פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני נשואה + 2 נשואה לרוב באושר ויש לנו זוגיות טובה בדרכ ללא מריבות אני בחורה שלא אוהבת לריב, אם יש בעלי יוצא או הולך לעסוק בתחביביו אני אומרת לו להנות וכו...לא אישה "קרציה". אוהבת את המרחב שלי וגם נותנת לו אותו הדבר. כרגע מצבנו הכספי די קשה אבל אנחנו ככה כבר כמה שנים כמו רוב זוגות הצעירים אנו במינוסים ולקחנו הלוואות . בעלי מאוד לאר'ג ואף פעם לא הגביל אותי. לפני כמה ימים היה יום שישי והוא היה בעבודה. אני פגשתי חברה והיא הציעה לי לבוא לטייל איתה ומאוד רציתי ולכן התקשרתי לבעלי שיצא שעה קודם מהעבודה ויוציא את הילדים מהגן. בעלי התעצבן אמר לי אל תלכי למה עכשיו.... ואת מוציאה אותי מהעבודה... אמרתי לו חד פעמי... אכן הוא אסף אותם ובינתים קניתי לי בגדים בסכום של 400 שח. כאשר חזרתי הביתה הוא צעק עלי שבזבזתי גם בשבוע שעבר ושאני חצופה וכו... התעצבנתי מאוד ואת כל השמחה שהייתה בי טרח להוריד. אחכ נסענו להורים שלי לארוחת ערב שם אמר להורי שאני מבזבזת והוא עובד ואז התחלתי לבכות ולהתעצבן עליו.הלכנו הביתה התווכחנו בדרך חזור. יום למחרת קמנו אמרתי לו בוא ניקח את הילדים לטייל הוא אמר שאיתי לא הולך לשום מקום ולקחתי את הרגליים שלי השארתי לו את הילדים הכנתי להם תיק שיקח אותם לטייל ואז להורים שלו והלכתי לים המלח עם המשפחה שלי. כשיצאתי מדלת הבית הוא זרק עלי כרית ואמר לי תעופי מפה , ליד הילדים זה היה וא ז במשך שעתיים חייג אלי לטלפון וקילל אותי ונתן לילדים לחייג אלי. יום לפני בערב הבן שלי ביקש ארטיק ואמרתי לו שאין. זה היה בערב ואמרתי לו אכלת מספיק להיום. כשבעלי שמע את זה אמר לו בוא תראה איך אמא שלך שקרנית והראה לו את הארטיקים (בני בן 4) צעקתי על בעלי ואמרתי לו שצריך להתבייש שזה מה שעושה לילד. כשחזרתי מהים רבנו והוא ממש השתמש בקללות ושפך עלי בקבוק מים. ביום יום הוא בן אדם רגוע מאוד ואנחנו מתווכחים אולי פעם בשנה... אבל שיש לנו מריבות גדולות הוא ממש מקלל. פניתי אתמול לאבא שלו וסיפרתי לו את הכול ואמרתי לו שידבר עם הבן שלו ואבא שלו התקשר אליו ושאל אותו אם יש לנו בעיות כלכליות וכו... ובעלי שהתעצבן אמר מי דיבר איתך ? אשתי? אבא שלו הכחיש ולא אמר לו. אני דווקא רציתי שיגיד לו ששיתפתי אותו אך אביו טוען שבעלי רק יתעצבן יותר. מה עלי לעשות? אנחנו 4 ימים לא מדברים בחיים לא קרה לנו מצב כזה ואם קורה שאנחנו לא מדברים תמיד אני באה ומשלימה ומדברת על הדברים יותר והיום אני מרגישה שלא מגיע לו שאני שאת שאיזום בכלל שיחה............אני עצבנית ופגועה ממנו מאוד. מאתמול הוא עם שלשלולים ונשאר בבית חולה. לפי דעתי זה מעצבים... מה עלי לעשות? האם שוב אוריד מכבודי ואני אדבר איתו ואסדר את העניינים? מה לגבי הקללות והמים ששפך וזה שאמר לבני שאימו שקרנית???????????מחכה לתשובה מהירה תודה.

הבת שלי בת שנייה ילדה מפותחת לגילה (דיבור התפתחות מוטורית). לאחרונה שמנו לב שהיא מודעת לכל נושא הפיפי קקי - כל פעם שעושה מודיעה לנו וממהרתת להחליף ולכן החלטנו להוריד את החיתולים, ובשילוב אנחנו מספרים לה ספר בנושא...ומדברים על זה הרבה. היא אומרת כל הזמן שהיא ע ושה פיפי בסיר או בשרותים.... היא שמחה בכך מאוד ולא רוצה את החיתול בחזרה. אבל מצד שני כבר חמישה ימים שהיא מתאפקת לפיפי וקקי ככל יכולתה....ולא הצלחנו להגיע לפעם אחת שבה ישבה על הסיר ועשתה.... נרהא שהיא ממש סובלת (בבוקר קמה וכל הזמן אומרת פיפי פיפי ולא רוצה לשבת...עד שכבר לא יכולה וברוח לה....מצד שני בלילה הראשון והשני עשתה פיפי במיטה ועכשיו כבר לא עושה) היום חיכינו בבוקר שתגיע לשלב שכבר בורח ואז הושבנוא ותה על הסיר שתתלהב שזה יוצא לסיר....פעם לפיפי ופעם לקקי.... היא התלהבה אבל קשה להחזיק אותה לשבת על הסיר יותר מכמה שניות.... מה עושים?איך משיכים מכאן?

ערב טוב אני אנסה לספר בקצרה את הרקע ולמה אני פונה במשך כל ילדותי עד גיל מאוחר היתי עדה לאלימות פיזית ומינית מצד שני האחים הגדולים שלי, בנוסף הוריי הכחישו ואבא שלי היה בנוסף משפיל אותי כל הזמן, מרביץ לי וגורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום כיום אני בת 30, ולפני כמה שנים היה לי קשר עם מישהו שהתברר שהיה אלים, למזלי אני זיהיתי את הקוים האדומים לפני שהוא הרים יד אבל לצערי הוא עשה לי פגיעה נפשית מאוד גדולה בכך שהיה סוגר אותי נפשית ופיזית ולמעשה מתנהג אלי כמו שאבי היה מתנהג כיום אני נמצאת בזוגיות אבל מאז אותה זוגיות שהיתה למעשה לפני 7 שנים בערך אני לא מצליחה להיות בשקט נפשי, אני כל הזמן עצבנית ושמתי לב שאני כל הזמן חרדה שיחדרו לשטח הפרטי שלי אני לא רוצה לאבד את בן זוגי אבל יש לי התקפות עצבים על הדברים הכי קטנים, והיתי רוצה לדעת מה לעשות כי אני כבר לא מצליחה יותר אני מודה לכם מקרב לב מקווה שאוכל לקבל תשובה

ffdOr

כי משומה יצא שם משהו באנגלית "ffdOr" אבל כתבתי שם המון ואין לי מושג למה רק הכותרת נשארה כמו שהיא

מרגישה היום קצת כמו כלום מין כלום מהלך כמו צמח תלוש, מרחף בחלל בלי שורשים ובלייכולת להצמיח ענפים חדשים ובכל זאת, ממשיך וממשיך להיות כאן... לחלוף בתוך אנשים, מקומות, זמנים מבלי להשתנות

לא יודעת למה שוב אני מפנה אותך..אולי כי זה צורם לי בעין? וגם טאלוש..תסביר לה בבקשה שלא תסכן את עצמה...קשה לי לראות כאלה הודעות...סליחה על ההתערבות...

אודי וכל מי שקורא! אני שנתיים בטיפול, לא האמנתי שזה יקרה אי פעם, שנאתי את עצמי, לא יכולתי לקבל אמפתיה, לא האמנתי הרגשתי תקועה המון זמן..אבל זה הגיע... כשהתחלתי להאמין, זה קרה!!!! אתמול היה השיא, הרגשתי כזו אמפתיה וכזה חום ממנה והבנה...ולראשונה זה היה גם נעים!!!לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי ופתאום בקשתי שתפסיק להסתכל עליי ככה באמפתיה כי זה חדר כל כך..... דברנו על זה..כן כן הנושא המפחיד והקשה שלי...שאני חייבת לסגור..אוף אודי אחרות מדברות בכזאת פתיחות כאילו שזה כלום..אבל בשבילי זה קשה מדיי מבין? אני מדברת ברמזים כי אמא שלי תמיד פתחה מגירות, הציצה בשירים שלי, ביומנים והאמון באדם פג...וגם זה שהיא רושמת עליי קשה מדיי, אולי מישהוא יבוא ויקרא? וגם השירים שלי ברמזים... אבל יש תקווה, כלומר אתמול הרגשתי כל כך קרוב,"נמרחתי" על הכורסה שלה ממש כמו ילדה קטנה עם הפנים לתוך הכורסה...זאת מין כורסא זוגית כזו...בכל אופן רציתי לשתף שהאמפתיה שהיא הפגינה חדרה עד כדי כך שלא יכולתי שהיא תסתכל עליי יותר למרות שרציתי להרגיש ככה מזמן... והיא כאילו כיוונה שאני צריכה לדבר על זה..כאילו איתו על זה..אוף קשה לי להגיד על מה ומי...ונפגעתי ממנה שהיא חשבה שצריך לדבר על זה איתו..עברו יותר מ30 שנה!!! זה המון..אי אפשר מבין? היא אמרה שאני יעשה מה שאני חושבת אבל הרגשתי מה היא רוצה שיהיה..לא רוצה לרצות אותה ולעשות זאת...שלא תכריח...אבל בכל זאת, אמפתיה שכזאת...אז למה נפגעתי? כמעט ועזבתי באמצע...אבל שמחה שנשארתי כל הפגישה...היא הבינה מיד שנפגעתי..מדהים... איך אפרד????זה עומד על הפרק ככה כל הזמן..יו.. אמפתיה..פעם נראתה לי מילה לאחרים...היום קיבלה משמעות!!! תאמינו חברים יש דבר כזה אמפתיה והיא אמיתית גם למטפלים יש אכפתיות ורגש אלינו אפילו אם אנחנו חושבים שזה בגלל התפקיד או רק לאותה שעה וכו'....אמפתיה אח...מילה כלבבי.... אודי, אתה מאמין בלשוחח ולפתוח דברים גם אם עבר מלא זמן? מה נשיג בזה? האם ארוויח את מה שהפסדתי כל השנים?? מה דעתך?לא מאמינה.....אוף.....לא יכולה לספר לך.נפתחתי כבר המון... סליחה על האריכות בדברים....וכל כך תודה שאתה פה להקשיב... חוזרת לשם הישן שלי פה..יותר בטוח איתו...מיכל (שלמה יותר?)

שלום כשהייתי נערה הייתי נמשכת לבן דוד שלי וכבר אז הייתי מרגישה מובכת מזה. היום כשאני נזכרת בזה אני מרגישה שזה חולני וזה גורם לי אי נחת רב. האם משיכה שכזו יכולה לקרות או שזה מן סטיה? תודה

שלום, אני בת 26 ומזה חיה עם חבר שלי שאותו אני מאד אוהבת.. וטוב לנו יחד, משהו שקורה לי לאחרונה אני מרגישה ניתוקים מאד חזקים עד כדי מצב שאני לא יודעת מי אני ומה קורה סביבי לכמה שניות. אני עברתי דיי הרבה בחיים כולל הטרדות מיניות קשות ודיכאון של 4 שנים שהייתי קטנה, אני מרגישה שיש בתוכי "כאילו" אדם אחר שהוא לא אני והוא בן שכאילוהוא המגננה שלי מפני המון דברים.. אף פעם לא היה לי דבר כזה.. אני מפחדת.. הייתי אצל פסיכיאטר לאבחנה כי חשבו שיש לי אוסידי או פוסט טראומה בהתחלה, אך ע"יי אבחנה הפסיכיאטר אמר שנוצר לי חוסר ביטחון של שנים ודמוי עצמי נמוך ועקב מה שעברתי זה לא הכי תרם לי, ושיש לי מגננות שיוצאות במצבי לחץ ואז חוזרת לעצמי.. אשמח לתשובה:)

כי הפעם זה יותר מופשט לגביי מה שקורה לי.. ניסיתי להסביר לך קצת יותר שתוכל יותר להבין.. אני פשוט לא עצמי כאילו משהו משתלט עליי ואני אדם אחר

אני אם לילד בן שנתיים וחצי וילד בן חמש. בחודש דצמבר עברנו דירה לבית חדש שנבנה בסמוך לביתנו הקודם. בסמיכות למעבר, החלו אצל בני הקטן יותר פחדיםף שהחריפו בשבועיים האחרונים ונעשו אף "היסטריים".זה מתבטא בעיקר בלילה, אז הוא לא מוכן לישון במיטתו רק במיטה עם אחיו הגדול (שלא תמיד מסכים..) בוכה בהיסטריה ואומר כל הזמן "אני מפחד". פעם זה מהחושך, פעם מכלב שנובח ופעם ממוסיקה עמומה של שכנים (שממש בקושי שומעים). בשעות היום הוא מפחד מרעשים (מכונית שעוברת, קול של חיה) וכל הזמן ערני אליהם ושואל "מה זה הרעש הזה". אם אני נכמסת לשירותים והוא איתי לבד (בלי אבא שלו) הוא אומר שהטרקטור או הבובה מפחדים ואני מציעה לו לבוא איתם ליד הדלת לחכות לי. אם אני מפעילה מיקסר-אותו עניין. משתמש במנגנון של שלכת הפחד על מישהו אחר (שאני יודעת שזה טבעי אך רוצה לבטא שזה לא מוקצן).אני יודעת שזה גיל שמתהווים פחדים אך בלילות לוקח לו המון זמן ובכי עד שהוא נרדם (אני לא עוזבת אותו לבכות, והוא מחזיק פטיש שאוהב או כלי אחר לגרש את מי שמפחיד אבל שוב-לוקח זמן עד שזה עובד והוא נרגע).שאלתי היא- האם זה קשור למעבר דירה? האם זה טבעי? האם יש צורך לפנות לטיפול? לא הייתי רוצה שזה יחמיר יותר ויפגע לו בביטחון ובשלמות הנפשית. תודה רבה, ביחי.

היי אני בן 27 נשוי כ4שנים אני בחור חרוץ ומלא אנרגיה והתרגלתי לעבוד אף 280 שעות בחודש זה היה עד לפני שנתיים אף הייה לי עסק בתחילת דרכו . אך לפני שנתיים עברתי תאונת דרכים ולאחר התאונה הכול התיחל לדעוך תוך שבוע התחיל אצלי לחץ דם הלכתי ושמנתי ולאחר כשבועיים מהתאונה היה לי חשש לאירוע מוחי לאחר שנה של סבל וכאב התברר אצלי 2 פרצות בצוואר ועברתי ניתוח צווארי עם קיבוע חוליות , והמצב הול ומשתפר לאט לאט לאחר הניתוח אך בזמן האחרון הכאבים חזרו אומנם לא באותה רמה ישנו חשש שאני יעבור עוד ניתוח אני בקושי עובד וכמעט ולא ישן הזוגיות שלי גם נפגעת מכל הסיפר אני מוצא את עצמי מסתבך בתוך עצמי חושב ללא הפסקה ואני מרגיש שאני לפעמים קולט את עצמי זמן מה כבוהה סתם ללא סיבה מעל חצי שעה בלי להרגיש בכלום כאבים תוקפים אותי כל הזמן ותחושה של איבוד שליטה עצמית לפעמים אינני יודע מה לעשות ולאן לפנות לעזרה. המצב הכלכלי שלי לא מזהיר במיוחד מה אתה ממליץ

שמחה שחזרת..בכל פעם בדקתי אם אתה פה.. למרות שלא חיכיתי לאיזושהי תשובה.. אין לי מנוחה..כל הזמן מחשבות מטרידות..יכולה להתעורר בלילה עם דפיקות לב ועצבנות על דברים שקרו.. ביממה האחרונה או .. בהסטוריה הרחוקה...אבל.. מצד שני מרגישה שנפתח בי איזה סכר בטיפול.. ולא מפסיקה לדבר..ממש מחלת "דברת"..- יש כזה דבר??והיא כמעט ולא מדברת.. וזה נמשך כבר כמעט שנה.. וכאשר מעלה את הבעיה.. לעיתים היא לא מסכימה שהנושאים לא חשובים ולעיתים היא טוענת שזה כנראה מה שאני זקוקה לו (לדבר בלי הפסקה???!) ואני מרגישה בזבוז זמן וכסף..כי יכולה לכתוב או לדבר לעצמי באותה מידה..וכל פעם מבטיחה לעצמי שהפעם שולטת ולא גולשת לפרטים ולנושאים לא חשובים.. ונכשלת!!!!!.. ויוצאת נורא מ ת ו ס כ ל ת, ריקה ומתביישת בעצמי . ואז מתעורר בי הספק אם בכלל צריכה טיפול..כי הרי פתאום נעשיתי כאילו משוחררת.. והטיפול עצמו נעשה בעייתי, כי משקיעה בו המון זמן נסיעות וכספים . אבל לא מצליחה להשתפר.. ורק נעשית יותר תלותית וילדותית.. ואולי הקושי להשקיע הוא סימן שצריך להפסיק טיפול, כי בעבר - בכל השנים הארוכות לא הפריעה לי - ההוצאה הכספית האדירה שאולי אם לא היתה, היה לי היום בית משלי?? וברור לי אודי שצריכה לדון על זה איתה בטיפול.. אבל מבקשת בכל זאת, ממך תשובות עקרוניות לשאלות שהעליתי.. וגם יש סיכוי ששוב בפגישה הבאה, אדבר על הדברים האחרונים שבוערים בי ולא אצליח להגיע לזה וגם רוצה לדעת מה דעתך אם אפשר? אוף מרגישה שטובעת במילים של עצמי..אודי?.. סליחה על ההצפה..

תודה על תשובתך הכה מהירה. חוץ מרגשות אשם.. אני מתה מפחד! שזה לא יעבור.. ושאהיה טיפוס אגוצנטרי ששקוע כל הזמן בדיבור של עצמו על עצמו ושאנשים יתרחקו ממני..כי זה נמשך כל כך הרבה זמן וזה הפך למחלה כרונית ממש.. וחוץ מזה..אולי זה נשמע טיפשי..אבל באמת חשבתי..שמי שלא הפריעו לו קודם דברים מסויימים בטיפול (טרחה,כסף וזמן) כי כנראה היה באמת זקוק ועכשיו הם כן מפריעים לו- זה יכול להצביע על כך שכבר אין לו צורך בטיפול.. אתה חושב שזה יכול להיות סימן חיובי?

אודי יקר, אני מרגישה שאתה מרגיש צורך להתנצל שלא היית למרות שהבטחת ואני רוצה לספר לך שלי יצא משהו חיובי מזה...שלראשונה בפורם הזה הרגשתי וידעתי שתחזור...לא יודעת להסביר אבל הרגשתי ביטחון כזה...סוף כל סוף..זה גם קורה לי בטיפול שפתאום אני יודעת שהיא איתי גם כשהיא לא ואז יותר קל לא להציף אותה בקשר בין הפגישות...אולי למדתי משהו??? אני חושבת שזה נהדר, לא? ואיכשהו ידעתי שאתה בסדר...

היי.. קצת חדש פה, אז קשיי ההסתגלות יחלפו עם הזמן. אספר קצת על עצמי. אני חושב שהספתקתי דיי הרבה דברים עד היותי בן 30. אני רואה חשבון במקצועי, עובד במקום עבודה מכובד ומשתכר יפה. אני אוטוטו בן 30.. ולאחרונה אני קצת סובל מדכאון,אם זה לא מונח גדול מידי, שבא והולך.. חוסר סבלנות לכלום, שתית אלכוהול בערבים, מתוך רצון להתנתקות ושחרור המוח.. לאחרונה, מכיוון שאין לי שום דבר מיוחד לחזור בשבילו הביתה כמו לימודים, או משהו דומה, המצב קצת מביש.. לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה של סטוצים, החלטתי לרצות זוגיות בכל נפשי, ולשים סוף לעידן הרווקות, לפחות לנסות. אולם אהבה.. מילה קשה.. המונח המפגר, של מי שאתה רוצה, אינו רוצה אותך, ומי שרוצה אותך, אינך רוצה אותו- תוקף אותי כל פעם מחדש. אני מוצא עצמי נכנס לקשרים בנאליים, וללא עתיד. נשאר בהם כי אין לי דבר אחר ביד... עד שאני מכיר מישהי שאני מוצא אותה כראויה להיות "אם ילדי" , משהו משתבש בדרך.. וזה פוגע בי. אולי לא כלפי חוץ, אבל זה על אבן שנבנת מסביב ללב, והופכת אותי לאטום... קצת שיבשתי את רצף הדברים, אך מהות הפניה שלי, היא עצבות שממלאת את חדרי ליבי.. הרצון להיות עם עצמי, או בריגושים זולים ומהירים... אשמח לתגובה, איך יוצאים מזה, איך עוברים את משבר גיל 30 שכה מתעתע בי, איך לא לוקחים ללב... ואיך, יוצאים מהדכאון הזה... תודה.

שלום לפני השאלות שלי אני אספר משהו ... אני בת 21 , עד גיל 11 הייתי ילדה חברותית , דברנית , אוהבת לצאת . והיום אני בדיוק ההיפך , ביישנית , לא מדברת ולא יוצאת . אם יש לי מחשבה למה שיכול היה לגרום את זה הוא מקרה שקרה לי בגיל 11 או 12 . אני ובן דוד שלי שהיינו החברים הכי טובים יום אחד שכבנו . אני לא יודעת אם זה קשור . כמה שנים אחרי זה הוא היה צוחק עליי בארוחות משפחתיות ולא היינו מדברים בכלל . רציתי לדעת האם ההתנהגות שלי היום , קשורה למה שקרה . וגם אני חושבת לפעמים שזה לא קרה וסתם דמיינתי , לא דיברתי איתו על זה ואני לא יודעת אם הוא זוכר . אשמח לתשובה , תודה

היי, שמי קרני ואני בת 26 ואני חיה עם בן הזוג שלי אנו תקופה ארוכה יחד, חשבו שיש לי ocd עקב מחשבות טורדניות שהופיעו בקשר אך הייתי אצל פסיכיאטר מומחה ואובחנתי ללא ocd אלא חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך של שנים מגיל צעיר וכו". קורה לי משהו מאד מוזר במערכת זוגית לאחרונה אני מרגישה שאני מנותקת מעצמי ברמות חזקות של ממש לא יודעת מי אני ולא מרגישה את עצמי.. מה זה?

סף הלחץ שלי בשלב הזה של החיים הוא מאוד גבוה. אני סטודנטית ומאוד קשה לי בלימודים ובחיים. בן הזוג שלי עובר גם הוא דברים קשים. יש רגעים שאנחנו מחזקים זה את זה אבל יש רגעים שבו הוא דורש ממני ואני מרגישה שאני לא יכולה לענות לדרישות ומגיעה למצב שאני ממש לא מרגישה טוב כואב לי הלב אני מרגישה ממש רע ואני מקיאה! הוא מלחיץ אותי. הוא לא מתכוון. אבל הרבה פעמים אני חושבת שאנחנו כנראה לא מתאימים... בשבוע האחרון לא דיברנו אבל ביום העצמאות כשהרגשתי שזה באמת נגמר לא הפסקתי לבכות. רק בעוד 3 חודשים אני מתכוונת להתחיל שיחות אצל פסיכולוג. אני צריכה את חוות הדעת המקצועית בקשר למצב הזה בזמן הזה. תודה רבה מראש.

כשהוא מדבר על האקסית שלו ישר נהיית לי בחילה ואני מקיאה. יש גם לחץ מהמבחנים הקשים אבל לא ברמה כזאת של יחס ישיר. בזמן האחרון הוא מטפל באמא שלו חולת סרטן השד והחליט גם להרשם לפסיכומטרי.. כשאני עוברת את הסמסטר הכי עמוס וקריטי בתואר. יום לפני מבחן כשאמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו במשהו כי אני צריכה להתכונן הוא שתק ואיחלתי לשנינו בהצלחה כשהוא בתגובה אמר בהצלחה לאמא שלי שעוברת ניתוח.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את זה, אותו. הלימודים הקשים ולא משתלבים עם החיים האלה שהם לא קלים. הוא מאוד שונה ממני. הוא יותר קליל. הוא לא מתכוון לפגוע בי אבל הוא מאכיל אותי סרטים ולוקח לי הרבה זמן להרגע, ואין לי זמן. אחרי שהוא כתב לי בהצלחה לאמא שלי היא עוברת ניתוח במקום להתכונן למבחן הרגשתי רע והתקשרתי כשהוא בתגובה אמר לי שזה ניתוח קטן. הלימודים מאוד חשובים וקריטיים. אבל מה לעשות? לוותר על אהבה שמצאתי. להמשיך לסבול?

.... ימים לא פשוטים במדינה. יום הזכרון הלאומי..חגיגות יום העצמאות.. לא קל.. גם פה בפורום עם זכרונות מורכבים.. אודי שתופס אצלנו בלב מקום לא קטן. הרבה הכרת הטוב, חום וקרבה ..כן..וגם אמון... הסתכלתי על ההודעה ההיא שכתבת ביום שלישי.. רביעי בבוקר עבר..גם רביעי בערב. גם הלילה.ואפילו כבר חמישי חלף. ו..כלום.. והגענו לשישי.. ועדיין לא מופיעה ההודעה האדומה של שישי..ההיא ה"רגילה". זה חסר לי. חסר מאוד... אני יודעת שאתה יש ! אני לא כל כך דואגת.. רק קצת.. אני כועסת. למרות שאני יודעת שאתה לא חייב לנו מאומה. ובכל זאת הלב מרגיש כעס.. מזכיר לי את המשפט הנצחי של אבא שלי :"אסור להאמין לאף אחד." גם המשפט של אמא שלי מתקתק לי באוזן :"צריך להתרחק מאנשים כמו מאש." אני יודעת שהדיבורים שלהם נבעו ונובעים ממצוקותיהם .. אני גם יודעת שאני כותבת עכשיו ממצוקתי שלי.. :( למה אודי, למה ????????????????????????????????? כשאין את ההודעות "הרגילות" שלך משהו בי מתחרפן. לגמרי. אין לי רצפה אודי :(( אני צריכה להעתיק את מילותיך .בשבילי. אז הנה: " שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע שלנו, נוחו היטב ואיספו כוחות. נשוב וניפגש ביום ראשון. שמרו על עצמכם" . במבי.

קשה לי לראות אותך זמן רב כל כך אדומה,מבויישת ומושפלת.. אני איתך ולא משאירה אותך לבד. שלך-במבי.

שלום ד"ר אודי אני מאוד מתלבטת מה לעשות אני חושבת שלבעלי יש בעית שקרים. אני תופסת אותו בשקרים והוא ממשיך לשקר מסתיר ממני הרבה דברים בעיקר הקשורים לכסף .. אנחנו נשואים שנה יש לנו תינוקת זה נישואין שנים של שניינו. הגעתי למצב כזה שאני לא מאמינה לשום מילה שהוא אומר . בבקשה ממך מה אני צריכה לעשות לאן ולמי אני פונה ?? תודה מראש

חבל שלא בדקת לפני כן.האפשרויות לדבר עימו בנועם ולומר את העובדות ושאת לא מבינה למה הוא מתנהל כך.וזה מכרסם בזוגיות. אם את לא מקבלת תשובה שמעידה על רצון להסביר ולשנות את הגישה. תבדקי מסמכים תפני לחוקר.ותתבעי מזונות בהקדם .

אמרת שתהיה...

הכל בתוכי משתגע מתערבב מתבלבל מילים זמנים מעשים בכלל לא בסדר כרונולוגי חסרות ליהמילים לתאר את הבפנים פשוט הן לא קיימות והקצה... קרוב מתמיד

את תתגובתך והדמעות הן כמעט זולגות מעצמן

אהלן אודי

שלום, אודה למי שמתמצא אם יכול לסייע לי בעצה טובה לגבי התלבטות שיש לי. מתנצל מראש על האורך, השתדלתי לתמצת. תיאור מצב: אני בן 42 , בעל הפרעת אישיות גבולית, יש לי הפרעת קשב חמורה (מאובחנת),סובל מדיכאון וחרדה מזה כ-14 שנה. בחצי שנה אחרונה בדיכאון קליני ולא מתפקד. מאפייני אישיות- פירוט: חוסר גמישות מחשבתית, קליטה איטית, יחסי אנוש לא טובים, איטיות, כושר ארגון לקוי, בד"כ לא משתלב טוב בקבוצה, לעיתים אימפולסיבי . השכלה : יש לי תואר שני בתחום פיננסי (הצלחתי להוציא בשיניים אחרי לימודים של הרבה שנים ולאחר שהתחשבו בי). תעסוקה: עבדתי בתחום הפיננסים בעשר השנים האחרונות לסירוגין (איני יציב מבחינה תעסוקתית מהסיבות לעיל), לפרנסתי, נאלצתי גם לעבוד בעבודות פיזיות שגרמו לפגיעה בעמוד השדרה. כיום לא מצליח למצוא עבודה במקצוע שלי ובכלל (שוק העבודה לא מעודד תעסוקת מבוגרים). חברים: כיום לא נשארו לי חברים מאחר ומתקשה לתחזק קשרים חברתיים. זוגיות: רווק. הייתי במערכת יחסים ארוכה שהסתיימה. בארבע שנים אחרונות לא בזוגיות. משפחה: יחסים עם המשפחה לא טובים, לא מקבל תמיכה נפשית, עם זאת, מוכנים לסייע מבחינה כספית (בלבד) באופן חלקי. תרופות וטיפול: תרופות- ניסיתי הכל. תרופות כבר לא משפיעות עליי, טיפולים פסיכולוגים- הייתי בעבר כיום לא. נוסף: יש לי דירה ורכב. לאחרונה, הוצע לי לפנות לביטוח לאומי ולבקש הכרה בנכות נפשית ולקבל סל שיקום . על הנייר זה נשמע מבטיח: קצבת נכות, מפעל מוגן, פעילויות חברתיות. בקיצור, אמריקה! אני פונה למי שמקבל כזה סל או מי שיכול לתת עצה טובה בשאלות הבאות: 1.לאור מצבי, האם כדאי להגיש תביעת נכות? 2.מה היתרונות של הכרה בנכות וקבלת סל שיקום? 3.מה החסרונות? תודה רבה לכל מי שיטרח לענות לי. * נא לא לפרסם בעמוד ראשי *

שלום בני סובל מocd המתבטא בכתיבה. מתקשה לכתוב ברצף וכעת החל טיפול תרופתי. הומלץ על ידי הפסיכיאטר להעסיק חונך ששישב עימו כשעתיים כמה פעמים בשבוע להכנת שיעורים. אשמח לפניות. מעדיפה בחורה בשנות עשרים פלוס עדיף עם רקע מתאים אולי רקע פסיכולוגי מקום העבודה ראשון לציון

אודי, ....אני צריכה ממך היום חיבוק. חיבוק גדול. חיבוק עוטף ומשכיח את כל העולם.. אודי... :(((( שלך-במבי. :(((((

הי אודי כותבת פה אף על פי שאין לי ממש מה כי אני יודעת שתהיה כאן , ואחר כך לא, ולא בא לי לפספס... בימים האחרונים יש לי תחושה קצת יותר טובה בבוקר מול המראה אני יכולה להרגיש טוב עם עצמי, לחשוב שאני יפה אבל... מי רואה אותי בכלל?!? בדרך כלל אני שקועה לי קצת בתוך בועה – של חוויות פנימיות ודמיונות וכשלפתע מגיחה החוצה ומתבוננת במציאות אני קולטת שאף אחד לא שם לב אליי בכלל כאילו אני שקופה מבחוץ ורק מבפנים זה נדמה לי כל כך מלא צבעים [ישבתי בשיעור השבוע ופתאום התבוננתי סביב על האנשים וחשבתי שאף אחד לא שם לב אליי כרגע באופן מיוחד, שהייתי יכולה גם לא להיות פה , באותה מידה. ולפעמים מישהו אחר מנפץ לי את הבועה הזאת, כשאומר פתאום "את פה? לא שמתי לב..." לא שמת לב??? אחח...כואב.] ומחר יום העצמאות לפעמים באירועים גדולים, משפחתיים, חברתיים אני הכי שקופה. חג שמח...

כשאתה עוד כאן...קבענו תאריך אחרון וסופי לפרידה...אני כועסת על כלם והיא אומרת שהחלק שלא רוצה להפרד מתמרד וכועס...כנראה אני מרגישה מצד אחד שחייבים לסגור את הנושא העיקרי שלשמו הגעתי ומצד שני איך???איך לסגור נושא שרק לא מזמן נפתח?????לא טוב לשכוח אבל גם לזכור קשה....אז מה עושים??????חיים עם מה שיש..מדברים על מה שיש...... על הטוב שיש......אבל אני רציתי לדבר על מה שאין ולא יהיה לעולם.......גם לזה צריך להיות מקום אפילו שנפרדים ככה אתם טוענים לא??????..האם חייבים לדבר על חוזקות,לחזק שיש לי כוחות????? ואולי אין לי....אולי אשבר??????למי אפנה???????גורמי תמיכה שניסיתי זה לא אותו הדבר..אפילו הפסיכולוגים טוענים שחבר טוב הוא לא איש מקצוע.........אז מה?????מחפשים מה היה טוב ומה אני לוקחת איתי מהטיפול ואני מנסה בחיי שמנסה אבל נראה לי שאני רואה רק מה שיחסר לי.......ואז כאילו מעדיפה לשכוח אותה לגמרי ולחתוך את הטיפול כבר עכשיו במקום תהליך שיהיה בשבילי קשה כנראה....... ימי הזיכרון האלה מוסיפים מכאובים.......בעיקר כשזה גם נוגע אישית ושזה קרוב.........

התחלתי טיפול חדש. קשה לי להיות בטיפול, אבל לא פחות קשה לי לא להיות בטיפול. כבר לא יודעת מה יותר קשה. אני מנסה להפתח. סיפרתי על הרצון למות, אבל מרגיש לי לא נכון להסביר ממש את הכול, לא רוצה לגרום לבהלה, ולא שאני חושבת שיש מקום לבהלה, אבל זאת אני. מה אתה חושב? איך אפשר להגיע למצב שבו מדברים על זה מבלי שזה יגרום לבהלה בצד השני?

היי, אני מופתעתמאוד מהמטפלת שלי ואפילו כועסת עליה מאוד מאוד. לפני כחודש כעסתי עליה ומתוך כעס שלחתי לה מספר טלפון של אבא שלי כל היא שמה את זה כתנאי להמשך הטיפול או טיפול פסכיאטרי. לפני כמה ימים שלחתי לה הודעה ואמרתי לה שהכנסתי רעל לתוך הגוף שלי ואני אמשיך בזה, שלחה לי הודעה לא עניתי לה ואחר כשעה התקשרה ודיברנו אבל הייתי במקום אחר, קרה מקרה דחוף והתייחסנו לזה יותר, ביום שאחריו שלחתי לה עוד פעם שהכנסתי רעל לתוך הגוף שלי שלחה לי הודעה ואימה שהיא תודיע המשפחה שלי כעסתי עליה ולא עניתי, אחרי כשעתיים התקשרה פעמיים ולא עניתי לה, הופתעתי שהיא התקשרה לאבא שלי ושאלה איפה אני נמצאת ושצריך שישגיחו עליי כי אני הולכת לפגוע בעצמי. אני בת 25 אחראית על החיים שלי, בטיפול ספיכולויגי יש סודיות שאני לא וויתרי עליהם עוד והיא אמרה שלא תשתמש במספר כי כאשר שלחתי אותו היא כעסה עליי מאוד ואמרה לי זאת לא הדרך ובשבילה היא לא ראתה את המספר ולא תשתמש בו. והיא בדיוק עשתה ההפך אני כועסת עליה מאוד ממה שעשתה היא שיקרה היא עושה לי רע עכשיו, אין לה זכות בגלל לעשות את זה גם אם היא דואגת לי אסור לה לעשות את זה,מה שעשתה הדאיג אבא שלי ונכנס ללחץ, איזה מחויבות יש לה????!!!!!!!! איזה אחריות אני לא מבינה אני לא יכולה להאמין בה עוד ולספר לה כלוםץ האם נכון מה שעשתה האם איתי????? לא קיבלה הסכמה ממני לזה והיא יודעת שאני מסרבת. איך אפשר להמשיך איתה הטיפול אני לא יכולה עודדדדדדדדדד אני שונאת אותהההההההההה והיא יודעת בדיוק הרגשות שלי כי דיברנו בטלפון, ואמרה לי אם אני לא רוצה לעשות סיכום איתה אז היא מזמינה מישהו מהמשפחה ועושה איתו הסיכום ומעבירה לו האחריות מי היא חושבת את עצמה בכלל?????? מי??????? מה ךעשות??????????

הי, אני לא יודעת למה אודי לא ענה..בכל אופן אני עניתי בפורם השכן...ועוד דבר אני מאוד מקווה בשבילך שתמצאי את השקט ושתביני שאם את מסכנת את עצמך חייבים לדווח גם לפי החוק...אז חבל עלייך...

אני חדשה פה. אז אספר לכם קצת על עצמי בעבר הייתה לי הפרעת אשיות גבולית זאת אומרת היא ישנה רק שהתגברתי עליה והיא כמעט מאחוריי בעזרת טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. אני עדיין הולכת לפסיכולוגית כדי לשמור על איזון. הצטרפתי לפורום הזה כי אני מרגישה שייכת להפרעה הזו עדיין. וגם כי אני מאד מחבבת אנשים עם הפרעת אשיות גבולית. הם אנשים רגישים ביותר שמבינים המון על החיים. מקווה להנות איתכם פה... מחכה לתגובות...

אודי והפורום שלום. יש לי שאלה. אם תוכלו לענות עליה. הייתי בטיפול חצי שנה 2 פעמים בשבוע. נאלצתי להפסיק לחודשיים כי טסתי לחו"ל. עזבתי במחשבה שכשאחזור אמשיך. חזרתי לפעם בשבוע. והמטפלת שלי לוחצת עלי כמה שבועות רצופים כל פגישה לחזור ל-2 פעמים. כששאלתי למה היא ענתה שרמזתי שאני רוצה. ביקשתי באחת הפגישות שלא תזכיר את הנושא שוב כי אני מרגישה שהיא לוחצת עלי. והסברתי שאם היתה חושבת שזה נחוץ לי כי זה יקדם את הטיפול הייתי מעלה את הפגישות. וההסבר של אני רמזתי לא נכון כי לא רמזתי אף פעם. לאחר שתי פגישות שהיא לא הזכירה את הנושא. בסוף פגישה טעונה [לרוב הפגישות שלנו די קלילות] היא שוב הזכירה ב-5 דקות האחרונות שאולי נעלה ל-2 פעמים. שאלתי שוב למה. היא ענתה כי נראה לה שזה יקדם את הטיפול. בדיוק המילים שאמרתי. אמרתי לה שפעם ההסבר היה אחר????? והיא אמרה שאמרתי שההסבר הקודם הוא לא ברור. ושאמרתי שאני מעדיפה הסברים ברורים בנושא הזה. אני מאוד נעלבתי כי פירשתי שההסבר השתנה כדי שאסכים. כי מסתדר לה בזמנים שאבוא 2 פעמים. או בגלל הצד הכלכלי. ולא מדאגה אמיתית או קשר אמיתי. [כי היא לא כיבדה את הבקשה שלי וגם כי ההסבר למה כדאי השתנה לפי מה שאמרתי]. אמרתי לה שנעלבתי ולא הצלחנו לדבר על זה יותר. אני לא יודעת מה לעשות. האם יש פרשנות אחרת למה שקרה????? כרגע אני מרגישה שאני לא מאמינה לכל מה שהיא אומרת. ומאז הפגישות שלנו לא הולכות טוב בגלל מה שהיה. [הרבה שתיקות וחוסר אמון].

מרגישה כבר תקופה ארוכה..שהיא עסוקה בכיבוי שריפות..תוהה עוד כמה זמן זה יישאר כך..מרגישה שרק בוכה/כועסת עצבנית ולא נעימה..ולרוב הפגישות מרגיעות..אבל..האם זו המטרה?..כל חיי תקועים..לא מוצאת את מקומי בשום תחום..לא מצליחה לזוז.. ומה הטעם בפגישות שבהן רק "שופכת"..ואם.. אז למה יותר מפעם בשבוע..זה נראה כמו בזבוז זמן..ובלבול שכל בשבילה. ו..בשבילך? אודי..גם אתה מרגיש כך?.. אודי..אתה חושב שיש טעם בטיפול כזה שרק מחזיק אותי מעל המים שלא אטבע.. וכל כך הרבה זמן?

שלום רב,אודי היקר הפורום מקסים,תומך ועוזר מאוד.. אני בהתלבטות,סיימתי קשר עם בן זוג של 6 וחצי שנים שלמה עם ההחלטה אבל מלאה בפחדים הוא תמך בי כלכלית ומפחדת שלא אסתדר נפרדנו כחברים טובים מדברים ואני עושה את ההפרדה המוחלטת, הוא הציע לי לקחת פרוייקט תעסוקתי האם זאת טעות להסכים בחיוב או שמא הדבר מקובל ואפשרי.. הוא פשוט נותן לי רעיונות יצרירתיים הפרוייקט אמור להיות מהבית וסך הכול אני מרגישה שתמיד היינו חברים טובים מאשר בני זוג אך מצד שני אני מפחדת שאולי הוא ייפגע או שאני מנצלת אותו למרות שאני עובדת עבור זה וזאת בטח לא המטרה שלי מה דעתך..?

אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון; אני נשואה מזה 10 שנים לגבר אוהב, מתחשב וטוב לב. אנחנו גרים באותו בניין עם הוריו, עם אחיו הצעיר ומשפחתו, ואחותו ומשפחתה מבקרים די הרבה. משפחה גדולה, קרובה, ועל פניו -מאושרת שהיחסים בה חמים ופתוחים. הבעיה היא חוסר חיבור ביני ובין חמותי וגיסותי. בעוד אחותו של בעלי מסתדרת היטב עם גיסתי השנייה וחמותי ממש מאוהבת בה, הרי שאני נותרת בצד, הן אינן משתפות אותי בפעילויותיהן, אינן מזמינות אותי לשהות במחיצתן, וכשניסיתי לפתוח את הנושא ענתה לי חמותי: "לפעמים קורה שאין חיבור בין אנשים". אני חשה מנודה, עצובה רוב הזמן ופגועה. משפחתי שלי גרה רחוק. האם עלי "לצפצף" ולהתעלם? להעמיד פנים שלא אכפת לי? אני הרי נקרעת בתוכי.

סליחה על האמביוולנטיות......אתה צודק כנראה שלא ממש רציתי לשאול אלא להעביר את התחושות דרך הכתיבה אלייך........כבר לא יודעת באיזה שם להשתמש...לא משנה העיקר שאתה פה...מחפשת שקט....מנסה לשמוע שקט בתוך המולת הרגשות שמתרוצצות בי...זקוקה לשקט, למקום שקט, להרגע... אנסה פה בנתיים.. אפשרי? סליחה שאני מעיקה...

לא הצלחתי בפגישה גם.....וזה חבל......הכל עקום כזה........ מבחינתה הפגישה הייתה בסדר.......וגם סיפרתי ככה כאילו שזה בסדר כזה......הראתי את מה שהיא רצתה ושוב אין שקט ואצטרך לחכות שבוע........ושוב מעיקה עלייך........רק בדקתי אם כבר ענית בעצם.......

הייתי בטיפול קוגנטיבי בפחד קהל לפני כשנה וברחתי ממנו אחרי כ-3 או 4 טיפולים, כי הוא לחץ אותי לעלות לתורה בבית הכנסת אחרי טיפול או שתיים ורעדתי מפחד והוא פשוט טיפל על ידי "דמיון מודרך" -תדמיין איך אתה עושה את הפחד שלך יפה, בלי טעויות. וזה לא עזר. אני עכשיו מפחד ללכת לטיפול אצל פסיכולוג מחשש שגם הוא יכריח אותי להתעמת עם הפחד שלי בצורה זו. יש טיפול שהוא לא כזה ? טיפול שאפשר להפטר מפחד קהל בלי לפחד במשך כל זמן הטיפול ?

ביום ששי האחרון נסעתי עם בעלי אחה:צ התמרר לי שאינני זוכרת שום דבר מה שקרה בחלק מהזמן שבילינו יחד, אני מואגת מאד. תודה

הרבה מחשבות, ואי אפשר לשתף, זה הזוי מידי

אני בן 16 וחצי,עוד מעט 17. עברתי המון קשיים מהילדות. כעיקרון אני בנאדם בודד,מלבד זה שיש לי את אמא שלי. בעבר לא הייתי בודד,גם מבחינה משפחתית,וגם מבחינה חברתית. אני לא רוצה לפרט כל כך. אבל בכלליות עברתי סידרה של טראומות לפני כמה שנים,שהן נורא קשות לי. מרוב שהן השפיעו עליי כל כך, איבדתי את עצמי בדרך. עד עכשיו אני דיי אבוד. מה שבגללו הגעתי לפורום זה שיש לי בעיית תיקשורת עם אנשים. אני נורא מפחד להיות בקשר עם אנשים משום מה,ומצד שני אני נורא רוצה להיות בקשר עם חברים ולא להיות לבד. אין לי ביטחון עצמי בכלל,אני לא מאמין בעצמי בכלל,ובכל דבר שקרה לי בחיים,אני אומר לעצמי שאם הייתי בנאדם יותר שווה ויותר איכותי בטח לא הייתי מגיע למצב הזה. בכלל בשנה שעברה בכיתה ט',הייתי נכנס לפייסבוק לכמה שניות ומהר מיתנתק,כי הייתי פוחד שמישהו יפנה אליי ויצור איתי שיחה,ואני יאכזב אותו ויראה לו שאני לא מה שהוא חשב,ושאני בנאדם משעמם. עכשיו המצב יותר טוב,אני יותר מנסה ליצור קשר עם ילדים מהשכבה או הכיתה. הבעיה היא שבפייסבוק ליפני שאני רושם פסיק או כל מילה,ואני מוחק 20 אלף פעם, כי אני לא רוצה ליצור רושם מוטעה. ועל הכתה שלי כבר יצרתי רושם של ילד שקט עם טיפה מוזריות חחחח. למרות שיש קבוצה של ילדים בכתה שלי שאני כן מדבר איתם.הבעיה היא שהקשר לא מתקדם אף פעם לשום מקום,או שפתאום נמאסתי עליהם והם מתרחקים,או שאני מתרחק כי אני מפחד לאכזב,או שהמחשבות החסרות ביטחון שלי השפיעו עליי. אף פעם זה לא מגיע למצב של מעבר לשיחה. יש לי בעיה שאני פוחד לריב עם מישהו,או להביע את דעתי,כי אני פוחד שאני יאבד את ההיזדמנות שלי להיתחבר אל אותו בנאדם,אבל מצד שני גם ככה אני לא מיתחבר אל אף אחד. אני לא ''תלית שכולה תכלת'',כמו שיש לי נטייה לראות בעצמי רק את השלילי גם באחרים אני נוטה לראות רק את השלילי. כבר נמאס לי לחזור הביתה מהתיכון לבדידות הזאת,ולהישתדל לא להיכנס לדיכי כי אז אני לא יוכל ללמוד טוב,ואז בוקר למחרת שוב ללכת לבית ספר,ולחזור הביתה אל הבדידות המדכאת הזאת. אם העצה שלך היא שאני ילך לטיפול,אני כבר בטיפול,אבל זה לא כזה עוזר.

הי כולם קטע של וודי אלן, לפתוח את השבוע בחיוך (: : בגלגול הבא שלי אני רוצה לחיות את חיי לאחור. אתה יוצא מהמתים ומתחיל את החיים. אתה מתעורר בבית אבות, מרגיש טוב יותר מיום ליום, עד שמגרשים אותך משם כי אתה מרגיש טוב מדי. אתה יוצא משם והולך לקחת את הפנסיה שלך, ואז אתה מתחיל לעבוד, עושים לך מסיבה ואתה גם מקבל שעון זהב ביום הראשון שלך שם. אתה עובד במשך 40 שנה עד שאתה צעיר מספיק כדי להינות מהפרישה שלך. אתה יוצא לחגוג, שותה אלכוהול וחי חיי הפקרות, ואז אתה מוכן להתחיל את הלימודים בתיכון. אח"כ אתה ממשיך לבית הספר היסודי, אתה הופך לילד, אתה משחק בלי שום מחוייבויות בחיים. אתה הופך לתינוק עד שאתה נולד, ואז אתה מבלה את 9 החודשים האחרונים שלך כשאתה צף בתנאי ספא עם בקרת חימום ושירות חדרים עד הפה. אתה נמצא שם ובכל יום הספא גדל סביבך, ואז הופ! אתה מסיים בתור אורגזמה! סיימתי את טיעוני!

היי, בטיפול שלי הגבולות דבר מאוד חשוב והמטפלת תמיד מתעקשת על זה אבל לי מאוד מאוד קשה להירגע לבד, חציתי את הגבולות העמסתי על המטפלת, שיחות, הודעות ואפילו תוכן ההודעות מאוד קשה שאני שונאת אותה ודברים קשים, אחרי כל הנסיונות לפני כחודש היא שמה שתי אופציות כתנאי להמשך הטיפול, או טיפול תרופתי או התערבות אחד מהמשפחה בטיפול ולי שני הדברים היא יודעת שאני לא אסכים עליהם ואני מעדיפה למות מלקחת תרופה, דיברנו על זה מספיק במפגשים ולא אשתכנע בכלל, היינו תקועות במצב הזה לכחודש מצבי מאוד היה קשה, פתאום החלטתי לעזור לעצמי כי היא איימה שנסיים הטיפול והיא יצאה משלוותה וכעסה עליי והתנצלה על זה ואמרה לי שקשה איתך ואת מעצבנת, אז הסכמנו שתהיה שיחה באמצע השבוע לא מפגש כי קשה מבחינה כלכלית והשיחה תהיה גם בתשלום, יש לי בעיה מבחינה כלכלית אז לא יכולתי להסכים עם זה התאפקתי לשבועיים בשבוע האחרון הצפתי בהודעות עוד פעם כי נכנס עוד נושא מלחיץ בחיים שלי. היום היא מציעה עוד פעם הטיפול התרופתי או השיחה להחליט סופי ואם אשלח עוד הודעה אחד אז היא מסיימת את הטיפול מייד. לי מאוד קשה עם זה אני לא יכולה להיות כל כך מאויימת ומפחדת שהטיפול ייפסק בנוסף שהמתב בכלכלי גם קשה למרות שהיא הציעה לי לשלם מאוחר ואני לא הסכמתי ודיברנו על זה גם מספיק זמן. מה לעשות??? אני יודעת שאני מעצבנת, אבל כל כך חשוב התשלום?? האם מותר לה לקבל כסף על השיחה הטלפונית??? (הרבה זמן נתנה לי האופציה הזאת בחינם אבל אני השתמשתי בה בדרך מטעת לפי מה שהיא אומרת לי שהעברתי מסרים לא מותאמים) מה הכוונה מכל מה שהיא עושה?? האם באמת מותר לה להפסיק הטיפול והיא יודעת שזה ייגמר אותי?? אני אמות אם קרה זה והיא יודעת את זה בדיוק. אני מרגישה שהיא יודעת את הקשיים שלי והיא עובדת מהמקום הזה. תגידי משהו מה הכוונה, למה כל כך קשה?? האם מותר לה???תסבירי לי בבקשה את הכל.אני יודעת שקשה לי לחזק שבוע מבלי לדבר איתה אבל אני גם יודעת שהודעה ממנה או טלפון מרגיע אותי אז למה לכנס לטיפול תרופתי, אני זקוקה לקשר איתה טיפול תרופתי אני יודעת יגמור אותי אני מוכנה להתאבד מלקחתתרופה. מה לעשות??????

לא ביקשתי מתכון...הרי ברור שלא תיתן מרשם........הכל כל כך מבולבל לי היום.....יום קשה בכלל.......וחשבתי שאתה כועס עליי שבכלל אני שואלת דברים לא הגיוניים וצריכה כבר להבין שהכל קורה בטיפול תוך כדי וככה מבינים הכל.......אז טעות מבחינתי כל מה שקורה לי עכשיו ובכלל כל זמן שאני בטיפול רק קשה ומבלבל......ואין לי דרך לדעת מתי יודעים שכבר בסדר ומתי אפשר???? לא יודעים אף פעם......לא מסיימים אף פעם.....פשוט באים ובאים עד כלות.........

יום השואה..כבד כל כך.. נושא עימו סיפורי אימה.. מעדיפה שלא לחשוב, לא להקשיב..לאטום את האוזניים.. ------------------------ גם מבולבלת.. בסדנא עבדתי על הניצול המיני שחויתי בילדותי ומאז הסיפור הזה לא מרפה ממני. מנסה לשכוח, לא לחשוב,מנסה לכסות באפר את הזכרונות הללו. לא כל כך מצליח לי. מאז הסדנה זה עולה הרבה באנליזה.. אני מאוד מבולבלת.. שמתי לב שגם היום וגם אתמול היא סיימה מס' דקות לפני הזמן. (משהו כמו 3 דקות) מרגיש לי דחויה, גם מבולבלת. אודי, אל תגיד לי לדבר איתה על זה. בחיים לא !!! זה מביך מדי, זה גם מרגיש לי כאילו אני קטנונית, אבל מרגיש לי עם זה קשה. אני גם שואלת את עצמי אם לא קשה לה מדי עם החומר הגועלי הזה שעולה הרבה מאז הסדנא ? אולי קשה לה מדי ולכן היא מקצרת ? אולי נמאס לה ממני ? אז שתאמר ! מחר אני אמורה להפגש איתה. החלטתי לאחר ב 10 דקות. לא לשתף איתה פעולה. אשב על הספה ולא אניח את הראש על הכרית שלה. גם לא אדבר איתה על שום דבר משמעותי. ובחיים לא אומר לה את הסיבה !!! זה מבייש ומשפיל מדי. אני אתחיל לייבש אותה עד שהיא תתפתל. אודי, מה אתה היית עושה במקומי ? אולי גם תוכל להאיר לי זוויות הסתכלות שונות ? יש לך מושג למה היא עשתה כך היום ואתמול ? שלך-במבי.

אתה יודע ? הפורום הזה קסם.. אני כתבתי לך ברביעי והשארתי לי עותק. בחמישי נפגשנו ואכן איחרתי (ב 5 דקות ). ואכן נשארתי לשבת על הספה ולא הנחתי את הראש על הכרית. והיא כמובן מיד שמה לב לשינוי וניסתה לבדוק מה קרה ולא שיתפתי פעולה .התביישתי ,הרגשתי מושפלת לספר. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי, ההרגשה שהיא גרשה אותי, גם הקטנוניות שלי..כאילו כל כולה מס' דקות.. אבל זה לקח אותי למקומות מאוד קשים.. בכל אופן באיזשהו שלב אמרתי לה שכתבתי לך, היא שאלה אם אני רוצה להקריא לה (דבר שאנחנחו עושות לעיתים קרובות לאחר שאני כותבת לך ) הפעם לא יכולתי להקריא .הרגשתי שזה גדול עלי. נתתי לה לקרוא בעצמה. ואז דיברנו וטחנו את העניין בחמישי, שישי, ראשון ואפילו היום (כשנפגשנו במקום ביום העצמאות)עדיין דיברנו על הקטע ההוא.. בשישי גם הקראתי לה את תגובתך והיא חייכה..אהבתי לראות את זה ודיברנו גם על המשמעות שאתה תופס אצלי.. :) איזה קטע הזוי... איכשהו כנראה שאתם מייצגים עבורי קצת דמויות הוריות ואתה אודי כמו המשך של אמא צביה.. היא אמרה לי שבקטע הזה כנראה שלא יכולתי לדבר עם אמא אז פניתי לבקש עזרה מאבא.. :) לא יודעת... בקיצור אהבתי את מה שהיא אמרה.. גם אהבתי מה שכתבת..כאילו דימיתי אותך מחייך כזה כשכתבת ש "בוודאי שאמליץ לך לדבר איתה על זה "... אתה יודע אודי, אני כותבת בכדי לשתף אותך.. אבל.. תכתוב לי משהו.. טוב אודי ? תכתוב לי איך אתה רואה ? מה אתה רואה ? לא יודעת..משהו.. שלך-במבי.

שוכבת במיטה כי נפלתי ונשברתי. בסוף הגוף השתכנע....

שברתי עצם, בגב. הגוף הבין שאני צריכה לנוח, לשכב במיטה ולהתנתק...

שכחתי להגיד... אני רוצה ומנסה בכל כוחי להיות רזה יותר. לצמצם נוכחות. וקשה לי. אני במשקל שהוא בטווח הנורמה לגובה שלי לפי הרפואה וערכי ה-BMI שלי הם על 20.75 הבנתי שזה בגבול הנמוך של הנורמה ושהגוף מתנגד לרדת כי אז הוא כבר בחוסר. אבל אני שמנה באמת. זה לפי הרפואה תקין אבל במציאות אני שמנה נורא. מרגישה ענקית ונגעלתתת מהגוף העצום שלי. אני נורא רוצה להצליח להוריד כמויות אוכל. ולא מצליחה. גם בזה אני נכשלת... איזה דפוקה. למה אני כותבת לך? לא יודעת.. להוציא מעצמי את התסכול על זה. כי כל מי שאני מדברת איתו עונה לי שאני לא שמנה. אבל זה כי הם לא רואים אותי מתחת לבגדים. וזה מעצבן כי אין לי שום תוקף לחוויה הזאת. שהיא אמיתית בכלל...

כתבת לי תגובה נוגעת ללב. וכעסתי עליך כל-כך. רציתי להגיד שאתה סתם אומר. אתה לא מכיר אותי, בכלל לא באמת אכפת לך ממני.. למה שתרצה לתת לי יד? אחר כך נרגעתי ועכשיו אני רק עצובה. והאמת... קשה לי להאמין לך. אתה לא מכיר אותי בכלל. הכל סימבולי. אני כועסת על העולם שמשהו כל-כך בסיסי.. לא קיבלתי בזכות. אני צריכה לשלם עליו בכסף, בתחושות, במאמץ... זה לא פייר. ויש לי זעם איום ונורא על זה. גם בטיפול שלי... מרגישה מושפלת... משלמת כדי שמה, יאהבו אותי? יבינו? עלובת נפש. בזויה. החיים שלי.. זה מקבץ גדול של השפלות גדולות. ואין לי כח יותר להילחם. החלטתי כבר מזמן לעזוב את הטיפול הזה. אני משלמת על אהבה. עלובת נפש. שונאת אותי. כל-כך דפוקה. אני אומרת שאני רוצה לעזוב, שלא רוצה להמשיך שלא רואה טעם בכלל, לכלום. לא מקשיבים לי. טוענים שלא מוותרים.. מחכים לי לעוד פגישה ועוד ואני באה כי אני דפוקה ואין לי היכולת אפילו לעזוב. אני כל-כך רוצה לעזוב בעצמי ולא להינטש... שייתנו לי ללכת. מפחדת שלא אבוא ואז היא תעזוב. ואני חייבת , ממש חייבת להיות זאת שעוזבת. אולי במקום לתת לי יד, תציע לי ללכת מבלי שתסתכל עליי. אני רוצה ללכת. איך אני אעלם ככה.. אני מפחדת. ושונאת את עצמי על זה.

אמרת לי לא להתייאש... אבל ככה אני מרגישה בדיוק. חוזרת מעיסוקי היום יום השגרתיים היישר לישון אין לי כח להתמודד עם כלום ואני גם לא כועסת כמו בעבר אני למודת ניסיון... תמיד הייתי דפוקה כזאת. כבר אין לי כח לבקש ואני מרגישה שלא מבינים לליבי. אז אני שותקת. מה זה משנה מה אגיד... ממילא לא יבינו כן אודי. אני באמת ובתמים מרגישה כמי שאומרת :" ניצחתם" אני לא מסוגלת לשאת יותר. לחיות בהווה שכל כולו הוויה אל העתיד הטוב שאינו מגיע. למה זה מגיע לי לעולם לא אדע אולי, אבל אני יודעת שניסיתי בכל הכח. באמת בייאוש, ומתוך תבוסה אני חיה את חיי. בלי משמעות, לבדי, והולכת בתלם. אין ברירה. אני חיה, אבל משהו בי מת לאחרונה. אולי הנפש. אולי התקווה. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מתחרטת שאני צעירה. איך אשרוד עוד שנים רבות ככה.. איזה ייאוש...

מרגישה נורא "טיפולית".. אמרת לי בפעם האחרונה שצריכה להראות שאני נזקקת..אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.. מחצית מחיי אני בטיפול.. "נזקקת".. לא מסתדרת לבד.. מבקשת עזרה.. הבעיה שלא תמיד מאמינים לי..אבל כבר עברנו את השלב הזה אני והיא..הודתה שטעתה כי אני מטעה.. ועכשיו..כל הזמן בוכה..לא מוצאת את מקומי בשום תחום.. היא רק שיקפה לי מה שאני אומרת ומרגישה.. והרגשתי שמדברת אלי כמו למוגבלת.. אתה מבין אודי? .. אני רגילה שהיא מדברת אלי בגובה העיניים.. אבל היא התייחסה אלי בצורה טיפולית..אבל לא במובן החיובי..רק חזרה על כל מה שאמרתי.."את אומרת ש... ולא אמרה בעצם כלום..מעולם לא דיברה אלי כך..זה נקרא שיקוף? מה המטרה שלו? חושבת שהיא מתרגלת עליי כל מיני ניסיונות.. שהמדריך שלה אמר לה..אבל אני לא מבינה מה המטרה בזה?..זה רק גרם לי לרחם יותר על עצמי.... אתה יכול לעזור לי להבין, אודי? תודה..

מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג של מכבי מאזור המרכז שמתמחה בהפרעה כפייתית

שלום, רציתי לשאול האם אני יכולה לבקש ממך ייעוץ דרך מייל ולא כאן? אשמח לקבל את עזרתך אני ממש מיואשת ואין לי את מי לשאול בבקשה... תודה ויום טוב