פורום פסיכולוגיה קלינית

מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג של מכבי מאזור המרכז שמתמחה בהפרעה כפייתית

שלום, רציתי לשאול האם אני יכולה לבקש ממך ייעוץ דרך מייל ולא כאן? אשמח לקבל את עזרתך אני ממש מיואשת ואין לי את מי לשאול בבקשה... תודה ויום טוב

שלום רב, רציתי לקבל המלצה על פסיכולוג מהמרכז שעובד עם מכבי ומתמחה בהפרעה כפייתית.

....איך אפשר להפתר מהזדהות יתר???????לשמור על גבולות?????????פתחתי קשרים חברותיים וקרובים עם חברה (לא למטפלת), למישהיא מחוץ לטיפול...שזה אמור להיות מצויין...אבל...ההקשרות בשבילי נהפכת להזדהות יתר.....להרגשה הרעה שלה שאינה בהכרח רק שלי...להקשבה ואמפתיה לצד השני עד שלי אין מקום להפתח...או שאני מרגישה סציומטית כזו שרוצה לעצמה למרות שהשני צריך אותי עכשיו אז אין מצב שאדבר על עצמי..........לעומת זאת בטיפול זה רק אני ואני ואני.............ההפך הגמור..אז עולה השאלה איך??????איך מאזנים בחיים האמיתיים? הפיתרון שלי היה לנתק קשרים...אבל בטיפול מנסה אחרת גם להפרד אחרת.... וימי הזיכרון הארורים האלה מדכאים אותי מאוד.......מרגישה רע ושוב עולה הצורך להציף את המטפלת שלי......יש מצב לרוגע??????????

אני מרגישה כ"כ תלושה, אפילו פה לא מצליחה להאחז. מה לעשות?

אני מצטערת שאני מציקה... פשוט באמת שאין לי מושג.

נשואה באושר, שלושה בנים, חמישה נכדים,בריאה. בטח תשאל אם כל כך טוב אז למה רע. ובכן, אני סובלת מדאגנות יתר, כל בעיית בריאות קטנה אצל הילדים ו/או הנכדים ו/או אבי או בעלי גורמים לי להפליג למחוזות הזויים, והופכים מיד למחלה ממארת או מחלה קשה אחרת.שלא לדבר על כך שלאחד הבנים יש מחלה כרונית שהוא חי איתה כאדם בריא, אבל אני רק מחכה לרגע של התפרצות המחלה. יתרה מכך, כל חתול רחוב, כל כלב עזוב, כל קשיש או נכה, יום השואה, יום הזכרון, מדירים שינה מעיני וקשה לי לחזור לסדר היום. לשמחתי נגמלתי מאיסוף גורי חתולים כשהוסבר לי שאני גורמת להם רק נזק. בקיצור, אני עסוקה רוב היום בדאגות, למרות שיש לי עיסוקים רבים, ובגלל זה אני לא אדם שמח. האם יש פתרון לבעייתי???????

שלום אני בחור כבן 26 בעייתי היא לחץ וחרדה לא מוסברים כבר שנים אני מרגיש שהלב שלי פועם בחזקה ללא סיבה ניראת לעין , ואני מאוד רגיש ללחץ דברים קטנים מאוד יכולים להוציא אותי משלוותי, האבסורד שדווקא אני ניראה דיי אדיש מבחוץ, בנוסף ה"לחץ" הפנימי הזה בא לידי ביטוי בהתנהגות שמטרידה אותי מאוד שבאה לידי ביטוי בכסיסת ציפורניים ואני גם נוגע בשיער שלי ובקרקפת כאילו אני מחפש משהו אני עושה זאת כמעט ללא שליטה ותוך כדי פעילות יום יומית אפילו באוניבסיטה בשיעורים אני מאמין בקצב של כל כמה דקות.... יש אולי דרכים להתמודדות עצמית? או לא מה עושים?? לאן פונים? תודה רבה

פשוט מדהים ובכלל לא מובן מאליו, במיוחד בעולמנו, שבה רוב האוכלוסיה מרוכזת בעצמה ובצרכיהם הפרטיים, ותו לא. וכאן יש מקום. ויש מי שמקשיב, ומנסה לעזור. מתפעלת כל פעם מחדש עם כל תשובה שלך, לכל אחד ואחת. גם מקצועי וגם מכיל כל כך. לומדת המון. וגם, כשאין לי מצב רוח, ובעיקר אחרי מגע עם אנשים גסי רוח, שמתכחשים לאנושיות ולרגשות הבריאים, וחושפים רגשות שליליים כשנאה חולנית ורושפת, ואני מרגישה רצון לנקות את עצמי, ולחזור להיות נקיה ואוהבת - אני נחה כאן, בין השאלות, התהיות, המשאלות, ההכלה, והמקום שיש לכל אחד ואחת מעצם היותו. מקצרת. מקוה שהובנתי.

תעתוע זה כאילו שיש שתי אני אחת הלכה בשבוע שעבר ועשתה איזה צעד כי היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה שכ"כ הרבה דברים לא בסדר, לא כמו שהייתה רוצה ושחבל והשנייה היא חושבת מרגישה מתנהגת כאילו הכל בסדר והרעיון של ללכת לטיפול הוא ממש זר לה והוא מפחיד אותה ולפעמים היא בכלל חושבת שהיא ממש לא צריכה את זה ושאם היא רק תניח לרעיון הזה ותפסיק לחפור בקרדום שלו כל הזמן בתוך עצמה שאם היא רק תחיה בשלווה היא תוכל לחיות בשלווה. והראשונה היא אומרת נכון, אבל עובדה, את לא חיה בשלווה את כל הזמן ממשיכה לחשוב על זה זה לא עוזב אותך כנראה שיש סיבה וחוץ מזה, את כל הזמן עייפה והשנייה היא אומרת זה בור ללא תחתית לא תצליחי לצאת אחרי שתכנסי יותר עמוק תפסיקי להתעלל בעצמך השנייה היא מאד מפחדת. אודי אמנם כתבתי משהו מופשט אבל מאד בא לי לבקש שתגיד לי משהו מוצק שאוכל להיאחז בו שתחרוץ את גורלי לכאן או לכאן אפילו שאתה לא מכיר אותי ואפילו שאני די בטוחה שאני יודעת מה דעתך [אבל, האם אין אמת גם בדברים של השניה?]

כבר הרבה שנים שאני בלי חברים, בלי מטרה בחיים, בלי רצון לכל הדברים האלה, מרגיש אבל כל כך קטן שזה בכלל לא משנה הדברים האלה... אני רק רוצה לבכות ואפילו את זה אני לא מצליח לעשות... (כל כך צבוע שביום יום אני מנהל חיים די שגרתיים ופשוט מראה לאנשים מה שהם רוצים לראות), אין לי אופי בכלל... - אני משתלב איפה שאני נמצא וגם לא הכי תמיד טוב (אני מניח שלהרבה מעברי דירה יש השפעה כזאת), בזמן האחרון די מצאתי אהבה ונראה לי גם שזה ממש גדול.. והייתי מצפה שאני ארגיש טוב, כי אני באמת אוהב אותו יותר מהכל... אבל במקום זה אני רק מלא פחד,דאגה ובכלל יחסית הרגשה לא טובה... אני לאדע כבר מה לעשות... אני יודע שאם אני אפגע מזה.. באמת שלא אוכל להמשיך..:( אשמח לקבל עצות\דעות לגבי איך להמשיך... תודה מראש... בכלל מוזר שאני רושם פה דברים...:\ כמובן אבל שלא יכול לפרט על הכל כל דבר.. אני מניח אבל שזה מספיק רקע..?

קודם כל תודה על התגובה... אני מקווה שאתה צודק, יש לי נטיה ולסמוך על אנשים, להתאכזב ואז לנתק קשר מכולם.. מקווה שאוכל להתגבר על ההתנהגות הזאת... לא ממש התיחסת לזה שאמרתי שאני לא מצליח לבכות.. אבל זה משהו שעדיין אנו הייתי רוצה להבין למה לא יכול.. ואיך אוכל לגרום לזה שכן.. אני מרגיש ממש עצוב.. אני מרגיש גם את הלחץ באיזור של העיניים.. לא חשבתי על זה יותר מדי אבל הפעם האחרונה שבכיתי היתה בערך לפני 10 שנים... ואני מרגיש שחסר לי פורקן מסוג זה..:\

שלום דוקטור אני בחור בן 26 ואני חושב שהגיע זמן לטפל שנגררת מהיותי צעיר ואף מחריפה והיא שאני חסר מנוחה , זה בא לידי ביטוי מבחינה חיצונית בכסיסת ציפורניים אני נוגע המון בשיער שלי וכאילו מחפש בשיער משהו בעיקר כשאני מנסה להתרכז למשל תוך כדי לימוד או בשיעור או כשאני משועמם.. איך מטפלים בזה לאן לפנות?

הי יוסי היקר, אכן הגעת למקום הנכון. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עשוי להיות מענה טוב ויעיל לסימפטומים שאתה מתאר. איתן

מה לעשות,נפילה איומה רע לי

לומר מה שמרגיש? הולך ונעשה ממש רע

..........אודי שלום, מקווה שנהנת בחג...יש לי קושי, אנחנו אמורות להפרד עוד חודש כי נוצרה סיטואציה כזו, לא כי סיימנו....ועכשיו כל השבוע לא יצרתי קשר איתה והנה גם בפגישה די דברתי ככה סתם...והיא אמרה שכבר כאילו נפרדתי ממנה למרות שהגוף הגיע ולא הנפש כל כך....ולמרות שקראתי את הספר של יאלום שהמלצת לי זוכר? לא עזר..מעדיפה לשכוח ממנה ולכן אני לא יוצרת קשר בין הפעם וגם לא ממש רוצה להכנס עמוק...היא אמרה שלא חייבים עד הסוף אפשר ברובד אחר שלא יכביד במשך השבוע...בכל מקרה לא רוצה להגיע אליה יותר ואז כשאני באה אני סתם כדי שלא יוצף...כל פעם שאני באה זה מציף ואז יש צורך לדבר עוד במשך השבוע והפעם תהיה פרידה אז למה לדבר?????????נפרדות במילא........אוף וזה קשה להגיע לפגישות עכשיו כאילו מעדיפה כבר לשכוח ממנה לגמרי.........קשה לי נורא והיא אומרת שבגלל זה לא כל כך היה מתאים להפרד עכשיו כי לא הפנמתי שהיא איתי גם כשהיא לא.......בקיצור מה עושים??????????????איך זה קורה????????איך אוכל לעשות תהליך מעדיפה כבר לסיים במיידי............מה לעשות????????מסיימת טיפול כי אין ברירה מיכ (ככה מרגיש לי עכשיו......) מיכ כזה... :(

כשפתחתי עכשיו בבקר וקראתי מה כתבתי שמתי לב שכתבתי שאנחנו נפרדות עוד חודש ובעצם זה עוד חודשיים וקצת..אבל מה זה משנה??????האם להתקרב זה טוב???????לא יודעת....לי זה מרגיש כל כך רע........אוף.........

... מרגישה לא טוב. מרגיש לי ריק. אין. כלום. מקשיבה שוב ושוב ושוב לאריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ששרים את פגישה לאין קץ ומרגישה את הלב מתכווץ בכאב. עוד מעט ויתפוצץ. היום נפגשנו. מרגיש לי שאולי היא איננה ? בלגן בלב. נסעתי לסדנא. נפגשנו רק שלוש פעמים. מרגיש לי חסר. ריק. אולי אני חולה ? מרגישה לא טוב. :(

אני פרודה מבעל הפרעת אישיות גבולית קשה שמאובחן גם כהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, התקפות חרדה ודיכאון. החיים איתו היו גיהנום אחד ארוך ומתמשך. הקושי הכי גדול אצלו הוא שהוא מתכחש לבעייתיות שלו, ומאשים את כל הסובבים אותו בתוצאות מעשיו, והוא עצמו טלית שכולה תכלת. הוא לא מוכן לשתף פעולה בשום סוג של טיפול שהרי אצלו הכל בסדר. השאילה שלי היא לגבי הילדים. לפעמים הוא נחמד אליהם או שהוא לא מתייחס אליהם, אבל לפעמים הוא רע ואכזר איומות. על בתי בת ה 21 הוא פקד לעזוב את ארוסה. הוא לא הירשה לה להתחתן, והיא עשתה הכל מאחורי גבו. הוא משפיל ופוגע בהם גם כשהם מנסים להיטיב איתו. למעשה, אנשי המקצוע שאנחנו בקשר איתם מדריכים את הילדים להתרחק מהאבא היות ואין דרך לרצות אותו ולנהל איתו חיים תקינים. השאילה שלי היא אם הוא שונא אותם וזהו, או שבמקור הוא אוהב אותם, אבל הבעייתיות של אישיותו מתגברת על האהבה הטבעית של אב לילדיו.

וסתם, בשביל הידע הכללי. האם יש מציאות של אבא שאין לו רגשות חיוביים בסיסיים כלפי ילדיו, או שכל אלה שמתאכזרים לילדיהם - בבסיס נפשם קיימת אהבה, רק שהאהבה מוסתרת ונדחקת בגלל הפרעות או מחלות נפשיות?

האם להמשיך בטיפול או לא? הייתה היום פגישה קשה... הפסיכ' נזף בי. זאת פעם ראשונה שהוא נוזף בי. אני בטיפול בערך 4 חודשים. אני חושבת שאני מחבבת אותו, למרות שאינני בטוחה בכך. זה משתנה מפגישה לפגישה. בפגישה הקודמת מאוד חיבבתי אותו, דווקא בפגישה הקודמת הרגשתי שחלה התקדמות בטיפול, שאני יותר סומכת עליו. והפעם הכל התהפך... הוא נזף בי על כך שאינני נחשפת דיו, שאינני סומכת עליו. בפגישה הקודמת הרגשתי שנחשפתי מאוד, שחשפתי פחדים מאוד עמוקים שלי, ואילו לדעתו אין די בחשיפה זו. הוא היה מאוד כעוס הפעם,ציני, ולא אמפטי כמו תמיד, אני לא מבינה מה קרה?, למה הוא היה כזה מגעיל? הוא תמיד כל כך נחמד. חיכיתי שהפגישה תסתיים... רציתי לקום באמצע ולהגיד לו שאינני רואה טעם להמשיך. אני יודעת שאני לא מטופלת קלה, אני לא נחשפת בקלות, נראה לי שאני הסיוט של כל מטפל, אני פשוט קשה! אולי באמת אין טעם להמשיך? בפגישה עצמה הוא מאוד הכעיס אותי , אבל כרגע אין בי שום רגשות. ממש לא אכפת לי אם הטיפול ימשך או לא. נראה לי ששנינו התייאשנו... תודה...

אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון..אבל אנסה בכל מקרה.. יש בי צורך לפתור דברים שמעיקים עלי בפנים אבל אני לא ממש יודעת איפה ולמי לפנות? יש כל כך הרבה סוגים של פסיכולוגים-קליני, סוציאלי וכו. איך אני יכולה לדעת איזה מהם יעזרו לי עם הבעיה? הבעיה..אני לא מצליחה להתקרב. משהו בי סגור. אני בת 27 ומרגישה שכל מה שבא לי זה לעשות כלום. תחושה שאין תכלית לשום דבר שאני עושה. אשמח אם תוכל לעזור לי

אני בן 21 חייל נמצא בחופשת שיחרור לפני חודשיים עברתי דלקת חריפה בגב אשר הביאה בין היתר להקרנות לרגליים דבר ממש מלחיץ ,בתקופה הזאת הייתי ממש לחוץ ובדיכאון לא היבנתי בדיוק מה יש לי אבל זה עבר ומתי שזה עבר ביום אחד קמתי עם איבוד שמיעה ועם ציפצוף באוזן אחת אושפזתי השמיעה חזרה אבל מאז האישפוז אין לי חייים! אני שומע רעש של מכשיר חשמל וחושב שזה טינטון שאני הולך לישון הראש מתפוצץ מרעש סטטי כזה בתוך הראש. אני עכשיו מסיים בהדרגה קורטיזון לאחר טיפול של שבוע באישפוז בקורטיזון ואני בריא בדרך כלל לא לוקח תרופות קבועות אני לא יכול לחיות כל דבר רעש של מכשיר מזכיר לי את הרעש מהטינטון אפילו שאין לי אותו אפילו סתם רעש סטטי מתי שיש שקט אני מחפש את הרעש הזה בכפייה ובחרדה מאוד עמוקה. אני לא מסוגל לישון לאכול ובכלל לא לתפקד מה עושים?

שלום, לאחרונה התחלתי לעבוד בהוסטל כוללני לחולי נפש,ואני ממש לא מבינה מהם מחלות נפש ומהם הפרעות נפש?משום שנראה לי שאדם מסויים לוקה גם בזה וגם בזה ואני מבולבלת ,פגשתי הפרעת אישיות גבולית,כל מיני סוגי סכזופרניה וכאלה... התבלבלתי בין כולם. אשמח לתובנות תודה

כתבתי הודעת המשך שנקטעה באמצע. לא נורא, הכותרת שלה- להתרוקן,גם ככה מזכירה לי דברים מסויימים מאוד. מה שכן ניסיתי לאמר שם אודי-זו אני, רוני ככה אתה מכיר אותי- כאחת שיודעת לשפוך? הלוואי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" (מההגדה- מכיר בטח, נכון?) הייתי מתחילה מאלה שידעו, גם בלי שרציתי!!! חג נקי!!

ערב טוב ד"ר בונשטיין, רציתי בבקשה להתייעץ איתך. כשהייתי ילדה חוויתי אפליות במשפחה. גדלתי עם המילים "את לא טובה" ואיכשהוא כשרציתי להילחם נגד זה כשגדלתי, איכזבתי את עצמי כמה וכמה פעמים בגלל החלטות שגויות במהלך חיי שנבעו מפחד וחוסר בטחון. היום בגיל 32 אני מאוד חסרת בטחון, למרות שכלפי חוץ קשה לראות זאת,יש לי מצבי רוח שמשתנים במהירות (לא משהו קיצוני,רק מעברים מרוגע לכעס ודכדוך בלי שיהיה איזשהוא טריגר לכך),ולפיכך אני אדם די סגור. אני משתלבת טוב בחברה אבל מרגישה כעס ועצבות חוסר סיפוק בחיי. הבנתי שהגיע הזמן לטפל בכל זה כי זה משפיע עליי מאוד וגורם לי להתרחק לעיתים מאנשים בגלל חשדנות וחוסר אמון. אני ממש לא יודעת לאיזה סוג טיפול פסיכולוגי לפנות, אבל מאוד ברור לי שאני חייבת לטפל בכך כי אני רוצה להפסיק להרגיש את הכעסים האלו בפנים וחוסר הבטחון וחוסר ההערכה העצמית שיש לי. תוכל בבקשה לכוון אותי מה לעשות ולמי לפנות, לאיזה טיפול ? תודה רבה !

אני אפנה לפסיכולוג שאכן מטפל בשיטה זו. תודה רבה וחג שמח :)

ולתהייה האם להסתכל אחורה זו באמת הדרך הנכונה. אודי, (מוזר לי קצת לפנות אליך בשם, אני מרגישה שאני מנסה להסתכל בעיניים של דמות וירטואלית) מה ההבדל בין פלאשבק לזיכרון לטירוף? ואיך חוויה שלמה יכולה להיחוות כאחת אבל להתאחסן כאלפי רסיסים של חוויות קטנות? כמו כל החושים נעשים עצמאיים ולא נשזרים זה בזה. אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות הייתי יכולה לקבל את ההסבר שכל שבריר זכרון בודד שייך לחיים אחרים. אבל ככה אני סתם מטורפת.

אני סובל מחוסר ביטחון עצמי שמפריע לי בחיים. הציעו לי סדנה קבוצתית של 5 ימים. האם ידוע לך אם הם אמינות ומוצלחות? תודה ראובן

איזה כיף לך אודי שאתה לא כאן עד יום חמישי אני רואה כל-כך הרבה אנשים מטיילים, שולחנות החג שלהם אינם נראים כמו חגא... ואצלי כן. אני לא אוהבת את החגים. מילה עדינה לא אוהבת. ממש שונאת. זועמת. לא כתבתי כאן הרבה זמן, גם לא נכנסתי. אני לא מסוגלת. לא לדבר, לא להגיד, אפילו לבכות אני לא מסוגלת. רע לי עד כלות. עד שאני רוצה בכל מאודי לחדול מלהיות. וגיליתי שגם לזה.. באמת צריך כח. אני לא רואה מוצא לכאב הזה שבחיי. האינטסיבי כל-כך. שום מוצא. אז אני מנצלת כל זמן פנוי שיש לי כדי לישון. לשכב במיטה ולבהות. היום אמרו לי שרזיתי. זה היה נעים. לתפוס פחות מקום בעולם. אני רוצה מאוד להפסיק את הטיפול שלי כי הוא דורש ממני לצאת לעבוד שעות רבות וממילא הוא מסב לי כאב רב. כל הזמן אומרים לי שזה יעבור וזה חלק. כמה אפשר לחיות על חשבון העתיד. וההווה? האם הוא נועד להתנחם ברע שבו באמצעות תקוות לבדן על העתיד? אינני יכולה יותר לשאת. אבל גם להפסיק... צריך כח. לא לוקחים אותי ברצינות. בטוחים שאחזור. אני כל-כך מיואשת. כל-כך. עד שאין לי אפילו דמעה אחת אנושית לחלוק, שתלמד על הכאב. רק פנים עצובות, שקטות ועייפות.

צהריים טובים וחג שמח, החלטתי לאחרונה שהגיע הזמן לטפל בדיכאון ובבעיות החרדה התוקפות אותי בשנים האחרונות, אני מחפש מטפל באיזור תל אביב שעובד בהסדר הכללית, אינני מכיר פסיכולוגים וקצת חושש ללכת ללא המלצה, מודה למי שיכול לעזור... תודה

שלום רב, אני סובלת רוב חיי מדיכאון קליני שלדעתי לעולם לא אובחן בצורה נכונה עד לפני חודשיים.(אובחנתי לפני חודשיים סובלת מפוסט טראומה) עברתי התעללות מינית ע"י בן דוד בין הגילאים 4-8, בגיל 6, סבתי נפטרה שאליה ייתי קשורה בצורה יוצאת דופן, בגיל 12 עזבה אמי את הבית ונשארנו אני ואחי לגדול עם אבי שכמובן לא החסיר כלום ודאג בצורה אבסולוטית. אמי אישה מאוד מאוד טובה בתור אמא היו לי איתה המון המון בעיות עוד מילדות, אם לומר את האמת קרוב לוודאי מגיל יום. כעסים בלתי נשלטים והתקפי זעם (משני הצדדים) עוד בתור ילדה בת 6 אני זוכרת אותה מכה אותי ומושכת לי בשיער בתיסכול גדול על גבול החצי מטורף, כמובן שבתור אמא היא לא חפה מפשע וטעתה לא מעט, דבר שהיום היא מנסה קצת לתקן אבל זה מרגיש שאינו בר תיקון כי אין לה את היכולות האמהיות שאני כל כך נזקקתי ועודי נזקקת. זה הגיוני שכל כעסי חיי מתועלים עליה? זעם כל כך כבד? אני מנסה להעלות את זה בטיפול אבל משום מה דווקא שם אני לא מקבלת את התשובות על העניין הזה אשמח לעזרתך, להבין

בת 42 נשואה + 2 סובלת מתת פעילות בלוטת התריס. תמיד הייתי דאגנית עוד לפני שנולדו ילדיי אך היום עוד יותר. בעייתי היא כזו אני אינני אוהבת לנסוע למקומות רחוקים כגון לחוץ לארץ מכיון א. אני מפחדת מהטיסה שונאת מקומות סגורים אלא אם כן למקום קרוב, ב. אני חוששת שמא חס וחלילה יקרה משהו לילדיי. אינני מעוניינת לקחת תרופות פסיכיאטריות וכדומה אך העניין הזה עולה על הפרק וכשאני נוסעת אני נהיית בלתי נסבלת עצבנית, תמיד חושבת כבר על החזרה הביתה על הכביסות שיש לעשות וכו'... (כשאני כותבת זה אפילו נראה לי לא נורמלי מי לא ירצה להנות בחול ויחשוב על הבית המטלות הרבות וכו'

שלום רב ליאת, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.

נציב מלח גרגירים, גרגירים נחקקו בה כל רגעי הפחד, נקווים בעורה המחוספס. הרוח נושפת בעורפה אט, אט שוחקת. דמעותיה חסרות טעם מתמזגות בקיומה, מתמוססות וזולגות לים שסביב.

הלוואי והייתי יודעת. מניחה שקודם כל להתרוקן קצת,מהגועל הממלא עד אפס מקום. ואז נפגש... אני? מי זו בכלל?????

להתחלה...... אתה זוכר? אני-

שלום אודי. אני נמצאת מספר שנים בטיפול אצל אותה מטפלת, טיפול שעוזר לי אם כי יודע הרבה עליות ומורדות. בשנים האלה אני גם מנסה להיכנס להריון, ובעבר שוחחתי על כך רבות עם המטפלת שהבטיחה לי שהיא תלווה אותי בלידה, כשזאת תגיע. היום, ברוך ה' אני בחודש התשיעי להריוני ובמהלך ההריון היה לי ברור בהתאם לאותה הבטחה כי המטפלת תלווה אותי. אך לאחרונה כשדיברנו על זה, מסתבר שהיא שכחה לגמרי מהבטחתה, היא זוכרת שדיברנו על כך אך לא זוכרת את ההבטחה שלה, ולדבריה זה עלול לפגוע בהמשך הטיפול אם היא תהיה איתי בלידה. אני מרגישה פגועה כל כך שאינני רואה איך אוכל להמשיך בטיפול בלי שהיא תלווה אותי ללידה, ואחרי הפרת הבטחה משמעותית כל כך. אשמח לשמוע מה דעתך.

שלום,ותודה על הפורום. כשהייתי צעירה יותר (אזור גיל 14) היתה לי מורה שאהבתי מאד ,לאחרונה פגשתיה , ויש לי רצוןלחדש את הקשר איתה. אני דתייה ויש לציין שהיא חרדית , בגיל 14 היו לנו שיחות נפש כאלו , ויותר מאוחר הקשר נפסק עקב ששיקרתי לה בנושא מסוים.השנים חלפו , ובמפגש האחרון היא אמרה לי"תתקשרי אלי נדבר.." ואכן התקשרתי ודיברנו -במהלך השיחה היו עליות וירדות מבחינתה-היה נראה שהיא שמחה לדבר איתי מצד אחד ומצד שני מסתייגת. שאלתי היא כזו-האם כדי לחדש את הקשר? האם זה יעשה טוב לשתינו? (אני בת 29 והיא בת 42 ) אין לה ילדים אגב-היא התחתנה מאוחר ,ואני עדיין רווקה. אני מאד אוהבת לדבר איתה. מה כדי לעשות? האם לדעתך זה יכול להעיק עליה?

שבוע טוב ומועדים לשמחה, דווקא בחג החירות..מרגישה כמה אני שקועה בתוך עבדות..לעבודה שלא אוהבת..בגלל פחד מאובדן פרנסה....עבדות למוסכמות חברתיות..שלא עונה עליהן ולכן חיה בבדידות..ובהסתר.. בעצם רציתי לענות לשאלתך בהודעת ההמשך למטה..אבל חששתי שאתפספס.. השאלה..אם לא ניסו להילחם עלי.. התשובה לא ממש ברורה גם לי.. חושבת שאולי הביטוי "להילחם עלי" קצת גדול על מה שהיה.. כן היה ניסיון להמשיך איתי (בד"כ מטפלים)..אבל אחרי זמן התעייפו..לכן אולי קשה לי להאמין ל"נוכחית" שמבטיחה שלא תוותר עלי.. שתמיד תהיה בשבילי..כי גם איתה עצמה..היו בהתחלה היעלמויות ..עקב קושי שלה ואי יכולת שלה להבין שהמצוקה שלי היתה רצינית..כבר אמרתי כאן..שגם בחיצוניות אני נראית חזקה..לא רואים עליי את כל הסערות הפנימיות..וגם .. אני לא יודעת לבטא אותן..שילוב קטלני.. שלא מאמינים לי..גם כשקרובה להתמוטטות..אז יש פער..ותסכול.. בכל זאת רוצה לסיים בתקווה שאדע להתחבר למה שמתאים לי..ושיהיה לי האומץ ליישם..בשינויים שרוצה לעשות בחיי..כי לא יכולה להמשיך עם הקיים.. הלוואי שאצליח.. תודה אודי.

אני אמא שיש לה כמה דברים שמפריעים לה לתפקוד נכון . שלא מתוך מודעות . רוצה להתקרב אל הבנים והבנות בבית .אך מלאה בתוכי בכעסים כשהכל נופל עליי . מה לעשות אתם מציעים .לעשות את עבודות הבית לבד . ולהגיד אין ברירה . הילדים כבר גדולים בבית ולא פייר שלא יעזרו . כואב לי מאוד שלא הצלחתי להעמיד להם גבולות וחוקים . לא חבל להיות כעוסה וממורמרת וסתם עוד שבת עצובה ושעמום . כי גם הבן הזוג כאשר לא מדבר איתי. הלךךךךךךךךךךך עליי הוא קשוח ולא פייר . למה למה זה ככה

אני עובד תחת לחץ מטורף, כתוצאה בחודש האחרון נתקפתי חרדות לחץ וחוסר שקט, החלו לי צפצופים באוזנים ולאחרונה לחץ בקודקוד הראש. רופא נתן לי ואבן על פי צורך וכדור לטיפול בחרדה אסטו. השאלה האם כיצד להתיחס ללחץ בקודקוד.

לאודי היקר ולכלם, סליחה שלא הייתי פה בזמן כדי לאחל...אך "מוטב מאוחר מאשר אף פעם" שיהיה לכלם חג שמח (עדיין חג...)שהחג יעבור בקלות ושלא נקח דברים קשה מדיי..שנרגיש חופשיים לבטא את רגשותינו... לך אודי יקר שתמשיך ללוות אותנו ברוגע המיוחד לך...בריאות, אושר והצלחה בכל

אני צריך לעבור מעבדת שינה בימים הקרובים ורציתי לשאול מספר שאלות אני הולך מתוך שינה לפעמים , מספר פעמים בשנה לאן מחברים לי אלקטרודות ? ומה הן יכולות לקלוט ? האם הם יכולות לדעת אם אני באמת ישן ? המוח ישן או שאם אני לא באמת אשן כאילו לא אצליח להירדם ומה יקרה אם ביום ההוא אני לא אלך מתוך שינה

כשאני הולך מתוך שינה זה נסרק במחשב לפי האלקטרודות שאני ישן או ער כאילו איזה גלי מוח המכשירים רואים שאני ישן או לא מה ההבדל בגלי המוח בין אם אני ישן או לא ישן אלא הולך מתוך שינה

שוב אני, מנסה להתרגל לשם החדש ואולי גם לאני חדשה.....זהו ספרתי הכל....לגמרי...ועכשיו אני אמורה להרגיש הקלה....ומעכשיו יהיה טוב..ככה היא אמרה..היא שמחה שספרתי... הבעיה שאני מרחפת..כאילו כל הרגשות מתערבבים יחד ואני לא מרגישה כלום...וגם אני מרגישה כאילו כלם יודעים למרות שלא....מה יהיה בהמשך? אני סומכת עליה, מרגישה יחד איתה..מאוד קרובה אליה.וצריכה לדבר או לשלוח מייל או קשר תמידי איתה למרות שאולי זה צריך להיות הפוך..לא? דוקא עכשיו אמורה להיות הקלה, אני אמורה ליצור איתה פחות קשר כי אני בסדר אבל דוקא עכשיו אני מרגישה צורך להיות איתה כל דקה ושנייה ולכתוב לה ולדבר ולדבר איתה בלי סוף...לנסות להבין את הבלבול ואת חוסר הרגשות או עודף הרגשות שלי...לא מובנת אפילו לעצמי......והיא אומרת שהיא פה, שהיא איתי וכו'...אני יודעת אבל יש לי צורך תמידי להיות קרובה מאוד, להיות בקשר איתה באופן רציף........למה זה קורה? מדוע? אני לא מדוכאת...סתם.....לא טוב, לא רע...סתם צריכה אותה קרוב......אולי צריכה אמא שוב......שתרגיע את הבלבול......למרות שאמרה שמותר גם לא להבין...להרשות לעצמי להיות מבולבלת......אולי אני צריכה להרפות קצת ממחשבות.................ואז צריכה ממך גם משהו..שתהיה קרוב אולי.אפשר להתקרב?????זה בטוח??????האם באמת הקשה מאחוריי בשלבי העיבוד???איך יודעים????תסביר לי בבקשה.........סליחה אודי על הצורך הזה העצום פתאום במקום הזה....

היי, לא יודעת אם השאלה שלי מתאימה לפה, אבל מקווה שכן. לפני כמה זמן סיימתי טיפול (קוגנטיבי התנהגותי) בגלל כל מיני חרדות (פחד מרופאים ועוד) האמת שלגבי הרבה דברים זה עזר מאוד, אבל יש דבר אחד שאני עדיין לא מצליחה למצוא בו שלווה. אני כל הזמן חושבת ומרגישה שאני פוגעת באחרים, שאני לא מספיק נותת לכל אחד, ושאני תמיד מפלה. מזה יוצא שכל אירוע או מפגש שכולל יותר מאדם אחד, אני כמעט תמיד יוצאת בתחושה שאולי פגעתי או הפלתי. וגם אם אני מחליטה לזרום קצת ולא לייחס לזה חשיבות ואני באמת נהנת מהאירוע- אני חוזרת הבייתה עם תחושות ממש לא כייפיות (כמו- למה לא רקדתי עם זאת, ולמה לא שמתי לב שההוא מצוברח, ולמה לא הייתי עם הבן דוד הקטן וכו') הפסיכולוגית שהייתי אצלה טענה שאני פשוט צריכה להתבגר קצת ולהבין שהעולם לא וורוד ומותר שיהיו ריבים וויכוחים ומותר לכולם לא להיות 100% וכו'....אבל איך מתבגרים? כל ההרגשות האלו ממאיסות עליי את המפגשים עם חברים ומשפחה מורחבת, וחבל ... מה אתה אומר? (אגב, לפעמים באמת נפגעים ממני וכשזה קורה- לפי התאור שלי לפסיכולוגית לשעבר שלי על מה שזה עושה לי- היא אבחנה שאני בחרדה.. זאת אומרת שזה מכניס אותי ממש ללחץ,דופק מהיר וכו'ולתווך ארוך אני יכולה ממש להיות מצוברחת ומדוכדכת מזה) תודה.

שובסתמיות, בלי מילים. אולי לך יש כמה בשבילי?

אני כבר מלאה. אבל בגועל.

פתאום כשאני מחליטה לכתוב כאן נגמרות לי המילים. מצחיק כמה שזה קשה אפילו כשזה מקום אנונימי כזה. "עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על המילים עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על רגשות. עם השנים, הולכת וגוברת חובת התבונה השותקת. והרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם". ואולי זה כל מה שאני רוצה. רחמים. ויותר מזה, רוצה לא לרצות רחמים. אבל בינתיים, מחפשת רחמים על דברים אחרים, כי הדבר האמיתי – הוא דבר שחלה עליו 'חובת התבונה השותקת'. כי אולי אף אחד לא יבין, כי אולי זה רק יעשה לי יותר רע. כי אולי עדיף להמשיך להתעלם מזה, אולי זה לא באמת קיים. אבל המחשבות ויותר מזה הדיבור, יתנו לזה את הקיום. ומצד שני. המחשבות לא עוזבות, מה שעושה את זה כן ממשי. אז מה עושים?

אולי. אני לא יודעת. ובינתיים, כנראה כתחליף למשהו אחר , באמת מחפשת רחמים. וזה כ"כ עלוב. אני יכולה להיות כ"כ הרבה יותר מזה. אבל זה מה שממלא אותי. לא מוצאת את עצמי בין בני אדם, תמיד מרגישה נחותה, תמיד מרגישה בחוץ. וגם גורמת לזה. והעולם רץ מסביבי בזמן שאני חולמת בהקיץ, על רחמים.

גם לי יש עניין בנושא הרחמים, בעבר רחמים עצמיים נראו לי דבר בזוי ועלוב ביותר, הייתי נגעלת מעצמי מידי פעם . באיזשהו מקום נראה לי שכולם רוצים שלפעמים קצת ירחמו עליהם אולי לא בעוצמה כזו כמו שאת מתארת. עלו בי כמה מחשבות לגבי הצורך הזה ברחמים, שירחמו עלינו שיראו את הסבל שלנו את חוסר האונים וכו'... אולי רחמים הם תחליף לתשומת לב ולנראות שחסרים או שהיו חסרים בעבר, אולי זה מן רצון כזה שמישהו סופסוף יקח אחריות עלינו שנוכל להשען על מישהו או משהו יציב ? אולי בחוויה שלך לא מגיע לך אם לא קרה לך משהו איום ונורא?. השיר הזה בהקשר הזה הזכיר לי את השיר - אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית ספר, ועל הגדולים לא ירחם כלל". אולי יש בך איזה חלק ילדותי כזה שלא קיבל את מה שהיה מגיע לו את מנת החמלה, שעדין זקוק וצריך להיות מטופל היטב ועטוף ברחמים? אם זה המקרה, אז לדעתי האיסורים אינם חלים על המילים ולא על הרגשות, וחובת התבונה היא לעשות תיקון או לפחות לגלות מה עומד מאחורי הצורך המאוד חזק הזה שמוציא אותך מהמציאות הכללית וגורם לך להסתגר בתוכך . מקווה שלא תכעסי על ההידחפות, ושלא חפרתי יותר מידי. חגשמח אנה.

אז ככה, נרשמתי מחדש בשם חדש, ילדת האביב..במחשב אחר אפילו....מצחיק שם אופטימי משהו..נמאס לי ממיכ....מיכ איח...חצי מיכל...דבילי.....לא שילדת האביב יותר טוב אבל מילא...אז מה דעתך אודי? הזדהתי לפחות כדי שתדע שזו אני.יודעת שאתה לא בעד לשנות כינוי.....לא טוב לי גם בשם החדש......אולי ללא כותרת..או ללא שם בכלל????????או כלום....שום כלום כי ככה אני מרגישה או יותר נכון הפסקתי להרגיש..נמאס ל"אני" שלי להרגיש.......כל החיים רגישות יתר...רגישה מדיי....זה עבר פתאום.........אולי אפילו קל יותר.....פיזית אני מרגישה ממש רע..ועוד איך!!!אבל לא אפרט על מצבי הפיזי....כי נפשית שטויות....כבר לא.......אולי אשאר בשני שמות בנתיים עד שנתרגל?????מה אתה חושב???? מיכל לא מתאים לי בכלל.......שונאת את השם הזה פתאום.......(ללא כוונה לפגוע במיכליות..)

שלום, דבר ראשון תודה על ההתייחסות. מלבד זה יש כמה פנים לניתוק, פן אחד הוא הפן הקצת רצוני אפשר לומר, מן הרגל סודי ביותר ואינפנטילי שכזה לברוח כשיש הרגשה של אין מוצא, וכנראה שהייתי מוצפת ברגשות כאלה לפי הזמן הרב שביליתי בלא להיות או שכמו בסמים, הצורך הולך וגדל, יש אנשים שמתמכרים לסמים או לאלכוהול בשביל לדפוק את הראש, ויש מי שמתמכר לניתוק. מהדבר הזה פחות או יותר נגמלתי בעזרת איש מקצוע, זה היה ועדין קשה מאוד (אולי כמו כל גמילה?) אני לא יודעת אם זה טיפול שמכוון או לא לבעיות של ניתוק או דיסוציאציה ונראה לי שזה גם לא משנה, בסה"כ אני לא מוגדרת או מאובחנת באופן רשמי ואין לי שום קשר עם מוסדות לברה"נ. הפן האחר של הניתוק או הריחוף לא תלוי בי, לעתים מטריד ביותר יכול להיות שגם בזה חל שיפור מסוים ופשוט קשה לי לאמוד את זה. מידי פעם אני עושה כל מיני דברים אומרת דברים שבכלל לא מתאימים לי וכמו שכתבתי לפעמים זה אפילו מסוכן, וגם לזה יש כמה וריאציות, לפעמים אני לא זוכרת כלום (למשל אני קונה דברים ולא זוכרת פתאום מופיעים להם כל מיני דברים או לא קונה וזוכרת שכן קניתי ומבזבזת שעות בחיפוש אחרי דברים שלא קיימים), לפעמים אני זוכרת את כל ההתרחשות אבל זה כאילו שמישהו אחר היה שם ועשה דברים שמנוגדים להגיון שלי ולזה אני קוראת ליקוי מאורות. נדמה לי שלפני כמה שנים בתחילת הדרך של הטיפול, נטלתי ציפרלקס וזה קצת "ארגן" אותי, אלא שהיו לזה השפעות רגשיות שממש לא אהבתי, לקחתי לזמן קצר והפסקתי. חשבתי שאולי לריטלין יש השפעה על החשיבה בלי לערב את הרגשות, העצמה קוגניטיבית וכל זה, אנשים בסביבתי הקרובה חושבים שיש לי הפרעת קשב. שוב תודה וחג שמח

לא נשמע דבר חיובי.. אולי כן כשנלחמים עליך.. אך זה לא משהו מוכר לי.. היו שאמרו לי שיילחמו עליי.. רק אמרו..לא יישמו.. יש בזה משהו מחשל.. מעמיד אותך כל הזמן בצורך לבחור..

לפני שבועיים, לאחר מספר חודשים של לחצים ומתחים נפשיים שאני עובר תקופה מאוד מתוחה התחלתי לחוש בתחושה מוזרה. אני חש שאני הולך ברחוב, מדבר עם אנשים, כאילו אני בחלום מצד אחד, אבל במציאות מצד שני. אני יודע שאני במציאות, אבל אני חש מצד שני שאני בחלום. החוויה של החיים היא לא מלאה. תחשבו שאתם יורדים לשרותים באמצע השינה אתם מצד אחד יודעים שאתם הולכים לשרותים, אבל החדות של החשיבה והתחושה שאתם במציאות אינה מלאה. למרות שאתם יודעים שירדתם לשרותים אתם בתחושה של חצי שינה. אני יכול ללכת וכמובן לא ליפול, לעבור כבישים,ולא להידרס, אבל אני חש כאילו אני הכל זה חלום, אבל הרי זה לא חלום. בקיצור מבן אדם שרואה את עצמו רגיל, ללא בעיות נפשיות, פתאם אני חש כאילו אני משהו לא בסדר אצלי. הלכתי לרופאת המשפחה שלי, והיא פשוט לא הבינה על מה אני מדבר. חשבתי אולי ללכת למיון, אבל אז החלטתי הרי אין משהו מסוכן אולי זה יעבור רק להמחיש את הבעיה, קשה לי בהגדרה המדוייקת של מה שאני חווה. דרך אגב, זה מגיע בשעות היום וזה יכול רק להסתלק, אני אל סובל 24 שעות מהבעיה, אלא זה בא והולך, כמה שעות רגיל כמה שעות אני סובל. אני יכול לדבר עם אנשים, להתבדח, אולם לחוש כאילו אם בסולם של חווית המציאות מ 1 שזה שינה גמורה ו 100 שזה מציאות אני נמצא במצב של 50 ברמת המציאות. אני הולך ברחוב וכמובן אני לא נופל, אני לא חזיונות מוזרים, אני לא רואה פילים ולא אריות, אני רואה אנשים, ואני מבין את המציאות בצורה די ברורה, אבל לא בחדות שהייתי בו. עד לפני חודש. האנשים חושבים שאני רגיל, לא שמים לב שמשהו מוזר עובר עלי, אבל אני חש כאילו במין חלום, איזה בועה מוזרה, לא ממש במציאות, למרות שאני מדבר רגיל, והאנשים לא חשים כי יש לי בעיה. אני ינסה לתמצת את החוויה אותה אני חווה במשפטים קצרים: • ניתוק מהמציאות אבל עדיין מחובר... • רואים את הכל ברזולוציה נמוכה יותר הכל יותר מטושטש פחות חד. •

בפגישה שהייתה התחלתי בתהליך עיבוד כזה בערך...היא אמרה לי לחשוב בבית כאילו אני מדברת איתה וכך היה ואז בפגישה יצא שזה לא כמו שחשבתי..עכשיו אני מבולבלת באיך אני מרגישה..האם יש מצב לא לדעת מה אני מרגישה..למה זה קורה..תמיד אני כל כך אמוציונאלית ועכשיו יש מין ריחוף..בלאק אאוט..מוזר...ואז מיד אחרי הפגישה בקשתי אחת נוספת השבוע...כי צריכה שוב להבין..אני אולי פריקית של להבין כל הזמן..כנראה שליטה שלי...חשבתי שאכאב שאבכה שמשהו וזה לא קרה..ואני בסדר...והיא מקבלת אותי ומוזר לי.......אולי תסביר מה צריך לקרות כדי שאדע...מה הם תהליכי העיבוד? האם לדבר על מה שקרה ואז מה? קצת סדר חסר לי...מבולגן לי במחשבות...יש מין הרגשה של כלום..האם יש דבר כזה..כלום.......למה??????

היו לי כמה אירועים וחוויות קשות בצבא שמשפיעים עלי קשות היום... אני מתקשה להירדם וסובל מסיוטים נוראיים.. מה מומלץ לעשות בשביל שאוכל לפחות לישון בשקט? אני פוחד מכדורי שינה וכד' :(

שלום! אני סטודנטית בת 22 מירושלים, יש לי חברה מהתיכון שקצת מסובכת, רציתי לפרט את המקרים ולדעת אם זה משהו פסיכולוגי/פסיכופטי או שזה משהו אחר. חברה שלי מבריזה באופן לא נעים ממש מאירועים מאוד חשובים, זו חברה טובה שלי ואני התחתנתי לפני שבעה חודשים, כששאלתי אותה כשבועיים לפני החתונה אם היא מגיעה היא אמרה לי "ברור!! איך את לא מתביישת לשאול אותי, ברור שאני באה" וגם תיארה לי כמה היא שמחה שאני מתחתנת, וגם חברה אחרת שלנו סיפרה לי שהיא באמת התרגשת כששמעה שאני מתחתנת, אולם הזמנתי אותה גם לחינה (היא לא הגיעה כי הייתה לה חתונה אחרת) וגם לשבת כלה (שהיא לא הגיעה לא ידוע מאיזה סיבה..) בחתונה שלי שמתי לב שהיא בסוף לא הגיעה, התברר לי שהיא פשוט ישבה בבית שלה, לא הייתה שום סיבה נורמלית שהיא לא תבוא לחתונה, אתמול הייתה מסיבת אירוסין של חברה יותר קרובה אליה ממני, וגם קבענו לסוע איתה לאירוסין והכל וברגע האחרון היא נזכרת ש"יש לה שתלמות בעבודה שהיא חייבת להיות בה", זה קצת מוזר, כי אני מכירה אותה הרבה זמן והיא לא הייתה הולך להשתלמות הזאת.. אנחנו בתור חברות כל פעם סולחות לה על זה, אני בכלל לא כעסתי עליה שהיא לא באה לחתונה שלי, יש לי תחושה כזו שהיא נהנית לדעת שכולן מצפות ממנה לבוא והיא בכוונה מבריזה.. הייתי שמחה לדעת אם יש לזה הסבר מדעי. תודה רבה.