פורום פסיכולוגיה קלינית

היי עברו כמה ימים מאז ההודעה הקודמת שלי. אני שם לב שבעצם כמו שאמרתי לי שיש לזה שם למצב שבו אני נמצא, ויש הרבה ואני לא לבד. . . בעצם טראנסג'נדר. . . . רק שזה לא עוזר לי אספר לך למה(: משום שעד היום טראנסקסולאיות,טראנסג'נדר נחשבות להפרעה וטיפולי המרה נחשבים כלא יעילים,מסוכנים ואסורים. לעומת זאת הומוסקסואליות כבר איננה נחשבת לכל סוג של בעיה לפי ה-DSM. זה כאילו שאי אפשר להפוך לאישה סטרייטית ואי אפשר להפוך לגבר סטרייט שום בחירה לכאן או לכאן לא באמת תביא למבוקשו של הפונה, אז לא נותר אלה להיכנע/להשלים עם המצב ולהישאר הומו. אבל זה שקר. . . שקר אחד גדול. . . משום שאברי מין אמורים להתחבר ופתחי יציאה אמורים להישאר פתחי יציאה, ויש כל כך הרבה סחרחורת בעולם הזה, הרבה מטפחים את עצמם לגבר שרירי וכאלה שבעצם מה? זה בכדי לרצות את הסביבה אפילו רוח אשמה נושבת מהסביבה על כל סוג של גינון נשי מצדך. . . ואלה פטישים שמעצבים אותך לשם הארון,הרצון לרצות את הסביבה המשפחתית,סטרייטית. . . וגם בחברה הגייז רוצים שתיהיה גברי. . . ואז אתה כאילו משנה מגדר.. . . אבל בעצם- רצחת לעצמך את האופי. אני משוכנע שגם הגבריים שבגבריים בקהילת הגייז אם היו נולדים אם אותו הראש שיש להם רק בגוף של אישה הם אפילו לא היו שמים לב שמשהו "לא בסדר" למען האמת הכל היה בסדר. אז זהו רציתי לכתוב את זה. . . גם אם ארגיש הקלה עכשיו- זה יהיה דומה להסנפה של כדור סרוטונין, לקבל תחושת שלווה ע"פ שלא הזזת שום דבר שהפריע לך באמת כמו להציץ לפיתרון בספר מתמטיקה מבלי לפתור באמת את התרגיל.

אני לא יודע, אני לא חי לפי ההגדרות של ה-DSM אני פשוט מבין לבד שטיפולי המרה לא הצליחו וכן שינוי מין הוא לא באמת שינוי מין פנימי ויותר טוב מלכתחילה להיוולד עם התאמה בין המגדר לבין הנטיה המינית. כן נוח לי כאן להתבטא וזה מרחיק מעט את הבדידות (:

שלום, מאז שאני מכיר את עצמי אני בעל טמפרמנט חם ומהיר, מתעצבן מדברים שאחרים הגדירו כשוליים, לא עקרוניים, מגיע מהר מאוד לעצבים רציניים, לעיתים איבוד שליטה עד כדי צורך לחבוט בחפץ. יצא לאחרונה שאני מתפרץ על אשתי, שובר מתוך כעס מחשב נייד. אני אינני מרים עליה יד ויודע כי מחשבה כזו לא עוברת לי בראש אף פעם, זה קו אדום שלא נחצה, אבל אני מוטרד שזה קורה ליד הילדים (אני מאבד את השיקול דעת לא לריב איתה ליד הילדים) ושזה מגיע לעבודה וכדומה. לאחרונה זה החריף עד שבירת המחשב הנייד לאור לחצים בעבודה, כמעט גירושין וכדומה. הלכתי לרופאת המשפחה והיא רשמה לי וובן 10 מ"ג לחודש. השאלה שלי היא האם הוובן הוא פתרון ארוך טווח או משהו שאמור להרגיע אותי נקודתית? האם ישנה תרופה טובה יותר למצב המתמשך הזה? האם אני צריך לראות פסיכיאטר כדי לקבל תרופה טובה יותר? אדגיש כי אינני מסוגל באישיות שלי לעבור טיפול פסיכיאטרי, זה רק ירגיז אותי יותר. תודה מראש

טוב בינתיים לפני שתקבל תשובה מראש הפורם. . . כמה טיפים: בגדול כמה דברים גורמים לעצבנות לחץ דם גבוה סרוטונין נמוך אדרנלין גבוה וכמובן טסטוסטרון בגדול מטען אישי ביחד עם סביבה מסוימת או סיטואציה קבועה. . . ביחד זה קורה. . . ככה שטוב להימנע, אם יש מקום או מצב שמצית אותך. אם אתה שותה קבוע קפה ביום- זה משהו שאם תפסיק לאחר מספר ימים תרגיש בהבדל- וגם אין כאן שום עניין של התמכרות וכאלה- ככה שזה רווח נקי. דוקא ואבן שעוזר מאוד מאוד. . . . ממכר אני יודע. .משום שהוא שייך לבנזואדזפינים. עוד משהו שעוזר זה חישובים ומתמטיקה. . .. לדפוק קצת את הראש עם זה זה מעייף ושעייפים פחות עצבניים כי הארנדלין נמוך. בקיצור חשוב לדעת את גורמי העצבנות יש כמה דברים שאפשר לעשות וביחד דבר ועוד דבר הם פשוט עוזרים. לחלק יש תופעות לוואי או/ו התמכרות למשל סרוטונין שמשרה שלווה היציאה ממנו לאחר שנים קשה(מניסיון) ולחלק אין תופעות לוואי.

סליחה על מתקפת השאלות. בעצם השאילה שהכי חשובה לי היא: האם, כשיתאפשר לי מבחינה כספית, האם להמשיך עם המטפל שהייתי אצלו בעבר. יש לציין שהייתי אצלו בטיפול במשך שנה שלימה, ויש לנו כימיה נהדרת. עלינו על מוקשים וצלחנו אותם. אני מרגישה שהוא עוזר לי מאד, ומקדם אותי לקראת החופש מהמאסר הנפשי שבו הייתי נתונה. אז מה השאילה בעצם? השאילה שלי היא בגלל שהוא לא פסיכולוג אלא יועץ טיפולי בוגר קורס לפסיכותרפיה אינטראקטיבית במכון מגיד שע"י האוניברסיטה העברית ירושלים. האם זה מספיק בשביל לטפל בנפש? אני לא יודעת אם יש אפשרות של קבלת מייל פרטי כתשובה. אם אתה נוהג כך לפעמים - אודה לך אם תענה לי בפרטיות בגלל רגישות השאילה. תודה על הכל.

תודה על תגובתך. האם תוכל להוריד את ההודעה? לא יהיה לי נעים מהמטפל שלי אם הוא יקרא את ההודעה, ויש לכך סבירות גבוהה. תודה.

לפני כשנה הפסקתי בכוחות לא לי קשר נישואין לא בריא שנמשך במשך 25 שנה!!! סבלתי נוראות מהשפלות והצקות של בעלי, ממצבי רוח קשים, מבזבוזי כספים מטורפים ועוד ועוד. אני בן אדם אינטלגנט, מתכנתת במקצועי, מנהלת חיי חברה תקינים, ועובדת מאז נישואי. בעלי לעומת זאת כמעט ולא עבד בשום עבודה, וגם אם ניסה פה ושם - הוא תמיד הסתכסך עם המעביד, ופוטר תוך זמן קצר ביותר. את רוב זמנו העביר בשינה ובאינטרנט, כשהוא מפיל עלי את כל עול הבית ואת העול הפיננסי שהיה קשה תמיד בגלל בזבזנותו. להכל היו לו תירוצים וסיבות, גם להאשמות ולקללות שלו אותי. הוא לא הסכים אף פעם ללכת לטיפול, בטענו שאין לו שום בעיה. המסגרת כאן לא מתאימה לכל הסיפור הארוך, וכאן אגיע לשאילה שלי. כולם שואלים אותי: כבן אדם אינטלגנט, איך נתת לעצמך להשאר בקשר הזה? למה לקח לך 25 שנה לצאת מהנישואין? ובכן, בחצי השנה האחרונה הייתי בטיפול פסיכולוגי. לצערי, נאלצתי לעשות הפסקה בטיפול בגלל קשיים כלכליים. תוך כדי הפסיכולוג טען שיש לי את כל הסימנים של אישה שעברה בצעירותה התעללות מינית, או הזנחה הורית חריפה ביותר. הוא הסביר לי שקיימת תופעה שהמוח דוחה וגורם לשכחה של מאורעות שהרגש לא יכול להכיל את עוצמת הכאב שלהם. קשה לי לקבל אפשרות של התעללות מינית. פשוט לא,מסתדר לי. מצד שני, הזנחה הורית תתכן בהחלט, היות ואמי חלתה בדיכאון עמוק מיד אחרי לידתי, ואבי עבד בתקופה הזאת מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות. אבי גם אף פעם לא התייחס לנושא רגשות, הכל היה נסוב סביב הישרדות. ניסיתי לברר אצל מכרים. רציתי שיספרו לי מה ידוע להם משנות חיי המוקדמות. הגעתי למסקנה שיהיה לי מאד קשה להגיע למידע שאני מחפשת, האנשים הרלוונטים מבוגרים, והם גם טוענים שעם כל הקשר שיש להם - הם לא יודעים מה התרחש בתוך הבית פנימה. כאן השאלה שלי: אני חייבת לפענח את חידת ה"אני". מה היה שם? מה שבר אותי כל כך עד כדי הפיכתי לקרבן מעונה לחדל אישים במשך עשרות שנים? האם היפנוט יוכל לעזור לי לפצח את החידה? האם היפנוט יוכל גם לרפא את נפשי?

ערב טוב לך, כותבת פשוט כי מתגעגעת אליך.. באנליזה קורים דברים משונים כאלו..איבדתי קצת (קצת הרבה) שליטה..קורים דברים כאלו מוזרים איתי..קצת מפחדת (קצת הרבה) אני לא משתפת כי זה משהו משונה..מפחיד כזה.. אני גם לא כל כך יכולה להסביר ..גם אני לא מבינה כל כך מה קורה לי. מה קורה איתי.. משונה כזה ומפחיד בו זמנית.. שלך-במבי.

אם אני נופלת ואף אחד לא רואה, עדיין באמת כואב לי? מרגישה כמו עץ שנרקב מבפנים, חלולה. מרעישה קצת כאן, כששומעים, כדי לבדוק איך זה.

איך אפשר להתמלא בכל כך הרבה רגש בלי שיראו? עדיף להאמין שטעיתי והכל בסדר, הכל בראש, כי האפשרות השנייה היא שרואים אותי על הרצפה ולא רוצים להרים. ובינינו, בסופו של דבר, לזה אני ראויה.

אודי, למה כזה חשוב לי שהוא ידע שאני רוצה לחזור? אני מרגישה כל הזמן שאם הייתי מדברת איתו או אפילו רק כותבת לו בהודעה שאני אחזור יום אחד - היה נרגע לי בלב. למה? כבר הצלחתי לשכנע את עצמי שגם אם כל המקומות אצלו בלו"ז יתמלאו עד שאחזור (די צפוף אצלו) הוא בטח ינסה לפנות לי מקום. אז למה עד כדי כך קריטי לי ליידע אותו? שידע שלא התייאשתי? בקיצור, חפרתי... :-)

אודי, זוכר את ההודעה שלי שעזבתי את הטיפול שלי? שוב עצוב לי... היה לי מאוד עצוב בשבוע שעבר, כשעזבתי. השבוע היה קצת יותר קל. קיוותי שאצליח לשכוח. סוף סמסטר עכשיו אצלי, ובמקום ללמוד, הראש שלי כל הזמן עסוק בעזיבה הזו. רוצה קצת מנוחה מהעיסוק בנושא. ולפעמים נראה לי שארגיש מנוחה רק כשאחזור. יומיים עברו עלי השבוע מהר ובקלות, ופתאום שוב כל התחושות העצובות האלו. זה מצחיק או עצוב, כי מי שמכיר אותי יודע שאין לי זמן להרבה דברים שהייתי רוצה, אך פתאום לחשוב על העזיבה הזו ולהצטער עליה יש לי הרבה זמן. אני לא יודעת אם לחזור. אני יודעת שאני רוצה לחזור. אך מרגישה שכלום לא השתנה לי בלב. המקום האמביוולנטי עדיין קיים במלוא עוצמתו. וזה שעברו עלי יומיים שלא חשבתי על זה בכלל- רק מעצים את התחושה שאולי אכן אין לי מה לחפש בטיפול אצלו. אך אז מגיע מישהו ואומר בטעות לידי משהו שקשור לפרויד / פסיכולוגיה / טיפול, ומעיין הדמעות שלי נפתח... למה אני לא מצליחה להיסגר על עצמי? :/ מקווה שלא חפרתי לך יותר מידי בנושא.

שלום ד"ר! אשמח להתייעץ איתך הנושא שמטריד אותי מאוד. אני בחורה שנחשבת נורמטיבית לחלוטין, עליזה באופיי, נשואה עם שני ילדים שאני אוהבת אהבת נפש וכל מחשבה על סבל שייגרם להם גורמת לי לסבל נוראי, אני נחשבת אם מגוננת מאוד שמתאמצת לשמח את ילדיה, אני מורה במקצועי ומאוד מסמפתת ילדים באופן כללי. מאכילה חתולים בחצר ולא מזיקה לאף יצור אבל שמתי לב שכאשר אני צופה בטלויזיה עם ילדיי בתוכניות שבהם תמיד מופיעים יצורים חמודים נורא וחסרי אונים כמו "נח אפרוח" וכאלה, אני תמיד מייחלת שיטרוף אותו חתול, שיקרה לו משהו איום, ואני נהנית מעצם המחשבה שהיצורונים החמודים האלו יסבלו מאוד. אני ממש מריצה לי סרטון קטן בראש איך היצור הפרוותי החמוד נקרע לגזרים וזה גורם לי סיפוק. זה די מחריד אותי כי אין לי שום הסבר אבל אני מתעבת אותם! ואני גם מפחדת שאולי חס וחלילה יש לי הפרעה שאיני מודעת לה ואני עלולה לגרום סבל לילדיי חסרי האונים? אציין שאני אוהבת אותם מאוד ומעולם לא חשבתי לפגוע בהם, להפך, כשהם חולים או סובלים, אני בוכה נורא. מה לא בסדר אצלי??? בבקשה ענה לי בהקדם, הייום ציפיתי שוב בתוכנית עם ברווז חמוד ואמרתי לבעלי בבדיחות הדעת שהייתי מוכנה לשבור את הצמחונות שלי כדי לחסל אותו ולאכול אותו. העניין הוא שבפנים זה לא מצחיק אותי, זה מפחיד אותי.

היי מה שלומך הניני בחורה בת 29 שלמדתי מזכירות רפואית ועסקתי במגוון תחומים במכירות ,בטיפול ילדים במזכירות וכ"ו ואני מרגישה חסרת אונים אני נותנת מעצמי יותר מידי שאני מגיעה למקום עבודה מסורה ממש לעבודה ואני סמוכה ובטוחה שאני אוהבת עבודה תבוענית ואני מתקשה כרגע עם קבלת החלטות אם ללמוד לתואר או ללמוד מקצוע כמו מנהלת חשבונות ואת כול הבחירה זה בשל העובדה שאני נשואה בחנתי אפשריות עד כדי כך החלפתי מזה 9 שנים שאני משוחררת איזה 30 מקומות עבודה וזה מתייש ומייאש ואני לא יודעת ממי לבקש עזרה כי כרגע גם אם ארצה ללמוד אין לי עבודה אני מבינה שכול דבר נסיון ושיעור שאלמד להכיר את עצמי יותר טוב אבל בכול זאת מה אוכל לעשות בכדי להחליף עבודות כמו גרביים כי אני יודעת מה אני רוצה עבודה קבועה עם אנשים עבודה תבוענית את הלימודים הללו אני רוצה בשביל להגדיל את השכר וסיכוי למצא עבודה ועדין קשה לי שאני לא מוצאת באמת לא בשביל משהו אני באמת עובדת טובה וחרוצה ומה אוכל לעשןת בכדי למצוא מקום עבודה קבוע ניסתי אפילו עבודות זמניות בכדי שאוכל אולי משם להתקדם וזה לא זה אז מה עלי לעשות אין ברשותי כסף לאימון תני לי כמה רעינות לחשיבה פרקטית?

שלום לכולם, נתקלתי היום באתר ישראלי העוסק במודל אישיות מעניין מאוד שנקרא "אניאגרם": http://www.9types.co.il/9types.asp?id=140 חשוב לי לציין שככלל, אני רואה את עצמי כטיפוס סקפטי ומשתדלת להתרחק מטיפולים אלטרנטיביים מבוססי מתודות פסאודו-מדעיות, אבל תוצאת שאלון האבחון שמילאתי באתר זה ובאתר נוסף בנושא היתה כל כך מדויקת לגבי, שהחלטתי שהעניין שווה בירור. אשמח לדעת האם מישהו עבר פעם פסיכותראפיה או אימון אישי המבוססים על מודל האניאגרם ומה היתה ההתרשמות - עד כמה הועיל אם בכלל. המלצות (מנסיון אישי בלבד!) על מטפלים בשיטה ששווה להגיע אליהם או להמנע מהם- יתקבלו בברכה גדולה. חוות דעת מקצועית מטעם מנהלי הפורום, תוערך גם כן. תודה!

תודה שאתה מאפשר...אבל לא יודעת, אני לא יודעת למה אני נכנסת למקומות של לראות רק צד אחד של הדברים את מה שלא טוב...כלומר הכל נעשה צבוע בצבע אחד(שחור)...ואז זה מקשה עליי, אני מקבלת תגובה של "נמאסת כבר"...ונראה לי שגם מהמטפלת.. ממש נמאסתי עליה...אם נמאסתי עליה האם היא תאמר לי?מה אתה עושה כשמטופל נמאס עליך שהוא מכניס את עצמו למצב שכבר מזמן לא קרה וחוזר על עצמו ופשוט נמאס...מה אתה עושה? אתה תאמר לו? תנסה להסביר לו למה הוא מאוס?????אוף.....האם יהיה אפשרי לעבוד על זה בטיפול שאפסיק באיזשהו שלב להיות כזאת?????...היא לא מודה שנמאסתי ודווקא קורה לי שאני לא מסוגלת להפסיק ליצור איתה קשר בין זה חזר שוב...רק התשובות שלה אליי מראות לי שכך....או לעיתים החוסר תגובות...ואני לא לומדת לקח שזה הגיע לשלב של לעצור כבר, לחכות לפגישה, לא להיות אמפולסיבית ולמסור לה הודעות......איך מבררים??איך מפסיקים לעצבן?????ואני לא רוצה שהיא תכעס עליי שאני לא רואה את הצד הטוב....או שאני חוזרת אחורה....כי קורים גם דברים טובים שאני רואה אותם רק אחרי שה"גל" הרע או ההצפה עוברת.....ואז זה כבר אחרי ששלחתי מייל או שניסיתי שוב אותה....רוצה לצאת מהמעגל ולא יודעת איך?????יש עצה???????

האם בכל טיפול יש העברה נגדית? ומה עושים אם מרגישים שלחצתי על משהו, משהו "התקלקל" שתפתי, דברתי אך המטפלת לא "מודה" ?

אחותי אישה שעברה את גיל שישים בודה מליבה דברים שקרו לפי דבריה בילדותנו וטוענת שאנו אחיה מדחיקים את הדברים ולא מוכנים להאמין בהם. הדברים שהיא מספרת שלכאורה קרו בילדותה הם דברים חמורים המכפישים את שמו של המת, ואין אנו מוכנים לשמוע על כך. היא סובלת מאוד מהזכרונות שהולכים ועולים שוב ושוב ונוספים פרטים בכל פעם. הדבר נמשך כבר עשר שנים. יש לציין שהיא עישנה גראס לפני עשר שנים ובסמיכות לכך התחילה התופעה הנ"ל האם היפנוזה יכולה לעזור בכדי לעמת אותה ולהעמיד דברים על האמת

שלום ד"ר, אני בן 32 וכבר קרוב ל-17 שנים מתגורר כמעט בכל הזמן הנ"ל לבדי. מעולם לא היו לי מערכות יחסים. מצד אחד גם אין לי הרבה חברים קרובים, או יותר נכון אני יותר טיפוס של להיות לבד בבית מאשר לצאת החוצה. אני לא תמיד חושב שזה מבחירה, מפני שאם אני מנסה לצאת ולהיפתח, מהר מאוד אני מוצא את עצמי חוזר שוב לקונכיה. כנ"ל עם דייטים עם נשים. ברוב המקרים אם לא בכולם אני נפגש עם נשים שאני פוגש באתרי הכרויות באינטרנט, אחרי הפגישה בדרך כלל אין המשכיות. בדרך כלל זה לא בגללן, ולרוב זה בטח הדדי. יש לי ידידות, אבל משהו בתוכי עוצר מבעדי לפתח מערכות יחסים, אני מרגיש את זה ולא יודע כיצד להתמודד עם זה. אני גם חושש שאני פוחד לקחת את זה לשלב הבא. בעברי נולדתי עם מום בפנים, עברתי לא מעט ניתוחים ויש עוד בדרך, בין אחד לשלושה (שניים הם לשיפור מראה חיצוני). הייתי מטופל אצל פסיכותרפיסט, ולאחר מכן גם אצל פסיכיאטר ונטלתי תרופות נגד דיכאון. רק שהיום נהייתי נגד נטילת כדורים נגד דיכאון, חשתי שהנטילה רק החמירה את מצבי והפסיכיאטר לא באמת "לוקח" אותי ברצינות. אינני יודע מה לעשות ומה עוד יכול לעמוד בפני, הייתי שמח אם תוכל לייעץ לי לגבי סוג טיפול פסיכולוגי מתאים שאתה חושב שיכול להתאים לי לצאת מהעולם הזה של ה"לבד", להסתכל על מערכות יחסים עם נשים או אפילו אנשים בראייה אחרת, וגם אולי לזוז ממעגל הנוחיות הלא נוח שאני נמצא בו כרגע. הבנתי שיש מספר גישות של טיפולים, אני חש שבגילי, 32, כבר אין זמן לבזבז על "טיפול לא מתאים"... תודה

מה זה סוגסטיבילי? :) מה זה אומר טיפול דינאמי? טיפול קבוצתי? תודה על המענה המהיר!

מצטערת...ניסיתי לכתוב...אולי מתחרטת שניסיתי בכלל...

אני מאובחן בהפרע' גבולית. אומרים לי "אתה לא רוצה להשתנות" ו"תקח אחריות". האם זה נכון? עד כמה זה נכון? [הלכתי לטיפול פסיכולוגי ואחרי שלושה חודשים שוב עזבתי. אני אמשיך, אבל כמה אני מסוגל? לא רק שהבעיה קשה גם אין לי כוחות נפש בשביל זה.] אודה לך אם תבהיר לי את הדברים הללו

השאלה היא כללית על הפרעה גבולית, האם זה נכון ועד כמה זה נכון שהאדם "לא לוקח אחריות" ו"לא רוצה להשתנות". תודה רבה

שלום, אשמח מאוד להמלצה על מטפל/ת בשיטת CBT באיזור המרכז. אם יש אפשרות, אשמח שיעבוד עם מכבי. תודה רבה מראש. זהר

שלום ותודה על התגובה הזריזה. המייל שלי הוא [email protected] שוב תודה רבה, זהר

היי יש לי בעיית בטחון עצמי קשה מאוד, היא מפריעה לי לתפקוד בחיים החברתיים שלי ובכלל נוגעת בכל דבר- בעבודה, כאשר אני מדברת ושני אנשים או יותר מסתכלים עליי מדברת אני ישר הופכת להיות אדומה ומאבדת ריכוז ככה שאני מתחילה לדבר שטויות ואני נראית כלכך טיפשה. אני בחורה מאוד אינטיליגנטית, אך אני חושבת שהבעיה שלי היא מעבר לחוסר בטחון, יש לי איזו נכות חברתית מסויימת שאין לי מושג מאיפה זה נובע. וזה פוגע לי בכל דבר שרציתי לעשות בחיי, בצבא שלא יצאתי לקצונה, ובמקומות עבודה שאני כלכך רוצה הלגיע אליהם ולא מצליחה . חשוב לי לציין שאני בולמית מזה 11 שנים... אשמח אם מישהו יוכל לייעץ ולומר לי לאן/למי אוכל לפנות ולהיעזר בו..אני רוצה לצאת מהמקום החשוך שאני נמצאת בו כרגע.... תודה.

כלום, אין שם כלום. לא צריך לגעת, לדבר, להעמיק. זה כלום. לא קרה כלום. הגוף מתבלבל, זה כלום. לא כואב, זה רק בראש (ובידיים ובחזה ובבטן) אבל לא קרה שום דבר. מספיק, רק הגוף הנפש משתגעים. כלום. אני כלום.

כלום זה משהו..

היי, אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים לכתוב בו בכל אופן,אני מאז ומתמיד הייתי כוססת ציפורניים בגדר הנורמה אבל בשנים האחרונות אני שמה לב שזה הפך לפגיעה עצמית ושלא אכפת לי לדמם ושאני אפילו נהנת מזה לפעמים. מעבר לכך אני שמה לב שאני פוצעת את עצמי במקומות נוספים. זה אף פעם לא פצעים גדולים או מסוכנים אבל כן בולטים. אין לי נטיות אובדניות (בעבר היו אבל חלפו) והחיים שלי בסדר גמור, אני בת 17 ויש לפעמים נפילות ובעיות תקופתיות אבל באופן כללי הכל בסדר. הייתי רוצה להפסיק, או ללמוד לשלוט בדחף הזה של לפצוע את הגוף, באקסטזה הזאת שאני נכנסת אליה. כביכול מדובר בעניין מאוד מינורי שלא מפריע לחיי היום-יום שלי, אבל יש לי חשד שזה לא בדיוק 'נורמלי' מה אתה מציע לעשות?

שלום אודי, אין לי שום שאלה, אני סתם רוצה לשתף אולי אני קצת מוצפת וזה יותר לשפוך מלשתף. איך שלא יהיה בעוד יומיים זו תהיה הפגישה האחרונה, אני לא יודעת אם להתקשר לפסיכולוג להטריח אותו בשביל להודיע שזו הולכת להיות הפגישה האחרונה או פשוט לבוא ואז לשלם לו ולהיפרד. מאוד עצוב זה תיאור דל ביותר למה שאני מרגישה, אבל אין לי ברירה, אתמול בן הזוג שלי אמר שאני לא מרוויחה מספיק כסף שאני לא מציאותית ועוד ועוד... זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ההרגשה הזו של להיות נטל להיות פרזיטית מגעילה קשה מנשוא אם הייתי יכולה למות באותו רגע... אולי קצת מתתי. בכל מקרה החלטתי שאני לא רוצה ולא צריכה את הטובות שלו והכסף שלו (של בעלי – איזו מילה גועלית זו בעלי!) ושמרגע זה אני מפסיקה להיות כזו מרצה, עלובה, פחדנית ביותר ולא קיימת בזוגיות שלנו, אם בכלל אפשר לקרוא לזה זוגיות משום שבזוגיות יש שניים אצלנו יש רק אחד וזה לא אני. תודה על המקום וההקשבה נעומי

ראשית, תודה על התשובה. שנית ההודעה שכתבתי מהר מדי ובלי לחשוב היתה מבולבלת וקצת מגוחכת, בכמה מילים - בעלי לא רוצה שאפגש עם הפסיכולוג מסיבות כלכליות ואחרות. ודבר שלישי מה רע בפרידה מהירה ו"חד צדדית"? ומה זאת אומרת בתוך תהליך? הרי בכל מקרה בסוף נפרדים וזהו, זה ברור מההתחלה.

קראתי שוב את מה שכתבת, ורק אז נפל האסימון לגבי זה שבעצם אני ממשיכה להיות מרצה בזה שאני נפרדת מהפסיכולוג כי זה מה שבעלי רוצה. עכשיו פתאום אני מבינה שמאוד מאוד קשה לי לרצות משהו שמנוגד לרצון שלו, כאילו שאם הוא רוצה משהו אז גם אני צריכה לרצות אותו הדבר. בגלל זה אני לא יודעת מה אני צריכה ולמה אני זקוקה, אבל יודעת הכל על בעלי. חוץ מזה שאני מודה שאני פוחדת ממנו, זה מפחיד אותי בצורה שקשה לי להסביר אותה, כל סטיה כזו זה כמו סוף העולם זה או שיש איחוד מושלם שבו אני לא כל כך קיימת ושתמיד עד עכשיו הייתה לי מן מחשבה כזו שאם רק הייתי לבד היה לי יותר טוב כי הוא תמיד גוזל ממני משהו (את חיי?), אבל עכשיו אני פתאום קולטת שבמצב הנגדי שבו אני כאילו מנותקת ממנו לגמרי, אפילו בגלל דבר פעוט כמו לרצות משהו אחר , זה כמו למות. אז מה עדיף? לא להיות או למות? זה נשמע הזוי וטפשי אבל זה ככה. אני חייבת לציין שזה עובד לא רע הסידור הזה אף אין שום ויכוחים בינינו. מעניין איך זה אצל אחרים. זה מביא אותי לעוד כל מיני מחשבות שאני לא יכולה לכתוב כאן. שוב תודה נעמי

אני מטופלת כחצי שנה אצל מטפל (לא באופן פרטי), שהולך והופך למשמעותי יותר בעבורי ככל שנוקף הזמן. לאחר ש"חשדתי" בכך לא מעט זמן, גיליתי רק לאחרונה שהוא לא פסיכולוג אלא מחזיק בתואר "פסיכותרפיסט מוסמך". הוא לא שיקר, חלילה, וגם לא הסתיר ממני את המידע הזה, אבל כנראה שגם לא היה מספיק ברור איתי מלכתחילה. ואולי סתם נוצרה איזו שהיא אי הבנה. בכל מקרה, מאז ה"גילוי" אני לא ממש שקטה: מצד אחד, אני מרגישה סוג של מרומה, כאילו עבדו עליי- ולמרות שאני לא מאשימה אותו, אני בטוחה שהוא יכול היה להגדיל ראש ולוודא איתי שאני מודעת לזה שהוא לא פסיכולוג (והיו לו כמה הזדמנויות לכך). בנוסף, אני די חוששת להמשיך להפקיד את הנפש שלי בידיו- לא יודעת אם הוא מספיק מקצועי בכדי להכיל אותי (אני חוששת שיש לי כמה הפרעות שטרם אובחנו- כחלק מהבעייתיות שבי). מצד שני- הקשר איתו עושה לי טוב, רוב הזמן. הוא מאד אינטליגנט, קולט אותי כמעט תמיד בצורה מרשימה, יודע איך להתקרב כשאני חוששת ונסוגה, אומר את המילים הנכונות בזמן הנכון ויודע לפרש אותי ולגרום לי להגיע לתובנות חדשות כל הזמן. אני באמת בהתלבטות, לא יודעת מה לעשות. לעזוב את הטיפול? להישאר? נכון לכרגע אני לא מתכוונת לדבר איתו על זה- מידי מפחדת לפגוע בו. אשמח להארות, או לסתם תגובה של כאלה שהתמודדו עם מקרה דומה בעבר. תודה:)

אני יודעת שאאלץ לדבר על זה איתו באיזה-שהוא שלב, אם אמשיך להרגיש כך. אבל לא כרגע, אני לא מסוגלת עכשיו. בכל מקרה, זה לא העניין שבשמו ביקשתי להתייעץ. רציתי פשוט לשאול האם כדאי לי- לאור הנתונים שהעליתי- להישאר אצלו, או שמא לעזוב לטובת טיפול אצל פסיכולוג/עו"ס קליני. הוא עצמו אינו אחד מאלה, אלא מחזיק בתואר טיפולי אחר, בנוסף לתואר שני בפסיכותרפיה. האם החשש שלי שהוא אינו מחזיק במספיק כלים מקצועיים כמטפל, ראוי שיגבר על ההרגשה הטובה שנותנים לי המפגשים איתו? במקרה ואשאר אצלו- האם לא אפספס חלק חשוב מהטיפול, שנמצא *מעבר* לסתם הרגשה טובה שלי? אשמח לנקודת מבטך :)

שלום וברכה, בעלי חולה בסרטןולא ברור מה יהיה מצבו, אך השאלות הקיומיות שלו מתחדדות בזמן הזה.דבר שהיה לנו כבר שנים, הוא כל הזמן אומר שהוא לא רוצה לחיות כאן בתוך התא המשפחתי והזוגי אלא להיות לבד ואז הוא פתאום מפחד שאולי הוא יהיה בודד,ואני לא אקבל אותו חזרה, הוא מציין כי הוא לא יוצלח והוא דפק לנו את החיים, ההתלבטויות -חוזרות אם להיות איתנו או לא? אפילו הציע לי שאולי הוא ישאר עם הילדים ואני אלך. אני משערת שיש לו דכאון אך מה האבחון של העניין הזה? האני לא יודע לגבי כל דבר.. וגם הוא טוען שאין לו משהו חליפי שום דבר לא מעסיק אותו..והוא תקוע עם זה כבר הרבה זמן ללא קשר למחלת הסרטן. אני מאד רוצה לעזור לו. תודה רבה.

שלום, אני בן 40 ובעייתי כזאת שאני תמיד מקבל "רגליים קרות" ממסגרת נישואין. ובנוסף קשה לי במסגרות עבודה, בעיות מרות וכו'.במידה וארצה לבצע טיפול לבירור הדברים. לאיזה פסיכ' המתמחה במה עליי לפנות ? והאם יש המלצה למטפל מסויים. תודה.

לא קיבלת או העדפת להתעלם?

שלום לכל מי שקורא ויכול לעזור אני בת 26, יש לי חברה הכי טובה בת 25, אנחנו כבר 7 שנים בחברות חזקה, החברות הכי טובות, היינו פה אחת עבור השנייה בכל הרגעים, אושר ועצבות, כאב ושמחה. סיפור החיים של חברה שלי הוא מאד כואב ועצוב. תמיד ידעתי זאת, אך האמנתי כי הכול נובע עקב משהו מסוים שעברה, ושזה יעבור. בעקבות אירועים מסוכנים בזמן האחרון אשר חברתי הייתה מעורבת בהם, החלטתי לדבר עם אמה ולפתוח את הכול, וכן, לשאול אותה שאלות, שמעולם לא הייתה לי תשובה עבורן. אתחיל בלהציג את חברתי, צד אחד שבה- החברה שאני מכירה, החברה שיש לה המון חברים ותמיכה ומקבלת המון אהבה וחום מהסביבה. היא אדם טוב במהותה, נאמנה מאד, תמיד מקשיבה לאחרים,חברותית, עוזרת ואוהבת, תעשה הכול בשביל חברים שלה, תומכת, חיננית, יפה ומקסימה, כובשת, אשת שיחה, נבונה, מתוקה, בוגרת במחשבתה, עם המון שמחת חיים ואהבה לצחוק ושמחה. יש לה המון חברים. מקרה אישי שלי אשר מוכיח האמור – עברתי תאונת דרכים קשה, בעקבותיה במשך חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים, במשך כל התקופה של חצי השנה, היא הייתה שם בשבילי , תמכה בי בצורה ובאופן שאף חבר מעולם לא עשה עבורי, כמעט 24 שעות ביממה, הייתה אצלי בבית בכל יום עם משפחתי. בחצי שנה הזו, היא הקשיבה לי ולחששותיי, שמה אולי מעולם לא אחזור לתפקוד מלא, וכן חששות טבעיים שקיימים אצל נפגעים לאחר תאונת דרכים. וכן, שמחה אותי והעבירה את זמני. אני רואה בתמיכה הזו, כמשהו מדהים, של אדם חזק, מוסרי ונאמן אשר מאד רגיש למצוקות של אחרים. לאחר שהצגתי את הצד שאני אוהבת בה, אציג את הצד האחר שבה, הצד אשר נחשפתי בטיפות קטנות בכל השנים, ובימים האחרונים, נחשפתי אליו באופן מוחלט וברור עקב שיחה עם אמא שלה ואחותה בת ה-20. חברה שלי מגיעה מבית "הרוס", יש לה 2 אחיות ואמא, אביה נטש את ביתן (מוחית לא פיזית) כשהיא הייתה בת 4, מעולם לא היה שם עבור אף אחד מבני המשפחה, היה המון בחו"ל והתכחש לחייו כאבא וכאיש משפחה. אביה הוא שקרן אובססיבי, גנב כפייתי, אשר גנב מכל המשפחה, מהאמא, מהילדות, את החסכונות שלהן, מההורים, מכל אחד אשר היה לו קשר מולם, רוקן את כל כספי המשפחה (באופן "חוקי" עם עורך דין") הוא הוביל את המשפחה למצוקה כלכלית קשה, ומציאות מאד כבדה, אשר הובילה את אמה לעבוד 14 שעות ביממה, עם 3 בנות בבית, אשר לא זכו להדרכה, חינוך ותמיכה. חברתי, כשהייתה בת 10, גידלה את אחותה הקטנה אשר הייתה תינוקת, לבדה מכיוון שלא היה איש בבית, האב מעולם לא היה שם, ואמה עבדה בפרך בכדי לקיים את המשפחה ובכדי לצאת מהמצוקה הכלכלית הקשה שאביה הוביל את ביתה. בשנים לפני גיל 15, אמה מספרת שהיא הייתה אדם נורמטיבי, עם שמחת חיים, ולא היו תסמינים אשר מראים על בעיה או מצוקה. בגיל 15, חברתי עברה אונס, אביה באותו זמן היה בחו"ל, וכשסיפרו לו על כך, הוא לא חזר ארצה, ונשאר שם כמה חודשים (חודש, או חודשיים אני לא זוכרת) היא לא הלכה לטיפול, ועקב חוסר התמיכה מחוסר הברירה בביתה, פשוט המשיכה הלאה. אמה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, החלו תופעות אשר תסמיניהן זהות לאביה. היא החלה לגנוב כספים, לשקר באופן אובססיבי (כלפי חייה בלבד ולא על אחרים) , גנבה מאמה חסכונות, עשרות אלפי שקלים, אם ארנקים היו זרוקים בבית, הייתה גונבת כל מה שיש. בכל שנות החברות שלנו, לא ידעתי על הכספים ועל הצורך שלה לגנוב, ידעתי שהיא עברה אונס, ושייכתי את כל מעשיה להרס עצמי של בחורה שלא טיפלה בעצמה כמו שצריך, תמיד הייתי שם בשבילה, להקשבה, לתמיכה, ולעזר. בכל שנות חברותינו, היו לה 3 קשרים ארוכים עם גברים, הקשרים היו אובססיביים, לא טובים, הרסניים מאד, ובסוף לקראת פרידתם ממנה, היו לה רגעים מאד קשים מחשש עצום מנטישה. יש לה חרדת נטישה מאד חזקה, ובכדי להתמודד עם זה, בכל קשר כשעמד להסתיים, היא החלה קשר חדש עם בחור חדש "כל הבא ליד", וכל התהליך חזר חלילה, גם בשני הקשרים שלאחר מכן. חשוב להדגיש כי לפני כשנה וחצי היא החלה לעבוד, פעם ראשונה בעבודה שהיא החזיקה בה מעמד כשנה וחצי, ולא התפטרה אחרי שבוע, (כמו בעשרים העבודות שהייתה בהן) , אני וחברותיי גם זיהינו כי היא פוגעת בעצמה פיזית, הייתה מופיעה עם שריטות וחתכים בגוף, והוצאנו את זה בפניה, היא הייתה משקרת המון שהיא נפלה, שהיא נדרסה ע"י אופנוע, שהיא נפלה בדרך לעבודה וכו. בסופו של דבר עקב שיחה נוקבת וקשוחה, היא הודתה באמור ואמרה שהיא משקרת ופוגעת בעצמה כי היא לא מרגישה טוב עם עצמה מיום האונס, שהיא בהרס עצמי בלתי פוסק. אמרנו לה שהיא צריכה ללכת לטיפול, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי (גם אנחנו היינו איתה חיכינו בחוץ) אך הטיפול לא עזר, כי היא בחורה מאד פקחית, נבונה וכובשת, והיא הצליחה "לעבוד" על הפסיכולוג, ולא סיפרה לו את כל האמת. היא סיפרה לו מה שהוא רוצה לשמוע, וכיוונה אותו לרחם עליה ולהוביל אותו להגיד שהיא בסדר ושהיא יכולה לחזור לחייה. בחודשים האחרונים הגיעו תסמינים נוספים, היא גנבה כספים משני בני הזוג האחרונים שלה, מכמה חברות, לפני כחודש פיטרו אותה מהעבודה + מקרה קשה הוא בסוף השבוע האחרון הקשור לבן זוגה, אשר הוביל אותו להיפרד ממנה למרות האהבה הגדולה שהייתה בניהם. שהמעשה שהיא עשתה לו הוא הדבר הכי חמור שהוביל אותי ואת חברה שלי לדבר עם אמה. התבשרנו כי זו אכן סוג של הרס עצמי, אך הרבה מעבר. שאביה הוא כזה, שהיא גונבת כספים מגיל 17, ללא הכרה, שיש לה כנראה "הפרעת אישיות גבולית" כמו לאביה ושהיא שקרנית כפייתית. אני וחברתי עשינו איתה שיחה והצגנו בפניה את כל האמור, הסברנו לה שהיא עושה מעשים קשים ורעים, אשר עלולים להוביל אותה להסתבך עם החוק, שהיא כבר בגיל אשר יש תוצאות למעשים שלה, שהיא לא יכולה להמשיך כך, שהיא בגילה צריכה לקחת אחריות למעשיה, שהיא מסכנת את עצמה, את משפחתה ואת הסובבים. היא יודעת שדיברנו עם אמה, אמרנו לה שאנחנו יודעת הכול, שהיא לא יכולה להמשיך כך ושהיא חייבת ללכת לטיפול ולא, היא תהרוס את חייה, והבהרנו לה שביום שהיא תוותר על עצמה, לא תשתף פעולה, ולא תיקח את הטיפול ברצינות, גם אנחנו נוותר, כי אנחנו לא יכולות להציל אותה מעצמה. שהיא חייבת להראות רצינות. היא הודתה בכל האמור, אמרה שהיא בדיוק כמו אביה, גנב ושקרן, ושהיא יודעת שהיא הורסת לעצמה את החיים, ושהיא לא רוצה לסיים כמוהו, ורוצה ללכת לטיפול. מאותו יום אני וחברתי מנסות למצוא לה פסיכולוגים אשר מקבלים מטופלים דרך קופת חולים, מכיוון שהיא לא יכולה להגיע באופן פרטי עקב מצוקתה הכלכלית. החיפושים לא מניבים תוצאות, כל פסיכולוג ששומע על מה מדובר, ישר אומר שהיא צריכה פסיכיאטר, או שהיא צריכה להיות במסגרת, במכון לבריאות הנפש, או לא משנה מה. ושטיפול פרטני מול פסיכולוג לא יוביל לתוצאות טובות, בקיצור, הם פסיכולוגיים קליניים אשר לא מוכנים לקחת על עצמם "תיק" כזה. ניסיתי להסביר להם שאני לא בעלת מקצוע, ואני לא יכולה להגיד לחברתי שהיא צריכה ללכת למוסד, או למכון לבריאות הנפש, או לפסיכיאטר, כי הם צריכים לאבחן ולהסביר לה שהמקרה שלה קשה ושדרך הטיפול האפקטיבית ביותר היא X. אני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי בדבר שכזה, לא רוצה להיות האדם הרע שמאפיין אותה כ- "חולת נפש" בשביל זה יש בעלי מקצוע. הצרה היא שאף פסיכולוג לא מוכן לקחת זאת כתיק דרך קופת החולים, אלא רק באופן פרטי. אני מתוסכלת, ממורמרת מהמצב, כמעט ומרימה ידיים, ולא יודעת מה לעשות יותר. האין טוב בעולם הזה? האם הכול מסתיים בכיס שלנו? איפה לבם של אנשים? גם ככה המצב קשה, כל זה לא תורם, אנא עזרו לי, אנא הציעו לי מה לעשות, אני במבוי סתום וחברתי מתדרדרת מיום ליום.

ד"ר אודי בונשטיין שלום, אחות של חברה שלי היא בת 25 סוכרתית וחולה במחלה נפשית שהיא עוד לא אובחנה בדיוק מה סוג המחלה,אחיותיה משוכנעות שהיא חולה בסכיזופרנכככככגדכעות לאנשים הנמצאים לידה. אביה של חברה שלי עובד המון ולא מוצא זמן לטיפול בבתו אני מהצד רואה את זה כבר המון זמן והמצב הולך ומחמיר,למרות שניסינו לדבר איתה אין תגובה והיא לא מעוניינת בטיפול, בבקשה אני חייב לטפל במצב אומנם אני לא פסיכולוג אך הילדה הזו חייבת חברה ומסגרת וחייבת תחילה להיות מטופלת בכדורים על מנת לאזן את המערכת שלה.המשפחה די אבודה בניסיון לעזור לה וגם הם כבר התייאשו מהניסיונות לטפל בה. אשמח מאוד אם במהרה תעזור לי לעזור למשפחה של חברתי למצוא פיתרון למצב שלה תחילה מה שישנה את חייהם שלהם,אשמח אם תחזור אליי במייל שנטפל בזה בהקדם. תודה.

אתמול הייתי עם חברה.ובהתחלה היה בסדר, ואז יצא מצב כזה שהייתי קצת עייפה וחסרת כוח..והייתי פשוט רעה אלייה במלוא המובן של המילה.. ירדתי עלייה ופשוט יצאתי ממש רעה. וגם דו פרצופית שניראת נחמדה ובפנים יש בה רוע. ואני פשוט לא יודעת איך מבקשים על דבר כזה סליחה.. כי פתאום נהייתי ממש רעה וזה היה שחור על גבי לבן ואפילו מבייש,והיא גם בעצמה הגיבה וראיתי שהיא נעלבה ותוך כדי ובלילה מממש זה יושב לי במצפון ולא הייתי רוצה שזה היה קורה... והיא גם החזירה לי ובצדק..וזה נראה שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר.לפי איך שהיא התנהגה.. אני לא יודעת איך לבקש סליחה על דבר כזה ..

קשהלי נו רא!!!!!!!!!! שמעת פעם על מישהו שהתאבד אחרי שלא שמרו לו על החיסיון ?? אין לתת אמון באף אחד!!!!!!!!

אני בפרנויה..הלואי שיכולתי לספר..אני במלכוד..

בטיפולים שלי וגם במקרים רבים אצל אחרים , הטיפול מתחיל בהכלה גדולה ותחושת שייכות והצלה ופתאום מתלכלך בכעסים ומשקעים משני הכוונים. אצלי לפחות זה מרגיש נטישה. עברו יומיים מאז הפגישה אחרונה שיצאתי ממנה ממש מעורערת ועדיין לא עבר לי. עוברים לי סיוטים בראש וסרטים חבל על הזמן. אני רק משחזרת שוב ושוב איך היא "זורקת " אותי מהטיפול ללא שוב, ולא נרגעת . מה עושים???

תמיד עקום? אני כותבת ומנסה למצוא קצת מרפא. זה כנראה לא פשוט עבורי בימים האחרונים. אני בטיפול בערך 9 חודשים. היו לנו קשיים לא מעטים בהתחלה וגם בהמשך. הרגשה שלי של להיות לא מובנת, כעס על התגובות של המטפל שלי, חוסר-אונים, חולשה, אכזבה, רצון להתקרב, אך גם רצון להרגיש יכולה לבד, זיוף, ורגעים של קרבה. מנעד רחב מאוד של רגשות שהשתולל בי כל התקופה הזו. אך תמיד היה הרגש הכי דומיננטי שאני רוצה לעזוב. ברגעים של אכזבה וכעס - רציתי לעזוב, כי הרגשתי שהוא לא מבין אותי בכלל, שהתקשורת שלנו כל-כך גרועה ששום דבר לא יגשר עליה וחבל על זמני (והיה לי למה להשוות). ברגעים של קרבה - הרגשתי שהם חומקים ממני, או שהרגשתי שהם פשוט זיוף. היו רגעים שהאמנתי להם, אך הם היו מעטים כל-כך בתוך ים הדברים האחרים, והרגשתי שהם לא מספיקים לי. החלטתי לעזוב. חודשיים שלמים ניסתי להגיד את זה בקול וברצינות, ולא הצלחתי. לא יצא לי קול מהפה. המקסימום שהצלחתי לומר הוא שאני חושבת אולי לעזוב בעוד כמה שבועות, אך זה נאמר באופן לא מחייב, בקלילות, במשפטים שנשמעים כמחשבה שעוברת בראש, אך לא תתממש. כך שידעתי את זה בידיעה בלב, אך עדיין לא הצלחתי להחליט מתי. אחרי כמה שבועות קרה גם מקרה מסויים שלא קשור ישירות לטיפול, ובעקבותיו הסתכלתי על הטיפול שלי וחשבתי: "אנחנו כל-כך רחוקים, הגיע הזמן לסיים...". זה היה ה"מסמר האחרון", והרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. בחרתי תאריך מסויים בראש, וקיוותי שעד אז אצליח לומר את זה, לעצמי בעיקר כנראה, אך גם לו. במקביל, באופן שקשור בעיקר למטפל שלי, הטיפול שלי התחיל לעלות על דרך המלך. הרגשתי שטוב לי הרבה יותר בו, שהמטפל שלי יותר איתי. אך למרות זאת הרגשתי שאני חייבת לממש את העזיבה הזו. לא מובן לי למה. דיברנו על זה בפגישה האחרונה, על השיפור, ועל זה שלמרות זאת אני עוזבת. והסתבר לי שכפי שחשבתי הוא לגמרי התכוונן לקראתי במעשים ובדיבורים בתקופה האחרונה, והדבר הזה הוא שאיפשר משהו הרבה יותר טוב בינינו. תהיתי אם זה שדווקא כשמתחיל להיות טוב, אני עוזבת מפחד. אך נראה לי שזה לא כך. אלא שבגלל מה שהיה פעם אני עוזבת. עברו רק כמה ימים מהעזיבה שלי. קשה לי מאוד, יותר מידי אפילו. גם התחושות האלה שאם אחזור בעתיד, אחזור שוב למקום ההתחלתי והמרוחק שהיינו בו בהתחלה, החשש (הטיפשי, אני יודעת) שפתאום הוא לא יוכל לקבל אותי חזרה כי לא יהיה לו מקום או כי הוא לא ירצה (פתאום הוא יגלה כמה אני מטופלת קשה, וכמה קל בלעדי :-)) ועוד כל מיני הרגשות שאני יודעת שהן לא נכונות, אך מאוד קשה לי לדחות אותן לבד. וגם ההרגשה שאני לא מצליחה להבין את עצמי אפילו לא בקצת. הכי שבעולם רוצה לחזור, אך הכי מפחדת שהתחושות האלו הקשות של: "רק לעזוב" יחזרו שוב ושוב... ששוב ארגיש שאני רוצה לעזוב, וכשאעזוב ארצה לחזור. מצד אחד, לפעמים ברור לי שאני חייבת לתת לעצמי הרבה זמן להיות בתחושה הזו, של הכאב של משהו שאני גורמת לעצמי לפספס, כדי שבעתיד לא יקרה לי שוב בכזו עוצמה שתגרום לי לעזוב. מצד שני, זהו המזוכיזם בהתגלמותו. אודי, אשמח לעזרתך...

אודי, תודה על תגובתך. כנראה שברגעי הריסוק האלה - אני זקוקה לתגובה ולמישהו שישמע אותי יותר מתמיד. אני מבולבלת כל-כך. מצד אחד, אני מרגישה שזה יהיה גדול אם אצליח להישאר במקום הזה של הפרידה כמה שבועות. שזה יעזור לי בעתיד בטיפול, שאוכל להיכנס לתלות הזו, כי פעם יכלתי גם להתנתק... וגם, כי אני מרגישה שאם כבר להקשיב להרגשה - אז עד הסוף. (אחת הסיבות שהמטפל שלי חשב בסוף שאולי באמת אני צריכה לעזוב - כי הטיפול שלי התמקד כרגע בעיקר בלתת מקום לעצמי ולתחושות שלי, והוא טען שאם אני מרגישה כל-כך חזק כזו תחושה -אז אולי אני חייבת לממש אותה, כדי להיות יכולה בסוף לחזור או לא לחזור. ולממש בלי להתנצל, בלי להרגיש חוסר נעימות ממנו, ובלי להרגיש רע על ההתראה הקצרה). מצד שני, אני מרגישה... כאילו חתכתי בבשר החי. לא כמטאפורה. הלב שלי מדמם. וקשה לי. מאוד. לא חשבתי שכך יהיה. והפחד הגדול הוא, שאני סתם עושה רע לעצמי בזה. שאין בכך שום תועלת. ושכל יום שעובר - אני מגדילה את ההרס. שהמרחק הרגשי בינינו גדל. ושהכל סתם מלחמות אגו שלי. ושכדאי לחזור. אני לא יודעת מה לעשות... וגם לא יודעת מה בעצם אני מבקשת ממך. כל כך אבודה בסבך הרגשות שלי שכל שניה צועקים משהו אחר. לבקש פיתרון קונקרטי - אני מעריכה שלא אקבל (פסיכולוג או לא? ;-), אך אולי כיוון, או רעיון... למי להקשיב? לא יודעת מי נגד מי. ויש לי גם שאלה, אולי טיפשית, אך מטרידה אותי: כמטפל, כשמטופלים עוזבים, המטפלים משאירים להם מקום בלב? נכונות לקבל חזרה כמו שהיה פעם? קשה לי לחשוב על משהו שננעל. ואולי זו הנקודה.

תמיד יש המלצה גורפת כזאת לשתף את המטפל בתחושות של מה שמרגישים . אז שתפתי . יופי. ועכשיו אני מרגישה חרא. למה? כי לא הובנתי כשורה ויותר מכך נראה לי שהיא לקחה את זה לעצמה והפגישה היתה מזוייפת ושטחית. יצאתי בהרגשה רעה ממנה. כאילו הרסתי הכל. אז מה , לחכות עכשיו שבוע ואז לשתף שוב? ואז מה?

שלום רב בבית יש לי נסיכה בת 4 ולפני 3 שבועות נולד גוזל חדש.ידעתי שהמשימה תהיה קשה מאוד מאוד- שהקטנה תעבור משבר שלי יהיה מאוד קשה וגם לבעלי. אבל לא ידעתי עד כמה... בעיקר לגדולה-היא מאוד אוהבת את התינוק ורוצה אותו אבל יש לה המון התקפי זעם על כל שטות ואנחנו מקדישים לה את מירב תשומת הלב ולא לתינוק. היא גם שותפה כבר מההריון וגם עכשיו עוזרת להאכיל, מרימה, משחקת איתו... אבל כל זה לצערי לא עוזר - היא ממש פצצה מתקתקת שכל רגע ועל כל דבר יכולה להתפוצץ - היא ארמה לי משפטים כמו "את אמא רעה, אני רוצה לחפש אמא אחרת משפטים שלא שמעתי לפניושוברים אותי לגמרי. אני פשוט לא יודעת איך להגיב להתנהגויות שלה, אני פשוט לא מכירה את הבת שלי!התינוק החדש עם גזים מהיום השישי מה שאומר שאין לו יום ואין לו לילה- הוא לא מפסיק לבכות לא משנה מה אני מנסה- אני עייפה , מותשת, בוכה המון ,לא מצליחה לתמרן בין שניהם, יש לי עדיין כאבים מהלידה שעליה אני בכלל לא מסוגלת לחשוב, ובעיקר חושבת שאני לא מוכנה להיות אמא לשתיים, הייתי אופטימית וחשבתי שאצליח להתמודד ,אבל אני לא! ועכשיו שיהיו בריאים זה די אבוד ואני לא מצליחה להשתלט על העניינים. אני יודעת שכולן עושות את זה אבל אני כנראה לא מסוגלת...אני אוהבת אותם בכל ליבי ואני שונאת להגיד שזאת הייתה טעות לחשוב שאני אצליח ולהכנס להריון אבל זה המצב לצערי. אני מפחדת שאני בדרך לדכאון אחרי הלידה אם אני עוד לא שם ואני כל כך לא רוצה לךהיות שם, בעיקר כי אני יודעת שהגדולה זקוקה לי ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בדכאון.

מרגישה חייבת לומר לך ששאלתי גם את ליאת בפורם השכן וזה הוסיף לי עוד משהו...שאני בסדר ושבטווח הרחוק אחרי דיבור על מה שקשה יש הקלה והתקדמות בסופו של דבר...וגם שאלה: האם יש קשר בין הפורמים? וגם אם כותבים בשניהם זה בעייתי? האם יוצא לך לבקר שם? וגם אפשר לכתוב כינוי אחר שם...מוזר לי, כשסיפרתי למטפלת שכתבתי בפורם פה בפעם הראשונה הרגשתי בוגדת בה והיא בכלל לא חשבה ככה..אז מקווה שגם אתה לא חושב כך...סליחה אם זה פוגע במשהו, זאת הסיבה שהזדהתי כמיכ גם שם למרות שיכולתי אחרת... עוד משהו אני בסדר ומגלה פתאום המון בטיפול אחרי שנפתחתי, מוזר שבגילי אפשר לגלות מה שלכאורה נראה כל כך גלוי אך היה סמוי ממני...ועדיין נלחמת בתלות אבל הפעם פשוט מבקשת שתי פגישות בשבוע בלי לבקש שיחות בין....וזה עוזר כרגע.. תודה אודי שאתה פה...כל כך משמעותי ונוכח!!!מיכ

שלום, מחפשת המלצה לפסיכולוג קליני לטיפול בבעיית שליטה וביטחון עצמי, המייל שלי [email protected] תודה, טל

היי משתתפת בבקשה להמלצת פסיכולוג או פסיכואטר לטיפול בבעיית בטחון עצמי.....די דחוף, תודה !!!

שלום, אני בן 17 מירושלים. התאשפזתי במהלך הקיץ בשלוותה בגלל דיכאון, וכשנכנסתי התחלתי יותר ויותר להרגיש קהות רגשית איומה. חשבתי שאחרי שאשתחרר אחזור לעצמי אבל התברר שטעיתי. אין לי מושג איך לטפל בזה וזה ממש אוכל אותי. יש לציין שבהתחלה זו לא הייתה אדישות גמורה אלא רגשות מטושטשים אבל הרגשות שנותרו נעלמים במשך הזמן וזה מוציא אותי מכליי

אודי. אולי אתה יכול בבקשה להסביר לי קצת על העניין הזה של פגיעה עצמית? מה זה התופעה הזו למה היא מופיעה את מה היא משרתת וכד? תודה. שבוע טוב.

הי אודי איך נפתרים מהרגל של התבכיינות? אני מתלוננת יותר מידי. כל דבר אני רואה את השלילי בו זה אוטומטי אצלי, לפעמים בשביל למלא את החלל בדיבורים, אפילו לא מתוך צורך אמיתי להתלונן.

אני מרגישה פרומה. החוטים שמחברים אותי לעצמי ניתקים. מספריים דקות גוזרות אחד, אחד: אני אדם יציב, אני לא קורסת. תמיד אצליח להיראות שורדת כלפי חוץ. אני לא חושבת על מוות. הרגשות העוצמתיים האלה, החרדות האלו, לא שייכים באמת לי. אני מסוגלת לעמוד בזה, אמצא כוחות להתמודד. אני בשליטה כלשהי על עצמי, אני יכולה לבד. ניסיתי למצוא אותיות שמעבירות את הצליל הזה, האיוושה המתכתית הצורמת של המספריים ששורטות אותי ולא מצאתי. צריך למצוא מבליל החוטים את האחד שהמשיכה בו מהדקת, מחזקת. אבל ניסיון וטעייה יפרמו אותי לחלוטין. ותפרים על תפרים לא עובדים. הכל נפרם בסוף.

על המילים וההבנה וההשתתפות בעולם של המטאפורות והמילים. שמחה שמצאתי אדם שמרגיש את הכוח שלהן, יודע לקרוא אותן ויודע לשחק בהן וליצור מהן רגש.

שלום אני בן 30 ברצוני לקבל המלצה למדריך בפסיכודיאגנוסטיקה שידע להמליץ/לטפל ולכוון אותי למטפל הכי מתאים קבוצתי או פרטני ברצוני לציין שאני מבוטח במכבי תודה על העזרה

היי שלום, אני מתעניינת בטיפול באזור השרון, של מטפלים שעובדים עם מכבי ואני מאוד אשמח להמלצה חמה . תודה רבה

שלום אודי, יש לי עניין לדעת על המקרה שבו בן אדם אחד אומר על השני, שרק נפגש איתו/דיבר איתו כבר כמה פעמים/ראה אותו וכדומה, "אני מרגיש שאני מכיר אותך כבר הרבה זמן". מעניין אותי מאוד לדעת מה ההסבר לדבר. המשמעות של "אני מכיר אותך הרבה זמן" ז"א מכיר ממש כמו אח/חבר/משפחה. אחד שיכול לדבר איתך על כל דבר, אחד כזה שקרו לכם הרבה "הרפתקאות" יחד. אני מקווה שתוכל הלגדיר לי את המשפט הזה, תודה רבה.

תודה תודה תודה

בכיף...מקווה שבאמת עזרתי במשהו :) ותאמיני לי שאין במה לקנא, כל אחד והתיק שלו...

אודי. אני קצת מתבלבלת ממך בזמן האחרון כשבאופן כללי ההרגשה שזה יוצר אצלי זה שקצת ואולי הרבה נמאסתי עליך. אני מכירה את זה שכשאני כבר מעיזה לכתוב ולשאול אני עוברת גבול ומנג?זת אז אם זה ככה פשוט תגיד. חוץ מזה- אתה כתבת לי רואים רחוק רואים שקוף זה מפחיד אבל אפשר להתחיל לתקן אז נכון לא אמרת שהכל בר תיקון וגם אני לא אבל היה בתגובה הזו משהו מוזר- כאילו מה את רוצה עכשיו? אף אחד לא הבטיח לך שאפשר הכל את ילדה גדולה, תפסיקי כבר להתבכיין כאן... אני יודעת שזה בטח שלי אבל חשוב לי לשתף... תודה.

אש/מח לתגובתך בנושא. הנושא הוא קשה ובעייתי. ברור לי שאתה, כפסיכולוג תתקשה לתת תשובה אובייקטיבית שתסתור את לימודייך המכובדים...תנסה. תודה. מה לעשות, הפסיכולוגיה אינה מדע מדוייק. כן, היא עלולה להזיק. מדובר במטפל/ת שכאשר הוא או היא חווה משבר בזמן טיפול הפגיעה במטופל היא בלתי ניתנת לתיקון. וישנם מקרים רבים, מספיק לעבור בחלק מהפורומים ולקרוא. למטופל יש מטפל/ת אחד וכאשר המטפל קורס כל הטיפול קורס ולרוב לא ניתן לתיקון. המטופל/ת לא ילך למטפל/ת חדש/ה כי למה לתת אמון ולשלם סכומי עתק והזמן, כן, לא הזמן שבישיבה בקליניקה, אלא, הזמן של הישיבה בבית בהשקעת מחשבה בטיפול עצמו הוא זמן רב מאוד של מאות שעות וימים. ואחרי קריסת הטיפול מדובר בחודשים. עבור מטפל סכ"ה מדובר בעוד מטופל. למטופל יש מטפל/ת אחד! ועוד לא ראיתי מטפל נפשי שהתנצל על הפגיעה ועל המקצועיות. אם הפסיכולוגיה כל כך מוצלחת כמו כדור לכאב ראש, למה לא כל אחד לוקח "כדור" כזה כמו ש-99 % מהאוכלוסיה לוקחת כדור שכואב לה הראש? למה אין שום נתון שמבליט הצלחות מול כשלונות בטיפול? למה הפיקוח היחיד על הטיפול הוא בידי המטפל ואין פיקוח ישיר על הטיפול וטיבו? ובבקשה, הסתדרות הפסיכולוגים לא מפקחת על הטיפול. ורוב הטיפולים השבורים לא מגיעים אליה לבירור. מטופל לרוב אינו מגיש תלונה. ואשמח להבין, למה כל בעיה שעולה כאן בפורום מצדיקה טיפול פסיכולוגי ?!! הרי אם אין נתונים על טיפולים בארץ ואין פיקוח למה להפקיר חיי אדם באדם אחר? אפילו אצל רופא שיניים יש אסיסטנט למה לפסיכולוג אין? הרי שהוא מועד כל העסק נופל כמו מגדל קלפים. כן, מדבר מניסיון ! יום טוב

ראשית ברור לי היום שפסיכולוגיה אינה מדע כלל. שנית, אכן נפגעתי, אך לא רק מטיפול שקרס אלא ממטפל/ת שקרסה ! מכאן ההבדל ה"קטן". וכמובן שהטיפול וכל ההשקעה איתו קרס גם כן. בנוסף, מטפל/ת ותיק/ה, שאגב עצמו/ה משמש/ת כפסיכולוג/ית ראשי/ת ומפקח/ת ומדריכ/ה בעצמו/ה פסיכולוגים בראשית דרכם, אינה מפוקח/ת. וכמדומני, ותקן אותי אם אני טועה, אין חובת פיקוח על פסיכולוגים בארץ לאחר שעברו התמחות והיו תחת פיקוח והדרכה!! כך שלומר שזה מנגנון הפיקוח זה לומר שאין פיקוח! טיפול שעוברים סטודנטים לפסיכולוגיה בין התארים אינו פיקוח. וההדרכה מסתיימת בסוף. דבר אחרון, אם אשמח אם תשתף אותי על נתונים על כשלונות מול הצלחות בטיפול. לא מצאתי מידע על כך.. וחבל. אני את ה"שערותיי" שואב מקריאה ומטיפול יחיד על-ידי מטפל/ת שקרס/ה !! אין חכם כבעל ניסיון. אך אתה מאמין : " מאמין שפסיכותרפיה עניינה שני אנשים הנמצאים ביחסי גומלין מתמידים, המשפיעים ויוצרים זה את זה ללא הרף".(ציטוט שלך). ושהמטפל/ת קורס ?!!! קורס ונוטש? או לא עונה יותר לטלפוניים?!! המילה גומלים ברורה, ו"המשפיעים" ?! אנא ממך .... "המחקר בתחום פורח" : והפרקטיקה ?!! מישהו פעם שאל מטופל איך הסתיים הטיפול שלו ?! מהיכן אתה יודע שהחוויה קשה בטיפול שקרס ? ואחרון חביב, היה ברור לי שתתגונן בתשובתך, הרי אתה מגן. וחבל. צריך לשפר ולא להתגונן. וצריך גם להצדיק לימודים ארוכים וקשים. פסיכולוגים הם קליקה סגורה, הלא כן ?!! תודה ושבוע טוב לך

הי דןדן קודם כל אני משתתפת בצערך זה נשמע כל כך קשה. מה שעברת במציאות עובר לי לא פעם בראש במשך השנים (בערך 4 שנים) היו תקופות שפשוט אכלתי סרטים (נמאסתי, נעזבתי, ננטשתי ונזרקתי בדמיון אינספור פעמים: כי הרי אין ביננו איזה קשר ממשי אני לא חלק מחייו, הוא בכלל לא רוצה אותי, ואם חו"ח יקרה משהו אני הראשונה שהוא יעיף אז בשביל מה כל הדבר הזה ועוד ועוד...) בקיצור, להיות מטופל זה לא דבר לא פשוט בלשון המעטה מהמון היבטים , ולי באופן אישי כל הדבר הזה של ללכת ולהיעזר באדם אחר ועוד להוציא על עצמי בוחטות של כסף נוגד או נגד את כל האמונות שיש לי לגבי העולם ולגבי עצמי, ולמרות זאת למרות הסיכון הגדול , אל מול הסיכון הגדול בזמן האחרון אני חושבת שגם אם יקרה לו או לי משהו והכל יגמר לפתע פתאום, מה שהתרחש אצלי ומה שקיבלתי ממנו לא יעלם, הוא (הפסיכולוג) עם כל החסרונות והיתרונות שלו בסופו של דבר ישאר כמישהו טוב בתוכי שמקבל אותי ושנותן בטחון וזה לא יעלם אני חושבת (אני לא רוצה להגרר לקיטש ולסנטימנטליות אבל אולי זה קצת כמו להיוולד מחדש עם כל הבלגן והכאב שיש בזה והפעם לגדול כמו שצריך) אני מקווה שגם אצלך למרות הכל עדין יש ערך רב לכל אותן מאות שעות וימים שבהם חשבת על מי אתה ומי אתה ומה קורה לך בתוך קשר אנושי וחשבת על דברים שלפני זה היו נחוו ולא נחשבו. זה באמת לא מדע מדויק וזה לא כדור נגד כאב ראש (אם כבר אז כדור שגורם לכאב ראש) זה יותר דומה למסע לגילוי עצמי, כמו אודיסיאה אם אתה מכיר, ואתה אודיסיאוס לצורך העניין. אני מניחה שאצל כל אחד זה שונה, יש אנשים שבשביל להרגיש משהו ולהרגיש שיש בעולם מישהו כזה שהוא "אני" דורש מסע מפרך שאולי אף פעם לא יגמר (כמו אצלי לצערי), הדבר הזה יכול להיות מובן מאליו אצל מישהו אחר. ועדין, לכל אחד המסע (והמשא) שלו. מאחלת לך רק טוב. נעומי

שלום אני נשואה כעשרים וחמש שנים לבעל שאהב שכיבד והעריץ ילדנו ארבעה ילדים מאהבה ובאהבה ליפני כ 4שנים בעלי נשלח לעבוד באוקראינה הסידור היה שאחת לשבועים הגיע הביתה לסוף שבוע במהלך תקופה זו בעלי חווה ריגושים ורומנים כנראה עם הצעירות בעיר בה שהה ליפני כשנה וחצי חזר לעבוד בארץ אך לא התנתק מהתכתבויות עם הבחורות הנ"ל זה כבר 8 חודשים הןא גר בדירה שכורה בעיר בה אנו גרים מישום שביקשתי ממנו לעזוב את הבית לאחר שראיתי ב פלאפון שלו התכתבות מפלרטטת עם אחת הנערות בעלי טוען שהוא רוצה לחיות לבד ללא המשפחה האוהבת שהיתה עד לא מדובר במאבת קבועה אלא הוא רוצה להיות חופשי מכל אחריות ולעשות ככל העולה על רוחו הוא מודה שאני אשה נהדרת אמא טובה וכ"ו אבל אין לא שליטה על הרצון העז לקבל ריגושים הוא סובל בכל מה שקשור לילדים ואני עדיין חושבת שאני חשובה לו לא ברור לי מה קורה האם זו תופעה מוכרת? האם יש לזה שם ?וכיצד להתנהג? אנא עזרו באם תוכלו תודה

יחסית לגיל שלי 16 וחצי, עברתי הרבה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי חסרת ביטחון ולא ידעתי ערכה עצמית מהי. התעללות מילולית ראשונה הייתה בגיל 4 (מעולם לא במשפחה) ומאז זה התחיל אבל בדרגה יחסית נמוכה,בחטיבה סבלתי מהתעללות רצינית פיזית ומילולית עד כדי דיכאון קליני שנימשך 3 שנים, המשפחה חשבה שזה בגלל הגיל ולא היה יחס רציני לכך, זאת אומרת בעיות אני הייתי צריכה לפתור לבד כיוון שלא שיתפתי מעולם, הפסקתי לדבר,פחדתי מאנשים, ואז ההרגשה שגם שאני נוגעת בדברים או באנשים(משפחה) אני לא מרגישה כלום, כאילו אני נוגעת אבל נוגעת זה קשה להסביר..בחצי שנה הראשונה של התיכון הרגשתי פתאום טוב הרגשתי חיה מתמיד וזה נעלם כמעט לגמרי העניין של לגעת במשהו ובעצם לא להרגיש כלום(זה היה קורה מידי פעם),התחלתי גם לאכול בריא (לאחר שמאז שאני קטנה אני אוכלת עפי מצב נפשי), וירדתי קצת במשקל,עשיתי ספורט, ואז זה הלך רחוק ופיתחתי הפרעת אכילה(לא רצינית) של והגבלה באוכל,סבלתי מתנודות במצב הרוח (מאוד קיצניות בתקופה הזו,אבל זה היה מאז ותמיד), והיום לאחר שנה אני מתחילה להתגבר בצורה כזו שמעולם לא הייתה לי, ההתקפים פוחתים ואני מרגישה נורמלית יותר כאילו עכשיו נולדתי מחדש למשהו שונה, למישהי שתמיד רציתי להיות, ואולי עכשיו אני מגשימה את עצמי.. (עדיין יש לי בעיות ואני לעולם לא אהיה נורמלית ב100 אחוז), הרי זה לא הגיוני שמגיל 6 אני חושבת על המוות,ובכול פעם שמשהו לא הולך ושאני בדיפרסיה התגובה שלי היא : טוב, מקסימום אני אתאבד או משהו..מה כבר אני אפסיד? , אני לא אחת שחיה עכשיו, אני כל הזמן בדאגה לעתיד ובצדק מסיבות כאלו ואחרות שלא אוכל לפרט כאן,שהן גם 99.9 אחוז מהסיבות למה שעברתי ואני יודעת את זה ותמיד ידעתי שככה זה יראה, ידעתי שכל זה יקרה.. השאלה היא: ממה סבלתי? (ועדיין אבל הרבה הרבה פחות),חקרתי באינטרנט (אני תמיד התעניינתיבפסיכולוגיה בגלל מה שאני עוברת מאז ומתמיד, והדברים שהתאימו היו: ?מאניה דיפרסיה, דה פרסונליזציה ודיכאון קליני.. 

מעולם לא הייתי מטופלת, אך אני יודעת שאני צריכה טיפול, משהו לא בסדר כבר המון שנים(10 לפחות) והיום אני בת 16.. אני יודעת שזאת לא התנהגות נורמלית לחלוטין(אני לא משוגעת), אבל זה פשוט לא התנהגות נורמטיבית.. אני כבר במשך שנה וחצי מבקשת מאמי שתפנה לקופת החולים, היא פנתה, אבל אחר כך שהפסקתי להזכיר את זה היא חשבה שהכול בסדר והקפיאה את התהליך.. (רק מראה עד כמה טובה אני בלהראות שהכול רגיל עד כדי כך שבמשך עשור כמעט אף אחד לא שם לב.) בתגובתך אליי כתבת שאתה חושב שהאבחון לגבי המאניה דיפרסיה כנראה שגוי. מה לגבי השניים האחרים (דה פרסונליזציה,דיכאון). והאם אתה חושב שיש לי משהו אחר? מה זה? אפילו השארה.. אני רוצה לגףדעת ממה אני סובלת כל כך הרבה זמן..

פחד אימים..נחשפתי במעשה של פגיעה עצמית שקרה לפני כשמונה שנים..החיסיון לא נשמר..תביעה רק תחמיר ותחשוף אותייותר.. מרגישה שהסביבה שינתה התיחסות כלפיי..רוצה להתפטר..לרדת מהארץ אובדת עצות!!!!

אודי, מדוע אתם (הפסיכולוגים-רובכם בודאי) חושבים שאם כבר דברתי על משהו קשה וכאילו סוף סוף אמרתי את זה...ונחשפתי אז "אפשר לנשום לרווחה..." או זהו, כאילו עכשיו כבר הכל בסדר? זה לא נכון!!!!! ברוב הפעמים זה גורם לי (הדיבור על מה שקשה) להרגיש עם זה כל כך רע...למה? אולי לכלם זה עושה טוב ורק אני שונה????????עכשיו גם תחזיר לי את השאלה באמת למה עושה לי רע לדבר על הרגשות שלי הקשים...אולי זה פשוט מגביר את הכעס הפנימי שלי על עצמי ורק מראה לי עד כמה עלובה אני????דפוקה, שרוטה וכו'...אוף.... וחוץ מזה בדקתי זה לא שנהיה לי רע בגללה, להראות לה שרע או שתרחם...ולהשיג משהו...אוף...כי עובדה שויתרתי על עוד פגישה השבוע וויתרתי על לדבר איתה, להציף אז מה נותר לי? להיות שוב בתוך קלחת של רע רק בלי לדבר איתה בין הפגישות...מה עושים?????מרגישה במילכוד כזה...

שמישהו יכול ממש להיות איתך ולהבין, מבחינתי אין דבר כזה בהרגשה הפנימית... מנסה להסביר, כל פעם שאני ככה פותחת יותר על מה שקשה אז יש לי הרגשה שהנה מבחינתה זהו עכשיו הכל בסדר או אפשר לעבור הלאה או להפרד וזה לא נכון...אי אפשר לפתור דברים רק בזה ששוחחנו עליהם, ההרגשה שלי לא משתנה כי דברתי על זה...(חבל שאני לא יכולה לומר על מה אולי לא משנה) וגם אני מרגישה שאני ממש דפוקה שאני מספרת על הרגשות האלה או על התנהגות שלי שהיא כנראה בעקבות...כי הנה היא תחשוב מי יודע מה או תכתוב עליי ברשימות שלה עד כמה אני ככה וככה...וגם כשאני מספרת אני חשופה נורא!!!!!!!!!אוף...לא יודעת אם הבנת....הבנת משהו ממה שכתבתי?