פורום פסיכולוגיה קלינית

זה באמת מתחיל להעליב. זה בכר הפך למשהו עיקבי. אתה מקפיד להעלות את ההודעות שלי- תודה. אתה גם מקפיד להתעלם מהן בשיטתיות. אם גם אותך הצלחתי לעייף ברגע שהעזתי לבקש קצת יותר- סבבה, זה מוכר לי כ"ב, אני אלך גם מפה .אבל תגיד . חשבתי שאולי וירטואלית אני אצליח לא להעיק, בגלל זה התחלתי כ"כ לאט ומהסס אבל הנה- ברגע שקצת הלכתי קדימה-וביקשתי מה שאני באמת צריכה חזרתי למקום המוכר שלי- הנשענת, המעיקה, המנג'זת וזו שרוצים שתלך כבר. בעסה.

מהעיניים שלי את בכלל לא מעיקה, ההפך. כל כך ממעטת במילים שלפעמים זה מרגיש שצריך לתפוס אותם מהר לפני שיעלמו. התרגשתי לראות אותך מבקשת שיראו אותך. כמה אומץ צריך בשביל להעיז לתפוס מקום ולהיות נראית. יש פה מלאן מקום בשבילך, תהיי.

אני מסכימה עם כל מילה ש"אחת" כתבה לך. במבי.

רוני יקרה, תראי כמה את חשובה לכלנו..קבלת תגובות שאין לי מילים...אודי פשוט לא רואה את תשובות ההמשך מדי פעם, לא רק את שלך..אני נוהגת פשוט להזכיר לפעמים.....או פשוט לפתוח הודעה חדשה אם זה ממש חשוב...

אודי שלום מזמן לא כתבתי מתרגשת להיות כאן שוב. הכל התפרק,התרסקתי למלא חלקים .עצרתי לרגע מהחיים הרשיתי לעצמי להעזר,בחברה,ברופאה אפילו את הרווחה הכנסתי לתמונה ויש לי סומכת. עכשיו אני בונה את האני החדשה לאט לאט,צעד אחרי צעד. אני אפילו מתחילה להצליח לחבב אותה.את אני. וזה תחושה חדשה לי. את המטפל שלי עזבתי.הרגשת שמתפרקת והוא לא נמצא שם לידי,לאסוף. פעם אחרי פעם הוא נעלם. ביטל פגישות בימים הכי קריטיים. ונשאר אדיש לכאבי. לא יכלתי להיות שם יותר והלכתי משם. אחרי הפסקה התחלתי טיפול עם מטפלת.איתה אני מרגישה שהיא איתי ,לידי,אפילו שלא מתקשרת בין הפגישות,הנוכחות שלה מלווה אותי. מה שרציתי לספר לך זה על החוויה בדמיון שלי. אחרי שנפגעתי בילדות הסיוטים פוקדים אותי בלילות. הרבה בכי וכאב .שחזור היא קראה לזה המטפלת שלי. בלילה האחרון כשזה שוב חזר נכנסתי לדמיון שלי וראיתי ילדה קטנה שוכבת.הפנים שלה היו עצובות.השיער היה מפוזר .היא נראתה לי פצועה. העניים שלה היו פתוחות אבל לא נשקפה מהן שום הבעה.מיוסרת. לאט לאט התקרבתי אליה. הרמתי אותה מהרצפה ונשאתי אותה בזרעותי עירסלתי אותה הבטחתי לה שאני אשמור עליה שאני יגן עליה שהכל יהיה בסדר. הילדה חייכה אלי,עדיין כאובה ,אבל מנוחמת.

מי יותר בוגדים נשים או גברים ולמה (הכי נפוץ)כל צד בוגד?

נשים נימפומניות? יש כזה דבר? למה זה? לעניות דעתי,ומהידע שמעט צברתי, הרי לנשים יש עשירית טסטוסטרון מגברים, שזה ממש מעט אולי זה משום סרוטונין נמוך?, ו/או דופמין גבוה, ואדנלין גבוה שאולי גורם להתנהגות תוקפנית?

מתקשה כרגע להסביר, משהו עובר עליי...לא מסוגלת להסביר גם לה וגם לך....רק תהיה פה?..לא יודעת מה אני צריכה או רוצה כרגע...ולא יוצרת קשר איתה עד לפגישה....בבקשה תהיה...עולה משהו שחבל כל כך שהיא לא מעלה את זה..אל תכריח אותי להעלות בפניה או בפניך כרגע טוב?

שלום, יש לי בעיה ממש רצינית ואני מקווה שיהיה פה מישהו שיוכל אולי לנסות לעזור לי. אני והאקס שלי היינו ביחד מגיל 20 עד לפני כמה חודשים, כמעט 3 שנים. במשך הזמן הזה כבר ממש דיברנו על חתונה (לא כרגע אבל בעתיד) ועל לגור ביחד. לפני כמה חודשים נפרדנו כי היינו רבים הרבה והיתה לנו תקופה לא כ"כ טובה, בנוסף הוא הרגיש שהוא רוצה לחוות דברים שהוא לא יכול לחוות כשהוא נמצא בזוגיות. היה לי חודש מאוד קשה אחרי הפרידה ואחריו הכרתי מישהו חדש, מקסים.... ואז האקס חזר. ורצה לחזור. ונפגשנו כמה פעמים והיה פשוט מדהים. היה מושלם. הוא הבטיח שהפעם יהיה לנו יותר טוב, אמר שהבין שאני האחת בשבילו ושלא הצליח להיות עם אף אחת אחרת בזמן הזה, ושהוא רוצה שנגור ביחד ונתחתן. ככה בשבוע הוא החזיר לי את כל מה שהיה לי אליו (שכנראה לא באמת עבר אף פעם). הבעיה היא שכשההורים שלי גילו שאנחנו רוצים לחזור, הם פתאום נכנסו לתמונה. אמרו שאף פעם לא אהבו אותו ושהוא לא התייחס אליי מספיק יפה, שבנאדם שחיפש ריגושים פעם אחת יחפש אותם שוב בעתיד, ובכלל שהוא לא מתאים לי. הם אמרו שהם לא מוכנים לוותר ושלא יתנו לנו להיות ביחד בשום מחיר. אבא שלי אפילו אמר שהוא מוכן לעזוב את העבודה בשביל להקדיש את עצמו לזה אם אני אתעקש, שלא לדבר על אמא שלי שכמעט חטפה התקף לב בשבוע האחרון בגלל המלחמות שהיו פה. בקיצור - הם לא יתנו לנו להיות ביחד, ילכו אחרינו לכל מקום שנלך ויקחו אותי בכוח. השאלה שלי היא מה לעשות ???? אני באמת מרגישה שאני מאבדת את אהבת חיי.... ומילא אם היינו נפרדים כי אחד מאיתנו לא רוצה.. אבל שנינו כ"כ רוצים.. ורק בגלל ההורים. זה נשמע אבסורד!!! ניסינו לדבר איתם, הוא בא לפה ודיבר איתם ואפילו הלכנו לסבתא שלי... אבל כלום לא עזר. בבקשה אם למישהו יש עצות אני אשמח לשמוע....

שלום, העניין של ביטחון עצמי נמוך מקשה מאוד על חיי יום יום. זו לא השאלה איך זה קרה, למרות שזה גם מעניין, אלא - איך יוצאים מזה? מה יכול להעניק לנו את החסר כשמרגישים שפשוט אין משאבים כדי להתמודד עם אדם יותר חזק ובטוח בעצמו, גם כשזה חיוני? מה ניתן לעשות עם דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי ותחושת שנאה עצמית בגלל המודעול למצב אך ללא שום כלים וידע לפתרון? תודה על התשובה

אני כמו סהרורית, חיה-מתה. אני חולה. וזה רק יהיה יותר גרוע.. מרגישה מוכה מהחיים - מכה נוספת נחתה עלי אין לי יותר כוח!

היי יש לי שאלה לדיון. נגיד יש בחורה יפה, שרוצה להתחתן, היא ממעמד הפועלים. ואין לה השכלה גבוהה או רקע צבאי , תיכוני, ממשלתי, מרשים. מה עדיף שהיא תעשה - תתחתן עם בחור ממעמד גבוה שמעדיף בחורה יפה או שעדיף שהיא תתחתן עם מישהו פחות יפה ממנה ממעמד הפועלים? עם מי משניהם יהיה לה יותר טוב? בהתייחס לזה שהרקע הנפשי שלה הוא ממעמד נמוך. או שעדיף שהיא תזניח הופעה חיצונית ותטפח את השכל וההשכלה?

אבא שלי, היום התבטא ככה. נכנסתי לחדר ובכיתי. נסיפור הוא כזה; אבא שלי מעדיף את אחי ונותן לו הכל, לו ולחברה שלו. חברה של אחי גרה אצלנו והם מקבלים פה הכלף כלכלה,אוכל,יחס חם מאבי. ואותי.... הוא שונא. כשהוא מסתכל עליי בעיניים יש לו מבט אחוז אימה. הוא ממש מתרתח עלי. אני לא רוצה להתיימר להבין , אבל אני חושש שמדובר בכך שאני מזכיר לו את עצמו, בשלבי חייו המוקדמים ואפילו כעת. אני עובד ולומד. עובד במשמרות, המשכורת לא מגיעה לגובה רב, אבל מספיקה לי די צרכיי. הוא טוען שאני "לא עובד". הוא אומר לי כל הזמן שאני מוזר שאין לי חברים. אני נשבע שאני אוהב, אני אוהב חברים. אוהב אנשים. אבל הוא גרם לי לניתוק עם הסביבה במהלך חיי. הוא תמיד היה אומר לי דברים כגון: " איזה גבר הוא" על חבר שהיה בא אליי, ולכן עם הזמן הרגשתי צורך לנתק את הקשר עם חברים מהבחינה של ביקורם בבית שלי. ונכון, היום אף אחד כמעט לא נכנס אליי . אני גר עם הוריי. ואני ממש מת מפחד שאנשים יבואו אליי ויראו את מעמדי השואף לנחיתות גמורה במארג המשפחתי. ומה בכלל יש לדבר על חברה? היא בכלל תביע סלידה כשתראה את יחסו הלקלקני של אבי אל אחי ואת יחסו המזלזל והדמבחיל כלפיי. כפי שאמרתי קודם, אני משוכנע שאני מזכיר את אבי בקווים כלליים- הוא לא אוהב את עצמו במיוחד וייצור דיי ממורמר, ולכן הוא לא מסוגל לראותני ואף משתגע לנוכחותי. בהיר לי שאם אעזוב את הבית דברים יבואו על תיקונם, לפחות בחלקם המכריע, אך זאת אפשרות שאיננה ברת המציאות כרגע, משום שאני לא מוכן לכך, אין לי דיי כוחות על מנת לאסוף את עצמי נפשית. וגם כלכלית. ולא תהיה עזרה. הוא בחיים לא יעזור לי. אני שואל דבר כזה, מה המקור ליחסו אליי? האם זה הגיוני? האם יש בי משהו שמצדיק את זה? למה אני מרגיש כה מזולזל כשאני מגיע לביקור משפחתי (הוא טוחן ת'מוח למשפחה המורחבת על כמה אני מפריע לו בחיים ) אני מתבייש לבקר אצלהם. יש קטע, שאם אני אומר לו שהכרתי אדם חדש, או מישהו, הוא תמיד שלישי, והוא אומר לי "אתה לא אוהב אנשים, אף אחד לא יכול להסתדר איתך, מעניין אותי מי יסכים להתחתן איתך" ומה הכי מפליא? שהוא אומר שכולם אוהבים אותו ובכל מקום שהוא הולך הוא מרגיש "מעל כולם"- את זה הוא אומר ביחס לביטחון הנמוך שלי. ובכן, אם הוא מרגיש כל כך טוב ומעל כולם, למה הוא תמיד חייב להבהיר זאת? אולי הוא מקיים תחרות סמוייה נגדי? אם מעירים לי ונותנים מחמאה, הוא מסתכל בקנאה, הוא לא יכול לשמוע זאת. הייתה לי לפני חודש וחצי חברה(קשר של חודשיים), משפחתה אהבה אותי, אבל אני עזבתי אותה, אמרתי :"מה היא צריכה חרא כמוני?

הסיפור שתארת מתאר גם את המצב במשפחתי.נוסף ליחס הרע ישנם אלמנטים דומים:גם אימי מפארת את עצמה ,גם אבי הסתכל עליי בעין רעה,גם הורי רומזים למכרים שהם מסכנים בגלל מכה כזאת.ד.א: אבי אף סידר לי תור לפסיכיאטר כשאמרתי בפעם יחידה שיש לי קשיים.הציע לי לעבוד במלצרות (למרות שאני בוגרת טכניון)לאחר מכן- לא התענין. לאחר שנכנסתי לדכאון ראיתי שמעמדי במשפחה נמוך. גם לי לא היה כח לעבור -שנים ארוכות.אני ממליצה לך בחום- לעבור למקום אחר. בכל זמן שאתה נמצא בבית-בריאותך וחוסנך הולכים לאיבוד.אתה עשוי לאבד רבות. אני מציעה לעבור -תוך כדי ההרגשה של חוסר כח. תשקיע את כל כוחך במעבר ורק בדברים החשובים. כשתהיה בסביבה אחרת -כוחך ישוב אליך והמצב ישתפר. אל תחכה לאזור כוחות כשאתה בביתך. למנהל הפורום אודי:מה הסיבות להתנהגות הורים זו?הוריי אנשים מצליחים אולם אותי הם דכאו בעקיפין , התעלמו ונהגו בתוקפנות (אימי הכתה אותי וגם אבי בהתפרצויות נדירות,(אני סטודנטית) דוקא העוינות שאינה גלויה -קשה להתמודדות מפני שקשה להוכיח קיומה.)

שלום אני בת 22 נשואה מגיל 3 עם 3 ילדים לא עובדת ילדתי לפני חודשים וחצי את הילדה השלישית אני בבית כל היום בעלי חוזר מהעבודה בשעה 3וחצי וגם הבת הגדולה (בת 3 וחצי) בערב בעלי שוב הולכת בשעה 6 וחצי וחוזר ב9 יוצא שאני לבד רוב הזמן מטפלת בשניי תינוקות אני מרגישה בודדה אין לי תמיכה נפשית מאף אחד אני מרגישה רוב הזמן אמא רעה לפעמים יש לי מחשוב לעשות לעצמי משהו ולפעמים עולה לי בראש שאני אפגע באחד הילדים וישר מזדעזעת מהמחשבה אני לא מסוגלת לעשות משהו מרגישה מאוד בודהה ומתוסכלת מרגישה שאין לי במי להאחז מרגישה שאף אחד לא יכול באמת להבין אותי לא יודעת ממי לבקש כבר עזרה מיתביישת מאוד ללכת לפסיכיאטר במוקד מה אני אמורה לעשות מאוד קשה לי יש ימים שיותר ויש ימים שפחות.

מה שאני רוצה להבין זה למה שהמטפל לא יתעניין במטופל בנושא שדובר אבל ברור שהמטופל מתחמק ממנו??? זו לא הבנה טוטאלית זה קומן סנס...דוגמא: היא אמרה לי פעם שזה בולט שאני מדברת רק על אימי ולא אבי ובודאי שיש סיבה...אז למה שלא תשאל מה קורה??? למה שאני רק אעלה נושאים כי אם אני מעלה נושאים זה ברור שאני רוצה וקל לי לדבר עליהם וברור שמה שקשה יעלה פחות או בדרך עקיפה..אז למה לא לנסות לבדוק איתי מה קורה בתחום זה? לדעתי זאת עזרה של מטפל ולא ללכת כל הזמן עם הנושאים של המטופל....מה דעתך?????

למה הכוונה לחסום דברים אחרים? ומדוע שזה יחסום??? זה אמור לפתוח דברים לא?

הייתי מעונינת לדעת מה עלולה לחסום שאלה ?זאת במקרה שחלק מהותי לא מדובר. המטפל ההגון שהייתי אצלו אכן פעל כך.משהשיחה שלי חזרה על עצמה -עזבתי. השאלה המענינת היא:האם דיבור מעמיק יותר היה מדרבן אותי לפעול ולהחלץ ממצבי.ניסיוני הוא שטיפול דוקא המשיך את חוסר האונים וחוסר היוזמה שלי.

שכחת שם למטה שנעלבתי או שלא היה לך מה לאמר????????

מבקשת הרבה לעצמי בזמן האחרון. דווקא מרגיש לי התקדמות..

אני מפחדת נורא... מפחדת למות

כתוצאה ממחלה.. ונכות פיזית ושכלית.. מפחדת נורא

מאז שקראתי שנפש האדם לפי פרודי עשויה מלבידו,אגו,וסופר אגו. הכל הפך לי לשעמום גמור. שום דבר בעולמי עכשיו לא קסום. אני מוכרח לקרוא ולהבין מדוע התאוריה הזאת לא מוכחת, או שגויה, כדי להשקיט את מחשבותיי ולהחזיר לעצמי יופי לעולמי הפנימי. ועוד בקשה אשמח לקרוא על הסבר קצר פשוט וענייני של דוגמה לתאוריה אחרת לגמרי בא נפש האדם לא מחולק לפי לבידו דוחה,אגו מצ'ואיסטי, וסופר אגו(אולי זה יעזור לי גם לנטרל מחשבות לגבי האני עצמי שלי ושל אחרים)

משום שהתאוריה הזאת מורידה את ערך האדם לאפס. היא הופכת את כולם לשווים. כולם מנועלים לפי רגשות לכולם יש אגו ורצון לעליונות לכולם יש מצפון זה כאילו הופך אותך לאותו דבר כמו כולם, אין שוני,אין באמת עליונות כי זה רק בראש ואצל כל אחד בראש. כלום הכל סתם כלום שבלונה,שיכפול. אני הייתי שמח לא לקבל אותה, אבל משהו בי אומר שהיא נכונה. אולי זה משום שעוד לא התעמקתי בתאוריות אחרות, ולכן זה מטמטם לי את השכל. הבעיה עם התאוריה של פרויד, שאי אפשר להוכיח שהיא נכון, והיא אפשר להוכיח שהיא לא נכונה. זה מסוג הדברים שהם נסתרים לנו למשל אפשר לומר ואולי זה נכון, שאלוהים הוא האין סוף קדוש ברוחו, כלומר כל החומר ביקום וכל הלא חומר ביקור, כל האנרגיה ובכלל הכל. אי אפשר להוכיח את זה אי אפשר לסתור את זה. גם אסטרולגיה זו תאוריה שחייה שנים על גבי שנים, כאן יותר קל להוכיח שזה שקר, רק מה כאשר קוראים אסטרולוגיה או הולכים למגד עתידות, יש לו כוח להשפיע עליך נורא, כמו בענף הפסיכולוגיה וזו הבעיה הדברים שהוא אומר יכולים להיכנס כל כך לראש שזה מפחיד למשל אני אתן דוגמה: שאול המלך שהלך לבעלת האוב לפני הקרב עם פלשתים, בו היא חוזה עבורו את עתידו ומפחידה אותו במותו וגורמת לו לרשות אשם כאשר מעלה את שמואל הנביא- וכל זה יתכן כנקמה משום ששאול המלך סילק בתקופת מלכותו את כל מגידי העתיד משום שזה חטא לפי הדת לעבוד כוכבים. הוא בסוף חוזר למקום משכנו, ללא מצב רוח, אינו אוכל לחם, אינו שותה, ויוצא לקרב. שם הוא מבוס ומתאבד. אז הדברים האלה מאוד משפיעים.

היי, אני מעוניינת להתחיל טיפול אצל פסיכולוגית דתייה, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית מאזור ראשל"צ והסביבה.

היי, מצ"ב כתוב תהמייל שלי, אשמח לקבלת המלצה שמית לגבי פסיכולוגית דתייה. [email protected] תודה

אודי, פעם ראשונה ששתקתי ואמרתי שאין לי רצון לחפור..אז הפגישה היתה סתם...האם אגיע בשביל סתם לשבת ולומר שאין לי חשק? אז סתם נעביר את הזמן? באמת שאין לי חשק אליה יותר....תמיד אני זאת שמנתבת, בוחרת נושא וכו' ואם אין חשק מה עושים? האם המטפלים יכולים לבחור נושא??? להוביל?? נמאס לי להוביל שיחות...אולי שהיא תנסה להחזיר אותי??????כי אני קצת הלכתי לאיבוד......ואם יש נושא שקשה ואני לא מדברת עליו רק מעט דברתי...אז היא צריכה להבין ולשאול עליו ולעזור לא?????? אני לא מבינה איך נגיע לנושא שלא מתחשק לדבר אבל אולי צריך??יש מצב לבקש ממנה??אני לא מסוגלת... היא רוצה שהכל יבוא ממני....אבל אולי גם מתפקידה לברר????כי אפשר להבין גם ממה שלא נאמר....

הינני בחור בן 25 , סטודנט. וכמו שהבנתם מהכותרת, אני ביישן , מאוד ביישן. מאז ומעולם הייתי כזה , ואני לא רואה בתכונה הזאת משהו נורא במיוחד , רק הבעיה שזה תוקע ומסבך לי את החיים. קשה לי מאוד להתחבר עם אנשים , קשה לי להסתגל למצבים חדשים , קשה לי להפתח , קשה לי להפגין את האכויות שבי כי רוב הזמן אני שותק , ומה לעשות שאנשים שותקים נשארים רחוקים מהצלחת. אני מסתכל על אנשים בגילי שכבר בנו לעצמם את החיים , יש כאלה שכבר נשואים , ורבים אחרים נראים בדרך הבטוחה. ואילו אני? מעולם לא הייתה לי חברה , הקשר שלי עם בנות הסתכם בכמה דייטים כושלים שמקורם באתרי הכרויות. המעגל החברתי שלי מאוד מצומצם (בלשון המעטה) והתחושה הכללית היא שככה אי אפשר להמשיך. הגיע הזמן שאעשה משהו עם עצמי , כי אם זה לא עכשיו אז מתי כן? ראוי לציין שהייתי כבר בטיפולים פסיכולוגים. האחרון הסתיים לפני שנה , ונמשך למעלה משנה. לצערי אין ממש תוצאות , מלבד תחושת הפורקן . אבל פורקן לא ממש יקדם אותי בחיים. וכמו שכבר ציינתי , הגיע הזמן שהחיים שלי יתחילו להתקדם לאנשהו. אשמח מאוד לקבל עצות וכיווני דרך לאפשרויות טיפול והתמודדות. המון תודה מראש.

בני בן 25 מסתגר רוב היום במחשב, לא יוצא מהבית, למעט לימודים פעמיים בשבוע, לא יוצר קשרים חברתיים כלל, דבר שמדאיג אותי מאוד. ניסיתי לדבר על ליבו שיקבל עזרה מקצועית דרך קופ"ח - והוא סרב. האם יש דרך יותר "מתוחכמת" לעזור בנושא.

שלום, בתשובות רבות שנתת דיברת שוב ושוב על הנוסחה "ללא תלות אין עצמאות בטיפול". ברור שבמקרה של ילדים אפשר למצוא בכך הגיון, אבל במקרה של מטופל בוגר הפונה לטיפול אני קצת תוהה אם לא הרחקת לכת בנושא. אתה מצפה שמטופל בוגר יפתח תלות במטפל שלו בכדי לאחות מחדש את הקונפליקטים הקדמוניים שלו כשברור מאליו שהמטפל איננו ההורה הקונקרטי שלו ולא אמור גם להחליף אותו. ברור לי גם שאתה מדבר על דפוסי העברה ש'מחקים' את ההורה הסימבולי, ובכל זאת... אתה בעצם מוכר אשליה שההתפכחות ממנה יכולה להיות מזיקה. אתה מדבר על תלות של מטופל כשלב הכרחי ולגיטימי- שלמעשה הרבה מטפלים לא יעודדו אותה או יבהלו ממנה או לא יהיו מסוגלים באמת להכיל אותה. מה שבכוונתי לומר הוא שאתה 'מוכר' מנטרה שלא באמת יכולה לתאום את תנאי השטח. אתה יוצר תנאי שטח מסוכנים שיכולים להוביל להרבה תאונות עבודה מכוח אותה אמונה שרגרסיה היא שלב הכרחי בהצמחת מטופל לחיים בוגרים. אני חושבת שמנהלי פורום באיזשהו אופן הם גם מעצבי דעת קהל בנושאים שונים ויש באחריותם גם לדעת לסייג את דבריהם. כי הרי ברור שהמנטרה הזו נופלת על בורות וחללים ריקים אצל אנשים מיואשים שמחפשים גאולה כשרעיון 'החזרה להיות ילד' נראה כפתרון קוסם וממלא. המנטרה הזו לא באמת מאפשרת למטופל לשמור על עצמו משום שבתור 'ילד' הוא הרי אמור לסמוך על ההורה, להתמסר אליו ולהאמין בדרכו ולכן לא באמת מעודדת את האוטונומיה שלו לבקר ולפקוח עין כאדם בוגר.

מרגישה מרוחקת מהמטפלת..שהיא לא מבינה ונמאס להסביר...נעלבתי ממנה שהיא אמרה משהו עליי...לא חשוב מה...ועכשיו לא מתחשק לי להגיע לפגישה......בטח תאמר לדבר איתה אבל נראה לי שאני נמאסת גם עליה וגם עליי......מה עושים כשהטיפול נמאס??? והאם באמת אתה חושב שכדאי לסיים כשאני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה לשמוע אותה???ואולי גם אין לי מה לחדש...בשביל מה טוחנים מים אם דברים לא משתנים ואולי מעדיפה שלא ישתנו????אמרת שהטיפול יגמר כשלא תהיה לי בעיה להזדקק לה...אז אין לי בעיה להזדקק פשוט לא רוצה יותר.......נמאס לי,אני לא יכולה להשתנות יותר כי זה פוגע בזוגיות הטובה שיש לי.....ונמאס לי להפגע ממנה.חשבתי שהיא בטובתי ועכשיו אני מרגישה שהיא נגדי......ומהמקום הזה אני חוזרת ללבד.......

הבטחת תשובה לבמבי...בבקשה אל תרחיק אותה וחזור אליה...

הי מיכל, תודה מתוקה ! התרגשתי מאוד לקרוא את הודעתך זו.. סתרת לי בגדול את הרגשת הדחיה ... במבי.

אכפת לי ממך...וכי למה צריך להרגיש דחיה?

שלום לכם אני בן 24 מגיל 17 הייתי סובל מחרדות שונות שלא הפריעו לי בתהליכי החיים בגיל 22 עברתי ניתוח של הפנדיציט עקירת התוסתפתן לאחר יומיים בידיוק חשתי בסחרחורת איומה של ורטיגו כאשר כל העולם סובב סביבי במהירות לשם כך נתנו לי הרופאים איגסרק כאשר הוא עזר לי להפסקה הסחרחורת אבל עד עכשיו נשארו לי התסמינים של חוסר הקשבה,חוסר התמצאות במרחב,שיוט , תחושת תזוזה בעודי יושב . עשיתי בדיקת ENG יצא תקין עשיתי בדיקות דם יצא תקין חשוב לציין שהורטיגו גרם לי לחרדות נוספות כמו אגרופובייה שהחריפה לי את החרדות קשה לי לחיות ככה ביום יום ואני כבר אובד עצות מקשרים לי את הורטיגו לחרדות וזה ממש לא נראהה לי אני ממש אובד עצות אני אשמח לקבל תשובהה תודהה!

היי, תגיד לי מה תפקיד המטופל בטיפול??? האם רק לבוא למפגשים ולדברמה שמדאיג אותו ולשמוע מהפסיכולוג מה שחושב??? והאם נגמרו כלל הדברים שהמטופל רוצה לספר אז מה עושים???? מה עושים עם כל החומר והדברים שהמטופל סיפר מול המטפל???? אני עדיין לא מבינה איך מתרחש תהליך טיפולי ומה תפקיד המטופל בתוך המפגש? תודה

שלום, האם משהוא מכיר פסיכולוג שדובר טורקית ? תודה

בני סבל מדיכאון . קיבל רסיטל והכדור עשה פלאים. אחרי חודש חזר לעצמו.. ונהיה חברותי מאד ומצחיק בחברה... ומשום מה אני דואגת שהמצב יהפוך למאניה דיפרסיה והוא נראה לי קצת בהיי.. יותר מהרגיל. האם יתכן? ומה ניתן לעשות ? לעבור לחצי כדור

אין פה ספק בכלל ,אני מרגיש שונה מהנורמה,בהמון דפוסים,אבל בעיקר בקטע החברתי. לפני שבוע בערך הובחנתי כADHD,אבל אני יודע ב100% שהבעיה מלווה אותי מגיל ילדות צעירה מאוד ופשוט הוזנחתי מבחינה טיפולית.עם הADHD אני עם הפרעה רגשית מגיל קטן מאוד ,אמי הייתה מתארת אותי כמרדן ו"בעל אופי לא טוב" כל הזמן.זה התחיל מכך שעם היא לא הייתה אומרת איזה מילה מסויימת שאני רוצה שהיא תגיד,למשל יצאתי מטיפול שיניים ואמרתי לה שתגיד את "המילה" אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר..אז עד שהיא לא אמרה את המילה שהתכוונתי לא נתנתי לה להמשיך ללכת.כמובן שאני התכוונתי למילה כל הכבוד,וכך היא הייתה מתעצבנת ולא מבינה מה קורה איתי והייתי פשוט בורח ואחרי כמה דקות חוזר בוכה..אני בכוונה הולך אחורה כדי שתקבל תמונת מצב כללית.דוגמת המקרה הזה היא לגיל 7-8 בערך ואני אתן עוד דוגמא.באותם גילאים בערך 6-8 ,עם אמא שלי הייתה הולכת עם חברה שלי ואני הייתי איתן,הייתי רוצה שהיא תקשיב רק לי שאני מדבר ועם זה לא היה ככה הייתי מתחיל לבכות .וכל מיני דברים כאלו שהיו קוראים.אמא שלי עברה המון סבל בחיים עד לשלב שהייתי בגיל 6 ואחרי 4 ילדים לא היה לה ממש כוח נפשי להתמודד איתי ועם כל הבכי ה"לא מוסבר שלי" ..שהייתי בגיל 10 בערך כל פעם שהייתי בוכה בבית היא הייתה מאיימת "אני יביא עליך את אחיך הגדול" ..וזה ממש לא שאמא שלי אמא רעה,היום אני מדבר עם אמא שלי על הכל וכל הזמן אמא שלי הכי דואגת לי שאפשר.פשוט בגלל שאבא שלי היה נרקומן ובכמה שלבים בחיים שלי הוא היה בכלא,ובכמה שלבים היה בבית..כנראה זה גם הוסיף לבלבול ,אבל קיבלתי דמות אבהית מאוד רעה,שרק לפני שנתיים אמא שלי החליטה להיפרד ממנו ולא עשתה זאת כל השנים בגלל פחד.בכל מקרה,ככל שעברו השנים והגעתי לגיל 10-12 ,נהייתי יותר רגיש לכל דבר,כל יום שהייתי חוזר מהבית ספר הייתי עושה בדק בית בראש וחושב מה לא היה בסדר ונכנס לעצבות מי זה,וזה עוד ביום שנחשב לטוב,ביום שקרה ממש משהו כמו -מישהו ניסה לרדת עליי,הייתי כל הזמן חושב על זה בבית וזה היה מכניס אותי למצב רוח לא טוב..וככה כל יום.בקתופת הבית ספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין ונחשבתי על ידי המורים כחכם הרבה מעל הממוצע.אבל הייתי הילד כמעט הכי לא מקובל.היו לי 2 חברים בערך ,והייתי מעביר את היום במחשב ובטלוייזיה ולעיטים בלימודים,(אף פעם לא היה לי כח ללמוד בבית). בתחילת תקופת החטיבה קיבלתי קצת עזרה חברתית והצלחתי לפתח תדמית מקובלת אבל עם זה באה הירידה בלימודים שלי,ואחרי שנה שנתיים התדמית המקובלת ירדה,כי היא לא באמת הגיעה לי,לא ידעתי איך לתפקד חברתית מאז ומעולם ומהר מאוד עלו על זה.עם מישהו מנסה לרדת עליי,לעקוץ אותי,אפילו ממש בצחוק ,האדם היחיד שלא יראה על הפנים שלי שאני נפגע זה עיוור.כל הזמן אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לרדת עליי אני יגיב בתוקפנות ,וגם עם אני מחזיר ירידה שתיים שלוש ,הכוח נפשי שלי יורד ואני עומד לבכות.היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד..הייתי יושב במחשב מעל 7 שעות ביום.. היום שאני מסיים כיתה י"א יש לי קבוצת חברים שאני יוצא איתם בערך שנתיים.כל הזמן היינו 5 חברים ועוד כמה בנות.אבל באופן מצחיק הבנות למשל רואות את החבורה כהן והארבע בנים ללא אני.אני לא בן אדם רע,ומגיע לי להיות אהוב ולהיות חלק דומיננטי,אבל זה פשוט בעיה בי.יש לי לפעמים קצת חרדה חברתית,אבל אני מאוד מאוד שואף כל הזמן להתנהג בספונטיניות וביכולות החברתיות של חבריי שבעיניי הם כבר בלתי אפשריות אחרי כל כך הרבה מאמצים ונסיונות להעתיק.בסופו של דבר רק לעיטים רחוקות אני דוחה יציאות ומתגבר על המעין חרדה חברתית ..ומגיע בביטחון בכל פעם שיש "ישיבה"(כלומר שיושבים כל החברה)..אבל הביטחון שלי יורד בצ'יק,הרמז הדקיק ביותר לגינוי מצד הזולת מוביל אותי למצב שאני עוד שניה בוכה,זה כמובן בהדרגה,יש מצבים שאני אחרי זה שותק כמה זמן ואז משתדל שלא יראו עליי.. כיום אני בסופו של עניין לא אדם בודד.אבל ברוב המקרים אני צריך להתקשר לחברים כדי לשאול עם יוצאים.כי אנשים לא רואים אותי כדמות חשובה בעיניים.אני יודע שמה שאני אומר עכשיו מצביע על דימוי עצמי נמוך,אבל אני פשוט בן-אדם לא מעניין.אני יכול לשבת על שיחה עם חבר ולבדר על דברים שקרו לי וכו',אבל גם אז אני מסביר את זה בצורה מעורפלת לחלוטין,הרבה פעמים מגמגם בזמן הדיבור .. עם הזמן פיתחתי כל מיני דפוסי התנהגות , למשל,כשאני בחברת ילדים מסויימת אני אוטומטית מחפש דמות מסויימת שנוח לי אותה יותר ,ואני לא יכול להתסגל לחברה עם אחד הילדים שאני מחפש בח'ברה הזאת לא נמצא. הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי-"מה אותו ילד היה עושה" .. זה למעשה כל הזמן,נראה לי.."מה הילד המקובל והכל כך מצליח חברתית היה עושה עכשיו במקומי"איך היה מתנהג" "איך היה מגיב" אז מן הסתם שהדימוי עצמי שלי נמוך,אבל זה כתוצאה מכך שאני כבר נואש ולא יודע איך להתנהג,למשל לפני שנה הייתי יותר פעמים נמצא במצב שאני יושב עם חברים ,אבל נראה המום כזה,ואז נגיד מישהו היה אומר -"איזה חמוד לירון" וזה הדבר שההיה הכי שנוא עלי בעולם!הייתי ממש מסמיק ונעלב אבל עושה הכל כדי שלא יראו,ועל כל דבר כדוגמה הזאת הביטחון שלי יורד ל0,כמו מצב שאני אוזר הרבה ביטחון לספר לכולם משהו,נגיד משהו מצחיק,והוא מתקבל בצורה שלילית,זה פשוט מוריד לי את הביטחון ל0,ואין אצלי דבר כזה ביטחון מצתבר,שנגיד עם בתקופה האחרונה כמה פעמים סיפרתי בדיחה או משהו כזה וכולם צחקו,אז לרגע הביטחון עולה ,אבל יום אחריי גם עם אני יגיד לעצמי כל הזמן תיזכר בזה שהצחקת וכו',עם הדברים שאני אומר מתקבלים בצורה שלילית על ידי החברה אני ממש מתכנס עצמית והביטחון שלי יורד ל0.ואז בד"כ במשך רוב הערב אני נשאר שקט. ברור במיליון אחוז שהבעיה היא בסופו של דבר אצלי,חבריי הם לא אנשים רעים,והם אוהבים אותי כחבר,אני פשוט מרגיש שאני פראייר שאני נמצא בקבוצת ילדים כזאת מקובלת ולא מנצל את זה..לא הופך להיות בעל יכולות חברתיות וספונטיות ודיבור משוחרר והכל כמו ארבעת החברים האחרים.בלי שום קשר כל הדברים הללו מתבאטים בכיתה וביום יום. אגב,דבר חשוב נוסף,תמיד שאני מדבר - אני תמיד מרגיש שכל העיניים אליי.באופן קבוע ותמידי..הייתי אצל פסיכאטרית ודיברתי איתה פחות או יותר על כך,והיא אמרה ששיחות עם פסיכולוג יעזרו לי,אבל אני מרגיש שהבעיה היא אצלי במנגנון המוח,בגלל הפרעת הקשב והריכוז הזמן תגובה שלי סופר איטי,וכל הזמן יש לי הרגשה שהמוח חושב לאט,אני מרגיש עייף כל הזמן..כל הדברים האלה..ובינתיים בכמה טיפולי סוגי רטלין לא הרגשתי שיפור. אני חושב גם שיש לי בעיית חרדה,שאני כל הזמן חושב מה יגידו אחרי מה שאני אומר,והרבה פעמים פשוט בסופו של דבר לא אומר את הדבר..או שאינ הולך למקום..אני חושב הרבה צעדים קדימה מה יקרה,שאני יבוא מה אני יגיד..איך זה יתקבל..ואפילו לפני שבוע הייתי במז'ור דיפריסיון שדי עבר אבל המצב רוח שלי נשאר לא טוב בתקופה האחרונה ובאופן כללי המצב רוח שלי לא יציב.זה לא שאני במניה דיפרסיה,אלה שפשוט לפעמים אני במצב רוח לא טוב מסתם גם עם היה לי יום שהוא טוב בבית ספר.. אבל בכל מקרה עד היום כל יום אחרי בית ספר אני בכוח מחפש את הדברים הלא טובים ולתת לעצמי עליהם ביקורת. לסיכום-גם עם אין לי הפרעה פסיכאטרית,נפשית וכו'..שאני בסה"כ בןאדם שמשקיע בטיפוח שלו ונראה טוב מאוד,אבל יש לי בעיה בתפקוד וביכולת החברתית ואפילו שאני פתוח לחברה אני גרוע . הדיבורים שאני מוציא הם כל הזמן קשורים לנושאים שאחרים העלו..ואני רק כל הזמן משתדל לצחוק ולהראות שאני בעניינים!כדי שלא יגידו מה קרה אני המום או שקט..כי אני לא ילד מופנם!ואני משתדל לשדר כל הזמן ביטחון אבל..על מי אני עובד?כולם רואים עליי את הביטחון העצמי הירוד..ובאותו הקשר של מה שאמרתי שאני רק מצתרף בשיחות לנושאים..גם שאני מנסה להעלות נושאים הם בדרך כלל לא מתקבלים ,או כי אני פשוט לא יודע להגיד את הדברים במקום ,או שזה בגלל הצורה שאני אומר אותם.שעם לפעמים נשמע רעד בקולי שלי או משהו כזה.ובגלל תחושת הניתוק החברתית שלי,זה או שאני לא אומר כלום,או שאני אומר דברים,אבל צוחקים על הרבה דברים לא קשורים שאני אמור.ואין לי מושג למה אני אומר אותם.שאני במצבי לחץ כמו מישהו ניסה לרדת עליי בצחוק אני בכלל לא שם לב למה שאני אומר ואומר דברים שאחרים צוחקים עליי. אני יודע שיש פה הרבה בלאגן,ואני בעצמי מבולבל,אבל מעבר ל-להגיד לי שאני ילד לפסיכולוג ויקבל איבחון וכו' .האם לדעתך יש פה משהו מעבר לסתם עוד איזה הפרעת קשב וריכוז והפרעה רגשית?אני משתוקק נואשות לשינוי!מקווה שתוכל להחזיר לי תגובה הולמת ולא משהו קצר ושלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים.תודה מראש !!!!

היא תוקפת אותי לפעמים, ואני לא מוכן. יש לי חברים, המון חברים, אני יכול רק להרים טלפון או לכתוב סטטוס אחד בפייסבוק והם יעמדו בשורה, ירצו לבוא לבקר או שאבקר אצלם. אף אחד מהם לא מעניין אותי. כולם משעממים וילדותיים. חלק נכבד מהם גם טיפשים. אני לא יודע איך להכיר אנשים מעניינים, איך להכיר אנשים שמחפשים יותר מהנאה בשיחה ובקשר, אנשים שמעוניינים במין פרודוקטיביות אינסופית שכזו, שבכל פעם שרגע יעבור, יעברו גם הם ממצב אחד לאחר, ישתנו קצת, ולא מפאת מחשבות עצמיות כי אם מפאת מחשבות שחשבו אחרים ועברו סינרגיה עם המחשבות שחשבת אתה. כבר כמעט חודש שאני לא מצליח להירדם לפני ארבע בבוקר. נמאס לי.

אתה מוכן להבטיח שהכל יסתדר בסוף?

קצת מעליב..

אני מקווה שזה קשור לכאן ואם לא סורי, אני צריך לפרוק!!!! אמא כל כך פגעה בי. יש לי בת דודה שהתקרבנו נורא בזמן האחרון, חברים ממש טובים. לאחרונה שכרה בית ויצא לי לישון אצלה פעמיים.. היום לפני שיצאתי אמרתי לאמא שאני ישן אצלה והיא שאלה אם יש בינינו משהו...כל כך נפגעתי!!! יצאתי בטריקת דלת ועם דמעות!!!!! חצופה!!!! מה נראה לה??? אפילו בצחוק אני לא חושב על זה!!! אנחנו חברים טובים ! וזו הת דודה שלי בכלל!! אוףףףףףףף!!! מעצבנת!! נורא נפגעתי. לא רומה בכלל לדבר איתה!!

מה זאת אומרת לא לגיטימי? בין מי למי? לא מבין אותך כל כך..

ההודעה שכתבתי בשישי ( 3.6 ) קשה מדי ??? :(

אודי, יש לי קטע כזה להראות למטפלת שכבר הכל בסדר, שאני יכולה, שאני כבר לא אובססיבית וחושבת עליה כל הזמן..וכו'..היא אולי קצת סקפטית אבל יש לי רצון להראות לה שזהו..לא יודעת רוצה איכשהו לסיים את הטיפול ולא יודעת איך..איך מסיימים טיפול? איך יודעים שבסדר, אני יודעת שאני יכולה בלעדיה מצד אחד וכאילו זה אשליה כזו שאני חייבת את התלות בה..הרי אני לא חייבת, היא לא באמת איתי כל רגע נתון, בחיים האמיתיים אני לבד...ויש בזה אשליה קצת בטיפול של יחד..לא יודעת...איך אדע שבאמת אין לי צורך בה????? יחסית אני בסדר...

סליחה שמנדנדת... טרם ענית להודעת ההמשך שם למטה ואני לא יכולה לבלוע .. נחנקת.. לא יודעת אם הוא.. הדמות ההורית בחיי עשה לי דברים שאני לא יכולה לחשוב.. שגרם לי לשנוא את עצמי את גופי את נשמתי!!!!!! מתעבת את עצמי.. לא יודעת מה אני.. מה הזהות שלי.. ל א אוהבת גברים וגם לא נשים... החיים שלי תקועים. ואולי לא היו הדברים מעולם? אולי מחפשת סיבה ש"תצדיק" את החולאים הנפשיים שלי? לא יודעת . היא הפסיכולוגית חושבת חושדת שכן עברתי sexual abuse.. (אפילו קשה לי לכתוב בעברית) ואני לא יודעת!!!!!!!!! ואיך אפשר לדעת, אם זה קרה בגיל ממש צעיר? ואולי לא קרה? ואם אין סיבה מוצדקת שמאפשרת להבין אותי יותר? לקבל אותי יותר? אז אני סתם דפוקה. בכל מקרה לא אצא מזה טוב. אבל התחושה שלא מצליחה להיזכר משגעת אותי. ואולי אין במה להיזכר? אלימות פיזית היתה. אבל משהו אחר? אפשר באמצעות היפנוזה לדעת אם היה משהו? זה אולי יכול לעזור להיזכר???!! מרגישה שמשתגעת! אודי, בבקשה בבקשה תעזור לי??!!

שלום, אשמח לדעת באופן כללי האם לתפקיד פסיכולוג קליני, אדם שיש לו רגישות רבה לזולת (אני אתן דוגמה את מירי מסיקה בכוכב נולד), ורגישות בכלל, האם הוא מועמד טוב לתחום הפסיכולוגיה הקלינית או ההיפך הוא הנכון. כלומר האם זו מגרעה או דווקא יתרון, לדעתך כמובן, מניסיונך. תודה רבה, שני

... :( :( :( :( :( אודי, ..אפילו שהיה לי בלאגן בראש ובלב איתך אני כותבת לך.. קשה לתפקד כך ללא אגודל ימין. אתה צריך לבקש הרבה יותר את עזרת האחרים. וואאוו כמה זעם,חוסר אונים ,יאוש ..קריזה. איזו קריזה. שורש ז.ק.ק נזקקתי נזקק נזקקת נזקקת נזקקת נזקק נזקקה נזקקים נזקקנו נזקקות נזקקתם נזקקתן נזקקו הכל קריזה. אתה יודע אודי הזקיקים הקטנים הנמצאים בשחלות גם הם משורש ז.ק.ק ... וגם מזוקק ,שורשו ז.ק.ק .... וואאוו...איזו קריזה זה להרגיש כ"כ נזקק כ"כ תלוי.. ואתה יודע אודי, היה לי גם איתך בלאגן בלב..אני מאמינה שעשית ככל יכולתך..ובכל זאת... כעסתי,רתחתי, הרגשתי חוסר אונים.. כן, גם מאוד מאוד דאגתי..לא ידעתי מה קורה איתך..פחדתי.. פתאום הכל היה כ"כ משובש פה..המון הודעות אדומות שנשארו להן מיותמות יום ועוד יום ועוד..וגם יום שלישי שעבר נשאר לו משונה, מפחיד כזה ,לא ידעתי מה קרה לך..טוב, עזוב.. וגם כעסתי על עצמי שאני דואגת וחוששת.וכך נכנסתי לאיזה פלונטר ואתה יודע..נשמע מצחיק /הזוי לא דיברתי איתך בלב..כן,הייתי איתך ברוגז..לא להאמין לאיזה מצבים אני נכנסת בכל התקופה האחרונה... ועכשיו ?...לא יודעת..יש בי המון המון זעם.. כ"כ רוצה להרביץ לך ולאמא צביה ...להרביץ ולהרביץ ולהרביץ ושתרגישו לכם מה זה להרגיש כ"כ תלוי באחרים בגלל האגודל הזה שהחליט להחרים עכשיו את העולם.. אוףףףף אודי,ניסית פעם לצחצח שיניים ביד שמאל ? המברשת מחליקה וכמעט מגיעה לאף. ניסית להשתמש בעט,בעפרון,לצייר ללא האגודל ????? ניסית להתלבש,להתקלח ,לחפוף שיער ארוך עד המותניים רק ביד שמאל כשימין עטופה בניילונים ??? אוףףףף קריזה. ..ועוד הציעו לי שיחפפו לי את השיער.. חשבתי שאקבל שטף דם במוח מרוב הקריזה שהרגשתי לעצם ההצעה..כאילו אני זקוקה לחלוטין. תלויה כך באחרים.כאילו שאני לא יכולה להסתדר בעצמי. הרגשת אודי פעם מה זה להרגיש כך תלוי פתאום באחרים ?? כמו כביסה שתלויה על החבל ומתנדנדת מצד לצד.. אודי,אני רוצה לנוח מכל העולם הזה .ללכת לישון . ושאתה ואמא צביה תדאגו ל-ה-כ-ל. ואם אתה צוחק לי, לועג לי על זה אז שתדע לך שבכלל לא איכפת לי ..ושתע לך שאני יודעת שאתה לא לועג . במבי פצוע שנמצא בקריזה..קריזה .קריז. קרי קר קר לי.כן,קר לי

ערב טוב לך, ראשית, תודה על תגובתך .היא נגעה בלב בפנים. תודה ! שנית,רוצה לשתף אותך. ..אתה יודע אודי,כשראיתי שאתה לא מגיב להודעתי הרגשתי אכזבה ודחויה על ידך אך בו זמנית גם הרגשתי שמחה.. כאילו איזה קול בתוכי אמר לי:"את רואה,מגיע לך,זה מגיע לך. התחלת לדבר עם אנשים אמיתיים עכשיו את תלויה בתגובות שלהם ".. .וכשמיכל פנתה אליך ,גם הרגשתי תערובת בלב.התרגשתי מאוד .הרגשתי שהיא לא מוותרת עלי. אך בו זמנית גם התאכזבתי קצת. הרגשתי שהיא "מקלקלת" לי ..ידעתי שעכשיו תענה לי.. כן אודי,בלגן... רוצה גם לשאול אותך...מאוד מאוד רוצה לשאול אותך ..מפחדת שלא תענה לי וארגיש..????? לא יודעת אפילו מה... ואני רוצה לשאול אותך בכל זאת..אודי,בבקשה תענה לי , טוב אודי ??? כתבת לי בקשר לחדות הלשון שלי...למה אתה מתכוון ?? איפה ראית את זה בהודעה שכתבתי ??? אל תלעג לי על הבקשה המטומטמת הזו טוב אודי ???? במבי

כתבתי עוד הודעה ב2.6 ולא שמת לב?

אודי אני מתוסכלת, כואב לי מאוד, אני מרגישה כל כך רע, אני מרגישה שאני טיפשה מאוד, כלבה, לא עושה שום דבר טוב אלא להפריע למטופלת, אני שונאת את עצמי מאוד מאוד. לא בא לי לחיות בכלל לא בא לי לעשות כלום, רוצה למות רק. אפשר????? אני מרגישה כל כך בתסכול, אני מרגישה שאני לא יכולה עם כל הכאבים ומה עושה לי הטיפול ואיך רק מקשה עליי ולא מרגישה בהקלה בכלל. מה לעשות אודי??????? לא יכולה תבינו עלייייייייייייייייייייייייייייי...

שלום, אני לא מפעילה את עצמי כלל. אני חולמת רב שעות היום על אירועים טובים שיכולים להתרחש בעתיד. דפוס החלימה בהקיץ היה קיים תמיד. אולם כעת זה כל מה שאני עושה .כבר מספר שנים.אני בדכאון קל והתקשיתי להחלים. האם תוכל לתת מידע על מקור החלימה בהקיץ (אני נהנית לעשות זאת)? תודה.

הלכתי בעבר לפסיכולוג.זה לא עזר לי.בנוסף פסיכולוג אחד נהג בפראות (הזמין לרגרסיה ולבסוף קטע את הטיפול בסמס.)והרגשתי רע מאד במהלך הטיפול שנמשך כשנה. אח"כ הייתי בטיפול משקם של כ3 חודשים.הרגשתי חזקה יותר כשסיימתי כל זה. לענין הפעילות: השיחות לא גרמו לי לפעול.(דוקא בראשית הטיפול הלא אתי-קפצתי משוכות חרדה.זה היה דבר יחיד שהשפיע לטוב.לכן היה פער גדול בין דמות המטפל בעיני לבין מעשיו .בכל מקרה כעת,איני רוצה לחזור לשעבוד כלשהו,אפילו לא לפסיכולוג אתי.) אילו גורמים אחרים?מה הדבר מעיד על הדכאון?

אני נפגעתי נפשית מחולה סיזכורפניה חייתי איתו תקופה עד שהתחילו ההתקפים אני מאוד חרדה אחרי שחייתי איתו וסבלתי מימנו מאוד מהדיכאונות שלו ולהתקפים שלו עקב המחלה אני לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה הרעה שאני מרגישה יש בי הרבה שנאה אליו בגלל שסבלתי מימנו איך אוכל לטפל בעצמי ולנסות לשכוח אותו ולחיות בשקט בלי חרדות

אנשים זה מתוסבך.. אם אין לכם את זה אז תעברו הלאה.. טוב אז: [1] המצב כרגע אוביאקטיבי [2] הבעיה כמו שאני רואה אותה. בן 36 לא עובד זה תקופה ארוכה, אין חברים, אין עם מי להעביר איתו\ה חוויות, אין בת זוג, אין סקס, אין ידידים אני גר אצל ההורים אני מגמגם כבד, אני לא יוצא או מבלה זה תקופה ארוכה, אני נילחם יום יום שיקבלו אותי לעבודה וגם שעברתי את המבחנים וממש כמעט נגעתי בזה עדיין לא קיבלו אותי – כבר 7 חודשים, כל היום אני יושב בבית לבד עם עצמי, אני בקשר רק עם אמא שלי, בדרך כלל אני לבד, אנשים בדרך כלל לא מתחברים אלי.. במקום העבודה "הזמני" האחרון אפילו לא אמרו לי שלום שעזבתי... אבל אני יודע שמדובר באנשים גסיי רוח וליפעמים קופים תוקפניים. אז בגדול אני מרגיש קצת לבד עם עצמי כמו ש אני חייב להפעיל שרירים שאפילו שכחתי על קיומם – מרגיש מנוון מנטלית וגם פיזית.. אבל אני לא עצוב או מדוכדך.. אני לא יכל להיות אני חושב. – ואני מרוצה מזה שאני חזק כזה בפנים. טוב אז מה הבעייה.. מה השורש.. טוב אז הגימגום.. זה הוא זרע הפורענות, ולמה אני מגמגם.. טוב אז אני חושב שאני עצמי לא! מוכן לחיות עם הזהות הנוכחית שלי עם ההכרה שלי של מי שאני ואיך שאני תופס את עצמי, כך שאני בחו"ל אני לא מגמגם ואני ממש פורח (נטו 6 שנים בחול) אבל מה לעשות אין לי אזרחות זרה למרות שניסיתי מספר פעמים, בחו"ל אף אחד לא מכיר אותי ואני לא מכיר אף אחד עם זאת האנשים הרבה יותר אדיבים מנומסים ואנושיים מישראלים, אני יכול להיות רגוע ולהאמין במה שקורה.. מאוד נעים לי לדבר בחופשיות ולהתבטא וליהיות עם חברים אם עם בחורות ובכלל לחיות את חיי, היום אני יכול לחיות ולהרגיש שאני חיי רק שאני יותר מדטיבי.. בעניין של להיתקשר עם עצמי ולחזור אל "המקור האבסרקטי" שלי ובכך להרגיש יותר מאוחד.. או שלם יותר. עם זאת: אז אני אומר שהבעיה היא בעצם מין "משבר זהות" (לא אוהב את הזהות שנולדתי לתוכה - הילדות) אבל אני גם חושב ומודע לזה שזהות היא מסכה – קובץ של חוות דעת – זה דבר אמתי כי אני מקיים אותו עם זאת – מה לעשות אני עדיין לא אדם מואר, כך שאני כן צריך בסופו של דבר לטפל באגו בזהות שלי גם שאני חושב-מרגיש שמדובר באשלייה – בתוכנה – ואז אני מוצא את עצמי מתמודד אם התוכנה "שלי" כן, ולא, ואם, אז.. אם שואלים אותי מה אני הכי רוצא: זה אהבה, בכל צורה לתת ולקבל.. עם זאת הגימגום והמצב הכספי לא מאפשרים לי הרבה... אה ובקרוב אני יעבור קורס מקצועי\ ענף תעסקה אחר

לא מובן לי הטיפול הזה. אני כבר יותר משנה בטיפול והכל נהיה שגרה. כבר התרגלתי למטפל והשלמתי עם מה שהוא (לטוב ולרע). מתחיל להשתעמם. טוחנים אותו מים. ואין שינוי. בד"כ יש כמה נושאים קבועים שהם חמים לדיון. והוא בשלו אני בשלי. תגיד, למטפל לא נמאס אחרי שהוא קולט את הראש ונושאי השיחה של המטופל? כמה אפשר לחפור ככה? הכל כ"כ חוזר. אולי גם אני מכיר את עצמי וזה יותר משעמם לחזור על מה שידוע לי. (ולמטפל חדש) בטיפול אמור להיות גם דרמה,רגוש, צבע וענין? (ובעיקר שינוי...?????????????) או רק לשבת לדבר ולדון בלי סוף על עצמי ולפהק. איך יוצאים מהנעכס הזה ומרגישים שיש בזה משהו?

שלום רב, אני בחור בן 30, בעל השכלה גבוהה ועבודה טובה, ולכאורה הכל בסדר כלפי חוץ, אך למעשה יש לי הרבה בעיות שמציקות לי כבר שנים אך לאחרונה הן מפריעות לי יותר ויותר: * בעיות תקשורת עם אנשים אחרים ובפרט עם נשים. יכולת השיחה שלי דלה ואני לא מצליח לפתח שיחת חולין נאותה כמעט אף פעם. אני גם מאבד קשב מהר מאוד בשיחה. * אני שוכח דברים יותר מדי - גם דברים שהתכוונתי לבצע וגם דברים שעשיתי או קראתי או ראיתי בטלויזיה. לכן גם קשה לי להעלות נושאי שיחה. גם קשה לי להזכר במילים שגורות. * אני חרד מאוד ממצבים חברתיים ומשיפוט כלשהו (אפילו ברמה הכי בסיסית של חוסר הסכמה עם דעתי על נושא כללי), ולכן אני נמנע מהם ומסתגר. היחסים המשמעותיים היחידים שלי הם עם העבודה. * יש לי דמיון מאוד לא מפותח, וקשה לי להזכר בארועים מהעבר. * אני מגמגם כשאני נמצא בסיטואציה מלחיצה (כמעט תמיד). * כשאני ניצב מול משימה מעט קשה שדורשת חשיבה, אני דוחה אותה עוד ועוד ובד"כ עושה אותה ברגע האחרון. תוך כדי עשייה אני מבצע הפסקות תכופות ובד"כ מפיג את הקושי ע"י אכילה ונשנוש. * הרבה רגשי אשם. * חוסר הנאה מהחיים (גם דברים שפעם נהנתי מהם, כמו צפייה בטלויזיה). * ניתוק רגשי מהסובבים אותי וגם מהמשפחה. * ועוד ועוד... טופלתי לסירוגין אצל פסיכולוגית במשך כמה שנים, ואף ניסיתי תרופות (ציפרלקס), אך עם תרומה שולית. אני בקרוב אתחיל טיפול ביופידבק במסגרת "כללית משלימה". האם לדעתך הבעיות שתיארתי יכולות להפתר (לפחות חלקית) ע"י טיפול כזה? האם כדאי להמשיך טיפול פסיכולוגי במקביל? אני מרגיש שאני מחמיץ את החיים וחש במצוקה הולכת וגוברת. תודה מראש, רועי

שלום רוני אכן כפי שהגדרת קיימות הרבה בעיות בחייך. המלצתי היא כי דוקא כעת כשהכרת בצורך להתמודד עם בעיותיך חשב לפנות לגורם טיפולי מקצועי ומנוסה אשמח לתת ולקבל עוןד פרטים שיכולים לעזור לך תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני פה בלי לדעת מה בדיוק אני צריכה. אולי יציבות זה מה שחסר לי. לא מצליחה למצוא שלווה ולנוח. כל הזמן מיטלטלת במים הסוערים אפילו עם כל הכדורים אין שקט אמיתי ארוך ועיקבי. כל הזמן רעש ותזוזה ועליות ונפילות ו.. ו.. ו..אוף. מלחמת התשה לא נגמרת. אני באמת תשושה.

אם תרשי לי... אמרת "אני לא יודעת מה בדיוק אני צריכה" אז אולי את לא צריכה אבל את רוצה... ורצון שלא מתגשם דורש משהוא בחזרה.. אם את רוצה שקט ואת חושבת שהכל בראש אז תפסיקי לרצות כ"כ או לחזור אל אותם "הקופסאות" מה את עושה כדי להנות?

הי יקרה, כנראה שמשהו בשתינו רגיש לשינויים, פתחתי הודעה חדשה כדי לא להתפספס...מה שלומך? נראה לי שדי בטוח לכתוב פה..לא? אשמח לשמוע מה עובר עלייך בימים אלו...גם אם קצת משתבשים הימים...זה סימן שאודי נעשה חשוב עבורינו...קראי את תשובתו להודעתי בדבר עקביות מעניין מה יכתוב... מיכל

כן...את צודקת,כנראה שמשהו בשתינו רגיש לשינויים.. אצלי,כמעט כל שינוי מרגיש שהרצפה נעלמת לי..ואיכשהו משהו מרגיש לי פה אחר בזמן האחרון למרות שאני באמת מאמינה שאודי עושה ככל יכולתו.. איפה אני ??? ...קצת באיבוד.. היו אצלי (ועדיין) המון "פתאום" המון התרחשויות בעולם החיצוני שקורים ללא הודעה מוקדמת,ללא הכנה..קורים המון ו"פתאום" בבת אחת כזה.. היום כשהייתי כזה קצת באיבוד שלי..אולי חלמתי כזה ??? לא יודעת..לפתע נתקעתי במשהו ונפלתי נפילה מאוד לא מוצלחת..האגודל הימני שלי נשבר ועכשיו הוא (וכל כף ימין) "מקורקע"..הכל מתנהל פתאום כ"כ לאט..לא מצליח..אפילו לאסוף את השיער הארוך שלי בגומיה לא הצלחתי ..פתאום לנסות ולעשות הכל ביד אחת . ביד שמאל... גם ללחוץ על כפתורי הקודן של הרכב,להצליח להכניס את המפתח ולהתניע,להכניס להילוך, להחזיק בהגה ולנהוג כך זה לא קל... יש בי המון זעם וחוסר אונים.. לגבי אודי,הוא משמעותי עבורי כבר מזמן. כשפרצה השריפה האיומה ההיא בכרמל, מאוד דאגתי לו.בכלל כשהוא משנה פה בפורום אני מרגישה תערובת של בלגן בראש,כעס ודאגה לשלומו.. עכשיו כשנשבר לי האגודל אני רוצה להרביץ לאמא צביה ולאודי ורוצה לנוח ולישון ושהם ידאגו לי לה-כ-ל.. כן מיכל, אני מרגישה שככל שאני אצל אמא צביה ופה בפורום אני משתבשת לחלוטין..אבל את יודעת מה ? לא בטוחה שכל כך איכפת לי... כאילו כזה משהו שלא איכפת לי מכלום..אולי מהמקום שלחולים מותר ??? ולי הרי נשבר האגודל.. :) :( חיבוק רק בשמאל.. (ימין מקורקע..) במבי פצוע ... :) :(

עכשיו השם הולם אותך :) בצחוק, באמת לא נעים וקצת מסבך את החיים בכל פעולה פשוטה...חשבתי על מה שאמרת שהטיפול מסבך לפעמים או משבש, יש בזה משהו לפעמים אני חושבת פשוט לעשות הפסקה או לנסות בלי קצת ואז אני נבהלת כי כל כך חשובה לי כל פגישה....ולמה שלא ידאגו קצת? :) מגיע לך!!! אולי תהני קצת מזה שאחרים דואגים לך...מוכנה גם לדאוג לך!!! מקווה שזה לא לתקופה ארוכה מדיי...וכשיש לך זמן לנוח תנוחי... אחשוב עלייך, מבטיחה! חיבוק גדול בחזרה, מיכל

בוקר (או לילה?) טוב - תלוי מתי תקרא... אז זהו.. שיש לי שאלה שאני מקווה שתענה בכנות על סמך דבריי כמובן. הפסיכולוגית לאחרונה נשברת לפניי ומודה שקשה לה איתי ובאמת שאני לא מתקשרת אליה יומיום (וגם לא כל יומיים..) או "חונקת" אותה ברצון לתשומת לב. זה קורה בעקבות ניסיון לדבר איתה מחוץ לשעות הטיפול כשאני נכנסת לחרדה ולסרטים בנוגע לטיפול - למשל אם ההצפה נובעת מהעלאת מספר הפגישות. איכשהו היא נפגעה מזה באופן אישי כעסה והתפרצה אח"כ בפגישה שהיא לא יודעת אם תוכל בכלל לעזור לי-ושניה אחר כך אמרה שבטח היא השתגעה שאמרה לי את זה ושבוע אח"כ - שהדברים לא היו צריכים להיאמר. וזה כבר קרה פעם או פעמיים בעבר. עכשיו, אני קצת אובדת עצות כי מעבר לתחושת ההיפגעות , ההשפלה, הדחיה הנוראית, אני תוהה אם נכון שמטופל יישאר בכזה טיפול שמחזק את הדפוס של חייו - שמגורש ונותר חסר כוחות לעזוב ולשמור על כבודו, בגלל התלות שאולי גם מחוזקת על ידי תחושת חוסר הבטחון שיש בקשר? בקיצור אני מרגישה בלופ (או יותר פלונטר?) שקשה לי להשתחרר ממנו וגם לא יודעת אם זה מה שנכון לעשות. מרגישה כמו אישה מוכה שאחרי שמקבלת את "הלטיפה" מסכימה להישאר וחוזר חלילה. אודי, קשה לי מאד לתפקד והפרדוקס שהטיפול הפך לבעיה נוספת על ערימת הבעיות שכבר.. בבקשה תענה לי בכנות מה אתה חושב ואם אפשר -כיצד היית נוהג לו היית במקומי ?? תודה ורק טוב בשבילך !

תודה רבה על תשובתך הכה מהירה, אכפתית וכנה. ההתבוננות אם הבנתי אותה נכון.. קיימת וגם התקיימה לאחר המשבר הקודם. השאלה אם לא צריך לבוא יישום בעקבותיה? רכישת כלים במטרה לשבור את הדפוס? למנוע את חזרתו? (לא יודעת.. פשוט מרגישה כל כך חלשה ונחותה מולה) מודה לך מאד מאד

שלום לך יש לי שאלה כללית הנוגעת לטיפול פסיכולוגי. כאשר אדם ניגש לפסיכולוג ומעלה בפניו קשיים שמפריעים לו, הפסיכולוג אמור לטפל בבעיה בכל צורה אותה הוא רואה לנכון. האם קיים שלב בו אומר הוא לפציינט שאין טעם לטיפול ועליו להשלים עם ה"קושי"? האם חלק ממסקנות אלו בא לאחר נתינת "מטלות" מסוימות כדי "לבחון" האם ניתן להתקדם בטיפול? תודה

אודי,הסבר במילים: יצאתי מעט מאיזון כשביטלתי פגישה ואחר כך יכולתי להגיע והיא כבר לא, ולפגישה אחרי היא לא יכלה ובקשה להקדים ולא יכולתי, כמו כן הצעתי פגישה חלופית בזמן שאני יודעת שהיא יכולה והיא לא יכלה ולבסוף התפנה לה..בקיצור התבלבלתי כבר, הרגשתי נורא וכעסתי עליה במיילים...והרגשתי משחק כזה ברגשות שלי...אמרתי לה כמובן, אבל זאת פעם ראשונה שממש היה קשה לי לא לשמור על קביעות הימים...והשאלה מדוע עקביות כל כך חשובה בטיפול? והאם זה קשור לגבולות? וגם בפורם היתה חסרה לי העקביות שלך...מבינה שאתה עסוק והזמן טס..אני לעומתך מרגישה שהזמן לעיתים עומד מלכת ולא מתקדם והפגישה הבאה רחוקה...מסתבר שזמן יכול להיות סוביקטיבי מאוד....מתקשה לחכות לפגישה הבאה איתה כי אחת התבטלה...הייתי רוצה קצת לשהות פה בנתיים...להרגיש אולי בקרבה אינטרנטית כזאת...אולי יש איזה שיר מתנגן?......

וואו, תודה על התשובה הכנה והנוגעת...ועל המאמצים להשאיר את העיקביות...ריגשת אותי...ותודה על השיר...כמוני כמוך שירים עבריים מדברים אליי מאוד...אגלה לך "סוד"..לפני הרבה זמן חלמתי שהגעתי אלייך לטיפול והמקום פשוט היה מדהים ביופיו, שליו ומרגיע הרבה ירוק מסביב,ציפורים וכו' ובעיקר בטוח כזה...והתעוררתי בתחושה שליותה אותי כל אותו היום...רוגע בעיקר, ושיש מקום להכל....ועכשיו החזרת לי את התחושה....אז תודה מכל הלב...מיכל

שלום רב! אני נשואה לבעלי מזה 15 שנה, בעלי איש עסקים ואקדמיה מצליח, רב כישורים, נאה, מוקף חברים ויש לנו משפחה לתפארת, למרות זאת, בעלי עצבני וזועף כלפי הסביבה הקרובה, התנהגותו תוקפנית, אגרסיבית (מילולית) והוא לעולם לא מסופק. מבחינה מינית אינו מקיים כמעט יחסי מין. מערכת היחסים בבית מאופיינת במתיחות תמידית, עלי, על הילדים על הוריו. בנוסף, כבר בשלב ההתחלתי של הקשר יחסי המין ביננו נדירים, לדבריו אינו מסוגל לקיים יחסים כשהוא עצבני והכל מעצבן אותו. בעלי סובל מ'טיקים' בפנים, תנועות בלתי רצוניות לעיתים באצבעות הידיים. הרבה פעמים עלה נושא הפרידה ביננו ביוזמתי עקב מתיחות בלתי נסבלת, בכל הזדמנות הוא מציין כי אינו יכול לחיות בלעדי וכי אינו מוכן לפרידה. ניסינו טיפולים זוגיים שלא שיפרו במידה משמעותית את איכות החיים בבית באופן משמעותי. לאחרונה השפל הגיע לשיא חדש ובעלי החליט כי עליו להתייעץ עם פסיכאטר. האם תוכלו להמליץ על פסיכאטר באזור ת"א. החיים לצידו הם בלתי נסבלים תודה

שלום רב לך בהמשך לשאלתך חשוב רצוי וכדאי לפנות לייעוץ זוגי מקצועי. קשה לגרום לשינויים משמעותיים בהתנהגותו ל בעלך ללא התערבות מקצועית אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על הפנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

קודם כל זה ממש לא קל לי להיפתח ככה....אבל זה עדיף..... אני כרגע בת 17 ואני בתקופה של ריבים עם ההורים.אני יודעת איך זה נשמע מהצד ואני לא פעם קיבלתי תגובה "אוי נו זה טבעי".מבחינתי זה עבר מזמן את גבול הטבעי. אני בן אדם די מופנם ומסתגר באופן הכללי, יש לי מחסומים בהכרות עם אנשים שנשברים רק בנקודה מסוימת.ההורים שלי עובדים אמא שלי חוזרת אוכלת ישנה צהריים ואבא שלי עובד בשתי עבודות כדי לאפשר להם לבנות בית.העניין הוא שאני בת 17 כבר והבנייה עוד לא התחילה ורק בגיל 20 זה יהיה מוכן ואחי הקטן כולו מתלהב ועבורם זה מגוחך שאני לא באותה רמת התלהבות...אני לא מתלהבת בכלל למען האמת.זה כבר לא משנה לי עוד שנה אני מתגייסת אחרי זה אוניברסיטה מה אכפת לי כבר איפה אני אגור חוץ מזה שהבית ייבנה ביישוב ואני צפויה לעבור לעיר גדולה כדי לגור קרוב לאוניברסיטה. בנוסף לכל זה,יש את העניין שאני כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.אם אני יוצאת עם חברות אני חייבת להיות בבית בדיוק ב11 וב10:59 אמא שלי מתקשרת לשאול איפה אני,כל הזמן יש שאלות חודרניות כמו כמה כסף יש לך בבנק,אם אני מדברת בפלאפון זה מתחיל "עם את מדברת בפלאפון?" אפילו שאני באמצע שיחה עד שאני אענה,אם אחי הקטן עושה משהו למרות שאני לא מרשה לא(ואי אפשר לשלוט בו),האחריות נופלת עליי.בגילו כבר צעקו עליי בבית שאני אשטוף כלים ואקפל כביסה,ובגיל הזה כל מה שעושים זה לפנק אותו ולספק את הצרכים שלו כי "הוא קטן",אבל אני לא הייתי קטנה.גרנו פעם בדירה נוחה ומרווחת ואז בגלל סכסוך מסויים היינו צריכים לעזוב,וכן זה מעורר בי איזהשהו כעס כלפיהם, כי אפילו אני בתור ילדה שמתי לב לשרשרת טעויות מצדם שבסוף הובילה לעזיבת הדירה ומעבר לדירה ישנה ומתפוררת. אז מן הסתם אין הרבה מקום אחסון בבית הזה וגם מידת הסדר לא ממש מזיזה לי...כלומר שהבגדים על המיטה ויש קצת בלאגן על השידה ומבחינתם זו עילה לפתוח שוב שיחה "את מוזנחת מסריחה מה יהיה איתך".ולפני כמה ימים אבא שלי נכנס וזה התפתח לריב עד שהוא התחיל לזרוק את הבגדים שלי באוויר ולטרוק דלתות ולבעוט בהן.הם גדלו באווירה שזו הייתה שיטת חינוך, מבחינתי אני מסתכלת עליו ואומרת "פסיכיאטר דחוף".והוא ככה מאז שאני זוכרת את עצמי,בילדות היה יותר גרוע.היינו חוזרים מאיזה מסיבה הוא היה מתרגז מתחיל להרביץ לחפצים ואמא שלי מתחילה לבכות. וגם כלפי אמא שלי אין לי הרבה הערכה. איך שהוא נכנס למצב הכעס הזה או שהיא משותקת כדי לא להרגיז אותו או שמתחילה לבכות, והחולשה הזו בה פשוט מעוררת בי סלידה נוראית.כי אני מדמיינת את עצמי נשואה יום אחד וזה בלתי אפשרי שאני אחבור לבן אדם עם צד כזה באישיות שלו.אולי בעיניי אחרים זה נורמלי בעינייזה לא.ושלא יווצר רושם לא נכון זה לא שהם באים בכוונה לעשות לי רע בעיניי אלא פשוט יש להם כאלו פגמים באישיות שמשפיעים על היחסים שלי איתם.הם עושים דברים עבורי גם כשהייתי ילדה קנו לי בית ברביות מה לא.אבל העניין פה הוא לא חומרי.ואז הוא נכנס לחדר ואמר שהוא מרגיש שהוא כבר כלום בשבילי אחרי שהוא גידל אותי,וטכנית הוא לא גידל אותי כי נולדתי חודשיים אחרי שהם עלו לארץ ועד גיל 12 רוב הזמן ביליתי עם סבתא שלי.אז הוא קנה דברים והכל אבל רגשית הייתי יותר קשורה לסבתא שלי.והיא גרה איתנו גם בדירה הקודמת והמרווחת עד שהיא רבה עם ההורים שלי ועזבה, וקצת אחרי הריב הלכתי אליה כי היא התקשרה ובבית קיבלתי צעקות "אם את שוב הולכת אליה ומדברת איתה בלי רשות את יותר לא חלק מהמשפחה הזו".וגם בריב הזה במשך השנים ניסו למשוך אותי לשני הצדדים עד שבחרתי להתנתק מסבתא שלי ובדרך מסויימת גם מהם. וזה יכול להישמע מאוד לא יפה אבל האמרה הזו שהוא לא מרגיש שהוא יותר חשוב לי אחרי שגידל אותי,באמת שעוררה בי גועל.יש להם נטייה כל פעם לנסות לעורר בי רגשות אשם ורואים את זה,אבל זה לא מעורר בי,ואני מנסה למצוא את הפן הרגשי והמרגש בזה ובזה רק מגביר את הריחוק שלי מהם.ועכשיו אבא שלי החליט שהוא לא מדבר איתי וכבר יום שלישי שהוא הולך עם פרצוף כועס...וגם זה איכשהו לא מפריע לי...הפחד שלי שהשבוע ינסו לפתח על זה שיחה ויווצר ריב ואני באמת לא יודעת איך הריב הזה ייגמר....ולא פעם ולא פעמיים אחרי ויכוחים שמעתי מהם "אם את לא מקבלת את דעתנו תעופי מהבית",ואני יודעת שאם אני אאבד את העשתונות אני אקח את הדברים ואעוף מהבית.

העניין הוא שאני יודעת שהוא כועס דווקא כי אני חשובה לו אבל כבר הגעתי לנקודה שאני פשוט אדישה.....אני יודעת שכשאני אתחיל לדבר זה שוב פעם יוביל לטריקת דלתות ורהיטים ואני לא מסוגלת יותר. פשוט כל פעם שאני שומעת צליל ברחוב שדומה לטריקת דלת כלשהי אני קופצת,כל פעם שאני רואה איזה אדם זר מתנהג ברחוב כמו לא נורמלי וצועק וצווח אני נזכרת באבא שלי ואז נתקפת ייסורי מצפון שאני חושבת ככה...ונניח אתה הבנת שאני קשורה רגשית לסבתא שלי למרות שאני כבר לא בקשר איתה.....כי אני מודעת שגם היא תרמה לסכסוך,אבל עדיין אני יודעת שברגע שאני אגיד שאני קשורה אליה רגשית יתייחסו אליי כמו לבוגדת עבור סבתא שלי.....ושוב זו לא רק היא..... אני פשוט מנסה להתחמק כל הזמן ממפגש איתם כדי לא לפתח ריב כי אני יודעת שאם זה יתפתח מאוד סביר להניח שאחרי ה"תעופי אם לא מתאים לך" הבא אני באמת אארוז ואעוף למרות שאין לי לאן. אני מרגישה נואשת. אני מרגישה אשמה שאני לא מתלהבת מבניית הבית הזה אני מרגישה אשמה שאני צריכה מרחב אני מרגישה אשמה שאני רוצה לבנות עתיד מוצלח גם אם דורש התרחקות מהם לכמה זמן,ואתה לא מבין כמה אני רוצה להתרחק לכמה שנים,וזה לא מאתמול וזה לא מהיום.כל הזמן ומאז שאני זוכרת את עצמי זה איכשהו שוכן בתוכי אבל אני מנסה לדכא את זה כי אני שוב מרגישה אשמה,אבל אני באמת רוצה להתרחק מפה,לבנות חיים משלי עם עצמי,להיות עצמאית,להיות מאושרת וזהו.

כמה שזה נעשה חשוב עבורי ההודעה הזאת....מעניין אותי האם היא חשובה גם עבורכם, שאר הכותבים?