פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בן 30 . אחרי הצבא החלטתי שנמאס לי מהתחרות, הייתי חסר ביטחון ובלי הדרכה, וזייפתי התקף פסיכוטי. הייתי מאושפז תקופה קצרה. אחר כך הייתי בשיקום נפשי שנתיים. עשיתי שם עבודות מטומטמות, ואלה היו השנים הכי מבוזבזות של חיי. לא יודע למה, כנראה שהייתי חלש, והמערכת החלישה אותי (הייתי מוקף בעובדים סוציאלים עלובים שפימפמו לי כמה שהמחלה שלי קשה וכמה שאסור לי להשתקם מהר מדי כדי לא "לחזור לאשפוז" בכל פעם שרציתי להתקדם משם). בסוף יום אחד תפסתי את עצמי בידיים וקלטתי מה קורה ופשוט נרשמתי ללימודים שוב ובשנה הבאה אסיים תואר, בהצטיינות, על אפם וחמתם של ליצני המקצוע. וזהו עכשיו, הבעיה שאני מרגיש פשוט חרא. אני לא יודע איך לאכול את עצמי, הפסיכיאטר שלי אומר שאין לי כבר סכיזופרניה (האידיוט לא מבין שמעולם לא היתה, עלק "מדע"), והוריד לי את התרופות (נס רפואי). אז מי אני באמת ? אני מסתכל על עצמי בראי ולא יודע מה אני בעצם רואה .. סטודנט מצטיין? חולה נפש? חייל קרבי לשעבר ? עובד סוציאלי בהתהוות? אני נגעל מעצמי, אני לא מבין איך נתתי לעצמי להתדרדר כל כך ואיך נתתי לפושעי המקצוע לדרוך עלי ככה. איך איבדתי את הכבוד העצמי שלי בלי להרגיש? ואיך להתחיל מחדש? אני רוצה לעסוק בתפקיד אחראי בעתיד. אבל במדינה הזאת אני מתוייג כבר מראש כפסיכופט. אם ארצה למשל ללמוד רפואה, גם עם הפסיכומטרי שלי (שמספיק לזה), אני לא אוכל כי הבריאות שלי לא "תקינה". אני מרגיש קצת תת אדם.. קצת כמו שלאנשי "בריאות הנפש" היה נוח לראות אותי - עוד משתקם עם תבונה מוגבלת בקרוקס מרופטים וכרס זיפרקסה שרק צריך שיעזרו לו "להתמיד בטיפול האמבולטורי" - והדבר הזה מרעיל לי את הנשמה. בנות זורקות אותי כי יש לי משהו אפל בעיניים, מן יאוש כזה ציני, ואני כבר לא יכול להרגיש אמפתיה לכלום... גם עם המטופלים שלי אני מצליח בקושי לזייף איזהשהו קשר.. אני זוכר איפה תכננתי להיות פעם, וכל דבר בחיים התקלקל - לא כי לא יכולתי - פשוט כי יש לי הרס עצמי מטורף. היה לי הכל בידיים וזרקתי לפח חצי מזה. (ואל תגיד לי להסתכל על חצי הכוס המלאה..) עכשיו אני מלא שנאה. העולם מגעיל אותי . אני מבין שרוב האנשים שמתימרים לעזור (פסיכולוגים, רופאים, ואפילו אלה שעובדים איתי) הם בעצם נרקיסיסטים שיכורי כח, ושלאף אחד לא באמת אכפת ממני יותר מדי, ולכן אני יכול לסמוך בעיקר על עצמי. ועדיין, אני מרגיש שהדרכים חסומות בפניי, טכנית, הרמטית. בכל מקום תמיד יש לי תוית של חולה נפש, ובעיני הסביבה אני מצליח "למרות" ה"מגבלה". תמיד יש מה להסתיר, במה להתבייש. תמיד יתנו לי לעשות הכל עד שזה יגיע לדברים "אחראיים" באמת (רישיון לשאת נשק, שירות מילואים, נהיגה על רכב חירום, עיסוק במקצוע רפואי, עבודה במשרד ממשלתי ) - ואז נגלה פתאום שאני בחברה טובה עם בעלי תיקים פליליים ופיגור שכלי. בקיצור, אני ממורמר מאד, מתוסכל, ואפילו קצת מדוכא מזה שלמרות כל המאמץ והכישרון , אין לי באמת סיכוי להגיע ליעדים שחשובים לי, ועוד יותר מדוכא מזה שאין לי את מי להאשים חוץ מאת הטימטום הדי פתולוגי שלי.

אולי הגיע הזמן שתפנה לטיפול פסיכולוגי מיוזמתך,מישהו רציני ותספר לו על השקר שסיבך אותך. אין הרבה מה לעשות רק לדעת להכיל ולהתמודד.. ואולי להודות ולראות מה הוביל אותך לשקר ההוא... ובסוף לסלוח.

לא יודעת מה קורה לי. אני כ"כ מבולבלת, מותשת, עייפה.. אתה זוכר ? היא אמורה לנסוע ב 26.8 .הפגישה האחרונה שלנו אמורה להתקיים ב 25.8 ואח"כ----- ב 11.9 ( תאריך מעניין, יום קריסתם של בנייני התאומים ) מאז יום ראשון קשה לי להגיע אליה. מאוד. כל פגישה קשה מקודמתה מרגיש לי שהיא כ"כ זרה לי..ביקשתי שנפסיק עד ל11.9 היא התנגדה נחרצות. אני לא רואה טעם לפגישות הללו שמתקיימות עכשיו. היא ממילא נחווית לי כאדם זר, לא מוכר, כמעט להרגיש כמו לראות מישהי סתמית שעומדת על ידך בתור בסופר. מתחשק לי לעזוב אותה ולמצוא מטפלת אחרת. כזו פיה.. כמו באגדות... אני יודעת שהיא נקראת מאוד טובה. מבוקשת. היא גם מורה ומדריכה במכון הפסיכואנליטי המון שנים. מקצועית כזו... ואולי אני בכלל לא צריכה מישהי מקצועית ? אולי כל מה שאני צריכה זו דמות רכה, מבינה..פיה כזו... שמעתי שבהודו יושבת "ביג מאמא" שבאים אליה מכל העולם בכדי לקבל ממנה חיבוק.. שמעתי שאנשים מחכים לחיבוק הזה המון המונים.. ואולי אני לא צריכה שיפרשו עבורי, שיחברו אמירות שלי מזמנים שונים ? ואולי כל מה שאני צריכה זה פשוט קצת חום, רוך,אהבה פשוטה של איזו פיה כזו שנוגעת לא נוגעת..פוסעת חרש חרש וסביבה מתנגנים בשקט צלילי פעמוני רוח... אודי, השבוע הזה בלתי נסבל עבורי. אני מרגישה שאני רוצה לברוח מהגוף שלי... להתעופף כמו ציפור חופשית ממקום למקום.. ללא עבר , ללא הווה , ללא עתיד , להתעופף כך סתם .. ללא מחשבות , ללא רגשות , אני רוצה ש"ביג מאמא" תערסל אותי, תחבק, תאמר לי מילים טובות, ברוך , לאט , בשקט .. תשיר שיר ערש .. תרגיע , תעטוף ותשמור שלא יקרה שום דבר רע.. שלך,במבי. נ.ב הקראתי לה את תגובתך מה 12.8 ובה שאלתך "מי לדעתך הפיה שמככבת בחלום ?" אמרתי לה שאין מצב שמדובר בה. מדובר בפנטזיות שמעולם לא התממשו עדיין.

'''''wwשלום. יש לי שאלה שמטרידה אותי מאד. אני נמצאת בט.פסיכותרפי וכל הזמן עולה השאלה מחדש על ידי הפסיכותרפיסט האם עברתי sexual abuse . א.האם יש איזושהי דרך לדעת ? (הזכרון שלי חסום) ב.האם ההשלכות על האישיות וההתנהגות של abuse פיזי ומיני דומות? זה נורא מטריד אותי ומאד אודה לך אם תוכל לעזור לי??

נראה לי ההודעה הקודמת הייתה אולי לא ברורה. כי האמת היא שאין פה שום שאלה. אני לא אשאל אותו כי אני גם חושבת שזה לא ענייני או זכותי לדעת אבל זה בהחלט הפך להיות עניין שמטריד את מנוחתי. חוצמזה, עכשיו, בתקופה לא קלה קשה להתרגל לצורה השונה שכל מטפל בוחר להראות שהוא "שם". בקיצור- אתה זוכר שביקשתי שתחזיק? אז היום קצת יותר חזק, טוב??????

אוף.. זוכר שהחלפתי מטפל? אז חוצמזה שזה קשה ומורכב ומייגע אז אני חושבת שהוא הומו. אני לא רוצה להכנס לעניין של דעות קדומות ועניינים- כי ת'כלס אני מכבדת כל אדם באשר הוא(לפחות האמנתי בזה עד עכשיו שאני פתאור רואה שזה מורכב לי..) אבל כשאחד הנושאים המרכזיים בטיפול זה העניין של הפגיעות ומה שזה עושה לאינטימיות זה הופך לאיזשהו אישו בשבילי. בקיצור,מטריד אותי קצת העניין..

אבל אין לי סיכוי להצליח. אז להמשיך ככה או מה?

יש לי בן בן 11 שמתרגז בקלות רבה וזה פוגעה באיכות חייו.אני מחפסת דרך לתת לו כלים להתמודדות עם ביעה זאת. האים ביופידבק יכול לעזור. היאם המטפל בביופידבק צריך להיות פסיכולוג. אשמח לקבל יעוץ לגבי בחירת המטפל. תודה מראש

שלום רב בתי בת 15 והיא רגישה מאוד לקולות מסויימים, למשל: לעיסת מסטיק, לעיסה בפה פתוח, קולות של כסיסת צפורניים ועוד.. הרגישות שלה מתבטאת בהערות עוקצניות ואני רואה שזה גורם לה לעצבים פנימיים ואני לא רוצה שזה יחמיר בעתיד.. מה ניתן לעשות בנוגע לכך? אולי עבודה עצמית או פניה למומחה? האם זה טבעי? תודה

שלום רב לך רונית בהמשך לפנייתך ועל מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם גם באמצעות כתובת המייל שלי באתר www.gliksmnan.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

היי יש הבדל בין נוחות החיים של הספרדים לעומת זה של האשכנזים? מי חי חיים מאושרים יותר, לפי כל המידע וכל הבדיחות ובלה, בלה , בלה... האם ההבדל הוא רק בצבע העור והעינים ? האם אנשים שופטים בעצם לפי צבע העור?

אולי כי ככה מרגיש רגע לפני שיגעון? לפני שמאבדים שליטה לגמרי.. או כי החיוך שלי לא עבד עליה והרגשתי נטולת הגנות, בלי התחכמויות בלי ציניות כי זה לא איכפת לה, כי התנהלות חברתית סטנדרטית של מסכות והגנות לא עבד מולה והרגשתי ערומה. וכי רציתי שהיא תלך כי לא ידעתי איך להתנהג. וכי לא ידעתי מה לעשות ורק רציתי שתלך כבר אולי כי יש סיבה לזה שאנשים מוזרים מפחידים אותנו, בעי קר אנשים במשבר כי אנחנו לא יודעים לעכל מצוקה של אנשים אחרים מבלי להשליך אותה על עצמנו.. אולי כי אני בעצמי מרגישה לפעמים תלויה על חוט השערה בין שליטה טוטאלית לבין שבירה.. ושבירה היא ממש לא אסתטית ואני תמיד רק נאבקת על היכולת להשאר אסתטית בכך מצב גם כשרק בא לי להקיא. ואולי כנראה כי אני פשוט די דפוקה.. אבל אני לא טיפשה את זה יש לי....  

יש לי שאלה שהיא קשורה יותר למבחני אישיות בפסיכולוגיה. דיברתי עם חברים שלי ושאלתי אותם אם היה ניתן להם לבחור איזה חיה שהם רוצים להיות אז איזה חיה הם היו מעדיפים? (בפירוט) אז ידידה שלי אמרה שהיא רוצה להיות סוס משא (זכר). וחבר שלי אמר שהוא רוצה להיות ציפור בגודל בינוני, ציפור צימחונית. ואני אמרתי שאני רוצה להיות או אריה או טיגריס. ואז חשבתי שהבחירה של החיה שאנחנו רוצים להיות זה מצביע על חלק באישיות שלנו או בחיים שקשורים אלינו. הודה לך עם תוכל לאומר לי מה זה אומר על הבן אדם וגם אם תוכל לתת לי מקורות מידע (עדיף בעיברית) שעוסקים בנושא (אם יש) תודה רבה, ולילה טוב

אהלן, אמממ לא יודעת בדיוק איפה להתחיל, חוץ מזה שאני מרגישה רע. מאוד. אוטוטו אני גם מתחתנת, אני פשוט תלושה מהמציאות. אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי. הייתי בעבר דרך מכבי אצל פסיכולוג מס' טיפולים, אבל לא הרגשתי שום קידום. רק דיברתי ודיברתי ודיברתי.... אז התייאשתי, ועזבתי. גם אצל פסיכיאטרית הייתי מטופלת, ונטלתי כדורי נוגדי דיכאון. אז הכנתי הערב רשימה, של מה אני שונאת והייתי רוצה שמישהו יעזור לי לשנות את זה: מה אני לא אוהבת בעצמי :חוסר הביטחון שלי (אני לא מרגישה שאני מעניינת, שאני לא מגניבה, בקבוצה אני לעולם לא מדברת ותמיד מקשיבה או משחקת עצמי משועממת כדי שיסיקו מכך שלכן אני לא פעילה למרות שלפעמים יש לי כ"כ הרבה להגיד, להצחיק.) חוסר השמחת חיים שלי, הבחורה המופנמת שבי,הפחד ש-99 אחוז מחיי אני מתבודדת ואין לי זין לאנשים , אובדן ההנאה התלות באנשים שאני כן מתקרבת אליהם,שאני נרתעת ממגע ביני לבין אנשים,שכל דבר שאני מתחילה אני לא מסיימת,שאני פאקינג סופר עצלנית וכבדה וכל דבר אני דוחה לדקה ה90,שאני לא מנצלת את הפוטנציאל שבי,שאני הורסת את הדימוי שלי בכל מקום עבודה אליו אני מתקבלת , בעיקר באיחורים וחיסורים ממושכים. פשוט מאבדת את החשק ללכת לעבודה, ומעדיפה להישאר בבבית שלי. בחממה שלי.הרגישות יתר שלי , בעיקר לכלבים. מה אני כן אוהבת בעצמי: שאני טובת לב,שאני יודעת להעניק המון,שאני אוזן קשבת גם כשאין לי כח,שאני אדם מאוד חכם אני כותבת כאן כי היייתי רוצה שתייעצו לי איזה סוג של טיפול הכי מתאים לי והאם הוא ניתן במסגרת הטיפולים של מכבי. כי לפרטי אין לי אפשרות כלכלית. תודה והמשך יום נפלא.

בבקשה כשתתחיל לענות אל תשכח אותי (כבר לא "באדום")

שלום, אני נוטה שלא לשתף במחשבות אובדניות שעוברות לי בראש, משום שהן מרגיעות אותי. (למשל: אני חוששת ממצב מסויים אז המחשבה שבמקרה ובאמת יהיה קשה ובלתי-נסבל תמיד אפשר להתאבד). אני רוצה לדבר על כך, אך מצד שני אני זקוקה להן ולא רוצה להפטר מהן. אני לא בטוחה למה אני משתפת בהתלבטות הזו כאן, אולי רק רוצה לשתף וזה מקום כזה שבו אני לא באמת משתפת, מקווה שזה בסדר

שלום.. אני מתנדב של אתר סה"ר, סיוע והקשבה ברשת, וראיתי את ההתלבטות שלך - שמצד אחד ההתאבדות היא בשבילך מין מפלט..שכל עוד שאת יודעת שזה אפשרי את מסוגלת להחזיק מעמד ולהמשיך לחיות, וככה זה מרגיע..ונשמע שלמרות הכל מצד שני היית רוצה דרך אחרת להירגע - הרגשתי שאולי במובן מסויים את מוטרדת מזה שדווקא מחשבות אובדניות הן הדבר היחיד שיכול לתת לך קצת שקט, אבל את לא מוצאת מקום שבו תרגישי בטוחה להיפתח ולספר על זה.. ראיתי שד"ר בונשטיין הציע לך לנסות לשתף במחשבות האלו בטיפול, ואני גם חושב שזה כיוון נכון. ורציתי גם להוסיף (אני מקווה שזה בסדר שאני מציע את זה כאן) שתוכלי לנסות לבוא גם אלינו לאתר. יש לנו צ'ט בערב עם מתנדבים כמוני שתוכלי לשתף אותם בחסות האנונימית של האינטרנט.. אז מצד אחד נכון, אנחנו לא פסיכולוגים ולא יכולים לתת פתרון ארוך טווח..ומצד שני אולי זה יוכל להקל עלייך קצת למרות הכל.. הנה כתובת האתר שלנו: http://www.sahar.org.il/ ואת מוזמנת מכל הלב.. שלך מתנדב סה"ר

הי אודי, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג בהתמחות קלינית לבין פסיכולוג קליני מומחה.. תודה רבה! דנה

אהלן. שמי אור , בת 22 ואני רוצה לחשוף כאן משהו מאוד כבד במטרה לקבל סיוע והכוונה. בגיל 17 הייתי בטיפול פיכולוגי עקב דיכאון קליני וספיגה של דברים בגיל צעיר שהחלו לצוף. הטיפול הצליח חלקית כיוון שתחושות הריק והפחד חלפו אך דפוסי ההתנהגות שלי לא השתנו. אני לא מצליחה למצוא בבית שלי,במשפחה,את מה שכולם רוצים וצריכים למצוא-תחושת הגנה, תמיכה. פשוט להרגיש משפחה. הורים רבים (עד כדי אלימות), מתגרשים, אמא נכנסת לדיכאון, ללא שום השכלה ולא עובדת כבר 10 שנים ומעשנת סמים קלים. בית עם תחושות לא טובות ואווירה דיכאונית. זה מתבטא בזה שאני כבר שנים רבות "מתאהבת" באנשים , בדמויות. תמיד זה דמויות סמכותיות מעליי, בוסית, מפקדים בצבא, מורה, פסיכולוגית. על פניו אותה "התאהבות" מרגישה ונראית כ=א=ה=ב=ה - תחושת געגוע, משיכה מינית, התרגשות, פרפרים בבטן. רודפת אחרי האהבה שלי ושבורה כי היא בלתי אפשרית להשגה (נישואים/פערי גיל עצומים וכד'). עם הזמן , ומעידה על עצמי שיש לי אינטלגנציה רגשית ובגרות, הצלחתי להבין שלא מדובר באהבה אלא הישענות, הערצה ותלות בדמויות שמהוות את מה שחסר לי בחיים - נשים חזקות, קריריסטיות, מרעיפות עליי אהבה, אמהות. למרות שאני מבינה שמשהו לקוי ושלא מדובר באהבה טהורה אני לא יוצאת מהמעגל הזה. לעיתים קרובות אני מתפוצצת ונכנסת למשבר בגלל זה, מאשימה את כולם ובעיקר שונאת. את ה"חור" הזה של הבית אני סותמת במגוון דרכים - הימורים, שעות עבודה מטורפות כולל עבודה בסופי שבוע (אני אשת קבע), וכמו שציינתי "התאהבות" במה שחסר לי. המצב כאמור מתסכל מאוד ואני רוצה לעבור את השלב הזה בחיים שלי שכרגע נמשך מגיל 13 בערך. מה ניתן לעשות ? איך אני מתקדמת מכאן? תודה.

אם יש בחורה (בת 22 בערך) שיש לה ידיד שמכיר אותה שנים ויודע טוב מאוד שהיא לא מוכנה לשכב עם ידידים (שאלו גבולות שהיא מאמינה ודוגלת בהם) ואחרי כל השנים שהם מכירים הוא והיא נמצאים בסיטואציה שהם לבד בבית שלה והוא מתחיל לגעת בה וזה מתקדם עד למצב שהם שוכבים והיא בכל אותו הזמן מתה שהוא יפסיק והיא בוכה מבפנים אבל לא מסוגלת להגיד לגבי זה משהו או לדחוף אותו או כלום ומתנהגת כאילו הפוך ממה שהיא מרגישה בצורה בלתי נשלטת ולא מבינה בעצמה למה היא לא מצליחה להוציא כלפי חוץ את מה שהיא באמת מרגישה לגבי מה שקורה ואחרי שהוא הולך היא מקיאה את הנשמה שלה מרוב הרגשה נוראית, האם זה נחשב לאונס?

אז מה את מתכוונת לעשות, לשלוח בחור צעיר ל15 שנות מאסר עם תוית של עבריין מין לכל החיים, רק כי לא יכולת להגיד שאת לא מעוניינת ? 'חוק' ו'צדק' זה עניין נזיל מאד. על זריקת נעל על שופטת (שלא קרה לה כלום) מקבלים 3 שנות מאסר, ועל תאונת דרכים מזויעה שחולל פרקליט צמרת בדרך נמיר תחת שכרות - שנתיים בלבד. אבל נראה לי שבסך הכל, עם כל הצער, זאת בעיה שלך שלא ידעת להגיד שאת לא מעוניינת. לא מדובר בבני סלע שהתחבא לך בשיחים בחושך ואנס אותך שם בברוטליות אלא יותר בסוג של אי הבנה או ציפיות לא תואמות... בכלל, נראה שיש עודף הודעות כאלה ושימוש קליל ושרירותי מדי במושגים כמו אונס והטרדה מינית היום..

לפני כשנתיים לאחר שהורדתי מינון של תרופה מסוג SSRI. חווית גועל רציני מאוד מהחיים. כל דבר הגעיל אותי,אנשים דומם,הכל. ורק רצית לקרוע את עצמי ולצאת מכאן. הייתי שוכב שעות על המיטה ומדמיין איך האדמה נפערת ואני נכנס פנימה איך כל הגוף שלי נקרע ואני יוצא מכאן. ממש תחושת גועל. פשוט רציתי להתאבד. האם זהו רגש האובדנות? תחושת אשם וחרדה מעורבת בגועל?

בעצם גיליתי שהכל מפריע, כל דבר מגעיל...בגלל זה בגיל הרך לילדים אין תיאבון,ונגעלים ממין ואוכל. ואם הזמן מתרגלים,משתנים. אבל כמו שאפשר ל"סוע" עם החיים אפשר הפוך לכיוון השני. . . כלומר אם אין לאדם מינימום הנאה במהלך היום או מינימום עניין... קשה לי להסביר את זה. . פתאום הכל הופך לשחור. . . הכל הופך לצרות- כל פעולה כאילו עדיף היה שלא היה צורך בא. . . . זה בכלל לא דיכאון-תשישות העדר מרץ זה משהו מעורב באשמה וגועל. בעצם לפעמים אני חושב שאני לכוד בתוך כלוב. . . כלוב שמפעיל אותי, כלוב רגשות. . . מערכת העצבים שפרוסה על כל הגוף אין לך ברירה לשתף איתה פעולה היא מכריחה אותך לאכול,לישון, מכריחה אותך גם לקיים יחסי מין- אפילו שבגיל הילדות ילדים חסינים מזה. ומה אם אני לא רוצה? אם אני לא רוצה לרצות. . . . לקשור קרעים בין כאב להנאה.

בעצם מה שאתה אומר זה בהורדת(גמילה) סרוטונין(אחרי שהוא עלה בצורה פסיבית מהתרופה)? חשים כאב גדול שמפלח את הראש. . . ויש שיחושו אובדנות ויש שיחושו שנאה? ראיתי כאן שיש לא מעט שחוו זאת מגמילה מפרוזק http://www.cchr.org.il/פרוזק_פרוזאק_סרטון האם הרעיון הוא שנחווה את זה? כדי שניהיה אלימים יותר בחיי היום יום. . .אותם דיכאונים שהם כמו חילזון?

התעופפה לי עכשיו הודעה ללא תוכן..מתנצלת.. לא יודעת איך להתחיל אבל התשובה שלך קצת טילטלה אותי ולא יודעת למה.. אולי ההפניה הזו ל"איך" במקום ל-למה. הרי שנים אני מנסה להבין איך לצאת מהאשמה שמלווה אותי כל חיי ואולי בגלל זה אני כל כך הרבה זמן בטיפול כדי להרגיש פחות אשמה.. ולא מצליחה לעשות את זה לבד.. זו בחירה מחדש ומאמץ אדיר בכל רגע ובכל יום להיאבק על האמת שלי ולהיות שלמה איתה. להיאבק בהרגשה הכרונית שכועסים עליי כל הזמן.. או לפחות להפסיק לדבר על זה , או להראות את זה - מה שגם דורש אנרגיות..פשוט להתאפק.. ובכ"ז - לא כל כך פשוט..ממש לא! אולי גם קצת רציתי ממך עצה יותר ספציפית ואישית... אני יודעת שאני לא משדרת את זה.. אני בורחת לרציונליציה ולאינטלקטואליזציה .. כך אומרים לי וכך גם מרגישה.. משהו השתבש לי במקלדת עכשיו ואולי זה הזמן להפסיק לפני שאקלקל.. אבל שאלה אחרונה שמנקרת במוח אולי שאלת המאה.. - איך באמת נחלצים ממעגל התקיעות הזה??? בהיפנוזה/ב CBT /DBT?? אני לא מצליחה להפסיק להרגיש רע עם עצמי!!!!!! נ.ב. מרגישה תקועה גם כאן כמו בחיים.. גם כאן נשארתי "אחרון המוהיקנים".. איפה שיר, טימי, שרית, נילי, אופיר ועוד ששכחתי(סליחה..) - כל "הדור הקודם" התפוגג.. מקוה בשבילכן שמסיבות טובות. תודה אודי וסליחה אם מעיקה.. שיהיה לך שבוע מקסים.

הההמממ...דווקא כשאני עושה קאמבק נזכרים בי? (או שוכחים אותי) אני פה..(:(כתבתי תגובה לרוני לפני הסופ"ש) פה לא מסיבות הכי טובות, אבל לפחות בחברה טובה. אופיר

כן ראיתי את תגובתך החמה לרוני.. לא הייתי בטוחה שאת היא אותה אופיר מאז.. ואולי בצורה לא ממש מודעת, משהו בהודעה הזו עורר בי את הנוסטלגיה המוזרה הזו.. שמחה שאת כאן.. תורמת לאחרות. אני אגוצנטרית בזמן האחרון..כבר הרבה "זמן אחרון".. מה שלומך?? זוכרת חבלי פרידה בטיפול האחרון? סליחה אם אני לא מדייקת.. ואת לא חייבת לענות.. אם כי אשמח לשמוע מה שלומך. מיקה

היי, רוצה לומר לך שההודעות שלך תמיד נוגעות בי, ולא אחת רציתי לכתוב ולהגיב לאחת מהודעותייך, אלא שהמחשב שלי ככ מסורבל ומגיב באיטיות כך שאני מוותרת ומסתפקת בקריאה. הזכרת בנות מהדור הקודם, אני רואה את עצמי גם כן שייכת לאותה קטגוריה , אלא שאצלי בשונה מאחרות ההשתתפות שלי תמיד היתה תחת מעטה של חשאיות וסודיות, אף פעם לא הצלחתי להרגיש חופשי להשתמש בשם קבוע,(מה שהביא אותי בסופו של דבר להפסיק לכתוב ולהסתפק בקריאה) לא אחת אני מוצאת את עצמי די מקנא בך ביכולת שלך להביא את עצמך כמו שאת, באופן עניני ותמציתי,ולא משנה כמה רע את מרגישה עם עצמך ועם סביבתך. מיקה,מה שתופס אותי בהודעותייך, בעיקר, זה התחושה הדומיננטית אצלך שאת מרגישה נדחית על ידי אחרים, ועד כמה זה מעיק ובלתי נסבל, בקטע הזה אני די מזדהה אתך, גם אני מסתובבת עם תחושה די דומה, שלא מעט אנשים לא מצליחים לחבב אותי ואין לי מושג אפילו למה, יתכן ואני משדרת יהירות או סנוביות.. לא יודעת.. ולא משנה , מה שכן, אני עושה לי מדי פעם מן ספירת מלאי שכזה, של כאלה שאינם מחבבים אותי(והם הרוב) לעומת כאלה שכן מחבבים אותי- וכן, ישנם גם כאלה. ואני בהחלט מוצאת שזה מעודד ומפיח תקווה. ומה שאני רוצה לומר לך מיקה, שאין לי ספק ,ומבלי להכירך, שגם אצלך ישנם כאלה שכן מחבבים אותך, גם פה בפורום את מצליחה להתחבב על משתתפים רבים - אל תשכחי שאני בעלת וותק כאן... ובהזדמנות זו אני רוצה לומר שאני שמחה לפגוש גם את אופיר (שבעיני מרשימה ומיוחדת.)שעושה גיחות קצרצרות לעודד ולתמוך היכן שצריך וכן, גם לי חסרות הבנות הקבועות והיקרות שנעלמו מהאופק ומאוד מקווה שהן עוד ישובו, נשתמע אפרת.

תודה על הודעתך. מה שמוזר שאני ממש ממש אוהבת דיסקרטיות על גבול הפרנויה ממש. אני מאד מפחדת מאובדן הפרטיות ומכך שאזוהה על ידי מישהו שמכיר.. ואני נוקטת בכל מיני שיטות כדי שזה לא יקרה.. אני מצטמררת בכל פעם שכותבים את שמי (הבדוי) המלא בראש ההודעה.. יש יתרונות ביחס אישי כאן בפורום מצד אחד אך מצד שני לעיתים יש רצון במענה שלא כרוך ב"דעות קדומות" לגביי. בתכנית - כל הזמן חושבת "להתאייד" ולהופיע שוב בניק חדש.. לאור הרגישות והאמפתיה שאת משדרת בדברייך, אני מאמינה שבמאזן שלך - רשימת אוהבייך ארוכה יותר.. ומקווה שגם תצליחי להרגיש זאת. מ.

היום מישהי התיישבה בבר שאני עובדת בו והזמינה משהו לשתות. היא ממש הפחידה אותי, היא פשוט הייתה כל כך משונה, נכון שאחרי שאנחנו שותקים הרבה זמו או נמצאים לבד הרבה קצת קשה לחזור לדבר? כאילו שיש כמו וואקום כזה בראש? ככה היא הרגישה שלי כאילו שהיא מדברת מתוך חור שחור וכל מילה שלה באה במאמץ, כאילו שהיא לא באמת באה ממנה. והיא נראתה נורא עצורה, גם מאוד קורקטית אבל, היא לא אמרה שום דבר יוצא דופן או עשתה משהו יוצא דופן אבל כשהיא דיברה היא לא השתמשה בידיים בכלל ולא התטה בכלל את הראש כמו שעושים בדרך כלל כשמדברים, היא אפילו לא הזיזה את העיניים בכלל, היא נתנה תחושה כל כך נוראית שאין לי איך להסביר אותה.. היא אפילו אכלה ושתתה ככה, בתנועות לקוניות כאלה.. לא יודעת היא הפחידה אותי ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה, רק רציתי שהיא תלך כבר אבל היא לקחה את הזמן שגם זה היה מוזר כי ממש לא היה נראה שהיא נהנית או אפילו נמצאת איפה שהיא הייתה, מצד שני היא הוציאה מגזין סגנון מהתיק וקראה אותו אחרי שאכלה, אבל הייתה לבושה לגמרי כמו בת בן.. זה היה נורא מוזר

מפריע לי שאני מרגישה מיוחדת ונשמעת בדיוק כמו כולם

היי, איך אפשר לחיות אחרי שנסיים את הטיפול על כל הדברים הקשים שנאמרו במפגשים??? אני עדיין לא סיימתי את התהליך ומאשימה את עצמי מאוד על מה שאני מדברת כי זה קשור מאוד להורים שלי, אני לא מרגישה נוח עם זה בכלל ואני חושבת שבמפגש הבא אני רוצה לסרב לדבר על ההורים שלי תמצא מה שהיא רוצה לדבר אבל רוצה שאסיים את זה אני מאור מרגישה רע עם זה ולא יכולה לסבול ולחשוב מה היא אומרת עליי או מה חושבת עליי ועל המשפחה שליץ באמת מרגישה רע עם זה ורוצה להפסיק השיחות האלו. תודה

שאני כותבת לך את ההודעה הזאת, ואני ממש לא מבינה למה זה קופץ ונמחק!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף רוצה לספר לך שחלמתי עליך לפני כמה ימים. חלמתי שאני מתקשרת אליך באמצע הלילה ואז אתה אומר לי שיש לי בעצם דיסוציאציה. אני מבינה שבעצם התעוררתי משינה והדלקתי את הפלאפון והתקשרתי אליך כדי לספר לך על הטיפול שלי שנמצא בהפסקה ורע לי כ"כ... אתה מנסה לנחם אותי אבל אז אני מבינה שזה נורא מוזר שאני מדברת איתך ומנתקת. אני מנסה לחזור לישון אבל אז לא מצליחה והשעה היא 23:20 בלילה. אז אני מתקשרת אליך שוב ואתה עונה לי כשאתה יודע שזו אני. אתה אומר לי שתוכל לעשות לי היפנוזה ולעזור לי ואני שואלת אותך אם אתה יודע מי אני. אתה נזכר בסיפור אמיתי שלפני שנתיים (לפני שהכרתי את הפורום) התקשרתי אליך בהמלצת חברה שנתנה לי את המספר שלך , אבל לא היה לך מקום באותו הזמן... אתה מזה אותי וזוכר את הסיפור שלי ואפילו קורא לי "רותם" שזהו שם שנורא רציתי שייקראו לי בו בילדותי כי אשה שנורא אהבתי אמרה שהוא מתאים לי.אני אורמת לך שזהו לא שמי ואתה.. בכל זאת יודע מי אני. מוזר אודי, לא? אני די עצובה בימים האלה, כי אני בהפסקה מהטיפול בגלל שהפרתי את החוקים שלו שוב... זה אולי מגיע לי ברמה היבשה, אבל מכעיס אותי כל-כך שמשתמשים בכח ובמעמד כדי להצדיק דעות ומחשבות. תמיד כשאני מתכווחת כל אמירה שלי מופנית לאיזשהי אמירה :כן כי את..., וכן כי את משליכה כי בעברך... " לא מבינה? האם יש אמת אחת? האם למישהו יש מונופול עליה?! והאם מטפל באמת חושב שאם הוא יסתתר ככה ולא יגיד בפשטות טעיתי זה מה שיקדם את הטיפול? יש הרבה דברים טובים, בהחלט, אבל הקטע הזה הורס אותי. אני באמת לא מרגישה שאני יכולה לבטוח עד הסוף. ואורמים לי שזו בעיה. אבל למדתי אודי- ברגע כעס, אין הבטחות , אין כלום. זה כמו גירושין. האדם שהכי אהבת- משתמש בכל הכלים שנתת לו אתה עצמך כדי לפגוע בך. לא התגרשתי , אבל גם לא בטחתי מספיק כדי להתחתן. ואני מרגישה ייאוד כי בעולם כזה שבו אי אפשר להאמין לעולם יש רק דבר אחד בטוח: בדידות. אני רוצה לא להיות. אבל לא רוצה למות. עוד יש בי תשוקה לחיים. אבל.. אין דרך לא להיות ולהיות יחד.. אז חשבתי לעצמי שלפעמים הנפש יכולה למות לגמרי מבלי שהגוף ימות גם. פשוט להרוג כל ציפייה ורגש. אבל אז--- אז גם לגוף נגמר הכח. אני באמת לא יודעת מה לעשות. הכי נכון יהיה לחכות ולראות מה ייקרה אם וכאשר. כרגע לא עונים לא ומתעלמים ממני. מה חדש אודי? שנים התעלמו מקיומי.. שנים. גדלתי להיות הכי מוצלחת שיכולתי בתנאים שהיו לי - רק שייראו אותי כבר לעזאזל... נגמר לי לבכות. אני בחיים יותר לא אבכה ליד אף אדם. בכל פעם שעשיתי זאת, נלעגתי. אני מרגישה מזוייפת כל-כך. אין לי כח לכתוב יותר. מנסה להתעלם ממה שמציף, למלא את עצמי בפעילויות אינספור בלי שיחות נפש עם חברים, רק פאן כזה נייטרלי -וזה נחמד אבל גם חסר לי מרכיב של אמת בזה. מה אתה אומר אודי? אתה יכול לכתוב לי תשובה אמיתית כזאת? בלי להתעלם ממני? לא כזאת של חצי שורה... תכתוב משהו, תן לי כח, תן לי תקווה, תגיד שאתה מצטער על שלא טיפלת בי אתה... ):

המילים מחממות אל הלב. באמת. כן, יש בי עוד תקווה , נכון, ואני מקווה שלא לשווא. תודה שהשקעת בתשובה, שהצטערת באמת והרגשתי שבאמת... אני קצת אבודה ולא יודעת מה עוד לכתוב. לפעמים נשאר לי רק שקט עצוב כזה... ליאור

מרגישה לא טוב :(( ..אולי אני אפסיק את הטיפול ?? היא ממילא עוזבת ב 26.8 זה ממש ממש מתקרב כבר.. זה כבר עוד מעט מגיע.. אודי, אני מרגישה שאין לי יותר כוח להתמודד עם פרידה/עזיבה/חופשה.. איך שלא תקרא לזה. אין לי גרגר כוח. עדיין חרוט לי בעור. בלב. בנשמה. בכל נשימה ונשימה שלי ההעדר שלה. האין שהרגשתי כשהיא לא היתה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה פעם נוספת. אני יודעת שהפעם אני לא אצליח להחזיק מעמד. אין לי גרגר כוח. לא יודעת מה לעשות ??? כ"כ רוצה לשכוח אותה. לשכוח הכל. ללכת לישון ולישון ולישון..ולחלום.. ובחלום מגיעה פיה וכולה זוהרת..מלאה בכוכבים נוצצים, מאירים..מרחפת סביבי..נוגעת לא נוגעת.. מתיישבת לצידי.מסתכלת עלי ..זוג פנסים מאירים..קרני אהבה יוצאות מעיניה..חודרות עמוק עמוק לפצע שבלב...משמיעות פ'צצצ רך והפצע נעלם כלא היה..ושוב מתרוממת הפיה..מתעופפת ..חגה סביבי..מושיטה את ידיה אלי..בואי..בואי..בואי איתי..לוחשת בקול פעמונים.. אקחך למקום בו שוררת שלוות עולמים...מים..מים.. במבי.

אני נשואה ואם ל3 בנים ובת אחת. בתי בת שנתיים ושלושה חודשיים תולשת את שערותייה סתם כך לא מעצבים, זה קורה לעיתים קרובות מאוד כאשר היא צופה בטלויזיה או מנסה לישון, היא מגלגלת את האצבעות בשיער עד למצב תלישה. אנו מעירים לה כל פעם אבל היא לא מתייחסת ואפילו כועסת. מה עלינו לעשות ולמי לפנות נשמח מאוד לקבל הכוונה וייעוץ.

אז ככה.. דחו את המשפט ומרגישה שעצביי נמתחים..(עכשיו מבינה את הביטוי) לא יודעת אם לא אתמוטט פתאום מרוב מתח..התקף לב.. לא יכולה לשאת עוד המתנה עוד ציפייה.. ולמה תמיד מרגישה אשמה?? גם כשצודקת ב100%?? למה תמיד מרגישה שצריכה לרצות..? גם אחרי שכבר מרשה לעצמי לכעוס והצד האחר לא רגיל וכועס בחזרה.. תמיד אני זו שצריכה להתנצל ואם לא אז לא סולחים לי והקשר ניתק. למה אני סופגת כעסים של אחרים וממשיכה בקשר וכשאני מנסה לשים גבולות זה לא מתקבל ?? למה אני תמיד "מובן מאליו" לאנשים?. חושבים שאני תמיד אהיה שם בשבילם, גם כשמזלזלים בי, גם כשמשפילים, לא יודעת לזהות אם זה ממני-ש"רגישה מדי" או מהם "שמתעללים" בי קצת. החיישנים שלי מקולקלים!! הכל אצלי בעצם מקולקל.. אוף קשה לי מדי! אודי כבר הלכת ??

קצת עידודים וחיזוקים, מהר לפני שהם כבר לא יעזרו?....

הי רוני (בא לי לכתוב רונילה) את כותבת כל כך מעט אבל נוגעת בלב. שולחת לך חיבוק גדול, וכוח ומקווה שהיום שלך יהיה נעים ושליו.וגם סוף שבוע טוב מלא מנוחה ואהבה. אוהבת אותך המונמון אופיר

ואפילו חייבת זה לא ליפול!!!!!!!!!! אפילו לא קצת. אני חייבת להיות יציבה, לפחות קצת.לכמה ימים, פשוט רוצה קצת לנוח.

כאשר אני מדברת עם המטפלת שלי על אובדנות היא מתעלמת מזה ולא מגיבהת הרבה פעמים עלה הנושא הזה במפגש ואף פעם לא סיימנו אותו אני מעלה אותו כשאהיהעצבנית והיא אף פעם לא הגיבה לזה למה?? דבר שני נושא הדיווח כמה הוא אמיתי אם הרגישה שיש פגיעה למי היא צריכה לדווח??? או אם המטופל מעל גיל 18 אז הוא אחראי ואין צורך לדווח??? תודה רבה

היי, יש לי כאבים בגוף שאני לא יכולה לתאר אותם, למה זה קורה מה אפשר לעשות איתם?? אני לא יכולה לסבול אותם בכלל. שאלה שניה, במפגש האחרון עם המטפלת שלי לא הסתכלתי עליה בכלל ותמיד אני סותרת העיניים שלי ולא מנשה להראות לה מה אני מרגישה בנוסף בפגישה האחרונה יצאתי החוצה מה אפשר להגיד על זה??? במפגשים תמיד אני שותקת ולא מדברת הרבה מפחדת לדבר האם זה מנגנון הגנה?? ומה אפשר להגיש על זה?? תודה

כל כך התלבטתי אם לכתוב או לא...עכשיו אני מבינה למה לא רציתי לשתף אותה בכתיבה פה אבל אני אדם מושפע..אז בגלל שנראה לי שאתה מצפה שנשתף הכל בטיפול שיתפתי...אולי קל להאשים, נכון ההחלטה שלי ואני אחראית למעשי...האמביוולנטיות חוגגת... קשה לי.....ממחר לא נפגש שבועיים...דוקא כשמשהו משתנה ברגשות שלי, ואני בתוך בלבול שכזה...אוף...נמצאת בתוך שחור ולבן מתקשה למצוא את האמצע, אין אמצע וגם לא רוצה פתאום לשתף אותך במה שהיה בפגישה האחרונה...כי זה מבלבל בין פה לשם...אוף...ממש לשבת על הגדר רגל פה רגל שם....אתה מבין גם למה הובילה אותי ההחלטה לשיתוף? שאיך פתאום אשתף כאן?? למרות שאם אבקש שהיא לא תקרא כאן היא לא תקרא....הלואי והיה לי האומץ לשתף את הקרובים אליי או שיכולתי אבל זה לא ראלי... עניין אותך לדעת מה זה עושה לשתף את המטפלת אז אצלי זה גרם לבלבול וחוסר החלטיות כמו בכל דבר בתקופה האחרונה...... ואפרופו שיתוף הוא גרם לי לאמביוולנטיות רצינית....

ומגיע לי שתכעס עליי.......סליחה אתה לא אשם בכלום ובצדק עשיתי טעות שהבאתי לכאן........סליחה.......

אשמח אם שיך להמשיך לשאול: צטטת לי למטה- ..."הפסיכולוגים ינהלו את הרישומים באופן שוטף בצורה שתאפשר להיענות בעת הצורך לדרישות לקוחותיהם." אפשר להבין במה הרישומים יאפשרו להענות לדרישות המטופלים? האם הכוונה שהמטפל יזכור מה היה בפגישה קודמות? והאם הבנתי נכון (מכך שלא ענית לשאלה) שאין שום פקוח על רישומים בקליניקה פרטית?

הי אודי, לא כ''כ הבנתי מדוע לא הבנת את השאלה החוזרת ונשנית של תוהה. האם אינך חושב, שהכלל הנוגע לרישומי פגישות מנוסח באופן מעורפל כל כך, וממש לא מגדיר באופן אופרטיבי מהי "עבודה טיפולית ראויה"? האם אינך חושב, שמשום כך הוא גם אינו מאפשר להדיוטות להבין מה כלול בו ומה לא? מה פירוש "לספק כל צורך עכשווי או עתידי של הלקוח"? האם, למשל, בקשת הלקוח להזכר מה אמר המטפל לפני שישה שבועות, 37 דקות אחרי תחילת הפגישה, היא צורך שניתן לספק במסגרת שמירה על כלל האתיקה המסוים הזה? זו רק דוגמא שמנסה להמחיש עד כמה, במקרה הזה, הניסוח עמום ונתון לפרשנות אישית...

מתארחת אצלנו למעלה מחודש ידידה של בני בת 34 מחול ,במשך כל התקופה שהיתה אצלנו היא אכלה כרגיל ,ואפילו התלהבה מהבישולים שלי, בשלושת הימים האחרונים ,שמתי לב שהיא לא נוגעת באוכל,מלבד מים,וכששואלים אותה למה את לא אוכלת ,היא עונה שהיא לא רעבה ,אני הכרחתי אותה לאכול,ואפילו כעסתי ואז היא אכלה. הסיפור הזה חוזר יום יום שהיא טוענת שהיא לא רעבה, העניין מטריד אותי הייתי רוצה לדעת ,מה גורם לבן אדם ככה בפתאומיות, לסרב לאכול מרצון,רק מתוך הכרח, האם זה קשור להפרעה נפשית? ומה צריך לעשות?

?

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על המוות . לעיתים אפילו בכל יום. המחשבה מפחידה אותי מאוד ,מעיקה עלי וקשה לי להשתחרר ממנה , אני חושבת על האופן שזה יקרה (זיקנה/מחלה/תאונה) האם זה יכאב? מרגישים משהו אח"כ ? ומה יהיה על ילדי , האם הם יסתדרו בלעדי ואיך יתגברו על הגעגועים? ובכלל אם בסוף נמות אז מה זה המרוץ הזה של החיים הרי ממילא זה יסתיים יום בהיר אחד . חשוב לי לציין שאני מאוד אוהבת אוהבת את החיים ובגדול מאוד מרוצה ,יש לי משפחה תומכת וקריירה לא רעה בכלל - אולי המחשבות צצות דווקא בגלל הפחד לאבד הכל. מאז שאני זוכרת את עצמי עוברות לי בראש כל מיני מחשבות שונות ומשונות רק שלאחרונה בכל פעם שהמחשבה הזאת צצה לוקח לי יותר זמן לנער אותה מעלי ואני מוצאת את עצמי מדוכדכת משהו

אז ככה שמי אורטל ואני בת 18 לפעמים כשאני לבד ויושבת עם עצמי וחושבת על כול מיני דברים עולים לי בראש כול מיני מחשבות של מוות אני מפחדת למות אני מסתכלת על עצמי בעוד 50 60 70 שנה ואני נורא מפחדת מהמוות אותו דבר לגבי אמא שלי אני מפחדת שיקרה לה משהו שיגיע היום וכולנו בסוף נמות. למה אני מרגישה ככה? תודה.

טוב אז ככה תודה על התשובה המאוחרת הטסט הלך טוב אך לא עברתי, עשיתי כול מיני מדיטציות לפני של יוגה והרגעה והלכתי פשוט ככה בלי שום כדור רק שוקולד. לא הייתי לחוצה בזמן הטסט אבל טעות אחת הרסה הכול! שאלה מהו טיפול היפנוטי ? (לפעם הבאה) תודה.

הי אודי, האם תוכל לשתף באחדים מהרעיונות היצירתיים (והמעשיים...:-)) שמטופלים הציעו לך כדי לציין סיום תקופה? אני בטוחה שלאורך השנים הצטברו אצלך כמה דברים... פשוט, אני מחפשת רעיון לא בנאלי, לא לפרידה, אלא לסיום תקופה מאד ארוכה (שאני כולי תקווה ותפילה שתמשיך להיות אורכה עוד יותר). בעבר סיפרה פה טי.מי. על הליכה משותפת לסרט. אני לא חושבת שבמקרה שלנו היא תסכים לשבור את הסטינג, אבל בכל זאת אשמח לקבל אפשרויות מעניינות נוספות, ממי שמוכן. הרבה תודות!

לכל מי שיש חומר למבחן מתאם ורצה למכור או להעביר אשמח לקבל את זה בכל דרך אפשרית בתודה מראש.

שלום אני בת 16 , מודעת ליתרונות ולחסרונות שלי ללא ספק . אני זקוקה לתשומת לב מהסביבה בצורה קיצונית ביותר , אני מסוגלת לראות בנאדם ברחוב לדבר איתו בקושי ולהתחיל לספר לו את החיים שלי בתקווה שיהיה החבר-פסיכולוג הבא שלי . המצב יתפוצץ שחבר שלי לא היה פה וטס , וקצת חפרתי לחברים שלו כמה שאני מתגעגעת ... הייתי זקוקה לתשומת לב לפחות מהם , וקצת חפרתי . כשהוא חזר הוא אמר לי שהם אמרו לו שיוריד אותי מהם כי אני מעיקה . מאז אני כבר כמה ימים לא מפסיקה לבכות , מרגישה אפס , מרגישה מסכנה , ומרגישה בודדה .. לא אוהבת את עצמי , ואפילו מתחילה לחשוב על מוות .......... אני באמת צריכה עזרה .

..רוצה לשתף אותך.. אתמול, הגבתי לתגובותיך אלי (בעץ למטה). במהלך היום ראיתי את ההודעות הנערמות להן כאן . עוד ועוד ועוד והרגשתי רגשות מעורבים.. שמחה שיש כאן הרבה אנשים והמקום חי ורצוי מאוד... למרות שישנן אחדות שנדמו (נ-בפתח,ד-פתח/קמץ?) וחסרות לי מאוד כמו ילדה-אשה , סוריקטה, טימי,נילי, יחד עם זאת הרגשתי צפיפות כזו.. רציתי לזוז הצידה, לעמוד בצד , להתבונן , לצפות בדינמיקה הזו..הרגשתי שאני כזה נשכחת בצד..ואמרתי לעצמי..טוב לא צריך..יש לי אותי.. ..היתה לי פנטזיה כזו שכולן סביבך כמו גוזלים קטנים כאלו ואתה מסתכל על כולן במבט חם ואוהב ..מחייך לכולן ועונה לכל אחת בשקט כזה,בנחת, ברוגע, בשלווה.. ואני עומדת כזה בצד ומסתכלת.. ואז אתה פונה אלי לפתע ועונה לי למרות ששאלתי בשקט ומזמן.. יום מואר ומחייך לך אודי. שלך-במבי.

היי, אחרי כמה כתוביות כאן התחלתי לחשוב על הטיפול שלי, אחרי כמה פעמים כתבתי בפורום ואני קוראת תמיד הודעות החברים כאן התחלתי לחשוב לספר למטפלת שלי על הפורום הזה ועל הכתוביות שלי כאן, אבל אני מפחדת מאוד מזה ואפילו מתביישת ממנה להגיד לה את זה??? אני במפגשים לא מדברת הרבה, ועכשיו אני מנסה לא לשלוח למטפלת שלי הודעות ורוצה גם לא לכתוב בפורום רוצה להתמודד לבד באמצע השבועת האם התזמון לספר לה עכשיו מכון??? שאני רוצה להתמודד לבד ולא רוצה שתבין שאני לא שולחת לה הודעות כי יש מקום אחר שיכול ללוות אותי. בנוסף מהתגיד?? איך התגובה שלה תהיי??? אני רגישה מאוד ולא רוצה לשמוע משהו שידאיג אותי, אפילו אתה מעדיף להגיד לה שאני כותבת בפורום זה או לתת לה לינק ולהראות לה מה אני כותבת שזה מלחיץ עוד יותר ובטוח אם אתן לה אני לא אכתוב כאן עוד פעם. מה אתה מציע ומה היתרון בזה?? או להשאיר את זה סוד??? תודה רבה

לא ברור לי למה זה קורה לי כמעט באופן תמידי , יש לי רצון עז לרכוש משהו לדוגמא -מכונית יקרה , לאחר שרכשתי את המכונית ואין מאושר ממני אני מתחיל למצוא פגמים ברכישה ובעיקר למה עשיתי זאת ובשביל מה הייתי צריך בכלל את כל ההוצאה הזאת. אני מגיע למצב כמו עכשייו לדוגמא שאינני יכול להירדם היות והמחשבות על הקנייה וכוליי גומרות אותי .הייתי אומר שאני בסוג של חרדה מקניות -למה זה קורה לי ? אנא שמישהו יעזור לי לצאת מהדבר הזה .תודה .

םרופגשתי באבי, ניסיתי לספר לו משהו ופתאום נתקעה לי מילה שלא הצלחתי להגות אותה (עד אז לא ידעתי מהו גמגום) ואבי החליט שאני מגמם, וצעק עלי:"אוי ואבוי לי...התחלת לגמגם...מה אני אעשה איתך אשלח אותך לרופא?" מאותו הרגע ניתן לומר כי חרב עלי עולמי, פחדתי לפצות פה ליד בני המשפחה ובכלל בבית הספר אחת המורות שאלה אותי באחת הפעמים אם אני מבין עברית ויודע לדבר?! מאותו היום כל מילה שפציתי מפי נשקלה בכובד ראש והפחד שיתק אותי, גם בצבא הייתי שוקל כל מילה ומדי פעם המילים היו נתקעות לי ואכן הפכתי למגמגם קל. בתק' הצבא אימי נפטרה ולאחר שהשתחררתי מצה"ל החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק להיות הפחדן והחסר בטחון והביישן. עזרתי אומץ והלכתי לראיון ומרכז הערכה בחברת תקשורת בשירות הטלפוני, עברתי אותו בהצלחה ועבדתי במוקד שירות לקוחות של חברה סלולארית במשך 5 שנים היו לי מעט נפילות רק שהתברר שרק אני שמתי לב עליהן ולא הלקוחות או האנשים מסביבי. בהמשך החלטתי להתחיל לעסוק בהוראה ומאז אני במקצוע כבר 4 שנים. ניתן לומר שעשיתי מהפך תפיסתי טוטאלי עם עצמי והתגברתי על הפחד מדיבור. חשוב לי ציין שבמהלך עבודתי בהוראה עלו בי פה ושם פחדים כי שוב מדי פעם בפעם הייתי נתקע במילה אחת מתוך אלף וכל הבטחון שלי בדיבור היה יורד לטימיון. באחד הימים החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ונפגשתי עם פסיכולוגית 8 מפגשים, החלטתי לראשונה לשתף אותה בחשש שלי מהדיבור והיא התלפאה לשמוע שזה החשש שלי וטענה כי אין לי כל בעית דיבור ושדיבורי שוטף ושאני כנראה רגיש מדיי ומחמיר עם עצמי מדיי בעניין הדיבור וההתקעויות הן טבעיות ורגילות לאדם רגיל. אני בתוכי ידעתי שההתקעויות שלי אעפ"י שהן נדירות ונעלמות וחוזרות לעיתים - לא טבעיות מבחינתי. אני מודה שאני אדם מאוווד רגיש ולעיתים אולי לוקח דברים בצורה קשה מדיי. רציתי לשאול אם המקרה מוכר לך ומהו אופן הטיפול שאתה ממליץ עליו. תודה ענקית, אוריקי.

שמחה שהיה לה אומץ לשאול ולחקור לעומק ולי את האומץ לענות...ואין תאריך לפרידה ולדעתי זה עזר מאוד לפתוח אחרת זה היה נשאר סגור....כשהכוחות משותפים..... אני מאמינה שהיא לא מוותרת עליי, ממשיכות להפגש....לא מתחשק לי לספר מה היה אבל ההכלה חשובה... והקלה פתאום...ועכשיו היא גם תקרא את מה שאני כותבת...מוזר לי פתאום...רק תהיה פה ושהקשר ישמר כמו שהוא לפחות לבינתיים....תודה, מיכל

שלום רציתי לומר משהו לגבי ההפרטה. התוכנית היא שמי שייתנו את שירותי בריאות הנפש יהיו המרפאות של מכבי/כללית/לאומית אם הבנתי נכון..זה גם דבר טוב,לא? השירות היום ברוב בתי החולים של בריאות הנפש במצב די מזעזע והעובדה שזה יהיה פרטי מן הסתם ידרבן את המרפאות לתת שירות יותר איכותי לפי דעתי. וגם עכשיו המגמה בבתי החולים לקצר את הטיפול כמה שיותר.כבר אין מצב שאנשים נשארים באשפוז שנים ובדרך כלל משתחררים אחרי שהם מתייצבים לשירותים בקהילה כמו הוסטל/דיור מוגן וכו' כדי לעודד את המתמודדים לעצמאות, כך שהשינוי לא יכול להיות גדול מדי. מה לדעתכם החסרונות של הרפורמה? מלבד עניין ההכשרה? סתם מעניין אותי לדעת... ניני

שלום רב, אני נשואה (לא בטוחה שאוהבת את בעלי), אמא לילד בן שנתיים ובהריון חודש שלישי. בנישואים שלי אני הדומיננטית, החזקה והאמפטית ובעלי דורש ממני המון תשומת לב, דבר שמעייף אותי מאוד. נוסף לכל אני בשליש הראשון להריון שמלווה בעייפות נוראית ובחילות. יש לי ילד קטן שבו אני מטפלת כמעט ללא עזרה, דבר שמאוד קשה לי. אין לי הרבה עזרה בגידולו, בעלי מנסה עד כמה שניתן לעזור, אך הוא חונך כשיח' סעודי וכמה שהוא משתדל כן לעזור, זה עדיין לא מספיק. אמא שלי הייתה גרה בעיר שלי וכשהבן שלי הגיע לגיל 4 חודשים, עזבה לעיר אחרת. איך סבתא מסוגלת להתרחק מנכד שזה עתה נולד ? חמותי גם לא עוזרת בטיפול בילד ומכעיס אותי מאוד שעבור שני הנכדים הנוספים שלה, מהבת שלה, היא נותנת את הנשמה - מבשלת להם, מקלחת אותם, מטפלת בהם ואפילו שהם גרים רחוק יותר ממנה מאשר אנחנו. אחותי שצעירה ממני ב-7 שנים רווקה, אך מאוד עסוקה בלימודי תואר שני ועבודה, כך שגם ממנה אין לי עזרה ואני לא יודעת איך הייתי שורדת אם הייתי עובדת בעבודה יותר תובענית. יש לי מזל עצום שאני עובדת בעבודה שמאפשרת לי לצאת לסידורים באמצע. אני פוחדת פחד מוות מהלידה השניה ורק בגלל המחשבה של איך אסתדר. אני כועסת מאוד על אמא שלי, על חמותי, על אחותי וגם על בעלי שמעייף אותי מאוד עם כמות תשומת הלב שדורש. מה אני יכולה לעשות כדי להרגיש יותר טוב ? תודה רבה מראש, ניקיטה

האם ניתן להתייעץ עמך דרך אימייל ולא כאן באתר? חשוב לי מאוד שזה ייעשה כמה שיותר פרטי.

ברור שיש מקום לתת מענה בשירות הציבורי למצוקות הנפשיות- שיהיה מתאים ואפקטיבי. אבל, וכמו שחזיתי- התעלמת מהחשיבות של מטפלים פרטיים להתגייס ולהוריד מחירים עבור כאלה שידם אינם משגת בגלל קושי הקיום ויוקר המחייה- ואינם מעונינים מתוך צורך לשמור על עצמם בשירות הציבורי (וזו בהחלט זכות שיש לכבד). 550 שקל למפגש...? גם 350 זה הרבה מדי. איפה הגבול? למה החמדנות הזו שאין לה כל הצדקה? אני יודעת על כמה מטפלים שבעקבות רוחות השינוי ערכו שינויים בתעריף שלהם. לומר 'יש שירות ציבורי'- למטופל שקשה לו לשלם זו הסרת אחריות וחוסר התמודדות. לטיפול הפסיכולוגי יש תעריפים בלתי מציאותיים ומקוממים וללא הצדקה- וכן, יש הרבה אנשי מקצוע אחרים שלמדו לא פחות ובכל זאת לא גובים את המחירים הנ"ל. בקיצור בדק בית הוא דבר שלא יזיק.

אנונימי 60 שלום, אני בן 22 מתל-אביב, אני חסר כישרון,יוזמה תאקט וביטחון ברמות מטורפות. הבעיה שלי היא שמגיל 0 אני מרגיש כלא-יוצלח, סוג של כבשה שחורה לכל דבר בכל היבט בחיים, כאילו לא משנה מה אני אעשה אני תמיד אכשל. כבר כשהייתי קטן היו לי בעיות חברתיות-סוציאליות ולא התחברתי לאף אחד, בחיים לא נכנסתי למערכת יחסים ואת הנשיקה הראשונה קיבלתי רק לפני מספר חודשים - כמובן היא נפרדה ממני כבר בפגישה הרביעית בגלל שאני כזה אפס. אין לי ביטחון עצמי בגרוש ואני לא מסוגל להציע לבחורות לצאת איתן. כל פעם שאני רואה זוג שמח אני פשוט רוצה להתאבד במקום מרוב תסכול ועצבים וניסיתי ללכת לפסיכיאטרים ופסיכולוגים והם פשוט לא עזרו לי... הצלחתי לשרוד בחיים רק תודות למשחקי מחשב שהצליחו לגרום לי לשכוח מי אני באמת כל פעם מחדש, אך כעת המשחקים כבר לא מעניינים אותי ואני לא מסוגל לחיות ככה יותר..... חברים ניסו לשדך לי ידידות.. להכריח אותי להזמין בנות וניסיתי להכריח את עצמי אבל כל פעם שאני מרגיש כאילו אני מתחיל עם מישהו \ נכנס איתה למערכת יחסים אני מפשל (אולי בכוונה בתת-מודע מהפחד) והורס את זה.... חשבתי כבר כמה פעמים להתאבד אך בחיים לא אוכל לפגוע כך במשפחה שלי! אני מרגיש כל כך אנוכי.. כאילו אני מקווה שהמשפחה שלי תיעלם רק כדי שסוף סוף אוכל לשים קץ לחיי!

הי אודי, רציתי לדעת האם אתם (פסיכולוגים) חייבים לדווח אם מישהו פגע בעצמו (שריטות קלות על היד).. אני שואלת רק על שריטות וחתכים על היד ולא על פגיעות אחרות.. ואם כן אתם חייבים לדווח אז למי בדיוק? תודה

אני שואלת על מטופלים שפוגעים בעצמם...

סבבה הבנתי, אני פשוט שואלת, כי אני סטודנטית ואני מפחדת שאם המטפלת שלי תראה שפגעתי ששרטתי את עצמי היא תדווח על כך למכללה בה אני לומדת ואז יעיפו אותי משם או משהו כזה...

מבקשת המלצה על פסיכולוג קליני בת"א והסביבה לטיפול קצר מועד. לגבי שיטות טיפול - מניחה שמשהו בכיוון CBT או נרטיבי. העדפה למישהו שעובד גם עם קופ"ח מכבי בשל קשיי מימון. תודה

[email protected]

אוקיי אז ככה..לפני כמה ימים היה לי טסט פנימי , טסט שבא בנאדם ורואה איך את נוהגת אבל לא נותן ציון או מעביר או לא מעביר הייתי לחוצה טילים ממש עוד שנייה רעדתי היו לי דפיקות לב חזקות ופתאום כול דבר שאני עושה באוטו אני מפחדת שהוא לא נכון.וזה רק טסט פנימי יום שני ישלי טסט חיצוני זאת אומרת בא טסטר בוחן אותי ובסוף אומר עם עברתי את הטסט ועם קיבלתי רישיון מהמחשבה על זה מהיום (שישי) אני נכנסת ללחץ ולא יודעת מה לעשות....איזה הצעות אתם מציעים לי כדי להירגע? לקחתי היום כדור קלמנרבין לפני שיעור הנהיגה והייתי רגועה (כמו תמיד בשיעורי נהיגה רגילים) שמעתי על רסקיו וריגעון של הדס.לאיודעת עם זה באמת יעזור אני לא רוצה לקחת סתם דברים מה אתם ממליצים לעשות? תודה.