פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, ברצוני לקחת את בני בן ה10 לטיפול פסיכולוגי בשל מעט חרדות והתנהגות אובססיבית מסויימת. מה ההבדל בין אדם שמוגדר פסיכולוג לבין פסיכולוג קליני? האם גם פסיכולוג אשר אינו קליני רשאי לטפל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי? תודה

...... ..... ....הממ הי אודי, לפעמים כל הקטע של הפורום נראה ומרגיש לי הזוי.. מתעוררים רגשות ,ובעוצמה. וזה פשוט הזוי..הרי הכל פה וירטואלי..אם נפגש , נלך אחד ליד השניה על המדרכה,לא תזהה אותי.תחלוף כך על פני מבלי לומר אפילו שלום.. לא יודעת מה ..מרגיש לי מסובך.. רציתי לכתוב כבר לפני זמן מה ,אך עדיין הרגשתי "מועלבת".. עדיין מאז 2 ההודעות שנענו רק בראשון.. למרות שבהעלבות הזו אין אפילו טיפונת של הגיון.בטח לא אחרי ההודעה ההיא שלך שהסברת איך ולמה אתה לא רואה את מה שמועלה בין לבין. גם מסובך לי עם עצמי. היום ב 9 בערב אני אמורה לפגוש את ההוא שפגע בי מינית בילדותי. הרגליים שלי מסרבות ללכת.פשוט אומרות לי לא !! די !! תעשי כבר פעם אחת משהו שאת באמת באמת רוצה וזה פשוט לא לראות אותו. לא לחייך אליו כשהלב וכל הגוף מדממים. לא להכין לו כוס קפה בדיוק כפי שהוא אוהב ולהיות אליו נחמדה. כל הגוף שלי מתקומם ! חשבתי לשלוח לה סמס (sos) מרגישה שאין לי כוח.מרגישה שרוצה לחזור לאמא אדמה .שקט.שלוות עולמים. במבי.

שלחתי הרגע תגובה וההודעה נעלמה לי. מנסה שוב. רוצה להודות לך אודי. וגם לשתף.. הגעתי אליה אתמול בבוקר והייתי אצלה ממש משוגעת לגמרי. בקושי נכנסתי לחדר שלה והתחילו לצאת ממני פרצי צחוק ובכי מעורבים בקולי קולות וללא שום יכולת שליטה שלי.ניסיתי להפסיק וזה לא הצליח. הבטן כבר כאבה, הרגשתי מותשות מוחלטת אך לא הצלחתי להפסיק. הצחוק /בכי מעורבבים האלו שבקולי קולות המשיכו .היה מפחיד. מאוד! רק אחרי המון זמן זה נרגע ואז אמרתי לה שכתבתי לך בשני בערב, היא ביקשה שאקריא בפניה את ההודעה, ביקשתי שתקרא בעצמה. היא התנגדה, ואני הקראתי בפניה את הודעתי ותגובתך . אחרי זה דיברנו על מה שקרה אז וגם על מה שקרה בשני אחרי 9 בערב. אתה איפשרת את הדיבור הזה ואולי דרכך הדיבור הזה התאפשר. תודה לך אודי! אני מרגישה כרגע אולי קצת יותר טוב ??.. .. לא בטוחה.. ואולי זה גם קשור לסתיו ? שמביא איתו גם עצב מאוד מאוד עמוק ..כן, יחד עם ריח האדמה שסופגת את טיפות הטל בבוקר,העננים שנראים כבר בשמים,החצבים שנראים בכל מקום, עלי שלכת חומים/כתומים שכבר נראים בצד המדרכה, אנשים שהולכים בערב ברחוב וכבר קשורים להם לצואר שרוולי הסוודר/סווצ'ר.. במבי.

במבי יקרה, מזמן לא נפגשו דרכינו...מקווה שזה בסדר שאני כותבת לך...קשה מאוד הפגישה הזאת...האם זה הכרחי? זאת לא פעם ראשונה שאת כותבת שאתם נפגשים...מדוע?, כל אחד היה מרגיש כמוך...יש לי צמרמורת...איתך, מיכל (למרות שההודעה תעלה קצת יותר מאוחר אני כותבת לך..)

סליחה אם פגעתי בך...בכל אופן לקראת יום כיפור..אנסה בכל זאת...היא עברה מקום..ואני יחד איתה, אתמול הפגישה נעשתה במקום החדש..בהתחלה היה מוזר,פחדתי שלא אוכל לדבר שם..לא רציתי לעבור... אך אני אוהבת יותר את המקום החדש :) וגם דברתי בסוף..רוצה לשתף..היא אמרה משהו כל כך חזק שזה הפיל אותי...הרגשתי שאני ממש כמו אמא שלי והיה לי קשה לקבל שאני דומה לה כל כך...היא אמרה שאני רוצה שהכל יהיה מושלם ואם זה לא כך הכל נורא ובגלל זה אני מרגישה ככה........ ועוד וזה ממש מעליב..שאני חושבת שהילדים שלי לא מספיק טובים...כאילו לא מספיק שאני חושבת שאני גרועה..אז אני מצפה מהם להיות מושלמים ואם לא אז זה נורא.......ואתה יודע..אני מרגישה עם זה נורא, ואז זה בדיוק מה שכלם אומרים יש לך הכל אין לך סיבה..אולי באמת אין לי סיבה להרגיש ככה..ואני סתם מתבכיינת????????מבין??...הזמן האחרון מפיל אותי...מקווה שאתה לפחות מבין משהו ממה שכתבתי....

אף פעם לא ראיתי אותך או שמעתי את קולך, רק ראיתי את תמונתך בפורם...וקראתי את הספר המרתק שלך...לא היה לי צורך לחפש אודותיך או לבדוק באינטרנט לעומת זאת חיפשתי על המטפלת שלי די הרבה...כנראה שרציתי לשמר אותך ולדמיין..טוב הלך הדמיון :) ובכל זאת היה טוב לראות את דמותך ולשמוע...תודה, שמחתי לשמוע שהבנות שלך עשו קצת רעש מחוץ לאולפן :) זה נחמד...וחוץ מזה המטפלת שלי אומרת שהעולם מעניין יותר עם כל המורכבות...ואף אחד לא רוצה עולם מושלם (נראה לי שזה מה שגם אתה אמרת..)ואז חשבתי על הסיפור על אישה סינית והכדי מים, שאחד מלא והשני חצי מלא..מכיר? זה ממש הקטע של למצוא משהו חיובי גם בפגמים.....תודה, אני קצת יותר רגועה היום....וקבעתי עוד פגישה לבנתיים, עד שאתיישר שוב....אודי, אחרי שצפיתי, צפיתי בעוד משהו שהתראיינת אליו וזה הנושא של הפגים (הבן הבכור שלי נולד בשבוע 28...אולי אספר בהזדמנות...) אתה ממש מקסים!!! אתה מרגיע בעיקר ויש בזה משהו מקסים בעיניי....תודה, כמעט חתמתי בשמי כי זה כל כך מרגיש לי אמיתי כזה פתאום...מיכל

היי, איני יודע מה קדם למה: עצבנות היתר ל-IBS או ההפך.הגעתי למצב בו צליל או תנועה לא צפויה מבחינתי מלחיצים והופכים את בני מעיי פשוטו כמשמעו. הפכתי לרגיש לכל שינוי קטן. טופלתי זמן מה אצל פסיכולוג שעבד עימי על דימיון מודרך. ללא הטבה כלשהי. האם לדעתך עליי לפנות עם הבעיה לנירולוג שמא, הכתובת היא פסיכולוג. האם ביופידבק ונירופידבק עשויים להועיל לי? תודה מראש. אלי.

שלום רב! ברצוני לרכוש מכשיר ביופידבק ביתי (נייד) לשם טיפול בסטרס. מצאתי ברשת 2 מכשירים בלבד. לבד ממיקומם (מהראשון המדדים נלקחים מהאצבע ומהשני מהאוזן)איני יודעת עליהם דבר. אשמח אם תוכל להסביר על המכשירים ולהמליץ על הטוב ביותר. תודה מראש, נדיה

שלום רב לך נדיה בהמשך לשאלתך להלן תגובתי. חושבני כי רכישת מכשיר נייד ללא קבלת הדרכה באשר ליכולת ההתמודדות שלך עם לחצים מיותרת דומה הדבר לרכישת משקל מבלי ללמוד איזו דיאטה מתאימה לי וכיצד אני יכולה להרזות.... כמטפל וותיק עם ניסיון עשיר ומגוון איני חסיד של פיתוח תלות לא בתרופות ולא במכשור ביופידבק. בתקוה שהסברתי טוב את עמדתי. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב! אני זקוקה נואשות לעצה. אתם די תיקוותינו האחרונה. בעלי עבר השתלת קרנית ומאז הוא פשוט השתנה. כולם שמו לב לזה: אני, משפחתו, חבריו. הוא אמר שהוא מרגיש דפוק, שהוא רוצה להתגרש, הוא לא מוכן לאכול, הוא עושה ספורט בצורה מוגזמת ועושה דבריו שפעם סלד מהם (עישון, שתיית אלכוהול). לפעמים הוא אומר שהוא מרגיש שכאילו משהו משתלט עליו והוא מבין שזה לא מתאים לו ושהוא פוגע באנשים בדבריו אך אינו יכול לעצור את עצמו. יחד עם ההכרה שיש לו בעיה-הוא אינו מוכן בשום פנים ואופן לגשת לטיפול. מה אפשר לעשות במצב כזה? והאם מצב זה ידוע באנשים שעברו השתלות? תודה מראש!

(דפנה עבר-הדני) עזבת פתאום, הינה אתה בבית, תן לי רק דקה לנשום, באת לי כול-כך כול-כך פתאום, היה לי קשה, אני לא מתלוננת, כי אני יודעת שגם לך היה וודאי לא קל, אם, אם רק תרצה, נהיה פה גם מחר, אל תתנצל, תראה כעת זה לא חשוב, תן לי דקה להתרגל אלייך שוב

ניסיתי להאמין,אבל אז נפלתי וקמתי ושוב ניסיתי ושוב נפלתי.. ושוב ושוב.. ואני כבר חבולה כ"כ, איך אפשר להאמין כשזה כרוך בכול-כך הרבה כאב?

לא יודעת אם תמשיך לענות היום להודעות או רק מחר.. למרות שאין לי מה להגיד, אני יושבת ומחכה. מה זה אומר עלי? זה אפילו קצת מלוכלך, לא? לחכות למענה של הודעות שרשמו אחרים בכזו אובססיביות. אני מרגישה ריקנית ועלובה

לא שמת לב אבל שם למטה בהודעה שבמקור קראתי לה שוב הגבתי אליך שוב . זה לא עלה אפילו. כתבתי שם שהתחושה שאפילו אתה שם כ? כ מבין כמה זה מפחיד וקשה היאטובה מצד אחד אבל גם קצת מפחידה. כי אם אתה לא תמצא לי מילים מחזקות ומחזיקות אז מי כן?? סליחה שמבקשת אבל אתה אמרת פעם שצריכה ללמוד לבקש אז הנה , אני מנסה...

המטפל רמז לאחרונה שחושב לפרוש עקב מצב אישי. כרגע הוא בחופשה שלהערכתי לא תסתים... לדבר איתו על כך עכשיו, אני חוששת שיהווה נטל מכביד, עקב מצב אישי שנקלע אליו,שבו הוא עצמו מצוי עדין בשלב מעורפל ובשקיעה. לאור המצב (וחרדת הנטישה שלי) אשמח לדעת מהם החובות והחוקים האתיים בנושא: 1. האם לפסיכולוג יש גיל פרישה? 2. האם פסיכולוג יכול לעצור בכל עת טיפול ללא תהליך פרידה? 3. האם סיום טיפול יכול להיות חד צדדי ללא הודעה מראש? ואולי יש לך משהו להוסיף להקל כאן?

חבל.....רציתי, ניסיתי, ולא מצליחה לכתוב לך.....יש לך מספיק נקודות אדומות שמחכות.........אולי מוטב שאפרד מהפורם לשלום.......אז תודה שעזרת.........אולי אנסה קצת לשכוח שהייתי פה..........

היי מיכל, את בסדר! כל נקודה שלך היא נקודת חן. לפעמים כל כך קשה לראות את ההודעות שלנו (ואותנו) מיותמות וההמתנה הזאת שגוררת איתה כל מיני מחשבות וקולות שלא עוזרים בכלל... מקווה שבקרוב אודי יבוא ואיתו קצת שלווה ונחת. שנה טובה וזה בשבילך http://www.youtube.com/watch?v=wr4zTgyN7xQ

תודה רבה שאת כאן, מחזקת...והשיר מקסים..תודה

שלוםף אני אב פרוד, נפרדנו כשבתי היתה בת מס' חודשים, לא ראיתי אותה מס' חודשים ולאחר מכן פעמיים בשבוע למשך שעתיים. כיום היא בת שנה וחצי. אף פעם לא קיבלתי ממנה נשיקה או חיבוק. היא אומרת שהיא לא רוצה, מסובבת את הראש או לעתים שורטת אותי כשאני בא לתת לה נשיקה. האם זה הביטוי שלה לניתוק? מה אני עושה? תודה

שלום, אני פונה בקשר לבעייה עם אחותי. היא בת 27 היא כבר כמה שנים עוברת תהליך מוזר, מאז שהתחילה לימודים בגיל 21 בערך התחלנו לשים לב לשינויים משמעותיים באישיות שלה. הרבה כעס יש בתוכה, רגשי שנאה ואפילו רוע כלפי הרבה אנשים מסביבה. יש לה הרבה אויבים, כל שבוע יש מריבה עם מישהו אחר, אנחנו בבית מנסים להתקרב אליה, להקשיב לה, אך היא אינה משתפת פעולה ומשקרת בקשר להרבה דברים בחיים שלה כולל למשל המשכורת, הלימודים שעוד לא סיימה למרות שהתחילה לפני 6 שנים, הזוגיות היא טוענת שאינה בקשר ויש לה סטוצים עם אנשים הזויים שאינם מתאימים לה בשום פרמטר. המשפחה שלנו תומכת , חמה ומאוד פתוחה אך היא אינה משתפת אותנו במה שעובר עליה ומשקרת לגבי הרבהה עובדות. למרות כל הניסיונות להתקרב אליה, לתמוך, תמיד מעודדים ונותנים לה להרגיש שהיא הכי יפה ועם פוטנציאל להצלחה, רגשי הכעס שלה לא עוזבים אותה, היא רגישה לכל מילה ונפגעת מכל דבר ומדברת לאנשים כולל להורים שלי בצורה לא מוכבדת אם לא להגיד בוטה. בבקשה תכוונו אותנו, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור? הערה: כבר הצענו לה ללכת לפסיכולוג אך היא אינה משוכנעת שיש איתה שום בעיה

אודי שלום, אני בת 35 ואני מרגישה שיש לי כמה בעיות אשר מפריעות לי לעתים לקיים אורח חיים נורמאלי זה מתבטא גם בתקיעות בקריירה שלי וגם בזוגיות ומשפחה. על פניו אני מנהלת אורח חיים תקין לגמרי ככה שמי שמביט עליי מבחוץ רואה אשה מצליחה ומלאת ביטחון עצמי. אולם בתוכי אני מלאת פחדים מהמון דברים ופחדים אלו גורמים לי את התקיעות בחיים שלי. אני אתן דוגמא משום מה אני מאוד חוששת מחתונה ואני לא מצליחה להבין למה יש לי בן זוג כבר כ- 6 שנים ורק עכשיו אנחנו מייסדים את הקשר אך עדיין אני מלאת חששות ומפחדת שזה לא יצליח.. דוגמא נוספת היא בקריירה שלי אני עוסקת במקצוע שבו רציתי לעסוק אולם אני לא מצליחה להתקדם וכבר שלוש שנים אני נמצאת בדיוק באותו תפקיד. זה מאוד מאוד מפריע לי בעיקר בגלל שאני יודעת שיש לי פוטנציאל מאוד גבוהה להצליח ואני מרגישה פשוט תקועה ומלאת חששות. אני שמתי לב שאני מפחדת לדוגמה במשפחה להגיד מה שאני בדיוק חושבת מחשש שעצם הדברים שלי יגרמו למריבה.. אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות ואני רוצה לשנות דברים ולהתקדם להצליח ולהקים משפחה. אודה לך מאוד אם תוכל לתת לי עצה ולהנחות אותי מה עליי לעשות ואילו צעדים אני יכולה לנקוט על-מנת להוביל לשינוי בחיים הפרטיים שלי. בתודה מראש.

שלום רב, אני אם לתינוק בן 6 חודשים. כשיוצאים למקומות ציבוריים עם הבן שלי הוא מתפקד כרגיל, כלומר משחק ומחייך וכו'. אבל כשנפגשים עם ילדים בני גילו הוא מתחיל לבכות ללא הפסקה. האם הדבר הזה טבעי? ואם לא מה אפשר לעשות? אשמח אם תענה לי בהקדם. תודה

שלום , אני בת 32, כל חיי סבלתי מעצבות כלשהי, אף פעם לא נתתי לזה מקום, ניסיתי תמיד "ללבוש את המסכה" של הכל בסדר , גם כניסיון להתעלם מזה ולהעלים את זה וגם כנסיון שאף אחד אחר לא יראה. במהלך השנים האחרונות קורה לי פעם ב ארבע חודשים בערך שאני פשוט לא מצליחה לקום מהמיטה, חוסר אנרגיות לחלוטין. זה קורה בערך יומיים שלושה ואז אני חוזרת לתפקד כרגיל, שכרגיל אצלי זה עדיין הרגשה של דיכאון קל, לפעמים חוסר שייכות, הערכה עצמית נמוכה. התחלתי לפני שבועיים טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית שמטפלת בטיפול דינמי. התחלתי להבין מה עובר עליי (במילים) ועשיתי חיפוש באינטרנט ומצאתי את המונח דיכאון דיסתימיה. הסימפטומים נראים לי זהים למה שעובר עליי, אני כמובן לא בטוחה במאה אחוז. אני רווקה וקשה לי לשמור על זוגיות כשאני מרגישה כך.. רציתי לשאול את דעתך לגביי ההבחנה שלי האם זה יכול להיות דיסתימיה ואם אני מטפלת בזה בצורה הנכונה ? בטיפול דינמי. מאוד מפחיד אותי הרעיון של טיפול תרופתי, האם אפשר בלי? אני כמובן לא רוצה לחכות עוד שנים עד שאני ארגיש טוב , אני יודעת גם שאין פתרונות קסם אבל מה השביל הכי נכון מבחינתי ? תודה,

שלום דוקטור, אני פונה אליך בהקשר של אחי . אנו משפחה של 6 נפשות. ארבעה אחים (בנים) כאשר שני אחי הצעירים הם תאומים. אני פונה בהקשר של אחד האחים התאומים. בן 30 בעוד מספר חודשים, עדיין גר אצל ההורים, לא היה בקשר רציני עד היום (לפחות לידיעתנו), מסתגר המון בחדרו ובכלל משדר מצב רוח דיכאוני כרוני כבר 10 שנים, מאז עזב את הצבא. עבד במספר עבודות מזדמנות לפרקי זמן קצרים ביותר ובגדול ניתן לומר כי מעולם לא היה מועסק...אחיו התאום עומד להתחתן בקרוב, מאז ומעולם עבד בעיקר בתחום הליסינג וכלל הרבה יותר מוצלח (אני לא בטוח שיש צורך להשוות אבל אני מרגיש שיש לכך חשיבות מסוימת). אחי מסרב בכל תוקף לקבל עזרה מכל סוג שהוא. לאורך השנים, אין ספור חברי משפחה שוחחו עימו ללא פריצת דרך. לפרקי זמן מסוימים יש הטבה משמעותית במצב רוחו והוא נעים לסביבה (כלל הוא נעים לסביבה) אבל בהתקפות דיכאון הוא מסתגר בחדרו ופשוט לא יוצא. מערכת היחסים עם אימי מאוד לא טובה, היא מיואשת ממנו והוא לא מדבר עימה זה זמן מה. עם אבי אין ממש קירבה. יש עדיין לא מעט לספר אבל ככלל אני מנסה להבין מה קיים באפשרותינו לעשות החל מלנסות את מזלינו בשיח שוב, דרך החדרת תרופות לאוכל, וכלה באשפוז בכפייה. כל האפשרויות פתוחות. אשמח לכל עיצה בעניין. שוב, באם היה באפשרותינו לאלץ אותו לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי היינו בשמחה עושים זאת.

היי, רציתי להגיד שאני קוראת כבר זמן מה את ההודעות פה בפורום. ולמען האמת אני מרגישה תסכול וקנאה כשאני קוראת על טיפולים של אחרים, על הקשר הזה - שיש לך מישהו שבאמת אכפת לו ממך. אני לא הצלחתי להגיע למצב כזה עם שום מטפל שהייתי בקשר איתו. אני רק מרגישה שלא באמת אכפת להם ממני, ושהם לא מבינים אותי כלל. אני לא מעניינת אף אחד בעולם הזה. חשבתי, אולי תוכלו לתת לי המלצה על פסיכולוגית קלינית במרכז? אודי, אתה בטח מכיר, תוכל? אני לא יודעת כבר איך להגיע למישהי שאוכל לסמוך עליה, איפה מחפשים? מקווה שתסכים להמליץ לי.. אני מבינה שכאן לא תפרסם שמות, לכן אצרף מייל: [email protected] אשמח לתגובה, תודה

לצערי אין לי המלצה, אני רחוקה מהמרכז. בהודעה הזו לפחות את בהחלט מובנת בזכות "הלמי אכפת? וה SADNESS". לגבי הקנאה והתסכול שלך,אני חושבת שהקשר הטיפולי כמו קשרים אחרים תלוי בשני הצדדים, ובמידה רבה גם במטופל, בנכונות להתבונן פנימה וגלות את האמת על עצמו/ך. אם את מחפשת מישהו שיהיה לו באמת אכפת ממך אולי את צריכה קשר אמיתי ולא טיפולי. עם כל הכבוד לפסיכותרפיה ולאנשי המקצוע, ויש לי כבוד, נראה לי שהקשר הטיפולי הוא לא הדבר האמיתי, הוא רק אמצעי לריפוי או לאימון. למשל להתאמן בלסמוך על מישהו/י שפוגשים פעם בשבוע למשך 50 דקות שמקשיבה (נא לא לשכוח!!!) כי זאת העבודה שלה. וכל הקשרים והיחסים מוגבלים לזמן ולמקום מאוד מסוימים. ולמרות זאת (שזה בעצם רק בכאילו) מתפתחים רגשות, לפעמים מאוד עזים ולא תמיד ברורים כלפי הפסיכולוג שמעוררים כל מיני רוחות מפחידות מן העבר שצריך להתמודד איתם/ן שוב, ועם עצמך. להיות בטיפול זה לקחת סיכון כי את לא יודעת מה באמת חושבים ומרגישים כלפיך, מה אולי אומרים עליך בהדרכה (אם לוקחים הדרכה) מה אומרים עליך לבן/ת הזוג בארוחת הערב, ולא שחושבים עליך יותר מידי כי יש עוד מטופלים. את לא יודעת כלום על החיים האישיים של הפסיכולוג/ית, וסביר להניח שיסרבו למסור לך אפילו את האבחנה המקצועית שלך עצמך בתואנות שונות ומשונות במן סוג של התנשאות. זה מאוד קשה חד צדדי מתסכל ומיגע לעתים לרקום קשר טוב, לתת אמון וכד'. דורש הרבה עבודה עצמית. לא תמיד יבינו אותך עד הסוף, וסביר שלא יגשימו את כל משאלותייך. מאחלת לך בהצלחה, שתהיה לך שנה של שינויים מבורכים.

שלום, הייתי שמחה אם תוכלו להפנות אותי לאן שצריך... אחי הקטן היום בן 22,אוטוטו 23, בגיל 18 התגייס לצבא ,אחרי 3 חודשים החליט שזה לא בשבילו והשתחרר על נפשי. מאז הוא ניתק קשר עם העולם החיצוני, הוא היה ילד חברותי עם הרבה חברים, והתנתק מכולם. הוא ישן רוב היום, ואחר כך מול המחשב והטלויזיה. הוא מתקשר עם בני הבית, מחייך ,צוחק,כשמדברים איתו, רק שאינו מוכן לעזור לעצמו,או לצאת מהבית. הוא אוהב ספורט ורואה משחקים ומדבר עם בעלי ואבא שלי על כך, אבל הוא ניתק כל אינטראקציה עם החברים הוא כבר 4 שנים - אולי יצא מהבית 7 פעמים... אחותי הקטנה,היום בת 27,חוותה מקרה דומה ,ובצבא היה לה ניסיון התאבדות,גם אז הוריי חשבו שלטפל בעצמה צריך לבוא ממנה, ורק בלחץ שלי,דאגתי שאחרי שנתיים שלא טופלה - תקבל טיפול תרופתי,שמאוד עזר, ואחכ הפסיקה אותו. לגבי אחי,הוא לא במקום חמור כמו שהיא הייתה, וזה אפילו יותר קשה. אני לא יכולה להכריח אותו ללכת לטיפול,הוא הסכים לקחת תוספי מזון לשיפור אנרגיה אני מנסה כשאני באה לדבר איתו עליי ולהצחיק אותו,להזכיר לו שהעולם יפה, וזה לא מספיק... השאלה עם מי אני יכולה להתייעץ? פסיכיאטר?פסיכולוג? יש כל מיני טיפולי פסיכולוגיה שעושים דרך המחשב ולא בפגישה אישית,האם זה נכון עבור המצב? הוא פשוט נהיה כבוי. חבל לי לאבד אותו. זה כבר כמעט 5 שנים... אני מזהה תבנית משפחתית שחוזרת על עצמה אצל כל אחד מילדים,מניחה שזה קשור לביקורתיות של אימי,וקשר לא טוב של הוריי, אני התמודדתי עם זה,ובניתי הערכה עצמית, אך אחי ואחותי לא כל כך הצליחו,ונדמה שהם תקועים במקום אני ממש אובדת עצות,אשמח אם תוכלו לעזור לי,בתודה,הלה

לפני מספר דקות כתבתי על בעיה דומה עבור אחי שמסתגר כבר 10 שנים!! אני ממש אובד עצות ולא יודע מה לעשות מאחר והוא פשוט מסרב לקבל טיפול. יש לו סימפטומים דומים, כלומר ככלל הוא נעים לסביבה, אבל העיצה היחידה שיש לי אלייך (מאחר ואני אובד עצות כשלעצמי) היא לפעול בכל דרך אפשרית מייד.

ביקורתיות זה דבר נוראי, אבל לדעתי אף פעם לא מאוחר מידי לעשות תיקון אם יש נכונות. אולי תציעי למשפחה כולה ללכת לטיפול, ממילא את מזהה תבנית משפחתית. כך יהיה קל יותר להביא את האח לטיפול. וכך גם כל המשפחה תצא נשכרת .

החג ולפני שאתה הולך, כתבתי משהו אתמול וזה לא הועלה אז אנסה בשנית, רק רציתי שתאמר משהו כזה מרגיע או שיר כמו שרק אתה יודע לכבוד השנה, אז אשמח אם ההודעה תעלה ולא אצטרך לכתוב שוב... שנה טובה...מיכל

היי, יש לי בעיה שמטרידה אותי. אני הולכת לפסיכולוג תקופה ארוכה כבר, אולם איני מרגישה שינוי בתחושותיי ובהרגשותיי. אני כן מרגישה חיבור ושאני מסוגלת להיפתח ולדבר, והטיפול עצמו גורם לי הקלה במידה מסויימת כי אני יודעת שיש לי תמיכה, אבל אני מרגישה שכל הבעיות שאיתן הגעתי נשארו. ניסיתי להפסיק, אבל אחרי זמן מה, הרגשתי צורך עז וחזור דווקא אליו. זה היה לי מאד חסר. האם אני צריכה לחפש מישהו אחר או שדווקא להישאר פה ולתת לזה עוד זמן?

לעצמי אני מאחלת לפחד פחות

הי אודי אני הייתי רוצה לאחל לכולם וגם לעצמי ש.... כל השחור שיש לנו בלב ייעלם ושכל הצבעים השמחים ימצאו את דרכם ללב שלנו עמוק בפנים. שנה טובה ומתוקה לכולםםם  

מאחלת שנה טובה ומבורכת, עשיה ברוכה, בריאות טובה, שנצליח להביט ולראות הרבה טוב ויופי דרך "המשקפיים" שלנו.. וכפי שהשיר מזדמזם :" את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים"... שנה מוארת, רכה, מלטפת.. במבי.

שגדע תמיד לאהוב ולקבל את עצמנו ואת זולתנו גם בזמנים קשים, שנכתב ונכתוב את עצמנו בספר החיים הרגישים והמרגישים שנדע איך זה מרגיש באמת להיות חיים שנמצא לכל זה משמעות (שיהיה רק מעט מזה "סתם" במידה הנכונה לכל אדם כדי שלא יהיה כבד מידי) ושלא נפסיק לגדול לגדל ולחלום.

למרות שבזמן האחרון ממש קשה לי והאופטימיות ממני והלאה אתעלה על עצמי... ובטח הערב כבר תכריז על יום מנוחה.... אאחל לכלם (וגם לעצמי) שנה טובה, שנת שלווה, אמונה בעצמנו והרבה כוחות, שנה שנוכל לאסוף את עצמנו בלי להרגיש מפורקים מבפנים... לעצמי אאחל וגם למי שזקוק לכך: הרבה אומץ,כח רצון ואמונה ביכולות שלי...שהעוצמות יפחתו... נדרשו ממני כוחות לאחל איחולים אז סליחה אם זה נשמע ככה צולע... סליחה על הכבדות בכל זאת פורם פסיכולוגיה קלינית :) מיכל

את הזמן שעוד נותר...אודי אולי בהמשך למשחק שלך אתה יכול לכתוב משהו ככה מהלב, משלך..חסר לי משהו מיטיב... ואולי אפילו שיר מרגיע כזה כמו שרק אתה יודע...

היי, יש לי שאלה בקשר לטיפול והתהליך הפסיכולוגי. לפעמים כשאני מבקשת תשובה מהמטפלת היא לא נותנת לי תשובה שמספיקה אותי ולפעמים אפילו היא שותקת ולא עונה. למשל בפגישה האחרונה עלה נושא הבדידות והמטפלת הסיקה והסבירה לי שכשאהיה לבד אני מרגישה בחרדה ורע לי מאוד אז ביקשתי מה אפשר לעשות עם זה ובזמן הזה היא שתקה לשניות ואמרה לי אנחנו נבדוק ביחד מה יכול לעזור לך והמשכנו בשיחה שלנו. אני מרגישה את זה בכמה דברים כשאני מבקשת פתרון לכל דבר שמפריע לי, שתמיד אני אומרת לה אז נו מה אעשה במצב הזה ותמיד היא שותקת קצת ואומרת לי שזה תהליך וצריך לאט לאט לבדוק את הדברים. פעם ניסיתי להבין ממנה למה זה ך אמרה לי כי זה נעשה לאט לאט הפתרונות ולא באופן מיידי. אודי האם נכון כך??? מה שהיא עושה??? האם זה התהליך לאט לאט??? ולמה לא נותנת לי עזרה מה לעשות וזה הוא???? אפשר לתת לי הסבר לזה ולמה כך עוזר אם באמת זה כך עובד. תודה

הי, רציתי לשתף במשהו שעור עליי ואולי גם לקבל עצה או תמיכה... התחלתי עבודה חדשה במשרד. עבודה שמאוד מאוד רציתי ונתיב מאוד נכון בשבילי לקידום הקריירה וכו.. הבעיה היא שאני שונאת אותה. אני שונאת לעבוד במשרד, זאת העבודה המשרדית הראשונה שלי ואני עדיין קצת בהלם, האורות הלבנים ובניין משרדים ענק באזור תעשייה עם המון מסדרונות ואנשים שמתלבשים לא כמו שאני רגילה. ואין שם חלונות. אני מתחילה בתשע ומסיימת בשבע אז אני לא רואה אור שמש בכלל! פרט להפסקת צהריים וכמה גיחות סיגריה. המקום הזה מכניס אותי לחרדות, כולל התקף חרדה אחד אימתני ומשתק במעלית האיומה הזאת. אני מרגישה זרה לעצמי כאילו אני רק צריכה שקט ולהיות לבד זה כל מה שאני רוצה לברוח משם וכמה שיור מהר. אבל אני לא יכולה מן הסתם כי לחזור לעבוד בבר זאת לא אופציה אני הרי צריכה להתקדם סוף סוף בחיים. אבל אני ממש שונאת את זה. מה עושים?

הייתי אומרת לה לנסות ואם היא רואה שזה מרעיל לה את הנפש לחפש משהו אחר כי שום עבודה לא שווה את זה.. מצד שני מה הייתי אומרת לה אם היא הייתה אומרת לי שהיא מרגישה רעש לבן בראש כשהיא בדרך לשם? הייתי אומרת לה שזאת חרדה ולא הצורך יוצא הדופן שלה באוינדווידואליות כמו שהיא חושבת ושתקח איזה אסיוול ותצא מזה.. וזאת רק עבודה ועבודה חדשה זה חיובי אני יודעת את זה אבל מרגישה כאילו אני מינימום מתמודדת מול המוות. ובכל אופן שנה טובה שתהיה לך.. זאת כנראה גם הרוח הזאת של החגים וחילופי עונות שעושה אותי דאגנית כזאת ולחוצה.. עד כמה שהיא דווקא נעימה ומרעננת בערבים. אבל זה בכל זאת חיובי הכול אז חג שמח..

שלום, אני בת 26 ורוצה להתחיל טיפול בבאר שבע, לא משהו ספציפי שאני יכולה להצביע עליו, אלא משהו כללי. המלצות/הצעות יתקבלו בברכה. תודה.

[email protected] תודה.

הי אודי תודה רבה על התשובה. רציתי לדעת אם אתה יכול להסביר לי קצת יותר על זה שכתבת שההרעבה והפגיעה העצמית באים במקום להרגיש... כשקראתי את זה הרגשתי שזה נוגע בי ואני באמת אשמח להבין את זה יותר. עובר עליי משהו בתקופה האחרונה אין לי ספק, אני בטיפול אבל מאוד מאוד קשה לי חבטא רגשות, אפילו להגיד אותם... זה כאילו שלי אסור להרגיש...ואם אני מרגישה אז זה פשוט מגעיל אותי... אני יודעת שאני צריכה לתת למטפלת שלי לעזור לי אבל זה כל כך כל כך קשה לי... תודה

השאלה עוסקת ברטלין שניתן היום גם לילדים שמוחם בתהליכי בגרות. . .ונותנים להם רטלין על מנת שלא יפריעו בשיעור. רציתי לשאול האם לא יותר טוב במקום ניתנת רטלין, למין את הילדים לפי בגרותם הנפשית לכיתות. . . וכל 3 חודשים נניח לחזור על התהליך. . . ? אני חושב שכיתה בוגרת ללא הפרעות משמעת היתה מגיעה להישגים גבוהים במצטבר של 12 שנות לימוד. אני גם חושב שבמקום ליצר תחרות "מספרית" במבחנים בבית הספר. . . היה טוב יותר ביסודי, לעבוד איתם על בגרותם הנפשית. . . זו תחרות יותר מועילה . . . המצב הרגשי בהחלט יכול להפריע להתקדמות בבית הספר. מה דעתך , אשמח לשמוע:)

אני מתכוון לא רק למצב ההקשבה בלימודים בזמן הישיבה בכיתה. אלה גם שמעתי שנותנים רטלין משום שהוא גורם לילדים פחות להיות רעים אחד לשני. האם זו סיבה טובה לתת אותו? אישית אני חושב שטיפול טוב באנשים אגרסיבים ימנע צורך בטיפול תרופתי של ממש באנשים חרדתים. במילים אחרות אנשים אגרסיבים ולא נינוחים גורמים עוד יותר לחרדה חברתית והפיתרון טמון דוקא בטיפול בהם.

רוצה לשתף אותך במשהו .. שלחתי ברכה לשבת בחמישי שעבר ,העלית אותה עם תגובתך ביום ראשון. שלחתי ברכה לשבת אתמול, הרבה לפני ש"סגרת את הדלת". ראיתי שאתה מגיב לכולם רק אותי אתה משאיר בחוץ. רוצה לומר לך שההרגשה היתה קשה מאוד ! עדיין ההרגשה קשה מאוד! שאלתי את עצמי על איזה צורך 2 ההודעות האלו עונות לי ? וחשבתי שאולי זה קשור לקושי האיום בשישי שאז אנחנו לא נפגשות ואני גם יודעת שלא נפגש עד ראשון. אולי אני מנסה למתן, לרכך את ההרגשה הקשה כל כך דרך ההודעות הללו ותגובותיך? לא יודעת. (בחמישי שעבר גם הרגשתי קרבה גדולה מאוד אליה וגם אליך . הרגשתי טוב ורציתי שכל העולם גם ירגיש נעים ורך בלב). אני רוצה שתדע שאני מאוד עצובה. אני גם מרגישה דחויה על ידך. יש בי חלק שרוצה לומר לך : אודי,בכוונה לא העלית את ההודעה הזו.לא התחשק לך,היית כבר עייף, נמאס לך ועוד כל מיני כאלו. אז שתדע אודי, לא רוצה ,לא צריך. תמיד הסתדרתי לבד וגם היום אני יכולה להסתדר מצויין. אל תעשה טובות. לא רוצה ,לא צריך. יש בי גם קול שאומר: לאט לך..אודי באמת לא חייב לך כלום. הוא עושה הכל בהתנדבות. הוא (הקול) גם אומר לי:תזכרי בכל אותם פעמים רבות כל כך שאודי באמת תמך בך כשהיית במקומות מאוד קשים. בקיצור אודי, אני רוצה שתדע שיש לי איתך בלב בלגן גדול. אני מעריכה מאוד ,אוהבת, שונאת ,מוקירה אותך כועסת עליך, פגועה ממך,לא מבינה אותך ..כרגע אני ממש לא מבינה אותך.. ורוצה שתהיה לך שבת טובה,מוארת,מלטפת ורכה. ולי אני מאחלת שיהיה פחות עצוב וכואב בלב, שאצליח להריח את ריח האדמה כשתספוג את טיפות הגשם שהבטיחו לשבת, שאהיה קצת פחות פגיעה ופחות ידמם לי בלב כפי שקורה עכשיו. במבי.

אנחנו בדיוק נפגשים עכשיו. הנה באויר... מרגיש ? :) מאחלת לך שבת מוארת ,מאירה ומלטפת. שלך-במבי. ן..דיר באלק אם תשאיר הודעה זו עד ראשון :)

בקיץ האחרון יצאנו לטיול משפחתי, אשתי והקטנים. הבן הגדול כיום בן 16.5 לא נסע איתנו וסבל במשך אותם יומיים מחרדה מאוד קשה שמא יאונה לנו רע. הוא פשוט התחנן שנחזור. (דרך אגב - היינו בקשר טלפוני הדוק אבל לא חזרנו - גם משום שלא ידענו כמה זה היה חמור)כעת השבת נוצרה שוב סיטואציה בה אנחנו נוסעים אלא שהפעם הוא נמצא בשבת ישיבה ושוב החרדות מציפות אותו . מה עושים? לאן פונים? האם צריך טיפול מקצועי? האם לנסות ולעודד כהורים? האם לתת לו להתמודד או שמא להשאר איתו ? אשמח לתשובה תודה

כמו תעשיה לוקחים אותך בגיל 0 מלבישים עליך מספר ומשם תהליך יצור גן יסודי חטיבה תיכון צבא לא מדברים איתך על למה חיים בשביל מה לחיות, מרעילים לך את הראש, ומרגילים אותך למוסר עבודה. . . 8 שעות . . . מי קבע. . לא ברור פנסיה. . . זיקנה. . . ואז לבית קברות. . . מסודר בשורות-כמו חיילים-תעשייה. וכל זה בשביל מה?? בשביל כסף? לעשות עלינו כסף. . ? עבדות? אני לא מבין למה לא משחררים מי שלא רוצה בחיים, למה לא לעזור לאנשים שמבקשים להתאבד בכבוד. . . אני חושב שזה מתוך ניצול, ולא בגלל ש"אסור להזיק". . .הרי הגוף שלנו הולך וניזוק עד שהוא מתפרק בטבעיות. כולנו כאן כמו בטרייות ב"מעגל החברתי". העולם כולו מתקדם. . . .לאן לא ברור.

זה סוג אחד של עולם - שיותר מתאים לאנשים מדוכאים, עם סגולת חרדה יוצאת מהכלל. אפשר לצייר עולם אחר מלא אושר הנאה צבעוני פרפרים סמיילי וכו וכו או עולם אחר של זעם. כל אחד והאמת הפנימית שלו.

שלום ד"ר בונשטיין. אני חווה מגיל צעיר מאוד שיתוקי שינה שהיו בעבר מגיעים אחת לחודש. לאחרונה, התחילו להופיע לי שיתוקי שינה אחת לשבוע ולעיתים גם פעמיים ויותר. תחילה זה היה מפחיד מאוד (עם כל ההזיות שמתלוות לכך) ובעקבות קריאה מעמיקה על הנושא באינטרנט הפחד פחת. עדיין זהו מצב לא נעים. האם עלי לבדוק את העניין במעבדת שינה? האם זהו מצב שיכול להחמיר בעתיד? האם הרפואה המודרנית מקבלת את שיתוק השינה כהפרעה נוירולוגית או כהפרעה פסיכולוגית? המון המון תודה, מעיין

כל הפורמים שאני על קורא חרדות ,מזכיר לי שרובם יש לי, הבעיה היא שאני מפחד ללכת לפסיכיאטר או פסיכולוג בכלל מכל הנושא טיפול נפשי , יש לי חרדות מתמידות כמו כל הפורמים ,ואני שואל אותכם אנשים יקרים מה צריך לעשות האם הכדורים שהם נותנים (הרופאים)עוזרים כמו DERAIN שרופאת נירולוג הציע תודה רבה לכם?

שלום-אני אשה חולה בפיברומיאלגה+מעי רגיז+חריקת שניים-המליצו לי בבית -חולים לעשות סייד לילה-אנני מתלהבת מסייד קשה ליושן איתו-בצעתי פיזותרפיה יש הקלה- השאלה האם טיפול ביופידבק יכול לעזור למצב הרפואי שציינתי- כמה טיפולים צריך כדי להרגיש טוב- תודה מראש תרצה

אודי שלום...היה לי יום מעיק והיא לא עונה כבר..מחר היא נוסעת עד יום שלישי שאז קבענו..שוב מחסור בשתי פגישות מבחינתי ובזמן קריטי אוף......לא יודעת מה אני רוצה ממך......ולמה בכלל שזה ישנה לך? וכמה שאכתוב פה אתה לא מכיר אותי...וזה מוזר לבקש ממך.....שוב לא מרפה ממני תחושה שכזו.......סליחה על ההכבדה...

כנראה שכרגע אני בחיפוש אחר רגיעה...מאוד לא הגיוני אבל אני מקנאה באלה שיכולים להרשות לעצמם לישון כשהם מדוכאים...לשכוח ככה מהכל..להתנתק, יש בזה הרפיה או הפסקה מהמרוץ...אני לעומת זאת פעילה ומכריחה את עצמי לפעול ברגעי משבר...ואני כל כך עייפה...אז רק רוגע זה כל מה שאני מבקשת...ושמעתי את השיר "מי מכיר את האיש שבקיר" יש בזה משהו...במנגינה הזאת... אתמול בערב היא ענתה לי בסוף..גם זה ניחם אותי...אז עכשיו רק נותר להמתין לפגישה בשלישי...שיר מרגיע זה נחמד....

מוצאת את עצמי שעות במיטה ובכל זאת עייפה כל כך כל היום.. שוב רעש נוראי בשכל...בראש, בלב,בכל מקום...שוב ושוב ושוב. מייאש כבר.

היי רוני, מקווה שזה יביא נגיעה רכה איפה שכואב וקצת שקט פנימי וחיצוני http://www.youtube.com/watch?v=JkwpDugUWOc אם הייתי לידך הייתי מביאה לך כוס מי מעיין קרירים זכים צלולים ומחיים.

שלום . מעוניינת לדעת האם יש אפשרות לטפל בטינטון באחת מהשיטות הנ"ל. תודה

שלום, אני בחורה צעירה, בת 25, בעלת השכלה אקדמית, מחשיבה את עצמי כבנאדם עם כשרונות ויכולות גבוהים ובעלת בטחון ואסרטיביות. יחד עם זאת, מפריע לי שאני כל הזמן זקוקה וצריכה שאנשים יאהבו אותי. המחשבה שמישהו חלילה מעביר עליי ביקורת צורמת לי מאוד. למשל, אם מישהו טרם חזר למייל שלי - אז הוא בטח לא אוהב אותי. אם מישהו אומר לי שהוא צריך לדבר איתי או שתכף הוא מתקשר אני נכנסת ללחץ עצום כי הוא בטח הולך לקטול אותי על משהו שעשיתי. אני חייבת לציין שבפועל אלו לא התוצאות אלא דווקא לרוב מאוד אני מקבלת תשבוחות על עבודתי ובכלל אנשים מאוד חביבים אליי. אני תוהה אם זה אולי קשור לכך שלא הייתה לי אהבה של אבא ושאני מאוד מאוד ביקורתית כלפי כמות האהבה של אמא שלי כלפיי..? בכל אופן זה כבר מתסכל אותי...

היי הייתי בטיפול השבוע פעם ראשונה, באמת שאין לי מושג איך העניינים מתנהלים בזמן הטיפול. הטיפול ערך חצי שעה בלבד מה שנראה לי מאוד מאוד מוזר. ששאלתי אותה כמה זמן צריך להיות טיפול היא אמרה לי שזה משתנה כל פעם תלוי בפגישה עצמה לפעמים יותר לפעמים פחות. אני אישית שוקלת להפסיק ללכת אליה כי אני ממש מרגישה ש"דפקו אותי". מה גם שהרגשי מאוד מאוד רע אחרי הפגישה סוג של אונס נפשי. הרגשתי ששפכתי הרבה ולא קיבלתי תשובה .... אני לא יודעת איך זה צריך להיות ויכול להיות שבאתי עם יותר מידיי ציפיות. מה אתה ממליץ לי לעשות? מיכל

מדובר בטיפול שהתפרק בגלל שהמטפלת התפרקה במהלך פגישה ומאז הטיפול הדרדר. זה קרה לפני חצי שנה ומאז ניסינו לחזור למוטב, אך ללא הועיל. החלטנו לצאת להפסקה ולאחר מכן גם לעשות שיחות פרידה. המטפלת מאז לא עונה לטלפון, מסננת שיחות ופשוט שיקרה ולא מסוגלת לקחת אחריות. מה ניתן לעשות? עבר כבר חודש מאז הפגישה האחרונה. הקשר בעבר, לפני ההתפרקות שלה היה טוב מאוד. האם היא יכולה על דעת עצמה לנתק קשר ? (לאחר 3 שנים). ויותר חמור מזה, האם זה נורמלי שהיא לא תענה לטלפונים, ולא תחזור להודעות SMS ? זו התעללות נפשית. מצפה לתשובה בהקדם, תודה

הי אודי, אני יודעת שהשאלה קצת כללית, אבל האם יש קשר בין פגיעה עצמית להפרעות אכילה? קודם הייתה פגיעה עצמית ואח"כ התחילה הפרעת אכילה.. תודה :)

הי אודי, בעיקרון כן.. אבל נראה לי שאצלי ההפרעת אכילה שנהייתה לי היא לא פגיעה עצמית.. זה התחיל ככה... בחודשיים האחרונים ירדתי במשקל בערך 7 קילו...חודש מתוך החודשיים האלו ירדתי במשקל כי פשוט ירד לי התיאבון ולא כי עשיתי דיאטה..וכששמתי לב לזה שירדתי במשקל אז רציתי להמשיך את זה והתחלתי עם דיאטת הרעבה..אני אוכלת ארוחה אחת ביום בלבד. אני ממשיכה את הדיאטה ואת לאכול כי אני מפחדת להשמין...הקטע הוא שאני ממש לא שמנה ואני מאוד רזה..אבל אני בכל זאת לא מרשה לעצמי לאכול שום דבר מעבר לארוחה האחת ביום...אני עדיין רצה להמשיך לרדת עוד טיפה...למרות שכבר אני בתחילתו של תת משקל. בגלל שמה שמניע את הדיאטה הזו שלי זה הפחד להשמין...אז בגלל זה נראה לי שזה לא פגיעה עצמית... אבל אולי אני טועה? אתה חושב שההפרעת אכילה היא גם ביטוי של איזושהי מצוקה נפשית? אני חושבת שלא, כי אני עושה את זה כדי לא לעלות במשקל...אבל אולי אני לא מספיק אובייקטיבית לגבי המצב שלי? מקווה שהצלחת להבין אותי כי אני כבר לא מבינה את עצמי יותר בכלל..מרגישה שאיבדתי את עצמי לגמרי

אז עכשיו נמצאת בהמתנה לתשובה.. גם היא חשבה כמוך..שעדיף להיבדק. אלא שאני זאת שצריכה להישאר עם המתח והחרדה.. ואז גם נסחפת לטפל..לקנאה שמעולם לא הטרידה בעבר ולאחרונה מקנאה כמעט בכל אחד.. בכל מי שהוא לא אני.. בצעירים ממני.. בבריאים.. במי שיש לו זוגיות טובה..במי שיש לו ילדים.. במי שמצליח בעבודה..במי שמצליח חברתית.. במי שיש לו חיים. איך להינצל מהקנאה??????? היא אוכלת אותי!!!!!!! זה לא שלא מפרגנת לאחרים,מאחלת לכולם טוב אבל..עדיין מקנאה. "ימותו הקנאים"-זו לא קללה . זו עובדה!! אני בדרך..

אני בת 35 גרושה ואם אוהבת לשניים. כשהכרתי את בן זוגי הנוכחי נמלאתי אושר על שמצאתי אהבה. אחרי שלושה חודשים של קשר אינטנסיבי הוא קילל בפעם הראשונה. ד"ר ג'קל ומיסטר הייד.לרגע בן זוג מושלם ולרגע מפלצת. מצד אחד בן זוג דואג. דמות אבהית לילדיי,איש שיחה מעניין,מאהב מושלם. מצד שני בשנה וחצי האחרונות חיי מלווים בהתקפי זעם וקינאה מצידו (אני שוכבת עם כולם במשרד),קללות (זונה,זבל,אשפה,אפס והיד עוד נטויה),השפלות (מעליב אותיוצועק ליד הילדים,רומז שאני כלום ולא ראויה,שאני אמא גרועה וכו'),כינויי גנאי,ביקורת תמידית ושיפוטית על כל מעשיי,אי לקיחת אחריות בכלום (מעל שנה לא עובד ואני אם חד הורית מפרנסת שני בתים),מאשים אותי בכל דבר כולל בהתנהגות שלו. פתאום ברגע הוא אחר. כל יומיים מאיים בפרידה. ואני עוד שם. מסרבת להאמין בכל פעם שזה קורה. איבדתי את עצמי. את הבטחון שלי. את מרחב המחיה שלי. את הדעת שלי. הפכתי לצל. זקוקה לעצה. תודה.

אולי הוא לקח/הפסיק תרופות ולא ידעת? לפני ואחרי. . . זה נשמע כמו קריזות ופרנויות ותוקפנות

שלום וברכה שמי ורדינה מגיל מאוד צעיר(מגיל 13 בערך) סבלתי מטחורים חיצוניים, לפני כשנה וחצי עברתי ניתוח להסרת טחורים.ומאז - לא ידעתי שאפשר אחרת כל ביקור בשירותים היה-כאילו לא היה. לפני כחודש התחיל גירוי מאוד חזק בפי הטבעת ומסביב לו.חשבתי שיש לי תולעים, לכן שתיתי -VERMOX . כמובן שאין שום שינוי ומאז אני נכנסת כמה פעמים ביום לשירותים לנקות את המקום עם מגבוני פרוקטו.לפעמים יש מן הפרשה שקופה . המקום מגורה ואדום וכשאני מעסה את המקום במקלחת (במקום לגרד) אני ממש מרגישה כמו "פרפרים" בבטן או כמו צמרצורת בקרקפת.

כשמשתפים אמורה לבוא ההקלה נכון???זה בתאוריה...אצלי זה הפוך...למעשה שוב יותר קשה לי כששיתפתי...ומגיעים חלומות...והשאלה למה זה קורה? תחושה כבדה שמלווה אותי כל היום...

כי כל היום אני לא מראה את התחושה הפנימית..ממשיכה.. עושה מה שצריך...כלפי חוץ הכל טוב..ואז מגיעה הפגישה ואני מתחברת לתחושה הפנימית והכבדות הזאת המשיכה לי היום כל היום....היא אמרה שתעזור לי לדבר על מה שרציתי ובאמת עזרה אבל מה שקורה אחר כך...הפגישה היתה כבדה כזו וסך הכל אני אדם קליל וצוחקת ולא לוקחת ברצינות כזו..היא אומרת שהנטל כאילו מתחלק ואז יותר קל...ואני תוהה האמנם????האמנם הנטל מתחלק????? האם היא באמת דואגת לי? כשיש פגישה כזו הקשר מתחזק ואז...לא יודעת אני מבקשת ממנה שלא תדבר על פרידה...והרי אני זאת שמדברת על זה בד"כ...לא ממש היא....אוף...קשה להסביר........האם אני מובנת אודי????זה איזשהו פחד אולי...וקשה לי..........אתה יכול להבין אודי...האם רע בגללה???? בגלל הפחד שלי מהקבלה......היא הרי מקבלת ולא נבהלת ממה שאני אומרת.אז למה????????מבין????אולי אפשר להבין את הפרדוקס של השיתוף?????גם היא מאמינה שאם אשתף יהיה יותר קל.וזה לא נכון ממש..זה גם מעורר בי רגשות.... הפגישות..... מקווה שהבנת משהו מכל הבלאגן..........

שלום אני מחפשת פסיכולוגית קלינית במודיעין יש לך אולי המלצות על מישהי או אתה מכיר???

לא הייתי כאן הרבה זמן ועכשיו נפילה קשה לי נורא אחרי מה שקרה , שוב. אני אהיה בשקט לא אפריע לא אטריד אשתוק כבו שהוא אמר לא יכול להיות שבאדם אחד יהיה כ"כ הרבה כלום רע לי

כאשר אני משחק במחשב או שמישהו או הולך ברחוב אני לא מרגיש בטוח כאילו מישהו עומד להביא לי מכה בראש או נגיד אני עובר ליד מישהו אני מפחד שהוא יעשה לי מישהו איפלו מישהו זר אני סובל מזה כבר קרוב לשנה

שלום רב! בת 57 יש לי בן יחיד שאביו נפטר בגיל 8 וגידלתי אותו לבד בעשר אצבעות.כל הזמן דאגתי לו טיפלתי בו טיפול מסור לכשגדל התחתן עם בחורה יתומה מהורים. היא מאמינה בלישון כולם על הרצפה כולל הבן שלי והנכד בן השנתיים כמו להיות בטבע ללכת ייחף ללבוש בגדים ישנים לא לאכול בכלל מתוק עוגיות במבה וכו. כשהם באים לבקר אותי אני מפעם לפעם נעשית חולה בגלל שאני רואה את הנכד הולך ונהיה רזה מפעם לפעם. האמא יושבת לאכול שותה צוחקת והנכד בלי אוכל כל היום. גם הבן שלי נעשה בדיוק כמוה. משתף פעולה אומר שלא צריך לדחוף אוכל ונותן לו ללכת יחף בלי בגדים לשבת על הרצפה גם שקר וגם בחוץ. האמא לא נזהרת ונותנת לו אוכל חם ורותח והילד בוכה. כל פעם שאני רואה אותתם אני נעשית חולה מפעם לפעם. לדעתי היא מתעללת בילד זה לא חינוךולא צורה. מה לעשות? כל היום אני יושבת בבית וחושבת על הנכד ומה יהיה איתו ועם הבן שלי רבתי ואמרתי לו אל תבואו לפה יותר כי אני מתמוטטת ממכם. מה לעשות אני לא רוצה לאבד קשר עם הבן שלי ולא עם הנכד? אנא עזרתך הדחופה תודה רבה שפרה