלתי לשלומי -שוב ירדו הדמעות כמו מעיין , אוקיינוס... ובא לי לבכות את כל הבכי שנשאר שם שנים, לאפשר לכל הדמעות שנחקנו נגד רצוני ונבלעו בפחד... ואולי, אולי זה לא רצון אלא צו השעה. אינני יכולה לעצור יורת, זה חזק ממני, חזק מכולי. כל-כך כואב, עצוב... על מה שהיה ואיננו, מה שלא יהיה עוד לעולם... האם זהו כאב של לוחמים? מרגישה כמו לוחמת על הזכות לחיות חיים מלאים ומספקים. ואתה יודע, מוכנה לשלם את המחיר. לא שואלת מתי יעבור, לא דואגת שזה לא יעבור. רק רוצה לבכות... האם אתה זוכר?

זה מוזר.. אני לא חלק פעיל מהפורום, אבל מרגישה בחסרונך. מקווה שאת בטוב, שוםשם

..איזה עיתוי משונה.. בדיוק אחרי שלאחר התחבטויות פנימיות כתבתי .. ממש משונה..מעניין ,ואולי יש תדרים מסויימים באויר ?? איכשהו "נפגשנו " בדרך ?? איזה קטע הזוי אני כותבת. אבל כשקראתי עכשיו את הודעתך שמופיעה בדיוק אחרי הודעתי זה היה לי מאוד משונה כזה.. ואם מותר לשאול אותך : למה בחרת בניק "שום שם " ? ומה מונע ממך להיות חלק פעיל בפורום ? ואני מוכרחה לומר לך , מתה לשאול אותך גם מה/איך /למה /על מה את מרגישה בחסרוני ??? אבל זה מביך קצת .. (למרות שמעניין אותי מאוד מאוד) תודה לך, במבי.

הי במבי, שאלות לא קלות את שואלת.. אנסה לענות אני מתחברת לניק, כי הצורך האנושי להגדיר את עצמינו בכל רגע נתון מעייף אותי. מאותה הסיבה אני גם לא כ"כ פעילה בפורום. אני אוהבת לקרוא אותך, מרגישה הזדהות. את מצליחה בדרכך היצרתית לגעת בי. כך שנפגשנו הרבה לפני שההודעות שלנו נפגשו. את אמנם לא ההית מודעת לכך, אבל התדר שלך נשמע אצלי במלוא עוצמתו (אני מאמינה שלא רק אצלי). שום שם

... אממ...זה בסדר שאני חוזרת ?? כן, היה לי קשה משהו בתגובתך לריק ,אולי קצת דכאון כזה שהרגשתי ושיתפתי אותך..הרגשתי כמו כזה "דכאון אחרי לידה" והתגובה שלך לקחה אותי ל"נדמה לי" ..הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני. היה לי קשה עם תגובתך ההיא. הקראתי לאמא צביה כמובן את כל העץ כולל תגובתך ההיא.. קצת ,טיפונת עדיין כואב..גם קצת חוששת. מפחדת לחטוף מתחת לחגורה כשאני ללא שריון מגן.. אוףף.. אני גם מתגעגעת אליך טיפונת. לכן אני כותבת .. מקווה שזה בסדר .ומקווה גם שמשהו ממה שכתבתי מובן למרות כל ההתפתלות . במבי.

חשוב לי שתדע מה ערער אותי בתגובתך אלי. הריק הענקי הזה , קצת ה"דכאון אחרי לידה" שהרגשתי היה בעקבות האירוע בו קיבלתי את הפרס היוקרתי .הרגשתי שעם קבלת הפרס נגמר איזה משהו כזה ...נוצר איזה ריק ענקי, איזה דכאון כזה.. בתגובתך "הסיפור שאינו נגמר". על ארץ פנטזיה ההולכת ונאכלת ע"י הריק המאכל .תגובתך זו לקחה אותי ל"נדמה לי" ששמעתי מאבא שלי לאורך כל ילדותי לגבי התרחשויות שקרו, וכן מחשבות ורגשות שהיו לי.כל אירוע שקרה : כשהעליבו אותי , כשמורה למשל העניש אותי על לא עוול בכפי ושיתפתי הוא ענה : "זה לא יכול להיות, בטח עשית משהו רע. כשאמרתי שבאמת באמת לא עשיתי דבר רע הוא אמר:נדמה לך..גם כשפגעו בי מינית הוא אמר:נדמה לך.. בתגובתך אלי "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי, את לא קיבלת שום פרס יוקרתי, בכלל לא היה אירוע כזה, הכל נדמה לך".. הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני לחלוטין ! הגעתי לאמא צביה עם תגובתך זו ושוב הבאתי את הפרס , התמונות והכל והרגשתי שאני חייבת שאמא צביה תראה שוב הכל וגם אני אראה ביחד איתה ושהיא תאמר לי שאכן זה באמת. שעכשיו אני יושבת על ידה על השטיח, שאני מחזיקה את הפרס, התמונות וכו' וזה נכון ולא נדמה לי. כן אודי, היה לי מאוד מאוד קשה עם זה. יחד עם זאת אודי חשוב לי להגיד לך שאני יודעת שחוויית הפגיעה שלי היא לא ממך ! היא ישנה מאוד ! אני יודעת שכאן רק השתחזר משהו שוב.. אודי, אני גם רוצה לומר לך שאני מכירה לך תודה גדולה מאוד על כל מה שאתה עושה כאן. על האיכפתיות שלך, הרגישות הגבוהה שלך .התמיכה העצומה שאני מקבלת ממך. גם על ההארות והתובנות. רוצה גם לבקש ממך אודי, בבקשה , תמשיך כפי שהיית עד עכשיו. אל תתחיל להיות איתי זהיר יותר או פחות. בבקשה ממך אודי, בדיוק כפי שהיה עד עכשיו. בסדר ? וחוצמזה קניתי את הספר "העין הפנימית"..הבייבי החדש שלך.. התחלתי לקרוא ואני עדיין די בהתחלה. אני קוראת מס' שורות ומוצאת עצמי "בספירות אחרות" .. הספר נשמע מרתק !! יחד עם זאת לא נראה לי קל בכלל.. מצריך מאמץ , אבל נראה שהמאמץ ממש כדאי.. :) ואם מותר לשאול אותך אודי, למה הילדה יושבת והילד עומד ? למה ידי הילדה מוסתרים ? כן, אם מתאמצים ממש ,רואים טיפ טיפונת מידה של הילדה.. ולמה אודי הילדה בעמדה פאסיבית והילד עומד אקטיבי ועוד עם "המכשיר הארוך הזה " ... כן, אני יודעת שמדובר במצלמה ובכלל מדובר בתמונה נאיבית של שני ילדים במשחק תמים.. ובכל זאת רציתי לשתף אותך לאן לקחה אותי תמונת הספר.. מקווה שזה בסדר ששיתפתי אותך. במבי.

ובתמונה גם נראה הילד כששתי כפות רגליו על הרצפה ביציבות ואילו אצל הילדה רק אצבעות רגליה מונחות על הרצפה. כל היתר באויר..ואולי הכל נדמה לי ????? אבל אתה יודע אודי, זה מדהים. אני מסתכלת שוב בתמונה ורואה שמאחורי הילדה ישנם עצים.. ואולי יער שלם ..? ואתה נכנס ליער, מסתכל על ענפי העצים המשתרגים אלו באלו ונדמים לך כעץ ענק אחד שאין לו התחלה וסיום..ואתה ממשיך ללכת ומקשיב לאוושת העלים,לציוץ הצפורים אתה ממשיך ללכת ושומע זרימת מים ההולכת ומתחזקת ..ונהר קסום נגלה לנגד עיניך.. ואתה יודע שמימי הנהר הללו מיוחדים, לא רגילים. הם קרים כקרח,לא קל להכנס ולטבול במימיהם.רבים וטובים ניסו ולא הצליחו..אך אתה גם יודע שמים אלו ניחנו בכוחות מיוחדים.. אתה יודע שאם תצליח להכנס ולטבול במים אלו אזי ,בעזרתם של כוחות מופלאים אלו שקיימים במימי הנהר תצליח להגשים את משאלת לבך העמוקה ביותר.. וואוו..אודי,נסחפתי עם הספור אבל לא מתחשק לי למחוק אותו. אז אני שולחת את ההודעה ההזויה הזו כפי שהיא... במבי.

בוקר טוב לך, מקווה שהאופן בו נתתי לאסוציאציות שלי לזרום חופשי זה בסדר מבחינתך. מסוקרנת מאוד ,מה משמעות התמונה בעטיפת ספרך ? "למה התכוון המשורר" ? ומה הוביל אותך לתמונה זו ? שיהיה לך יום מלטף.. במבי.

אודי, יודעת שמה שנכתב כאילו נאמר ואתה לא מוחק הודעות...אך כעסתי וסליחה ואין צורך לפרסם...ראיתי שכתבת שהיתה טעות....רק שהכל נראה שלא הולך לפי המצופה...גם בטיפול...וקשה למצוא פרטים על קרובים...כמו מחט בערימת שחת... וגם לגלות דברים לא קל....אבל חשוב לי...ורוצה להתגבר גם על הפחד לנסוע למחנות בפולין....עובדת על הכל בטיפול...כנראה שלמדתי משהו השנה....

היי אודי, ראיתי שהיום (שלישי) זהו יום מנוחה, אך אני דוחה את זה שנים (קבלת איזשהו טיפול) שבכל זאת רציתי לשלוח לך הודעה היום. אני סטודנטית בת 25 שמאוד רוצה להתחיל איזשהו טיפול פסיכולגי אצל מטפלת ולא מוצאת אחת כזאת לאחר ששנים אני רוצה ללכת ולא היה לי אומץ. רציתי לדעת אם אתה כן יכול לתת לי מספר שמות וטלפונים של מטפלות באיזור הקריות לא בגדר המלצה סתם אם אתה מכיר מטפלות שעובדות עם מכבי. שיהיה יום טובב

אני יודעת שכתבתי הודעה...אבל נמחקה...אולי היו בה יותר מדיי פרטים? אולי התבלבלתי וכתבתי את שמי האמיתי?? כבר לא זוכרת פתאום מה כתבתי...אולי מזל שלא פרסמת...אז רק רציתי להגיד שאני גיליתי פרטים על משפחתם של סבי וסבתי שנספו בשואה ואצלנו לא דיברו בכלל...ולכן היה קשה ומבלבל...העיבוד יעשה בפגישות עם המטפלת...הוספתי עוד פגישות.....

איפה ההודעה בדיוק??? האם מחקת אותה?? היתה בעיה איתי???????? האם ענית?????..חוץ מזה שאמרתי שקשה..כתבתי מה היה קשה...התשובות שלך משום מה מופיעות פעמיים ואז ראה זה פלא נמחקה הודעת ההמשך שלי עם התשובה הכפולה שלך...כבר לא משנה כלום..עזוב....גם נקלעתי למבוי סתום בטיפול, גם שם אי הבנה...לא מבינה כלום....כנראה שזה מגיע לי........והיום כבר ענית.....זהו אבוד להערב.....הכל מבולבל לי וקשה מדיי.........

הייתי שם.... וחזרתי, ולבד ורוצה חיבוק ולא יכולה וחסר

הייתי באותו מקום שמעבר לקצה.....באותו מקום שבו בעצם לא רוצים להיות.... בכלל. שבדרך כלל מגיע אליו אדם שלא רוצה להיות. חשבתי שרוצה. פגעתי בעצמי!!! רוצה ללמוד וזה לא מצליח לי את כל הדברים הטובים להרגיש, לעת להגיב וזה כל כך לא מצליח לי יש דרך אחרת?

אתה לא פה וחבל...ניסיתי בפגישה היום וקשה........אולי רק חלק עבר החלק השני עדיין נסגר.....

אודי יקר! לא אוכל לספר כאן הכל..רק אומר שלפני שבוע גיליתי פרטים על המשפחה שלי בשואה, אצלנו לא דברו כלל על הנושא....אמרו שחשוב לזכור, הראו סרטים הכל ויותר מדיי ללא תיווך...רק לא על המשפחה, ואני לא שאלתי..ואז משהיא במשפחה עשתה עבודת שורשים ואני התחלתי לברר באתר של "יד ושם"...מצאתי דפי עד שמלאו סבא וסבתא שלי ז"ל מזמן.. התקשרתי למשהיא שמלאה דף עד אבל לא רצו לדבר איתי...וזהו. דברתי על כך אתמול בפגישה והוספתי עוד פגישה...עד שארגע קצת....ואני לא רציתי לספר בפגישה יותר מדיי, כי אני יודעת שזה נושא שקשור גם אליה... לבסוף דברתי, לא הכל..וזה הקל...אז תודה גם לך....המסע בחיפוש מידע נמשך....

שלום, אני בת 30 אמא לילד מקסים בן 3.5 שנים. יש לי בעל מקסים שבכל דבר תומך, עוזר ובאמת תמיד נמצא שם בשבילי בכל מצב. הבעיה שלי היא כזאת, לצערי חווית ההריון עם בני היתה נוראית, עד חודש 5 רק בחילות והקאות, מחודש 7 שמירת הריון בגלל צירים מוקדמים, לידה נוראית וטראומטית, התעלמות הצוות הרפואי בבי"ח, אפידורל וטשטוש שלא השפיעו, נוצרה פריצת דיסק כתוצאה מהלידה (סיבוך של בעיה קודמת), לבסוף באפיסת כוחות הלידה הסתיימה בוואקום עקב מצוקה שלי ושל העובר. תודה לאל הכל בסדר, אך אני חוששת שמבחינה נפשית אני לא מסוגלת להתמודד ולחוות זאתת שוב. גם התינוק היה קשה ביותר, סבל מריפלוקס וגזים ברמות שבלתי ניתן לתאר. קשה לי מאוד לחשוב על ילד נוסף (בעלי מעלה את הנושא הזה שוב ושוב), מצד אחד אני רוצה ומצד שני לא מסוגלת להתמוודד שוב עם הריון, בחילות, שמירת הריון, לידה קשה, תינוק קשה..... וכל "התיק" הזה. אני יודעת שיש נשים שחולמות להיות בהריון ולחוות את כל זה, אך אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה ממש רע עם עצמי ולא יודעת מה לעשות, נכון שכל לידה שונה מהשנייה, אבל אם לא? ואם יותר גרוע? בבקשה מתחננת לעזרה.

שלום רב, לפני בערך שנה חוויתי פרידה ועוד לא התגברתי עליה. בתחילה עברתי שלב של עצב רב ודיכאון, ואי השלמה. דמיינתי אותנו ביחד רבות וסירבתי להפנים (בתת מודע) שלא נהיה יחד לעולם. לאחר תקופה קשה, הבנתי שאני לא מאוהבת בבחור יותר, אך עדיין הזיכרון שלו משפיע עליי. כעת אני נמצאת בשלב אחר, קשה גם כן - שלב הכעס. אני כועסת עליו, רותחת, ומפנטזת שאני חונקת ומרביצה לו ועדיין מרגישה רע מאוד על כמה שהוא פגע בי. קשה לי, ואני רוצה לדעת אם לפי השלבים אני בדר"כ הנכונה לקבלה והשלמה? האם בקרוב אני אחוש שלווה בקשר לנושא הזה? תודה, דנה 26.

הי, האם עובד סוציאלי קליני, יכול לעשות אבחון פסיכודיאגנוסטי? אסביר לך: אני עובדת סוציאלית, צעירה אך חולמת... שנים רציתי להיות פסיכולוגית, ו..הפסיכומטרי לא היה משו... האמת היא שעשיתי אבחון, בו יצא שאני מחונננת אבל לא עזא לי ממש. הצלחתי אחרי מאמצים עצומים להתקבל לעבודה סוציאלית (למדתי תואר ראשון אחר- במיוחד!! רק אחרי שסיימתי אותו בהצטינות עברתי ...) היום אני עו"ס, אבל רוצה כ"כ להיות מאבחנת!! אני מאוד מאוד טובה בזה... הצלחתי למנוע יותר מפעם אחת דברים חמורים ביותר. א. האם ישנן הקלות למבחן מתא"ם? אני יודעת בוודאות שלא אעבור אותו.. ויש לי ציוני תואר ממש טובים... ב. האם אפשר ללמוד אבחון דרך עו"ס קלינית? ג. האם לימודי פרופילאות יכולים לתת לי כלים דומים? תוכל קצת לכוון? אני ממש עצובה מזה ...

גם פפסיכולוג חינוכי וגם פסיכולוג שיקומי יכול לערוך אבחון פסיכודיאגנוסטי! וגם פסיכו דידקטי!!!

לפני כמה ימים כתבתי לך ומאז עשיתי חושבים עם עצמי...... הגעתי למסקנה שאני מגיעה אליה הרבה פעמים...אני בפרנויה לאחרונה מהרבה דברים אני חש צורך אדיר לנתח כל התנהגות ותזוזה קלה של כל אדם סביבי,אני נותן לכל מילה אלף משמעויות ומנסה כל הזמן לקרוא מחשבות של אנשים.מן הסתם זה לא אפשרי ואני מגיע למצב של שיגעון ופרנויה מכך,והגעתי למסקנה שאני פשוט חש צורך לשלוט בהכל,כמו להיות מן אלוהים שכזה.כמובן שזה בלתי אפשרי ובגלל שזה מוציא אותי מאיזון אני יודע שזה עלול להוביל אותי לשיבוש הסדר היומיומי שלי ואני רוצה למנוע זאת.לפי דעתך אני צודק?ואיך ניתן לטפל בזה?

אני אישה בת 36 ויש לי ילדים.. אתמול בלילה הלכתי לישון רגיל אם כי מאוחר ו..בבוקר קלטתי שברח לי פיפי במיטה! יש לציין שזה לא קורה לעיתים קרובות ו..המבוכה מבעלי, כמובן שישן לצידי. הוא לא לקח את זה קשה רק היה המום.. אין לי מושג איך זה קרה פחדתי שהלילה זה יתרחש שוב אך לא. אציין כי לפני שהלכתי לישון קראתי חומר קצת קשה באחד הבלוגים, בלילה העוסק בפגיעה מינית. אבל אין מצב שזה שהיה משפיע עליי עד כדי כך או שיש קשר?

שלום רב, האם ניתן לקבל המצלה על מטפל\ת באזור המרכז? תודה, שרית

שלום רב לך שרית אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת להמליץ על מטפל בהתאם לבעייה בה את מעוניינת לטפל. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רציתי לשתף בסיפור קטן מקווה שתוכלו לעזור יש לי חבר חדש מזה כחודשיים וחצי אנחנו לא שוכבים או מקיימים יחסי מין,כיוון שאני בחורה "שמורה" ועד החתונה לא מתכוונת לעשות זאת, מה שכן,ישנים ביחד כאשר הוא בא אלי אחת לאיזה חודש לישון, בכל פעם שהבחור בא לחבק אותי,או לשכב איתי(עם בגדים כמובן), אני שומעת נשימות עמוקות וארוכות וקצב לב מואץ, האים הדבר הזה טבעי?או שחלילה יש בעיה? אמרו לי שקצב לב מואץ ונשימות מואצות מעידים על חרדה חברתית, האים זה נכון? ודבר אחרון,מתביישת ומרגישה מובכת אך בכל זאת לא אהסס פה בפורום, כששכב עלי פעם אחת ומייד ירד,הרגשתי שנוסף לקצב מואץ ודופק מואץ ונשימות עמוקות,גם האיבר שלו מעין זז, אין קשר לאימפוטנציה נכון? יחסי מין אפילו אם עם בגדים בתור התחלה לפני חתונה,מלווים ב3 הדברים האלה שאמרתי? לא מן הנורמל? תודהר בה לדר וסליחה על ההבכה, אולךי זה לא מתאים לפורום-לא ידעתי את מי לשאול בתודה מראש יסמין

לרגעים נדמה לי שהעצב פועם לי מתוך החזה ורק קרום דק מונע ממנו להתמזג בכל גופי. הקרום שלי מנוקב תמיד והעצב זורם בקצב קבוע ואיטי ומתפשט בכולי. לפעמים משהו חורץ אותו, עושה בו קרע. נדמה לי שבגלל זה אנשים אומרים שהם נקרעים מבפנים. ברגעים כאלו אני טובעת בו, בעצב. מה זה אומר להבריא ולגדול? לאנשים בריאים, אין את הגוש הכבד הזה? אולי איזה מום מולד ניקב לי את הקרום הזה ואי אפשר לאטום אותו, אולי חלק מהאישיות שלי זה להיות עצובה תמיד, במידה. אני מאמינה שאפשר למזער את הרגעים שבו הוא נבקע, גם הטיפול משנה שם דברים. אבל, האם אני אמורה להסתפק בזה ולהמשיך להסתובב תמיד עם הזרימה האיטית של העצב? קשה לי לדמיין איך חיים יכולים להיות מספקים ככה.

מה עושים להקאות מדברים מסריחים שקורה מתי שרואים אותם ?

שלום רב לך חוש הריח הוא למעשה אחד החושים הראשונים והמפותחים ביותר אצל האדם, רגישות לריחות מסויימים יכולה בהחלט לגרום לבחילות והקאות . קשה אך ניתן ללמוד כיצד לשלוט על התגובה לריחות באמצעות טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באתי הייתי רציתי לא הצלחתי אז קראתי נחתי שתקתי והלכתי. אולי פעם אחרת?

שלום, הפעם משהו באמת שונה לגמרי. בשבוע הבא אחזור לטיפול אחר חופשת הלידה של המטפלת, קרו הרבה הרבה דברים שכמובן צריך לדבר עליהם בטיפול. יש לי התלבטות, אחרי ההפסקה צריך לדבר על הדברים שקרו נכון???? אבל אני רואה שיש לי צורךךךך רב לספר על משהו אחר, פעם במסלך הטיפול חשבתי לשתף אותה במשהו אבל שניתי את דעתי ואמרתי שלא אספר את זה לה. משבוע ואני חושבת על הנושא, מטרת הטיפול שלי היא להגיע לעצמאות מהקשר שלי עם ההורים בכדי להיפטר מהחרדות, כי אמא מאוד חרדנית ודואגת הרבה, זה מה שהמטפלת יודעת על אמא שזה גורם תמיד לעימותים ביני לביניה. הנושא שאני רוצה לספר לה הוא שאמא לוקחת תרופות נגד חרדות ודיכאון, וברור שישנו דברים שהרגשתי וחייתי בהם מהבעייה הזו. יש לי כמה שאלות בכדי לדעת מה לעשות ומה עדיף. האם כדאי לספר לה את זה?? שזה יכול לשנות את הכלים ואיך אתמודד עם אמא??? שאם לא סיפרתי האם תתן לי את אום כלים??? האם כדאי לספר לה במפגש הראשון אחרי ההפסקה או לחכות עד שנדבר על מה שקרה בהפסקה???? או אפשר לספר ואחר כך לדבר על מה שקרה??? האם בכלל כדאי לספר לה או לא משנה??? אני משערת כמה זה יכול להיות קשה לי ולא יודעת אם ארגיש בנוח להמשיך בטיפול אחרי הדברים האלו. יש לי חשש שאגיע למפגש ואשתוק, היא בהחלט תתחיל לדבר ואם התחילה אני אשתוק ולא אספר, אפשר לבקש שלא תגיד כלום שאני רוצה להתחיל במשהו?????? יש לי חשש גם שעד שבוע הבא יתעוררו אצלי רגשות השנאה וחוסר האימון בה בגלל שהפסקנו הטיפול וזה היה קשה לי. מה אתה מציע כל דבר יכול לעזור לי. תודה רבה

הייי, אודי עדיין לא החלטתי אם לספר, אבל רוצה להגיד כמה דברים עוד. שאמא הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר מזמן שהייתי עדיין ילדה, בהתחלה לא הייתי מבינה כלום אבל לאט לאט ידעתי שיש בעייה ואמא לוקחת תרופה אחד, וההורים שלי התחילו לדבר על זה בקול רם, הייתי רואה שכמה קשה לה להתמודד עם מצבים שונים והייתי תמיד פוחדת עליה ועל התגובות שלה ואיך היא תהיה, החרדה שלה בדרך עקיפה השפיעה עליי. היא לא עברה טיפול פסיכולוגי, היום היא לא מטופלת היא רק לוקחת תרופות. בכל התקופה הזו נכון שעברה אבל לפעמים הייתי רואה אותה עד כמה היא פוחדת ושהיא לא יכולה להתמודד לא הייתי מבינה נכון אבל הייתי מרגישה שיש משהו לא נכון, בנוסף שהסביבה והמשפחה המורחבת הם יודעים שאמא חרדנית אבל לא יודעים שהיא לוקחת תרופות אז לפעמים היו מזלזלים וזה היה הורג אותייייייייי. אז כל זה צריך לספר???? הפסיכולוגית שלי מכירה שאמא חרדנית מאוד וזה משפיע עליי מאוד, אבל האם שהיא מקבלת תרופות זה יכול לשנות את המצב???? כי הדברים הם אותו דברים שהאם אני יכולה להגיד לה הכל חוץ משהיא לוקחתתרופות והייתה אצת פסיכיאטר או באמת שזה משהו משמעותי ויכול לשנות את הטיפול שלי??? תודה

בחודשים האחרונים עברתי המון אירועים שדי זעזעו אותי אבל התגברתי עליהם.במקביל אליהם התחלתי לפתח פרנויה כלפי כל דבר,כלפי עצמי כלפי הסביבה.אני מרגיש שבכל מקום שאני נמצא אני חייב להתחבא ושעוקבים אחריי,וכשאני מנתח דברים או אירועים מסויימים אני חוקר את עצמי אולי אני מדמיין או מכחיש כדי לא להתמודד עם המציאות.זה מכניס אותי לסטרס ברמות מטורפות שמשפיע עליי ביום יום,אני נהיה מתוסכל הרבה פעמים,אני בוכה.....אני מרגיש שאני צריך לשאול מה לשנות בתמונה כדי לחזור לעצמי

שלום אביב בן כמה אתה? מה הרקע לאירועים? אולי מסוגלת לעזור יש לי חברה טובה שמבינה בענינים שכאלה אכתוב לך עצתי, אבל...תעזור אם אפשר בהרחבת יותר פרטים בברכה, יסמין

שלום רב! בת 41 בעלי בן 44 ולנו 2 ילדים. בן - 8 בת -6 וחצי. בעלי נחשב גאון חכם בצורה קיצונית, אך לצערי ברבות השנים גיליתי כי אין לו אינטליגנציה רגשית כלל וכלל. אנו נשואים 9 שנים שבמהלכן אף פעם לא ישב והסביר מה הבעיה אלא נהג לברוח לבית אמו להיות שם לילה או שניים ואז לחזור. היום כאשר הילדים גדלו הוא מערב אותם בכל הקשור לגידולן את המחשבות שלי לגביהן הוא אומר להם בפנים, צועק כל הזמן, הילדים חוששיםממנו מאוד ממש פצצה מתקתקת. בחג האחרון הדבר עבר כל גבול הוא התערב בריב בין הילדים ואף הרים יד והיכה אותם. אנו לא מסכימה לכך מאותו רגע הסתגר בחדרו לקח לילדים את המחשב כאשר פנו אליו במילה אבא אמר אני מכיר אותך מאיזה מקום?פשוט התנהגות בלתי נסבלת. הוא אינו מוכן ללכת ליעוץ זוגי טוען שאצלו הכל בסדר. אני לעומתו חברותית אוהבת חברים אוהבת לצחוק הוא סגור מופנם בקושי מחליף מילה. שוחחתי עם אמו אך גם עליה כעס וצעק. מה עושים איך ממשיכים הילדים גובים מחיר שייתכן שזהו נזק בלתי הפיך? האם כדאי להתגרש ולהיות שלווה ושקטה ולא לחיות בפחדים. אנא עזרתך וסליחה על ההודעה הארוכה שרית

מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי את מוות מתקרב גם כמה שנים אחרי זה לא הבנתי איך הוא לא מגיע ובכיתה ז' ניכנסתי לדיכאון, כל היום הייתי במיטה לא שווה לי לקום בבוקר בשביל מה? בשביל עוד יום שהילדים יציקו לי וישפילו אותי? גם כשהיה לי יתוש מעל המיטה חשבתי פעמיים אם לקום ולהרוג אותו כי רוב הסיכויים שהוא ייברח ואז יחזור שוב להציק לי באוזן.. לא הרגשתי בשביל מה לחיות לא היה לי צורך בזה היו פעמים והמון מאוד שהתפללתי למות רק שייקח אותי כבר לאט לאט יצאתי מיזה ובתיכון ביום הראשון הרגשתי הכי טוב שיש וזה הלך והשתפר המחשבות על המוות התרחקו ירדתי קצת במשקל אכלתי טוב יותר מתמיד ואז... שוב צניחה עם האכילה הגזמתי יותר נכון לא הגזמתי בקושי אכלתי כי רציתי לזרז את תהליך ההרזיה והגעתי ל900 קלוריות ביום המחזור הפסיק לי למשך 3 חודשים בערך ועכשיו אני שוב מעלה את הקלוריות ויוצאת מיזה לאט לאט את ההמשך אני יודעת כבר יום שישי אני אלך לרופאת ילדים אני אעשה בדיקות דם היא תיתן את התוצאות ותגיד לי לאכול כמובן במאזן קלורי יותר גבוה ואז הופ אני אעלה במשקל והמצב רוח? נו .. תנחשי.. למטה ירד .. פה הדגשתי את המקרים הקיצוניים שלי.. אבל בכלליות ביום יום.. שבוע שבוע עליות וירידות במצב רוח שלי .. גיל ההתבגרות?? לא בטוח בכלל!! כשהמצב רוח עולה זה יכול להיות מכלום או מהצלחה אפילו קטנה מסויימת ואז? אני אומרת דברים שאם הייתי בdown לא הייתי אומרת (דברים טובים לא בהכרח רעים, מלאי ביטחון כאלה) ללבוש משהו (למשל מכנסיים קצרצרים ולפזז בהם כשאני לבד בבית כאילו אני הכי מושלמת שיש)(זה מוזר כי תמיד חשבתי שמכנסיים קצרצרים זה למופקרות) ואז יום אחרי אני יכולה לקום בבוקר כרגיל ... ולהרגיש שקמתי כאילו אני שוקלת 100 קילו (אני נותנת דוגמא למשקל בגלל ההרגשה) כאילו שלא משנה מה אני הולכת לאכול אני אעלה מיליון קילו באותו היום הזה.. ואז פתאום יום למחרת אני יכולה להרגיש מלאת ביטחון וקורנת ואומרת לעצמי לאהוב את עצמי תמיד לא משנה מה... אני בטוחה שאצליח בכול דבר ולוקחת על עצמי אתגרים לחיים במצבים של down? אני בוכה בוכה בוכה בלי שאף אחד ייראה (כמעט כל יום בלילה) הרי אם מישהו ייראה יחשוב שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת איזה בכי כאילו נתנו לי 10 שניות לחיות יש פעמים כמו עכשיו שזה יימשך שבועיים אפילו חודש (אנשים מסביבי לא בהכרח יבחינו כי אני אקרין שיגרה) ויש ימים שטוב לי ואני מציבה לעצמי אתגרים לחיים שאני אמצא עבודה מדהימה בעתיד ושאני תמיד אגרום להורים להיות גאים ומאושרים בי ואז בום נפילה אני מרגישה שאין סיכוי שאני אגרום להם להיות גאים בי אני מרגישה בודדה עזובה ושאין למי לפנות ואני אוכלת כי זה מנחם קשה לישון נישארת במיטה לא יוצאת מהבית הרבה (אם בכלל) ולא משנה כמה אני אעשה ואנסה אני לא אצליח ובגלל שזה קורה וקרה כל החיים שלי איך אני אמצא את עצמי? איך אני באמת אמצא לעצמי עבודה טובה שאהיה גדולה וארוויח טוב ואגרום למשפחה רק לטוב.. מה יש לי ? תמיד ידעתי שיש לי משהו.. משהו לא בסדר מגיל הגן אבל מה? אני קובעת פגישה עם פסיכולוג אני חייבת לדעת מה יש לי זה חייב להיות משהו זאת לא התנהגות נורמלית.. הדבר הכי קרוב שמצאתי לדברים שאני מתארת זה מאניה דיפרסיה.. האם זה נכון? אני מעדיפה שיגידו לי כן לפחות אני אדע שמצאתי את זה וסוף סוף אני יודעת מה זה היה כל השנים האלה ב-down אני מרגישה עצב ממושך ובכי לא הכי מוסבר, שינויים בשינה, חרדה, דאגה, אדישות,פסימית,חוסר אנרגיה,תחושת אשם,חוסר הערכה,חוסר תקווה,חוסר החלטיות,לא נהנית מדברים שאמורים להנות(לצאת לטייל עם אנשים אהובים), מחשבות נונסטופ על המוות (מגיל קטן מאוד) שאני ב-high - אנרגיה פיסית ואפילו מנטלית, הרגשה טובה מצב רוח טוב, אופטימית ביטחון עצמי,קפיצה מרעיון לרעיון במהירות (בגלל זה קשה להבין אותי), פעולה שאני מבצעת ע"י דחף פתאומי(משהו שבdown לא אעשה), חשיבה על לקנות מלא דברים כדי שיהיה לי הכול ולא יחסר לי כלום,קבלת החלטות מהירה, חוסר אימון במשפחה אפילו, מחשבות שווא שמתאימות למצב רוח והזיות(שיש סיכוי שאולי אני יכולה להחזיר את גלעד שליט הביתה) שאולי אני אביא את השלום לעולם.

אודי, במבי כתבה למטה שפספסת..תבדוק בבקשה...ובמבי מקווה שההרגשה השתפרה והחג עבר בסדר, בכל אופן אני חושבת עלייך :)

היה לי את החג הכי נוראי. בא לי לבכות

אני רוצה לספר, אבל חשיפת הפרטים משמעותה שאנשים שאני אוהבת ייפגעו... ההסתרה לא רק מכבידה, אלא גם גורמת לי לאשמה גדולה, לתחושת זיוף... ומצד שני- -- איך אפגע באופן חמור מאוד במי שאני אוהבת?? עוד שנה וחצי בערך, כן אוכל לספר... אתה חושב שאם אציג את הדברים ככה, כפי שאני אומרת כאן, יש סיכוי שהמטפלת שלי תסכים לשמור על זה בסוד? אני רוצה לבכות, אבל למדתי במרוצת השנים שאסור לי. לפעמים, זה מתפרץ ממני חוצה, אבל אח"כ אני מרגישה שפלה ומגעילה נורא. ביטלתי את פגישת אמצע השבוע כי לא נותרו בי כוחות... כל החג הזה, גם כן חג, רק התייסרתי . וחזרתי לשגרה, המבורכת , עייפה ורצוצה. אני זקוקה לחופש, שאין לי אפשרות לקחת כרגע. איזו עייפות אודי...

רציתי לספר לך שגמרתי לקרוא את ספרך ומאוד נהנתי מהקריאה, במיוחד חיזקה אותי העובדה שאני עושה נכון לגבי בני (עם הקשב וריכוז) הוא מטופל נכון!! אומנויות לחימה, תרופתית ופסיכולוגית אז תודה...ופעם טיפלתי בילד אוטיסט כ-5 שנים וזה פשוט מרתק כל העניין הזה של קשיי תאו"ם(מסתבר שהספר מובן גם למי שאינו עוסק בפסיכולוגיה...)מיכל.

קודם, תודה טימי שהגבת להודעתי על מתנות...ואודי ניסיתי להתנתק גם מהטיפול..עדיין לא דיברתי איתה...יכולתי לקבוע להיום פגישה אך לא קבעתי...אראה אותה ביום חמישי הקבוע,ועכשיו אני פתאום כל כך מדוכאת ואפילו לא יודעת למה ורוצה לדבר איתה ולא יכולה...כאילו למשוך עוד קצת את ההתנתקות למרות הרצון לחזור לטיפול, לשגרה....ופתאום נראה לי שלא אכפת לה ממני כי היא לא שואלת בכלל אם אני רוצה לקבוע להיום...היה בסדר, החג, אבל פתאום נהיה לי קשה, למה????

כנראה שהרגשתי צורך להסתדר לבד עם כל מה שעברתי בחג...העזתי פתאום להגיד דברים לאימי ועוד...הרגשתי ממש בסדר! וגם כל כך רציתי להראות לה שאני יכולה בלעדיה ועכשיו מרגישה מאוכזבת שזה עדיין לא כזה פשוט... ופתאום הייתה נפילה...בסופו של דבר כתבתי לה במייל..עכשיו טיפה פחות מעונן ואחכה לחמישי(לפעמים אני מנתחת דברים יותר מדיי כנראה שזה מדכא אותי)..........תודה אודי שאתה כמו אב כזה..דואג ונותן לי לחשוב על התשובות...ועל הספר שוב יישר כוח, נתן לי הרבה חומר למחשבה!! ומדי פעם אני מגלה שאני לא כזו טפשה כמו שאני חושבת על עצמי :) דרך אגב מקווה שנהנית בחג...

אודי, מקווה שנהנית בחופשה.. מבינה שהתכוונת לחזרתך ביום ג - מחר? או שהתנתקתי לחלוטין ממה שקורה כאן? (קראתי רק את הודעתך האחרונה). בכל אופן שמירת קשרים אף פעם לא היתה תכונה חזקה שלי, בלשון המעטה.. ומתנצלת שפונה אליך רק כשצריכה את עזרתך.אתה יכול לדלג אם מסורבל לך מדי, אבל מצפה לתשובה/ עצה כלשהי שלך. לא יודעת איך עברתי את החג. איכשהו בתחושת רדימות עם 2 הורים קשישים מבודדת מהעולם החיצון והרבה בשינה.. הצלחתי לא להתקשר אליה בכלל - למטפלת המהוללת.. וסליחה שצינית אבל בכל פעם שנשברתי ורציתי להתקשר אליה, כבר צפיתי את תגובתה האדישה או חסרת הסבלנות ואפילו דימיינתי את הפרצופים שעושה לבני משפחתה של "אויש עוד פעם הנודניקית החרדתית הזו" וכמובן שזה גרם לי להתחפר בתוך השמיכה עם הדמעות והמחשבות ולא להיתקל בדחיה ממנה. "להתנהג יפה" שלא יימאס לה ממני לגמרי. נכון שאולי הכל בדמיון שלי אבל זה לא תלוש לחלוטין מהמציאות.. כבר ידעתי תגובות של אי מענה מוחלט ממנה בזמני משבר או הבטחה שהיא תתקשר מאוחר יותר שלא מתממשת. ובאמת מרגישה פתטית שכל תנועה-תגובה שלה כל כך משמעותית בחיי. גם לדוקטור התרופות לא התקשרתי, כי הרגשתי ממנו ייאוש בפעם האחרונה לגבי תרופה אחרונה שהציע וחששתי לשמוע ממנו שגם לו אין איך לעזור. סליחה אודי מאדמאד. מצטערת שבסוף זה נופל עליך ומקווה שגם אתה לא תנפנף אותי בריחוק ובחוסר אכפתיות.. לא יודעת מה קורה לי דווקא עכשיו כשהחג נגמר, נתקפת חרדה מלחזור לשגרה הארורה הזאת של חיי. אודי, מקווה שתענה לי מחר כי נאחזת בתשובה שלך כמו בקרש הצלה .. מרגישה טובעת ונחנקת ה צ י ל ו

שלום, אני עייפה, קשה לי לא יכולה יותר, לא רוצה שתגיד שאתה מבין ושומע כמה זה קשה אף אחד לא מבין ומרגיש הקושי רק אני לבד מרגישה את זה, אם אכתוב מעכשיו עד מחר אף אחד לא יכול להבין את זה. כל הקושי שאני עוברת אני משליכה אותו על אמא, אני מדברת איתה בחוצפה, מילים כל כך קשות שאף אחד לא יכול לשמוע אותם ואני ממשיכה וממשיכה לדבר איתה כך. אני לא יכולה עוד לא יודעת מה אני עושה??? איך אדבר את אמא?????? איך להפסיק התוקפנות הזו????? מה לעשות איך????? תעזור לי בבקשההההההההההה מה אעשההההההההההההההההההה מה?????????????? מה נכון????

היי אודי, למה אתה עושה את זה???? נכון שאמרתי שאל תגיד שאתה מבין כי באמת קשה מאוד והמטפלת שלי אומרת לי תמיד שהיא מבינה בגלל כך התעצבנתי. רוצה לשאול אותך שאלה. באמת היה קשה לך להגיב מהמילים שלי??? נכון שקשה להכיל מה אני אומרת בזמן כעס???? אשמח מאוד לשמוע תשובתך. המטפלת שלי תמיד אומרתליאת זה, אבל אני לא יכולה להתאפק לא יודעת מה לעשות!!!! איך עושים את זה אודי?????מצטערת אם פגעתי בך ואתה מוזמן ואני מבקשת ממך להתייחס לתגובה הזו ולתגובה הקודמת. תודה וסליחה.

השאלה שלי אם יש איזה שהוא כלי פסיכולוגי ללא תרופות-להתפתר ממחשבות חוזרות שבאות כש אני לבד?

העניין שהם גורמות לכעס. ולא יכול לישון. רציתי בבקשה לדעת אם אתה יכול-מה הם הדרכים (חוץ מלרשום את המחשבות על הנייר ולשרוף אותו).

שלום רב, האם תוכלו להמליץ לי עם פסיכולוגים טובים באיזור ירושלים, עדיף דרך הקופה?? תודה מראש

שלום רב, לאחרונה אובחנה אחיינית של בן זוגי כסובלת מדיכאון קליני. אמה של הילדה נפטרה מזה כ-3 שנים ולאחרונה החלה משתמשת בסמים גם כן. היא אושפזה בעקבות כך בבית חולים (לא בארץ אנחנו לא גרים בארץ) על מנת לעקוב אחר מצבה ולשמור עליה. בן זוגי סיפר לי לאחר שערך אצלה ביקור לפני כמה ימים שהיא פשוט יושבת בוהה, ומדברת המון על דת. בבקשה עזור לי להבין מדוע היא מדברת על דת? מה זה אומר? האם צריך להדאיג? בבקשה עזור לנו להבין. תודה וחג שמח .

סליחה על התערבות. אני סופר דתי. (חרדי!) אז לפי התורה- מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד! ויש אנשים כשהם במצב של דכדוך, בלבול. הם מחפשים. ובתורה יש "תשובה". אין שום קשר בין דת למצב נפשי.כלם בני אדם וגם דתיים יש בכל המצבים.

אודי, מרגיש לי ריק ענקי. ריק---- אפילו אין מילים שיתארו את הריק הענקי הזה שאין לו גבול, מסגרת,צבע,ריח,צליל,צורה, אין לו טקסטורה. אין.. כ-ל-ו-ם כזה :( אודי, אתה מבין על מה אנ מדברת ?? הרגשת פעם ריק כזה של כזה כלום כזה ??? אודי, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ??? אוףףףףףףףף :(

אודי, פיספסת. חבל. במבי.

חג שמח. קצת לבד בתוך כל נחגיגות... מתי אתה פה, עד מתי וכו'...?

שלום. אני בת 26 כבר חודשיים ומאוד קשה לי להתמודד עם הגיל, מרגישה שעבר זמני, אמנם זה רק 26 אבל אני מרגישה בת 17, יש לי תואר יש לי זוגיות, אמנם מובטלת כרגע אבל לא ממש מודאגת. העניין הוא שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל לא מצליחה להחליט אם אני רוצה ללכת לטיפול כי יש לי בעיה או שהבעיה היא שאני רוצה ללכת לטיפול, כל הזמן מריצה מונולוגים בראש, אני חושבת שאם אני אלך אני רק אנציח את התלותיות שבי ולא אפתור אותה, כי אני חייבת תשומת לב תמיד. ואני יודעת למה, כבר שנים עם הפרעות אכילה ואף אחד לא שם לב ולא יודע כי אצלנו אין מסורת לטפח אהבה או דאגה עצמית אצלנו הכול אינטלקטואלי וציני, אצלנו זה או דוסטוייבסקי או כלום, אין אמצע. ואני לא יודעת אם אני לא אוכלת או אוכלת חמקיאה כי אני רוצה או כי אני רוצה שישימו לב וזה מגוחך כי אני בת 26! לא יודעת אם יש לי בעיה או רוצה שתהיה לי בעיה, לא בוטחת בעצמי כי הכול דואלי, אני פוחדת ללכת לטיפול כי אני פוחדת שאני רק אשקר למטפל בשביל תשומת לב (בראש שלי הוא תמיד גבר, וגם זה כל כך צפוי כי מעולפ לא היה לי אבא). אז ללכת או לא? אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק להיתקע על עצמי..

כל כך אוהבת את מילותיך אלו... כל כך נוגעים.. מרגיש לי נשיקה עמוק בלב.. תודה ! שיהיה לך חג מלא באור פנימי רך ועוטף.. שלך, במבי. :)

האביב הגיע וזה באמת משמח ומשחרר קצת... מכניס קצת אוויר טוב לנשמה. שיהיה חג אביבי, נעים ועם הרבה חופש. תודה על הכל, TM.

שיהיה לכלם חג שמח, מבחינתי אשוב לטיפול רק אחרי החג כמעט עוד שבועיים...מקווה להחזיק מעמד עד אז.... רציתי לשאול לגבי מדיניות של מתנות למטפל, אני נוהגת לתת בכל חג משהו אבל לפעמים קרה שהבאתי סתם כך מאפים שאפיתי מדי פעם ומתנות קטנות שקשורות לטיפול...ואז היא אמרה שאני מרגישה חייבת...וזה נכון..אז מה אתם נוהגים? ואודי מה דעתך לגבי נתינת מתנות למטפל? (בנתיים אני מרגישה שקבלתי ממך את הספר החדש שלך :)) מיכל

אצלי אין חופש מהטיפול... קצת שינויים מהלו"ז הרגיל, אבל חוץ מזה - אותו מספר פגישות בשבוע. היא לא עובדת כעקרון, אבל איתי היא כן שומרת על רצף של פגישות. מתנות... אני לא נוהגת לתת לה מתנות דווקא בהקשר של חגים, אבל כן מביאה לה לפעמים דברים. ולא בגלל שאני מרגישה חייבת, אלא משום שאני רוצה. אז את יכולה להבין שדעתי חיובית בעניין :)

אין לי הרבה חידושים. פשוט נעים לבוא לכאן, לשמוע כמה מילים חמות,מחזקות... לנוח ולצאת בחזרה לעולם הזה של החיים.

בת 48 נוטלת טיפול תרופתי פסיכאטרי, חולת צליאק, אין לי חשק לעבוד, אני רוצה להתפטר, נמאס לי, מטפלת בהורי הקשישים 85, כל הזמןלרוץ לבית חולים, מרגישה מחנק, דוקא אוהבת ללמוד ויש לי בחינה רק שכל הזמן עסוקה עם ההורים. אבקש עצה,

הי, חייבת להתוודות שאני כועסת עליך קצת.

כועסת, כי הרגשתי שאתה עונה לי כל-כך קצר, ולאחרים אתה נורא משקיע, והיה נדמה לי שאתה חושב שאני כותבת לא לעניין, לא חכם ועונה רק מתוך חובה. כעסתי כי חשבתי שאתה מזלזל בי, חושב שאני דבילית כזאת... פעם כשכתבתי כאן ברוב ייאושי, ביקשת ממני לשתף, ואמרתי לך שאינני מאמינה לך, כמו גם לכל העולם. אז כתבת שאני צודקת, למה שאאמין לך. והשארת אותי קצת.. ללא מילים. חשבתי שכדאי שתדע, שזה צבט יותר את הלב שלי, שממילא מרגיש צביטה... אני