פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אשה בת 42. התחלתי טיפול מזה כ-3 חודשים בעקבות פרידה מבן זוג. המשבר של הפרידה כבר חלף מזמן אך נשארתי על מנת לברר דפוסים . הבעיה שמה שקורה לי בכל טיפול(גם בעבר(, זה ההתעסקות בקשר שלי למטפלת. על אף היותי סטרייטית לחלוטין אני חשה אליה קרבה ואהבה יוצאת דופן. מעין מאוהבות. מאוד מפריע לי "הישות השלישית " הזאת שיש בקשר. זה ממש גורם לי סבל, שאנחנו לא יכולות להיות חברות . שיש גבולות כ"כ ברורים בקשר . שאלו יחסים קנויים ואם היא לא מעוניינת בי היא חייבת להשאר ולה אין את אפשרות הבחירה. אני מתעסקת בכך אם היא אוהבת אותי, איך היא רואה אותי, האם אני המטופלת המועדפת וכו. כשמתאהבים זו תחושה נעימה, אך כשמתאהבים במטפל, זה גורם לסבל, איך לרכך ?

מחפשת מטפל לטיפול בביו-פידבק לילד בן 9.5 מאזור הצפון. האם ניתן להמליץ?

שלום רב לך אני ממליץ לך לפנות לאודי גל ב 0528706623 תוכלי לומר לו שאני המלצתי. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

הביטחון מגיע מהניסיון שבמציאות. והמציאות לא נשמעת לי. המציאות היא מציאות קיימת. איך משפיעים?

כל הזמן מוטרדת. כל הזמן!!!! אנ'לא יודעת מה קורה לי , בכל פעם משהו חדש..דבר מחליף דבר.. אין שלווה.. לא יודעת אם זה לא בא לשקף משהו עמוק יותר..???? או "סתם" OCD.. גם בשולי וגם בעיקר.. כל הזמן דואגת.. מפחדת להחליט..לפגוע.. להיפגע.. מתי זה ייגמר???!!!!!!!!!! אודי? אתה כאן??

איזה טיפול מתאים לבעיית דחיינות?

שלחתי בין אתמול להיום הודעה, היא לא מופיעה עם ההודעות שהעלית. וגם אצלי היא זכורה רק במעורפל. אולי זה היה רק חלום? שומדבר לא מרגיש לי אמיתי.

אני לא מבינה מה קורה סביבי.. אנשים שונים שההיתי "חשובה" להם נעלמו. אני תוהה אם יש משהו שאני יכולה להאחז בו, משהו אמיתי וקיים, כי אני כנראה לא באמת קיימת.

ניסיתי שוב. וגם היום אני פה. חשבתי למצוא אצלך סוג של תשובה- מה הטעם? לנצח כדי לשרוד ולשרוד כדי לנצח עד ש??? רק כי אין ברירה? כי חייבים למי שמסביב?

מידי כמה חודשים אני חולמת שאני הולכת לאיבוד אם בחו"ל או בארץ, ובנוסף מאבדת את האפשרות ליצור קשר [כסף או טלפון].מאוד מעונינית לדעת מה פשרו של החלום

הי, אני כותב עבודת תזה על מטפלים צעירים והאתגרים שלהם אני מחפש ביטוי שיתאר תופעה ואני מתקשה לאפיין אותה: מצאתי שהחברה שלנו מעודדת התנהגות חיובית ודוחה התנהגות שלילית המטפל נדרש לעסוק ולפגוש חלקים שהאנושות מדחיקה בחיי היום יום השאלה שלי היא האם יש מושג שמתייחס ליחס הזה כלי חלקים שונים באנושיות שלנו ? מה אני מחפש בספרייה ?? (: מקווה שאני ברור תודה,

שלום תחילה אציין שאני סובלת ממספר הפרעות, המשפיעות ביותר על חיי הן חרדה חברתית, חרדה בלתי מוגדרת ודיכאון. אני בת 27, מטופלת בויפאקס כבר שנים. עברתי טיפול שנים רבות ולפני כשנה וחצי הפסקתי, עקב חוסר יכולת לממן טיפול קבוע. במשך הזמן שאינני בטיפול (בעצם, גם במשך הטיפול) עברתי, כמו כל אדם שסובל מהפרעות כאלה ואחרות, תקופות של ירידות משמעותיות.. נלחמתי וקמתי והמשכתי את חיי. לאחרונה אני חשה תחושות שלא כל כך הרגשתי בעבר. הפכתי למאוד מאוד רגישה ומיואשת. יש לציין שאני אדם מאוד מאוד חזק, התגברתי על הפרעות באופן כמעט מושלם, יש בי מודעות גדולה לפחדים שלי וכמובן שיש בי את היכולת לעשות את ההפרדה. ניצחתי בכוחות עצמי התמכרות לאלכוהול ועל כל אלה אני גאה. גאה מידי. גם חשוב לי לציין שלמרות החרדה החברתית תמיד היו אנשים סביבי, תמיד הייתי אהובה.. ובכלל, תמיד הייתי מנהיגה, היכן שלא הייתי. עם גברים אף פעם לא הייתה לי בעיה ורוב הזמן כלל לא הייתי לבד. אבל עכשיו.. אני כמו מרגישה שאולי אחרתי את המועד. אני לא יודעת איך להסביר את מה שעובר עלי במילים.. אני כבר לא כל כך מעוניינת בבן זוג, כאילו לראשונה בחיי עולה בי המחשבה "מי בכלל ירצה בחורה כזאת?", למרות שעובדתית, כן רוצים אותי.. אבל המחשבה קיימת ומונעת ממני להכנס לקשר שאולי באמת יהיה משמעותי. אני בוכה בקלות, אני אפילו לא יודעת למה. ממש אתמול התחלתי לבכות בפני הורי וביקשתי שלא ישאלו למה, כי אני בעצמי לא יודעת. אני חולמת חלומות כל כך כואבים.. על חוסר ההצלחה שלי, חוסר היכולת שלי להתקדם.. ואני בוכה תוך כדי שינה. אני מתעוררת בבוקר, מסתכלת סביב וחושבת עד כמה שלא בא לי להתעורר.. כמה התחושה רעה לפתוח את העיניים. אני לא עונה לטלפונים, כי לא בא לי.. לא בא לי לדבר עם אף אחד. ושוב- אני לא יודעת למה.. אין לי מושג. וזה מה שהכי הורג אותי, שאני לא יודעת למה.. ואין לי איך להתעודד. תמיד מצאתי תירוץ, תמיד התרוממתי בכוח.. ועכשיו? אף פעם לא הרגשתי ככה, זה עצוב, אך זה מרגיש לי שהגעתי לקצה.. כאילו נלחמתי ונלחמתי, וזה המקום האחרון, אין לאן. אני מרגישה שונה מכולם.. אני איתם, בתוכם, אבל אני אחרת. תמיד הרגשתי ככה, עוד מילדות... למה זה לא נעלם? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אני צריכה תמיד להלחם? למה דברים לא יכולים להיות פשוטים יותר?

ביצעתי את השלב הראשון, וזו לא רק הרגשה שלי, אלא זה באמת כך. באמת לאף אחד לא אכפת. מה השלב הבא?

שלום, לפני שנה עשיתי שרות לאומי בכפר נוער טיפולי. יש לי חניך בכיתה י"ב מהכפר שמשקר באופן קבוע,לפעמים זה נראה כאילו הוא מאמין לשקרים של עצמו..הוא ממציא עולם משלו ומספר דברים שמעולם לא קרו ולא נבראו,כמו מקומות שהוא היה..או מקומות שהוא מכיר,משקר באופן תמידי שהוא לא מעשן סמים ולא שותה אלכוהול כשברור לי שהוא כן באופן מוכח,ממציא סיפורים ודברים שאנשים אמרו.החניך משתמש בסמים מסוג דבק מגע,חשיש,באנגים וכל הדברים מהסוג הזה. יש לו מצבי רוח קיצוניים מאוד וערך עצמי נמוך.האם יתכן שהוא מפתח סוג של מחלת נפש? לאן צריך לפנות במצב כזה?והאם יש סיכון לנער בכך שלא תהיה תגובה מיידית? תודה מראש

רשמת למטה שאי אפשר לרפא, רק להרגיש. אפשר הסבר? רציתי לשאול אם תוכל לחדד את התועלת בלהרגיש, עד כדי כך שהוא התחליף היחידי הקים הקרוב ביותר ל-לרפא...?

תודה שהגבת. אבל לא הבנתי במה זה שמרגישים גורם הקלה? ואולי אתן דוגמה מאדם קרוב שספר לי שהיה בטיפול וכתוצאה מכך ראה והרגיש חזק את חייו באופן מחודד וזה גרם לו לרצות למות. איך ההרגשה מקלה? ועוד שאלה- מדוע לקבל את עצמינו זה חיובי? לכל אדם יש חסרונות. השאיפה לתקן גורמת לשיפור. אבל מי שמקבל את החסרונות. איך ישתפר? (ובהקצנה רבה- גנב יקבל את הרצון לגנוב? ימשיך לגנוב. ואולי עדיף שילחם ברצון הזה ויתגבר עליו?) אבל אם מדובר בחויה שאין אפשרות בודאות לשנותה,ולא תלוי בנו אם תשנה בעתיד. אולי בזה מועיל ההשלמה והקבלה. לדעתי, רק אם ההרגשות מכוונות למקום בונה של דחיפה לשינוי חיובי, אז הרגשות מיטיבות. ובנוגע ללקבל את עצמינו זה רק ע"מ להיות מודעים למה שקורה ולדעת מה לשנות. אבל לא ממקום נכנע ופסיבי, אלא לקבל את עצמינו כתחנת מעבר לשינוי. ומה דעתך?

ניסיתי להעלות הודעה ולא הצלחתי. מה זה משנה? כלום לא מתחדש. אתמול קשה היום קשה ומחר קשה. שורדים. בשביל מה???????

גם אני שמחה שלא התייאשת. זה בשבילך- http://www.youtube.com/watch?v=eclM2gi9hD4

אני בטיפול, האם בטיפול המטפל/ת לא אמור/ה גם להאיר נקודות חוזק? אני אומרת משפטים כמו שאני לא אוהבת את עצמי והיא רק מקשיבה, מה העזרה בזה? היא טוענת שטיפול הוא לעזור לי למצוא את התשובות לבד, לא ברור לי המשפט. אומרים שחרדה ודיכאון הם דברים דומים אנא הסבר(קראתי באינטרנט).

שלום בני בן 19 בחודשים האחרונים מתמודד עם בעיית זיכרון וחוסר במצב רוח. לטענתו הוא שכח הרבה דברים מעברו, קשה לו לפתח שיחה עם חברים טובים . לאחר שיחות איתו התברר כי לפני כשנה הוא השתמש פעמים סמים עם חברים. שאלתי היא האם הזיכרון ניפגם לצמיתות או שזה איבוד זיכרון זמני? ואיזה טיפול מומלץ במצבו. תודה אם מודאגת מאוד

בגיל 16 השתמשתי לראשונה בגז מציתים היו עוד כמה שימושים אך אחד מהם גרם לי להזיה חריפה ומפחידה שלאחריה הפסקתי לאחר מכן עברתי להשתמש בחשיש עד גיל 22 לערך במהלך הזמן הזה הספקתי לעשות שלוש שנים צבא. במבט לאחור אני זוכר את עצמי ילד מבריק אף הייתי בכיתת מחוננים בציעורתי ותמיד הייתי מוביל בתיכון שאותו הפסקתי בגיל 16 היום שאני כ7 חודשים שאינני מעשן אני מרגיש ירידה שכלתי בצורה מאוד משמעותית אני רוצה לציין שהיו לי מצבים שאינני יודע להגדיר אותם אם הם פסיכוטים או לא זה התחיל במהלך השירות הצבאי שדמיינתי פעם אחת שיש שטן בבסיס או שמישהו קורא לי את המחשבות ועוד כמה דברים מינורים ואחר כך זהחלף כשהתשחררתי מהמצבא עברתי תקופה עם המון לחץ ואיתו המון תכנים שהם מוזרים כמו מחשבות גדלות מחשבות שאני משדר לאנשים דברים הדבר הזה נמשך כחודשיים היו עוד הרבה דברים שקשה לי לזכור אותם מאותה תקופה היום אני כ10 חודש לאחר כל הכאוס הזה אני רוצה להוסיף שלקראת אמצע שירותי הצבאי התחלתי לפחד מאיידס בצורה לא שגרתית וזה נמשך עד להיום רק שהיום זה פחת בצורה משמעותית והפחד לדעתי התחלףף במשהו אחר שאותו קשה לי להסביר כאן היום אני סובל מדפיקות לב מואצות הראש והצוואר ממש נוקשים יש לי לפעמים קנאקים לחץ באוזניים לפעמים אני שומע רעש ממש של לחץ בתוך הראש והכי הכי מפריע לי זה המצב הקוגנטיבי שהוא ממש בריצפה קשה לי לזכור דברים ללמוד דברים חדשים אני ממש לא יודע איך אני אוכל לפתח כך חיים אני לא יודע לאן לפנות אמא שלי מוכנה להוציא המון כספים על טיפול רפואי אני לא רוצה להעזר בפסכיאטר רק אם זה המוצא האחרון כי אני יודע שלתרופות פסכיאטריות ישתופעות לוואי נוראיות הייתי רוצה לדעת על סמך התמונה המצטיירת ממה את חושבת שאני סובל האם יכול להיות קשר לאותה הזיה חריפה שעברתי כתוצאה מהשימוש בגז האם היפנוזה יכולה לעזור במקרה הזה? האם ידוע על אנשים שסבלו מאותם תסימנים כששלי והתרפאו לחלוטין האם יש בדיקות למוח שיודעות לאבחן את הבעיה? האם פסיכולוג יכול לעזור במקרה הנל?האם זאת סכיזופרניה\פסיכוזה? נ.ב דבר נוסף שאני סובל ממנו ב10 חודשיים האחרונים הוא כשאני מדבר \ננושם לפעמים אני אומר מילה ואני שומע מילה אחרת זאת אומרת שאני נושם למשל אז יש צליל של "אה" ולפעמים זה נשמש כמו רע זה מתבטא בעוד כל מיני מילים שחלקם גם קשורים לאותם תכנים שפירטתי למעלה קשה לי לתקשר עם אנשים לפעמים יוצאים לי מילים נוראיות ואינני יודע אם שמעו אותן או לא תודה רבה חסוי.

נכון שזה אירוני לכתוב הודעה על תחושת חוסר אכפתיות, שלא מתפרסמת?

מה עושים כשלאף אחד לא אכפת?

הודעה אחת התעופפה לה בלי תוכן. אולי "הרגישה" שאני מתלבטת אם ומה.. רק רציתי לומר תודה.. מקווה שהיו עוד הרבה הודעות אחריי.. שאוכל להמשיך להתחבא..

שאלה כנה שמעסיקה אותי, מקווה שלא תישמע פרובוקטיבית או מתגרה. למה, בעצם, לא לפגוע בעצמי? לא ברמה של אובדנות, מוות הוא בלתי הפיך וכמה שהרעיון יכול לקסום לי לפעמים, אני מבינה למה זה משהו שמוטב להימנע ממנו. למה פגיעה עצמית "קטנה" היא משהו שנתפס כל כך מסוכן וצריך להימנע ממנו? אני יודעת שזו לא דרך התמודדות אידיאלית לטווח הארוך וגם לא מחפשת את התשובה לכל הבעיות במעשה. אבל הקלה זמנית, דבר שכל כך נחוץ לרגעים בשביל להמשיך לנשום, היא יכולה לספק. מה המחיר? צלקת קטנה? למה, בעצם, לא?

כי כרגע האמצעים האחרים לא מצליחים להרגיע. טיפול זה תהליך ארוך טווח, תרופות מרגיעות אבל לא מקלות על הכאב ולדבר את הכאב אני לא מצליחה, הוא רק תקוע בגרון וחונק. אני גם ככה פגועה, ועדיף כאב פיזי מהנפשי. כרגע בצד של הלא זו ההבטחה למטפלת, אבל יש בי קול חלש שנלחץ מהעובדה שזו המשקולת היחידה בצד הזה. זו אקסיומה כל כך בסיסית שכדאי להימנע מפציעה ככל הניתן, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין אותה לעומקה. יש לך הסבר לאקסיומה הזו, שיהפוך אותה לשרירותית פחות?

שלום רב, אני מתעניין בקבלת טיפול פסיכולוגי. אני אישית אדם דתי. אמנם לא חרדי או דתי כבד, אבל אדם דתי ומאמין. רציתי לשאול עד כמה חשוב התיאום בין האמונה/השקפת עולם ואורח חיים של הפסיכולוג לבין המטופל? מצאתי פסיכולוג שנראה לי מקצועי ואמין אבל לטענתו הוא אתאיסט. עד כמה זה אמור להיות משמעותי בשבילי ועד כמה זה יכול להוות מכשול בטיפול? כלומר האם השקפת עולמו של הפסיכולוג משליכה גם על הדרכותיו ושיטת טיפולו או שאין קשר? בתודה מראש

ohad123, אם הינך מעונין לפתוח פתח לשנות את אורח חייך. לך על זה.... מנסיוני דוקא הייתי אצל מטפל שכל השקפותיו היו בעיני מחוץ לתחום בעבר, ומצאתי את עצמי מתענינת יותר ויותר באורח החיים שלו...ומתחילה לחבב את המנוגד לחיי... לדעתי, אם הטיפול עובד אמור להוצר תהליך של הפנמת אשיות המטפל. והרבה פעמים זה כולל רבדים נוספים מהנושא שדנים עליו בטיפול.

לפני כמה זמן כתבת פה שאי אפשר לרפא...האמנם? רק להרגיש..אז ממש לא מתחשק לי יותר להרגיש.....בשביל מה ללכת לטיפול? כבר לא רואה טעם....

מה? שוב אין מה להעלות? אז הנה, באתי להפר את הדממה ולבקש לשמוע כמה מילים מרגיעות וטובות לפני מחר הצפוי לי... תודה

.... קצת בושה..קצת הרבה.. מבייש.. אודי,מרגיש לי געגועים נוראיים..צונמי של כמיהות.. אני אפילו לא יודעת למה ?? למה זה נוחת פתאום ?? אודי,בבקשה תגיד לי,תגיד משהו,משהו כזה..אוףף..לא יודעת אפילו מה..אוףף..אודי,בבקשה,תגיד משהו כזה שיאסוף בחום, ברוך ב..אוףף זה מרגיש שבא למות :(((

את מותק! אני קוראת אותך ובדיוק יורד גשם טוב כזה ואני חושבת כמה השמיים מלאים בגעגועים לארץ, שהם כבר לא יכולים והטיפות יורדות מעצמן ומחברות אותנו שוב אל הנקודה הפנימית הכי עמוקה ומחיות אותנו. אני יוצאת לשתות קצת גשם :)

אודי... אני נקרעת... רע לי כל-כך!! רע לי רע לי רע לי... אני לא יכולה להחזיק את העצב בתוכי הוא מתפרץ כל רגע.. אלוהים אדירים איך אחזיק עוד ששבוע. יום . דקה לכלום אין משמעות לא לעבודה או ללימודים כל-כך כואב לי כואב

היי אודי D: נתחיל בזה שזכיתי באמא מדהימה, באמת ה-אמא! היא עושה הכל בשבילי והיא דואגת ופשוט מדהימה. הבעיה שאני מרגישה יותר מידי קשורה אליה, שאני לא צריכה אף אחד ואני יכולה יום שלם להיות רק עם אמא שלי וללכת איתה לכל מקום. אני בת 18 ובדיוק התגייסתי לצבא. עד עכשיו לא הבנתי כמה הקשר לאמא הוא חזק ופתאום עכשיו כשאני לא ישנה בבית אני מבינה כמה קשה לי בלעדיה :(. זה נורמאלי שילדה בגילי כ"כ קשורה לאמא? אני מאוד רוצה להתנתק קצת ואני פשוט לא מסוגלת..לא כייף להיות מבואסת בבסיס כל היום. ובנימה אופטימית זו! שבוע טוב מלא בחיוכים לכולם [:

אני מאוד מודאגת ממשהו שקשור למשפחה שלי. המצב לא נתון לשליטתי, כמובן, ולכן הדאגות מאוד חזקות. לפעמים אני אפילו מרגישה כאבים בצד שמאל באזור הלב. הדאגות לא מרפות ממני. מה יש לי? ואיך אפשר להתגבר? יש לציין שלפעמים ההיגיון עוד משתלט ומרגיע, אך הרבה פעמים פתאום אני מרגישה איך הדאגה משתלטת לי על הגוף והמחשבה. מה עושים? :(

הלכתי לטיפול, והחשיפה עצמה לאדם שלא חושף את עצמו. גרמה לחולי. אין לי יותר אני שלי עצמי פרטי אישי. כל הקסם נעלם מרגע שחושפים את המנגנון של מה שמפעיל. זאת המטרה זה מה שרצו שיקרא לי? עשיתי טעות שהלכתי:( טוב שחתכתי משם אחרי שלוש חודשים,וחבל שלא לפני. חשבתי לעצמי אולי ככה עושים סוף לאובדנות עלי גרימת ערום ועירטול המטופל ממחשבותיו ורגשותיו.

אתמול והיום. התעייפתי. הולכת לישון למרות שרואה סימנים לבואך. מעניין אם אזכה להראות עוד השבוע...

אתה מוכן להסתיר אותי כאן? יש אנשים רעים שם בחוץ..צריכה מקום להתחבא..אני רועדת.. אודי..אפשר? בלי להסביר?..בינתיים??

בטח תחשוב שיצאתי מדעתי..ואולי.. עדיין מבקשת אצלך מסתור.. מקלט.. הגנה!! מזכיר לי כשהייתי ילדה, ברחתי מהבית ורציתי שמישהו יהיה שם להגן עלי ואפילו לשקר בשבילי.. אבל לא היה.. ועד היום "הוא" נעדר.. לעומת זאת כשחברתי ברחה אלי הביתה (עדיין בילדות..) ואביה הדואג חיפש אותה בבית הורי - שיקרתי לו.. הכחשתי שהיא אצלי.. למענה. אח"כ ייסר אותי המצפון כשנזכרתי בפניו ההמומות, הדומעות. והייתי ילדה תמימה שלא יודעת לשקר. תמיד כשרצו לדעת את האמת - פנו אליי. עד היום, אני יודעת להעיז לעשות - רק למען אחרים. לא בשביל עצמי. עדיין מצפה שמישהו חזק יגן עליי.. מאלימות.. מחוסר צדק.. אז אודי, בבקשה..אתה מסכים? גם בוירטואלי - יש נחמה..

כואבת לי הנשמה. כואב עמוק בפנים. לא עובר. איך מרפאים? מי ירפא? לאן אלך? בכל מקום אין. כבר אין לאן ללכת. הכל תקוע, חסר, אינו. אני נעלמת, רק כאב. אפשר לראות?

שלום רב.. אני סטודנט לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, בשנתי הרביעית, ולכן אני עומד השנה בפני פרוייקט גמר. החלטתי ללכת על נושא מאוד לא מוחשי תחילה, ולאט לאט, בעזרת אנשים, חברים בעלי מקצוע שונים אני מצליח לזקק את נושא העבודה... נושא העבודה הוא: אמצעי/ממשק להתמודדות בפחד מזמן/רגע חולף.. אני בן 27 ממש עוד מעט, וכל חיי היה לי מוטיבציה פנימית כזאת, לראות עולם, להכיר אנשים, להתאהב (במהירות), לעזור, לעשות, להספיק ובאופן כללי למצות את חיי. במקרה מסויים בו אני חושב על המוות אני מתמלא מעין דיכאון מסויים, לא מהמוות אלא מזה שלא עשיתי כלום, או שאולי הייתי צריך ללכת בדרך אחרת, לעשות דברים אחרת.. או דברים שאני רוצה לעשות. אני באמת לא מסוגל לחשוב על עצמי בגיל חמישים, לראות את עצמי שם, או לא מסוגל לדמיין את עצמי על ערש דווי... אבל משום מה זה עדיין מעסיק אותי. האם יש שם מקצועי לפוביה כזאת...? האם יש דרך טיפול בטכניקה כזאת...? איך אני יכול לגשת לאנשים ולשאול אותם על דבר כזה, על פחד ממוות, על המוות בלי לעורר בהם פחד כזה? איפה אני יכול למצוא נושאים מאמרים וכתובים על נושאים שכאלה (כמובן אם יש לכם משהו ספציפי יותר מספרייה לאומית או מאגרי מידע). כמובן שהשלב הבא יהיה להפוך את כל המחשבות שלי למוצר תלת מימדי... ככה שההתחלה (שבה אני נמצא) חשובה להסקת מסקנות טובות.. תודה בן יפרח

סליחה על השליחה האחרונה...ובכלל על ההצפה, אפשר רק לדעת האם אתה בדרך לעזיבת הפורם? בבקשה תודיע מראש אם בכוונתך לעזוב ..יודעת שזה בהתנדבות ואינך חייב לאיש מאומה....ואולי בכלל היתה בעיה במשהו ששלחתי???????קצת מבולבלת....

מיכ. מחכה כמוך לימי רביעי שהפכו בעצם לחמישי... ובכלל חייבת לך תודה על כמה מילים שהיו כל כך במקום. אז תודה!!!

רציתי לשאול האם טיפול הוא משהו שמשפר קצת את איכות החיים או משנה אותם לחלוטין ובונה ממש? מנסיוני הייתי אצל 2 מטפלים וכל אחד שיפר משהו. אבל הקשיים האדירים והשורשיים לא השתנו בכלל.ואני רואה את עצמי ממשיכה ליפול ולהסתיע בטיפולים. היתכן ללא סוף? וכאן שאלתי- האם זה נורמלי שכל מטפל עוזר קצת או שהנורמלי הוא שהמטפל עוזר ומשקם לגמרי ממש "מאפילה לאורה"?

לא טוב לי

בראש מתכננת הרבה, אבל בפועל לא עושה כלום. כל הזמן הזה שהיה לי לעשות עבודות ללימודים,כביסה (כבר אין לי מה ללבוש) לנקות את הבית (אני חייה בתוך מזבלה), איך אפשר לעשות כולכך הרבה כלום?

הרבה מחשבות.. אבל אין בהן טעם.

רוני הוסיפה למטה..אני כתבתי תגובה אומנם לליאורי, אך רציתי גם משהו ממך...כי אין לי סבלנות יותר..היא נגמרה, הטיפול ממושך ובכלל לא תכננתי שכך יהיה...זה מחרפן...רוצה לדבר על משהו אחד ויוצא לי משהו אחר בפגישות...ומקווה שתוכל להקדיש לנו זמן כמו פעם...להעלות הודעות ביום למשל....קצת אבודה היום..מיכ

כי למרות הטיפול ובאמת ההקשבה שאני מאמינה כבר שהיא אמיתית...קשה..אני מתחילה לאבד אמון בהצלחת הטיפול כי זה איטי ונסחב ולפעמים כואב ולפעמים טוב אבל...נמאס לי....ולבד גם קשה...ולא יודעת להתמודד ביום יום ממש טוב, לדעת לענות לאנשים, נפגעת כל כך בקלות ואז נופלת.......לא יכולה לספר מה שקרה.אבל זאת התחושה של אבודה בתוך העולם המסובך הזה.......

שלום רב, אני סטודנט בן 25. אובחנתי כבעל חרדה חברתית. ישנו קושי וסוג של חשש מסויים שפוגע בי בכל מיני מישורים חשובים, ולאחרונה מעסיקה אותי השאלה בדבר מהותו של הקושי הזה, האם הוא קושי עצמאי או היבט של חרדה חברתית, ומה דרכי הפתרון. מדובר על קושי במציאת שפה משותפת ונושאי שיחה עם הזולת, בעיקר עם בנות, וגם עם חברים. מעין חשש שמופיע לפני דייט,מפגש עם חבר,שיחת טלפון, חשש של "על מה אני אדבר איתה?" "איזה דברים מעניינים יש לי להגיד?" יצויין שיש לי חברים, היו לי קשרים עם בנות והרבה שיחות קולחות וזורמות עם אנשים. אבל מצד שני היו לי הרבה דייטים שנראים כמו ראיון עבודה, ומקרים בהם לא היה לי על מה לדבר עם אנשים, וכל פעם שאני שוקל להפגש עם בחורה אני חושב "על מה אני אדבר איתה?" במיוחד בחורה שאני נפגש פעם ראשונה ואין מכנה משותף של לימודים/עבודה - מה אני יכול לדבר איתה חוץ מראיון עבודה? השאלה שלי בנושא: 1.למיטב התרשמותי החשש הזה דיי נדיר ורוב האנשים לא חוששים מעניינים אלו. האם אני צודק? האם האדם הסביר והתקין יחשוש שלא יהיה לו מה לדבר וימנע בשל כך מפגישה עם בחורה, מפגש עם חבר וכו'? 2.האם שורש הבעיה הוא חרדה חברתית בלבד וחשש שקרי, או שיתכן שאני באמת אדם משעמם עם אורח חיים משעמם ואין לי יותר מדי על מה לדבר? 3.לחרדה חברתית יש דרכי טיפול ידועות. אבל אם התשובה לשאלה הקודמת היא שיתכן שאני פשוט אדם סגור או משעמם ללא קשר לחרדה חברתית, כיצד מטפלים בכך? מה מבדיל אדם מעניין מאדם משעמם?

ביתי כעת בשליש האחרון להיריונה. לפני כחודשיים חלמתי את תינוקה כשהוא כבן 7-8 חודשים , יושב יציב על שולחן , כשאני יושבת לידו על כסא ומשגיחה עליו. אני מתבוננת בתינוק היפה והחמוד ורואה שהוא דומה במבנה פניו לבעלי, אולם התינוק הזה היה כאילו ללא מבע, שהוא לא מחובר לסביבתו. אני מודאגת כי ממש לאחרונה בעלי עבר איבחון והסתבר שהוא לוקה באוטיזם קל מאוד. בשלב זה, אנו דוחים את שיתוף הילדים בכך, אך אני מודאגת. נא עצתך והמלצותיך הן בקשר לבעלי והן בקשר לבת.

אלוהים אדירים, למה רע לי ככה?? אני מרגישה איום ונורא. הגרון כואב הראש הידיים והרגליים והבטן מרגיזה ולא שקטה ואין לי כח ורצון לכלום. לא רוצה שיתחיל השבוע ולא רוצה להישאר בסופ"ש לא רוצה ללמוד או להיות בקרבת חברים , לא רוצה לראות סרט טוב או לשקוע לספר לא יכולה לעשות כלום. ורע לי כל כך. אפילו לכתוב למטפלת שלי מייל אני לא יכולה אין לי חשק. אין משמעות אין. אין לי כח לחשוב למה רע. ניסיתי ללכת עם חברה לטייל ומהר מאוד חזרתי הביתה. לחדר הפרטי שלי שבו אני יכולה לרבוץ באין מפריע על המיטה ... הראש מתפוצץ. אולי אני שוב חולה? שונאת את זה. חוסר האונים, התשישות הזאת... אני חולה לא מעט... בבקשה אלוהים שלא שוב.... אין לי כח לזה... אולי זה סתם נפשי... חשבתי להכין לי משהו לשתות אבל אין לי חשק לכלום. בא לי רק לכתוב כאן באנונימיות כמה רע לי ואני לא יודעת למה. וכמה צריכה להילחם כדי להרגיש טוב וכמה אני עייפה וכמה אוף כמה. וזה קצת עוזר ומרוקן אותי מלחוש ככה. אני רוצה להרגיש טוב אבל כבד לי וריק לי . אז תחזיק את כל זה בשבילי? אני מתגעגעת למטפלת שלי ואראה אותה בהמשך השבוע אבל לא בא לי לכתוב לה בא לי לבד. בקצת זרות כזאת. אבל כשניפגש אני אספר לה. רק עכשיו, בלילה הקר הזה תשמור עליי... פתאום מרגישה משהו. עצב. כן... אני עצובה. רק עצובה כזאת המון.... ):

שלום, עוד חודשיים אני אהיה בת 14. אני בכיתה ח'. כבר מעל לשנה שאני מרגישה חוסר חשק כל הזמן, עייפות, עצב, תחושה פרנואידית בבטן, בוכה כל פעם שאין מישהו בסביבה, ביטחון עצמי נמוך, תלותית במה שאחרים אומרים עליי. וכמובן בעיות רגילות של גיל ההתבגרות כמו להתאהב במישהו שלא אוהב אותי בחזרה וכו'... ולא מספיק כל זה עוד גיליתי שחלק מהידידים שלי- שהיו בערך המרכז בשבילי בשנתיים האחרונות (כמעט היחידים שבאמת גרמו לי לצחוק, מאוד היה אכפת לי ממה שהם חושבים עליי-) דיברו עליי בפייסבוק ואמרו עליי דברים מגעילים, גם לאנשים שאפילו לא פגשתי במציאות וגם בינם לבין עצמם (מגעילה, דפוקה, המציאו עליי שהכרחתי בנים לגעת לי בחזה) וזה רק חלק מהדברים שהספקתי לראות שהם רשמו, מי יודע מה עוד. גם הידידים שלי כבר הרבה פחות אוהבים אותי ויותר נמשכים לבנות ביצ'יות וסנוביות. בלי קשר לזה, אני מרגישה בדיכאון כל הזמן, אני חותכת את עצמי עם סרגל מתכת את הזרוע (בחלק העליון, לא ורידים.) אני מסתירה את זה מהסביבה שלי, מעמידה פנים שאני שמחה וזה עוד יותר מייאש. לפני 8 חוודשים בערך, סיפרתי להורים שלי שאני קצת בבעיות והם שלחו אותי לפסיכלוגית- אני לא יודעת אם זה לא התאים לי או שהיא פשוט לא הייתה טובה אבל זה סתם הרגיש לי מוזר (שההורים שלי משלמים לה והיא מקשיבה לבעיות שלי כי היא חייבת ובעצם לא עוזרת בכלל) מאז אני מעמידה פנים כמו שאמרתי- שזה עבר לי. אני לא יודעת מה לעשות, לפעמים יש לי מחשבות על מוות (לרוב לא על להתאבד- אלא נגיד, אם יגלו אצלי סרטן סופני או משהו, זה יהיה נחמד כי אז אני יוכל לנצל את החיים ולעשות רק מה שעושה אותי שמחה עד שאני אמות) ולפעמים יש לי חשק פשוט לקחת מלא כדורים או לדפוק את הראש בקיר עד שאני אאבד הכרה. אני גם ישנה הרבה במהלך היום כדי לברוח מהמציאות. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך לפנות לעזרה.

אני עושה מחקר בנושא מצב השירותים בבתי הספר ואני מעונינת להוסיף רובד פסיכולוגי. האם ידוע לך על פסיכולוג שעסק בחיבור בין האסתטיקה של השירותים להתנהגות ורגשות ובכלל מה המשמעות של הפרשות עבור נפש האדם והסביבה בה הוא עושה אותם

שלום אודי כבר שנים שמלווה אותי תופעה מציקה של מחשבות/תמונות/סצנות שעוברות לי בראש ללא שליטה. זו יכולה להיות תמונה שבה אני מתנהג באלימות כלפי מישהו או שמישהו נוהג באלימות כלפי או מישהו אחר. לפעמים אלה תמונות של אדם דמיוני או קבוצה של אנשים שמתאכזרים כלפי מישהו ואני בא לעזרה, לפעמים זה קורה כשאני נמצא בנהיגה ואני רואה סצנה של תאונה שלי או מישהו אחר. אפשר לומר שזה כמו חלומות בהקיץ- סיוטים בהקיץ. זה קורה לי במגוון מצבים ובמצבי רוח שונים. אני לא מצליח להיזכר מתי זה התחיל. מהי מקור התופעה לפי דעתך? אודה לך על תשובתך הראל

לפני שבת??

היי, מדי פעם אני חוזרת לפה לשאול משהו או להתייעץ למרות שאני לא ממש חלק מהפורום, כלומר לא חברה פעילה כמו רוב המשתמשים פה ואני מקווה שזה בסדר בכל אופן אני בתקופה קצת מוזרה בחיים שלי כרגע ואני רוצה קצת לפרוק. התחלתי עבודה חדשה, כמה פרוייקטים חדשים גם מהצד, דברים מאוד "בוגרים" כביכול ולא עוד עבודה בבר או מלצרות. ואני מרגישה שונה, מרגישה פעילה מאוד ומלאת אנרגיה. מצד שני אני מרגישה לא בצלחת שלי וכשאני עוצרת רגע לחשוב אני נורא נבהלת, נבהלת מזה שאני לא מרגישה כמו עצמי, לא שעצמי זה כל כך חיובי, להפך, רוב החיים שלי הייתי עצלנית, קוברת את הראש בחול נמנעת מקשרים אנושיים (חוץ מהבן זוג שלי שאני בעצמי לא מבינה איך הוא סובל אותי כל כך הרבה שנים כבר, אבל עובדה שהוא באמת אוהב אותי) ובעצם פוחדת מהצל של עצמי. אני עברתי מחיים כאלה, של הפרעות אכילה והפרעות שינה והסתגרות לחיים פעילים בכמה חודשים אולי אפילו פחות וזה כנראה טוב אבל לפעמים זה מרגיש כל כך רע. ויש לי תיאבון ואני אוכלת כמו שצריך וישנה מספיק אבל זה מדאיג אותי שאיך זה שפתאום אני יכולה לאכול ככה ולא להרגיש אשמה, ולא הקאתי כבר כמה חודשים ואני ממש לא רוצה והכול זורם בחיים אבל בדיעבד פתאום אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי ואני כן אשמה כאילו שאני מרגישה רע להיות "בריאה" ואני פוחדת שפתאום הכול יגמר ואני אחזור לעצמי המוכר והטוב וגם פוחדת שזה לא ייגמר לעולם ואני פשוט אאבד את מה שאני מכירה לנצח.. זה נשמע הגיוני?

זה מעורר אצלי שאלות שתמיד הטרידו אותי, מה ההבדל בין לרצות משהו לבין לרצות לרצות משהו, מה אמיתי יותר מה הרצון האמיתי? זה כמו איד ו סופר אגו? או משהו אחר? איפה נמצאת הנפש? זה כמו מאבק בין השכל לנפש, כמו ההבדל בין לחשוב על משהו במילים לבין לחשוב על משהו ללא מידים כמו בדימדומי שינה, או לחשוב על משהו ולחשוב שאתה חושב על משהו. האם טוב לנו מה שאנחנו באמת רוצים, לאן שהדחפים שלנו לוקחים אותנו, כי לא משנה עד כמה שזה יכול להיות הרסני עדיין זה ביטוי אמיתי של עצמנו ולא פרשנות שכלתנית של מה שעצמנו אמורים להיות, אולי טוב לאדם בסבל משום שגם אם הוא יעצור לרגע הוא לא ייתקל במחסום אלא יהיה הוא עצמו עד שורש העניין ולא ידלג כמה שלבים קדימה להתנהגות חברתית. ככה אנשים מגיעים למצב פסיכוטי לא? כשהם רק מתנהלים ואף פעם לא חושבים עד שזה פתאום נופל עליהם וכל עולמם מתערער ברגע. לא שאני במצב פסיכוטי פשוט הצלחתי לייעל את עצמי, אבל גם זה נשמע קצת רע "יעילות". העובדה היא שטוב לי ביום יום כרגע אבל כשאני מתקשקשת ככה בפורום אני מאבדת את הביטחון שהיה לי ביום. אבל אולי זה מה שנקרא להיות אדם נורמלי, לתפקד ביום ולהרהר בלילה?

מצחיק שאתה אומר ששני צדדים זה טוב..בדיוק על כך שוחחנו בפגישה הקודמת...ושוב חזרתי לפעמיים בשבוע...זוכר שדברנו על שחור ולבן? אז עכשיו שניהם נמצאים יחד...כמו לאחוז בחבל בשני קצותיו...וזה מוזר ומעניין כמה זמן אפשר להרגיש ככה?????? כי זה מטריף אותי...יש לך הסבר לתופעה המוזרה? האם אחר כך מגיעים לאיזון? או "דרך האמצע" כמו שאמרת לי... האם זהו חלק מתהליך טבעי??? תענה בבקשה על השאלה הזו. ובאותו עניין...אני מרגישה טוב בפגישות ובקרבה אליה וגם פחד מקרבה כזו...ממה נובעת הרגשת סכנה מקרבה? למה סכנה? מה יקרה אם נתקרב צעד אחד יותר מדיי??????? האם נטבע יחד?????? האם פחד מאיבוד זהות????????ככה מרגיש לי.......אולי.........

מיכל, את נוגעת ללב... נשמע שבאמת מאוד מאוד קשה לך... אני יכולה רק לחזק את ידייך ולקוות שתמצאי באמת דרך טובה. טובה. גמני פחדתי אימים מקרבה... עודני מפחדת. אבל כל פעם מתקרבת יותר . לפעמים בורחת אבל הקרבה כל כך טובה... החא נותנת טעם לחיי... וככל שאני מתקרבת אני מרגישה שגם היא. אוהבת אותה עד השמיים. כועסת עליה כגודל הכנרת , ומתגעגעת לאימהותה, זו שלא תהיה לי מעולם כגודל העולם כולו. חזקי ואמצי. ליאורי

וואו, מה שכתבת כל כך מדויק ונכון גם לגביי, מרגישה חסרה כל כך..משהו חסר לי ואני מחפשת אותו כבר כמעט שנתיים בטיפול...וצריך לחיות עם החלקיות כנראה...יש לי הרגשה שלהתמלא ממש אי אפשר לצערי...גם אני בורחת ומתקרבת כדי למצוא והקרבה טובה אבל...אוף...זה לא פשוט בכלל...המטפלת שלי אומרת שזה משהו מאוד ראשוני...הכמיהה הזו....נקווה שנמצא את השלווה ונלמד לאהוב את עצמנו ולא נחפש יותר מדיי מבחוץ, כי לאהוב ממש נראה לי שזה חייב לבוא מתוכי, מבינה? והיא "רק" מטפלת למרות שאני אוהבת אותה מאוד...היא לצערי לא אמא שלי ולא חברה ולא קרובת משפחה וזה קשה לעכל...והיא שלי לזמן מאוד מוקצב והקשר הזה שונה מקשר בחיי היום יום...אמרתי לה שאני מרגישה שהיא כמו בתוך אלבום או תמונה שקשה להכנס או לצאת ממנה....היא לא ממש בתוך חיי.זאת ההרגשה שלי...וזה הופך הכל למסובך יותר...כנראה שהכל הגיע מילדות מוקדמת איפשהו....תודה לך על החיזוק וששיתפת...ואודי איך חיים עם חלקיות? והלאט והסבלנות כבר מטריפים אותי...הכל כזה איטי ללמוד להבין ולנסות עוד ועוד...אל תשכח שיש לי קצת בעיות קשב וריכוז אז סבלנות זה לא כל כך בשבילי :) מיכ

שלום, הבן שלי בן 12.5 והוא ילד רזה וקצת נמוך יחסית לילדים בגילו. יש לציין כי אביו ואני התגרשנו לפני כ 4 שנים. בגלל שאין מספיק חדרים בבית, הוא ישן איתי בלילה (לאחותו יש חדר נפרד). תמיד הייתי רגילה וגם אולי היה קצת נוח שהוא עדיין התינוק הקטן שלי, אולי זאת הטעות שלי. הוא קצת ילדותי (לפעמים) ולא עצמאי (למרות שהוא יורד למטה ומשחק עם חברים). יש לו חברים ומאוד אוהבים אותו. בלימודים הוא משתדל אך לא תמיד מצליח, יש קצת קושי. זהו, הוא תמיד נראה חלשלוש וקטן יחסית לילדים בגילו ולכן זה מטריד אותי. עוד מעט הוא בגיל בר מצווה וכאשר אני עושה השוואה לילדים אחרים בגילו, הוא נראה לי לגמרי לא בגיל הנכון. כמן כן הוא בקושי אוכל. התפריט שהוא אוהב מאוד מצומצם וגם את זה צריך להתחנן שיאכל.. היו לא מזמן מצבים שדודתו מצאה עצמה מאכילה אותו במזלג.. ומהצד הבחנו שהוא אישר אז אולי אפילו נהנה...( ברור לנו שאןי צורך וחמור לעשות זאת) שאלתי היא, האם אני צריכה לבדוק את ההתפתחות המנטלית שלו? לאיזו ייעוץ לפנות במידה וכן? האם אני עושה לו נזק בכך שהוא ישן איתי? יש לי הרבה שאלות ודאגות אשמח לשמוע מכם בהקדם

במהלך היום בתדירות גבוהה נכנסים לי מילים לראש ללא שליטה למשל המילה "רע" שחוזרות על עצמה ולפעמים גם אני לא בטוח אם אני מוציא אותם מהפה או לא שזה יותר מדאיג אותי..לפעמים זה מילים יותר גרועות מ"רע" וקשה לי לתפקד ככה זה קורה ליד אנשים בעיקר הסביבה הקרובה ואני נכנס לחרדה ואין לי מושג אם הם שמעו אותי או לא האם יש קשר ל ocd?תודה וסלילה על הניק :} יום נפלא

לילה טוב לכולם. האם מנהיגים במדינות דמוקרטיות נוהגים לדבר אל הציבור (האזרחים) בצורה מנומקת והגיונית, או שמא הם מנסים לדבר אל החלקים הלא רציונליים שבאישיות שלנו, המכילים בעיקר פחדים ותשוקות אסורות?