פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אממ..וואו זה דיי קשה לי כל העניין פעם ראשונה שאני משחרר קיטור אחרי 7 שנים של סבל, הנשמה נרקבת לאט ובטוח , מעולם לא סיפרתי על הבעיות שלי לאף אחד, חשבתי שזה יעבור לבד, אבל הייתי טיפש, חשבתי שאני אצליח להתמודד עם זה לבד. משהו האיר את עיניי יותר נכון מישהי, ידידה של חבר פגשה אותי ברחוב לשיחה קצרה של 2 דקות, מס' ימים לאחר מכן החבר הכי טוב שלי שאל אותי אם הכל טוב איתי, פעם ראשונה שסיפרתי למישהו שמשהו לא בסדר איתי(נפל האסימון,צריך עזרה) , מסתבר שידידה שלו קלטה אחרי שיחה איתי ברחוב שמשהו לא בסדר איתי(מדהים, כי אף אחד במשפחה לא שם לב), קשה לי, עברתי כ"כ הרבה, עזבתי את המכינה באמצע, אני מובטל כבר חודש, אני לא אוהב את אבא שלי(בלשון המעטה)מסיבות של אלימות כלפי אימא שלי(הפסיק, לפני כמה שנים כי לא היית לא בררה האפס הזה, כל הילדים שלו גדולים, הוא לא יעז)אהה ד"א אני בן 23 נראה לי שאני לא מרגיש כלום יותר, טיפלתי בסבתא שלי במשך שנה כל יום הייתי מאכיל אותה, הייתי בבסיס כשאימי סיפרה לי שהיא נפטרה, דמעה לא ירדה לי, גם בהלוויה. אני ממש עייף, נפשית. אני צריך קצת נחת(ממחשבות,ובנפש), אני לא מסוגל יותר. זה לא נגמר, מבחינה חברתית אני כמו רוח, פשוט לא רואים אותי, הדימוי העצמי שלי כ"כ נמוך, אין לי יותר מדי אינטראקציה עם אנשים. אני לא בא להאשים את כל העולם ואחותו, עברתי הרבה והגיע הזמן לנסות לתקן, אף אחד ממכריי ומשפחתי לא יודע מה עובר עליי, אני לא מאשים אותם, אני מסתיר את זה, אחרת הם יתחילו לתת לי יותר מדיי תשומת לב ורחמים, אני ממש לא צריך את זה. אף פעם לא לא הייתי במרכז העניינים, ואני לא הולך לשנות זאת.3 שנים לא הייתי ביחסים עם בחורה, זה חסר לי, לאהוב ולהיות נאהב.זה נורא חסר לי.זה מה שהצלחתי להוציא בינתיים.
קצת תמיכה? מה כדאי לעשות? לאן ללכת?
שלום איתי, שבע שנים זו תקופה ארוכה מאוד לנצור הכל בפנים. ל"שמירה" הזו יש מחיר, כנראה, וזה מתיש. אתה אומר שאתה זקוק למנוחה, אבל גן זקוק למישהו שיקשיב לך, בלי רחמים - כי לא את זה אתה צריך. לא כתבת האם היית בטיפול. אני מציע לך לנסות לפנות למטפל העובד בגישה דינאמית ולהתחיל בשיחת היכרות בה תספר את תחושותייך ובדידותך. אודי
מעולם לא הייתי בטיפול, קשה לי לעשות אפילו את השיחה הראשונית.
אני מרגישה משהו שאני לא יודעת לומר במילים.. היתה היום פגישה כל כך מלטפת, רכה. הרגשתי שאנחנו כל כך קרובות..הרגשתי גם שאני יקרה לה.מאוד. למרות שהיא לא אמרה במילים..(היא אף פעם לא אומרת לי כאלו מילים) אני יודעת, מרגישה שאני מיוחדת עבורה. אמרתי לה בפגישה כל מה שאני משתפת אותך עכשיו.כל מה שאני מרגישה .והעיניים שלה היו זוג פנסים מאירים.. אודי, אולי זה משהו חדש שאני מרגישה ???? אמרתי לה שכל העולם יכול לומר לי ש"נדמה לי" ואני יודעת, מרגישה שאני מרגישה נכון. אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותה. אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותך-אודי. מאחלת לך שבת מוארת ,מאירה ומלטפת.. שלך-במבי.
הי במבי, שמח לשמוע! אמנם כבר ראשון, אבל בכל זאת - פתיחה מוצלחת לשבו עשאני מקווה שימשיך טוב. אודי
אודי ערב טוב, ניסיתי לא לנג'ס כאן יותר מדי..רוצה לשנות .. להשתנות.. נמאס לי מהחפירות הבלתי פוסקות האלה בעצמי.. אבל..כרגע זה קשה.. שוב בעיות בריאות..בדיקות..המתנה לתשובה.. מפחדת לחשוף יותר מדי שלא איחשף..הבעיה שאין לי אף אחד..שיהיה נוכח.. שאפילו רק יקשיב..בדילמה אם כדאי בכלל לבדוק.. לא רוצה ולא יכולה לדעת. להתמודד. למי יש כוח?? לא לעשות בדיקות ולקבור את הראש בחול כבת יענה זה מאד מתאים לי..מצד שני הכאב המקנן לי בגוף.. הפחד מהרס הגוף שאולי - עם דגש על "אולי" אפשר יהיה למנוע אותו. אז בשביל מה?.... אודי..סליחה שמעורפלת .. מקווה שאתה מבין..שאתה מקשיב?? צריכה משהו שאני לא יודעת להגדיר אותו..כי מעולם לא היה לי.. תמיכה?חום?חברות אמת? מרגישה אבודה. אודי??
הי מיקה יקרה, כאן איתך. אני מבין את הדילמה הזו של "להניח" לדברים בלי לחשוב עליהם (הכחשה) לעומת לבדוק ולהיות עירניים ומחוברים, עם האפשרות לזהות ולטפל בזמן. אני בעד השני... בכל מקרה, נלווה אותך מכאן. אודי
אודי, זה מאד מקל.(אני כל כך מפחדת..שאין לי מספיק מילים כדי לבטא את הפחד..) תודה..באמת.
משונה לי שאני כזו שמשתפת בהמון דברים ופטפטנית כזו אבל פתאום בטיפול גיליתי שאני פוחדת מלספר דברים מסויימים...גם כאן נמצאת די הרבה ולא ממש ככה אומרת ממש...אז אודי כשאני רוצה אני משתפת בדרך כלל...חזרתי לפעמיים בשבוע כי לא הסתדרתי עם פעם אחת...וקצת הסתבכתי איתה...בכל מקרה מנסה לשתף בטיפול..פה זה קצת אחרת מבין? אתה יודע השיר הזה סיגליות זה בעצם זוג אוהב לדעתי רק שהם לא כל כך מסבירים מה הם רוצים אחד מהשני..הוא רוצה שהיא תבין אותו ללא מילים..כמוני....מעניין אם השיר מסיפור אמיתי...אני כותבת לבעלי והוא לא יודע כי אני לא מראה לו....
אתה רוצה לומר שאני מחמיצה משהו? אני חושבת שיש לי הרבה מה להפסיד!!!
איך שהעלית הודעות כבר נעלמת...
יש לי ילד בן 8 הסובל מבעית קשב וריכוז שנוטל קונצרטה 27 מ"ג ובנוסף הוא סובל מבעיה ריגשית הוא לא יכול להתמודד בכיתה או שנותנים לו הוראות, הייתי רוצה לדעת איפה ניתן לעשות אבחון כזה וכמה עולה? או שיש דבר אחר היכול לעזור לו
שלום מיטל, הוא זקוק לאבחון פסיכולוגי מלא. פסיכולוג קליני המתמח הבילדים יוכל לעשות אבחון כזה. מחירה של בטריה כזו יכול לנוע בין 1500-3000 ש"ח, תלוי במספר גורמים ובמי מאבחן. אודי
אולי מישהו יכול לתת לי רעיון? אני רוצה לקנות משהו למטפלת שלי(לראש השנה).אני מוכנה להשקיע כסף כמה שצריך אבל אני רוצה רעיון מקורי,לא כלי\שוקולד וכו' אשמח אם תשתפו אותי ,אולי מנסיון אישי?כי אין לי מושג מה היא אוהבת ואין לי גם את מי לשאול, כך שאני פתוחה לכל הצעה... תודה מראש לכל המייעצים:)
נסי משהו שמסמל את הקשר שלכן...אני קניתי פעם מלחיות זה סימל את אצלי את המינונים הנכונים...
שלום, רציתי עזרה בהמלצה על פסיכולוג לילדים (בן 7) שמטפל בילדים שהם על הספקטרום האוטיסטי ב=CBT
המייל הפרטי שלי הוא [email protected] אשמח לקבל פרטים לגבי איזור המרכז (רחובות, ראשל"צ, נס ציונה) תודה
כשאתה מעלה הודעות לאט זה נותן טווח נשימה שההודעה הועלתה...ואני כבר לא ממש זוכרת מה כתבתי...לא יודעת זקוקה לרוגע..למשהו מרגיע...נזכרתי בשיר "סיגליות" של דיויד ברוזה הוא מזכיר לי במשהו אותי ואת בעלי...
הי מיכל, הכל עולה, ויש בזה משהו מרגיע. שיר יפה הזכרת, של ברוזה. יכולה לקרוא ולהזכר מה כתבת... אודי
אודי, אני לא כל כך יודעת להגדיר ממה אני פוחדת, אני מספרת, פתוחה וכו' ואז אני נעצרת ונלחצת ומראה שהכל בסדר. אני נעה בין הרצון לספר לבין הרצון לא לספר.. אולי פוחדת שתדע שאני כזו...ואולי היא תשנא אותי כמו שאני את עצמי...אם עדיין זה לא קרה... הכל אצלי תלוי במצבי רוח..יכולה להיות מאוד מאושרת והכל נראה ורוד ויכולה להיות מאוד לא והכל שחור האמצע לא כל כך מצוי אצלי...וזה במיוחד מאז שהתחלתי את הטיפול (להזכירך תקופה לא מבוטלת...)מין עולם של שחור לבן...ומנסה לשנות... בכל אופן אני לא מספרת פה כל כך אז זה בעייתי להסביר..אז סליחה שלא הייתי מובנת...
שלום, אמי כבדת שמיעה קשה (לא מלידה) ככה שהיא מדברת היטב, אך לא מבינה את שפת הסימנים וכדי לתקשר היא צריכה שידברו איתה לאט וברור כדי לקרוא שפתיים. עקב מצב קשה בבית בנוסף לכל, היא שקעה בדיכאון לאחרונה ומבקשת טיפול פסיכולוגי. אנחנו בקופת חולים כללית. אני יודעת שדרך הקופה יש אפשרות לפנות לטיפול במרפאות חוץ ללא תשלום. ניסינו את זה בעבר אך אמי הרגישה שההמוניות שם וחוסר הפרטיות לא עושה לה טוב. אני מבינה שכדאי ללכת לטיפול באופן פרטי. שאלתי היא בעצם אם כל פסיכולוג יסכים לטפל בה או שלא לכל אחד יש את הסבלנות הדרושה? אשמח אם תוכלי להפנות אותי למקום הנכון?
שלום, עניתי על שאלה זהה לחלוטין לפני זמן מה (כולל הפניה אלי בלשון נקבה...), אפשר להסתכל בשאלה הקודמת. אודי
ד"ר בונשטיין, שאלתי מתייחסת לילד בן 7 שבעת הליכתו ידיו נוגעות במשהו בסביבה. בין בבית בין בחוץ, הוא הולך כשיד אחת נוגעת / מלטפת את הקיר או את המכונית ברחוב או את חלון הראווה שהוא עומד מולו. לעתים זו מכונית מלוכלכת או קיר רחוב מאובק. עושה רושם שהוא אינו מודע לכך כלל. הילד מוכשר מאוד, חברותי, פעיל במגוון תחומי ספורט, איי קיו מעל הממוצע, אהוב על הסביבה. מה אומרת תופעה זו במבט פסיכולוגי ? והאם דרושה התערבות כלשהי בגינה. תודה
שלום, אם אין הדבר מפריע לו או פוגע בתפקוד - לא הייתי עושה מכך "סיפור". ייתכן שהוא נהנה מהמגע המרפרף באובייקטים שהוא עובר לידם, מעין "תוספת חושית" לתפיסה הרגילה. אודי
הי אני בן 18 בקרוב מתגייס ויש לי כמה בעיות אני כרגע לא עובד כבר כמה חודשיים רק יוצא מדי פעם ומבלה עם חברים ההורים והמשפחה אומרים שזה כבר מוגזם ושאני חייב להתחיל למצוא עבודה ואני מסכים איתם אבל אני מתרץ להם שבגלל תאריך הגיוס שלי קשה לי למצוא עבודה והאמת שזה לא נכון הסיבה האמיתית היא זה שאני קצת מדוכא לגבי משהו אני בנאדם מאוד חברותי עם הרבה חברים וידידות באמת לא חסר אבל עוד לא הצלחתי להגיע למצב של מערכת יחסים עם מישהי אמיתית וכנה ואני מרגיש שזה ממש חסר לי ולפעמיים אני מקנא באחרים שיש להם את זה והאמת שבכלל כרגע שאין לי מסגרת כבר כמה חודשיים לא עבודה לא לימודים לא כלום אני מרגיש די ריק אשמח לעזרה תודה ניצן..
שלום ניצן, אני משער שזה עוד יקרה, ואולי הצבא יהווה הזדמנות עבורך להכירויות חדשות ומעמיקות, כולל כמובן מסגרת, שכרגע חסרה לך ובהעדרה מועצמת תחושת הריקנות. שיהיה בהצלחה, אודי
הייי, מחר יום ההולדת של המטפלת שלי ידעתי במקרה ולא ממנה ומאף אחד קרוב לה, אני מפחדת לשלוח לה הודעת להגיד לה מזל טוב מפחדת שתראה את זה חצייה לגבולות, מה דעתך אודי?? האם יש בזה משהו??? כי לא ידעתי ממנה, מה אתה אומר???לשלוח או לא?? בא לי מאוד לשלוח ולאחל לה מזל טוב אבל מפחדת שתכעס למרות שהיא לא תכעס לא יודעת לא רוצה שתביו שאני חודרת לתוך החיים שלה כל כך אבל גם חשוב לי לאחל לה מזל טוב ולתקשר איתה בדברים טובים ךא רק כואבים, מה דעתך???? תודה
הי טאלוש, את צודקת בהתלבטות. זו בהחלט יכולה להרגיש כחציית גבולות. יש מי שירגיש נוח עם המחווה ויש מי שלא... לכן, נסי לפעול בהתאם לתחושת הבטן שלך. אין כאן נכון ולא נכון (מלבד השאיפה לספר ולא להסתיר בטיפול). אודי
אודי, קורה איתי בשעות האחרונות. מחר אנחנו אמורות להפגש ואני עסוקה כל הזמן בלומר לעצמי שאין לי יותר מה לומר לה.אף לא מילה אחת. נגמר לי כל הדיבור איתה. אודי, שני דברים שמוזרים לי : 1. בד"כ אני לא עסוקה במה אומר/לא אומר.זה משהו שיותר זורם כלומר אני באה אליה לא מוכנה מראש .. 2. לא זוכרת שהיו הרבה מקרים שנגמר לי כל הדיבור איתה. זה אפילו מלחיץ אותי פתאום, נורא משונה לי.. אודי, יש לך איזה רעיון מה זה צריך להיות פתאום ? נ.ב אולי , אם אני אהיה לחוצה גם מחר אני פשוט אקריא לה את ההודעה הזו שכתבתי לך עם תגובתך. שלך-במבי (אתה יודע אודי ? שמתי לב שכשאני כותבת שלך-במבי מרגיש לי איזו תמיכה כזו כאילו אתה שם יד ותומך בי מהגב ) ועכשיו מרגיש לי שפידחתי את עצמי כאן.
הי במבי, לדעתי אפשר לזרום גם עם השתיקה. גם היא אומרת הרבה (כעס, אכזבה, פחד, מרחק...). תמיד אפשר יהיה לדבר על זה... אודי
שלום לך אני בטיפול אצל אותה מטפלת בערך 4 שנים. היו ירידות ועלויות, היו הפסקות. היה הרבה אבל לאט כי היה לי קשה במשך הרבה זמן להתאגל לטיפול עצמו ולשיתוף. אבל הרבה דברים או רובם עדיין פתוחים. היה בינינו גם הרבה כעס ומשברים והגענו עד כדי סיום אבל תמיד החלטנו להמשיך. הפעם, אני הפרתי אחד אחד הגבולות (שלחתי הודעה) אבל מבחינתי גם היא הפרה הרבה דברים כמו הבקשה שלי לא לענות לטלפונים והיא חזרה לענות. הבקשה שלי להיפגש יותר מפעם בשבוע, ולמרות שהיא הבטיחה אבל תמיד לא מצאה זמן. אבל היא החליטה חד משמעי שהיא מסיימת את הטיפול ובאופן חד מאוד - אפילו בלי פגישה. מה אני אמורה לעשות?
שלום SS, איני יודע מה קרה שם בינכן, אך כנראה שהטפלת לא יכלה להמשיך בגלל מה שחוותה כהפרה של גבולות הטיפול. הייתי מציע לנסות לכתוב לה מכתב או מייל שמבקש פגישה שמטרתה לברר, להבין, ואם צריך - "לסגור" כהלכה. אודי
שלום אודי!אני בת 49,נשואה(באושר יחסי).סיימתי טיפול לפני חודש ומאז חור שחור אחד גדול:ריקנות,דכדוך ורגרסיה.כל מה שכאילו הושג בטיפול-קרס.כבר מספר שנים שאני חיה בתחושה שהחיים עוברים לידי,חוסר סיפוק מעבודתי,אין שמחה בליבי(למרות שיש לא מעט סיבות לשמחה),רואה רק את מה שאינו ולא ,לא מאושרת!!!כאילו ואקום אדיר בנשמתי.לכל התחושות הללו יש,כמובן,ביטוי גופני המתבטא בכאבים ומחושים כאלו ואחרים.הרגרסיה לא ברורה לי.האם כשהיד האוחזת מרפה אמורה להגיע הנפילה?חשוב להדגיש כי הטיפול היה משמעותי עבורי.מה עושים כדי שהנפש תמצא מרגוע?מרגישה כמו ציפור שנכלאה במקום סגור והיא מרפרפת חסרת מנוחה ממקום למקום,נתקלת,נחבטת וכמהה להשתחרר.עייפה כל כך עייפה!הקושי הגדול הוא להמשיך לתפקד כך בחיי היום יום.האם יש צורך להמשיך בטיפול או שאולי הטיפול ההוא נחל כשלון?האמת שהטיפולים האלו גוזלים ממני אנרגיה נפשית עצומה!
שלום ציפור, את מגיבה לפרידה ולהעדר הטיפול שכנראה היה משמעותי עבורך. איני יודע מדוע בחרת לסיים את הטיפול. ייתכן שזה סיום טרם זמנו עבורך? חשוב לבדוק האם מדובר בתהליך טבעי של התאבלות על הפרידה. מדברייך נרמז שהתהליך לא היה מספיק. ייתכן שכדאי לשקול חזרה לטיפול כדי לעבד כהלכה את הפרידה. הייתי מציע להתייעץ עם המטפל/ת בנושא זה. אודי
אתה יודע, אתמול היה ה 11.9 ונפגשנו בבוקר. היא אכן חזרה כפי שאתה תמיד אומר.. :) אתה נביא ? :) אתה יודע אודי, הפעם החיכיון היה שונה.. לא התפוררתי. ידעתי שהיא תחזור . גם "ראיתי" אותה , אם כי מאוד מטושטש. אבל היא היתה. לא נעלמה..היא לא היתה "אין" לא יכולתי להסתכל עליה בפגישה המון זמן, כפי שקורה לי תמיד כשאנחנו לא נפגשות הרבה זמן. אמרתי לה שזה מרגיש כמו להסתכל על השמש שזורחת בצהריים, שאתה צריך להיעזר באצבעות הידיים אם ברצונך שהעיניים יצליחו להשאר פקוחות ולהסתכל על השמש שזורחת.. מכיר את זה אודי ? היה קטע משונה..הסתכלתי מתישהו על רגליה והסנדלים וסיפרתי לה שדווקה את הסנדלים שלה ממש זכרתי ואיכשהו זה מאוד הצחיק אותי והתחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק ,והצחוק הפך מהר מאוד לבחוק ןלפתע מצאתי את עצמי בוכה ממש בקול, ללא יכולת להפסיק.. כן, היתה פדיחה.. אבל אתה יודע אודי, אחרי זה הרגשתי יותר טוב, הרגשתי הקלה. ומחר נפגש שוב.. :) וחוזרים לשיגרה וזה כייף :) שלך-במבי.
שלום, אמי כבדת שמיעה קשה (לא מלידה) ככה שהיא מדברת היטב, אך לא מבינה את שפת הסימנים וכדי לתקשר היא צריכה שידברו איתה לאט וברור כדי לקרוא שפתיים. עקב מצב קשה בבית בנוסף לכל, היא שקעה בדיכאון לאחרונה ומבקשת טיפול פסיכולוגי. אנחנו בקופת חולים כללית. אני יודעת שדרך הקופה יש אפשרות לפנות לטיפול במרפאות חוץ ללא תשלום. ניסינו את זה בעבר אך אמי הרגישה שההמוניות שם וחוסר הפרטיות לא עושה לה טוב. אני מבינה שכדאי ללכת לטיפול באופן פרטי. שאלתי היא בעצם אם כל פסיכולוג יסכים לטפל בה או שלא לכל אחד יש את הסבלנות הדרושה? אשמח אם תוכלי להפנות אותי למקום הנכון?
שלום רוני, להערכתי - סבלנות תהיה לכולם. יש לבדוק מול המטפל הספציפי. איני יכול להמליץ שמית (איני נוהג לעשות זאת) אך אני יודע שקיים ארגון המטפל בכבדי שמיעה. כדאי לבדוק באינטרנט. אודי
אבל קשה לי להתגבר....ובפגישה אתמול זה כאילו לא ממש עלה ולא ממש הראתי עד כמה קשה..כאילו היה המשך כמו בעולם מחוץ לטיפול שמבחוץ הכל בסדר...אולי בגלל שניג'סתי לה במשך השבוע..ובכלל לא רציתי להראות שמצבי רע כזה...אז השיתוף היה פרווה כזה...וכאילו בסדר ושזה לא נורא ועבר לי...וזה היה בגלל דברים מסויימים כמו מעבר לפעם אחת בשבוע ואולי גם ישתנה היום של הפגישה ועוד... וזה שהיא לא כל כך שאלה הרגשתי שהיא כאילו נעלמת לי...איך אדע למה זה קורה לי? הרי היא שם להכל..לטוב ולרע...והיא חושבת שאני מראה לה כמה רע כדי שלא תעלם או שאני אצדיק את הטיפול וזה לא ככה...
הי מיכל, לא הבנתי - האם הראיית לה כמה קשה או שלא הראיית לה? ממה את מפחדת כל כך? יכולה להגדיר? אודי
אני אם לילדה בת 19-חיילת. מאז היותה קטנה נהגה לשקר. בעבר לא יחחסתי לזה חשיבות כי חשבתי שאילו הן שקרים של ילדים. ביתי המשיכה במנהגה ופשוט משקרת בכל מצב נתון בצורה כה אמיתית עד שמתגלה השקר.פשוט קשה לתפקד איתה בצורה כזו כי פשוט אי אפשר לדעת מתי היא דוברת אמת ומתי לא. יש לציין שאני גרושה ואביה מתנהג בדיוק בצורה זו. שאלתי: האם שקרים כאלו הם תורשה? האם יש טיפול לבעיה? אני צריכה ממש עזרה דחוף... תודה,
שלום רוית, לא ברור מדוע בתך משקרת. יכולות להיות סיבות רבות לכך ויש קודם לנסות ולהבין מה עומד בבסיס הצורך הזה לשקר. רק אז ניתן יהיה לחשוב על טיפול. לשאלתך - לא ידוע לי על מרכיב תורשתי...לרוב מדובר בסיבות פסיכולוגיות או מבניות (קושי להבחין בין דמיון ומציאות למשל). כך או אחרת - במקרים רבים יש לזה טיפול, אם מבינים מה עומד מאחורי הצורך לשקר. אודי
אני מרגישה שאני צריכה טיפול, אבל אני לא מסוגלת להתבטא בחופשיות, בטח לא שמסתכלים עלי או שומעים אותי. ניסיתי.. יותר משנה.. אני באמת לא יכולה. איך ממשיכים מכאן?
שלום שמי זיו אמי בן 24 לפני שנה ושלושה חודשים עברתי לארה?ב לעבוד. התקדמתי ופתחתי פה עסק וכרגע אני בעלים ומנהל 5 עגלות. רוב חיי הייתי ילד שמן ובשנים האחרונות אני מתאמן הרבה והורדתי הרבה ממשקלי,, לאחרונה גם לקחתי מאמנת אישית והורדתי אף יותר ממשקלי והתחטבתי. אני עובד 7 ימים בשבוע בערך 10-12 שעות ביום, אני מקפיד לקום כל בוקר ב7 בכדי להתאמן ושהאימון לא יפריע ליום עבודה שלי שמתחיל ב?9:30 אני אוהב לעבוד ואני אוהב את העבודה שלי, אני עושה כסף ויכול להרשות לעצמי כמעט כל מה שאני רוצה אך לאחרונה אני מרגיש שמשהו חסר לי בחיים, והדבר הזה והמחשבה על זה פוגעת לי בעבודה, אין לי חשק להיות בעבודה יותר מדי, אני עצבני וקצר רוח רוב הזמן, ולעיתים אני גם חושב על מה הטעם בלהמשיך לחיות, שאני מדבר על כך עם האנשים שקרובים אלי פה הם לא מבינים אותי כי מבחינתם יש לי כל מה שצריך והתקדמתי מאוד מהר, לפי דעתי מה שרובץ עלי זה העובדה שאין לי שום קשר זוגי ואני לא מצליח ליצור אחד, אני בן אדם מאוד ביישן בכל מה שנוגע למפגש ויצירת קשרים עם אנשים חדשים וזה דבר שאני לא מצליח להתנער ממנו, חלק ממה שדוחף אותי להתקדם בחיים ולהתאמן ולהוריד משקל זה הצורה שאנשים רואים ואותי ואולי הם יקבלו אותי יותר בקלות ככה. אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות בכדי לעבור את השלב הזה ולא להיכנס לדיכאון בעקבות כך אני מודה לך מאוד על הזמן והמחשבה שאתה מקדיש לבעיות שלי ואני מאוד מקווה שתוכל לתת לי עצה שתעזור לי
שלום זיו, מדברייך עולה שאת הבעל כוח רצון ויכולות התמדה מרשימות. אתה מתאר תמונה של דיכאון קל (שקשור לתחושת הבדידות שאתה חש בהעדר קשר זוגי). ייתכן שהדבר קשור גם לכך שאת העובד קשה והרבה (מה שמוסיף למצוקה). הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בארה"ב (בטח קל יהיה למצוא פסיכולוג ישראלי שנמצא ועובד שם). אפשר יהיה לטפל הן בדיכאון ותחושת חוסר המשמעות והטעם והן בבישנות שמונעת ממך לפתח וליצור קשר זוגי מספק. בהצלחה, אודי
אימי בת 65, ככל הנראה סובלת מהפרעת אישיות גבולית וסומטיזציה. השילוב הזה הוא קטלני עבורה ועבור הסובבים אותה, היא בסבל נוראי ובטוחה שיש לה מחלות רבות כמו סרטן, שבץ, התקפי לב, כליות לא מתפקדות ועוד. היא לוקחת המון תרופות שמשיגה מחברות ומבתי מרקחת וטוענת שהרופאים משוגעים שלא מטפלים בה (הם כמובן לא מוצאים סימנים קליניים ומבינים מייד את המצב). היא כמעט ולא אוכלת (כי הקיבה לא יכולה לעכל אוכל) ושותה מעט מאוד (כי הכליות לא עובדות). לדבר איתה על הנושא זה בלתי אפשרי, היא נלחמת להוכיח שהיא חולה ונכנסת להתקפת פאניקה נוראית עם שיתוקים, עיוותים, קושי בנשימה ואומרת שיש לה התקף לב או אירוע מוחי. ככל שלא משתפים איתה פעולה, היא נאבקת יותר להוכיח ולהראות כמה היא חולה ובסכנה, מופיעות מחלות חדשות ואיתן כדורים חדשים, שלמעשה מסכנים אותה. על טיפול פסיכיאטרי היא לא מוכנה לשמוע. העולם שלה מחולק לטובים ורעים, היא מאוד חכמה ומאוד מניפולטיבית ומנסה להשיג שליטה בכל דרך אפשרית. חווה המון התקפי זעם והאשמות שוא וחייה חיים אינטנסיביים שנראים כדרמה אחת גדולה. אנחנו אובדי עצות, לא מצליחים לרסן אותה, לא לרצות אותה, ובטח לא לעזור לה. במחלקה פנימית בבית חולים שהיתה מאושפזת שבוע שעבר על חוסר במלחים (עקב שימוש בכדורים משתנים) ביקר אותה פסיכיאטר שהמליץ על אשפוז לצורך אבחון,היא כמובן נפגעה קשות וסרבה והפסיכיאטר אמר שאי אפשר בניגוד לרצונה. אשפוז בכפייה יגמור אותה ואנחנו ממש לא רוצים (או מסוגלים) להגיע למצב הזה. פסיכיאטר אחר שפגשתי המליץ שהמשפחה תבקש/תדרוש ממנה כגוף אחד לשתף פעולה ולקחת כדורים, זה לא ממש עבד. אנחנו יודעים שכדורים נוגדי דכאון שלקחה בעבר עוזרים לה, אך היא טוענת שהיא לא בדכאון והכדורים הופכים אותה לזומבי ולא מוכנה לקחת יותר. ובנתיים המצב רק מחמיר מיום ליום. היום היא "ברחה" מהבית בלי להודיע לאן (כנראה לבית מלון) ולא עונה לטלפונים. מה צריך לעשות במצב הזה? איך להתנהג איתה? איך לשמור שלא תזיק לעצמה? איך אפשר להציל אותה?
שלום, אכן, מצבה של אמך נשע קשה והיכולת לעזור לה מתסכלת ביותר. הסרוב שלה להעזר בתרופות "מושך" לכיוון הפסיכולוגי. האם לזה תהיה מוכנה? לשוחח על בעיותיה ולנסות (באמצעות קשר יטפולי מייטיב) להמיר את הסומטיזתיה בדיבור רגשי אמיתי? אפשרות נוספת היא להגיע כולם (את הכמובן) לטיפול משפחתי. הקושי המרכזי הוא העדר התובנה של אמך למצבה, מה שמקשה על קיומו ושמירתו של טיפול משמעותי. לא בטוח שגם דרכים אלו יצליחו, אך כדאי לנסות... אודי
-1-איך אפשר לדעת אם אני אובדני? -2-האם יש שאלון כמו זה של הדיכאון שתוכל לשלוח לי? -3-האם תוכל להסביר לי מה היא אובדנות, מי הוא הטיפוס האובדני? -4-האם זה נגרם מחוסר דופמין(עניין) וסרוטונין(שלווה) וגם אדרנלין (רציה)?
הי נבו, איני יודע להגדיר טוב כמוך את הסיבות להתנהגות כחוסר בנוירוטרנסמיטור כזה או אחר. אתה אובדני אם יש לך מחשבות אובדניות או תכניות אובדניות. מידת הסיכון תלויה במספר גורמים ושאלון כזה תוכל למצוא אצל כל פסיכיאטר או פסיכולוג. יש מספר "אטיפוסים" אובדניים ולא אוכל במסגרת זו לפרט את כל הנושא (זה מצריך קורס סמסטיראלי, יותר מדי לשעת לילה זו...). לך על הקריטריון של המחשבה וההרגשה שלך באשר לרצון לפגוע בעצמך ו/או לא לחיות (מקווה שאתה רוצה...). אודי
שלום אודי . אני בת 44 אם לילדה בת 16 .אני חשה שחיי תקועים ..בעבודה איני מאושרת ומחכה לרגע שאגיע הביתה ..ואז יושבת ולא עושה כלום !!!! אני מרגישה שהחיים עוברים לידי ואין לי האנרגיות לקום ולעשות מעשה ...לפעמים אני מזהה את עצמי במין מסכה כאשר בסביבת אנשים מחייכת וכו' ..ובבית כלום ריק גדול . האם טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לי ? או כל עצה טובה שיש לך . כי אני מרגישה נשאבת לריק גדול מאוד
הי מיכל, בהחלט. את יכולה להעזרמאוד מטיפול פסיכולוגי והייתי ממליץ לך להגיע למטפל/ת מתאים/ה בהקדם. יכולה לספר קצת יותר על עצמך? אודי
היה לי שבוע לא קל..שבו יצרתי איתה קשר וגם דברנו...היום הייתה פגישה ארוכה מהרגיל על פי בקשתי...ובכל זאת ממש להכנס לעובי הקורה לא נכנסתי..וכל פעם אני תוהה אם התפקיד של הפסיכולוג הוא גם לדחוף קדימה כשמטופל לא מעז?????? כלומר מה האם היא פוחדת ששוב אהיה כזאת נודניקית או שיהיה לי קשה מדיי??????? דברנו על קטע כזה שאני מעדיפה שיבינו אותי בלי שאצטרך להסביר ממש...לא יודעת דוקא כשהיא ניסתה לשאול היא לא נכנסה לעומקם של דברים ואני תוהה למה??? עכשיו אצטרך לחכות שבוע שלם בשביל לשאול ולבקש שקצת יותר תשאל אותי...חבל...אולי בנתיים תסביר לי למה לא לשאול יותר????? למה לחכות שיבוא ממני?????לא כל כך הבנתי את מהות הפגישות שלא שואלים..שבקושי מנסים לברר..למה???????
הי מיכל, מתוך רצון להיות קשובים לך ולקצב שלך ולכבד אותם. לאפשר לך "לצמוח" בלי לחץ מתוך מוכנות אמיתית. אודי
אני מקווה שאני לא מעוררת לעג... לרצות אהבה... אולי אני לא ראויה בכלל... אבל משהו בי מקווה עדיין... כל כך רוצה... אני עצובה ועייפה. ונעים לי על הגג... הרוח והעננים... אני רואה ואינה נראית .... רוצה בשקט... כמה ריק לי. כמה ריק.... ורק השיר מתנגן לו... מצטערת אודי... מצטערת....
שוב הי ליאורי, אין על מה להצטער ואינך מעוררת לעג. אלו המשאלות הכי סבירות שאפשר להעלות על הדעת. אודי
יושבת על הגג, מביטה למטה לתהום... מעליי שמיכת עננים... כמה ריק ובדידות אני מרגישה. רצון להרפות מהאחיזה וליפול כבר... הכנתי קפה מחלב חם והמתקתי אותו ... התפתיתי לסיגרייה שתערפל אותי... אני, שמעולם לא נגעתי במקלות עשן... הקפה מחמם במעט והסיגריה מערפלת... קצת נחמה בים של עצב. אני כבר רוצה להיות מאושרת. רוצה באמת. לא מפחדת לעזוב את הכאב. כבר לא. אבל ריק לי בפנים ועצוב ואבוד... והמציאות קשה מנשוא ויש אנשים אכזריים שגם אם הם קורבנות אין להם זכות להרוס נשמה של ילדים... אני מנסה להאחז באופטימיות, לעבוד עוד שעות... אבל ריק לי כל כך... ריק לי . ריק. אני רוצה להרפות וליפול לתהום ומשהו בי עייף מכדי לעשות זאת. אז אני יושבת על הגג שותה קפה חם וממותק ומזמזת :" ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה... לא לשכוח לא לטבוע לא למעוד...ליפול, להישבר להבנות מהשדים שבנו... " כל כך רוצה לחוות אהבה אמיתית. להיות שייכת.
הי ליאורי, המשאלה שלך, שהבעת בשורה האחרונה - שווה את המשך המאמץ. אל תרפי, למרות העייפות. אודי
שלום רב, בתי בת ה-12 סובלת מפתיל תגובה קצר מאוד והפרעות קשב וריכוז. אני מבקשת עזרה במציאת מטפל/ת ביופידבק מנוסה, קשוב/ה ואפקטיבי/ת באיזור חולון, ראשון, רחובות או מרכז תל אביב. שאלה נוספת: כמה יכול לעלות טיפול אחד בסדרה? ועוד שאלה: האם מכבי טבעי היא בחירה מומלצת? תודה רבה, אנה.
הלכתי למישהי בשם מיכל רינון שעובדת בתל אביב. בחורה מקסימה, רואים שהיא יודעת איך לטפל. הבן שני נעזר כבר אחרי שלוש פגישות.
שלום אודי, קצת לא נעים לי להטריד אותך שוב ושוב, ולא יודעת מה אני רוצה ממך ובכלל. אולי קצת הסחת דעת מכל העניין הזה של הטיפול שכל הזמן מציק ומציק ומכאיב, כמו גירוי מתמיד בעור ששום דבר לא מרגיע אותו, זה מטריף את הדעת. אני מרגישה פתטית עלובה מושפלת מעצם הרצון המשונה הזה להיות איתו אולי קצת להיות "אותו", וכשאני איתו באופן פיזי מאוד לא נוח לי תמיד יש מתח כזה, ואני מתנהגת בצורה מוזרה , זה בכלל לא אני שם בטיפול, אני נשארתי לא מטופלת. אני לא יכולה להתקשר אליו זה נראה לי עוד יותר עלוב להתקשר ולבקש מה? בהתחלה זה היה מן וואו!!!!!! כזה, שיש מישהו שמטפל בי, שמקשיב לי , שמביט בי (כאילו שבאמת אכפת) עכשיו זה עדין וואו אבל לא כזה גדול ומלבד זאת זה מציק (ומכאיב), גוזל אנרגיות וזמן יקר. אני לא יודעת מה לעשות ואם יש טעם להמשיך בצורה כזו, זה משתלט עלי לגמרי, זה כבר מוגזם לגמרי, האם זה אמור להיות ככה ? אולי זה כבר יותר מזיק ממועיל?. אולי אני צריכה סוג אחר של טיפול או מטפל אחר אולי מטפלת, אני לא יכולה להיות בקשר טיפולי שבו לא אני השולטת/המרצה/המטפלת כל הזמן, אולי בגלל זה פשוט לא מתאים לי להיות מטופלת. ובעיה נוספת שאני לא מכירה אותו בכלל. בשביל להיות עם מישהו ולסמוך עליו אני צריכה לדעת עליו דברים מבחינה קונקרטית, וגם לדעת מה הוא חושב ומרגיש, ואני עם המזל שלי נפלתי על האיש הכי אנונימי במזה"ת, לא פייסבוק ולא שום אזכור משמעותי אחר באינטרנט, למעט איזה עבודת סיום עתיקה, ומישהו שאולי זה אח שלו שיש לו איזה בלוג, זה רחוק מלהרגיע, אז על מה ועל מי אני אמור להסתמך? הוא נרתע מכל שאלה אישית,ואומר בצורה מפורשת שהוא לא רוצה לדבר איתי באופן גלוי אפילו על הרגשות והמחשבות שיש לו כלפי בגלל תגובות קודמות שלי שהזיקו ולא קידמו את הטיפול לדעתו (אולי הגבתי קצת בחרדה אולי כמעט עזבתי פעם אחת). אני מקווה שאני לא חופרת יותר מידי ומודה לך על ההקשבה. וגם סליחה, אלול וכל זה...
שלום מלים, דווקא האנונימיות היחסית מאפשרת לך ליצור את דמותו של המטפםל בדמות אנשיםן משמעותיים המוכרים לך. זה יכול מאוד לקדם את הטיפול. לגבי התהיות והשאלות שלך, אם לעזוב, אם להתמסר וכדומה - המקום לדום על כך הוא בטיפול ולא כאן... אודי
אני ממתין לתוצאות של אבחון פסיכודיאגנוסטי שעברתי בבריאות הנפש. האם לתוצאות אבחון מהסוג הזה יש משקל כבד לקביעת דרגת נכות?
הבת של המטפלת חלתה ל"ע בסרטן והמטפלת כמעט הפסיקה לעבוד. היא יותר לא נמצאת מנמצאת, פעם ב... היא מגיחה לפגישה. לא קים שום רצף. שקלתי לעבור לטיפול חדש אבל אני מרוקנת מכוחות להתחיל ובמצב הנוכחי שלי זה ממש לא שיך. והשבוע משהו מוזר השתנה. מהיום בשבוע שקבענו בו את הפגישה (שכרגיל במצב הנוכחי התבטלה בגלל הבת החולה...) היא התקשרה כמעט כל יום לומר שהיא מצטערת ולא יכלה למרות שרצתה ומתי אני יכולה מחר ואולי מחר נפגש. זה נחמד שהיא זוכרת אותי פתאום כל יום במצב של הבת שלה , אבל מה הטעם להתקשר ככה יום אחרי יום לומר מחר ושוב למחרת מבטלת ואומרת אולי מחר כמה ימים רצוף, מה הקטע פה? לא קלטתי. חשבתי שרוצה להראות שזוכרת, אבל אם למעשה אין פגישה זה בלון ריק! וזה נורא מתסכל לקוות שמחר ולהתאכזב יום אחר יום. לא מסוגלת לומר לה דוגרי שזה מתסכל. אולי כי זה טיפה עדיף שמראה שזוכרת מאשר שנעלמת בלי להראות סימן עד שיכולה. מה אפשר לעשות? איך להקל על המצב וליצור תקוה?
שלום ליטל, זה מצב מאוד קשה, הן למטפלת והן לך. את זקוקה לנוכחות שלה והיא - לא פנויה, למרות רצונה הטוב ונסיונותיה להקטין את הפגיעה. העובדה היא שזה פוגע בך ומפריע לך. הייתי מציע לדבר על זה "דוגרי". בסופו של דבר זה יהיה קל יותר מאשר להכחיש ולהסתיר (את) או להסתובב עם רגשות אשם (היא). למרות בתה החולה, לא כדאי שהצרכים שלך יעלמו או יתפוגגו. דברי על זה אתה. אודי
תודה שאתה מבין את המצב הקשה. ואני מנסה לבדוק את ההשלכות של "לפתוח": 1. להתמסר אלי ע"ח הבת שלה- לא שיך ז"א שלא תמצא יותר זמן חדש כלומר לא ארויח יותר פגישות מזמן שקודם גם לא היה. 2. תחשוב שזה מתסכל ולא תתקשר כל יום- ואפסיד גם את - "זוכרת אותך" ואני אתרגל לא לצפות (למרות שתגיד אולי מחר) כי בטח תבטל... אז למה התועלת המעשית מלדבר?????? לפי מה שמניתי מכאן אני רואה רק נזק... תוכל להסביר?
היום כבר כמעט מחר. מחר זה כבר רביעי,אח"כ חמישי,שישי,שבת וראשון בבוקר. לספור את הימים כבר ממלא "רק" מחצית השורה בהודעה.. עוד מעט מסתיים החיכיון..גם לי וגם לך מיכל. אתם יודעים, כנראה שבכל זאת קורה משהו בטיפול.. אני עדיין רואה אותה ,אם כי מאוד מאוד מטושטש. אני גם יודעת -מאמינה שהיא תחזור. כמו שיהיה מחר -מחר.(מקווה), כמו שהשמש תזרח בבוקר, כמו שהשמש תשקע בערב והירח יתגלה, כמו שאתה תמיד אומר אודי שהיא תחזור ,והיא אכן חוזרת.. שלך-במבי. נ.ב לא יודעת למה נזכרת בזה עכשיו אבל שתדע אודי שההודעות הרגילות שאתה משאיר בימי שלישי וחמישי בערב נותנות לי רוגע, רצפה כזו. וחוצמזה רוצה לבקש ממך שתכתוב לי מילים טובות, רכות, עוטפות כאלו וגם מבקשת שלא תלעג לי על הבקשה הזו.
הי במבי, חלילה לי מללעוג לך. את מתארת תחושה של רגיעה, ריצפה, המתעוררת אל מול וודאות ורציפות. זו גם התחושה ששמיכה טובה העוטפת את הגוף מאפשרת לנו. להיות אחוזים. שלך, אודי
את האמת, לפעמים קשה לי להבין את ההגיון באופטימיות חסרת תקנה. לא אתיימר לומר שאני חסינה מפני נפילה במלכודת התקווה, אבל לפעמים יש יותר חורים משמיכה. לפעמים הרצפה באמת עקומה. לפעמים חופשה שנתית תמימה הופכת לחופשת מחלה, ללא תאריך סיום או התחלה חדשה (ומנסיון עגום, גם זה קרה..) קצת מסוכנת התקווה הזו...
נראה שאת מחזיקה מעמד יפה, ואפילו טוב מתמיד? אולי....אני לעומתך ממש לא, עוברים עליי ימים קשים....
את צודקת. ההפסקה הזו איכשהו מתאפשרת לי יותר. אני מרגישה שאני לא בהתפרקות. משהו שונה.. וההרגשה הזו באמת מעוררת אצלי המון תקווה.. מיכל, צר לי על כך שעוברים עלייך ימים קשים..רוצה לשתף ? זכרי שאת לא לבד כאן.. איתך-במבי.
שלום רב, אשמח לקבל תשובות עבור מס' שאלות בן זוגי משתמש מזה כשלוש שנים בכדורים מסוג ציפרמיל בעקבות דיכאונות שחווה לאחר מות אביו. את המרשם לכדורים קיבל מרופא משפחה ללא כל בדיקה או מעקב.כמו כן טופל באמצעות פסיכולוג שלטענתו לא הואיל. (קראתי רבות על השפעת הכדורים) לאחרונה שמתי לב כי בן זוגי נוטה לדבר עם עצמו בשקט כשאין אף אחד מסביבו וכשהוא רואה אותי או אדם אחר הוא מפסיק. אני מבינה שהוא כן מודע לכך. האם זו תופעה שיכולה להיות קשורה לדיכאון או לכדורים? אילו השלכות יכולות להיות לה האם לשוחח איתו על כך? (הוא נוטל את הכדורים יום כן יום לא לטענתו אם מפסיק הוא חווה מצבי רוח לא טובים). בנוסף ברצוני לדעת האם ישנה השפעה של הכדורים על התפקוד המיני כגון עיכוב בשפיכה, השפעה על מינון קיום יחסי המין (בירידה). כמו כן , שמתי לב כי למרות שהוא נוטל את הכדורים אין שינוי במצב רוחו (עולה ויורד כל הזמן) אודה לעזרתך במתן תשובות לשאלות הרשומות מעלה.
שלום TITI, בנושא תרופות והתגובות אליהם כדאי לשאול רופא פסיכיאטר. אני ממליץ לך לפנות לפורום פסיכיאטריה הסמוך. אודי
היי אודי, אשמח להתיעץ עימך בנושא הומוסקסואליות אני הומו...נטו הומו. . . לצערי. וממה שהבנתי ישנן סיבות גנטיות,הורמונליות-ברחם, וסביבתיות-לאלה שמאמינים. השאלה היא: פעם הומוסקסואליות נחשבה לפגם,או מום,או הפרעה נפשית.7 היום היא לא הפרעה נפשית וגם ידוע שישנם הרבה סטרייטים עם בעיות נפשיות שונות. עם זאת איך הומוסקסואליות איננה פגם עם: -1- איברי מין אמורים להתחבר,ופתחי יציאה אמורים להישאר פתחי יציאה? -2- כאשר יש בילבול מגדרי בגיל הרך ואצל אחרים בילבול בנטיה המינית בגיל ההתבגרות -3-וכאשר אי אפשר להביא ילד גנטי מבן זוג אוהב- עם כל ההשלכות של זה מחכה בציפיה ובבקשה אל תראה אותי כאדם חשוך, אני רוצה לדעת את האמת.
שלום נבו, העניין פשוט ביותר: היות וססטיסטית מדובר באחוז יחסית גבוה - הרי שזו תופעה השייכת לנורמה. הסבר נוסף קשור להיבטים החברתיים של המ מוגדר כהפרעה ומה לא, מה מקובל תרבותית ומה לא. כיום - יש פתיחות רבה יותר ותנועות גאווה שמדגישות ומנכיחות את ההומוסקסואליות. אודי
למה כל הכבוד לי ? ממה היית נפעם? זה בגלל שלא רבתי איתה שוב? איזה מוזר, היא אמרה לי השבוע משהו , ונבהלתי מאוד, ואז היא אמרה שהיא לא ראתה דבר כזה, כמוני. על איך שאני חושבת. אני תמיד מרגישה זיוף כשהיא אומרת את זה. כאילו עבדתי עליה. היא תכף תגלה כמה אני דפוקה באמת והכל ייעלם והיא תשנא אותי. גם בבית הספר חשבו שאני ילדה חכמה כשדיברתי, עד שהגיעו המבחנים... כאב לי הראש כל הזמן.. וכמו שאתה מבין כבר.. לא רק כאבים "רגילים"... ואני מאמינה לגמרי שלא ניחנתי ביכולות שכליות גבוהות.. אני יודעת להתבטא, בסדר.. אז זה מטעה. מבין? אז מוזר שגם אתה אומר כל הכבוד ושאתה נפעם? מה, גם עליך אני מזייפת? אבל חשבתי שיחסית אמיתי לי כאן.. מתחת למעטה האנונימיות .. אתה יכול לכתוב לי למה אתה משבח אותי? זה נחמד, אבל מבהיל. אני מפחדת שזייפתי. כי אתה מבין אודי, תמיד אני דפוקה כזאת.. סוג ב'.. עודפי ייצוא. לא. בעצם ייצור פגום. הלוואי שתראה את האמת ולא את הזיוף. אתה ידיד נאמן לי... ליאורי
הי ליאורי, את בטוחה שלראות כמה את דפוקה ופגומה זה לראות אותך באמת? נראה לי שאת מתכוונת שצריך לראות את הפחד שלך שאת כזאת, את החשש שאת לא *באמת* כשאת בסדר, ולא דווקא להאמין שאת לא בסדר. אודי
כשיש דברים לעשות, אבל העתיד נראה כ"כ שחור שאין טעם בכלל להתאמץ. בשביל מה להתרוצץ ולדאוג אם בכלל אין חשק לחיות?
מרגישה כל כך לא חשובה...רק מה שמסביבי חשוב האחרים...אוף......חרבשתי פגישה.זה מה שעשיתי.מבחוץ הכל יפה בעטיפה כזו ומבפנים ממש לא...אבל כלום..רציתי אולי קצת להעביר משהו...ואולי לא רציתי לשתף בבפנים שלי הרע..בגלל כל החגיגיות הזאת של התחלות שנה..אוף....לילדים שלי כל כך טוב..אי אפשר להרוס....קשה להסביר, לעצמי אני כבר לא מובנת.....בלאגן פנימי....
הי מיכל יקרה, יפה שאת משמרת לילדים מקום מוגן ובטוח. זה מראה על כוחות בריאים. אבל צריך להיות לך המקום והמרחב להביא את הבפנים, גם אם הוא רע. כשבטוח - זה לא יהרוס (כמו עם ילדים...) אודי
היי, המטפלת שלי בתקופה האחרונה מציעה לי לקחת טיפול תרופתי מרגיע לחרדות ואני מסרבת מאוד לזה כי אני יודעת שזאת תקופה ואעבור אותה. היא מכניסה אותי לחרדה ומלחיצה אותי מאוד בנושא הזה, וכשהיא רוצה לדבר על זה במפגש אני מסרבת למרות ששמעתי אותה והבנתי למה היא מציעה ולמרות זה אני מסרבת כי לא רוצה בכלל להיכנס לנושא הזה, אמרה לי אם את לא רוצה אין הכרחה אבל אל תשלחי לי הודעות שאת סובלת ולא יכולה. אני מתלבטת מאוד נכון שקשה לי לא כל הזמן ורוצה מישהו שיעזור לי ללא תרופות להיות איתי והיא לא יכולה להיות איתי כל הזמן, ולמרות שעדיין לא עבדנו על המחשבות וההתנהגות שלי כי היא אומרת לי שאני צינית בכל פעם שהיא מנסה לדבר על הנושא למרות שזה לא כך בכלל אלא אני מפחדת לדבר על נושאים בכדי שלא תציע לי דברים כמו תרופות אז אני בורחת ולא אומרת לה הדברים כמו שהם. אני לא יודעת מה לעשות אני מפחדת מאוד מהטיפול ומההצעות שלה והיא יודעת את זה טוב, אני חושבת להסתיר ממנה מה עובר עליי באמצע השבוע, ועלה גם נושא האובדנות שסירבתי לדבר עליו כי אמרה לי אם אדע שאת חושבת על זה אז התרופות יעזרו מאוד, מה שאני יודעת טוב שאם הגעתי למקום שאני צריכה טיפול תרופתי אז אני אתאבד בפועל וגם אם ידעתי שהטיפול לא יעזור לי ולהישאר לבד ולהגיע למקום שאי אפשר לעשור לי אז גם אני אתאבד. אני מפחדת להגיד לה את זה ולא רוצה לאיים ואני רוצה לחיות ולהרגיש טוב ואני צריכנ קצת עזרה ואהיה בסדר אני לחוצה מאוד כי אני אמורה להתחיל עבודה חדשה אז היא אמרה לי שתמיד יש תקופות מעבר בחיים שלי שאגיע למצב כזה, אז אחד הפתרונות היא התרופות אז למה אודי אין עזרה אחרת???? אמרה לי שיש טיפול התנהגותי קוגנטיבי והרפיות, בסדר רוצה להתחיל בזה אבל אני גם מפחדת וכל הזמן אני לחוצה אם זה לא יעזור אז נחזור לתרופות. אודי עזרה בבקשה אני מתה מחרדה בגלל הנושא הזה מה אעשה מה דעתך???? באמת תעזור לי מה אעשה אם אני מרגישה לבד ואי אפשר לעזור לי אני אחשוב על אובדנות אבל לא רוצה רוצה לחיות אני אוהבת מאוד החיים, תעזרו לי לפני שאגיע למצב מיואש. תודה רבה
הי טאלוש, נשמע לי שאת די מסרסת את הטיפול באופן הזה. מה הטעם "לסנן"? לדעתי - שם צריך להיות המקום להעלות הכל, גם את חששותייך וספקותייך. אני, אגב, שאיני חסיד גדול של טיפול תרופתי (אני פםיכולוג ולא רופא), חושב שיש פעמים שזה פשע לא להעזר בו. לדעתי, כדאי לך לשקול ברצינות להעזר בתרופה. קראי קצת בספרו של יורם יובל ("סערת נפש") כדי להבין כמה השילוב יכול להיות יעיל. אודי
אני תמיד מפחדת לענות לך בתגובת שרשרת כי אם לא תראה אותי אז אני ארגיש לא טוב... ובכל זאת, אודי, ייתכן שכן נגרם נזק לאונות המצחיות..? וגם.. אתה יודע, סיפרתי לה, שבגלל שאמרת לי באופן אובייקטיבי- שכנראה שבאמת הזעם קשה ובגלל זה היא אמרה שהיא מכירה אותי , ולפני כן היית גם אמפתי, אז נרגעתי קצת. כי אתה לא מכיר אותי, ואם אתה אמרת- הרי זה שווה מחשבה. לפעמים אני ננעלת שזה בטוח שהיא שונאת אותי ולכן היא משליכה עליי, אבל אם אדם אובייקטיבי אמר.. והוא גם הבין אותי, אז צריך לחשוב. וקרה לי דבר מוזר ... בפגישה שלנו, שמעתי אותה לוחשת לי משהו באוזן. והתעצבנתי, כי זה היה משהו מעליב. ואז היא שאלה אם אני באמת שמעתי ואם אני רצינית.. ונבהלתי. אני מפחדת להשתגע. אחר כך, אחרי שכמעט כמעט בכיתי כבר מתסכול (באמת, אני מרגישה שאני נהיית משוגעת או עומדת למות לפעמים.. ממתי אני שומעת קולות..? היא אמרה שאין ולא הייתה לי שום מחלת נפש... שזו דיסוציאציה, אבל אני מפחדת נורא!!) אז פתאום נזכרתי שזו לא היא שלחשה אלא בכלל מקרה שקרה לי ... ששם הגיבו בדיוק באותה אמירה שהיא אמרה לפני ששמעתי את הלחישה. המוח שלי הוא סוג של מחשב? הכל מותנה ונשלף בדיוק לפי המשוואות שרשומות בו... וזה עצוב. אני בעצם שבוייה. אבל קרה גם דבר נחמד- לא רבנו... לא צעקתי. הרגשתי שוב קצת בטוחה. אבל כל-כך כואב לי הגרון כי כבר חודשיים שכואב ומחניק ואני מתאפקת לא לבכות בכל מאודי. אני לא אהיה מושפלת. והנה, הבוקר.. אחרי שבת כואבת אמרו לי שיש לי דלקת גרון... אמיתית. וכל העצמות כואבות לי והרגליים... אבל במפתיע הנפש מרגישה שחרור. תדע לך אודי שעזרת לי. אני בד"כ לא זקוקה לפורום כי אני מקבלת המון בטיפול שלי, אבל בתקופות של משבר, כשאני בורחת , אז אתה מצליח לעזור לי לחזור לאיזשהו תלם. תכתוב לי משהו אודי.. מה אתה חושב... תענה לשאלה שלי וגם תגיד לי מילים טובות. כואב לי בגרון ורק אנטיביוטיקה תעזור.. אבל בסוד אגלה לך שזה המון דמעות שנחנקו שם למוות, בגלל זה נוצר זיהום... והלוואי ויהיה לי שוב טוב בטיפול. ואקרא כאן בשקט.
הי ליאורי יקרה, אני נפעם מהודעתך. כל הכבוד לך. דיסוציאציה אינה שיגעון, אלא הדרך של הנפש להתמודד עם מצוקה בלתי נסבלת. לגבי נזק מוחי - אם יש כזה, מן הסתם ניתן לזהותו בבדיקות הדמיה ממוחשבות בבית חולים. אני עדיין סבור שהתאור שלך מספיק ליצירת טראומה, גם מבלי להזדקק לפגיעה הפיזית כהסבר. אודי
עצוב לי בלב. עצוב. הכי הכי. ריק ענקי כמו גרגיר אבק במרחב האינסופי אין מי שיתפוס .שיחזיק . שיכוון. אין . לא כלום. . . .
קחי נשימה עמוקה, עוד מעט עוד קצת והיא חוזרת...כמה שהתחושה הזאת מוכרת, אבל כמו שאודי אומר היא תחזור לכוון, להחזיק וכרגע היא מחזיקה ממרחק...(אולי דרך המחברת?) הזמן לא עומד מלכת זוכרת?..איתך, מיכל
שלום אודי, בתור מורשה לטיפול דרך היפנוזה, הייתי רוצה לדעת עד כמה מניסיונך הטיפול ב-OCD דרך היפנוזה הוא יעיל? עד כמה זה יכול לעזור, ובעיקר בלי תרופות? תודה.
שלום לך, התשובה תלויה בחומרת ה- OCD ובמידת ההתאמה לטיפול היפנוטי. מנסיוני - זהו בהחלט טיפול יעיל, בעיקר היות ו- OCD "יושב" על חרדה, וחרדה מגיבה היטב לטיפול היפנוטי. אודי
היי, אני מחפשת טכניקות הרפיה לכיווץ שרירים של ג' קבסון איפה אפשר למצוא??? אם אפשר מוקלטת ואם לא כתובה גם בסדר. תודה רבה
הי טאלוש, לא יודע מה זה, אז איני יכול להמליץ. בכל מקרה - מנסיוני ניתן למצוא הכל באינטרנט... אודי
הינה שאלה פשוט אך מורכבת בסה"כ הרוב מסכימים אני חושב שגברים חרמנים יותר, ונשים זקוקות יותר לחום ואהבה. אני שואל למה זה? אז הינה אני עונה לעצמי. . .ואשמח כמובן להתיחסות ממך אודי:) -1- לגברים יש טסטוסטרון פי 16 מלנשים וזה לא משנה אם יש לך מוח זיכרי או נקבי. . . זה לוחץ על הכפתורים של המיניות במוח,ובבלוטות ואברי המין השונים. -2- הפרוסטטה- היא מענגת את הגברים ולנשים אין. **************************** עכשיו הצד הנשי -1- לנשים יש הרבה יותר אסטרוגן מלגברים- אולי זה גורם להן לרצות יותר אהבה?אולי זה משקיט מהן מיניות ואז אהבה עולה על חשבון המיניות-ולהפך אצל גברים החרמנות עולה על הצורך באהבה. **************************** אפשר לומר שהפרוסטטה והאשכים אצל הגבר-הם אלה שגורמים לו להיות מיני מאוד? או שזה פשוט הראש שלו?
לדעתי זה לא בדיוק כפי שאתה מציג את זה. גם בשאלותיך הקודמות אתה מציג "עובדות" שהן לא בדיוק עובדות, אלא סטראוטיפים או דעות קדומות, ולפעמים גם סתם דעות אישיות שלך. ההכללה הזאת, מטבעה, לא נכונה. יש נשים בעלות יצר מיני חזק ויש גברים בעלי יצר מיני חלש. יש גם סיבות סביבתיות שאולי גורמות לזה להיראות כאילו נשים מחפשות רק רגש וגברים מחפשים רק גוף, שיש נשים שמקבלות את המסר שיצר מיני הוא דבר פסול, ושמי שאוהבת מין היא, ובכן, משולה לעוסקת במקצוע העתיק בעולם. אבל מעבר לכל זה - אני לא מבינה למה להציב אהבה ומין בצדדים מנוגדים זה לזה, כאשר מין הוא לא רק ללסיפוק יצרים, אלא גם עוד ביטוי של אהבה, חיבה, קרבה, אינטימיות וכו'. אלה היו 2 האגורות שלי בנושא :)
שלום נבו, אני רואה שאתה מאוד עסוק בנושא המין. השערותיך אינן מדוייקות. חשוב על כך שמבחינה ביולוגית-אבולוציונית, צריך שיהיה עניין מיני לשני המינים על מנת ליצור המשכיות וחיים. יש הבדלים מסויימים באופני הביטוי, חלקם מחינוך, חלקם קשורים בביולוגיה, אך זה לא חד מימדי כמו שאתה מציג זאת. אודי
יש קטע אצל פסיכולוגים שעובדים לפי השיטה הפסיכודינמית. הם בעצם יעשו הכל כדי לא לחשוף שום דבר על עצמם. ורק רוצים שהלקוח ידבר, יחשף,יספר מה הוא מרגיש. אני שואל את עצמי למה זה? אז הינה אני עונה לעצמי ואשמח לקבל התיחסות ממך אודי -1- חשיפה גורמת למבוכה,בושה,הרגשת עירום- וזה גורם לאדם לשינוי גישה. -2- אפשר לדעת ככה אם האדם הוא אגרסיבי או פסיבי -3- הלקוח פגיעה ואילו המטפל נשאר מוגן ככה שלא יהיה אפשר לערער על דבריו מה שנקרא "תראו מי מדבר". -4- המטפל נתפס ככה כאלוהים- משום שלא יודעים עליו דבר. *************** האם זו לא התנהגות סכיזואידית של הפסיכולוג עצמו?
שלום נבו, נכון, אבל לא בגלל הסיבות שמנית. בדרך כלל מדובר ברצון לאפשר למטופל להביא את עולמו שלו מבלי שעולמו של המטפל יפריע ויפלוש ו"יזהם" את החוויה הפרטית של המטופל. בגישות מסויימות מאמינים שזה מאפשר למטופל להשליך את עולמו הפנימי על המטפל, ובכך - מתאפשרת ראיהי עמוקה ובהירה של העולם הפנימי ומערכת היחסים המקורית עם הדמויות המופנמות שלנו. אודי
אודי, יכול להיות שבגלל מכות פיזיות חזקות בראש יש לי התקפי זעם?
שלום ליאורי, אני מניח שמי שמקבל מכות חזקות בראש - יש לו את כל הסיבות שבעולם לזעום, בלי קשר למימד הפיזי. אודי
שלום לפסיכולוג, אנסה לקצר בתיאור המצב: אני נשוי בשנית וזוגתי השנייה אינה מצליחה להביע חום לילדי מנישואי הקודמים, יחסיה עימם הם "קורקטיים" במלוא מובן המילה, כלומר, יחסי נימוסין והערות מתקנות בסיגנון: אל תרימו את הקול, אל תלכלכו וכיוב'. המצב הגיע עד כדי כך שברוב המקרים שהם באים אלי היא יוצאת לדברים משלה לכל אותו סוף שבוע. בתחילה טענה שזה בגלל שהם דומים מדי לגרושתי (שאיתה יש לה יחסים עוינים), ובהמשך שיתכן ויושג שיפור כשיהיה לנו ילד משותף. כיום למרות ילד משותף, המצב נותר כשהיה. כאבא אני מוצא עצמי מגונן עליהם וכתוצאה מוצא עצמי מתנתק אמוטיבית ממנה (מה שמוביל למריבות על כל דבר שהוא) מידע נוסף אולי חיוני, שנינו באים מהורים גרושים ובת זוגי היתה בת יחידה שאלתי: האם זה ריאלי לצפות שיחול שינוי כלשהו, מתישהוא בגישתה? תודה
שלום לך, לדעתי זה לא רק ריאלי, אלא גם חשוב. חשוב שלילדך יהיה בית בו ירגישו רצויים ואהובים. כדאי לכם לשקול לפנות לייעוץ משפחתי על מנת להתמודד עם הנושא הלא פשוט הזה. אודי
תודה, המלצות לגבי מישהו\י באיזור ירושלים?
באמת מתפספסים, ואולי ההודעה שכתבתי נעלמה כלא הייתה. בכל מקרה זה מבאס.
שלום חברים, בהשראתה של מיכל, ולקראת הראשון בספטמבר על התחלותיו והתרגשויותיו - האם אתם זוכרים את היום הראשון שלכם בכיתה א'? רוצים לספר ולשתף? אודי
היי אודי.אני נמצאת פה כבר זמן רב כקוראת ומשום מה מפחדת לכתוב, אז אולי זאת ההזדמנות להצטרף... היום הראשון שלי בכיתה א' זכור לי כיום משמח ועצוב:()משמח,כי חיכיתי להתחיל ללמוד ועצוב,כי התחלתי אותו לבד.אמא שלי הייתה מאושפזת וסבתא שלי לקחה אותי עד לבית הספר ומשם המשיכה הלאה ולא נשארה איתי. אז אולי לכן אני מרגישה לבד עד היום??? מעניין שלא חשבתי על זה אף פעם ורק כשראיתי את השאלה,זה התעורר בי פתאום,אז מגיעה לך תודה על המחשבה שעוררת בי!
אני עומדת , ועושים לי קוקו. יש לי תיק כחול ואדם ואני לא אוהבת אותו. אני מפחדת נורא. לוקחים אותי לבית הספר ואורמים לי לזכור את הדרך כי לא יחזירו אותי משם. אנחנו גרים בעיר חדשה ואני מפחדת נורא ועסוקה לעשות לי סימנים. אני נכנסת לכיתה ומרגישה לבד לבד לבד. למדנו את האות "ש" ביום הראשון. זוכרת שנתתי דוגמא את המילה "שרשרת" ושהיו שתי ילדות עם השם שלי בכתה. הצלחתי לזכור את הדרך הביתה.
הי אודי, אני זוכרת שיש בכיתה שולחנות ירוקים כאלו שמסודרים בטורים טורים, לכל שולחן שני כסאות. אני יושבת על כסא, כנראה שעל ידי יושב/ת מישהו. מעל הלוח, תמונות ובכל תמונה ציור ואות גדולה מה א-ב אני זוכרת את התמונה של האישה ההיא שעושה ששש עם האצבע על הפה ומתחת האות ש' בצבע שחור גדול. אמא שלי ישבה מאחור בסוף הכיתה. היו שם הרבה אמהות. וואוו אודי...איזה קטע שנזכרתי בזה..נשמע לי הזוי.. תודה! שלך-במבי.
הזיכרון שלי חלש...לא זוכרת את היום הראשון אך זוכרת את הגננת שלי והמורה לכיתה א'-ב' שהיו מדהימות!!!!!ובזכותן הרגשתי טוב!! בכלל ביה"ס היסודי היה מדהים!!! יש לי דוקא זיכרון כאוב מהיום הראשון שהתחלתי כיתה ז', שתי החברות הטובות שלי עברו לבי"ס אחרים, הרגשתי נטושה, הלכתי ברגל לבד כחצי שעה פחדתי שלא אדע את הדרך כי זה היה מרחק גדול ושאלתי מישהו איפה הבי"ס חשבתי שפיספסתי ואז הוא אמר "עוד 100 מטר ברחוב המקביל" וזה נשמע לי הרבה...הלכתי ללא חברות כך הרבה ימים....התנתקתי מחברות לגמרי...והבטחון נעלם לו..למרות שהייתי מאוד מקובלת בבי"ס יסודי...מאז תחושת הלבד ממשיכה ללוות אותי...אומנם קצת פחות לבד היום...
שלום אחת, ליאורי, במבי ומיכל, תודה על הזכרונות והתמונות! אני זוכר היטב את הריח הנעים של האוכל בתיק האוכל (היה לנו כזה פעם...) ואת השיר שהמורה כתבה על הלוח ו, הסתירה עם הוילון ואז הראתה לנו - וההפתעה והשמחה שלי שידעתי לקרוא אותו... לילה טוב, אודי
הזיכרון שלי מאותו יום מתחיל באותה דרך מוכרת משום שהגן ובי"ס שכנו באותו מקום, הייתי הולכת וחוזרת לבד בדרך שעוברת דרך שדרת עצים שנראו אז גבוהים מאוד, הדרך הייתה לפעמים ארוכה לפעמים קצרה, הרבה מאוד זמן ביליתי בדרך ההיא בלי להגיע לשום מקום, הרבה דברים קרו, זו הייתה שדרת חיי, אולי הייתי צריכה להיות חוקרת שדרות. במציאות מדובר בקילומטר פלוס מינוס מהבית עד בי"ס והגן . באותו יום מיוחד אמא שלי לוותה אותי, פגשנו את מ. "מכרה" של אמא שגרה בערך באמצע הדרך (ככה אמא הגדירה אותה "מכרה" הייתה לה עוד הגדרה אך כדי לא להיכנס להשמצות עדתיות אני לא אכתוב אותה) ואת הבת שלה ג. ילדתה המגודלת, ילדה בגילי שעלתה אף היא לכיתה א', בקושי הכרתי אותה כי היא הייתה בגן השני הדתי (המוקצה רח"ל). האמהות הלכו קצת מאחורינו ושוחחו ביניהן ואני וג. פסענו בשתיקה. בכיתה (מלבד כל הילדים שהיו איתי בגן) ראיתי את א. שהיה שכן וקצת חבר רציתי לשבת לידו, אמא אמרה "את יושבת כאן". ישבתי ליד ג. והרגשתי כמו בוגדת (באמא ) בזה שאני רוצה לשבת ליד א. ולא ליד הילדה ההיא, וגם מבחינת המעמד בישוב, א. היה יותר נחשב (תמימה לא הייתי כנראה) היינו חברים לפעמים כשהוא לא היה מרביץ לי, וממש רציתי לשבת לידו אך הבנתי את הצורך של אמא שאשב ליד הילדה הבודדה של החברה שלה והרגשתי די רעה .כמובן שלא אמרתי כלום . ההורים עמדו בצדדים והמורה חילקה לנו מחברות אמרה לנו לכתוב או לצייר משהו, סיפרה על איזה ילד, דני אחד, שהלך לבית ספר ובדרך וראה ספסל שעומד על רגל אחת וספסל בלי רגלים, (זה היה קמץ ופתח), חשבתי על ספסל שעומד באוויר בלי רגליים, יכול להיות שקצת חלמתי ואז לפתע פתאום המורה לקחה את המחברת שלי הרימה אותה והראתה לכל הכיתה וההורים, את השוליים המקומטים ואמרה שצריך להיזהר לא להישען על המחברת ולעשות "אוזניים". אני מקווה שמי מהתלמידים הפנימו את המסר, זו תרומתי הצנועה למע' החינוך. אני לא הפנמתי, זה היה בהחלט סימן מבשר רע לבאות, אצלי המחברות שנחשבו לרכוש בי"ס, היו תמיד בעלות אוזניים עיניים פיות ואפים קרועות ריקות ומלאות בציורים,ורוב הזמן חלמתי בהקיץ, עשיתי לעצמי טיפול באמנות על חשבון המועצה המקומית אך קיבלתי ג' ב"שומר על רכוש בית הספר". מלבד התקרית הקטנה הזו, זה בהחלט היה יום חיובי ומיוחד: באותו יום זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ממש ישבתי והכנתי שיעורי בית בבית הספר היסודי ובכלל, למלא עמוד שלם בקמץ ופתח (ג' בהכנת שיעורי בית), זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא איחרתי לבי"ס ושהגעתי עם סנדביץ' ומפית.
קוראת את מה שאת כותבת ודמעות ממלאות את עיני...את מזכירה לי גירסה מאוחרת שלי..אצלי הבלאגן התחיל בכיתה ז' כשעברתי לחטיבה, (המחברות תמיד עם אוזניים, בלאגן בספרים, ציורים וקישקושים בשוליים ושיכחה של חפצים), היום למדתי שיש לזה שם...קשב וריכוז...והורשתי זאת בגאון לילדיי....אך החלטתי בנחישות שלא עוד!!! להם זה לא יקרה!!! אף אחד לא יאמר על ילדיי שהם טיפשים, עצלנים, מזלזלים ברכוש בי"הס, שמזל שהראש מחובר לגוף ועוד "מחמאות" שליוו אותי לכל מקום....ולרצות כל הזמן את אמא...וואו...אני מאמינה שתמיד יש מקום להוכיח לעצמי שאני שווה....דבר כזה יכול למוטט אך גם להצמיח מקווה שכיום את בכיוון הנכון! מיכל
הי. לא זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. לא את שם המורה או שמות התלמידים. וגם כאילו הזמן עצר. מאז. לא, בעצם, עוד מקודם. כמה שנים קודם. אבל אני כן זוכרת מעט לפני כיתה א'. זוכרת ש - חודשים ספורים לפני כיתה א' (כנראה חודש מאי, ומכאן הכינוי) אבא עזב. אמא הייתה במצב נפשי רעוע עוד קודם, ואחר-כך החמיר מאד. אמא לא יכלה לסבול את הקשר הרגשי של ילדה בת חמש וחצי עם אבא. בדיעבד, ומחקירה של שנים אח"כ, סימנים רבים מראים כי הרגש הוביל לנקמה שבעקבותיה הגעתי מחוסרת הכרה לבית החולים (עדיין לא מאמינה בעצמי שזו אמת). ממש לפני כיתה א'. אני זוכרת את בית חולים אחרי שהתעוררתי. ואת האינפוזיה. שנתתי לדקור אותי ושיתפתי פעולה והייתי "גיבורה". ושלא יכולתי להתיישר בגלל אחת הבדיקות הכואבות, ואת המינונים המאד גבוהים של תרופות שלקחתי לאורך זמן. לפני כיתה א' כבר ידעתי מהו אפס ומהו אינסוף... לפני כיתה א' חלמתי לנגן... לפני כיתה א' דרסו אותי אופניים... לפני כיתה א' הכלב שהיה קשור לאבא התמוטט בעקבות עזיבתו ולא שרד... כן, הכלב... כמה חודשים לפני כיתה א' חיבקתי את אבא פעם אחרונה... אני גם זוכרת חלום בלהות אחד לפני כיתה א'... (בראש הכל יכול של ילד בגיל הזה). ולכבוד כיתה א' היה אמור להיות לי שולחן כתיבה קטן. מעולם לא השתמשתי בשולחן, הוא תמיד נותר מחוץ לחדר ושימש כשידה. שיעורים הייתי מכינה בשקט של לפנות בוקר על הרצפה. מגיל צעיר מאד. שנים אחר-כך, ניסיתי להכניס את השולחן לחדר ולהשתמש בו. שולחן הכתיבה של כיתה א'. יצאתי מהבית, ובהיעדרי אמא החזירה את השולחן למקום המקורי, ונשבעה שהיא לא נגעה בו, שהכל בדמיון שלי והשולחן בכלל לא היה בחדר בשום שלב, וכמובן שאני משוגעת אבל מכחישה כי משוגעים לא ערים לשיגעון שלהם (עצוב - חפצים נעלמים או משנים מקום, הכחשה וטענת השיגעון שהופנתה אליי, היא מוטיב חוזר ביחסים ביננו). ובבית ספר, ועוד קודם, הייתי ילדה שותקת ומתאפקת. ההתאפקויות בדיבור הובילו למצב נפשי נוראי. אלה של הגוף - למחלות. כמעט וכרתו לי חלק ממערכת בגוף על באמת, אבל הבינו שיש כאן עניין רגשי. לו היו יודעים. לו הייתי יודעת בעצמי... מאז שנכנסתי לבית ספר מילאתי את התפקיד של אובייקט ההתעללות של ילדי הכיתה. זאת שנועלים בשירותים. שמציצים לה. שמורידים לה. שהופכים לה פח על הראש. שמתריעים מפני כולם כשהיא מגיעה כי חייבים להתרחק מהסירחון. לא מזמינים למסיבות. לא משתלבת או מתקשרת או שייכת. היום אני גם יודעת שאני על הקשת האוטיסטית. את התפקיד הזה מילאתי כל שנות בית ספר. בשביל אמא. כל מה שאני זוכרת מכיתה א' בבית ספר אלה חדרי השירותים המסריחים. בפינה. אבל הייתה לי תעודה טובה... בכיתה א'... כך התחיל. {המשחק פיתה אותי לשוב לכאן לכמה דקות, אבל, אודי, לא מסוגלת כרגע לרשום את הכינוי המוכר שלי. אנא סלח לי, בבקשה...}
לבי נכמר בקרבי... כל הכבוד שאת כאן היום כותבת לנו! לפחות, אם עברת כל כך הרבה את בטוח יותר מחושלת לחיים...
קראתי הרגע את הודעתך ונעשה לי "עור ברווז" וואוו.. רוצה לומר לך שבעולם יש המון אי צדק, רוע, אכזריות אבל את יודעת יש גם המון טוב, יופי רגישות,איכפתיות. צר לי . באמת צר לי שכילדה כזו קטנטונת . כמעט עוברה . נאלצת לספוג התעללות כזו קשה . הן מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עלייך וגם מהילדים שכנראה קלטו כהרף עין שאין מי שיגן עלייך ו"עטו" עלייך.. כפי שאמרת "אובייקט התעללות".. וואוו.. צר לי.. במבי.
שהוא לא רוצה אותי שם
