פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי רציתי להתייעץ איתך לגבי סוגייה מסויימת בטיפול שלי. אני בטיפול חמישה חודשים אצל פסיכולוגית, אני מאוד קשורה אלייה, היא באמת מאוד משמעותית עבורי. העניין הוא שלפעמים קצת קשה לי להיפתח לגמרי לגבי נושאים מסויימים, אני חושבת שזה נובע מהפחד שקיים בי שהיא תנטוש אותי כי יימאס לה, כי היא תאבד את הרצון לעזור לי. אני מתכוונת לנטישה גם במובן של סיום טיפול אבל לא רק, דווקא מפחיד אותי יותר המצב שנמשיך את הטיפול אבל שהיא תרגיש שנמאסתי עלייה, הרי לא באמת אפשר לטפל במישהו שלא מתחברים אליו או לא מרגישים איזושהי אמפתיה. אני גם תמיד חושבת על זה, שהיא יוצאת מהקליניקה היא הופכת להיות אדם "רגיל" ואדם רגיל לא תמיד מבין, מכיל, מקבל...ולכן אולי הכל הצגה, העמדת פנים?? באחת הפגישות הממש ראשונות סיפרתי לה משהו שקשור באחת הבעיות היותר רציניות, שבגלל אותה בעיה פניתי מלכתחילה לטיפול. היא בתגובה אמרה משהו שנורא פגע בי (וזה היה לפני שבכלל נקשרתי אלייה) היה שם משהו מזלזל, הרגשתי פגועה עד שהחלטתי במהלך הפגישה (עם עצמי בלבד) לא להגיע יותר. המשכתי להגיע בגלל משהו אחר שגרם לי להגיע, היום אני שמחה שהדבר הזה קרה כי אחרת לא היינו ממשיכות את הטיפול ואני שמחה שהמשכנו. בכל אופן כשיצאתי מהפגישה הרגשתי מאוד פגועה שהנה גם הפסיכולוגית שלי לא מסוגלת להבין אותי. עלה לי רעיון היום שאולי יש בי עדיין חסימות ומעצורים לדבר איתה על הכל בגלל אותו מקרה, למרות שבאמת הצלחתי "לשכוח",הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שהנה היא הראתה לי שגם היא יכולה להגיב למצב שלי כמו שכל אחד אחר היה יכול להגיב, בלי להבין את הקושי, את החוסר יכולת שלי להתמודד וכדומה... אמרתי לה לפני 2 פגישות בערך שהיא אמרה משהו שנורא פגע בי באחת הפגישות הראשונות, לא סיפרתי לה מה בדיוק, רק הזכרתי את זה ממש על קצה המזלג (זה היה ממש לפני סיום פגישה) אני יודעת שחשוב להביא את זה לטיפול, אבל האם זה לא יעורר בה כעס כלפיי? אני באמת מפחדת מזה. אולי כדאי לעזוב את זה? כי בסה"כ היא כל כך בסדר, וגם אם היא "פישלה" אז זה בסדר, באמת בסדר, אני כן מסוגלת לשכוח, לסלוח ולהמשיך הלאה בטיפול... מה אתה מציע לי?? סליחה על האורך גיגית

זה לא נראה לי דווקא עכשיו, זה מין תהליך ארוך , ומעגלי של מה שאני מרגישה ומשדרת. ואיך שאנשים מגיבים אליי בחזרה... אני מנסה לצאת אבל לפעמים הפער בין הבפנים לבחוץ הוא יותר מדי גדול... וכל דבר רק מחזק את ההרגשה הזאת גם בלי סיבה... יש חור שחור שקורא לי ומזמין אותי להישאב אליו, ודי...

אוף קראתי עכשיו את ההודעה הזאת - אתה לא צריך לענות לזה אודי... זה סתם..סליחה.. אולי אני ילך לי מכאן קצת עכשיו...

אז בפגישה האחרונה הקראתי לה המון סיכומים עלינו וככה מה הרגשתי וכו'..ואז הוצאתי דף שכתבתי עליו "שאלות שרציתי לשאול ולא העזתי..."ואת כל השאלות שאלתי, על חלקן ענתה חלקן לא...ועכשיו היא שאלה האם זה שינה אצלי משהו הידיעה עליה....הקטע הוא שנראה לי שמרוב שאני כל כך הרבה משתפת מה עושות לי הפגישות, איך הרגשתי וכל הזמן מנתחת איתה דברים אז נראה לי שהיא ניסתה ככה לראות ובגלל זה אפשרה לי לשאול...וחוץ מזה היא אמרה שהיא רוצה לדעת מה זה עושה לי או למטופל..הרגשתי לראשונה שזה נכון מה שחשבתי תמיד! שהיא יכולה ללמוד ממני, לא להאמין אבל היא יכולה! היא יכולה ללמוד על רגשות המון כי כולי אדם של רגשות עזים אולי לא כל כך מווסתים אך עזים ותמיד שיתפתי בהן!!! זאת נראת לי אחלה מתנה השיתוף הזה שלי איתה!!!ולא משנה אולי כל כך מה אקנה לה העניין שאפשר ללמוד מכל אדם וזה חשוב לי!!חשוב לי לדעת שהשפעתי לא רק עליה אלא זה עוזר לגבי מטופלים אחרים! אני כל הזמן הבאתי דברים שמסמלים, זה לא חדש עבורי להביא משהו מסמל, אני רוצה משהו אחר..רוצה להזכר אצלה........אמרתי בבדיחות הדעת אחרי שסיימתי לשאול אם היא מוכנה לאמץ אותי...והיא אמרה שהיא מאמצת אותי אל ליבה...יפה לא? מספיק טוב בשבילי!!!! וחוץ מזה הסכמנו שבסופו של דבר כל אדם כמהה לחזור לאמא שלו המקורית (אולי הוא מקווה למשהו שהיא לא?)אבל למרות הכל יחזור לחפשה....

בת 14(שוקלת 43)..לכל החברות שלי יש חזה ויש כאלה שהם רזות אבל יש להם חזה..ורק לי אין חזה..וגם לא קיבלתי מחזור

הגובה שלי..1.55 אני אוכלת..בסדר כזה

שלום רב, אני בת 28, רווקה, חיה לבד, עצמאית. בשנים האחרונות אני מרגישה כי יותר ויותר קשה לי ליצור קשרים עם אנשים.. אני מתקשרת מצויין, אין לי בעיה לבטא את עצמי כל עוד זה לא מגיע לדברים אישיים.. במהלך השנים האחרונות, חברים טובים שהכרתי אמרו לי שהרושם הראשוני שלהם ממני הוא שיש לי סוג של "פאסון", אני משדרת סוג של דיסטנס, הרבה ביטחון עצמי - כאשר בפועל - אני מרגישה חסרת ביטחון והדיסטנס הוא כי אני לא יודעת איך בדיוק להתנהג ומה להגיד - אולי נובע מביישנות.. אך גם עם חברויות שכבר אורכות שנים - אני לא מצליחה להשתחרר.. מן תחושה כזו שיחד עם מצב מנטלי, גם הגוף מאוד נוקשה כל הזמן ליד אנשים. מעולם לא חשבתי על האפשרות שאני סובלת מבעיה / מחרדה כלשהי - אך אני מרגישה כי זה מעיק עלי.. גם בקשרי זוגיות - אני מאוד סגורה, לא מדברת הרבה על דברים אישיים ועל מה שאני מרגישה (על דברים "מקצועיים" אין לי בעיה כלל) ואם אני נדחקת לפינה וכבר אומרת דברים זה לרוב יתפרץ ולא יאמר בצורה רגועה תמיד אומרים לי שאני פשוט צריכה להשתחרר.. אני לא מצליחה.. מה עושים? (הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי - עזר לי קצת כל זמן שהייתי בטיפול.. לאחר מכן לא) תודה מראש

היי, בפעם הראשונה בחיי אני בטיפול פסיכודינאמי. הייתי אצלה פעמיים, אני חושבת שהכימיה טובה ביננו ויש לאן להתקדם אך לעיתים לאחר שאני מדברת היא פשוט בוהה בי עם עיניים "תקועות" /קפואות וזה ממש מרגיש הזוי ומביך. בפעם האחרונה זה גם קרה מספר פעמים למשך כמה שניות וששאלתי אותה למה היא מסתכלת עליי ככה היא אמרה שהיא פשוט חושבת...... מה לעשות עם הקטע הזה? מרגיש לי קצת מוזר? האם להגיד לה משהו על זה???

שלום, אני לא בטוחה עם זה המקום הנכון לשאול אבל אני כבר נואשת.. במסגרת לימודים אני צריכה לעשות עבודה על מטופלת.. אני צריכה לעשות סקירה תאורטית על הבעיה של המטופלת, אבל לצערי אין לי לא את הכלים ולא את הידע לעשות את זה.. בגדול, במילים שלי אני יכולה להגיד שהבעיה שלה היא שהיא לא יכולה להפסיק לחשוב על הבן שלה (הוא כבר בוגר..), מצב הרוח שלה תלוי ברגשות שלו ובגלל אשמה תמידית היא מרגישה צורך "לתת לו הכל", כל הזמן. המדריכה שלי אמרה לי שאפשר לשייך את זה לסימביוזה.. השאלה שלי אם זה "כשר" להגיד שיכול להיות שהיה משהו לא תקין/פתלוגי בשלב הסימביוזה/תהליך הספרציה-אינדיבידואציה של מאהלר, בינה לבן? אם יש אפשרות להפנות אותי למקורות מידע או להגדיר את זה במונחים מקצועים אני יותר מאשמח! כבר ניסיתי לחפש הכל.. תודה מראש!

אנו משפחה חרדית הבן שלנו מדוכא הוא אינו יכול לשבת הרבה זמן ללמוד והוא רוצה אבל מחשבות צפין לו על גביו והוא מפסיק והוא מתוסכל שאינו יכול לשבת וזה מחמיר את מצבו הוא נפגע פיזית בבית הספר בקטנותו ומאז איזה אירוע חמור שהיה לו שם הוא סגור מבחינה תקשורת עם הסביבה כבר עשר שנים וקשה לו לפרוק את קשייו ונמצא במעגל קסמים של רוצה ללמוד ואינו יכול היום הוא בן 22 ולומד בישיבה בי-ם ורוצה להתחתן אלא שחוסר התיפקוד שלו גורם לחץ והוא חושב שלא יצליח בנישואיו

שלום. כמו שכתבת זה מעגל קסמים בגלל שהכל נשאר בפנים. עזרה של איש טיפול תוכל לעזור לפרוץ את המעגל הזה ולהביא לרווחה נפשית. יש את מרכז מרכז לבבה בירושלים שאפשר לפנות אליהם ולהתייעץ, יש שם מטפלים יראי שמים הטלפון של המרכז-02-6528818. ויש גם את מכון שילה- שירות יעוץ לציבור הדתי, יש להם מטפלים דתיים ברחבי הארץ ואפשר להתייעץ איתם ולקבל הפניה למטפל. טל. 03-5328114, 050-9113083. בהצלחה

כנראה התגשמה המשאלה שלי ונעלמתי, לפחות לך...

מרגישה שהביטחון העצמי שלי מתפורר... לא יכולה להגיד משפט, לעשות משהו, מבלי להרגיש לא טוב עם עצמי... למה?!? וגם מתמכרת ללשבת הרבה זמן מול המחשב... לראות סדרות...להישאב... נראה לי שלא נשאר ממני כלום... :-(

להתמוסס להתפוגג לנוח!!!! עייפתי מימני. אז מה חדש?? אז בשביל מה?

נראה לי שאני מתחרפנת יותר ויותר.. אני מתגעגעת אליה בט-י-ר-ו-ף. רוצה להפציץ אותה במיילים,סמס,טלפונים. ומה שהכי אני רוצה זה פשוט לבוא אליה הביתה, להכנס ולא לצאת . אל תדאג אודי, לא עשיתי כלום ממה שאני רוצה (לפחות עד לרגע זה). אבל נורא נורא קשה לי.ומה שהכי משונה זה שאתמול נשארתי לשבת במכונית ולא יצאתי ,כבר היה איחור של 10 דקות ועדיין נשארתי לשבת ברכב,רק כשהיא התקשרה אמרתי לה :"טוב,אני אכנס". אין לי הסבר. אתה יודע אודי ? אני כמעט ולא חולמת (לפחות, אני לא זוכרת כמעט שום חלום) ומתיישהו בשבוע שעבר חלמתי שאנחנו במכונית והיא נוהגת ולפתע היא מסיטה את הרכב לצד ועוצרת. אני מסתכלת עליה ועל הרכב ואני רואה שתיבת ההילוכים נשברה. אנחנו נשארות לשבת ואני מריצה sos בראש מה ולמתי אני צריכה דחוף את הרכב בשביל העבודה ושואלת ביאוש את עצמי איך אגיע לעבודה ? אודי,אתה יכול לעשות לי בבקשה קצת סדר מה קורה לי ?/איתי ? שלך-במבי.

הי אודי,אולי אפשר גם אי אודי, (ואת האי בצרחה..כן, כואב ) ואוו... וואוו.. אתה יודע אודי ? כשקראתי את תגובתך התמלאתי עלייך בכעס. מצאתי אותי אומרת לך בכעס וציניות כן, הזדקקות, ועוד גוברת וכל מיני כאלה..ו"לא תוכל לשאת" והרגשתי שאני ממש מתחרפנת. ואז מצאתי את עצמי לוקחת את המילה הזו שאין לי מושג למה? אבל היא מחרפנת אותי ברמות מטורפות. אני חושבת שחלק מההתנגדות שלי לקבל ממנה הנחה זה מהמקום של המילה הזו. ואז ניסיתי לשחרר כעס דרך משחק עם המילה על דף וכתבתי הזדקקות-שורש ז.ק.ק הזדקקתי ,הזדקקת (אתה) וכו' בכל בניין התפעל . ואז תהיתי האם זקיקים (אלו שנמצאים בשחלות ) גם הם משורש ז.ק.ק . ואז המשכתי ושאלתי את עצמי שורש הוא שורש והוא המקור האם ש קשר בין הזקיקים שבשחלות לבין הזדקקות ? אודי , אתה גם חושב שהתחרפנתי לחלוטין ? בכל אופן, היום איכשהו גם יצא לי לאחר אליה והרגשתי שאני בהתנגדות מאוד גדולה ובו זמנית ליבי יוצא אליה ,ממש יוצא אליה מגעגועים , אהבה , רצון להיות הכי הכי קרובה אליה. כמו קנגורו קטן בכיס של אמא שלו. מתיישהו , הקראתי לה את ההודעה שכתבתי לך ואת תגובתך ופתאום, תוך כדי , חשבתי שההשערה שלך אולי מאוד נכונה ,וכן, גם הרשנות שלך לחלום.כמה שזה מעצבן זה כנראה ממש נכון. אודי, מה עושים ? איך משתחררים ? איך מנערים את הגוף כזה כמו כשאתה יוצא מהים וכל הטיפות ניתזות ממך ? אודי, אתה מבין מה אני שואלת אותך ? מה אני מבקשת ממך ? אודי, איך עוצמים עיניים ופוקחים אותן וכמו בקסם כזה נכנסת שלווה כזו וממלאה את כל הגוף ? שקט כזה, שלווה.. ללא כאב, ללא געגועים,כמיהות וכל מיני מרעין בישין שהורסים כל חלקה טובה.. אודי... שלך-במבי.

מזל שיש לך "קול" מרגיע...כי אני ממש לא רגועה...עדיין לא מבינה את הגעגוע...אולי זה משהו אחר, אולי זה החוסר ולא מה שיש וישאר איתי...."הכוס הריקה"...מצטערת על העומס בתקופה האחרונה..

היי מיכל. אין לי משהו מרגיע לומר לך. אני קוראת אותך ורציתי לומר לך שעוצמות הגעגוע, הצער, החסר, הכאב, הפחד, הקושי של הפרידה שלך שמתקרבת ולמעשה כבר פה כמה זמן מורגשות וחודרות לעצמות. הלוואי שהמסע שעברת איתה וכל הדברים שאספתן וראיתן יחד בדרך וישארו איתך לתמיד יוכלו להיות איתך גם בשעות החסר. ושגם הפתח שאתן משאירות פתוח אולי יביא קצת הקלה. לילה טוב

מיכל רציתי להגיד לך דבר ראשון לפני הכל שאני ממש מבינה אותך ומזדהה עם מה שעובר עליך. וגם סליחה שנדחפתי ככה פתאום

הי, תודה! באמת הלוואי...

תודה שכך אתה חושב..שאני לא מפלצת(?)..מוזר שזה הרגיע אותי.. הרגשתי תלושה מהמציאות.. לא יודעת מה נכון.. מי שפוי ומי לא שפוי.. מה טוב ומה רע.. הגעתי למצב שלא סומכת על עצמי.. כמו שקורה לי די הרבה.. גם בעבר..כשמזכירה דברים ואימי מכחישה לחלוטין.. וגם בהווה.. כשלא בטוחה אם אני בן אדם נורמלי/טוב/חכם/ מקצועי וכו. ונעה בין הקצוות ולעיתים די קרובות בטוחה שאני ההפכים של כל מה שכתבתי..שאין לי ערך..צריכה ואפילו תלויה באנשים שיגידו לי שהכל בסדר איתי.. או לפחות שאני לא כזאת גרועה.. וזה נורא קשה.. במיוחד שיש אולי שני אנשים בעולם.. שיכולה לשאול אותם שאלות כאלה.. וגם הם לא תמיד זמינים.. ואתה אודי.. השלישי.. שהיית שם כשהייתי נואשת..תודה!!.. מפחדת מרגע הנפילה הבא.. כי כל הזמן קורים דברים יותר גרועים.. ואני מפחדת..

הי מיקה, טוב שיש לך שני אנשים כאלו...ואף אחד לא יכול להיות זמין תמיד, כל הזמן בכל מקום, אבל טוב שיש כאלו...וגם סליחה שאני מתערבת, לא יכולתי לראות משבצת אדומה כזו...ואת דוקא נשמעת לי הקול השפוי בין כל "המהומה"

תודה על הרגישות.. ו.. אין לי שני אנשים..כתבתי אולי מתוך הרגל.. או פנטזיה.. פעם היתה חברה..שהחשבתי כאמינה ונאמנה.. אבל התבדיתי..וחוץ מהפסיכולוגית..ומאודי.. אין.. ובאמת תודה..

מקווה שזה יקרה. יש לי כזה חוסר בטחון טוטאלי..בדברים בסיסיים.. ובשילוב עם תחושת כשלון.. קשה לי לראות את זה קורה..

לא מסוגלת להחזיק יותר. עייפתי. הייתה לי שבת מהגהנום, נפגעתי שוב. אין לי כוח יותר אני נשברתי סופית אני מרגישה ממש לבד, מרגישה שיש אנשים מסביבי אבל לא באמת רואים אותי, לא מוכנים לקבל אותי. יש בי קול אחד שצועק: ``אז מה אז עשו לך,אז מה קרה?מה את מתה? לא נורא,לא קרה לך כלום, את סתם סתומה שלא מבינה כלום..`` וקול אחר לא מדבר,אין לו קול, הוא מרשה לעצמו מידי פעם לבכות ולהתפרק, איך להמשיך?

שגורם לי תסביכים ובעיות בנפש נידמה לי ונירא לי שהמראה לי לא תואם את הקול שלי כאילו אני לא נירא כמו שהקול שלי נישמע כי אני בהיר בצבע עור שלי והקול שלי מזרחי יותר בלי עין הרע מהמראה עצמו ואני לא נירא מזרחי וחלק אנשים ששומעים אותי לפעמים מסתכלים עלי מוזר ואני אוכל על זה סיבובים ותסביכים וחלק מהאנשים חושבים אני מוזר ואני לא יודע מה לעשות זה משגע אותי מה אפשר לעשות?

זה גם אנשים אומרים ומסתכלים מוזר

אודי, עוד לא נפרדתי ממנה וכבר אני מתגעגעת כל כך....השבוע נפגש באיחור של שלושה ימים..כלומר הפרש של שבוע וחצי...היום הייתה אמורה להיות פגישה והיא נדחתה, היא הודיעה לי מראש....לא יצרתי קשר איתה עד היום..נשברתי.....רק כתבתי "את חסרה לי ואני יודעת שאת פה :)"והיא כתבה "אני פה" לא חשבתי שתענה...ואז כתבתי שאני מתגעגעת ונתראה בפגישה...וזהו לא דברנו יותר....ועכשיו נהיה קשה יותר.אולי הייתי צריכה להתאפק עוד קצת, לא יכולתי..אז מה אעשה כשנפרד????? לא יודעת....אני כל כך מתגעגעת ורוצה לדעת מה יפה בלהתגעגע???מה טוב בזה?????קשה לי להפרד ממנה כנראה כל כך עד שלא יכולתי להתאפק יותר היום.אז מה יהיה איתי? מה אעשה אודי?????? אני כותבת כבר בפנקס שמיועד לה.....אבל חייבת שהיא תקרא זאת גם.....וקשה לי לחכות.אולי בגלל שהיום לא נפגש....אבל עוד שבועיים אנחנו לא נפגש יותר אף פעם......מבין??????????יש רעיון? מה כל כך יפה בלהתגעגע..או בזכירון כמו שכתבת לבמבי..בבקשה תסביר......כי זה כרגע רק כואב לי........

בעייתי מאוד....שלחתי לה שני שירים שכתבתי.לא מסוגלת יותר......אוף...עד שהצלחתי לא ליצור קשר היום נשברתי ממש....אודי מה יהיה????כואב לי הגעגוע וכואב לי שלא הצלחתי לבד ועוד יותר כואב לי לאכזב את עצמי או אולי גם אותה..למרות שהיא מבקשת תמיד שלא אגיד לה מה היא חושבת....מה טוב בלהתגעגע????????

אני בטיפול 10 חודשים. לאחרונה חלה התקדמות משמעותית והגענו למקום מאוד מיוחד בטיפול. משהו ששתינו הרגשנו בו, ואני חשה שהיא נתנה לי נקודה למחשבה מאוד משמעותית עבורי וגרמה לי לזינוק כלפי עצמי. אני אוהבת לעשות דברי אומנות ( חובבניים) ועלה לי רעיון להכין לה משהו אישי שמסמל בדיוק את הנושא הזה שדברנו עליו. משהו שהוא לא בהכרח הטעם שלה ( לפי מה שאני יודעת ושמה לב ) אבל הוא הטעם שלי ומסמל אותי ומביע בדיוק את הנקודה החשובה הנ"ל. אני שוקלת אם זה בסדר ורצוי להביא לה את זה בפגישה הבאה, סביב אותו נושא שעדיין מדובר , או להמתין עם זה לסיום הטיפול שאז מקובל יותר לעשות סיכומים ומחוות מעין אלה. כמו כן אני מתלבטת אם זוהי מתנה ראויה, כי היא מסמלת אותי ולגמרי לא אותה....

על סף התמוטטות.. סביבה לא בריאה.. הורים מחורפנים.. אין לי חיים.. אבא אלים מניפולטיבי ו..טרוריסט.. מכות נפשיות.. אמא ילדותית.. מכחישה ומדחיקה.. כשמעמתת אותה עם דברים שאמרה..שדיברה עלי עם אחותי מכחישה ומרביצה לעצמה!.. אני מרגישה מפלצת.. רוצה למות

אין משהו יציב, הכל משתנה כל הזמן מפחדת, מפחדת מדי. בתקופה האחרונה אני כ"כ פגיעה כל דבר ממוטט אותי, סף הרגישות שלי עולה מרגע לרגע, וחזרתי לפגוע בעצמי, ולהזיק לעצמי. כל הזמן מחשבות אובדניות. הפסיכולוגית שלי בחופשת לידה, צריכה לחזור עוד חודש וחצי. סליחה שחפרתי..

כתבתי הודעה ושוב היא נעלמה. גם אני רוצה. מה זה דיכאון כרוני? מתנה לתמיד?????????????????

איך קונים משהו למישהוא שבכלל לא מכירים? מה היא אוהבת? מה הסגנון שלה? מה מדבר אליה? אפילו הקליניקה הזאת לא מאפיינת אותה בכלל....יש לה שותפה שעוסקת בכלל במוסיקה...ואני בכלל יושבת בחדר של השותפה כי ככה יצא....אחרים יושבים במקום אחר בקליניקה שגם שם נראה לי שהיא לא אוהבת שיש מאפיינים שלה..אין ספרים אין כלום.......בקושי תמונות.......פתאום אודי אני חושבת שאני בכלל לא מכירה אותה..זכירון, משכיחון מה זה משנה? אני לא באמת מכירה אותה, לא יודעת עליה כמעט כלום.....אולי לאחרים זה טוב..מאפשר..לי לא..היא די אנונימית לגביי...למרות שעכשיו היא אמרה שאפשר לשאול מה שאני רוצה לדעת והיא תחליט אם לענות...אבל מה זה משנה כבר....... אז איך??איך זה שנקשרתי אליה? זה כמו פתאום דמות וירטואלית כזו שהיא גם אמיתית.....פתאום מסתבך לי הכל....... מה זה הדבר הזה? אוף.....שוב הסתבכתי עם עצמי.......

..את יודעת ? בעקבות ההודעה שלך התחלתי לשאול את עצמי האם וכמה אני מכירה את אמא צביה שלי ..ונשארתי קצת בהלם.. כנראה שעד עכשיו לא כל כך חשבתי על כך.. אני אולי כן קצת מכירה אותה לפי התגובות שלה, סגנון הדיבור , הלבוש שלה ..ואולי אני רק חושבת שאני אולי קצת מכירה אותה והכל מעולמי שלי ??? וואוו איזה בלגן פתאום... ואני כל כך ,כל כך אוהבת אותה.. איזה בלגן.. ליום ההולדת המשותפת שלנו של גיל 3 שהתקיים ב 10.6. הבאתי לה כרטיס ברכה כזה שכשאת פותחת אותו יוצא דובי גדול שפותח זרועות מחבקות . ( אולי בגלל שהיא לא מחבקת אותי ואפילו לא נוגעת בי בזרת הקטנה שלה ? ) והצמדתי לזרועותיו קולאז' על נייר כזה שעשיתי . כתבתי לה מס' דברים ... וגם יצרתי את הלוגו המשותף שלנו שמורכב מהאותיות הראשונות המרכיבות את השם שלנו. הלוגו יצא מאוד יפה לדעתי וגם היא התפעלה .. הלוגו למעשה מספר בדרכו את טיב הקשר ביננו כפי שאני חווה אותו עכשיו. ליום הולדת 2 הבאתי לה את "עץ האהבה" (מכירה?) אהבתי בו הכל ובעיקר את הצורה האמנותית של השורשים שמתחברים אלו לאלו. האמת היא שאני לא יודעת אם השיתוף הזה אותך נכון שיעשה ? הרי כל רעיון המתנה ,לפחות כפי שאני תופסת , זה משהו שבא מהלב שלנו, משהו שמביע ממני אל האחר..נותן לך משהו ממני.. לא בטוחה שהצלחתי להיות מובנת.. הרגשתי צורך לכתוב לך מיכל משתי סיבות. * ההלם הקטן שההודעה שלך "תפסה" אותי כשחשבתי על כך שלמעשה גם אני אולי לא מכירה בכלל את אמא צביה ?? והסיבה השניה היא בגלל שאת מצליחה להכנס מאוד חזק ללב.כל ההתלבטויות, הקשיים, בליל הרגשות שאת מצליחה להעביר כל כך חזק , מאוד נוגע ומחבר אלייך.. חיבוק-במבי.

אני אדם מאוד מאוד רגיש..הייתי אומרת רגישות יתר, ובטיפול זה כל כך בלט..ניסיתי לא להיות מנוהלת עפ"י הרגשות שלי ועדיין זה לא כל כך עובד...כך שאני לא רואה זאת כדבר כל כך טוב.... אני כותבת בד"כ בלי לחשוב הרבה ועכשיו שאין קשר בין הפגישות אני מנסה להיות מנוהלת ע"י ההגיון...בכל זאת גם אני ממש התחברתי אלייך :)ותודה על השיתוף במתנות...אני כל הזמן כותבת סיכומים וחשבתי על פנקס סיכומים של הפגישות המדברות על הפרידה..שבו אני כותבת, היא תקבל אותו בסוף...נתתי לה פנקס זהה ובקשתי שתכתוב לי כמה מילות סיכום והיא תתן לי אותו בסוף...עדיין חסרה לי מתנה שתסמל...תמיד אני כל כך קולעת ועכשיו כאילו שאני לא באמת מכירה אותה אז כאילו יש לי פאזל קצת חסר...אבל תודה אחשוב באמת על משהו שמסמל...

בעלי בן 81 סובל מכמה וכמה מחלות: סוברת, אסתמה, אי ספיקת לב, היה לו סרטן בריאה ועבר כריתת אונה, COPD, ולאחרונה ירד מאד מבחינה קוגניטיבית, שוכח המון, לפעמים לא מבין מה מדברים איתו. מה שמדאיג אותי שבתקופה האחרונה יש לו דחפים לפזר כספים ללא אבחנה, נותן מתנות יקרות לרופאים, למטפלת, שוכח שנתן וכעבור תקופה קצרה נותן להם שוב... מה אתם מציעים לי לעשות כדי למנוע התרוששות כלכלית? תודה

כשהייתי ילדה בגילאי 6 עד 12 פתאום הייתה תוקפת אותי הרגשה מאוד מוזרה שבא הכל מתחיל לזוז ממש מהר והכל חזק בצורה מוגזמת ורק אני זזה לאט וגם זה מרגיש לי מודגש וחזק וכל זה היה קורה שהייתי לבד. הדבר היחיד שהוציא אותי מההרגשה הזאת זה מוזיקה כלשהי ואז חזרתי לעצמי. אם הייתי נכנסת לזה יותר מידי זמן גם עם מוזיקה היה קשה לי לצאת מזה. עכשיו זה קרה לי שוב. כבר פעמיים (אני בת 22). אין לי עם מי להתייעץ לגבי זה כי זה משהו מוזר ואף אחד לא יכול להבין אותי וזה אפילו לא נשמע אמין... יש לך מושג מה זה יכול להיות?

אני כל כך מתגעגעת אליה..הלב מכווץ מכאב.. ושתדע שנפגשנו בראשון כרגיל וגם נפגשנו היום במקום בחמישי,וגם בשלישי וברביעי ובשישי נפגש ובכל זאת אני מתגעגעת אליה בטירוף. אני כל כך צריכה אותה. ואתה יודע אודי ? היום בערב היה טקס הסיום של מרכז וויניקוט.ואני יודעת שהיא כמובן נמצאת שם.ורציתי גם להגיע. טוב, אל תחמיר מבט אודי, לא הלכתי, רק רציתי נורא ללכת. אודי, יש לך איזשהו טיפ ? איזה מרגיעון געגועים ? איזה משכיחון אנשים ? שלך-במבי.

אניליטני קורסת תחת כובד משקלי. לא הלכתי לפגישה היום ואני לא ממש יודעת למה . סתם הייתי עייפה. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו איך ליצור איתו קשר ומה להגיד. אני כל כך צריכה לשמוע ממנו עכשיו אז למה לא הלכתי??? אני כזו מטומטמת. אין לי כח אלי מיואשת ממני ומהחיים הדפוקים האלה. אין לי כח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מפגרת.

כבר שנתיים ושלושה חודשים שאני בטיפול ובמקביל בערך התחלתי לכתוב כאן ולשאול...הגעתי מבולבלת מאוד ואפשר לראות בהודעות הקודמות עד כמה..כעת אני לקראת סיום והייתי רוצה להעזר בקוראים שעברו פרידות מטיפול ולשאול מה אתם עושים כדי להתגבר על כך שאין לכם את השעה הטיפולית יותר? כלומר האם לערוך שיחות עם עצמי ולנסות לחשוב מה היא הייתה אומרת??..בזמן האחרון אני כאילו משוחחת איתה וחושבת מה היא עונה.... ברור שמטפל יגיד לדעת שהכל סופי..אבל זה נשמע מדכא!! אני רוצה להתגבר על הכאב של הפרידה ונראה לי שדיבור על חוזקות קצת משכיח את הכאב....מה דעתך אודי? האם חוזקות זה העניין???? אם יש למישהוא רעיון לפגישה אחרונה...סיכומים נעשים כל התקופה הזו אבל אני זקוקה למשהו שהיא תזכור אותי או שתחשוב שאני מיוחדת ולא סתם...ברור לי שכך חושב כל אחד ובכל זאת האם יש רעיון? כמובן שאקנה מתנה וגם פה אשמח לרעיון...אולי מישהוא יכול לשתף מה הוא עשה בפגישה אחרונה? תודה מראש

היי, בכמה שנים האחרונות אני מרגישה שיש לי צורך בקרבתם של בעלי סמכות (מורים, מפקדים, ועוד..) לא קרבה פיזית, אלא קרבה רגשית חשוב לי מאוד מה הם חושבים עליי וזה מקשה עלי להתנתק ממקומות מסויימים (כי אין דרך לשמור איתם על קשר) אני מרגישה ממש פטטית כי הרי ברור לי שבשבילם אני עוד אחת אבל נורא חשוב לי בכל זאת להתחבב עליהם...אני ממש מתביישת בזה וקשה לי מאוד לדבר על זה ! מה עלי לעשות כדי ללמוד להתנתק..באופן כללי אני בנאדם שנקשר לאנשים אבל למה גם לאנשי סמכות מה לי ולהם ?

אחרי שכל השבוע לא יצרתי איתה קשר בכלל...היא אמרה ש"אני הולכת ונעלמת תרתי משמע" (אני גם רזיתי מרצון כמובן..)לא שאלתי אם לטובה או לא :) הבאתי שיר, השירים שלי עכשיו הם סיכומים כאלו...היא אמרה שאני כותבת כל כך יפה וגם אמרה שאם אחליט לפרסם..חחח..אני לא אפרסם אבל זה נחמד שהיא חושבת שהם טובים מספיק לפרסום...ובכלל אני די מדברת על חוזקות עכשיו ועל נסיונות לשינוי ולמצוא אנשים תומכים סביבי...וזה מעניין אולי אני זקוקה לחוזקות כרגע ולא להראות לה שאני לא מסתדרת..האם בשביל להוכיח לה משהו? ונראה לי שפתאום גם היא מוכנה ככה לתת יותר מעצמה..האם אני חולמת? אני חושבת שהיא מנדבת לי יותר מחמאות ויותר דברים שמחזקים..האם להראות לי שאני יכולה?..סתם רציתי לשתף ואולי גם לשאול האם לדבר על חוזקות זה עוזר? האם זה יעזור????.... אודי, אני מתבגרת...ממש...נכנסת לאחריות כזו של עולם מבוגרים..לוקחת על עצמי...וגם לאפשר לעצמי לטעות ולשאת באחריות של הטעויות ככה היא אומרת זה להתבגר... ודוקא עכשיו אני צריכה לחכות שבוע וחצי כי נדחתה פגישה, השאלה אם אוכל לחכות ללא קשר איתה, אולי זה יעזור להפרד אחר כך...אני כל כך מרגישה צורך לשתף בכל מה שעובר עליי בתקופה הזאת, מקווה אודי שזה בסדר לשתף אולי זה נותן לי לחשוב עוד קצת על מה שעובר עליי....האם זה אפשרי? אם תרצה שאפסיק תגיד לי, נכון?

מאוד עוזר לי להעלות את הדברים על הכתב מולך...גם לדעת שקוראים ומגיבים :) מרגישה שעברתי כברת דרך רצינית בשנתיים האחרונות והשיתוף כאן תרם לי לעבד את הדברים טיפה יותר לעומק...אני שמחה על החופש בכתיבה הזו..יש בזה משהו משחרר ומיטיב....

האם יש הגיון בכך שלמישהו איכפת ממך כל כך הרבה שהוא כועס על עצמו שאיכפת לו והוא מוציא את זה עליך בצורה של כעס והתנהגות לא יפה? אם כן, אשמח אם תרחיב על התופעה, אם לא, מה יכול להסביר את ההתנהגות? תודה

רעיון - שילוב של התאהבות וחוסר בטחון או בעיית זהות. כמו כשמישהו מאוהב במישהי ומרגיש חשק מיני כלפיה ובמקום לומר ישיר הוא "מושך לה בצמה" או מראה לה באופן עקבי וסוטה שהוא רק מציק מופרע. אולי הזאב היה מאוהב בכיפה אדומה והתשובה נחבאת בכינוי שבחרת?

נישאתי לפני כחצי שנה תכף אחרי הנישואים גילתי טבעים בבעלי שהם אלימים לדוגמא :קללות השפלות זריקת דברים הכאת חפצים איומים סחיטה מעקבים קנאה אובססיבית וחולנית רכושנות אליי ופרנויות שאני בוגדת בו עם כל אדם שני בערך לדבריו ולכן הוא בודק לי את הפלא מתחקר איפה הייתי עם מי ומה עוקב אחריי וכדומה הוא בטוח שאמא שלי וחברותיי מסיתות אותי נגדו{על אף שאף אחד בכלל לא ידע מה קורה ביננו ולבחוץ הכל נראה בסדר}ולכן מנסה למנוע ממני מפגשים עמן הוא מתנה שימוש ברכב בדברים כאלה ואחרים כופה עליי מגורים בסמוך למשפחתו(מה שאינני רוצה) ומנסה לכפות עליי על ידי לחצים וקללות יחסי מין עמו וכאשר אני מסרבת(ודרוש המון פעמים שאגיד די ולא עד שהוא יפסיק)הוא מתעצבן מטיח בי האשמות ומקלל ואף כפה עליי הריון שלא הייתי מוכנה נפשית לו בנוסף שאני מתקלחת הוא נוהג להיכנס למקלחת ולהתבונן בי על אף הבקשות החוזרות ונשנות מצידי להפסיק וללכת ,שוב דרוש הרבה פעמים שאומר זאת ורק בסוף הוא ילך .בנוסף הסתיר ממני מידע אודתיו ואודות משפחתו כגון שיש לו תיק פלילי על כך שנהג להכות את בת זוגתו הקודמת שאביו היה נוהג להכות את אמו וחלק מאחיו את הנשים שלהם לכן החלטתי שאני עוזבת ומאז הוא מאיים שיקח ממני את הילד יסיט ואף יהרוג אותו אם צריך העיקר שלא יהיה איתי ואף לקח סכין ופצע עצמו קלותתתתת בפרק כף היד בטוענה שבלעדיי החיים לא שווים הוא גם מכחיש ומגמד את הכל{המידע שגיליתי ומה שעשה לי לדוגמא הבת זוג לשעבר משוגעת אנשים שקרנים ממציאים על אף שמידע נבדק במשטרה ואומת ואני הוזה ומגזימה} לאחר מכן כמובן חזר להיות נחמד לבקש סליחה ולהתחרט להבטיח שזהו הוא משתנה וזה לא יהיה עוד ..הוא מסרב ללכת לטיפול פרטני וזוגי האם יש סיכוי שבאמת הוא ישתנה וילמד מן הדברים ויתקן או שמה כל המילים הן מלכודת דבש בלבד?

שלום, מה שאת מתארת זו התעללות קשה. אל תשארי עם זה לבד. מצאתי כמה מספרים שאפשר לפנות אליהם (אני מקווה שהם פעילים) המחלקה לטיפול ומניעת אלימות במשפחה (נעמת): טלפון: 03-6492469, קו חירום לטיפול באלימות במשפחה 1-800-220-000

ד"ר אודי שלום רב, אני בת 22 ואני סובלת מפחד רציני ממחטים, לפני 5 שנים מצאו אצלי בעיה רפואית בכלייה וכל הבדיקות הקשורות לנושא היו מלווות בזריקות לאחר מכן גם עברתי ניתוח וכל מה שהטריד אותי בניתוח היא זריקת ההרדמה עד שכבר קיבלתי כדורים מטשטשים כדי להירגע. בדר"כ כל בדיקת דם שלי מסתיימת בבכי, התעלפויות, צפצופים באוזניים ורואה שחור. זה משהו שאפילו שעברתי כל כך הרבה פעמים אני לא מצליחה להתגבר עליו. נשלחתי לעשות בדיקת ביופסיה אשר כרוכה בזריקת הרדמה מקומית והבדיקה עצמה מתבצעת באמצעות מזרק, מהרגע ששמעתי שאני צריכה לעבור את הבדיקה הזו אני לא מפסיקה לחשוב על זה ואני מגיעה למצב של התפרצויות בכי בזמן עבודה ובזמן למידה למבחנים, רציתי לדעת האם יש איזשהי אפשרות לעזור לי בנושא? או האם יש איזשהם תרופות הגעה חזקות או כדורים מטשטשים שאני יכולה לקבל לפני הבדיקה? אשמח לשמוע את דעתך, בברכה,

שלום רב, אני בת 32, נשואה, ללא ילדים. בעלי ואני מנסים להיכנס להריון כבר שנה וחצי ללא הצלחה. אנחנו מטופלים בשיטות השונות אבל כרגע עדיין אין חדש. בנוסף, רכשנו דירה ואנחנו חוסכים את רוב הכסף שלנו בכל חודש עבור משכנתא וחסכון. בבסיס שלי אני טיפוס אופטימי שמנסה תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. בחודשים האחרונים אני מרגישה שנעלמה לי לחלוטין שמחת החיים שלי. אני רוב הזמן עצובה. רוצה לבכות. מיואשת. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. הסביבה שלי אומרת (ובצדק) שאני בלחץ עם עצמי ומקשה על עצמי יותר מידי. זה נכון אבל הבעיה שאני לא יודעת כיצד להיות רגועה יותר, כיצד להחזיר לעצמי לשמחת חיים שכל כך חסרה לי. אשמח מאוד לתשובה, אני

שלום רב אודי, אני מתאר לעצמי שזהו נושא סבוך ושלא תוכל לתת לי תשובה ברורה, אך אשמח אם בכל זאת תאמר לי מהי דעתך בנושא זה. אני בטיפול כבר יותר משנה, ומרגיש משיכה למטפל\ת שלי. נראה שהדבר אינו פוגע בטיפול, אך ייתכן שהוא בכל זאת משפיע מעט על התכנים המועלים על ידי. עם זאת, אני חושש ממצב בו הנושא ייעלה ונצטרך בלית ברירה לסיים את הטיפול. גם אם אין לך אפשרות להתייחס למקרה ספציפי זה, אשמח אם תוכל להגיד כמה מילים על נושא זה באופן כללי. תודה!

אני לא מחכה לתשובה אני אפילו לא מצפה שמישהו באמת יקרא , אני פשוט צריכה לשפוך את הלב , אני בת 29 עוד שלוש שבועות בת 30 והחיים ממש אבל ממש לא איפה שרציתי שיהיו כשהיתי קטנה (אבל בגיל שכבר מבינים) חלמתי על בית קטן וחמוד בעל 4 ילדים שניים תאומים :) מתעוררת בבוקר מכינה לו קפה אורזת לו ארוחה לעבודה מטפלת בילדים מחכה לו עם ארוחה חמה מאושרים ביחד בקן הקטן שלנו מוקפים המון אהבה אחד לשני והנה אני היום בחורה בת 30 נפשית תקועה עדיין בגיל 16 (לטענת המטפל שלי אני תקועה בגיל שבו אמא שלי פטרה כי לא התמודדתי עם המוות שלה) בלי חבר בלי ילדים עובדת בעבודה שאני לא אוהבת (פשוט כי אני לא אוהבת שום דבר ) וככה זה כבר שנים אני שמנה דיכאונית עצובה עצבנית בולימית חותכת הבחורה הכי נחמדה ומתוקה בעבודה וסיוט מהלך עם כל שאר הסביבה בגיל 19 אובחנתי כחולת **** ומאז החלטתי לא לתת לאף אחד להיכנס לי ללב או לחיי עד שאני אבריא כי אני לא מתכוונת לתת למישהו לעבור את מה שאני ואבא שלי עברנו עם אמא שלי והנה פתאום נכנס בחור לחיי ולפתע החיים נהיו טיפה יותר נסבלים אני אוהבת אותו מי היה מאמין שאני עוד מסוגלת לאהוב אבל הוא לא אוהב אותי אני מסתכלת כל יום במראה ורואה את מה שהוא רואה ואני לגמרה מבינה למה הוא לא אוהב אותי וזה בסדר מבחינתי אני אוהבת אותו בשקט לא מבקשת דבר בתמורה הוא בחור חמוד 10 שנים מעלי ואנחנו חברים טובים אני אוהבת אותו הוא לא אוהב אותי אני תומכת בו (הוא עבר כמה דברים מאד קשים ) פתאום זה מתחיל להעיק אני מבשלת לו נמצאת לצידו עוזרת לו מקשיבה לו אבל אנחנו אפילו לא חברים הוא הכניס אותי למשפחה הכיר לי את כל החברים הוא מספר לכולם שאני אישתו לעתיד אבל הוא לא אוהב אותי ואז אני מבקשת ממנו הפסקה אבל הוא מבקש ממני לתת לו זמן למחשבה למה הוא צריך לחשוב? הוא הרי לא אוהב אותי אז אני עדיין לידו (כי הוא עדיין עובר דברים קשים) אבל הוא לא אומר מילה מאד נוח להחזיק אישה צמודה ללא התחייבות וללא תמורה , כי הרי אני אוהבת אותו אבל הוא לא אוהב אותי והקשר הזה התמיד היה חד צדדי אבל בהתחלה עשה הרגשה כל כך טובה כי היה נעים סוף סוף להרגיש הפך לקשה וכואב ומעיק הלב שבור הביטחון העצמי שגם ככה לא קיים לחלוטין נעלם אני שמנה דיכאונית עצבנית עייפה מותשת מיואשת מפוחדת מאוהבת ואין אפילו שנייה של תקווה וזהו זה החיים שלי על רגל אחת הלב שבור הנפש מאד עייפה לא רוצה לאהוב לא רוצה לקום מהמיטה לא רוצה לוותר אבל לא נשאר כוחות אפילו לנשימה עמוקה פשוט מותשת שיהיה סוף שבוע נפלא *

כי אין פה מה להגיד אתה לא יכול להגיד מילת קסם ולגרום לו אהוב אותי או להפוך אותי לבריאה או לגרום לי להיות מאושרת או לראות את החיים האור קצת יותר ורוד , אם אין תקווה אז אין גם התמתנה ואין מקום לשום דבר חוץ מיאוש או מה שיותר גרוע הרבה יותר גרוע כהות חושים אבל אני בהחלט מודה לך על הסבלנות בקריאת המכתב

שלום.. אני היום בת 23 ומהגיל שאפשר להיות מודע, אני נשבעת לעצמי שאני לא אהיה כמו אמא שלי, ולא תהיה לי זוגיות כמו של ההורים שלי. רציתי לדעת עד כמה באמת יש השפעה של זוגיות ההורים השלי על חיי הזוגיות שלי? ההורים שלי הם המודל הכי רע לזוגיות, כאשר שני הצדדים תורמים לעסק וזאת הסיבה שאני ממש מפחדת להיות כמו אמא שלי גם בזוגית וגם בחינוך.. האם האפשרות לצאת המעגל הזה ולא להיות כמו ההורים הוא מציאותי או שבסופו של דבר אנחנו הופכים להיות כמו ההורים שלנו ואין שליטה על זה? אשמח לחוות דעת, תודה רבה...

לקחתי לך את הכותרת:) ..מקווה שאתה לא מתנגד, פשוט רציתי לומר לך שאני מקווה לסוף שבוע רגוע..בעצם זקוקה לכזה..ולמרות כל ההתכתבויות שלי כאן שקצת קבלו הילוך גבוהה אני באמת מייחלת עדיין לסוף רגוע...ובכלל לחיים קצת יותר רגועים...אודי,ליווית אותי המון בזמן הטיפול שלי מקווה שתמשיך ללוות עוד קצת גם אחריו..מצטערת אם הכבדתי בזמן האחרון, איתה אני כבר לא מתכתבת וזה קצת קשה אבל הכרחי כדי שאוכל להתרגל... רוצה הפעם לאחל לך סוף שבוע נעים ורגוע וגם לשאר חברי הפורם...ותודה שאתה כאן :)

מרגיש לי כמו על אוניה בסערה מטורפת בלב האוקיינוס.. כרגע מרגיש לי פתאום איזו תקווה, אופטימיות,(לא יודעת מה יקרה עד לסיום ההודעה או עד למשפט הבא..אולי התקווה והאופטימיות ישקעו במצולות ??? ) ואני רוצה לנצל את הרגע הטוב הזה בכדי לברך אותך בשבת טובה,מוארת ,מלאה באנרגיות חיוביות.. ושתדע לך שאני מכירה לך תודה ענקית על המיכל שלך.. שלך-במבי. וכל כך מבקשת עוד כמה רגעי חסד להרגשה הטובה הזו שנכנסה עכשיו.. עוד קצת..עוד טיפונת..

בתי בת-13 (ילדה עצמאית מנהיגה סוחפת חברתית) עקב ניצול הכח שלה לרעה (פעם אחת התלווה לזה מריבה עם מכות) בית הספר ביקש שאקח אותה לטיפול פסיכולוגי הילדה מקשרת טיפול כזה כאילו היא "מפגרת" (למרות הסברים ושיחות שזה לא) האם יש תחליף לטיפול פסיכולוגי שמלווה בשיחות? שתרגיש שזה מעין "חוג" אבל גם יעזור לה?

חזרתי מפגישה, הוצאתי את כל מה שאני מרגישה, כלפייה, כלפי הטיפול, נחשפתי, שיתפתי, עשיתי מה שכולם אומרים שצריך לעשות...ו..???מה עכשיו??? הבטיחו לי הקלה??איפה היא??ההקלה הזו??אני רק מרגישה יותר רע, יותר מטומטמת, יותר תמימה, למה ככה חשפתי?, אני מרגישה שפתאום לא באמת אכפת לה בכלל, אני גם ככה מאוד ביקורתית כלפי עצמי, ועכשיו כל הרגשות השליליים שאני מרגישה כלפי עצמי, אני מרגישה שגם היא מרגישה כלפיי, גם היא חושבת שאני לא מוצלחת,שאני סתם עוד מישהי...אין לי כוח לזה. בא לי להתקשר להגיד לה שאני רוצה עוד פגישה ומצד שני בא לי להתקשר להגיד לה שאני רוצה ממנה חופש, מהטיפול, לא רוצה להגיע שבוע הבא,מה זה לעזאזל הדבר הזה? זה חדש וזה מפחיד, לא בא לי לחוות את זה...

למה כתבת בכותרת ההודעה "יפה"??? זה באמת יפה???זה תקין? נורמאלי?? אני כבר לא יודעת מה לחשוב. למה הרגשות השליליים הם גם טובים? ולמה כתבת שזה מפחיד? אם זה טוב, אז למה לפחד?? אודי, לפעמים אני מרגישה משהו...ואחרי כמה זמן כבר לא בטוחה אם אני מרגישה את זה או לא..אני מרגישה שאני מנותקת מעצמי, שאני לא חווה את עצמי, אני לא יודעת מה אני מרגישה, מה אני לא, ועוד משהו, יש לי רצון לפעמים להיות במקום לא טוב (מבחינת בריאות) לפעמים בא לי להיות בבית חולים, להיות מאושפזת רק כדי להיראות, להישמע, שאנשים (וגם היא, המטפלת) ידאגו לי.למה אני זקוקה לדאגה הזו?לאהבה הזו? אני לא באמת רוצה שיקרה לי משהו, אני אפילו מפחדת מהמוות של עצמי ברמות מטורפות, אבל בכל זאת בא לי שאנשים יחושו דאגה מטורפת לשלומי... אתה יכול להסביר קצת אודי? אבל בבקשה אם זה לא קשה, אז לא במשפט אחד, אני באמת רוצה לשמוע.... אני מקווה שאתה לא כועס גיגית

אודי,בכלל לא התייחסת לכך שאני כזאת...פראירית...סתם.סוף זה התחלה יופי....ממש....מי אמר שהתחלה זה טוב?????איזו התחלה? לי זה נראה כמו חזרה להתחלה לפני שבאתי....קץ....חחח להקיץ אולי כל הטיפול היה סתם חלום ועכשיו חוזרים למציאות....שבאמת אף אחד לא יכול להיות איתך זאת אשליה...... אשתף אותך במשהו..אולי למדתי כמה דברים....אבל זה חיזק את התחושה שאני רוצה להשאר ילדה....אני מרגישה ילדה בגוף של אישה כבר שנים......משהו בסגנון של טרנסדנג'רים רק אחרת....להיות מבוגר זה רע.......מבוגרים הם נצלנים, מכוערים, מניפולטיביים....ואני טובה מדיי ואנשים מנצלים אותי כל חיי....וכל כך קשה לשנות דפוסים ישנים......לא יודעת איך אבל נקלעתי למצב כזה שוב שמנצלים אותי...אז מה למדתי בטיפול? זה רק חיזק שוב את העמדה שלי...שלהיות מבוגר זה רע........הלוואי שהייתי נשארת קטנה כזו שדואגים לה........אבל עכשיו זה נעלם יחד איתה........ואתה יודע למה התחברתי לבמבי? כי אנחנו ממש דומות בלתת ולתת עד שקשה לקבל.......מרגישה קטנה כל כך.........אבל יודע מה? אולי כן למדתי משהו בטיפול...התחלתי לענות חזרה לאנשים והחלטתי שלא עוד להיות שפוטה של אחרים ועניתי בחזרה פתאום....ואז אני פוחדת עכשיו כל כך שזה יתנקם בי......אוף........איפה המטפלת שלי שצריך אותה???אין מצב שאתקשר אליה עכשיו..רוצה לספר מה היה........עוד מעט זה נגמר......אז כתבתי פה בנתיים...........סליחה אם הכבדתי.....

בחיי שלא שמתי לב שעניתי לך ככה..בחזרה..באמת שזה מפחיד אותי כל זה..האם זאת תוצאה של סוף טיפול? שוב אסימונים שיורדים..מפחדת שם בחוץ..לגדול ולהתבגר..לא רוצה להיות בעולם אכזר.....בעולם מבוגרים.....מפחיד לי....אולי רק להערב להשאר עוד קצת לידך קטנה.אפשר????

וואו..טוב ששתפת אותה!!!גאה בך!!! כשכתבת על חומה נזכרתי בחומה אחרת שחשבת שלא תעברי, נדמה לי שזה היה בקשר לאיזו סדנה שבסוף הלכת אליה לא? אז אולי גם חומות אפשר לשבור...או לפחות להזיז...

את פה גם בתפקיד "הזכרון הקבוצתי"? מדהים..זוכרת משהו עמום כזה...את "חתיכת" מיכל ענקי ..(בצירה) ואגב, בלשתף אותה ,אני חושבת שאין לי בעיה.אני שוכבת על הספה ונותנת דרור לכל מה שיוצא מהפה..לא חושבת בכלל..וזו הרגשה נפלאה.. כאילו אני מדברת לעצמי אך עם הידיעה שהיא מקשיבה ממש ממש טוב ומפעם לפעם מעירה הערות שמאירות.. ואוו..שתדעי שאני כל כך , כל כך אוהבת אותה.. היום פתאום אמרתי לה איך שאני כל כך אוהבת אותה. הפגישה הראשונה שלנו התקיימה ב 10.6.09 ומאז בכל שנה ב10.6 אנחנו חוגגות יום הולדת.. יש בזה משהו כייפי. יום הולדת כזה משותף לשתינו.. :) חיבוק לך מיכל, במבי.

"עוד יום הגיע לקיצו ועוד שבת עברה מחר יהיה יותר בהיר השדרנית אמרה. הערב שאמור להיות נעים ומלטף רובץ עלי כמו הר גדול מכביד על הכתף . אולי ארחץ את הכלים אדליק את המנורה אולי אשתה עוד כוס קפה אראה את הסדרה. אחזיר צלצול למישהו אולי אקבע פגישה אולי אהיה יותר ברורה אולי פחות תלושה..."

היי אודי... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כחצי שנה, עם הזמן למדתי לחבב את המטפל. הוא מאוד משתדל, הוא ממש מנסה להגיע אליי. ואני מתקשה מאוד לשתף בקשיים האמיתיים. אני מתקשה עד כאב לשתף, להיחשף. אני באמת שמנסה, אבל זה כל כך קשה לי. הפגישה האחרונה הייתה מתישה מאוד, הוא ניסה לברר מדוע אינני משתפת בקשיים האמיתיים, מדוע כל כך קשה לי להיחשף ולהיפתח. והאמת היא שלא היו לי תשובות בשבילו, אני באמת שלא יודעת. אני תוהה באם אי פעם אוכל לשתף אדם כלשהו בקשיי האמיתיים ובאם אני בכלל מתאימה לטיפול פסיכולוגי, לאור הקושי שלי להיפתח בפני איש טיפול. מודה לך...

אודי יקר...פגישה לא קלה אך לפתע יש לי תובנות על הטיפול ולצערי האסימונים נופלים באיחור..האם זה קורה בפגישות אחרונות? אמרתי לה שהיא היחידה שיודעת עליי הכל ואולי אפילו יותר ממני...אני כותבת יומן סיכום אחרי כל פגישה כמעט ועכשיו אני כותבת פנקס סיכום כזה ואני החלטתי להעניק לה אותו...ובקשתי שהיא תכתוב לי גם...כנראה צורך שהיא תשאיר לי משהו ממנה...........היא הסכימה...יש לי צורך כזה כמו יאלום אולי שכל אחד יכתוב מנקודת ראותו ונוכל לראות מה כתבנו אחת על השנייה...אבל זה יהיה שונה... אולי זה יענה על הצורך שלי לראות את הרשימות שלה... אני בוכה על הפרידה מאוד מאוד....וגם שלא נפתרו חלק מהדברים עדיין...ומצד שני די משלימה איתה...

אתה יודע למה לצערי? כי אני מגלה כמה מעט זמן נשאר, ואי אפשר לפתוח דברים ששוחחנו עליהם....ואני מגלה שהדברים קשורים אחד בשני...וכבר לא יודעת מבולבלת שוב......למה להכנס לסיכומים? זה רק מדכא אותי ואני לא יודעת למה......היום ממש נכנסתי לכאב נפשי שכזה..אוף..חשבתי שאני ממש בסדר...הייתי בסדר, הבטחתי לעצמי שלא אשוחח איתה יותר בין הפגישות ובאמת שבוע שעבר לא שוחחנו..ועכשיו אני זקוקה לה שוב וזה מבאס אותי שזהו.אין יותר שיחות....ואני צריכה להתמודד לבד....הגעתי לבד ותחושת הלבד שוב עולה..במקום להרגיש שהיא איתי ולקחת אותה איתי.להפנים את דמותה....אני ממש מבואסת........כאילו בבת אחת חוזרת אחורה..... ואנשים מצפים ממני שוב שאהיה פראיירית שלהם שאתן להם עזרה..ואני לא רוצה יותר לעזור לאף אחד!!!עושים עצמם מסכנים ומבקשים ודורשים וזה קשה לי....לא רוצה להיות יותר שפוטה של אחרים.לתת ולתת מעצמי....משהיא התקשרה ובקשה שאתן לה את העבודה שלי בקורס שהיינו ביחד...שכאילו אעזור לה כי היא צריכה לעבור ניתוח והיא חולה..ובלה בלה.......נמאס לי להיות פראירית הבנתם?????....למה? עבדתי על זה קשה...יש לי פרצוף שמוותר על עצמו לאחרים וזה נמאס!!!!ואם אני לא עוזרת אני מרגישה רעה, חסרת תועלת......תולעת........נשבר לי ואני רוצה לקבל ממנה..אוף.....למה???? אני לא יודעת כלום....

הי, את צודקת אם הייתי נפרדת רק בגלל כסף אבל זה מסובך, יש פה עניין אחר מדוע אני עוזבת את הטיפול שאני לא שיתפתי בפורמים, אני משאירה זאת לעצמי ולמטפלת שלי שיודעת ומודעת להכל...

היי מיכ, נכנסתי וקראתי את ההודעה שלך באותו יום שהיא פורסמה, הרגשתי כאב בשבילך ולא היה לי יותר מידי מה לכתוב לך...אז העדפתי שלא...אבל נכנסתי שוב עכשיו, והאדום הזה שורף לי, צורם...אז אני לא משאירה את ההודעה אדומה, כי חשוב לי שתדעי שקראתי, ואני מחזקת אותך, באמת באמת, אפילו רק מ"ההיכרות" הוירטואלית פה, שולחת לך המון חיזוקים גיגית

גם אני לא אוהבת את הריבועים האדומים..

אז ככה...היום אני בן 24. עד גיל 18 בערך הייתי וזוכר את עצמי הכי רגוע ומרוכז במה שבא לי, ובמה שאני אוהב ומבין לליבם של אנשים, ולא דואג אם אתחתן ועם מי אצא ועם מי אתנשק ועם מי אעשה את זה. הייתה חברה רצינית והיה לנו הכל. וכל זה בתת מודע לא הייתי מודע בכלל לכל זה, לא מודע לזה שאני פועל אוטומטית כמו זרם בלי מחשבות ורצונות ניגודיים אלא חי חיים מלאים, לא נסחף באמצע שיחה בטלפון או במערכת יחסים זוגית פנים מול פנים לעולמות אחרים, אך היום צריך להתאמץ בכל הכוח להישאר מרוכז כי יש מלא מחשבות, למשל בשיחה עם בחורה שנדלקתי עלייה אני מרוכז אבל יש מחשבות מהעבר שלא הלך וגם עכשיו לא ילך, או - עוברת מישהי מושכת בעיניי המחשבה שלי עוברת לאותה אחת ובא לי להתחיל איתה, וזהו אין סיכוי שאני חוזר לרוגע, ריכוז, ושמחה כזאת שלווה, פתאום אני מפחד שזאת שדיברתי איתה תבחין במה עובר לי בראש אבל גם ככה היא קלטה שמשו לא בסדר בי. בגיל 18 בערך אחרי שנפרדתי מהחברה התחלתי להסתובב עם אנשים לא ילדים טובים ירושלים , אלכוהול, מסיבות, התחלות עם בחורות ששום דבר לא היה יוצא מזה( ובגלל זה ההרגשה היום שמה שלא אעשה ואיך שלא אזום עם אישה זה לא ילך - כמו טראומה) בניגוד אליי אנשים ונשים היו מתייחסות לאלה שיצאו איתי והייתי כמו צופה מהצד עם תחושת קנאה חריפה) מתי בחיים הרגשתי ככה עד אותו רגע? אף פעם. גם נראתי מוזר לסביבה כאילו מישהו אילץ אותי להתנהג ככה , כי חיקיתי מה שהם עשו וחשבתי ככה אשיג משו אז גם אני התנהגתי ככה, ובשנייה אחת עזבתי, הפקרתי, נטשתי את כל מה שהכרתי עד אותו רגע לטובת התנהגויות ושיטות שהם במודע והייתי מודע לזה , ולפעמים גם הייתי מדוכא שהכרתי אותם כי עכשיו אני מרגיש כל מה שאני עושה רואה חושב, עד כדי סבל, ופעם ההתנהלות שלי הייתה לא מודעת כלומר בתת מודע. וזהו ככה זה נמשך תקופה ארוכה עד שזה נהיה אני, ויום אחד זרקתי את כל האנשים קיבינמט, שיום אחד הבנתי מה קרה. מצד אחד יצאתי הרבה לעולם ומצד שני מה נהיה? עשיתי חשבון מה יותר חשוב לי וזהו. > התנהגות מאולצת, מה שבחיים לא עשיתי כי לא הייתי צריך, ומאז אני מת לחזור לאותו אחד "נורמלי" שהיה במערכת יחסים, מדבר שעות בטלפון בלי לחץ בלי רצון עז לסיים שיחה עם כל בן אדם ובעיקר בחורה בטלפון, מה יש לי? האם נולדתי ככה והסביבה בגיל 18 השפיעה חזק והשתנתי בגלל שהייתי כבר במצב רגיש תמיד והגוף רק חיכה למשבר יום אחד ? > כי התמודדתי פתאום עם דברים חדשים בחיים דברים לא מהנים ולא נעימים חברתית? או שזה חרדה חברתית בכלל ולא קשב וריכוז? כי היפרקטיבי אני לא כל כך, והיום אני בקושי במערכת יחסים מה שנראה בלתי אפשרי במצבי אין לי סבלנות לדבר שנייה בטלפון.. ופנים מול פנים חש אי שקט לחץ חזק בפנים וזה מתבטא בדיבור והתרגשות מודעת מאוד בעיקר עם המין השני פעם הייתי עד הבוקר בטלפון עם בחורות.. היום בטלפון המחשבות שלי לא בה ואני חסר סבלנות ואני משדר שאני מת כבר לסיים לא כי אני רוצה כי אני לא יכול אין על מה לדבר למרות שאני מת שיהיה על מה, אבל הלחץ והדאגה מה יהיה משתקים אותי מי יעזור לי פסיכיאטר פסיכולוג? מה יש לי? כי החרדה חברתית שאמרו לי זה כאילו מישו מקצועי אמר שאני לא כזה סומך עליו כי שאני קורא באינטרנט אני מגלה עוד דברים שאני מזדהה לא רק חרדה חברתית, או שזה קשב וריכוז בכלל עם חרדה שבאה כתוצאהה?? תגידו לי בבקשה מזה.. שאני ידע מה לעשות ולא להיות אובד עצות ולהגיד זה דיכאון, חרדה, הפרעת אישיות סכיזואידית, נמנעת? תלותית?? נמאס. מי לעזאזל יגיד לי מה זה בלי לעבוד עליי שאני ירגע, ספציפית לגעת בנקודה הזאת איפה שהחיים שלי מעוכבים, תקועים, מלאי כאב אכזבה, תסכול רב מהמין השני הרבה אנרגיות מבוזבזות בזה שאני יוזם ורוצה מערכת יחסים אינטימית אבל מתלהב יותר מדי מהסיטואציה בהתחלה אם בכלל מתחיל משו עם מישהי,למרות שאני רואה שהמין השני לא מעוניין אך אני בכל זאת ממשיך ללחוץ כביכול "ליצור כימיה" עד שפשוט מתעלמות ממני ובורחות. ואם יוצא משהו שזה מן הסתם עם בחורה שאני לא נמשך אלייה(כמו שאמרתי ברגע שאני יראה מישהי כוסית אני ישכח מכל אחת והמחשבות על הכוסית לא יעזבו אותי כמה ימים, במיוחד אם אני יראה אותה עם גבר) ואז מתחילות מחשבות מה היא צריכה אותי בכלל או מה יהיה ואם אני יעשה טעות והיא לא תרצה אותי, קיצור אי שקט דאגה חוסר אופטימיות לחלוטין, לא רגוע. > שאני מדבר עם מישהי שאני מאוד חושק יכולה לעבור מישהי יותר מושכת והראש שלי מתפזר ואני נהיה לחוץ ולא רגוע מתרוצצות לי מלא מחשבות. > רק אל תגיד צריך אבחון וככה נדע, זה אני יודע ואני לא כותב את זה בשביל צריך אבחון ובדיקה אלא כמו מזה נראה בערך כדי לשלול דברים ובעיות אחרות? לכיוון של מה זה הולך הכוונה? > יש בי לפעמים ביישנות, ולפעמים אני גובר עלייה בתוקפנות ואגרסיביות. > בטבעי שלי פעם כשהייתי "נורמלי" לא יודע אפילו איך הייתי ומי הייתי ומה הייתי, הכל היה בתת מודע, אז לא יודע להגיד, מה שבטוח הרגשתי שיש לי הכל, לרגע לא חשבתי על העתיד או העבר, נהנתי מהרגע. > מה שבטוח היה כיף אמיתי, אושר, בת זוג שאהבה ואני אותה. > כל כתבה כל דבר שאני קורא מדיכאון ועד כל מיני הפרעות גבולית ותלותית וכו אני מזדהה עם כל דבר שאני קורא כי אני מחפש פתרון ולגעת בנקודה ובשורש עצמו של מה זה כדי להתחיל לעזור לעצמי כי איך שאני רואה תעולם הרוב חיים חיים מלאי סיפוק ואושר במקסימום בעיקר הזוגות, ושאני מתמלא בתחושת קנאה ומתפלא איך בחורה אוהבת גבר? זה אמיתי? אז כאילו למה לי אין אם זה יכול לקרות? איבדתי תאמון בזה לגמרי. ואני לא ממצה את הפוטנציאל כי אני יודע מהעבר למה אני מסוגל, אני לא מרגיש חי, כאילו אני מהלך אבל לא מאושר

אם אני עושה טבלה ובטור אחד אני כותב היפנוט ובטור שני הקנטה בעצם אלה דברים ניגודים?

למשל אמון או תרמית היפנוט-שלווה,הבלגה,אמפתיה,הנאה,עניין,חיבה,קבלה,כמיהה,התאהבות היקנוט-עיקצוץ,התפרצות,זעם,שינאה היקנוט-עלבון,דחיה,גועל,סבל,ניכור היפנוט-רצון להמשיך את הסיטואציה-משיכה היקנוט-רצון להפסיק את הסיטואציה-דחיה

באותו עניין...מצטערת שזה עולה די הרבה עניין הפרידה..אבל אודי, אני בד"כ נפרדת מאחרים ללא קשר אחרי הפרידה,למרות שאומרים להתראות אני בד"כ מתכוונת ללא להתראות אף פעם...אם מתקשרים אליי אחרי שנפרדתי אני לא מחזירה טלפונים וגם לא יוזמת... כלומר אין לי חברים מהעבר בכלל...לא חברי ילדות, לא מהצבא, לא מהלימודים וכו' אף פעם גם לא הרגשתי צורך כזה..אני אדם חברותי ומתחברת בקלות לכל אחד...יש לי חברים מההווה בלבד...הבעיה היא שאני לא מתחברת "באמת" כלומר חברות קרובה..בטיפול למדתי מהי חברות עם משמעות..או קרובה כזו...(התקרבתי לחברה אחת מאוד..וגם לבעלי להבדיל)ולכן עכשיו זה נהיה מוזר שבקשתי כן לשמור על משהו עם המטפלת כדי לא לסגור..ההפך מתמיד..וזה פתאום מלחיץ אותי שיצרתי איתה קרבה משמעותית ועכשיו נפרד והיא תחסר לי.והתחלתי לכאוב ולהרגיש אולי לראשונה בחיי מהי פרידה ממישהוא שמשמעותי לי מאוד..(למרות שנפטרו אנשים קרובים לי אבל זה שונה), אני פוחדת מהרגשות האלו, מהכאב הזה ולא יודעת למה.....ואולי גם לא מבינה למה זה נהיה כל כך חשוב לי...ואני כל הזמן חושבת על זה...האם יש עוד זמן לברר איתה? האם זה המשמעות של הפגישות האחרונות? לברר מהי פרידה בשבילי כי אני ממש לא יודעת מהי פרידה איטית..ועכשיו זה יותר מוחשי...ופתאום רוצה לדבר על פרידה משהו שאף פעם לא עניין אותי יותר התעניינתי בהתחלה חדשה והתרכזתי בכך ואולי אף התעלמתי מהקטע של להפרד......אוף קשה לי גם להסביר מקווה שהבנת..פתאום מבינה למה אנשים שונאים פרידות...פעם חשבתי שאני לא שונאת אותן והיום אולי גם אני שונאת פרידות....

במבי יקרה, את כל כך פוחדת מפרידה וכל כך כואבת אותה, אבל היא לא הכרחית, באמת שלא...היא תדאג לך..למה את כל כך לא רוצה הנחה? הלוואי שהייתי מקבלת הנחה משמעותית..אז הייתי ממשיכה אולי...אני חושבת שלך יש עוד אלטרנטיבות חוץ מלהפרד...חשבי על כך, אל תמהרי לסגור ולחשוב על פרידה, יותר נכון לחשוב על אלטרנטיבות...

אני קוראת את מילותייך לגבי פרידה...כן, זה קורע, קשה בטירוף. אני גם קוראת את תגובותייך לאנשים..הרגישות הכל כך גבוהה שלך,האיכפתיות כל כך נוגעים ומרגשים.. תודה לך מיכל.. ומה איתי ????? מרגישה שטובעת בביצה עמוק עמוק.. מרגישה שעוד מעט גם הראש ישקע לחלוטין בביצה.. :((((( מיכל,תביני, אני לא מסוגלת לקבל ממנה הנחה.(האמת היא שבכלל יש לי קושי אדיר מלקבל משהו מאנשים..לתת לאחרים קל לי מאוד אבל לקבל זה סיפור אחר לגמרי...) אני משלמת לאמא צביה את מלוא הסכום שביקשה . זה מרגיש לי שוויוני כזה איתה. היא נותנת לי עולם ומלואו ואני משלמת לה מכספי אותו אני מקבלת מעבודה לא קלה ולא פשוטה בכלל... אבל זה מרגיש לי משהו שויוני כזה. משהו תמורת משהו.. אני מכירה לה טובה ותודה ענקית. לקבל ממנה הנחה מבחינתי זה להרגיש אסירת תודה. להרגיש אסירה אני לא מוכנה !!!! לא רוצה להרגיש "שפוטה" שלה. אמרתי לה שמאוד נגע לי עניין ההנחה שהיא הציעה אבל אני לא מוכנה לקבל ממנה שקל הנחה. גם לא על גופתי המתה. והאמת היא שאני מתחילה להרגיש שהעולם הולך להגמר. משהו כזה של סוף העולם.. תודה לך מיכל יקרה ! (מיכל בחיריק ומיכל בציירה..מתאים ..) במבי. :((((((((

אוף,זה באמת לא קל.כל כך מבינה אתכן, הפרידה הזו....כואבת כל כך. במבי, למה לא לקבל הנחה? אני חושבת שהיא לא היתה מציעה לך משהו שלא היתה שלמה איתו, ואם היא הציעה לך אז כנראה זה בסדר, באמת בסדר מבחינתה. אולי כדאי לשחרר ולתת לעצמך את הקרדיט לקבל גם ממישהו משהו כל כך משמעותי (הנחה בטיפול), לא רק לתת אלא גם לקבל. תשקלי שוב, חבל שתוותרי, עלייך, על הקשר שלכן, על כל מה שאת מקבלת ממנה, מהטיפול. ומיכל- קראתי את מה שכתבת לבמבי: "את כל כך פוחדת מפרידה וכל כך כואבת אותה, אבל היא לא הכרחית, באמת שלא" והדבר הראשון שעלה לי לראש זה לכתוב לך את אותן המילים הללו שעכשיו הן יופנו אלייך,חזרה אלייך ואל ההחלטה לעזוב, אבל כבר דסקסנו על זה בהודעה אחרת. מאחלת לכן כל טוב לילה שקט שלכן גיגית

אני רוצה לשתף אותך במשהו שאולי יעזור ואולי לא...פעם הייתי קונה לה המון דברים או מביאה לה דברים, קטנים כאלו ותמיד הם סימלו משהו כמו מעצור לדלת, צעיף, לא יודעת כל מיני..אח"כ ניסינו להבין יחד מדוע אני צריכה להביא לה משהו והפסקתי להביא מתוך רצון לרצות אותה אז גם הפסקתי...הרגשתי חייבת לה, משם זה נבע..כאילו היא עושה כל כך הרבה ולמרות התשלום זה כאילו לא היה זה... אח"כ הייתי מבקשת מיוזמתי לשלם על שיחות למרות שהיא לא ביקשה, גם כדי שארגיש שאני לא מקבלת בחינם עזרה וגם כי הרגשתי שוב חייבת לה...לאט לאט התחלתי גם את זה להבין תוך כדי שיחות שאני מרגישה חייבת לתת כל הזמן וקשה לי לקבל שבאמת אוהבים אותי או מכבדים אותי ושהיא באמת מוכנה לתת מעצמה לפגישות ללא תמורה ובלי שום הרגשה שאני גורעת ממנה משהו...ושהיא נותנת לא על מנת לקבל שכר בלבד..אני מאמינה שכל מטפל טוב עושה את עבודתו לא רק בשביל השכר אבל יש לו סיפוק מהעבודה אחרת הוא לא היה נותן מעצמו כל כך הרבה כי מטפל צריך מיכל (בצירה כמו שאת כתבת) ענקי כדי להכיל את כלם וזאת עבודה קשה מאוד!!! את נפגשת בטיפול הרבה פעמים בשבוע, טיפול די אינטנסיבי ואני חושבת שהקשר הוא בודאי כזה שיכול להכיל גם הנחה מצידה ומצידך...מכיוון שפרידה תעשה לך עוול צריכים לראות את התמונה כולה, היא דואגת לך (ולומר את האמת גם אני...)והנחה לא אומרת שאת מקבלת חינם ממש לא!!! את עדיין משלמת, וכשתוכלי תחזרי לשלם את מלוא הסכום... ואודי, יש לי הרגשה שהולכת ומשתפרת לגבי תובנות מהטיפול, וגם פה אני עושה מעין סיכומים קטנים דרך השיתוף עם אחרים...שזה נפלא! ומאוד מקווה שלקראת הסוף ממש לא ארגיש רע כמו שקראתי שדברים קצת מתעצמים בסוף..אולי אפשר גם ללכת בשלווה???פוחדת מהפרידה אבל מנסה בכל כוחי להבין ולהשלים איתה ולנסות להיות קצת יותר רגועה ולא לחוצה או מדוכאת..לראות את הטוב...