פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום בן זוגי כבר 11 שנה עובר בשנה האחרונה תהפוכות ושינויים אישיים ובעבודה.לדעתי עכשיו הא במצב הכי גרוע ונראה לי שהוא כבר בדיכאון ...בשנה הזו עברנו כל כך הרבה ובגלל מצבו הוא פשוט לא היה שם בשבילי ואפילו הזיק למצבי.. לדוגמא הייתי לפני לידה והוא פשוט לחץ עליי והעמיס עליי את המצב הכספי ושאני לא יכולה ללדת עכשיו כי הוא צריך להיות בעבודה ולא יכול להרשות לעצמו לא ללכת לעבודה. גם שהוא היה שם בלידה הוא לא באמת היה שם כי הוא חשב רק על הכסף... חודש לאחר מכן ביתנו הגדולה נפצעה בזמן שהוא שמר עלייה כי הוא חשב על דברים אחרים .. היא הייתה מאושפזת כמה ימים בבית החולים... חודשיים אחרי זה אמא שלי היתה על סף מוות ועברה ניתוח קשה ובמקום לתמוך בי הוא היה צועק עליי כשאני חוזרת מבית החולים.. איך השארתי לו את הילדים, או למה את לא סומכת עליי עם הילדים (היה מתקשר אליי כל 5 דקות לבית החולים.. וכל הזמן שואל אם יצאתי ומתי אני באה).. לא חיבק אותי אפילו פעם אחת.. לא שאל לשלומי... לפני כמה ימים הייתה לי בדיקה רפואית מלחיצה ביותר ומאוד חשובה לי והוא ידע כמה היא משמעותית בשבילי... והוא בחר ללכת לבלות עם חברים במקום לתמוך בי ולהיות שם.... לא עזבתי אותו.. אני ערה למצבו .. מנסה כל הזמן לעזור ,לשכנע אותו לפנות לעזרה וכלום לא עוזר... מה עושים עם כל האכזבות האלה? עם כל המשקעים האלו.....

היי, בעוד 3 חודשים אהייה בת 30!!!איך זה קרה? איפה כל השנים? לאן הן ברחו, נעלו להן? אני זוכרת שהייתי צעירה בת 15,16,17...איך פתאום 30???אני מרגישה לאחרונה מועקה מעצם העובדה שאהייה כבר גדולה, זהו אני נפרדת רשמית מהילדות, התבגרות,מפחיד לי. ניסיתי להבין ממה אני בדיוק מפחדת, והבנתי כמה דברים, ראשית אני מפחדת להגיע לגיל כזה שכבר לא יהיו אנשים שגדולים יותר ממני שנותנים לי חסות, אני רוצה להישאר ילדה קטנה ולדעת שיש מי שיטפל בי במידת הצורך,נגיד כשאהייה בת 50 אני לא אמצא מישהו שגדול יותר ממני שיכול לעטוף, להגן, לטפל...אולי אני אוכל לגשת לפסיכולגית בת גילי אבל זה יהייה קשה כי קיים בי צורך שמי שיטפל יהייה גם מבוגר יותר ממני, כאילו דמות הורית, סמכותית שתכוון, ממש כמו אמא שמכוונת את הילד. דבר שני, אני לאחרונה התחלתי לפחד מהמוות של עצמי, לא חשבתי על זה לפני ורק בחודשים האחרונים התחלתי לחשוב שאני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה, מפחידה אותי המחשבה שאני לא יהייה פה יותר וככל שאני מתבגרת זה הרי מתקרב, ודבר שלישי מפחידה אותי המחשבה על כל מיני שינויים גופנים שיתחילו להופיע, כמו קמטים וכדומה. אני יודעת שאני "רק" בת 30 ועדיין חושבת על הדברים האלו. אני בטיפול בגלל דברים אחרים, אני מתלבטת אם להביא את זה לטיפול, ניראה לי קצת חולני מידי!!!

אוקי..לא ממש לקראת יש עוד חודש וחצי אבל בכל זאת מרגישה חייבת לשתף!!! לא פוחדת מקרבה יותר, מה תאמר על כך אודי? שיתפתי בהמון דברים מהטיפול חברה מאוד טובה שלי והשמיים לא נפלו!! היא הבינה הייתה קרבה מדהימה בנינו ללא שום משיכה אחרת!! ולא פוחדת יותר, הכל הודות לטיפול!!! ובקשר לתלות המדוברת כל כך אז רוצה לשתף שלקראת הסיום אני עורכת איתה "שיחות דמיוניות" וכך מנסה לחשוב מה היא אומרת וזה עובד! משתדלת כמה שפחות ליצור קשר בין הטיפולים ואני מפנימה את דמותה, לומדת שאני יכולה בלעדיה, יכולה להעזר בסביבה הקרובה, מוצאת גורמי תמיכה אחרים וזה הישג ענק מבחינתי!!! אז גם אחרי הטיפול מקווה שהשמיים לא יפלו שאוכל לבד שלאט אלמד בחודש זה לשחרר...מאושרת שהצלחתי להתקרב לאחרים בלי לפחד מקרבה...זה היה חלק גדול מהטיפול שלי שהושג!!! ולכל המיואשים אל תתיאשו זה לוקח זמן אך מפנימים דברים בטיפול....מיכל (השלמה)

שלום יש לי שאלה. אני לקראת סוף הפוריות שלי, ואני הכרתי אדם מקסים ורגיש שמאוד מוצא חן בעיני יותר מכל גבר שהכרתי בחיים שלי. הוא נפצע קל בצבא וייתכן שבגלל זה הוא רגיש. אני בחורה רגישה שלא שרתה בצה"ל. הוא אמר לי שאם אני אכנס להריון ממנו אז כנראה שאני אצטרך להיות חד הורית , כלומר לא לגור איתו. הוא אמר שהוא יבוא ויבקר את הילד, פעם או פעמיים בשבוע. אבל איך אפשר לסמוך על זה? עוד משהו - הראתי לו שאני בחורה חתיכה ומושכת בגלל שעשיתי דיאטות והוא חושב שאני רזה טבעית וכל הזמן נתן לי מחמאות ופירגון ואמר לי שאני מושכת אותו, זה לא שהוא אדם רע, הוא באמת אדם רגיש. אבל אני לא סיפרתי לו את כל האמת. אני מידה 44 במכנסיים ולא מידה 40 כמו שהוא ראה אותי בשלושת החודשים האחרונים. אני מאוד מטורפת מאהבה על האדם הזה, אבל אני לא הראתי לו את כל האמת. הוא מכיר אותי רק 3 חודשים. עוד משהו - התקציב שלי הוא 3000 שקלים מביטוח לאומי. אולי פשוט כדאי לחכות קצת ולראות איך הוא יתייחס אלי כאשר אני אשמין, אני לא אוהבת את עצמי כשאני רזה מדי. חוץ מזה שהבחור הזה הוא בעל גוף אתלטי וגברי, ואני רזה מאוד. מישהו יכול לתת תשובה אינטילגנטית , ואפשר מכל הכוונים?

היי אם הוא באמת אוהב אותך אז מידת המכנסיים שלך לא אמורה לשנות לו הרבה. את יכולה למצוא את הזמן המתאים ולספר לו דווקא מהצד הזה שהצלחת לעשות דיאטה והצלחת להגיע למידה שלך היום.דווקא בעיניי זה ראוי להערכה שהצלחת להפחית במשקל. לגבי הילד - מה שבעצם הוא אמר לך שאת תהיה אם חד הורית.וכאן אני רוצה להגיד לך שני דברים:1.מנסיון שלי (יש לי שני ילדים) לגדל ילדים זאת לא רק הנאה זו גם עבודה קשה. הרבה פעמים אני חושבת על כך שלי ולבעלי יש מזל שאנחנו מגדלים שנינו את הילדים ומאזנים אחד את השני. את צריכה לבדוק עם עצמך אם יש לך את הכוחות לגדל את ילד לבד. לבוא לבקר ילד פעם -פעמיים בשבוע זה נחמד אך לא מספיק. זה אומר חד משמעית שאת זו שתגדלי ותחנכי אותו. 2. במידה ואת מחליטה להיות אם חד הורית,תקחי גם בחשבון שעל ילד יש הרבה הוצאות כלכליות ככה שאת חייבת תמיכה כלכלית. אם את יכולה לעשות הסכם בכתב עם האיש הזה, זה משהו שנהוג לעשות היום. ובהסכם הזה להכניס את הסדרי הראייה. ועוד דבר חשוב, אל תביאי ילד לעולם רק בגלל הצרכים שלך. ילד צריך לגדול כנפש עצמאית. שלא יווצר מצב שאת תהיה נטל עליו בבוא היום. בברכה

מבולבלת ומוצפת חרדות..קטנות..גדולות.. ההצעה שלך להיפנוזה באה כדי לאפשר טיפול תרופתי?..סתם כדילהרפות?..איך זה אמורלהשתלב בטיפול "הרגיל"? או שצריך להפסיק?!.. אפשרי 2 מטפלים ו 2 סוגי טיפול בו זמנית?.. סליחה על ריבוי השאלות..גמ מציפה..סליחה..

תוכל לפרט..? לאיזה מחירים אתה מתכוון.. (חוץ מהמחיר הכספי).. ומתי מבחינה מקצועית -מומלץ לשלב.. ומתי לעשות רק היפנוזה??.. אם תוכל לתת תשובה מבחינה עקרונית מקצועית..באופן כללי? תודה

תודה על הודעתך. הייתה בה מין חמלה מלטפת כזאת שגרמה לי לחזור ולהתכווץ לי חזק במיטה עם הרגשות האלה. שאלת מה יכול לעזור לי גם אני שאלתי את עצמי למה אני כותבת... וחשבתי שאין לכך ממש תשובה, פשוט כל בוקר בסוף היאוש שוב דועך ומתחילים מההתחלה... אבל אולי החמלה היא גם תשובה מסוימת, כי זה קשה כל הזמן להיאבק בלי שאף אחד שם לב, בדממה... לא ציפיתי לזה שתקבל ותבין את הקושי הזה, זה כאילו כל הזמן ברור לי שאתה גם רואה את ה"דפוקה" שבי, שאין לך סבלנות אליי מחכה שכבר "תכעס עליי" ותגיד לי, למשל, שאני ילך כבר לטיפול, מה אני בכלל עושה פה, סתם משחקת. . או תנזוף בי על ההתבחבשות שלי... בטח לא ישירות , אולי סתם תענה לי בחוסר סבלנות... נראה לי שאני לא מקבלת חמלה גם (בעיקר?) מעצמי....

שלום ד"ר .. אני פונה לך בגלל יש בעיה רצינית אצל אחות שלי היא כל יום מנסה לשכניע את עצמה שרוצה ללכת לבי"ס ( בערב לפני יום ) וקמה בבוקר ולא הולכת לבי"ס ולא נותנת אף סיבה או תרוץ וזה קשה שהיא בת מקסימה יש לה ציונים גבוהים והכל טוב לה בבית יש לה את הכל ומביאים לה מה שהיא רוצה אבל עם כל זה לא הולכת לבי"ס והיא בת 10 שנים בכיתה ד" מה צריך לעשות עם המצב הזה ... אני אשמח מאוד אם עזרתה לי מיד כזה קשה מאוד ותודה רבה רבה לך :)

שלום, היום התוודעתי למושג "היפנוזה עצמית" - האם אפשר באמצעותה לעורר זכרונות ילדות מגיל שנתיים וחצי? אם לא - האם היפנוזה רגילה תעזור לי להיזכר בהם (דיברתי באופן שוטף מגיל שנה ושמונה, וגם מדובר על זכרון שאמור להיות טראומתי, כך שכן הייתי אמורה לזכור...) אם זה חשוב: היום אני בת 21. תודה רבה מראש!

זה שחברה שלי לא מבינה אותי, לא אומר שלא מבינים אותי. זה שעברתי תאונה וקיבלתי שיקום חסר שכפה עלי טיפולים שלא הבינו אותי, זה דבר שהתגברתי עליו ורק צר לי על הזמן שבזבתי, זה שלא הלך בטיפול, מצער אותי שמחזירים אותי לשם ולא מבררים אלטרנטיבות ולא מתלהבים מהאלטרנטיבות שאני מוצאת, למרות שיש להן גיבוי רפואי ולמרות שהייתי צריכה לקבל טיפול אחר רק שזה לא הגיע לאמא שלי כי הפסיכולוגית בבית חולים והמורים שאיתם היא דיברה לא ידעו על זה ולא אמרו לה, ואמא שלי לא הלכה למקומות טריוויאליים כמו המשרד של הקופת חולים אריפה שגרתי מתי שהשתחררתי מבית לוינשטיין, שאני הלכתי אליו כמה שנים אחר כך ושם הפנו אותי לארכיון איםה שהוא נמצא רק שזה היה מאוחר מדי ומעט מדי. מנסיון, טיפול לא מקרב אותי לשום הצלחה. אני מתכוונת לטיפול פסיכולוגי קליני/דינאמי/שיקומי/ you name it.השאלה היא איזה שיקומים תפקודיים או מפתחים יש במקום טיפול פסיכולוגי, שתמיד בסופו של דבר מצער אותי, חוץ מהפסיכולוגית שהצלחתי להחליף במקום השיקומי, והסכימה לשחרר אותי משם, ומפסיכולוג קצר מועד התנהגותי אחד שאחרי שרציתי לבוא אליו שוב ועוד פעם פשוט הסביר לי שאין לי מה לעשות שם.מה שאני לא מצליחה זה להסביר לחברה הזאת ולהפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי מתמשך, ניסיתי לפשט דברים בטיפולים קודמים והם הסתבכו הרבה יותר. אני לא מבינה למה לא לגיטימי שלי עדיף בלי טיפול פסיכולוגי. את מוכנה להסביר למה התכוונת שאני מנסה ולא מצליחה עדיין כדי שאני אוכל להתייחס? יש לך אלטרנטיבות לטיפול פסיכולוגי? בסך הכל הייתי עצובה כי היה לי קשה לחזור לתפקוד וכי אמא שלי העבירה אותי מהשכונה שלי בגלל כל מיני אמירות שלי ובגלל התיכון (חטיבה) היוקרתי שהיתה לי בעיה לחזור אליו, ובשביל זה נהפכו לי פי אלף דברים בחיים וזה עוד יותר מוטט אותי, וגם הטיפול הפסיכולוגי היה חלק מהדברים המאיימים שנוספו לי בחיים ואין לי שום רצון לחזור לזה.הדבר שהכי החזיר4 אותי אחורה היה שדיברתי עם חברה שלי וניסיתי להסביר לה כל מיני דברים שהשתנו אבל לפני שהספקתי לסיים משפט היא אמרה לי אני יודעת/אני זוכרת/אמא שלך אמרה לי , ולי התחילו לרוץ בראש אפשרויות למה היא מתכוונת, ובסופו של דבר היא זכרה דברים שאמרו שלא ישתנו ואו שהם השתנו או שהלכתי לריפוי בעיסוק או לאימון אישי ןקיבלתי לגיטימציה לפרספקטיבה אחרת עלי, אבל חברה שלי אמרה שהיא מתארת לעצמה מי אמרו לי דברים אחרים ממה שאמא שלי הסבירה לה ושהיא מאמינה למה שאמא שלי אמרה לה, אני לא יודעת מתי ואני לא יודעת מה.לי לא היה טוב שפסיכולוגים חושבים עלי מסכמים אותי מוברים עלי דו"ח רק עם דברים שמשרתים את המטרות של אמא שלי שנועדו להגדיל ולשמור את הפיצויים שלי באפוטרופסות-שהתחילה בגלל שבעו"ד רצה להיות אפוטרופוס ונמשכה כי זה נראטה לאמא שלי טוב וכי דיברתי שטויות מרוב שזה עצבן אותי.מה שאפשר ואפשר אולי לעשות בטיפול זאת לא הבטחה וניסיתי ונפגעתי ואני לא מבינה למה אי אפשר לכבד את זה ולמה אני צריכה לחזור לשם. זה לא מפתח אותי, זה מקטין אותי. זה הקטין אותי, דברים אחרים כן עזרו לי אבל אין לי מושג אם אני צריכה אותם עדיין ואיפה למצוא כאלה דברים . בכל מקרה אני צריכה עכשיו לחסוך אלפי שקלים בחודש בשביל לממן העברה של הדברים שלי דירה ושיפוצים ודברים שאמא שלי אמרה לי שאני צריכה. זה אומר שאני במינוס קבוע ושאני צריכה להוסיף רק עוד שלושת אלפים שקל ואני רוצה לעשות את זה החודש כי יש לי הזדמנות ולא טוב לי לגור כל כך קרוב ליד אמא ובעלה.וטיפול פסיכולוגי זה הדבר האחרון שיכול לעשות לי סדר, אלא אם כן זה משהו שאני רוצה, וכרגע אני לא רוצה. מצער אותי שהתייחסו למצוקה שנגרמה לי בעקבות התאונה כאל משהו שמחייב טיפול נפשי במקום התייחסות מעשית לנקודות הקשות ומצער אותי שבעקבות זה חברה שלי בטוח ואבא שלי אולי חושבים שנפגעתי נפשית. זה כשלעצמו פגע בי מאוד והוריד עוד מהבטחון העצמי שלי, ואני זוכרת שכשהלכתי לכל מיני פסיכולוגים בעבר מאוד התביישתי והצטערתי בדרכי אליהם-לרוב, ומאוד הצטערתי ובכיתי לפעמים כשחזרתי מהם, כי להם היתה תוכנית בשבילי, בלי הרבה עתיד , ובלי הרבה תקווה, ועם מסלול מייסר להבנתי. אני רוצה לספר לך שיצא לי להכיר אנשים שנפגעו מטיפול נפשי והעדר עזרה אמיתית -בלי קשר לפגיעת ראש ושאני מנועה מלספר על זה, אבל זה נגמר מאוד רע.בשביל לפשט ולעשות סדר בטיפול אני צריכה לעבור על הרבה דברים שאני יודעת שממוטטים אותי , וזה לא מתאים לי. כשיהיה לי עודף כסף ועודף זמן אולי אני אלך לפסיכולוגית הומניסטית . הפסיכולוגית הראשונה שהלכתי אליה אחרי הבית חולים היתה קוגניטיבית אבל אני לא יודעת אם היא נתנה לי טיפול משקם ואני רק יודעת שהיתה די נוקשה ושלא רציתי לראות עוד פסיכולוגית קוגניטיבית וקיבלתי כל מיני פסיכולוגים שלא התאימו לי ושביטוח לאומי לא נתן לי טיפול או שיקום קוגניטיבי שזה מה שהתכוונו בבית לוינשטיין שאני אקבל אלא טיפול ארוך וחסר טען ואחר כך השמה תעסוקתית בחינם וברבע משרה וברבע משכורת. טוב זה היה בשביל להשתלב בשוק העבודה, והיה נמוך מדי בשבילי אב נתן לי איזשהו בסיס. אחר כך עבדתי ואחר כך קרו כל מיני דברים ומיציתי את הזכויות שלי מביטוח חאומי ונפלתי בגלל זה עוד פעם ויותר עמוק. וחברה שלי בטוחה שהטיפול שקיבלתי בשביל לעזור לי היה כי נפגעתי מבחינה נפשית וזה לא נכון. אני הבנתי שהוא נועד לתמוך בי והלכתי אליו וקרה לי ההיפך והיה לי קשה להפסיק את זה כי לא הבינו שלי זה לא התאים ככה והייתי צריכה אלטרנטיבה ושיש אלטרנטיבות ואפשר וצריך לחפש אותן אם לא מכירים אותן. אמא שלי וחברה שלי עד היום לא חושבות ככה אבל הן לא מבינות שזה לא רלוונטי לגבי שהן לא חושבות ככה.זה היה לי עצוב אבל אני פשוט צריכה לדאוג לעצמי ולא לשפוך את הלב אצל מי שלא מבין אותי, כי האמת לא נמצאת רק אצלן.מה שהכי מצער אותי זה שממשיכים ליעץ לי ללכת למקומות שעושים לי רע ושהדברים שקורים לאנשים אחרים שם לא קורים לי. אני מכירה אנשים מצויינים ובריאים שלא מאמינים בדברים האלה, וזה שזה לא לגיטימי בכלל בעיני מי שכן מאמינים ובאופן עיוור בטיפול הפסיכולוגי, זה מה שמקומם אותי. מצד שני, נניח שריפוי בעיסוק זה סוג של טיפול פסיכולוגי, שהייתי יכולה להפיק ממנו תועלת. אמא שלי וחברה שלי לא חושבות שזה טיפול פסיכולוגי ולא מבינות שזה מטפל גם באופן המעשי/פיזי אבל גם באופנים אחרים ומה שאני צריכה זה מיומנויות שונות כולל נפשיות וכד' וטיפול פסיכולוגי לא שיפר לי תפקודים וציער אותי ברמות לפני שהלכתי אליו וברמות גבוהות יותר אחרי שחזרתי ממנו. תציעו לי אלטרנטיבות. אני רואה את ההתעקשות על טיפול פסיכולוגי כאובססיה לגבי, רק שאני לא יכולה להגיד את זה לאף אחד ולהחשב נורמלית, וזאת כפיה. ההודעה שלך היתה: מצטערת, בהודעה הקודמת אני הגבתי ובאמת לא הבנתי, גם עכשיו מה שהצלחתי להבין הוא שלא מבינים אותך (חברה שלך), שעברת איזו תאונה ומאז זה שונה...וזה לא הולך גם בטיפול..חבל שאת חושבת שממש טוב לך בלי טיפול, את הרי מנסה ולא מצליחה עדיין...אני בכל אופן חושבת שלא כדאי שתתיאשי, נסי שוב בטיפול אולי שם זה יהיה יותר בהיר...זה מה שמרגיש לי במילכוד, חוסר הבנה בינך לבין הסביבה, בטיפול אפשר לפשט את הדברים, ואולי לעשות סדר,זה מה שהתכוונתי.

נורא מצטערת, יש לי בעיה של קשב וריכוז ואין סיכוי שאצליח לקרוא כל מה שכתבת, נורא קשה לי לקרוא טקס ארוך וצפוף למרות שניסיתי...(זאת אני, לא את), אז אם את רוצה לומר לי משהו אשמח שתכתבי בקצרה...ממה שהבנתי את לא רוצה טיפול פסיכולוגי ומחפשת משהו אחר, אני לא מכירה אותך ולא יכולה להציע, מצטערת..

היי לירון, נשמע שאת יודעת מה לא עזר לך ומה גרם לך להרגיש לא טוב. אנשים יכולים לייעץ, את לא חייבת לקבל את העצה שלהם. יש לי 3 שאלות:1.האם את יכולה להגדיר לעצמך מהם התחומים בהם את רוצה לקבל עזרה? 2. האם יש משהו שבעבר כן הרגשת שעזר לך בצורה טובה? 2. האם יש משהו שאת חושבת שיכול לעזור לך בעתיד? השאלות האלה הן בשבילך, את לא צריכה לענות עליהן פה בפורום, אולי אם יש משהו שעזר לך בעבר הוא יכול לעזור לך גם עכשיו. אנחנו יכולים לכתוב לך מנסיון החיים שלנו, ממה שאנחנו מצאנו כעוזר ומיטיב לנו וממה שאנחנו מכירים אבל לא בטוח שזה משהו שיתאים גם לך, ממה שאני מכירה תחומים שיכולים לעזור בשיפור מיומנויות פיזיות, מנטאליות ורגשיות הם ריפוי בעיסוק והידרותרפיה (טיפול במים). בהצלחה! תעשי רק מה שטוב לך.

אימי נפטרה לפני כשבועיים די בפתאומיות לאחר מחלה קצרה. אימי ואבי היו ביחד מעל 40 שנים ורק עתה אני מבין עד כמה היו קשורים אחד לשניה. לאבי היה קשה מאוד לראות את אימי בבית חולים בזמן מחלתה והוא שהה ליד מיטתה ככל שיכול. בשלב מסוים היא הועברה לטיפול נמרץ ואני באתי לישון איתו כדי שלא יהיה לבד. אבי בד"כ מסוגל להרדם בכל מקום בכל זמן ולקום בדיוק מתי שירצה. אבל מאז שאימי חלתה ובייחוד לאחר מותה הוא לא ישן טוב. הוא נרדם לשעתיים, מתעורר ולא מצליח להרדם שוב. בתחילה כאשר עוד הייתה מאושפזת קניתי לו רסקיו לילה שעזר לו במעט אבל מאז פטירת אימי הרסקיו לא עוזר. אחותי ואני אמרנו לו שידבר עם רופאת המשפחה ושאולי יקח משהו שיעזור לו לישון אבל הוא לא משתגע על הרעיון. הוא חזר לעבודה מיד לאחר השבעה וכך גם אני. אני עדיין גר איתו כדי שלא יהיה לבד. הוא אמר שהעבודה עוזרת לו מאוד ורק השינה זו בעיה שלא משתפרת. כיצד אוכל לסייע לו או לשכנע אותו לקחת משהו שיעזור לו לישון? שאלה נוספת באותו הקשר - בבניין בו אימי גדלה בתור ילדה גרה עד היום אישה שהכירה אותה מגיל אפס. אישה זו היא בת כ-90 לדעתי ועד כמה שידוע לי גם סבלה בעבר מבעיות לב. אני מאוד רוצה לספר לה על אימי אבל לא יודע כיצד לעשות זאת. אני מתלבט אם להתקשר אליה או פשוט ללכת לשם ולדבר איתה. אשמח לכל עצה בשני העניינים תודה מראש, ע'

אבי אמר לי אתמול שישן קצת יותר טוב. אנסה בעדינות להציע לו ייעוץ בהמשך (אבי קצת שמרן בעניינים האלו). לגבי השכנה, זה מה שחשבתי לעשות, רק לא הייתי בטוח. שוב, תודה רבה.

כל כך רוצה לחזק אותך שתחזיקי מעמד...כל כך קשה ולא פשוט...תני לעצמך את הזמן והמרחב שאת זקוקה לו כעת, הרשי למטפלת להיות איתך זה זמן קשה שכדאי לתת לה להיות קרובה והדברים יתבהרו...

תודה לך מיכל! את מעודדת אותי, אני יודעת שאת לא מעט זמן בטיפול. ובכל אופן - המצוקות שעולות כאן גם לאחר זמן רב, בעניין הזה שבו אני אובדת... קצת מאיימות עלי. ומה אם גם עלי תעבור תקופה ארוכה של טיפול ועדיין הדברים לא יתבהרו? האנשים כאן בפורם נשמעים כל כך חסרי כוח ותקווה. אז האם הטיפול אמור לסדר את האש - או לערבל אותו? אני מבינה שהמצב ה'קפוא' של לפני טיפול הוא בוודאי לא בריא, והסערות שבאות בעקבות הטיפול הן חלק מהתהליך. אבל ריבון כל העולמים - עד כדי כך? האם מחלימים מזה פעם? האם אי פעם אוכל בלי התלות במטפלת שלי? האם אצליח למלא לעצמי חסרים משומקום? האם השעה הזאת (עכשיו כבר יותר) בשבוע היא לא מערבל בטון - ללא שליטה? אני יודעת שהטיפול שלי עמוק, כי אני לקחתי את זה למקום עמוק, כי ככה אני. אולי לכן אני מרגישה נורא? "להביא את זה לטיפול" "דברי על זה עם המטפלת" זו התשובה שאודי נותן - והרבה אענשים בעקבותיו. נו ואם? ואם אביא זאת לטיפול? אז מה? הרי אני אגיד לה מה היא מרגישה והיא 'תשקף' את זה ותגיד שהיא מבינה שאני מרגישה כך. נו ואז? פתאום אפסיק להרגיש כך? עלי זה לא עובד ככה. אני באמת רוצה להיות אופטימית! אבל מחפשת להיאחז במשהו...

כשאמרתי תני לעצמך את הזמן והמרחב לזה בדיוק התכוונתי, הדברים יתבהרו למרות שזה לא נראה כרגע...אני היום לקראת סוף הטיפול לאחר שנתיים + לקח לי זמן לספר והנה את ספרת מה שאת מרגישה די בהתחלה...זה מראה על נכונות ורצון ואומץ לפתור דברים! את אמיצה מאוד!!!האנשים שכותבים כאן כותבים כשרע להם לא כשטוב, על הטוב הם לא צריכים את הפורם :), ויש גם הרבה טוב שעליו מן הסתם אין צורך לדווח בפורם מסוג כזה, כפי שאמרתי התלות הכרחית, ואת יודעת מה? הרגשתי בדיוק כמוך, על כך שלעולם לא יתבהרו דברים, לעולם אהיה תלויה בה כי אף אחד לא יודע ועוד...אבל יש לי חברה טובה שהתקרבתי אליה מאוד והטיפול אפשר זאת, ועדיין אף אחד לא יודע (גם לא החברה)מה עברתי אבל עצם זה שהמטפלת יודעת ואני בוטחת בה זה עוזר...ואני לאט מפנימה את הדמות של המטפלת ואחרי הנזקקות באה הפחות נזקקות והעצמאות שלי כיום...דבר שלא האמנתי ביכולותיי...האמיני ביכולותייך! את יכולה! האמיני בה תני לעצמך קרדיט להזדקק ואחר כך תרגישי לאט איך את מצליחה גם לבד, זה לוקח זמן מנסיון!!! גם אני לקחתי את הטיפול מאוד ברצינות ולעומק והיו פעמים כואבים מאוד מאוד ולעומתם היו רגעים טובים, עצם זה שעוד מישהוא חולק איתך רגעים אלו יש בזה מן הנחמה, וכן זה עוזר שמבינים אותך, תני לזה זמן וההקלה תגיע בהמשך....זכרי שזאת תקופה והיא תחלוף!!! מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך בחום, ובחיבוק אוהב מיכל.

שלום רב אני בן 21 יש לי בעייה אני נימשך לכפות רגליים של נשים מאז שאני זוכר את עצמי יש לי אתה זה ( הבנתי שזה דבר נפוץ אצל גברים) הייתי מאוד מעדיף שלא יהיה לי את המשיכה הזאת זה מפריע לי רציתי לדעת אם יש דרך להיגמל מזה ? או שאני צריך ללמוד לחיות עם זה אשמח לקבל תשובה

מאד רציתי לכתוב פעם משהו אופטימי אבל נראה לי שהיום זה לא יצא... אולי בפעם הבאה. זה מגיע,לפרקים... תחושת עצבות מחלחלת בזמן האחרון על מה שאני (לא). מרגישה כאילו משום מה קפאתי באיזו נק' (לא מדויקת) של החיים ומאז המשכתי במין סוג של קיום מעוות וחבל היתי מעדיפה לעצור חבל שאי אפשר כי מאז רק הרבה קלקולים ודברים שאני מצטערת עליהם ויחסים שקשה לי להסתכל עליהם ולמרות שהיה בהם גם טוב מעדיפה למחוק אותם ולהתחיל מהתחלה כי כל דבר מוכתם כל זיכרון באכזבה תחושת החמצה חרטה וכעס על עצמי. כל האנשים כבר ראו אותי בחולשתי. אין לי כח לתקן את זה כבר. היום לא בא לי להתגבר לא בא לי להצטרך כל הזמן לנסות לתקן היום אני לא רוצה.. רוצה לחזור לנק' ההתחלה ולא להמשיך מכאן. אני ילדה קטנה, מתעקשת, מתקפלת במיטה ושמה ידיים על האזניים ובוכה ולא מוכנה ודי. (באמת שרציתי לכתוב הודעה פחות מיואשת לא תמיד כך בדכ יש בי מספיק הדחקה מבורכת (לא בציניות!) כדי כן לנסות לתקן אנסה לבוא ולכתוב פעם גם בזמן כזה. ברור לי גם שזו תחושה, והסתכלות נורא לא אוביקטיבית אבל יש בה מין המציאות מספיק כדי להכאיב.

שלום לכולם, אימי סובלת מזה שנים רבות ממחלת מאניה דיפרסיה פסיכואפקטיבית. כיום, היא בדכאון קרוב לשנתיים וחצי. היתה מאושפזת לפני חצי שנה בבי"ח, כיום היא במעקב ונוטלת תרופות אך לאורך כל התקופה אין שיפור במצבה. הפסיכיאטרים שלה מעלים לה את המינונים אך אלו רק גורמים להחרפה במצבה. היא נמצאת בבית ללא מסגרת תחת השגחה של בן משפחה. אני מעוניינת לקבל המלצה על פסיכיאטר מומחה בתחום בעל יחסי אנוש טובים, וזאת לאור מספר מקרים שעברנו. בתודה מראש, גלית.

היי גלית, אשמח לשלוח לך המלצה לפסיכיאטר טוב בפרטי מפני שאסור להמליץ בפורום. המייל שלי: [email protected]

סיפור עצוב /למבחן אישיות לפני זמן רב ,הייתי בקשר זוגי עם משהי.היא קיבלה אותי כמות שאני והקשר היה אידילי מאוד.לאחר תקופה מסוימת שאני חשבתי שאנו מסתדרים ועומדים להתמסד .וזה לאחר שהינו תקופה ביחד היא מאוד פרגנה לי בתקופה הזו ומאוד הראתה רצון .הבנתי שאני לא מוכן לקשר הזה שהוא חד כיווני ושאני נותן מעצמי ומשקיע למרות שאני משקיע.הצד השני לא נותן מבחינתו אף תזוזה לכיוון של היחד . נתתי לדברי להתבשל לעט כדי שלא לעשות שטויות עם עצמי וחשבתי .למה הדברים האלו התרחשו .מסקנתי הייתה שבקשר חד כיווני כמו שהיה שבו רק אני נתינתי.רצוי לסיימו לאחר שאני ישבתי עם אותה בחורה והסברתי לה את השגותיי לגבי המשך קשר זה ,הבנתי סופית שהיא לא רוצה להשתנות ועליי לחפש זוגיות יותר טובה.לאחר הפרידה הבנתי שלמרות שהיא הייתה עצב גדול עבורי .להבא כשאחפש זוגיות אחפש משהיא שמוכנה לחיות בסינרגיה איתי לתת ולקבל באותה מידה ולא לדרוש ממני בלי לתת מעצמה. סיפור שמח /מבחן אישיות בתקופה של הצבא שלי ניסיתי להתגייס כחייל רגיל למרות המגבלה שלי. ניגשתי ללשכת הגיוס ולאחר מכן לאחר מבדקים רפואיים החליטו שלא לגייס אותי.אני שידעתי שיש לי מה לתרום למערכת הצבאית פניתי מספר פעמים ללשכת הגיוס ושלחתי מכתבים אישיים לגורמים באמ"ש צה"ל .בסיומם של הבדיקות הוחלט לגייס אותי לשרות צבאי כמתנדב לשנתיים .במהלך השירות תרמתי רבות לתפקוד המשרדי במקום שרותי הצבאי ואפילו קיבלתי תמיכה ופרגון במהלך שרות זה.דבר שלימד אותי שאין דבר העומד בפני הרצון ולעולם לא לוותר לעצמי

אודי הי, פעם ראשונה שכותבת ..אבל קראתי לא מעט נמצאת בטיפול כבר 5 שנים ואני מרגישה שיפור באופן כללי בחיי..יחד עם זאת מרגישה שלא הגעתי לאן שרציתי ודברים אינם נפתרים בצורה מספקת (כגון השלמה, שינוי וכו) האם זה אומר שדי לי הדרך עם המטפלת הנוכחית? האם הטיפול יכול לעזור רק עד שלב מסויים? איך יודעים שהגיע סוף הטיפול?אאמצמצ

שלום, נקלעתי למצב שבו אני לא יודעת כיצד לפעול וזקוק לסיוע. אתמול באמצע הלילה אימי יצאה החוצה בפתאומיות. כשאחי ואבי שמעו את טריקת הדלת הם קמו וראו שאימי איננה. הם יתקשרו אליה לשאול היכן היא ואחי גם ירד למטה לחפש אותה. היא אמרה שהיא נורא עצבנית ויצאה לעשות סיבוב. בהמשך השיחה (עם אחי) היא סיפרה שיש לה מחשבות אובדניות (לא עשתה משהו בפועל) ושהיא מרגישה שהיא נטל למשפחה ושמשהו דפוק בה. היא ביקשה מאחי לא לספר על השיחה שלהם אבל אחי החליט לשתף אותי בכל מקרה. מעט רקע- סבתי מצד אמא נפטרה לפני כשנה, אימי הייתה מאוד קרובה אליה. לםני כשבוע עלינו לקברה. כמו כן, אימי התחילה גמילה מעישון לפני שבוע (מאוד קשה לה והיא עצבנית רוב הזמן). ייתכן שההתמודדות שלה עם מות אימה והגמילה מעישון קשים לה מידי.. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם משמשפטים שיצאו לה מהפה למרות שנאמרו בסערת רגשות. מה עושים? למי צריך לפנות? ברור לי שהיא צריכה טיפול כלשהו גם אם לא מדובר באמת בנטייה אובדנית אלא רק להתמודד עם הקשיים הנפשיים... אשמח לקבל פרטים לאן לפנות.

בעבר נרשם לי מרשם לפני 10 שנים ללוסטרל הלוסטרל לא שומש כלל עקב כך שקראתי את תופעות הלוואי וכאשר קראתי שזה פוגע ביחסי מין לא לקחתי אפילו לא כדור ראשון השבוע שביקשתי סיקום רפואי מפורט למקום מסויים ההערה הופיעה ואני הצהרתי שלא השתמשתי גם לא בכדור הראשון הרופא שלי רשם שלפי הרישומים שלו יש מרשם אחד בלבד שהוא נתן לפני 10 שנים חוץ משימוש קבוע שלי בריטלין אני לא לוקח אף כדור האם זה ישפיע על העבודה שלי

מנדולינה ילדה מסתכלת במנדולינה בארגה ,היא נזכרת בימים בהם הלכה עם הוריה למופעי מנדולינה ומאזינה למקצבים וצלילים המקסימים אותם אהבה מאוד.בעתיד היא מאמינה שתצליח לנגן אותם שירים ששמעה .ולהיות כזו טובה בנגינה,עד כדי כך שהיא תהיה טובה ותופיע מול קהל .בהופעות שלה תגרום גם אושר למאזינה.תמשיך להיות מקור להשראה לאחרים . נער מצפה בחושך על עדן החלון . נער אשר נמצא לבד בבית ,הוא מסתכל כלפי חוץ בצורה אופטימית עם הראש מורם מעט ויד אוחזת גם טיפה מורמת .דבר שמראה לדעתי על ציפייה לקבל אנשים או מכרים שלא ראה תקופה ארוכה .במקביל הוא חושב על דברים שיוכלו לקדם אותו ולזרז את מבוקשו .ניתן להסיק שהאדם רגוע לא לחוץ .פשוט ממתין לדברים טובים שיתרחשו בעתיד . מצבים בין אישיים שיחה בין שני אנשים משפט מובנה ראשון. מנהל לעובד רמת ביצועיך אינה טובה,אף פעם אינך עושה את מה שאני אומר לך . משפט מועסק להשלמה הבחור עם יד פרוסה בגובה הגוף ואצבע פתוחה לצד ,הוא יגיד למעסיק " אתמול היה לי תקלה טכנית בבית טיפלתי בא שעות רבות וישנתי מעט .אתה מכיר אותי אני אסיים את המשימה עוד היום ואדווח לך להבא אתכנן טוב יותר את מתלות הבית כך שלא יפריעו למנוחתי .לא ידעתי שהתקלה בבית הינה מסובכת .אך פתרתי אותה לבד והתקלה תוקנה. חבר לחבר בעבודה משפט מובנה אתה תמיד רוצה שיעזרו לך תתחיל לתרום לחברה משפט להשלמה משפט מובנה הדבר היה קשה לכן חשבתי שאתה מתמצא בדברים ויהיה לך קל לעזור לי.בדברים שאני יודע אני דואג גם לחברי לעבודה מנהל לעובד אני דורש שתשנה את חוות דעתך על העובדת שלך השלמה שלי לא יודע מה קרה לה,בדרך כלל היא משקיעה בעבודה ,אני אדאג לקיים איתה שיחה לאחר שיחתנו זו ואבדוק אך ניתן לעזור לה. חבר לחבר לעבודה מובנה ההתייחסות שלך כלפיה פגעה בה מאוד. ההשלמה שלי פשוט לא הבנית אותה לכן אבדוק ביסודיות אך ניתן לעזור לה ואושיט לה סיוע. תודה שהערתה לי אתה חבר טוב של שנינו . חבר לחבר בעבודה משפט מובנה אתה נוהג במהירות מופרזת בשטח בנוי השלמה שלי תודה רבה חבר יקר אתה צודק אדאג להאט את נהיגתי כשנשוב הביתה היום אחרי העבודה.

שלום וחג שמח לכולם. אני מעל לגיל 30 רווק. לפני מס' חודשים התחלתי טיפול בבעיית חרדה שיש לי. העניין הוא: שהתאהבתי במטפלת (זו אהבה ראשונה בחיי). איני יודע מה לעשות עם הרגשות "המטריפים" הללו- אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. איך אני אמור להתמודד עם התחושות: 1. לדבר עם המטפלת על התחושות שלי כלפיה? 2. לשאול אותה האם גם היא מרגישה רגשות כלפיי? 3. לוותר כי אהבה היא בניגוד לכללי האתיקה של המקצוע? 4. האם נהוג לשאול אותה שאלות על החיים שלה- אני מת לדעת עליה. (נשואה/לא נשואה, יש לה חבר? איפה היא גרה? ועוד...) איני מסוגל לחשוב בבהירות ובצלילות אבל ברור לי שהתחושות שאני חש הן של אהבה. הרגשות כ"כ עזים עד כדי כך שאני כמהה לפגישה הבאה איתה והיא מעסיקה רוב שעות היום את מחשבותיי. אשמח לתגובתכם ולהצעתכם , אני פה הולך לאיבוד - לגמרי. תודה.

אודי שלום, אנסה לתמצת את דברי כמה שניתן. שהייתי בת 13 הורי "סוג של" אימצו את חברה של אחותי, מאז גדלתי עם עוד אחות לכל עניין ודבר, לפני 8 חד' אירע פיגוע ובעלה וילדה של אחותי המאומצת נהרגו, לאחר הפיגוע ההתמודדות הייתה נסבלת, כיוון שניתקתי כל קשר איתה (אני יודעת שזה נורא), פשוט כל פעם שבאתי ליצור קשר היה לי תירוץ אחר למה לא. כחודש אחרי חידשתי עימה את הקשר, ואחרי חודש נוסף נולדה לה ילדה. הבעיה היא שאני מטבעי אדם שקשה לו עם גבולות, אני "מוותרת" על עצמי בשביל אחרים, ואצלה זה נפל בול מתאים, היא כזאת שדורשת המון. מאז, 8 חד' הפכתי לחסרת חיים, כל החיים שלי מכוונים אליה. תחילה חשבתי שהמחשבות והעצב יעברו, אבל מה שקורה שזה רק מחמיר (לא העצב והדיכאון), פשוט אני מרגישה שעם הזמן הפכתי לאדם שלא מרגיש כלום. כבר לא אכפת לי שכל היום אני איתה ואני מפסידה מלא אירועים, כבר אין לי צורך באירועים שונים, כאילו מן כהות חושים כזאת, פעם הייתי עוד עצובה שהייתי נזכרת בהם, היום אני פשוט לא מרגישה כלום, אני לא כועסת על אף אחד, לא מרגישה רצון להיות עם מישהו בקשר זוגי (למרות שלפני היה, וממש רציתי), בקיצור הפכתי לסוג של "רובוט". שאלתי היא מה לעשות במצב כזה? (טיפול לא בא בחשבון)

אודי, אני יודעת שאתה ענית כבר המון פעמים תשובות בסגנון הזה. אבל באמת.... אני לא מהינב מה קורה לי! זה נורמלי שאני חושבת על הפסיכולוגית שלי כל כך הרבה? אנחנו נפגשות עכשיו פעמיים בשבוע, כי בתקופה הזו קצת קשה לי. תוך כדי טיפול הציפו אותי זכרונות ורגשות מהתעללות מינית שעברתי מאנשים מאוד קרובים אלי, ואני מרגישה די אבודה. למרות כך מתפקדת במאה אחוז (טוב, כמעט...) בבית, בעבודה בלימודים. הכל. אבל היא אמרה ש"אנחנו צריכות להיות עכשיו יותר ביחד" הכל בלאגן לי בראש. אולי זה לא קרה? איך אני יכולה לדעת אם הזכורנות האלו הם לא ביעותים של חלומות ובאמת מציאות שהיתה? הכל צף לי מגורם חיצוני שהעלה לי את זה. אבל אולי זה לא נכון? יש דרך אמינה יותר לבדוק את זה? (זה קרה בגיל צעיר מאוד) ועכשיו אני מרגישה ממש תלות בה. וחושבת עליה המון. על הצורך שלי בקרבה שלה, בהכלה. באהבה... כאילו אני ילדה קטנה וחסרת אונים. אלו תחושות קשות וחדשות לי, וקשה לי איתן. מתי זה עובר? כמה זמן לוקח להתאושש? האם יום אחד לא ארגיש כל כך צריכה ונזקקת לדמות כמוה? למה אני כל הזמן מרגישה שאני רוצה לבכות, ולא יודעת למה. כשאני שומעת או קרואת על אסונות, אני לא באמת רוצה שיקרו לי.. ח"ו. אבל כן יש איזה רצון פנימי להיות באיזה "אסון" ולצאת ממנו - כאילו רק כך אני אצליח להשתחרר ולהיות שמחה. אני לא מזוכיסטית! אבל כן יש בי רצון לסבול -כדי לבכות. כדי להרגיש את הסבל. אני לא יודעת למה.. כאילו שזה המקום הטבעי והאמיתי שלי... טוב, נסחפתי קצת בכתיבה וגלשתי לכמה דברים. זה בגלל שאני נסערת כבר כמה שבועות, ואין לי מנוחה. לא יודעת מה קורה לי. אולי אתה, אודי, תצליח לעשות לי קצת סדר בלב? בראש? בחיים? האם יש איזה קרא/ת שגם חווים חוויות דומות לשלי?

הודעות שאני לא יודעת אם שלחתי אותן אבל שמרתי אותן כי הן חשובות אז הן מצורפות: שלחתי וזה נמחק וזה לוקח לי הרבה זמן ומבזבז לי את היום, אבל אני אגמור עם זה: 1. איך אני יכולה לפשט דברים אם לא הסברת לי מה לא ממש הבנת? 2. בטיפול פסיכולוגי גם לא ממש מבינים אותי הרבה פעמים ומזמן הפסקתי את זה וזה עשה לי ממש טוב, כי מאז הפציעה שלי אמרו לאמא שלי בעל פה שהשיקום שלי זה לימודים ושאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי, ולא אמרו לה בעל פה שהיה טיפול קוגניטיבי שהייתי צריכה לקבל בקופת חולים ושההנחיה אליו נשארה במשרד של קופת החולים בעיר ממנה היא העבירה אותי , בזמן שלא היתה תקשורת מחשבים, ושאחר כך הגיעה לארכיון. 3. אודי כתב שהוא לא בטוח מה המלכוד שאני מתכוונת אליו למרות שפירטתי שחברה שלי עד היום בטוחה שנפגעתי במח ושנהייתי לא כמו קודם ולא מאמינה למה שאני מנסה להגיד לה כי היא זוכרת דברים שפעם אמא שלי הסבירה לה ושהתאימו לדיעה הרפואית אז. 4. בקשר לעיניים היתה לי פזילה החוצה-חריפה אחרי התאונה שתוקנה בהצלחה ע"י פרופסור שאבא שלה שהוא רופא עיניים המליץ עליו, ונשאר משהו שאמא שלי הסבירה לה משהו דמיוניכי ביקשתי ככה אז מאמא שלי , והרבה אח"כ בדקתיאצל רופא על סמך מכתב מאותו פרופסור שהסביר שמה שנשאר קשור לספיגת שומן ולא קשור לפזילה. כמו כן, המכה בראש שקיבלתי היתה בגולגולת בצד שמאל, ההודעה השניה נעלמה לי. אולי שלחתי אותה בפורום אחר קודם

אתה שלחת לי הודעה שלא הבנת ושאני אפשט ולא כתבת מה לא הבנת. אני כותבת דברים ואתה לא מתייחס אליהם. אני כותבת את השאלות שלי במשפטים בתוך הטקסט ואתה לא באמת מבין מה שאתה קורא.אני מנסה לפשט: היתה הנחיה לטיפול קוגניטיבי בקופת חולים בצפון תל אביב במשרד שלא הגיעה לאמא שלי כי היא לא הלכה למשרד כי היא לא ידעה שצריך כי עד אז סבתא שלי ז"ל היתה הולכת איתי לקופת חולים כי הייתי הרבה חולה ועם ברונכיט ואמא שלי הייתה בעבודה תמיד.וזה כנראה גם לא הגיע לקופת חולים שלי ברמת גן לשם אמא שלי העבירה אותי.אז קופת חולים לא הייתה ממוחשבת. ופספסתי את זה, ואני בטוחה שהטיפול הפסיכולוגי היה צריך לבוא במקביל לזה ולא בנפרד. בטיפול פסיכולוגי שיקומי דינאמי קליני לא הבינו אותי לרוב ואין לי שום אינטרס לחזור לכזה טיפול ולהסביר דברים שמצער אותי לדבר עליהם ושאין לי צורך להסביר אותם ולדוש בהם. המלכוד שלי הוא שחברה שלי עד היום בטוחה שנפגעתי במח ושנהייתי לא כמו קודם ולא מאמינה למה שאני מנסה להגיד לה כי היא זוכרת דברים שפעם אמא שלי הסבירה לה ושהתאימו לדיעה הרפואית אז(שאני לא ממש יכולה להשתקם) ולמה שאמא שלי או אני הבנו אז שלא תמיד חפף את המציאות. חוץ מזה חברה שלי מאמינה למשהו דמיוני שאמא שלי הסבירה לה אז כי ביקשתי אז שהיא תסביר ככה בקשר למשהו לא מובן אז שכתב הרופא שניתח אותי בעין, ולא מאמינה להסברים שלי היום כי היא יודעת שאמא שלי אמרה לה שנפגעתי במח,ובצד שמאל, שיש בזה שיבוש ענקי ואני ביררתי את הדברים לאשורם רק שחברה שלי לא מאמינה לי, ואמא שלי לא מבינה אותי ולא רוצה להבין אותי כי אין לה יותר אנרגיה אלי, וזה גם סוג של מלכוד. אני נפגעתי בראש בארובת העין והיה לי דימום מאסיבי בכל התוכן של העין. המח נדחף וקיבל מכה שיצרה דימום משמעותי דווקא בצד ימין, והנזק בעין שלי חוץ מהפזילה שהיתה ותוקנה הוא שרקמות שומן בארובת העין ובעפעף התחתון נספגו, והנזק במח הוא כל מיני רקמות שומן שנספגו באונה הימנית ושיבשו את התקשורת בין העצבים, ואוזי הנכות שיש לי כוללים את כל המקומות שנפגעו בראש ורשמית אין לי נכות בעין אלא נכות נוירולוגית בכל בראש ורופא נוירואופטלמולוג שהלכתי אליו באופן פרטי הסביר לי את זה בשנת 2010 או 2009 אבל זה מורכב מדי בשביל חברה שלי שאיך שאני מנסה להסביר לה משהו היא עוצרת אותי שאמא שלי הסבירה לה משהו אחר ושהיא מאמינה לאמא שלי , ושהיא לא ממש מאמינה לדברים שאמר הרופא הזה או שאמרו לי רופאים אחרים שבדקו אותי אחריו, ושהיא אוהבת אותי. שזאת התנשאות ופטרונות לשמה, וזה משתיק אותי ומחזיר אותי למקומות שהייתי בטוחה שיצאתי מהם.

שהיא הגיעה

מצטערת, בהודעה הקודמת אני הגבתי ובאמת לא הבנתי, גם עכשיו מה שהצלחתי להבין הוא שלא מבינים אותך (חברה שלך), שעברת איזו תאונה ומאז זה שונה...וזה לא הולך גם בטיפול..חבל שאת חושבת שממש טוב לך בלי טיפול, את הרי מנסה ולא מצליחה עדיין...אני בכל אופן חושבת שלא כדאי שתתיאשי, נסי שוב בטיפול אולי שם זה יהיה יותר בהיר...זה מה שמרגיש לי במילכוד, חוסר הבנה בינך לבין הסביבה, בטיפול אפשר לפשט את הדברים, ואולי לעשות סדר,זה מה שהתכוונתי.

היי אודי, ברצוני לשאול כיצד מקבלים הרשאה לעסוק בהפנוזה בטיפול? הנושא מעניין אותי מאוד.. האם דרושה הכשרה פסיכיאטרית לעניין או שמספיקים תארים מתקדמים בפסיכולוגיה?

שלום למטפלים. אני בחורה בת 23 וקצת חוששת לדברים שקורים בחיי. בזמן האחרון אני מרגישה מאד בודדה, וכשאני עושה עם עצמי חושבין- למה זה קורה לי? אני מבינה שאני לא אוהבת הרבה מאד אנשים, ולכן אני מרחיקה אותם ממני. מעבר לזה, כאשר יש לי חברה טובה שאני סופסוף אוהבת - בהתחלה אני מתרגשת ממנה ומתקרבת אליה, אבל אחרי כמה זמן היא נמאסת עלי. (אני חושבת שזה בא כאשר אנחנו חברות ממש טובות) פתאום אני פשוט לא אוהבת בה כלום. אני לא מסוגלת איתה יותר. אפשר שהקול שלה מעצבן אותי, ההליכה שלה, אני יכולה להתחיל להגיד שהיא מוזנחת, וטיפשה.. למרות שזה יכל להיות נכון, אבל עד עכשיו פשוט הכלתי את זה. ואני תמיד מגיעה לשלב שפתאום הכל מעצבן אותי, ואני לא יכולה להיות בקרבתה יותר, אני פשוט לא יכולה! הבגדים שלה אפילו מגעילים אותי. אני סולדת ממנה. קשה לי, אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחת מהחברות שלי, כי זה קורה לי עם כולן. גם איתן. איך אני אגיד להן דבר כזה..? העניין הוא שזה לא קורה רק עם חברות. זה קורה בהכל. אני תמיד מתלהבת בהתחלה, אבל אחרי שניה כלום כבר לא מלהיב אותי. אפילו באוכל. אני ממש רזה, כי נמאס לי מכל סוג של מאכל כלשהו אחרי שטעמתי ואכלתי אותו זמן מה. נמאס לי מהמשפחה שלי. ובזמן האחרון אני יכולה להגיד שגם נמאס לי מהחיים. השגרה הזאת הורגת אותי. אני צריכה שינוי. ריגושים. ומה יהיה כשארצה להתחתן? יימאס לי ח"ו מבעלי? ואז מה אעשה? לא אוכל להרחיק אותו ממני. אני מתה מפחד. עזרו לי בבקשה. מאיפה זה נובע? אני לא יודעת מה לעשות.. ?

לבתי בת 14 יש חדר משלה אולם הרצפה של החדר לא רואים אותה מרוב בגדים ניירות ספרים עד שלא ניתן כלל להיכנס לחדר שלה כתוצאה מכך היא נודדת בבית מחדר לחדר ומפזרת את הציוד שלה ככל מקום כמו כן היא מגיעה למצב של מחסור בגדים בגלל שהיא לא מפנה כביסה מהחדר ניסנו מספר רב של דרכים ושיכנועים אבל ללא הצלחה מה ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב? בתודה מראש

ניסיתי לדמיין את הערסל שהצעת..שאני מתכרבלת בתוכו..לכמה שניות זה הצליח.. אבל בגדול מתקשה בדמיון מודרך... אבל ..הפורום = אתה..מהווה מעין ערסל.. רציתי תרופות שיאפשרו לי להרפות..לדמיין..לחשוב מחשבות טובות..הבעיה שהן לא יעילות לגביי..במודע אני רוצה..אבל כנראה שיש איזו התנגדות פנימית לא מודעת..שמונעת השפעה..כך היא אומרת..אתה מאמין בזה אודי?..מצד שני..מרגישה שקשה לה..מציבה לי גבולות..שקשים לי..גם בעניינים טכניים..מסרבת להענות בטלפון..מרגישה פתטית..אני לא ילדה..ומרגישה מושפלת שככה היא מתייחסת אלי..קר..קר לי אודי..מרגישה חשופה..היא יודעת עלי הכל..ולכן יותר פוגעת..ואין לי עור..הכל מקולף..ואין לי מיכל להכיל את מה שאני מרגישה..בעצם..גם אין לי אף אחד קרוב בעולם..אף אחד שיכיל..שיאהב באמת..אותי..כמו שאני. אני לבד. לא מבינה איך ממשיכה..נגררת..לא חיונית לאף אחד.. ודווקא אנשים חיוניים מתים...........

תודה על מתן האפשרות "להתערסל" כאן..:) ניסיתי פעם טיפול אינטגרטיבי ששילב היפנוזה ולא ממש הצלחתי להיכנס פנימה. אני מטופלת בעייתית ("מאתגרת" ו"קשה" לדבריה..) - מכל הבחינות.. וזה די מייאש.. מקווה שלא מייאשת אותך..

היי , לאבא של חברה שלי,יש מאניה דפרסיה,ואני אשמח אם תוכל להבהיר לי כמה נקודות. 1. עד כמה שאני מבין המחלה היא תורשית,ואם לאחד מההורים יש את המחלה ,אז הסיכוים הם בין 10 ל 20 אחוז...עד כמה הנתון הזה נכון? 2. לבן אדם שאין לו במשפחה היסטוריה של מאניה דפרסיה ,הסיכוים הם באזור ה 1 -2 אחוז לפתח מאניה דפרסיה,ממה שהבנתי ממנה ,המאניה דפרסיה אצלו נגמרה בגלל ניתוח כושל ( יותר נכון ההרדמה בניתוח שעשתה לו נזק),האם ידוע לך על מקרים כאלה? או שיכול להיות שזה רק היווה טריגר למשו שהיה כבר קיים אצלו?. 3. נניח ואצלה זה לא מתפרץ,מה הסיכוים שזה יעבור לילדים שלנו,כלומר ידלג דור? המון המון תודה והמשך ערב טוב:)

כמו שהיא אמרה לי,המאניה דפרסיה אצלו נגרמה בגלל הרדמה לקויה בניתוח\רשלנות רפואית ,ושזה גרם לו לנזק מוחי או משהו בסגנון . האם זה אפשרי? האם דבר כזה יכול לקרות? או שזה פשוט בעצם היה איזשהו טריגר למחלה לפרוץ? המון תודה

############### מרגיש לי נורא. מרגיש לי שאין מוצא. לא יכולה.

הי אודי, עכשיו אני דווקא מרגישה קצת יותר אופטימית. אבל אתמול....ואוו נודע לי שבעוד מס' חודשים הכנסותי יצטמצמו באופן משמעותי. מפטרים אותי ממקום מסויים בו אני נותנת שרותים מסויימים המקום ההוא עובר שינויים ארגוניים ולכן מפטרים . ברגע שהודיעו לי בשורה זו הרגשתי גלי בחילה לאורך היום וגם הרגשתי קושי בנשימה. המחשבה הראשונה והכמעט יחידה היתה לגבי הפסיכואנליזה. הרגשתי ש ?????????? רציתי לבטל באופן מיידי את הפגישה בכדי להרגיל את שרירי הלב לפרידה הבלתי נמנעת שעומדת להתרחש בעתיד הקרוב. כשהגעתי אליה הרגשתי מנותקת ממנה לחלוטין.ממש כמו שתי זרות. אחרי שסיפרתי לה.היא הודיעה לי באופן חד משמעי שזו לא תהיה סיבה לסיום הפסיכואנליזה ואם יהיה לי קושי בתשלום אני אקבל הנחה. אודי,כמעט מתתי.אמרתי לה שאפילו על גופתי המתה לא אקבל ממנה הנחה.אם יהיה באפשרותי לשלם אגיע,אם לא,נאלץ לסיים. קרה משהו ומצאתי את עצמי בוכה ובוכה ללא יכולת להפסיק. וכך גם הייתי במהלך כל הערב והלילה. כך אתה מצאת אותי עם ההודעה אתמול. לא יודעת בדיוק מה קרה היום. איכשהו איזו אופטימיות. אני מתבוננת וחושבת. נו...נחפש משהו אחר...השמיים לא נפלו.. ואולי אמצא משהו שיהיה עוד יותר יצירתי ומעניין.. כך אתה מוצא אותי ברגע זה. ייתכן אודי שבעוד שעה /שעתיים ,שוב, האופטימיות תעזוב אותי והיאוש ימלא אותי עד לחנק.ושוב ארגיש שאין מוצא .. שלך-במבי. ובבקשה ממך, תכתוב לי משהו. אפילו לא יודעת מה. משהו.. ותכתוב לי היום הרבה.טוב אודי ? וגם אל תלעג לי על הבקשה הזו טוב ? ..אתה יודע אודי, במחשבה שניה אני יודעת שאתה לא לועג.אני מרגישה . שלך-במבי.

אני בת 58 בריאה בדר"כ אך בזמן האחרון אני סובלת מדיכאון וחרדה, אני בוכה רוב היום עצובה כל הזמן ללא סיבה מיוחדת כי חיי מושלמים, קמה בבוקר עם בחילות וזה מלווה אותי כל היום טופלתי בתרופה בשם ציפרלקס אך ללא הועיל התרופה החמירה את מצבי נכנסתי לדכאונות וחרדות יותר גדולות ממה שהיה נטלתי תרופה זו במשך חודשיים אך לא השפיעה עליי כראוי.. שאלתי היא האם אני צריכה להיעזר בפסיכולוג או שאני יכולה להתגבר על התהליך לבד?

אודי תודה על התשובה מהירה אני נגד טיפולים תרופתיים שאלה מאיזה סיבה זה קורה? אני מאוד מאושרת מהחיים שלי והחרדה פשוט משתלטת עליי ללא סיבה יוחדת ובלי שקורה משהו... יכול להיות גיל המעבר?

גיגית יקרה,תודה רבה, התגובה שלך חשובה מאוד עבורי, כשאני כותבת זה כאילו רק אני ואודי..לפעמים קצת נשכח שכל אחד יכול לקרוא....אבל בזכות התגובות אני מקבלת חיזוקים בנוסף..יש לזה ערך נוסף... ואני קוראת כל מה שנכתב..ובקשר לתלות לפי מה שכתבת את ממש בהתחלה כך שתדעי שאצלי לדוגמא זה בא והולך ויש לזה חשיבות, כי השיתוף והיכולת ל"התלות" חשובה על מנת להפתח..אם לא נרגיש את הרצון להיות בקרבת המטפלת איך נפתח?? מניסיון...ומחשבות על הטיפול יש כל הזמן ואולי זה לטובה כדי שנוכל לחשוב ולעבד את הדברים...התחלתי לראות גם את הטוב שבתלות...זה לא רק רע...וכמו שלמדתי פה וגם בטיפול התלות הכרחית על מנת שנגיע לעצמאות.... ואודי התחלתי לראות את הטוב שבזה...לפעמים זה כל כך טוב להרגיש שמישהוא מחזיק בשבילך...אז בתלות יש גם טוב...אני אתגעגע לתלות הזאת...כמה שזה נשמע אבסורדי..ועכשיו שאני לקראת סיום...(ולמרות שנתנו די הרבה זמן לסיום)אני חושבת שזה נתן לי הזדמנות להפתח ממש....להבין וללכת עד הסוף.....ועדיין לא יודעת איך אפרד אבל זה יעשה בקרוב...ואני מנסה להשלים עם זה כנראה להחזיק אותה קרוב מאוד עד שיסתיים הטיפול.......ואולי גם להתלות בה עוד קצת עד שאהיה לגמרי עם עצמי..ואגיע לעצמאות.....

שלום חשוב לי לשתף אתכם, הפעם בקצרה, בסיפור שלי בתקווה שזה יעזור לאנשים אחרים. אני קוראת די קבועה של הפורום הזה. אני בשנות השלושים לחיי, נשואה ויש לי ילדים. מתמודדת עם דיכאון וחרדה הרבה מאוד שנים. הייתי כשבע שנים בטיפול פסיכולוגי וכיום מטופלת בתרופות. אני רוצה להעביר מסר שיש אופטימיות ותקווה גם למי שסובל מאוד, כמו שהרבה אנשים יבינו למה אני מתכוונת. אני הייתי במצבים מאוד קשים, חוסר תפקוד ומחשבות אובדניות שלא פסקו. חוץ מהטיפול הפסיכולוגי עם הפסיכולוג שלי שהוא אדם נפלא (במילה אחת) התחלתי לקחת גם תרופות שסייעו לי מאוד ואני רוצה להמליץ לחוששים ומתלבטים לגבי התרופות, לנסות להתגבר ולקחת תרופות בנוסף לטיפול הפסיכולוגי. אם אתם מחליטים לקחת תרופות, אני ממליצה לבחור פסיכיאטר אנושי, לא שיפוטי ואדם שמקשיב שאפשר להתייעץ איתו ושלא נתפס לאבחנות. כיום אניכבר לא בטיפול פסיכולוגי, אני נוטלת את התרופה. לא תמיד הכל ורוד אבל ככה זה בחיים. אני מרגישה מאושרת! מאחלת כל טוב

תודה רבה שכתבת...זה נותן אור ותקווה..וכל הכבוד למקום שהגעת אליו, זה לא מובן מאליו...יכולה לומר לך שאני אישית פוחדת מתרופות אבל טוב שיש אותן למי שיכול להעזר בהן....ושמחה לשמוע שאת לוקחת את החיים בפרופורציות הנכונות...זה חשוב!

אחרי כל מה שקורה בטיפול הגעתילמפגש האחרון, והגענו למקום סגור שאני חייבתלבחור אחד משלושה האפשרויות שהציעה שאני מזכירה אם לערב ההורים, או טיפול פסכיאטרי או שיחה טלפונית באמצע השבוע ואשלם עליה. לא הסכמתי כי לכל אחד יש לי סיבותבאמת מצדיקות ובקשר לשיחת הטלפון באמת אין לי כסף לשלם לה עוד, אז החלטתי להפסיק את הטיפול יצאתימהמפגש נשברת אפילו לא הצלחתי להמשיך את המפגש יצאתי לפני 10 דקות, אחרי כמה שעות באמת היה לי קשה מאוד ושלחתי לה הודה שאני באמת לא רוצה לחיות ולא יכולה להמשיך כך, אז שלחה לי הודעה שהיא חייבת להודיע להורים שלי על הפסקת הטיפול ועל האפשרויות שהציעה לי ואני בכלל לא רוצה את זה אני לא רוצה שההורים ידעו מה שעובר עלייולאותה סיבה הפסקתי הטיפול והיא מחזירה אותי לאותו מקום אז מה היא עשתה בעצם?? הסברתי לה שלא רוצה את זה אמרה לי שהיא חייבת לשמור עליי ואני לא מאוזנת התקופה הזו אז הציעה לי לקבל אחד מהאפשרויות, היא שמה אותי במקום שאני לא רוצה היא רק מכריחה אותי מלחיצה עליי לקבל אחד האפשרויות או להודיע להורים שלי. אני לא יכולה להמשיך איתה פגעה בי מאוד, אפילו בשיחת טלפון היא תמיד מנתקת השיחה לבד, אתמול דיברתי איתה התעצבנה עליי ואמרה לי שאני עכשיו עסוקה בבית שלי וניתקה השיחה ואחרי חצי שעה שלחה לי הודעה אם רוצה לדבר איתה אם לא הספקתי להגיד משהו אז יש לה כמה דקות. אמרתי לה המון תודה לך על היחס שאת נותנת לי ושאני מאוד פגועה ממך והתרגלתי לפגיעה הזו, היא לא התייחסה אפילו. היא רק משאירה אותי עם הקושי מצבי מתדרדר אני מאוד עייפה לא יכולה לתפקד כרגיל, כל הזמן אני בוכה אין לי מה לעשותת כל המשכורת שלי אני משלמת על המפגשים והיא יודעץאץ זה והיא מוסיפה לי עוד, אני מוותרת על כל הדברים בחיים בגלל הטיפול, אני רק עובדת ומשלמת לטיפול לא עושה כלום בחיים לא קונה כלום, מה לעשות אין אפשרות להחיף מטפלת אני לא אתן אימון עוד באנשים, אני אפילו עם המטפלת הזאת לא יכולה להמשיך איתה אם היא תלחיץ אותי עוד ומצבי יתדרדר עוד יותר אני אסכים על שיחה אבל תדע שההחלטה היא מתוך לחץ וכאב אני לא יכולה לתקשר איתה פגעה בי מאוד מאוד אני לא יוגעת מה לעשות אני באמת במצס גרוע מאוד, נמאס לי מהכל מהחיים מהכל תאמינו לי מספיק כבר מספיק, לא יודעת כלום חוץ מכאב ובכי, למה היא עושה כך למההההההה?? איזה משירה זאת?? אני רוצה סודיות לא רוצה אף אחד שיתערב תנו לי רק את הטיפול להיות לי, תעזרו לי מה לעשות התעייפתי רוצה לנוח. האם מותר כל הסבל שהיא עושה לי??? באמת תהיו איתי כנים ותגידו האמת, מותר לה להמיד אותי במצב הזה?? להפסיק את הטיפול??? תסבירו לי אני מתחננת..

מה יהיה? את כותבת על זה המון..סימן שזה מאוד מאוד קשה לך, אני מבינה ואני רואה אותך...דעי לך שהמטפלת רואה אותך גם..היא רואה את הצורך בשמירה עלייך..כל ההצעות שלה הן כדי להגן ולא לפגוע...הלוואי שתביני ושלא תתנגדי כל כך..היא ממש נראית לי נלחמת עלייך...מנסה לפחות...בבקשה נסי לטובתך לראות גם אותה ובחרי לך אחת מהאפשרויות שהכי מתאימות לך..בטח שאת עייפה, אני בטוחה שגם המטפלת יכלה להיות עייפה ממך אבל היא נלחמת בשבילך, למענך!!! הטיפול הוא שלך כמובן וחבל אם את רוצה באמת באמת לשנות תצטרכי להפנים שאין ברירה..אי אפשר לאיים באובדנות בלי התערבות...זה מדאיג! ואת משחקת באש... וזה לא עובד ככה....

האם קשר עם מטפל הוא "מעבדה" ליחסים עם אחרים לדעת המטפל שלי כן ואני חולקת עליו הרי בטיפול היחסים חד צדדים ויחסים אמתיים לו, איזו גישה טיפולית זו?

כואב לי. ובינתיים אני לא מצליחה להרגיש או להיות משהו מעבר.

מילים שאלת, אנסה. את הדבר הבסיסי ביותר - להתקיים - קשה לי לעשות. אני בת 20, התקופה הזוהרת בחיי או משהו שכזה. ובכל זאת, אני צולחת, אבל בקושי, את השירות הצבאי שלי, שכל כך חשוב לי, אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ובכל זאת לא מצליחה להתמודד עם עצמי, אפילו המוות שיכול להיראות לי כמו פיתרון, מפחיד אותי מידי בשביל להיות אופציה ריאלית. זה לא איך שזה אמור להיראות. משהו בי מקולקל מהיסוד. אם אני לא טובה בלחיות ולחיות לא טוב לי, אולי נפלה כאן איזו טעות? לא יודעת מי כאן טעה, אבל זה מכאיב לי...

מבחינתך נאמר ולא ניתן למחיקה.......ואני לא זוכרת איך כתבתי...כי כתבתי מהר.....כדי שלא אתחרט וזה בדיוק מה שקורה עכשיו..מתחרטת קצת.....שמא לא תבין, וכל מי שקורא כבר לא ממש יחשוב שאני "מדהימה" או לא משנה...ואוף....קשה לי מאוד.......אם מישהוא עובר משהו כשהוא קטן וזה לא משפיע כל כך לרעה אלא כאילו להיפך זה כאילו עושה טוב.....אז זה הופך את הדבר הרע לטוב??????????אוף......ומה אסור ומה מותר??????מרגישה כמו ילדה קטנה.......הצילו!!!!!!!מבולבלת........

אני קוראת סמויה פה, נכנסת לקרוא כמעט כל יום אבל כותבת פחות... והייתי חייבת להגיב לך: "וכל מי שקורא כבר לא ממש יחשוב שאני "מדהימה"- את בעיני מדהימה, אמיצה, חזקה!!! אני מאוד אוהבת לקרוא את הדברים שלך...את השירים שלך...זהו רק שתדעי שהצלחת לגעת בי עם מה שאת מביאה לפה...שולחת לך המון חיזוקים- תרגישי טוב:)

אודי שלום, בושה זה ממש לא התחום שלי..ומסתבר שממש אני מתביישת בעצמי, במי שאני, ברגשות שלי...הפעם הראשונה בטיפול ירדתי הכי עמוק שאפשר לכאב שלי..והכי נמוך (תרתי משמע, ישבתי מקופלת על הרצפה בלי להביט בה עם הראש למטה)ועשיתי לעצמי פאדיחות!!!לא מתחשק לי פתאום בכלל ליצור קשר איתה בין הפגישות כמו תמיד(אולי לטובה)...ובא לי להעלם..נפתחתי..תגיד מצויין זה מה שטיפול אמור לעשות.....ממש לא!!!פאדיחות זה מה שיצא לי משם...איך לעזאזל אלמד לקבל את מי שאני? כמו שאני? ושזה אולי לא כזה נורא????היא אומרת שאני אמיצה...חחח.....גיליתי שאני חרדה מקרבה רגשית כי היא מובילה אצלי למצב "אסור".... אני דתיה נשואה ("נורמטיבית")זה קצת בעייתי מבין????? ספרתי שעברתי בטיפול איתה "העברה ארוטית" או איך שקוראים לזה.....וזה קרה לי גם כמה פעמים עם אנשים שהיה לי קרבה רגשית אליהם....אני ככה נמשכת למי שיש לי רגש כלפיו (כן גם נשים וגם גברים..).........אוף.........ואז אני חייבת להפרד ולחתוך קשר כי זה מפחיד אותי כי זה משהו שאולי לא יכול להתממש והוא בגדר אסור ככה היא פרשה...........כנראה זה בגלל שחוויתי משהו בעבר...זהו גיליתי לך ולכל עם ישראל.............רק לשאול אותך האם יש תופעה מוזרה שכזו? האם זה באמת בגלל חווית העבר עם מישהוא קרוב אפילו שזה קרה מזמן מזמן..בגיל של ילדה???????ומאז ועד היום יש ריחוק מסויים ממנו........תמיד שומעים על ההפך.כלומר אף אחת לא רוצה קרבה שכזו....ואני כאילו מחפשת אותה ונמשכת.....עוד דבר אני מרגישה כל חיי ילדה.ילדה שמשחקת ולא התבגרה..האם יש קשר?????????ואל תפנה אותי אליה בבקשה חשוב לי שתענה לי איך זה יתכן שככה הדברים קורים ויש דרך לשנות??מקווה שהבנת.....זה לראשונה בחיי שאני אמרתי לה דוגרי..ולעצמי..בלי לכתוב ברמזים ממש או בשיר........

היי אני בת 39, רווקה, ללא ילדים. יש לי חבר בן 47, הוא גרוש + 2. הוא האדם הכי מקסים שראיתי בחיים שלי, אוהב , מתחשב, רגיש, חם, מעניק, מפרגן. הענין הוא שהוא ציין בפני שאם אני אכנס ממנו להריון, אני אצטרך להיות חד הורית, כלומר לגור בנפרד ממנו והוא יעזור קצת כספית. ויבוא לבקר מידי פעם. אין לי מושג מה זה להיות חד הורית ולגדל תינוק לבד. ואולי תהיה לתינוק פגיעה בהתפתחות בגלל המחסור באב? המצב כרגע הוא כזה, שאין גבר שמוצא חן בעיני או שמצא חן בעיני בעבר. אם אני אפתח קשר עם גבר אחר, היחסים יהיו קרים. ואולי עדיף להיות לבד? ומישהו ירצה אותי גם אם יהיה לי תינוק? ואם אני אכנס להריון מגבר אחר, שפנוי יותר, אבל שאני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו , ייתכן שאנחנו נפרד אחרי שנה, ואני אמצא את עצמי שוב לבד. אני מבינה שרוב הקוראים יגידו לי לא לקחת סיכון עם האדם שאמר לי שאני אצטרך להיות חד הורית בנפרד ממנו, אבל הוא ציין בפניי שאם תהיה בינינו אהבה מטורפת אז אנחנו נגור ביחד כזוג לכל דבר. ויש ביננו אהבה. אבל מה אם יהיה תינוק? הרי יש לו כבר 2 ילדים בגיל ההתבגרות! כדאי לוותר על ילדים תמורת אהבה של גבר שלא היתה לי בחיים? אישה בגלל צריכה ילדים או שעדיף יותר שיהיו לה גברים שאוהבים אותה בחייה? הרי ילדים גודלים ועוזבים את הבית . ואולי יש נשים שבכלל לא זקוקות לילדים? אמרו לי פעם שגבר רוצה שיהיו לו ילדים ולא אישה. אבקש אם אפשר תשובה כמה שיותר מפורטת מהקוראים...

במבי! הוא לא באמת "רואה" אותך ואת הצרכים שלך.... את רווקה, כמהה לתינוק - ולא "נוח" לו לגדל תינוק בגיל שלו או במצב שלו. אבל גם את קיימת כאן! וזה קריטי בשבילך! אני כן מרשה לעצמי לאחל לך למצוא גבר שתאהבי בטירוף, ושיתן לך ילד - ותהיו משפחה שלמה מאוחדת ואוהבת. לא נראה לי שיש פה על מה לוותר. כי זה לא באמת "ויתור" על הגבר האהוב. כי משהו בו בטוח לא "נקי" ושלם - כמו שאת רואה (או לא רואה) במצב שלך.

התלבטתי אם לשאול...אבל אני חייבת...יש סיבה שבגללה לא פירסמת את ההודעה שלי...שכתבתי ביום שישי???חיכיתי ביום שישי,חיכיתי היום אבל היא לא???למה וסליחה!!!

הבנתי.... וסליחה... גיגית

בכל פעם צץ משהו חדש..מטריד.. בתשובה האחרונה שלך אלי מאד הרגעת אותי..יש לך תמיד רעיונות חכמים..והחלטתי ליישם.. עד ש..התחלתי לפחד שיש לי יכולות להזיק..מחמיאה לאיזה ילד והוא נופל ונזקק לתפרים..כועסת על מישהו ואז הוא מקבל מחלה קשה.. וזה הדבר האחרון שקרה עכשיו..נפגעתי ממנו..כעסתי וקינאתי וחשבתי שהוא מושלם וחייו מושלמים ופתאום הוא נפל למשכב..וכמו שאתה מבין..לא סתם שפעת..וזה קורה לי לאחרונה הרבה עם אנשים..מפחדת לכעוס.. שלא אפגע באחרים ולא אפגע בעצמי..אף פעם לא האמנתי ב"שטויות" כאלה של'לפתוח פה'.. וכל מיני אמונות תפלות.. ועכשיו מרגישה שהשתגעתי..אולי אני סוג של מכשפה?? מפחדת מעצמי ורוצה להרחיק את עצמי מאנשים. למה אין לי מנוחה??!! רוצה ש ק ט .. מה קורה לי??? אני מתביישת במחשבות האלה ויודעת שזה אולי מופרע.. פסיכוטי?!??..אודי אתה יכול להבין אותי? להסביר לי את עצמי?? לה ר ג י ע ?? בבקשה אודי

תודה..לא יודעת איך להיפטר מזה..כי זה רק מחריף.. מרגיע שיש לזה שם.. מפחיד שאין לי שליטה על המחשבות..שלא מצליחה לישון רצוף בלילה..פתאום מתעוררת מאיזו מחשבה מטרידה ולא מצליחה להירדם בחזרה..וגם ביום..זה מעיק..ומרגישה ילדותית ותלותית..מתקשה להיפרד מאנשים..ומרגישה שאנשים רוצים כבר לחתוך ומתעייפים..מפחדת להיות לבד עם עצמי..ו..אודי.. טוב שאתה כאן! ..אשמח אם תתן לי עוד עצה חכמה איך לא להכביד כל כך על אנשים..כי יש גבול גם ליכולת ההכלה שלהם.. מקווה שאתה עוד יכול..יודעת שקשה איתי..מתנצלת.. ועוד משהו..יש הודעה למטה שנראית כדחופה עם הניק "בלי שם" שקיבלה מענה מ"אחת" מקסימה ומיוחדת.. אבל נראה שמחכה גם לתשובה שלך.. אודי תודה!

o עברתי סימולטור של מבחן אישיות אשמח באם תחווה דעתך התוצאות היו 1. לרוב אינו טיפוס לחוץ עקב קשיים או לפני אירועים חריגים. 2 אדם שמחובר לרגשותיו לעיתים יפגינם ברבים .רגשותיו משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות שלו. 3. אדם בעל סובלנות רבה כלפי אנשים אחרים . 4. איננו רגיש לא נפגע בקלות מקבל ביקורת . 5. רמה ממוצעת של ישירות ומוחצנות . 6 אדם צנוע שבדרך כלל נמנע מלדבר על הישגיו . 7. בעל יכולת גבוהה בלהתאים ולשנות את התנהגותו על מנת להשתלב בצורה חלקה בסיטואציות חברתיות .לאורך זמן ייתפס "כזיקית ". 8. אדם מתחשב ואכפתי המסוגל להפגין תמיכה והבנה בנושאים רגישים . 9 .דומיננטי ברמה ממוצעת . 10 . אדם עם ביטחון חברתי גבוהה מאוד מרגיש טבעי בחברת אנשים וכאשר מדבר לפני קהל .יכול להיתפס כבעל ביטחון עודף . 11 .אדם אקטיבי ודינמי שחיי חיים עמוסים . 12 . מעדיף שיגרה ובדרך כלל ימנע משינויים . 13 . נהנה משיחות תיאורטיות ומחשיבה על מושגים מופשטים. 14 בעל עניין רב בתחום האומנות והאסטטיקה. 15 .אדם יצירתי וחדשני שנהנה למצוא פתרונות מקוריים . 16 . אדם פרקטי המחובר לקרקע . 17 אדם מאורגן ומסודר מתמקד בפרטים הקטנים ושיטתי בהשגתו . 18. אדם חרוץ מאוד תמיד עומד בלוח זמנים .ומשלים פרויקטים עד הסוף. 19. שאפתן ברמה הממוצעת 20. יכולת תכנון גבוהה מתכנן דברים מראש ולרוב לוקח גישה ארוכת טווח .

שלום רב!! אני אמא צעירה ל-3 ילדים,כל הזמן בתחושה שאין לי בשביל מה לחיות וכל יום מתכננת איך להפסיק את הסבל הפנימי שלי (והמבין יבין). קשה לי מאוד. היה לי אפילו התקף חרדה קשה. חוץ מילדי מרגישה שאין לי בשביל מה לחיות ובאמת מאמינה בכך. אין לי כמעט חברה, קשה לי מאוד לקשור קשר חברתי במיוחד עמוק ואמיתי. אני אוהבת להיות בבית ושם מרגישה מוגנת. לפני יציאה למקום הומה אדם, אני נתקפת חרדה. יש לציין שלבן זוגי קשה מאוד להוציא ממני מה עובר עלי כי קשה לי מאוד לדבר על זה. יש ימים שאני ממש בדאון ויש ימים טובים יותר. יש לציין שאני דתייה. אשמח לתשובה מהירה אני ממש נואשת תודה רבה רבה

שלום לך יקרה! קשה ומפחיד מאד להיות עם המחשבות האלה לבד, הסבל שלך נשמע ומורגש. מהנסיון שלי הסבל והכאב מתעצמים ככל שאנחנו משאירים אותם בתוכנו, מפחדים לשתף אחרים כי לא רוצים לפגוע בהם או לא חושבים שיוכלו להבין. זה משא כבד מידי. אני מחזקת אותך לפנות לטיפול ולא להישאר עם הדברים האלה לבד. זה לא חייב להימשך כך, הלא טוב הזה יכול להשתנות, גם אם זה יקח זמן. לפעמים צריך לגייס הרבה אומץ כדי לפנות לעזרה, זה לא פשוט פתאום לשתף בדברים האישיים והקשים גם את האנשים הכי קרובים לנו, לפעמים אפילו יותר קשה לדבר על הדברים האלה עם אנשים קרובים ועם מישהו חיצוני יש יותר חופש ואפשרות. כשמוצאים את האדם שמצליחים להתחבר ולהרגיש נוח איתו זה יכול לעזור מבחינה משמעותית. נגעת בי בלב ואני דואגת לך.

למי עלי לפנות לעזרה לאיזה סוג עזרה, פסיכולוג פסיכוטרפיסת? יש משהו מיוחד למיגזר שלי? תודה רבה רבה על ההקשבה עזרת לי מאוד רואים שאיכפת לך יום טוב ושוב תודה

כל כך רוצה לחזק אותך!!! גם אני אמא לילדה וגם לי לא קל וגם אני לא מספרת יותר מידי לבעלי...ותתפלאי גם אני דתייה :)אני רוצה רק לבקש ממך, אל תתמודדי עם הדברים לבד, אם קשה לך- תרימי דגל!!!תבקשי עזרה, מותר לך וזו זכותך להיעזר. מה עם לפנות לטיפול? אולי זה משהו שיכול לעזור לך? ואם קשה לך בשלב הזה לפנות לטיפול, אולי תשתפי מישהו/מישהי שאת יכולה לסמוך עליו? אני יכולה רק לומר לך שלפעמים במצבים קשים ניראה כאילו ששום דבר לא יכול להשתפר, שהכל אבוד, שרע, כואב, עצוב ומה לא??? אבל חשוב לזכור שזה באמת זמני,שיש גם רגעים של אושר, באמת שיש!!!!תרגישי טוב

לאחרונה אני שמה לב שיש עלייה בגזענות כלפי פליטים וערבים בארץ. יכול להיות שאנחנו מגיעים למצב של היסטריה המונית? מאז המקרה ההוא בחניון כולם מדברים על גירוש פליטים מוות לערבים ועוד דברים נוראיים כאלה. אני לא רוצה לתת דוגמאות אבל כבר היו מקרים של התפרצויות שנאת הזר במדינות שונות בעולם וזה אף פעם לא נגמר טוב. מה אתה חושב על זה? שיטוט רנדומלי לחלוטין בפייסבוק בשלוש לפנות בוקר השאיר אותי המומה לחלוטין. גם אתה רואה את העדריות הזאת? למה אנחנו כל כך חרדים לבורגנות הנעימה שלנו? אנחנו באמת מעמידים ערכים כמו אסתטיקה מעל חיי אדם, כל אדם? למה פליט שישן בגינה ציבורית מחוסר ברירה הוא האויב? אז נלמד את הילדים שלנו על ערכי החמלה האנושית ולא לפחד מכל מה שהוא לא לבן ונקי! זאת רק אני או שאנחנו בעיצומה של היסטריה המונית?

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי בערך וסה"כ טוב לי לאחרונה המטפלת הציעה שנעבור ל2 פגישות בשבוע זה הלחיץ אותי כי זה נתן לי הרגשה שאני במצב קשה . היא אמרה שלהיפך שזה אמור לאפשר משהו חדש. אני לא יודעת איך להתסכל על זה ... 2 פגישות בשבוע נראות לי המון ומצד שני אולי זה באמת יכול להפוך את הטיפול למשהו אחר. מנסיונך, באיזה מצבים בטיפול עוברים לפעמיים בשבוע ? ומה היתרונות שבכך ? תודה

יש גם שעוברים פסיכואנליזה 5 פעמים בשבוע :) ואכן, זו חוויה חזקה מאוד... :)

שאלה אישית: שמי שני ואני בת 23.סטודנטית.עובדת.משכירה דירה עם שותפות..הסיפור שלי בקצרה: אני גדלתי בלי דמות אב.ובלי משפחה ממש.גדלתי אצל כל מיני שכנים אקראיים שהסתובבי אצלם.אמא שלי הייתה אלכוהוליסטית וסבתא כל הילדות רק אמרה לי כמה שמנה ומכוערת אני.אמא שלי כשהייתה שיכורה הייתה כל הזמן מביאה גבר אחר הביתה והם היו שוכבים.מגיל קטן הייתי שומעת צעקות ולא מבינה מה קורה.פעם מבגיל 9 צאתי אצל אמי סרט פורנו שהיא שמה בטעות עם הקלטות ילדים.וניסיתי לעשות עם חברה מה שראיתי בסרט.וגם מצאתי דילדו.גם איתו ניסיתי לעשות כמו בסרט.ואותו גיל כבר התחלתי להתעניין בבנים.רציתי שישכבו איתי.למרות שלא הבנתי מה זה אומר.בכיתה ז' ילד חתך אותי עם אולר שאני לא אזוז.ומאז גיליתי שאני אוהבת כאב.ניסו לאנוס אותי כמה פעמים.לא הצליחו.גדלתי בפנימיות.גם שם ניסו לאנוס אותי.אני מפלרטטת עם כל מה שזז.אין לי שליטה בזה.אני לא באמת מחפשת מששהו.לא הייתי הולכת לבית ספר.ולאף אחד לא היה אכפת.ניסיתי הרבה סמים.גם אקסטזי.בשביל להרזות.ואז עוד יותר ניסו לאנוס אותי.נהייתי מכורה לשליטה.גם כשהייתי שותה הרבה או מסוממת-הייתי עדיין בשליטה.אף פעם לא איבדתי את ההכרה.מכיתה ז' אני שומעת חברות מדברות על סקס שלהן עם חבר שלן.א ני פעם ראשונה שכבתי בגיל 18.עם 2 אנשים זרים.והרגשתי שאונסים אותי.לא באמת רציתי.סתם היה מעניין על מה כולם מדברים.אחרי זה היה לי חבר חצי שנה.זרקתי אותו.הוא בגד בי.ושום קשר לא החזיק יותר מחצי שנה.הייתי עם 10 גברים.היו גם סטוצים.עכשיו אני כבר חצי שנה מנהלת קשר עם בחורה.גברים-אין מישהו כמו שאני רוצה.אני עדיין מחפשת אקשן.מכות.ספורט אקסטרים.אני מתה על סקס.מכורה לתחושת האופוריה הזאת.אוהבת להיות בסטלה.יש רק בעיה אחת: כשאני לא מצליחה להירדם אני מחפשת סרטי פורנו על אונס או קטינות ששוכבות כי אין להן ברירה.כל מיני סרטי סאדו מאזו.זה לא מחרמן אותי.אבל אני אוהבת לשמוע אוצן גונחות.זה מדליק אותי. איך אני מפסיקה לראות סרטי פורנו מגעילים כאלו? אני ממש מכורה לזה? במקום לישון לעבוד ללמוד זה מה שאני רואה :סרטי מין אלימים שאני אפילו לא נהינת מהם אפילו נגעלת . אבל זה מעניין אותי לראות את כל הגואל הזה.ואיך אני מפסיקה להייות חולת שליטה?

תודה רבה :)

אודי, בבקשה תעזור לי...אני כבר ממש מפחדת, כואבת, מבולבלת..אני התחלתי טיפול לפני 3 וחצי חודשים. מאוד נקשרתי למטפלת, אני מרגישה שם נוח, מרגישה שאני יכולה לספר לה הכל, את כל מה שהסתרתי הרבה מאוד זמן (בעצם כמעט את הכל) והיא תמיד תקבל אותי,תמיד תבין...מצד אחד אני שמחה שיש לי אותה ומצד שני אני באמת סובלת, אני חושבת שפיתחתי סוג של תלות, אומנם אני שומרת היטב על הגבולות,לא היה (ומקווה שגם לא יהייה) שום ניסיון מצידי לפרוץ אותם, אני שומרת עלייהם כי אני יודעת שזה מה שיכול להגן ולשמור עליי, אבל אני מרגישה שזה לא פייר, אני מגיעה לטיפול, משתפת, מוציאה, בוכה (לפעמים הבכי יוצא החוצה לפעמים הוא נשאר עמוק בפנים) ואז אני יוצאת החוצה, לחיים, מתמודדת עם הכל לבד וכאילו זה לא מספיק אז נוסף להכל גם יש לי את הכאב הזה של התלות הזו, אני חושבת על הטיפול המון, על מה ששיתפתי, חושבת המון עלייה, על מה שהיא אמרה. מה זה הדבר הזה???? אני לא יכולה להמשיך ככה. זה הגיע למצב שאני כבר שואלת את עצמי- למה???למה בכלל התחלתי עם זה!!!אני יודעת שתמליץ לי לדבר איתה...אז העברתי לה (בכתב כי בעל פה קשה לי) קצת ממה שאני מרגישה, והיתה רשומה שם גם המילה תלות ואני לא מרגישה שנעשה עם זה משהו...ולדבר על זה ממש, זה עדיין קשה לי, באמת שקשה לי...אני מפחדת שהיא תתרחק, או שתעיף אותי, ותנטוש ואודי (אני מתחילה להרגיש את הדמעות בעיניים)- אודי, אני לא יכולה שהיא תנטוש אותי,לא עכשיו,אני תינוקת, רק הרגע נולדתי..אי אפשר לנשוט אותי עכשיו...בבקשה!!!!!!!!!!!

..לפעמים..פשוט הולכת ומסתבכת..(כמו בשיר). מרגישה למשל שאם מישהו מסנן אותי ומתעלם מטלפונים והודעות..מרגישה שהוא כבר לא רוצה להיות איתי בקשר..שנמאסתי..לפעמים שואלת..לפעמים מתרחקת..כשמדובר בפסיכולוגית..כשהיא "מסננת" אותי.. אז אני בטוחה שתשמח אם אבטל פגישות..ואז שואלת..והיא (שוב) לא עונה..וזה מחמיר את הלופ..ואני כבר מתכננת לא לבוא..כי זה הרי מה שהיא רוצה..ואם היא לא עונה.. אז אולי גם לא להמשיך איתה בכלל.. לא מוכנה יותר להיות מושפלת..שיתייחסו אלי כמו אל עלוקה..ולא יודעת אם לא עברתי לקיצוניות האחרת.. אבל נמאס לי מה"תסמונת של הילדה המוכה" שרגילה להשפלות.... ולא יודעת מה נכון.. ומה בסרטים שאולי מייצרת.. והיא.. לא אובייקטיבית.. כי כבר נכנסה בעבר לתפקיד "המטפל המכה"..ופגעה בי קשה.. ומפחדת מחוסר היציבות שלה.. ולא יודעת באיזה קצה אני.. ואם לסמוך על עצמי שכן רואה דברים שכן קיימים.. כאילו.. הלכתי לאיבוד????

שלום .קוראים לי אלכס .אני בן 29.אתחיל מזה שאני בן אדם נורמטיבי לחלוטין.יש לי רישיון נהיגה.אני עובד.יש לי הרבה תחומי התעניינות.הבעיה אצלי שאני לא מצליח ליצור קשרים חברותיים עם אנשים.הגעתי למצב שאני מרגיש לבד בעולם.אין לי חבר שאני יכול לצאת איתו סתם ככה בכייף.אני כבר לא מדבר על זה שאין לי בחורה.שזה מאוד מתסכל.תמיד באינטרקציות עם אנשים יש תחושה שאני משדר לחץ.וזה מרתיע את מי שעומד מולי.מן מצב פנימי שקשה לי לשנות אותו.לכן אני פונה אליך .היתי רוצה לשמוע מה דעתך בנושא.וכיצד אפשר לשנות דברים אחרי שנים של קיפאון גם בפן האישי וגם בכל מה שקשור לזוגיות ?איך אפשר לשנות את המצב הנפשי ופשוט להינות מהחיים ביומיום?

אם אפשר קצת יותר בפירוט איזה סוג של טיפול יכול לעזור?מה אופי הטיפןל?ומה משך הזמן שדרוש לשינוי אמיתי?תודה

אם אפשר תן לי בבקשה רשימת מטפלים באיזור בת ים תל אביב שמיומנים בנושאים האלה.